שולחן ערוך, אורח חיים תס״ט: שלא ליחד בשר לפסח. ובו סעיף אחד – עם 21 מפרשים

א

שלא ליחד בשר לפסח. ובו סעיף אחד
אסור לומר על שום בהמ' בין חיה בין שחוטה בשר זה לפסח לפי שנראה שהקדישו מחיים לקרבן פסח ונמצא אוכל קדשי' בחוץ אלא יאמר בשר זה ליום טוב: הגה וגדי מקולס (פי' שלם על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו) אע"פ שלא פירש ואמר בשר זה לפסח אסור לעשותו (טור) כדלקמן ר"ס תע"ו אבל מותר לומר חטים אלו לפסח:

א

אסור לו' בשר זה לפסח אבל בשר דגים ועופות מותר (מורי בב"ח) ויש אוסרין בתרנגולת (מהרי"ל) ואם אמר בשר זה לפסח אסור לאכלו ואף בהנאה אסור וצריך קבורה משום שנראה כמקדיש קדשים בחוץ מ"מ בתרנגולים אין לאסור בדיעבד כי אינו אלא חומרא לכתחלה כן נ"ל מדברי התלמוד:

א

בהמה. ומהרי"ל אוסר אפילו עוף כל שבמינו טעון שחיטה. וחומרא יתירא הוא שהחמיר כי מדינא אין איסור אלא בדבר הקרב ע"ג המזבח הב"ח ומ"א וא"ז כתב דאפילו בדגים וכה"ג אסור דאפשר שהקדישו לדמי מדאמר לפסח מה שא"כ גבי חיטים דצריכין שמירה אמרינן דמנטרא לפסחא קאמר ע"ש: ובדיעבד אם אמר בשר זה לפסח כ' הב"ח דאסור אף בהנאה ע"ש ובאמת דבריו עצמו סותרים למ"ש בי"ד סי' ה' ע"ש. והע"ש והט"ז מתירין אף באכילה וכ"כ המ"א בשם הש"ך אך שסיים וצ"ע דהא הב"ח מביא ראיה מגמרא שאין עליו תשובה לכך נ"ל דבגדי וטלה יש להחמיר בדיעבד ובשאר בשר אין להחמיר עכ"ל המ"א והח"י כ' נ"ל כהסכמת שאר אחרונים דאין לאסור כלל בדיעבד. (דכל שלא התנדב כדרך המתנדבים אין בדבריו כלום) ע"ש וע' בפר"ח ובתשו' שבות יעקב ח"ב סי' י"ד. וכתב המ"א מה שנוהגין לומר כן בל"א בשר זה על פסח ליכא קפידא. דאם איתא שהקדיש הל"ל בשר זה לפסח. וכן המנהג לומר כן ואין מקפידין וכתב הרוקח סי' רפ"ג לא יאמר כמה טורח פסח. בירושלמי רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם מה טורח זה עכ"ל. והח"י מיישב המנהג שאין נזהרין בזה ע"ש:

א

מימרא דרב פסחים נ"ג

ב

פירש"י שם והרא"ש שם

ג

טור בשם מנהג אשכנז

ד

שם בגמ' וכרב

א

ס"א על שום בהמה. אפילו אינו גדי וטלה. רא"ש לפירש"י שהטעם שיאמרו שהקדישו לדמי פסח ובין גדול או קטן. ב"י מהטעם הנ"ל וכ"מ מהגמ' שם שלא הוציא אלא חטים ולא חילק בין בהמה לבהמה:

ב

בין. כמש"ש בשר זה מ' שחוטה:

ג

שנראה שהקדישו כו'. זהו לפי' תו' ודוקא גדי וטלה אבל לפרש"י משום שנראה שהקדישו לדמי פסח כנ"ל וכ"מ בירוש' פ"ז דפסחים ה' א' שאסור לאדם לו' לחבירו הא לך את המעות וצא וקח לי בהם בשר לפסח אבל אומר הוא לו הא לך את המעות האלו וצא וקח לי בהם בשר לצלות:

ד

אלא. רא"ש שם:

ה

וגדי כו אבל כו'. גמרא שם:

א

במחבר ס"א על שום בהמה. נ"ב עי' תשובות ח"ס או"ח סי' קל"ט [ע"ד נער אחד היה לו טלה חלב בעדרו ואמר לדודו זה קרבן פסח שלי ולאחר שהרעישו על זה התנצל הנער שלא ידע מאומה מענין הקדש ולא אמרו אלא ע"ד היתול ושחוק ושיחת נערים. ובתשובתו מבאר תחלה הענין בפסחים דף נ' ג ע"ב וכתב דלפי"ז זה שאמר טלה זה יהיה קרבן פסח קדוש לכולי עלמא. ואחר כך כתב דלהאמין לו שהשטה קשה ואפשר שאינו טענה כלל כמו שמבאר שם. ע"כ ישאל על נדרו בפסח וחרטה אלא שקשה להתיר איסור חומר קדשים ע"י שאלה ופתח של ע"ה בזמן הזה שמקילים בהיתר נדרים ואינם רוצים להבין מה שמסבירים להם איך יתחרטו ע"כ נראה לי להמציא עוד תקנה מצורפת להיתר הנדר הנ"ל והוא אחר שכבר התיר נדרו יצוה לגוי קטן דלא מחליף בישראל גדול ויטיל בו מום שראוי להתירו ע"י ג' בני הכנסת כמו בבכור ואח"כ יעמידנו לפני ב"ד ויעריכו דמי שוויו ויפרנו וישליכו לנהרא, וכהן אין צריך כדאיתא בסנהדרין דף ט"ו ע"א ומכל מקום מהיות טוב אין הפסד שיהיה המעריך כהן וע"ש היטב בכל התשובה]:

א

סעיף א' אסור לו' על שום בהמה בין חיה בין שחוטה בשר זה לפסח. נ"ב הנה ראיתי בירושלמי פרק כיצד צולין הלכה א' מכניסין עגל מקולס בלילי יו"ט ראשון של פסח אבל לא גדי מקולס עכ"ל. והנה הקרבן עדה בשירי קרבן שם תמה דהרי בפרק מקום שנהגו מפורש דאפילו בשר עגל אסור וכן פסקו כל הפוסקים והניח בצ"ע. ובאמת לק"מ דהוא ע"ד מ"ש בש"ס דחולין דהעוף עולה על השלחן עם גבינה ואינו נאכל וב"ש אומרים לא עולה ולא נאכל ומפורש שם בש"ס דפליגי אם גזרינן גזירה לגזירה או לא. ולפ"ז ה"נ הכוונה כן דוודאי לאכול אפילו בשר עגל אסור דגזרינן אטו גדי בזה כיון דהוי חמור איסורו אם כיון דהוי מצותו היום כן בזמן שבהמ"ק היה קיים יש לגזור טפי ולכך גזרו אפילו גזירה לגזירה אבל להכניס ולא לאכול אם גדי מקולס גזרינן הכנסה אטו אכילה ובזה גזרינן גזירה לגזירה אבל עגל להכניס דהוי ג' גזירות לא גזרינן ולכך דלהכניס לבד מותר עגל מקולס ומה דנקט ברישא לשון מכניסין גדי בלילי יו"ט היינו עבור סיפא דדוקא הוי מכניסין ולא לאכול נקט נמי רישא מכניסין ובפרק מקום שנהגו דמיירי לאכול בזה אפילו עגל מקולס אסור וז"פ וברור ונכון ודו"ק היטב:

א

[א] אסור וכו'. ואם אמר אסר בהנאה אם לא בתרנגולת ודעת עולת תמיד להתיר אף באכילה אף בעשה מקולס וכן הביא ראיה בחק יעקב דפסק הרמב"ם פרק י"ד מהלכות קרבנות כרבי שמעון דמחמיר בש"ס [פסחים] דף י"ג ובספרי ליו"ד סימן ה' יתבאר:

ב

[ב] לפסח וכו'. אבל על פסח ליכא קפידא (מגן אברהם):

ג

[ג] [לבוש] בן עוף וכו'. אפילו תרנגול, ומשמע אף מדינא שהרי מייתי ברוקח סימן רס"ד ראיה מש"ס דלא מחלק אלא בין בשר לחטין גם מייתי סמך ראיה מירושלמי. כתב הב"ח דגים מותר דלאו בני שחיטה נינהו עד כאן לשונו, וכן משמעות ברוקח, ולי היה נראה לאסור לכתחילה בכל הדברים דאפשר שהקדישן לדמי דדוקא בחטין ושערי מתיר בגמרא דבעי שימור לפסח:

א

א) [סעיף א'] אסור לומר וכו' ואם אמר בשר זה לפסח אסיר לאכלו ואף בהנאה אסור וצריך קבורה. ב"ח. עט"ז. וכ"כ הפר"ח. וכתב שכ"פ בס' דמשק אליעזר במס' חולין דף ע"ז ע"א יעו"ש. והמ"א סק"ב לחלק יצא דבגדי וטלה יש להחמיר בדיעבד ובשאר בשר אין להחמיר יעו"ש. וכן נטה דעת חק יוסף או' ג' וכ"כ ח"א כלל ק"ל או' ח' אמנם בס' או"ח דף ע"ז ע"א או' י"א כתב משם הר"ש הקונה שם לא יאמר זה לפסח דנראה כמקדיש לשם פסח ואם אמר מותר לאכול יעו"ש, וכ"כ הט"ז סק"א דאם עבר ואמר בדיעבד אין בו איסור אכילה יעו"ש. וכ"כ העו"ש או' א' וכ"ה דעת הרב מקראי קודש בדף קע"ג ע"ב דאם אמר בדיעבד מותר יעו"ש. וכן בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ח"י האריך להוכיח כדעת הט"ז והש"כ דבדיעבד מותר באכילה יעו"ש וכן הסכים ח"י או' א' ברכ"י או' א' מאמ"ר או' ב' וכ"ה דעת הנה"ש או' א' חקת הפסח או' א' מגן האלף או' ב' וכ"כ הר"ז או' ב' דבדיעבד אפי' אם אמר על גדי וטלה חיים בשר זה לפסח מותרים באכילה אפי' אמר כן בע"פ אחר חצות דמשום מראית העין אין לאסור בדיעבד עכ"ל אלא שכתב שם בהגה דבגדי וטלה טוב לחוש לדעת המחמירים ולאסור באכילה דוקא אם אין שם הפ"מ ולא שעת הדחק יעו"ש. ובלא"ה הא ק"ל סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל וגם בעינן פיו ולבו שוים כמ"ש ביו"ד סי' ר"ח וסי' ר"י וע"כ יש לשאלו ואם אמר שאין כוונתו רק ליו"ט של פסח אז יש להתיר.

א

ב) וכל זה כשהגדי וטלה הן שלו או שיש לו בהן שותפות אבל אם לו חלק בהם אין להחמיר כלל שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ר"ז שם. ועיין ביו"ד סי' ד' סעי' ד' וסוף סי' ה' ודוק. ועוד עיין לקמן או' י"ד.

א

ג) שם. אסור לומר על שום בהמה וכו' וכן צריך ליזהר שלא יאמר לצלות זרוע לפסח. ח"א כלל ק"ל או' ח' מ"ב או' ב'.

א

ד) שם. על שום בהמה וכו' פי' איזה מין בהמה שיהיה בין גדול בין קטן. ב"י. ור"ל בין דקה בין גסה, שו"ג או' א'.

א

ה) שם. על שום בהמה וכו' ובמהרי"ל אוסר אפי' עוף כל שבמינו טעון שחיטה וחומרא הוא שהחמיר כי מדינא אין איסור אלא בדבר הקרב ע"ג המזבח ב"ח. מ"א סק"א. ובדגים אפי' למהרי"ל אין חשש כיון שאינו טעון שחיטה. ב"ח. ט"ז סק"ב. עו"ש או' א' פר"ח. אכן בס' א"ז כתב דאפי'   בדגים וכה"ג אסור דאפשר שהקדישן לדמי מדאמר לפסח משא"כ גבי חטי דצריכין שמירה אמרינן דמנטרא לפסחא קאמר יעו"ש. וכ"כ בספרו א"ר או' ג' והב"ד ח"י או' א' וכתב דדבריו נכונים ויש ליזהר לכתחלה. וכ"כ הר"ז או' ב' דיש לחוש לזה לכתחלה. וכ"כ מ"ב או' ב'.

א

ו) שם. בשר זה לפסח. וכן לא יאמר אדם לשלוחו הילך מעות הללות וקח לי בהם בשר לפסח אלא יאמר קח לי בשר ליו"ט. ר"ז או' א'.

א

ז) ומה. שנוהגין לומר בלשון אשכנז בשר זה על פסח ליכא קפידא דאיכא איתא שהקדישו לקרבן פסח הו"ל ליה למימר בשר זה לפסח. מ"א סק"ב. ח"י או' ב' א"ר או' ב' חק יוסף או' ב' ר"ז או' ג' ח"א כלל ק"ל או' ח' ואפי' אמר כן על גדי וטלה חיים אין קפידא. ר"ז שם. וה"ה בלשון הקודש כשאומר על פסח אין קפידא. א"א או' ב'.

א

ח) שם. אלא יאמר בשר זה וכו' היינו כשקונה או שוחט או מולח או צולה הזורע וכן כשמולחין בשר או דגים לייבשם או שאר פירות לייבש לצורך יו"ט של פסח יאמר לצורך יו"ט או לצורך יו"ט של חג המצות.

א

ט) שם. בהגה אסור לעשותו. משמע אפי' לא יאכלנו יש נמי איסור בעשייתו. ט"ז סק"א. מש"ז או' א' מ"ב או' ה'.

א

י) שם. בהגה אסור לעשותו. דהיינו לצלותו בע"פ אחר חצות או בליל פסח כשהוא שלם כעין צליית הפסח ואפי' בדיעבד אסור לאכלו בליל פסח אעפ"י שלא פירש בשר זה לפסח ואפי' צלאו כמה ימים קודם הפסח. ר"ז או' ד' משמע דאף אם צלאו שלם אינו אסור באכילה רק בליל פסח אבל אח"כ שרי וכ"כ העו"ש או' א' דאם עשה גדי מקולס אין לאסור הבשר אפי' באכילה ומכ"ש בהנאה יעו"ש ועיין במש"ז או' א' כאן ובסי' תע"ו דמצדד לומר דאם צלה כולו כאחד ואח"כ חתכו לאיברים קודם נתינה על השלחן אף מקולס שרי באכילה במקום שאוכלין צלי יעו"ש. מיהו מדברי הר"ז שנכתוב לקמן סי' תע"ו או' י"ד משמע דפשיטא ליה דוקא אם חתכו קודם צלייה יעו"ש. וית' עוד מזה לקמן סי' תע"ו יעו"ש.

א

יא) שם. אבל מותר לומר חטים אלו לפסח. דלא דמו מידי לקדשים וכי קאמר חיטין אלו לפסח דמנטר לפסח קאמר כלומר אצניעו לפסח לאוכלס ולא אמרינן מיחזי כמ"ד למוכרן ולקנות פסח בדמיהן. רש"י פסחים נ"ג ע"א. ב"י. לבוש. ט"ז סק"ב.

א

יב) אחד. שאמר על הבשר בכמה אתן לך מקרבן פסח הזה עיין בתשו' שער הזקנים ח"ב בבית מלוא דף ל"ד שמסיק בשאר בשר דאינו טלה וגדי יש להתיר וגם בבשר גדי וטלה נוטה יותר דעתו להתיר רק בליל ראשון אסור לאכלו יעוש"ב. וכ"כ בשו"ת חינוך בית יהודה סי' י"ז במי שראה אצל הקצב גדי שחוט ואמר אל הקצב בכמה אתה נותן הקרבן פסח זה והעלה דהמקיל לא הפסיד יעו"ש.

א

יג) נער שהיה לו טלה בעדרו ואמר זה קרבן פסח שלי ואח"כ התנצל ואמר שאמר ע"ד שחוק והיתול עיין בתשר חת"ס סי' קל"ט דמסיק שישאל על נדרו בפתח וחרטה ואחר שכבר התיר נדרו כהלכה שוב יצוה לעכו"ם קטן להטיל בו מום שראוי להתירו ע"י ג' בני הכנסת ואח"כ יעמידנו לפני ב"ד ויעריכו דמי שויו ויפדנו וישליכנו לנהר ומהיות טוב שיהא המעריך כהן יעו"ש.

א

יד) נער שהביא גדי לשוחט ואמר זה יהיה קרבן פסח והטלה לא היה שלו אלא של אביו עיין בתשו' בנין ציון סי' כ"ח שצדד להקל דאפי' לשיטת הפו' ביו"ד סי' ה' בשוחט בהמת אחרים לשם קדשים אסור משום מראית העין היינו בשוחט שעשה מעשה אבל בהקדש אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והורה שישאל הנער על הקדשו לתקן המראית העין ואח"כ ימכרנו לעכו"ם והדמים מותרין יעו"ש. פ"ת.

א

טו) לא יאמר כמה טורח פסח. בירושלמי רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת מה טורח זה. רוקח סי' רפ"ג. וכל הפו' לא הזכירו אזהרה זו גם לא ראיתי נוהגין ליזהר בזה. ונ"ל דמפרשים הירושלמי דוקא על קרבן פסח אסור לומר מה העבודה הזאת לכם דנראה שמצוה דאו' עליו לטורח משא"כ בזה"ז דלא קאמר רק על גודל הזהירות וחומרות יתירות כמה טורח אין קפידא. ח"י או' ג' ר"ז או' ה' ועיין עוד מה שפרשתי בזה בסה"ק עדות ביעקב דרוש ב' לשבת הגדול יעו"ש.

א

שום בהמה. ובמהרי"ל אוסר אפי' עוף כל שבמינו טעון שחיטה וחומרא הוא שהחמיר כי מדינא אין איסור אלא בדבר הקרב ע"ג המזבח:

ב

שהקדישו מחיים. דבריו סותרים זא"ז דלפי טעם זה אינו אסור אלא גדי וטלה דחזי לפסח כמ"ש התו' והרא"ש אבל לפירש"י שאוסר כל בהמה אז הוי הטעם שיאמרו שהקדישו לדמי פסח ונ"ל שהוקשה להרב"י למה כ' הטור דלרש"י אסור בכל בהמה הל"ל דבכל מילי אסור דהכל ראוי לדמי פסח אלא צ"ל דאף שיסברו שהקדישו לדמי פסח אין איסור באכילתו שיאמרו שפדה אותו דקדושת דמים יש לו פדיון אבל כשמקדיש בהמה אמרי' בשבועות דף י"א הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוש' הגוף ואין לו פדיון וא"כ יאמרו שאוכל קדשים בחוץ וגבי חטים נמי הרואה סבור שקדושים קדושת הגוף למנחות אף ע"פ שהאמת אינו כן כדאי' שם בגמ' מ"מ איכא למיחש מפני הרואי' לכן הוצרך לו' דבחטים יודעים דמנטרא לפסחא קאמר, כ' הב"ח מדפריך בגמ' מגדי מקולס ע"ש ומאי פריך דילמא גדי מקולס אפי' בדיעבד אסור אלא ש"מ דאם אמר בשר זה לפסח אפי' בדיעבד אסור לאכלו ועבי"ד סי' ה', והט"ז כ' דמותר בדיעבד וכ"כ הש"כ, וצ"ע דהא הב"ח מביא ראיה מהגמ' שאין עליה תשובה לכן נ"ל דבגדי וטלה יש להחמיר בדיעבד ובשאר בשר אין להחמיר, ונ"ל דבלשון אשכנז שנוהגין לו' בשר זה על פסח ליכא קפידא דאי איתא שהקדישו לקרבן פסח הל"ל בשר זה לפסח:

א

(א) אסור לומר וכו' – היינו לכתחלה אבל בדיעבד אין לאסור הבשר באכילה:

ב

(ב) על שום בהמה וכו' – היינו אפילו הוא קטן וגם אינו גדי וטלה דלא חזי לפסח ג"כ אסור דיחשדוהו שהקדישו מחיים לקנות מדמיו קרבן פסח וכשאוכלו נראה כאוכל קדשים בחוץ וע"כ לא יאמר לחבירו צלה לי זרוע לפסח. והנה מלשון המחבר משמע דדוקא בהמה שהוא מין הקרב ע"ג המזבח ויש פוסקים שמחמירין גם על עופות ודגים דאפשר שהקדישן לדמי מדאמר לפסח. והנה אף שהרבה מקילין בזה וס"ל כדעת המחבר מ"מ לכתחלה טוב ליזהר שלא לומר לפסח. וכתבו האחרונים דמה שנוהגין לומר בל"א בשר זה על פסח אפילו אמר כן בגדי וטלה ליכא קפידא דאם איתא שהקדישו הו"ל לומר בשר זה לפסח:

ג

(ג) בשר זה לפסח – וה"ה שאסור לאדם לומר הילך מעות הללו וקנה לי בהם בשר לפסח. ואם אמר קנה לי בהם בשר על פסח מותר וכנ"ל:

ד

(ד) אלא יאמר וכו' – דהיינו כשקונה או כשמולח:

ה

(ה) פי' שלם וכו' – ר"ל לצלותו שלם ראשו וכו' בע"פ אחר חצות או בליל פסח והנה לקמן בסימן תע"ו מבואר האיסור על אכילתו ואפילו צלאו כמה ימים מקודם וכאן ביאר שגם עשייתו בזמן פסח אסור כיון שעשאו כעין צליית הפסח ממש:

ו

(ו) מותר לומר חטים אלו לפסח – דכיון דלא דמי כלל לקדשים לא אמרינן שמקדישן למוכרן ולקנות בדמיהן פסח אלא כונתו לומר אצניעם ואשמרם מידי חימוץ לאוכלן בפסח:

א

בהמה, עבה"ט וע' מ"ש אא"ז בבכ"ש בחידושי פסחים דף י"ג שכתב ליישב קו' הב"ח וע' שכתב דגדי מקולס אין איסור כ"א לאוכלו בלילי פסחים שנראה דלשם פסח קאכיל ליה ואי שביק ליה למחר וליומא אוחר' שרי (ור"ל אע"פ שצלה בליל פסח כשהוא מקולס אין חשש רק על האכילה ע"ש) ועיין בש"ח סי' ה' דאפילו באומר בשעת שחיטה לשם פסח היא מותרת מדאורייתא רק מדרבנן אסור ע"ש ובת"ש ס"ק י"ב ועיין בשו"ת חינוך ב"י סי' י"ז במי שראה אצל הקצב גדי שחוט ואמר אל הקצב בכמה אתה נותן הקרבן פסח זה המיקל לא הפסיד ועיין בכנסת יחזקאל סי' י"ח שהאריך להוכיח דהאומר בשר זה לפסח מותר בדיעבד באכילה כדעת הט"ז וש"ך ע"ש:

א

אסור לו' בשר כו'. משמע איסורא בעלמא יש משום גזירה אבל אם עבר ואמר בדיעבד אין בו איסור אכילה אע"ג דבגדי מקולס אסור לאכלו אפי' מן הסתם התם עיקר האיסור חל על הבשר מחמת האכילה דהא לא אמר מידי משא"כ באמירת בשר זה לפסח שהאיסור חל עליו באמירתו אבל לא על האכילה תלינן לו' שנתכוין לשם י"ט של פסח יהיה בשר זה. ובגדי מקולס יש נמי איסור בעשייתו כלשון הטור אסור לעשותו משמע אפילו לא יאכלנו ומו"ח ז"ל הפריז על המדה להטעינו לבשר קבורה אם אמר עליו לפסח ואין כן משמעות הלכה:

ב

מותר לו' חטים כו'. רש"י פי' דל"ד מידי לקדשים דכי קאמר חטים אלו לפסח דמינטר לפסח קאמר כלו' אצנועי לפסח לאוכלן ולא אמרינן מיחזי כמ"ד למוכרן לקנות פסח בדמיהן עכ"ל משמע דלא חיישינן לדמי פסח אלא ביש לו דמיון קצת לפסח ובמהרי"ל כתוב אפי' בבשר עגל ועוף אסור לו' כן והטעם דכיון דבר שחיטה הוא יש לו דמיון לבשר גדי וטלה וכן הוא לקמן לענין אכילת צלי בליל פסח בסי' תע"ו וקשה הא חיטי נמי שייך לקדשים לעשות ממנו סולת למנחה וי"ל דא"כ לא היה מזכיר שם פסח אלא מנחה דאין מיוחד' לפסח משאר מנחות כנ"ל ופשוט דדגים דינן כחטים ולאצנועי לאכול בפסח קאמר:

א

אסור לו' על שום בהמה. ומהרי"ל אוסר אפי' עוף כל שמינו טעין שחיטה וחומרא יתירה הוא שהחמיר כ"כ הב"ח והמ"א ועיין ברוקח סי' רע"ד שכ' ג"כ כדעת מהרי"ל ע"ש ולקמן סי' תע"ו וגיסי הרב בספרו א"ז כ' דאפי' בדגים וכה"ג אסור דאפשר שהקדישן לדמי מדאמר לפסח משא"כ גבי חטין דצריכין שמירה אמרינן דמנטרא לפסחא קאמר ודבריו נכונים ליזהר לכתחלה ובדעבד אם אמר בשר זה לפסח כת' הב"ח דאסור אף בהנאה (ובאמת דבריו עצמו סותרים למ"ש בי"ד סי' ה' והארכתי בזה בביאורי לטי"ד ועכשיו שנדפס ספר פר"ח ראיתי שהרגיש ג"כ בקושיא זו יע"ש) והע"ש והט"ז מתירין אף באכילה וכ"כ המ"א בשם הש"ך אך שסיים וצ"ע דהא הב"ח מביא ראיה מגמ' שאין עליו תשובה לכן נ"ל דבגדי וטלה יש להחמיר בדיעבד ובשאר בשר אין להחמיר עכ"ל המ"א ולע"ד כהסכמת שאר אחרונים דאין לאסור כלל בדיעבד ומה שהב"ח הביא ראיה מסוגיא דש"ס דאסור אף בדיעבד אי משום הא לא אריא דהא מסיק הש"ס שם בדף ל"ג דאליבא דר"ש דס"ל דכל שלא התנדב כדרך שהמתנדבים אין דבריו כלום אין איסור אם אמר בשר זה לפסח (וע"ש בתוס' ד"ה מפני שנראה) וא"כ כיון דקי"ל בהא הלכה כר"ש וכמו שפסק הרמב"ם פי"ו מהלכות מעשה קרבנות א"כ אין לאסור כלל בדיעבד רק חומרא בעלמא לכתחלה מחמירין ויפה השיגו האחרונים על הב"ח בזה ודוק:

ב

בשר זה לפסח. וכ' המ"א מה שנוהגין לז' בל"א בשר זה על פסח ליכא קפידא דאם איתא שהקדישו הל"ל בשר זה לפסח עכ"ל וכן המנהג לו' כן ואין מקפידין:

ג

זה לפסח. וכ' הרוקח סי' רפ"ג לא יאמר כמה טורח פסח בירושלמי רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם ומה טורח זה עכ"ל וכל הפוסקים לא הזכירו אזהרה זו גם לא ראיתי נוהגין ליזהר בזה ונ"ל דמפרשין הירושלמי דוקא על קרבן פסח אסור לו' מה העבודה הזאת לכם דנראה שמצות דאוריי' עליו לטורח. משא"כ בזמן הזה דלא קאמר רק על גודל הזהירות וחומרות יתירות כמה טורח אין קפידא נ"ל: