שולחן ערוך, אורח חיים תנ״א: דיני הגעלת כלים ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני הגעלת כלים ובו כז סעיפים:
קדרות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה אפילו אותם שעושים בהם דייס' ומיני קמחים משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהם ומותר לשהותן לאחר הפסח להשתמש בהם בין במינו בין שלא במינו ומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם כדי שלא יבא להשתמש בהם בפסח וטוב לסוגר' בחדר ולהצניע המפתח אבל היסק שיסיקם באש אינו מועיל להם ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם חמין אפילו שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכו רותחין: הגה ויש אוסרים אפילו בכלי שני (המגיד פ"ה) ואפילו אם ימלאום גחלים דחיישי' דלמא חייס עלייהו שמא פקעו (פי' שמא יתבקעו) ולא עביד להו הסקה מעליא ומיהו אם החזירן לכבשן שמצרפן בו כלי חרש חדשים מותר דכיון שמכניסן להיסק גדול כזה ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי אבל לתנורים שלנו לא: הגה כל כלי הצריך ליבון או הגעלה אסור להשתמש בו אפי' צונן בלא הכשר (מרדכי ר"פ כל שעה) וע' בי"ד סי' קכ"א:

ב

כוביא שהוא כלי שעושין מלבנים ועפר ואופים ומטגנין בו וכן תנור קטן שקורין פירלי"א הסיקו מבחוץ אסור לאפות בו בפסח דאין חמץ שבו נפלט בכך ואם מלאו גחלים מבפנים שרי:

ג

סכינים מגעילן בכלי ראשון ומותרין וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש אפי' אינו עתה על האש רק שעודנו רותח וקודם ההגעלה צריך לשופם יפה במשחזת או ברחיים להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרה הילכך אם יש בו גומות ואינו יכול לנקותו יפה אין מועיל לו הגעלה (פי' הפלטה שהכלי פולטים האיסור שבהם והוא מלשון שורו עבר ולא יגעיל) לבד וצריך ליבון במקום הגומות: הגה והנדן של סכינים אין לה תקנה בהגעלה ואסור להכניס בה הסכין בפסח (מהרי"ל):

ד

כלים שמשתמשים בהן ע"י האור כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם צריכים ליבון והליבון הוא עד שיהו נצוצות נתזין מהם: הגה ויש מקילין אם נתלבן כל כך שקש נשרף עליו מבחוץ (מרדכי סע"א והגהות מיימוני פי"ו מהלכות מ"א) ונוהגין כסברא הראשונה בכל דבר שדינו בלבון אבל דבר שדינו בהגעלה רק שיש בו סדקים או שמחמירין ללבנו סגי בלבון קל כזה חצובה צריך ליבון (מהרי"ל):

ה

כלים שנשתמש בהם בחמין כפי תשמישן הכשרן אם תשמישן בכלי ראשון כגון כף שמגיסין בו בקדרה צריך להכשירן בכלי ראשון ואם תשמישן בכלי שני הכשרן בכלי שני וכלי שמשתמשים בו בעירוי שמערה מכלי ראשון לא סגי ליה בהכשר דכלי שני אלא צריך לערות עליו מכלי ראשון: הגה כל הכלים שיש בהם סדקים או גומות או חלודה והוא בתוך הכלי ולא יוכל לנקרן ולנקותן אין להגעילן וצריכין ליבון במקום הסדק והחלודה: (רשב"א בתשובה):

ו

כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו הילכך קערות אע"פ שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש כיון שרוב תשמישן הוא בערוי שמערה עליהם מכלי ראשון כך הוא הכשרן: הגה ויש מחמירין להגעיל הקערות בכלי ראשון (טור בשם אבי העזרי ומרדכי פ' כל שעה ותוס' סוף מסכת ע"ז) וכן הוא המנהג וכן בכל דבר שיש לחוש שמא נשתמש בו בכלי ראשון כגון כפות וכדומה לזה (הגהות מיימוני פ"ה ואגור) ויש מחמירין להגעיל כל כלי שתייה אע"פ שתשמישן בצונן משום שלפעמים משתמשין בהם בחמין (רבינו ירוח') וכן הוא המנהג להגעילן ובדיעבד סגי להו בשטיפ' וקערות גדולות שלא יוכל להכניס תוך כלי ראשון יתן עליהן אבן מלובן ויערה עליהם רותחין מכלי ראשון והוי ככלי ראשון וכן כל כיוצא בזה ויעביר האבן על כל הכלי שאז מגעיל כולו: (מרדכי פרק כל שעה והגהת מיימוני פ"ה ואגור ואיסור והיתר הארוך כלל נ"ח):

ז

יש מי שאומר דכפות העשויות מקרן אין להם תקנה בהגעלה דכיון שמתקלקלין במים חמין חיישינן דלמא חייס עלייהו:

ח

אחד כלי עץ ואחד כלי אבן ואחד כלי מתכת דינם להכשירם בהגעלה: הגה וכן כלי עצם צריכים הגעלה (מרדכי פרק כל שעה):

ט

המגעיל קודם שעה חמישית יכול להגעיל ביחד כלי ראשון וכלי שני וכלים שבלעו דבר מועט ואינו חושש (ג"כ אם מגעיל מקצת הכלי שני פעמים) (ד"ע):

י

סלים שמולחים בהם הבשר יש מצריכים להם הגעלה ויש מי שחולק ונראין דבריו: (וטוב להגעילן או לקנות חדשים):

יא

מחבת שמטגנין (פי' שיוצקין בה שמן לאפותו) בה מותרת בהגעלה ואם היא ארוכה משים חציה והופך עוד ומשים חצי' האחר ואם היא ארוכ' ביותר מלבנ' באמצע ויש מחמירין ללבן המחבת (טי"ד בשם ר' יואל ותשובת רשב"א וטור בשם רש"י ור"ת) (ובלבון כל דהו שקש נשרף עליו מבחוץ סגי ליה) (ד"ע) ונוהגין ללבנו לכתחלה מיהו סגי ליה בהגעלה אם אין בו גומות (מהרי"ל):

יב

כל הכלים צריך להגעיל ידותיהן כמותן: הגה מיהו אם לא הגעילו הידות אין לאסור בדיעבד אפי' לכתחלה יכול להגעילו ע"י עירוי שמערה עליהן: (איסור והיתר הארוך כלל ע"א):

יג

כלי שיש בו טלאי אם קדם הטלאי לבליעת האיסור אין צריך להסירו דכבולעו כך פולטו ואם קדמה בליעת האיסור לטלאי צריך להסיר הטלאי קודם הגעלה או ישים גחלים על מקום הטלאי עד שישרוף גוף האיסור אם ישנו ואח"כ מגעיל כל הכלי ואם הוא של עץ אין לו תקנה אא"כ ירחיב הסדק כל כך שיוכל להוציא משם מה שבתוכו: הגה רושם שעושים האומנים בתוך כלים מותר להגעילן מאחר שנעשה מחדש וינקרם היטב: (איסור והיתר והגהות):

יד

כסוי של ברזל שמכסים בו הקדרה צריך הגעלה כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדרה ואם נתנוהו בפסח על הקדרה בלא הגעלה כל התבשיל אסור שזיעת הכסוי מתערב בתבשיל:

טו

כסוי של ברזל שמשימים אותו על החררה כשנאפית על הכירה צריך ליבון:

טז

מדוכה מותרת בהגעלה ואם היא גדולה שאינו יכול להכניסה ביורה משים בה מים רותחים ומכניס בתוכה אבן רותחת ועולה הרתיחה על שפת' דכל כהאי גונא הוי הגעלה דכלי ראשון: הגה ויש מחמירין ללבן המדוכה (טור י"ד בשם ר' יואל ותשו' רשב"א וטור בשם רש"י ור"ת) אך בלבון כל דהו דהיינו שישרוף עליו קש מבחוץ סגי (ד"ע) ונוהגין ללבן לכתחלה מיהו סגי ליה בהגעלה אם אין בו גומות (מהרי"ל) ואם המדוכה של עץ יש לקלפו בכלי אומנות דחיישינן לגומות ולהגעילו אח"כ: (הגהות מיימוני פ"ה):

יז

הדף שעורכים עליו כל השנה וכן עריבה שלשין בה צריכים הגעלה: הגה ולא מהני בה קילוף בכלי אומנות וכן כל דבר הצריך הגעלה לא מהני ליה קליפה (מהרי"ו) והמנהג שלא להשתמש בפסח בעריבות ודפין שלשין עליהן כל השנה אפי' ע"י הגעלה וכן עיקר (מרדכי פ' כל שעה וכל בו) וכבר נתבאר לעיל סי' תמ"ב סעיף י"א:

יח

הנפה צריך לדקדק בה מאוד לנקות' מפתיתי החמץ הנדבק בה ונסרך ונדבק בנקבי אריגת הנפה ובעץ שבה וישפשפו אותו במים יפה יפה והוא הדין לכל שאר כלי הלישה שהשפשוף בהם עיקר גדול: הגה ונהגו שלא להשתמש בנפה על ידי הגעלה ואין לשנות (מהרי"ל וב"י) וכן בכל כיוצא בזה כגון הכלי שקורין רי"ב אייז"ן או הכיס של רחיים (מהרי"ל) בכולן לא מהני להו הגעלה וכן סלים שמשתמשין בהם חמץ דינם כנפה אבל שקים ישנים נוהגין בהם היתר ע"י כבוס וצריך להתיר כל התפירות שבהן קודם הכבוס: (ת"ה סי' קי"ו):

יט

הרחת שקורין פאל"ה יש אומרים שאין מועיל לה הגעלה וצריך לקנות חדשה:

כ

השלחנות והתיבות שמצניעים בהם אוכלין כל השנה רגילים לערות עליהם רותחין לפי שלפעמים נשפך מרק מן הקדרה לתוכן:

כא

חביות של חרס שנתנו בהם שכר שעורים מותרי' בהגעלה או בעירוי שלשה ימים: הגה והגעלת החביות יעשה בדרך זה ילבן אבנים וישימם בהם ויערה עליהם רותחים מכלי ראשון ויגלגל החבית שיגיע הגעלה לכל מקום (הגהות מיימוני פ"ה) ובדיעבד אם נתנו בהם יין או דבש בלא הגעלה רק שהדיחן היטב תחלה מותר לשתות ממנו בפסח (מרדכי פ' כל שעה והגהות אשירי פ"ב דע"א ותה"ד סימן ר"א):

כב

כל הכלים אפי' של חרס שנשתמש בהם חמץ בצונן מותר להשתמש בהם מצה אפי' בחמין חוץ מבית שאור ובית חרוסת שאע"פ שלא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן אסור להשתמש בהם מצה בחמין אבל בצונן להניח בהם מצה אפויה מותר אבל אסור ללוש בהם וכל זה בלא הגעלה אבל על ידי הגעלה אפילו בית שאור וחרוסת מותרים אם אינם של חרס אבל לשל חרס לא מהני הגעלה ואפי' לא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן לא ישתמש בהם מצה אפילו בצונן והאידנא נהגו עלמא דלא לאשתמושי בפסחא במאני דפחר' עתיקי (פי' כלי חרס ישנים) ותנור של בית החורף דינו ככלי חרס ואסור לשום שום דבר על התנור בפסח (מהרי"ו):

כג

כלי חרס המצופין בהתוך זכוכית דינם ככלי חרס: הגה ויש מקומות שנהגו שלא להשתמש בכלי חרס גלייזיאר"ט אפילו חדשים (מהרי"ל) ואין להחמיר רק במקום המנהג (תשובת מהרי"ל):

כד

כלי עץ המצופים בסממנים שקורין ברניס דינם ככלי חרס: הגה ויש מקומות שמחמירים שלא להשתמש בכלים צבועים אפי' הן חדשים (מהרי"ל) וכן המחופין בבדיל ואין להחמיר בזה רק במקום שנהגו איסור (תשובת מהרי"ל):

כה

כל כלי השתי' בין צלוחיות בין כוסות מותרי' בשטיפה בין שהם של זכוכית בין שהם של עץ בין שהם של מתכת בין שהם של חרס ואע"פ שלפעמים נותנים בהם לחם חם כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו: הגה מיהו יש מחמירין ומצריכין הגעלה וכן נוהגין וע"ל ס"ו:

כו

כלי זכוכית אפי' מכניסן לקיום ואפילו משתמש בהם בחמין אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים ובשטיפה בעלמא סגי להו. הגה ויש מחמירים ואומרים דכלי זכוכית אפי' הגעלה לא מהני להו וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו (סמ"ג ואגור) וכן כלי כסף שיש בתוכן התוך זכוכית שקורין גשמעלצ"ט אין להגעילו אבל מבחוץ אינו מזיק. (תה"ד סימן קלב):

כז

שפוד ישן שצלו בו עופות בפסח מותרין אע"פ שמקודם צלו בו בשר מלוח ממלח שלא נבדק: הגה מיהו אין להתיר רק בדיעבד וכן הברזות שבחביות של יין נוהגין להדיחן (אגור ומהרי"ל) . וכן העצים שתוחבין בהם כלי שתיה צריכין הדחה לשום בהם כלים בפסח (מהרי"ו):

א

קדירות של חרס כו'. אין להניח דבר על תנור בית החורף משום דהוי כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם וכן אסור להני' בקאכלין תוך ימי פסח מה"ט (מההרי"ו בדרשות) ובדיעבד יש אוסרין אפי' אם יחזור ויטיח טיט חדש בפסח כעובי אצבע (מורי בב"ח בשם חמי זקיני הגאון מהר"ר הירש שור) ויש מתירין בדיעבד (מהר"ם מלובלין בש"ת שלו סי' ק"ו) אבל כלי חרס המצופין בהיתוך עופרת מותר בהגעל' כמו שאר כלי מתכות (ב"י ומרדכי ומהררמ"י) וקדיר' של מתכת אם רוצה למלאות גחלים מבפנים שרי (טור ומהררמ"י):

ב

סכינים. אם יש בקתא גומות או אם יש בהן מסמרו' בקת' אין מועיל להן הגעלה וכן נוהגין ואין לשנות והנה ג' מדות יש בסכין א' מצד הדין מגעילה ברותחין ולמעלה ממנו להלבין הברזל באש והקתא ברותחין אם אינו של עץ או של קרן צבי ולמעלה ממנו חדש לגמרי והפייטן לא נקט אלא המעלה יותר חשוב וצריך להעביר כל החלודה דהיינו מה שאנו קורין ראס"ט ויש מ"ש דאותו ראס"ט לא מהני הגעלה אבל לפעמים שיש שחורות או אדומות באיזה מקום ואין שם ממש רק מראה לחוד יכול להגעילה ומ"מ יותר טוב שילבן המקום ההוא:

ג

וקערות גדולות כו'. ודוקא באם לא יכול להכניסם תוך כלי ראשון אבל אין לו לעשות כן כלל בקערה או באיזה דבר שיוכל להכניסו תוך כלי ראשון (מהרמ"י) וקערות גדולות ישפוך מים רותחין דוקא מן הכלי כדי שיהיה כלי ראשון ואל ישאוב עם כלי אחר מכלי שיש בו רותחין אם לא שישהה הכלי ששואב בו בתוך כלי ראשון (מהרי"ל) ונראה לפי המנהג דאנו שופכין מים רותחין ע"ג האבנים דאז המים חוזרים לרתיחתן ואז אפילו מים חמין דיו (כ"כ מהרי"ך) . ואין להגעיל כלי שתי' עם שאר כלים כדי שלא יבליעו ממי הגעלה ואפילו כשמגעילים קודם שש (מהררמ"י):

ד

כלי שיש בו כו' ונראה דבכ"מ שיש טלאי והדבק הוא מדובק מאש שא"א ליכנס שם חמץ בעין אז מהני הגעלה קודם הדיבוק מה שא"כ כשאין דבוק מאד מאי מהני הגעלה קודם הדיבוק דהא יש לחוש שמא יכנוס שם בדיבוק חמץ בעין ע"כ לא מהני כ"א שישום שם גחלים שישרפו החמץ וכל זה הוא בטלאי שהוא דבוק במסמרות אבל טלאי שעושין בכלי בדיל או כסף אין חשש בזה כי ע"י החום נשרף הבלוע בו כנ"ל ופשוט הוא ויש לדוך כל התבלין קודם פסח ואם לא עשה כן מותר בפסח עצמו אם הגעיל אותו קודם פסח. נוהגין שלא להגעיל כלי שהיה בו י"ש כמ"ש בלבוש ונראה דאם בישל בו במים עם עפר עד שנסתלק הריח לגמרי אין אח"כ איסור להגעילו:

ה

ותנור של בית החורף כו'. ויש מתירין בדיעבד (ש"ת ר"מ מלובלין סימן ק"ו) ויש מחמירין אפילו אם יחזור ויטוח טיט חדש כעובי אצבע ונראה דאם אין משתמש שם מצה רק קדירה של פסח פשיטא דאין איסור בו בדיעבד אפילו במקום שרגילין כל השנה לשום שם קדירות של חמץ רותחין ולא כמ"ש מורי בב"ח בשם מ"ו הרב הגדול מוהר"ר הירש שור בסימן תמ"ז ע"ש ונראה דאין כאן איסור כלל בשום אופן בדיעבד אפילו באכילה אם לא שהניח מצה שם כמו שהוא בלא קדרה כשהוא רותח אז יש לאסור אפילו בדיעבד במקום שרגילין לתת שם חמץ בכל שנה כנ"ל פשוט כמש"ל בסימן תמ"ז ס"א שאין שום חומר בתערובת חמץ משאר תערובת איסור רק בענין משהו דאין איסור בב' קדרות של איסור והיתר שנגעו זה בזה כמ"ש רמ"א בי"ד סימן צ"ב סעיף ח' ע"ש ועבשו"ת ר"מ מלובלין. וחביות שכר של עץ אין מועיל להכשיר כלל וכלל וכן הורה מהרש"ל ומהר"ש לובלין ומו"ה הירש שור (מורי בב"ח) וכן חבית של יין שרף שעושין מתבואה פשיטא שלא מהני הגעלה (מהרמ"י) אבל חביות של מי דבש יש להתיר בהגעלה:

ו

כלי חרס המצופין בפנים בבדיל אף על פי שלא ליבנו אותן עד שיהיו הניצוצות נתזין רק עד שיהתך העופרת ויכסה אותם מבפנים מ"מ חשוב הוא יותר מהגעלה (שו"ת מהרא"ם סימן ת"ג והורה להתיר מג' טעמים):

א

קדירות. לאו דוקא קדירות ה"ה קערות וכלי שני (וה"ה הנשתמש בהם על ידי עירוי) ג"כ דינא הכי:

ב

שנשתמש. כתב או"ה כלל נ"ח דין מ"ג דכלים חדשים שקונים מהשוק אפי' כלי חרס אין צריך לספק בהן שמא נשתמשו בו דאין דרך כלל להשתמש בכלים חדשים אבל כלי מתכות שנקני' מן העכו"ם בביתו ואינו מכיר בהן ודאי שהם חדשים צריכים מספק להגעילן או ללבנם כפי תשמישן. ח"י:

ג

משפשפן. ואם לא שפשפן קודם פסח משפשפן תוך הפסח או לאחר הפסח כדין לא ביער קודם פסח כמש"ל סי' תל"ה:

ד

צנוע. ואותן שמעמידין כלים על גובה הכתלים לנוי אפי' גבוה יו"ד קומות אסור ב"ח. וכתב ט"ז ומ"א ואפשר דנהגו כן משום דאינן ב"י ואף אם נשתמש בהם רבו המתירים כמ"ש סי' תמ"ז ס"י (וט"ז הוסיף מאחר דרגילים שם כל השנה לא יבוא לטעות) ומכ"ש באותן שרוב תשמישן בכ"ש או בצונן כגון קנקנים דאין לחוש והמחמיר תע"ב ועיין הרדב"ז ח"א סי' ל"ה. וע' יד אהרן:

ה

בכ"ש. (פי' עירה מכ"ר לשני ואח"כ הניח כלי זה לתוכו) ובמקום הפסד מרובה ומניעת שמחת י"ט יש להקל בכ"ש אם אינו ב"י. ח"י וע' מ"א:

ו

לכבשן. נשאלתי כלי חרס שנשארו אחר שריפה ר"ל אם מותר להשתמש בהם בפסח שידוע שזה יותר מחזרת הכבשן והתרתי ומ"מ הכל לפי הענין:

ז

צונן. היינו דרך קבע שמא אתי להשתמש בו חמין וא"כ אפי' הדיחו תחלה אסור אבל דרך עראי מותר להשתמש בו על ידי הדחה ודרך קבע אפילו בערב פסח אחר זמן איסורו אסור להשתמש בו. עח"י:

ח

מלבנים. עיין מ"א דלבנים הנשרפין בכבשן כעין שלנו יש להם כל דין כלי חרס. וכת' הח"י אלא דלא חייס עלייהו כ"כ ואפש' דמהני להו הסקה אפי' תוך תנורים שלנו לדעתי. אבל לבנים שנתייבשו בחמה יש להם דין כלי אדמה. (וכלי גללים ואבנים ככלי חרס בשם הטור ואנן לא ק"ל הכי). ע"ש:

ט

מבפנים. אם מתלבן יפה נ"ל:

י

מגעילן. ודוקא סכינא דפסחא או מבשר לחלב או להיפך משא"כ סכינים של איסו' בעי ליבון אף שאין בה גומות כל שרוצה לשמש בחמין כמבואר בי"ד סימן קכ"א ס"ז. וע' בפר"ח שם שהכריע דאף בסכינים של איסור סגי בהגעלה אפי' לכתחל'. וכתב הח"י נ"ל עיקר לכתחלה כפסק הש"ע שם וכ"כ באו"ה אכן בדיעבד אין לאסור אם הגעילו והשתמש בו בחמין:

יא

רותח. וכתב המ"א ולתחוב בו הסכין אבל אין לו להגעילו ע"י אבן מלובן:

יב

במשחזת. וה"ה בד"א שמסיר החלודה סגי (אלא דהרמב"ם כ' דהשחזת רחיים מהני במקום ליבון ועיין בא"ה ס"ק ט"ז). הב"ח ושאר אחרונים כתבו לפי שצריך להגעיל ג"כ קתייהו ע"כ אם הקתא קבוע במסמרים קטנים אינו מועיל הגעלה כי יש גומות הרבה במקום המסמרים וה"ה כל שיש ב' חלקים בקתייהו. וה"ה אם הקתא מקצתה בקרן או שהקת' דבוקה בברזל בדבק אין להגעילה דחייס עלייהו שמא פקעי ולבון ג"כ לא שייך גבי קתייהו אם לא שכולו פרזלא וכיון שרוב סכינים הם על דרך זה ע"כ יפה יסד הפייט אם אפשר לעשותן חדשים הם משובחים עח"י ובט"ז:

יג

חלודה. פי' שא"צ להשחיז רק כדי להעביר חלודה אבל אם משחיזו היטב בענין שמסיר קצת מהברזל כמבואר בי"ד סי' קכ"א הוי כמו ליבון וע"ש בהג"ה. וחלודה ר"ל מה שאנו קורין ראס"ט בל"א. אבל כתם שחור או אדום באיזה מקום מהכלי ובפרט ביורות ומחבות אין קפיד' ויוכל להגעיל ועצה"ט ילבן מקום ההוא אם א"א בגרירה. ט"ז ע"ש:

יד

ליבון. ובליבון א"צ להעביר החלודה כי האש יבעיר הכל:

טו

תקנה. ואם פותח התפירות וגוררם היטב אפשר דשרי. מ"א:

טז

ע"י האור. פי' בלי מים כגון שפוד ואסכלה שצולין עליו מוליית' של חמץ צריכין ליבון דמה שבולע ע"י מים פולט ע"י מים אבל זה בלע ע"י אור ממש צריך ליבון. מ"א עיין ט"ז:

יז

ניתזין. או עד שתסיר קליפתו העליונה. ח"י:

יח

מקילין. וט"ז ומ"א אוסרים אפי' בדיעבד אם לא ליבנו אותו כ"כ שניצוצות ניתזין מהם ע"ש:

יט

חצובה. והוא כלי שיש לו ג' רגלים ומעמידין הקדירה או המחבת עליה ולפעמים נשפך עליו עיס':

כ

לערות. צריך ליזהר שלא יפסוק הקילוח ד"מ וא"צ עירוי ג"פ אחרונים (המשימים כלי תוך מחבת על אש ומרתיח תוך הכלי ומגעילין בכלי מסופק ר"י אי הוי ככ"ר עיין פר"ח):

כא

סדקים. אפילו נעשו מחדש עסי"ג. מ"א:

כב

בתוך. אפי' כ"ש. אבל מבחוץ או על שפתו מלמעלה אין מעכב. מהרי"ל:

כג

בשטיפה. וכן בדיעבד אם לא הגעיל הקערות בכ"ר ג"כ אינן אוסרין ואם ידוע שתוך מעת לעת השתמשו בו בכ"ר אע"פ שעיקר תשמיש שלו הוא בכ"ש צריכין הגעלה בכ"ר דוקא. (ואם ע"י אור צריך ללבון) לכ"ע ושטיפה היינו לשפשפו תחילה היטב במים כדי להסיר כל הדבוק עליו ואח"כ שוטפין במים כמבואר בי"ד סימן קכ"א:

כד

מלובן. וכן נוהגין לענין הכשר השלחנות והספסלות וינגב השלחן כדי שלא יצטנן המים. אחרונים. ועסי' תנ"ב ס"ב בהג"ה. וקערות שיש להם אוגנים ובליטות כעין כפתורים ופרחים שאז אי אפשר להעביר האבן ע"פ כולו אין להם תקנה אלא שיכניס ליורה וכן סכין אין להכשירו באבן. מ"א:

כה

דכפות. וה"ה סכין שהקתא מקרן כמש"ל בס"ק י"ב (וה"ה מדובק בדבק) עיין שם. וכתב מי"ט העשויה מפער"ל מוט"ר כיון שהיא קשה מאוד אינו דומה לקרן:

כו

להגעילן. ופשוט דאם מלחו עליהם בלי הגעלה שרי דאין מליחה לכלים (ועוד דאינו אלא ס' איסור. ח"י) עיין סעיף כ"ו מ"א ע"ש דמלח לא מיקרי דבר חריף אא"כ מלוח ביותר. וב"ח וט"ז מחמירין שלא להגעיל כלל הסלים דשמא יש חמץ בין הנקבים:

כז

בהגעלה. דדוקא בתנור שנאפה בו החמץ בלא משקה צריך ליבון אבל לא המחבת עיין ח"י:

כח

בהגעלה. וכן נוהגין. וכתב המ"א ואותן אגנות שאופין בהם עוגות צריך ליבון:

כט

בדיעבד. דלא אמרינן שמוליך בליעתו בכולו ואף אם יוליך בליעתו מ"מ כבכ"פ. וכתב הח"י דבדיעבד אין לאסור אף אם תחב בתוך המאכל הידות כי לא מחזקינן איסור וכבכ"פ ע"ש ומ"א פסק דאם תחב אותו צד שלא נגעל אסור ע"ש. וט"ז פסק דבסכין יש להחמיר אפי' דיעבד אם חתך בסכין שלא הגעיל הקתא בתבשיל חם בפסח כיון דבודאי נגע בקתא בשעת תשמישו בסכין משא"כ שאר כלים ע"ש. וכתב המ"א ונ"ל דהאי שכתב אין אוסרים בדיעבד פי' אם נשתמש בהם כבר אבל לכתחלה אסור להשתמש בהן אפי' הוא בתוך הפסח וא"א להגעילו:

ל

טלאי. כל טלאי שבסעיף זה היינו מה שנקבע ע"י דבוק חתיכה על חתיכה במסמרים אבל בטלאי שעושין בכלי בדיל שמטיפין חתיכת בדיל מחום נשרף כל הבלוע ומה שהוא בעין וגם כשמתקנין את הכף של כסף וכיוצא בו שמשים שם חתיכה של כסף אז האומן נותן הכף באש תחלה וא"כ אין חשש בזה. ט"ז ח"י. וכלים ישנים שמחפין בבדיל כמו כלי נחושת פסק הרא"ם ח"א סי' מ"ג דא"צ הגעלה כיון שהבדיל מפסיק הו"ל ככלים חדשים וכתב המ"א ולפ"ז אפי' חיפן בבדיל ישן שהרי הבדיל עצמו מתלבן. ועיין בשכנה"ג שהאריך להביא דעות החולקים ע"ז וכתב שכן קצת מגדולי ארץ מחמירין על עצמן ועכ"פ נראה שטוב בעיני אלהים ואדם לטבלו אחר ציפוי הבדיל בלא ברכה עכ"ל. ועיין בי"ד סי' ק"ך. והפר"ח א"ח פסק דצריך הגעלה אחר ציפוי בבדיל וכן נוהגין בירושלים יע"ש:

לא

האיסור. ואז אף שקד' בליעת האיסור מותרת כיון שנתלבן מקום הטלאי. והב"ח כ' נ"ל היכא שקדם בליעת האיסור ל"מ ליבון מקום הטלאי ע"ש וכ' המ"א לכך נ"ל דבקדם בליע' לטלאי צריך לשום כ"כ גחלים עד שיהיו ניצוצות ניתזים ממנו משא"כ אם קדם טלאי לבליעה די בליבון קל כמ"ש בס"ד בהג"ה והח"י חולק על הב"ח ומ"א והעל' כמשמעו' המחבר. ואם נתלבן כך או הסיר הטלאי פעם אחד אחר שהגעיל שוב מותר להגעיל כך עם הטלאי בכל פעם כיון ששוב לא מקרי קדם בליעת איסור לטלאי וכל זה שהטלאי מדובק יפה בענין שאין סדק בין גוף הכלי לטלאי דאל"כ אף בקדם הטלאי צריך ליבון או להסיר הטלאי או להרחיב הסדק כדי שיוכל לנקרו. ח"י:

לב

וינקרם. ומוטב להניח גחלים על מקום הרושם. מ"א:

לג

אסור. לפי דעת המחבר סי' תמ"ז דנט"ל שרי בפסח צ"ל כדעת הנוהגים לאיסור בכיסוי אף שאינו ב"י. (או שהוא באמת ב"י) כמבואר בי"ד ססי' צ"ג:

לד

ללבן. וכתבו האחרונים דבמדינות שלנו שלעולם אין דכין בהם חמץ רק כרכום ונעגלי"ך לכן די בהגעלה ומ"מ טוב לנהוג להחמיר לדוך הכל קודם י"ט. (דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא) ע"ש ואם דכו במדוכה שלנו בשמים ושמו בתבשיל צ"ע אם יש לאסור בדיעבד. מ"א ע"ש:

לה

ודפין. לפי שא"א לנקרו שפיר ומה"ט ג"כ אין מגעילין כלים שהיו בו תמיד קמח או משקים חמץ וכיוצא בו והיינו דוקא בשל עץ משא"כ כלי מתכות ובדיל נוהגין להגעיל בכל ענין אכן אם היו מחזיקין בו ק"פ מים איזה זמן מותר להגעילו. אחרונים:

לו

בנפה. אבל צריך לקנות חדשים ואם עבר וניפה בה ע"י שפשוף היטב בהגעלה אין לאסור אפי' תוך פסח כיון דלדעת המחבר אפי' לכתחלה סגי בכה"ג. וכן היכא שבאו מים על הנפה שלא שפשפו אותה היטב תחלה אפי' על מקצתה אין לה תקנה להשתמש בה בפסח מהרי"ל. וכ' המ"א ונ"ל דאפי' במקום שאין שם נפה חדשה מוטב שלא ירקדו הקמח ע"כ. והח"י חולק עליו וכתב כי ידוע שכל שלא ריקדו הקמח מצוים בהם חטים שבורים ושלימים ויאסרו העיסה או המצה אלא הנפה זו בדיעבד מהני בה שפשוף היטב והגעלה מכ"ש אם מרקד קודם פסח שנתבטל לכן בשעת הדחק נכון לעשות כן אפי' לכתחלה. שאלה אחד שאמר לפי תומו שדרכו לרחוץ היטב אחר פסח הנפה כדי לקיים אותה לשנה הבאה וריקד בו קמח לפסח. והתרתי מה שריקד בו בדיעבד דאף אם נימא שנשאר בו דבוק משנה שעבר' הוי חמץ נוקשה ובטיל בס' אף תוך פסח. ח"י ע"ש:

לז

רי"ב אייזי"ן. דלפעמים מפררין עליו לחם גם תמכא שחתכו בסכין חמץ נשאר בתוכו בעין. אפי' בדיעבד יש לאסור בפסח. אבל בערב פסח מותר בדיעבד דבטל בס'. מ"א:

לח

ישנים. ל"ד אלא אפי' בשק חדש ששם בו פעם אחת קמח לפסח ורוצה לכבסו לתת בו פעם שנית ג"כ צריך להתיר התפירות. אחרונים:

לט

התפירות. דהיינו אף גם מה שהוא בשולי השק שהיא האימרא וכת' המ"א וכן יש לנהוג במפות שעושין עליו המצות אם רוצה לעשות עליהם פעם שנית ל"מ מה שמהפכין אותם דחמץ מבצבץ ויוצא מעבר לעבר אלא צריך להתיר התפירות לכבס היטב ע"כ. ואם עבד בדיעבד ועשה המצות על הסדין בלא כבוס כלל אם הוא תוך פסח אף דיעבד יש לאסור אך אם הפך הסדין או כבסו אף שלא התיר התפירות אין להחמיר בדיעבד וכן לענין השקין אם כבסו ולא התיר התפירות ונתן בתוכו קמח אין לאסור בדיעבד. ח"י ע"ש:

מ

פאל"ה. ובלשון אשכנז שויבי"ל ותשמישו ע"י אור ע"כ אין התירו בהגעלה. כתב הט"ז דאם מחזיק רחת של פסח זו לשנה אחרת א"צ שום הכשר וכן בעריבה שלשין בה מצות והמחמיר להגעיל' לא יפה עשה דאתי למטעי להגעיל רחת של חמץ רק ינקר אותה היטב ע"כ. והמ"א בשם ד"מ בשם מהרי"ב כתב דצריכה הגעלה ע"ש והח"י הסכים עם הט"ז. ואם נטל מצה ברחת שמשתמשין בו כל השנה אם היא נקיה סגי בקליפה שקולף המצה. ואם אינה נקיה כיון שמשתמשין עליה כל השנה עוגות עם שומן נאסר כולה עמ"א. אם רדו בה מצה חמוצ' אסור לרדות בו עוד אלא צריך להביא אחרת הגמ"נ ושל"ה. ואם לא הביא אחרת. צריכין כולן קליפה. וכל זה מיירי במצה שנתחמצה חמץ גמור. אבל מצה כפולה ונפוחה כיון שהיא גופא חומרא הוא כמ"ש ס"ס תס"א די לאסור הרחת לכתחילה אבל לא לאסור המצות האחרות מ"א. וכתב הח"י וגדולה מזו ראיתי אצל חמ"ז מהר"ש שלא אסר הרחת כשנשאר' לפניו המצה נפוחה או כפולה מהטעם דחשיב כמו דיעבד כי לא ימלט ברוב אפיות שלא יאסר א' מהם משום נפוחה או כפולה ותצטרך בכל פעם מרדה חדשה גם התנור יאסור ולהסיק שנית והתורה חסה על ממון ש"י ע"ש ועיין סי' תס"א ס"ג:

מא

הגעלה. וכתב בת"ה דאפי' קליפה והגעלה לא מהני ברחת:

מב

חדשה. כתב בעל אמרי נועם בת' סי' ה' מעשה שהיה שאפו מצות ק"פ ברחת ונסתפקו אם היתה חדשה או ישנה שנשתמשו בה חמץ אין במצות אלו שום חשש של איסור חמץ ע"ש:

מג

לערות. ומהרי"ו סי' קצ"ג פסק דלא מהני עירוי רק יכשירנה ע"י אבן מלובן או לפיד בוער וישפוך עליו רותחין. וכתבו האחרונים בשם מהרי"ל דאף לאחר הגעלה אם נשפך עליו שום דבר בפסח אל יגביהנו כלל לאכול ואף לאחר הגעלה לא ישתמש עליהם דבר חם אלא ע"י הפסק מפה או דפין או סמרטוטין וכל זה חומרות יתירות כי די בחומר' דהגעל' וכן נוהגין. ח"י: וכתב הט"ז ס"ס תנ"ב הנשים נוהגות שלא להשתמש בפסח בקדירה ששפך בה רותחין על האבן שמכשירין בו מהטעם שהריח של חמץ נכנס בו ואין בו ריח ולא טעם דאין בו איסור כלל בפסח ע"כ והח"י מקיים המנהג לכתחלה אך בדיעבד ודאי אינו אוסר:

מד

ימים. כיון דלא נשתמש כ"א בצונן. (יצא מידי דופנו) ועיין בי"ד דאפי' במזופף מהני:

מה

החביות. וצריך להסיר שולי החביות כדי לנקרו היטב כך כתב הרוקח. אכן האחרונים הסכימו דחביות עץ של שכר אין להגעילו כלל וכן כלי עץ שמצוין בהם גומות וכלים שהיה בו י"ש לא מהני כלל הגעלה דגרוע מבית שאור וחרוסת וכתב הט"ז מ"מ אם בישל אותן היטב במים עם אפר עד שנסתלק הריח לגמרי מותר להגעילו. מיהו חבית שלא נשתמש בה אלא מי דבש יש להתירו בהגעלה. עמ"א:

מו

ובדיעבד. הטעם דשכר ביין נטל"פ הוא ולפי מה דקי"ל נטל"פ אסור בפסח א"כ אין להקל אלא לערות ממנו קודם פסח לחבית של פסח ודוקא ביין שהשכר נותן בו טל"פ אבל במי דבש אין להקל אלא א"כ החביות אינו ב"י אבל בכלי יי"ש אף אינו ב"י אסור שנ"ט לשבח הוא. מ"א וח"י ע"ש ועיין ט"ז:

מז

חרוסת. היינו שנותנים בו דברים חריפים עם חמץ ועיין ט"ז ובח"י:

מח

הגעלה. ואנו נוהגין לאסור כמ"ש סי"ז:

מט

התנור. הסכמת אחרונים דמותר בדיעבד התבשיל שנתבשל בתוכו (דהוי כשתי קדרות נוגעות זו בזו י"ד סי' צ"ג ועכ"פ יכבדנו היטב ויטחנו. הלא"ה אפילו דיעבד אסור אכן הלבוש מתיר וח"י וכל אחרונים אסרו) וכן אם הוא שעת הדחק שא"א בענין אחר כדיעבד דמי ומ"מ עכ"פ יכבד התנור הטיב בכל הצדדים ויסיקהו היטב ואח"כ יטיח בטיט מקום מושב הקדרה כעובי אצבע. (ולענין רעה"ר שבתוך התנור עיין סי' תס"א). זולת אם הניחו מצה שם או שאר דברים כמו שהוא בלא קדרה כשהוא רותח אז יש לאסור אפילו בדיעבד עיין מ"א וט"ז וח"י:

נ

זכוכית. הסכמת אחרונים להחמיר אף בהיתוך אבר:

נא

צבועים. אפילו הצבועי' בכרכו' או מה שקורין בלע"ך מאל"ט בל"א. מהרי"ל ומהרי"ו:

נב

בבדיל. נוהגין בקצ"מ שעומד יהודי ע"ג בשעת מלאכה:

נג

מחמירים. ובדיעבד אינו אוסר:

נד

המנהג. אבל בדיעבד אם לא נשתמש בו רק צונן סגי בהדחה. ואם תשמישו בחמין או ע"י כבישה מעת לעת מהני בדיעבד הגעלה. מ"א ע"ש:

נה

מלוח. משא"כ אם צלו בו מולייתא מחמץ עיין סעיף ד':

נו

שתייה. של שכר ויי"ש:

א

גמרא פסחים ל'

ב

כשמואל הסכמת הפוסקים

ג

הרא"ש שם

ד

טור

ה

שם בגמרא

ו

תוס' שם והביאו שאר פוסקים

ז

שם בגמרא

ח

שם בגמרא

ט

טור מהא דשבת מ"ב משנה וכפירש"י שם

י

הרא"ש שם בפ"ב דפסחים והביא ראיה מספרי

יא

ברייתא סוף ע"א הביאו' הרי"ף ורא"ש בפ"ב דפסחים וכן הסכמת רוב הפוסקים להשוו' דין חמץ לשאר אירוסין

יב

ירושלמי שלהי ע"א

יג

ר"ל שאם ישימו עליו קש מצד חוץ ישרף הקש מכח הליבון

יד

שם ברייתא בע"א והביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ב דפסחים

טו

תו' בשבת ל"ט בשם ר"י

טז

הרי"ף ורמב"ם בפ' ה' ור"ן והרשב"א בתשובה

יז

טור בשם בעל המנהיג

יח

הרי"ף בפ"ב דפסחים ורא"ש ע"ש

יט

טור בסימן תנ"ב בשם אביו הרא"ש והתוספות בסוף ע"א וש"פ

כ

טור בשם אבי העזרי

כא

שם בשם אבי העזרי וכן כתב אביו הרא"ש בתשובה

כב

טור וכן כתב המרדכי בפרק ב' דפסחים

כג

טור בשם אבי העזרי

כד

טור

כה

שם וכן כתבו הגהת מיימוני בהל' הגעל' ממשנה ספ"ק דמכשירין

כו

טור לדעתו וכן דעת רוב הפוסקים

כז

טור בשם ר"י ורא"ש

כח

ר' ירוחם וכ"כ בהגהות מיימוני פ"ב

כט

טור וכ"כ הגהת מימוני בפ"ה

ל

גמרא פסחים ל'

לא

כל בו

לב

כלבו

לג

הגהת מיימוני פ"ה ותרומת הדשן מדברי הסמ"ג

לד

טור

לה

טור בשם ר' יואל ובית יוסף בשם הרבה פוסקים כיון דתשמישו בצונן

לו

מהא דשמואל פסחי' ל"ו כגי' הרא"ש שם

לז

הרא"ש שם בשם ר"י וש"פ

לח

שם בגמרא ד"ל

לט

כגירסת הרי"ף שם כמו שפי' הר"ן שם:

מ

שם בגמרא

מא

טור בשם רב האי

מב

טור מהא דציינתיו לעיל סעיף ד'

מג

תשובת רשב"א

מד

הר"ן בפ"ב דפסחים

מה

הרשב"א בתשובה

מו

מרדכי רפ"ב דפסחים

א

ס"א אפי' אותן כו'. טור ועסי' תמ"ד ס"ג:

ב

ומותר כו'. גמ' שם:

ג

וטוב לסוגרם כו'. סה"פ להרא"ש וטור כמ"ש שם ו' א' חמצו של א"י כו' ואפילו לא קיבל אחריות שא"צ לבערו וכמ"ש בסי' ת"מ ס"ב וה"ה כאן ועב"ח:

ד

ולא לשום כו' אפי' כו'. שם ושם וכמ"ש בזבחים צ"ה ב' ת"ר אשר כו':

ה

ויש אוסרין. הרמב"ם ספ"ה לטעמו כיון דבשאר כלים צריך הגעלה כמ"ש הרי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים ולמדו ממ"ש בסוף ע"א דברים שנשתמשו בהן בחמין כו' וכ"ש להסוברים דכלי שני בולע מהא דחולין ח' ב' כמ"ש בסי' תמ"ז ס"ג בהג"ה ואמרינן בזבחים שם בלוע בלא בישול כו' ובירושל' פ"א דמעשר ופ"ג דשבת תמן כלי חרס בולע וכ"כ הרי"ף ורא"ש וכמ"ש בס"ה ואם תשמישן כו'. אבל ליתא דהם לא כתבו אלא אקערות שתשמישן ע"י עירוי להכשיר ג"כ ע"י עירוי וכמ"ש תוס' בשבת דאלו ודאי צריכין הכשר כנ"ל וז"ש הטוש"ע אלא שעירה כו' וכ"כ הרייז"ש בריש ה"פ בין קערות שעירו (בהן) לתוכן רותח אבל דברי הש"ע בס"ה תמוהין ואינן אלא להרשב"א ועסי' תמ"ז ס"ג בהג"ה ועמ"א:

ו

ואפי' אם. פסחים שם:

ז

ומיהו. זבחים שם:

ח

אבל לתנורים כו'. שם אלא קדירות של מקדש כו' ואם איתא יחזיר לתנורים שזה אפשר אף בירושלים:

ט

כל כלי. פסחים ל' ב' כל הכלים שנשתמש חמץ בצונן משתמש מצה בצונן חוץ מבית שאור כו' כן הוא גי' הראשונים וכ' המרדכי לאו דבחמין אסור אלא משום סיפא דבית שאור אפילו נשתמש בצונן כיון שחמוצו קשה הוי כאילו נשתמש בחמין ואסור להשתמש אפי' בצונן וה"ה לכ"ד שתשמישו בחמין דלמא אתי לאשתמושי בחמין וכ"כ הר"ן ג"כ מהא דבית שאור כנ"ל אלא שפי' דברישא אסור להשתמש בחמין וכ"כ הרמב"ם אלא שכ' הר"ן דוקא בחווץ משום דחריף כמו יי"נ והמ"מ כ' דנקט משתמש בצונן לאו דבחמין אסור אלא להוציא שאם נשתמש בחמין אפי' בצונן אסור להשתמש וכ' הר"ן שלכן אמרו בקדירות בפסח ישברו ובחולין קי"א ב' דההיא פינכא כו' אלא שהר"ן ומ"מ כתבו דוקא בכלי חרס וכגי' הרי"ף ורמב"ם והגאונים כל כלי חרס כו' והטעם לפי שאין לו תקנה בהכשר אתי לאשהויי ועי"כ אתי לאשתמושי בחמין והרא"ש אינו גורס בצונן ומתיר אף בחמין וע"ל סכ"ב וכאן פסק כפי גי' המרדכי שגורס כל הכלים כו' וכפי פירושו וכ"כ בי"ד סי' קכ"א ס"ה בהג"ה אלא שכ' דוקא בקבע אבל דרך עראי מותר וכמ"ש בסוף ע"א ונועצה כו' ולחתוך בה צונן אבל אם נשתמש בצונן מותר אף בחמין לכל הגי' יפי' אף לדעת הרמב"ם ור"ן וע' במלחמות ואפי' בכ"ח שכ' הר"ן דוקא בחמץ דחריף כמו יי"נ אם מכניסו לקיום ואפילו אין מכניסו לקיום רק שהוא כ"ח ותחלת תשמישו ביי"נ אסור כמ"ש בע"א ל"ג ע"ש אבל בשאר איסורין לא וכ"פ בי"ד סי' קכ"א ס"ה בהג"ה אלא שהחמיר בשאר כלים אם יש לחוש שפעמים נשתמש בחמין כיון דאפשר בהכשר וכ"ז בהדחה אבל בלא הדחה ודאי אסור כמ"ש בסוף ע"ג דברים שנשתמש בהן בצונן מדיחן כו' ואפי' להשתמש בהן בצונן כמ"ש בחולין צונן בצונן הוא נהי כו' ושם קי"א ב' סכין ששחט כו' וקי"ל כמ"ד הדחה בעיא ואסכין קאי כמ"ש הרא"ש בריש חולין ס"י ע"ש ואע"ג דלא בלע כלל כמש"ש ח' ב' דהתירא נמי כו' וכן בסכין טריפה לשחוט בה אפי' למ"ד בה"ש צונן בעי הדחה ודוקא סכין כשירה לשחוט מותר ועתוס' שם ד"ה סכין וכ"ז בדבר לח אבל בדבר יבש מותר וכמש"ש סי' צ"א ס"ב בהג"ה ועתוס' דע"ג ל"ב א' ס"ד והא:

א

ס"ב שהוא כלי כו'. טור בשם פירש"י:

ב

וכן. טור לפי' י"א:

ג

ואם. גמ' שם:

א

ס"ג סכינים מגעילן. גמ' שם. ובפ"ק דחולין ח' ב' מצריך לסכין ליבון וכן בתוספתא דע"ג השפודין והאסכלאות והסכינין מלבנן באור תי' ר"ת בתוס' דחולין שם ד"ה שליבנה ובסוף ע"א ע"ו ב' ד"ה אמר לחלק בין חמץ דהיתירא בלע ובין שאר איסורין דאיסורא בלע וכמו שחילק ושם בגמ' בשפודים ואסכלאות ע"ש וכ' הר"ן שכן דעת הראב"ד וכ' המ"מ שכן דעת הרמב"ם שבהלכות חמץ כ' הסכינין בהגעלה ובפט"ז. מה' מ"א כ' בליבון ולכן בהלכות חמץ השמיט הא דשפודין ואסכלאות שצריך ליבון שלפ"ד גם הם בהגעלה ואין דרכו לכתוב מה שאין מפורש בגמ'. ועוד תי' ר"ת שם ושם לחלק בין סכין קטן לסכין גדול שצולין עליו בשר ותשמישו ע"י האור ומביא ראיה מן הירושל' סוף ע"ג סכין תוחבו ג"פ בקרקע ודיו ר' בון בשם ר' יהודה הדא דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון ותוס' דחו ראייתו דירושלמי איירי לחתוך בה צונן ובצונן אין חילוק בין תשמישן ע"י האור או ע"י חמין אלא ה"פ דסכין גדולה דרך להיות בה גומות ולכך לא מהני לא שיפה ולא הגעלה ור' ברוך מיישב הראייה ע"ש ולפ"ז אפשר לומר דאין חילוק בין חמץ לשאר איסורים וכ"ד הרי"ף ורא"ש בפ' כל שעה שהביאו ברייתא דשפודין ואסכלאות לענין חמץ וכ' הר"ן שכן דעת הרמב"ן דחמץ אין נקרא היתירא כיון ששם חמץ עליו משא"כ בקדשים שאין נקרא נותר קודם זמן איסורו וצריך לחלק בין גדול לקטן וזה אפי' לתירוץ ראשון דסכין קטן כיון שאין תשמישו ע"י האור א"צ ליבון כמש"ש בברייתא וכ"כ הרשב"א דלעולם בכ"ע א"צ לסכין רק הגעלה ומחקו מימ' דע"א הסכינין שכן בתוספתא ליתא וער"ן ות"ה אך ריב"ם כ' דאף קטן צריך ליבון שלפעמים מתקן הפתילה של חלב ומהפך בשר על גבי גחלים ור"ת דחה סברתו כיון שאין עיקר תשמישו ע"י האור וכ"כ הר"ן וראייה שבכל כלי הולכין אחר רוב תשמישו כמו כוסות וקיתוניות א"א שלפעמים ישתמשו בחמין אפ"ה הולכין אחר עיקר תשמישו ומדיחן וכ' ב"י דלפי מסקנת התוס' יש לחלק בין ההיא דפסחים ובין ההיא דחולין ותוספתא בין קטנה דלית בה גומות כו' ודברי הש"ע לכאורה צ"ע דבי"ד סי' קכ"א כ' בין גדול בין קטן ואפי' לית בה גומות צריך ליבון לחתוך בה רותח וכאן כ' בסתם סכינים כו' ואח"כ כ' בס"ז כלים כו' כגון שפודים ואסכלאות צריכין ליבון. ועיקר שפסק כדעת רי"ף ורא"ש שאין חילוק בין חמץ לשאר איסורין דאל"כ נסתר כל הסימן ולא שייך ליבון כלל בחמץ ואף שמחלק ר"ת בין קטן לגדול חושש שם בי"ד לפסק ריב"ם לחומרא בעלמא דהא כאן פסק כר"ת ור"ן כמ"ש בס"ו כל כלי הולכין כו' ועוד שאף לריב"ם א"צ ליבון אלא חודו של סכין כמ"ש הרא"ש בע"א אלא לחומרא כ' כן משא"כ בסכין של חמץ דישראל אין דרך תשמישו ע"י האור אפי' בסכין גדול ולכן סתם כאן:

ב

וכלי ראשון כו'. שבת מ"ב האלפס והקדירה כו' ושם בגמ' סבר כו' דבכלי ראשון כו' בשלה כו' ואסיק דבכ"ר נמי לא בשלה ואי על האור א"א. ר"ן:

ג

אפי'. שם שהעבירן:

ד

רק. שם שהעבירן מרותחין וכמ"ש בירושלמי פ"ג דשבת ופ"א דמעשר וכמש"ל:

ה

וקודם. ספרי אך כו' מכאן שצריך להעביר החלודה:

ו

הלכך. הרא"ש בפ' כ"ש ונלמד ג"כ מירושלמי דסוף ע"א כנ"ל לפי' התוס' שם:

ז

והנדן. כנ"ל:

א

ס"ד ויש מקילין. ר"ל דמרדכי סוף ע"א כ' דאותן כלים הבלועות היתר א"צ ליבון כ"כ רק אם הקש נשרף מבחוץ דשליט הליבון מעבר אל עבר ודי בכך כיון דהיתירא בלע די בהגעלה כמ"ש בשמעתין ואותו ליבון לא גרע מהגעלה ומפליט יותר מהגעלה וכ' ב"י לפי סברת האומרים דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע גם ליבון כזה לא סגי וצריך ליבון גמור וכ"פ בש"ע וד"מ בס"ק ה' כ' ובאו"ה כ' דחמץ מקרו היתירא בלע כמ"ש בי"ד סי' קכ"א וז"ש ויש מקילים אם כו':

ב

ונוהגין כו'. כת' זה ע"פ מ"ש ב"י בשם הג"מ שהעולם נהגו כדברי האוסרין. שחמץ שוה לשאר איסורין:

ג

אבל דבר כו'. שהוא עדיף מהגעלה כנ"ל והוא שורף אף מה שבגומות כמ"ש בת"ה כי האש שורף הכל וכמ"ש בירושלמי הנ"ל:

ד

הצובה. שם במרדכי ועמ"א:

א

ס"ה כלים שנשתמש כו'. סוף ע"א דברים שנשתמש בחמין כגון כו' מגעילן כו':

ב

אם תשמישן כו'. הרי"ף ורא"ש בפ' כ"ש ונלמד ממ"ש שם עץ פרור מגעילן ברותחין ובכ"ר כבולעו כך פולטו מ' דוקא לפי שמשתמשין בו בכ"ר אבל דבר שנשתמש בכ"ש די בכ"ש:

ג

וכלי שמשתמשין כו'. כמ"ש בירושל' דשבת ומעשרו' שם ועירוי ככ"ר חייליה דר"י מהדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו כו':

ד

אלא צריך כו'. כבולעו כך פולטו כנ"ל אבל כ"ר לא סגי. בעירוי שאינו מבליע ומפליט רק כדי קליפה כמ"ש בפסחים ע"ו א' ולכן הצריך בסוף ע"א ליורה גדולה גדנפא ולא הכשירו בעירוי ודוקא ביי"נ שהוא בצונן אמרו שם נעוה ארתחו וכמו שחילקו במאני דקוניא פ"ב דע"א ובפרק כ"ש התם תשמישו כו':

ה

כל הכלים. כמ"ש בס"ג מירושלמי:

א

ס"ו כל כלי כו'. כנ"ל מהא דכוסות כו':

ב

ויש מחמירין כו' וכן כו' ויש כו'. תוס' ע"ג שם ע"ד ב' ד"ה דרש שסוברים דוקא בידוע שלא נשתמש בהן רק בצונן וכן כ"ד ובשבת מ"ב ב' סד"ה אבל ובזבחים צ"ו א':

ג

וקערות כו'. דטעם דעירוי אינו ככ"ר משום שמתקרר כמ"ש בפסחים ע"ו א' אדמיקר ליה כו' משא"כ כאן:

א

ס"ז יש מי. כנ"ל בכלי חרס:

א

ס"ח אחד כו'. כלי מתכות מפורש בסוף ע"ג ומפורשין בפרשה וכמ"ש שם וכלי עץ ואבן דינן ככלי מתכות לאפוקי מדעת רב האי שכת' שדינם ככ"ח וצריכין היסק בתנור וראיה ממ"ש בסוף ע"ג גת של אבן כו' ושל עץ כו' ושל חרס כו' אלמא אין דינם ככלי חרס ובספ"ה דכלים תנור סל אבן ושל מתכות טהור וטמא משום כלי מתכות כירה כו' ועמ"ש בסי"ד וכמ"ש ראב"ן דילפינן איסור מטומאה כמ"ש בסוף ע"א ע"ה א' ונדה ס"ה כדרך שאמרו בטהרות כו' אבל בתוספתא דזבחים תניא כלי אבנים אינן טעונים מריקה ושטיפה אלא מדיחן ודחקו במרדכי לומר דהאי מדיחן ר"ל מגעילן ודוחק ועוד למ"ד מריקה בחמין משום הגעלה הוא וכמ"ש בזבחים:

ב

וכן כלי כו'. כמ"ש בחולין ספ"ק כלי עצם ככלי מתכות דמי:

א

ס"ט המגעיל כו' ג"כ יתבאר בסי' תנ"ב ס"א:

א

ס"י סלים. ע' סכ"ז שפסק כסברא האחרונ' וכ"ש כאן במליחה עמ"א ע' סי' תמ"ז ס"ו:

א

סי"א מחבת. אע"פ שמטגנים בה כמ"ש בתוספתא דע"ג היורות ומחמי חמי וטיגני כו' מדיחן ברותחין:

ב

ויש מחמירין. עמ"א דלפעמים כו' והוי כתשמישו ע"י האור והרא"ש דחה סברתם דא"כ בקדירה נמי ליחוש אלא שמ"מ לחלוחית משקה בתבשיל רק שאצל הדופן יבש ואין נקרא תשמישו ע"י האור:

א

סי"ב כל הכלים. מדאמרי' בפ' כ"ש לקתייהו ברותחין וכמ"ש שם ע"ד א' דחם מקצתו חם כולו. רשב"א:

ב

מיהו אם. הר"ן דחה דבריו דא"כ ה"ל לר' אשי למימר ג"כ לקתייהו בנורא אלא דשני תשמישין יש לסכין א' באור ואותו תשמיש אין מגיע לקתא וא' ברותחי' והוא מגיע ג"כ לקתא ודוקא בקדשים אמרינן בזבחים צ"ו ב' בישל במקצת כלי כו' וכמ"ש שם הא תרומה ל"צ אלא כו' וכ"פ בטור י"ד ובהג"ה סי' קכ"א ס"ו אבל מדברי תוס' בזבחים שם מ' דבכל האיסורין צריך הכשר בכל הכלי ע"ש והרשב"א גורס בפסחים מעייל להו ולקתייהו ברותחין ואהגעלה דלבסוף סמך ופרזלייהו בנורא תחלה לחומרא בעלמא כמ"ש הפוסקים ועמ"א. וש"ע והרב אזלי לשיטתייהו שב"י פ' בי"ד סי' קכ"א כהרשב"א שאף שלא נשתמש רק במקצתו צריך הכשר בכולו וכ"פ בש"ע שם ס"ו אבל בהג"ה פ' שם כדעת הטור שחולק עליו משום כבכ"פ ואף שפ' שם סי' צ"ד ס"א וסי' צ"ח ס"ד בהג"ה דלא אמרי' חם מקצתו חם כולו מ"מ צריך לטעם דכבכ"פ משום דלא פסק כן אלא לענין זה שאינו פולט מאותו צד אבל לבלוע פ' בסי' צ"ב ס"ה שבולע וכדעת התוס' בזבחים שם שאם חם כולו שבולע בכולו ואין חילוק בין כלי מתכות אלא שבכלי מתכות חם כולו אף שאינו אצל האור מקצתו האחר ודלא כש"ך שם סי' קכ"א ס"ק י"ז והכי קי"ל לעיל סי' צ"ד כו':

ג

אין לאסור כו'. משמע מדברי הטי"ד שם והרב שם אפי' נשתמש באותו צד שלא נגעל. דלא כמ"א:

ד

ואפי' כו'. דאינו חם כולו יותר מעירוי וז"ל ד"מ בשם או"ה לכתחלה טוב להגעילו דהרי נוגעין בה כל השנה בידים מלוכלכות ומיהו ע"י עירוי אף לכתחלה עכ"ל וראיתי רבים מקילים אף לכתחילה וטוב להגעילה לכתחילה כדעת או"ה וכ"ז דלא כמ"א. וכ"ז שלא נשתמש בכולה אבל נשתמש ודאי לא סגי בהכשר מקצתו כמש"ש וכמ"ש בזבחים שם בישל במקצת הכלי כו' אבל בישל בכולה ודאי לא סגי בהכשר מקצתו לכ"ע:

א

ס"יג כלי כו' אם. מדלא מצריך להסי' הקתא בפ' כ"ש. מרדכי:

ב

ואם קדמה כו'. מסכין שיש בו גומות כנ"ל בס"ג וכמו ששם אין תקנה אלא בליבון:

ג

ואם כו'. ולכן אמרו ל"א ב' קתייהו כו' והדר כו' דלא מהני הליבון דרך הטיט שהוא הפסק וכ"ש הגעלה ועמ"ש בפי' תס"א ס"א:

א

סי"ד כסוי כו' שמכסים. כמ"ש בפ"ב דמכשירין מרחץ טמאה זיעתו טמאה וטהורה בכי יותן הבריכה שבבית כו' וילפינן איסור מטומאה כמש"ל ס"ח:

ב

ואם נתנוהו. שם ספ"ה היו ידים טמאות ומגיסה בקדירה טהורה אם הזיעו ידים הקדירה טמאה:

א

ס"טו כסוי. דתשמישו על ידי האור וע' מ"א:

א

ס"טז מדוכה כו' ויש מחמירין. פלוגתייהו תלי' במ"ש פרק כ"ש שם חוץ מבית שאור כו' ופרש"י אפי' על ידי הגעלה. וערוך ור"י וכל הפוסקים פירשו בלא הגעלה וע"ל סכ"ב וה"ה למדוכה ואע"ג דהרא"ש בפסקיו כ' דרש"י מודה במדוכה בסה"פ לא כ' כן וכן כ' כל הפוסקים:

ב

אך כו'. מיהו כו'. ואם כו'. כנ"ל:

א

ס"יז הדף כו' וכן. ממ"ש שם הני אגני דמחוזא כו' ודוקא שלשין בה תמיד כמ"ש בגמרא שם וכ"כ רי"ו ומרדכי אלא שמרדכי כ' דאין להקל מאחר שנהגו כבר משום דברים המותרים:

ב

ולא מהני. כמ"ש תוס' דדבר שנשתמש בכ"ר לא מהני עירוי שאין מפליט אלא כדי קליפה וכמש"ל בס"ה ועתוס' דע"א ע"ד ב' סד"ה דרש:

ג

והמנהג. עט"ז וכ"כ ב"י בשם כל בו ונלמד מסכין שיש בו גומות וכמש"ל בס"ג:

א

סי"ח הנפה. ע"ס סי' תמ"ב מהא דסוף ע"א דכיתנא מנגבן דהיינו במים ואפר וכ"ש בדבר הנדבק כמ"ש בזבחים ע"ט ב' וכמש"ש:

ב

ונהגו. כנ"ל בס' שקדם:

ג

אבל שקים. כנ"ל:

ד

וצריך. כמש"ש ואי אית בה קטרי שרי להו:

א

ס"יט הרחת. ע' מ"א:

א

ס"כ השולחנות כו'. והוי כלים שתשמישן ע"י עירוי:

א

ס"כא חביות כו' מותרים בהגעלה או כו'. כמ"ש ביי"נ בע"ג ל"ג א' הלכה למעשה ממלאן כו' ושם ע"ה א' הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין ואמרו שם ל"ד א' ובפ' כ"ש שם מ"ש מיי"נ וכ"ת חמץ כו' התם תשמישו כו' וא"כ בחמץ בדבר שתשמישו בצונן שוה ליי"נ ואע"ג דהגעלה לא מהני בכ"ח דוקא בתשמישו בחמין וכמ"ש הרא"ש במתני' שם מ"ד ב' דנעוה ארתחו בשל חרס דלא מהני עירוי בלא קליפה לכך צוה להגעילן דאז א"צ קליפה וכמש"ש ל"ג א' דאף עירוי מהני בכ"ח וכ"ש הגעלה כמ"ש הרא"ש בפ"ג דשבת ס"י דהגעלה עדיף מעירוי דעירוי אין מועיל בדבר שתשמישו בחמין אף בשאר כלים ובירושלמי סוף פ"ב דפסחים הורי ר' אמי באלין גרבייא דכותחא ממלא אותן מים ג' ימים מעל"ע. וכ"ש הגעלה כנ"ל וכ"ד הג"א פ"ב דע"א סכ"ה בד"ה בתשמישו כו':

ב

ובדיעבד. שם בהג"א וע' מ"א בשם המרדכי ומ"ש המרדכי כיון דהתירא בלע כו' ר"ל כמ"ש בפ' ג"ה סי' תרע"ז שמשערין כנגד כולו ולפי שלפעמים בולע ולפעמים פולט אין לעמוד על הדבר כו' ר"ל דאף אם ידוע כמה יוצא ממנה מ"מ חוזר ובולע ונעשה הבלוע נבילה וחוזר ופולט משא"כ. בהיתירא דא"א נעשה נבילה כמ"ש תוס' בע"א ע"ו א' בד"ה בת. אבל בכלי של היתר כו' וכ' ב"י וכבר נתבאר דלרוב הפוסקים חמץ אין נקרא התירא ולכן השמיטו בש"ע. וכן נטל"פ קי"ל בסימן תמ"ז ס"י דאסור ועמ"א וע' תה"ד סי' ר"א עש"ה:

א

ס"כב כל הכלים. כל סעיף הזה הכל לשון הטור וכגי' ערא"ש כל הכלים כו' משתמש בהן מצה ול"ג בצונן דאף בחמין מותר:

ב

אפי' של חרס. ר"ל אפי' לגי' הרי"ף דגרס כל כ"ח כו' משתמש בהן מצה בצונן ל"ד בצונן אלא משום סיפא דבית שאור אפי' בצונן אסור וכמ"ש המרדכי לפי גירסתי':

ג

חוץ מבית שאור כו' אסור. כגי' הרא"ש כל הכלים כו' ול"ג בצונן אלא דמיירי בחמין:

ד

אבל אסור ללוש. עט"ז וכ' הרא"ש דאפשר כגי' משתמש מצה בצונן ומשום סיפא דבית שאור אף בצונן אסור וכגון ללוש בהן:

ה

וכ"ז כו'. כפי' הערוך וכל הפוסקים כמש"ל בסט"ז:

ו

אבל לשל כו'. כמ"ש בגמרא שם וכמש"ל בס"א והיינו לדעת הטור שחולק על מ"ש בסכ"א דדבר שתשמישו בצונן אף בכ"ח מהני הגעלה כמ"ש הטור שם ומדברי רב האי יראה דלא מהני להו הגעלה לכ"ח אפי' לא נשתמש אלא בצונן כו' ע"ש. אבל לפי מה שפסק ש"ע בסכ"א דמהני הגעלה וכן ביי"נ אע"ג דחריף ותקיף טובא ה"ה כאן וכ"כ במלחמות בהדיא שם דבית שאור ובית חרוסת דינם כמו ביי"נ וע"ש ובר"ן שהאריכו שם:

ז

ואפי' לא כו'. כגי' הרי"ף וכנ"ל:

ח

אפי' בצונן. אבל הב"ח ופר"ח הגיהו בטור וכתבו דצ"ל אלא בצונן ולאפוקי מר"ח ורי"ף ורמב"ם כת' הטור דכ"ח שוה בזה לשאר כלים אבל דבריהם צ"ע דא"כ מאי ואפי' לא נשתמש כו' מאי רבותיה הא בשאר כלים ג"כ הדין כן ולמעלה שכ' אבל בצונן כו' הל"ל ואפי' כ"ח וכמו שהתחיל כל הכלים אפי' כו':

ט

והאידנא כו'. שם ברי"ף ור"ל אפי' שאר כ"ח אפי' לא נשתמש אלא בצונן כדין בית שאור של כ"ח:

י

ותנור כו' ואין מועיל היסק התנור שהסיקו מבחוץ כמש"ל בס"ב:

יא

ואסור. ר"ל דבר של מצה בעין אבל בקדירה אין איסור בדיעבד כמ"ש בי"ד סי' צ"ב ס"ח:

א

ס"כג בהיתוך זכוכית. כפי' תוס' בע"א ל"ג ב' ד"ה קוניא שהקשה ר"ת על פירש"י שפי' שם ובפ' כ"ש בחיפוי אבר מי גרע מאם היתה כולה באבר שמהני הגעלה וכ"כ המרדכי בפ' כל שעה ועוד הקשו שם דאין משמע קוניא אבר כמ"ש בזבחים ס' סיד וקוניא וע"ש בתוס' דע"ג. ורמב"ם וטור פירשו כפירש"י וכן פי' תוס' בע"ג ע"ה ב' ד"ה והלכתא וכ"כ שם בש"ע י"ד סי' ק"כ ס"א ושם בסי' קל"ה ס"ו כ' כשני הפירושים וע' תוס' דכתובות ק"ז ב' ד"ה הני כו':

ב

ויש מקומות. עמ"א וט"ז:

א

ס"כד ויש מקומות שמחמירים. עמ"א ס"ק מ"ז וע' גמ' דע"ג ע"ד ב' רבא כו':

א

ס"כה כל כלי השתיה בין כו'. ע"ג ע"ה ב':

ב

בין שהם כו'. בדרך לא זו אף זו:

ג

של זכוכית. ע' סכ"ו:

ד

בין שהם של עץ בין כו'. דברייתא הנ"ל בשל מתכת מיירי ושל עץ דינם כשל מתכת כמש"ל בס"ח:

ה

בין שהם של חרס. כמש"ל בסכ"ב דאפי' בשל חרס אם נשתמש בצונן מותר להשתמש אפי' בחמין:

ו

ואע"פ. כמש"ל בס"ג וס"ו:

ז

מיהו כו'. כנ"ל ס"ו בהג"ה וכ"כ במרדכי סי' תתמ"ד משום שפעמים מרתיחין בהן כו':

א

ס"כו כלי זכוכית אפי' כו'. דבכה"ג צריך הכשר אפי' בצונן כמ"ש בע"ג ל"ג א' וע"ד ב' ואע"ג דהפוסקים חלוקים שם אם מיירי בכ"ח דוקא או אפי' בשאר כלים מ"מ בשל חרס ל"פ וכלי זכוכית כשל חרס דמי כמ"ש למטה מ"מ א"צ הכשר דאינם בולעים כמ"ש בפסחים ע"ד ב' שאני לב דשיע וע' רש"י בשבת ט"ו ב' ד"ה בכלי זכוכית כו' ועי"ד סי' קל"ה ס"ח ולכן אפי' נשתמש בחמין א"צ הכשר כמ"ש בלב שם. ובהדיא תניא באבות דר"ן פ' מ"א כלי חרס בולע ואינו פולט כו' כלי זכוכית אינו בולע ואינו פולט כו' במקום חם חם במקום צונן צונן ואע"ג דאיבעיא להו בקוניא דשיע אם בלע ופשיט חזינן דמידייתי שם לפי שהוא חיפוי מעט אבל כלי זכוכית שלם לא בלע. תוס' בע"ג שם ד"ה הנ"ל קוניא כו' וע"ש:

ב

ואפי' נשתמש כו'. ר"ל בדרך לא זא"ז דהכניסו לקיום ניתר ע"י עירוי ואפי' בכ"ח וכ"ש הגעלה בכ"ח משא"כ בתשמישו בחמין כמש"ל:

ג

אין כו'. מדאיבעיא להו בקוניא וכן ביי"נ ועי"ד סי' קל"ה ס"ח וע' ר"נ פ"ב שם בסוגיא:

ד

ויש מחמירין. משום דהוי ככלי חרס הואיל ותחילת ברייתן מן החול כמ"ש בפ"ק דשבת וכן קי"ל שם במסקנא בתי' דרב אשי ואע"ג דתשמישו בצונן מ"מ פעמים משתמשין בהן בחמין ושורין בהן פתיתין של לחם מעל"ע וכבוש כמבושל. מרדכי בסי' תתמ"ה. וכמ"ש בסכ"ה בהג"ה דחוששין אף לתשמיש שאינו קבוע כנ"ל ולכן אפי' הגעלה לא מהני להו כמו בכ"ח כמ"ש בע"ג שם ובפ' כ"ש שם והתורה העידה על כ"ח כו'. תה"ד. וכן תניא בהדיא באבות דר"נ שאינו פולט ככלי חרס ומ"ש שם דאינו בולע היינו כמו כ"ח דרישא שבולע אף בצונן מיד אפי' אין מכניסו לקיום כמ"ש בע"ג ל"ג ב' כשי כו' וראיה ממ"ש ואינו פולט ומ"ש מלב דשיע לא קיימא במסקנא שם כמ"ש תוס' שם ד"ה שאני וכן משמע בתוס' דע"ג הנ"ל דהגעלה לא מהני שהקשו על רש"י שפי' באבר דא"כ אמאי לא מהני הגעלה ופי' בזכוכית רק שכת' דכולו של זכוכית לא בלע כנ"ל:

ה

וכן כלי כסף כו'. כמו הקוניא כמ"ש תוס' כנ"ל:

ו

אבל. ר"ל במקום בית יד וכיוצא במקום שאין תשמישו בחמין ועמ"א ואע"ג דלא אמרו חם מקצתו כו' אלא במתכת כמ"ש פסחים ע"ד א' מ"מ אגב המתכת מתחמם הזכוכית דבמקום חם חם כנ"ל:

א

ס"כז שפוד כו'. עמ"א:

ב

מיהו. שאין מבטלין איסור לכתחלה:

ג

וכן כו' וכן. עמ"א:

א

ואחד כלי אבן – וכן כלי גללים [ח"י] ועיין בשבולי הלקט שמאריך בזה:

א

מותרת בהגעלה וכו' – עיין בח"א כלל קכ"ה דין ה' שכתב דעה ראשונה זו בשם יש אומרים ורוב הפוסקים ס"ל דצריך ליבון ולא נהירא כלל דהא הרמ"א בעצמו כתב דסגי ליה בהגעלה ורק לכתחלה נוהגין ללבנו ואפילו אם נימא דלא היה זה בגירסתו (כי יש ספרים שגורסין זה בסי"ו גבי מדוכה) עכ"פ יש להוכיח כן ממה שכתב דסגי בליבון קל וידוע שזהו רק בדבר שמחמירין ללבנו אבל לא בדבר שצריך ליבון מדינא וכן מוכח בד"מ דמדינא סגי בזה בהגעלה ונראה שהציון שמובא ברמ"א אטעיתיה שכתוב טור בשם ר' יואל ותשובת הרשב"א וטור בשם רש"י ור"ת א"כ הרי הרבה חולקין על דעה ראשונה ובאמת ט"ס הוא כי לא נזכר כאן בטור זה ולא בטור יורה דעה סימן קכ"א כלל ענין זה בשם רש"י ור"ת רק שרבינו יואל לבד הצריך ליבון ובנו אבי העזרי וכן הרא"ש חולק עלייהו ובב"י הביא שגם הרשב"א סובר דבעי ליבון ומ"מ מסיים דלדינא נראה כהרא"ש ואבי העזרי גם הביא דדעת המרדכי והגה"מ להקל וגם מצאתי בשבולי הלקט בשם הגאונים דדינה בהגעלה. [והנה בב"י משמע דלמד מתורת הבית גם לעניננו לענין פסח ובספר רבינו ירוחם מצאתי שכתב בשם הרשב"א לענין מחבת דרק בשאר איסורים יש להחמיר להצריכו ליבון אבל לא לענין חמץ והוא ממש כדברי המחבר ביורה דעה סימן קכ"א ס"ד וכוון לחילוק הרשב"א מדעתו הרחבה] עכ"פ יש לנו כמה פוסקים דס"ל דדינו בהגעלה [האבי העזרי והרא"ש ושבולי הלקט בשם תשובת הגאונים והגה"מ והמרדכי והאוסרים הוא רבינו יואל והרשב"א לפי מה שהבין בב"י וכנ"ל] ומצאתי שגם מהר"ם חלאווה סובר כהרשב"א עכ"פ רוב הפוסקים ס"ל להקל ובדיעבד בודאי סגי בהגעלה:

א

מאחר שנעשה מחדש – לא ידעתי ממ"נ אם אפשר לנקרן אפי' אם קדמה בליעה לא דמי לטלאי ואם א"א לנקרן לעולם צריך ליבון [מגן האלף] ולענ"ד דכונת הרמ"א ברושם שנעשה ע"י דיבוק עופרת על הכלי ולא בנחקק בגופו דבזה באמת שרי בכל גווני אם אפשר לנקרן היטב:

א

דכל כה"ג הוי הגעלה דכלי ראשון – הפר"ח האריך בזה דלא הוי ככלי ראשון ממש ולא מהני זה בדבר שנשתמש בהן על האש בכלי ראשון ממש דעיקר עצה של שימת אבנים לא מהני אלא להעלות הרתיחה למעלה אבל דוקא בכלי שתשמישה ע"י עירוי ולא בכלי שנשתמש בכלי ראשון ומסיק דאפשר דלא כתבו הפוסקים זה אלא כאן גבי מדוכה וכן לעיל בס"ו בקערות גדולות שרוב תשמישן ע"י עירוי מכלי ראשון וכל כה"ג וכדבריו כתב גם הא"ר בס"ו בשם הב"ח וע"ש שכתבתי דאין כדאי להתיר אלא באינו בן יומו ע"ש:

א

צריכים הגעלה – היינו מעיקר הדין אבל כבר כתב המחבר לעיל בסימן תמ"ב דאין לסמוך על מה שמנקין אותן ורוחצין אותן בחמין והיינו מצד הטוב והישר [ב"ח לעיל בסימן תמ"ב וכ"כ המאמר מרדכי והוסיף דזהו שכוון הרמ"א בהג"ה] והמגן אברהם כתב שם דהתם מיירי כשהעריבה עשויה מנסרים הרבה ומשום דא"א לנקות שם בין הסדקין וכאן מיירי הטור והשו"ע בשנעשה מחתיכה אחת ולפ"ז מהרמ"א שסיים וכבר נתבאר לעיל וכו' משמע דמיירי בחדא גווני וע"כ דצריך לתירוצו של הב"ח ומאמ"ר הנ"ל. והנה הא"ר הסכים שם לדינא לתירוצו של המגן אברהם דבנעשה מחתיכה אחת מותר להשהות אחר שניקרו אותו היטב ומ"מ לענין להשתמש בו בפסח החמיר לכתחלה אפילו לאחר שהגעילו ולדידיה דינו של הרמ"א כאן הוא אפילו בשנעשה מחתיכה אחת. וכן להמגן אברהם שכתב דטעם המנהג הוא משום דנוהגין כהך דעה דס"ל דלבית שאור לא מהני הגעלה פשיטא דאפילו מחתיכה אחת דהגם דאפשר לנקרה יפה עכ"פ הבליעה אינה יוצאת ע"י הגעלה:

ב

והמנהג שלא להשתמש וכו' – עיין פמ"ג במשב"ז שמסתפק אולי יש להתיר ע"י קילוף בכלי אומנות והגעלה וכמו במדוכה לעיל ולכאורה תמהתי הלא בחק יעקב מביא בשם תה"ד ומהרי"ו להחמיר אפילו ע"י קילוף אמנם אח"כ ראיתי את תה"ד ומהרי"ו שהם לא אמרו ד"ז אלא בדבר שתשמישו ע"י האור כגון מרדה ע"ש ומלבוש משמע שמחמיר אפילו ע"י הגעלה בכל גווני ולענ"ד נראה דיש להכריע דאם הוא מחתיכה אחת ואין בה סדקים יש להתיר ע"י קילוף והגעלה ואם הוא נעשה מכמה חתיכות אין להתיר אפילו ע"י קילוף:

ג

בפסח – עיין במ"ב הטעם משום דא"א לנקות וכ"כ כמה אחרונים וממילא בכלי מתכות דאפשר לנקות מותר ע"י הגעלה וכ"כ באמת הח"י ופר"ח ומקור חיים אבל צ"ע דהיה להם לחוש להיש מחמירין דלעיל סט"ז דכתב הרמ"א שם דנוהגין לכתחלה ללבנו ואפשר דעריבה של מתכות שהיא רחבה ודקה קשה ללבנה דמצוי להתקלקל לכן מקילינן בהגעלה דומיא דמיקל הרמ"א שם בכלי עץ משום דא"א ללבנה אבל היכי דלא תתקלקל נכון וטוב לכתחלה להחמיר וכן משמע בט"ז סקכ"ז ע"ש ועיין בפמ"ג שכתב ג"כ דלדעת המגן אברהם יש להחמיר אפילו במתכות:

א

בית שאור וחרוסת – עיין בתשובת ח"ס סימן ק"כ נידון הכשר יורות ששורפין בהן יי"ש אשרי מי שיכול לעשות חדשים אך לא ישמעו לאסור לגמרי צויתי טרם ההגעלה לבשל בהיורה והקנים והכובע לבשל בהם מי אפר שקורין לוי"ג גם אפר הרבה שיהיו חזקים מאד והם מפגימים הטעם וצריך השגחה גדולה לנקות היורה בתחתיתו ולהסיר מהם הקנים ע"י אומן או להניח עליהם על מקום הטלאי גחלים וסיים שם אחר כל זאת שומר נפשו ירחק משתיית יי"ש בפסח אבל אין לאסור להם אחרי התיקונים האלו ע"ש. ועיין בחידושי רע"א בד"ה ונראה וכו':

ב

אבל לשל חרס לא מהני הגעלה – עיין בביאור הגר"א שכתב דזהו רק לדעת רב האי המובא בטור שדעתו דלא מהני הגעלה לחרס אפילו לא נשתמש בו אלא בצונן אבל לפי מה שפסק בסעיף כ"א דמהני הגעלה ה"ה כאן עי"ש וצ"ע בדעת שארי פוסקים דלכאורה משמע מדעתם דאף דקיי"ל התם דמהני הגעלה כאן גרע:

ג

תנור של בית החורף – היא העשויה מקאכלי"ן לחמם בית החורף. ועיין מ"ב דהאיסור בזה הוא משום דהיסק שמסיק בפנים אינו מועיל לבלוע שנבלע מגבו כ"כ המגן אברהם והגר"א אבל לענין פנים גופא משמע בפשיטות דמועיל ההיסק כבשאר תנורים ויש מהאחרונים שמאנו בהיסק תנור בית החורף לגמרי להכשירו (עיין א"ר וח"י) והח"א כתב וז"ל ונ"ל מה שהחמירו האחרונים בתנור בית החורף דלא מהני ליבון היינו כמו שעושין בפולין גדול שהתנור נעשה רק מקאכלין וא"כ הוי כלי חרס ממש אבל במדינה זו שידוע שבונין סביב הקאכלין מחיצה של לבנים וא"כ דינו ממש כתנור שאופין בו דבזה לא חייש שמא פקעי ולכן נ"ל דכו"ע מודים דמהני ליבון או טוח בטיט וה"ה לתנורים שקורין במדינתנו שוועצק"ע אויבע"ן שיש עליו כיסוי מהני ליבון ולכן נ"ל דבמקום שאין לו לבשל בכירה יש להתיר ללבן תנורי בית החורף במדינת ליטא וכיו"ב שעושין התנורין כן עכ"ל. ובעיקר הדין אף לעשויה מקאכלין לבד הסכימו האחרונים דמהני ליבון דכיון דהסיקו מבפנים לא שייך דחייס שמא פקעי וגם הלבוש כתב ע"ז דהוא חומרא יתירה. ועכ"פ בתנורים שלנו בודאי אין להחמיר כמ"ש הח"א. ומה שכתב הח"א תנורים שבמדינתנו וכו' שיש עליו כיסוי לא ידעתי מנ"ל להצריך דוקא שיש עליו כיסוי דהלא בכוביא בס"א אם מלא גחלים מבפנים מהני אף שאין עליו כיסוי וכן לענין קדירות בש"ס היה מותר במילוי גחלים אלא משום דחייס שמא פקעי אף דאין עליו כיסוי וא"כ ה"נ דאין חילוק בזה:

א

בהתוך זכוכית דינם ככלי חרס – עיין מ"ב מש"כ דלא דמי לסכ"ו דמשום שמצופה על החרס ונצרף עמו בכבשן דינו ככלי חרס כ"כ הרא"ש אכן בתוס' ע"ז דף ל"ג כתבו לחלק בין כלי זכוכיות שלם דלא בלע מהיכא דאינו אלא חיפוי על החרס והביאו כן גם מערוך ולפ"ז לאו דוקא משום שנצרף עמו בכבשן והגר"א בסעיף כ"ו הביא רק דעת התוס' וכ"מ מדבריו בס"ק פ"ו עיי"ש שנראה מדבריו שביאר עפ"ז דברי הרמ"א שם לענין כלי כסף שיש בו היתוך זכוכית דקאי אף לדעת המחבר שם דמתיר בזכוכית ושאני התם דאינו אלא התוך בעלמא ודומיא דקוניא והיינו דאין חילוק בין חרס לש"ד:

א

במג"א ס"ק ו' מותר להגעילן נ"ב אע"ג דביו"ד פסק דסכינין מלבין משום מיעוט תשמישו ע"י האור וי"ל דחמץ הו"ל מיעוטא דמיעוטא ע"י האור וק"ל:

ב

(שם במחבר ס"ד בהג"ה) שמחמירין ללבנו נ"ב דאין לחוש שע"י חימום של הליבון קל יהיה הרוטב המובלע בעובי הדופן הכלי נבלע ע"י אור זה ויצטרך ליבון גמור ז"א דהרוטב שבעובי הכלי אינו רואה פני האש ומחיצה דקה מפסקת בין האש להרוטב המובלע והו"ל בישול ולא בעי ליבון.

ג

(שם במחבר סעיף ו') ציון ס"ק י"ז של המג"א נמחק וצ"ל אצל תיבת שלפעמים לקמן ברמ"א:

ד

(שם במג"א ס"ק כ"א) אלא עם שומן נ"ב עיין ש"ך סי' קכא ס"ק ח' ופ"ח ופרי תואר וכולם לא עמדו על תוכן דברי רמ"ע סי' צ"ו שכ"כ שם ורוב דברים שמטגנים העכו"ם הוא שומן וחלב שהוא גופא איסור נמצא שאין כאן אמצעי של היתר לכן צריך ליבון וה"ה מחבת חולבת שלנו שטגנו בו בשר כיון שהשומן המבליע היא ג"כ איסורא עם חלב שמחבת החולבת בעי ליבון משא"כ מחבת מחומצת שנבלע החמץ ע"י שומן שאיננו חמץ והוא אמצעי של היתר מהני הגעלה אלו דבריו ז"ל וממילא מובן דמחבת שטגנו בה בשומן של היתר מהני הגעלה אם רוצה להגעילה לבשל בה חלב לא בעי ליבון דהיתירא בלע כדלעיל ס"ק י"א אלא שאין אנו נוהגים להכשיר כלי בשר לחלב או איפכא כדלקמן במג"א סי' תקט ס"ק י"א אבל מעיקר כל דהיתירא בלע סגי בהגעלת בשפוד דחטאת שלהי מסכת ע"ז אלא חמץ דמקרי איסורא בלע משום הכי צריך סברתו הנ"ל ועיין ח"ס יו"ד סי' קי"א:

ה

(שם במג"א ס"ק כ"ז) איסור בעין נ"ב וישרף מעט זה לאפר טרם יבלע על ידי גחלים:

ו

(שם במג"א ס"ק ל"ז בד"ה) כתוב בהג"ה וכו' שכבר נתקנה במצה ראשונה ואם נתערבו וכו' נ"ב וצ"ל ועכ"פ אם נתערבו וכו' ור"ל עם מצות שרדו במרדה חדשה:

ז

(שם במג"א ס"ק מ') ומשמע בת"ה שם שחביות של יי"ש נ"ב והכשר יורות של יי"ש עיין תשובות ח"ס או"ח סי' ק"כ:

ח

(שם במג"א ס"ק מ"ד) קכלין ונעשה כתנור קטן נ"ב שקורין דערין ועיין לקמן סי' תס"א ס"ק ב' אבל כוב"י וכו' ועיין ח"ס או"ח סי' ק"ל:

א

סעיף א' קדירות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה וכו' נ"ב עיין בט"ז סק"ב ודבריו סותרים לדברי המחבר בטעם החזרת כבשונות ועמ"ש בזה בחיבורי ליו"ד הלכות הכשר כלים בסי' קכ"א והוא על יו"ד מהדורא ו' סי' כ"ג ע"ש ודוק ועיין בפרי מגדים במשבצות סק"ב שכתב דאם עבר וליבן כלי חרס ובישל בו בדיעבד מותר התבשיל בשוגג ובמזיד הניח בצ"ע ועיין בחיבורי על או"ח משנת תרט"ז דף פ"ג ע"א בתשובת לק"ק באטישאן כתבתי להיפוך דבכל ענין אסור ע"ש טעמו ודוק:

ב

(שם סעיף ח' בהג"ה) וכן כלי עצם צריכין הגעלה נ"ב הנה מקור דין זה הוא מהמרדכי הובא בב"י וז"ל כתוב בשם הא"ז נראה בעיני דכלי עצם א"צ הגעלה דלא בלעו וכן פירש הר"י מפריש דלא מצינו בליעה דאוסר גבי עצם ואני עושה מעשה כאשר כתבתי אך לבי נוקפי קצת דהא אמרינן פ' כלי מדין וכל מעשה עזים וכו' פירש"י להביא את הקרנים והטלפים והעצמות וכ"ש כלי עצם וכלי קרן של שור הגדול אלמא איכא בליעה בכלי עצם מדקאמר תתחטאו עכ"ל ועמ"ש בזה בחיבורי מכבר לתמוה עליו. והנה כעת נשאלתי מאחד דמה ראיה מהתם הרי התם לענין טומאה מיירי ולענין גיעולי מדין נאמר אח"כ ע"י אלעזר והיא תמוה באמת. והנה ליישב זה היה נראה כך חדא די"ל דכלי דלא בלע לא הוי כלי גם לענין טומאה והראיה דהרי חזינן דכלי זכוכית אינו מקבל טומאה מן התורה רק רבנן גזרו עליהם טומאה ובע"כ מכח דאינו בולע לא נחשב כלי לענין טומאה וא"כ ה"נ אם כלי עצם לא הוי בולע לא הוי נחשב כלי אף לטומאה. וראיה עוד ממה דגרסי' בשבת פ"ק דף ט"ז ע"ב דפריך שם כלי מתכות דאורייתא נינהו דכתיב אך את הזהב ואת הכסף וקשה שם להיפוך הרי קרא בגיעולי מדין מיירי ומנ"ל לענין טומאה ואי מכח דכתיב אשר לא יבוא באש תעבירו במים הרי שם לענין טבילה מנכרי מיירי מדין טבילת כ"ח אבל לא מדין טומאה ומנ"ל דכלי מתכות מקבל טומאה מן התורה ובע"כ להיפוך מדבולע. מוכח דהוי כלי לענין טומאה וה"ה נמי להיפוך ודא ודא אחת היא ודוק: ועוד היה נראה יותר דרך פלפול עפי"מ דגרסינן במס' זבחים דף צ"ו דפריך דלעבד תנור של מקדש של חרס דהסיקו בפנים ומשני אין עושין כלי שרת של חרס. וקשה אי ס"ד דכלי עץ [*) א"ה נראה שט"ס וצ"ל עצם וכן בכל הני] אינו בולע א"כ נעביד של עץ ובע"כ דגם כלי עץ בולע אך דאולי כלי עץ אינו כלי כלל ואין עושין ממנו כלי שרת לכך הביא ראיה ממ"ש במדין וכל מעשה עזים תתחטאו דהוי כלי עכ"פ וכיון דהוי כלי עכ"פ א"כ קשה דלעבדינהו לתנור של עץ ובע"כ מוכח דגם עץ בולע ואתי שפיר כנ"ל לפי שעה ומה שאינו מביא ראיה מן המשנה דכלי עצם טמא די"ל דהוי רק דרבנן כמו כלי זכוכית לכך הוכרח להביא ראיה לזה מקרא וכו מצאתי אח"כ בתוס' חולין דף כ"א שכתבו כן ע"ש ודוק היטב:

א

לא נזכר שם דבר מזה ואמנם דין זה הוא בסימן ק"ה ס"ז בהג"ה ומשמע שם בש"ך דבאיסור שמן שנבלע בכלי אפשר שאוסר כולו וע"ש בש"ך ס"ק כ"ג:

א

[א] ומצניען וכו'. הב"ח קרא תגר על המשימין כלי ברזל של חמץ בגובה לנוי וכן כלי פסח או כלי כותים המושכנים בשארי ימות השנה עיין שם. ובאליהו זוטא החזקתי המנהג להקל וכן הסכימו כל האחרונים ולא דמי לנר גבוה שתי קומות דהתם איסור דאורייתא מה שאין כן הכא סתם כלים אינן בן יומו, עוד דבדבר אכילה נזהרין טפי כמו שכתבו תוספות חולין גבי מעשה דר' פנחס בן יאיר גם משימין סימנים בכלים המותרין בפסח שלא יטעו:

ב

[ב] [לבוש] אלא בכלי וכו'. שני רצה לומר אף שלא נשתמש אפילו על ידי עירוי רק בכלי שני מכל מקום לא מהני היסק וכהאי גוונא כתב בסעיף ה' גבי הגעלה, ואף דבסימן תמ"ז כתב וטוב להחמיר בכלי שני הכא הוי כלכתחילה סבירא ליה דמדינא אסירי:

ג

[ג] אם החזירן לכבשן וכו'. ואנו נוהגין שלא להסיקן (איסור והיתר דין מ"ו):

ד

[ד] אסור להשתמש וכו'. באליהו זוטא פירשתי דוקא בקבע דחיישינן שנשתמש בו חמין ואין חילוק בין במידי דאורחיה בהדחה, והיינו שסיים רמ"א עיין יורה דעה סימן קכ"א, רצה לומר דשם מבואר לכך אפילו בשאר איסורים וכן משמע בש"ך סימן צ"א סוף ס"ק ב' ודלא כעולת שבת. גם מה שהבין דמה שכתב הלבוש בפסח אתא לאפוקי ערב פסח אחר שש דמותר ליתא דאחר שש נקרא נמי פסח ואסור מטעם הנזכר לעיל:

ה

[ה] ואם מלאו וכו'. זה לשון בית יוסף הרשב"א בתורת הבית נראה שלא היה גורס בש"ס ואי מליא גומרא שפיר דמי שכתב ואם בכלי שאין דרכו להסיק מבפנים כקדירה אף שהסיקו מבפנים אסור שמא יחוס ואם החזיר לכבשן מותר, עד כאן. והוא הדין בוכיא שאין דרכו להסיק מבפנים, ואפשר דמודה הרשב"א בבוכיא כיון דעשוי מלבנים ועפר עד כאן לשון בית יוסף. ובחק יעקב האריך לתמוה מאי תמה בית יוסף על הרשב"א הא חילוק זה דבוכיא מוכח בסוף סימן דקאמר אי מליא גומרא שרי עיין שם. ולא קשה מידי דמכל מקום כיון דרשב"א לא הביא שם דין דמליא גומרי סלקא אדעתיה דלא גריס להו, ועוד הא בש"ס יש לומר דגם בקדרות מותר במליא גומרי כמו שכתב, ובמחילות כבודו לא ראה רק בתורת הבית דף מ"ו אבל אשתמיטתיה בדף ל"ג שפסק להדיא דמותר במלאו גחלים, גם בתורת הבית הארוך לרשב"א דף פ"ג לא ראה, שהעתיק הש"ס ואי מליא גומרי שפיר וגריס כמו בש"ס דילן, גם תימא עליו דמבואר להדיא לרשב"א שם דמתיר אף בבוכיא של חרס במליא גומרי וכן משמע בשולחן ערוך ולבוש שכתבו וכן תנור קטן שקורין פדילא וכו' והוא כלי חרס כמו שכתב בית יוסף ריש סימן תס"א, וכן הוכחתי בספרי ליו"ד ריש סימן צ"ז מתוס' פסחים דף ל' דאם לא כן מאי מקשים על הא דבוכיא דשרי במליא גומרי הא התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם עיין שם הא בוכיא מיירי מלבנים ועפרא, אלא על כרחך סבירא ליה דמיירי בחרס וכן פירש הרמב"ם פרק ה' מהלכות חמץ. גם תמהתי מזה על הב"ח כאן שכתב בשם התוס' להיפך דמיירי מלבנים ועפר. והא דקיימא לן דבר דהסיקו מחוץ לא מהני היסק יש לומר דוקא קדרות דחייס מה שאין כן בבוכיא דלא חייס אף בשל חרס וכן מבואר ברוקח סוף סימן תפ"ד וכל זה כתבתי בקצרה באליהו זוטא. עוד יש לומר דמליא גומרא דמתיר בש"ס קאי נמי אקדרות דדוקא היסק בעלמא אמרינן דחייס מה שאין כן במליא גומרי אנו רואין דלא חייס ודמי לחוזר בכבשן וכן נראה דעת מגן אברהם וכן משמע בתוס', שם וכן מבואר להדיא בפסקי תוס' פרק כל שעה סימן פ"ח, וכל זה דלא כשבלי לקט ותניא שפירשו דמליא גומרי שרי מיירי דוקא בתנור שהסיקו מבפנים:

ו

[ו] מגעילין וכו'. כיון דהתירא בלע אבל בלע איסור ביארתי ביו"ד סוף סימן קכ"א דבעי ליבון, ומטה משה כתב דגם בפסח המחמיר ללבנו תבוא עליו ברכה וכן משמע במגן אברהם משום דלפעמים הם תוחבין בסכין פת שקורין פעני"ץ אצל האש או תוחבין בו פשטיד"א או פנקו"כן אצל האש ובפיוט דאם אפשר בחדש משובח. והיכא שקתא של עצים כתב מהרי"ו סימן קנ"ג דמדינא לא מהני הגעלה דחייס עליה וכן בשל עץ כיון שדבק בדבק חייס עליו, וכתב הב"ח דהוא הדין אם קבוע הקתא במסמרות דמסתמא יש בהם גומות, ולפי זה לא מצינו דין הגעלה בסכינין אם לא שקתא נמי ממין הסכין כגון שכולו מתכות, וצריך עיון הא בפסחים דף ל' קאמר על קתייהו בטינא ופרזלא בנורא והלכתא אידי ואידי ברותחין ופירש רש"י קתייהו בטינא להגן עליהם שלא ישרוף האור, עד כאן, משמע דמיירי בקתא של עץ ואפילו הכי מהני ברותחין:

ז

[ז] שעודנו רותח וכו'. שהיד סולדת בו, עיין סימן שי"ח סעיף ט' ואין נכון ליתן אבן מלובן על הסכין ולערות עליהם רותחין כמו שכתב סעיף ו' לפי שבכלי אבן מונח בתוכו יפה מה שאין כן בסכין (מגן אברהם), ולפי מה שכתבתי שם בשם הב"ח דאבן מלובן לא הוי ככלי ראשון בלאו הכי אסור:

ח

[ח] במשחזת וכו'. והוא הדין בדבר אחר שמסיר החלודה סגי (ב"ח):

ט

[ט] כל חלודה וכו'. פירש הט"ז דוקא מה שקורין ראס"ט ויש שם ממש וכשגריר משם יש כמו עפרורית אבל כשיש שחרורית או אדמימות ואי אפשר להסירו ממש לגמרי אפילו אחר הגרירה אין שם ממש רק מראה לחוד מגעילו אחר שגורר כל מה דאפשר אלא שעל כל פנים ילבן המקום ההוא על צד היותר טוב, עד כאן דבריו בקצרה. וצריך עיון הא כתב אחר כך בליבון אין צריך להעביר החלודה, אם כן גרירה למה לי ואפשר דדוקא כשמלבין כל הכלי מה שאין כן במלבן מקום אחד. אך קשה הא אפילו בחלודה ממש מהני ליבון (במקום ליבון) במקום אחד כמו שכתב סעיף ה' ומה הפרש יש בין אין ממש, ויש לומר על צד היותר טוב קאמר הט"ז דילבון ולא מדינא, אך צריך עיון הא כתב דרכי משה ליו"ד סימן קכ"א זה לשונו ואם לא יוכל להעביר החלודה כתב איסור והיתר דאף לא נשאר רק מעט אין לו תקנה בהגעלה, עד כאן, וכן כתב מהרי"ל, ואפשר דמיירי בחלודה שיש בו ממש ובספרי ליורה דעה שם הקשיתי מזה על הב"ח שם ופרישה בשם רש"ל בהג"ה דמותר ותמהו מסברתם שראוי לאסור ולא הזכירו פוסקים הנזכרים לעיל שאסרו בפירוש, מיהו בהגהות מיימוני פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות כתב להתיר ולזה כיון רש"ל וכן נראה לי דהא מיירי בענין דמיירי הט"ז שאין בחלודה ממש ובזה ניחא הכל בס"ד:

י

[י] וצריך ליבון וכו'. ביו"ד שם בהג"ה מבואר דבדיעבד אם הגעילו או השחיזו היטב והשתמש בו חמין אינו אוסרו (חק יעקב), וקשה הא מפורש שם דוקא באין גומת, אבל הכא ביש גומת לא מהני הגעלה אף דיעבד:

יא

[יא] [לבוש] שחומרא יתירא וכו'. ובמטה משה כתב טעם דחמץ עמוק עמוק מי ימצאנה ומגן אברהם כתב לפי שיש שמנונית נדבק בה בעין ואם פותח התפירות וגוררה היטב אפשר דשרי:

יב

[יב] על ידי אור וכו'. פירוש בלי מים כגון שפוד ואסכלא שצולין מולייתא של חמץ עיין סעיף כ"ז:

יג

[יג] ויש מקילין וכו'. משום דהיתר מובלע ועיין סימן תמ"ז סעיף ו' דרשב"א סבירא ליה דמקרי איסורא בלע אם כן אפילו בדיעבד יש לאסור אם לא ליבנו אותו כן כתב מגן אברהם, ונראה לסמוך בהפסד מרובה על פוסקים דסבירא ליה דמיקרי היתר בלע, ועוד דבהגהות מיימוני פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות כתב הא דליבון קל סגי על הרמב"ם דאיירי מאיסורא בלע ואף דבהגהות מיימוני פרק א' מהלכות יום טוב כתב דוקא בהיתר בלע רצה לומר התם כתב בשם סמ"ק והכא בשם הר' אביגדור, ועוד הא בהגהות מיימוני פרק ה' מהלכות חמץ כתב דבחמץ אף שתשמישו על ידי אור ממש סגי בהגעלה וכן כתבו הכלבו סימן מ"ח ורבינו ירוחם דף מ' בשם הרשב"א, ומזה תימא על מה שכתב מגן אברהם בשם הרשב"א להיפך ועיין ס"ק ל"ח, ואף דלא קיימא לן הכי מכל מקום בזה ודאי יש לסמוך:

יד

[יד] בכלי ראשון וכו'. עיין בט"ז ליו"ד סוף סימן צ"ד. כתב כנסת הגדולה כלי איסור שמצופה בבדיל יש להחמיר להגעילו דלא הוי כלי חדש וגם יטבילו בלא ברכה:

טו

[טו] בתוך הכלי וכו'. אבל חלודה מבחוץ או על שפתו למעלה אין מעכב (מהרי"ל):

טז

[טז] [לבוש] שלושה פעמים וכו'. צריך עיון מנלן דמכל הפוסקים משמע דסגי בפעם אחת. כתב מהרי"ל הנגעלים בעירוי ישפוך בזריזות ולא יעמוד מרחוק מחשש שטינוף בגדיו כדי שלא יפסוק הקילוח, עד כאן, וגם לא יקח בכלי אחר מכלי תחתון וישפוך על הנגעול אם לא כשהיה שוהא שם כשמעלה רתיחה:

יז

[יז] שלפעמים וכו'. ואם ידוע שנשתמש תוך מעת לעת בכלי ראשון ודאי דין כלי ראשון יש לו:

יח

[יח] ויש מחמירין וכו'. מיהו בדיעבד יש לסמוך אסברא ראשונה:

יט

[יט] וקערות גדולות וכו'. דעת הב"ח דוקא בקערות שידוע שלא נשתמשו אלא על ידי עירוי אבל בחשש שנשתמשו פעמים גם בכלי ראשון לא מהני על ידי אבן מלובן שזה אינו אלא בעירוי, עד כאן. מיהו בהגהות מיימוני פרק ה' משמע קצת דהוי ככלי ראשון וכן מבואר במהרי"ו שאביא בס"ק ל"ט ויש להקל בכל הקערות ולא בדבר שרוב תשמישו בכלי ראשון וכן מבואר במהרי"ל:

כ

[כ] יתן אבן וכו'. וכן כלי גללים (טור), לבנה שנתייבשה בחמה דינו ככלי אדמה אבל הנשרפין בכבשן דינן ככלי חרס, מגן אברהם סעיף קטן ד' ומהני להו הסקה אפילו תוך תנורים שלנו (חק יעקב):

כא

[כא] כל כיוצא וכו'. כגון דפים מוליתות של בשר או גבינה דלפעמים נותנין עליהם חמין עיין ס"ק ל"ט:

כב

[כב] ויעביר האבן וכו'. ואף דבאיזה מקום לא נגעה האבן מי הרתיחה נוגע שם ושרי (ט"ז), אבל מגן אברהם כתב הקערות שיש להם אוגנים ובליטות כעין כפתורים ופרחים שאי אפשר להעביר האבן על פי כולם אין להם תקנה אלא להכניסם ליורה, עד כאן, ואולי מיירי בענין שגם המים לא יעבור שם:

כג

[כג] מקרן וכו'. כתב מלבושי יום טוב העשויין מפערי"ל מוט"ר נראה לי כיון שהוא חזק וקשה מאוד אינו דומה לקרן שנימוח מחום:

כד

[כד] וטוב וכו'. והב"ח והט"ז פסקו לקנות חדשים והבשר עצמו שנמלח בו דינו כבשר יבש לשרותו בסימן תמ"ז, ודעת מגן אברהם דאפילו מלחו עליהם בלי הגעלה בפסח שרי. הפמוטות שלנו כיון שאין דרכן להשתמש בו חמץ אין נוהגין להגעילו כלל וכן הסכים בחק יעקב:

כה

[כה] מחבת וכו'. בסעיף ט"ז כתב דנוהגין ללבנה. וכתב מגן אברהם אגנות שאופין בהם עוגות בעין צריך ליבון. ובספרי ליורה דעה סימן קכ"א ביארתי דיני סימן זה וסימן תנ"ב ולכך קיצרתי כאן:

כו

[כו] מיהו בדיעבד וכו'. ודוקא בידוע שלא נשתמשו בידות (שיירי כנסת הגדולה), וסכין אוסר הט"ז אף דיעבד משמע מטעם שמשתמש בו כל השנה מסתמא נוגע בהן גם בקתא ברמץ והוי כידוע, כן נראה לי. ואם הוא כלי מתכות ותחב הידות בתבשיל העליתי בספרי ליורה דעה ריש סימן צ"ד אם הוא קודם שהגעילו כלל אסור דאמרינן דמוליך בליעתו בכולו אבל אחר שהגעילו אף שלא הגעיל הידות מותר דסמכינן אפוסקים דכבולעו כך פלטו:

כז

[כז] אין לאסור וכו'. פירוש אם נשתמש כבר המאכל מותר אבל לא ישתמש עוד אפילו הוא בתוך הפסח ואי אפשר להגעילו:

כח

[כח] צריך להסיר וכו'. רבים אינם מבינים לשון טלאי ואוסרים כלים של מתכות מכסף ובדיל כשנשברו ואחר כך נתקנו וטעות הוא שתיקוניהם על ידי היתוך המתכות באור ואילו היה שם גוף האיסור כבר היה כלה לאיבוד (מלבושי יום טוב). כתב שיירי כנסת הגדולה לא הצריכו להסיר הטלאי קודם הגעלה, אלא כשמשימין חתיכה אחת על מקום שבור בכלי התחוב במספרים אבל כעין טלאי שלנו שאם יש חור או שבר משימין שם חתיכת ברזל ועל ידי אש מתחבר החתיכה לא אסרו, עד כאן, וכהאי גוונא כתב הט"ז בדיל שמטיפין חתיכה בדיל:

כט

[כט] או ישים גחלים וכו'. זה דלא כב"ח שכתב דאין להתיר בהנחת גחלים בקדם הטלאי אם לא בליבון כל הכלי ובאליהו זוטא כתבתי שגם מאיסור והיתר כלל נ"ה וגליון איסור והיתר שם משמע דמותר וכן הסכים בחק יעקב:

ל

[ל] מחדש שקדם וכו'. היינו במקום דליכא למיחש שנכנס תחתיו חמץ בעין, אבל כשיש שם סדק קצת צריך להניח לשם גחלים וכן משמע בב"ח, ובזה מיושב מה שהניח הט"ז בתימא לדברי הטור דסותרים, עד כאן, ודו"ק:

לא

[לא] וינקרם וכו'. ומוטב להניח גחלים על מקום הרושם (מגן אברהם):

לב

[לב] שזיעת וכו'. משמע דאם לא התחיל להזיע מותר ובעולת שבת כתב דצריך עיון למעשה כיון דחמץ במשהו, ועיין ביורה דעה סימן צ"ג:

לג

[לג] ויש מחמירין וכו'. וכן נוהגין העולם (ב"ח), מיהו במדוכות שלנו שאין דכין בהם חמץ רק כרכום ונעגלי"ך די בהגעלה וגם יש מדוכת מפסולת נחושת דפקעי מגחלים, וכתב הט"ז דמצוה מן המובחר להגעילו ולדוך הכל קודם פסח. כתב מגן אברהם אם דכו במדוכה שלנו בשמים ושמו בתבשיל צריך עיון אם יש איסור בדיעבד דמשום חשש שחתכו בשמים ודכו במדוכה אין לאסור בדיעבד וספק זה שמא בא לתוכו פירור חמץ אין אוסרין בדיעבד כמו שכתבתי סעיף ו' גבי סלים אף על גב דמלח הוי גם כן דבר חריף ובש"ך סימן צ"ו כתב דיש אומרים דזנגביל לא מיקרי חריף ודלא כתורת חטאת, עד כאן. ויש להשיב דחתיכת הבשמים בסכין הוי כודאי ולא כספק דפירור חמץ, גם קצת קשה דלעיל כתב דמלח לא מקרי חריף אלא אם כן מלוח ביותר גם בדין דזנגביל העליתי בספרי שם דהוא חריף כתורת חטאת והש"ך ומהר"א שטיי"ן לא ראו במרדכי ובאגודה ור"ן פרק כיצד מברכין והוכחתי כן שם בראיות בבירור:

לד

[לד] אפילו אחר הגעלה וכו'. כתב עולת צבי בשם הב"ח דאם שם מפה או סדין להפסיק שרי והיינו בצונן, עד כאן, ולא נהירא דהא כתב הב"ח כמו שכתב הסמ"ק סימן נ"ב ושם משמע דאף מצות חמין שרי, וכן משמע בעולת שבת גופיה ס"ק כ', גם קשיא לי על הב"ח דסמ"ק גופיה סיים ונכון לטוחן בטיט או ליתן לכותי וכו' משמע דמסיק דאין להתיר על ידי הפסק מפה ואפילו בצונן:

לה

[לה] [לבוש] שלא ישאר וכו'. לכך נזהרין שלא להגעיל לפסח כלים שהיו מחזיקין בהם קמח או משקה שקורין בארש"ט שמא נשאר בו חמץ בעין מן הסובין אכן אם החזיקו שם מים איזה זמן קודם פסח אין לחוש להגעילו (ט"ז):

לו

[לו] [לבוש] מיהו אין נוהגין וכו'. צריך עיון דרמ"א כתב כן בשם בית יוסף ומהרי"ל ונמשכו אחריהם כל אחרונים, ולעניות דעתי ברור מה שכתב בית יוסף אנו לא ראינו מי שנהג הגעלה היינו דאין צריך הגעלה וסגי בשפשוף ומנקה היטב וקאי על מה שכתב בשם הכלבו דהגעלה הוא ממנהג קאמר דאפילו מנהגא ליכא והיינו שלא הזכיר בשולחן ערוך הגעלה בנפה כלל, ולפי זה נראה לי דאם עבר וניפה בה בפסח אפילו בלא הגעלה מותר כיון דשיפשוף היטב דגם האוסרים לא מצינן דאסרו בדיעבד ועוד דכדאי הבית יוסף לסמוך עליו. כתב מגן אברהם אם באו מים על הנפה אפילו על מקצתה אין לה תקנה ואפילו במקום שאין שם נפה חדשה מוטב שלא ירקדו הקמח, עד כאן, וחק יעקב מיקל על ידי שיפשוף היטב והגעלה כיון דיהיה בו חיטים בלא ריקוד, ולפי מה שכתבתי לעיל יש להקל אף בלא הגעלה דהיינו בתוך פסח דלא מהני הגעלה, ועוד דכיון דאינו אלא פעם אחת אפשר לנקרו יותר ממה שרגיל להשתמש, ומכל מקום מה שאוסר חק יעקב העיסה שלוש בלא ריקוד אין נראה להחמיר ולהחזיק איסורא כל שאין רואין בה חיטים ועוד דאף שיהא בו אינה אלא ספיקא שמא לא יתחמץ ולא יתרכך כמו שכתוב בסימן תס"ד סעיף י"א, ועוד דהא קיימא לן בריש סימן תנ"ד לש העיסה בסובין ומורסין שבה:

לז

[לז] ריי"ב אייז"ן וכו'. דלפעמים מפררין בה לחם או קרי"ן שחתכו בסכין חמץ ובזה אפילו בדיעבד יש לאסור בפסח אבל בערב פסח מותר בדיעבד דבטל בששים (מגן אברהם), משמע אפילו ניקרו היטב וצריך עיון. ובכל מקום נתפרר בו בפסח מצוה נפוחה ואחר הניקור היטב פירור בה המצה כשרה אפשר להקל כיון דיש מכשירין בנפוחה:

לח

[לח] אבל שקין וכו'. נתבאר סוף סימן תמ"ב:

לט

[לט] [לבוש] אלא בליבון וכו'. כתב הט"ז רחת של פסח שמחזיק לשנה אחרת קצת נוהגין להגעילו ויצא שכרם בהפסדם כי הרואה שיגעול הרחת יטעה להגעיל נמי רחת חמץ, עד כאן, ואין להגעילו אלא יזהיר לנקרו היטב, עד כאן דברי הט"ז, וצריך עיון מה שכתב מגן אברהם זה לשונו, כתב דרכי משה בשם מהרי"ב דאף הרחת של מצה משנה שעברה צריכה הגעלה שמא נדבק בה חמץ עד כאן לשונו, ואפשר דסבירא ליה למהרי"ב כדעת הכלבו דבאמת ברחת חמץ סגי בהגעלה והיינו שכתב דאף הרחת של מצה וכו' משמע דשל חמץ נמי סגי אבל לדידן דקיימא לן כתרומת הדשן דבעי ליבון חיישינן דאתי למיטעי, אך על דרכי משה ומגן אברהם דסבירא להו כתרומת הדשן קשה, לכן נראה לי דלא פסקו כתרומת הדשן אלא לכתחילה אבל בדיעבד אם נשתמש ברחת חמץ מצה אחר הגעלה מותר דסמכינן אכלבו לכן לא גזרו שיטעו כיון דאף אם יטעו דיעבד מותר, וכן נראה לי לדינא דהא כתבתי בס"ק י"ג דיש פוסקים דבחמץ דהתירא בלע אף תשמישו על ידי אור סגי בהגעלה ואפשר שמטעם זה סמכו הכלבו ומהרי"ב דמתירין ברחת חמץ בהגעלה, וכן מצאתי להדיא ברוקח סימן רנ"ד זה לשונו כלי שנותנין עליו לחם בתנור צריך להגעיל כדאמר בעבודה זרה גבי שפודין האי התירא בלע עד כאן לשונו, הרי להדיא דמתיר מטעם היתרא בלע. והנה ראיתי בספר מעגלי צדק שהביא תחלת דברי רוקח וכתב עליו האי כלי נראה שאינו הרחת דהאי תשמישו על ידי אור והוי כבית שאור ולא סגי בהגעלה אלא הוי כלי שמוליכין בו הלחם לתנור, עד כאן. ותימא נפלאה שלא ראה סוף דברי רוקח דכתב טעמא משום התירא בלע ואי בכלי שמוליכין לתנור אף באיסורא בלע מותר בהגעלה, וכן בסימן ר"ן ורנ"ח מחלק בין איסור לחמץ, ועוד בסימן רנ"ז כתב דיש אומרים דאף בית שאור סגי בהגעלה ובלאו הכי פירושו ברוקח דחוק אלא ברור כדפירשתי. ועוד נראה לי דעת הכלבו ומהרי"ב דאף למאן דאמר תשמישו באור על ידי ליבון אף בחמץ מכל מקום ברחת סגי בהגעלה שאינו שהוא באור אלא מנענע ומכניס ומוציא, ומטעם זה כתב אפשר שאם ימרקנה הרבה יפה ויחמנה בתוך התנור הרבה שדי לו בזה דכבולעו כך פולטו, ועיין סימן תס"א סעיף ה', לכן נראה לי להקל בדיעבד על ידי הגעלה:

מ

[מ] לערות וכו'. אבל מהרי"ו כתב דעירוי אינו מועיל לשלחנות דלפעמים משימין עליו פשטיד"א חם והוי ככלי ראשון אלא יניח אבן עליו או לפיד בוער וישפוך עליו, ויגלגלו למקום אחר וישפוך עליו כדי שילכו הרותחין בכולו, ובמהרי"ל הוסיף דבמקום שמונח האבן לא סליק דיקולא דמיא לכך יזהר להסירן ולערות רותחין שם או חבירו יתפוס האבן או האוד והוא ישפוך על גביהן. עוד כתב יהיה מקודם מנוקרין ומשופשפין יפה בכל חריצים ויהיה מנוגבין מן המים שלא יהא עליהם שום צוננין שמא יצטנן הרותחין שישפוך. כתב מהרי"ל תיבת ומגדלין שאוצרין לתוכן מאכלים בכל השנה אין נכון להגעילן להשתמש בו בפסח דאי אפשר לטהרן שלא לישאר מאומה בין הדבקים ואם הגעילן יזהר מאוד שאם נשפוך לו שום דבר בפסח שלא יגביהנו כלל לאכול, וגם אל יניח בתוכו להדיא דבר חם וטוב יותר להניח חתיכת דף או סמרטוטין על כל דף ודף, עד כאן, ונראה דמודה מהרי"ל בשלחנות הפשוטין דדוקא בתיבות ומגדלין שאי אפשר לנקרן כל כך החמיר שלא להגביה לאכול, ותדע דבשלחנות מתיר הגעלה לכתחילה והכא אוסר, ונראה דאם נתערב מה שנשפך במאכל אחר דאין לאוסרו שאינו אלא לחומרא, ומשמע במהרי"ל דתיבות ומגדלין מגעיל בעירוי ולא באבן דדוקא בשולחנות וספסלין בעינן כמו שכתב מטה משה, ובמעגלי צדק לא הבין כן, והנראה לעניות דעתי כתבתי. כתב הפרישה דאם מגעיל באבן אין צריך לשפוך מכלי ראשון דאף ששופך מכלי שני יחזור להיות כלי ראשון מאבנים. כתב הט"ז סוף סימן תנ"ב הנשים נוהגות שלא להשתמש בפסח בקדרות ששפך על האבן מטעם שריח חמץ נכנס בו ואין בו ריח ולא טעם דאין בו איסור כלל בפסח עד כאן לשונו, וכתב חק יעקב עיין מה שכתבתי במנחת יעקב כלל כ"ג נראה דיש שני טעמים לאסור לכתחילה מדינא דש"ס, עד כאן, וצריך עיון הא בט"ז גופיה וש"ך סימן ק"ה סעיף ד' כתבו כן אחד משום ניצוק ואחד משום הבל, לכן נראה לי דעת הט"ז דלא דמי דהתם שופך לאיסור בעין מה שאין כן הכא שאין בו אלא בלוע ודאי דלא שייכי כלל הנך טעמי, ועיין יורה דעה סימן קכ"ו סעיף ה' דאין ניצוק אלא בטופח על מנת להטפיח, ועוד דהתם איסור והכא חמץ קודם פסח היתר הוא לא מחמרינן בטעמים אלו:

מא

[מא] שלושה ימים וכו'. כמו שכתב ביו"ד סימן קל"ה סעיף י"ב:

מב

[מב] ובדיעבד וכו'. אבל הב"ח ושיירי כנסת הגדולה אסרו ודעת מגן אברהם דאם עירו מכלי חמץ קודם פסח מותר דנותן טעם לפגם קודם פסח מותר, ואם היה הכלי בן יומו עיין סימן תמ"ז ס"ק ל"ו, אבל שכר ביין הוי נותן טעם לפגם אפילו בן יומו. כתב מגן אברהם חבית של יין אף שאין בן יומו אוסר הכל דנותן טעם לשבח הוא ועיין סימן תמ"ז ס"ק כ'. עיין יורה דעה בש"ך סימן קל"ה ס"ק ל"ג ובספרי מה שקשה מהתם להכא:

מג

[מג] [לבוש] בחבית וכו'. מה ראה הוא שלא ראו הקודמים ובודאי מי שרוצה לעשות כך יעשה, אבל שיהיה מוכרח לעשות לא ומכל שכן בדיעבד, וגם שמרי היין מתדבקין בידוע ואפילו הכי מהני (מלבושי יום טוב), ולא ראה במהרי"ל שכתב להדיא כלבוש עיין שם וכן פסק הב"ח, וגדולה מזו כתב דעכשיו נהגו להחמיר שלא להשתמש בהן כלל דמצוי בה גומת אם לא בחבית שלא נשתמש בו אלא מי דבש שאין שם ממשו של חמץ בזה יש להתיר על ידי עירוי והגעלה, עד כאן. ומשמע אף שמסלק בכל העיקולים ומנקה כל עץ בפני עצמו אסור לכתחילה משום גומת ולא גרע מקערה של עץ שאוסר הב"ח להגעיל ודלא כעולת שבת, מיהו הט"ז מיקל להגעיל קערה של עץ כל שרואה שהם חלקים ונקיים. ונראה דאם הגעיל חבית של שכר יש לסמוך על מלבושי יום טוב בדיעבד, אך ראיתי בפרישה שהחמיר מאוד בחבית של שכר שלנו כשאין פותחין שוליים ומנקר היטב דלכולי עלמא אסור משום חמץ בעין:

מד

[מד] [לבוש] וגם הריח וכו'. כתב מלבושי יום טוב אבל הטעם מנא ליה אחר הגעלה וגם הריח אינו מבטל לשלא תהיה ההגעלה בכשרות כעין מדוכה סעיף ט"ז ואפשר לחלק, אמנם מהאגן דחימוץ להחמיץ יש ראיה כמו שכתבתי בספר תורת אשם, עד כאן. והט"ז כתב דאם בישל אותו במים אם אפר או שאר עניינים עד שנסתלק הריח לגמרי אין אחר כך איסור להגעילו, עד כאן, מיהו בתשובת משאת בנימין סימן ס' כתב בשהא יין שרף זה לשונו אין לו תקנה אלא בשבירת החבית ולילך היין ישן לאיבוד עד כאן לשונו, משמע דחבית עצמו צריך שבירה דוקא שהוא כמו חמץ בעין ואם היה לו שלם איזה תקנה לא הוי כתב לשבור, אלא נראה לו כמשמעות הלבוש דאין לו תקנה, מיהו יש לומר דסירכיה דלישנא נקטיה, ועוד נראה לי דהוא מיירי תוך הפסח אבל אחר הפסח יש לומר דמותר על ידי הגעלה:

מה

[מה] [לבוש] ובשעת הדחק וכו'. ובדיעבד [פשיטא] שאין לאסור דהוי נותן טעם בר נותן טעם ואינו בן יומו, ובשאר איסורים לא היה איסור בתבשילו כי אם ליותר הקדירה אף בחמץ לא יאסור יותר מהקדירה ומשום ריחיה [ליתא] כשאין סתום (מלבושי יום טוב), וכן בתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"ז שהנהיג להקל בדיעבד וכן פסק מגן אברהם, אך באליהו זוטא כתבתי שראיתי מעשה אצל זקיני הגאון זכרונו לברכה שאסר בהנאה תוך התנור כקבלת הב"ח לכן אין להקל יותר מהנאה, ומכל שכן שאין להתיר לכתחילה אף בשעת הדחק, ועל התנור יש להתיר דיעבד אף הקדירה כמו שכתב ביורה דעה סימן צ"ב סעיף ח', ואם נתן מאכל בלא הפסק קדירה אסור ולכתחילה די בהטחה מועטות וליתן מאכל בעין יטיח עובי אצבע:

מו

[מו] [לבוש] וכשרוצה לאפות וכו'. תימא כיון שתנור הוא של חרס לא מהני הסקה כמבואר בלבוש גופיה סימן תס"א סעיף ב' וכן כתב הב"ח סעיף ו' דתנור וכירים של חרס לא מהני הסקה אף בפנים, ובאליהו זוטא ישבתי דברי לבוש דבסימן תס"א מיירי בתנור שאין דרכו להסיק בפנים אבל תנור של בית החורף דרכו להסיק בפנים לא חייס, והב"ח דאסר טעמו משום שפסקו הכי תוס' דף ל' ולא דק דתוס' מיירי לענין טומאה דוקא כמו שכתב מהרש"א שם, ותדע דהא בש"ס שם קאמר בהדיא דתנור שהסיקו מבפנים מותר והלכתא הוא, וכן פסק הרמב"ם פרק ה' מהלכות חמץ וטור יו"ד סימן צ"ז וסימן קכ"א ורשב"א בתורת הבית הקצר דף ל"ג ורוקח סימן תפ"ד וסימן תפ"ז ולב"ח אשתמיט:

מז

[מז] [לבוש] כדין תנור וכו'. משמע דהסקה מעליא בעינן כדלקמן אף שאין דרך להסיק תנור זה כל כך מכל מקום לפעמים מסיקין אותו הרבה, ודעת חק יעקב אינו כן:

מח

[מח] המצופים בהיתוך זכוכית וכו'. אף על גב דכלי זכוכית שלם לא בלע כשמחופה על חרס בלע (רבינו ירוחם דף מ'):

מט

[מט] [לבוש] מפני שאומרים וכו'. עוד טעם בתשובת מהרי"ל שאותן כלים אין ניכר אם נשתמש בו כותים חמץ ובכל השנה אמרינן שמא אינו בן יומו ובפסח חמיר טפי, ומה שכתב הלבוש הא כבר נשרף וכו' כתב שם דאין נשרף דהסיקו עראי:

נ

[נ] [לבוש] בעופרת יש מתירין וכו'. בשיירי כנסת הגדולה דקדק כן מדכתב השולחן ערוך דין דהיתוך זכוכית ולא דעופרת אלא דמותר ולכך הניח בתימא דבחמץ דאורייתא ותשמישו בחמין מתיר השולחן ערוך וביו"ד סימן קל"ה ביין נסך שאיסורו מדרבנן ותשמישו בצונן כתב דאין לו טהרה עולמית, עד כאן. ולעניות דעתי דעת השולחן ערוך בהיתוך זכוכית להחמיר יותר בחמץ דאף לבנים ושחורים וחלקים לא מהני הגעלה מה שאין כן ביין נסך דמהני, אבל בהיתוך עופרת סבירא ליה דדינו כמו ביין נסך דמותר בלבנים ושחורים וחלקים, לכך נראה דלא הזכיר השולחן ערוך הכא דין דעופרת כי סמך על מה שכתב ביין נסך ואולי גם דעת הלבוש כן אף שכתב סתם להתיר סמך חילוק דיין נסך דקל וחומר הוא ודו"ק, ובספרי שם יתבאר עוד. והנה לדינא נראה מב"ח להחמיר כאן בעופרת אף בלבנים ושחורים ובחלקים, ולעניות דעתי עיקר לדינא כמו שחלקתי וכל זה דוקא כשמצופין באבר ממש אבל מה שקורין גלויזר"ט אף שהוא מאבר דלא מהני הגעלה דאין בו ממשות אלא צבע בעלמא כמו שכתב מגן אברהם:

נא

[נא] [לבוש] מפני שהצבע וכו'. ומגן אברהם כתב דחיישינן שמא חיפה כלים ישנים או צבען, וכתב מהרי"ל אין להשתמש בכלים דצבועים בכרכום:

נב

[נב] [לבוש] ונוהגין וכו'. כתב חק יעקב אפשר דמהאי טעמא נתפשט המנהג להגעיל מתחילה הכלים על ידי אבן מלובן ואחר כך חוזרין ומגעילין הכל ביחד ביורה, ומכל מקום בהגעלה ראשונה אינו יוצא כיון שעושין אותה כשעדיין הכלים מלוכלכין, עד כאן. ולפי זה תיקשי למה נוהגים כן בכלים שמשתמשין בצונן, ועוד דנוהגין להגעיל רובם ככולם כשאינן בני יומם ובזה ודאי אין לחוש לכלום, אלא נראה הטעם כפשוטו דמתוך כך יוכלו להסיר בקל החלודה:

נג

[נג] [לבוש] ואפילו וכו'. זה סותר לכאורה למה שכתב סעיף ח' ט' וריש סימן תנ"ב:

נד

[נד] [לבוש] ואין נוהגין וכו'. אבל בדיעבד אין להחמיר אפילו בלא הגעלה, ואם תשמישו בחמין או על ידי כבוש מהני בדיעבד הגעלה (מגן אברהם), וכן הדין כמו שכתב אחר כך לענין געשמעל"ץ (ט"ז):

נה

[נה] שצלו בו בשר וכו'. אבל אם צלו פעם אחת מולייתא או שאר חמץ ולא לבנוה בנתיים אוסר:

נו

[נו] כלי שתיה וכו'. של שכר (דרכי משה), והיינו במקום שתוחבין בהם תוך הכלי ולא בית יד:

א

ניכר. ול"ד לחמץ שנתערב דחמץ נראה לעין אלא שאין ניכר. ע' ראב"ן ור"ן ורי"ו:

ב

בלא הכשר. כלי הצריך ליבון והגעילו ונשתמש בו רותח התבשיל אסור רשב"א ואו"ה וצונן מותר אפי' לכתחלה ועיין י"ד סי' צ"א:

ג

שרי וכ' ח"י בשם שבולי לקט דלא מהני ליה הסק' מבפנים ומסיים בה דאפשר הנעשים מלבנים ועפר מהני לכ"ע עיין סי' תס"א ס"ב:

ד

ומותרין: עיין בא"ה ס"ק יו"ד מטעם דלענין סכין שישנו שם עוד צדדים להקל סמכינן אפי' דס"ל דחמץ מיקרא התירא בלע ול"ד לשפודין בס"ד ח"י ויש נוהגין ליתן אבן מלובן על סכין ולערות עליו רותחין ואיסו' גמור הוא אחרונים:

ה

שקש נשרף. הואיל ושם חמץ עליו מיקרי איסורא בלע ולא סגי בהגעלה. וט"ז הקשה ממשמעות ש"ע תמ"ז ס"ז ותנ"ב מיקרי התירא בלע ע"ש ועוד מ"ש ממחבת בסי"א וצ"ל דאיירי כאן שצלו בו חמץ בעין דהוי כתנור שאפו בו. וח"י שדא ביה נרגא דאין להכריע בדבר הזה כי לפעמים דנו אותו כהיתר בלע ולפעמים כו' ע"ש:

ו

צריך לבון. והקשה בי"ד סי' י"ח שהלא תדיר אנן משתמשין בטריפי"ס לכלי בשר וחלב. ותי' דחששא הוא דאולי נשפך מהקדירה דייסא עליו בעין מעתה כל השנה ליכא למיחש דהלא א"א אלא כדי קליפה והקדירה במקומה עומדת ע"ש:

ז

בכלי ב'. וב"ח מחמיר בהו ועיין פר"ח:

ח

ליבון. ויש מחכמים שהורו כשצפו אותו בבדיל מחדש א"צ להגעילו והר"ש טוען בהם ג' טענות והפר"ח האריך למעניתו וסיים למעש' אין לסמוך עליהם דלפעמים מחמת מהירות אין הציפוי עולה בכל הכלי וכתב דכך נוהגין בירושלים. וכ"כ ח"י דגדולי ארץ מחמירין על עצמן וכתב שיטבלו אחר הצפוי בלא ברכה:

ט

כתב ח"י דוקא כ"ז לענין הכשר כלים דעלמא משא"כ חמץ דאפשר להשהותן לא מיקרי דיעבד וצ"ע:

י

בהגעלה הרי"ו כתב דכלי נחושת אינו בולע ע"י עירוי וא"צ הגעלה וש"ך בי"ד סימן ס"ח דחה דבריו ע"ש:

יא

הגעלה. והא דבשר שרי בסימן תמ"ז ס"ה משום דבטל בס' וזה אינו בכלי עיין י"ד ססי' ק"ה:

יב

ונראין. ובמקום דשכיח למצוא גרעיני תבואה תוך המלח יש להחמיר פר"ח:

יג

ידותיהם. אין הטעם משום דחם מקצתו כו' ע' י"ד סימן קכ"א אלא שמא קיבל הבית יד טעם חמץ ויגע בו מצת חם. ומעתה אין לחלק בין כלי מתכות לשארי כלים ט"ז:

יד

גחלים. ע' באר היטב ס"ק למ"ד מ"ש בשם מהרא"מ ח"א סימן מ"ג. וע' בת' מגיד מראשית סימן א' שכ' דלא הודו לו כל סיעת חכמים שבזמנו וכן הסכים מהר"א הלוי בא"י שצריכים הגעלה ובס' מהר"י מטראני. וע' פר"ח וכנה"ג:

טו

ליבון דודאי נגעה בחרר' אחרונה:

טז

בהגעל'. ובסי' תמ"ו ס"ז לענין בוסר שאני דבטל ק"פ וכאן בפסח איסורו במשהו:

יז

דכ"ר. הב"ח מזהיר באותן שנעשים מפסולת נחושת לא ילבנו במילוי גחלים דלמא חיים עלייהו דפקעי:

יח

ללבן. ובפר"ח תמה מנ"ל הא והעל' באמת אין הדין אלא דוקא במדוכ' וקערות שאין תשמישן אלא בכ"ש ע"ש:

יט

צריכים. ואם לש בה הלבוש אוסר בת' בי"ד סימן ר"י מתירו ע' ב' טעמים נמוקים:

כ

הרחת. ע' באר היטב וע' תשובת ח"א סימן נ"ח:

כא

ובית חרוסת ועיין י"ד סימן ס"ט דעכ"פ לא נשתמש בו חמץ. ואף את"ל הואיל וחמוצו קשה בולע אפילו בצונן מ"מ ל"ד לנשתמש בם חמין גמורים. ויש לסמוך ולהתיר בלי הדחה תחלה צא ולמד מעתה ודאי אם נשתמש בו חמץ חם צריך הדחה להשתמש בה מצה צונן. וכלי של יי"נ בעי הדחה משום דחריף טובא. א"כ משום חומרא דיי"נ יעיין ת' ב"כ בית מועד סימן י"ח:

כב

גליזאר"ט. בכ"ה ב' מרדכי אוסר להשתמש בכלי פורצילאנין ישינים כי בדקוהו באש ויצא ממנו תמרות גם אחר שנתנו בו מים שקל יותר הרי שבלע. וכ' דעכשיו מזייפין אותו ואינו ממין הנכנס לסוג כלי זכוכית פר"ח:

כג

שלא נבדק. ולכתחילה צריכה ליבון ובדיעבד סמכינן אדעה א' ס"ג דלא חוזר וניעור הטעם כבר בטל ואע"פ דבכלי לא מבטלין איסורא שא"ה דספק בעלמא הוא:

כד

להדיחן. דידים עסקניות ואולי נוגע בהם וחמץ בידו:

א

א) [סעיף א'] קדרות של חרס וכו' לאו דוקא קדרות דה"ה קערות שתשמישן ע"י עירוי וכלי שני ג"כ דינא הכי. ח"י או' א' מק"ח או' א' ור"ל אעפ"י שאין תשמישן ע"י האור כמו הקדרות ג"כ צריך לשפשפן ולהצניען.

א

ב) שם. קדרות של חרס וכו' וה"ה בשאר כלים שאינם של חרס אם אינו חפץ להגעילן או ללבנן ג"כ אפשר בהאי תקנתא לשפשפן ולקיימן עד לאחר הפסח אלא שדבר בהווה דבשאר כלים כיון שיש להם תקנה אינו עושה כן רק מגעילן או מלבנן. ח"י או' ד'.

א

ג) שם. שנשתמשו בהם חמץ וכו' אבל כלים חדשים שקונים מן השוק אפי' בכלי חרס א"צ לספק בהם לשמא נשתמשו בהם דאין דרך כלל להשתמש בכלים חדשים. אבל כלי מתכות שנקנים מן העכו"ם בביתו ואינו מכיר בהם ודאי שהם חדשים צריכין מספק להגעילן או ללבנן כפי תשמישן. או"ה כלל נ"ח דין מ"ו. ח"י או' ב' מק"ח או' ב' ואחר ההגעלה או הליבון צריך להטבילן ואעפ"י שהם ישנים כמ"ש ביו"ד סי' קכ"א סעי' א' יעו"ש. ועוד עי"ש בסי' קכ"ב סעי' י"א. ומ"מ בכלי זכוכית הצלולים יש להתיר לקנות מעכו"ם מביתו אפי' אין העכו"ם מסיח לפי תומו ואינו לוקח כלי מתוך הכלים דכיון שהם צלולים בודאי לא נשתמש בהם עדיין. ר"ז או' ה'.

א

ד) שם. שנשתמש בהם חמץ וכו' וכתב בשו"ת חכם צבי סי' ע"ה הוראה הלכה למעשה להתיר תבשיל שנתבשל בפסח בקדירת חמץ נקי שעברו עליה יב"ח אף לדידן דאסרינן נטל"פ (כמ"ש לעיל סי' תמ"ז סעי' יו"ד) דמ"מ אחר יב"ח ליכא טעם כלל ומ"מ לא מלאו לבו להתיר לבשל בה לכתחלה והסכים עמו הגאון מו"ה נפתלי כ"ץ ז"ל שם בסי' ע"ו יעו"ש. והב"ד לעיל סי' תמ"ז או' יו"ד וגם כתבנו שם סברת שבו"י דמתיר אחר שני חדשים יעו"ש. מיהו בשו"ת פנים מאירות ח"א סי כ"ד חלק עליו יעו"ש וכ"כ הרדב"ז סי' תשל"ט דלא התירו שהיית יב"ח אלא לענין יין בלבד ולא בשאר איסורים יעו"ש. ער"ה או' ו' וכ"כ בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח שדברי הרשב"א בתשו' סי' תקע"ה דלא כהח"צ ששם כתב דלא מהני ישון רק לכלי היין וכתב שמעשה בא לידו בישראל שנשלח לו דורון כלים נחמדים מפאפורי פורצלאני ולא ניכר אם הנכרי השולח כבר נשתמש בהם ועברו שנתיים ימים והמה כלים יקרים וכתב שלכאורה אין להתיר לכתחלה כמ"ש הח"צ גופיה וגם דמדברי הרשב"א משמע דאפי' דיעבד אסור אך בזה דיש ס"ס שמא לא נשתמש בהם ואת"ל נשתמש ספק להקל ועדיין צריך ישוב עכ"ל ונראה דאם אפשר להגעילן ברותחין ג"פ יש לעשות כן ואם הם כלים שאין דרך להשתמש בהם שהיס"ב יש להקל ג"כ. שע"ת או' א' ועיין ביו"ד סי' קי"ג סעי' ט"ז וסי' קכ"א סעי' א' וסי' קכ"ב סעי' י"א מדינים הללו ודוק.

א

ה) שם. כל השנה. וה"ה אם נשתמש בהם חמץ בתוך הפסח דינא הכי. ח"י או' ג' לב"ש. ר"ז סי' תמ"ז או' ג' ור"ל דצריך לשפשפן היטב ולהצניען ומותר להשתמש בהם אחר הפסח משום דחמץ הבלוע בכלי אין בו איסור משום ב"י וב"י כמ"ש לקמן או' ח' וכ"כ הר"ז שם.

א

ו) שם. אפי' אותם שעושין בהם דייסא וכו' כלומר דאז הם בלועים הרבה חמץ ואם יבשל בהם אחר הפסח לא יהיה שם ס' אפ"ה מותר והטעם משום דאנן ק"ל כר"ש דסבר דחמץ לאחר הפסח אינו אסור אלא משום קנסא בעלמא ולא קניס אלא כשקיים החמץ בעין אבל מה שבלוע בכלי לא קניס ולפיכך מותר אפי' לכתחלה להתבשל בהם. עו"ש או' א' מ"א סק"א.

א

ז) שם. משפשפן היטב וכו' ואם לא שפשפן קו"פ משפשפן תוך הפסח או לאחר הפסח כדין לא ביער קו"פ המבואר לעיל סי' תל"ה יעו"ש. ח"י או' ד' מק"ח או' ד' ר"ז או' ג' והא דמשפשפן תוך הפסח ה"ד בחו"ה אבל בשבת ויו"ט אסור ליגע בחמץ אפי' כדי לבערו כמ"ש בסי' תמ"ו יעו"ש. ר"ז שם.

א

ח) שם. ומותר להשהותן וכו' ולא דמי לחמץ שנתערב שאסור להשהותו דהתם נראה הוא אלא שאינו ניכר אבל בלוע בכלי (ר"ל ולכך אין בו איסור משום ב"י וב"י. יא"פ) אינו נראה ומצוי. ראב"ן וכ"כ רי"ו. וכ"מ בר"ן. מ"א סק"א. חק יוסף או' א'.

א

ט) שם. ומותר להשהותן וכו' בפסחים ל' ע"א איכא פלוגתא בזה דרב אמר ישברו ואסור לשהינהו אחר הפסח ולמיעבד בהו אפי' שלא במינו גזירה אטו מינו ושמואל אמר משהו להו לאחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו יעו"ש ופסקו הפו' כשמואל ואע"ג דק"ל הלכה כרב באיסורי שאני הכא משום דשמואל קאי כר"ש. ב"י. ב"ח. ער"ה או' א'.

א

י) שם. ומצניען בפסח וכו' וחדשים מקרוב באו להשים כלי בדיל של חמץ בבית החורף לגוי ואומרים שאין לחוש שמא ישתמש בהם כיון שהם בגובה וכן כלי פסח מעמידין בגובה כל ימות השנה טעות גמור הוא וצריך לשומרן במקום שאין הרגל מצויה שלא יטעו להשתמש בהם בפסח. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט או' א' עו"ש או' א' ואפשר דנהגו כן משום דאינן ב"י ואף אם ישתמש בהם רבו המתירין כמ"ש סי' תמ"ז סעי' יו"ד ומכ"ש באותן שרוב תשמישן בכלי שני או בצונן כגון קנקנים דאין לחוש והמחמיר תע"ב. מ"א סק"ב. מיהו דעת ח"י או' ז' וא"ר או' א' להתיר בפשיטות יעו"ש אבל הפר"ח כתב דטוב לחוש לסברת הב"ח וכ"כ הברכ"י או' ב' וכ"כ חק יוסף או' ב' כדברי המ"א דהמחמיר תע"ב. וכ"כ המק"ח או' ה' ר"ז או' ד'.

א

יא) ומיהו כלי יי"ש דלא מהני בהו טעם לפגם כמ"ש המ"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ה א"כ יש לאסור וכן כלי עכו"ם שיש לו במשכון במקום שרגילים לבשל בהם בארש"ט מחומץ וכדומה יש ליזהר דלא מהני בהו טעם לפגם כמבואר. א"א או' ב' ועיין לעיל סי' תמ"ב או' ס"ה.

א

יב) והיכא דלא יש מנהג עכ"פ יש להתיר בכלי שני. ואפי' בכלי חרס שתשמישן בכלי שני או ע"י עירוי יש מקום להתיר אם מעמידן במקום שאין יד אדם שולטת. שו"ת שבסוף שיטת מהרי"ש סי' י"ג יעוש"ב. מחב"ר או' א'.

א

יג) שם. ולהצניע המפתח. כדי שלא ילך לשם כל ימי הפסח. ר"ז או' א' ועוד י"ל מפני האחרים שאין יודעים שלא יפתחו וישתמשו בהם.

א

יד) שם. א"ל היסק וכו' דהיסק שהוא רק מבחוץ אינו מועיל להפליט הבליעה וכי תימא לעביד ליה הסקה מבפנים חייס עליה משום דפקעה, פסחים ל' ע"ב. ועיין לקמן או' כ"א.

א

טו) שם. אבל היסק וכו' והגעלה אינו מועיל לכלי חרס משום דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. גמ' שם. והא דמהני להו היסק אי לא הוה חייס עלייהו או שהחזירן לכבשן כמבואר לקמן כתבו שם התו' דזה לא חשיב יוצא מידי דופיו דכיון דהסיקו נעשה ככלי חדש שכן דרך כלי חרס כשעושין אותו נותנין אותו בכבשן להסיקו יעו"ש.

א

טז) שם. אלא שעירה לתוכן רותחין. כגון קערות ששופך בתוכן מכלי ראשון. ועיין לקמן סעי' ה'.

א

טוב) שם. אלא שעירה לתיכן רותחין. זהו לשון הטור ופי' ב"י דאפי' לא נשתמש בכלי חרס רותחין אלא בכלי שני לא מהני בהו היסק וכתב וכן הרמב"ם בפ"ה השווה כלי חרס שנשתמשו בו חמץ בכלי שני לנשתמשו בו בכלי ראשון עכ"ל. מיהו מור"ם ז"ל בד"מ או' א' כתב דלא נראה לו פי' ב"י אלא דלדעת הטור כלי שני אית ליה תקנה משום דאינו בולע אך בשם הגמ"י כתב דאפי' לא נשתמש בכלי חרס אלא בכלי שני לא מהני להו היסק יעו"ש ולזה כתב מור"ם ז"ל בהגה על דברי הש"ע שהוא לשון הטור וי"א אפי' בכלי שני לומר שאעפ"י שלשון זה של הטור משמע דדוקא אם נשתמשו בו ע"י עירוי מכלי ראשון אין לו תקנה אבל אם נשתמשו בו בכ"ש אית ליה תקנה י"א אפי' בכלי שני דאין לו תקנה בהיסק. וכ"כ ח"י או' ח' מאמ"ר או' ג' ולענין דינא ית' לקמן או' ך'.

א

חי) שם הגה. ויש אוסרים אפי' בכלי שני. פ' אפי' לא עירה מהקדירה לתוכו רק עירה מהקדירה לכלי שני ואח"כ הניח כלי זה לתוכו. מ"א סק"ג. מק"ח או' ו' אבל אם עירה מקערה לקדרה דהו"ל עירוי דכלי שני לכ"ע מותר. ער"ה או' ה'.

א

יט) שם בהגה. ויש אוסרין אפי' בכ"ש. מוכח מכאן דס"ל דגם בכ"ש מבליע משהו. וכן מוכח לקמן סעי' ה' עו"ש או' א' ור"ל ממ"ש לקמן סעי' ה' ואם תשמישן בכ"ש הכשירן בכ"ש ואם אינו בולע כלל למה ליה הכשר אלא מוכרח לומר דעכ"פ בולע איזהו משהו ולכך צריך הכשר.

א

ך) שם בהגה. ויש אוסרין אפי' בכ"ש. וכ"ה דעת הש"ע כמ"ש לעיל או טו"ב. וכ"כ הפר"ח וח"י או' ח' ומ"ש המ"א סק"ג שהש"ע שהשמיט דין כלי שני חזר בו ממ"ש בב"י השיג עליו ח"י שם וכן י"א בהגב"י כתב על דברי המ"א הנז' צ"ע וכן הנהו"ש או' ב' כתב להשיג על כל דברי מ"א הנז' יעו"ש. והא דכתב ביו"ד סי' ק"ה סעי' ב' דחום של כלי שני בדיעבד מותר והכא ס"ל דלא מהני ליה היסק כתב י"א שם דשמא בחמץ רצה להחמיר יעו"ש. ולענין דינא כתב ח"י שם דבמקום הפ"מ ומניעת שמחת יו"ט יש להקל בדיעבד אם נשתמש בכ"ש אם אינו ב"י ואפי' בכלי חרס יעו"ש. וכ"כ י"א שם. מק"ח או' ו' ר"ז או' ל"ג. ח"א כלל קכ"ה או' ג' והיינו כגון כף העשוי לאכול בו שרוב תשמישו בכ"ש שתוחבין אותו בקערה אחר שעירו בתוכה מכ"ר אם לא הגעילו ותחבו בפסח בכ"ר בדיעבד מותר אם לא היה ב"י ויש הפ"מ ומניעת שמחת יו"ט. ר"ז שם. ופשוט דה"ד אם היה נקי דאם לא כן חמץ בפסח אוסר במשהו כנודע.

א

כא) שם. ואפי' אם ימלאום גחלים וכו' ר"ל ואפי' אם ימלאום גחלים דבזה הוי כהיסק מבפנים דמפליט הבליעה אפ"ה אינו מועיל דחיישינן דלמא חייס עלייהו וכו' משום דאין דרכן להסיקן בפנים אלא בחוץ משא"כ בכוביא ותנור דסעי' ב' דמועיל להם היסק בפנים דכיון דהכי ארחייהו לא חייס עלייהו ועביד להו הסקה מעליא וכמבואר לקמן.

א

כב) שם. דלמא חייס עלייהו וכו' כתב הב"ח דתנור וכירים של חרס שאיסורן בא ע"י היסק אפי' היסק פנימי לא מהני להו והכי נקטינן יעו"ש. וכ"נ דעת הפר"ח בסעי' ב' אמנם המ"א סק"ד וח"י או' ט' וא"ר או' ה' השיגו עליו וכתבו דמועיל להו הסקה מבפנים דכיון דהכי אורחייהו לא חייש עלייהו דלמא פקעי יעו"ש וכ"כ ב"ו רסי' תס"א וכן הסכים חק יוסף או' ד' דלא כב"ח. וכ"פ הר"ז או' ח' ח"א כלל קכ"ה או' ב' ועיין לקמן או' ל"ב וברסי' תס"א.

א

כג) שם. ומיהו אם החזירן לכבשן וכו' נשאלתי כלי חרס שנשארו אחר השריפה ר"ל אם מותר להשתמש בהם בפסח שידוע שזה יותר מחזרת הכבשן והתרתי. ומ"מ הכל לפי הענין. באה"ט סק"י.

א

כד) שם. אם החזירן לכבשן וכו' ובאו"ה כלל נ"ח דין מ"ט הביא פלוגתא בזה וכתב ע"כ אנחנו נוהגין שלא להסיקן כלל אפי' בכבשן של יוצר יעו"ש. והביאו א"ר או' ג' וכן הפר"ח הביא דעת האוסרין אפי' להחזירן לכבשן וכתב ולענין דינא יש להחמיר יעו"ש. אבל ר"ת בס' הישר, סי' תרי"ד כתב דיש להם תקנה ע"י חזרתן לכבשן וכ"כ רי"ו נתיב ה' ח"ב ובשאלתות לרב אחאי פ' מטות וכ"ה דעת התו' (פסחים ל' ע"ב) וכ"כ הרוקח סי' תפ"ד וכ"כ ה"ר מנוח פ"ה יעו"ש. והב"ד חקת הפסח או' ג' יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ט' וע"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה נהרא נהרא ופשטיה.

א

כה) שם. אבל לתנורים שלנו לא. דאיכא למיחש דלמא חייס עלייהו ומוציאן מן התנור קודם שיתלבנו. טור בשם הרא"ש. ור"ל דאע"ג דגם בתנורים שלנו יתלבן היטב אם ישהה שם הרבה מ"מ יש לחוש שמא לא יתן אותם לשהות הרבה משא"כ בכבשן מתלבן אפי' בשעה מועטת. ט"ז סק"ב. והמאמ"ר או' ה' כתב הטעם דכבשן כיון שהסיקו גדול כל שלא פקעו מיד שהכניסו אותם לתוכה תו ליכא למיחש להו.

א

כו) שם. אבל לתנורים שלנו לא. ועיין בשו"ת בארות המים חי"ד סי' ו' שכתב דתנורים שלנו שהם גדולים שרי יעו"ש אמנם בדרשות מהרי"ל דף ו' ע"א כתב דבתנורים שלנו אינו מועיל ואפי' הגדול של אופה יעו"ש וכ"מ מסתמיות דברי הפו' דאין לחלק בין תנור לתנור ובלא"ה אפי' בכבשן יש מחמירין כמ"ש באו' הקודם וא"כ הבו דלא לוסיף עלה.

ב

כו) ואם נתן כלי חרס בתנור ונתלבן שיהא ניצוצות ניתזין ועבר ובישל בו בפסח במזיד אסור מידי דהוה בישל בכלי שאינו ב"י במזיד בשאר איסורין ובשוגג י"ל דשרי. מש"ז או' ב' ונראה דבאיש עני ויש הפ"מ גם במזיד יש להקל אך יש להוכיחו שעבר אתקנתא דרבנן ושלא יעשה פעם אחר. ועיין בס' זבחי צדק על יו"ד סי' ק"ג או' כ"ג.

א

כז) שם בהגה. אסור להשתמש בו אפי' צונן וכו' והיינו דרך קביעות שמא אתי להשתמש בו חמין וא"כ אפי' הדיחו תחלה אסור אבל דרך עראי מותר להשתמש בו ע"י הדחה ודלא כעו"ש ודרך קביעות אפי' בע"פ אחר זמן איסורו אסור להשתמש בו. ח"י או' י"א. א"ר או' ד' מק"ח או' ח' ר"ז או' ב' אמנם בכלי חרס ישנים המנהג שלא להשתמש בהם אפי' בצונן ואפי' בדרך עראי כמ"ש לקמן סוף סעי' כ"ב יעו"ש.

א

כח) שם בהגה. ועיין ביו"ד סי' קכ"א. דשם נתבאר דדרך עראי מותר אם הדיחו תחלה. ט"ז סק"ג. חק יוסף או' ה' וכ"כ באו' הקודם. ועיין לעיל סי' ת"ן או' ס"ג.

א

כט) [סעיף ב'] כוביא שהוא כלי שעושין מלבנים וכו' וכוביא שעושין מלבנים השרופין בכבשן יש להם כל דין כלי חרס דהא מעשיו ממש ככלי חרס אלא שהוא עב ביותר ואם נשפך דבר רותח עליו אין לו תקנה אלא בליבון. מ"א סק"ד. ח"י או' י"ב. חק יוסף או' ו' מק"ח או' ט' א"א או' ד' ר"ז או' י"ב. ואפשר דמהני להו הסקה אפי' תוך תנור שלנו ח"י שם. וכ"מ מדברי הר"ז שם שכתב מותר ללבנם באור ולהשתמש בהם בפסח משמע בכל אור שיהיה ואך צריך להשהותם שם עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם כי כן הדין בכל הכלים הצריכין ליבון כמ"ש לקמן סעי' ד' יעו"ש.

א

ל) אבל לבנים שנתייבשו בחמה יש להם דין כלי אדמה. מ"א שם. ח"י שם. חק יוסף שם. ור"ל כפי תשמישן הכשירן ואם לא נשתמש בהם ע"י האור כמו צלייה וכדומה אלא ע"י רתיחה די להם בהגעלה. מק"ח שם. א"א שם. ר"ז שם. וכן הדין בכלי גללים וכלי אבנים כאשר יבואר לקמן סעי' ח' יעו"ש.

א

לא) וכירה שלנו שנעשה מלבנים השרופין בכבשן ובודאי נשפך עליהם חמץ צריכין ליבון גדול וראיתי שנוהגין לאחר הליבון לטוח בטיט כעובי אצבע ונכון הוא. חק יוסף שם. ועיין לקמן בסוף ההגה לסעי' ד'.

א

לב) שם. וכן תנור קטן שקורין פידלי"א. שעושין מלבנים ועפר. ב"ח אבל הב"י ברסי' תס"א כתב שהוא של חרס וכ"כ א"ר או' ה' ועיין לעיל או' כ"ב ולקמן סי' תס"א או' ט"ז.

א

לג) שם, הסיקו מבחוץ אסור וכו' שאין חמץ שבו נפלט ע"י הסקת חוץ. לבוש. ואעפ"י שהיסקו תמיד בחוץ לא מהני הסקת חוץ כיון שבולע חמץ בפנים ואפי' בדיעבד אסור. מש"ז או' ד'.

א

לד) שם. ואם מלאו גחלים וכו' דלא חיישינן בזה דילמא חייס עלייהו דלא פקע כיון שהוא עשוי מלבנים ועפר. ט"ז סק"ד. עו"ש או' ב' ר"ז או' י"א. וזהו טעם הכוביא שעשוי מלבנים ועפר אבל טעם התנור שקירין פידלי"א למ"ד שהוא של חרס כיון דאורחיה בהכי לא חייס עליה וכמ"ש לעיל או' כ"ב.

א

לה) שם. ואם מלאו גחלים וכו' וכן קדירות של מתכת אם רוצה להסיקם ולמלותם גחלים שרי. טור. לבוש. עי"ש שם. ועיין לקמן סעי' ד' בהגה.

א

לו) ודוקא מילא גחלים בפנים הא בחוץ אף שתשמישו תמיד כך (ר"ל להסקו מבחוץ) ונתלבן עד שיהא ניצוצות נתזין אסור אף דיעבד. וה"ה מתכות דשרי בהגעלה אם תחב ליורה עד שפתו ואח"כ אותו המקצת ולא באי המים בפנים אף דיעבד אסור. מש"ז או' ד'.

א

לז) [סעיף ג'] סכינים מגעילן וכו' וסכינים המחופים בעץ בקתה וקבעו בהה מסמרות אין מועיל להם הגעלה כי. יש בקתות גומות הרבה וא"א לנקות כל הגומות וכך קבלתי מרבותי שדרשו כך ברבים וכן נוהגין ואין לשנות. ב"ח. ט"ז סק"ה, עט"ז. שכנה"ג בהגה"ט או' ד' עו"ש או' ג' מ"א סק"ה. פר"ח. ר"ז או' ך' ח"א כלל קכ"ד או' ד' ובדאי אין חילוק בין עצים למין אחר בזה דכל שיש ב' חלקים בהקתא יש גומות וראוי לחוש לזה היכא דאפשר. ט"ז שם. וה"ה אם הקתה מקצתה בקרן או שהקתה דבוקה בברזל בדבק אין להגעילה דחייס עלייהו שמא פקעי וליבון ג"כ לא שייך גבי קתייהו אם לא שכולו פרזלא וכיון שרוב הסכינים הם על דרך זה ע"כ יפה יסד הפייט אם אפשר לעשות חדשים הם משובחים. ח"י או' ט"ו. וכ"כ הר"ז או' י"ד דמצוה מן המובחר לקנות חדשים. וכ"כ האחרונים.

א

לח) שם. סכינים מעילן וכו' ודוקא סכיני דפסחא או מבשר לחלב או להיפך משא"כ סכינים של איסור בעי ליבון אף שאין בה גומות כל שרוצה להשתמש בה בחמין כמבואר ביו"ד סי' קכ"א סעי' ז' יעו"ש ועיין בפר"ח שם ססי' קכ"א שהכריע דאף בסכינים של איסור סגי בהגעלה אפי' לכתחלה ובאמת העיקר לכתחלה כפסק הש"ע שם וכ"כ באו"ה כלל נ"ח דין כ"א בשם א"ז אכן בדיעבד אין לאסור אם הגעילו והשתמש בו חמין. ח"י או' י"ד. והיינו אם אין בו גומות כמ"ש בהגה לשם. והטעם דבדיעבד סגי בהגעלה משום דיש כמה פו' דסברי דאפי' בסכין של איסור ונשתמש בה העכו"ם ע"י האור סגי לה בהגעלה כמ"ש שם בב"י יעו"ש. ועיין לקמן או' מ"א.

א

טל) שם. סכינים מגעילן וכו' ואע"ג דסכין של איסור בעי ליבון כמ"ש באו' הקודם שאני הכא בסכין של חמץ משום דהיתרא בלע כמ"ש התו' בחולין דף ח' ע"א בע"ז דף ע"ו ב' וכ"כ ב"י בשם המ"מ פ"ה. עו"ש או' ג' א"ר או' ו' ער"ה או' ז' ובספרו חקת הפסח או' ד' ואע"ג דבסמוך סעי' ד' פסק הש"ע דשפודין ואסכלאות בעינן ליבון אף בפסח משום דמיקרי איסורא בלע כיון ששמו עליו וכמבואר בטור וב"י מ"מ כאן בסכינים כיון דאיכא למ"ד דאפי' של איסור סגי בהגעלה סמכינן על הפו' דס"ל היתרא בלע וכה"ג צ"ל בדברי הש"ע בסי' זה ובסי' תנ"ב כמה פעמים דלפעמים היכא שיש עוד צד להקל סמכינן אסברא זו דמיקרי היתרא בלע. ח"י או' י"ד. מאמ"ר או' ז' ער"ה שם. ר"ז או' י"ד. ועיין לקמן או' ס'.

א

מ) וכתב מ"א סק"ו דלפי מ"ש בסעי' ו' בהגה דאין הולכין אחר רוב תשמישו א"כ היה הסכין צריך ליבון דלפעמים תוחבין בראשו חתיכות פת לאפות אצל האש ולפעמים חותכין בו פשטיד"א או פנקוכ"ן על האש וכמ"ש ביו"ד ססי' קכ"א עכ"ל. וכ"כ א"ר או' ו' בשם מט"מ דגם בפסח המחמיר בסכין ללבנו תע"ב יעו"ש. אמנם לפי מ"ש באו' הקודם דמקילין יותר בסכין משום דאיכא למ"ד דגם בסכין של איסור סגי בהגעלה א"כ ה"ה לענין זה דאע"ג דבשאר כלים חיישינן למיעוטא בסכין דיש עוד צד להקל אין להחמיר. וכ"כ הנו"ש סוף או' א' יעו"ש. וכ"כ א"א או' ו'.

א

מא) שם. סכינים מגעילן וכו' ועיין ביו"ד סי' קכ"א סעי' ז' בהגה דסכין של איסור אם לא יוכל ללבן היטב משום הקתא ילבבנו ויגעילנו אח"כ וכ"כ באו"ה כלל נ"ח דין כ"א דסמוך לקתא אין מתלבן יפה אם לא שיסיר הקתא מהברזל לגמרי ומלבנו לבדו או שמלבנו בעודו בתוך הקתא ואח"כ מגעילו יעו"ש. ומ"מ יש לנקר היטב הקתא בכל מה שאפשר קודם שמגעילין וכן המנהג. ח"י או' ט"ו. מיהו בס' זבחי צדק על יו"ד שם סי' קכ"א או' נ"ז כתב דבזה"ז דנפישי עמא דארעא אין להורות להם לנקות הקתא דאין לסמוך עליהם בזה עכ"ל. ור"ל אלא צריך להוציא הסכין מהקתא לגמרי וללבנו ולעשות לו קתא מחדש.

א

מב) וכתב שם ביו"ד סעי' הנז' דאם בא להשתמש בה בצונן אם אין בה גומות נועצה עשרה פעמים בקרקע קשה יעו"ש. ואפשר דגבי חמץ דאיסורו במשהו יש להחמיר ומ"מ בדיעבד אין לאסור וה"ד אם היתה הקתה מחתיכה אחת שאין בה גומות ונקייה. ועיין לעיל סי' תמ"ז סעי' ז' בהגה.

א

מג) שם. רק שעודנו רותח. שהיד סולדת בו. מ"א סק"ז. א"ר או' ז' ור"ל דכ"ר כל זמן שהיס"ב מבשל כמ"ש לעיל סי' שי"ח סעי' ט' וביו"ד סי' ק"ה סעי' ב' יעו"ש וא"כ כשם שהוא מבשל מפליט. ואע"ג דבשאר כלים לא מהני הגעלה עד שיעלה רתיחות כמבואר במ"א סי' תנ"ב סק"ג וביו"ד סי' צ"ד ובאו"ה כלל נ"ח דין ס"ג מ"מ בסכיניה ובעץ פרור מהני מטעם שכתב הר"ן פ' כל שעה כיון דרוב תשמישן אינן בכ"ר שמעלה רתיחות. מק"ח בביאוריה או' ב' וכ"כ הלב"ש בסי' תנ"ב דה"ד בסכינים אבל כלים שתשמישן בכ"ר ובעי מדינא הגעלה צריך דוקא שיעלם רתיחה. אמנם דעת המק"ח והלב"ש שם דגם בסכינים צריך להגעילם בכלי שמעלה רתיחה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' י"ד. ועיין לקמן או' פ"ב.

א

מד) שם. רק שעודנו רותח. ולתחוב בו הסכין אבל אין לו להגעילו ע"י אבן מלובן. מ"א סק"ז. ח"י או' ט"ז. א"ר או' ז' חק יוסף או' יו"ד. מק"ח או' י"א.

א

מה) שם. במשחזת או בריחיים. וה"ה בדבר אחר שמסיר החלודה. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט או' ו' עו"ש או' ג' פר"ח. א"ר או' ח' ר"ז או' ט"ו.

א

מו) שם במשחזת או בריחיים. פי' שא"צ להשחיז רק כדי להעביר החלודה אבל אם משחיזו היטב בענין שמסיר קצת מהברזל כמבואר ביו"ד סי' קכ"א בדברי המחבר הוי כמו ליבון. ח"י או' ל"ז. ועי"ש בהגה שכתב וי"א דהשחזה לא מהני רק לחתוך בה צונן אבל לא לענין חמין והכי נהוג לכתחלה עכ"ל וכתב שם הש"כ אבל דיעבד אם נשתמש בו רותח אחר ההשחזה אפי' הוא ב"י מותר יעו"ש.

א

מז) שם. להעביר כל החלודה וכו' דתניא בספרי אך את הזהב ואת הכסף מכאן שצריך להעביר החלודה. הרא"ש פ"ב דפסחים. ב"י. ט"ז סק"ו. ואך למעוטי הוא ומיעט את החלודה כלומר שצריך להעביר את החלודה מן הכסף והזהב קודם שיגעילנו. לבוש.

א

מח) שם. להעביר כל החלודה וכו' והיינו מה שאנחנו קורין ראס"ט ויש שם ממש באותו ראס"ט והוא בא מחמת שהיה הכלי במקום המוצנע שלא שלט שם האויר וכשנגרר משם יש שם כמו עפרורית והטעם שמא יש באותו מקום ממש מן החמץ והחלודה מכסהו ולזה לא מהני הגעלה כי אין הגעלה למה שהוא בעין אבל לפעמים שיש שחרות או אדמימות באיזה מקום מהכלי ובפרט ביורות ומחבות וא"א להסירו משם לגמרי אפי' אחר הגרירה ואין שם ממש רק מראה לחוד יכול להגעילו אחר שגורר כל מה דאפשר אלא שעכ"פ ילבן המקום ההוא עצה"ט. ט"ז סק"ו. ח"י או' ח"י. חק יוסף או' י"א. מק"ח או' י"ב. ר"ז או' ח"י. ח"א כלל קכ"ה או' ד' וכן הדין באותן כתמים הנעשים בכלי בדיל (שקורין ער"ד פלעקין) שאין מעכבין את ההגעלה כיון שאין ממשות רק מראה בלבד. ח"י שם. ר"ז שם.

א

מט) שם. אם יש בו גומות וכו' וכן רושם שעושין האומנין בכלים בשעת עשייתן דהיינו שכותבין אותיות בחפירה ויהיו כעין גומות אם אינו יכול לנקותו צריך ליבון במקום ההוא ואח"כ יגעילנו.

א

נ) שם. אין מועיל לו הגעלה לבד. כי אין הגעלה מועיל אלא רק למה שבלוע בתוך הכלי ולא למה שהוא בעין כמ"ש לעיל או' מ"ח.

א

נא) שם. וצריך ליבון וכו' דהיינו שיניח שם גחלים בוערות עד שישרף האיסור.

א

בנ) שם. וצריך ליבון וכו' ובליבון א"צ להעביר החלודה כי האש יבעיר את הכל כמ"ש בי"ד סי' קכ"א. ט"ז סק"ז. ומיהו לכתחלה אף אם מלבן הסכין צריך לשופו תחלה וכסברת הרשב"א שכתב הטור ביו"ד סי' קכ"א. פר"ח,

א

גנ) שם. וצריך ליבון וכו' ואם לא עשה כן קודם הגעלה יעשה כן אחר הגעלה. ר"ז או' ט"ז ואו' י"ט.

א

דנ) וצריך ליבון וכו' וכלי שיש שם נקבים או שפיהו צר או שיש לו קנים צרים ולא רחבים ולשם יש חלודה או טינופא שא"א להסירה אזי בפסחא היא אסירא. מט"מ סי' תקמ"ו. וכ"ה בדרשות מהרי"ל ה' הגעלה. וכ"כ החמ"מ או' י"ג.

א

הנ) שם הגה. והנדן של סכינים וכו פי' בית של סכין וכמ"ש (בדה"י א' כ"א) וישב חרבו אל נדנה.

א

ונ) שם בהגה. אין לה תקנה בהגעלה. והלבוש כתב דחומרה יתירה היא דמה יבלע הסכין מן הנדן אם מנקרה יפה יפה שלא ישאר בה כלום עכ"ל ומט"מ שם כתב הטעם משום דחמץ אשר שם עמוק עמוק מי ימצאנה. והמ"א סק"ח כתב הטעם לפי ששמנונית נדבק בה בעין וע"כ כתב דאם פיתח התפירות וגורדה היטב אפשר דשרי וכמ"ש סעי' י"ח. וכ"כ ח"י או' כ"א. א"ר או' י"א. חק יוסף או' י"ב. ר"ז או' כ"ג. ח"א כלל קכ"ה או' ד' ונראה דהכל לפי הענין דאם אין בו קמטים ויוכל לנקותו היטב ע"י היתרת הקמטים אז יש להתיר ואם לאו אין להתיר. ומיהו בדיעבד אם הכניס בו הסכין בתוך הפסח פשיטא דאין לאסור דצונן אינו מבליע ורק צריך לראות הסכין קודם שיגע למאכל שמא נדבק בו איזה דבר מהנדן,

א

זנ) כל מקום שצריך הגעלה לא מהני אם קלפו לכלי בכלי אומנות כמ"ש לקמן סעי' י"ז בהגה וביו"ד סי' קכ"א סעי' ב' יעו"ש.

א

חנ) [סעיף ד'] על ידי האור. פי' בלי מים כגון שפוד ואסכלה שצולין עליו מולייתא של חמץ. מ"א סק"ט. ח"י או' כ"א. א"ר או' י"ב. ר"ז או' י"ג. ח"א שם או' ה' אבל שפוד שצולין בו בשר סגי בהגעלה. מק"ח או' י"ג. חמ"מ או' כ"ד. ומיהו אם יש לחוש שאיזה פעם צלו בו חמץ לא סגי ליה בהגעלה לפי דעת המחמירין שכתב מור"ם ז"ל לקמן סעי' ו' שהולכין בכלי אחר מיעוט תשמישו יעו"ש. ועיין לקמן סעי' כ"ז.

א

טנ) שם צריכים ליבון. דמה שבולע ע"י מים פולט ע"י מים אבל זה שבלע ע"י האור ממש צריך ליבון מ"א סק"י. ח"י שם. חק יוסף או' י"ג. ר"ז שם.

א

ס) שם. צריכים ליבון. ברייתא סוף מס' ע"ז (ע"ה ע"ב) והביאה הרי"ף פ' כ"ש וכתב שם הר"ן נראה שדעתו דדברים שנשתמש בהן חמץ ע"י האור צריכין ליבון ואע"ג דאסיקנא בסוף ע"ז דכל היכא דהיתרא בלע בהגעלה סגי ליה איכא למימר דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע מיקרי עכ"ל. וכ"נ דעת הרא"ש שגם הוא כתב ברייתא זו פ' כ"ש. והמ"מ פ"ה דין כ"ג כתב שפודין ואסכלאות לא נתבאר דינם בגמ' לענין חמץ בפסח ונחלקו בו המפרשים ז"ל יש מי שאומר שדינן כדין שאר האיסורין וצריכין ליבון ויש מי שאומר שכיון שמה שבלע היה היתר די בהגעלה וכתב ואפשר שזה דעת הרמב"ם וסיים ומ"מ דעת הרמב"ן והרשב"א להשוות חמץ לגועולי עכו"ם יעו"ש. וכן בהגמ"י שם הביא פלוגתא בזה וכתב שהעולם נהנו כדברי האוסרים יעו"ש. וכ"כ רי"ו נ"א ח"ב שדעת רוב הפו' כדעת הרמב"ן להשוות חמץ לגעולי עכו"ם יעו"ש. והב"ד ב"י וע"כ פסק בש"ע כדברי האוסרין בהגעלה וצריכין דוקא ליבון. וכ"ה דעת האחרונים. וכתב ח"י או' כ"ב דאין ללמוד מדין זה למקומות אחרים. דלפעמים הקילו מטעם דהיתרא בלע יעו"ש. ועיין לעיל או' ט"ל,

א

סא) שם. צריכין ליבון. ואע"ג דלקמן סעי' כ"ז כתב הש"ע שפוד שצלו בו עופות מותרין מ"מ לכתחלה צריכין ליבון ועוד דכאן מיירי שידוע שצלו בו חמץ משא"כ לקמן דמיירי רק מחששא בעלמא. ח"י או' כ"ג. ומ"ש הט"ז סק"ח עיין מאמ"ר או' יו"ד שכתב שכל דבריו תמוהים וכן הנה"ש או' ה' כתב להשיג על דברי הט"ז הנז' יעו"ש. ועוד עיין מק"ח בביאורים או' ג' מ"ש על דברי הט"ז הנז'.

א

סב) שם. צריכין ליבון. השפודין ילבן חציו ואח"כ ילבן חציו השני. מהרי"ו סי' קצ"ג. כנה"ג בהגה"ט. והיינו אם הם ארוכין שלא יכול להכניסן בפ"א בתוך האש יכול ללבן חציין ואח"כ ילבן חציין השני וכמ"ש לקמן סעי' י"א יעו"ש.

א

סג) אותן בני אדם המשהין שפודין ואסכלאות עד ערב פסח ללבנן אז בתנור שמחממין בלא"ה למצות לא עושין כדין להשהות עד שעת איסור חמץ אך ילבנן מקודם וילבנן עד פני כולן גם הבית יד. דרשות מהרי"ל ה' הגעלה. שכנה"ג בהגב"י או' ד' ומיהו מ"ש לא עושין כדין להשהות וכו' אין הטעם משום האיסור שבלוע בהם דהא מותר להשהות כלים הבלועים מחמץ עד לאחר הפסח כמ"ש לעיל סעי' א' אך הטעם משום דצריך להצניען שמא ישתמש בהם ואלו כיון שדעתו ללבנן אינו מצניען וחיישינן שמא ישתמש בהם קודם ליבונן וע"כ צריך ללבנן קודם שיגיע זמן האיסור מפני הטעות ועיין לקמן סי' תנ"ב סעי' ד' בהגה.

א

סד) בבית מהר"ש ליבנו נרות חרס שהדליקו בהם שמן וליבנו אותם בער"פ. דרשות מהרי"ל שם. שכנה"ג שם או' ה' ונ"מ בזה"ז שאין משתמשין כ"א בכלי זכוכית דיש לרוחצן ולנקותם היטב.

א

סה) שם. צריכין ליבון. ואם הגעילן ולא ליבנן באור ונשתמש בהם רותח התבשיל אף דיעבד אסור לפי שכל שתשמישו ע"י האור אינו פולט הכל ע"י הגעלה אלא כל זמן שישתמש בו ע"י חמין פולט מעט מעט. מרדכי פ' כ"ש סי' תקס"ג. או"ה כולל נ"ח דין ל"ה. וכ"ה ביו"ד סי' קכ"א סעי' ה' וכ"כ המק"ח בסי' זה או' ז' מש"ז או' ג' ח"א כלל קכ"ה או' ז' ומיהו לדעת הש"ע שפסק לעיל סי' תמ"ז סעי' יו"ד נ"ט לפגם שרי ה"נ אם אין הכלי ב"י בדיעבד שרי אבל לדעת מור"ם ז"ל שם דנ"ט לפגם אסור ה"נ אף אינו ב"י אסור וה"ד בפסח אבל בשאר איסורין אף לדעת מור"ם ז"ל שרי בדיעבד אם אין הכלי ב"י ואפי' בלא הגעלה כמ"ש ביו"ד סי' ק"ג סעי' ה' יעו"ש. אמנם לפי מ"ש לעיל או' ס' דיש מתירין בפסח אם הגעיל כלי הצריך ליבון משום דהיתרא בלע א"כ ה"נ גבי פסח כיון דהגעילו ויש מתירין בהגעלה וגם אינו ב"י דלדעת הש"ע מותר בדיעבד אפי' בלא הגעילו בהפ"מ אפשר דיש להקל בדיעבד. וכ"נ דעת הא"ר או' י"ג. דבהגעילו ויש הפ"מ דיש להקל בדיעבד וכ"כ הר"ז או' י"ג. ועיין לקמן או' ס"ט.

א

סו) שם. עד שיהיו ניצוצות וכו' וכתב בהגמ"י פי"ז מהלכות מ"א בשם ה"ר אביגדור שאם מלבנו עד שאם ישים עליו קש יהיו ניצוצות ניתזין ממנו סגי בהכי והביאו ב"י. וכ"כ החמ"מ או' י"ז. פת"ע או' י"ז. וכן אם מלבנה מבפנים צריך שילבן כ"כ עד שאם ישים איזה דבר עליה מבחוץ יהיו ניצוצות ניתזין ממנה, חמ"מ שם.

א

סז) שם. עד שיהיו ניצוצות וכו' או עד שתסיר קליפתו העליונה. גמ' ע"ז דף ע"ו ע"א והביאה הרמב"ם שם וב"י והאחרונים.

א

סח) שם. עד שיהיו ניצוצות וכו' שאז בודאי נשרף כל האיסור הבלוע בתוכו. ר"ז או' י"ג.

א

סט) שם הגה. ויש מקילין וכו' משום דס"ל דחמץ היתרא בלע מיקרי ולפיכך סגי בליבון קל כזה. עו"ש או' ה' ח"י או' כ"ה. חק יוסף או' י"ד. מיהו כתב ב"י דלסברת האומרים דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע מיקרי וכלים שנשתמשו בהם חמץ ע"י האור לא סגי להו בהגעלה (ועיין לעיל או' ס') א"כ גם ליבון קל לא סגי להו אלא צריכין ליבון גמור יעו"ש ולכן סתם בש"ע עד שיהו ניצוצות ניתזין מהם. וכ"כ מ"א ס"ק י"א דאפי' בדיעבד יש לאסור אם לא ליבנו אותו כ"כ יעו"ש. וכ"כ חק יוסף שם. מק"ח או' ט"ו. מיהו בחקת הפסח או' ו' הביא כמה פו' דס"ל דחמץ מיקרי היתרא בלע וע"כ כתב דבדיעבד יש להתיר אם לא ליבנו אותו כ"כ יעו"ש. וכ"כ א"ר או' י"ג דבדיעבד אם יש הפ"מ יש לסמוך על הפו' דס"ל היתרא בלע יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' י"ג דבהפ"מ או מניעת שמחת יו"ט יש להקל בדיעבד.

א

ע) ולענין כלים של בשר וחלב כגון כלי בשר שרוצה להכשירו ולבשל בו חלב או איפכא כתב ב"י בשם המרדכי דזה מיקרי היתרא בלע ואפי' נשתמש בהם ע"י האור סגי ליה בהגעלה או בליבון קל שקש נשרף עליו מבחוץ יעו"ש. וכ"כ הר"ן פ' כ"ש דכל היכא דהיתרא בלע אעפ"י שתשמישו ע"י האור סגי ליה בהגעלה יעי"ש. וכ"כ הר"ז בסי' זה או' י"ג דכלים שצילין בהן בשר שהוא היתר ואח"כ נבלע בהם חלב הרי הן נכשרין ע"י הגעלה יעו"ש. וכ"כ בתשו' רע"א סי' מ"ט ד"ה ובההיא דבמחבת של בשר מהני הגעלה כיון דהיתרא בלע יע"ש. וכ"כ הער"ה ביו"ד סי' קכ"א או' י"ב דבמחבת של בשר וחלב סגי בהגעלה מה"ט דהיתרא בלע יעו"ש. מיהו הש"כ שם סק"ח כתב בשם תשו' הרמ"ע סי' צ"ו דמחבת של חלב או בשר צריך ליבון כיון דבלע בלי שום אמצעי יעו"ש. וכ"כ הפר"ח שם או' ח' עצ"ל שם סעי' ד' וכ"כ חכ"א כלל ע"ד או' ו' דמחבת מחלב לבשר לא סגי בהגעלה דחשיב תשמישה ע"י האור אלא דוקא בהפ"מ יעו"ש. אמנם בתשו' חת"ס סי' קי"א העלה לדינא בראיות ברורות דכל בליעה שהיא בדרך בישול אפי' לא יהיו באמצעית היתר כגון שבישל יי"נ וחלב אסור ואפי' איסור דאו' כגון יין לנזיר וכדומה מ"מ כבולעו ע"י בישול כך פולטו ע"י בישול הגעלת מים חמין דכל המשקין נקראים בישול חוץ מחלב ושומן אך מה שנבלע ע"י טיגון שומן וחלב אז תליא אי היה ע"י אמצעית שומן של היתר כגון חמץ שטגינו במחבת שהשומן הוא היתר אעפ"י שנבלע ע"י טיגון מ"מ פולט ע"י מים דאע"ג דליכא כבולעו ע"י בישול כך פולטו ע"י בישול מ"מ נימא כבולעו ע"י אמצעית היתר כך פולטו ע"י אמצעית היתר ולאפוקי מחבת של עכו"ם שבולע בלי אמצעית היתר כלל כיון דאיכא תרתי לריעותא בעי ליבון דוקא יעו"ש, וכ"כ בסי' ק"י דמחבת של חלב שהיה אינו ב"י וטגינו בו בשר יש להתיר בהגעלה וליתר שאת יגעילנה ג"פ יעו"ש. והביאו פ"ת שם או' ז' נמצא דהסכמת רוב הפו' במחבת דסגי בהגעלה אי משום דהיתרא בלע אי משום אמצעי של היתר ובפרט שיש הפ"מ במחבת של טיגון אם ילבנו אותה שמתקלקלת כידוע וע"כ יש להתיר בהגעלה בין מחבת בשר לחלב בין מחבת חמץ לפסח בין מחבת שטגינו בה ביצים ונמצא בהם דם ואעפ"י שאלו הביצים הם דבר אסור מ"מ כיון שהאמצעי שהוא השמן שמטגנין בו הוא דבר היתר ניתרת בהגעלה כנז' ומיהו צ"ל בשמן טופח ע"מ להטפיח (עיין לעיל סי' ע"ח או' ב') אבל שפודין ואסכלאות שתשמישן ע"י האור ממש בלי שום אמצעי וגם אין מתקלקלין בליבון שדרכן בכך אעפ"י שהיתרא בלע כגון מבשר לחלב יש לחוש לדעת האוסרין ואין להתיר כ"א ע"י ליבון דוקא מיהו בליבון קל שקש נשרף עליו מבחוץ סגי כיון דהיתרא בלע וכמ"ש ב"י בסי' תק"ע וכ"כ הלבוש שם סעי' ה' מ"א שם סק"י, וכ"כ האחרונים שם.

א

עא) שם בהגה שקש נשרף עליו מבחוץ. ר"ל שאם ישימו עליו קש מצד חוץ ישרף הקש מכח הליבון. ואז ודאי נשרף החמץ הבלוע בו כיון שיצא הליבון כ"כ גם מצד השני.

א

עב) שם בהגה. ונוהגין כסברא ראשונה וכו' כ"כ ב"י בשם הגמ"י שהעולם נהגו כדברי האוסרים. וכ"כ הגר"א. וכתבו מור"ם ז"ל לומר כיון שנהגי כך אין להקל מסתם דברי הש"ע ואעפ"י שיש מקילין ומיהו עיין לעיל או' ס"ט שכתבנו דדעת האחרונים להקל בדיעבד אם לא ליבנו אותו כ"כ בהפ"מ או מניעת שמחת יו"ט יעו"ש. וכן אם הגעיל כלי חמץ הצריך ליבון ונשתמש בו ויש הפ"מ יש להקל בדיעבד אם לא היה הכלי ב"י כמ"ש לעיל או' ס"ה יעו"ש.

א

עג) שם בהגה. רק שיש בו סדקים. ומבואר לעיל סעי' ג' דצריך ליבון במקום הגומות אז סגי ליה בקש נשרף עליו מבחוץ במקום הגומות ואח"כ יעשה הגעלה לכל הכלי.

א

עד) שם בהגה. חצובה צריך ליבון. והוא כלי שיש לו ג' רגלים ומעמידין הקדרה. או המחבת עליו וצריך ליבון שלפעמים נשפך עליו עיסה. מ"א ס"ק י"ב. ח"י או' כ"ו. חק יוסף או' ט"ו. ר"ז או' כ"ד. ח"א כלל קכ"ה או' כ"ו. מיהו המאמ"ר או' י"א כתב דחששא רחוקה היא חדא דאף אם אירע שנשפך שם חמץ יש לתלות שנשרף והולך לו כיון שבכל שעה הוא על האש ועוד דאף אם בלוע מחמץ מה בנך הרי אין מניחין עליו המאכל בעין אלא הקדרה או המחבת ואין הבלוע יוצא מדופן לדופן ורחוק לומר שישפך שם המאכל ויאכלוהו בפסח ומ"מ סיים דפשיטא דיש להחמיר כדברי מור"ם ז"ל יעו"ש. ולי נראה דאין זה כ"א משום חומרא דחמץ שהרי בבשר וחלב אין נזהרין בזה שמבשלין על הכירה קדרה של בשר ואח"כ קדרה של חלב והוא משום כהוי כשתי קדירות הנוגעות זו בזו דאין אוסרין זו את זו בנגיעה כמ"ש ביו"ד סי' צ"ב סעי' ח' בהגה יעו"ש וא"כ בדיעבד אם לא ליבנו החציבה ונתנו עליה קדרה בפסח אין לאסור. וכ"כ הא"א או' י"ב. וכ"מ מדברי המאמ"ר הנז' דדוקא לכתחלה יש להחמיר אבל בדיעבד אין לאסור.

א

עה) [סעיף ה'] כלים שנשתמש בהם בחמין. מיני הריפות שמבשלין בקדרה מתכות ולפעמים מצטמקין שלא נשאר שום משקה צ"ע דהוי כע"י האור בלי מים. א"א או' ט' מיהו מנהג העולם להכשירם בהגעלה ונ"ל הטעם משום דלדעת הש"ע הולכין בכלי אחר רוב תשמישו כמ"ש בסעי' שאח"ז וגם יש כמה פו' דס"ל דחמץ מיקרי היתרא בלע ואפי' נשתמש בהם ע"י האור סגי להו בהגעלה כמ"ש לעיל או' ס' וכתבנו לעיל או' ט"ל היכא דיש עוד צד להקל סמכינן על סברא זו יעו"ש וא"כ ה"נ כיון דיש עוד צד להקל דלדעת הש"ע הולכין בכלי אחר רוב תשמישו וזה רוב תשמישו ברוטב אעפ"י שלפעמים מצטמקין בו הריפות סמכינן אמ"ד היתרא בלע וסגי ליה בהגעלה.

א

עו) צלי קדר הוי ע"י האור ועוד שקודם שפולט שמן כבר בלע יבש ע"י האור וצריך ליבון בפנים ומלאות גומרי. א"א או' יו"ד. וה"ד אם אין בו שמן או שומן טופח ע"מ. להטפיח דאם יש בו הי"ל תשמישו ע"י אמצעי של הותר ונכשר ע"י הגעלה כמ"ש לעיל או' ע' ועוד ה"ד אם רוב תשמישו בצלי קדר שאין בו טופח ע"מ להטפיח אבל אם רוב תשמישו ברותחין או ביש בו טופח ע"מ להטפיח ובאיזה פעם עשו בו צלי קדר ביובש סגי ליה בהגעלה כמ"ש באו' הקודם דכין דרוב תשמישו ע"י רוטב סמכינן על מ"ד דחמץ מיקרי היתרא בלע ואפי' נשתמש בו ע"י האור סגי בהגעלה יעו"ש. ועוד ה"ד אם יש דבר חמץ בצלי קדר אבו אם הוא בשר לבד או בשר ופירות אעפ"י שרוב תשמיש. בצלי קדר ובלא רוטב סגי בהגעלה כמ"ש לעיל או' ח"ן יעו"של

א

עז) ולחם חם שהוסר מתנור והניחו על דף לא הוי ע"י אור אבל בעודו בתנור אעפ"י שגרוף וקטום ותחב שם סכין הוי ע"י אור וצריך ליבון. א"א שם. והיינו נמי אם רוב תשמישו בכך אבל אם רוב תשמישו ברותחין סגי ליה בהגעלה כמ"ש באו' הקודם.

א

עח) שם. כפי תשמישן הכשרן. דכבולעו כך פולטו. לבוש.

א

עט) שם. אם תשמישן בכ"ר וכו' ולא יפה עושים במה שמניחין קדרה אצל האש ומרתיחין אותה ומגעילין בתוכה דזה לא מהני אלא בסכינין ודומיהן אבל דברים שנשתמש בכ"ר לא מהני הגעלה כזה וצריך שיהא בדוד שהאש עובר תחתיו. קובץ על הרמב"ם פ"ה יעו"ש. פ"ת. ועיין לקמן או' פ"ב.

א

פ) ובדבר אשר חדשים מקרוב המציאו להרתיח אמבטי גדולה עם מים שלא אצל האש רק ע"י קנה המוליך הזיעה מן הכלי שעומד אצל האש בתוך האמבטי ומהזיעה מתחמם המים שבאמבטי עד שמעלה רתיחה מידי ספיקא לא נפקא אם יש לו דין כ"ר העומד אצל האש. תשו' שו"מ מה"ג ח"ג סי' קכ"ה. פת"ע או' כ"ד. ועיין לקמן או' צ"א.

א

פא) שם, אם תשמישן בכ"ר וכו' כלי שהכניסו לכ"ר בשעה שמרתיח ושאב ממנו חמין אפי' אם השהה קצת אותו הכלי בתוך הכ"ר עד שהרתיחה עולם תוך הכלי הזה אעפ"י כן הוא ספק אם יש לו דין כ"ר די"ל דלא נקרא כ"ר אלא כשעומד על האור בלא הפסק אבל זה י"ל תיכף כשהוציאו יש לו דין כלי שני ולחומרא ק"ל בכ"מ דדינו ככ"ר (ואפי' לא שהה תוך כ"ר) אבל לקולא דהיינו להגעיל בזה הענין (אפי' שהה תוך כ"ר) לא הוי ככ"ר. חכ"א כלל נ"ט או' ג' והוא מדברי הט"ז ביו"ד סס"י צ"ב וכ"ה באו"ה כלל כ"ז דין ב' יעו"ש. והסכים לדברי הט"ז הנז' הש"כ בנה"כ שם. וכ"כ הש"כ ביו"ד סי' ק"ז סק"ז. פר"ח שם בסי' ק"ז או' ז' ער"ה שם סי' ס"ח או' ז' ובסי' ק"ז או' ג' מנ"י על תו"ח כלל נ"א או' כ"א ובספרו ח"י בסי' זה או' כ"ז חמ"מ או' ח"י ולפ"ז אם הוציא בכף מכ"ר שעל האש דבר אסור ונשפך על היתר צונן או מכ"ר של חלב ונפל על בשר צונן אעפ"י שלא שהה הכף בתוך כ"ר אזלינן לחומרא ואמרינן כאילו נשפך מכ"ר של איסור על היתר צונן וצריך קליפה דעירוי מחם על הצונן אוסר כדי קליפה כמ"ש ביו"ד סי' צ"א סעי' ד' וסי' ק"ה סעי' ג' יעו"ש. וכן אם הוציא בכף מכ"ר של חמץ ונתן לתוך הקערה הו"ל כאלו עירה בתוכה מכ"ר ואם רוצה להכשירה להשתמש בה בפסח צריכה עירוי מכ"ר אבל כלי שעירה לתוכו מכ"ר ובא להכשירו לפסח אינו יכול להכשירו ע"י שיקח בכלי רותחין מכ"ר ולשפוך עליו ואעפ"י שהשהה אותו כלי בתוך כ"ר עד שירתיח המים בתוכו אלא צריך דוקא לשפוך עליו מכ"ר וכ"ז לפום דינא אבל בלא"ה נוהגין להגעיל הכל בכ"ר כמ"ש לקמן סעי' ו' בהגה יעו"ש. ועיין לקמן או' פ"ט.

א

פב) שם. כגון כף וכו' וכן קדרות ויורות וכיוצא דכבולעו כך פולטו ולא סגי להו בהגעלה בכ"ר לאחר שהסירוהו מן האש אלא צריך שיהא האור מהלך תחתיו כשמגעילן וכמ"ש הטור ביו"ד סי' קכ"א וסכינים ועץ פרור דסגי להו בכ"ר לאחר שהעבירוהו מן האש לפי שעיקר תשמישן הוא כך וכן עיקר, פר"ח. חקת הפסח או' ז' חמ"מ או' ח"י. וכ"כ השש"א אלא שכתב שמדברי התו' שבת מ"ב ע"ב ד"ה אבל משמע דדוקא עירוי הוא דלא סגי לכלי שנתבשל בו איסור אבל להגעילו בכ"ר אחר שהעבירו מע"ג האור שפיר דמי יעו"ש והר"ז אי' כ"ה כתב דבשאר איסורין יש להחמיר לכתחלה דכלי שנשתמש בו ע"י חום של כ"ר אצל האש דצריך להגעילו ג"כ בתוך כ"ר העומד אצל האש אבל בחמץ או בבשר וחלב שלא נבלעו בבת אחת אלא בזה אחר זה אפי' לכתחלה יכול להגעיל בכ"ר לאחר שהעבירוהו מעל האש יעו"ש. ומיהו אף להר"ז דמיקל להגעיל בכ"ר לאחר שהעבירוהו מן האש היינו דוקא בעודו רותח כיעי"ש אבל אם אינו רותח לכ"ע אינו יכול להגעיל בו כלים שנשתמש בהם בכ"ר שעל האש. ועיין לעיל או' מ"ג.

א

פג) שם. צריך להכשירן בכ"ר. ולא סגי בעירוי שמערה מכ"ר עליו. טור וב"י, ט"ז סק"ט. ואפי' כלי שלא נשתמשו בו אלא בכ"ר לאחר שהעבירו מן האש לא מהני ליה עירוי. מהרש"ל וב"ח. וכ"כ הפר"ח בסעי' ו' חמ"מ אי' ח"י. אבל כלי דסגי ליה בעירוי. פשיטא דסגי ליה אם מגעילין אותו בכ"ר לאחר שהעבירוהו מעל האש. פר"ח שם חמ"מ שם. והיינו לפום דינא אבל המנהג להגעיל הכל בכ"ר שעל האש כמ"ש לקמן סעי' ו' בהגה יעו"ש.

א

פד) שם. ואם תשמישן בכלי שני וכו' כגון כפות שתוחבין אותן בקערה לאחר שעירו בתוכה מכ"ר צריכין הגעלה בכ"ש. ומשמע מכאן דגם כ"ש מבליע קצת משהו ולכך צריך הגעלה בכ"ש. והיא ע"פ מ"ש ביו"ד סי' ק"ה סעי' ב' די"א דחום של כ"ש אינו מפליט ואינו מבליע וי"א דמ"מ הוא מפליט ומבליע ואוסר כדי קליפה וכתב שם בש"ע דראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה ובדיעבד בהדחה בעלמא סגי יעו"ש. וע"כ הכא בחמץ דאיסורו במשהו פסק להחמיר ולענין דיעבד אם לא הגעילו ונשתמש בו בפסח בכ"ר עיין לעיל או' ך' שכתבנו דאם אינו ב"י ויש הפ"מ ומניעת שמחת יו"ט דיש להקל יעו"ש.

א

פה) שם. הכשרן בכ"ש. דכבולעו כך פולטו. ומיהו בהגהת הר"ש כתב דלא נראה זה בעיניו שכלי שנאסר ברותחין בכ"ש אין האדוק בו יכול לצאת ממנו כ"א בכ"ר וכתב עליו הב"ח וזהו הנכון יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ז' עו"ש או' ו' אמנם הפר"ח פקפק בדברי הר"ש הנז' אבל בלא"ה המנהג להגעיל הכל בכ"ר כנז' ולענין דיעבד כבר כתבנו באו' הקודם.

א

פו) שם. הכשרן בכ"ש. וכלים שנשתמש בהם חמץ בכ"ש כגון קערות וכוסות נותנים אותם בכ"ש גדול ונותנים עליהם מים רותחין ואמנם צריך ליתן מים על שפתם עד שיגברו על גדותם כדי שיהיו כעין תשמישן כי לפעמים ממלאים אותם עד שנשפכין על שפתם. כלבו. ב"י. עו"ש או' ו' ונ"מ לדידן אעפ"י שנוהגין להגעיל הכל בכ"ר כמ"ש לקמן סעי' ו' בהגה מ"מ היכא דלא אפשר להכניסו בכ"ר כגון קערה גדולה או כלים הצריכים עירוי ג' ימים כמ"ש לקמן סעי' כ"א דצריך למלאותם עד גדותם.

א

פז) שם. וכלי שמשתמשים בו בעירוי וכו' כגון קערות שמערה בתוכם מכ"ר. וה"ה אם לוקח בכף מכ"ר ונותן בתוך הקערה הוי כאלו עירה לתוכה מכ"ר כמ"ש לעיל או' פ"א יעו"ש.

א

חפ) שם. לא סגי ליה בהכשר דכ"ש. כגון לערות מכ"ר לתוך הקערה ואח"כ יגעיל כלי זה בתוכה אלא צריך דוקא לערות עליה מכ"ר.

א

טפ) שם. אלא צריך לערות עליו מכ"ר. ויזהר שישפוך הרותחין דוקא מן הכלי שבשלו בו ואל ישאוב בכלי אחר ולערות ממנו להגעיל משום דכלי ששואב בו הוא כ"ש ונתבטל בו בישול הרותחין טרם שמגעיל אכן אם שוהה את הכלי ששואב בו תוך הכלי שמבשלין בו הרותחין ובעוד הוא שם מעלין המים רתוחין שפיר מתקרי גם הוא כ"ר. דרשות מהרי"ל ה' הגעלה. והביאו ד"מ סי' תנ"ב או' ה' מ"א שם סק"ט. שכנה"ג בסי' זה בהגה"ט או' ז' עו"ש או' ו' א"ר או' ט"ז. ר"ז או' כ"ח. אמנם הט"ז ביו"ד ססי' צ"ב השיג על דברי מהרי"ל הנז' שכתב דכלי ששואב בו הוי כ"ש ואם השהה אותו הוי ככ"ר אלא אזלינן ביה הכא לחומרא והכא לחומרא יעו"ש. וכ"כ לעיל או' פ"א בשם כמה פי' יעו"ש.

א

צ) שם. אלא צריך לערות עליו מכ"ר. והמערה הרותחין להגעיל צריך ליזהר לשפוך אותם בזריזות ולא יעמוד ברחוק וישפוך ע"י זריקה באויר דכה"ג שאין קילוח הניצוק מחובר אל כ"ר לא מיחשב עירוי. דרשות מהרי"ל שם. ד"מ שם. מ"א שם. שכנה"ג שם או' ט' עו"ש שם. א"ר שם. ח"י או' כ"ט. חק יוסף או' י"ז. א"א או' י"ז. מק"ח או' י"ז. חקת הפסח או' ט' חמ"מ או' ח"י. ר"ז או' כ"ט. ועיין לקמן או' קי"ז.

א

צא) ואותם שמשימים קערה בתוך מחבת על האש עד שהרתיחות עולות תוך הקערה ומאותה הקערה מגעילין בזה מסופק ר"י אם זה מועיל ככ"ר אם לאו ותלה הדבר להחמיר ואסר להגעיל בהם דחשיב ככ"ש. תו' ע"ז ל"ג ע"ב ד"ה קינסא. פר"ח. מק"ח שם.

א

צב) שם. אלא צריך לערות עליו מכ"ר. משמע דסגי בעירוי פ"א כמו בהגעלה. מיהו בלבוש כתב דצריך לערות עליו ג"פ מכ"ר והעו"ש והא"ר שם השיגו עליו וכתבו דממשמעות כל הפו' משמע דסגי בפ"א יעו"ש. אמנם המאמ"ר או' י"ג כתב דט"ס נפל בדברי הלבוש וצ"ל ג"כ במקום ג"פ והוכיח כן מדברי הלבוש יו"ד סי' קכ"א סעי' ג' יעו"ש ולפ"ז גם לדעת הלבוש סגי בעירוי פ"א.

א

צג) שם. לערות עליו מכ"ר. מיהו באו"ה כלל נ"ח דין מ"א כתב בשם כמה פו' שאפי' כלי שנאסר רק ע"י עירוי צריך הגעלה בכ"ר ממש דשמא עירוי מבליע לחומרא ואינו מפליט יעו"ש. אמנם דעת האחרונים כדברי הש"ע ורק אם יש לחוש שאיזה פעם נשתמשו בו בכ"ר יש מחמירין להגעילו בכ"ר כמ"ש לקמן סעי ו' בהגה יעו"ש.

א

צד) והמגעיל דפין ושולחנות יהיו מקודם מנוקרין מן החמץ ומשופשפין יפה יפה בכל חריצין ויהיו מנוגבין מן המים שלא יהא עליהן שום צוננין שמא יצטנן הרותחין קודם אשר מגעילין החמץ או האיסור. דרשות מהרי"ל שם. שכנה"ג בהגה"ט או' יו"ד.

א

צה) שם הגה. כל הכלים שיש בהם סדקים וכו' אפי' נעשה מחדש. רשב"א. מ"א ס"ק ט"ו. ור"ל אע"ג דלענין טלאי ורושם מחלקים בסעי' י"ג בין אם נעשה מחדש מ"מ הכא דהטעם דיש שם חמץ בעין ואין יכול לנקרו ולא מהני לזה הגעלה א"כ אין לחלק בין נעשה מחדש או לא. מחה"ש.

א

צו) שם בהגה. שיש בהם סדקים וכו' משום שמא יש שם חמץ בעין דאין מועיל לו הגעלה כמ"ש לעיל או' מ"ח יעו"ש. ומיהו סדקים שהם מבחוץ על השפה של כלי אין מזיק. מק"ח או' ח"י. ועיין באו' שאח"ז.

א

צז) שם בהגה. והוא בתוך הכלי וכו' אפי' כל שהוא. אכן חלודה מבחוץ או למעלה על שפתו אין מעכב. דרשות מהרי"ל ה' הגעלה. ד"מ או' ג' ט"ז סק"י. מ"א ס"ק ט"ז. ח"י או' ל' א"ר או' ט"ו. חק יוסף או' ח"י. ר"ז או' י"ז. ח"א כלל קכ"ד או' ד' ואעפ"י שלפעמים מגיע תשמיש החמץ גם מבחוץ מ"מ כיון שרוב הפעמים אין מגיע תשמיש החמץ עד לשם לפיכך אין חוששין שמא יש שם ממשות החמץ בעין תחת החלודה וא"צ להעבירה כלל, ר"ז שם. ומיהו כלי שתוחבין אותו לכלי אחר ושואבין בו שכר וכדומה אף מבחוץ צריך לנקות ולשופן יפה ולטבילה פשיטא דמכל צד צריך לשופן. מש"ז או' יו"ד. א"א או' ט"ז.

א

צח) שם בהגה. ולא יוכל לנקרן וכו' וכן כיסוי כלים מחובר ע"י צירים שא"א לנקות וקערות עם אזנים כעין צירים אף מבחוץ החמץ נכנס שם כידוע וא"א לנקות אין להגעילם כלל. א"א או' ט"ו.

א

צט) [סעיף ו'] כל כלי הולכים בו אחר רוב תשמישו. יורות המיוחדים ליי"ש ואין משתמשין בהם שום דבר חמץ זולת להוציא בהם מים שרופים וגם אין דרכן כלל לדבקן בבצק אלא בגללי בהמה פשיטא דשרי להוציא בהם מים שרופים לפסח בלתי שום הגעלה אלא כמדומה דנהגו להגעילה וכיון דנהגו צריך שיעמדו במנהגן אבל אין למחות במי שאינו זהיר להגעילה. זכ"ל סי' תמ"ז סעי' יו"ד ויעי"ש הטעם. ועוד עיין לקמן או' רנ"ט.

א

ק) שם. אעפ"י שלפעמים משתמשין בהם בכ"ר וכו' יש שסוברים דה"ד שלא ידענו בבירור אלא חששא בעלמא שנשתמש בו ע"י מיעוט אבל אם אנחנו יודעים בבירור שנשתמש מיעוט ע"י האור אעפ"י שהרוב ע"י כ"ר הולכין אחר מיעוט להחמיר אבל הרמ"ע בסי' צ"ו כתב דאפי' ידענו בבירור שנשתמש המיעוט ע"י האור די בהגעלה. שכנה"ג בהגב"י או' ו' וכ"מ בהד"ן פ' כל שעה דאפי' ברור שהשתמש בו בכ"ר מ"מ כיון שרוב תשמישו הוא בכ"ש סגי בכך. עו"ש או' ז' מיהו אם אותו המיעוט שנשתמש ע"י האור הוא ב"י מאותו המיעוט שנשתמש כי"י האור צריך ליבון. הרמ"ע שם. שכנה"ג שם. פר"ח בשם הנז' וכ"כ העו"ש שם דאם עדיין הם ב"י מכ"ר אעפ"י שעיקר התשמיש שלהם בכ"ש ודאי דכ"ע מודים דצריך כ"ר. וכ"כ ח"י או' ל"א. א"ר או' י"ז, תשו' ב"ד סי' רי"ב. גן המלך סי' נ"ג. ער"ה או' י"א. חמ"מ או' י"ב. ר"ז או' ל"א. וכ"ז לפום דינא אבל בלא"ה המנהג שלא להגעיל שום כלי בין יומו כמ"ש לקמן סי' תנ"ב סעי' ב' בהגה יעו"ש. וגם המנהג לחוש למיעוט שנשתמשו בו בכ"ר כמ"ש בסעי' זה בהגה. יעו"ש.

א

קא) שם. משתמשין בהם בכ"ר וכו' ועוד ששורין בהם פתיתי לחם מע"ל וכבוש כמבושל הג"מ. מ"א ס"ק י"ז. ועיין לקמן או' ק"ג.

א

קב) שם. כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי וכו' וה"ה כלים שמשתמשין בהם בצונן די להם בשטיפה לדיעה זו אעפ"י שלפעמים משתמשין בהם בחמין כמ"ש לקמן סעי' כ"ה יעו"ש.

א

קג) שם. כך הוא הכשרן. וכבוש צריך הגעלה מכ"ר מיהו אף שאינו על האש ואין מעלה רתיחות מהני. א"א או' י"ז. והיינו אם היד סולדת בו כמ"ש לעיל או' מ"ז. ועיין לעיל או' ק"א.

א

קד) שם הגה. ויש מחמירין להגעיל הקערות בכ"ר. והטעם כתב הטור בשם אבי העזרי לפי שפעמים כופין אותם במחבת כשהיא על האש. והתו' בע"ז (ע"ד ע"ב) כתבו משום דפעמים תוחבין הקערות בתוך כ"ר ותוך יורה מרותחת. וכ"כ המרדכי פ' כל שעה. והב"ד ב"י. והא דלא אזלינן אחר רוב תשמישן כתב הט"ז ס"ק י"א מפני המון העם דלא ידעו לחלק בין רוב תשמישן בכ"ר או לפעמים. וכ"כ חק יוסף או' י"ט.

א

קה) שם הגה. וי"מ להגעיל הקערות בכ"ר. ואף לפעמים כופין על מחבת וכתב בסעי' י"א יש מחמירין במחבת מ"מ כולי האי לא מחמירין בקערות. מש"ז או' י"א.

א

קו) שם הגה. וי"מ להגעיל הקערות בכ"ר. ומיהו בדיעבד יש לסמוך אסברא ראשונה. א"ר או' ח"י. ח"י או' ל"ב. מק"ח או' י"ט. ר"ז או' כ"ח.

א

קז) שם בהגה. וכ"ה המנהג. וכ"כ הלבוש. וכ"כ האחרונים. וכ"ה בכלים הנקנים מן העכו"ם או מבשר לחלב נוהגין להגעיל הכל בכ"ר כי יש לחוש שמא נשתמשו בהם לפעמים בכ"ר או בכבישה מע"ל ואין לשנות.

א

קח) שם בהגה. וכן בכל דבר שיש לחוש וכו' ולפ"ז אם יש לחוש שנשתמש בו לפעמים ע"י האור צריך ליבון דוקא ומיהו בליבון קל סגי כמ"ש לעיל סעי' ד' בהגה יעו"ש, ואם הוא כלי שיתקלקל ע"י הליבון אפשר דהוי כדיעבד ויש לילך אחר רוב תשמישו אם אינו ב"י כמ"ש לעיל או' ק"ו אבל אם אפשר לו באחר יש להחמיר.

א

קט) שם בהגה. כגון כפות וכו' ונראה דכפות חמירי טפי דשכיחי טובא דמהפך בהם בקדירה אצל האש. ט"ז ס"ק י"א.

א

קי) שם בהגה. ויש מחמירין להגעיל כל כלי שתייה וכו' ולענין הכדים הגדולים שמכניסין בהם מים לקיום כל השנה ודבר מצוי הוא שנמצא בתחתיהם פירורי לחם לפי שהרבה פעמים שותים מים ופתם בידם והשיור מחזירין אותו אל הקנקן וגם לפעמים האשה מתעסקת בלישה ועריכה והיא נצרכת אל המים וממלאה מים בידיה מן הקנקן וידיה מלוכלכות בבצק או בקמח ולפעמים נשאר מעט מים בקנקנים שאין בהם ס' כנגד הפירורין ונשארו שם הפירורין מע"ל ויותר באופן שנכבש שם החמץ מה תקנתם להשתמש בהם בפסח. ובהגעלה א"א לפי שהם גדולים הרבה וללבן אבנים ולערות עליהם רותחין מכ"ר הא נמי א"א משום שברון ומרייהו חייסי עלייהו ולקנות חדשים לפסח הא נמי א"א אי משום דלאו כל שעתא נמצאים ואי משום דהם ביוקר גדול. ונראה דתיקון אלו הקנקנים הוא לרוחצן היטב ולמלאות אותם מים ע"כ גדותיהן ויניחו בהם המים כ"ד שעות ואחר כ"ד שעות ישפכו אלו המים ויחזרו ליתן בהם מים לצורך הפסח וכמ"ש הטור ביו"ד סי' צ"ג בשם הרשב"א אם בישל ירקות וכו' יעו"ש. כס"א או' ד'.

א

קיא) שם בהגה. ובדיעבד סגי להו בשטיפה. דהיינו לשפשפן תחלה היטב במים כדי להסיר כל הדבוק עליו ואח"כ שוטפין במים כמבואר ביו"ד סי' קכ"א. ח"י או' ל"ג. ועיין לקמן או' רצ"ו.

א

קיב) שם בהגה. וקערות גדולות שלא יוכל להכניס וכו' אבל מה שיוכל להכניסו תוך היורה עדיף טפי להגעילו בתוך היורה ולא יגעילנו ע"י אבן רותח. לבוש. עט"ז. ר"ז או' כ"ז.

א

קיג) שם בהגה. יתן עליה אבן מלובן וכו' והב"ח בסי' תנ"ב כתב דכלים שמשתמשים בהם לפעמים בכ"ר לא מהני הך הכשר דליבון אבנים ושפיכת הרותחים דאיני אלא כמו עירוי ולא הוי כ"ר אלא כשהחמין הם באותו כלי שהרתיחו בו על האש אבל קנקנים של בדיל וכלי כסף דידוע שלא השתמשו בהן בכ"ר כלל ואין לחוש אלא לתשמיש בחמין ע"י עירוי וכן שלחנות ותיבות שמצניעין לשם אוכלין מועיל הכשר זה דליבון אבנים ושפיכת רותחין עליהן מכ"ר יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק ח"י וא"ר או' י"ט. וכ"ה דעת הפר"ח. מיהו הט"ז בסי' תנ"ב ס"ק י"א כתב על דברי הב"ח הנז' דאינו מן הדין אלא חומרא בעלמא יעו"ש. והא"ר באו' הנז' כתב דבהגמ"י פ"ה משמע קצת דהוי ככ"ר וכן מבואר במהרי"ו וע"כ כתב דיש להקל בכל הקערות אבל לא בדבר שרוב תשמישו בכ"ר וכן מבואר במהרי"ל עכ"ל. ועיין לעיל או' ק' שכתבנו דאם הוא ב"י מתשמיש כ"ר אעפ"י שאין רוב תשמישו בכ"ר הוי ככ"ר וא"כ מ"ש הא"ר להקל בכל הקערות היינו באינן ב"י מתשמיש כ"ר.

א

קיד) שם בהגה. יתן עליה אבן מלובן וכו' ואע"ג דבאיזה מקום לא נוגע האבן. מי הרתיחה נוגעין שם ושרי כמ"ש סעי' ט"ז. ט"ז ס"ק י"ב. וכ"מ באו"ה כלל נ"ח דין ע' והמ"א ס"ק ח"י כתב דיש להחמיר בקערות שיש להם אוגנים ובליטות כעין כפתורים ופרחים שאז א"א להעביר האבן ע"פ כולה ולכן אין להם תקנה אלא שיכניסם ליורה עכ"ל ונראה דמיירי בעניין שיש לחוש שגם מי הרתיחה לא יבואו לשם וכ"כ א"ר או' כ"ב. וכ"מ מדברי המחה"ש שכתב דביש לו אוגנים גם הט"ז מודה דלא מהני. ובלא"ה כבר כתבנו לעיל או' קי"ב דהיכא דאפשר להכניסו ביורה אין להגעילו ע"י אבן מלובן יעו"ש. ועיין לעיל או ק"י.

א

קטו) שם בהגה. יתן עליה אבן מלובן וכו' וכן נוהגין לענין הכשר השולחנות והספסלים וינגב השלחן תחלה כדי שלא יצטנן המים. ח"י או' ל"ד. ועיין לעיל או' צ"ד ולקמן סעי' ך'.

א

קטז) שם בהגה. וכן כל כיוצא בזה. כגון דפי מוליתות של בשר או גבינה דלפעמים נותנין עליהם חמין. א"ר או' כ"א. ועיין לקמן או' רל"ז.

א

קיז) וכשמגעיל ע"י אבן מליבן אין נוהגין ליזהר בכ"ז שאף שנפסק הקילוח קודם שמגיע לקערה ונתקרר מעט הרי הוא חוזר ומרתיח ע"י אבן המלובן וכן אם אפי' אינו מערה על הקערה מכ"ר עצמו אלא מערה מכ"ר לכלי אחר ומאותו כלי מערה על הקערה ה"ז מותר שאבן המלובן הוא מרתיח המים ומחמם אותם חום גדול כחום כ"ר (וכ"כ ח"א כלל קכ"ה או' ך') ומ"מ לכתחלה טוב להחמיר ולהזהר בכל זה אף כשמגעיל ע"י אבן מלובן שהרי י"א שאבן המלובן אין לו כח להרתיח את המים ולחמם אותם חום גדול כחום כ"ר. ר"ז או' ל'. ועיין לעיל או' ץ'.

א

קיח) [סעיף ז'] יש מי שאומר וכו' כ"כ הטור בשם בעל המנהיג וכ"כ הכלבו בסי' מ"ח אלא שבשם הר"ש כתב הכלבו דמהני להו הגעלה משום דגם בשעת שימוש חס עליהם מלהכניסה בתוך כלי רותח שלא יתקלקלו וכבולעו כך פולטו יעו"ש והב"ד ב"י וע"כ כתב בש"ע דין זה בשם יש מי שאומר לפי שיש מתירין.

א

קיט) שם. דכפות העשויות מקרן אין להם תקנה וכו' וה"ה סכינים שקתא שלהם מקרן ואפי' מקצת הקתא מקרן אין ניתרין בהגעלה. דרשות מהרי"ל. וכן סכין שהקתא שלה עשויה בדבק אפי' היא של עץ אין להגעילה דחייס עלה שלא יתקלקל הדבק. מהרי"ו סי' קצ"ג ב"ח ט"ז ס"ק י"ג. כנה"ג בהגה"ט מ"א ס"ק י"ט. וכ"כ לעיל או' ל"ז יעו"ש.

א

קך) שם. דכפות העשיות מקרן וכו' והעשויה מפערי"ל מוט"ר כיון שהוא חזק וקשה מאד אינו דומה לקרן שנימוח מחים. מי"ט. א"ר או' כ"ג. מק"ח או' ך' חק יוסף או' כ"ד. מש"ז או' י"ג.

א

קכא) שם. דלמא חייס עלייהו. ואף שאומר דלא חייס אין שומעין לו ואסור ואם בישל ועשה בהם חמין יש להתיר בדיעבד. א"א או' י"ט. וכ"כ במש"ז או' ל"א ד"ה כלי גללים.

א

קכב) [סעיף ח'] אחד כלי עץ ואחד כלי אבן. וה"ה כלי גללים. טור וב"י. ח"י או' ל"ו. חק יוסף או' כ"ד. ר"ז או' כ"ה. וכלי גללים הם כלים העשוים מרפש בקר ועפר. הרמב"ם בפי' המשניות פ"י דכלים וכ"כ הרא"ש שם. מיהו רש"י בשבת ט"ז ע"ב פי' גללים שייש אבל בדף נ"ח שם ע"א חזר בו וכתב שהם מצפיעי בקר וכ"כ במנחות ס"ט ע"ב וכ"כ התו' שם. וכ"כ רש"י ביומא ב' ע"א וכתב המש"ז או' ל"א דכן הלכה וגם כתב דהלכה דצריכי הגעלה ומהני בהו הגעלה יעו"ש. ועיין לעיל או' ל'.

א

קכג) שם. דינם להכשירם בהגעלה. כלומר דמועיל הגעלה ולאפוקי מדעת קצת פו' (שהביא הטור) דס"ל דלכלי אבן אינו מועיל הגעלה כמו לכלי חרס עו"ש או' ט' ולענין כלי זכוכית עיין לקמן סעי' כ"ה.

א

קכד) שם. דינם להכשירם בהגעלה. והיינו אם הכלי חלק בלי שום סדק וגומא. ט"ז ס"ק כ"ד.

א

קכה) שם הגה. וכן כלי עצם צריכים הגעלה. וכ"כ הלבוש דכלי עצם ניתר בהגעלה. וכ"כ הב"ח. ר"ז או' כ"ה. ח"א כלל קכ"ה או' ג' והגם דכפות מקרן אין ניתרין בהגעלה כמ"ש בסעי' הקודם שאני כלי עצם שהם קשים ואין מתקלקלים בהגעלה ולא חייס עלייהו. מש"ז או' י"ג ואו' ל"א וא"א או' י"ט.

א

קכו) שם בהגה. וכן כלי עצם וכו' וה"ה כלי עור מהני הגעלה. וה"ה לכל הכלים לבד מחרס נותר בהגעלה. ואותם שעושין מנייר וכדומה ומפות אין היתר כ"א בכיבוס בחמין אפר וחביטה לא בהגעלה כי אין מועיל לבעין שנכנס בנקבי האריגה. מש"ז או' ל"א.

א

קכז) [סעיף ט'] המגעיל קודם שעה חמישית וכו' משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא כמ"ש ב"י סי' תנ"ב ור"ל שעדיין החמץ מותר.

א

קכח) שם. המגעיל קודם שעה חמישית וכו' והמגעיל אחר שעה חמישית ית' לקמן סי' תנ"ב.

א

קכט) שם. וכלים שבלעו דבר מועט וכו' כגון כלי כסף שאין דרך להשתמש בהם חמין אלא חושש שמא נשתמש בהם חמין ורוצה להגעילן. טור ולבוש. וכן כלי שתייה שרוב תשמישן בצונן ורוצה להגעילן כמ"ש לקמן סעי' כ"ה נקרא בליעתן דבר מועט. ומיהו עיין בלבוש שם שכתב דכלי שתייה נוהגין שלא להגעילן עם שאר הכלים שלא יבלעו ממי הגעלה ואפי' כשמגעילן קודם שש יעו"ש.

א

קל) [סעיף יוד'] יש מצריכין להם הגעלה. והטעם משום דלפעמים נופל בהם חמץ בין הנצרים ובולע הסל טעם חמץ ע"י מליחה דהוה כרותח. ב"י. ב"ח. לבוש.

א

קלא) שם. ויש מי שחולק. כ"כ ב"י בשם סה"ת דסלים שנותנים בהם בשר כל השנה מותר לתת בהם בשר בפסח יעו"ש. והטעם כתב הפר"ח משום דליכא איסורא אלא משום מלח שלא נבדק ואיחזוקי איסורא לא מחזקינן. אבל אי הוה מידי דשכיח שנמצא במלח גרעיני חטים צריך הגעלה ומיהו מסתברא דבעירוי כ"ר סגי לכ"ע עכ"ד.

א

קלב) שם. ונראין דבריו. וכן הסכים הפר"ח. וכ"ה דעת המאמ"ר או' ט"ו. אבל הב"ח הסכים כדיעה ראשונה דצריך הגעלה. וכן הסכים העו"ש או' יו"ד, וכתב עוד הב"ח בשם מהרי"ל סברא ג' דאין להתיר אפי' ע"י הגעלה דשמא איכא חמץ בין הנקבים ואינו ניכר וכתב והכי נהוג. וכן הסכים הט"ז ס"ק ט"ו וכ"כ המק"ח או' כ"א דלכתחלה אין להגעיל כלל דשמא יש חמץ בעין. וכ"כ המאמ"ר שם דמנהג העולם שלא להשתמש בסלים שמולחים בהם כל השנה ואין לשנות.

א

קלג) שם הגה. וטוב להגעילן וכו' כלומר במקום דשייך הגעלה כגון שהוא כלי דליכא למיחש ביה שמא נשאר שם משהו חמץ בעין ואינו נראה אבל בסלים העשויים מנצרים דאיכא דמיחש בהו שמא ישאר חמץ בין הנצרים ואינו נראה לעין טוב לקנות חדשים. עו"ש או' יו"ד. ח"י או' ל"ז. וכבר כתבנו באו' הקודם דמנהג העולם שלא להשתמש בפסח בסלים שמולחים בהם כל השנה ואין לשנות. ועיין עוד לקמן סעי' ח"י בהגה.

א

קלד) שם בהגה. וטוב להגעילן וכו' ופשוע דאם מלחו עליהם בלי הגעלה שרי כמ"ש סעי' כ"ז ועוד דאין מליחה לכלים ר"ל דאין מליח כרותח כ"כ להפליט מן הכלי מה שבלוע בתוכו כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה סעי' י"ב בהגה יעו"ש. מ"א סק"ך. ח"י או' ל"ז. א"ר או' כ"ד. מק"ח או' כ"א. ר"ז או' ל"ה. ח"א כלל קכ"ה או' י"ב.

א

קלה) וה"ד אם היה הסל נקי וליכא חמץ בעין ורק מובלע בתוכו אמרינן דאין המלח מפליט מן הכלי מה שבלוע בתוכו ושרי בדיעבד אבל אם מלח ואח"כ נמצא חמץ משהו דבוק בנקבי הסל עיין לקמן ס' תס"ז סעי' י"ד.

א

קלו) ודע דמליחה בכלים מבליע כדי קליפה ולא יותר וא"כ אם מלחו חמץ בכלי ואח"כ שימשו בו בחמין עד הלילה מותר דיש בתבשיל ס' נגד הקליפה ובפסח אסור. א"א או' ך' ואם אין הכלי ב"י דהוי נ"ט לפגם עיין לעיל סי' תמ"ז סעי' יו"ד ובדברינו לשם או' רל"א ודוק.

א

קלז) [סעיף יא'] מחבת שמטגנין בה וכו' שהרי אין אופין בו חמץ בעין אלא עם שומן ומה לי שומן או מים. מ"א ס"ק כ"א. ולא חיישינן שמא נתייבש השמן והחמץ נאפה בלא משקה דאף אם נשרף ונדבק לדופן המחבת עדיין יש לחלוחית משקה שם. וכן הדין בקדרה של מתכת שמבשלין בה. כ"כ הרא"ש פ' כל שעה והביאו ב"י. ט"ז ס"ק ט"ז.

א

קלח) שם. מותרת בהגעלה. אבל האגנות שאופין בהם עוגות בעין צריך ליבון. מ"א שם. ח"י או' ט"ל. א"ר או' כ"ה. מק"ח או' כ"ג. ר"ז או' ל"ו. ח"א כלל קכ"ה או' ו'.

א

קלט) וכן הטסין של נחושת שעיקר תשמישן אינו אלא לעשות פשטידא ומכניסן לתנור כך לכ"ע צריכין ליבון שהרי אינו רוחש בשמן אלא נותנין מעט שמן בטסין כדי שלא תשרף הפשטידא. פר"ח. ר"ז שם.

א

קמ) שם. מותרת בהגעלה. אבל מחבת של שאר איסורין צריכה ליבון. כ"כ בש"ע יו"ד סי' קכ"א סעי' ד' וכתב שם הש"כ סק"ח דגם במחבח של חלב או בשר צריך ליבון. וכ"כ הפר"ח שם או' ח' עצ"ל שם סעי' ד' אבל הער"ה שם או' י"ב כתב דמחבת של בשר או של חלב סגי לה בהגעלה. וכ"נ דעת הגרע"א בתשו' סי' מ"ע ד"ה ובההיא יעו"ש. ועוד עיין לעיל או' ע' מה שהארכנו בזה וכתבנו שם לעניין דינא יעו"ש.

א

קמא) שם. מותרת בהגעלה. ומה כשרוצים לבחון יי"ש כמה מים יש בו שופכין מיי"ש על כלי בדיל ומדליקין היי"ש לראות כמה מים נשאר הכלי בדיל סגי ליה בהגעלה. שו"ת הר הכרמל סי' ה' אמנם השע"ת או' כ"ז כתב דאם נשתמש בו הרבה פעמים בעניין זה לבחון היי"ש יש להחמיר שלא להתיר ע"י הגעלה ורק בדיעבד אם נשתמש בו ע"י הגעלה יש להתיר יעו"ש.

א

קמב) שם. ואם היא ארוכה משום חציה וכו'. וכן כל כלי שאינו יכול להכניסו בפ"א לתוך המים מכניס חציו וחוזר ומכניס חציו השני ולא חיישינן שצדו הנגעל בולע מצדו השני שלא נגעל. טור וב"י. לבוש. ר"ז או' ל"ז.

א

קמג) שם. ויש מחמירין ללבן המחבת. דלפעמים נתייבש השומן והעיסה נאפת בעין על המחבת. ב"י בשם הרא"ש. מ"א ס"ק כ"ב.

א

קמד) שם. ויש מחמירין ללבן המחבת. וצפוי הבדיל והגעלה לא מהני במקום ליבון. פר"ח. ועיין לקמן או' קמ"ו.

א

קמה) שם הגה. ובליבון כל דהו וכו' כלומר דכיון דגם בהגעלה סגי אלא שא"א בהגעלה מחמת גודלה לפיכך סגי בליבון קל כזה. עו"ש או' י"א. ועיין לעיל סעי' ד' בהגה.

א

קמו) שם בהגה. מיהו סגי ליה בהגעלה וכו' ודעת הפר"ח צריכה דוקא ליבון וכ"ה דעת ח"א כלל קכ"ה או' ה' אבל בשו"ת זר"א סי' נ"ה כתב דכן עיקר דסגי בהגעלה ודלא כהפר"ח יעו"ש. וכן הורה הרב מהר"ש צרור כמ"ש הרב בית יהודה דף ק"ח ע"ב. והב"ד מחב"ר או' ה' וכ"כ ח"י או' ט"ל דכן נוהגין דסגי בהגעלה. וכ"כ המק"ח או' כ"ג. וכ"ה דעת הר"ז או' ל"ז. וכ"כ לעיל או' ע' יעו"ש.

א

קמז) [סעיף יב'] כל הכלים צריך להגעיל ידותיהם וכו' ומשמע דאין חילוק דבין כלי מתכות או כלי אבן צריך להגעיל ידותיהם כמותם והטעם כתב הב"ח משום דא"א דלא בלעי גם הידות טעם חמץ בכל השנה ע"י כ"ר כשמדיחין אותם לנקותן מהזוהמא לאחר תשמישן. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ז. עו"ש או' י"ב, ח"י או' מ' ר"ז או' כ"א.

א

קמח) שם הגה. אין לאסור בדיעבד. ודוקא שתחב בתבשיל אותו מקצת שהגעיל אבל אם תחב אותו צד שלא נגעל אסור. מ"א ס"ק כ"ד. אבל ח"י שם כתב דבדיעבד אין לאסור אף אם תחב בתוך המאכל הידות כי לא מחזיקנן איסרא ולחשש שמא בלע היד מגוף הכלי כבולעו (ר"ל כמו שבלע היד מגוף הכלי כשנשתמשו בכלי בחמין כך פולט היד כשהגעילו גוף הכלי) כך פולטו יעי"ש. וכ"כ המק"ח או' כ"ד. יא"פ. ביאורי הגר"א. ר"ז שם.

א

קמט) ואם הוא כלי מתכות ותחב הידות בתבשיל אם הוא קודם שהגעילו כלל אסור דאמרינן דמוליך בליעתו בכולי אבל אחר שהגעילו אף שלא הגעיל הידות מותר דסמכינן אפי' דכבולעו כך פולטו. א"ר או' כ"ו. מיהו הר"ז או' כ"ב כתב דאף אם לא הגעיל כלל אפי' את גוף הכלי ותחב את יד הכלי בתבשיל אם יש הפ"מ או מניעת שמחת יו"ט יש להקל.

א

קנ) שם בהגה. אין לאסיר בדיעבד. ונראה דבסכין יש להחמיר אפי' דיעבד אם חתך בסכין שלא הגעיל הקתא בתבשיל חם בפסח כיון דבודאי נוגע בקתא בשעת תשמישו בסכין. ט"ז ס"ק י"ז. א"ר שם. מק"ח שם. ומיהו אם ספק נגע עתה בקתא בבשר או לאו י"ל נ"ט לפגם בפסח חומרא הוא וספק דרבנן לקולא. מש"ז או' י"ז.

א

קנא) שם בהגה. אין לאסור בדיעבד. היינו אם נשתמש כבר המאכל מותר אבל לכתחלה אסור להשתמש בהם אפי' הוא בתוך הפסח וא"א להגעילו. מ"א ס"ק כ"ד. א"ר או' כ"ז.

א

קנב) שם בהגה. ע"י עירוי וכו' שאין בליעתן כ"כ חזק כמו בכלי עצמו. לבוש. והמ"א ס"ק כ"ה כתב דבליעת הידות דומה ג"כ לעירוי שהלכה הבליעה מצד זה לצד זה. והמאמ"ר או' י"ז כתב דחשש איסור הידות משום ניצוצות הניתזין עליו וכבולעו ע"י עירוי ה"נ פולטו ע"י עירוי וכן לפי הטעם שכתבנו לעיל או' קמ"ז משום דבלעי ע"י כ"ר כשמדיחין אותם הוא ג"כ ע"י עירוי וא"כ כבולעו כך פולטו. ומיהו אם ידע שנשתמש בידות בחמין בחוץ בכ"ר ודאי דלא מהני עירוי אפי' בדיעבד וצריך להגעילן בכ"ר דוקא.

א

קנג) [סעיף יג'] כלי שיש בו טלאי וכו' כל טלאי שבסעי' זה היינו שנקבע ע"י מסמרים אבל מה שנעשה ע"י היתוך עופרת או ברזל וכסף ושאר מיני מתכות כיון שנעשה ע"י היתוך באור ונעשה גוף אחד עדיף מליבון שזה הוא כאלו נעשה מתחלה. ט"ז ס"ק ח"י. עט"ז. ח"י או' מ"א א"ר או' כ"ח. חק יוסף או' ל"ג. מק"ח או' כ"ה ר"ז או' ט"ל. ח"א כלל קכ"ה או' יו"ד.

א

קנד) שם. כלי שיש בו טלאי וכו' והיינו אם הטלאי היא בצד פנימי של הכלי אבל אם הוא בצד חוץ אינו מזיק. חמ"מ או' ט"ו ר"ז או' ל"ח. וה"ד בקדירה וכדומה אינו מזיק מבחוץ אבל אם היא בכלי שמכניסים אותו לתוך היורה שעל האש וכדומה אין הפרש אם הטלאי בצד הפנימי או מצד חוץ דהא גם אם הוא בצד חוץ מקבל טעם חמץ.

א

קנה) יורה שיש בה טלאי ולא היו משתמשין בה בחמץ בעיניה רק להרתיח בתוכה כלים שנבלע בהם חמץ במים ואפר שקורין ליציי"א מותר להגעיל בתוכה קודם זמן איסורו ועכ"פ בליבון קל במקום הטלאי דהקש נשרף עליו מיהא סגי. זר"א סי' ג"ן. מחב"ר או' ו' שע"ת או' ל'.

א

קנו) שם. אם קדם הטלאי וכו' פי' שהטלאי נעשה בשעה שהיה הכלי חדש או שהגעילו הכלי קודם ששמו הטלאי. מ"א ס"ק כ"ו. חק יוסף או' ל"א.

א

קנז) שם, אם קדם הטלאי וכו' ומיירי במקום שמודבק יפה דליכא למיחש שנכנס תחתיו חמץ בעין ואינו נראה דאז אינו מועיל הגעלה אפי' אם קדם הטלאי לבליעת האיסור. עו"ש או' י"ג. וצריך ליבון או להסיר הטלאי או להרחיב הסדק כדי שיוכל לנקרו. ח"י או' מ"ב. ר"ז או' ל"ח.

א

קנח) שם. או ישים גחלים וכו' והב"ח כתב דאם קדמה בליעת האיסור לטלאי אין להתיר בהנחת גחלים אלא בליבון כל הכלי יעי"ש וכ"נ דעת המ"א ס"ק כ"ז אלא שכתב דאם קדם בליעה לטלאי צריך לשום כ"כ גחלים עד שיהו ניצוצות ניתזין ממנו ואם קדם טלאי לבליעה (ויש חשש שמא נכנס חמץ בתוך הסדקים) די בליבון קל כמ"ש בהגה לעיל סעי' ד' יעו"ש. אבל ח"י או' מ"ב פסק כדברי הש"ע דבכל ענין שנשרף החמץ שתחת הטלאי סגי (דהיינו להניח גחלים עד שקש נשרף עליו מבחוץ) והשיג על הב"ח יעו"ש וכן הסכים א"ר או' כ"ט. פר"ח. מק"ח או' כ"ו. וכ"כ הר"ז שם דלענין פסק הלכה יש להקל כסברא אחרונה ורק במקום שאפשר עוב לחוש לסברא הראשונה דהיינו להניח גחלים כ"כ עד שיהו ניצוצות ניתזין ממנו.

א

קנט) שם. עד שישרף גוף האיסור וכו' ואם נתלבן כך או הסיר הטלאים פ"א עד אחר שהגעיל שוב מותר להגעיל כך עם הטלאי בכל פעם כיון ששוב לא מיקרי קדם בליעת איסור לטלאי. ח"י שם. ר"ז או' ל"ח. וכ"ז כשהטלאי דבוק יפה כמ"ש לעיל או' קנ"ז יעו"ש.

א

קס) שם. ואח"כ מגעיל וכו' אבל אפכא לא יעשה מפני דיתפשט הטעם ממקום ליבון למקום שגיעל כבר עו"ש או' י"ג.

א

קסא) שם. ואח"כ מגעיל וכו' יש מן החכמים שסוברים דאותם כלים שתשמישן בכ"ר אף אם צפו אותם בבדיל צריכין הגעלה והרא"ם בתשו' ח"א סי' מ"ג חלק עליהם והכשירם בלא הגעלה חדא משום דכלים הנכשרים בהגעלה די להם בליבון קל שקש נשרף עליו מבחוץ ועוד כיון שהבדיל מפסיק ביניהם הרי הם ככלים חדשים וכו' יעו"ש אבל הכנה"ג בהגה"ט כתב ליישב דברי החכמים יעו"ש. וכ"כ בתשו' מהרימ"ט הובא בס' מגיד מראשית סי' א' וז"ל החכמים שבזמן הרא"ם הכריזו בקהליתיהם שיגעילום וכו' וכן ראיתי שנוהגים בא"י מזמן הרבנים וכל רבותי מורים כן בא"י וכל סוריא ומצרים וכו' יעו"ש. וכ"כ הפר"ח בסעי' ה' דלמעשה אין לסמוך על הצפוי וכו' ולכן ראוי להורות שאחר שצפום יגעילו אותם ומהני ההגעלה וכן נוהגין פה עה"ק ירושת"ו זולתי קצת יחידים דבטילי במעיטייהו עכ"ל. והב"ד ח"י או' מ"א. חק יוסף או' ל"ו. ר"ז או' ע' ח"א כלל קכ"ה או' יו"ד.

א

קסב) ומיהו מ"ש שם הכנה"ג דבין הנוהגים כהרא"ם ובין הנוהגין כחכמים צריכין טבילה בלא ברכה הרב ב"ד סי' רי"ג כתב שאם נכרי עשה צפוי הבדיל א"צ טבילה לכלים ודלא כהכנה"ג יעו"ש. וכ"כ מהרימ"ט בתשו' הנז' שלא ראינו לשום אדם שהצריך טבילה כי אין צורך יעו"ש. וכ"כ הפר"ח ביו"ד סי' ק"ך או' י"ט דאין המנהג להטביל ומנהגם של ישראל תורה היא יעו"ש. וכ"כ י"א בהגה"ט בס' זה שאין נוהגין להטביל בשום מקום.

א

קסג) וכתב בשה"מ פ' עקב ראוי ליזהר שלא ללבן הכלים של נחושת עם בדיל מהותך כדרך העולם להשתמש בהם מצה עד שיגעילם תחלה לפי שזה הבדיל שהותך עליו נעשה קלי' על הנחושת ומונע פליטת החמץ מתוכו אם יגעילוהו אח"כ והליבון בבדיל עצמו אינו מועיל לפי שהליבון נתנו לו חז"ל שיעור שיותזו ממנו ניציצות (עיין לעיל סעי' ד') וליבון הבדיל לילי הנושאד"יר לא הותך הבדיל וע"י הנושאד'ור יספיק חום האש בלבד אף אם לא יתלבן שיעור נתיזת ניציצות ולכן יותר טוב להגעילו תחלה לפלוט החמץ ואח"כ ילבינוהו הגוי לפניו בבדיל ויזהר שלא יכבה הכלי אח"כ   במים שלפני האומן שבהם מכבה הכלים של חמץ עכ"ל. וכ"כ בס' פע"ח סוף פ"א משער חג המצות. וכ"כ כנה"ג בהגה"ע ראיתי לקצת מהמדקדקים מגעילים קודם הצפוי יעי"ש. והב"ד ב"ד ססי' רי"ג וכתב שאין זה אלא משום מדת חסידות יעו"ש.

א

קסד) כלי מתכות שנותנים לעכו"ם לתקנם או לצפות בבדיל מסתברא דליכא למיחש בהו למידי דאי משום שמא ישתמש בהה קודם תיקון או צפוי הרי צפוי הבדיל שעושה אח"כ מהני במקום הגעלה ואף למאי דמחמרינן להגעיל אחר הצפוי הכא דהוי ספיקא דאימור לא נשתמש בהם לא מחמרינן כולי האי להצריכם הגעלה אחר הצפוי ואי חיישינן שמא ישתמש בהם אחר הצפוי אין זה שכיח חדא משום דמינכר אם בשלו בו אחר הצפוי ועוד דמירע אומנותיה שהרי כל האומנים אדרבה רוצים להראות יופי צפויין לכל כדי שיהו מורגלים לבוא אצלן וא"כ מסתמא אינו מבשל בהם והכי נהגינן. פר"ח ביו"ד סי' קכ"ב או' ט' לחה"פ שם או' י"ד. בל"י שם או' ח' חכ"א כלל נ"ה או' י"א. וזה בשאר ימות השנה אבל לפסח כבר כתבנו לעיל דצריך להגעילם אחר הצפוי. והמדקדקים להגעילם קודם הצפוי או שהם מיוחדים לפסח שא"צ להגעיל כבר כתבני באו' הקודם שצריך לעמוד בעת הצפוי כדי להטבילם במים כשרים וא"כ לא שכיח שישתמש בהם העכו"ם אח"כ כ' תיכף יקחם הישראל לביתו.

א

קסה) שם הגה. רושם שעושים האומנים וכו' פי' שמדבקים כעין אותיות או שאר תמונות בתוך הכלי ואין כוונתו כלל לשריטות או גומות. חמ"מ או' כ"ג. דלשריטות ולגומות מה לי אם נעשה מחדש או לא. מחה"ש או' כ"ח.

א

קסו) שם הגה. רושם שעושים האומנים וכו' להכיר מעשה ידיהם. ר"ז או' מ'.

א

קסז) שם בהגה. מאחר שנעשה מחדש. והרי קדם הוא לבליעת האיסור בכלי וכבולעו כך פולטו. ר"ז שם.

א

קסח) שם בהגה. וינקרם היטב. ומוטב להניח גחלים על מקום הרושם. מ"א ס"ק כ"ח. ובכל מקום דא"א לנקרם ישימו גחלים ובליבון קל סגי כמ"ש לעיל סעי' ד' בהגה. א"א או' כ"ח.

א

קסט) [סעיף יד'] כיסוי של ברזל וכו' וטעמא דמסתבר הוא שהכל העולה מהתבשיל לכיסוי הקדירה לח הוא ולפיכך סגי בהגעלה. ב"י. עו"ש או' י"ד.

א

קע) שם. שמכסין בו הקדירה וכו' לאפוקי אותו כיסוי שאופין עליו בצק דצריך ליבון כמ"ש בב"י.

א

קעא) שם. צריך הגעלה וכו' ר"ל בכלי ראשון. וכ"כ הרוקח בסי' רנ"ד. פר"ח. ר"ז או' מ"א. ח"א כלל קכ"ה או' ט'.

א

קעב) שם. ואם נתנוהו בפסח וכו' אבל אם נתנוהו בע"פ אפי' משש ולמעלה ויש ס' בתוך הקדירה כנגד הכיסוי או שהיה הכיסוי אינו ב"י דהוי נ"ט לפגם מותר כמ"ש לעיל סי' תמ"ז סעי' ב' יעו"ש.

א

קעג) ואופן המדידה של כלי האסור כך הוא יביאו כלי גדול מלא מים ומביאין הכלי האסור וממלאין אותו מים מכלי הגדול הנז' ואח"כ יניחו הכלי האסור עם המים שבתוכו בכלי הגדול הנז' והמים היוצאים מכלי הגדול הנז' הוא שיעור דופני כלי האסור וימדדו התבשיל אם יש בו ס' כנגד אותם המים היוצאין התבשיל מותר. ד"מ ביו"ד סי' צ"ג או' ג' בשם המרדכי יעו"ש. או יעשו באופן זה יביאו כלי גדול וימלאו אותו מים ואח"כ יחזרו ויערו אותו מים לכלי אחר ואח"כ יביאו הכלי האסור כשהיא ריקנית ויניחו אותו בתוך אותו כלי גדול כשהוא ריקן ואח"כ יביאו אותן המים עצמן שהיו בתוך גדול ויחזרו וימלאו אותו גדול שהכלי האסור בתוכו ומה שנשאר מאותו המים הוא שיעור דופני כלי האסור ואם יש ס' בתבשיל כנגד אותו מים התבשיל מותר. זבחי צדק שם או' ג' ועיין לקמן סי' תנ"ו. והרב בן א"ח פ' קרח או' ב' כתב דהמנהג לשקול כלי המתכת ואם עלה מאה דרה"ם נחשוב בחמשה עשר דרה"ם ואם יש בתבשיל ס' פעמים על ט"ו דרה"ם מותר יעו"ש. ור"ל דאם תכניס כלי נחושת שמשקלו מאה דרה"ם לתוך כלי גדול מלא מים יצא כנגדו מן המים ט"ו דרה"ם ולכך משערים כל מאה בט"ו ודו"ק.

א

קעד) שם. כל התבשיל אסור וכו' ומיירי כשהכיסוי ב"י או שלא הודח הא לאו הכי הו"ל נ"ט לפגם דשרי אף בפסח לדעת הש"ע כמ"ש לעיל סי' תמ"ז סעי' יו"ד יעו"ש. ב"ח פר"ח. נה"ש או' י"א. מאמ"ר או' ך' ומיהו לדעת מור"ם ז"ל שם דמחמיר בנ"ט לפגם בתוך הפסח א"כ ה"ה כאן בכיסוי דאפי' אם היה אינו ב"י דנ"ט לפגם אם נתנו בפסח על הקדירה בלא הגעלה כל התבשיל אסור וכבר כתבנו שם דהמנהג להחמיר כדברי מור"ם ז"ל יעו"ש.

א

קעה) שם. שזיעת הכיסוי מתערב וכו' משמע דאם עדיין לא התחיל להזיע אין לאסור. מיהו למעשה צ"ע כיון שחמץ בפסח במשהו. עו"ש או' י"ד. א"ר או' ל"ב. והר"ז או' מ"א כתב דאם נזכר מיד והסירו מן הקדירה וראה שהוא יבש עדיין שלא התחיל להזיע התבשיל מותר אפי' באכילה אם לא נגע בו הכיסוי וגם הקדירה מותרת יעו"ש. ועיין ביו"ד סי' צ"ג בהגה ובאחרונים שם ודוק.

א

קעו) [סעיף טו'] צריך ליבון. לפי שנוגעת ברוב הפעמים בחררה ועוד שמזיעה מהבל החררה. טור. מ"א סק"ל. וכיסוי זה אף דיעבד לא מהני ליבון קל. א"א או' ל'. מיהו באינו ב"י ועשו לו ליבון קל אם יש הפ"מ יש להקל בדיעבד כמ"ש בא"א או' י"א יעו"ש.

א

קעז) [סעיף טז'] מדוכה מותרת בהגעלה. בין של עץ או אבן. טור. וה"ה של מתכות דחד דינא אית להו כמ"ש לעיל סעי' ח' יעו"ש.

א

קעח) שם. מדוכה מותרת בהגעלה. דלפעמים דכין בהם פירורי לחם עם שומין ופלפלין דהוי דבר חריף ומבליע במדוכה וע"כ רש"י ור"ת מדמין אותה לבית שאור וחרוסת דלא שרו בהגעלה אבל דעת הרי"ף דהר"י והרא"ש ואבי העזרי ובעל הערוך והרי"ץ גיאת דמותרת בהגעלה והב"ד הטור וכתב וכן המנהג ובלבד שיהו חלקים שאין בהם בקעים יעו"ש. ולזה פסק בש"ע דמיתרת בהגעלה וכ"פ לקמן בסעי' כ"ב לענין בית שאור ובית חרוסת דמותרין בהגעלה יעו"ש. ועיין לקמן או' קפ"ב.

א

קעט) שם. שאינו יכול להכניסה וכו' אבל אם יכול להכניסה עדיף טפי להגעילה בתוך היורה כמ"ש לעיל או' קי"ב יעו"ש.

א

קפ) שם. דכל כה"ג הוי הגעלה דכ"ר. והפר"ח כתב דאבן רותחת לא מהני אלא להעלות הרתיחה בכל שפתיו אבל לעשותו כ"ר פשיטא דלא וע"כ כתב דאפשר דלא כתבו דמיקרי הגעלה בכ"ר אלא דוקא למדוכה ולדין קערות גדולות שרוב תשמישן בכ"ש אבל ליורות ומחמי חמין וכיוצא פשיטא שצריך שיהא האור מהלך תחתיו משום דכבולעו כך פולטו יעו"ש. וכן הסכים חקת הפסח או' י"ב וכ"כ המש"ז או' י"ט. וכ"כ לעיל או' קי"ג יעו"ש.

א

קפא) שם הגה. ויש מחמירין ללבן המדוכה. ודוקא לענין חמץ בפסח משא"כ בשאר כל ימות השנה במדוכה של איסור וכיוצא בו אליבא דכ"ע סגי בהגעלה. ח"י או' מ"ז.

א

קפב) שם. הגה. ויש מחמירין ללבן וכו' ומדוכות נחושת שלנו דאין נעשים מהמובחר וע"י קורנס אלא מהפסולת של נחושת וע"י התכה עבידי דפקעי ע"י האש כאשר עינינו רואות ואיכא למיחש דלמא חייס עלייהו אין היתר במילוי גומרי אלא שאין אנחנו רגילין בכל השנה להשתמש כלל חמץ במדוכה ומיהו הגעלה צריך דשמא נתערב חמץ משהו בשעת דיכה ובולע טעם חמץ ע"י חריפות הבשמים ואינו בטל בס' בכלי ומנהגינו להתיר מדוכה בהגעלה ולא ע"י ליבון דילמא חייס כדפרישית מיהו משום חומרא דחמץ יש לדוך כל מה שצריך ליו"ט קודם פסח ואם לא עשה כן יכול לדוך בפסח עצמו כשהגעילו קודם פסח והעולם נוהגין כמ"ש הרב בהגהת ש"ע ולע"ד נראה כמ"ש. ב"ח. ט"ז ס"ק י"ט. שכנה"ג בהגב"י או' י"ז. עו"ש או' ט"ז. מ"א ס"ק ל"א. ח"י או' מ"ח. א"ר או' ל"ג. מק"ח או' כ"ח. ר"ז או' מ"ו. ח"א כלל קכ"ה או' י"א. וכ"ז לדעת המחמירין אבל לדעת הטור והש"ע ודעמייהו אעפ"י שמשתמשין בה חמץ מותרת בהגעלה ומותר לדוך בה אחר ההגעלה אפי' בפסח עצמו כמ"ש לעיל או' קע"ח יעו"ש.

א

קפג) ואם דכו קודם פסח בלתי הגעלה במדוכה שלנו שרוב תשמישה בתבלין ובשמים אפי' אם היתה בת יומה יש להתיר בדיעבד כמ"ש לעיל סי' תמ"ז או' קפ"ד יעו"ש. ועוד עי"ש בסוף או' קפ"ט ד"ה דבר.

א

קפד) אבל אם דכו במדוכה שלנו בשמים בפסח בלתי הגעלה ונתנו בתבשיל כתב המ"א ס"ק ל"א דצ"ע אם יש לאסור בדיעבד יעו"ש. אבל הר"ז או' מ"ו כתב דבדיעבד מותר לאכול התבשיל ורק לכתחלה לא יתנם בתבשיל יעו"ש. וכ"ז במדוכה שיש רק חשש אבל בהאק מעסר שידוע שחותכין הבצלים בסכין של חמץ ומניחין אותו בבשר ומחתכין בהאק מעסר אותו בשר דק דק י"ל דאסור. ח"א כלל קכ"ה או' י"א. ועיין באו' שאח"ז.

א

קפה) ומה שלפעמים חותכין זנגביל בסכין של בשר ודכין אותו במדוכה ונמצא המדוכה בלוע מבשר ואח"כ דכין בתוכו בשמים ואוכלין בחלב עושין שלא כדין ולכן יש ליזהר שלא לחתוך הזנגביל רק בסכין חדש. מ"א ס"ק ל"א. ומיהו עיין במחה"ש שכתב דדברי מ"א הנז' במחלוקת שנוי אלא שכתב דיש קצת סברא להטות לדעת מ"א יעו"ש וע"כ נראה דיש ליזהר בזה רק לכתחלה אבל בדיעבד אין לאסור.

א

קפו) שם בהגה. אך בליבון כל דהו וכו' היינו סברת מור"ם ז"ל שעושה פשרה בין שתי הסברות אבל לדעת המחמירין צריך ליבון גמור. פר"ח.

א

קפז) שם בהגה. ונוהגין ללבנו לכתחלה וכו' ר"ל משום דהעיקר כסברא ראשונה דסגי ליה בהגעלה כמ"ש לעיל או' קע"ח וע"כ במקום שא"א בליבון כגון של עץ או דחייס עלייהו שמא פקעי וכדומה סגי להו בהגעלה.

א

קפח) שם בהגה. ולהגעילו אח"כ. דהקילוף לבד לא מהני משום דהבליעה היא מעבר לעבר ואינה נפלטת מעבר אל עבר אלא ע"י הגעלה כמ"ש לקמן או' קצ"ה.

א

קפט) ורחיים של קאווע ששחקו בה קאווע בלא הכשר פשיטא דמותר ולא עוד אלא דאם אין לו אחרת מותר לשחוק בה אפי' לכתחלה שהרי לא רגיל כלל למצא גרעינין בקאווע ואת"ל שהיה בו גרעין שמא נקלה יפה ואינו בא עוד לידי חימוץ. ואם רוצה להיות מן המהדרין אם אין לו רחיים מייוחד לפסח ינקה כפי כחו היטב ואח"כ יכניס אותו ברותחין. ח"א כלל קכ"ה או' כ"ד. ועיין לקמן סי' תנ"ג או' כ"ב מ"ש בענין הקאווע אי נכנס בדין הקטניות יעו"ש. ועיין לקמן או' ר"ט.

א

קצ) [סעיף יז'] הדף שעורכין עליו וכו' דדמי לבית שאור וחרוסת שחימוצן קשה ולכן צריכין הגעלה. ב"י.

א

קצא) שם. וכן עריבה וכו' שלשין בה כל השנה. טור. אבל אם אין רגילין ללוש בהם תמיד די להם בקליפה. ב"י בשם רי"ו אבל בשם המרדכי כתב די"א דאין חילוק יעו"ש.

א

קצב) שם. צריכים הגעלה. היינו מעיקר הדין אבל כבר כתב מרן ז"ל לעיל ססי' תמ"ב דאין לסמוך על מה שמנקרין אותם ורוחצין אותם בחמין והיינו מצד הטוב והישר וכאן כתב עיקר דין הכשירן ולזה נראה שכיון מור"ם ז"ל בהגה. מאמ"ר או' כ"ב. וכ"כ הב"ח בסי' תמ"ב. ועיין בדברינו לשם בס"ד.

א

קצג) שם. צריכין הגעלה. ואם הם גדולים שא"א להכניסם בכלי אחד מלבן אבנים וישימם על הדף וישפוך עליהם מים רותחים. ב"י בשם ריב"א. לבוש.

א

קצד) שם. צריכין הגעלה. ואם לש או ערך בהם מצה בלא הגעלה כתב הרב ב"ד סי' ר"י דבדיעבד מותר אם היה נקי יעו"ש. וכ"כ א"ח או' צ"ד דהרשב"א והרא"ה חתמו ב' בתשו' אחת שאם עבר ולש בה אפי' היא של חרס ואפי' בתוך הפסח שהפת מותר אחר שהעריבה מנוקה יפה יפה לפי שצונן בצונן אינו מפליט יעו"ש. והב"ד חקת הפסח או' ט"ו.

א

קצה) שם הגה. ולא מהני בה קילוף וכו' דהגעלה מפלטת כל הכלי מעבר אל עבר. מ"א ס"ק ל"ב. א"א אי' נ"ב. ר"ז או' מ"ז. ח"א כלל קכ"ה או' ט"ז.

א

קצו) שם בהגה. והמנהג שלא להשתמש וכו' לפי שא"א לגררן ולנקותן יפה יפה שלא ישאר משהו חמץ באחת הפחתים או בנקב שאינו נראה לעין. ב"י בשם הכלבו. והמ"א ס"ק ל"ג כתב הטעם משום דנוהגים כמ"ד דלא מהני הגעלה לבית שאור וכ"כ הר"ז או' מ"ח ולפ"ז גם בשל מתכות יש להחמיר וכמ"ש ח"א כלל קכ"ה או' י"ג יעו"ש. אבל הלבוש כתב הטעם כמ"ש ב"י בשם הכלבו. וכ"כ הט"ז סק"ך. עו"ש או' י"ז. וכ"ה לעיל בש"ע סי' תמ"ב סעי' י"א. ומזה הטעם נזהרין שלא להגעיל לפסח כלים שהיו מחזיקים בהם קמח וחביות שהיו מחזיקים בהם משקה שעושין במדינות רוסיא ממימי סובין שקורין בארש"ט שמא נשאר בו חמץ בעין מן הסובין. אבל אם היו קודם פסח מחזיקים שם מים איזה זמן אין לחוש להגעילו. ט"ז שם. ח"י או' ן' א"ר או' ל"ה. מק"ח או' כ"ט. ח"א כלל קכ"ה או' י"ג. ודוקא אם עשויים מחתיכה אחת אבל אם עשויים מנסרים הרבה אין להקל. ח"א שם או' י"ד.

א

קצז) שם בהגה. והמנהג שלא להשתמש וכו' ואפי' אם רוצה לקולפו בכלי אומנות ולהגעילה אח"כ ג"כ לא מהני. ח"י שם. חמ"מ או' ל"א. ר"ז או' מ"ח.

א

קצח) שם בהגה. והמנהג שלא להשתמש וכו' ואם לאחר הגעלה ישים מפה או סדין להפסיק ביניהם שרי להשתמש בהם כמ"ש בסמ"ק סי' רכ"ב. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט או' י"ז. ומיירי ליתן בתוכו מצות חמות ומיהו אין להקל ללוש בהם אפי' ע"י הפסק מפה וסיים שם בסמ"ק ונכון לטוחם בטיט ולהצניעם כמ"ש ססי' תמ"ב יעו"ש. מ"א ס"ק ל"ג. חמ"מ או' ל"א. ר"ז שם.

א

קצט) שם בהגה. אפי' ע"י הגעלה וכו' וה"ד בשל עץ משא"כ כלי מתכת ובדיל נוהגין להגעיל בכל ענין. ח"י שם. מק"ח שם. שו"ג או' מ"ד חמ"מ שם. ח"א שם. ומיהו לדעת המ"א לעיל או' קצ"ו גם בשל מתכות יש להחמיר יעו"ש. ועיין לקמן או' רס"ג.

א

ר) והטעם שאין מברכין על ההגעלה כתב בא"ח דע"ה ע"א סוף או' צ"ה משום דאפשר להשתמש בכלים חדשים וא"צ להגעיל הני כלים ונמצא דלאו מצוה היא להשתמש בהם יעו"ש. והאו"ה כלל נ"ח דין ק"ד כתב הטעם דמברכין על הטבילה ואין מברכין על ההגעלה משום דהטבילה מ"ע וההגעלה מצות ל"ת שלא לאכול נבלות והוי כניקור גיד וחלב שאין מברכין עליו יעו"ש. והביאו כנה"ג ביו"ד סי' קכ"א בהגה"ט או' י"ג. כס"א בסי' זה או' יו"ד. ועוד נראה הטעם משום דאינו אלא איסור בליע ואין בו ממש לכך אין מברכין עליו.

א

רא) [סעיף חי'] הנפה צריך לדקדק בה וכו' וישפשפו אותה במים וכו' והיינו אחר שמנקין אותה היטב מן הדבוק בה אח"כ משפשפים אותה במים יפה יפה.

א

רב) שם. וה"ה לכל שאר כלי הלישה וכו' ואם צריך ג"כ הגעלה אחר השפשוף לא הזכיר הש"ע בסעי' זה ואפשר שסמך על סעי' הקודם א"נ הכא הוא עיקר השפשוף היטב וא"צ הגעלה וכ"מ מדברי הלבוש וכ"כ א"ר או' ל"ו. מאמ"ר או' כ"ד. ר"ז או' מ"ט.

א

רג) שם הגה. ונהגו שלא להשתמש בנפה וכו' אבל צריך לקנות חדשה. ואם עבר וניפה בה ע"י שפשוף היטב והגעלה אין לאסור אפי' תוך הפסח כיון דלדעת הכלבו והש"ע אפי' לכתחלה סגי בכה"ג כדאי הוא בדיעבד לסמוך עליו באיסור משהו. ח"י או' נ"א. מק"ח או' ל' חמ"מ או' ל"ב. ר"ז או' נ"ג. והא"ר שם כתב דאפי' בלא הגעלה אלא בשפשוף היטב לבד אין לאסור בדיעבד יעו"ש. וכ"כ הר"ז שם.

א

רד) שם היה. ונהגו שלא להשתמש בנפה וכו' ואם בא מים על הנפה אפי' על מקצתה אין לה תקנה להשתמש בה בפסח. מהרי"ל. מ"א ס"ק ל"ד. ור"ל דאפי' בנפה של פסח אם באו מים אפי' על מקצתה אין לה תקנה שוב לנפות בה אלא צריך לקנות אחרת חדשה. חמ"מ שם. ר"ז או' נ"ב.

א

רה) וכתב שם המ"א דאפי' במקום שאין שם נפה חדשה מוטב שלא ירקדו הקמח. וכ"כ המק"ח או' ל' אבל הח"י שם השיג עליו וכתב דהא עינינו רואות דכל שלא רקדו הקמח יש בו כמה חטים שבורים ושלימים ונאסרה המצה או העיסה כמבואר לקמן סי' תס"ז אלא שנפה זו בדיעבד מהני בה שפשוף היטב והגעלה ומכ"ש אם מרקד קודם פסח שנתבטל ולא מקרי מבטל איסור לכתחלה כיון שעדיין שעת היתר הוא וספק משהו בעלמא יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ל"ו. חמ"מ שם. ר"ז שם. ח"א כלל קכ"ה או' ח"י. אמנם מ"ש שם ח"י דאם לא רקדו הקמח יש לאסור העיסה דעת הא"ר שם להתיר יעו"ש וכ"ה דעת המק"ח או' ט' א"א או' ל"ד.

א

רו) וכתב ח"א שם דאם א"א לנקותה ואין לו נפה אזי ישמור שלא יאכל המצות כ"א יבישים ולא יבשלם ולא יתנם ברוטב ובדבר לח עכ"ד.

א

רז) אחד שאמר לפי תומו שדרכו לרחוץ היטב אחר הפסח הנפה כדי לקיים אותה לשנה הבאה וריקד בו קמח והתרתי מה שריקד בו בדיעבד ולסמוך על השפשוף היטב כדעת הש"ע ועוד דאף אי נימא שנשאר בו דבוק ונתערב תוך הקמח הו"ל חמץ נוקשה דבטל בס' אף תוך הפסח. ח"י שם. מק"ח שם. חמ"מ שם.

א

רח) מי שריקד קודם פסח בנפה של חמץ אעפ"י שיש היתר מדינא שיש ביטול קודם פסח מ"מ אסרו המורים לפי שאינן בני תורה ויבואו לזלזל באיסורין. גו"ר כלל ד' סי' יו"ד. מיהו בס' פרח שושן כלל ד' סי' א' חלק ע"ז וכתב דמדינא אסור אם לא בשעת הדחק או הפ"מ ויאפה קודם פסח וישליך מעט קודם לישה גם לא יעשה ממנו תבשיל בפסח יעו"ש. שע"ת או' ל"ו.

א

רט) קאפי שנקלה באבוב בלתי מוכשר יש להקל להשתמש ממנו בפסח. שאלת יעבץ ח"ב סי' קנ"א מחב"ר או' ט' שע"ת שם. וכ"פ לעיל או' קפ"ט יעו"ש.

א

רי) שם בהגה. וכן כל כיוצא בזה. משאר כלים הנקובים כגון הכיס של ריחים וכו' ר"ז או' נ"ב. ועיין לקמן סי' תנ"ג או' ק"ו.

א

ריא) שם בהגה. שקורין רי"ב אייז"ן. דלפעמים מפררין עליו לחם גם תמכא שחתכו בסכין חמץ ונשאר בתוכו בעין. ובזה אפי' בדיעבד יש לאסור בפסח אבל בע"פ מותר בדיעבד דבטל בס' מ"א ס"ק ל"ה. א"ר או' ל"ז. חק יוסף או' מ"א. מק"ח או' ל"א. חמ"מ או' ל"ג, ר"ז או' נ"ד. ומ"ש דבע"פ בטל בס' היינו דמותר לאוכלו בע"פ עד הלילה אבל בשהגיע הלילה הרי הפירור חוזר וניעור ואוסר במשהו כמ"ש בסי' תמ"ז. ר"ז שם. ועיין בדברינו לשם או' ף'.

א

ריב) ואם נתפרר בו בפסח מצה נפוחה ואחר הניקור היטב פירר בו מצה כשרה אפשר דיש להקל כיון דיש מכשירין בנפוחה. א"ר שם. מק"ח שם. ח"א כלל קכ"א או' ל"ב. וכן הקמח שנתערב בו ממצה נפוחה מותר בהנאה. ובשהייא. מק"ח שם. ח"א שם. ובדין מצה נפוחה עיין לקמן סי' תס"א סעי' ה' בהגה.

א

ריג) שם בהגה. בכולן לא מהני להו הגעלה. אלא בליבון אם אפשר או לקנות חדשים.

א

ריד) שם בהגה. וכן כלים וכו' מאחר דא"א לנקרן בין הנקבים. דרשות מהרי"ל. ובדין סלים שמולחין בהן בשר עיין לעיין סעי' יו"ד.

א

רטו) שם בהגה. אבל שקים ישנים וכו' לאו דוקא אלא אפי' בשק חדש ששם בו פעם אחת קמח לפסח ורוצה לכבסו לתת בו פעם שנית ג"כ צריך להתיר התפירות. ח"י או' נ"ב. א"ר סי' תמ"ב או' כ"א. מק"ח או' ל"ב. חמ"מ או' ל"ג. ר"ז סי' תנ"ג או' כ"ד.

א

רטז) שם בהגה, ע"י כבוס. ולא מהני הדחה בעלמא דאדרבה הבצק נדבק בו וצריך כבוס בחמין ואפר וחביטה. מ"א סי' תמ"ב ס"ק י"ט. וכ"כ בסי' זה ס"ק ל"ו אלא שכתב דבתו' ובהג"א סוף ע"א משמע דזהו דוקא באיסור רותח אבל בצונן סגי בהדחה. מיהו דעת המ"א נראה כסברא הראשונה. וכ"כ האחרונים דבעינן דוקא כבוס גמור ולא סגי בהדחה. א"ר שם או' כ"ב. חק יוסף או' מ"ב. חמ"מ שם. ר"ז שם או' כ"ג. והעיקר שיגרר היטב בסכין כל החמץ אם המצא ימצא וגם ועיין היטב לפי מראות עינו. חמ"מ שם.

א

ריז) וגם במפות שעושין המצות עליהן אסור לעשות עליהן פעם אחרת אפי' ע"י הדחה דהבצק נדבק בהם וצריך כבוס וכ"ש דלא מהני מה שמהפכין אותם דהחמץ מבצבץ ויוצא מעבר אל עבר. מ"א שם. ח"י או' נ"ג. חק יוסף שם. מק"ח או' ל"ג. ועיין לקמן סי' תנ"ט או' ע"ו. ואם עבר בדיעבד ועשה המצות על הסדין בלא כבוס כלל אם הוא בתוך הפסח אף דיעבד יש לאסור אך אם היפך הסדין או כיבסו אף שלא התיר התפירות אין להחמיר בדיעבד. וכן לענין הסקין אם כבסו ולא התיר התפירות ונתן בתוכו קמח אין לאסור בדיעבד. ח"י שם מק"ח שם. חמ"מ שם. ר"ז שם או' כ"ד ח"א כלל קכ"ח או' י' וכתב שם ח"א דאם נמצא בתוך התפירות כמו עיסה שנתייבש אפי' בדיעבד אסור אפי' קו"פ שהרי פירורין לא נקרא לח וחוזר וניעור עכ"ד.

א

ריח) שם בהגה. וצריך להתר כל התפירות וכו' דהיינו גם מה בהוא בשולי השק שהוא האימרא. ח"י שם. ואם הם מטולאים צריך להתיר כל התפירות שבטלאים קודם הכיבוס. חמ"מ שם. מיהו הב"ח בסי' תנ"ג כתב דאפי' אין שם תפירה וטלאי נמי קשה להעביר כל הנילוש בשק בנקבי האריגה וע"כ אין ליתן בהם קמח של פסח והכי נהוג ודלא כמ"ש כאן בש"ע ובסי' תנ"א להיתר עכ"ל. והביאו הפר"ח שם סעי' ו' וכתב לכתחלה יש לחוש לזה. וכ"כ הט"ז שם סק"ה דמצוה מן המובחר ליקח חדשים יעו"ש. וכתב החמ"מ או' ל"ג דנהגו העולם כהב"ח והט"ז והפר"ח לקנות חדשים דוקא, ויתבאר עיד מזה לקמן סי' תנ"ג סעי' ו' יעו"ש.

א

ריט) ואסור ליתן קמח לפסח בבגד שכבסו אותו בחלב חטה אם לא שיכבסנו היטב מקודם. חמ"מ שם. ועתה גם מה שלוקחים חדש מן השוק יש איזה מינים שיש בהם חלב חטה או דבר אחר כדי שיהיה נראה עב או לבן וע"כ צריך הקונה להשגיח ליקח ממין שהוא נקי ואם יראה שיש בו חשש צריך לכבסו היטב מקודם ואח"כ יתן בו קמחא דפסחא.

א

רך) [סעיף יט'] הרחת שקורין פאלה. שמכניסים בה הלחם לתנור (שקורין פורנ"א) ומוציאין בה מן התנור. ר"ז או' נ"ה.

א

רכא) שם. י"א שאין מועיל וכו' כתב זה בשם י"א לפי שדעת הכלבו ניתרת בהגעלה כמ"ש בב"י יעו"ש.

א

רכב) שם. י"א שאין מועיל לה הגעלה. לפי שתשמישה ע"י האור. ב"י. ט"ז ס"ק כ"א, מ"א ס"ק ל"ז. ח"י או' נ"ד. ואפי' לקלפו בכלי אומנות וגם להגעיל אח"כ אין להכשיר. תה"ד סי' ק"ל. ב"י. עו"ש או' ח"י. מ"א שם. ח"י שם. חק יוסף או' מ"ג. מק"ח או' ל"ה. חמ"מ או' ל"ד. ר"ז או' נ"ה. ח"א כלל קכ"ה או' י"ט.

א

רכג) שם. י"א שאין מועיל לה הגעלה. ואין לה תקנה אלא בליבון אם היא של ברזל ובשל עץ צריך לקנות חדשה. לבוש. ר"ז שם.

א

רכד) ואם רדה בה משנה שעברה מצות אעפ"י שלא נשתמש בה כל השנה מגעילין אותה שמא נדבק בה חמץ. ד"מ או' י"ב בשם מהרי"ב. מ"א שם. א"ר או' ט"ל. מיהו הע"ז שם כתב דא"צ שום הכשר לשנה האחרת והמחמיר להגעילה לא יפה עושה דאתי למטעי להגעיל רחת של חמץ רק יזהר לנקר היטב גם בפסח שבא אחריו ויראה בעיון רב אם היא נקייה כראוי יעו"ש. והסכים לדבריו ח"י שם. מק"ח או' ל"ד. מאמ"ר או' כ"ה. וכ"כ הר"ז שם אלא שכתב שמי שרוצה להחמיר על עצמו יקנה לו חדשה אם אפשר לו ואם א"א לו יגעילנה בצנעה יעו"ש. והחמ"מ שם כתב דבדיעבד פשיטא שאין לחוש לזה לכל הדיעות והעולם נוהגין להקל אף לכתחלה כמ"ש הט"ז עכ"ד.

א

רכה) שם. י"א שאין מועיל לה הגעלה. וזהו לכתחלה אבל בדיעבד אם נשתמש ברחת חמץ מצה אחר הגעלה מותר דסמכינן אכלבו. א"ר שם ועי"ש שהביא עוד ראיות לזה יעו"ש.

א

רכו) מי שנשבר הרחת שלו ואפה איזה מצות ברחת מצת הקראים ונתערבו כל המצות מותרות הכל. הרב מהר"י זיין בס' תשו' שערי ישועה כ"י שער ו' סי' ג' ברכ"י או' ה'.

א

רכח) מעשה בא לידי שהוציאו המצות מן התנור ברחת חמץ של כל השנה והרחת לא היתה בת יומה והתרתי המצות דכיון שלא היתה ב"י הו"ל נ"ט לפגם ומותר לכ"ע דאפי' למאן דאוסר טעם לפגם בפסח ה"ד בפסח עצמו אבל כשנותן טעם לפגם קודם פסח לכ"ע מותר. שכנה"ג בהגב"י או' כ"א. מיהו הרב מזבח אדמה כתב שהרה"ג מהר"ם גאלאנטי אסר אפי' אינה ב"י עי"ש טעמו והביאו מחב"ר בק"א. שע"ת או' מ"ב. אמנם בתשו' כתב סופר סי' פ"ט כתב דבנאפה קודם פסח בודאי מותר באינה ב"י יעו"ש. וכ"כ בשו"ת זר"א סי' נ"ו אלא שכתב דאף אם נרצה להחמיר לכתחלה באכילה בשתייה ודאי לית לן בה יעו"ש והביאו מחב"ר או' ח'. וכ"ז אם היתה הרחת נקייה אבל אם יש דבוק עליה חמץ בעין אין להתיר דדוקא מה שבלוע בתוכה נפגם אם אינה ב"י אבל מה שהוא בעין אינו נפגם כמ"ש ביו"ד סי' ק"ג סעי' ה' וסי' קכ"ב סעי' ג' יע"ש.

א

רכט) ואם נטל מצה ברחת שמשתמשין בה כל השנה ולא נתקנחה והכניסו עליה לתנור וגם הוציאוה חמה יש להתיר ע"י קליפת (ל"ד אלא כדי נטילת מקום כמ"ש הא"א ומחה"ש ושאר האחרונים. ושיעור נטילת מקום עיין לעיל סי' תמ"ז או' טו"ב וא"כ לדידן דאופין מצית דקות נאסר כולו) תחתית המצה שנגע ברחת. כ"כ בתשו' מהר"מ מרוטנבור"ק סי' קע"ז. אך לפי מה שרגילין לאפות עוגות עם שומן אוסר כולו ודוקא שאינה נקייה אבל אם הודחה שפיר סגי בקליפה שקולף המצה דבלוע בכלי לא מחמרינן כולי האי ומכ"ש אה אינה ב"י. מ"א ס"ק ל"ז. ח"י או' נ"ד. חק יוסף או' מ"ג. עק"ח או' ל"ד. חמ"מ או' ל"ד. ר"ז או' נ"ו. ח"א כלל קכ"ה או' י"ט. ושיעור קליפה עיין לעיל סי' תמ"ז או' ט"ז ועוד עי"ש או' כ"א.

א

רל) וכל מקום דמצה ראשונה נאסרת כולה אם יש חשש שמנונית ובאין חשש שמנונית אסור כדי נטילה אבל האחרות א"צ הלא קליפה שכבר נתקנח במצה הראשונה וא"כ אם נתערבו בטלות דלא הוי דבר שבמנין כיון שאין איסורו מחמת עצמו ודוקא בע"פ אבל בפסח לא בטיל כמ"ש סי' תמ"ז סעי' ט' מ"א שם. מיהו הח"י שם כתב דאף אם נתערבו בע"פ לא שרי לאוכלן אלא דוקא בע"פ כגון לתינוק וכה"ג אכל לאוכלם בפסח אסיר דחוזר וניעור יעו"ש. וכ"כ הר"ז שם. ועיין ח"א שם שנתן טעם לכל א' מסברות הנז' ומ"ש המ"א אבל האחרות א"צ אלא קליפה שכבר נתקנח במצה ראשונה כתב עליו הנה"ש או' י"ד דלא פסיקא מלתא דבכמה מקומות לא אמרינן הכי וא"כ כל שיש שם שממנונית נראה דנאסרו כולם לגמרי וכל שאין שם שמנונית נאסרו כדי קליפה מכולם ואין חילוק בין ראשונה לאחרות ועו"ש.

א

רלא) וכתב בהג"מ אם רדו ברחת של פסח מצה חמוצה אסור לרדות בה עוד וצריך להביא אחרת וכ"מ בשל"ה. מ"א שם. ואם אח"כ רדו בה שאר מצות צריכין כולם קליפה. ח"י שם. ר"ז או' נ"ז. וכ"ז מיירי במצה שנתחמצה חמץ גמור אבל מצה כפולה ונפוחה כיון שהיא גופא חומרא היא כמ"ש ססי' תס"א די לאסור הרחת לכתחלה אבל לא לאסור המצות האחרות וכ"מ בהג"מ ובשל"ה מ"א שם. מיהו בח"י שם כתב וגדולה מזו ראיתי אצל מוח"ז הגאון מהר"ש שלא אסר הרחת כשנשאלה לפניו ממצה נפוחה או כפולה מהטעם דחשיב כדיעבד כי לא ימלט ברוב אפיות שלא יאסור אחד מהם משום נפוחה או כפולה ותצטרך בכל פעם מרדה חדש גם התנור יאסר להסיק שנית וכה"ג התורה חסה על ממון ישראל יעו"ש. וכ"כ המק"ח שם. וכ"כ הר"ז שם דאם א"א למציא בקל רחת אחרת חדשה הרי זה כדיעבד ומותר להוציא בה עוד מצות אחרות לכתחלה. וכ"כ ח"א שם.

א

רלב) [סעיף ך'] שמצניעים בהם אוכלים וכו' אבל סתם תיבות א"צ הגעלה. ב"ח דלא כב"י. מ"א ס"ק ל"ח. חק יוסף או' מ"ה. ח"א שם או' ך'. והיינו שאין דרך להצניע בהן מאכלין חמין ר"ז או' נ"ח.

א

רלג) שם. שמצניעין בהם אוכלים וכו' לאו דוקא אלא ה"ה לשלחנות שאוכלים עליהם כל השנה הוי מידי דשכיח שנשפך עליהן מרק וצריכין עירוי. פר"ח. וזהו לחומרא בעלמא כי אין נשפך על השולחן שאוכלין עליו כ"א מכ"ש ובחום של כ"ש עצמו יש פלוגתא אם מפליט ומבליע כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה סעי' ב' וכתב שם בש"ע דראוי ליזהר לכתחלה ובדיעבד בהדחה בעלמא סגי יעו"ש. וא"כ בשלחנות של עץ שלנו שאין אוכלין עליהם כ"א ע"י מפה א"צ שום הכשר רק ניקוי והדחה מן דבר הדבוק עליהם בעין.

א

רלד) שם. רגילים לערות עליהם וכו' מנהג העולם כשמגעילין דפין ושלחנות פשוטין אז מניחין אודין או אבנים מלובנין ע"ג עצים קטנים או ע"ג אסכלא ומעמידין על הדפין ועל השלחנות כדי לערות עליהן רותחין שלא יצטנן מן העירוי ויגעילו יפה ואז מקום הנחת האודין והאבנים חוצצין ולא סליק שם דיקולא דמיא לפיכך יזהר להסירן ולערות רותחין שם או חבירו יתפוס האוד בידו או האבן בצבת והוא יערה וישפוך הרותחין על גביהן. דרשות מהרי"ל. שכנה"ג בהגב"י או' ח"י. ועיין לעיל או' קט"ו ואו' קי"ז.

א

רלה) שם, רגילין לערות עליהן וכו' תיבות ומגדלין שאוצרין לתוכן מאכלין כל השנה אין נכון להגעילן להשתמש בהן בפסח דא"א לטהרן שלא נשאר מאומה בין הדבקים ואם הגעילן יזהר מאד שאם נשפך לו שום דבר בפסח שלא יגביהנו כלל לאכול וגם אל יניח בתוכו להדיא דבר חם וטוב יותר להניח חתיכת דפין או סמרטוטין על כל דף ודף כדי שלא ישתמש להדיא בגופיה. דרשות מהרי"ל. ונראה דמידה מהרי"ל בשלחנות הפשוטים דדוקא בתיבות ומגדלים שא"א לנקרן כ"כ החמיר שלא להגביה לאכול. א"ר או' מ' וח"י או' נ"ה כתב דכ"ז הוא חומרות יתירות כי די בחומרא דהגעלה וכן נוהגין עכ"ד.

א

רלו) וכתב הט"ז סשי' תנ"ב דהנשים נוהנות שלא להשתמש בקדירה ששופכין רותחין על האבן שמכשירין בו כלים מטעם שהריח של חמץ נכנס בו ואין בו ריח ולא טעם (ר"ל למנהג זה) דאין בו איסור כלל בפסח עכ"ל. והביאו ח"י בסי' זה או' נ"ה וכתב לקיים המנהג לכתחלה אך בדיעבד ודאי דאינו אוסר יעו"ש. וכ"כ המק"ח או' ל"ו. ר"ז או' נ"ט. אבל דעת הא"ר שם להתיר אפי' לכתחלה כדעת הט"ז יעו"ש. ובפרט למנהגינו שאין מגעילין שום כלי ב"י דהוי טעם לפגם דיש להתיר.

א

רלז) דפי מולייאות צריכין ג"כ הגעלה בכ"ר דלפעמים זב עליהם גבינות המולייא או הבשר כשהן חמין. דרשות מהרי"ל. שכנה"ג בהגה"ט או' ח' וכ"כ ב"י ססי' תנ"ב בשם המרדכי, רוקח סי' רנ"ד. פר"ח סי' זה סעי' י"ז. ועיין לעיל או' קט"ז.

א

רלח) [סעיף כא'] מותרים בהגעלה. ואפי' נתנו שם לקיום מותרין בהגעלה או בעירוי ג' ימים. ב"י בשם המרדכי. לבוש. עו"ש או' י"ט. ר"ז או' ס'.

א

רלט) שם. מותרים בהגעלה. והא דאמרינן כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם ה"ד כשבלע ע"י האור אבל בצונן סגי להו בהגעלה ל"ש אם מזופף או אינו מזופף. טור בשם רבינו יואל. וכ"פ בש"ע יו"ד סי' קל"ו סעי' ט"ו לגבי יי"נ דאפי' מזופתין ואפי' מכניסן לקיום ניתרין בהגעלה יעו"ש. וכ"פ הלבוש. וכ"כ העו"ש או' י"ט אבל בהגמ"י פ"ה כתב דעירוי מהני למזופף אבל הגעלה לא מהני אלא לשאינו מזופף וכתב הב"ח דטעמו דאע"ג דהגעלה עדיף מעירוי אפ"ה במזופף דמתקלקל ע"י רותחין חיישינן דלמא חייס ולא ירתיח מי הגעלה שפיר וצריך עירוי וכתב שכ"כ התו' פ' א"מ בשם רב אלחנן יעו"ש. והביאו העו"ש שם. והר"ז שם כתב דאם חושש שלא יתרפה הזפת ע"י הרותחין ורוצה להכשירו בלא הגעלה יכשירנו ע"י עירוי.

א

רמ) שם. מותרים בהגעלה. ואפי' הוא ב"י מבליעת החמץ ר"ז שם. וי"א דוקא אם אינו ב"י. ש"כ ביו"ד סי' קל"ה ס"ק ל"ג. ועיין לקמן או' רמ"ב וסי' תנ"ב סעי' ב' בהגה.

א

רמא) שם. או בעירוי ג' ימים. כ"מ שצריך עירוי צריך למלאותו מים על כל גדותיו ויניחם בו כ"ד שעות מעת לעת ולבסוף כ"ד שעות ישפכם ויתן בו מים שניים ויניחם בו כ"ד שעות וכן יעשה פעם שלישית. ואעפ"י שלא היו ג' ימים אלו רצופים אין בכך כלום. ואם עמדו בו המים כמה ימים ולא שפכם לא עלו לו אלא ליום אחד ואם שפך המים קודם שעמדו בו כ"ד שעות לא עלו לו אותם המים. כ"כ בש"ע יו"ד סי' קל"ה סעי' י"ב. וכ"כ האחרונים.

א

רמב) שם. או בעירוי ג' ימים. ונראה דשאר איסורים שנבלעו בצונן ע"י כבישה לא מהני הכשר מילוי ועירוי ולא אמרו כן אלא ביין שהמים שממלאין ומערין בכלי מקלישין טעם היין משא"כ בשאר איסורין ומה שהקילו כאן בחמץ אפשר דלא הקילו אלא כשאינם ב"י דתו ליכא איסורא דאו' גם י"ל דבחמץ יש להקל טפי משום דהיתרא בלע. ש"כ שם ס"ק ל"ג יעו"ש.

א

רמג) שם הגה. והגעלת החביות וכו' מיהו בחביות של שכר שלנו (שקורין ביר"א. דרשות מהרי"ל) שאנו רואים שהשמרים מדובקים בהם מאד נ"ל שאין מועיל להם לא עירוי ולא הגעלה עד שיגרר וינקר היטב בסכין או בכלי בזויות בין השולים והנסרים מבפנים מכל צד דהיינו שיפתח אחד מן השוליים ויגרר וינקר בשוליו השני בזויותיו ואח"כ יגעילנו או יערנו היטב כדינו ואח"כ יסתמנו אבל להכניס ידיו דרך מגופתו לא סגי שאינו יכול לגרר היטב שם. לבוש. וכ"ה בדרשות מהרי"ל. וכ"כ הרוקח בסי' רס"ב ב"ח. דרישה. ט"ז ס"ק כ"ה. עו"ש או' י"ט.

א

רמד) מיהו עכשיו נהגו להחמיר שלא להשתמש בהם כלל דמצוי בהם גומות גם בין הנסרים א"א לנקר שלא ישאיר שם משהו זוהמא והוא חמץ גמור ומתערב בפסח ואינו בטל קודם פסח בס' דנשאר בעין וכ"ש בפסח וכמ"ש הר"ש מאוסטרי"ך שלא להכשיר שום כלי עץ כמו קערות והדומה להן דמצוי בהן גומות בקערות כ"ש דאין להכשיר חביות הללו וכך הורה מהרש"ל ורבותי מהר"ש מלובלין ומהר"ר הירש שור ז"ל מיהו בחביות שלא נשתמש בהם אלא מי דבש יש להתיר בהגעלה או בעירוי דאעפ"י שנתבשל ביורה שבישלו בה שכר תוך מע"ל אין שם ממשות של חמץ אלא טעמו והוי נ"ט בר נ"ט להיתרא קודם פסח. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י או' כ"ד. עו"ש שם. מ"א ס"ק ט"ל. פר"ח. ח"י או' נ"ז. א"ר או' מ"ג. חק יוסף או' מ"ח. מק"ח או' ל"ח. ר"ז או' ס"א. ח"א כלל קכ"ה או' י"ד. ומשמע אף שמסלק כל העיקולים ומנקה כל עץ בפ"ע אסור לכתחלה משום גומות ולא גרע מקערה של עץ שאוסר הב"ח להגעיל ודלא כעו"ש א"ר שם. מיהו בקערות שהם חלקים ונקיים דעת הט"ז ס"ק כ"ד להקל להתירם בהגעלה יעו"ש והביאו א"ר שם.

א

רמה) ונראה דאם הגעיל חביח של שכר יש לסמוך על מי"ט בדיעבד (וכ"ה דעת הר"ז או' ס"ד) אך ראיתי בפרישה שהחמיר מאד בחבית של שכר שלנו כשאין פותחין שוליים ומנקר היטב דלכ"ע אסור משום חמץ בעין. א"ר שם. ח"א שם.

א

רמו) והיינו דוקא לענין חמץ דחמיר דאיסורו במשהו אבל כלי עץ ישן. של גויים או של ישראל הנאסר מדבר האיסור מגעילו ושפיר דמי וכן אני מורה. שכנה"ג שם.

א

רמז) והחביות והנודות שמחזיקין בהם תמיד יי"ש שלנו שעושין משעורין ומחזיקין אותו בהם לקיום חוש מעמנו מרגיש וגם הריח יעיד דגרועי מגרעי מבית חרוסת ומבית שאור ואין מפיגין טעמן וריחן אפי' במים רותחין כמה פעמים דאין מועיל להם לא עירוי ולא הגעלה לבוש. עו"ש שם. ונראה שאם בישל אותן במים עם אפר או שאר ענינים עד שנסתלק הריח לגמרי אין אח"כ איסור להגעילו. ט"ז ס"ק כ"ז. ח"י שם. חק יוסף שם. מק"ח שם. ר"ז או' ס"ב ח"א שם או' י"ג. וזהו דוקא אם הם עשוים מחתיכה אחת וחלקים ונקיים אבל אם הם עשוים מנסרים בלא"ה אין להתיר כמ"ש לעיל או' רמ"ד. ועיין ח"א שם.

א

רמח) וכלים שתשמישן בצונן כגון קנקנים וכוסות מוטב לעשות בעירוי מלהגעילם עם כלים שתשמישן בחמין. מ"א ס"ק ט"ל בשם האגודה, ומשמע אף קודם שעה ה' א"א או' ט"ל. אבל המחה"ש כתב היינו במגעיל ע"פ אחר זמן איסורו וכמ"ש סי' תנ"ב.

א

רמט) שם בהגה. והגעלת החביות וכו' כלומר דא"צ למלאותן שיציף המים על כל גדותיו. עו"ש או' י"ט. ור"ל אלא רק ישפוך על האבנים בתוך החבית ויגלגל החבית שיגיעו מי הגעלה לכל מקום.

א

רנ) שם בהגה. ובדיעבד אם נתנו בהם וכו' משום דטעם החמץ בטל בס' קודם פסח כיון דהיתרא בלע וא"צ לשער נגד כל החבית (הח"י הקשה על טעם זה אלא העיקר להקל מטעם השני) ועוד דנ"ט לפגם הוא שאינו ב"י ועוד דשכר ביין נ"ט לפגם הוא. כ"כ המרדכי פ' כל שעה. וכ"כ בתה"ד סי' ר"א דהטעם משום דהוי לפגם יעו"ש. וא"כ לפי מ"ש מור"ם ז"ל בהגה סי' תמ"ז סעי' יו"ד לאסור נ"ט לפגם בפסח צ"ל דה"ק אם נתנו בו יין או דבש קו"פ מותר לשתות ממנו בפסח ובלבד שיערו אותו קו"פ לחבית של פסח וגבי יין אפי' היה הכלי ב"י שרי דשכר ביין נ"ט לפגם הוא כמ"ש ביו"ד סי' קל"ז סעי' ד' אבל במי דבש לא הוי לפגם ולכן אם היה הכלי ב"י אפי' קו"פ אסור אם לא היה ס' נגד החמץ. ובחבית של יי"ש אע"פ שאינה ב"י אסור הכל דעינינו רואות שנ"ט לשבח הוא וכמ"ש ביו"ד סי' קל"ז ססע"י א' לגבי יין יעו"ש. מ"א סק"מ. ח"י או' נ"ח. חק יוסף או' מ"ט ואו' ן' מק"ח או' ט"ל. מיהו דעת הר"ז או' ס"ג להתיר גם במי דבש אם נתנו בכלי שכר ב"י אם הוא קו"פ ומטעם דאינו בולע עד לאחר מע"ל ואז נעשה לפגם יעו"ש.

א

רנא) שם בהגה. רק שהדיחן היטב תחלה. בענין שאין בהן חשש מחמץ בעין. ח"א שם.

א

רנב) יי"ש של פסח שהוריקו לתוך חבית של חמץ אשר זה כשלושה שנים שנשתמשו בהחבית יי"ש של חמץ ומאז ועד עתה עמד ריקן וגם טרם ההרקה של היי"ש של פסח רחץ היטב החבית אין להקל לשתות בפסח רק למוכרו ולשתות אחר הפסח. שו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' קנ"ב יעו"ש. פ"ת.

א

רנג) וחומץ ושאר דברים חריפים לא מהני נ"ט בר נ"ט ולא נ"ט לפגם וגם כדי ליתנו על האור וירתיח הוי כבוש, א"א או' מ' ועיין ביו"ד סי' ק"ה סעי' א' וסי' קכ"ב סעי' ג' בהגה.

א

רנד) ואם כבשו ירק בחביות של שכר בלא הגעלה ועמד בתוכו איזה ימים עד שהחמוץ יפה ואח"כ כשנזכרו עירו הכל לחביות של פסח יש לאסור ואע"ג דהכלי כבר היה אינו ב"י כיון שהוא דבר חריף משוי ליה לבלוע לשבח ואין לך כלי שיהיה בו ס' נגד בלוע. נ"א שאלה כ"ח יעו"ש.

א

רנה) [סעיף כב'] שנשתמש בהם חמץ בצונן וכו' כלומר שנשתמש שם בחמץ יבש או בדבר לח ולא שהה שם מעל"ע ולא היה דבר חריף ולפיכך מותר להשתמש בו מצה אפי' בחמין אחר שהדיח שלא יהיה שם כלים מחמץ. עו"ש או' ך'.

א

רנו) שם. מותר להשתמש בהם מצה אפי' בחמין. דכיון שלא נשתמש בהם אלא בצונן לא בלעי כלום ודי להם בהדחה להעביר מה שדבוק בעין לדופני הכלי. ר"ז או' מ"ג.

א

רנז) שם. אפי' בחמין. מיהו באו"ה כלל נ"ח דין מ"ח כתב דאפי' לא נשתמש בכלי חרס אלא צונן נוהגין לאוסרו אח"כ לרותח וה"ה לכלי נתר יעו"ש. והביאו חקת הפסח או' ך' יעו"ש.

א

רנח) שם. חוץ מבית שאור ובית חרוסת וכו' בית שאור כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור ונותנתו בעיסה ופעמים שהוא שוהה שם בלילה. ובית חרוסת כלי שנותנין בו חומץ וכל דבר שיש לו קיהוי ורגילין ליתן בו קמח ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי ולשון חרוסת קיהוי. רש"י פסחים ל' ע"ב והביאו ב"י והאחרונים.

א

רנט) שם. חוץ מבית שאור וכו' ובנידון הכשר יורות ששורפין בהן יי"ש אשרי מי שיוכל לעשות חדשים אך לא ישמעו לאסור לגמרי צויתי טרם ההגעלה לבשל בהיורה והקנים והכובע לבשל בהם מי אפר שקורין לוי"ג גם אפר הרבה שיהיו חזקים מאד והם מפגימים הטעם וצריך השגחה גדולה לנקות היורה בתחתיתו ולהסיר מהם הקנים ע"י אומן או להניח עליהם על מקום הטלאי גחלים. תשו' חת"ס סי' ק"ך ועי"ש שסיים אחר זאת שומר נפשו ירחק משתיית יי"ש בפסח אבל אין לאסור להם אחרי התיקונים אלו יעו"ש והב"ד האחרונים. ועוד עיין לעיל או' צ"ט.

א

רס) שם. מצה אפויה. צוננת. עו"ש או' ך' חמ"מ או' ו' ר"ז או' מ"ג. ח"א כלל קכ"ה או' י"ג. וה"ה שאר דבר צונן אפי' לח דרך עראי ומקרה שהצונן אפי' הוא לח אינו מפליט מה שבלוע בתוך הכלי אלא א"כ שוהה בתוכו מעל"ע. ר"ז שם. ועיין ביו"ד סי' ק"ה סעי' א' ובאחרונים שם. אבל אם עדיין המצה חמה והיד סולדת בה כיון דהכלי הוא קר אוסר כדי קליפה ואם שניהם חמין בעינן כדי נעילת מקום שהוא כעובי אצבע. עו"ש שם. ועיין לעיל סי' תמ"ז סעי' א' ובדברינו לשם או' ע"ב יעו"ש.

א

רסא) שם. אבל אסור ללוש בהם. דממהר להחמיץ מכח הכח שבכלי. ט"ז ס"ק כ"ו. וכ"כ הפר"ח בשם הרא"ם. ר"ז שם, ח"א שם.

א

רסב) שם. אבל ע"י הגעלה וכו' הטעם דלא גרע בית שאור וחרוסת ממה שבלע ע"י האור. עו"ש שם.

א

רסג) שם. אבל ע"י הגעלה וכו' ואנחנו נוהגין לאסור כמ"ש סעי' י"ז. מ"א ס"ק מ"ב. חק יוסף או' נ"ב. והיינו לפי מ"ש מור"ם ז"ל לעיל סעי' י"ז והמנהג שלא להשתמש בפסח בעריבות וכו' אפי' ע"י הגעלה וכתב מ"א שם הטעם משום דנוהגין כמ"ד דלא מהני הגעלה לבית שאור והב"ד לעיל או' קצ"ו יעו"ש. וכ"כ מור"ם ז"ל בסעי' ט"ז גבי מדוכה דנוהגין ללבן לכתחלה יעו"ש. מיהו הט"ז ס"ק כ"ו כתב דדעת מור"ם ז"ל דדוקא גבי מדוכה כיון שאפשר לנו להחמיר וללבנה ודאי ראוי לעשות כן על צד היותר טוב משא"כ הכא דמיירי בשאר כלים דלא שייך בהו ליבון כגון עץ ובדיל יעו"ש אבל ח"י או' ס' כתב דלעיל מיירי שרוצה לחזור ולדוך במדוכה בפסח דברים חריפים כדרכו ע"כ מחמירים טפי משא"כ כאן אינו רוצה להשתמש בו תוך הפסח תשמישו הראשון בדבר חריף רק שאר דברים וראייה לזה דדומיא דבית שאור שודאי אין משתמש בו תוך הפסח שאור או חמץ עכ"ל ור"ל כיון דאין משתמש בו דבר חריף כמו מקדם סגי ליה בהגעלה אפי' לדעת מור"ם ז"ל שהחמיר במדוכה לעיל סעי' ט"ז יעו"ש אמנם הר"ז או' מ"ד כתב דהמנהג במדינות אלו (ר"ל בערי אשכנז) להחמיר במקום שאפשר כגון שהוא כלי של ברזל או נחושת וכיוצא בהם שאפשר ללבנו באור מחמירין ללבנו ליבון קל דהיינו שיהא קש או חוט נשרף עליו מבחוץ אבל כלי חרוסת של בדיל או של עץ (וכגון שהוא חלק ונקי וכמ"ש לעיל סוף או' רמ"ד) שא"א ללבנו די לו בהגעלה בכ"ר אבל בית שאור דינו כשאר כל כלי הלישה שנוהגין להחמיר שלא להשתמש בהם בפסח אפי' ע"י הגעלה עכ"ל ור"ל כמ"ש לעיל בהגה לסעי' י"ז והמנהג שלא להשתמש בפסח וכו' יעו"ש.

א

רסד) שם. אבל לשל חרס וכו' ואע"ג דכבר כתב בסעי' הקודם דגם לכלי חרס מועיל הגעלה היכא שבלע ע"י צונן שאני הכא דבית שאור וחרוסת חמוצו קשה מאד והוי כמו אם בלעו ע"י אור דאין יוצא מידי דפיו לעולם. עו"ש או' ך' מיהו הגר"א כתב היינו לדעת הטור בשם רב האי שחולק על מ"ש בסעי' כ"א דדבר שתשמישו בצונן אף בכלי חרס מהני הגעלה אבל לפי מה שפסק הש"ע בסעי' כ"א דמהני הגעלה וכן ביי"נ אע"ג דחריף ותקיף טובא ה"ה כאן וכ"כ במלחמות בהדיא דבית שאור ובית חרוסת דינם כמו ביי"נ ועי"ש ובר"ן שהאריכו שם עכ"ל. אמנם דעת הלבוש כדברי הש"ע דאע"ג דכתב בסעי' הקודם דמהני הגעלה לכלי חרס בכאן כתב דלא מהני. וכ"כ הר"ז או' מ"ג. ח"א כלל קכ"ה או' י"ג.

א

רסה) שם. לא ישתמש בהם מצה אלא בצונן. כצ"ל וכ"ה בטור ולבוש. וכ"כ הפר"ח, וכ"כ בש"ע בדפוסים ישנים הא' בשנת של"ד והשני משנת שכ"ח שנדפסו בלי הגהת מור"ם ז"ל כמ"ש המאמר או' כ"ט. ומיהו יש מקיימין הגירסא אפי' בצונן עיין בעו"ש שם וחמ"מ או' י"א יעו"ש. ולפי גירסא זו מ"ש בריש הסעי' דבצונן מותר להניח בבית שאור ובבית חרוסת איירי באינם של חרס.

א

רסו) שם דלא לאשתמושי וכו' אפי' בצונן. מ"א ס"ק מ"ג. ח"י או' ס"ב. חמ"מ או' ו' ר"ז או' מ"ג. ח"א שם. ואפי' אינם של בית שאור וחרוסת. ב"ח. עו"ש שם. ח"י שם. א"א או' מ"ג. חמ"מ שם. ר"ז שם.

א

רסז) שם הגה. ותנור של בית החורף וכו' כ"כ מהרי"ו בדרשותיו אין להניח שום דברים על התנורים בבית החורף דרגילים להשים עליו פשטידא ושאר חמץ כל ימות השנה והוי ככלי חרס שאין יוצא מידי דופיו לעולם וכן אסר מהר"י ז"ל שלא להניח שום דבר בהכחלי"ן תוך ימי הפסח מה"ט עכ"ל והביאו ב"ח בסי' תמ"ז וכנה"ג בהגה"ט סוף סי' זה ומ"א ס"ק מ"ד. וכתב שם הב"ח דהכי נקטינן. וכתב עו"ש הב"ח מיהו צ"ע אם יש לאסור בדיעבד כשהמאכל בקדרה והניחו על התנור כשהיה חם דק"ל דאין האיסור מפעפע מדופן לדופן. ותו דבתנורים שלנו דעל התנור אינו אלא טיח טיט דאם יחזור ויטוח טיט חדש בעובי אצבע או פחות בודאי שאין החמץ מפעפע מדופן לדופן דרך עובי הטיט. מיהו למקצת תנורים דלאחר שסתמו התנור למעלה בטיח טיט מעמידין כחלי"ן מכל צד מסביב וחוזרין ועושין כיסוי למעלה מאותן כחלי"ן שמסביב ונעשה כתנור קטן לשום שם התבשילין כשתנור מתחמם אם הניח לשם קדרה עם המאכל בפסח פשיטא דאסור אפי' דיעבד דהו"ל כאילו הניח הקדרה בתוך התנור חם של כחלון דאסור ודאי אפי' בהנאה הא לא"ה (ר"ל שלא הניחו בתוכו אלא למעלה על התנור) אין לאוסרו דיעבד כ"א באכילה כיון דליכא דררא דחמץ אפי' משהו בודאי וכן קבלתי ממורי מהר"ר הירש שור ז"ל עכ"ל והביאו שכנה"ג שם בהגב"י או' כ"ג. עו"ש שם או' יו"ד. אמנם הט"ז בסי' זה ס"ק כ"ח כתב על דברי הב"ח הנז' דלא דקו כלל בהך הוראה ואין כאן איסור כלל בשום אופן בדיעבד אפי' באכילה זולת אם הניח מצה שם או שאר דברים כמו שהוא בלא קדרה כשהוא רותח אז יש לאסור אפי' בדיעבד במקום שרגילים לתת שם חמץ בכל השנה יעו"ש. וכ"כ מ"א ס"ק מ"ד בשם תשו' מהר"ם מלובלין סי' ק"ז דאין לאסור בזה רק לכתחלה אבל לא בדיעבד יעו"ש וכן הסכים ח"י או' ס"ג. פר"ח. חק יוסף או' נ"ד. ביאורי הגר"א. חמ"מ או' ה' ר"ז או' ס"ה. ח"א כלל קכ"ה או' ב' וה"ד אם היה המקום שהושיבו עליו הקדרה נקי אבל אם יש לחוש שיש שם חמץ בעין אוסר כדי קליפה כיון שאין שם רוטב וא"כ הקדרה אסורה והתבשיל מותר כמ"ש המ"א שם אמנם הא"א או' מ"ד כתב לפי ע"ש לעיל (בדברינו או' רכ"ט) דקליפה ל"ד אלא נטילה כרוחב אצבע אגודל א"כ אין הקדרה במקום נטילה יעו"ש. ור"ל כיון דאין הקדרה במקום נטילה נאסר גם התבשיל. ואם העמידו קדרה (חמה) על התנור קר בזה די בקליפה והקדרה במקום קליפה. א"א שם. ועוד עיין לקמן או' רע"ב.

א

רסח) וכן אם הוא שעת הדחק שא"א בענין אחר כדיעבד דמי ומ"מ עכ"פ יכבד התנור היטב בכל הצדדין ויסיקהו היטב ואח"כ יטיח בטיט מקום מושב הקדירה כעובי אצבע אבל אם אפה בו מצה בלי מסך מבדיל (וגם בלא הכשר) יש לאסור אף בדיעבד. אכן בלבוש משמע דיש להתיר ע"י הסקה היטב אפי' לכתחלה כיון דהסיקו מבפנים (וא"צ להסיק כל התנור מלא עצים רק מקום שדרכו להסיק כל השנה ומקום מושב הקדרה דכבכ"פ ולא דמי לתנור שאופין בו דבעינן שילכו הגחלים ע"פ כולו שדרכו להסיקו כולו וה"ה אם אופין בתנור זה) אך מי יקל ראשו בדבר שהסכימו האחרונים וע"כ אין להקל באפו בו מצה עכ"פ ומ"מ בהפ"מ ומניעת שמחת יו"ט יש להתיר בדיעבד ובשעת הדחק אפי' לכתחלה ועל התנור מבחוץ יש להתיר בפשיטות ע"י טיחה בטיט כעובי אצבע. ח"י שם. מיהו דעת הא"ר או' מ"ה שאין להתיר לכתחלה אף בשעת הדחק.

א

רסט) שם בהגה. דינן ככלי חרס וכו' ר"ל וכלי חרס אינו יוצא מדפיו לעולם אלא ע"י היסק במקום דליכא למיחש שמא פקעי והיסק בפנים אינו מועיל למה שנבלע בחוץ מלמעלה כמ"ש לעיל סעי' ב' ועו"ש.

א

רע) שם בהגה. ואסור לשום שום דבר וכו' ומי שירצה יתן ברזל תחתיהם וישתמש עליו בפסח. מ"א שם בשם מהרי"ל. חמ"מ שם. ר"ז שם. והיינו אם משתמש ע"ג התנור אבל בתוך התנור קטן שבתוכו אין להניח תבשיל רותח אפי' ע"ג חתיכת ברזל לכתחלה ואפי' התנור הוא צונן אלא א"כ הטיח בטיט את כל התנור קטן זה מתוכו ואת גגו ואת קירותיו סביב ואת קרקעיתו ויהא עובי הטיט כרוחב גודל כמ"ש סי' תס"א. ר"ז שם.

א

רעא) ואם שכח והניח מצה חמה בתוך תנור קטן זה או ע"ג תנור בית החורף בלי שום דבר המפסיק בנתיים צריך לקלוף תחתית המצה שנגע בגוף התנור (דכיון שהאיסור הוא בליע בתנור אינו אוסר יותר מכדי קליפה אפי' בתוך הפסח) אפי' היה התנור צונן ואם היה התנור חם אעפ"י שהמאכל שהניח עליו היה צונן צריך ליטול ממנו כדי קליפה ואם הוא מאכל שמן כולו אסור ולמנהג מדינות אלו שאין מחלקין בין כחוש לשמן (כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה סעי' ה' בהגה) בכל ענין כולו אסור אלא א"כ הוא מאכל שאין שייך בו שמנונית כגון מצה וכיוצא בו כמ"ש בסי' תמ"ז ר"ז או' ס"ו.

א

רעב) אבל אם הניח שם תבשיל בקדרה אפי' היה התנור חם התבשיל מותר אפי' אם מקום מושב הקדרה היה מלוכלך מחמץ בעין אעפ"י כן אם אין בו חשש שמנונית אינו אוסר יותר מכ"ק ובעובי שולי הקדרה יש יותר מכ"ק וגם הקדרה יש להתיר אם ברי לו שמקום מושבה היה נקי שלא היה שם משהו חמץ בעין שהאיסור הבלוע בתנור אינו נפלט לקדרה שעליו כמ"ש ביו"ד סי' צ"ב שאין איסור בלוע יוצא מדופן לדופן בלא רוטב יעו"ש. ר"ז או' ס"ז.

א

רעג) ואם הניח ע"ג כירה באפר אף למאן דמיקל שם ביו"ד (עיין באה"ט שם או' כ"ה ופ"ת או' ד') בפסח נ"ט לפגם אסור אם אין נקי ועד הלילה יש לצדד בהפ"מ. מש"ז או' כ"ח.

א

רעד) תנור שמחציתו תנור שאופין בו והוא בנוי כמין כיפה ומחציתו הוא תנור בית החורף מחרס שקורין קאכלין עיין בתשו' עולת שמואל סי' נ"א שהורה שאם יסיקוהו ויתנו התבשיל תחת הכיפה אשר שם מלובן היטב עד שהניצוצות נתזין אין לחוש למידי אבל אם נותנין התבשיל במקום בית החורף דכמעט הוא מן הנמנע שיהיה ניצוצות ניתזין ממנו שהוא גבוה מאד בנוי כעין מגדל שא"א שיתלבן למעלה צריך כיסוי תמיד. ולענין לאפות בו קודם פסח (שא"א בכיסיו) והיה שעת הדחק להעמיד שם תנור חדש יעשה זאת סתור בנין הקאכלין לנקותם ולהטיחם בטיט טפל שאין חשש משום חמץ בעין רק משום חשש טעם ונתבטל קי"פ וגם הוא נ"ט לפגם יעו"ש. פ"ת.

א

רעה) שם בהגה. ואסור לשום שום דבר וכו' ואין להגעיל ההע"ל טא"פ הדבוק בתנור שמאחר שדבוק בתנור התנור פולט חמצי בתוכו. חנוך ב"י סי' ט"ז. ועו"ש עוד הטעם לפי שא"א לפלוט במקום שמחובר לתנור למעלה בשפה יעו"ש. ומ"מ נראה שאין כ"ז רק בתנור שמבשלים לפעמים בתוכו או מעמידין ע"ג ולפעמים נשפך ממנו ונבלע בתוכו אבל בתנור בית החורף שאינו רק להסקה נראה דשפיר יכול להגעילו אע"ג ששואבין ממנו בכלי חמץ אין לחוש דכב"כפ. שע"ת או' מ"ט.

א

רעו) ונראה מה שהחמירו האחרונים בתנור בית החורף דלא מהני ליבון היינו כמו שעושין במדינות פולין גדול ששה מקום כבודם של רמ"א ומ"א ובאשכנז כידוע שהתנור נעשה רק מכאחלין וא"כ הוי כלי חרס ממש אבל במדינה זו שידוע שבונין סביב הכאחלין מחיצה של לבנים וא"כ דינו ממש כתנור שאופין בו דבזה לא חייש שמא פקעי ולכן נ"ל דכ"ע מודים דמהני ליבון או טוח בטיט. וה"ה לתנורים שקורין במדינותינו שוועדצק"ע אובין שיש עליו כיסוי מהני ליבון. ולכן נ"ל דבמקום שאין לו לבשל בכירה יש להתיר ללבן תנורי בית החורף במדינת ליטא וכיוצא בו שעושין התנורים כן. ח"א כלל קכ"ה או' ב'.

א

רעז) [סעיף כג'] כלי חרס המצופים וכו' ואע"ג דכתב בש"ע סעי' כ"ו דכלי זכוכית אינו בולע הכא כיון דמחופה על החרס ונצרף עמו בכבשן בלע טפי. הרא"ש פ' כל שעה. עו"ש או' כ"א. א"ר או' מ"ח. ר"ז או' ס"ט. ועיין תו' ע"ז דף ל"ג ע"ב ד"ה קוניא ותו' כתובות דף ק"ז ע"ב ד"ה הני יעו"ש ודוק ויש ליישב.

א

רעח) שם. בהיתוך זכוכית וכו' וכתב המרדכי פ' כל שעה בשם ר"ת דה"ד בהיתוך זכוכית לפי שהוא מן החול ככלי חרס אבל היתוך עופרת מותר בהגעלה ככלי מתכות. וכ"כ סמ"ג בסי' ע"ה. ב"י, וכחב המ"א ס"ק מ"ה אפשר דכן כוונת הש"ע. וכ"כ הלבוש אבל מחופין בעופרת יש מתירין בהגעלה ככלי מתכת עכ"ל. אמנם הטור כתב כלי חרס המחופין באבר דינם ככלי חרם. וכ"ה דעת הב"ח. וכן הסכים הפר"ח. וכ"כ ח"י או' ס"ד. חק יוסף או' נ"ו. מק"ח או' מ"ג. מאמ"ר או' ל"ב וכתב דאפשר דגם דעת הש"ע הוא כן יעו"ש. ר"ז או' ע'.

א

רעט) שם. דינם ככלי חרס. ר"ל ואז אם נשתמש בהם בחמין אין להם תקנה בהגעלה כמ"ש לעיל סעי' א' ובזה אין חילוק בין חוורי ואוכמי לירוקי אבל אם נשתמש בהם בצונן יש חילוק בין חוורי ואוכמי לירוקי ובין אם יש בהם בקעים אם לא ובין אם הכניס בהם לקיום אם לא כמבואר ביו"ד סי' קל"ה לעניין יי"נ יעו"ש. ועיין פסחים ל' ע"ב.

א

רפ) שם הגה. ויש מקומות שנהגו וכו' מפני שמחזיקין אותם בסובין ואין מחזרין אותן רק לתנור שהוסק בעלמא דלא מקרי כבשונות אלא א"כ הסיקוהו ב' או ג' ימים. וראיתי בתשו' דאף אותם שקבלו קוניא מעט משאר קדרות אסורים אבל לטעם חוזרים לכבשונות שרי דמיד נשרף הסובין שבהן דלא חס עלייהו האומן לשורפן ביותר אבל המחופין לגמרי חס עלייהו לשורפן ביותר שלא יתקלקל הקוניא. ועוד מצאתי בשם גאון דמן הדין לאוסרן כל השנה שמא חפה כלים ישנים אלא שהתירו משום דשמא אינו ב"י ובפסח חמיר טפי עכ"ל (כ"ז הוא בדרשות מהרי"ל ה' פסח) ובתשו' כתב משום דלא ניכר בליעתו כ"כ דחיישינן שמא נשתמש העכו"ם בהם עכ"ל. ובד"מ כתב בשם מהרי"ב דיש לשאול לאומנים כיצד מתקנים אותם וא"כ ס"ל כטעם הראשון (משום דמחזיקין אותם בסובין) וכן נוהנים עתה בקצת מקומות שיהא יהודי עומד ע"ג בשעת מלאכה אבל לטעם השני (שמא חופה כלים ישנים או שנשתמש בהם אחר שחופה) יש להחמיר. מ"א ס"ק מ"ו. ועיין לקמן או' רפ"ב.

א

רפא) שם הגה. ויש מקומות שנהגו וכו' ומשמע דבמקום שנהגו שלא לשמש בגליזאר"ע אף מעט בחוץ אסור כי יפעפע ע"י בישול לפנים. א"א או' מ"ו.

א

רפב) שם בהגה. ואין להחמיר רק במקום המנהג. ומיהו דיעבד אין לאסור אף במקום שמחמירין לכתחלה. מש"ז או' כ"ט. וא"א או' מ"ו.

א

רפג) [סעיף כד'] דינם ככלי חרס. שאין הגעלה מועלת להם אם נשתמש בהם חמץ בחמין שהסממנים מעכבים על מי ההגעלה שלא יפליטו מה שבלוע בתוך העץ שתחתיהם. ר"ז או' ע"א. ומיהו י"ל על טעם זה דאם הסממנים מעכבים על מי הגעלה וכו' א"כ מעכבים ג"כ שלא יבלע חמץ בעץ דבבכ"פ אלא נראה דהטעם הוא מפני הסממנים עצמן דדינם ככלי חרס דאין יוצא מדי דופיו לעולם.

א

רפד) שם. דינם ככלי חרס. ואם נשתמש בהם בצונן אין להחמיר רק במקום שנהגו להחמיר כמ"ש לעיל סעי' כ"ב.

א

רפה) שם בהגה. שלא להשתמש בכלים צבועים. אפי' הצבועים בכרכום או מה שקורי' בלע"ך מאל"ט בל"א. דרשות מהרי"ל ה' מ"א בפסח ומהרי"ו סי' קצ"ג. מ"א ס"ק מ"ז. ח"י או' ס"ה. א"ר או' נ"א. חק יוסף או' נ"ו.

א

רפו) שם בהגה, אפי' הן חדשים. דחיישינן שמא חופה כלים ישנים או צבען. מ"א שם. א"ר שם. מיהו בדיעבד אין לחוש. ד"מ או' ח"י.

א

רפז) שם בהגה. וכן המחופין בבדיל. לפי שא"א לתקנם בלא סובין. ד"מ או' י"ז. ונוהגין בקצת מקומות שעומד יהודי ע"ג בשעת מלאכה. מק"ח או' מ"ד. ועיין לעיל או' קס"א בענין ציפוי הבדיל ומשם ואילך עד או' קס"ה יעו"ש.

א

רפח) וקדרות של ברזל המצופים בהיתוך לבן ושוע העלה בתשו' חת"ס חי"ד סי' י"ג דלא מהני להו הגעלה יעו"ש ובתשו' רב פעלים ח"ג סי' כ"ח העלה להתיר בהגעלה כלי שני דוקא וגם ע"י הגעלה ג"פ יעו"ש. ואני הדל בא מעשה לידי שבישלו בשר בלתי מליחה והיה הכיסוי של הקדרה מזה המין ועשיתי סמוכות להתירו בהגעלה משום דכמה רבוותא ס"ל דם שבישלו דרבנן כמבואר בדברי האחרונים ביו"ד רסי' ס"ט וגם משום דאין ברור לנו זה הציפוי אה הוא חרס או זכוכית וכו' ובתנאי שתהיה ההגעלה אחר שישהה הכלי מעל"ע וגם להטבילו במי הגעלה ג"פ כמ"ש בתשו' בסה"ק באר מים חיים יעו"ש.

א

רפט) [סעיף כה'] בין שהם של זכוכית. וכשקונין כלי זכוכית יש ליזהר לקנות הצלולים שידוע שלא נשתמש בהם כיון שהם צלולים. דרשות מהרי"ל ה' פסח. ח"י או' ס"ו,

א

רצ) שם כיון שרוב תשמישן וכו' פי' כיון דהגעלה זו אינה אלא מדרבנן כשהם אינה ב"י לא הלכו חכמים אלא אחר רוב התשמיש ואעפ"י שלפעמים משתמשים בהם אצל האש בחמין סגי בשטיפה. ומשמע מזה דאם הם ב"י מתשמיש חמין צריכין הגעלה וכ"כ הרשב"א ז"ל בהדיא ומביאו ב"י. ואם הם ב"י מכבוש שנכבש בהם חמץ מעל"ע צריכין הגעלה אליבא דכ"ע דלא שייך היתר זה דהולכין אחר רוב התשמיש אלא בשאינו ב"י. עו"ש או' כ"ג. ועיין לעיל או' ק'.

א

רצא) שם. כיון שרוב תשמישן וכו' ואפי' למ"ד נ"ט לפגם אסור בפסח הולכים בו אחר רוב תשמישו. חקת הפס או' כ"א.

א

רצב) שם. סגי בשטיפה. היינו מעיקר הדין אבל המנהג הוא שלא להשתמש בפסח כלל בכלי חרס ישנים כמ"ש לעיל סעי' כ"ב. ר"ז או' ע"ב.

א

רצג) שם. סגי בשטיפה. דהיינו שידיחם וישפשפם היטב במים כדי להסיר ולמרק האיסור הדבוק בהם בעין ואח"כ חוזר ושוטפן במים בלי שפשוף כמ"ש ביו"ד סי' קכ"א ומותר להשתמש בהם אח"כ אפי' בחמין. ר"ז שם.

א

רצד) שם הגה. מיהו יש מחמירין וכו' היינו דעת הסוברים שאין הולכין בכלי אחר רוב תשמישו וכמ"ש לעיל. סעי' ו' בהגה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ע"ב. ועיין לעיל או' קמ"ט.

א

רצה) שם הגה. מיהו יש מחמירין ומצריכין הגעלה. וה"ה ע"י מילוי ועירוי כמ"ש לעיל סעי' כ"א. וכ"כ הר"ז או' ע"ב. ואע"ג דשם בסעי' כ"א מיירי בכלי שמכניסו לקיום ומשום כבישה והכא יש חשש שנשתמשו בו בחמין ובחמין לא מהני מילוי ועירוי מ"מ כיון דרוב תשמישו בצונן ואינו ב"י יש להקל. כ"כ האחרונים.

א

רצו) שם בהגה. וכן נוהגין. ובדיעבד סגי להו בשטיפה כמ"ש לעיל סעי' ו' בהגה יעו"ש. והיינו אם עבר ולא הכשירם כלל ורק שהדיחם ושפשפם היטב והשתמש בהם בפסח אפי' בחמין הרי חמין הללו מותרין. ר"ז שם. ועיין באו' שאח"ז.

א

רצז) שם בהגה. וכן נוהגין. ואפי' לדעת מור"ם ז"ל המחמיר היינו משום איזה פעם נשתמש בהם בחמין או ששרו פתיתין מעל"ע ומטעם כבוש ומבואר בסעי' ו' בהגה דאם ברור לו שלא נשתמש בחמין א"צ הגעלה וגם מבואר שם דבדיעבד אין להחמיר כולי האי בכ"ז יעו"ש. ונ"מ לדידן דאף דאנחנו מחמירין בפסח ככל חומרות האשכנזים מ"מ בענין זה דכלי שתייה דלעולם אין דרך במקומותינו להשתמש בחמין דשרי אף לדעת מור"ם ז"ל מאחר דאין חשש זה בינינו ואף דשוהין כ"ד שעות וכבוש כמבושל מ"מ אין דרך לשרות פתיתין כלל ואף שכלים של שכר שוהין ימים רבים מלאים יי"ש (והיינו שמדבר רק על אנשי מקומו שאין דרכם לעשות שכר ויי"ש משעורין) מ"מ אינו אלא חשש בעלמא מהכישות שאינו מבורר ואף שלכתחלה ודאי שהטוב והישר לקנות חדשים מ"מ כשאינם נמצאים או לעניים נראה פשוט להתיר בשופי ובפרט בכלי זכוכית שי"א דאינם בולעים ודוק. והנכון לעשות לקנקנים של מים ושכר וכן לצלוחיות של זכוכית עירוי ג' ימים ואז יוצא מכל מיני ספק. זכ"ל.

א

רצח) [סעיף כו'] כלי זכוכית אפי' מכניסן לקיום וכו' והטעם כתב ב"י בשם ראבי"ה משום דכלי זכוכית שיעי (חלקים) ולא בלעי כדאמרינן גבי לב בפסחים ע"ד ע"ב יעו"ש.

א

רצט) שם. אפי' מכניסן לקיום. היינו ששוהה בהם החמץ זמן מרובה וכדפרש"י בע"ז ע"ד ע"ב לגבי יי"נ וב"י ביו"ד סי' קל"ה. וכ"כ הר"ז או' ע"ג.

א

ש) שם. ואפי' משתמש בהן בחמין. היינו שמשתמש בהם חמץ בחמין בקביעות דאי דרך עראי הא כתב בסעי' הקודם דאפי' בשאר כלים הולכין אחר רוב תשמישן ומאי רבותיה דזכוכית. וכ"כ הר"ז שם.

א

שא) שם הגה. ויש מחמירין וכו' והטעם משום דס"ל דהוי ככלי חרס הואיל ותחלת ברייתו מן החול והתורה העידה על כלי חרם וכו' ואע"ג דתשמישן בצונן מ"מ שורין בהן פתיתין של לחם חם ביין והוי כבוש כמבושל. ב"י.

א

שב) שם בהגה. אפי' הגעלה לא מהני להו. ואע"ג דתשמישן בצונן מ"מ פעמים משתמשין בהם בחמין וכמ"ש בסעי' כ"ה בהגה דחוששין אף לתשמיש שאינו קבוע ולכן אפי' הגעלה לא מהני להו כמו כלי חרס. הגר"א.

א

שג) שם בהגה. וכן המנהג וכו' ואם עבר והשתמש בו בפסח אפי' בחמין בלי שום הכשר הרי חמין הללו מותרין אם רוב תשמיש כלי זה כל השנה הוא בצונן פחות מעל"ע אבל אם רוב תשמישו כל השנה הוא בחמין או אפי' בצונן אלא שרוב הפעמים דרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעל"ע או יותר כגון צלוחיות שפיהם צר שדרך להכניס בהם יי"ש לקיום אף בדיעבד אסורין החמין שנשתמשו בו או המשקה שעמד בו מעל"ע אלא א"כ הכשירו קודם שנשתמש בו ע"י הגעלה או ע"י מילוי ועירוי. ר"ז או' ע"ג. והוא ממ"א ס"ק מ"ט והביאוהו האחרונים אלא שהרחיב הדברים.

א

שד) ובמקום שאין בנמצא כלי זכוכית ואין לו כוסות ושאר כלים רק הכלים המחומצים נ"ל דבוטעלק"ש אין להם תקנה שידוע שהשמרים נדבק בהם וכן כל כלי שא"א לו להכניס ידו לתוכו לנקות אותו היטב אבל כוסות אם יכול לנקותן יפה יפה יכול להכשירן ע"י עירוי ג' ימים דהיינו שיתן אותם לכלי אחר וישהה שם במים יותר מכ"ד שעות ואז ישפוך אותו מים וישפוך לתוכו מים אחרים וישהה ג"כ יותר מכ"ד שעות ויחזור לשפוך המים ויתן מים אחרים וישהה כ"ד שעות דהיינו עד שישהה בתוך ג' מימות מחולפות ג' מעל"ע דאפי' אם תמצא לימר ששהה בתוכו חמץ מעל"ע ובלע חמץ מ"מ הא לא ישהה עכשיו מעל"ע ואע"ג דכלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין אסור להשתמש בו אפי' בצונן מ"מ הא י"א דכלי זכוכית אינו בולע כלל אפי' ע"י חמין ובמקום דוחק יש לסמוך ע"ז אבל במקום שנמצא לקנות חדשים אסור לפרוץ גדרן של ראשונים כיון שהמנהג כן הוא שלא להשתמש בהן. ח"א כלל קכ"ה או' כ"ב.

א

שה) הרב שכנה"ג כתב על כלי הפארפור"י שראה תשובת הרדב"ז שאסרן עי"ש והיא לו נדפסה בתשו' הרדב"ז ח"ג שנדפסו מחדש בפיורד"א סי' ת"א יעוש"ב. ואחד הרואה בעיניו יראה דאייתי בידיה תשו' לקמאי כדבריו וכבר הפר"ח הזכיר דבריו יעו"ש וכ"ז בפארפור"י אמיתי וכ"ש דהיום מזייפים כמ"ש ז"ל וכבר נתפשט המנהג לשוויינהו לכלי הפארפור"י כעאני דפחרא נחשבו לנבל"י חרס. מחב"ר או' יו"ד.

א

שו) שם בהגה וכן כלי כסף וכו' היינו שמצויירין בפנים בהיתוך זכוכית ולכן הוי דינם ככלי זכוכית כמבואר בתה"ד סי' קל"ב יעו"ש.

א

שז) שם בהגה. אבל מבחוץ וכו' כגון על הידות או על הכיסוי. תה"ד שם. או בכלי מבחוץ. לבוש.

א

שח) שם בהגה. אבל מבחוץ אינו מזיק. ומותר להשתמש בו בפסח ע"י הגעלה או ע"י מילוי ועירוי. ר"ז או' ע"ה.

א

שט) [סעיף כז'] שפוד ישן שצלו בו וכו' כ"כ המרדכי פ' כל שעה וסיים שם לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קודם פסח עכ"ל וכתב עליו ב"י וכבר נתבאר בסי' תמ"ז שיש חולקים בדין זה וסוברים דחוזר וניעור עכ"ל אמנם בבד"ה כתב ומיהו בזה אפשר דמודו כיון דאין כאן חמץ ידוע אלא חשש מלח שלא נבדק עכ"ל ור"ל גם למ"ד חוזר וניעור הכא מודה דשרי כיון דאין כאן רק חשש בעלמא ולזה סתם בש"ע כדעת המרדכי ולא הביא פלוגתא כמ"ש בסי' תמ"ז סעי' ד' ולכן גם מור"ם ז"ל בהגה הסכים לזה דבדיעבד מותר וכמ"ש לעיל בסי' תמ"ז סעי' ה' בהגה גבי בשר ודגים שנמלחו קו"פ ולא נזהרו לבדוק המלח דבדיעבד אין להחמיר יעו"ש. ומ"ש הט"ז ס"ק ל"א דכאן פסק הש"ע לקולא לענין חוזר וניעור כבר כתב עליו המאמ"ר או' ל"ד דאין ספק דאשתמיטו מיניה דברי מרן בבד"ה יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' שי"ב.

א

שי) שם. שפוד ישן וכו' שכל השנה צלו בו בשר מלוח במלח שלא נבדק מפירורי חמץ שדרכם להמצא בתוך המלח. ר"ז או' ע"ו.

א

שיא) שם. צלו בו בשר וכו' אבל אם צלו בו פעם א' מולייתא או שאר חמץ ולא לבנוהו בנתיים אוסר, מ"א ס"ק נ"א. א"ר או' נ"ה. ר"ז שם. ח"א כלל קכ"ה או' כ"ד. והא דאוסר אם צלו בו מולייתא לדעת הש"ע בסי' תמ"ז סעי' יו"ד דנ"ט לפגם שרי הכא אוסר דוקא אם הוא ב"י ולדעת מור"ם ז"ל שם דנ"ט לפגם אסור הכא אוסר אפי' באינו ב"י. וכ"כ הר"ז שם. וה"ד אם היה נקי אבל אם לא היה נקי לכ"ע אוסר אפ' אם אינו ב"י דחמץ בפסח במשהו. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' רכ"ח.

א

שיב) שם הגה. מיהו אין להתיר רק בדיעבד. וכ"כ הלבוש חמ"מ או' כ"ד. ר"ז שם. ח"א שם. ונראה מדברי הפו' דאף לכתחלה שפודים כאלו מותרים ע"י הגעלה וא"צ ליבון וכן כל כיוצא בזה. חמ"מ שם. ועיין באו' שאח"ז ולעיל או' ס' ודוק.

א

שיג) שם הגה. מיהו אין להתיר רק בדיעבד. ובמקום שאין צולין בשפוד אלא בשר שלא נמלח נראה דאין מקום לחוש אפי' לכתחלה מיהו המנהג להחמיר וללבן. מאמ"ר או' ל"ה.

א

שיד) שם בהגה. וכן הברזות וכו' נוהגין להדיחן. כ"כ ד"מ סס"י תס"ז. והטעם מפני שממשמשין בהם בידים המודבקים מחמץ. מ"א ס"ק נ"ב. ר"ז או' ע"ז ח"א כלל קכ"ה או' כ"ה. מיהו בתשו' מהרי"ו סי' קצ"ג כתב יש ליקח ברזות חדשות שמא היה כבר בחביות של שכר. ח"י או' ע' חק יוסף או' ס'.

א

שטו) שם בהגה. וכן העצים שתוחבין בהם כלי שתיה וכו' ששותין בהה שכר. מהרי"ו סי' קצ"ג, ד"מ או' ך' כנה"ג בהגב"י. מ"א ס"ק נ"ג. א"ר או' נ"ו. מק"ח או' מ"ח. ר"ז או' ע"ח. ח"א שם.

א

שטז) שם בהגה. צריכין הדחה וכו' ובדיעבד כ"ז אינו אוסר. חמ"מ או' ל"ה. ועיין לקמן או' שי"ח.

א

שיז) שם בהגה. צריכין הדחה וכו' שתוחבין בהם כלי שתיה ונתלחלח ממשקה שבתוכם משא"כ אם תולין אותן באוגגיהם אין קפידא. ח"י או' ע"א. א"ר שם. ואף לכתחלה. חמ"מ שם.

א

שיח) שם בהגה. צריכין הדחה וכו' וברזא שבחביות שכר אם תחבו במי דבש בפסח ושהה מעל"ע אסור המי דבש בשתיה ובהנאה ואם אינו ב"י יש להקל. וביי"ש אף באינו ב"י אוסרת בהנאה. ואה תחבו ליי"ש פסח ושהה כדי שירתיח ג"כ אוסר. א"א או' נ"ג. ועיין ביו"ד סי' קכ"ב סעי' ג' בהגה.

א

(ש"ע ס"א) חמץ כל השנה וכו' ואפי' אם נשתמש בחמץ תוך הפסח דינא הכי וכ"כ החק יעקב:

ב

שם ומיהו אם החזירן וכו'. עיין כנ"י ס"ס ל"ז:

ג

שם אסור להשתמש בו וכו'. עיין מ"י כלל י"א סק"ו וסי' י"ז סקי"א:

ד

מ"א סק"ד משמע דבתנור כצ"ל ועיין מ"י כלל ס' סק"ב:

ה

ש"ע ס"ג סכינים מגעילן וכו' עיין ט"ז סקי"ז וח"י סק"מ מ"ש בדין אם לא הגעיל הקת':

ו

(ס"ה) הכשירן בכלי עיין מ"י כלל ל"ג סק"ג:

ז

(סקט"ז) מ"א משמע דמחוץ וכו'. משמע דגם בחלודה דינן הכי וצ"ל דהיינו דוקא שנעשה קודם תשמישו ואולי גם בהגעל' לא מהני רק כוונתו דכשהוא מבחוץ יכול להעביר' וצ"ע ודו"ק ועיין ס"ג ועיין בי"ד סקכ"א.

ח

ש"ע סי"ד כיון שמזיע בכל שעה ע' מ"י כלל ל"ה ס"ס כ"א:

ט

ט"ז סקכ"ג ובי"ד סימן קל"א ס"א כתבתי דקשיא כצ"ל:

י

(הגה סכ"ג) אפילו הן חדשים וכו'. מה שמצוין שם כ"ט ט"ס ואין שם מקומו אלא בסעיף שאח"ז בהגה אפילו הן חדשים:

יא

(הגה סכ"ו) ויש מחמירין. עיין מ"י כלל ס"ה קי"ב:

יב

(ט"ז סקל"א) כדיעה ראשונה של סי' תמ"ז לענין וכו' כצ"ל:

א

ומותר להשהותן. ול"ד לחמץ שנתערב שאסור לשהותו דהתם נראה הוא אלא שאינו ניכר אבל בלוע בכלי אינו נראה ומצוי (ראב"ן) וכ"כ רי"ו וכ"מ בר"ן, ויש רוצין להביא ראיה מדברי התו' דדוקא אם נשתמשו בהן משהו חמץ שרי אבל אם נשתמשו בהן הרבה אסור ולא עיינו יפה דהתו' כ"כ אליבא דרב אבל אנן קי"ל כר"ש ואפי' נשתמש בהן הרבה שרי לשהות' כיון שאינו בעין וא"כ מותר אח"כ לבשל בהן לכתחלה:

ב

ומצניען וכו'. ואותן שמעמידין כלים על גובה הכתלים לנוי אפי' גבוה י' קומות אסור (ב"ח) ואפשר דנהגו כן משום דאינן ב"י ואף אם ישתמש בהן רבו המתירין כמ"ש סי' תמ"ז ס"י ומכ"ש באותן שרוב תשמישן בכלי שני או בצונן כגון קנקנים דאין לחוש והמחמיר תע"ב ועיין רדב"ז ח"א סי' ל"ה:

ג

אפי' בכ"ש. פי' אפי' לא עירה מהקדירה לתוכו רק עירה מהקדירה לכלי שני ואח"כ הניח כלי זה לתוכו וכתוב בד"מ דלדעת הטור אינו בולע אלא ע"י כ"ר או בעירוי אבל בכ"ש לא דלא כב"י עכ"ל, ול"נ דאף הרמב"ם לא אסר אלא בעירוי שגבי כלי מתכת כתב שנשתמש בהן בכ"ש כגון קערות וכוסות כו' נותן עליהם מים רותחין עכ"ל וקערו' תשמישן ע"י עירוי ועוד מדכתב נותן עליהם מים רותחין משמע דהגעלה צ"ל ע"י ערוי א"כ ע"כ מיירי שתשמישן ע"י ערוי והא דקרי ליה כ"ש משום דלאחר שעירה לתוכו הוא כ"ש וכ"כ הרי"ף ובכלי חרס כ' ג"כ כגון קערות וכו' וכ"ד הרב"י שהשמיט דין כ"ש אלמא הדר ביה וע"ל סימן תמ"ז ס"ג וכבר נוהגים להגעיל הכל אך בדיעבד אם נשתמשו בכלי שידוע שמעולם לא נשתמשו בכ"ר צריך להתיישב בדבר דהא הרשב"א בת"ה מחמיר כל השנה בכ"ש ופסק דבעי קליפ' וא"כ עכ"פ בפסח יש לנהוג כוותיה:

ד

דלמא חייס. כתב הב"ח משמע דבתנור של חרס מהני היסק דלא שייך חייס מיהו בתו' פ"ב דפסחים ובפ"ב דע"א ס"ל דתנור שהוא כ"ח אפי' חזרת כבשונות לא מהני וא"כ אפי' היסק פנימי לא מהני והכי נקטינ' עכ"ל ולא דק דהא בגמ' איתא בהדיא הא והא בתנור של חרס זה היסקו מבפנים וכו' ואנן קי"ל כהאי תירוצא וכ"ה בזבחים דף צ"ה וצ"ו ונעביד תנור של מקדש של חרס וכו' והתו' שכתבו דלא מהני היסק קאי לענין טומאה שאם נטמא לא מהני ליה הסקה לשויה ככלי חדש אבל לענין איסור א"צ להיות ככלי חדש דמיד שנפלט האיסור סגי וכ"כ הגאון בחדושי הלכות ומ"ש התוספות בע"א לענין איסור מיירי בתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה כ"כ התו' בזבחים בהדיא ע"ש: אך במהרי"ל כתוב דלא מקרי כבשונות אלא כשהסיקוהו ב' או ג' ימים עמ"ש סכ"ב, אבל הלבוש כתב להקל בהסקה וטיחה מועטת ועכ"פ צריך שיסיקנו יפה עד שיתלבן ואז לא גרע מקדירה שמלאה גחלים דהכא לא שייך חייס עליה ועוד דהא בגמרא אמרינן בהדיא עד שיוסק התנור משמע דלא בעי' כבשונות ומוקי לה בשל חרס: ועוד נ"ל דכובי' שעושין מלבני' השרופי' בכבשן יש להם כל דין כלי חרס דהא מעשיו ממש ככלי חרס אלא שהוא עב ביותר, ואם נשפך דבר רותח עליו אין לו תקנה אלא בליבון אבל לבנה שנתייבשה בחמה יש לה דין כלי אדמה ועיין בטור די"א דכלי גללים וכלי אבנים דינן ככלי חרס ולא קי"ל הכי:

ה

סכינין. ואם הקת' קבוע במסמרות קטנים אין מועיל הגעלה כי יש גומות הרבה במקום המסמרים (ב"ח):

ו

מגעילן בכלי ראשון. משמע בגמ' דאפי' מאן דאפשר לקנות חדשים מותר להגעילן, והפייט יסד אם אפשר לעשות חדשים הן משובחין ס"ל דה"ק אנא כעין חדתא קאמינא למאן דלא אפשר ליה לכן מוטב לקנות חדשים, ועוד נ"ל דלפי מ"ש בס"ו בהג"ה דאין הולכין אחר רוב תשמישו וא"כ היה הסכין צריך ליבון דלפעמים תוחבין בראשו חתיכות פת לאפות אצל האש ולפעמים חותכין בו פשטיד"א או פנקו"כן על האש וכמ"ש בי"ד ססי' קנ"א:

ז

שעודנו רותח. שהיס"ב ויש נוהגין ליתן אבן מלובן על הסכין ולערות עליו רותחין כמ"ש ס"ו ונ"ל שלא נכון לעשות כן בסכין לפי שבכלי האבן מונח בתוכו יפה משא"כ בסכין:

ח

והנדן כו'. לפי ששמנונית נדבק בה בעין ונ"ל דאם פותח התפירות וגוררם היטב אפשר דשרי וכמ"ש סי"ח:

ט

ע"י האור. פי' בלי מים כגון שפוד ואסכלא שצולין עליו מוליית' של חמץ עסכ"ז:

י

צריכין ליבון. דמה שבולע ע"י מים פולט ע"י מים אבל זה בלע ע"י האור ממש צריך ליבון:

יא

ויש מקילין כו'. המרדכי והג"מ כ"כ בליבון מחלב לבשר וכמ"ש סי' תק"ט ס"ה אבל גבי חמץ מצריכים ליבון מעליא וכמ"ש גבי מחבת ועב"י רק הד"מ כ' דלדעת או"ה שפסק דחמץ מקרי התירא בלע א"כ גם בחמץ די בליבון קל כזה עכ"ל ועמ"ש סי' תמ"ז ס"ה דהרשב"א ס"ל דמיקרי איסורא בלע וא"כ אפי' בדיעבד יש לאסור אם לא ליבנו אותו כ"כ:

יב

חצובה. היינו כלי שיש בו ג' רגלים שמעמידין הקדרה עליה וצריך ליבון שלפעמים נשפך עיסה עליה:

יג

תשמישן בכ"ש. כגון קערות ב"י, ולאו קערות ממש קאמר דהא כתב אח"כ וכלי שמשתמשים בו בעירוי וכו' והיינו קערות אלא ה"פ דהקערות מקרי כ"ש ואם תחבו כף בתוכו אותו הכף צריך הגעלה, וכל זה לכתחלה ועמ"ש ס"א:

יד

בהכשר דכ"ש. שירצה להכניסם בקער' גדולה:

טו

סדקים. אפילו נעשה מחדש (רשב"א עסי"ג):

טז

בתוך הכלי. משמע דבחוץ אינו מזיק עס"ס כ"ו:

יז

שלפעמים משתמשין כו'. ועוד ששורין בהם פתיתי לחם מע"ל וכבוש כמבושל (הג"מ):

יח

אבן מלובן. וב"ח כ' דלא הוי ככ"ר ולא מהני רק בקנקנים וכוסות ויש להחמיר בקערות שיש להם אוגנים ובליטות כעין כפתורים ופרחים שאז א"א להעביר האבן ע"פ כולם ולכן אין להם תקנה אלא שיכניסם ליורה:

יט

דלמא חייס עלייהו. וה"ה אם הקתא מקצתה בקרן או שעשויה בדבק שקורין אויף גשוב"ן (ב"ח מהררי"ו):

כ

סלים. אף על גב דבשר עצמו שרי כמ"ש סימן תמ"ז ס"ה היינו משום דאפי' את"ל שהיה בו חמץ בטל בס' אבל בכלי לא שייך ביטול (ב"ח) ופשוט דאם מלחו עליהם בלי הגעלה שרי כמ"ש סכ"ז ועוד דאין מליחה לכלים כמ"ש בי"ד ססי' ק"ה עמ"ש ססי' צ"ו ביו"ד ובש"ך שם ובת"ח דמלח לא מיקרי דבר חריף אא"כ מלוח ביותר דלא כע"ש:

כא

מותרת בהגעל'. שהרי אין אופין בו חמץ בעין אלא עם שומן ומה לי שומן או מים אבל האגנו' שאופין בהם עוגות בעין צריך ליבון עס"ס ט"ו וס"ו:

כב

ויש מחמירין ללבן המחבת. דלפעמים נתייבש השומן והעיסה נאפה בעין על המחבת:

כג

ונוהגין ללבנו. וכ"כ הלבוש סי"ז וכ"מ בד"מ שהג"ה זו שייכא כאן אבל במקצת ספרים איתא הג"ה זו בסי"ו גבי מדוכה וכ"מ בב"ח ובהגהות סמ"ק ע"ש:

כד

אין לאסור בדיעבד. דלא אמרינן שמוליך בליעתו בכולו כמ"ש בי"ד סי' קכ"א ס"ו (ד"מ) וז"ל או"ה שער נ"ח צריך להגעיל הבית יד של המחבת ומיהו נראה דבדיעבד אין לחוש כל כך כ"ש עץ פרור שרגילין להכניסו כולו ליורה שצריך להגעילו ועוד דאפי' בודאי לא הכניסו הא קיי"ל כלי שנאסר במקצת צריך הגעלה בכולו ואם כף נתחב מקצת באיסור והגעילו במקצ' ותחבו בתבשיל התבשיל מותר והכף צריך להגעילו שנית ולתחבו כולו ביורה עכ"ל ונ"ל דוקא שתחב בתבשיל אותו מקצת שהגעיל דאף את"ל שמתחלה פשט האיסור בכולו כמ"ש ביו"ד סי' צ"ב מ"מ לא אמרינן שמפליט מאותו צד שלא נתחב וכמ"ש סימן צ"ד אבל אם תחב אותו צד שלא נגעל אסור וכ"מ בי"ד סי' צ"ב ס"ה גבי טיפת חלב שנפלה על הקדיר' ומ"ש בד"מ דאינו מוליך בליעתו היינו שאינו מפליט ממנו כנ"ל ועבי"ד שם ובהכי מתישבת קושיות הרב"י בי"ד סי' קכ"א על הטור דהטור מיירי שרוצה להשתמש באותו מקצת שליבן לכן די כשמלבן קצת אבל אם רוצה להשתמש בחציו השני צריך ללבנה ג"כ ע"ש ועס"ס כ"ו ונ"ל דהאי שכ' אין אוסרים בדיעבד פי' אם נשתמש בהם כבר אבל לכתחלה אסור להשתמש בהן אפי' הוא בתוך הפסח וא"א להגעילו:

כה

ע"י עירוי. שה"ז דומה גם כן לעירוי שהלכה הבליעה מצד זה לצד זה:

כו

קדם הטלאי. פי' שהטלאי נעשה בשעה שהיה הכלי חדש או שהגעילו הכלי קודם ששמו הטלאי:

כז

ישים גחלים. צ"ע דברשב"א לא כ"כ אלא כשקדם הטלאי לבליעת האיסור דחיישי' שמא יש שם עדיין איסור בעין וכ"כ הב"ח דבקדמה בליעה לטלאי לא מהני גחלים אלא צריך ללבן כל הכלי וכ"מ באו"ה שער נ"ח די"ט עכ"ל, לכן נ"ל דבקדם בליעה לטלאי צריך לשום כ"כ גחלים עד שיהו ניצוצות נתזים ממנו וז"ש עד שישרף גוף האיסור ואם קדם טלאי לבליע' די בליבון קל כמ"ש ס"ד בהג"ה, כלים ישנים שחיפן בבדיל יש מצריכים הגעלה אח"כ והרא"ם ח"א סי' מ"ג כתב דא"כ לא תיהני להו הגעלה דהוי כמו קדם הבליעה לטלאי ומסיק דא"צ הגעלה חדא דכלים שדינם בהגעלה סגי בליבון קל כזה שאינו יכול ליגע בו בצד השני כמ"ש ס"ד וכיון שניתך העופרת הוי כליבון קל, ועוד כיון שהבדיל מפסיק ה"ל ככלים חדשים (ולפ"ז אפי' חיפן בבדיל ישן שהרי הבדיל עצמו מתלבן) וכ"כ בהגמ"נ וער"ס תס"א ועבי"ד סי' ק"כ לענין טבילה וע"ל סכ"ד:

כח

וינקרם היטב. ומוטב להניח גחלים על מקום הרושם:

כט

כיסוי כו'. עבי"ד ססי' צ"ג דבכיסוי מחמירים אפי' אינו ב"י ולכן אין בו צד קולא בפסח עסי' תמ"ז ס"י:

ל

צריך ליבון. לפי שנוגעת ברוב הפעמים בחררה ועוד שמזיעה מהבל החררה (טור):

לא

מדוכה. כתב הטור שהיו רגילין לדוך בתוכו שומין ודברים חריפין עם פירורי לחם ולכן יש רוצים לומר דצריך ליבון דדמי לבית שאור ובית חרוסת והוא פסק דסגי בהגעלה וכמ"ש סכ"ב ע"ש וכתב הב"ח מדוכות שלנו צריכים הגעלה דשמא בא לתוכו חמץ משהו ונבלע בתוכו ע"י חריפות הבשמים אבל לא ילבנו במילוי גחלים דדלמ' חייס עליה דעבידי דפקעי שאין עשוים אלא מפסולת נחושת ומשום חומרא דחמץ ידוך הבשמים קודם פסח דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא ואפי' הגעלה לא הוי צריך כמ"ש סכ"א גבי חבית ואם לא עשה כן ידוך בי"ט עצמו כשהגעילו והעולם נוהגין כמ"ש רמ"א ללבנו ול"נ כמ"ש עכ"ל ונ"ל שהדין עמו דאף לפי הספרים שגורסין כאן ונוהגים ללבנו וכו' היינו במדוכה הנ"ל אבל במדוכות שלנו לעולם אין דכין בהם חמץ רק כרכום ונעגלי"ך וזה אין חמץ לכן די בהגעלה, ומ"ש הב"ח לדוך קודם י"ט אחר הגעלה משום נ"ט בנ"ט דהיתיר' צ"ע דבדבר חריף אין מועיל נ"ט בנ"ט כמ"ש בי"ד סי' צ"ה ואפשר שאמרה לחומרא בעלמא ומה"ט עושים שלא כדין שלפעמים חותכין זנגביל בסכין של בשר ודכין אותו במדוכה ונמצא המדוכה בלוע מבשר ואחר כך דכין בתוכו בשמים ואוכלין בחלב לכן יש ליזהר שלא לחתוך הזנגביל רק בסכין חדש: ואם דכו במדוכה שלנו בשמים ושמו בתבשיל צ"ע אם יש לאסור בדיעבד דמחשש שחתכו הבשמים בסכין ודכו בתוכו אין לאסור בדיעבד כי מספק זה שמא בא לתוכו פירור חמץ אין אוסרין בדיעבד כמ"ש ס"י גבי סלים דיש שאין מצריכין להם הגעלה אף על גב דמלח הוי ג"כ דבר חריף ועסכ"ז ועמ"ש סימן תמ"ז ס"ו ובש"ך בי"ד סי' צ"ו כתב די"א דזנגביל לא מקרי דבר חריף דלא כת"ח ע"ש:

לב

קילוף בכלי אומנות. דהגעלה מפלטת כל הכלי מעבר אל עבר:

לג

שלא להשתמש. דנוהגין כמ"ד דלא מהני הגעלה לבית שאור ואם לאחר הגעל' משים סדין או מפה להפסיק ביניהם שרי להשתמש בהם כמ"ש בסמ"ק סי' רכ"ב (ב"ח) ומיירי ליתן בתוכו מצות חמות מיהו אין להקל ללוש בהן אפי' ע"י הפסק מפה וסיים בסמ"ק ונכון לטוחן בטיט כמ"ש ססי' תמ"ב עמ"ש שם:

לד

הנפה. ואם בא מים על הנפה אפי' על מקצתה אין לה תקנה להשתמש בה בפסח (מהרי"ל): ונ"ל דאפי' במקום שאין שם נפה חדשה מוטב שלא ירקדו הקמח:

לה

רי"ב אייז"ין. דלפעמים מפררין עליו לחם גם תמכא שחתכו בסכין חמץ ונשאר בתוכו בעין ובזה אפי' בדיעבד יש לאסור בפסח אבל בע"פ מותר בדיעבד דבטל בס':

לו

ע"י כיבוס. ולפי מ"ש הש"כ בי"ד סי' קל"ח ס"ח לא סגי בהדחה אלא בכיבוס גמור כמ"ש בסי' תמ"ב מיהו בתו' ובהג"א סוף ע"א משמע דזהו דוקא באיסור רותח אבל בצונן סגי בהדחה והב"ח ססי' תנ"ג כתב בשם ת"ה דבחמץ אפי' מתיר התפירות לא מהני כיבוס דהחמץ נדבק בו וא"א שלא נשאר בתוכו משהו חמץ ע"ש, מיהו בפסקים סי' קמ"ז כ' בהדי' להקל וא"כ גם בת"ה כוונתו כן רק שיגרד בסכין היטב החמץ וגם במפות שעושין המצות עליהם אסור לעשות עליהם פעם אחרת אפי' ע"י הדחה דהבצק נדבק בהן וצריך כיבוס וכ"ש דלא מהני מה שמהפכין אותם דהחמץ מבצבץ ויוצא מעבר אל עבר:

לז

שאין מועיל וכו'. לפי שבולע האיסור ע"י האור עצמו: כתוב בתשובת מהר"מ מרוטנבורק ד"פ סי' קע"ז והתירו מצה שהונחה על הרחת שנשתמש בה כל השנה ולא נתקנחה והכניסו עליה מצה לתנור וגם הוציאוהו חמה והתירו לקלוף התחתון ויכול להיות כדבריהם כן הוא גבי מצה אבל חטה שנמצאת בבשר מליח אסור כולו וכו' ע"ש, וכ"כ הלבוש דיש להתיר בקליפה ועוד דהא אפי' חמץ ממש שנגע במצה די בנטילת מקום כמ"ש ססי' תס"א דלא כרש"ל דאוסר ועסי' תמ"ז ס"א, אך לפי מה שרגילין לאפות עוגות עם שומן א"כ אוסר כולו דבדבר שמן אוסר כולו ודוקא שאינה נקיה אבל אם הודחה שפיר סגי בקליפה דבלוע בכלי לא מחמרי' כוליה האי וכ"מ בי"ד סי' ק"ד סס"ה ומכ"ש אם אינה ב"י עסי' תמ"ז ס"י ועבי"ד סי' צ"ד ס"ח: כתוב בת"ה דאפילו קליפה והגעלה לא מהני ברחת, וכתב ד"מ בשם מהרי"ב דאף הרחת שרדו בו מצה בשנה שעברה צריכה הגעלה שמא נדבק בה חמץ עכ"ל: כתוב בהג"מ אם רדו בו מצה חמוצה אסור לרדות בו עוד אלא צריך להביא אחרת כ"מ בשל"ה, ובספר אפי רברבי בשער ע' כ' אם הוציא מצה חמוצה במרדה ואח"כ אחרות ונתערבו ראשונות באחרונות נתבטלו עכ"ל וזהו סברא דחויה הוא שס"ל שאין איסור הבלוע יוצא מכלי בלא רוטב ואין איסור אלא פת ראשונה משום שהיה קצת בעין ואם נתערב בטל וכמ"ש באו"ה שער ל"ט ד"ז ע"ש, באשר ידוע שכל דבריו לקוחים מאו"ה אבל אנן קי"ל כמ"ש בי"ד סי' ק"ה סס"ז דכלי פולט בלא רוטב וכ"מ באו"ה שם ע"ש ודוק מיהו נ"מ דמצה ראשונה נאסרה כולה אם יש חשש שמנונית או אם אין חשש שמנוני' אסור כדי נטילה אבל אחרות א"צ אלא קליפה שכבר נתקנח במצה הראשונה וא"כ אם נתערבו בטלות דלא הוי דבר שבמנין כיון שאין איסורו מחמת עצמו ודוקא בע"פ אבל בפסח לא בטיל כמ"ש סי' תמ"ז ס"ט וכ"כ הא"ר שנ"ד: ונ"ל דכל זה מיירי במצה שנתחמצה חמץ גמור, אבל מצה כפולה ונפוח' כיון שהיא גופא חומרא היא כמ"ש סס"י תס"א די לאסור הרחת לכתחלה אבל לא לאסור המצות האחרות וכ"מ בהגמ"נ ובשל"ה:

לח

שמצניעים בהם אוכלים. אבל סתם תיבות א"צ הגעלה (ב"ח דלא כב"י), כתב ד"מ דא"צ להניח דפין עליהם ומהרי"ל כתב דישים סמרטוטין עליהם לאחר הגעלה וכן נוהגין דשמא יש קצת חמץ בעין:

לט

בעירוי ג' ימים. כדין יין נסך דתשמישו בצונן כמ"ש בי"ד סי' קל"ה סי"ב, וכ' האגודה כלים שתשמישן בצונן כגון קנקנים וכוסות מוטב לעשות בעירוי מלהגעילם עם כלים שתשמישן בחמין: כתב הב"ח נהגו להחמי' שלא להשתמש כלל בחבית שכר שמצוי בהם גומות גם א"א לנקר בין הנסרים שלא ישאר שם משהו זוהמא והוא חמץ גמור וישאר בעין כמ"ש הר"ש מאוסטרייך שלא להכשיר שום כלי עץ כמו קערות ודומיהן דמצוי בהן גומות כ"ש חבית וכן הורה רש"ל ומור"ש מלובלין ומהר"ר הירש שור, מיהו בחבית של מי דבש יש להתיר בהגעלה אף על פי שנתבשל ביורה שבישלו בו שכר תוך מע"ל דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא עכ"ל ועמ"ש סי' תמ"ז ס"ה די"א דלא אמרי' בחמץ נ"ט בנ"ט מ"מ בחבית פשיטא דיש להקל ובלבוש כתב דחבית של שכר יפתח השולים ויגררם היטב ושל יין שרף לא מהני הגעלה וע' במהרי"ל:

מ

ובדיעבד אם כו'. דטעם החמץ בטל בששים קודם הפסח כיון דהתירא בלע א"צ לשער נגד כל החבית ועוד דנט"ל הוא שאינו ב"י ועוד דשכר ביין נט"ל הוא עכ"ל המרדכי ובת"ה כ' הטעם משום דהוי לפגם ע"ש וא"כ לפי מ"ש סי' תמ"ז ס"י לאסור נט"ל בפסח א"כ צ"ל דה"ק אם נתנו בו יין או דבש קודם פסח מותר לשתות ממנו בפסח ובלבד שיערו אותו קודם פסח לחבית של פסח וגבי יין אפי' היה הכלי ב"י שרי דשכר ביין נט"ל הוא כמ"ש בי"ד אבל במי דבש לא הוי לפגם ולכן אם היה הכלי ב"י אפי' קודם פסח אסור אם לא היה ס' נגד החמץ עמ"ש סי' תמ"ז ס"ה, ומשמע בת"ה שם שחבית של יי"ש אף על פי שאינה ב"י אסור הכל דעינינו רואות שנ"ט לשבח הוא וכמ"ש בי"ד סי' קל"ז סס"א לגבי יין ע"ש עמ"ש סי' תמ"ז ס"ה:

מא

ובית חרוסת. היינו שנותנין דברים חריפים עם חמץ:

מב

על ידי הגעלה. ואנו נוהגין לאסור כמ"ש סי"ז:

מג

דלא לאשתמוש. אפילו בצונן ועבי"ד סי' קכ"א:

מד

על התנור. וה"ה על הקכלי"ן משום שרגילין להשים בהן קרעפלי"ך וחמיכות /וחתיכות/ פת וכלי חרס הם ואין יוצא מידי דפיו לעולם דלאו כבשונות הם ומי שירצה יתן ברזל תחתיהן וישתמש עליו בפסח (מהרי"ל) ולפי מ"ש ס"א לא בעי כבשונו' ומ"מ היסק אין מועיל שהסיקו מבחוץ כמ"ש ס"ב וכ' הב"ח סימן תמ"ו ומיהו צ"ע אם יש לאסור בדיעבד כשהמאכל בקדירה והניחוהו על התנור כשהיה חם דקי"ל דאין האיסור מפעפע מדופן לדופן, ותו דבתנורים שלנו שעל התנור אינו אלא טוח בטיט אם יחזור ויטוח טיט חדש כעובי אצבע או פחות בודאי שאין החמץ מפעפע מדופן לדופן דרך הטיט מיהו למקצ' תנורים שמעמידין קכלי"ן בכל צד מסביב וחוזרים ועושים כיסוי למעלה מאותן קכלי"ן ונעשה התנור קטן אם הניחם לשם קדירה עם המאכל בפסח פשיטא דאסור דה"ל כאלו הניח הקדירה בתוך התנור חם של חרס דאסור ודאי אפי' בהנאה הא לאו הכי אין לאוסרו כ"א באכיל' כיון דליכא דררא דחמץ אפי' משהו בודאי וכן קבלתי ממורי מהרר"ה שור ז"ל עכ"ל, ומור"ם לובלין בתשו' סי' ק"ז כ' אם הושיבו קדירה על תנור בית החורף או בתוכו בפסח חומרא יתירה הוא ולא נמצא בשום פוסק כ"א במהרי"ו ודי בזה לאסור לכתחל' אבל לא בדיעבד עכ"ל ונ"ל משום דס"ל דאין מפעפע מדופן לדופן וכ"פ בי"ד סי' צ"ב סס"ח ועוד דאפי' את"ל שהיה שם קצת חמץ בעין די בקליפה כיון דאין שם רוטב וא"כ הקדיר' אסור' והתבשיל מותר וכמ"ש סי"ט ואי משום שיש כיסוי למעלה עכ"פ אין היד סולדת בזיעה למעלה ונ"ל דאם הושם תוך התנור אפי' יד סולדת בכיסוי שרי משום שכבר הוסק התנור ואף על פי שלא נתכוין להכשירו שרי בדיעבד כנ"ל:

מה

בהיתוך זכוכית. אפשר שכוון למ"ש המרדכי דהמצופין בהיתוך אבר מותר בהגעלה בכלי מתכות וכ"כ הלבוש וצ"ל דוק' שמציפין באבר ממש אבל מה שקורין גלוזיר"ט אף על פי שעשוי מהיתוך אבר לא מהני הגעלה דאין בו ממשות אלא צבע בעלמא וכ"כ הרמב"ם כלים המשוחים ושועי' באבר שעושין אותן כעין זכוכית אסורים וכ"מ בתו' ע"א דף ל"ג ועבי"ד רסי' ק"כ:

מו

ויש מקומות. מפני שמחזיקין אותם בסובין ואין מחזירין אותו רק לתנור שהוסק בעלמא דלא מיקרי כבשונות אא"כ הסיקוהו ב' או ג' ימים רצופין (ועמ"ש ס"א), וראיתי בתשו' דאף אותם שקבלו קוניא מעט משאר קדרות אסורים אבל לטעם חוזרים לכבשונות שרי דמיד נשרף הסובין שבהן דלא חס עלייהו האומן לשורפן ביותר אבל המחופין לגמרי חס עלייהו לשורפן ביותר שלא נתקלקל הקוניא ועוד מצאתי בשם גאון דמן הדין לאוסרן כל השנה שמא חיפה כלים ישנים אלא שהתירו משום דשמא אינו ב"י בפסח חמיר טפי עכ"ל ובתשו' כ' משום דלא ניכר בליעתו כ"כ דחיישינן שמא נשתמש העכו"ם בהן עכ"ל ובד"מ כ' בשם מהרי"ב דיש לשאול לאומנים כיצד מתקני' אותם א"כ ס"ל כטעם הראשון וכן נוהגים עתה בקצת מקומות שיהא יהודי עומד ע"ג בשעת מלאכה אבל לטעם השני יש להחמיר:

מז

אפי' הן חדשים. דחיישי' שמא חיפה כלים ישנים או צבען וכ' מהרי"ל אין להשתמש בכלי' הצבועים בכרכום:

מח

המחופין בבדיל. עמ"ש סי"ג:

מט

וכן המנהג. אבל בדיעבד אין להחמיר (ד"מ) פי' אם הוא תשמישו בצונן אפי' בלא הגעלה כשר ואם תשמישו בחמין עכ"פ בדיעבד מהני הגעלה ונ"ל דאם עמד בו חמץ מע"ל דינו כתשמישו בחמין כמ"ש ס"ו ומכ"ש שאותן שמשימין בהן יין שרף לקיום ואין לדמותו ליי"נ עבי"ד סי' קל"ה ס"ח דכמה קולות הקילו ביי"נ משא"כ בחמץ עסכ"א:

נ

אינו מזיק. שאין משתמשין בכלים חשובין כאלו ברותחין ואת"ל שעירו לתוכן רותחין הא כ' המרדכי פ' ג"ה דבישל במקצת כלי אין הבליעה הולכת בכל הכלי וצ"ע בתו' פי"א דזבחים עכ"ל ת"ה ועבי"ד סי' צ"ב דקי"ל ההיא דתו' דזבחים לחומרא שהולכת בכל הכלי ועמ"ש סי"ב:

נא

שצלו וכו' מותרים. לפי שטעם החמץ נתבטל קודם פסח (מרדכי) ואפי' להחולקים בסי' תמ"ז ס"ד הכא מודו שאין כאן חמץ ידוע (בד"ה) ועמ"ש שם ס"ג ועמש"ל ס"י דבכלי לא מבטלינן איסורא מ"מ הכא מספיקא לא מחזקינן איסורא שהיה על הכלי חמץ: ואם צלו פעם א' מוליית' או שאר חמץ ולא לבנוהו בנתיים אוסר:

נב

הברזו'. מפני שממשמשין בהם בידים המודבקים מחמץ (שם):

נג

כלי שתיה. של שכר (ד"מ):

א

(א) קדרות – וה"ה קערות שתשמישן ע"י עירוי וכלי שני ג"כ דינא הכי:

ב

(ב) של חרס – וה"ה שאר כלים שאינם של חרס אם אינו רוצה להגעילן או ללבנן ג"כ אפשר בהאי תקנתא לשפשפן ולקיימן עד אחר פסח אלא שדיבר בהוה דבשאר כלים כיון שיש להם תקנה אינו עושה כן רק מגעילן או מלבנן וכדלקמיה:

ג

(ג) שנשתמש בהם וכו' – וכלים חדשים שקונין מהשוק אפילו כלי חרס אין צריך לספק בהם שמא נשתמשו בו דאין דרך להשתמש בכלים חדשים וא"צ אלא טבילה בכלי מתכות אבל כאשר נקנים מן הנכרי בביתו ואינו מכיר בהן ודאי שהם חדשים אם הם כלי מתכות צריך מספק להגעילן או ללבנן כפי תשמישן [מלבד מה שצריך לטבלן] ואם הם כלי חרס צריך שבירה מספק:

ד

(ד) כל השנה – וה"ה אפילו נשתמש בהם חמץ תוך הפסח די בדיעבד בשפשוף היטב ומותר להשהותן עד אחר הפסח כמבואר לעיל בריש סימן תמ"ז [חק יעקב ולב"ש] ובפמ"ג מפקפק אם בישל בהם בשביעי של פסח בא"י או בח' של פסח לדידן בחו"ל בעוד שהכלי בן יומו שלא להשתמש בו ע"ש:

ה

(ה) אפילו אותם שעושין וכו' – כלומר דאז הם בלועים הרבה חמץ ואם יבשל בהם אחר הפסח בודאי לא יהיה ששים נגדם אפ"ה מותר והטעם דאנן קי"ל דחמץ לאחר הפסח מן התורה מותר ואינו אסור אלא משום קנסא דקנסו חכמים על מה שהשהה החמץ ולא קנסו אלא על החמץ שהוא בעיניה אבל על מה שבלוע בכלי לא קנסו ולפיכך מותר אפילו לכתחלה לבשל בהם אח"כ:

ו

(ו) משפשפן – ואם לא שפשפן קודם פסח משפשפן תוך הפסח או לאחר פסח כדין לא ביער קודם פסח המבואר בסימן תל"ה:

ז

(ז) ומצניען וכו' – יש נוהגין לסדר כלי בדיל של חמץ בתוך הבית בגובה הכותל במקום שאין יד אדם מגעת לשם והם סדורין כל ימי הפסח לנוי ואין למחות בידם ואע"פ שכל דבר שגזרו עליו חכמים מחמת חשש שמא ישכח וישתמש בו לא חלקו בגזירתם ואסרו אפילו הגביה אותו הדבר עשר קומות כמו שנתבאר בסימן רע"ה מ"מ כיון שאינן ב"י מבליעת החמץ בשעה שמסדרין אותן ומכ"ש באותן שרוב תשמישן בכלי שני או בצונן כגון קנקנים אין לחוש ומ"מ המחמיר בזה תבוא עליו ברכה:

ח

(ח) ולהצניע המפתח – ר"ל דאם יבוא לחפש אחר המפתח יזכור שהוא פסח:

ט

(ט) אינו מועיל וכו' – דהיסק שהוא רק מבחוץ אינו מועיל להפליט את הבליעה:

י

(י) שעירה לתוכו רותחין – כגון קערות דדרך לשפוך עליהם מהקדרות:

יא

(יא) אפי' בכלי שני – פי' אפילו לא עירה מהקדרה לתוכה רק לכלי אחר ואח"כ הניח כלי זה בתוכה. ולדינא הסכימו האחרונים דלכתחלה בודאי יש להחמיר כדעת הרמ"א דאין להתיר אף כשידוע שלא נשתמש בו חמץ רק בכלי שני ולכן בכלי מתכות צריך הגעלה וכמבואר לקמן בס"ה ובכלי חרס דלא מהני הגעלה והיסק א"א להשתמש בו בפסח אמנם בדיעבד אם נשתמש בלא הגעלה בכלי שאין משתמשין בו רק בכלי שני (כגון טעלער וכפות) יש להקל אף בכלי חרס במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט אם הוא אינו בן יומו שהוא נותן טעם לפגם שכמה פוסקים מקילין בו גבי חמץ:

יב

(יב) ואפילו אם ימלאום גחלים וכו' – דבזה הוי כהיסק מבפנים ויפליט הבליעה:

יג

(יג) דלמא חייס עלייהו וכו' – שאין דרכן להסיק בפנים אלא בחוץ משא"כ תנורים אפילו של כלי חרס [אפילו אותן שמטלטלין אותן] שדרכן תמיד להסיק בפנים לא חיישינן דילמא פקעי ומועיל היסק אך צריך ליזהר שיסיקנו יפה עד שיתלבן ועיין לקמן בסימן תס"א מדין הכשר תנורים שלנו:

יד

(יד) אבל לתנורים שלנו לא – דחיישינן דילמא חייס עליה ולא ישהה שם הרבה ויוציאן מן התנור קודם שיתלבנו משא"כ בכבשן מתלבן אפילו בשעה מועטת:

טו

(טו) אפילו צונן – היינו אפילו הדיחו ושפשף היטב דחיישינן דלמא אתי להשתמש בו בחמין ועיין ביו"ד סימן קכ"א דה"ה בשאר איסורים וע"כ יש להחמיר בעניננו אפילו בע"פ אחר חצות:

טז

(טז) ועיין ביו"ד סימן קכ"א – דשם מבואר דדרך עראי מותר להשתמש בו אם הדיחו ושפשף תחלה ועיין לעיל סוף סימן ת"נ ובמ"ב שם:

יז

(יז) הסיקו מבחוץ ואסור וכו' – כצ"ל. ר"ל דמחמת שהסיקו מבחוץ לא מהני ההיסק להוציא הבלוע:

יח

(יח) ואם מלאו גחלים וכו' – הטעם דסתם כוביא אין דרכה להתבקע וע"כ אין לחוש דלמא חייס עליה ולא ילבנו יפה. ולבנים הנשרפין בכבשן יש עליהם דין כלי חרס ואם נשפך עליהם דבר רותח של חמץ אין לו תקנה אלא בליבון כדינו וע"ד שיתבאר בסימן תס"א [ומ"מ הליבון מהני להם אפילו תוך תנורים שלנו דלא חייס עלייהו כמו בקדרות] אבל לבנים שנתיבשו רק בחמה יש להם דין כלי אדמה ומהני להם הגעלה ואם נאפה ונצלה עליהם הרי תשמישן ע"י האור וצריכין ליבון כנ"ל:

יט

(יט) סכינים – בין גדולים ובין קטנים אף אם נשתמש בהם חמץ בחמין כל השנה די בהגעלה לפסח ואע"פ הסכינים הבלועים משאר איסורים פסק השו"ע ביו"ד סימן קכ"א שצריך ללבנם באור כדי להשתמש בהם בחמין הכא כיון שי"א שאפילו כלים הבלועים מחמץ ע"י אור בלבד נמי א"צ אלא הגעלה וגם כמה פוסקים סוברים דסכינים אין להם דין כלים הבלועים ע"י האור [דאף אם השתמש בו ע"י האור כגון שתחב בו חתיכת פשטיד"א על האש מ"מ רוב תשמישו הוא שלא ע"י האש ואזלינן בתר רוב וכדלקמן בס"ו] לפיכך התיר לכתחלה ע"י הגעלה בלבד. ומ"מ מי שאפשר לו מצוה מן המובחר שיקנה חדשים לפסח [אחרונים] עוד כתבו דסכינים הבלועים משאר איסורים אף דלכתחלה צריך ללבנם מ"מ בדיעבד אם הגעיל והשתמש בהם בחמין אינו אסור. וסכינים הבלועים מבשר לחלב די בהגעלה אך העולם נהגו איסור בזה וכתב בתשובת ח"ס סי' ק"י דהיכא דהגעיל לצורך פסח הוא נוהג להתיר להחליף מבשר לחלב או איפכא כיון שלא היתה כונת ההכשר לצורך זה:

כ

(כ) שעודנו רותח – ויהיו המים מעלין רתיחה וכדלקמן בסי' תנ"ב עיי"ש [לבו"ש שם] ויהיה ההגעלה ע"י שיתחוב בו הסכין אבל לא שיהיה ע"י שיתן אבן מלובן על הסכין ויתן עליו רותחין וכדלקמן בס"ו בהג"ה לפי שבכלי האבן מונח בתוכו יפה משא"כ על הסכין:

כא

(כא) במשחזת – וה"ה בדבר אחר שמסיר החלודה סגי:

כב

(כב) כל חלודה – דכתיב בפרשת הגעלת כלי מדין אך את הזהב וגו' כלומר רק את הזהב דהיינו כשאין שם חלודה רק זהב בלבד מועלת הגעלה להפליט הבלוע אבל כשיש שם חלודה יש לחוש שמא יש שם משהו מן החמץ והחלודה מכסהו ולזה לא מהני הגעלה כי אין הגעלה למה שהוא בעין. וכ"ז בחלודה שיש בזה קצת ממשות (שקורין ראס"ט) שכשגוררין אותה משם יש שם כמה עפרורין שאז יש לחוש שמא יש תחתיה משהו ממשות האיסור בעין והחלודה מכסהו אבל אם אין בחלודה ממשות כלל רק מראה בלבד כמו שנמצא לפעמים שיש שחרות או אדמימות בצד הפנימי של הכלי שאנו קורין (פלעקי"ן) אין קפידא. וכן הדין באותן כתמים הנעשים בכלי בדיל (שקורין ערד פלעקי"ן) שאין מעכבין את ההגעלה כיון שאין בהם ממשות רק מראה בלבד [אחרונים]:

כג

(כג) אם יש בו גומות – ומטעם זה הסכימו האחרונים דהסכין שהקתא שלו מחובר במסמרים קטנים אין מועיל לו הגעלה כי יש גומות הרבה במקום המסמרים ואצ"ל אם גוף הבית יד נעשה משני חלקים מדובקין ויש ריוח מעט ביניהם להכניס לשם הסכין שע"פ הרוב א"א לנקר שם היטב. וכן לפעמים יש פגם בין להב לקתא וא"א לנקות היטב זה המקום אם לא שיסיר הקתא מהלהב [פמ"ג] וכן אם יד הסכין דבוקה בבית יד ע"י דבק אין מועיל הגעלה דכיון שהדבק מתקלקל במים רותחין יש לחוש שמא יחוס על הדבק ולא ירתיח המים יפה וכן אם הבית יד עשויה מקרן ג"כ אין הגעלה מועלת שהקרן מתקלקל במים רותחין ויש לחוש שמא יחוס עליו [אחרונים]:

כד

(כד) וצריך ליבון – דהיינו שיניח גחלים בוערות על המקום ההוא ובליבון א"צ להעביר החלודה כי האש יבעיר את הכל:

כה

(כה) במקום הגומות – ויעשה זה קודם הגעלה ואם לא עשה כן מקודם יעשה זה אחר הגעלה:

כו

(כו) אין לה תקנה בהגעלה – לפי שא"א לנקרו היטב מבפנים אם לא שיפתח התפירות וינקר היטב ואז אפילו הגעלה א"צ. כלי שפיו צר ויש שם חלודה שא"א להסירה לא מהני לה הגעלה [אחרונים]. עוד כתבו דכל מקום שצריך הגעלה לא מהני לקלפו בכלי אומנות כי הבלוע יוצא מדופן לדופן וכלי אומנות לא מהני רק במקום שצריך קליפה:

כז

(כז) ע"י האור – פי' בלי מים כגון שפוד ואסכלא שצולין עליו מוליית"א של חמץ [ואע"פ שאסכלא כשצולין ע"ג טשין אותה באליה או מושחין פניה בשומן אין רטיבות מעט זה מצילה מהיות האש שולט בה לגמרי ואינו דומה למחבת המבואר לקמן בסי"א] ולפי שגוף החמץ נוגע בהן בשעת צלייתו ואין ביניהם שום משקה שיוליך טעם החמץ לתוך השפוד והאסכלא אלא ע"י חום האש בלבד נבלע בהן טעם החמץ לפיכך אינו נפלט מהן ג"כ ע"י הגעלה במים רותחין אלא ע"י חום האש דכבולעו כך פולטו אבל אם ידוע לו שלא צלו עליו חמץ רק שצלו עליו בשר עם מלח שלא נבדק מחמץ בזה די בהגעלה ואפילו לכתחלה:

כח

(כח) צריכים ליבון – אקדים הקדמה קצרה ויצטרך בכמה מקומות. דע דאיתא בגמרא דדוקא דבר איסור הנבלע בכלי ע"י אור צריך ליבון אבל דבר היתר הנבלע בכלי ע"י אור אף שאח"כ נאסר כגון בשר קדשים שצלהו בשפוד ע"ג האור אף שלבסוף נעשה הבליעה בשפוד נותר אפ"ה הכשרו של שפוד זה די בהגעלה ונחלקו הפוסקים לענין חמץ הבלוע בכלי י"א דזה ג"כ מקרי התירא בלע שבאמצע השנה כשנבלע החמץ של המוליית"א בשפוד היה היתר וע"כ סגי בהגעלה ולדידהו כל כלים שתשמישן ע"י אור לענין פסח די בהגעלה וי"א דוקא נותר שבעת הבליעה לא היה שם נותר על הבשר כלל לכן נקרא ד"ז בשם היתירא בלע אבל חמץ דבעת השתמשות השפוד בחמץ היה שם חמץ על הבליעה ועכשיו ג"כ שמו חמץ אלא שעתה נתעורר האיסור למפרע על שם חמץ זה לא מקרי בשם התירא בלע דחמץ בלע בתוכו וגם עכשיו הוא חמץ ובכלל איסורא בלע הוא וצריכין ליבון ולזה הסכימו רוב הפוסקים וע"כ פסק המחבר כוותייהו ומ"מ אין ללמוד מדין זה למקומות אחרים דלפעמים היכא שיש עוד צדדים להקל מצרפינן ג"כ לזה דעת הפוסקים דס"ל דחמץ מקרי התירא בלע:

כט

(כט) ניתזין מהם – או עד שתסור קליפתו העליונה:

ל

(ל) ויש מקילין אם נתלבן וכו' – דליבון זה אף שהוא גרוע מליבון הראשון מ"מ מהני עכ"פ חמימותו לפלוט הבליעה כמו הגעלה בודאי ודעה זו ס"ל דחמץ מקרי התירא בלע וע"כ מקילין בליבון כזה:

לא

(לא) מבחוץ – ר"ל שאם ישימו עליו קש מצד חוץ ישרף הקש מכח הליבון:

לב

(לב) ונוהגין כסברא הראשונה וכו' – דלדינא עיקר כדעת המחבר דחמץ מקרי איסורא בלע וע"כ צריך ליבון טוב שיהו ניצוצות נתזין ממנו ואפילו בדיעבד יש לאסור אם נשתמשו בו בפסח בעוד שלא ליבנו אותו כ"כ או ע"י הגעלה [ט"ז ומ"א] אכן במקום הפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט והוא אינו ב"י מעת שנשתמשו בו החמץ יש לסמוך בדיעבד על הפוסקים דסוברים דחמץ מקרי התירא בלע ודי במה שהכשירו בהגעלה או בליבון קל:

לג

(לג) רק שיש בו סדקים – ר"ל ומבואר לעיל דצריך ליבון באותו המקום דהיינו שישים שם גחלים בוערות די שישהה אותם שם עד שקש נשרף עליו מבחוץ שבזה השיעור בודאי נשרף כל ממשות האיסור שימצא בעומק הסדקים והגומות:

לד

(לד) חצובה צריך ליבון – הוא כלי שיש לה ג' רגלים ומעמידין עליה קדרה או מחבת בתנור על האור כל השנה ואם רוצה להשתמש בה בפסח צריך ללבנה באור לפי שלפעמים נשפך עליה עיסה ונבלע בה טעם חמץ ע"י האור. וזהו רק לכתחלה משום חומרא דחמץ דבאמת שתי קדרות הנוגעות זו בזו אין יוצאת הבליעה מזו לזו כמבואר ביו"ד סימן צ"ב ס"ז וגם יש לתלות שאף אם נשפך כבר נשרף והלך לו כיון שבכל שעה היא על האש וע"כ בודאי די לזה בליבון קל ובדיעבד אף אם נשתמש עליו בלי ליבון כלל ג"כ אין לאסור:

לה

(לה) כפי תשמישן הכשרן – דכבולעו כך פולטו:

לו

(לו) שמגיסין בו בקדרה – לדעת הי"א המובא בטור יו"ד סימן קכ"א דדבר שתשמישו בכלי ראשון על האש הכשרו ג"כ בכלי ראשון העומד אצל האש דוקא והכף הזה שמגיסין בו הקדירה בעודו על האש צריך להגעיל ג"כ באופן זה [פר"ח וחי' רע"א]:

לז

(לז) תשמישן בכלי שני – כגון כפות קטנים שתשמישן רק בקערות די להכשירן בכלי שני ובדיעבד אם לא הכשירן כלל ונשתמש בהם עיין לעיל בסקי"א:

לח

(לח) הכשרן בכלי שני – עיין לקמיה בס"ו בהג"ה:

לט

(לט) שמשתמשים בו בעירוי וכו' – ואפילו כלי חדשה שלא נשתמשו בה מעולם רק פ"א נשפך עליה עירוי של חמץ מכלי ראשון:

מ

(מ) בהכשר דכלי שני – דהיינו לשפוך מים רותחין בתוך כלי ואח"כ יכניסם והטעם דבלוע שנתהוה ע"י עירוי החמין מכלי ראשון אינו נפלט מן הכלי כ"א ע"י עירוי ג"כ ואפילו בדיעבד לא מהני ע"י הכשר דכ"ש:

מא

(מא) לערות עליו וכו' – וצריך ליזהר שלא יפסיק הקילוח. ודע דעירוי לא מהני אלא בזה שתשמישו ג"כ היה ע"י עירוי אבל כלי שתשמישו היה ע"י כלי ראשון לא סגי להכשירו בעירוי אלא בכלי ראשון ממש:

מב

(מב) שיש בהן סדקים וכו' – משום חשש חמץ בעין דאין מועיל לו הגעלה וכנ"ל בס"ג עי"ש:

מג

(מג) והוא בתוך הכלי – דמבחוץ לכלי אין צריך להחזיק שיש שם חמץ בעין בהגומות ואם שואבים בכלי מיורה גדולה ודרך להתדבק גם מבחוץ חמץ אז יש קפידא אף מבחוץ דלחמץ בעין אין מי הגעלה פולטין:

מד

(מד) ולא יוכל לנקרן וכו' – וה"ה כיסוי כלים המחובר ע"י צירים שא"א לנקות או קערות עם אזנים כעין צירים אף מבחוץ החמץ נכנס שם כידוע וא"א לנקות אין להגעילם כלל:

מה

(מה) כיון שרוב תשמישן וכו' – וה"ה כלים שמשתמשין בהן בצונן די להן בשטיפה לדעה זו אף על פי שלפעמים השתמש בהן בחמין:

מו

(מו) כך הוא הכשרן – ומכל מקום אם ידוע שתוך מעת לעת השתמשו בו חמץ בכלי ראשון ממש אף על פי שעיקר תשמיש שלו תמיד הוא על ידי עירוי או בכלי שני צריכין הגעלה בכלי ראשון דוקא אליבא דכו"ע ואם ע"י אור צריך ליבון:

מז

(מז) וכן הוא המנהג – ומ"מ בדיעבד סמכינן אדעה ראשונה:

מח

(מח) וכן בכל דבר וכו' בכלי ראשון – וה"ה אם יש לחוש שנשתמש בו לפעמים ע"י האור צריך ליבון דוקא ובליבון קל כדלעיל ס"ד בהג"ה:

מט

(מט) בשטיפה – דהיינו ששפשפו תחלה היטב במים כדי להסיר כל הדבוק עליו ואח"כ שטפו במים:

נ

(נ) יתן עליהם תבן מלובן – וכן נוהגין לענין הכשר השלחנות והספסלין וינגב השלחן תחלה כדי שלא יצטנן המים הרותחין ששופך [ח"י]:

נא

(נא) והוי ככלי ראשון – ר"ל אע"ג דאין זה אלא עירוי מ"מ כיון שהוא ע"י אבן מלובן אין מניח המים להצטנן והוי כאלו נתנן מתוך כלי ראשון ועיין בא"ר שהכריע לדינא דעכ"פ אינו מועיל הגעלה ע"י אבנים אלא בקערה וכיו"ב שרוב תשמישן הוא רק ע"י עירוי מכלי ראשון משא"כ בדבר שרוב תשמישן הוא בכלי ראשון אינו מועיל להגעיל באופן זה דלא הוי ככלי ראשון ממש. ולענ"ד נראה דאפילו בקערה וכיו"ב אין להקל לכתחלה להגעיל ע"י אבנים אלא בידוע שהוא אינו בן יומו מתשמיש כלי ראשון:

נב

(נב) וכן כל כיו"ב – כגון דפי מולייתות של בשר או גבינה דלפעמים נותנין עליהם חמין [א"ר]:

נג

(נג) על כל הכלי – ואע"ג דבאיזה מקום אינו נוגע האבן מי הרתיחה העולים מן האבן נוגעים שם ושרי ומ"מ בקערות שיש להם אוגנים ובליטות כעין כפתורים ופרחים שאז א"א להעביר האבן ע"פ כולו ואפשר שגם מי הרתיחה לא יגיעו תיכף שם נכון להחמיר שלא להגעיל ע"י אבנים כ"א יכניסם ליורה:

נד

(נד) העשויות מקרן – כבר כתבתי לעיל בסקכ"ג דה"ה אם רק הקתא שלהם עשויות מקרן:

נה

(נה) דילמא חייס עלייהו – והעשויה מפערי"ל מוטע"ר כיון שהוא קשה מאד אינו דומה לקרן [אחרונים]:

נו

(נו) אחד כלי עץ – ודוקא אם הכלי חלק בלי שום סדק וגומא:

נז

(נז) וכן כלי עצם – חוץ מקרן דהוא רך וחייס שלא יתקלקל אין מועיל הגעלה וכנ"ל:

נח

(נח) ואינו חושש – יתבאר לקמן בסימן תנ"ב:

נט

(נט) יש מצריכים וכו' – כיון דאינו נזהר כל השנה במלח מחמץ שמא היה שם מעט חמץ וקבל הכלי טעם מעט וחוזר ונותן טעם בפסח:

ס

(ס) ויש מי שחולק – דאחזוקי איסורא לא מחזקינן:

סא

(סא) וטוב להגעילן – ע"י עירוי מכלי ראשון ואף דמבואר לקמן בסימן י"ח בהג"ה דלא מהני להן הגעלה היינו משום דשם מיירי שמשתמשין בהן חמץ כל השנה ומצוי שמתדבק בנצרים פירורי חמץ משא"כ בזה. וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אף אם לא הגעילן ומלח בהן בשר בפסח מותר לאכול הבשר אפילו אם ידוע לו שנבלע חמץ בסלים ע"י מליחה מפני שאין המלח מפליט מה שבלוע בתוך הכלי:

סב

(סב) או לקנות חדשים – פי' אם אי אפשר להגעילן לפי שיש בהן גומות:

סג

(סג) שמטגנין בה וכו' – דדוקא בתנור שנאפה בו החמץ בלי משקה צריך ליבון אבל לא המחבת דלא חיישינן שמא נתייבש השמן והחמץ נאפה בלא משקה אלא אפילו אם נשרף ונדבק לדופן המחבת עדיין יש לחלוחית משקה שם וכן הדין בקדירה של מתכת שמבשלין בה אף שנדבק לפעמים לדופני הקדרה:

סד

(סד) שיוצקין בה שמן – וה"ה שומן ויש שרצו לומר דשומן אינו בכלל משקה וכגופא דבשרא הוא ונחשב תשמישו ע"י אור אבל מלשון הפוסקים לא משמע כן:

סה

(סה) מותרת בהגעלה – הטעם כנ"ל שהרי אופין בו עם משקה מה לי שמן או מים אבל האגנות שאופין בו עוגות בעין אף שמושחין תחתיו בשומן או שמן או חמאה (כגון פורימש שאופין בו טארטין או בעקין קוכען) צריכין ליבון מדינא וכן הסקאווראדעס שפעמים מחמין בהן סובין לחולה צריכין ליבון מדינא:

סו

(סו) ויש מחמירין ללבן המחבת – דלפעמים נתייבש השומן והעיסה נאפית בעין על המחבת:

סז

(סז) מיהו סגי ליה וכו' – ר"ל מדינא ובפר"ח מצדד דמדינא צריך ליבון עיי"ש ועיין בבה"ל:

סח

(סח) כל הכלים וכו' – משום שכשנשתמש חמץ בגוף הכלי בחמין אמרינן דהוליך הבליעה בכולו אכן משום טעם זה לבד לא היה שייך דין זה אלא בכלי מתכות משום דחם מקצתו חם כולו והמחבר הלא קאמר כל הכלים משמע דאף כלי חרס וכלי עץ וכ"כ במרדכי בהדיא דעץ פרור צריך להגעיל הבית יד שלו וע"כ דחיישינן עוד שמא קבל היד איזה פעם חמץ ע"י כלי ראשון כשהדיחו אותו בתוכו לנקות מזוהמא ובמחבת ע"י ניצוצות שניתז עליו מגוף הכלי:

סט

(סט) אין לאסור – אפילו בכלי מתכות משום דאמרינן דכשם שנבלע החמץ בהיד ע"י גוף הכלי כן עתה נפלט ממנו ע"י הגעלה של גוף הכלי ולאידך חששות שכתבנו לא מחזקינן בדיעבד ועל כן אין נ"מ בין אם נשתמש עתה בפסח בגוף הכלי או שנשתמש בהידות כגון שתחבן בפסח לתוך התבשיל בכל גווני אין לאסור התבשיל באכילה כיון שהגעיל את גוף הכלי [אבל אם לא הגעיל את גוף הכלי נאסר התבשיל ע"י תחיבת הידות בלבד]. וכל זה בסתמא אבל בידוע שנשתמשו הידות בחמץ בחמין לא סגי בהכשר מקצתו אפילו בדיעבד וע"כ החמיר הט"ז ועוד ש"א בקתא של סכין שלא הגעילו ונגע הקתא בפסח בחמין לאסור אף בדיעבד משום דרוב הפעמים מגיע תשמיש החמץ גם בבית יד של סכין כגון ע"י לחם חם וכדומה:

ע

(ע) בדיעבד – פי' אם נשתמש בהם כבר אבל לכתחלה אסור להשתמש בהן קודם שיגעיל הידות אפילו הוא בתוך הפסח שא"א להגעילו כדלקמן בסימן ק"ט ס"ה בהגה"ה:

עא

(עא) להגעילו ע"י עירוי – דהרי נוגעין בו כל השנה בידים מלוכלכות וגם לפלוט בזה את הבלוע שבלעו הידות ע"י ניתוז הניצוצות עליהן וכנ"ל. ואם ידע שנשתמש בידות בחמין בחמץ בכלי ראשון לא מהני עירוי אפילו בדיעבד וצריך הגעלה ג"כ בכלי ראשון דוקא:

עב

(עב) שיש בו טלאי – היינו אם הטלאי הוא בצד פנימי של הכלי דמבחוץ אינו מזיק [אחרונים]:

עג

(עג) קדם הטלאי – פי' שהטלאי נעשה בשעה שהיה הכלי חדש או שהגעילו הכלי קודם ששמו הטלאי:

עד

(עד) א"צ להסירו – בשעת הגעלה ואיירי שהוא מדובק יפה בענין שאין לחוש שמא יש שם קצת חמץ בעין ואין צריך לחוש רק לבליעת חמץ שנבלע בכלי דרך הטלאי ובזה אמרינן כבולעו דרך הטלאי כך פולטו דרך הטלאי דאלו יש סדקים סביב הטלאי ויש לחוש לחמץ בעין צריך ליבון דוקא אף בזה וכנ"ל בס"ד או שינקר שם היטב ואם לא עשה כן אף בדיעבד אסור:

עה

(עה) צריך להסיר וכו' – ואף דמדובק בחוזק חיישינן שמא נשאר מעט חמץ בעין על הכלי קודם שנתנו עליו הטלאי ולבעין אינו מועיל הגעלה ויש פוסקים דחוששין בזה גם לבליעת האיסור שנבלע בכלי מקודם ואין יוצא הפליטה לגמרי דרך הטלאי שהוא מפסיק וחיישינן שיפלוט בתבשיל בפסח:

עו

(עו) עד שישרף וכו' – לטעם הראשון דמשום חמץ בעין די בליבון קל שהקש נשרף מבחוץ דבזה בודאי נשרף החמץ שהוא בעין וכדלעיל בס"ד לענין שאר סדקין ולטעם השני צריך ליבון חמור שירבה גחלים על אותו מקום הטלאי עד שיהיו ניצוצות ניתזין הימנו שאז בודאי ישרף איסור הבלוע בתוך הכלי. ונראה דבאינו בן יומו יש לסמוך להקל בזה. וכ"ז בטלאי שהוא כעין טס ומודבק לכלי ע"י מסמרים כמו שהוא דרך להמצא ביורות אבל בטלאי שהוא נדבק ע"י האש כמו שדרך לעשות בכלי בדיל שנקבו שמטיפין עליהם ברזל שניתך באש הרי הם נכשרים בהגעלה וא"צ להניח גחלים על הטלאי אף אם קדמה בליעת האיסור בכלי לפי שע"י חום הבדיל נשרף כל ממשות האיסור שתחתיו אם ישנו שם וגם הבלוע שמעבר לטלאי נפלט ע"י הגעלה ואין הטלאי מעכב כלל כיון שנדבק ע"י חום האש נעשה ככלי אחד ממש [אחרונים]:

עז

(עז) ואח"כ מגעיל כל הכלי – וכלים ישנים שתשמישן בכלי ראשון שחיפן בבדיל מעיקר הדין היה אפשר להתירן בלא הגעלה לפי שדרך הוא שמחממין הכלי כ"כ באש מבחוץ עד שהעופרת יותך מבפנים וזה גופא במקום הגעלה הוא כמבואר בס"ד אלא לפי שהאומנים לפעמים עושין במהירות זה הציפוי ואינו עולה בכל הכלי לפי שלא הרתיחו אותו יפה מתחלה לכן יש להחמיר תמיד ולהצריכם הגעלה ומ"מ בדיעבד אם נשתמש בהם בלא הגעלה אין לאסור התבשיל ובפרט כשהכלי אינו בן יומו. ואם האומן שציפהו הוא עכו"ם ראוי להטביל בלא ברכה:

עח

(עח) מאחר שנעשה מחדש – עיין בבה"ל:

עט

(עט) וינקרם היטב – ולפי שמצוי שם הרבה אותיות וקשה לנקרן היטב מוטב לשום שם על אותו המקום גחלים שאם יש שם משהו חמץ ישרף [מג"א]:

פ

(פ) שמכסים בו הקדרה – לאפוקי אותו כיסוי שאופין עליו בצק צריך ליבון [ב"י]:

פא

(פא) כיון שמזיע וכו' – ר"ל וא"כ נבלע בו החמץ ע"י חום כלי ראשון וע"כ צריך הגעלה ג"כ בכלי ראשון ולא מהני עירוי:

פב

(פב) ואם נתנוהו בפסח וכו' – אפילו אם הכיסוי הודח היטב שאין בו חשש משום חמץ בעין אפ"ה אסור משום זיעת חמץ הבלועה בתוכו שיורד ומתערב בהתבשיל ע"י ההבל העולה מהתבשיל להכיסוי כשהוא רותח ובפסח איסורו במשהו ואם נתנוה בע"פ אחר שש שעות אז אם יש ס' בתבשיל נגד כל הכיסוי מותר וכן אם הכיסוי אינו בן יומו מעת שכיסו בו קדרת חמץ מותר בשעת הדחק לכו"ע דנותן טעם לפגם בע"פ מותר משא"כ בפסח אפילו אם הוא אינו בן יומו אסור לדעת הרמ"א לעיל בסימן תמ"ז ס"י בהג"ה:

פג

(פג) כל התבשיל – והקדרה:

פד

(פד) שזיעת הכיסוי וכו' – ואם נזכר מיד והסירו מן הקדרה וראה שהוא יבש עדיין שלא התחיל להזיע מחום התבשיל שבקדרה הרי התבשיל מותר באכילה וגם הקדרה מותרת אף ששניהם רותחים ונגע אחד בחבירו שאין איסור יוצא מכלי לכלי בלא רוטב כדאיתא ביו"ד סי' ק"ה אבל אם שהה הכיסוי מעט על הקדרה בענין שיש לחוש שמא כבר התחיל צד הפנימי של הכיסוי להזיע עד שהיה יד סולדת בזיעה זו הרי התבשיל והקדירה אסורין:

פה

(פה) צריך ליבון – לפי שברוב הפעמים נוגע הכיסוי בגוף החררה שתחתיו ובולע ממנה טעם החמץ שלא ע"י משקה אלא ע"י חום האש ועיין בפמ"ג דליבון זה לא מהני ליבון קל אלא עד שיהא ניצוצות ניתזין הימנו:

פו

(פו) מדוכה – בין של עץ בין של אבן ומתכות והיו רגילין לדוך בתוכו שומים ודברים חריפים עם פירורי לחם והוא דמי לבית שאור ובית חרוסת המבואר לקמן בסכ"ב והמחבר אזיל לטעמיה דפסק שם דגם לבית שאור מהני הגעלה:

פז

(פז) ואם היא גדולה וכו' – דבקטנה שאפשר להכניסה לתוך יורה אין להקל להגעילה באופן כזה דיש פוסקים שסוברין דאף על ידי אבנים לא מקרי הגעלה בכלי ראשון אלא עירוי:

פח

(פח) בכל שפתה – ר"ל שיעלו המים גם על עובי שפתה מלמעלה:

פט

(פט) ללבן המדוכה – ס"ל דגם בבית שאור לא מהני הגעלה אלא ליבון וכתבו הפוסקים דדוקא לענין חמץ בפסח מה שאין כן בשאר ימות השנה במדוכה של איסור אין חשש רק משמנונית של איסור ואין דרך לדוך השמנונית עם דברים החריפים ע"כ סגי בהגעלה לכו"ע:

צ

(צ) ללבן לכתחלה מיהו סגי ליה וכו' – ר"ל דמן הדין סגי ליה בהגעלה לבד כדעה הראשונה אך המנהג ללבנו (עד שקש וכו') וע"כ במקום דא"א בליבון כגון בכלי עץ סגי בהגעלה אם הוא חלק שאין בו גומות וכתבו האחרונים דמדוכות קטנות שלנו שלעולם אין דכין בהם חמץ רק כרכום ונעגעליך או בריחיים של פלפלין שלנו די בהגעלה לכתחלה אפילו בשל מתכות ומ"מ הגעלה צריכה דשמא בא לתוכה פ"א חמץ משהו ונבלע בתוכה ע"י חריפות הבשמים שדכו בה אח"כ ומצוה מן המובחר להגעיל ולדוך הכל קודם יו"ט. ובדיעבד אפילו אם לא הגעיל כלל ודכו בתוכו תבלין ביו"ט ונתנו בתוך התבשיל מצדדים האחרונים להתיר התבשיל ובפרט אם הוא אינו בן יומו בודאי אין להחמיר בדיעבד מספיקא שמא נתערב פירור חמץ בבשמים שדכו בו או שחתכו הזנגוויל וכיו"ב בסכין של חמץ דלא מחזקינן איסור מספיקא. וכ"ז במדוכה שיש בה רק חשש מבליעת מעט חמץ אבל בהאק מעסער שידוע שחותכין הבצלים בסכין של חמץ ומניחים אותו בבשר ומחתכין בהאק מעסער הבשר דק דק י"ל דאף בדיעבד אסור [ח"א] ואכן כפי שנוהגין שנותנין גם חתיכת פת חטים עם הבצלים וחותכין הכל יחד דק דק א"כ הוי בלוע מחמץ ממש ביחד עם חריפות הבצלים בודאי אין להקל בזה. כתב המ"א יש ליזהר שלא לחתוך הזנגווי"ל רק בסכין חדש ואותן שאינן זהירין בזה יוצא קלקול מזה שחותכין זנגוויל [שהוא דבר חריף] בסכין של בשר ודכין אותו במדוכה ונמצא המדוכה בלוע מבשר ואח"כ דכין בתוכו בשמים ואוכלים בחלב:

צא

(צא) ולהגעילו אח"כ – דהקילוף לבד אינו מועיל משום דהבליעה הוא מעבר לעבר ואינו יוצא אלא ע"י הגעלה:

צב

(צב) כל השנה וכן עריבה – ר"ל ג"כ כל השנה אבל אם לפרקים די להם ההכשר בעירוי רותחין:

צג

(צג) צריכים הגעלה – דמשהין העיסות עליהן עד שיחמיץ ודמי לבית שאור ואם גדולים הם שאין יכול להכניסן בתוך כלי ילבן אבנים וישימם עליהם ויתן עליהם רותחין ויעביר האבן ע"פ כולם:

צד

(צד) שלא להשתמש בפסח וכו' – והטעם לפי שא"א לגרדן ולנקותן יפה יפה שלא ישאר משהו חמץ באיזה סדק שאינו נראה לעין ומזה הטעם נזהרין שלא להגעיל לפסח חביות שהיו מחזיקים בהם משקה שעושים במדינת רוסיא ממי סובין (שקורין בארש"ט) שמא נשאר בו חמץ בעין מן הסובין אא"כ החזיקו בו מים איזה זמן מתחלה מותר להגעילו שהמים ששהו בתוכו הדיחו והעבירו כל החמץ הדבוק בו ומ"מ צריך לחזור ולנקות היטב קודם הגעלה [וכן כלים שמחזיקין בהם קמח כל השנה ג"כ נוהגין שלא להגעילו מטעם הנ"ל] ועיין בח"א שכ' דזה דוקא בכלי שנעשה מחתיכה אחת אבל העשוים מנסרים הרבה ככלים שלנו דידוע שנכנס הזוהמא בין נסר לנסר לאלו לא מהני הגעלה אפילו לאחר ששרה במים כמה ימים ועיין לקמן סכ"א במ"ב:

צה

(צה) שלשין עליהן – ואם לפרקים משמע בפוסקים דנוהגין בהגעלה:

צו

(צו) אפילו וכו' – ואם לאחר הגעלה משים סדין או מפה להפסיק ביניהם שרי להניח שם אפילו מצות חמות וצוננת מותר אפילו בלא הגעלה ע"י הפסק מפה אבל ללוש עליהם אף דהוא צונן אסור דכח החימוץ שיש בכלי לישה הולך דרך הסדין ומחמיץ העיסה שעליה ואפילו אם כבר הגעילם ג"כ אין נכון להיש מחמירים לעיל בסט"ז ויש מאחרונים שכתבו שראוי לנהוג שלא להשתמש בכלי לישה ע"י הפסק מפה אפילו בצונן:

צז

(צז) ע"י הגעלה – ואם הוא כלי מתכות דאפשר לנקותו יפה מותר ע"י הגעלה ויש מחמירין גם בזה ועיין בבה"ל:

צח

(צח) וישפשפו אותה במים וכו' – ר"ל לאחר שניקו אותה היטב דאם יבוא עליה מים מקודם אפילו על מקצתה שוב אין לה תקנה להשתמש בה בפסח לכו"ע:

צט

(צט) לכל שאר כלי הלישה – ואודות הגעלה לא הזכיר בזה הסעיף דכבר ביאר לעיל בסי"ז דאם לשין בה כל השנה צריכה הגעלה והכא אשמועינן דלא נימא דיוצא בהגעלה לחוד א"נ דהכא איירי שלשין בה רק לפרקים דמן הדין א"צ הגעלה:

ק

(ק) שלא להשתמש בנפה ע"י הגעלה – ר"ל אף ע"י שפשוף והגעלה מטעם דקשה מאד לנקות נקבי הנפה ובדיעבד אם עבר ונשתמש בה בפסח ע"י שפשוף היטב לחוד יש לסמוך על פסק המחבר דס"ל דבשפשוף לחוד סגי:

קא

(קא) ואין לשנות – אלא צריך לקנות נפה חדשה ואם אינו מוצא לקנות חדשה מוטב שלא לרקד הקמח כלל אכן אם נמצא גרגרי חטה בקמח וא"כ אם ימצא אותם בפסח במצה מבושלת יאסור אפשר דיש לסמוך אף לכתחלה להקל ע"י שישפשפו אותה היטב מתחלה ואח"כ יגעילנה דהוי כחליטה. ואם א"א לנקותה ואין לו נפה אזי ישמור שלא יאכל המצות כ"א יבשים ולא יבשלם ולא יתנם ברוטב ובדבר לח. ודע דאם באו מים על נפה אין לה תקנה להשתמש בה בפסח אף לדעת המחבר. ומ"מ אם ניפו קמח בפסח בנפה שבא עליה מים אחר פסח של שנה שעברה מותר בדיעבד דשוב הוי חמץ נוקשה ובטל בס' [ח"י ומקו"ח]:

קב

(קב) שקורין רי"ב אייזי"ן – דלפעמים מפררין עליו לחם חמץ וא"א שלא נשתייר פירור משהו בתוך נקביו וגם התמכא (שקורין חריי"ן) שגררו עליו כל השנה ונחתך בסכין של חמץ והתמכא הוא דבר חריף ונבלע בו טעם החמץ ואח"כ כשמוללין עליו נמצא בו טעם החמץ ובזה אפילו בדיעבד יש לאסור אם נשתמשו בו בפסח אפילו אם נשתמשו בו בצונן כגון שפיררו עליו מצה [וכ"ש חריי"ן שהוא דבר חריף] ואפילו אם ניקרו אותו היטב מתחלה משום שא"א שלא נדבק בו פירור חמץ או פירור חריי"ן שהוא נבלע מחמץ אבל כשנשתמשו בו בע"פ יש בזה חילוקים והוא דאם נשתמשו בו רק מצה בע"פ אף אם נתערב בתוכו פירור חמץ הרי נתבטלו בתוכו בס' ומותר לאכלו עד הלילה [אבל כשהגיע הלילה הרי הפירור חוזר וניעור ואוסר במשהו כמו שנתבאר בסימן תס"ז] ואם פירר עליו חריין בע"פ שהוא דבר חריף צריך ס' נגד כל הרי"ב אייזי"ן שנעשה כולו חמץ ע"י הבליעה שבלע מהחריין שפיררו עליו ונחתך בסכין חמץ כנ"ל ואם לא כולו אסור:

קג

(קג) וכן סלים – של נצרים שמלאים נקבים וא"א לנקרן ועיין לעיל בסימן תמ"ב סי"א בהג"ה:

קד

(קד) אבל וכו' – ושם בנפה וכיס של ריחיים שאני שעובר תמיד הקמח של חמץ דרך הנקבים וא"א שלא יהיה נסרך בו משהו:

קה

(קה) שקים ישנים – לאו דוקא אלא אפילו בשק חדש ששם בו פ"א קמח חמץ וה"ה אם שמו בו פ"א קמחא לפסחא ורוצה לכבסו לתת בו פעם שנית קמח לפסח ג"כ צריך כיבוס והיתר התפירות:

קו

(קו) ע"י כיבוס – ר"ל בחמין ואפר וחביטה [אחרונים]:

קז

(קז) כל התפירות שבהן וכו' – עיין לקמן בסי' תנ"ב ס"ו ובמ"ב שם:

קח

(קח) קודם הכיבוס – וגם צריך לגרור שם מתחלה בסכין היטב את החמץ שנמצא שם [מ"א וש"א]. עוד כתבו דהסדין שעושין המצות עליהן שצריך להחליפן בין לישה ללישה דהיינו לאחר שיעור מיל כדלקמן בסימן תנ"ט אם רוצה ללוש על אותן סדינין עצמן עוד צריך כיבוס גמור כנ"ל ולא מהני הדחה לבד דהבצק נדבק בהן וכ"ש דלא מהני אם רוצה להפוך אותן לצד השני שהחמץ מבצבץ ויוצא מעבר לעבר וגם התפירות שבאמצע המפה צריך להתירן, ובדיעבד אם עבר ועשה המצות על הסדין בלא כיבוס כלל אם הוא תוך הפסח אף בדיעבד יש לאסור אך אם הפך הסדין או כיבסו אף שלא התיר התפירות אין להחמיר [ח"י וש"א]:

קט

(קט) הרחת – הוא מרדה שמכניסין בה עוגות לתנור ומוציאין בה מן התנור:

קי

(קי) שאין מועיל – משום דבולעת מן החמץ ע"י אור בלי שום משקה וללבנה א"א דהא של עץ היא ועיין בא"ר שכתב דכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אם נשתמש ברחת של חמץ מצה אחר הגעלה מותר:

קיא

(קיא) הגעלה – ואפילו קליפה בכלי אומנות מקודם ג"כ לא מהני. ובדיעבד אם הוציא מצה חמה מן התנור ברחת של חמץ אם לא היתה הרחת נקיה אלא היה בה לכלוך חמץ בעין אוסר בתחתוניות המצה כדי נטילה שהוא כרוחב גודל (ולפי מה שאנו נוהגין לאפות מצות דקות נאסר כולו) ואם אפו על ידי מרדה זו עוגות חמץ עם שומן נאסרה המצה כולה דע"י השומן מפעפע החמץ בכולה [ודוקא תוך הפסח אבל קודם הפסח עד הלילה בטל בששים אותו מעט הבעין שיש על המרדה] אבל אם הדיחו המרדה מקודם ואין עליה חמץ בעין רק הבלועה בה אין אוסר רק כדי קליפה בין שנשתמש בה מקודם עם שומן או בלא שומן דאיסור הבלוע בכלי אין יכול לאסור יותר מכדי קליפה. אם הוציא מצה חמוצה במרדה של פסח ואח"כ רדו בה מצות אחרות ונאסרו ע"י המרדה ואח"כ נתערבו אלו בהרבה אחרות כשרות כולן אסורות דכבר נתבאר בסימן תמ"ז דבפסח לא נתבטל יבש ביבש ואפילו אם נתערב בע"פ מ"מ חוזר וניעור תוך הפסח ואסור לאכלם בפסח [ורק בע"פ מותר להאכילן לתינוק] וי"א דכיון שלא נאסר רק מצד בלוע אינו חוזר וניעור בפסח וכ"ז בחמץ גמור אבל במרדה שהוציאו בה מצה כפולה ונפוחה די לאסור הרחת לכתחלה אבל בדיעבד אינו אוסר ויותר מזה כתב הח"י דאם א"א למצוא בקל רחת אחרת מותר להוציא לכתחלה בה המצות דא"כ יצטרך תמיד מרדה חדשה והוי כדיעבד ואם נסתפקו במרדה אם היתה של חמץ או חדשה מותרים כל המצות:

קיב

(קיב) חדשה – ואם מחזיק רחת של פסח משנה זו לשנה האחרת מותר וא"צ הגעלה רק שיראה שתהיה נקיה היטב ט"ז וש"א דלא כמ"א:

קיג

(קיג) שמצניעים בהם אוכלים – חמין אבל סתם תיבות א"צ הגעלה:

קיד

(קיד) לערות עליהם וכו' – מכלי ראשון ומהרי"ו סימן קצ"ג פסק דלא מהני עירוי מפני שלפעמים משים עליו פשטיד"א חם והוי כאלו נשתמש בכלי ראשון אלא יכשירם ע"י אבן מלובן וישפוך עליו רותחין ויגלגל למקום אחר וישפוך עליו כדי שילכו הרותחין בכולו. [ובזה די אפילו אם הרותחין הוא מכלי שני דהא נרתחין על הדף והוי ככלי ראשון] ואז מותר להניח עליהם אפילו מצה חמה ובדיעבד מותר ע"י עירוי לבד ועיין לעיל בס"ו בהג"ה ובמ"ב שם:

קטו

(קטו) רותחין – ויש שכתבו שצריך להניח עליהם עוד מפה או ד"א החוצץ שמא נדבק בו עדיין עוד חמץ בעין ועיין בא"ר שמסיק דכן ראוי לנהוג בתיבות ומגדלים דכמעט א"א לטהרן שלא ישאר מאומה בין הדבקים אבל בשלחנות פשוטין אין להחמיר ועיין לקמן בסימן תנ"ב ס"א וב' במ"ב שם:

קטז

(קטז) שנתנו בהם שכר שעורים – ר"ל אפילו היה בהם כמה ימים [ט"ז וש"א]:

קיז

(קיז) מותרים בהגעלה – דהא דאמרינן כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם היינו דוקא כשבלע ע"י האור אבל בצונן סגי להו בהגעלה ולפי טעם זה אפילו בחמין מותר להשתמש בו אחר הגעלה או עירוי ואפילו הוא בן יומו מבליעת השכר וי"א דאינו מותר אלא כשאינו בן יומו דתו הוי נותן טעם לפגם:

קיח

(קיח) ג' ימים – דהיינו שימלאנו מים אפי' צוננין על כל גדותיו וישהו בתוכו כ"ד שעות רצופין או יותר ואח"כ יערה ממנו את המים וימלאנו מים אחרים וישהו בתוכו כ"ד שעות רצופין ואח"כ יערה אותם ממנו וימלאנו מים אחרים וישהו בתוכו עשרים וארבע שעות רצופין ושלשה מעל"ע הללו א"צ להיות רצופין אלא אפילו מפוזרין כמו שנתבאר ביו"ד סימן קל"ה ואפילו במזופף מהני עירוי כדאיתא ביו"ד. ודע דדעת הש"ך ביו"ד סימן קל"ה סקל"ג דבשאר איסורים אין להקל ע"י עירוי ג' ימים אם היה כבוש האיסור בכלי היתר מעל"ע דקי"ל כבוש כמבושל ובמבושל לכו"ע לא מהני עירוי אפילו בשאר כלים שאינם כלי חרס ע"ש:

קיט

(קיט) החבית – וצריך להסיר שולי החבית אם הוא של עץ לגרר היטב מבפנים בכל הסדקים וגם שמצוי שמרים שמדובקים בשולי החבית והגעלה ועירוי לא מהני אלא להפליט הבלוע שבפנים אבל לא להחמץ שיש בעין ואם הוא של חרס צריך לפתוח פי החבית כ"כ גדול שיכול להכניס בו ידו ולשפשפו היטב מבפנים בכל הצדדים. אכן האחרונים הסכימו דיש להחמיר שלא להשתמש כלל בחבית עץ של שכר שמצוי בהן גומות גם א"א לנקר בין הנסרים שלא ישאר שם משהו זוהמא בין נסר לנסר והוא חמץ גמור וישאר בעין ועיין בא"ר בשם הפרישה דאם נשתמש בחבית של שכר ולא פחתו השולים וניקרו היטב אסור אפילו בדיעבד דלא מהני הגעלה למה שהוא בעין אכן אם פתח א' משוליה וניקר היטב בפנים מהני הגעלה בדיעבד וכן הסכים בח"א ע"ש שהאריך בסימן קכ"ה בזה. וכ"ז בחבית של שכר או שאר משקה חמץ אבל חבית של מי דבש יש להתיר בהגעלה אע"פ שנתבשל הדבש ביורה שבשלו בו שכר תוך מעל"ע:

קכ

(קכ) יעשה בדרך זה וכו' – וכתבו האחרונים דכלים שהיו בו יי"ש לא מהני להם כלל ההגעלה דנשאר בו גם אח"כ ריחו וטעמו אכן אם בישל אותן היטב במים עם אפר עד שנסתלק הריח לגמרי מותר להגעילו אח"כ ודוקא לכלים שהם פתוחים לגמרי ויכול להכניס ידו לתוכו לנקר היטב ולבדוק בכל הסדקים שלא יהיה נדבק בו שום ממשות אבל אם אינו בענין זה לא מהני אפילו אם יבשל באפר כמה פעמים גם בעינן שהכלים יהיו נעשין מחתיכה אחת או שהם של כלי בדיל ושאר מיני מתכות דאם עשוים מנסרים הרבה ככלים שלנו אין להקל להגעילו אפילו אם בשלו באפר כמה פעמים דא"א שלא ישאר זוהמא בין נסר לנסר וכנ"ל:

קכא

(קכא) אם נתנו בהם – ושהו שם מעל"ע דהוי כבוש ונכנס בו טעם השכר אפ"ה מותר וכדלקמיה דאל"ה פשיטא דמותר:

קכב

(קכב) יין או דבש – עיין במ"א וח"י דיש חילוק בין יין לדבש דביין אפילו החבית בן יומו מבליעת השכר ג"כ מותר בדיעבד דשכר ביין נותן טעם לפגם הוא ובמי דבש לא הוי לפגם אא"כ היה הכלי אינו בן יומו מבליעת השכר אבל אם היה בן יומו ושהה המי דבש בתוכו מעל"ע אפילו בדיעבד אסור לשתותו בפסח אבל כמה האחרונים הסכימו דאף במי דבש מותר אפילו בבן יומו ומטעם דכבוש לא נקרא עד אחר ששהה מעל"ע ואז נעשה הבליעה שבתוך הכלי לפגם ומותר בדיעבד. ודע דבכל גווני היתר זה של דיעבד אינו אלא כשעירו היין והדבש מן החבית קודם הפסח ונתנו אותו לתוך כלי פסח דהותר כבר היין והדבש קודם הפסח דקודם הפסח נותן טעם לפגם מותר אבל אם נשתהא היין והדבש בחבית עד תוך הפסח אסור דבמדינתנו נוהגין לאסור נותן טעם לפגם בפסח וכדלעיל בסימן תמ"ז ס"י בהג"ה וכתבו הפוסקים דאם נתנו לתוכו דבר חריף כחומץ אפילו לא היה בן יומא אסור דאגב חורפא משוי ליה לשבח. עוד הסכימו הפוסקים דאם הכלי היה מיין שרף אסור בדיעבד אפילו אם אינה בן יומא דעינינו רואות שנותן טעם לשבח הוא. והנה מלבוש משמע דאפילו אם הגעילה אסור מה שנתן לתוכה ואפילו לא היתה בן יומא ומשום דעינינו רואות שנשאר בה טעם וריח אפילו אחר הגעלה אכן אם לא נשמע בה ריח של יי"ש מהני הגעלה בדיעבד שלא לאסור מה שנתן לתוכה ומ"מ מיד שנזכר צריך לערות היין לכלי אחר:

קכג

(קכג) רק שהדיחן היטב וכו' – ואיירי בענין שאין בו חשש של חמץ בעין שהיה הפה של חבית החרס רחב למעלה והכניס ידו לתוכה וניקר היטב בצדדיה ובשוליה שלא נשאר שם שום שמרים ובחבית של עץ כשפתח השולים וניקר היטב וכנ"ל:

קכד

(קכד) שנשתמש בהם חמץ בצונן – ר"ל שהשתמש בהם בחמץ יבש או אפלו בדבר לח אך שלא שהה שם מעל"ע ולא היה דבר חריף דאם שהה בתוכו מעל"ע הרי נעשה כבוש בתוכו ואפילו בשאר כלים וצריך הגעלה או עירוי וכנ"ל בסכ"א:

קכה

(קכה) אפילו בחמין – דכיון שלא נשתמשו בהם אלא בצונן לא בלעו כלום ודי להם בהדחה להעביר מה שדבוק בעין לדופני הכלי:

קכו

(קכו) חוץ מבית שאור – היינו כלי שהאשה שורה בו את השאור ליתנו בעיסה ופעמים שהשאור שוהה הרבה באותו כלי ומחמת שחימוצו קשה נבלע טעמו באותו כלי אפילו בצונן:

קכז

(קכז) ובית חרוסת – היינו שנותנין בו דברים חריפים עם חמץ ואפילו אינם של חרס:

קכח

(קכח) מצה אפויה – צוננת וה"ה שאר דבר צונן אפילו לח אם הדיחו תחלה ודוקא דרך ארעי ולא בקבע וכנ"ל בס"א בהג"ה:

קכט

(קכט) מותר – שהצונן אפילו אם הוא לח אינו מפליט מה שבלוע בתוך הכלי אא"כ שוהה בתוכו מעל"ע:

קל

(קל) אסור ללוש בהם – דריח החימוץ הבלוע בכלי גורם למהר חימוץ להעיסה הנילושה בתוכו:

קלא

(קלא) אבל ע"י הגעלה וכו' מותרים – בין ללוש בתוכו ובין להשתמש בהם בחמין. והנה כ"ז מעצם הדין אבל לפי מה שכתב הרמ"א לעיל בסי"ז דהמנהג שלא להשתמש בכלי לישה משום דא"א לנקר בודאי יש להחמיר גם בבית שאור. ואם היא של מתכות כבר כתב הרמ"א לעיל בסט"ז גבי מדוכה שהשוו אותה הפוסקים לבית שאור דנוהגין לכתחלה ללבנה וכ"ש בבית שאור ממש:

קלב

(קלב) לא ישתמש בהם מצה אפילו בצונן – לא ישתמש בהם מצה אלא בצונן: כן הוא גירסת הב"ח והפר"ח ויש גורסין אפילו בצונן והא דכתב בריש הסעיף דבצונן מותר אבית שאור וחרוסת לא איירי בשל חרס:

קלג

(קלג) דלא לאשתמושי – אפילו בצונן ואפילו בשאר כלים שאינם בית שאור ונשתמש בהם חמץ רק בצונן:

קלד

(קלד) ותנור של בית החורף – (היינו תנור שמחממין בו בית החורף) שרגילים להשים על גבו פשטיד"א ושאר חמץ כל ימות השנה ונבלע שם טעם חמץ ע"י חום האור בשעה שהתנור מתחמם ואינו יוצא מידי דפיו לעולם אפילו ע"י היסק שמסיקין בתוך התנור וה"ה הקאכלי"ן העשויין בתוך התנורים שרגילין להשים בהן תבשילי חמץ וחתיכת פת:

קלה

(קלה) דינו ככלי חרס וכו' – ר"ל דכלי חרס אינו יוצא הבליעה מתוך דופנו לעולם כ"א ע"י היסק (במקום דלא שייך שמא פקעי וכדלעיל בס"ב גבי נור קטן) והכא לא מהני ההיסק שמסיקין אותו מבפנים [אפילו אם יכשירו כדין] להוציא הבליעה שנבלע מלמעלה ודמיא למה דמבואר שם בס"ב דדבר שהסיקו מבחוץ לא מהני ההיסק להוציא הבלוע שנבלע מצד השני:

קלו

(קלו) לשום שום דבר על התנור – היינו כשהתנור חם אסור אף אם המצה צונן וכן להיפך כשהמצה חמה אף אם התנור צונן. ובשניהם צוננין בדרך קבע אסור ובדרך ארעי אין איסור אם כיבד וניקה גבי התנור שלא נמצא שם חמץ בעין וכמו שמבואר לעיל בסוף ס"א ס"ק טז. ולענין דיעבד אם הניח עליה מצה כשהתנור חם או כשהמצה חמה או שניהם חמים אוסר תחתוניות המצה כדי קליפה. וכ"ז בשהניח המצה בלי הפסק מתחתיה אבל אם הניח קדירות עם תבשיל אפי' אם שניהם חמים אין אוסר בדיעבד שאין איסור הבלוע יוצא מדופן התנור לדופן הקדירה ולכתחלה גם קדירות אסור להניח שם בכל גווני (אם לא ששניהם צוננים) וכשמניח דבר מפסיק כמו ברזל וכה"ג מתחתיו או שהטיח בטיט כעובי אצבע מותר להשתמש הכל מלמעלה וכל אלו הדינים שייך גם בקאכלין העשויין בתנורים מן הצד אלא דשם אין מועיל הפסק ברזל או טיח טיט למטה לבד אלא א"כ הטיח בטיט גם מן הצדדים וגם מלמעלה אכן טיח שלמעלה אינו מעכב בדיעבד. וכשמשים כיסוי על הקדירות שמניח שם מותר לכתחלה אף כשאין שם טיח מלמעלה. ועתה נבאר לענין תוך התנור אם לא הכשירו מקודם אם הניח מצה בתוכו דינו כעל התנור וכנ"ל. ולענין אפית המצות שם דינו כמו שנתבאר בסימן תס"א עי"ש. ולענין בישול בתוכו אף דלכתחלה צריך להכשירו גם לזה כמו לאפיה [או שיטיח בטיט כעובי אצבע את קרקעיתו] מ"מ בדיעבד אין לאסור התבשיל אף אם לא הכשירו:

קלז

(קלז) המצופין וכו' – מכל צד ואף דכתב המחבר בסכ"ו דכלי זכוכית אינו בולע כלל הכא כיון דמחופה על החרס ונצרף עמו בכבשן בלע טפי:

קלח

(קלח) בהתוך זכוכית – והסכמת אחרונים להחמיר אף בהתוך עופרת או בדיל דלא מהני הגעלה לפי שכשנשתמש בו חמץ בחמין נבלע החמץ בכל עובי הכלי ונבלע גם בחרס שתחת העופרת ושוב אינו נפלט ממנו לעולם:

קלט

(קלט) דינם ככלי חרס – ר"ל ואז אם תשמישו בחמין לא מהני הגעלה ואין חילוק בין אם היה הכלי מקרקע ירוקה או לבנה ושחורה ואפילו אם היה חלקה בלא בקעים מ"מ היא בולע ע"י חמין אבל אם דרך תשמישה בצונן אז יש חילוק דאם הכלי נעשה מקרקע ירוקה אין לה תקנה דדרכה לבלוע ואם מלבנה ושחורה ניתרים בהגעלה או בעירוי וכנ"ל בסכ"א אפי' אם יש בה בקעים ואם אין בה בקעים א"צ הגעלה ובשכשוך בעלמא סגי וכמבואר ביו"ד סימן קל"ה לענין יין נסך [מאמר מרדכי]:

קמ

(קמ) אפילו חדשים – שלא נשתמש בהן חמץ מעולם לפי שמקצת האומנין עושין פעולת הציפוי ע"י סובין והרי יש כאן חמץ בלוע בתוך הציפוי ואפילו הציפוי מעט מבחוץ ג"כ אינו כדאי [פמ"ג] ואותן כלים שנוטף עליהם לפעמים טיפים מהתכה מכלים אחרים אין להקפיד:

קמא

(קמא) רק במקום המנהג – ואפילו באותן מקומות אם ידוע שכלי חרס זה לא עירב האומן סובין בציפויו יש להקל ולפיכך נוהגים באיזה מקומות שיהודי עומד על גבן בשעת מלאכה לראות שלא יתקן הציפוי ע"י סובין:

קמב

(קמב) דינם ככלי חרס – שאין הגעלה מועלת להם אם נשתמש בהם חמץ בחמין שהסמנים מעכבין על מי הגעלה שלא יפליטו מה שבלוע בתוך העץ:

קמג

(קמג) צבועים – בכרכום וכדומה:

קמד

(קמד) חדשים – דחיישינן שמא היה ע"י סובין או שצבע כלים ישנים:

קמה

(קמה) וכן המחופין בבדיל – ר"ל אפילו הן חדשים וג"כ מטעם הנ"ל שפעמים הציפוי ע"י סובין או שחיפה כלים ישנים ועיין לעיל בסי"ג ובמש"כ שם ס"ק עז:

קמו

(קמו) בשטיפה – עיין לעיל במ"ב ס"ק מ"ט:

קמז

(קמז) של זכוכית – נקט זה אפילו לדעת המחמירין בזכוכית כשנשתמש בהן בחמין או במכניסו לקיום כדלקמיה בסכ"ו בהג"ה הכא כשנשתמש בהן בצונן לכו"ע לא בלעי וסגי בשטיפה ומותר אח"כ להשתמש בהן אפילו בחמין:

קמח

(קמח) כיון שרוב תשמישן וכו' – עיין לעיל במ"ב ס"ק מ"ו:

קמט

(קמט) מיהו יש מחמירין – היינו לכתחלה אבל בדיעבד סגי להו בשטיפה [רמ"א לעיל בס"ו]:

קנ

(קנ) ומצריכין הגעלה – וה"ה ע"י מילוי ועירוי וכדלעיל בסכ"א:

קנא

(קנא) מכניסן לקיום – היינו שהכניס חמץ לתוכן שיתקיים שם:

קנב

(קנב) ואפילו משתמש בהם בחמים – היינו שבקביעות משתמש בהם בחמין:

קנג

(קנג) שאינם בולעים – לפי שחלקים וקשים הם:

קנד

(קנד) ויש מחמירין – הטעם דס"ל דכלי זכוכית הואיל ותחלת ברייתו מן החול הרי הוא ככלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ואפילו ע"י הגעלה ואע"ג דתשמישו בצונן מ"מ לפעמים משתמשין בהן בחמין וכמ"ש בסכ"ה בהג"ה דחוששין אף לתשמיש שאינו קבוע:

קנה

(קנה) וכן המנהג – ובדיעבד אם היה רוב תשמיש חמץ שלו בצונן ועתה נשתמש בו מצה בחמין בלא שום הכשר מותר. ואם היה רוב תשמישו בחמין או אפילו בצונן אלא שרוב הפעמים דרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעל"ע אז אף בדיעבד אסור החמין שנשתמשו בו אא"כ הכשירו מתחלה ע"י הגעלה או ע"י מילוי ועירוי וכנ"ל בסעיף כ"א. ובהפסד מרובה יש לצדד להקל אף בזה אם היה אחר מעל"ע שהוא נותן טעם לפגם:

קנו

(קנו) ובמדינות אלו – ומ"מ במקום שאין בנמצא כלי זכוכית ואין לו כוסות ושאר כלים כתב הח"א דיכול לסמוך להקל לנקותן יפה יפה ולהכשירו ע"י עירוי ג' ימים וזהו דוקא בכלי שפיהן שלהן רחב מלמעלה אבל בוטעלקע"ס שפיהן שלהן צר מלמעלה והשמרים נדבק בתחתיתן ואין יכול להכניס ידיו לתוכן לנקותן יפה וכן כל כלי שא"א להכניס ידו לתוכו אין להם תקנה להכשירן. ואפילו בכוסות במקום שנמצא לקנות חדשים אין לשנות המנהג שנהגו שלא להשתמש בהן:

קנז

(קנז) אין להגעילו – כדין כלי זכוכית וכנ"ל:

קנח

(קנח) אבל מבחוץ – היינו בין שהיה על גוף הכלי מבחוץ או שהיה מלמעלה על כיסויו או על ידו:

קנט

(קנט) אינו מזיק – שאין משתמשין בכלים חשובין כאלו ברותחין אצל האש שניחוש דעי"ז נבלע חמץ בכל הכלי וע"י עירוי שעירו לתוכה רותחין הא אינו מבליע רק כדי קליפה ולא נכנס בליעת החמץ לתוך הזכוכית כלל ולכן מהני הגעלה כשאר כלי מתכות וכנ"ל בסכ"ה:

קס

(קס) שמקודם וכו' – ר"ל שבכל השנה צלו בו בשר מלוח במלח שלא נבדק מפרורי חמץ ואף שאם היה ידוע לנו שהיה במלח חמץ אע"פ שהיה לפני פסח מ"מ היה אסור עתה שאין ידוע לנו מספיקא לא מחזקינן איסורא שהיה חמץ על הכלי. ואם צלו עליו מולייתא או שאר חמץ כגון שייבשו עליו לחם אפילו משהו ולא ליבנוהו בינתים אף שהגעילו ואח"כ צלו עליו בשר בפסח אף בדיעבד אסור אכן אם היה הפסד מרובה או שהוא אינו בן יומו יש להקל אחר שהגעילו ויש בתוך הבשר ששים לבטל הבליעה:

קסא

(קסא) הברזות – מפני שממשמשין בהם בידים המדובקים מחמץ:

קסב

(קסב) נוהגין להדיחן – וטוב יותר ליקח ברזות חדשות שמא היה כבר הברזא בחבית של שכר:

קסג

(קסג) כלי שתיה – של שכר ויי"ש והיינו במקום שתוחבין בהם תוך הכלי ולא הבית יד [א"ר] וברזא שבחביות שכר אם תחבו במי דבש בפסח ושהה מעל"ע אסור המי דבש בשתיה ובהנאה ואם אינו בן יומו יש להקל ואם הברזא הוא של יי"ש אף באינו בן יומו אסור ואף בהנאה [פמ"ג]. עוד הביא בשם השכנה"ג כלי פרפור"י שקורין פרצעלאיי דין כ"ח יש להם ולא כלי זכוכית:

א

סעיף א' ומיהו אם החזירן לכבשן בא"ר כ' בשם או"ה דאנו אין נוהגים בזה:

ב

מג"א סק"ד יש לה דין כלי אדמה ואם אחר שנתייבש בחמה הוסקה באור ע' באשל אברהם רס"י תס"א:

ג

מג"א סק"ו לפמ"ש ס"ו בהג"ה דאין. לענ"ד הא יסוד הפלוגתא בס"ו אם הולכין אחר רוב תשמישו וכן הפלוגתא בס"ד בנשתמש ע"י אור אם צריך לבון היינו דבדינא דגמ' בסכינים להלכתא ברותחים אף דלפעמים משתמש בהן באור היינו כיון דחמץ היתירא בלע אף בשימש ע"י אור סגי בהגעלה כדאיתא פרק בתרא דע"א גבי נותר א"כ אין הכרח לומר דאזלי' בתר רוב תשמישו וזה דעת המחבר בס"ד וס"ו ואינך שיטות סוברים דחמץ מקרי שמו עליו ומקרי אסורא בלע ותשמישו באור צריך לבון וטעמא דסכינים דאזלי' בתר רוב תשמישו א"כ חד מינייהו מוכח אי דאזלי' בתר רוב תשמישו אי דמקרי היתירא בלע ומספיקא דדינא ב' שטות אלו קיי"ל לחימרא דמקרי איסירא בלע וגם דלא אזלי' בתר רוב תשמישו וזהו פסקא דהרמ"א ס"ד וס"ו וא"כ הכא בסכינים מותר בהגעלה:

ד

ט"ז סק"ח וק"ל דהא קיי"ל בסי' תמ"ז ס"ד אינו מובן דלענין בטול מה בכך דשמו עליו ומקרי בשם איסור מ"מ אוקי אדינא דבטל כמו כל האיסורים דהא אפי' בנתערב בע"פ אחר חצות דודאי שם איסור עליו בטל וכיון דנתבטל ופקע איסורו הותרה לגמרי אבל לענין היתירא בלע י"ל כיון דשמו עליו שם אסור עליו. וכן לענין נ"ט בר נ"ט דס"ל להרשב"א דלא מקרי נ"ט בר נ"ט דהיתירא דחמץ שמו עליו. והיינו הכל דלא מקרי היתירא אבל אינו חמור מבליעת שאר איסורים. גם מ"ש הט"ז ותו אני' במחבת הא הט"ז עצמו סט"ז כ' דשם הוי ע"י משקה. גם מ"ש וצ"ל דהך שפוד איירי וכו' עוד לא נתיישב הקושי' מסי' תנ"ב דלענין נ"ט בר נ"ט מקרי היתירא בלע וא"כ אף נצלה חמץ בעין תסגי בהגעלה. וכ"ז צ"ע:

ה

סעיף ד בהג"ה בלבון קל כזה חצובה צריך לבון משמע לכאורה דאפי' בדיעבד אסור ונלע"ד דהיינו דוקא אם השתמש עליו בעין אבל ע"י קדרה כגון דגים וכיוצא לא גרע משתי קדירות ע' יו"ד סי' צ"ז ובט"ז וכ"כ במשבצות זהב כאן ולפ"ז בנתאכסן בבית גוי אפשר להקל:

ו

באר הגולה סק"ל ר"ל שאם ישימו עליו קש. בט"ז סק"ח ובמג"א סקכ"ז. דאם רק היד סולדת מב' עברים מהני ג"כ:

ז

מג"א ס"ק י"ז וכבוש כמבושל. לכאורה טעמא דהרמ"א עדיף דאפי' עירוי ג' ימים לא מהני דלפעמים משתמשים בהם חמים ואלו מטעם עירוי היה מהני עירוי ג"י כדלקמן סכ"א אלא דהמג"א העתיק זה לענין אם ידענו בבירור דלא השתמש בהם בחמין מ"מ אסורי' בשטיפה משום שריית פתיתי לחם ובכה"ג באמת מהני עירוי ג"י ומ"מ היכי דלפעמים השתמשו בהם מים חמין. אף דידוע דלא השתמש בהם חמץ חם מ"מ ע"י שריית פתיתי לחם בלע משום כבוש וכששמשו בו אח"כ מים חמין. הבלע חמץ שבהן נבלע עתה גם בחמין הללו ולא מהני עירוי:

ח

מג"א סקכ"ד דלא אמרי' שמוליך בליעתו. לא זכיתי להבין דזהו בחם מקצתו אבל בכלי שמבשלין בו נראה בחוש שגם היד חם וא"א לאחוז בו כ"א ע"י סודר והאיבעי' דבישל במקצתו כלי אם צריך הגעלה בכולו היינו אם מפעפע למעלה שלא במקום הרוטב אבל במקום הרוטב בוודאי מפעפע בכל עובי הדופן. וא"כ היד ג"כ בכלל עובי הדופן זולת שנאמר דהיד מסתמא אינו גוש א' עד הכלי אלא שנתחבר ביתידות והוי כב' כלים דאין מפעפע מזה לזה א"כ לא תלי' בדינא דיו"ד סי' קכ"א וד' יאיר עיני:

ט

שם בא"ד וכמ"ש סי' צ"ד. ביאור דברי המג"א שהחילוק בין ההיא דסי' צ"ב וההיא דסי' צ"ד דבסי' צ"ב אמרי' דבלע בכולו ובסי' צ"ד אמרי' דלא מפליט כולו אבל באמת היה נראה דהחילוק רק דבסי' צ"ב דהקדירה כולו חם אבל בסי' צ"ד דהכף אינו חם וראי' לזה דהא איתא שם בסי' צ"ד וי"א אם הכף של מתכות משערי' בכולו דאם חם קצתו חם כולו וזה דעת רבינו פרץ הרי דאם חם בכולו צריך ס' נגד כולו אבל בכף של עץ וכן לדידן במתכות דא"צ ס' רק נגד מה שתחב בקדירה משום דהכף צונן א"כ אין כאן סתירה מההי' דסי' צ"ב וברור:

י

מג"א סקכ"ז וז"ש עד שישרף גוף האיסור. נדפס בטעות וכצ"ל ואם קדם טלאי כו' כמ"ש ס"ד בהג"ה וז"ש עד דישרף כולו (מה"ש):

יא

שם כ"ז שאינו יכול ליגע בו. ק' לי הא במה דא"י ליגע בו דהיינו היס"ב לא מקרי ליבון קל כיון שאין הקש נשרף עליו:

יב

שם ככלים חדשים. ע' בתשו' מגיד מראשית סי' א' תשו' מהרי"ט ומהר"ח אפנדרי שהאריכו בזה:

יג

מג"א סקל"ב דהגעלה מפלטת כל הכלי שייך לסעיף שאח"ז (מה"ש):

יד

מג"א סקל"ז ודוקא בע"פ. היינו דאז מותר אפי' בפסח דבטעם ל"א חו"נ אבל בנתערב בפסח לא בטיל ולפי"מ שכתבתי לעיל סי' תמ"ז במג"א סקמ"א יש לאסור אף בנתערב קודם פסח כיון דהטעם דהחמץ עובר בפ"ע במצה שנאסרה אלא דהמצות מעורבי' במצות האחרות בכה"ג אמרי' חו"נ:

טו

מג"א סקל"ח מ"מ בחביות פשיטא דיש להקל ולכאורה כיון דלא מחמרי' לחוש לבעין של מי דבש מהני נ"ט בר נ"ט ממילא גם בלא הגעלה מותר דמצד החביות עצמו הוי ג' נ"ט וב' כלים ע' מג"א רס"י תנ"ב:

טז

ט"ז סקכ"ז ונראה שאם בשל אותו במים. והיינו כיון דהט"ז הכריע דבכלים שא"א ללבנם מהני הגעלה לבית שאור וחרוסת אלא דכלי יי"ש חמיר דנרגש הריח מש"ה מהני לבשל תחלה באפר לסלק הריח אבל למה דס"ל להמג"א ס"ב דאנן נוהגי' לאסור בית שאור בהגעלה לא מהני תקון זה:

יז

מג"א סקמ"ד כיון דאין שם רוטב. הוא תמוה כיון דיש חמץ בעין במקום שהקדירה עומדת הוי נגד הרוטב ומפעפעת לפנים ובעינן ס' וממילא בחמץ אסור במשהו ואם העמידו קדירה חמה על דבר צונן כיון דתתאה גבר סגי בקליפה והקדירה במקום קליפה אבל הכא דהכל רותח וצ"ע:

יח

שם אין הי"ס בזיעה למעלה. לענ"ד הא הכסוי למעלה חם והזיע נתחמם:

יט

סעיף כ"ג בהג"ה אפי' חדשים. וכשמבשלים בהם שאינם גלאזירט יש לבשלם במים קודם י"ט כדאיתא לקמן סי' תק"ב בהג"ה:

כ

מג"א סקמ"ט משא"כ בחמץ. ע' מנ"י כלל פ"ה סקי"ד:

כא

מג"א סק"נ אין הבליעה הולכת בכל הכלי. לא זכיתי להבין דנהי דאין הבליעה הולכת בכל הכלי היינו שאין הרוטב מפעפע למעלה אבל הא מ"מ בולע בכל עובי הכלי ונכנס הבלוע בהיתוך זכוכית גם למה דנקט הת"ה דהחשש רק שעירו לתוכן רותחים ממילא מותרים בהגעלה דהא הכלי לא בלע דעירוי רק כ"ק. וא"כ לא בא הבלועה להיתוך זכוכית שהוא מחוץ לקליפה ואף אם יש חשש ששהה החמץ בתוכו מעל"ע ובלעו ע"י כבישה מ"מ הא הזכוכית לא גרע מחרס דתשמישו בצונן מהני הגעלה כדלעיל סכ"א. גם אם בשלו בו בחמין לפמ"ש המג"א סקמ"ה דכ"ח מצופים באבר ממש מהני הגעלה א"כ הכא לו יהא דהיתוך זכוכית שמבחוץ הוי ככ"ח הא מ"מ הכלי כסף הוי כמו אבר מבפנים דמהני הגעלה:

א

קדרות. עבה"ט וכתב בשות ח"צ סי' ע"ח הורא' הלכה למעשה להתיר התבשיל שנתבשל בפסח בקדירות חמץ נקי שעברו עליו יב"ח אף לדידן דאסרינן נטל"פ מ"מ אחר יב"ח ליכא טעם כלל ומ"מ לא מלאני לבי להתיר לבשל בה לכתחלה והסכים עמו הגאון מוהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל בסי' ע"ו וע"ש סי' פ' שהשיב להגאון בעל פמ"א בזה וחיזק דבריו ע"ש ובשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח כתב שדברי הרשב"א בתשובה סי' תקע"ה דלא כהח"צ ששם כתב דלא מהני ישון רק לכלי היין וכתב שמעשה בא לידו בישראל שנשלח לו דורון כלים נחמדים מפאפורי פורצלאני ולא ניכר אם הנכרי השולח כבר נשתמש בהם ועברו שנתיים ימים והמה כלים יקרים וכתב שלכאורה אין להתיר לכתחלה כמ"ש הח"צ גופיה וגם דמדברי הרשב"א משמע דאפי' דיעבד אסור אך בזה דיש ס"ס שמא לא נשתמש ואת"ל נשתמש ספק להקל ועדיין צריך ישוב עכ"ל ונ"ל שאם אפשר להגעילן ברותחין ג' פעמים יש לעשות כן ואם הם כלים שאין דרך להשתמש בהם רותחין שהיס"ב יש להקל גם כן ועיין ביו"ד סי' קכ"ב מדינים אלו:

ב

בתוך. עבה"ט ועיין בתשו' מהרשד"ם חלק א"ח סי' ך"א בענין היופקאש (עיין פר"ח שמפזרין קמח ע"פ החררה ואינו אלא מעט וברגע נאפית העיסה) שומר נפשו ירחק ממנה והפר"ח מתיר ובשמש צדקה סי' ט' כתב שאסור לזרוק בשעה שמרדדין העיסה להיות דקה מן הדקה ולאפות אותה בתנור ולבשל אותה אח"כ וחמיר טפי ממ"ש בש"ע בענין הוספת קמח בעיסה וע"ש הג"ה מבן המחבר שבדיעבד מותר:

ג

בהגעלה. עבה"ט וכתב בהר הכרמל סי' ה' דרך הוא כשרוצים לבחון יי"ש כמה מים יש בו שופכין מן היי"ש על כלי בדיל ומדליקין היי"ש לראות כמה נשאר מים הכלי בדיל סגי ליה בהגעל' משו' שנעשה מיד שלהבת ואת"ל דהיי"ש הסמוך לאש ואכתי לא אתלי ביה נורא יבלע בכלי ז"א דשוב הוי כנבלע ע"י משקה וע"ש שכתב ראיה ממחבת שמטגנין בה שכתב הרא"ש דלא מיקרי ע"י האור מחמת לחלוחית המשקה ע"ש ואין ראיה דהתם האור מבחוץ סביב לקדירה והכא האור מבפנים והוא נבלע על ידו ולכן אם נשתמש הרבה פעמים בענין זה לבחון היי"ש יש להחמיר שלא להתיר על ידי הגעלה ומ"מ נראה להתיר בדיעבד אם נשתמש בו ע"י הגעלה שקרוב הדבר שטבע היי"ש להיות אחר האש ולהיות נדלק ממנו ולכן אינו נבלע בכלי דמיד שחום האש מגיע אליו הוא נמשך אחר השלהבת ונדלק וכל זמן שאינו מרגיש חום האש אין מי שיבליענו ואשכחן כה"ג גבי צלי דאמרינן נורא משאיב שאב ואף דאין ראיה דהתם הכי קים להו שטבע האש למשוך אליו ולא להבליע משא"כ הכא מאן לימא לן שהוא נמשך אחריו רק חומו שורף ומבליע גם כן כמו בחלב וכיוצא שהוא דולק ומבליע גם כן ומ"מ מסתבר קצת דביי"ש שטבעו לידלק מיד בהדיחו אש אין האש עושה ב' הפעולות יחד רק אם דרך לבחון בשיעור גדול מיי"ש עד שדולק כשיעור שהכלי מתחממת מחמת האור כשיעור שהיס"ב צ"ע דשמא כיון שהכלי היה חמה מחמת האור ממש כשבולעת מן האיסור שלא ע"י משקה אין מועיל הגעלה כ"א ליבון אך נראה דבכה"ג לא מיקרי תשמישו ע"י האור וכגון קדרה או קערה שעמדה על האור עד שהוחמה הרבה שהיס"ב והושם בה דבר איסור בלי משקה מ"מ אין דינו כנבלע ע"י האור ממש ובהגעלה סגי דאל"כ בקדרות של מתכות וכיוצא בה אם אירע איזה קלקלה שנאסר המאכל והקדרה הצריכין לקדרה הגעלה אע"פ שרוב פעמים שופכים המרק מהבשר והקדרה עדיין רותחת שהיס"ב מחמת חמימות האור ואעפ"כ אין מצריכין לה ליבון אע"כ כיון שאחר שפיכת המרק מרחיקין אותה מן האש מה שהיא רותחת בעצמה ששלק מכח האור אין זה עושה פעולת האש ממש להצריך ליבון אך יש לחלק כמ"ש הרא"ש לענין מחבת שאין להצריך ליבון אע"פ שלפעמים נשרף המשקה עד שנקדח בשולי הקדרה לית לן בה דמ"מ יש שם לחלוחית המשקה ע"ש ובזה י"ל דכ"ע מודים בקדרה ששופכין המרק מ"מ עדיין לחלוחית טופח וגם י"ל כיון דבשעת חמימות הקדרה ע"י האור היה משקה בתוכה לא שליט בה נורא כולי האי למשוי כחימום האש ממש אע"פ שעתה אין שם משקה והיא עומדת בחמימות' שהיס"ב וקצת יש ללמוד ענין זה אם תולדות האור כאור ממש או לא מפסחים דף ע"ה תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש כו' וע"ש שתלוי בשני התירוצים דאי אמרינן גלי רחמנא צלי אש שני פעמים וילפינן מיני' אם כן י"ל דגם כאן דכתיב כל דבר אשר יבא באש היינו כח האש ממש אבל תולדות האור לא ולהך תירוצא דאמר התם אם לא גלי רחמנא ה"א אאש קפיד רחמנא ואפילו גרפו צלי אש הוא ופירש"י חום התנור תולדות אש הוא ואם תתן בו בגד נשרף ונעשה פחם ואש ע"ש אם כן כאן תלוי בשני התירוצים דאם נימר דילפינן מיניה ואם כן ה"נ דכתיב כל דבר אשר יבא באש היינו דוקא מה שנשתמש בו באור ממש אבל מה שקיבל מתולדות האור כגון תנור שגרפו לא ולכאורה ממשמעות לשון הש"ס שם דף ע"ו דקא' וקמטוי פסח מחמימותא דחרס ורחמנ' אמר צלי אש ולא צלי מחמת ד"א משמע כתירוץ קמא דכיון דגלי רחמנא צלי אש שני פעמים ממילא משמעותיה הוא דלא צלי מחמת ד"א דלתירוץ בתרא הול"ל ורחמנא אמר צלי אש שני פעמים דהא בעלמא דלא כתיב שני פעמים אפילו מחמת ד"א מיקרי צלי אש ומדנקט סתם משמע שתופס עיקר כתירוץ קמא בזה וע"ש בדף ע"ד דאמרי' שאין צולין הפסח בשפוד של מתכת איידי דחם מקצתו חם כולו וקא מטוי מחמת השפוד ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת ד"א כו' ע"ש אך ממ"ש התוספות דף ע"ה ד"ה הא לא"ה כו' דהא דאיצטרך לשנויי התם לחלק בין גחלת של עץ ולא משני גלי רחמנא במכוה וגמרי מיניה היינו משום לשון אחרון דלעיל ע"ש ואם כן כיון דהש"ס שקיל וטרי אליבא דהך לישנא בתרא משמע קצת שלשון זה עיקר ולפי"ז יש לעיין בשפוד או מחבת וכיוצא שהוחמה באור הרבה והיא רותחת שיד סולדת בו והושם בהם בשר או איסור אחר בעין בלא משקה אם בעי ליבון או הגעלה כיון שאין הבליעה כתוכו ע"י האור ממש רק מחמת תולדות האור לבד ומההיא דפסחים דף ל' תנור שטחו באליה אין אופין בו עד שיסיק התנור ולחד תירוצא בשל מתכת מיידי ואם כן משמע שאפי' הטיחה בתנור לאחר גריפת האש ואפ"ה הסקה בעינן ולא מהני הגעלה אע"ג דלא בלע ע"י האור ממש רק מחמת תולדו' האור ואפשר דתנור שלפי גדלו א"א להכניסו ליורה להגעילו לכך נקט עד שיוסק התנור ואם היה אפשר בהגעלה הוי סגי ליה אך מלשון הש"ס שם משמע דדוקא הסקה גמורה וגם י"ל כיון דעכ"פ לא נבלע ע"י משקה לא מהני ליה הגעלה דלא שייך ביה כבולעו כך פולטו כיון שבליעתו לא היה ע"ד זה הלכך נראה להצריך ליבון אלא דבליבון קל סגי וא"צ עד שיהא ניצוצות ניתזין ממנו מיהו אם בשעה שנבלע בו האיסור היה הכלי או השפוד מלובן כ"כ עד שניצוצות ניתזין ממנו לית דין צריך בשש דזה הוה כנבלע ע"י האור ממש וצריך ליבון טוב שיהא ניצוצות ניתזין ממנו כנלע"ד והנה אין דין זה מקומו כאן רק ביו"ד סימן קך"ב אך הואיל ואגב גרסאי השתא רהיט לי הכא ונתחדשו לי דברים אלו קבעתים פה ויצרפו וילבנו עוד בהגיעי למקומם ב"נ בעזה"י:

ד

טלאי, עבה"ט וע' בשו"ת מגיד מראשית סי' א' תשו' אחת ממהר"י טראני ז"ל במחופין בבדיל שצריך הגעלה והסכים עמו מהר"ח אלפנדרי ז"ל וע' לקמן ס"ק נו"ן וע' בספר בית אפרים על טרפות בק"ה סי' י"ט שכתבתי בענין זה באורך בדברי התוספות בכתובות ובע"ז ובדברי הפייט שהביא האגודה ושם בארתי כוונת הרא"מ בתשובה ליישב מה שהקשה עליו הפר"ח כאן ובענין טלאי ע' מח"ב שכתב בשם שו"ת זרע אמת יורה שיש בה טלאי ולא היו משתמשין בחמץ בעין רק להרתיח בתוכה כלים חמוצים באפר ומים שקורין לויג מותר להגעיל בתוכה קודם זמן איסורו ועל כל פנים בליבון קל במקום הטלאי שהקש נשרף עליו סגי ע"ש:

ה

בנפה עבה"ט וכתב בגו"ר כלל ד' סי' יו"ד בריקד קודם פסח בנפה של חמץ אף על פי שיש היתר מדינא שיש ביטול קודם פסח מ"מ אסרו המורים לפי שאינם בני תורה ויבואו לזלזל באיסורין ובפרח שושן חלק ע"ז וכתב דמדינא אסור אם לא בשעת הדחק או הפ"מ יאפה קודם פסח וישליך מעט קודם הלישה גם לא יעשה ממנו תבשיל בפסח ע"ש וע' בשאלת יעבץ ח"ב סי' קנ"א קאפ"י שנקלה באבוב בלתי מוכשר יש להקל להשתמש ממנו בפסח ע"ש:

ו

חדשה. עבה"ט ובק"א למח"ב כתב בשם שירי כנה"ג להתיר בדיעבד באינה ב"י ובשם מהר"מ גלאנטי כתב לאיסור ע"ש:

ז

התנור עיין בה"ט ועיין בשו"ת חינוך ב"י סי' ט"ז שאין להגעיל גם ההע"ל טא"פ הדבוק בתנור שמאחר שדבוק בתנור התנור פולט חמצו בתוכו (ומ"ש שם היתר מטעם דהוי כב' קדירות נוגעים אין זה מועיל רק לענין דיעבד) וע"ש עוד טעם לפי שא"א לפלוט במקום שמחובר לתנור למעלה בשפה כו' ע"ש ומ"מ נראה שאין כ"ז רק בתנור שמבשלים לפעמים בתוכו או מעמידין ע"ג ולפעמים נשפך ממנו ונבלע בתוכו אבל בתנור בית החורף שאינו רק להסקה נראה דשפיר יכול להגעילו אע"ג ששואבין ממנו בכלי המץ אין לחוש דכבולעו כך פולטו:

ח

זכוכית, עבה"ט ועיין בספר בית אפרים בק"ה סי' י"ט ליישב דברי הש"ע שדבריו סותרין ממ"ש כאן למ"ש בהל' יי"נ בין אבר וכין זכוכית ועיין שם מה שכתוב על דברי תרומת הדשן בכלי כסף מצויירין ע"ש:

א

וטוב לסוגרן בחדר וכו'. מכאן קורא מו"ח ז"ל תגר על אותן שמעמידין בפסח כלי בדיל של חמץ למעלה מקום שאין יד אדם מגעת דצריך דוקא לסוגרו בחדר אבל הגובה לא מועיל כדאשכחן גבי נר בשבת אפי' גבוה י' קומות לא פלוג רבנן אלא דנ"ל דאותן שיש להם כלים של פסח כל השנה ומחזיקים אותם למעלה בגובה הרבה אין לחוש שמא ישכח פעם א' ויביא סול' וישתמש בהם חמץ דמ"מ אם יבשל אח"כ בפסח אין בו כי אם נט"ל ואינו אלא חומרא בפסח בזה לא גזרו מחמת לא פלוג:

ב

אבל לתנורים שלנו לא. דאיכא למיחש דילמא חייס עלי' ומוציאן מן התנור קודם שיתלבנו כ"כ הרא"ש פירוש אע"ג דגם בתנורים שלנו יתלבן היטב אם ישהא שם הרבה מ"מ יש לחוש שמא לא יתן אותם לשהות הרבה משא"כ בכבשן מתלבן אפי' בשעה מועטת:

ג

ועיין בי"ד סי'. דשם נתבאר דדרך עראי מותר אם הדיחו תחלה:

ד

ואם מלאו גחלים כו'. דלא חיישי' בזה דלמא חייס דלא פקע כיון שהוא עשוי מלבנים ועפר:

ה

סכינים מגעילן כו'. בגמ' א"ל רב הונא לרב אשי הני סכיני בפסח' היכי עבדי' להו א"ל לדידי חדתי עבדי. פירש"י לצורכי עושים סכינים חדשים א"ל תינח מר דאפשר ליה דלא אפשר מאי. א"ל כעין חדתא קאמינא קתייהו בטינא ופרזלי' בנורא. והדר מעילנא לקתייהו ברותחין והלכת' אידי ואידי ברותחין ובכ"ר. יש לדקדק מאי מבעיא ליה לענין פסח מ"ש מכל הכשר סכיני' בכל השנה מטריפות ותו מאי היכי עבדי' להו הל"ל סכינא בפיסחא מאי ותו מאי לדידי חדתא כו' אמאי נקט הוא לדידי טפי מדאחרינ' ותו מאי אמר תינח מר דאפשר וכי תלי' דינא במאי דאפשר או לא ונ"ל דודאי היה פשוט לרבינא דמועיל רותחין לסכין כמסקנת הגמ' אלא דמסתבר להחמיר טפי בסכין משאר כלים כיון דתשמישו תדיר בחמץ ובמצה ויש קצת סדקי' שאינ' נראים. ע"כ מן הראוי לכל ירא שמים שיהא לו תוספת אזהר' בזה במה שהוא מצד הדין ע"כ אמר היכי עבדי' להו פי' אנן שראוי לנו לעשות עצה"ט וא"ל לדידי חדתי כו' פי' אני מחמיר ביותר שאני עושה חדשים ואיני סומך על מה שהוא מן הדין וא"ל תינח מר דאפשר ליה יכול לעשות עצה"ט דלא אפשר מה יעשה בזה עצה"ט א"ל אנא כעין חדתא פי' שזהו עצה"ט דאני מכניס הפרזל בנורא וע"ז מסיים התלמודא והלכתא אידי ואידי ברותחין פי' מצד ההלכ' סגי ברותחין אפי' הפרזל אלא שהליבון באש את הפרזל הוא מצד חסידות ועי"ז מצינו שפיר בפיוט וז"ל סכינא דאשתמש בה חמירא לאורחי' אם הם חדשי' משובחין ואם לאו מגעילן ברותחין מבואר כמ"ש דאע"פ דמצד הדין סגי ברותחין מ"מ הקונה סכינים חדשים הן משובחים והוא יותר טוב: כלל העולה מסוגיא הנ"ל שג' מדות יש בסכין הא' מצד הדין להגעילו ברותחין למעלה הימנו להלבין הברזל באש והקתא ברותחין למעלה הימנו חדש לגמרי והפייטן לא נקט אלא המעלה היותר חשובה וכ"כ מהרי"ל מצוה מן המובחר ליקח חדשי' וכ' מו"ח ז"ל שקבל מרבותיו דהסכינים שקתא שלהם מחופה בעץ על הברזל וקבוע במסמרי' אין מועיל להם הגעלה כי יש בהם גומות ע"כ ובודאי אין חילוק בין עצים למין אחר בזה דכל שיש ב' חלקים בהקתא יש חשש גומות וראוי לחוש לזה היכא דאפשר:

ו

כל חלוד'. דכתיב אך את הזהב ואת הכסף מכאן שצריך להעביר החלודה נ"ל דהיינו מה שאנו קורי' ראס"ט ויש שם ממש באותו ראס"ט והוא בא מחמת שהיה הכלי במקום המוצנע שלא שלט שם האויר וכשנגרר משם יש שם כמו עפרורית והטעם שמא יש באותו מקום ממש מן החמץ והחלוד' מכסהו ולזה לא מהני הגעלה כי אין הגעלה למה שהוא בעין אבל לפעמי' שיש שחורו' או אדמדומי' באיזה מקום מהכלי בפרט ביורות ומחבות וא"א להסירו משם לגמרי אפי' אחר הגרידה ואין שם ממש רק מראה לחוד יכול להגעילו דאל"כ לא תמצא כי אם א' מעיר שתוכל להגעיל כי יש הרבה כך שלא תוכל להסיר וכ"ת ה"נ א"כ למה סיים ע"ז הלכך אם יש גומות בסכין כו' הל"ל אפי' באין גומות רק כשלא תוכל להסיר השחורות לא יגעילנו אלא ודאי דאין בזה קפידא דאותו מראה אין בו ממש דנימא עלי' שהוא חמץ בעין ושפיר מועיל לו ההגעלה אחר שגורר כל מה דאפשר אלא שעכ"פ ילבין המקום ההוא עצה"ט כנלע"ד:

ז

וצריך ליבון כו'. ובליבון א"צ להעביר החלודה כי האש יבעיר את הכל כ"כ בי"ד סי' קכ"א:

ח

כגון שפודים כו'. זה ברייתא בסוף ע"א לענין שאר איסורים אלא שהרי"ף הביאה בפ' כ"ש משמע שגם בחמץ צריך ליבון כיון דע"י העור נשתמש וכ' הר"ן ואע"ג דאסיקנא דכל היכי דהיתר' בלע בהגעלה סגי ליה י"ל דחמץ כיון דשמו עליו איסורא בלע מקרי וכ' ב"י וכ"נ שהוא דעת הרא"ש שהרי גם הוא כ' ברייתא זו בפ' כ"ש וק"ל דהא קי"ל בסי' תמ"ז ס"ד בחמץ שנתבטל קודם פסח דמותר וכן לענין זמן הגעל' דסי' תנ"ב אמרי' דהיתרא בלע ותו ק"ל דהא בשפוד כ' המרדכי פ' כ"ש שפוד שצלאו בו בשר שלא נזהר במליחתו קודם הפסח וצלו בו בפסח דשרי דנתבטל קודם פסח וכ"כ בש"ע סי' זה סכ"ז וא"כ לכל הפחות סגי ליה בהגעל' לכתחלה ותו דאפי' במחבת שמטגנין בו גוף החמץ מותר בהגעלה כמ"ש סי' תנ"א סי"א ולמה נצריך ליבון בשפוד וצ"ל דהך שפיד מיירי שצלאו בו חמץ בעין וע"כ הוי דינו כמו תנור שאפו בו פת בלי משקה וצריך ליבון כמ"ש בסי' תנ"א סי"א בשם הרא"ש והיש מקילין שהביא רמ"א היינו המרדכי לא כ"כ על שפודין ואסכלאות אלא על שאר דברים הבלועים מהיתר כגון חלב או בשר דא"צ ליבון גדול וסגי עד שהיד סולדת משני עבריהם או שישרוף הקש דכיון דבלע היתירא די להם בהגעלה ואע"ג דתשמישן ע"י האור והא לא גרע ליבון זה מהגעלה עכ"ל וכתבו רמ"א גם כאן לענין חמץ בפסח דבלע היתיר' ולפי מ"ש דמיירי כאן בנצל' עליו חמץ ממש דהוה כמו תנור דהו' בלי רוטב ודאי דגם המרדכי מודה דבעי' ליבון גמור כיון דמן הדין צריך ליבון ושטת רמ"א גם קשה מ"ש ונוהגין בכל דבר כו' למה תלה זה במנהג והא זה דעת המקילין ממש שמחלק בין דינו בליבון או לא כמ"ש:

ט

אלא צריך לערות כו'. ועירוי עכ"פ מהני ליה כיון שתשמישו ג"כ ע"י עירוי אבל כלי שתשמישו ע"י האור לא סגי להכשירו בעירוי אלא בכ"ר ממש:

י

והוא בתוך הכלי. משמע דאם הוא מצד החוץ של הכלי אינו אוס' וכ"ה במהרי"ל:

יא

להגעיל הקערות נראה טעם חומרת' מפני המון העם דלא ידעו לחלק בין רוב תשמישן בכלי ראשון או לפעמים. ורמ"א כ' וכן בכל דבר כו' כגון כפות כו' ונראה דכפות חמירי טפי דשכיחי טובא דמהפך בהם בקדירה אצל האש:

יב

ויעביר האבן כו'. ואע"ג דבאיזה מקום לא נוגע האבן מי הרתיחה נוגעים שם ושרי כמ"ש סעיף ט"ז:

יג

דכפות העשויות מקרן. כתו' במהרי"ל ה"ה סכינים שקתא שלהם מקרן. וכת' מהרי"ו דאם הקתא של סכין דבוקה בברזל בדבק אין להגעיל' דחייס עליה שלא יתקלקל הדבק:

יד

קודם שעה חמישית. יתבאר בסי' תנ"ב.

טו

סלים שמולחים. יש דיעה ג' בזה דחיישי' שמא יש חמץ בעין בנקבי' כ"כ במהרי"ל ואפי' הגעלה לא מהני ותימה על הש"ע שהסכים לסברא השני' לקולא דלפי הנראה דברי מהרי"ל נכוני' ולא מהני הגעלה למה שהוא בעין וכן ראוי להורות דלא כשני הדיעות אלא לאסור אפי' בהגעל' לפע"ד וכ"פ מו"ח ז"ל:

טז

מחבת שמטגנים בה כו'. דדוקא בתנור שנאפה בו החמץ בלא משקה צריך ליבון אבל לא המחב' דלא חיישי' שמא נתייבש השמן והחמץ נאפה בלא משקה אלא אף אם אפי' נשרף ונדבק לדופן המחבת והקדירה עדיין יש לחלוחית משקה שם כ"כ הרא"ש וכן הדין בקדר' של מתכת שמבשלין בה כ"כ הרא"ש:

יז

וצריך להגעיל ידותיהם כו'. אין הטעם משום חם מקצתו חם כולו דהא פסק הטור בי"ד סי' קכ"א דא"צ להכשיר הכלי (כולו) אלא אם נשתמש בכולו אלא הטעם כאן שמא קבל היד איזה פעם חמץ ועכשיו יגע בו במצה של חמין. ומטעם זה אין חילוק בין כלי עץ לכלי מתכות בכולן יש להחמיר לכתחלה להגעיל ביד אלא דנ"ל דבסכין יש להחמיר אפי' דיעבד כיון דמפורש בגמ' בהדיא דבעי' הגעלה כמ"ש סי' זה ס"ג והלכת' אידי ואידי ברותחין וא"כ מנין לנו להקל דיעבד ע"כ נרא' דבסכין יש להחמיר אפי' דיעבד אם חתך בסכין שלא הגעיל הקתא בתבשיל חם בפסח כיון דבודאי נגע בקתא בשעת תשמישו בסכין משא"כ שאר כלים כגון מחבת וכיוצא בו כנלע"ד:

יח

דכבולעו כ"פ. במרדכי כ' ואפי' בלא הגעל' קודם הדיבוק היה נרא' להתיר מטע' זה אלא דאיכ' למיחש שמא ע"פ הי' נדבק בחוזק ושוב בפסח רפה הדבוק ומוציא מה שתחתיו ופולט עכ"ל ולע"ד תמו' מאד דמה מועיל הגעל' קוד' הדבוק דהא יש לחוש שמא נכנס שם בדבוק חמץ בעין ולזה לא מהני הגעלה כי אין הגעלה אלא לטעם הנפלט ולא לחמץ בעין דבפסח יהיב טעמא וע"כ לומר דזה לא איירי אלא כשהדבוק הוא מדובק מאד וא"א להיכנס שם חמץ בעין ע"כ נלע"ד דבכ"מ שיש טלאי צריך לשום שם גחלים בוערות שישרוף החמץ וכמ"ש כאן ב"י בשם תשו' הרשב"א וכל זה הוא לענין טלאי שהוא ע"י דבוק חתיכה על חתיכ' במסמורים אבל בטלאי שעושין בכלי בדיל שמטיפין חתיכה בדיל מחום נשרף כל הבלוע ומה שהוא בעין וגם כשמתקנין את הכף של כסף וכיוצ' בו שמשים שם חתיכה של כסף אז האומן נותן הכף באש תחלה וע"כ אין חשש בזה כנלע"ד פשוט בזה ובטור ק' לי דמתחל' כ' גבי טלאי ואע"פ שהיו משתמשין בו אח"כ קודם פסח מגעילו דכבולעו כ"פ. ואח"כ כ' ובלבד שיהו חלקים שאין בהם בקעים משמע דלא אמרינן בזה כבולעו כ"פ כיון שיש חמץ בעין:

יט

ויש מחמירין ללבן המדוכה. כצ"ל והוא דעת רש"י דס"ל מדוכה הוי כבית שאור ובית חרוס' שחימוצו קשה לא מהני הגעלה וה"ה מדוכה שדכין בה כל השנה ולפעמים דכין בהם פירורי לחם עם שומן ופלפלין וכן בריחיים קטנים של פלפלין כ"כ הטור ור"י ס"ל דגם בבית שאור מהני הגעלה וכתוב במרדכי פ' כ"ש בשם גדול א' שהראה הלכה לעינים באגן א' שהי' מיוחד לקיבה שהיה מלוח בה הקבה ומן המלח היה מעמיד החלב לעשות גבינו' ולקח אגן והדיחו והגעילו ונתן אח"כ חלב לתוכה ונתקבץ החלב בתוכו בלי שום מעמיד ואמר לתלמידיו ראו שאין הגעלה מועלת לבית חרוסת עכ"ל וכתב ת"ה סי' ק"ל ובפסקים סי' קנ"ב לתרץ זה לדעת המתירים דלא נתקבץ מחמת נ"ט אלא מחמת חוזק של מי הקיבה וכעין זה כתבו התוס' פ' כל הבשר גבי המעמיד בעור הקיבה ויש ממלאין אותו גחלים ומלבנו עד שישרף חוט סביבו אלא שגדול א' קרא תגר ואמר חיישי' דלמא חייס עליו כי היכי דלא לפקע כמו בכלי חרס לעיל והוא חולק ע"ז מ"ה כתב רמ"א שיש מחמירין ללבנו כו' ולכאורה י"ל ממ"ש סימן תמ"ז ס"ז בוסר שנידוך במדוך מחומצת דמות' בפסח ולק"מ דשם אינו משמש במדוך עצמו בפסח אלא הבוסר נידוך קודם פסח ואז אע"פ שפולט ע"י דוחקא דמדוכ' כמ"ש שסמ"מ פליט' מועט' היא ובטל בס' קוד' הפסח משא"כ בפסח עצמו דבמשהו וא"כ מי שדוכה בשמים שלו קודם הפסח כ"ע מודים דמותר בפסח אפי' אם היה נידוך בלא הגעלה דמ"ש מבוסר דגם הוא דבר חריף ה"ה נמי לענין הבשמים שיש להתיר בדיעבד אם נתערבו בשמים כאלה בתבשיל בפסח כ"ש אם הגעילו המדוכה תחלה דמותר אף לרש"י שכבר נתבטל א"כ ראוי לעשות כן למעשה וכ"כ מו"ח ז"ל שיש לנהוג כן מטעם דיש נ"ט בנ"ט דהיתרא והנה הגם שאין להרהר אחר המנהג שזכר רמ"א כאן מ"מ מצוה מן המובחר לצאת ידי כל הדיעות כמ"ש להגעילו ולדוך הכל קודם הפסח ואין לחוש שהרואה סובר דבהגעלה סגי אפי' לדוך תוך הפסח אין בזה חשש כי עיקר הלכה באמת כך היא דמהני הגעלה וכמ"ש הש"ע סעיף כ"ב. וכאן אינו אלא חומרא ללבן כל דהוא ובסמוך סכ"ב מוכח ג"כ דכל מה שיש לעשות עצה"ט צריך לעשות ומדוכות של עכו"ם כל השנה קילי טפי מן החמץ למצה כ"כ בת"ה שם:

כ

אפי' ע"י הגעלה. הטעם בב"י לפי שא"א לגרדן ולנקותן יפה יפה שלא ישאר משהו חמץ באיזה סדק שאינו נראה לעין ומזה הטעם נזהרין שלא להגעיל לפסח כלים שהיו מחזיקים בהם קמח וחביות שהיו מחזיקים בו משקה שעושים במדינות רוסי' ממי סובין שקורין בארש"ט שמא נשאר בו חמץ בעין מן הסובין אבל אם היו קודם פסח מחזיקין שם מים איזה זמן אין לחוש להגעילו דלא גרע משקים ישנים שכתב רמ"א בסמוך דמהני תפירה וכביסה כנלע"ד:

כא

פאל"א. ובל"א שויב"ל תשמישו ע"י האור ע"כ אין היתרו בהגעל' והכי נהוג. ואם מחזיק רחת של פסח זו לשנה אחרת ודאי א"צ שום הכשר וכן בעריבה שלשין בה מצות אלא ששמעתי שקצת נוהגים להגעילה בפסח הבא אחריו ולא ידעתי טעמא דמ"ש מפסח זו עצמו שאופין בכל יום בלא הגעלה בנתים אלא קצת י"ל לפי שיש חשש שאין נזהרין כ"כ לנקר היטב על השנה הבאה כמו שהם נזהרים בפסח עצמו. אבל נראה שיצאה שכרם בהפסדם כי הרואה שמגעיל הרחת יטעה לומר הרחת של חמץ הוא מגעיל לפסח ויסמוך על הגעלה בזה ע"כ יותר טוב שלא להגעיל ויזהר לנקר היטב גם בשעה שבא פסח שאחריו יראה בעיון רב אם היא נקיה כראוי וצדיקים ילכו בם:

כב

מותרים בהגעלה. דהא דאמרי' כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם היינו דוקא כשבלע ע"י האור אבל בצונן סגי להו בהגעלה ל"ש מזופף ל"ש אינו מזופף כ"כ הטור בשם רבינו יואל ומשמע לי מזה סיוע למ"ש בי"ד סי' ק"ה ס"א דא"א כבוש כמבושל מחמת בלוע של הכלי דהוי נט"ל דאל"כ גם בצונן ה"ל להחמיר כאן מחמת כבוש כמבושל דודאי לא איירי דוקא שהיה השכר שם פחות מע"ל דהא סתמא אמר רגילין כו' וזה ודאי להחזיק שם שכר ימים רבים וכ"מ מדברי המרדכי שאביא בסמוך דאין להחמיר לשער בכל החבית כו' מטעם דלינה פוגמת כו':

כג

או בעירוי כו'. בטור כ' דמוכח בפ' בתרא דע"א דעירוי לא עדיף מהגעלה ובי"ד סי' קל"ח ס"ז דקשיא דברי הטור אהדדי בענין אם עירוי עדיף או הגעלה עדיף ותירצתי שם דבכלי חרס שהעידה תורה שאין הגעלה מועלת לו לפי שאינו מושל בכולו ובזה אמרי' דעירוי עדיף משא"כ בשאר כלים כו' מ"ה ניחא מ"ש הטור כאן דהגעלה עדיפא כיון דמיירי בנשתמש בו בצונן ואין זה בכלל העדות שהעידה התורה הוה כ"ח כשאר כלים והגעל' עדיפא: והכלל בזה היא דבמקום שיש בלע הרבה בכ"ח דהיינו ע"י בישול וצריך זמן רב להפליט הבלע והתור' העידה דלא סגי בהגעלה אף שהוא חום רב מ"מ זמן הפלטתו מועטת וא"א להשהות הרבה במי הגעלה כמש"ל סי' תנ"ב משא"כ בעירוי שיש זמן להפליט אבל בשאר כלים אמרי' מה שעושה עירוי עושה הגעלה בזמן מועט כיון שאין הבלע מרובה כ"כ כנ"ל:

כד

והגעלת החביות כו'. ועכשיו המנהג לפתוח א' משוליו כדי לנקרו ולהסיר כל הזוהמא בין נסר לנסר ואח"כ מגעילו וכת' מו"ח ז"ל שאין להכשיר שום כלי עץ כגון קערות דמצוי בהם גומות כ"ש דאין להכשיר חביות של שכר ואיני יודע טעם להחמיר בקערות כל שרוא' שהם חלקים ונקיים מ"ש מכלי מתכות:

כה

ובדיעבד אם כו'. הטעם של היתר זה במרדכי פ' כ"ש שטעם השכר בטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניער בפסח ואין להחמיר לשער בכל החבית משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה דשאני הכא דהתירא בלע הלכך משערי' כפי מה שהיא פולטת ובטל בס' ועוד דכל הנבלע בכלי לינה פוגמת כו' ור"י מפרש דנט"ל בפסח מותר עכ"ל וכתב ב"י דרוב הפוסקים לא ס"ל דטענה זו דהיתרא בלע מהני גבי חמץ ותמהני שכבר הוכחתי בסי' זה ס"ד דאנן קי"ל כסברא זו ומ"ש ב"י בסי' זה גבי שפודין ואסכלאות מדהביא הרא"ש הברייתא דצריך ליבון ש"מ דלא ס"ל לטענה זו נלע"ד דאין כאן הוכחה דשם מיירי דנשתמש חמץ בעין על השפוד וכמ"ש שם:

כו

אבל אסור ללוש בהם דממהר להחמיץ מכח הכח שבכלי:

כז

אבל ע"י הגעלה כו'. היינו כר"י דמתיר הכל בהגעלה וכמ"ש בסעיף ט"ז גבי מדוכה ורמ"א לא כ' ע"ז כלום משמע דהכי קי"ל להלכה וק' למה הביא גבי מדוכה דיש מחמירין ללבן ושכן נוהגין משמע דפסק לכתחל' כדעת רש"י וזה וודאי א"ל דרמ"א סמך עצמו על מ"ש גבי מדוכה דאדרבה כאן ה"ל לכתוב שיש להחמיר דכאן הוא עיקר הדין אלא שנלמד ממנו דין מדוכה דלעיל אלא נראה דעת רמ"א דדוקא גבי מדוכה. כיון שאפשר לנו להחמיר וללבנה ודאי ראוי לעשות כן ע"צ היותר טוב משא"כ הכא דמיירי בשאר כלים דלא שייך בהו לבון כגון עץ ובדיל ולדעת המחמירים אין תקנה להו בפסח כל שהיה תשמישם בחימוץ קשה כמו בית שאור לזה השאיר רמ"א הדין על מכונו ולהקל כדעת המקילים כיון שכן עיקר: ומה שכ' נוהגים שלא להגעיל כלי שהיה בו יין שרף כמ"ש בלבוש ויראה שאם בישל אותו במים עם אפר או שאר עניינים עד שנסתלק הריח לגמרי אין אחר כך איסור להגעילו:

כח

ותנור של בית החורף. נ"ל דאם נשתמש שם במצה פשיט' דאין איסור בדיעבד ואפי' במקום שרגילין בכל השנה לשום שם קדירות של חמץ רותחות אפי' בכירה שלנו שמבשלים שם אם הניח שם קדירה עם התבשיל של פסח אין איסור בדיעבד דכ"כ ה' המגיד הביאו בש"ע סי' תמ"ז ס"א שאין שום חומר בתערובות חמץ משאר תערובות איסור רק בענין משהו. ובזה ודאי מותר כמ"ש בי"ד סי' צ"ו באשה שאפתה פלאד"ן של גבינה בתנור על קרקע שלו בלא כלי ואח"כ הניחה שמה קדירה של בשר רותחת על אותו מקום שאין כאן איסור דחרסי התנור שבלעו החלב לא גרעי מקדירה שמבשלים בתוכה חלב ונגעה בקדיר' של בשר דאין איסור כדאיתא בגמ' בב' קדירות של איסור והיתר שנגעו דאין איסור ורמ"א בי"ד סי' צ"ב ס"ח מביאו וה"נ לענין פסח בכל מידי דאין ביה פליטה אין חילוק בין איסור לחמץ ואם היה כאן פליטה הי' לנו לאסור אף באסור והיתר דשמא נתן טעם אלא ודאי שבזה קים להודאין כאן פליטה כתבתי זאת לפי שכ' מו"ח ז"ל בשם מהרר"ם שור בסי' תמ"ז דאם הניחו בפסח על התנור בבית החורף למעל' תוך החלל שבין הקכלי"ן שלמעלה מן התנור ומשימין שם התבשילין כשהתנור חם הניח שם קדירה עם המאכל בפסח דאסור ודאי אפי' בהנאה הא לאו הכי אסו' באכילה לחוד כ"ז כ' בשמו והסכים עמו ול"נ דלא דקו כלל בהך הוראה ואין כאן איסור כלל בשום אופן בדיעבד אפי' באכילה זולת אם הניח מצה שם או שאר דברים כמו שהוא בלא קדירה כשהוא רותח אז יש לאסור אפי' בדיעבד במקום שרגילים לתת שם חמץ בכל השנה כנ"ל ברור ופשוט:

כט

אפי' חדשים. טעם המחמירים לפי שקצת עושין פעולה ע"י סובין ובתשו' מהרי"ל כ' שבאותן כלים אין ניכר אם נשתמש בו העכו"ם חמץ וקשה דא"כ כל השנה נחמיר שמא נשתמש בהו איסור ע"כ אין בזה אלא חומרא בעלמא היכא דאפשר בשאר כלים:

ל

ויש מחמירים. דס"ל דכלי זכוכית ככלי חרס הוא מ"מ פשוט שבדיעבד אין איסור כלל וכן במ"ש אח"כ לענין גשמעל"ץ דהאיסור הוא משום שנעש' מהיתוך זכוכית:

לא

שפוד ישן כו'. עמ"ש מזה בסימן זה ס"ד וכאן פסק הש"ע לקולא כדיעה הראשונה של ס"ג לענין חוזר וניעור:

א

קדרות של חרס. לאו דוקא קדרות דה"ה קערות שתשמישן על ידי עירוי וכלי שני גם כן דינא הכי וכן משמעות הרמב"ם בפ"ה מה' חמץ דין ך"ה ע"ש:

ב

של חרס שנשתמשו. וכת' האו"ה בכלל כ"ח דין מ"ג דכלים חדשים שקונין מהשוק אפי' בכלי חרס אין צריך לספק בהן לשמא נשתמשו בו דאין דרך כלל להשתמש בכלים חדשים אבל כלי מתכות שנקנים מן העכו"ם בביתו ואינו מכיר בהן ודאי שהם חדשים צריכים מספק להגעילם או ללבנם כפי תשמישן:

ג

כל השנה וה"ה אם נשתמש בו חמץ תוך הפסח כמבואר לעיל ר"ס תמ"ב ועמ"ש שם סק"ד:

ד

משפשן היטב. ואם לא שפשפן קודם פסח משפשפן תוך הפסח או לאחר פסח כדין לא ביער קודם פסח דמבואר לעיל סי' תל"ה וה"ה בשאר כלים שאינם של חרס אם אינו רוצה להגעילן או ללבנם ג"כ אפשר בהאי תקנתא לשפשפן ולקיימו עד אחר פסח אלא שדבר בהוה דבשאר כלים כיון שיש להם תקנה אינו עושה כן רק מגעילן או מלבנן כאשר יתבאר לפנינו:

ה

ומצניען בפסח כ' בתשובת מהר"מ מרוטנבורג סי' תמ"א מה שיסד הפייטן קדרות חרס בשברונ' ואחר כך והתירו במחיצה מעין לטמנם לא קשה כי כן דרך הפייטנים ליסד דברי רב ודברי שמואל עכ"ל ובאמת בפיוט שלנו לא מצאתי בן רק בפיוט שבמוסף שבת הגדול של בני אשכנז מצאתי כן ולפמ"ש לעיל בסי' תמ"ז ס"ק ד' בשם הרוקח אפשר ליישב פיוט זו בדרך אחר ועי"ל דה"ק קדרת חרס בשברונם פירוש אע"פ דאין להם תקנה להפליט שום דבר אלא שבירה מכל מקום התירו בפסח על ודי מחיצות לטמנם מעין וצ"ע בפירושיהם של פיוטיהם כי אין בידי לעיין בהם:

ו

כדי שלא יבא להשתמש בהם בפסח. משמע דאף בכלים שאינם ב"י ג"כ חיישינן כן וק"ק דהא לדעת המחבר לעיל סי' תמ"ז סעיף יו"ד נטל"פ מותר בפסח וכבר נתבאר בדברי פוסקים כמה פעמים דכל מילי דמותר בדעבד לא גזרינן לכתחלה שמא ישכח וכ"ש באותן כלים דליכא רק חשש דחמץ משהו ושמא י"ל דחמץ כיון דלא בדילי מיני' כולי שתא גזרינן טפי ולדינא אין נפקותא כיון דקי"ל בהגהות הרב דלעיל סימן תמ"ז לאסור אף במשהו ונטל"פ בפסח:

ז

וטוב לסגרם בחדר. כן הוא ל' הטור והוא מדברי הרא"ש בתשו' כלל י"ד סי' א' ודלא כב"י ועיין בב"ח מה שהחמיר וקורא תגר על אותן המעמידין כלי בדיל של חמץ למעלה מקום שאין ידי האדם מגעת שם ועיין בספרי מ"י כלל י"ז ס"ק י"א שכתבתי בשם מו"ח הגאון מוהר"ר וואלף נר"ו השגה גדולה על הב"ח בזה כדי לקיים המנהג וכן הסכמת אחרונים והכי נהוג:

ח

ולא לשום כלי חרס שנשתמשו בו חמין. כן הוא לשון הטור ופירש הב"י כוונתו אפי' לא נשתמש בו רק בכלי שני לא מהני בו היסק וכן הרמב"ם בפ"ה מה' חמץ השוה כלי חרס שנשתמש בו בכלי שני להשתמש בו בכלי ראשון שאין לו תקנה עכ"ל ואם כן המחבר נראה לי שהעתיק כאן כלשון הטור כוונתו לאסור אף בכלי שני כדעת הרב בהג"ה אך הר"ב בד"מ כ' דלדעת הטור אינו בולע אלא על ידי כלי ראשון או בעירוי אבל כלי שני לא דלא כב"י עכ"ל וכן הוצרך להגי' כאן על לשון המחבר שהוא כלשון הטור וי"א אפילו בכלי שני וק"ל אבל ודאי דעת המחבר עצמו ג"כ דבולע ונאסר וכן מבואר להדיא מדבריו בסמוך סעיף ה' ואם תשמישן בכלי שני הכשרן בכלי שני הרי מבואר מדבריו שיש בליעה על ידי כלי שני וכן לשון הטי"ד סי' קכ"א וכל זה פשוט דלא כמ"א ס"ק ג' שכתב שהב"י השמיט דין כלי שני אלמא הדר ביה ושא"צ להגעיל וזה אינו אלא ברור כמ"ש ומ"מ לדינא המעיין בהרי"ף והרמב"ם והרא"ש פ' כל שעה ושאר כל הפוסקים אינו מבואר כלל בדבריהם שנאסר הכלי על ידי כלי שני רק בקערות וכה"ג שתשמישן על ידי עירוי להצריך הגעלה על ידי עירוי ולזה קראוהו בדבריהם כלי שני כמ"ש המ"א וכן מבואר בכל בו להדיא בהל' פסח כ"פ האו"ה ועיין סי' תס"ז ס"ק ל"ג ועל פי זה יהיה מיושב היטב מה שהקשתי בספרי מנחת יעקב כלל ל"ג סק"ג: אכן בטי"ד סי' קך"א ובש"ל כלל ז' סי' נ"ח כ' בשם בעל הדיברות כמ"ש המחבר בסמוך סעיף ה' שאם תשמישן בכלי שני הכשרן בכלי שני וכלי שמשתמשין בו בעירוי וכו' משמע דמיירי אפי' מכלי שני וכמ"ש הש"כ בסי' ק"ה גם הט"ז מחמיר שם בכ"ש וכמ"ש גם כן בספרי מ"י כלל ל"ג וכן בספר פר"ח בי"ד סי' ס"ח הפליג להחמיר בכ"ש מ"מ במקים הפסד מרובה ומניעת שמחת י"ט בפרט בכלי שאינו ב"י נ"ל להקל בדעבד אם נשתמש בכלי שנתמש בכלי שני אף בכלי חרס כיון שהסכמת רוב ראשונים ואחרונים שכלי שני אינו מבליע כלל וכמבואר בב"י בי"ד סי' ס"ח ועיין בספרי מ"י כלל ל"ג ומ"ש שם וגם נ"ט לפגם רבים מקילין גבי חמץ:

ט

דלמא חייס עלייהו דשמא פקעי. כיון שהסיקו כל השנה מבחוץ משא"כ בתנורים שהסיקן מבפנים לא חיישינן דלמא פקעי ומועיל היסק וכן העלתי בספרי מ"י כלל ס' סק"ב מש"ס ופוסקים ראשונים (ועיין בסעיף ב) ודלא כב"ח ששגג בזה ועיין שם וראיתי שהאחרונים כאן ובסי' תס"א כיוונו בכל זה למ"ש שם ודו"ק:

י

כל כלי הצריך לבון וכ' באו"ה כלל נ"ח דין ל"ה כלים הצריכין ליבון אם הגעילן בלא ליבון באור ונשתמש בו רותח התבשיל אסור אף דעבד כיון שאינו פולט הכל על ידי הגעלה וכל זמן שישתמש בו בחמין פולט מעט מעט עכ"ל ועיין בי"ד סימן קך"א בהג"ה וכ"כ רשב"א בת"ה:

יא

אסור להשתמש בו אפי' צונן. והיינו דרך קביעות שמא אתי להשתמש בו חמין ואם כן אפילו הדיחו תחלה אסור אבל דרך עראי מותר להשתמש בו על ידי הדחה כל זה העליתי בספרי מ"י כלל י"א ס"ק וי"ו ודלא כעולת שבת ששגג בזה ודרך קביעות אפי' בע"פ אחר זמן אסורו אסור להשתמש בו כמ"ש שם וכן נראה הסכמת הט"ז וכן עיקר דלא כפר"ח בי"ד סי' צ"ח שיש לו שיטה אחרת בדינים אלו ולפמ"ש שם הכל ניחא ודוק ועיין בסולת למנחה:

יב

מלבנים ועפר. עיין במ"א דלבנים הנשרפין בכבשן כעין שלנו יש להם כל דין כלי חרס (אלא דלא חייס עלייהו כ"כ כמשמע מלשון ב"י עיין בו ואפשר דמהני להו הסק' אפילו תוך תנורים שלנו לדעתו ועיין מ"ש ס"ק י"ג) אבל לבנים שנתייבשו בחמה יש לה דין כלי אדמה עכ"ל:

יג

ואם מלאו גחלים מבפנים שרי. כן היא הגירסא בש"ס שלפנינו פ' כל שעה (פסחים דף ל') ואי מליא גומרי שפיר דמי אך צ"ע קצת שם בש"ס דהא גרסינן שם על הא דאמרינן דמועיל היסק לתנור אם כן אמאי קאמר רב קדרות בפסח ישברו ליעבד להו הסקה ומשני הש"ס זה התנור הסיקו מבפנים וזה הקדרות היסקן מבחוץ וכ"ת ליעבד להו הסקה מבפנים חייס עלייהו משום דפקע' הלכך האי בוכיא היסקו מבחוץ הוא ואסור ואי מליא גומרי שפיר דמי עכ"ל. וקשה כיון דמסיק מתחלה דבקדרות כיון שהיסקן מבחוץ לא מהני אף אם רוצה להסיקן מבפנים משום דחייס עלייהן משום דפקעה ואיך מסיק דבוכיא שהוסקו מבחוץ אפ"ה כי מליא גומרי שפיר דמי וצריכיו לומר דבוכיא שאני דלא חיישינן דלמא פקעי וכאשר כ' הב"י לתרץ תמיהתו בדברי הרשב"א אך צ"ע על הב"י בתמיהתו על הרשב"א הלא כדבריו צ"ל בסוגיא דש"ס שהיא כלשון הרשב"א וכה"ג צ"ל לדעת הטור בי"ד סי' קך"א וכאן וק"ל: אכן בשיבולי לקט כלל ז' סי' נ"ח ובס' תניא כתבו וז"ל ובוכיא והוא כעין מחבת דקה אסור למיפ' בה בפסחא מ"ט היסקו מבחוץ הוא. ואי מליא גומרי והסיקו מבפנים שרי כגון מחבת של חרס שדרך להסיקה מבפנים ואופין תחתיה עוגת כיון דהיסקה מבפנים ה"ל כעין תנור עכ"ל וכ"כ הכל בו דף נ' ע"ד וז"ל דלמא חייס עלייהו דלמא פקען ולא דמי לביב של חרס (וקרי לבוכיא שבש"ס ביב נמשך אחר לשון הרמב"ם פ"ה דין ך"ב שכ' כן ע"ש) שכתבנו שאם מלאו גחלים והיסקן שמשתמש בו מנה דהתם היסקן מבפנים ואלו היסקן מבחוץ אם מסיקו מבפנים לא מסיק בהו שפיר דחייס עלייהו דשכיחין דפקעי עכ"ל. הרי להדיא מבואר מדבריהם דגם בבוכיא לא מהני הסקה מבפנים אא"כ באותו בוכיא שדרכן להסיק מבפנים (ואף שלשון הכלבו אפשר לדחוק ולפרש קצת בדרך אחר מ"מ. לשון הש"ל ותניא א"א לפרש אלא כמ"ש) ונראה שנמשכו בזה אחר גירסות ונוסחת הרי"ף והרא"ש פ' כל שעה דגרסינן בש"ס ואי מלייא גומרי והיסקו מבפנים שפיר דמי ע"כ ולפי גרסא זה קשה לכאורה דהוא כפל לשון היינו מלייא גומרי היינו היסקו מבפנים לכן מפרשים דה"ק ואי מליא גומרי היינו באותו בוכיא שהסיקו מבפנים שפיר דמי ולפי דבריהם יתיישב היטב סוגיא דש"ס ואין צריכין לדחוק ולומר דבוכיא שאני כמ"ש הב"י. והארכתי בכל זה אף דלענין דינא אפשר דלא פליגי דאינהו לא מיירי מבוכיא שנעשה מלבנים ועפר דאפשר דכ"ע מודו שהנעשים מלבנים ועפר לא חיישינן דפקעי ופלוגתייהו הוא בפי' הבוכיא שבש"ס מ"מ הארכתי לבאר הדברים לפי שראיתי שהב"י טרח לדחוק ולתרץ דברי הרשב"א ואחריו נמשכו האחרונים להתקשות בדבריו ודברי הטי"ד ובאמת אין כאן אפילו קצת קושיא כי כל הדברים לקוחים מסוגיא דש"ס להדיא וצ"ע בדברי הרשב"א גופי' ובדברי טי"ד שם וכאן בטא"ח נראה כדעת המחבר והיה מפרש דברי הרא"ש כפשוטו ולא רצה לדקדק בלשון והיסיקו מבפנים וק"ל:

יד

סכינים מגעילן בכלי ראשון. ודוקא סכיני דפסחא או מבשר לחלב או להיפך משא"כ סכינים של איסור בעי לבון אף שאין בה גומות כל שרוצה להשתמש בחמין כמבואר בי"ד סי' קכ"א ס"ו ע"ש. ובמקצת נוסחי הש"ע שם נפל טעות בדפוס ועיין בפר"ח שם ואף ע"ג דבסמוך סעיף ד' פסק המחבר דשפודין ואסכלאות בעינן ליבון אף בפסח משום דמיקרי איסורא בלע כיון ששמו עליו וכמבואר בטור וב"י ועיין בי"ד סי' קכ"א ומ"מ כאן בסכינים יש עוד צד להקל סמכינן על הפוסקים דס"ל דמיקרי היתירא בלע ועיין בע"ש שהניח דברי המחבר בקושיא ובאמת לק"מ וכה"ג צ"ל בדברי המחבר בסי' זה וסי' תנ"ב כמה פעמים דלפעמים היכא שיש עוד צד להקל סמכינן אסברא זו דמקרי התירא בלע ועיין בפר"ח שם ס"ס קכ"א שהכריע דאף בסכינים של איסור סגי בהגעלה אפילו לכתחלה ובאמת נ"ל עיקר לכתחלה כפסק הש"ע שם וכ"כ באו"ה כלל נ"ח דין כ"א בשם א"ז אכן בדיעבד אין לאסור אם יגעילו והשתמש בו בחמין:

טו

בכלי ראשון ומותרין. הב"ח ושאר אחרונים כתבו לפי שצריך להגעיל ג"כ קתייהו ע"כ אם הקתא קבוע במסמורים קטנים אינו מועיל הגעלה כייש גומות הרבה במקום המסמורים וה"ה כל שיש ב' חלקים בקתייהו וה"ה אם הקתא מקצתה בקרן או שהקתא דבוקה בברזל בדבק אין להגעילה דחייס עלייהו שמא פקעו ולבון ג"כ לא שייך גבי קתייהו אם לא שכולו פרזלא וכיון שרוב סנינים הם על דרך זה ע"כ יפה יסד הפייט אם אפשר לעשות חדשים הם משובחים והנ"ץ האריך להקל בזה ואין נפקותא בקת' כלל ועיין בי"ד סי' קכ"א סעיף ז' בהג"א דסכין של איסור מלבנו ומגעילו אח"כ. וכ"כ באו"ה כלל נ"ח דין כ"א או שמסיר הקתא ומלבנה או שמלבנה תחלה ומגעילה אח"כ וע"ש ומ"מ יש לנקר היטב בקתא בכל מה שאפשר קודם שמגעילו וכן המנהג וע"ל סק"ך:

טז

שעודנו רותח. וכ' המ"א ולתחוב בו הסכין אבל אין לו להגעילו ע"י אבן מלובן:

יז

להעביר כל חלודה. פירוש שאין צריך להשחיז רק כדי להעביר חלודה אבל אם משחיזו היטב בענין שמסיר קצת מהברזל כמבואר בי"ד סי' קכ"א בדברי המחבר הוי כמו לבון וע"ש בהג"ה:

יח

כל חלודה דהיינו מה שאנו קורין ראס"ט שנעשה ממנו כמו עפרורית כשגוררין אותו משא"כ אם אין בו רק אחד מן המראות שאנו קורין פלעקי"ן אין קפידא וכ"כ הט"ז וכן הדין לענין כלי בדיל שדרך להיות מה שקורין ערד פלעקי"ן בל"א:

יט

אם יש בו גומות. עיין בתו' והרא"ש ס"פ בתרא דעכו"ם וב"י בסי' זה ובי"ד סימן קנ"א מבואר דבסכינים גדולים יש לחוש יותר לגומות מבסתם סכינים קטנים שאין בהם גומות והוציאו כן מהירושלמי אכן האו"ה כלל נ"ח דין י"ז כ' להיפך וז"ל ורוב סכינים דידן ובפרט הקטנים יש בהם גומות עכ"ל:

כ

וצריך ליבון. ועיין בי"ד ס"ס קכ"א בהג"ה מבואר דבדיעבד אם הגעילה או השחיזה היטב והשתמש בו חמין אינו אוסר ולכתחלה צריך לבון ואם לא יוכל ללבנו היטב משום הקתא יגעילנו אח"כ ובדיעבד בליבון לבד לא נאסר המאכל ואם השחיזו במשחזת היטב בכל מקום ומגעיל' אח"כ מהני אפי' לכתחלה כמו ליבון ואם יוכל לנקות הגומות שבו ע"כ וע"ש וע"ל סקט"ו:

כא

אין לה תקנה. וכ' המ"א ואם פותח התפירות וגרדה דשרי עכ"ל: ע"י אור. פירוש בלי מים כגון שפוד ואסכלה שצולין עליו מולייתא של חמץ צריכין ליבון דמה שבולע ע"י מים פולט ע"י מים אבל זה בלע ע"י אור ממש צריך ליבון. מ"א:

כב

צריכין ליבון. ולא חשבינן לענין זה התירא בלע וסגי ליה בהגעלה כיון דחמץ קודם שנבלע מקרי חמץ הוי כאיסורא בלע מחמירין לענין זה ועיין מ"ש בס"ק י"ד דאין ללמוד מדין זה למקומות אחרים דלפעמים הקילו מטעם דהיתירא בלע ועיין בט"ז מה שמקשה על דין זה ועיין בפר"ת ליו"ד סימן צ"ג סק"ג:

כג

והליבון. אף דלקמן ס"ס זה כ' המחבר שפוד שצלו בו עופות מותרין מ"מ לכתחלה צריכין ליבון ועוד דכאן מיירי שידוע שצלו בו חמץ מה שא"כ לקמן דמיירי רק מחששא בעלמא ועיין בט"ז:

כד

עד שיהיו ניצוצין ניתזין מהם או עד שתסור קליפתו העליונה וכ"כ הרוקח סימן רנ"ח ובאו"ה כלל כ"ח דין כ' וכ"ב:

כה

ויש מקילין מטעם דעכ"פ היתרא בלע וכ"כ הגהות מיימוני פי"ו מהמ"א להדיא גבי שפודין ובחנם השיג הט"ז על הרב בזה וע' בס"ק כ"ב:

כו

חצובה צריך ליבון. כ' כ מהרי"ו סי' קצ"ב והוא כלי שיש לו ג' רגלים ומעמידים הקדרה או המחבת עליה ולפעמים נשפך עליו עיסה:

כז

אם תשמישן בכלי ראשון. ע' בספרי מ"י כלל נ' ס"ק כ"א דכלי ששאב מכלי ראשון יש לו כל דין כלי ראשון מה שנשתמש בו לחומרא:

כח

הכשרן בכלי שני. ע' בב"ח שיש מי שמחמיר לענין פסח ועמ"ש לעיל סק"ח וכבר נהגו להגעיל הכל בכלי ראשון כמ"ש הרב בהג"ה סעיף ו':

כט

צריך לערות עליו. וכתב בד"מ וצריך ליזהר שלא יפסיק הקילוח וע' בלבוש שכתב שהעירוי צריך לערות עליו ג' פעמים והשיגו עליו האחרונים:

ל

והוא בתוך הכלי. משא"כ חוץ לכלי לעבר השני אינו מזיק כלל:

לא

אע"פ שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון. וכתב הע"ש דאם ידוע שתוך מע"ל השתמשו בו בכלי ראשון אע"פ שעיקר תשמיש שלו הוא בכלי שני צריכין הגעל' בכ"ר דוקא אליבא דכ"ע והוא פשוט וע' בספרי מנחת יעקב כלל נ"ח ס"ק כ"ה:

לב

ובדיעבד סגי להו בשטיפ'. וכן בדיעבד אם לא הגעיל הקערות בכ"ר ג"כ אינו אוסרין כמ"ש בספרי מ"י שם בכלל נ"ח בשם הב"ח וכן הוא לענין כוסות וכלי' אע"פ שיש לחוש שנשתהה בתוכו מע"ל ונכבש בתוכו אינו אוסר דיעבד ומבואר בי"ד סימן קכ"א דכלי חרס ישנים שנשתמשו בו בצונן מאחר דאי אפשר בהגעלה מיקרי דיעבד וסגי ליה במריק' ושטיפ' וכאן לענין פסח השמיט רמ"א כל זה נ"ל משום דכאן לא מיקרי דיעבד כיון דאפשר לקיימם עד אחר פסח משא"כ התם לענין הכשר כלים האסורים ודלא כע"ש שלא הרגיש בזה:

לג

בשטיפ'. דהיינו לשפשפו תחל' הטיב במים כדי להסיר כל הדבוק עליו ואח"כ שוטפין במים כמבואר בי"ד סימן קכ"א:

לד

יתן עליהן אבן מלובן. וכן נוהגין לענין הכשר השלחנות והספסלים וינגב השלחן תחלה כדי שלא יצטנן המים. אחרונים וע"ל סימן תנ"ב ס"ק י"ד:

לה

על כל הכלי. ואע"ג דבאיזה מקום אינו נוגע האבן מי הרתיחה נוגעים שם ט"ז וכ"כ האו"ה כלל נ"ח דין ס"ז וכתב המ"א ויש להחמיר בקערות שיש להם אוגנין ובליטות כעין כפתורים שאז א"א להעביר האבן על כולם ואין להם תקנה אלא שמכניסם ליורה:

לו

כלי אבן. וכתבו האחרונים וכן כלי גללים ומה שקורין בל"א פער"ל מוט"ר וע' מ"ש לעיל ס"ק י"ב מדין לבנים הנשרפים בכבשן:

לז

או לקנות חדשים פי' אם אי אפשר לנקרם כדי להגעילן לפי שיש בו גומות ואם עבר והשתמש בו בלי הגעלה שרי משום דאין מליחה לכלים כמ"ש בי"ד ס"ס ק"ה מ"א. ע"ש דמלח לא מיקרי דבר חריף אא"כ מליח ביותר. ואם ידוע שנשתמש בו חמץ. ע"ל סי' תמ"ז סעיף ד' וע' בב"ח וט"ז שמחמירין שלא להגעיל כלל הסלים וכתב הט"ז שכן דעת מהרי"ל ותימא על הש"ע שהסכים להקל דלפי הנראה דברי מהרי"ל נכונים עכ"ל ונתעלם ממנו דברי הרב בסמוך סעיף י"ח בהג"ה שפסק הרב להדיא כדעת מהרי"ל דסלים שמשתמשין בהן חמץ דינם כנפה ולא מהני הגעלה אך כאן כיון שלא היה בהם חמץ ידוע רק חששא בעלמא לכן פסק דמהני הגעלה והוא פשוט:

לח

מותרת בהגעלה וכתב ט"ז בשם הרא"ש דדוקא בתנור שנאפה בו החמץ בלא משקה צריך ליבון אבל לא המחבת דלא חיישינן שמא נתייבש השמן והחמץ נאפה בלא משקה כי עדיין יש לחלוחית משקה שם וכן הדין בקדרה של מתכת שמבשלין בה עכ"ל ובי"ד סימן קכ"א כתב המחבר אע"פ שלענין פסח די בהגעלה לענין שאר איסורים צריכה ליבון וטעמו כיון שיש הרבה דעות במחבת דלא הוי כתשמיש ע"י האור וסגי בהגעלה ע"כ סומכין עליהם לענין חמץ דיש פוסקים דמיקרי התירא בלע וכמ"ש ס"ק י"ד וכ"ב ודלא כע"ש שהניח דברי המחבר בצ"ע גם בפר"ח לי"ד סימן קכ"א סק"ח השיג על הש"ך וט"ז ולפי מ"ש הכל ניחא וע' מ"ש בשם תשובת מהרמ"ע מפאנו סימן צ"ו חילוק אחר בין מחבת של כל השנה מלענין פסח וע"ש:

לט

מיהו סגי ליה בהגעלה וכן נוהגין וכתב המ"א ואותן אגנות שאופין בו טוגות צריך ליבון:

מ

אין לאסור בדיעבד. הטעם דלא אמרינן שמוליך בליעתו בכולו ואף אם יוליך בליעתו מ"מ כבכ"פ וכן מבואר בי"ד מדברי הטור וב"י ופסקי מהרא"י סימן קנ"א וגם בפר"ח שם ס"ק ט"ו האריך להוכיח כן אפילו לכתחלה מותר בהכשר מקצת בכל השנה רק בפסח יש להחמיר לכתחלה מטעם שכתב הב"ח דא"א דלא בלע גם המצות טעם חמץ בכל השנה ע"י כלי ראשון כשמדיחין אותן לנקות מזוהמא וכ"כ בפרי חדש שם ס"ק ט"ז שכן עיקר ובדיעבד אין לאסור אף אם תחב בתוך המאכל הידות כי לא מחזקינן איסורא וכבכ"פ כמו שפסק הרב להדיא שם בי"ד ואפילו בספק גם כן יש להתיר בדיעבד וכמ"ש להדיא האו"ה כלל נ"ח דין כ"א בשם הטי"ד וכל זה דלא כמשמעות הט"ז ומ"א ע' בדבריהם ודוק:

מא

טלאי. כל טלאי שבסעיף זה היינו מה שנקבע ע"י מסמורים אבל מה שנעשה ע"י היתוך עופרת או ברזל וכסף ושאר מיני מתכת כיון שנעשה ע"י היתוך באור ונעשה גוף א' עדיף מליבון שהוא כאלו נעשה מתחלה כן הוא הסכמות האחרונים: וכלים שמחפין בבדיל כמו כלי נחשת שיש להם בארץ תוגרמא מסיק הרא"ם ח"א סימן מ"ג דא"צ הגעלה כיון שמחפין אותו בבדיל ועיין בשכה"ג שהאריך להביא דעות החולקים על זה וכתב שכן קצת מגדולי ארץ מחמירין על עצמן ועכ"פ נראה שטוב בעיני אלהים ואדם לטובלו אחר ציפוי בבדיל בלא ברכה עכ"ל: ובפ"ח א"ח פסק דצריך הגעלה אחר ציפוי הבדיל וכן נוהגין בירושלים וע"ש:

מב

או ישים גחלים על מקום הטלאי עד שישרוף גוף האיסור. ואז אף שקדם בליעת האוסר ניתרת כיון שנתלבן מקום הטלאי כמשמעות לשון הרשב"א בתשובה סימן שע"א והמחבר וכ"פ הלבוש. והב"ח כתב על הרשב"א דנ"ל היכא שקדם בליעת אסור לא מהני ליבון מקום הטלאי ולא ידעתי מאין יצא לב"ח לפרש כן אדרבא משמעות הרשב"א דבכל ענין שנשרף החמץ שתחת הטלאי סגי. וכנ"ל עיקר דלא כב"ח. ובשכ"ג ומ"א ראיתי שתופסין עיקר לדברי הב"ח ומתמיהים על לשון הש"ע כאן וכל זה גרם להם כשהעתיקו לדברי הב"ח העתיקו גם כן מה שסיים הב"ח וכ"כ האו"ה כלל נ"ח דין י"ט והבינו שעל דין זה קאי ועל כן תפסו דבריו לפסק הלכה ובאמת עיינתי היטב באו"ה שם ולא ראיתי שום הכרע מדבריו לדין זה והב"ח לא כתב וכ"כ האו"ה רק על סוף לשונו שסיים כי האש שורף כל דבר ומה שנשאר בו עתה לא יפלוט לעולם וזה כתב האו"ה שם להדיא ע"ש: ואם נתלבן כך או הסיר הטלאים פעם אחת עד אחר שהגעיל שוב מותר להגעיל כך עם הטלאי בכל פעם כיון ששוב לא מיקרי קדם בליעת איסור לטלאי וכל זה שהטלאי דבוק יפה בענין שאין סדק וגומא בין גוף הכלי לטלאי דאל"כ אף בקדם הטלאי צריך ליבון או להסיר הטלאי או להרחיב הסדק כדי שיוכל לנקרו והוא פשוט וכן הסכמת האחרונים:

מג

וינקרם היטב. ואם א"א לנקר יישים עליו גחלים כדלעיל:

מד

שמכסין בו הקדרה. כתב כן לאפוקי מאותו כיסוי שאופין עליו בצק דצריך ליבון וכמ"ש הב"י לפרש כן דעת המרדכי פכ"ש דהצריך ליבון בכיסוי אכן כפי מ"ש האו"ה כלל נ"ח דין כ"ו בשם המרדכי משמע בסתם כיסוי קדרה הצריך ליבון ואין לזוז מפסק הש"ע ובפרט בפסח דהיתרא בלע וכמ"ש לעיל סקי"ד:

מה

כל התבשיל אסור. לפי דעת המחבר לעיל סימן תמ"ז דנ"ט לפגם שרי בפסח צ"ל דכאן מיירי דעדיין הוא ב"י שנשתמש בו בע"פ או צ"ל כדעת הנוהגים לאסור בכיסוי אף שאינו ב"י כמבואר בב"י סימן צ"ג:

מו

שמשימין על החררה. ע' בספרי מ"י כלל ל"ה ס"ק כ"א מה שהקשתי משם לכאן וישבתי על נכון ע"ש:

מז

ללבן המדוכה. ודוקא לענין חמץ בפסח מה שאין כן בשאר כל ימות השנה במדוכה של איסור וכיוצא בו אליבא דכ"ע סגי בהגעלה וכ"כ בהג"ה אשר"י סוף פרק השוכר את הפועל בשם ר"ת ובתשוב' מהר"מ מרוטנבו"רג סימן תמ"ז והכל בו והתניא ות"ה אך צ"ע דמדברי כל הפוסקים גבי סכינים ושפודין משמע דיותר יש להקל להגעיל לענין פסח ושאר איסורי בעי לבון וכן מבואר שם מדברי ר"ת עצמם ואפשר דדוקא כאן גבי מדוכה החמירו לפי שמצוי לדוך בו שומן ובצלים עם פירורי לחם דהוי דבר חריף כמו בית שאור לדעת רש"י והצריך לבון כמבואר בטור משא"כ במדוכה של איסור דאין חשש רק משמנונית של איסור שאין דרכו לדוך בתוכו עם דברים החריפים על כן סגי בהגעלה וכן משמע קצת בכל בו ע"ש:

מח

ונוהגין ללבנו לכתחלה. וכתבו האחרונים דבמדוכה שלנו שלעולם אין דכין בהם חמץ רק כרכום ונעגלך לכן די בהגעלה ומ"מ טוב לנהוג להחמיר לדוך הכל קודם י"ט ובדיעבד ע"ל סימן תמ"ז ס"ק ל"ח. ואם דכו במדוכה של חמץ ושמו בתבשיל פסק מ"א דאין לאסור בדיעבד יע"ש שהניח בצ"ע:

מט

שלא להשתמש בפסח. הכל בו כתב שני דעות א' שיש להשתמש בו מצה אפילו בחמין ע"י הפסק מפה ויש מי שאומר שאין להשתמש בו כלל רק טעונין טיחה בטיט וכן כתב הסמ"ק סימן רכ"ב שכן הוא נכון והרוקח סימן ר"נ וכ"פ רמ"א לעיל ס"ס תמ"ב ע"ש:

נ

אפילו ע"י הגעל'. בת"ה סימן קל"א מבואר דאפילו אם רוצה לקלפו בכלי אומנות ולהגעילה אח"כ ג"כ לא מהני וכן משמע במהרי"ו סימן קצ"ג והטעם לפי שא"א לנקרו שפיר ומה"ט ג"כ אין מגעילין כלים שהיו בו תמיד קמח או משקים חמץ וכיוצא בו (ודין הכשר חביות יתבאר בסמוך) והיינו דוקא בשל עץ משא"כ כלי מתכת ובדיל נוהגין להגעיל בכל ענין אכן אם היו מחזיקין בו קודם פסח מים איזה זמן מותר להגעילו וכן הוא הסכמת האחרונים:

נא

שלא להשתמש בנפה ע"י הגעלה אבל צריך לקנות חדשים ואם עבר וניפה בה על ידי שפשוף היטב בהגעלה אין לאסור אפילו תוך הפסח כיון דלדעת הכל בו והמחבר אפילו לכתחלה סגי בכה"ג כדאי הוא לסמוך עליו בדיעבד באיסור משהו אבל לכתחלה אין להשתמש בו אלא לקנות חדשים וכן היכי שבאו מים על הנפה שלא שפשפו אותו היטב תחלה אפילו על מקצת' אין לה תקנה להשתמש בה בפסח מהרי"ל וכתב המ"א וז"ל ונ"ל דאפילו במקום שאין שם נפה חדשה מוטב שלא ירקדו הקמח עכ"ל ולא ידעתי מאין יצא לו דין זה דהא עינינו רואות דכל שלא רקדו הקמח יש בו כמה חטים שבורים ושלימים ונאסרה המצה או העיסה כמבואר לקמן סימן תס"ז ונפה זו בדיעבד מהני בה שפשוף היטב והגעל' מכ"ש אם מרקד קודם פסח שנתבטל ולא מיקרי מבטל איסור לכתחלה כיון שעדיין שעת היתר הוא וספק משהו בעלמא לכן נ"ל דבשעת הדחק נכון לעשות בו אפילו לכתחלה דכל שעת הדחק כדיעבד דמי ואם עבר ולש העיסה ולא נתרקד הקמח אפשר לאסור כל העיסה כי הדבר ידוע שכל שלא ריקדו הקמח מצוים בהם חטים שבורים ושלמים כאשר באו כמה פעמים מעשה לידינו: ונשאלתי באחד שאמר לפי תומו שדרכו לרחוץ היטב אחר פסח הנפה כדי לקיים אותה לשנה הבאה וריקד בו קמח לפסח והתרתי מה שריקד בו בדיעבד ולסמוך על השפשוף היטב כדעת המחבר ועוד דאף אי נימא שנשאר בו דבוק כי לא שפשף היטב ונתערב תוך הקמח (וע"ל סי' תנ"ג ותס"ו דפירוד תוך הקמח חוזר וניער) אף שריקד הקמח תוך הפסח מ"מ הא נתבאר לעיל סי' תמ"ז דחמץ נוקש' בטל בס' אף תוך הפסח כיון דליכא רק חשש מאיזה פירור שנשאר דבוק משנה שעבר דהוי חמץ נוקש' ובטל כנ"ל:

נב

שקים ישנים. לאו דוקא אלא אפי' בשק חדש ששם בו פעם אחת קמח לפסח ורוצה לכבסו לתת בו פעם שנית גם כן צריך להתיר התפירות (אחרונים):

נג

כל התפירות. דהיינו אף גם מה שהוא בשולי השק שהוא האימרא וכן משמע שם בת"ה מהראי' דפרק דם הנדה ע"ש וכתב המ"א וכן יש לנהוג במפות שעושין עליו המצור. אם רוצה לעשות עליהם פעם שנית לא מהני מה שמהפכין אותן דחמץ מבצבץ ויוצא מעבר לעבר אלא צריך להתיר התפירות ולכבס היטב עכ"ל ובזה אפשר שאין צריך להתיר האימרא לפי שאין עושין המצות על האימרא רק באמצע מפה ואם עבר בדיעבד ועשה המצות על הסדין בלא כיבוס כלל אם הוא תוך הפסח אף דיעבד יש לאסור אך אם הפך הסדין או כיבסו אף שלא התיר התפירות אין להחמיר בדיעבד נ"ל וכן לענין השקין אם כבסו ולא התיר התפירות ונתן בתוכו קמח אין לאסור דיעבד וע"ל סימן תנ"ג ס"ק כ"א מ"ש שם:

נד

שאין מועיל לה הגעלה. לפי שתשמישו על ידי האור וכתב הט"ז הרחת של פסח שמחזיקו לשנה הבאה א"צ שום הכשר לשנה אחרת והמחמיר להגעילו לא יפה עשה דאתי למטעי להגעיל רחת של חמץ רק ינקר היטב עכ"ל ודבריו נראים נכונים דלא כמ"ש המ"א בשם ד"מ בשם מהרי"ב דצריכ' הגעל' וכ' המ"א וגם לא מהני אם קלף הרחת ומגעילה: ואם נטל מצה ברחת שמשתמשין בו בכל השנה אם היא נקיה סגי בקליפ' שקולף המצה ואם אינה נקיה כיון שמשתמשין עליה כל השנה עוגות עם שומן נאסר כולה ואם רדו בה מצה חמוצה ואח"כ רדו בה גם שאר מצות צריכין כולם קליפה. וכתב בספר אפי רברבי בשער ע' אם הוציא מצה חמוצ' במרא ואח"כ רדו בה אחרות ונתערבו ראשונות באחרונות נתבטלו עכ"ל וזה סברא דחויה הוא שס"ל שאין איסור בלוע יוצא מכלי בלא רוטב ואין איסור אלא פת ראשונה משום שהיה קצת בעין ואם נתערב בטל אבל אנן קי"ל דכלי פולט בלא רוטב עכ"ל המ"א וגיסי הרב מהר"א נר"ו תירץ דאין כוונת אפי רברבי על אותן המצות שנטלו בה אח"כ שיבטלו הראשונות שנטלו מיד אחר שנטלו המצה חמוצה כמו שהבין המ"א אלא ראשונות כוונתו מה שנטלו קודם שנטלו המצה חמוצה שנתערבו עם מה שנטלו אחר כך ויפה כיון בזה אף שנ"ל שהלשון של אפי רברבי דוחקתו להמ"א דמדנקט שנתערבו ראשונות באחרונות מכלל דאחרונות הוי רובא דהתיר' וכדמדקדק הש"ס פ' אלו הנשרפין גבי הנסקלין בנשרפין מ"מ אין זה דקדוק כל כך בדברי הפוסקים לדחות עפ"ז דבריהם ועיין עוד במ"א שהאריך בענין בטול הזה ולע"ד דכל הדברים אלו לא נאמרו אלא למאן דס"ל יבש ביבש חד בתרי בטיל לענין פסח אבל לפי מה שנתבאר לעיל סימן תמ"ז דיבש ביבש לא בטיל בפסח ואף משש ולמעלה מ"מ חוזר וניער תוך הפסח כל שלא נתערב לח בלח ואסור לאכלם תוך הפסח כיון שהאיסור בעין בתוכ' כמבואר בדברי המ"א עצמו בסימן תנ"ח ע"ש א"כ לא שייך כאן דין ביטול כלל אלא להאכילם בע"פ לתינוק וכה"ג וסיים עוד במ"א וז"ל ונ"ל דכל זה מיירי במצה שנתחמצה חמץ גמור אבל מצה כפולה ונפוחה כיון שהוא גופא חומרא בעלמא כמ"ש סימן תס"א די לאסור הרחת לכתחלה אבל לא לאסור המצות האחרות עכ"ל. וגדולה מזו ראיתי אצל מוח"ז הגאון מהר"ש וז"ל שלא אסר הרחת כשנשאלה לפניו ממצה נפוחה או כפולה מהטעם נ"ל דחשוב כמו דעבד כי לא ימלט ברוב אפיות שלא יאסור אחד מהם משום נפוחה או כפולה ותצטרך בכל פעם מרדה חדשה גם התנור יאסור ולהסיק שנית וכה"ג התורה חסה על ממון של ישראל: ועוד דהא הכל בו והובא בב"י סימן זה פסק דאם הניח מצה יבשה אפילו חמה על כלי חמץ או אפילו על לחם חמץ חם אינו אוסר ממנו כלל והביא כן הלכה למעשה וכתב עוד שם על הרחת של חמץ וז"ל אפשר שאם ימרקנ' הרבה ויחמנ' בתוך התנור דשרי דכבכ"פ ואף דלא קי"ל כותיה מ"מ בנפוחה וכפולה שהיא גופא חומרא בעלמא הבו דלא לוסיף עלה ולא אסרינן הרחת אפילו לכתחלה וכן נוהג אחריו חמי הגאון מו"ה וואלף נר"ו: וצריך לקנות חדשה וכו' כתב בעל אמרי נועם בתשובה סימן ה' מעשה שהיה שאפו מצות קודם הפסח ברחת ונסתפקו אם היתה חדשה או ישנה שנשתמשו בה חמץ כל אפין שוין דאין במצות אלו שום חשש של איסור חמץ עכ"ל:

נה

לפי שלפעמים נשפך המרק. אבל בלא האי טעמא אף שמצניעין לתוכו חמץ חם אין בכך כלום כיון שנותנין בו עם הכלים שבתוכם החמץ ואינו מבליע שום דבר כיון שיש הפסק הכלי להכי הוצרך הטעם שנשפך עליו המרק וזה כוונת הגהת מיימוני שהביא בב"י וחזר כאן ממה שהביא בב"י לפרש דברי הגהת בענין אחר וכן הסכמת הב"ח לדינא: ומהרי"ו סימן קצ"ג פסק דלא מהני עירוי כיון שלפעמים משימין עליו פשטי"דא רק יכשרם על ידי אבן מלובן ועירוי וכתבו עוד האחרונים בשם מהרי"ל דאף לאחר הגעלה אם נשפך עליו שום דבר בפסח אל יגביהנו כלל ואף לאחר ההגעלה לא ישתמש עליהם דבר חם אלא ע"י הפסק סמרטוטין וכל זה הוא חומרות יתידות כי די בחומרא דהגעלה וכן נוהגין וכתב הט"ז ס"ס תנ"ב וז"ל הנשים נוהגות שלא להשתמש בפסח בקדרה ששפך בו רותחין על האבן שמכשירין בו מהטעם שהריח של חמץ נכנס בו ואין בו ריח ולא טעם דאין בו איסור כלל בפסח עכ"ל. ועמ"ש בספרי מ"י כלל ך"ג ס"ק י"ב נראה דיש ב' טעמים לאסור מדינא דש"ס לכתחלה ומנהג של ישראל תורה היא אך בדיעבד ודאי דאינו אוסר:

נו

בעירוי שלשה ימים. עיין בב"י דאפילו במזופף מהני:

נז

והגעלת חביות. וצריך להסיר שולי החביות כדי לנקרו היטב כ"כ הרוקח סימן רס"ב. אכן האחרונים הסכימו דחבית עץ של שכר אין להגעילו כלל וכן כלי עץ שמצוין בהן גומות וכלים שהיו בו יין שרף לא מהני כלל ההגעלה דגריע גרע מבית שאור וחרוסת וכתב הט"ו מכל מקום אם בישל אותן היטב במים עם עפר עד שנסתלק הריח לגמרי מותר להגעילו:

נח

ובדיעבד אם נתנו בהם יין. ז"ל המרדכי שהטעם השכר בטל בס' קודם פסח ואינו חוזר וניער בפסח ואין להחמיר לשער בכל החביות משום לא ידעינן כמה נפיק מינה דשאני הכא דהתירא בלע הילכך משערינן כפי מה שהיה פולטת ובטל בס' ועוד דכל הנבלע בכלל הוי כנטל"פ גם שכר ביין הוי נט"ל עכ"ל ובאמת טעם ראשון הוא תמוה מאד דאף אי נימא דעיקר כדעת הפוסקים דחמץ מיקרי התירא בלע מ"מ מה בכך כיון שלא ידעינן כמה נפיק מינה ודאי כנגד כולו משערינן דהרי לענין בשר בחלב דגם כן מיקרי היתרא בלע מ"מ בתוחב כף חולבת לקדירה של בשר או איפכא לכולי עלמא נגד כולו משערינן משום דלא ידעינן כמה נפיק מינה מה לי איסורא או התירא בלע לכן נראה לי עיקר דאין להקל אלא מטעם שני לפי מה דקיימא לן נותן טעם לפגם אסור בפסח א"כ אין להקל אלא לערות ממנו קודם פסח לחבית של פסח וכ"פ המ"א ס"ק מ' ודוקא ביין שהשכר נותן בו טעם לפגם אבל במי דבש אין להקל אלא אם כן החביות אינו ב"י: (אבל בכלי יין שרף אף אינו בן יומו אסור) מ"א עיין שם:

נט

מבית שאור הוא הכלי שעושין בו שאור לחמץ בו העיסה וכבר כתב הרב לעיל בסימן ת"ב סעיף י"א ועיין בסימן זה סעיף י"ו דכל כלי לישה נוהגין לטוחן בטיט או ליתנם לעכו"ם.

ס

ובית חרוסת. היינו שנותנים בו דברים חריפים עם חמץ ועיין בט"ז שמתמיה על הרב שסתם כאן כדעת המחבר דסגי ליה בהגעלה ובסעיף ט"ז גבי מדוכ' הצריך ליבון דוקא יהוא נלמד מדין הבית שאור וחרוסת ותירץ דשאני התם דמיירי במדוכ' של מתכות כיון דאפשר בליבון משא"כ כאן דמיירי בכלי עץ ובדיל דאי אפשר בליבון עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא במדוכ' דלעיל כתב הרב להדיא דאם הוא של עץ אין לו תקנה בהגעלה לחוד אלא שצריך לקלפו בכלי אומנות ולהגעילו ולע"ד מעיקרא לק"מ חדא דאפשר דסמך רמ"א עצמו דבית חרוסת דמי לבית שאור דהוי כלי ליש' ובעי טיח' בטיט וכמ"ש בסקנ"ט ועי"ל דלעיל מיירי שרוצה לחזור ולדוך במדוכ' בפסח דברים חריפים כדרכו על כן מחמירין טפי משא"כ כאן אינו רוצה להשתמש בו תוך הפסח תשמישו הראשון בדבר חריף רק שאר דברים וראיה לזה דדומי' דבית שאור שודאי אינו משתמש בו תוך הפסח שאור או חמץ וק"ל:

סא

אבל בצונן עיין מ"ש הרב לעיל בסעיף א' בהג"ה ומ"ש שם:

סב

ושלא להשתמש אפילו בצונן אף שאינו של בית שאור וחרוסת:

סג

ותנור של בית החורף הסכמת האחרונים דמותר בדיעבד התבשיל שנתבשל בתוכו וכן נ"ל עיקר דלא יהא אלא כשני קדרות שאינם נבלעים מזו לזו וכמבואר בט"ז בי"ד סימן צ"ב ס"ק כ"ט ועיין בספרי מנחת יעקב כלל נ"ה ס"ק כ"ב וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר בענין אחר כדיעבד דמי ומכל מקום עכ"פ יכבד התנור היטב בכל הצדדים ויסיקהו היטב ואחר כך יטיח בטיט מקום מושב הקדרה כעובי אצבע אבל אם אפה בתוכו מצה בלי מסך מבדיל יש לאסור אף בדיעבד אכן בלבוש משמע דיש להתיר ע"י הסקה היטב אפילו לכתחלה כיון דהסיקו מבפנים (ואין צריך להסיק כל התנור מלא עצים רק מקום שדרכו להסיק כל השנה ומקום מושב הקדרה דכבכ"פ ול"ד לתנור שאופין בו שבעינן שילכו גחלים על פני כולו שדרכו להסיקו כולו וה"ה אם אופין בתנור זה וק"ל) וכן העלתי בספרי מ"י כלל ס' שכן נ"ל עיקר ועמ"ש לעיל ס"ק ט' אך מי יקל ראשו בדבר שהסכימו האחרונים גם מוח"ז החמיר בדבר כמ"ש גיסי הרב בסא"ז על כן אין להקל באפה בו מצה עכ"פ ומכל מקום בה"מ ומניעת שמחת יום טוב יש להתיר בדיעבד ובשעת הדחק אפילו לכתחלה ועל התנור מבחוץ יש להתיר בפשיטות ע"י טיחה בטיט כעובי אצבע:

סד

בהתוך זכוכית. הסכמת רוב האחרונים להחמיר אף בהיתוך אבר:

סה

בכלים צבועים אפילו הצבועין בכרכום או מה שקורין בלע"ך מאל"ט מהרי"ל ומהרי"ו סי' קל"ג:

סו

כלי זכוכית וכתב מהרי"ל הל' פסח כשקונים כלי זכוכית יש ליזהר לקנות הצלולים שידוע שלא נשתמש בהם כיון שהם צלולין ועמ"ש לעיל סק"ב:

סז

מיהו יש מחמירין וכ' המ"א בס"ק נ"ט וז"ל וכתב האגודה כלים שתשמישן בצונן כגון קנקנים וכוסות מוטב לעשות בעירוי מלהגעיל' עם כלים שתשמישן בחמין עכ"ל: וכבר כתב הטור והמחבר לעיל סעיף ט' ובסי' תנ"ב דהמגעיל קודם ה' שעות אין נפקותא בכל זה ואפשר דמה"ט נתפשט המנהג במדינות אלו להגעיל מתחל' הכלים ע"י אבן מלובן ואח"כ חוזרין ומגעילן הכל ביחד ביור' ומ"מ בהגעל' ראשונה אינו יוצא כיון שעושין אותו ע"י מים מעורב עם עפר כמבואר לקמן סימן תנ"ב גם עושין אותה כשעדיין הכלים מלוכלכים דלא מהני ההגעלה כשחמץ בעין:

סח

וכן המנהג אבל בדיעבד אם לא נשתמש בו רק צונן סגי בהדחה ואם תשמישו בחמין או ע"י כביש' מע"ל מהני בדיעבד הגעלה כ"כ המ"א:

סט

צלו בו בשר מלוח משא"כ אם צלו בו מולית' חמץ:

ע

הברזות שבחביות ובתשו' מהרי"ו סי' קצ"ג כתב יש ליקח ברזות חדשות שמא היה כבר בחביות של שכר:

עא

שתוחבין בהם כלי שתיה. ונתלחלח ממשקה שבתוכם משא"כ אם תולין אותו באוגניהם אין קפידא: