שולחן ערוך, אורח חיים תל״ד: דינים הנוהגים תיכף אחר הבדיקה. ובו ד"ס: – עם 21 מפרשים

א

דינים הנוהגים תיכף אחר הבדיקה. ובו ד"ס:
אחר הבדיקה יהא נזהר בחמץ שמשייר להצניעו כדי שלא יצטרך בדיקה אחרת כגון אם יטלנו עכבר בפניו או אם יחסר לחמו כגון שיניח עשר ככרות וימצא תשע אבל בסתם שאינו יודע אם חסר ממנו אם לאו לא ואם כפה עליו כלי ולא מצאו אינו צריך לבדוק שוודאי אדם נטלו לכך יכפה עליו כלי או יתלנו באויר או יניחנו בתיבה מקום שאין עכבר יכול לבא:

ב

אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל וליהוי כעפרא דארעא: הגה ויאמר הביטול בלשון שמבין (מהר"י ברי"ן) ואם אמרו בלשון הקודש כל חמירא כולל חמץ ושאור (ת"ה סימן קל"ד) אבל בשאר לשונות צריך להזכיר כל אחד בפני עצמו (ד"ע): וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום י"ד סוף שעה חמישית קודם שתגיע שעה ששית שמשתגיע שעה ששית נאסר ואין בידו לבטלו: הגה ואין לבטל ביום אלא לאחר ששרף החמץ כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו: (מהרי"ו)

ג

בביטול היום יאמר דחזיתיה ודלא חזיתיה דביערתיה ודלא ביערתיה:

ד

שלוחו יכול לבטל (וכשמבטל שליח צריך שיאמר חמצו של פלוני יהא בטל וכו') [תשובת מהר"י ברי"ן] אם אין האיש בביתו יבטל במקום שהוא ואם אינו עושה כן טוב שתבטל אשתו:

א

אחר הבדיקה כו'. והיכא דצריך לבדוק פעם אחרת צריך ג"כ לבטל פעם אחרת שהרי חמץ זה שגררה חולדה מתוך הבית לא נתבטל הילכך צריך ביטול כ"כ הר"ן והביאו הב"י:

ב

אחר הבדיקה כו'. וראוי לכל מדקדק במעשיו שיזכור ג"כ הפקר בביטול דהיינו שיש לומר ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא וכן נוסח הביטול כל חמירא וכל חמיעא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא בערתיה ודלא ידענא ליה ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא (מורי בב"ח) וכת' שם הטעם של דבר:

ג

בלשון הקודש ותרגום אינו בכלל לשון הקודש ומקרי לשון טהור לכן טוב לפרש לע"ה הפי' כדי שיבינו וכן משמע בר"מ. ויאמר כל חמירא וכל חמיעא כאשר כתבתי בסמוך:

ד

שלוחו כו'. וי"א שאין השליח יכול לבטל ולכן אין להקל ועכ"פ האשה אין לעשות שליח לבטל החמץ כי אצלה גבי הפר' ממעטת התור' שאין שלוחה כמותה משום דכתיב אישה יקימנו כנ"ל:

א

אחר הבדיקה. ל"ד דה"ה קודם התחלת הבדיקה יצניע החמץ שרוצה לאכול דאולי יתחסר לחמו תוך הבדיקה ויהא צריך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר ב"ח וח"י והיד אהרן ומ"א. ובחנם השיג עליו הט"ז בזה ע"ש. והעולם אינן מצניעין אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיקה. אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה ולאו שפיר עבדי. אחרונים:

ב

אחרת. (וה"ה דצריך אז לבטל שנית. ב"י בשם ר"ן). ומ"מ אינו צריך לברך שנית. ח"י:

ג

א"צ. אם א"א לתינוק ליטלו. מ"א:

ד

בתיבה. ובח"מ סימן רצ"א סי"ג פסק רמ"א דתיבה חתורה אצל עכברים ע"ש וי"ל ודו"ק:

ה

חמירא. לפי שלחם היא חיות האדם ואין ראוי לזלזל בכבודו לכך ניתקן בלשון תרגום שלא יבינו המזיקים והמקטריגים. סדה"י:

ו

בלשון. בקצת נוסחאות כתוב ואם אמרו בלשון הקודש יצא ודוקא כשיודע לפחות ענין הביטול שמפקיר חמצו דאם אינו יודע לא יצא וכ"כ מהרי"ל ומהרי"ו ומ"א ועיין ח"י:

ז

כל אחד. המדקדק במעשיו יאמר נוסח זה. כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא. ב"ח ח"י:

ח

אינו. פי' שאינו רגיל לעשות כן וחיישינן שמא ישכח. אפוטרופוס של יתומים מחויב לבדוק ולבטל חמץ של יתומים ח"י. והב"ח פסק דאין לבטל על ידי שליח ועכ"פ האשה אין לעשות שליח לבטל החמץ עיין ט"ז:

א

משנה פסחים ח' וכדמפרש לה רבא דרב פפי שם

ב

בירושלמי כתבו' הרא"ש שם:

ג

מימרא דרבי יהודה שם ז' הרי"ף דהרא"ש שם

ד

טור בשם אביו הרא"ש

ה

טור בשם הרב רבי פרץ וכ"כ' רבי' ירוחם:

ו

שם וכ"כ ה"ה בפ"ב בשם בעל העיטור

ז

כל בו:

א

ס"א או יתלנו כו'. סה"פ וטור וכמ"ש בפ"ג די"ט לשמרו מן העכברים:

ב

או יניחנו כו' מקום כו'. אבל סתם תיבות חתורות הן אצל העכברים כמ"ש בח"מ סי' רצ"א סי"ג בהג"ה י"א כו' והכל כו':

א

ס"ב מיד. שם וליבטליה כו':

ב

כל חמירא. כ"כ הרי"ף והגאונים וכ"ה בירושלמי פ"ב הלכה ב' רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל. וכ' הג"מ והטור שלא יאמר בהדין ביתא אלא ברשותי כדי לכלול כל מקומות כמ"ש בגמרא אין לי אלא בבתים כו' וז"ש דאיתיה ברשותי וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

ג

ויאמר. כמ"ש בתרומות ובשבועות שיהא פיו ולבו שוין ועמ"א ס"ק ו':

ד

ואם אמרו. ר"ל בלשון תרגום:

ה

אבל בשאר כו'. שכל בו כתב לומר חמירא וחמיעא שחמץ ושאור ב' דברים הן וכ' ת"ה דלשון חמירא כולל אף חמץ כמ"ש בפ"ק בעירו חמירא דבני חילא דחמירא דידיה הוא ובפ"ב זבינו חמירא דבני חילא וז"ש בהג"ה אבל בשאר כו'. אבל בירושלמי הנ"ל לא מ' כן שהרי בלה"ק ודאי חמץ ושאור ב' דברים הן כמ"ש בתורה ואעפ"כ לא אמר בירושלמי רק כל חמץ שיש כו':

ו

וטוב. עמ"א והגמרא לא הצריכוהו שאמרו ומה שמשייר כו':

ז

שמשתגיע. גמרא שם:

ח

ואין לבטל. עמ"א ואע"ג שבגמרא משמע שהיו שורפין בשש כמ"ש אימתי בשעת ביעורו וע' תוס' ורא"ש שם וכן כאן כיון דלאו שעת ביעורו כו' לפי שלא היו מבטלין ביום:

ט

כדי לקיים כו'. דשיטת רש"י דביטול הוא מד"ת ולא הבדיקה ומהני אפי' לחמץ ידוע כמש"ש ז' א' הכא בתלמיד היושב לפני רבו כו' וספ"ג במתני' ההולך כו' ושם ו' ב" ותוס' הקשו עליו דא"כ במאי איפלגו ר"י ורבנן בביעור חמץ ומפיק לה ר"י מקראי ורבנן השיבו לא מצא כו' והתורה אמרה תשביתו כו' ושם ה' א' ר"ע אומר כו' ומצינו כו' ועוד פריך בדיקה לאור הנר מנלן ופי' דבדיקה מדאורייתא והביטול מטעם הפקר הוא ועתוס' ד' ב' ד"ה מדאורייתא כו' אבל הר"ן כ' דמדאורייתא בחדא סגי אלא מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של ב"א ואין הדעות שוות החמירו חכמים בבדיקה דוקא וא"צ ביטול לדינא דמתני' ואח"כ חידש רב יהודה ביטול שמא ימצא כו' והוא ע"ד רש"י ע"ש בר"נ ריש פסחים ודעת הרב כאן לפ"ד התוס' שהלכו האחרונים לשיטתן ה"ה המרדכי והג"מ וסמ"ג וסייעתם:

א

ס"ג בביטול. דביטול היום אינו אלא משום הנשאר כנ"ל:

א

ס"ד שלוחו. כמ"ש בפ"י דנדרים ע"ב ב' האומר לאפטרופוס כו' ואפי' לר' יאשיה משום דכתיב אישה כו' וע' בפ' השואל בתוס':

ב

וכשמבטל. דא"א לומר בהדין ביתא כנ"ל לכלול כל החמץ שבכל רשותו:

ג

אם אין. כמ"ש בפ"א דפסחים הכא בתלמיד היושב כו' ובסוף פ"ג ההולך לשחוט כו':

ד

ואם אינו כמ"ש בפ' הדר מהו למיגר מדביתהו הכא מ"ד כו' אשתו כו':

א

אם יטלנו עכבר בפניו – ולא אמרינן דעכבר אכלתו דספק אכילה אינו מוציא מידי ודאי חמץ [גמרא]:

ב

או יניחנו בתיבה מקום שאין עכבר יכול לבוא – ר"ל דסתם תיבות חתורות הן אצל עכברים כמ"ש בחושן משפט סימן רצ"א סי"ג בהג"ה ולכן דקדק וכתב מקום שאין וכו' היינו שיזהר להניח שם באופן שהעכבר לא יוכל להגיע לשם [הגר"א ונסתלק בזה קושית הבה"ט]:

א

אבל בשאר לשונות וכו' – ולפ"ז ה"ה אם אומר לה"ק ממש צריך להזכיר חמץ ושאור דשני דברים הן [דרק לשון חמירא כולל שניהם] וכמבואר בב"י ובביאור הגר"א מפקפק על כל זה דבירושלמי אמר דצריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל הרי שלא הצריך לומר גם שאור:

א

שלוחו וכו' – ואין לעשות קטן לשליח [פמ"ג]:

ב

חמצו של פלוני וכו' – עיין ט"ז שרוצה לומר דא"צ לזה משום דמסתמא נתנם לו במתנה ולא העתקתיו במ"ב דכמה אחרונים השיגו ע"ז דבמה זכה השליח בחמץ:

ג

יהא בטל – עיין במ"ב מה שהעתקנו בשם המגן אברהם וש"א דדוקא כשצוהו לבטל אבל אם צוהו לבדוק אינו יכול לבטל ובספר מגן האלף מפקפק ע"ז דלמה לא יבטל הלא מסתמא עשאו שליח לבדוק כנהוג וע"כ מצדד שיבטל השליח עכ"פ דשמא סמך המשלח עליו וגם המשלח צריך לבטל ובל"ז אינו מועיל וע"ש עוד מה שכתב בזה אח"כ מצאתי שגם הגר"ז מפקפק על דברי המגן אברהם דמסתמא כונתו גם על הבטול ומ"מ נראה דכל זה אם נסע בדרך ועשה שליח קודם נסיעתו לבדוק חמצו אבל כשהוא בביתו ומבקש לאחר לבדוק בודאי צריך לבטל בעצמו אם לא שצוהו בהדיא על הביטול ג"כ:

ד

שתבטל אשתו – עיין מ"ב והוא מהמגן אברהם. ודע דעיקר הדין של בטול אשתו במקום שלא צוה אותה ע"ז מפקפקים האחרונים בזה ומ"מ במקום הדחק יש לסמוך ע"ז דאשתו כגופו לענין זה ומסתמא כמו שנתן לה רשות דמי כן משמע מביאור הגר"א וכ"כ בבגדי ישע ומור וקציעה ודה"ח ולפי דבריהם לכאורה תוכל לעשות ג"כ שליח וכ"כ בשע"ת בשם הרמ"ע וכ"כ בדה"ח מ"מ לכתחלה טוב יותר שתבטל בעצמה כמו שכתבתי במ"ב ובפרט שיש מחמירין בזה עיין עט"ז ומקו"ח:

א

במג"א סק"ד כמ"ש בסימן תמ"ו, נ"ב ס"ג ולא כחו"י שהבין דהקושיא מסעיף א' וק"ל:

ב

שם בס"ק הנ"ל וגלה אותו אדם ואח"כ. נ"ב המ"ל לחלק כמ"ש סי' ת"מ ס"ק ה' וק"ל:

ג

שם ט"ז ס"ק ה' והביטול ביום קודם לו. נ"ב סמוך לו וכצ"ל:

א

סעיף ב' אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו וכו' נ"ב הנה מקור דין זה הוא בש"ס דפ"ק דפסחים אר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו' וכי משכחת לה לבטלה לכאורה קשה לי מה פריך דלמא באמת כן הכוונה דכשמוציא חמץ צריך לבטלו ומה דקמ"ל כן היינו דהוי ס"ד כיון שמצאו א"כ הוי משהה לבערו ואינו עובר עליו ולא יצטרך לבטלו לכך קמ"ל דמה דמשהה לבערו אינו עובר עליו היינו אם לא היה בידו לבערו מיד אכל אם הוי בידו לבערו מיד ואינו מבערו עובר עליו ולכך קמ"ל דודאי אם ימצאנו בזמן דאפשר לבערו מן הסתם יבערנו וא"צ ביטול רק דהוי חשש בזמן שלא יוכל לבערו אך א"כ יהיה משהה ע"מ לבערו ואינו עובר לכך קמ"ל דצריך לבטלו עכ"פ ואם אינו מבטלו עובר עליו כיון דזה היה בידו ומה פריך. והנה לפירש"י דמפרש דחס עליו לשורפה אתי שפיר דלא הוי מצי משני כן דא"כ מה קמ"ל פשיטא דצריך לבטל ואין לו' דהוי ס"ד דהוי משהה ע"מ לבערו דהרי חס עליו שלא לשורפו אבל לפירוש התוס' דלא בטל מאיליו קשה מה פריך דלמא קמ"ל זה גופא דאף דיכוין להיות משהה ע"מ לבערו לא מהני כיון דיכול לבטלו אך נראה דקשיא לי מלשון הבודק צריך שיבטל ולמה לא אמר בקיצור וצריך לבטל מוכח דהכוונה בעת הבדיקה יבטל ויובן יותר ע"פ דברי רבינו יונה כפ"ב דברכות גבי חוזר לראש הפרק שכתב דאף דספק קרא ק"ש אינו חוזר מכל מקום כיון דהתחיל צריך לגמור וכו' וא"כ יש לו' ה"נ בזה דבודאי לולא הבדיקה לא היה מחוייב לבטל לחנם מספק שמא ימצא בתר איסורא רק כיון דחז"ל תקנו לבדוק מכח ספק מכח חשש דלמא אתי למיכל מיניה א"כ כיון דהתחיל לבדוק ולחוש לספק צריך נמי לבטל מספק ולכך קאמר הבודק צריך שיבטל ואתי שפיר יותר דקשה לפי דעת הי"מ שהביא הרא"ש דהביטול הוי רק בשעה ששית א"כ אינו בשעת בדיקה וא"כ למה נקט הבודק צריך שיבטל ומכ"ש דקשה קושייתנו הנ"ל דלמא הכוונה כשימצאנו צריך לבטל ואין לו' דדייק מלשון הבודק דמשמע בשעת בדיקה דהרי הם ס"ל דהביטול הוי בשעה ששית אך לפי הנ"ל ניחא ניהו דהביטול הוי ביום מכל מקום אם לא נחית תחלה לחוש לספק לא הוי צריך אח"כ לבטל לחוש לספק רק כיון דבודק וחושש לספק צריך אח"כ נמי לבטל ומחר בשעה ששית לחוש לספק ואתי שפיר ודוק היטב בעזה"י: (שם בהג"ה) ואם אמרו בלה"ק וכו'. נ"ב עיין במג"א דהקשה הרי תרגום אינו לה"ק וכו' ועיין ראייה לדבריו במס' ברכות [דף מ] במה דקאמר וכ"ת משום דאמרה בלשון חול מוכח להדיא דהתרגום אינו נקרא לה"ק אפילו נגד שאר לשונות מדקאמר דאמרה בלשון חול ולא אמר דאמרה בלשון תרגום א"ו דלא אמרה בלה"ק מוכח דתרגום נקרא חול ממש כשאר לשונות ולא כהח"י ע"ש ודוק היטב:

ב

(שם סעיף ד) שלוחו יכול לבטל ובו' נ"ב עיין בט"ז ס"ק ו' מ"ש דמסתמא נותן לו במתנה והמק"ח תמה במה קנאו ואני כתבתי בחידושי דזה הוי כמכירי כהונה והנה כעת נראה ראיה לזה ממשנה דפרה פ"ז משנה א' אמר לאחר קדש לך את אלו אין כשר אלא ראשון ע"ש וקשה במה קנאו השני והן אמת הרע"ב שם שכתב וז"ל דכיון שאמר קדש לך ונתנו לו נעשו שלו משמע דנתינה בעינן מיד ליד ולא באמירה גרידא אך א"כ קשה למה מחלק שם בין אמר קדש לך ב"ן אמר קדש לו הו"ל לחלק בקדש לך גופא דאם לא נתן לו מיד ליד אלא אמר קדש לך ולא הגביה הלה נמי כולם כשרים בע"כ מוכח דאף באמירה בלי מעשה נמי הוי שלו ובמה קנאו ובע"כ כיון דהוי מצוה וניחא ליה לאיניש לקיים מצוה בממוניה לכך אנן סהדי דהקנה לו לקנאו באמירה גרידא וא"כ ה"נ בדין זה של הט"ז וזו ראייה ברורה לפענ"ד ודוק. ועוד נראה לי ראיה לזה ממ"ש במס' בכורות [דף ח] ד"ה אקנויי אקני ליה מקום בחצירו שכתבו להדיא כן דאפי' בלא קנין גמר ומשעבד נפשיה ע"ש מוכח להדיא כדברינו דהיכי דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה גמר ומקני אף בלי שום קנין ע"ש ודבר ה' אמת בפי אדונינו הט"ז זצ"ל וכפי מה שביארנו טעמו בעזה"י ודוק:

א

[א] שמשיירין וכו'. דעת הפוסקים עיקר דגם קודם הבדיקה יצניע החמץ שרוצה לאכול דאולי יחסור ממנו תוך הבדיקה ויהא צריך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר ובשעת אכילה יוציאנו ויחזור ויצניענו, וכל שכן כשחל ארבע עשר בשבת שצריך לשמור החמץ מה שמצא בבדיקה עד שעת הביעור, ויש להזהיר להמון בכל זה:

ב

[ב] [לבוש] שאז צריך לבדוק וכו'. מכל מקום אין צריך לברך שנית, חק יעקב. ויש לגמגם דדמי לסימן תל"ה בלא בדק בארבע עשר דמברך ובחד מתניתין הוא דין זה:

ג

[ג] [לבוש] כל הבית וכו'. אף במקום שאין מכניסין בו חמץ אם לא כשהן נעולות וליכא חור שעכבר יכול ליכנס שם, ואם ראינו לאיזה מקום הוליכתן לא חיישינן למקומות אחרים אף שפתוחים, ב"ח וכנסת הגדולה:

ד

[ד] [לבוש] כופה וכו'. וכן הסכמת הפוסקים דאפילו לכתחילה כופה ודלא כב"ח. אסור ליתן חמץ בכלי ולכסותו מפני שדרכן של שרצים לגלותן כדאיתא בחולין דף י', אבל כשכופה עליו כלי רחב אין יכולין להגלות (מגן אברהם):

ה

[ה] שודאי אדם וכו'. מיירי שאי אפשר לקטן ליטלו, דאם לא כן צריך בדיקה, עיין מה שכתבתי סוף סימן תל"ט (מגן אברהם):

ו

[ו] יבטלנו וכו'. הטעם דאף אם ישכח אחר כך חמץ בפסח לא יעבור בבל יראה, אבל כל שלא נמצא ואינו יודע ממנו אינו עובר אף שלא ביטל, כן כתבתי בתשובה הנדפס בסוף שער אפרים בשם תוס' פרק כל שעה. והנה בן המחבר שם כתב דתוס' יחידאי הוא מדכתב הרא"ש פרק כל שעה ישראל שמצא חמץ אחר הפסח מן הדין הוא מותר דכיון שבטלו לא עבר על בל יראה וליכא למיקנסיה עד כאן לשונו, אלמא דבלא ביטול עובר, עד כאן, וקשה עליו הא הרא"ש פסק כתוס' כמו שכתבו הב"ח וט"ז ומגן אברהם, אלא צריך לומר בפירוש הרא"ש כיון שתיקנו חכמים לבטלו כדי שלא יעבור אם ימצא, אם כן אם לא בטלו קנסינן ליה כיון שהיה אפשר שיעבור בבל יראה אם היה נמצא בפסח, גם קשיא עליו שהרי הדין בפרק קמא דפסחים כתב בשנים ובשלושה מקומות כתוס' וכן כתב מגן אברהם בשם הרמב"ם וכן משמע לי דעת רש"י דף י' במשנה דף י"א בודקין וכו', ועל פי זה נראה לי לפרש דברי מהרש"א שם ודו"ק:

ז

[ז] כל חמירא וכו'. לפי שהלחם הוא חיות האדם ואין ראוי לזלזל בכבודו לכן ניתקן בלשון תרגום שלא יבינו המזיקין ומקטרגין (סדר היום). המדקדק במעשיו יאמר בנוסח זה כל חמירא וכל חמיע דאיכא ברשותי דלא חמתיה ודלא בערתיה ודלא ידענא ליה ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא (ב"ח):

ח

[ח] ואם אמרו וכו'. צריך עיון דהשמיט הלבוש מה שכתב רמ"א ואם אמרו בלשון הקודש יצא, ופירש בעולת שבת אפילו אינו מבין יצא. שוב עיינתי בכל ספרי שולחן ערוך ישנים וחדשים וליתא כלל תיבת יצא, ואם כן צריך לומר דמה שכתב ואם אמרו בלשון הקודש קאי למטה לכל חמירא וכן משמע הלבוש, גם בתשובת מהרי"ו סימן קצ"ג לא כתב מידי מהך דיעבד, ואין ספק שאיזה תלמיד הגיה בדברי רמ"א תיבת יצא משום דקשיא ליה הא כל חמירא אינו לשון הקודש ולא דק דרמ"א אגב שוטפא כתב לשון הקודש ורצה לומר לשון הש"ס וכמו שכתב בתרומת הדשן סימן קל"ד, ולזה נשמר הלבוש וכתב שהוא לשון הש"ס. גם נראה לי דבאמת לא יצא כשאינו מבין דלא דמי לברכת המזון ומגילה דיצא דהכא בעינן דין הפקר ממש שיחשוב בלבו שמפקירו ועיקר הביטול בלב כדאיתא בטור סימן תל"ו, ואפילו אם נאמר דרמ"א כתב דיצא היינו שאינו מבין הלשון ומכל מקום יודע שמבטל בזה, אבל עם הארץ שאינו יודע כלל שמפקיר בזה אינו יוצא, וכל זה כתבתי בספרי אליהו זוטא ובתשובתי המובא בסוף ספר שער אפרים, ומה שהשיב בהגהה אינם כדאין להשיב כמו שיראה המעיין וכבר הסכימו עמי כל אחרונים:

ט

[ט] [לבוש] קודם התחלת וכו'. ונכון לשרפו אחר שעה רביעית ואחר כך יבטלנו (ב"ח):

י

[י] שלוחו וכו'. פירוש שצווהו לבטל אבל כשצווהו לבדוק אינו יכול לבטלו (מגן אברהם), והב"ח החמיר שאין להקל לבטלו על ידי שליח עיין שם שהאריך, במהרי"ל, הבודק לאלמנה היא מבטלת בעצמה בלשון שמבינה, אם אין יודעת כלל אז יבטל הבודק והיא תעמוד אצלו בשעת הביטול, עד כאן, משמע נמי שאין להקל אלא באי אפשר בענין אחר:

יא

[יא] יאמר חמצו וכו'. ויאמר כל חמירא דאיכא ברשותיה דפלוני דלא ידע ביה וכו'. אפוטרופוס של יתומים מחויב לבדוק ולבער ולבטל החמץ של יתומים (חק יעקב), ואם פשע וכו' עיין חושן משפט סימן ר"ץ:

א

שמשייר. הן לאכלו או לשרפו למחר:

ב

יבטלנו. שמא ימצא גלוסקא יפה. מ"א:

ג

דלא חזיתי'. דהא רוצה לקיים מצות שריפה בשלו. ת"י:

ד

כעפרא. שאינו כשאר הפקר דאינו הפקר עד שיבא ליד הזוכה ב"ח וח"י הקשה עליו מח"מ סי' רע"ג וכ' טעם בזה שהוא מל' ועפרות זהב לו דלהורות שאין לב"א רשות בגווה לזכות בו:

ה

יהא בטל. אע"פ שא"א להפקיר ממון חבירו שא"ה דניחא ליה לבעלי' בזה ח"י ועיין ב"ח ודעת ר"ן:

א

א) [סעיף א'] אחר הבדיקה וכו' לאו דוקא דה"ה קודם התחלת הבדיקה יצניע החמץ שרוצה לאכול דאולי יתחסר לחמו תוך הבדיקה ויהא צריך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר. ב"ח. פר"ח, מ"א סק"א. א"ר או' א' ח"י או' א' י"א בהגה"ט. מק"ח או' א' מאמ"ר או' א' חמ"מ או' א' ר"ז או' ב' ח"א כלל קי"ט או' כ"ג. ודלא כהט"ז סק"א שהשיג על הב"ח.

א

ב) שם. בחמץ שמשייר, לאכילתו או לבערו למחר. ח"י או' ב' חמ"מ שם, והעולם אין מצניעין אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיקה אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה ולאו שפיר עבדי. מ"א סק"א. ויש להזהירם בזה. וכ"כ א"ר או' א' ר"ז או' ג'.

א

ג) שם. בחמץ שמשייר וכו' ובדרשות מהרי"ל כתב וישמור החמץ שמצא בבדיקה וכן החמץ שמשייר לאכול ישמור היטב בתוך חבית או תיבה ויוציאנו בשעת אכילה ויחזור לשמירתו ויצניענו. וכ"ש כשחל י"ד בשבת דאז כמה סעודות עדיין לו שצריך להשמר מלפרר חמץ. ושלא יוליכו תינוקות למקום הבדוק שדרכם לפרר. ונכון להיות אליו מקום מיוחד לאכול שם להשמר מכל מכשול עכ"ד. ועיין לקמן סוף או' יו"ד.

א

ד) שם. שלא יצטרך בדיקה אחרת וכו' וה"ה שצריך לבטל פעם אחרת שהרי חמץ זה שגררה חולדה מתוך הבית לא נתבטל (כי אין בדעתו בשעת ביטול על חמץ שרוצה לאכול אחר הבדיקה) הלכך צריך ביטול שנית. ב"י בשם הר"ן ומה שלא כתבו בש"ע כתב ח"י או' ג' לפי שבלא"ה חוזרין ומבטלין ביום בשעת שריפה. וכ"נ דעת המ"א סק"ב דא"צ לבטל שנית דסומכין על ביטול של היום. וכ"כ חק יוסף או' ב'.

א

ה) שם. שלא יצטרך בדיקה אחרת וכו' ומ"מ א"צ לברך שנית. ח"י שם. חק יוסף שם.

א

ו) שם. כגון אם יטלנו עכבר בפניו. ולא אמרינן דעכבר אכלתו דספק אכילה אינו מוציא מידי ודאי חמץ. פסחים ט' ע"א. ט"ז סק"ב. ואם נטלה עכבר לפנינו א"צ לבדוק בכל מקום אלא כשלא ראינו לאיזו מקום הוליכתו ודוקא בחדרים שפתחיהן אינם נעולים. ב"ח, מיהו אם יש חור שיכול ליכנס בו העכבר עם כזית חמץ יש לחוש גם בנעולים. שכנה"ג בהגב"י. ועיין לקמן סי' תל"ח או' ח'.

א

ז) שם. וימצא ט' שאז צריך לבדוק כל הבית פעם אחרת, טור. לבוש.

א

ח) שם. אבל בסתם שאינו יודע וכו' והטעם מבואר שם בש"ס דאי איכא למיחש להא א"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף דא"א שלא יבדוק אחד קודם חבירו ואף באותו בית עצמו לא חיישנן להא משום דהוא ס"ס ספק אם בא עכבר ואת"ל בא שמא אכלוהו. ולפ"ז אפי' לא ביטל כלל וכבר הגיע זמן איסור שאין בידו לבטל א"צ לחזור ולבדוק אע"ג דאז הבדיקה היא דאורייתא כיון שלא ביטל. ח"י או' ד' והשיג על העו"ש או' א' שכתב הטעם משום דספיקא דרבנן הוא יעו"ש. וכן השיג עליו המאמ"ר או' ג'.

א

ט) שם. א"צ לבדוק וכו' וצ"ל דמונח במקום גבוה שא"א לתינוקות ליטלו דאל"כ צריך בדיקה שנית. מ"א סק"ג. ח"י או' ה' חק יוסף או' ג' ואם קטן שיש בו דעת לשאיל שואלין ונאמנין כבסי' תל"ז סעי' ד' ואם כפה כלי ולא מצא ונזכר לאחר זמן איסורו וחמץ זה לא היה בכלל ביטול (כגון שהיה חפץ לאכלו אחר הבדיקה או למוכרו) י"ל דלא מהני נאמנות הקטן והיינו כגון שלא נתבטל בביטול היום. א"א או' ג' ומ"ש דלא מהני נאמנות הקטן ר"ל אלא דבעי בדיקה שנית.

א

י) שם. שודאי אדם נטלו. וכיון שאדם נטלו ודאי הוציאו מן הבית. לבוש.

א

יא) שם. לכך יכפה טליו כלי. וכ"כ הרא"ש ורי"ו בשם הירושלמי דלא כב"ח שאוסר לכתחלה בכפיית כלי. מ"א סק"ד. פר"ח א"ר או' ד' ח"י או' ו' חמ"מ או' ב' ר"ז או' א' אכן דעת חק יוסף או' ד' כהב"ח אבל אנן ק"ל כסתם הש"ע דמשמע אפי' לכתחלה וכדעת האחרונים הנז' ואך הרוצה להחמיר תע"ב.

א

יב) שם. לכך יכפה עליו כלי. ואסור ליתן החמץ בכלי ולכסותו מפני שדרכן של שרצים לגלות כדאיתא בחולין דף יו"ד אבל כשכופה עליו כלי רחב אין יכולין לגלות מ"א שם. א"ר שם. חמ"מ שם. ר"ז שם. וכן יזהר כל אדם שאם יאכל אחר הבדיקה שלא להשליך פירורין על קרקע הב"ת. חמ"מ שם. ומנהג העולם משכבדו הבתים ביום י"ג אין אוכלין עוד חמץ כ"א במקום מיוחד ועל המפה או על השלחן כדי שאם ישאר חתיכות או פירורים יצניעו אותם במקום המיוחד ולא יתפזרו אנה ואנה. ועיין לעיל או' ג'.

א

יג) שם. או יתלנו באויר. והגם דהתולה פת בסלו קשה לעניות כדאיתא בפסחים קי"א ע"ב הכא שאני דכיון דאינו תולה כ"א כדי להנצל מאיסור חמץ הו"ל דבר מצוה ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ועיין לקמן סי' תנ"ה סעי' א' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

א

יד) שם. או יניחנו בתיבה וכו' אעפ"י שפסק רמ"א ז"ל בח"מ סי' רצ"א סעי' י"ג דסתם תיבות חתורות אצל עכברים מ"מ יש תקנה לתת מים לפני התיבה דתו ליכא למיחש להו דאין העכברים עשוים לקלקל אלא מחמת צמאון וכמ"ש מהרש"ל פ"ב דב"ק ססי' פ"ג יעו"ש. ועוד יש לחלק דאינם עשויים לחתור חתירה בלילה א' ומילתא דלא שכיח הוא. מאמ"ר או' ד'.

א

טו) שם. או יניחנו בתיבה וכו' ואם לא עשה אחת מאלו ולא מצאו צריך בדיקה אחרת דשמא חולדה או עכבר נטלוהו וגררוהו לאחת מחורי הבית ובתוך הפסח יתגלה ויבא לידי מכשול, לבוש. ועיין לקמן סי' תל"ח ותל"ט בדיני עכבר.

א

טז) [סעיף ב'] אחר הבדיקה וכו' והטעם דאם יבטל קודם הבדיקה אף החמץ שימצא אח"כ הוא בכלל הביטול דהא לא ראהו וא"כ ישרוף חמץ שאינו שלו כמ"ש בהגה ססעי' זה. לב"ש.

א

טוב) שם. מיד בלילה יבטלנו. כך הוא תקנת חכמים דצריך בדיקה וביטול דמדאו' בחד סגי כמ"ש לעיל סי' תל"א בב"י ובב"ח יעו"ש. והטעם שתיקנו ביטול אחר הבדיקה אינו משום פירורין דפירורין ממילא בטלי אלא שמא ימצא גלוסקא יפה אחר זמן איסורו ומשהה לבערה ועובר על ב"י וב"י אבל השתא שביטל אינו עובר כמבואר בפסחים ו' ע"ב יעו"ש. ועיין מ"א סק"ה שכתב לדעת הטור דאם לא ביטלו עובר עליו אעפ"י שלא ידע אבל על שם הרמב"ם כתב דאם לא ידע בו בתחלה אינו עובר עליו כלל יעו"ש. מיהו הט"ז סק"ג כתב דגם לדעת הטור אינו עובר אם לא ידע דשגיאות מי יבין יעו"ש. ומיירי שבדק עכ"פ בע"פ אבל בלא בדק הוי כידע שיש חמץ ואם מצא אח"כ עובר. לב"ש.

א

חי) שם. מיד בלילה יבטלנו. ועיין לעיל סי' תל"ב או' ג' מ"ש לומר קודם הביטול ואחר הביטול יעו"ש.

א

יט) שם. ויאמר כל חמירא וכו' ועיקר הביטול מדאו' הוא בלב כמ"ש לעיל רסי' תל"א אלא שהחכמים תיקנו שיוציא דברים הללו בפיו. ר"ז או' ז'. ועיין לעיל סי' תל"ג או' נ"ז, והמנהג לומר כל בקמץ. פ"מ או' ל"ד. זכ"ל. והא שאומרים אותו בלשון תרגום אעפ"י דאפשר לומר כי הוא תיקון הקדמונים ולשונם היה כך כדי שיבינו הנשים והטף מה שהם אומרים אפ"ה אפשר לתת טעם לפי הסברא כי בהיות שהלחם הוא חיות האדם כל השנה אין ראוי לאדם לזלזל בכבוד הצריך לו ואלו היו או' בלה"ק הוא לשון שהכל מבינים בו מזיקין ומקטרגים ואפשר שיבואו לקטרג על הענין וע"כ תקנו אותו בלשון תרגום שאפי' המלאכים אמרו שאינם מבינים בו כ"ש שדים ומזיקים ובכן לא יהיה להם פתחון פה לקטרג. סדה"י. א"ר או' ז'. ומיהו עיין לעיל סי' נ"ו או' י"א ואו' י"ב, שכתבנו, דדוקא מלאכים המקטרגים אינם מבינים תרגום אבל הקלי' מבינים יעו"ש.

א

ך) שם. דאיתיה ברשותי. ולא יפרט לומר כל חמירא דאיתיה בהדין ביתא אלא דאיתיה ברשותי כדי לכלול אף חמץ שיש לו במקומות אחרות. טור וב"י. לבוש. עו"ש או' ב'. חמ"מ או ג'. וכן הסכים המט"י והשיג על הפר"ח שהקשה על הטור יעו"ש:

א

כא) שם. דאיתיה ברשותי. כתב הב"ח בתשו' סי' קכ"ד דאם קנה דגן ונתחמץ לו אחר הביטול ל"מ ביטול דהא לא אמר אלא דאיכא ברשותי מיהו אם ביטל בפי' אפי' מאי דליתיה ברשותיה מהני הביטול דביטיל מדין הפקר ויכול להפקיר אפי' מידי דליתיה ברשותיה ולא בא לעולם יעו"ש. והביאו א"ר סס"י תל"ו. מיהו השש"א כתב להוכיח מש"ס ופו' דאינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו יעו"ש:

א

כב) שם. דלא חזיתיה וכו' אבל מה שראה וביער אינו מבטל עכשיו שהרי רוצה לאכול עוד מה שמשייר וגם כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו למחר לכן אינו מבטל הכל עד למחר אחר אכילה ואחר ששרף החמץ. ח"י או ח':

א

כג) שם. לבטיל ולהוי וכו' ואליבא דכ"ע מהני כאן הפקר בינו לבין עצמו משא"כ בשאר הפקר. תשו' מהרי"ק סי' קמ"ב. וכ"כ הרוקח סי' רס"ו. ח"י או' ט' חק יוסף או' ח' מק"ח או' ד' ועיין ח"מ סי' רע"ג סעי' ז' ולעיל סי' רמ"ו סעיף ג' בהגה ובדברינו לשם או' נ"א:

א

כד) וכתב הריא"ז דאם ביטל חמצו ונמלך עליו לאכלו הרי הוא כאלו חוזר וזוכה מן ההפקר ועובר עליו. וכ"כ הרע"ב ועי"ש בתי"ט. ער"ה או' א':

א

כה) יש מי שהתיר דיש תקנה להפקיר חמצו קודם הפסח ולחזור לזכות בו אחר הפסח וכתב הרדב"ז בתשו' החדשות הנדפסות בפיורדא סי' תל"ו דאין לסמוך ע"ז וכ"ש שאין נראה דרך להפקר זה ואפי' שלא יבצר איזה מציאות אין ראוי להתיר זה שיבואו לידי איסור חמץ שאין מפקירין לגמרי וכ"ש ששום אחד מהפו' שאנו רגילין לסמוך עליהם לא כתב התר זה לכן אין לסמוך עליו יעו"ש והרב מגלת ספר דף קכ"ז שהתיר לא ראה תשו' הרדב"ז הנז' מחב"ר או' ב' ועיון לקמן סי' תמ"ח או' ל"ז:

א

כו) שם. לבטיל ולהוי כעפרא דארעא. כתב בהגמ"י פ"ד שי"א שיש לומר לבטיל ולהוי הפקר כמו עפר ויש שאין מזכירין הפקר וכן נהגי. ב"י. וכ"כ הפר"ח דכן עיקר דאין לומר לבטיל ולהוי הפקר כעפר דלא דמי להפקר ועוד דהא ביו"ט משמע דאסור להפקיר והכא קתני מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט יעו"ש. אמנם הרב שער המלך ה' לולב דף צ"ז הביא משם עבה"ג שכתב בפשיטות דשרי להפקיר בשבת וגם הוא ז"ל דעתו כן יעו"ש וכן בס' אור יקרות דף ס"ג ע"א השיג על הפר"ח בזה יעו"ש. והב"ד המחב"ר בק"א בסי' זה. וכ"כ בברכ"י סי' של"ט או' ח' יע"ש. ועיין בדברינו לסי' רמ"ו

א

כז) שם. לבטיל ולהוי כעפרא דארעא. והב"ח כתב בשם כמה פו' להזכיר ג"כ הפקר וע"כ כתב דראוי לכל מדקדק במעשיו שיזכיר גם הפקר בביטול. וכתב שי"ל הביטול בזה הנוסח. כל חמירא (שאור) וכל חמיאה (חמץ) דאיכא ברשותי דלא חזיתוה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה (לאפוקי חמץ ששייר למאכלו שאינו בכלל הביטול) לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא עכ"ל. וכ"כ העט"ז. עו"ש או' ב' א"ר או' ז' ח"י או' ט' מק"ח או' ד' מש"ז או' ד' ר"ז או' ז' ואו' ט' ח"א כלל קי"ט או' כ"ד.

א

כח) טוב לומר בלילה וביום לשון כל חמירא ג' פעמים. מו"ב סי' ז' או' ר"ג. בן א"ח פ' צו או' ז'.

א

כט) שם. כעפרא דארעא, להורות שאינו עושה אותו הפקר כדין הפקר בעלמא דא"כ לא הוי הפקר כל זמן שלא בא ליד הזוכה וע"כ צריך לבאר שעושה אותו הפקר בענין שיהא כעפר. כ"כ הב"ח אבל הח"י או' יו"ד השיג עליו וכתב דגם אם לא בא ליד הזוכה הוי הפקר יעו"ש וכן השיג הברכ"י או' ה' וגם על החק יוסף שהליץ בעד הב"ח השיג עליו הברכ"י שם יעו"ש. ועיין לעיל סי' רמ"ו או' נ"א ודוק.

א

ל) שם. כעפרא דארעא. והא דאמרינן כארעא ולא סגי במה שאומר כעפרא לבד. דאי לא אמר דארעא אולי יהיה כוונתו ומחשבתו על עפר החשוב שאינו מבטלו כמו ועפרות זהב לו דהרי ג"כ עפר הוא לענין כסוי הדם ומה"ט אומרים כעפרא דארעא. ח"י שם. ר"ז או' ז'.

א

לא) שם. הגה. ויאמר הביטול בלשון שמבין. שהרי עיקר הביטול הוא בלב לפיכך צריך להבין בלב מה שהוא מוציא בשפתיו. ר"ז או' ח'. ועוד דעיקר טעם הביטול הוא משום הפקר ואיך יהיה הפקר אם אינו יודע בעל דבר שהוא מפקיר.

א

לב) שם בהגה. בלשון שמבין. וע"ה ונשים יבטלו בלשון אשכנז. מהרי"ו סי' קצ"ג ונקט לשון אשכנז משום דאתריה דמר הוא והכוונה שיבטלו בלשון שיודעים. כנה"ג בהגה"ט.

א

לג) שם בהגה. ואם אמרו בלה"ק. בקצת נוסחאות כתוב ואם אמרו בלה"ק יצא. ונראה דה"ד כשיודע לפחות ענין הביטול שיודע שמפקיר חמצו אבל אותם שאין מבינים כלל וסוברים שאומרים איזה תחנה פשיטא דלא יצאו דהא ביטול מדין הפקר ובעינן שיהא פיו ולבו שוין. מ"א סק"ו. וכ"ה הסכמת האחרונים דאה לא אמרו בלשון שמבין אם יודע שהוא לשון ביטול יצא בדיעבד אבל אם הוא סובר שאומר איזה בקשה או תחנה אפי' בדיעבד לא יצא. ולכן צריך לפרש הענין לנשים ולע"ה.

א

לד) שם. בהגה כל חמירא כולל חמץ ושאור. ודוקא חמירא בלשון התלמוד כולל שניהם הא חמיאה לא. א"א או' ו' והברכ"י סוף או' ד' כתב דלפי הזמן והדור טוב לפרש ולומר כל חמיר וחמיע יעו"ש. וכ"כ לעיל או' כ"ז.

א

לה) שם בהגה. אבל בשאר לשונות וכו' וגם לה"ק בכלל דצריך לפרט חמץ ושאור. לבוש. ב"ח. ח"י או' י"ב. חמ"מ או' ג'. מט"י. (וכתב דכן עיקר ודלא כפר"ח שהקשה ע"ז יעו"ש). מחב"ר או' ה' א"א שם. ר"ז או' ט' דה"ח או' א'.

א

לו) שם בהגה. אבל בשאר לשונות וכו' ומיהו לכתחלה יאמר דוקא בלשון תרגום כי בסדה"י נתן טעם למה שתקנו בלשון תרגום. חמ"מ שם. ועיין לעיל או' י"ט, והיינו אם מבין לשון תרגום אבל אם אינו מבין יאמר בלשון שמבין כנז"ל.

א

לז) שם. וטוב לחזור ולבטלו וכו' לפי שרגילין לקנות פת ביום י"ד וגם בפת ששייר בלילה למאכלו לא נתכוון לבטלו ויש לחוש שמא ישאר ממנו בבית ויעבור עליו. ומ"מ לא יסמוך על ביטול היום שלא לבטלו בלילה כי ביטול הלילה הוא עיקר בשעה ידועה מיד אחר הבדיקה וליכא למיחש שמא ישכחנו משא"כ בביטול היום דאיכא למיחש שמא ישכחנו ולא יבטל, טור. ואפי' לדידן שנוהגין לשרוף קודם שעה ששית ולבטל באותו פעם מ"מ חיישינן שישכח לשרפו עד אחר שעה ששית דאז לא מהני ביטול. מ"א סק"ז.

א

לח) שם. ומשתגיע שעה ששית וכו' דמשם ואילך אסור מדרבנ כיון דאיסור דרבנן עליה כדאורייתא דמי ולאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה. פסחים ז' ע"א. עו"ש או' ב' ועיין לקמן רסי' תמ"ג.

א

טל) שם. ואין בידו לבטלו. ואם ביטל משש ולמעלה ולא ביערו עובר בב"י וב"י ולוקה מן התורה אם התרו בו. שכנה"ג סי' תל"א בהגה"ט או' ב'. ופר"ח בסי' זה. אמנם הנה"ש או' ג' כתב כיון דמדאו' מצי לבטל אפשר דתהני ליה הביטול מדאו' שלא יהא עובר אדאו' בב"י וב"י במה שקיימו בפסח ולא בוערו יעו"ש וכ"כ בתשו' ב"ד סי' קנ"ו דאם ביטל תוך שעה ששית ולא ביער אינו עובר בב"י מדאו' אבל עובר מדרבנן יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' ו' אלא שכתב דמ"מ החמץ אסור בהנאה אחר הפסח כמו כל חמץ שעבר עליו הפסח דאף בשוגג ואנוס ובדק וביטל כדינו אסור יעו"ש.

א

מ) שם הגה. ואין לבטל ביום אלא לאחר ששרף וכו' וא"כ צריך לשרוף קודם שעה ששית, מ"א סק"ח. כדי שיוכל לבטל ג"כ אז קודם שעה ששית דתוך שעה ששית אינו יכול לבטל כיון דאסור בהנאה מדרבנן וכמ"ש לקמן רסי' תמ"ג יעו"ש. והב"ח כתב דהמנהג הנכון לעשות כמ"ש בהגהת סמ"ק שמיד שאכל אדם ובני ביתו בארבע שעות שישרוף החמץ מיד ויבטלנו.

א

מא) שם. בהגה. כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו. והגם דמצות ביעור חמץ בכל דבר שמתבער כמ"ש לקמן רסי' תמ"ה מ"מ נקט שריפה לפי המנהג שכתב מור"ם ז"ל שם בהגה יעו"ש.

א

מב) [סעיף ג'] בביטול היום יאמר וכו' טעמו מבואר שבלילה שהוא משייר חמץ שיאכל מחר וא"כ היאך יאמר שהוא מבטל גם החמץ שראה ואנו רואים אותו שאינו מבטלו אבל משמרו יפה אבל ביום שאינו משייר לעצמו שום חמץ שייך שפיר לומר שגם החמץ שראה הוא מבטל. וכ"כ רי"ו. ב"י.

א

מג) וקודם השריפה ביום י"ד יאמר, לשם יחוד קבה"ו בדחילו ורחימו, ורחימו ודחילו ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל ובשם כל נפש רוח נשמה חיה יחידה המתייחסים אל שרשי נפשינו רוחנו נשמתינו חיתינו יחידתנו ומלבושיהם והקרובים אליהם שמכללות ופרטות אצילות בריאה יצירה עשיה הריני מוכן ומזומין לקיים מצות ביעור חמץ בשריפה לשורפו ביום י"ד לחודש ניסן כדי לעשות נ"ר ליוצרינו ולעשות רצון בוראני. ויהר"מ ה' או"א שתהא חשובה ומקובלת ורצוים לפניך מצוה זו של שריפת החמץ ויעלה לפניך כאלו קיימנו מצות פסילי אלהיהן תשרפון באש ותבער רוחות הטומאה והקלי' וכל איביך (ס"מ) וכל שנאיך (לילית) מהרה יכרתו ומלכות הזדון הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותכלם ותכניעם במהרה בימינו כיר"א, יהיו לרצון וכו' ויהי נועם וכו'.

ב

מג) ואחר השריפה קודם הביטול יאמר. לשם יחוד קבה"ו וכו' הריני מוכן ומזומן לקיים מ"ע מן התורה לבטל שאור וחמץ ביום י"ד לחודש ניסן כאשר צונו ה' אלהינו בתורתו הקדושה אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כדי לעשות נ"ר ליוצרינו ולעשות רצון בוראני. ויהר"מ ה' או"א שתהא חשובה ומקובלת ורצויה לפניך מצוה זו של ביטול שאור וחמץ ביום זה כאלו כוונתי בכל הכוונות הראויות לכוין בה ואתה האל הגדול הגבור והנורא עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו. ותבטל כחות הטומאה והקלי' הנקראים שאור וחמץ וכל איביך (ס"מ) וכל שנאיך (לילית) מהרה יכרתו ומלכות הזדון הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותכלם ותכניעם במהרה בימינו כיר"א, יהיו לרצון וכו' ויהי נועם וכו'.

ג

מג) ואחר הביטול יאמר. יהר"מ ה' או"א שתרחם עלינו ותשמרנו ותצילנו מאיסור חמץ אפי' בכל שהוא שנה זו וכל שנה ושנה כל ימי חיינו. וכשם שביערנו החמץ מרשותנו היום הזה כן תזכנו ותסייענו ותעזרנו ותאמצנו לבער היצה"ר מקרבני. אנא ה' הפרד נא מעלינו צד הרע שביצה"ר ותזככנו ותלבבנו בכח יצה"ט ותזכנו לזכך נפשנו ולהאיר בה ולהוסיף בה כח והארה גדולה ולהתקשר למעלה בקדושה עליונה. ותשרה ותחול עלינו קדושה העליונה תמיד. קדשנו במצותיך תן חלקנו בתורתך שבענו מטובך שמח נפשנו בישועתך. וטהר לבנו לעבדך באמת. ותעזרנו על דבר כבוד שמך ותמלא משאלית לבנו לטובה לעבודתך כיר"א. יהיו לרצון וכו'.

א

מד) [סעיף ד'] שלוחו יכול לבטל. פי' שצוהו לבטל אבל כשצוהו לבדוק אין יכול לבטל. מ"א סק"ט. א"ר או' יו"ד. חק יוסף או' י"ד. חמ"מ או' ו' דה"ח או' ג' ח"א כלל קי"ט או' כ"ה.

א

מה) שם. שלוחו יכול לבטל. והב"ח כתב דאין להקל ולבטל ע"י שליח יעי"ש. והביאו מ"א שם. א"ר או' יו"ד. חק יוסף או' י"ד. אבל ח"י או' י"ד כתב על דברי הב"ח הנז' דאין דבריו מוכרחים והעיקר כפסק הש"ע יעי"ש. וכ"כ הפר"ח. וכ"ה דעת הרמ"ע באלפסי זוטא פ"ק והביאו מחב"ר או' ח' וכ"פ החמ"מ או' ו' דה"ח או' ג' וכ"פ הר"ז או' ט"ו אלא שכתב דטוב לחוש לכתחלה לסברא הראשונה. וכ"כ ח"א כלל קי"ט או' כ"ה דבדיעבד מהני ע"י שליח. ונראה דה"ה אם היה טרוד וחושש שמא ישכח לבטל בזמנו דמותר לעשות שליח אפי' לכתחלה דזהו נמי כדיעבד דמי. ועיין לקמן או' ד"ן.

א

מו) שם. שלוחו יכול לבטל. וה"ד ברשותו אבל אם ביטל שלא ברשות בעה"ב אין ביטולו כלום. ואם ביטל שלא ברשות בעל החמץ ואחר שנודע לו איכא גילוי דעתו דניחא ליה בביטולו הוי ביטול. חקת הפסח או' יו"ד.

א

מז) ואם עשה שליח לבטל לו חמצו ושמע אחר וביטל הוי שליח ומהני חקת הפסח שם.

א

מח) שם. שלוחו יכול לבטל. וכל שמזונותן עליו כגון אשתו ובניו שיש להם רשות לאכול משלו מסתברא לן דמסתמא יש להם רשות לבטל ומשוו נמי שליח ודוקא גדולים דבני מעבד מצוה נינהו. הרמ"ע באלפסי זוטא פ"ק. מחב"ר או' ח' שע"ת.

א

מט) שם. שלוחו יכול לבטל. ועכ"פ האשה אין לעשות שליח לבטל החמץ. עט"ז. אבל הכס"א או' ב' השיג עליו וכתב דגם האשה יכולה לעשות שליח יעו"ש. וכ"כ דה"ח או' ד' וכ"כ באו' הקודם. ועיין לקמן או' ד"ן.

א

נ) שם. שלוחו יכול לבטל, ויכול לעשות שליח אפי' אשה וקטן. עי"ש או' ד' מיהו הא"א או' ט ' כתב דאין לעשות שליח קטן משום דקטן לאו בר שליחות הוא יעו"ש. וכ"מ ממ"ש לעיל או' מ"ח יעו"ש. ועיין לעיל סי' תל"ב או' כ"ד.

א

נא) שם. שלוחו יכול לבטל. ואפטרופוס של יתומים מחויב לבדוק ולבער ולבטל החמץ של יתומים ונותן שכר הבדיקה במקום שנותנים שכר על הבדיקה וכדאיתא בגיטין דף נ"ב וכן הדין בכל מ"ע בין שהיא דאו' או דרבנן כמבואר בח"מ סי' ר"ץ סעי' ט"ו יעו"ש. ח"י או' ט"ו. א"ר או' י"א. חמ"מ או' ה' ר"ז או' ט"ז, ח"א כלל קי"ט או' כ"ה.

א

בנ) ואם עבר האפטורפוס ולא ביער ולא ביטל ועבר עליו הפסח אין לחייבו כיון שאינו חייב אלא בפשיעה. ח"י סי' תמ"ג. ח"א שם.

א

גנ) והנה חמץ של יתום קטן שעבר עליו הפסח י"ל דשרי דלמאן נקנסיה. ולפ"ז אפוטרופוס ששכח למכור חמץ של יתום והגיע שש יסלק אחריותו מחמץ ויהא מותר אחר הפסח. א"א או' ט'.

א

דנ) שם. שלוחו יכול לבטל. והבודק לאלמנה היא מבטלת בעצמה ואם אינה יודעת בלה"ק תאמר בלשון אשכנז (וה"ה בלשון אחר שמבינה כמ"ש לעיל או' ל"ב) ואם אינה יכולה כלל לבטל בעצמה אז יבטל הבודק בשבילה והיא תעמוד אצלו בשעת הביטול דנראה כשלוחה. דרשות מהרי"ל. ומשמע דלכתחלה תבטל היא בעצמה דמצוה בו יותר משלוחו או מטעם שאין לעשות שליח לכתחלה כמ"ש לעיל או' מ"ה יעו"ש. ומ"ש והיא תעמוד אצלו וכו' היינו נמי לכתחלה אם אפשר אבל אם לא אפשר יכולה לעשות שליח לבטל אעפ"י שאינה עומדת אצלו כמ"ש לעיל או' מ"ט.

א

הנ) שם בהגה. צ"ל חמצו של פלוני וכו' והט"ז סק"ו כתב דא"צ השליח לומר חמצו של פלוני דמסתמא הוא נתנו לו במתנה אבל דעת האחרונים כדברי מור"ם ז"ל וע"כ כשמבטל השליח צ"ל כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותיה דפלוני דידע ביה ודלא ידע ביה וכו' ואם הוא בלילה יאמר כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותיה דפלוני דלא ידע ביה ולא ביעריה וכו' ואם עשאו שליח לבדוק ולבטל אז יאמר כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותיה דפלוני דלא חזיתיה וכו' כ"כ האחרונים.

א

ונ) שם. יבטל במקום שהוא. ולא יסמוך על ביטול אשתו. חמ"מ או' ה' ח"א שם.

א

זנ) שם. ואם אינו עושה כן וכו' פי' שאינו רגיל לעשות כן (לבטל במקום אחר) וא"כ חיישינן שמא ישכח לכן טוב שתבטל אשתו אבל באמת לא מהני כ"כ ביטול האשה כיון שאינו שלה. מ"א סק"י. חק יוסף או' ט"ו.

א

חנ) שם. טוב שתבטל אשתו. אף שלא צוה לה לבטל דמסתמא כמו שנתן לה רשות דמי. דה"ח או' ד' ואשתו בלא רשות עדיפא משליח ברשות. מו"ק. מחב"ר או' ז'.

א

טנ) שם. טוב שתבטל אשתו. כדי לצאת ידי ספק שמא לא ביטל הבעל במקום שהוא וראוי להזכירה בזה. לבוש.

א

ס) שם. טוב שתבטל אשתו. וכשאשתו מבטלת תאמר כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשות בעלי דידע ביה וכו' כמו בשאר שליח. דה"ח שם. ואם אינה מבינה לה"ק תאמר בלשון שמבינה כמ"ש לעיל או' ל"ב ועו"ש.

א

ט"ז סק"א דאין זה טעם כעיקר וכו'. נ"ל כוונת הב"ח בעת שרוצה לבדוק יצניע דדילמא באמצע הבדיקה יגרור עכבר ויצטרך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר וכ"כ מ"א בשם הב"ח וק"ל:

ב

מ"א סק"ב עכ"ל הרב"י. ט"ס וצ"ל עכ"ל ד"מ:

ג

שם שהרי שייר אותו למאכלו וכו'. י"ל כוונת הד"מ לטעם א' של הרא"ש שהביא הט"ז סק"ד. וא"כ מאחר שיטלנו עכבר אינו זוכה ודו"ק:

ד

ש"ע ס"ב אחר הבדיק' מיד וכו'. י"ל הטעם דאם יבטל קודם הבדיקה אף החמץ שימצא אח"כ היא בכלל הביטול דהא לא ראהו א"כ ישרוף חמץ שאינו שלו כמ"ש בהג"ה וא"ל שיחזור ויזכה כדברי הרא"ש דבמה שנוטל לשריפה ליכא זכיה דאל"כ גם ביטול שביום יכול להיות קודם השריפה מיהו י"ל בענין אחר כמ"ש אי"ה בט"ז סק"ד:

ה

ט"ז סק"ד דלק"מ דמתחלה אמר וכו'. עיין כנ"י סי' י"ד:

ו

מ"א סק"ה משמע דאם לא ידע בו מתחילה אינו עובר וכו'. נ"ל דמיירי שבדק עכ"פ בע"פ אבל בלא בדק הוי כידע שיש חמץ ואם מצא אח"כ עובר וראיה ממ"ש ט"ז סק"ב בשם הרא"ש לענין פירורין ובסי' שאח"ז סק"א כת' דלא בדק גרע מפירורי' ודו"ק היטב:

ז

ט"ז סק"ה לבטל בשעה שריפ' ויזכור אגב שריפה וגו'. י"ל כמ"ש בעצמו בסק"א לא פסיקא מילתא שימצא וא"כ לא ישרוף וליכא סי' גם בלא"ה לא קשה מידי דהא ביטול הוא אחר שריפה ודילמא ימשוך השריפה אחר זמן איסורו ואפשר לקשר בזה קושיא זו לדעיל מיני' דלמ"ש תחילה בשם הרא"ש סברא דזכי' יכול להיות הביטול קידם שריפה אבל מהרי"ו לא ס"ל כהך תירוצא דהרא"ש ועיין מה שכתבתי בסק"ג ודוק היטב:

ח

ט"ז סק"ו וכי בשופטני עסקינן שלא יעשה מצוה כזו בעצמו כצ"ל:

א

אחר הבדיקה. והוא הדין בשעת הבדיקה יצניע החמץ שרוצ' לאכול (ב"ח) והעולם אין מצניעי' אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיק' אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה ולא שפיר עבדי:

ב

יטלנו עכבר. כ' הר"ן צריך לבטל פעם אחרת שהרי חמץ זה שגרר' העכבר מתוך הבית עדיין לא נתבטל ע"כ ולי נראה דלפמ"ש הטור שלא יאמר כל חמירא דאיתא בהדין ביתא אלא ברשותי כדי לכלול אף החמץ שבבתים אחרים א"כ אף החמץ שגרר' החולד' חוזר ונתבטל ואין צריך ביטול אחר עכ"ל ד"מ ול"נ דלא כיון הר"ן לזה אלא כוונתו דזה החמץ שגרר אחר הבדיק' לא היה בכלל הביטול שהרי שייר אותו למאכלו וא"כ אם בדק שנית ולא מצא צריך ביטול שנית מיהו אנו נוהגין בלא"ה לבטל שנית בשע' השריפ':

ג

א"צ לבדוק. וצ"ל דמונח במקו' גבו' שא"א לתינוקו' ליטלו דאל"כ צריך בדיק' שנית עמ"ש ססי' תל"ט:

ד

יכפה עליו כלי. וכ"כ הרא"ש ורי"ו בשם הירושלמי דלא כב"ח שאוסר לכתחלה בכפי' כלי ואף על גב דבפסח לא סגי בכפית כלי כמ"ש בסימן תמ"ו שאני התם דחיישי' שישכח ויאכלנו אבל הכא ליכא לחיחש /למיחש/ שמא יגלה אותו אדם ואח"כ יבא שרץ ויגררו שדרכו של אדם לכסות כמ"ש הר"ש פי"א דפרה ונ"ל דאסור ליתן החמץ בכלי ולכסותו מפני שדרכן של שרצים לגלות כדאי' בחולין ד' י' אבל כשכופ' עליו כלי רחב אין יכולין לגלות:

ה

יבטלנו. דהשתא אפי' נשאר חמץ בביתו שלא מצאו אינו עובר עליו (טור) דאם לא ביטלו עובר עליו אף על פי שלא ידע וכ"כ בסי' תמ"ו מ"ד אמי שאכל חלב בשוגג וז"ל הרמב"ם פ"ג אם מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו ה"ז עובר על לא יראה שהרי לא ביער ולא ביטל וכו' ע"ש משמע דאם לא ידע בו מתחל' אינו עובר עליו כלל וכ"מ מל' הרא"ש גבי גלוסקא וע' בתו' ריש כל שעה: ודע דפירורין ממילא בטלי והביטול הוא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה עסי' ת"ס ס"ג:

ו

ואם אמרו. בקצת נוסחאות כתוב ואם אמרו בלה"ק יצא ונ"ל דהיינו דוקא כשיודע לפחות ענין הביטול שיודע שמפקי' חמצו אבל אות' שאין מביני' כלל וסוברי' שאומרי' איזה תחינה פשיטא דלא יצאו דהא בטול מדין הפקר ובעי' שיהא פיו ולבו שוין וכ"כ מהרי"ל ומהרי"ו שהבודק לאשה תבטל בל' שמבינ' ובסדה"י כתוב טעם למה נוהגין לאומרו בל' תרגום:

ז

וטוב לחזור ולבטל. לפי שזכ' בפת שאכל ושמא ישאר ממנו כלום (טור) אבל אין לסמוך על ביטול היום ושלא לבטל בלילה דכיון דלאו זמן איסורי' ולאו זמן ביעורי' הוא חיישי' שישכח לבטלו ואפי' לדידן שנוהגין לשרוף קודם שעה ששית ולבטלו באותו פעם מ"מ חיישי' שישכח מלשרפו עד אחר שעה ששי' דאז ל"מ ביטול:

ח

אלא לאחר ששרף. וא"כ צריך לשרוף קודם שעה ששית:

ט

שלוחו. פי' שצוהו לבטל אכל כשצוהו לבדוק אין יכול לבטל ובד"מ כתוב בשם מהרי"ל שצריך שיעמוד אצלו וכמ"ש סוף סי' תרע"ו וב"ח פסק דאין לבטל ע"י שליח:

י

ואם אינו עושה כן. פי' שאינו רגיל לעשות כן וא"כ חיישי' שמא ישכח לכן טוב שתבטל אשתו אבל באמת לא מהני כ"כ בטול האש' כיון שאינה שלה עיין בלבוש סי' תל"ו סס"ב:

א

(א) אחר הבדיקה – וה"ה בשעת הבדיקה יצניע החמץ שרוצה לאכול דיש לחוש דלאחר שהשלים לבדוק זוית אחת וילך לבדוק זוית אחרת יטול עכבר לפנינו ויגררנו לזוית שכבר בדק:

ב

(ב) שמשייר – לאכילתו וה"ה החמץ שמוצא בבדיקתו ומניחו כדי לבער למחר והעולם אין מצניעים אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיקה אבל שאר החמץ אין נזהרין בהן ומוליכין אנה ואנה ולא שפיר עבדי:

ג

(ג) כדי שלא יצטרך בדיקה וכו' – ומ"מ א"צ לברך שנית על בדיקה זו. ואם בדק ולא מצאו צריך לבטל פעם אחרת דזה החמץ שגרר העכבר אחר הבדיקה לא היה בכלל הביטול שהרי שייר אותו למאכלו או כדי לבערו למחר ומיהו אנו נוהגין בלא"ה לבטל שנית בשעת השריפה:

ד

(ד) אינו צריך לבדוק – ודוקא בהניח במקום גבוה שאין יד התינוקות ממשמשין שם:

ה

(ה) יכפה עליו כלי – וליתן החמץ בכלי ולכסותו אסור מפני שדרכן של שרצים לגלות אבל כשכופה עליו כלי רחב אין יכולין לגלות [מ"א וש"א]:

ו

(ו) מיד בלילה יבטלנו – הטעם הוא דאע"ג דמדאורייתא בבדיקה לבד סגי דמן התורה סגי באחד מהן או בביעור או בביטול דאפילו אם ישאר שם חמץ בבית אינו עובר עליו כ"ז שלא נודע לו כיון שבדק היטב ועשה כל מה שמוטל עליו מ"מ חכמים חששו שמא ימצא גלוסקא יפה שאינה נבטלת מעצמה כמו פירורין וישהה מעט קודם שישרפנו ויעבור עליו בבל יראה אבל אם יבטלנו שוב אינו עובר בכל גווני בבל יראה דהוי הפקר ולאו דיליה הוא:

ז

(ז) דלא חזיתיה ודלא בערתיה – אבל מה שראה וביער אינו מבטל עכשיו שהרי רוצה לאכול עוד מה שמשייר וגם כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו למחר ולכך אינו מבטל הכל עד למחר אחר אכילה ואחר ששרף החמץ:

ח

(ח) וליהוי כעפרא דארעא – ונכון שיאמר וליהוי הפקר כעפרא דארעא. ולכו"ע מהני לשון זה של הפקר אף שאמר לשון זה בינו לבין עצמו ולא בפני אנשים [אחרונים]:

ט

(ט) בלשון שמבין – שהרי הבטול הוא מתורת הפקר ואם אינו יודע מה מהני הבטול. וע"כ טוב ללמוד לע"ה שאינם מבינים בלה"ק או אשה מבטלת שתאמר בלשון שמבין דהיינו (אללען חמץ אדער זויער טייג וואס עם איז אין מיין רשות זאל זיין הפקר אונד זאל ניט זיין גירעכינט נאר אזוי וויא ערד אין גאס) ואם אמר ע"ה בלה"ק אם יודע לפחות ענין הבטול שיודע שמפקיר חמצו יצא בדיעבד אבל אם אינו מבין כלל וסובר שאומר איזה תחנה לא יצא אפילו בדיעבד:

י

(י) בלשון הקודש – לאו דוקא ור"ל בלשון תרגום כמו שאנו אומרים:

יא

(יא) וטוב לחזור ולבטלו – לפי שרגילין לקנות פת ביום י"ד למאכל וגם בפת ששייר בלילה למאכלו לא נתכוין לבטלו [ואף אם כוון לבטלו הלא חוזר וזוכה בו] ויש לחוש שמא ישאר ממנו כזית ויעבור עליו לכך חוזר ומבטלו ומ"מ אין לסמוך על בטול היום לבד ושלא לבטל בלילה דחיישינן שישכח לבטל עד שעה ששית דאז לא מהני בטול:

יב

(יב) אלא לאחר ששרף החמץ – וא"כ צריך לשרוף קודם שעה ששית ואח"כ יבטלנו ג"כ תיכף קודם שיותחל שעה ששית:

יג

(יג) בבטול היום יאמר דחזיתיה וכו' – דבטול היום אינו אלא משום הנשאר וכדלעיל בסקי"א:

יד

(יד) שלוחו – היינו כשצוה לשליח לבטל חמצו אבל אם צוה לו לבדוק לכו"ע אינו יכול לבטלו [מ"א וש"א]:

טו

(טו) יכול לבטל – דאע"ג דבטול הוא מטעם הפקר והאומר לחבירו לך והפקר נכסי אין בכך כלום עד שיפקירם הוא בעצמו הכא לענין חמץ יש להקל שהרי החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא אינו שלו שהרי אסור בהנאה אלא שהתורה העמידו ברשותו לענין שיעבור עליו לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו דלא ניחא ליה דליהוי ליה זכותא כלל בגויה סגי ויש מחמירין בזה ובשעת הדחק יש להקל דרוב הפוסקים הסכימו לדעת המחבר ומ"מ כ"ז דוקא כשעשה שליח ע"ז ובלא שליחות אין יכול לבטל חמצו של חבירו אף היכא דזכות הוא לו כגון שהוא בדרך ושכח לבטל [פמ"ג בפתיחה]:

טז

(טז) חמצו של פלוני – דהיינו שלא יאמר דאיכא בביתא הדין דלמא יש לו במקום אחר וכתבו האחרונים שיאמר ביום כל חמירא דאיכא ברשותיה דפלוני דידע ביה ודלא ידע ביה וכו' ובלילה אמר דלא ידע ביה. אפוטרופוס של יתומים חייב לבדוק ולבער ולבטל ובמקום שנותנין שכר על הבדיקה נותן שכר ואם עבר ולא ביער ולא ביטל ועבר עליו הפסח אין לחייבו כיון שאינו חייב אלא בפשיעה. ויתום קטן שאין לו אפוטרופוס ועבר עליו הפסח אפשר שאין לאסור החמץ שלו דלמאן נקנסיה [פמ"ג וע"ש עוד מה שכ' בזה]:

יז

(יז) אם אין האיש בביתו – ולא מינה שליח לבטלו. ולפי מה שכתבנו מקודם דיש מחמירין דלא מהני שליח לבטל נכון שיבטל שם במקום שהוא בעצמו ג"כ אפילו אם עשה שליח לבדיקה ובטול:

יח

(יח) ואם אינו עושה כן – לכאורה מנא ידעה האשה שאין הבעל מבטל במקומו אלא הכונה שאין הבעל רגיל לעשות כן וא"כ חיישינן שמא ישכח לכן טוב שתבטל אשתו אף שלא צוה לה לבטל דמסתמא כמו שנתן לה רשות דמי וראוי להזהירה ע"ז ומ"מ אין כדאי לכתחלה לסמוך לגמרי על בטול אשתו כיון שמ"מ אינו שלה ויבטל במקום שהוא:

יט

(יט) שתבטל אשתו – ותאמר כל חמירא דאיכא ברשות בעלי דידע ביה וכו' ואם אינה מבינה לה"ק תאמר בלשון שמבינה וכנ"ל. ואפילו אם אינה יודעת בעצמה לבדוק ומינתה שליח לבדוק חדריה מחמץ מ"מ הבטול טוב יותר שתעשה בעצמה בלשון שמבינה שאף להבעל בעצמו יש מפקפקים על מינוי השליחות על הבטול וכ"ש לאשתו שהחמץ בעצם אינו שלה. ואלמנה כיון שהחמץ שלה תוכל לבטל בעצמה או לעשות שליח וכנ"ל לגבי איש:

א

בש"ע (בהג"ה) ואין לבטל כו' ועיין בהלק"ט סי' קצה מ"ש בזה:

ב

אינו. עבה"ט ועיין הלק"ט סי' רט שמפקפק בביטול ע"י שליח ובמור וקציעה כתב דאשתו בלי רשות עדיפא משליח ברשות ובמה"ב הביא בשם הרמ"ל באלפסי זוטא שדעתו דגבי חמץ מהני ביטול ע"י שליח כיון דאינו ברשותו כו' בגלוי מלתא סגי. וגם דבע"ה זכות הוא לו ואע"ג דשלא מדעתו אינו מבטל. מכל מקום על ידי שליחות ומדעתו יכול לבטל וע"ש וכ"כ בפ"מ בפתיחה מי שבא לו חמץ בדרך וישראל שהיה שם בטלו לא אמרינן בזה זכין כו' וע"ש עוד במ"חב בשם הרמ"ע דאשתו ובניו שיש להם רשות לאכול משלו מסתברא שיש להם רשות לבטלו ומשוו נמי שליח ודוקא שהם גדולים דבני מעבד מצוה נינהו עכ"ל:

א

בחמץ שמשייר כו'. הדין הוא כך הן מה שמצא ע"י בדיקתו ומצניעו לשריפה למחר הן מה ששייר מאכילתו ולא נקט כאן רק מה ששייר לאכילתו ולא מה שמצא בבדיק' כי לאו מילתא דפסיקא היא שימצא חמץ בבדיק' כי מסתמא כבדו כל החדרי' ואין בודקין רק מספק אבל השיור לאכיל' היא ודאית ובכולן צריך אזהר' שישמרנו מנטילת עכברי' בפניו ובחנ' האריך כאן מו"ח ז"ל ועש' מנהג להצניע החמץ הצריך לאכיל' קודם הבדיקה דאין בזה טעם כעיקר דלפני הבדיקה א"צ אזהרה דאף אם יטלנו העכבר הא א"צ אלא בדיקה והלא עדיין לא בדק אלא דאחר בדיק' צריך אזהר' שלא יצטרך בדיק' שנית וכ"ה בהדיא במנהגי' שא"צ להצניע החמץ שהוא לאכיל':

ב

אם יטלנו עכבר כו'. ולא אמרי' דעכבר אכלתו דס' אכילה אינו מוציא מידי ודאי חמץ:

ג

בליל' יבטלנו. בטור כתוב דהשתא אפי' אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו דהוה הפקר ולאו דיליה הוא אין פי' שיעבו' על מה שלא ידע אם לא יבטל אלא ימצא אותו אח"כ דשגיאות מי יבין וכ"מ מדברי הרא"ש שכ' בפירורין אי לא הי' בהם היתר מפני שהם אינם חשובין ובטלים הייתי עובר עליהם דכיון דקים לן שנשארו בבדיקה ממילא ה"ל כידוע וא"כ בגלוסקא יפה הוה האיסור דוקא כי משכח להו וע"ז פריך בגמרא וכי משכח להו לבטיל אלא פי' דנשאר חמץ שלא מצא בבדיקתו וימצאנו תוך הפסח דהכי אמרי' בגמ' דף ו' אר"ח הבודק צריך שיבטל מ"ט אי נימא משום פרורין הא לא חשיבי אמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלויה פירש"י חשובה היא בעיניו וחס עליה לשרפ' ומשהא אפי' רגע א' ועובר עלי' בבל יראה. ואח"כ מקשי' וכי משכחת לי' לבטלי' ומשני דילמא משכחת ליה לבתר איסורא. והקשו התו' ולפירש"י מה מקשה המקשן הא כבר אמר שחס עלה לבטלה אלא הפירוש של ודעתי' עליה הוא שלא בטל מאליו ול"נ דלק"מ דמתחלה אמר שאם לא יבטל אלא יסמוך עלמה שיוציאנ' לשריפה אם ימצאנה שמא יחוס מלשורפ' קצת ויעבו' וע"ז פריך דאי משכח לה לבטל' ובביטול לא חיישי' שמא יחוס מלבטל' כיון דאינו מבערה מן העולם:

ד

דאיתי' ברשותי. בטור כתוב ולא יפרט לו' כל חמירא דאית' בהדין ביתא כדי לכלול אף חמץ שיש לו במקומות אחרים עכ"ל וק"ל מהי תיתי לו' כן דבר מיותר ונראה דה"א לו' כן משום לכלול החמץ שיש לאשתו ובניו שחלקם קמ"ל דטפי עדיף לו' ברשותי דבאמת הכל בכלל וק"ל לא ה"ל לתקן אלא כל חמץ דאית לי ותו לא ונ"ל דא"כ הייתי מפ' מאי לי לצרכי דהיינו שאינו מבטל אלא מה שהוא לצרכו ולא המותר ואי לא אמר דחמיתיה ודלא חמיתיה ה"א דמה דאמ' דאית לי היינו הידוע לו אבל לא במה שמסופק ע"כ תקנו כן:

ה

וטוב לחזור ולבטלו כו'. עיין בטור שכ' הטעם משום דבפת ששייר למאכלו לא נתכוין לבטלו ויש לחוש שמא ישייר ממנו בבית ויעבו' עליו ויש להגי' מפני שהרא"ש נתן עוד טעם לזה משום דבפת שיבטל בלילה הוא חוזר וזוכה בו לכן גם כאן יש להגי' טעם זה וא"ת היאך כ' הרא"ש בטעם הא' מפני שחוזר וזוכה בו משמע דבשע' הביטול נתבטל ג"כ מה ששייר אלא שחוזר וזוכה בו והא אמר בלילה דלא חמיתיה משמע דוק' חמץ שאין ידוע לו ואין לו' דבאמת אי לא מבטל ביום או' גם בליל' דחמיתא ודלא חמיתא זה אינו שהרי הטור כ' כצ"ל דחמיתא ודלא חמיתא לדעת הר"ר פרץ אבל להרא"ש משמע שאינו או' אותו אפי' ביום וי"ל דלטעם הא' פי' ר"ל במה שהוא או' דלא חמיתא כולל אף מה שישאר חמץ שהצריכו לאכיל' וה"פ דלא חמיתא לבער וממיל כוונתו היה אף לאותו חמץ הידוע דמה שישאר ממנו ג"כ הוא לא ירא' לבער וא"כ י"ל דגם תמץ שמשייר הוא בכלל הביטול לכן צריך לכתו' הטע' מפני שחוזר וזוכה בו משא"כ לטעם הב' ס"ל דלא נתכוין כלל לבטלו לאותו חמץ כ"ה פירושו דהרא"ש בזה ואין לו' דלרמ"א שכ' בהג"ה ס"ז וטוב לשרוף קודם שיבטלנו כדי שיקיים מצות שריפה בחמץ שלו וא"כ משמע שהוא שורף קודם איסורו והביטול ביום סמוך לו וכן אנו נוהגין א"כ ק' למה לדידן ביטול דלילה לבטל בשעת שריפה ויזכור אגב שריפ' דהא מאי דמקש' המקשן נבטלי' בשית כו' ומתרץ שבשעה הזאת אינו ברשותו ע"ש בגמ' אבל לפי המנהג אין אנו צריכין לכל זה כיון שהשריפ' היא קודם איסורו ויש לו' בשלמ' בגמ' היה מקשה שפיר כיון דזה זמן המסוים לכל דהיינו תחלת שעה ששית אבל למנהג דידן שכל א' שורף מתי שירצה א"כ לא הוי זמן מסוים כנ"ל:

ו

שלוחו יכול לבטל כו'. זה דעת הטו' והמ"מ והר"ן וב"ה שסוברין בכ"מ שלוחו של אדם כמותו חוץ מהפרת נדרים ושאלה בבעלים דקראי כתיבי אלא שהר"ן מביא דעת אחרים שסוברים כיון שהביטול משום הפקר נגעו בה ושליח לא מצי מפקר ע"ש בב"י ולפ"ז אף מ"ש באשתו נמי לדיע' זו לא מצי לבטל ע"י אשתו דהא בודאי אף אשתו אינה יכולה להפקיר שלא מדעתו אלא דנ"ל לדמות זו למ"ש הרא"ש בקידושין פ"ק דאם קיד' אשה בגזל שלה מקודש' מפני שמסתמ' רוצ' אשה שיהיו המעו' לו במתנ' כדי שיהיו הקידושין תופסין ע"ש באריכו' וא"כ ה"ה הכא נמי אמרי' דכיון שרוצה להפקיע את עצמו מידי איסור חמץ מסתמא נתן את החמץ שלו במתנ' לשליח שלו כדי שיוכל לבטל ולפ"ז א"צ השליח לומ' חמצו של פלוני דמסתמא הוא נתנה לו במתנה ונ"ל עוד דכיון שהבעה"ב רוצה לעשות שליח לדבר מצוה כזו וכי בשופטני עסקי' שלא יעשה מצוה כזו בעצמו אלא דבסתמא הי' לו זה בהכרח דהיינו מפרש בשיירא וירא שלא יבא בתוך הפסח וישכח לבטל קודם הפסח ולכן עשה שליח ולכן יש לסמוך אמקילין:

ז

ואם אינו עושה כו'. לכאורה הלשון הוא דחוק ונראה שרצה לו' אם יש לחוש שמא מאיזה סבה לא יעשה כן כנ"ל:

א

אחר הבדיקה. לאו דוקא דה"ה קודם התחלת הבדיק' יצניע החמץ שרוצה לאכול דאולי יתחסר לחמו תוך הבדיקה ויהא צריך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר כן מבואר בב"ח ממשמעות פוסקים ראשונים ואחריו נמשכו האחרונים. ובחנם השיג עליו הט"ז בזה. וראוי שכל מדקדק במעשיו שיזכור גם כן הפקר בביטול דהיינו שי"ל לבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא וכן נוסח הביטול כל חמירא וכל חמיעא דאיכא ברשותי דלא חזיתי' ודלא בערתי' ודלא ידענא לי' ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא. (מור"י ב"ח וכת' שם טעם של דבר):

ב

שמשייר לאכילתו. או לבער למחר:

ג

בדיקה אחרת. וה"ה שצריך לבטל פעם אחרת כי אין דעתו לבטל בשעת הביטול מה שרוצה לאכול אחר הבדיקה על כן צריך לבטל שנית כ"כ הב"י בשם הר"ן והב"י השמיט בש"ע לפי שבלא"ה חוזרין ומבטלין ביום ומ"ש המ"א בשם הב"י בספר הב"י ד"ק לא מצאתי כן ונראה דאע"ג דצריך בדיקה שנית מכל מקום א"צ לברך שנית וע"ל סימן תל"ב:

ד

אבל בסתם שאינו יודע. הטעם מבואר בש"ס דאי איכא למיחש להא א"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף דאי אפשר שלא יבדוק אחד קודם חבירו ואף באותו בית עצמו לא חיישינן להא משום דהוה ספק ספיקא ספק אם בא עכבר ואת"ל בא שמא אכלהו כל זה מבואר פשוט שם בפסחים דף ט' בסוגיא דש"ס ולפ"ז אפילו לא ביטל כלל וכבר הגיע זמן איסור שאין בידו לבטל אין צריך לחזור ולבדוק אף על גב דאז הבדיקה היא דאורייתא כיון שלא ביטל וכן מבואר להדיא בתוספת שם ד"ה כדי שתהא הבהמה דאף בלא ביטול מיירי המתני' אכן בע"ש כת' טעם מלבו משום דהוי ספיקא דרבנן דבדיקת חמץ דרבנן משמע אבל אי הוה דאורייתא כגון בלא ביטל חיישינן ובעי בדיקה ונתעלם ממנו סוגיא דש"ס בהא:

ה

אין צריך לבדוק. ודוקא בהניח במקום שאין יד התינוקת ממשמשין שם מ"א:

ו

יכפה עליו כלי. משמע דאפי' לכתחלה מותר בכפיית כלי וכת' במג"א אע"ג דבפסח אם מוצא חמץ בח"ה שורפין מיד ולא סגי בכפיית כלי כמ"ש סי' תמ"ו שאני התם דחיישינן שישכח ויאכלנו אבל הכא ליכא למיחש שמא יגלה אותו אדם ואח"כ יבא שרץ ויגררו כי אדרבה דרכו של אדם לכסות כמ"ש הר"ש פי"א דפרה עכ"ל ולפי דבריו לדעת רש"י בפ"ק דחולין דף יו"ד והרמב"ם ספ"ט מה' פרה דס"ל דדרכן של בני אדם לגלות כמו לכסות א"כ אסור לכתחלה בכפית כלי וזה אינו דמשמעות כל הפוסקים דמותר לכתחלה וכמבואר להדיא בירושלמי ובתשובת הרא"ש כלל י"ד סימן ג' (ומ"ש הטור לשון דעבד ואם כפה עליו כלי וכו' ובלשון המחבר שכת' תחלה ואם כפה וכו' כוונתו בלשון דעבד כלומר שאם נעשה המעשה שכפה עליו כלי ולא מצאו להכי נקט לשון דעבד משום לא מצאו אבל באמת אפי' לכתחלה כופה עליו כלי כלשון המחבר שבכאן והוא פשוט ודלא כב"ח גם הנ"ץ מדחיק בזה גם מ"ש הב"ח שכן דעת רש"י זהו ודאי אינו להמעיין בפרש"י שם) ועיקר הקושיא שמקשה המ"א מעיקרא לק"מ דלקמן במוצא חמץ בחיל המועד כיון דעל כרחיך צריך לבערו והוא אסור אמאי יכפה עליו כלי יבערו מיד זריזין מקדימין משא"כ הכא דרוצה לשמרו לאכלו או לבערו למחר בשעת מצות ביעור ועוד דכאן איכא ספיקי וחששי טובא חדא שמא אותו אדם שגילה בלתי ידיעתינו הוא שאכלו את"ל עכבר גררה דלמא אכלתה. על כן לא חיישינן לכתחלה שמא יבא אדם ויגלהו ושמא לא יאכלהו ושמא יבא עכבר ולא יאכלהו מכ"ש בדיעבד דל"ח בפרט בבדיקת חמץ דרבנן משא"כ דלקמן דאיכא חשש תקל' שיאכל חמץ תוך הפסח והוא דאורייתא וק"ל:

ז

עכבר יכול לבא. והא דאם ראינו שגרר' החולד' או עכבר שצריכין לחזור ולבדוק אפילו במקומות שאין מכניסין בהם חמץ היינו דוקא שלא ראינו לאיזה מקום הוליכתם וכן דוקא בחדרים שפתחיהן פתוח דאל"כ אין צריך בדיקה רק באותו מקום שהוליכתה או בחדר הפתוח ולא בחדרים הנעולים ואם היה רק כזית חמץ שאפשר חולדה או עכבר לגרור עמה דרך חור וסדק חיישינן כ"פ בשכ"ג ועיין בב"ח שפסק דלא חיישינן שמא גררה דרך חור:

ח

דלא חזיתיה ודלא בערתי'. אבל מה שרא' וביער אינו מבטל עכשיו שהרי רוצה לאכול עוד מה שמשייר וגם כדי לקיים מצות שרפ' בחמץ שלו מחר לכך אינו מבטל הכל עד למחר אחר אכילה ואחר ששרף החמץ:

ט

לבטל וליהוי. עיין בב"ח שהאריך בחילוק דעות הראשונים דלדעת ר"ח וסייעתו ביטול מטעם הפקר הוא אכן בתשובת מהרי"ק סימן קמ"ב כתב דדעת רש"י ומיימוני וסייעתם דלאו מטעם הפקר הוא אלא שמבטל שיהא כעפרא וכ"כ הכל בו דף מ"ז ע"א ואם כן נוסחא שלנו שאין אומרין הפקר סומכין על דעת רש"י וסייעתו ועיין בב"ח שהאריך וכת' דעיקר כר"ת על כן מסיק ונכון לומר בזה הנוסחא כל חמירא דאיכא ברשותי' דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא עכ"ל וכן הסכמת האחרונים. וכת' עוד שם בתשובת מהרי"ק דאליבא דכ"ע מהני כאן הפקר בינו לבין עצמו משא"כ בשאר הפקר וכ"כ הרוקח סימן רס"ו ועיין בח"מ סימן רע"ג סעיף ז' ובסמ"ע שם סקי"א ועיין לעיל סימן רמ"ז:

י

כעפרא דארעא. להורות שאינו עושה כהפקר דעלמא דלא הוי הפקר כל זמן שלא בא ליד הזוכה על כן צריך לבאר שעושה אותו הפקר שיהא כעפר עכ"ל הב"ח ודבריו תמוהים דאף בהפקר בעלמא הוי הפקר אף שלא בא ליד הזוכה עדיין אלא שתוך ג' ימים יוכל לחזור בו כמבואר בח"מ סימן רע"ג והא חמץ איסורא לא ניחא ליה דלקני' ואינו חפץ לחזור בו כלל לכן נ"ל דעיקר הנוסחא שאנו אומרין כעפרא הוא ע"פ אותן הדעות דסוברין דביטול לאו מטעם הפקר הוא ואף לדעת ר"ת וסייעתו שאנו אימרים הפקר מ"מ אומרים דלהוי הפקר כעפרא כדי לזכור באיסור חמץ שלא יזכה בהם יהודי אחר על כן אומרין שיהא כעפרא שלא יהיה לשום אדם זכי' בגווי'. והא דאמרינן דארעא ולא סגי במה שאומר כעפרא לבד עיין בב"ח שמדחיק בטעמו ול"נ פשוט דצריך לומר כן דאי לא אמר דארעא אולי יהיה כוונתו ומחשבתו על עפר החשוב שאינו מבטלו כמו ועפרות זהב לו דהוי גם כן עפר לענין כסוי דם מה"ט אומרים כעפרא דארעא כנ"ל:

יא

ואם אמרו בלשון הקודש כל חמירא. כן הוא הנוסחא ברוב ספרים אך במקצת ספרים איתא ואם אמרו בלשון הקודש יצא כלומר אע"פ שאינו מבין וכ"כ בע"ש לפי שהוקשה להם דכל חמירא אינו לשון הקודש ממש אכן גיסי הרב בספרו א"ז מתקן ומישב ספרים הישנים שהרב קרא ללשון הש"ס כל חמירא לשון הקודש ע"ש ובתשובת שער אפרים בקונטרס אחרון דף קי"ג ע"ב רוצה להשיג על דבריו שכל חמירא אינו לשון הקודש ובאמת אין זו השגה כלל כנגד שאר לשונות מקרי כל חמירא לשון הקודש ומצאתי להדיא סמך וסעד לדבריו באגודה פ"ק דפסחים סימן א' דאחר נוסח כל חמירא כת' אבל אם אינו יודע לומר בלשון הקודש יאמר בלשון אשכנז או שאר לשון שמבין עכ"ל הרי להדיא כמ"ש גיסי הרב לפרש דברי רמ"א ואתמר משמיה דגברא רבה כוותיה באגודה:

יב

אבל בשאר לשונות צריך להזכיר כל אחד ואחד בפני עצמו. וה"ה אם אומר לשון הקודש ממש צריך ג"כ להזכיר חמץ ושאור כמבואר בב"י אלא דמסתמא כל אחד אומר כתקון חכמים בלשון כל חמירא אלא מי שמשנה הוא מפני שהוא עם הארץ ואינו יודע לומר לשון שתקנו חכמים ולא לשון הקודש מחסרון הבנתו על כן אומר בלשון לע"ז ואשכנז ודומיהן ואם אמר בלשון שאינו מבין כלל מה שאמר ואינו יודע כלל דכוונתו לבטל ודאי לא יצא אבל אם ידע ודעתו לבטל אף שאינו מבין המלות יצא דהרי ביטול בלב גם כן מועיל וכן הסכמת אחרונים. ואין חילוק בזה בין אמר בלשון הקודש או שאר לשונות ודלא כמשמעות נוסחות החדשות שכתבתי בס"ק י"א:

יג

שלוחו יכול לבטל. וכת' בש"ל כלל ז' סי' ז' כשמבטל שלוחו יאמר כל חמירא דאיכא ברשותיה דפלוני לא ידע ביה כו':

יד

יכול לבטל. הר"ן כת' וז"ל ואחרים חולקים כיון דביטול מתורת הפקר נגעו בה וכמ"ש למעלה שליח ודאי לא מצי מבטל שהרי אם אמר אדם לחבירו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום עכ"ל ובב"י דחה טעם זה לכן פסק כאן דיכול לבטל וכן דעת הכל בו דף מ"ז ע"א והב"ח השיג על הב"י ודעתו דאין לבטל על ידי שליח ודבריו אינם מוכרחים וכנ"ל עיקר כפסק הב"י דהא דפשוט להר"ן שאם אמר אדם לחברו הפקר אתה נכסי אין בכך כלום אע"ג דבכל התורה קי"ל דשלוחו של אדם כמותו היינו כיון שלא זיכה נכסיו לשלוחו לכך לא יכול להפקירו אם כן הכא אמרינן מסתמא ניחא ליה וזיכה לשלוחו חמצו כדי שיוכל להפקירו ולבטלו (ומה"ט כתבו הפוסקים דמהני כאן הפקר בינו לבין עצמו וכמו שכתבתי בשמם בסי' ק"ט) כדי לקיים מצות ביטול:

טו

אם אין האיש בביתו. ונ"ל דאפטרופס של יתומים מחויב לבדוק ולבער ולבטל חמץ של יתומים ונותן שכר הבדיקה במקום שנותנים שכר על הבדיקה וכדאיתא בש"ס דגיטין דף נ"ב וכן הדין בכל מצות עשה בין שהיא דאורייתא או דרבנן וכן מבואר בח"מ סימן ר"צ סעיף ט"ו ע"ש ואם פשע ולא ביער ולא מכר חמצם ועבר עליו פסח ע"ל סימן תמ"ג: