שולחן ערוך, אורח חיים תכ״ח: סדר קביעת המועדים וקריאת הפרשיות ובו ח"ס: – עם 21 מפרשים

א

סדר קביעת המועדים וקריאת הפרשיות ובו ח"ס:
אלו הימי' שאין קובעי' בהם המועדי' לא אד"ו ר"ה ולא אג"ו י"ה לא זב"ד פורים לא בד"ו פסח ולא גה"ז עצרת והו"ר לא ג' חנוכ' ולא אג"ו צום אסתר ולא בד"ו צום תמוז ואב. לעולם ביום שיהיה פורים יהיה ל"ג לעומר וסימן פל"ג וביום שיהיה חנוכה יהיה עצרת:

ב

אלו הימים שהוקבעו בהם ראשי חדשי' ולא בזולתם ניסן אגה"ז אייר בגה"ז סיון אגד"ו תמוז אגה"ו אב בדו"ז אלול אבד"ו תשרי בגה"ז מרחשון גדו"א כסליו א"ב ג"ד ה"ו טבת אבגד"ו שבט בגדה"ז אדר זבד"ו (ובעיבור אדר ראשון בדה"ז ושני בדו"ז):

ג

סימן לקביעת המועדים א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"ף פירוש ביום א' של פסח יהיה לעולם ת"ב וסימן על מצות ומרורים יאכלוהו ביום ב' בו שבועו' וביום ג' בו ר"ה ביום ד' בו קריאת התורה שהוא שמחת תורה ביום ה' בו צום כיפור ביום ו' בו פורים שעבר:

ד

לעולם קורין צו את אהרן קודם פסח בפשוט' ומצורע במעוברת חוץ מבה"ח מעוברת (וה"ש מעוברת) שקורים אחרי מות קודם הפסח ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קוד' עצרת תשעה באב קודם ואתחנן אתם נצבי' קודם ר"ה ולכן כשר"ה ביום ב"ג שיש שתי שבתו' בין ר"ה לסוכו' צריכי' לחלק נצבים וילך כדי שיקראו וילך בין ר"ה לצום כפור והאזינו בין צום כפור לסוכו' וסי' ב"ג המלך פת וילך אבל כשר"ה ביום ה"ו אז אין בין ר"ה לסוכו' אלא שבת אחת שקורין בה האזינו אז וילך עם נצבי' קודם ר"ה וסימן לפשוט' פקדו ופסחו ולמעובר' סגרו ופסחו מנו ועצרו צומו וצלו קומו ותקעו:

ה

פרשת האזינו מחלקים פרשיותיה כדרך שהיו מחלקין אותה במקדש שהיו קורין השירה פעם אחת לששת ימי השבוע וסי' הזי"ו ל"ך. האזינו. זכור. ירכיבהו. וירא. לו חכמו. כי אשא אל שמים עד סוף השירה והשביעי קורא מסוף השירה עד סוף הפרשה: הגה ודוקא בשבת מחלקין הפרשיות אבל במנחה בשבת וב' וה' אין לחוש (מרדכי פרק הקורא עומד):

ו

קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהם אלא אחד קורא כולם ומתחילין בפסוקי' שלפניהם ומסיים בפסוקי' שלאחריהם אבל קללות שבמשנה תורה יכולים להפסיק בהם ואעפ"כ נהגו שלא להפסיק בהם: (וכן נהגו שלא לקרות א' בשמו לעלות אלא קורין מי שירצה):

ז

ח' פסוקים אחרונים שבתורה אין מפסיקין בהם אלא יחיד קורא את כולם:

ח

מי"ז בתמוז ואילך מפטירין ג' דפרענותא ז' דנחמתא תרתי דתיובתא ג' דפורענותא דברי ירמיה שמעו דבר ה' חזון ישעיהו שבע דנחמתא נחמו ותאמר ציון עניה סוערה אנכי רני עקרה קומי אורי שוש אשיש וביום צום גדליה במנחה מפטירין דרשו ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורי' מפטירין לעולם שובה וכשר"ה בב"ג שיש שבת בין י"ה לסוכו' וקורין בו האזינו מפטירין בו וידבר דוד וי"א שכשר"ה בב"ג שוילך בין ר"ה לי"ה מפטירין בו דרשו ובשבת שבין י"ה לסוכו' שקורין האזינו מפטירין שובה: הגה והמנהג כסברא הראשונה ובשאר שבתות השנה מפטירין מעין הפרשה (טור) כשקורין שתי פרשיות מפטירין באחרונה (מרדכי פרק בני העיר) ובלבד באחרי מות וקדושים דמפטירין הלא כבני כושיים שהיא הפטרת א"מ (מנהגים) ונוהגין להפטיר בחתונה שוש אשיש ואין דוחין מפניה שום הפטרה הנזכרת כאן ולא של ד' פרשיות ולא של ר"ח או מחר חדש או חנוכה או שירה (מרדכי פרק בני העיר והטור ומנהגים) אבל שאר הפטרות דוחין מפניה וכבר נתבאר לעיל סי' תכ"ה דאין מדלגין מנביא לנביא (וגם נתבאר שם סעיף ב' אם דוחין מפני של ראש חדש אחת מאלו הפטרות שנזכרות כאן):

א

חנוכה. צ"ל וביום שיהיה עצרת יהיה חנוכה. פי' ביום שיהיה עצרת יהיה חנוכה שאחריו אם הם כסדרן או חסרים אבל כשהם מלאים יבוא ביום שאחר עצרת כגון אם עצרת ביום א' יבוא חנוכה ביום ב'. מ"א: וט"ז מגיה שצ"ל וביום שיהיה עצרת יהיה הושענא רבה פי' הושענא רבה שאחר עצרת ע"ש:

ב

מרחשון גדו"א. צריך לומר יום א' דר"ח אבל בשאר הסימנים בחדש שיש בו שני ימים ר"ח קאי הסימן שלו על יום ב' דר"ח מצאתי ט"ז. ובמ"א הגיה מרחשון בדה"ז:

ג

מבה"ח. פי' שחל ר"ה ביום ה' והשנה מעוברת שאז קורין פ' נח בר"ח חשוון ונתוסף שבת א':

ד

המלך. היינו ר"ה שאומרים המלך המשפט. פת וילך פי' מל' פתות אותה פתים שמחלקין נצבים וילך לשתים:

ה

פקדו. לשון צווי כלומר צו קורין סמוך לפסח. סגרו לשון מצורע מוסגר. מנו פי' במדבר שנמנו בו ישראל קודם עצרת. צומו היינו ט"ב. וצלו היינו ואתחנן. קומו היינו נצבים קודם תקיעת ר"ה:

ו

לו. ואנחנו נוהגים כרש"י לולי כי ידין ט"ז. ואפי' יש חיובים לא יחלקו הפרשה יותר. מ"א ושכנה"ג:

ז

שלפניהם. היינו ג' פסוקים שלפניהם. ועיין סימן קל"ח מש"ש. ובתשובת צ"צ נדחק ליישב מנהגינו שמתחילין בקללות שבתורת כהנים ואין מתחילין ג' פסוקים שלפניהם. ומ"מ נ"ל דיתחיל ג' פסוקים שלפניהם. והמנהג נתפשט מפני שקורין להרב ראב"ד בכל שבת לשלישי ואם כן צריכים לקרות עמו עד התוכחה ולכן מתחילין בתוכחה אבל מוטב שהרב ימחול על כבודו ויעלה לרביעי באותו שבת או יתחיל למפרע ג"פ עססי' קל"ז. ובכנה"ג כתב שבמקומו נוהגים לקרות להחכ' בתוכחות ובשירת הים וביו"ד הדברות וקודם שיקרא התוכחות אומר מוסר ה' בני אל תמאס כי את אשר יאהב וגו' וקודם שיקרא הדברות אומר רכב אלהים רבותיים. גם נוהגין לקרות ללוי פ' העגל וקורין אותה בקול נמוך עכ"ל. מהרי"ל הקפיד על מי שעלה לתוכחה דדוקא השמש ששוכרין אותו לכך אין קפידא. כתב בצרור המור מ"ב מסעות שבפ' ואלה מסעי אין להפסיק בהם שהוא נגד שם מ"ב. מ"א ע"ש:

ח

שמעו. ואם טעה והפטיר בשבת ראשון בפרשה דיומא יפטיר לשבת הבאה דברי ירמיה וגם שמעו מפני שהם סמוכות זו לזו צ"צ מ"א עסי' תכ"ה מה שכ' בחומשים ויברח יעקב לפ' וישלח ט"ס הוא ושייכא לפ' ויצא. לבוש:

ט

כושיים. וכן כתב הב"ח ומט"מ והאגודה דלא כלבוש שכתב להפטיר התשפוט שכבר העיד הב"ח שבכל קהלות נוהגין כמ"ש הרמ"א מ"א. ועיין תשובת רי"ט סי' ד' למה דוקא חקת ובלק מחוברים:

א

טור

ב

שם

ג

שם

ד

שם

ה

טור בשם רב פלטוי גאון מימרא דרב ראש השנה ל"א

ו

משנ' מגלה ל"ח

ז

ברייתא שם וכפירוש ה"ר מנוח

ח

הרמב"ם

ט

מימרא דרבא מנחות ל'

י

טור בשם פסיקתא

יא

ב"י ומדברי הרמב"ם בפי"ג מהלכות תפלה וכ"כ התוס' והמרדכי בפ"ד דמגילה

יב

טור

א

ס"א לא אד"ו. ר"ה כ' א'. סוכה מ"ג ב' וע"ש בתוס' בשם ירושלמי שעפ"ז יתבארו כל הג"ס:

ב

לא זב"ד פורים. ירושלמי פ"ק. דמגילה סוף הלכה ב' א"ר יוסי לית כאן חל להיות בשני ולית כאן חל להיות בשבת חל להיות בשל צומא רבא בחד בשבת חל להיות בשבת צומא רבא בערובתא וזה ראיה למ"ש תוס' בפסחים נ"ח ב' ד"ה כאילו כו' וע' סוכה נ"ד ב' וכן צ"ל מתני' דמגילה הנ"ל כאחרים וירושל' לא כוותיה וכן קי"ל:

א

ס"ב אלו הימים כו'. וסימן לקביעות. ג' לעולם כסדרן בין בפשוטה בין במעוברת. ב' וז' א"א להיות כסדרן בין בפשוטה בין במעוברת וכן ה' במעוברת. ה' בפשוטה א"א להיות חסירה הרי ז' מיני קביעות בפשוטה וז' במעוברת. ועוד נתנו סי' יום א' של שבועות הוא יום א' של חנוכה וסימן כי נר מצוה כו' א"ל בשלימה שאז הוא ביום ב' של שבועות ויום א' של חנוכה הוא יום פורים וזהו דוקא בשנה פשוטה חסירה:

א

ס"ג וסימן על כו'. עמ"ש בס"ס תע"ו:

א

ס"ד לעולם. כו'. מגילה ל"א ב' ועיין תוס' שם ד"ה משה כו'. וסימן לפרשיות המחוברות. ויקהל ופקודי. א"מ וקדושים. תזריע ומצורע. בהר ובחוקתי. לעולם מחוברות בפשוטה וחלוקות במעוברת חוץ מה"ש שאף בפשוטה מתחלקין ויקהל פקודי משום שנתוסף שבת אחד קודם לפסח. וחקת ובלק אינן מחוברין אלא כשחל שבועות בשבת שניתוסף פרשה א' ובין בפשוטה ובין במעוברת. ומטות ומסעי אינן נפרדין אלא בה"ח וה"ש מעוברת שקורין א"מ קודם פסח ונשא קודם עצרת וחסר פרשה א'. ונצבים וילך אינן נפרדין אלא כשר"ה בב"ג כמ"ש למטה ב"ג המלך כו':

א

ס"ה האזינו כו'. רי"ף:

ב

והשביעי. שם:

ג

ודוקא. דלא כרי"ף שם:

א

ס"ו בפסוקים. תוס' שם ד"ה מתחיל:

ב

וכן. שבועות ל"ו א' כנה כו':

א

ס"ח משבעה עשר בתמוז כו'. תוס' מגילה ל"א ב' ד"ה ראש חודש:

ב

וביום כו'. שם:

ג

ויש אומרים. שם:

ד

ובשאר שבתות כו'. וכשקורין שתי פרשיות כו'. תוס' שם כ"ג א' ד"ה כיון והא שאין כו':

ה

ובלבד. ע"ש כ"ה א' ב' וה"ה כאן:

א

אלו הימים שאין קובעין וכו' – כלל הענין לעולם צריך לראות שלא יהיה יוה"כ ביום א' ולא ביום וי"ו כדי שלא יהא שני ימים קדושים שאסורין בכל מלאכה מה"ת סמוכים זה לזה [ויש לזה טעם בגמרא ר"ה דף כ' עי"ש] וגם שלא יהיה הו"ר ביום השבת כדי שלא תדחה נטילת הערבה ובזה תדע טעם כ"ז הסעיף דאם נעשה ר"ה ביום א' ד' ו' ממילא יהיה מקלע יום כפור של השנה ההיא ביום א' ג' ו' והנה ביום א' וביום וי"ו א"א להיות שיהיו ב' ימים קדושים סמוכים זה לזה וביום ג' א"א דעי"ז יהיה מקלע הו"ר ביום השבת וכשנעשה ז' ב' ד' פורים יהיה מקלע יום ראשון של פסח ביום ב' ד' ו' וכשיהיה ב' ד' ו' פסח יהיה מקלע עצרת שהוא חג השבועות ביום ג' ה' ז' וממילא יהיה הו"ר ג"כ ביום זה [כי ביום שמקלע עצרת מקלע הו"ר] וזה אי אפשר שביום ז' א"א משום נטילת ערבה וביום ג"ה ג"כ א"א דהלא לפ"ז היה לו לחול יוה"כ שלפניו ביום וי"ו וביום א' וזה ג"כ אי אפשר וכנ"ל. ולא ג' יום א' דחנוכה דכיון דקי"ל לא ביום א' ד' ו' ר"ה וכו' ממילא א"א לחול בשום גווני חנוכה ביום ג' לא בפשוטה ולא במעוברת בין כשהשנה שלמה או חסרה או כסדרן [ואכ"מ להאריך ועיין בלבוש] ולא א' ג' ו' צום אסתר דא"כ יהיה ז' ב' פורים ולא ב' ד' ו' צום תמוז וצום ט' באב דא"כ יהיה מקלע ר"ה ביום א' ד' ו' וזה א"א וכנ"ל והנה כ"ז שכתבנו אין צריך להעריך בפרוטרוט איך הוא כן רק שתדע הכלל דמחודש טבת ואילך ילכו החדשים עד חודש חשוון כסדרן טבת חסר שבט מלא אדר חסר [ואם יש שני אדרים אדר הראשון הוא מלא] ניסן מלא אייר חסר סיון מלא תמוז חסר אב מלא אלול חסר תשרי מלא [אבל חשוון וכסלו משתנים פעמים שניהם מלאים או שניהם חסרים ופעמים כסדרן דהיינו חשוון חסר כסליו מלא ואכ"מ להאריך] ובזה תבין ג"כ מה שכתב השו"ע דביום פורים יחול ל"ג לעומר שהוא ח"י אייר כי הוא ט' שבועות בצמצום:

ב

אלו הימים וכו' – ניסן אגה"ז ולא בשאר הימים כדי שלא יחול ביום ב' ד' ו' פסח וכיון דניסן ידוע שהוא מלא א"כ מינתק שני ימים לחודש הבא וצריך לקבוע יום שני של חודש אייר דוקא ביום שלישי וחמישי ושביעי ושני ואייר הלא הוא חסר דהיינו של כ"ט יום ומינתק רק יום אחד להלן וממילא צריך לקבוע החודש סיון ביום ד' ו' א' ג' וכו' הכל באופן זה ומש"כ מרחשוון ג' ד' ו' א' צ"ל בדה"ז וקאי על יום שני של ר"ח והוא ג"כ מטעם דכיון דתשרי בגה"ז והוא מלא ממילא ר"ח חשוון הוא ב' ד' ה' ז' וכסלו הוא תלוי לפי מרחשוון אם היה מלא או חסר ובאיזה יום נקבע והוא יכול לבוא בששה ימים ולא ביום שבת דא"כ יהיה יום א' דחנוכה ביום ג' וזה א"א כנ"ל כ"כ הפר"ח עוד כתב דמה שאמרו בטבת שיוכל לחול ביום שני הוא כשהשנה מעוברת וכן מה שאמרו ששבט יוכל לחול ביום שלישי הוא ג"כ דוקא כשהשנה מעוברת ויום ד' לא יחול כ"א בפשוטה ולא במעוברת ומזה תבין כל הסעיף:

א

צו קודם פסח – מפני שבצו מדבר מהגעלת כלים לענין נותר קדשים והגעלת כלים מחמץ למוד מקדשים וגם במעוברת שקורין מצורע קודם פסח דכתיב בה וכלי חרש ישבר שהוא כעין הגעלת כלים [א"ר בשם אבודרהם]:

ב

ולעולם קורין וכו' קודם עצרת – כדי שלעולם תפסיק בפרשה הזאת בין פ' בחוקותי שיש בה קללות התוכחה ובין חג השבועות שהוא יום הדין על פירות האילן שלא קראו הקללות סמוך ליום הדין ויהיה לו פתחון פה לשטן לקטרג ח"ו [לבוש]:

ג

במדבר סיני קודם עצרת – ולפעמים אף פרשת נשא קודם עצרת כגון שאותה השנה היתה מעוברת וחל ר"ה ביום ה' שקורין פרשת אחרי מות קודם חג הפסח [ובין שהשנה ההיא היו חשוון וכסלו מלאים או חסרים] ואז קורין פרשת נשא קודם עצרת כן מבואר בפוסקים.
ואעתיק לפני הקורא מביאור הגר"א שידע איזה פרשיות מחוברות ואיזה נפרדות. סימן לפרשיות המחוברות.
ויקהל ופקודי. תזריע ומצורע. אחרי מות וקדושים. בהר בחקותי. לעולם מחוברות בשנה פשוטה וחלוקות במעוברת חוץ מה"ש [דהיינו שר"ה חל ביום ה' והיא שלמה דהיינו שחשוון וכסלו היו מלאים] שאז אף בפשוטה מתחלקין ויקהל פקודי משום שניתוסף שבת אחת קודם לפסח. וחוקת ובלק אינן מחוברין אלא כשחל שבועות בשבת שניתוסף פרשה א' [שהלא ביו"ט אין קורין פרשת השבוע] וזהו בין בפשוטה ובין במעוברת. ומטות ומסעי אינן נפרדין אלא כשהשנה מעוברת וחל ר"ה ביום ה' ובין כשהשנה שלמה או חסרה שאז קורין אחרי מות קודם פסח ונשא קודם עצרת וחסר פרשה אחת מפרידין מטות ומסעי, ונצבים וילך אינן נפרדין אלא כשחל ר"ה ביום ב' או ביום ג' כמ"ש בשו"ע [ואין חילוק בזה בין מעוברת לפשוטה ובין שלמה לחסרה].
עוד אעתיק לפני הקורא בקיצור מביאור הגר"א עקרי הכללים לקביעות החדשים. והוא.
כשר"ה חל ביום ראשון ביום ג' אז הולך לעולם כל החדשים כסדרן [אחד מלא ואחד חסר דהיינו תשרי מלא וחשון חסר כסלו מלא וטבת חסר שבט מלא אדר חסר וכו' עד סוף השנה] בין בפשוטה ובין במעוברת [אכן במעוברת גם אדר הראשון מלא כמבואר בפוסקים] וכשחל היום ראשון של ר"ה ביום שני או ביום זיי"ן א"א להיות השני חדשים [דהיינו חשוון וכסליו] כסדרן אלא פעמים שניהם מלאים או שניהם חסרים בין כשהשנה פשוטה או מעוברת. וכן כשחל יום ראשון של ר"ה ביום ה' והיתה אותה השנה מעוברת ג"כ א"א להיות אלו השני חדשים כסדרן אלא פעמים ששניהם מלאים או שניהם חסרים. וכשחל יום ראשון של ר"ה ביום ה' בשנה פשוטה א"א להיות אז שנה חסרה [דהיינו שאלו השני חדשים יהיו שניהם חסרין אלא פעמים שחשוון חסר וכסלו מלא ופעמים ששניהם מלאים] הרי ז' מיני קביעות בשנה פשוטה [ב' חסרה ב' שלמה ג' כסדרן ה' כסדרן ה' שלמה ז' חסרה ז' שלמה] וז' מיני קביעות בשנה מעוברת [ב' חסרה ב' שלמה ג' כסדרן ה' חסרה ה' שלמה ז' חסרה ז' שלמה] ועוד נתנו סימן יום א' של שבועות הוא יום א' של חנוכה [שאחריו] וסימן כי נר מצוה ותורה אור אם לא כשהשנה שלמה דאז יום ב' של שבועות הוא יום א' של חנוכה [וכ"כ המ"א]. ויום א' של חנוכה הוא יום פורים וזהו דוקא כשהשנה היא פשוטה וחסרה עכ"ל הגר"א וככל אלו הכללים מוכח ג"כ בלבוש עי"ש:

ד

ט"ב קודם – והטעם כדי שיקראו בה בפרשת דברים שהיא מתוכחותיו של משה קודם ט"ב כדי להפטיר בה בחזון שהיא תוכחות ישעיה על חורבן ואתם נצבים קודם ר"ה מפני שיש בה מעניני תשובה [גז"ש]:

א

בפסוקים שלפניהם – עיין מ"ב מש"כ לענין קריאת התוכחה והנה ראיתי שערוריה בענין זה בין ההמון שיש מקומות מן הישובים שבהגיעם לסדר בחקותי וכי תבא אין קוראין בתורה בשבת זו וכמה רעות עושין אחד שאין מקיימין קריאת התורה שהיא תקנה קדומה מימות מרע"ה וגם על מה שאמר הכתוב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו וגם הוא טעות מעקרו דכי מפני שאין קוראין בתורה ואין רוצין להביט בתוכחה בטוחים הם שלא יחול עליהם התוכחה ואדרבה ח"ו. ודומה זה הדבר לאחד שהתרו בו מכיריו שלא ילך בדרך ההוא שהוא מלא בורות ופחתים וענה להם אני אינני ירא מן הפחתים יש לי מכסה עבה ואכסנה על עיני שלא אראה אותם ואפילו כי אפול חלילה לא ילעיגו ממני מפני שהיו עיני מכוסים ולא ראיתי אותם האם יש שטות גדול מזה אדרבה כל מה שמסגיר יותר עיניו היא הסיבה הגורמת להזיק לנפשו ויהיה ללעג ולבזיון ח"ו לכל והנמשל מובן. ואני דן אותם לכ"ז מפני שיראין שלא יבוא לאינצויי ח"ו אצל ס"ת שזה יאמר ע"ז שיעלה לתוכחה וזה על זה אבל הלא יש עצה גם לזה שהש"ץ הקורא בעצמו יעלה לתורה לפרשה זה ובזה אין שום חשש כלל לכו"ע ואפילו אם הוא כהן ג"כ יש עצה כמו שכתבתי במ"ב. ואפילו אם הסדרה בהר בחוקותי הם מחוברות ג"כ יש עצה לכהן שעד פסוק וישבתם לבטח בארצכם יהיה ששה קרואים [ואף שהרגילות תמיד להתחבר השני סדרות בפרשה רביעי אין קפידא בדבר כידוע] כי יחבר למי שיעלה לתורה לששי פרשת בהר עם פרשת בחוקותי עד לבטח בארצכם כנ"ל ומן פסוק ונתתי שלום בארץ עד את בריתי אתכם יקרא לשביעי ומן ואכלתם ישן נושן עד סוף סדר בחוקותי יקרא הש"ץ הכהן בעצמו בתור אחרון:

ב

בשמו לעלות אלא קורין מי שירצה – הנה לכאורה משמע מלשון זה שיאמר יעמוד מי שירצה אבל לא נהירא לחדש ענין כזה שאין לזה טעם וגם אין נוהגין כן כי יותר טוב שישאלו מתחלה מי ירצה לעלות או יבטיחו ליתן דבר מה למי שדחיקא ליה שעתא ויקראוהו בשמו ונ"ל דאה"נ קאמר רמ"א דלא יקראו סתם לאחד בשמו שיעלה אלא למי שידעו מתחלה שיתרצה לעלות וכמו שכתבנו והגם דהלשון קצת דחוק מ"מ הכונה כמו שכתבנו וכן משמע בד"מ בסימן זה ולעיל בסימן קל"ט ע"ש ומדברי המחה"ש משמע לכאורה שמפרש כמו שכתבנו מתחלה ולא נהירא:

א

ס"ו במחבר בהג"ה וכן נוהגין שלא לקרות וכו' מי שירצה י"ל ע"ד רב בדק בספרא ור' יוחנן בינוקא דהוי כעין גורל וסימן וה"נ כשקורין בשמו וצריך להעלות ע"כ י"ל סימנא מלתא היא אבל אם ברצונו תליא אין בו ניחוש וסי' כמו שמלמדין כל הפסוקים שבתורה ושבתנ"ך כרצונו:

ב

שם במג"א ס"ק י' דע שחודש הלבנה נ"ב עיין תשובותי סי' ט':

א

סעיף א' אלו הימים שאין קובעין בהם המועדים לא אד"ו ר"ה ובו'. נ"ב עיין במג"א שכתב דכלל הענין הוא שיראו שלא יהיו יו"כ ושבת סמוכין זה לזה וכו'. והנה טעם הדבר פליגי בזה שני מ"ד בש"ס דח"א משום ירקא וחד אמר משום מתיא. והנה נשאלתי מאיש אחד על מה דקאמר שם דאיכא בינייהו יוה"כ שחל להיות אחר השבת דמשום ירקא ליבא דלאורתא טרח ומייתי והקשה הרי אם יוה"כ הוי אחר השבת הוי ר"ה ע"ש א"כ עדיין יש בזה משום ירקא בפירש"י. והשבתי לו הנה בזה הרגיש הפ"י בחידושי התוס' וכתב שם ליישב. והעולה מדבריו דמ"ש רש"י ביו"ט כוונתו רק למסקנא ע"ש. ואני אומר דלפי דרכו לא הוה צריך לרחוק בכך ובפרט לומר דרש"י נקט הכל למסקנא. ולדעתי י"ל דרש"י נקט זה אף להס"ד רק מה דנקט שבת שאחר יו"ט זה הוי למסקנא אך יו"ט שאחר שבת הוי אף להס"ד משום דהש"ס פריך אח"כ למ"ד משום מתיא מ"ט לא קאמר משום ירקא ומשני אפשר בחמימי ופירש"י ע"י שישרה אותן בחמין יחזרו לקדמותן וא"ב לפ"ז יש ק"ו דמה אם כבר נכמשו מהני להם הך תקנה ע"י מים חמין להחזירן לקדמותן מכ"ש אם לא נכמשו ממש שהרי על יום אחד לא חיישינן משום ירקא ובע"כ דביום אחד אינן נאבדים פשיטא דאם שורין אותו ביומו שהם חוזרין לקדמותן ממש ויכולים אח"כ לנוח יום אחד שנית. ולכך אף להס"ד שלא ידע מהך סברא דחמימי היינו רק שהיה סבור הש"ס כיון דכבר נכמשו בשני ימים לא יועיל עוד חמין להחזירן לקדמותן אבל טרם שיכמשו ידע הש"ס דמועיל להם החזרה בחמין שלא יכמשו יותר ושאני מגנו ממיקר והוי ס"ל השתא דכ"ע ס"ל סברא דחמימי רק ביוה"כ הסמוך לשבת כיון דביוה"כ ליכא חמימי בע"כ יכמשו ב' ימים ושוב לא יועיל להם אח"כ חמין וכאן ביו"ט שאחר השבת כיון דבשבת ליכא חמימי א"כ ישהה הירקא יותר מיום שלם ויכמשו ושוב ליכא תקנת חמימי מאחר שכבר נתקלקל אבל ביו"ט שלפני השבת כיון דאם יש חמימי לשורן ביו"ט ולא יבואו להתכמש כלל ולכך קאמר שפיר דביוה"כ שאחר השבת בשביל יוה"כ ליכא חשש דניהו דבשבת ליכא חמימי מ"מ לאורתא טרח ומייתי ובשביל ר"ה וסוכות שחל בע"ש אפשר בחמימי קודם שיכמשו. ומ"ש רש"י ביו"ט שלפני השבת זה הוי רק למסקנא ולהס"ד ליכא נ"מ רק ביו"ט שאחר השבת או ביוה"כ שלפני השבת ואח"כ מסיק הש"ס דמ"ד משום מתיא ס"ל דאפשר בחמימי אף אחר דנכמשו ואתי שפיר ודו"ק. וזה דרך יותר נכון מדרך של הרב הפנ"י עיין בו ותבין:

ב

(שם סעיף ד') וסי' ב"ג המלך פת וילך וכו'. נ"ב הנה במה שרמזו דוקא בסי' זה נראה דכוונו בזה כוונה מיוחדת דהנה מה שאומרים בר"ה המלך המשפט זה מורה כאלו אנחנו עבדים והוא יתברך המלך. ולכאורה הרי הוי מעלת כן עדיף ממעלת עבד ולמה ראו חז"ל לתאר לשם לו ית' בר"ה תואר מלך. אך הוא הדבר אשר דברנו בחידושינו לתורה בכמה דוכתי דפעמים הוי מעלת העבד עדיף ממעלת בן דהרי אחז"ל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו כמ"ש כי טוב לו עמך ודרשו חז"ל עמד במאכל עמך במשתה וכיון שהוא יתברך. מקיים התורה תחלה לכך לענין זה הוי טוב יותר מעלת עבד ממעלת בן ולכך בכל השנה הוי טוב יותר מעלת בן אבל בר"ה כיון שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה וכיון שאנו רוצים שיקצוב הוא יתברך לנו בר"ה מזונות בריווח על כל השנה ודלמא אין לנו זכות על כך ואף אם יש לנו זכות מי יודע איזה מזונות אנו ראויין. לכך אנו נותנין לו יתברך תואר מלך ואנחנו עבדים ובעבד עברי כתיב כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה ומהאי טעמא יזכה אותנו יתברך במזונות טובים במאכל ובמשתה כדין עבד עברי ולכך הוי הסי' פת ב"ג המלך דע"י תואר המלך נזכה לפת בג המלך להנות משולחנו של מקום כיד המלך ולא מזונות מצומצמים יה"ר שיהיה כן לנו ולכ"י מזונותינו בריוח ובנחת אמן כי"ר. ועיין במג"א ס"ק ח' בשם מהרי"ל שהקפיד מי שעולה לס"ת לתוכחה וכו'. ולפענ"ד נראה כדבריו אך יש לחלק בין ראשונה לשניה דבראשונה שנאמרה כלשון רבים אין קפידא אבל בשניה שנאמרה בלשון יחיד יש להקפיד. ויש סמך ברור לזה מש"ס דשבועות [דף ל"ו] יתיב רב כהנא קמי' דר"י וכו' יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא וקאמר גם אל יתצך לנצח יחתך ושירשך מאהל וכו' אמר ליה כנה ע"ש בפירש"י בסוגיא שם. א"כ תינח היכי דאפשר לכנה אבל בקורא בס"ת דאי אפשר לשנות ודאי יש קפידא להעומד בצדו אף שאינו מכוין הקורא לכך כלל וצדקו דברי המהרי"ל ודו"ק:

ג

(שם סעיף ז') שמונח פסוקים אחרונים שבתורה אין מפסיקין בהם אלא יחיד קורא את כולם. נ"ב הנה מקור דין זה במנחות דף ל' והנה הרמב"ם מפרש כוונת הסוגיא דיחיד קורא כולם דלא בעינן עשרה ותמהו עליו. וראיתי בספר צ"ק שמתרץ דבריו דהוי קשה לו אם כפירוש הפוסקים למה קאמר הש"ס דלא כר"ש דר"ש אמר דמשה כתבן ואם איתא כפירש"י דלמא בהא אף ר"ש מודה כיון ראין מפסיקין בקללות דאמר הקב"ה אינו בדין שיהיו בניי מתקללין ואני מתברך וא"כ ה"נ כיון דמדבר ממיתת מרע"ה אינו בדין שיברכו על כך רק אחד קורא הכל. ומזה הוכיח הרמב"ם פירושו ע"ש. ולפענ"ד אחר המחילה מכת"ר הרמה לא דק בזה דבשלמא בקללות אם היה מפסיק באמצע היה מסיים בקללות שייך לומר אינו בדין שיהיו בניי מתקללים ואני מתברך אבל בשמונה פסוקים הרי כתוב שם ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וכו' וישמעו אליו בני ישראל וכו' וא"כ זה הוי דבר טוב וממנו והלאה נשארו עדיין ג' פסוקים שיהיה אחד קורא ולמה לא יסיים שם הרי בפרשת תבא נמי אינו מסיים רק בפסוק אחד טוב אלה העדות וגו' ומברכין עליו ומוכח דבסיום פסוק אחד טוב די וא"כ ה"נ [למה] לא יסיים כאן ויברך. ובע"כ מוכח כפירש"י ומכ"ש לפי מה שהקשו הפוסקים הא דאמרינן שאינו בדין שיהיו בניי מתקללין ואני מתברך הרי מדינא דש"ס היה רק האחרון מברך ותירץ בשו"ת גור אריה יהודה עפי"מ שמצא בהתוספתא שעל הקללות היו מברכין ע"ש א"כ תינח התם אבל בשמונה פסוקים הללו מדינא דש"ס אם היה מפסיק נמי לא היה מברך בסופו וא"כ למה לא יסיים בע"כ כפירש"י ואתי שפיר ודו"ק היטב:

א

(מחבר) ולפי שבהושע הוא סיום ההפטרה זו ופושעים יכשלו בם ואין מסיימין בזה לכך מוסיפין בו פסוקין ובאבודרהם כתב שמוסיפים פסוקי מיכה מי אל כמוך וגו' ובתו' במס' מגילה דף ל"א ע"ב מוכח שמוסיפים פסוקי יואל תקעו שופר וגו' ועבור זה נשתבשו המנהגים בזה וגם בחומשים נרשם פעם כן ופעם כן והאלי' רבה כתב שבפראג נהגו להוסיף פסוקי מיכה וגם פסוקי יואל ולא ידעתי לזה טעם וריח תרתי למה ואמנם בתוס' מגילה שם יש לומר שהם לשיטתם שם שמפטירין שובה בשבת בין יום הכיפורים לסוכות ואז שייכים פסוקי יואל עיין שם בתוספ' ואנן לא נוהגין לקר' שובה רק בין ראש השנה ליום הכפורים כמבואר כאן בהגהת רמ"א ולכן נלע"ד להכריע כשקורין וילך בשבת שובה יש לסיים בפסוקי מיכה כי מיכה והושע שניהם נתנבאו בפרק אחד כמפורש בפסחים דף פ"ז ע"א אבל כשקורים האזינו בשבת שובה יש לסיים אחר ופושעים יכשלו בם בפסוקי יואל לפי ששייך מעין הפרשה דכתיב יערוף כמטר לקחי וגו' כשעירים וגו' וכרביבים עלי עשב וגם בפסוקי יואל כתיב ויורד לכם גשם מורה וגו' וכמ"ש התוס' שם כנלע"ד דלא כלבוש ודלא כא"ר וכן משמע בחומשים ישנים שבפ' וילך סיימו בפסוקי מיכה בהאזינו סיימו בפסוקי יואל ולפי שלא ידעו שום טעם בזה לכן נשתבשו המנהגים ואני הנלע"ד כתבתי ודע דפסוקי מיכה הם מעין הפרשה בפ' וילך דכתיב וחרה אפי וגו' ובפסוקי מיכה כתיב לא החזיק לעד אפו:

א

[א] [לבוש] שהוא דאורייתא וכו'. בתשובת שער אפרים סוף סימן ב' תמה מה איסור דאורייתא יש בחביטת הערבה הלא הוא תלוש, אלא הטעם דאין דוחה שבת משום גזירה דרבה כמו בלולב, עד כאן. ותמיהני גם עליו הא בסוכה דף מ"ג קאמר דלא שייך בערבה גזירה דרבה דשלוחי בית דין מייתי לה לכן פירש רש"י שם האידנא יטלו ויחבטוה שלוחי בית דין וכן מבואר בר"ן ש"ח יותר, גם אשתמיט להו מה שכתב ברוקח סימן רכ"א הא דעושין שלא יבוא הושענא רבה בשבת כי היו בוכים ומתחננים על המים לבשל לא יתכן בשבת, עד כאן, ובזה מתורץ מה שהקשו תוס' שם ד"ה לא וכו' עיין שם ודו"ק, ועיין סוף סימן תקפ"ח וסימן תרס"ד סעיף ב', ועוד קשה לי על שער אפרים הנזכר לעיל דבש"ס שם הא אמר שאין בייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה שבת ואי חיבוט אינה איסורים דאורייתא מאי איכפת לבייתוסין הא לית להו אלא איסור דאורייתא וטילטול דרבנן הוא מיהו לרש"י דפירוש נענוע חיבוט קשה יותר, אלא צריך לומר דהכי קאמר לבייתוסין סבירא ליה לרבנן לא ידחה משום דאחזיקו בה, ולפירוש רש"י דחיבוט נענוע קשה על הלבוש למה נדחה:

ב

[ב] [לבוש] שהם חלושין מאוד וכו'. אינם חלושין אבל חזקים וכיון שאמר השם יתברך אתם ונתן ביד בית דין שיעשו כרצונם ולבם לשמים בלי ספק וחשו מה שחשו והטעם שהוא נתן בסימן דלעיל ולדברי הרמב"ם כבר הראיתי שם מה שהושג עליו:

ג

[ג] [לבוש] כשהוא מולד זקן וכו'. אפילו אם יהיה יותר שעות מט' עד כ"ג שאז השמונה שעות שנותנים עליהם יולידו יום ומעט שעות שלא יגיע לכלל מולד זקן אפילו הכי יהיה ראש השנה הבא נדחה עד יום שני כי ג' וד' שניתנו זה על זה עלו ז' ועכשיו שנולד עוד יום אחד משליכין הז' ויהיה המולד ביום ראשון ויהיה גם כן נדחה עוד יום שני כמו במולד זקן ביום שביעי שנדחה עד יום שני שהרי שמג"ט ר"ד ולמעלה או יהיה מולד זקן או יום שלם ששניהם נדחים עד יום ב':

ד

[ד] [לבוש] מרחשון אלא בדה"ז וכו'. פירוש יום שני דראש חודש חשון וכן כל הסימנים דבסעיף זה בחודש שיש שני ימים ראש חודש קאי אשני, ובשולחן ערוך שכתוב מרחשון גדו"א נראה דאינו סותר דיש לומר דמיירי ביום ראשון:

ה

[ה] צו קודם פסח וכו'. מפני שבצו מדבר מהגעלת כלים לענין נותר קדשים והגעלת כלים מחמץ למוד מקדשים גם במעוברת שקורין מצורע דכתיב וכלי חרס ישבר שהוא כעין הגעלת כלים (אבודרהם :

ו

[ו] חוץ מבה"ח היא שנה מעוברת וכו'. ה"ח ראשי תיבות ה' חסרים ה"ש ה' שלמים פירוש כשחל ראש השנה ביום חמישי הן שהחודשים שלמים הן שחודשים חסרים קורין פרשת נח בראש חודש חשון ונתוסף שבת אחד וכיון ששנה מעוברת קורין אחרי קודם פסח:

ז

[ז] ב"ג המלך וכו'. פירוש המלך היינו ראש השנה שאומרים המלך המשפט כשחל ביום ב' או ג' פת וילך פירוש מלשון פתות אותה פתים שמחלקים נצבים וילך לשתים:

ח

[ח] מחלקין וכו'. ואין משנין מזה אף שיש שמחה בקהל שעולין הם הרבה (שיירי כנסת הגדולה) ומגן אברהם כתב אפילו יש חיובים אין משנין:

ט

[ט] וירא וכו'. ובמסכת סופרים כתב וישמן:

י

[י] לו חכמו וכו'. בט"ז תמה דבכל הקהילות במדינות אלו נוהגין כרש"י ה' לולי כעס כי ידין וכן כתוב במנהגים וכן כתב הב"ח, מיהו שיירי כנסת הגדולה כתב דהמנהג כשולחן ערוך ולבוש ואפשר במקומו היה נוהגין כן:

יא

[יא] והשביעי משלים וכו'. ובמקום דמוסיפים בשבת נוהגין לחלוק מויבוא:

יב

[יב] אין מפסיקין וכו'. משנה בסוף מגילה וסמכוהו וכו' במגילה שם עוד טעם אני אמרתי עמו אנכי בצרה אינו בדין שיברכוני בני על הצרות שלהם אלא יקרא אחד הכל ויתחיל בדבר אחר וסיים בדבר אחר ואז יוכל לברך תחילה וסוף והט"ז תמה מריש פרק הקורא עומד דבזמן המשנה לא היו כל הקוראין מברכין אלא הפותח וחותם, ותירץ הט"ז היינו שלא היה חיוב אבל אם רוצים היו מברכין כולם וקאמר דבקללות אין רשאין, עד כאן. וקשה דאם כן היה לחכמים לתקן שלא יברכו בקללות כיון שאינו אלא רשות ולמה תיקנו אין מספיקין וכו' ודוחק לומר שתיקנו שמא יבוא אחד באמצע הקריאה שלא שמע הברכה שלפניה דעל כן צריך לברך. ועוד קשה דבמדרש רבה ריש פרשת ראה אין קירוי וקירוי שאין מברך שתי פעמים משמע דחיובא הוא, ומצאתי בלחם משנה פרק ג' דמגילה בירושלמי אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבתורת כהנים ושבמשנה תורה, עד כאן, ואם כן מעיקרא לא קשה מידי דאי היו מפסיקין בקללות היה מברכין. עוד תירץ שם דמתניתין בתענית מיירי שאין קורין כל הפרשה וקא משמע לן שלא יפסוק האחרון באמצע הקללות ויברך אחריה וכתב שהוא דוחק גם קשיא לי מרבה הנזכר לעיל:

יג

[יג] בפסוקים שלפניהם וכו'. אף דבמגילה דף ל"א נקיט פסוק לפניו ופסוק לאחריו כבר כתבו תוס' לאו דוקא פסוק דהא אין מתחילין ומשיירין פחות משלושה פסוקים, עד כאן. לכן נראה לי דדקדקו השולחן ערוך ולבוש וכתבו פסוקים, וראיתי בתשובת צמח צדק סימן נ"ו שהקשה על שולחן ערוך שכתב בלשון הש"ס פסוק ודקדק מזה דלא קאי על תוכחה ולא אכל פרשיות שבתורה שמדברות בפורענות ולכך כתב הפוסקים לא יתחילו ולא יסיימו אלא בדבר טוב, עד כאן, וכן פירש בש"ס, ומזה כתב טעם לנוהגין לקרות בשלישי עד קוממיות ולהתחיל בתוכחה לרביעי דהש"ס לא קאי על תוכחה הוא תמוה דליתא כן בשולחן ערוך, אך נוסחא ישנה מצאתי פסוק לפניהם ופסוקים לאחריהם וזה ודאי תמהו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אלא נוסחא דילן עיקר פסוקים בין ברישא בין בסיפא. גם מה שכתב דקאי אשאר פרשיות ליתא דהתם אינו לעכב אלא שיכוין להתחיל ולסיים בטוב משום דלא ליתא לאנצוייה מה שאין כן בתוכחה שהוא לעכב דאסמכה אקרא כדלעיל. גם יש תימא בדבריו במה שכתב אחר כך ומכל מקום שפיר כתבו תוספות דפסוק אחד לאו דוקא שהרי פרשה יש וכו' ואין מתחילין וכו' היינו משום קללות שבתורת כהנים, עד כאן, הא כתב הוא גופיה דמותר להתחיל בתוכחה עצמה. עוד תמיהני במה שכתב עוד דלא מיקרי מתחיל מקללות אלא מפסוק אף אני מקשה וכו' הא בבבא בתרא דף פ"ח הקדוש ברוך הוא קללן בשמונה אותיות מאם בחוקותי תמאסו ועד את חקותי געלה נפשם הרי דקללות מתחילין קודם אף אני וכו', גם תמוה דבאמת במשמעות הש"ס ותוס' ושולחן ערוך משמע דקאי אתוכחה אך צריך עיון דמכל מקום יש ראיה מש"ס בבבא בתרא הנזכר לעיל דעל כל פנים אין מתחילין הקללות מואם לא תשמעו רק מואם בחקותי תמאסו ואם כן היה מותר להתחיל בתוכחה משום פסוק דואם לא תשמעו, ודוחק לומר איידי דמייתי בסיפא פסוק אם בחקותי געלה מייתי ברישא פסוק ואם בחקותי תמאסו ובאמת מתחיל ואם לא תשמעו, ובזה ניחא לימא דקאמר במגילה בפסוק קאי על פסוק דואם לא תשמעו ולא קאמר אלא דמתחילין בתחילת הפרשה שאינה קללה ומתורץ קושיית תוס' הנזכר לעיל, ועוד אפשר דגם תוספות פירשו הכי ומה שכתב לאו דוקא פסוק קאי אסיפא דמסיימין בפסוק שלאחריה דשם יש שלושה פסוקים עד סוף הפרשה על כרחך צריך לומר דלא דוקא והיינו שכתבו תוספות אין מתחילין ואין מסיימין וכו' פירוש בסוף פרשה. ובזה מתורץ היטב נוסחא ישנה בשולחן ערוך שהבאתי ודו"ק. ולדינא כתב מגן אברהם מוטב שהרב ימחול על כבודו ויעלה לרביעי באותו שבת או יתחילו למפרע שלושה פסוקים כמו שכתב סוף סימן קל"ז, עד כאן. וראיתי פעם אחת מזקני הגאון זכרונו לברכה שהלך חוץ לבית הכנסת עד אחר שקראו התוכחה וכן נראה לי שטוב להחמיר כי משמעות השולחן ערוך ולבוש שכתבו פסוקים משמע שמתחילין קודם, מכל מקום הנוהגין להקל אין למחות בידם כי הבאתי לעיל יסוד גדול להתיר. כתב בכנסת הגדולה שבמקומו נוהגין לקרות להחכם בתוכחות ובשירת הים ובעשרה דברות וקודם שיקרא התוכחה אומר מוסר ה' אל תמאוס כי את אשר יאהב וגו' וקודם שקורא העשרת דברות אומר החזן אלקים רבותיים וכו', עד כאן. ונראה סמך למנהג זה מירושלמי שהבאתי ס"ק י' מיהו במהרי"ל דהקפיד על מי שעלה לתוכחה דדוקא השמש ששוכרין אותו לכך אין קפידא וכן נוהגין במדינות אלו:

יד

[יד] דברי ירמיה וכו'. ואם טעה והפטיר בשבת ראשון בפרשה דיומא יפטיר לשבת הבאה דברי ירמיה וגם שמעו מפני שהם סמוכות זו לזו ואי לא קראו הפטרה ותאמר ציון בשבת הקבועה לה בפרשת עקב יש לה תשלומין לקרותה בפרשת שופטים עם הפטרה אנכי אנכי והיינו שיתחיל ותאמר ציון ויקרא עד סוף אנכי אנכי וכן נמי הפטרה אנכי אנכי אי לא קראה בשבת הקבוע לה שהיא לפרשת שופטים יש לה תשלומין לשבת הבאה שיתחיל אנכי אנכי ויקרא עד סוף רני עקרה, והפטרת קומי אורי שהיא לפרשת כי תבוא יש לה תשלומין בהפטרה שיש לפרשת נצבים דהיינו שיתחיל קומי אורי עד סוף הפטרה שוש אשיש, צמח צדק סוף סימן קכ"ז:

טו

[טו] [לבוש] ויהיה ראש השנה ביום שני וכו'. אם יבוא גם המולד ביום שני (מלבושי יום טוב): בכאן צריך אני להעתיק סדר לעשות לוח בקצרה ממגן אברהם

טז

[טז] ותשליך מהן ר"ב וכו'. אם תחשוב המחזורים מתשרי שקודם בריאת העולם ואם תחשוב המחזור מניסן תשליך ז' ט' תרמ"ב כדלעיל ודו"ק:

יז

[יז] מבית ומחוץ וכו'. פירוש קמטים שבתוך היד ועיין בדף דלקמן בהג"ה:

יח

[יח] תשרי בבית ששי וכו'. פירוש תשרי של בהר"ד דהיינו שהוא קודם ניסן של תחילת המחזור שאמרנו וכן שבת קודם של ניסן זה וקל להבין:

יט

[יט] מלמטה למעלה וכו'. הטעם דקא חשיב מלמטה למעלה עיין בדף דלקמן בהג"ה:

כ

[כ] השאלה בכסליו וכו'. אם חשון מלא:

כא

[כא] חזור למטה וכו'. והתחיל לימנות ממנו ולמעלה:

כב

[כב] ויהיה י"ד וכו'. מלבד השנה הא"ח הראשון שצריכין להוסיף מפני רוב המחזורים שעברו כמו שכתוב לעיל (מלבושי יום טוב):

כג

[כג] שיש בו ג'. וכשתחבר שנים שעברו יהיה ד' ואילו היו כותבין מספר השנים בצירוף עם הכתוב בפרקי האגודל ויכתוב ד' ט"ו כ"ו, אם כן בשנה ה"ד יהיה ל"ז ואם נשליך ישאר ז' וזה לא נכתב רק ד' לכן הטיבו את אשר דברו להעמיד מספר השנים בחוץ ולהתחיל ג' וכו' שאז יגיעו לשנה ד' כשתמנה ה"ג עם מספר השנים שהם ד' ז' ובשנה השביעית הייתי צריך למספרים ואין לנו כי אם ג' וכשתצרף המספר שנים יהיו י' וכן לעולם:

כד

[כד] תשעים ואחד יום. ושבע שעות ומחצה:

כה

[כה] דרך אחור וכו'. והיינו באגודל של ציור הלבוש:

כו

[כו] להתחיל בפנים היד וכו'. כתב מלבושי יום טוב כי זה פשוט שהתחילת הפרקים הן מבחוץ כי הן פרקים נראים אבל הקמטים אינם נראים כמו שמבחוץ אלא להשלים המספר הוצרכנו למנות בה הקמטין ואם כן על כרחינו האחרון דהיינו הבית שלמטה הוא הקמט האחרון שהקמטים נמנים באחרונות ועל כן השיבו כהוגן שיתחיל מסוף הקמטים וישיב לאחריו מבחוץ עד סוף הקשרים יהיה הצורה שמצטייר רצוני לומר הקיש נעשה בציור הסובב מן הקמט האחרון שבפנים עד סוף קשר שבחוץ באצבע א' יהיה דרך אחור כי יהיה כ"א הא' הוא סוף הקמטים ששם מתחיל לפי שיטה זו והז' הוא סוף הקשרים ששם מסיים, הרי הקו הסובב בחשבונך כך הוא סובב מן הא' לז' דרך אחור בכתב לע"ז שמתחילין אותיותיהם מן השמאל אל הימין, אבל לשיטת הלבוש יתחיל מן הז' אל הא' והוא כדרך כתיבה עם ה' מן השמאל אל הימין כצורה אות כף כשתתחיל לציירה ולכותבין מתחיל מן השמאל על הימין:

כז

[כז] מתחילת הלילה וכו'. בתשובת צמח צדק ס"ו וי"ד האריך והסכים לחשוב בתקופה השעות שוות וימים ולילות שוות כיומא דניסן ותשרי והיינו שמתחילין למנות מתחילת הלילה וכל שתים עשרה שעות מיקרי לילה אף בתמוז וכן בטבת אחר שתים עשרה שעות בלילה מתחיל היום, ועיין מה שכתבתי בסימן א' מדין חצות לילה: כתב בספר תפארת שמואל על מה שכתב הרא"ש פרק כל שעה וכן משמע פרק דם חטאת וכו' זה לשונו, תימא איך מביא ראיה דשרי אפילו מדרבנן ולא גזרינן דלא חייס, דילמא הא דשרי גבי חטאת אם היו כבשונות מפני שאין שבות במקדש וצריך עיון עד כאן לשונו. ולעניות דעתי לתרץ על פי הגמרא דעירובין דף ק"ב חותכין יבלת במקדש ביד אבל לא במדינה, פירש רש"י חותכין יבלת מקרבן תמיד בשבת, ופריך ממתניתין דחתיכת יבלתו אין דוחה שבת בקרבן פסח, ומשני רב יוסף שבות מקדש במקדש התירו שבות דמקדש במדינה לא התירו, פירש רש"י שתמידין וקרבנות ציבור במקדש מבקרין אותו אבל פסח אף דשבות הוא וצורך מקדש הוא אפילו הכי כיון דכל אחד מבקר פסחו ומתקנו בביתו ואחר כך מביאו למקדש לא התירו לעבור על השבות במדינה, עד כאן, אלמא דאף שבות דמקדש אם אין במקדש לא התירו, אם כן דייק הרא"ש שפיר מדשני הש"ס אין כבשונות בירושלים משום עשן ולא שני דודאי אין במקדש אלמא דאף דנעשה חוץ למקדש היה מותר אם היה כבשונות אף דשבות במקדש במדינה לא התירו, אלא על כרחך לאו שבות הוא כלל. עוד כתב מה שכתב הרא"ש שם שחרוסת מחמיץ את הקמח קשה דאמרינן בהקומץ ותבלי בכל מיני תבלין מזה היא וצריך עיון עד כאן לשונו, נראה לי דסבירא ליה לר' יהודה שהביא הרא"ש שם כראב"ד שהביא בית יוסף סוף סימן תנ"ה דמיירי בתבלה שנאפה, עוד כתב על מה שכתב הרא"ש שם אסור למילש ולמיפא, זה לשונו תימא גדולה בעיני דאוסר להדיא למילש יותר משיעור ובברייתא תני להדיא אין אופין פת עבה ביום טוב בפסח ובית הלל מתירין עד כאן לשונו בקצרה. ולעניות דעתי ליישב דרי"ף והרא"ש למדו זה מקבא דלוגנאה לפסחא, ופירשו דברייתא מיירי בפחות משיעור חלה דכל שאינו לצורך יום טוב הוי טירחא דלא צריך, ודו"ק:

א

א) [סעיף א'] אלו הימים שאין קובעים בהם וכו' כלל הענין לעולם צריך לראות שלא יהיה יום הכיפורים ביום ראשון ולא ביום ו' כדי שלא יהיה ב' ימים קדושים סמוכים זו לזו וגם שלא יהיה הו"ר ביום השבת שלא תדחה הערבה, מ"א ריש הסי' ומ"ש שלא יהיה יוה"כ ביום א' וכו' יש לזה טעם בגמ' ר"ה ך' ע"א יעו"ש:

א

ב) לא אד"ו ר"ה, דאם יהיה ר"ה ביום א' יהיה הו"ר ביום שבת, ואם יהיה ביום ד' יהיה יוה"כ ביום ו' ואם יהיה ביום ו' יהיה יוה"כ יום א' וזה א"א ולפיכך לא אד"ו ר"ה, ומשאמרת לא אד"ו ר"ה ממילא ולא גא"ו יוה"ך דאם יהיה יוה"כ דאם יהיה יוה"כ ביום ג' יהיה הו"ר ביום שבת:

א

ג) שם. ולא זב"ד פורים ולא בד"ו פסח וכו' ומשאמרת ולא זב"ד פורים ממילא לא בד"ו פסח וכו' דסתם פורים הוא יום י"ד ואם יהיה יום ו' ממילא הפסח יהיה ביום ב' ואם יהיה ביום ב' יהיה הפסח ביום ד' ואם יהיה ביום ד' יהיה הפסח ביום ו' אבל אם לא זב"ד פורים ממילא לא בד"ו פסח ולא גה"ז עצרת שעצרת יחול ביום שני של פסח כמבואר לקמן סעי' ג' וא"כ כשתאמר לא בד"ו פסח ממילא לא גה"ז עצרת שהגה"ז היא אחר הבד"ו שאחר הב' ג' ואחר ד' ה' ואחר הו' ז' והטעם לא בד"ו פסח מבואר בסעי' ג' שאם יהיה בד"ו יהיה כפור ביום ו' או א' והו"ר ביום שבת:

א

ד) שם לא ג' חנוכה, משום דביום שיהיה עצרת יהיה חנוכה כמבואר לקמן או' ז' וכיון דלא גה"ז עצרת ממילא לא יבא חנוכה ביום ג':

א

ה) שם, ולא אג"ו צום אסתר, משום דצום אסתר הוא י"ג אדר ופורים יום י"ד ואם יהיה אג"ו צום אסתר יהיה זב"ד פורים שאחר א' ב' ואחר ג' ד' ואחר ו' ז' נמצא דאחר אג"ו יש זב"ד וכיון דלא זב"ד פורים ממילא לא אג"ו צום אסתר:

א

ו) שם. ולא בד"ו צום תמוז ואב, לפי שביום שיחול הפסח יחול תענית י"ז בתמוז וט"ב כמבואר לקמן סעי' ג' וכיון דלא בד"ו פסח ממילא לא בד"ו צום תמוז ואב:

א

ז) שם. וביום שיהיה עצרת יהיה חנוכ, כצ"ל, פי' ביום שיהיה עצרת יהיה חנוכה שאחריו אם הם כסדרן או חסרין אבל כשהם מלאים יבא ביום שאחר עצרת כגון אם עצרת ביום א' יבוא חנוכה ביום ב' מ"א סק"א ומשמע כשהם כסדרן או חסרין יהיה חנוכה כמו עצרת ולא יחול בגה"ז והא דכתב בש"ע לא ג' חנוכה הא ה"ז בא יבוא היינו כשהם מלאים וחנוכה לאחריו יהיה עצרת ד' או' ו' ואז חנוכה ה"ז. א"א או' א':

א

ח) [סעיף ב'] אלו הימים שהוקבעו בהם ר"ח וכו' וזה סדר החדשים, ניסן לעולם מלא ואייר חסר סיון מלא תמוז חסר אב מלא אלול חסר תשרי מלא טבת חסר שבט מלא אדר חסר, ניסן לעולה אינו ר"ח אלא יום א' אייר ב' ימים. סיון יום א' תמוז ב' ימים אב יום א' אלול ב' ימים תשרי יום א' חשוון ב' ימים. שבט יום א' אדר ואדר ב' ימים. מרחשוון וכסליו פעמים שניהם מלאים ונקראת השנה שלימה. ופעמים שניהם חסרים ונקראת השנה חסירה, ופעמים מרחשיון חסר וכסליו מלא ונקראת כסדרה. וכשיהיו שניהם מלאים ר"ח כסליו וטבת לעולם ב' ימים וכשיהיו שניהם חסרים כסליו וטבת ראשם יום א' יכשיהיו א' חסר וא' מלא כסליו ראשו יום א' וטבת שני ימים. פר"ח. והוא מדברי הטור והלבוש יעו"ש:

א

ט) שם. אלו הימים שהוקבעו בהם ר"ח וכו' כל אלו הימים שהוא חושב אם הר"ח הוא של שני ימים מפני שהחדש שעבר היה מלא קאי הסי' על יום שני של ר"ח שממנו מתחיל למנות מנין ימי החודש. אחרונים. ולפי שניסן לעולם מלא כנז"ל או' ח' לפיכך כשר"ח ניסן אגה"ז יהיה ר"ח אייר שהוא אחריו בגה"ז ואייר שהוא חסר יהיה אחריו סיון אגד"ו וכו':

א

י) שם. ניסן אגה"ז אייר בגה"ז וכו' והא דלא קאמר אייר גהז"ב שהוא הסדר שאחר אזה"ז דאם ר"ח ניסן ביום א' יהיה ר"ח אייר שהוא יום ב' דר"ח ביום ג' ואם ר"ח ניסן ביום ג' יהיה ר"ח אייר ביום ה' וכו' משום דבעי דמינקט על סדרי אבג"ד ולפיכך כל הסימנים הם על סדר אבג"ד וכל המוקדם בסדר אבג"ד הוא מוקדם בסדר הסי' ואעפ"י שאינו על סדר הסי' שלפניו:

א

יא) שם. מרחשון בדה"ז. כצ"ל, מ"א סק"ב ומחה"ש ברכ"י או' ב' והט"ז סק"ב כתב דמ"ש בש"ע מרחשון גדו"א קאי איום א' דר"ח אבל הפר"ח כתב דזה דוחק כיון דכל שאר הסימנים על יום ב' דר"ח מאי שנא חדש זה שנתן הסי' על יום א' דר"ח יעו"ש:

א

יב) שם. אדר זבד"ו, ולא אמר בדו"ו על סדר אבג"ד כמו שאר הסימנים נ"ל משום דהכא חביבא ליה לשון הש"ס שאמר ר"ח אדר שחל להיות בשבת וכו' לכך נקט הזיי"ן ברישא. ועיין לקמן סי' תרפ"ה סעי' ו':

א

יג) [סעיף ג'] שהוא שמחת התורה. פי' לבני חו"ל. פר"ח:

א

יד) [סעיף ד'] לעולם קורין צו את אהרן קודם פסח וכו' מפני שבצו מדבר מהגעלת כלים לענין נותר קדשים והגעלת כלים דחמץ למוד מקדשים. וגם במעוברת שקורין מצורע דכתיב וכלי חרס ישבר שהוא כעין הגעלת כלים. אבודרהם, א"ר או' ה' פר"ח.

א

טו) שם. חוץ מבה"ח מעוברת וה"ש מעוברת וכו' ה"ח ר"ת ה' חסרים. ה"ש ה' שלמים פי' כשחל ר"ה ביום ה' הן שהחדשים (ר"ל חשון וכסליו) שלמים הן שהחדשים חסרים קורין פ' נח בר"ח חשון, ונתוסף שבת א' וכיון שהשנה מעוברת קורין אחרי קודם פסח. א"ר או' ו':

א

טז) שם. פרשת במדבר קודם עצרת. כדי שלעולם תפסיק הפרשה הזאת בין פרשת בחקותי שיש בה קללות התוכחה ובין חג השבועות שהוא יום הדין על הפירות שלא יקראו הקללות סמוך ליום הדין ויהיה לו פתחון פה לשטן לקטרג ח"ו, לבוש. ומה"ט קורין אתם נצבים קודם ר"ה כדי פסיק בית תוכחה של כי תבא ובין ר"ה. מ"א סק"ד ומחה"ש, וכ"ה בלבוש:

א

טוב) שם. ט"ב קודם ואתחנן. והטעם הוא כדי שיקראו פ' דברים שמתחלת בתוכחותיו של משה קודם ט"ב כדי להפטיר בה בחזון שהיא תוכחת ישעיה על חרבן. לבוש:

א

חי) שם. ולכן כשר"ה ביום ב"ג וכו' ר"ל כשחל יום א' דר"ה ביום ב' או ביום ג' וכ"ה בלבוש:

א

יט) שם. וסי' ב"ג המלך פת וילך. פי' המלך היינו ר"ה שאומרים המלך המשפט כשחל ביום ב' או' ג' פת וילך פי' מלשון פתות אותה פתים שמחלקים נצבים וילך לשתים. מ"א סק"ה. א"ר או' ז':

א

ך) שם. אבל כשר"ה ביום ה', כצ"ל וכ"ה בטור ולבוש ור"ל כשחל יום א' דר"ה ביום ה' או ביום ז' דביום ו' א"א לחול כמ"ש בסעי' ד' לא אד"ו ר"ה:

א

כא) שם. וסי' לפשוטה פקדו ופסחו וכו' פי' פקדו לשון זיוו כלומר צו קורין קודם פסח. סגרו לשון מצורע מוסגר. מנו הוא פ' במדבר שנמנו בה ישראל קודם עצרת, צומו היינו ט"ב. וצלו היינו ואתחנן, קומו היינו אתם נצבים קודם חקיעת ר"ה, ט"ז סק"ג ומ"א סק"ו:

א

כב) שם. מנו ועצרו וכו' וכשחל פסח בשבת של שבת הבאה שהוא שמיני של פסח בני חו"ל קורין כל הבכור ובני א"י קורין ביום השמיני כתוב בס' תיקון יששכר שיש נוהגין להפריד תזריע ומצורע כדי שימהרו להשוות עם בני חו"ל מהשבת הג' של אחר הפסח ויש נוהגין להפריד בהר סיני ובחקותי, כנה"ג בהגה"ט, מ"א שם, והמנהג בעה"ק ירושת"ו לחבר תזריע וטהרות ואחרי קדושים ומפרידים בהר ובחקותי, הרב מזבח אדמה ד"ג ע"ד, והביאו בס' התקנות בדין קה"ת או' כ"ו:

א

כג) ואם השנה מעוברת מפרידין מטות ומסעי. מהרימ"ט ח"ב חא"ח סי' ד' כנה"ג שם מ"א שם:

א

כד) וכשחל ז' בסיון בשבת בא"י קורין בהעלותך (כשהשנה מעוברת) ובחו"ל שעושין יו"ט ב' קורין בהעלותך בשבת הבאה ונפרדים עד פ' חקת ובלק שבני חו"ל קורין אותם ביחד. אמ"ל או' א' לד"א סי' יו"ד או' א':

א

כה) וסימן לפרשיות המחוברות, ויקהל ופקודי, תזריע ומצורע, אחרי מות וקדושים, בהר ובחקותי ולעולם מחוברות בפשוטה וחלוקות במעוברת חוץ מה"ש שאף בפשוטה מתחלקין ויקהל ופקודי משום דנתוסף שבת א' קודם פסח, וחקת ובלק אינן מחוברין אלא כשחל שבועות בשבת שניתוסף פרשה א' ובין בפשוטה ובין במעוברת, ומטות ומסעי אינן נפרדין אלא בה"ח וה"ש מעוברת (עיין לעיל או' ט"ו) שקורין אחרי קודם פסח ונשא קודם עצרת וחסר פרשא א' ונצבים וילך אינן נפרדים אלא כשר"ה בב"ג כמ"ש לעיל ב"ג המלך פת וילך, הגר"א:

א

כו) [סעיף ה'] פרשת האזינו מחלקין וכו' ולמה פוסקין בענינים אלו מפני שהן תוכחה כדי שיחזרו העם בתשו' הרמב"ם ה' תפלה פי"ג דין ה' ט"ז סק"ד ואפי' יש חיובים לא יחלקו הפרשה יוחר. מ"א סק"ז א"ר או' ח' והיינו סי' הזי"ו ל"ך אין מחלקין אבל מויבא משה ואילך מחלקין א"א או' ז' ועיין לקמן או' כ"ח:

א

כז) שם לו חכמו כי אשא זו דעת הרמב"ם והטור בשם גאון אבל רש"י ותו' כתבו לולי כעס אויב כי ידין וכ"ה במנהגים וכן נוהגין בכל הקהלות במדינות אלו ט"ז סק"ד וכ"כ הב"ח אבל המ"א סק"ז כתב דבקצת מקומות נוהגין כרש"י משמע אבל לא בכל המקומות וכ"כ א"ר או' יו"ד השוכנה"ג כתב דהמנהג כש"ע ולבוש וכתב על דברי הט"ז אפשר דבמקומו היו נוהגין כן עכ"ד, והביאו המש"ז או' ד' וכתב נהרא נהרא ופשטיה, וכ"ז למנהג האשכנזים אבל מנהג הספרדים כדברי הטור יעו"ש:

א

כח) שם. כדרך שהיו מחלקין אותה במקדש וכו' וכשם שבמקדש לא היו גורעין ולא מוסיפין כך אין מוסיפין ואין גורעין בבהכ"נ ולא משנין הסדר אבל בפ' ויבא משה יכול להוסיף לקרות כמה בני אדם ולקרות ולחזור ולקרות. הר"ש בן הרשב"ץ סי' תכ"ט. י"א מ"ב בהגה"ט או' ב' וכ"כ א"ר או' י"א דבמקום דמוסיפין בשבת נוהגין לחלוק מויבא משה. מש"ז או' ד' ועיין לעיל או' ה"ו:

א

כט) שם, פעם א' לששת ימי השבוע. ט"ס הוא וצ"ל פעם א' לששה שבתות והיינו שבכל שבת קורין פרק א' האזינו בשבת ראשונה זכור בשבת שניה וכו' כמבואר בש"ס ר"ה ל"א ע"א ובפירש"י ור"ח שם. וכ"כ בס' החינוך פ' פינחס סי' תק"ג. ועיין דרישה או' א':

א

ל) שם הגה. אבל במנחה בשבת וב' וה' אין לחוש. וכ"כ הלבוש. אבל מדברי הרי"ף והרא"ש פ' הקורא עומד מתבאר דגם בשאר ימים יש לחוש יעו"ש. ועיין למרן בב"י דהעיד דכ"ה המנהג. כס"א אות ד' וכ"כ הפר"ח על דברי מור"ם הנז' דאין המנהג כן אלא דגם במנחה בשבת ובב' וה' קורין הז"י וכ"כ בב"י עכ"ל. והשכנה"ג בהגב"י אות ג' כתב דלכתחלה יש לנו לנהוג כדברי הש"ע דאין לחלק בין שחרית למנחה וב' וה' אלא שאין לגעור במי שנהג כדברי מור"ם ז"ל יעו"ש. וכ"כ אמ"ל אות ד' לד"א סי' יו"ד אות ד':

א

לא) [סעיף ו'] קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהם וכו' והטעם מבואר בגמ' (מגילה ל"א ע"ב) משום דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס ופרש"י והמפסיק בהם מראה עצמו שקשה לו לקרות וכתב עוד רש"י שם דבמ"ש יליף לה מסיפיה דקרא ואל תקיץ בתוכחתו אל תעשו קוצין קוצין פסקים פסקים לשון קציצה עכ"ד. ועוד יש טעם שחר שם בגמ' לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. ופירש"י על הרי"ף והר"ן שם שאלו היה פוסק הקללות נמצא כשהוא מברך בתורה ברכה שאחריה מברך על הפורענות ואין מברכין על הפרענות ואע"ג דאמרינן חייב אדם לברך על הרעה ה"מ ברעות המתרגשות דלא אפשר ליה למעבד אי לאו דבריך אבל הכא אפשר למקרי כלהון כסדרן עכ"ל:

א

לב) שם. אין מפסיקין בהם וכו' וכן ארורים שבתבא אין מפסיקין בהם. פר"ח. לד"א סימן יו"ד אות ו' ואם נמצא טעות באמצע התוכחות מוציאין ס"ת אחר וגומרין כמ"ש לעיל סי' קמ"ג אות ל"ח יעו"ש:

א

לג) שם. ומתחילין בפסוקין שלפניהם וכו' היינו ג' פסוקים דהא אין מתחילין בפרשה פחות מג' פסוקין ולא משיירין פחות מג' פסוקין כמ"ש בסי' קל"ח. ב"י בשם הר' מנוח. וכ"כ הר"ן. מ"א סק"ח:

א

לד) מהרי"ל הקפיד על מי שעלה לתוכחה דדוקא השמש ששוכרין אותו לכך אין קפידה. מ"א שם. וכ"כ בס"ח סי' תשס"ו דהראשונים היו קוראין ע"ה לתוכחה כדי שלא יהא אדם חשוב קורא ויתקיימו דבריו והוא אומר ומקללך אאור ואעפ"י כן לא יתכן לכל מי שיקרא ש"ץ שימנע מלעמוד שנאמר ואל תקוץ בתוכחתו יעו"ש. אמנם הכנה"ג בהגב"י כתב שהקורא בתורה בתוכחות וקללות כיון שאין כוונתו לקלל אין כאן שום חשש יעו"ש:

א

לה) וכתב שם הכנה"ג דנהגו שחכם הקהל קורא שירת הים ועשר הדברות ותוכחות שבת"כ וקללות שבמשנה תורה. והטעם ששירת הים אין ראוי שיזמר להקב"ה אלא הגדול שבהם ומסתמא חכם הקהל הוא גדול שבהם. ובעשר הדברות שנאמרו מפי הגבורה אין ראוי שיאמר אותם מאן דהו אלא הגדול שבהם. ותוכחות שבת"כ ובמשנה תורה הטעם ברור שאין ראוי להוכיח אלא הגדול שבהם עכ"ד והביאו מ"א שם. א"ר או' י"ג. וכ"כ בשער הכוונות דף ע"ג ע"ג על האר"י ז"ל שעלה ביום שבועות וקרא עשר הדברות בפיו בקיל רם כדרך שנוהגים חכמי הקהילות כמנהג ספרד וכן בפ' בחקותי עלה וקרא בפיו ובקו"ר הקללות כחכמי קהילות ספרד יעו"ש. ועיין לעיל סי' רפ"ב אות ח' שכתבנו שעכשיו המנהג ברוב הקהילות שהש"ץ הקורא בס"ת הוא קורא התוכחות יעו"ש:

א

לו) נהגו שלוחי צבור שקודם קריאת החכם לתוכחות אומרים מוסר ה' בני אל תמאס וכו' כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכו' ויש נוהגין כשקורין החכם לקרות עשר הדברות אומר החזן רכב אלהים רבותים וכו' כנה"ג שם. מ"א שם. א"ר שם:

א

לז) נהגו שהלוי קורא כל פרשת העגל עד ומשרתו יהושע בן נין נער וכו' והטעם משום שבט לוי לא נמצאו בעשיית העגל וה"ה שאם רוצה לקרוא לכהן כל פ' העגל קורא שהכהן בכלל בני לוי אלא כדי שישאר בפרשה לוי והעולים אחריו לא נהגו להמשיך לכהן עד ומשרתו כיון שאפשר ללוי לקרותה שלא נמצא בעשיית העגל כנה"ג שם. מ"א שם. ומיהו בס' חיים סי' ט' אות כ"ג כתב דיותר נכון ללוי כיון דאהרן עשה העגל יעו"ש. ופשוט דאם אין שם לוי ודאי דכהן עדיף מישראל:

א

לח) נוהגין שקורין בקול נמוך מן ויתן אל משה ככלותו עד ויחל משה. וכשהתחיל ויחל משה חוזר וקורא בקו"ר עד ויפן וירד משה מן ההר. וכשמתחיל ויפן וירד משה מן ההר חוזר וקורא בקול נמוך עד ומשה יקח את האהל ומשם ואילך חוזר וקורא בקו"ר עד סוף הפרשה וכן נוהגין בפ' בהעלותך לקרות ז' פסוקים מן ויהי העם כמתאוננים עד והמן כזרע גד בקול נמוך והטעם נ"ל להראות איך הם מתחרטים מאשר הרעו לעשות. כנה"ג שם. מ"א שם. וכן התוכחות שבת"כ ושבמשנה תורה והארורים שבתבא נוהגין לקרוא בקול נמוך. והיינו נמוך משאר קריאת הפרשה אבל מ"מ צריך להשמיע את העם. פר"ח סעיף ז' מחה"ש סק"ח:

א

טל) כתב בצרור המור מ"ב מסעות שבפ' ואלה מסעי אין להפסיק בהם שהוא נגד שם מ"ב. מ"א שם. וכן עשרת הדברות שבפ' יתרו ופ' אתחנן אין מפסיקין בהם. וכן אין להפסיק בשירת הים ואין לשנות אפי' במקום שיש חיובים הרבה. שערי אפרים שער ז' אות כ"ה ועיין לעיל סי' קמ"ג אות כ"ז:

א

מ) שם הגה. וכן נוהגין שלא לקרות אחד בשמו וכו' דשמא לא ירצה לעלות אותו שיקראו ויבא לקוץ בתוכחות לבוש. ועוד משום דאז"ל (ברכות נ"ה ע"א) ג' מקצרין ימיו של אדם וא' מהם מי שנותנין לו ס"ת לקרות ואינו קורא:

א

מא) שם בהגה. אלא קורין מי שירצה. ר"ל ששואלין אותו אם ירצה לעלות ואח"כ עולה ומיהו כבר כתבנו לעיל דעכשיו נתפשט המנהג ברוב הקהילות שהש"ץ הקורא בס"ת הוא וקראה התוכחות:

א

מב) [סעיף ז'] ח' פסוקים אחרונים וכו' מוימת שם משה. רש"י מנחות ל' ע"א:

א

מג) שם. אלא יחיד קורא את כולם. ואין מפסיק בינתיים כדי לעמוד אחר ולקרות. רש"י שם. והטעם שנשתנו אלו הח' פסוקים כתוב שם בגמ' מפני שעד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקב"ה אומר משה כותב בדמע:

א

מד) [סעיף ח'] מי"ז בתמוז ואילך מפטירין וכו' ואם טעה והפטיר בשבת ראשון בפ' דיומא יפטיר לשבת הבאה דברי ירמיה וגם שמעו מפני שהם סמוכות זו לזו. ואי לא קראו הפטרה ותאמר ציון בשבת הקבועה לה בפ' עקב יש לה תשלומין לקרותה בפ' שופטים עם הפטרת אנכי אנכי והיינו שיתחיל ותאמר ציון ויקרא עד סוף אנכי אנכי, וכן נמי הפטרת אנכי אנכי אי לא קראה בשבת הקבוע לה שהיא לפ' שופטים יש לה תשלומין לשבת הבאה שיתחיל אנכי אנכי ויקרא עד סוף רני עקרה. והפטרת קומי אורי שהיא לפ' כי תבא יש לה תשלומין בהפטרה שיש לפ' נצבים דהיינו שיתחיל קומי אורי עד סוף הפטרת שוש אשיש. כ"צ ססי' קכ"ו. א"ר או' י"ד:

א

מה) שם. דברי ירמיה וכו' ומפטירין באלו מפני שעיקר הנביאים שנבאו על החרבן הם ישעיה וירמיה מפטירין בנבואתן ומקדימין ירמיה לישעיה אע"ג דישעיה קודם כדי לסמוך נבואת ישעיה ותוכתתיו לפ' דברים שיש בה תוכחות משה. ועוד דשניהם הוכיחו לישראל בלשון אחד משה אמר בפ' זו איכא אשא לבדי וישעיה אמר איכה היתה לזונה. לבוש. והיפ"ל או' ד' כתב כדי לסמוך תוכחו ישעיה לנחמותיו דכל ז' דנחמתא הם נבואת ישעיה:

א

מו) שם. וביום צום גדליה במנחה מפטירין דרשו. והטעם דמפטירין במנחה ולא בשחרית כתבו התו' בר"פ הקורא עומד משום דכתיב בה שמרו משפט ועשו צדקה ואגרא דתעניתא צדקתה לעת ערב ומשו"ה נכון לאומרו בערב אחר שעשו צדקה עכ"ל. כס"א או' ה':

א

מז) שם. מפטירין דרשו. ומנהג א"י שלא להפטיר במנחה צום גדליה דרשו וכן המנהג בכמה עיירות מטורקיא ואפריק"א וספרדים שבאירופ"א כמ"ש בשו"ת אהל יעקב סי' ס"ד ושם ביאר במה תלוי מנהגים אלו וכתב שכל אחד יעשה כמנהגו יעו"ש. לד"א סי' כ"א או' כ"א:

א

מח) שם. מפטירין לעולם שובה. ולפי שבהושע הוא סיום ההפטרה זו ופושעים יכשלו בם ואין מסיימין בזה לכך מוסיפין בה פסוקים. יש שכתבו שמוסיפין פסוקי מיכה מי אל כמוך וכו' ויש שכתבו שמוסיפין פסוקי יואל תקעו שופר וכו' ובא"ר כתב שבפראג נהגו להוסיף פסוקי מיכה וגם פסוקי יואל ובדג"מ הכריע דא"צ להוסיף משתיהם אלא דכשקורין וילך בשבת שובה יש לסיים בפסוקי מיכה וכשקורין האזינו בשבת שובה יש לסיים בפסוקי יואל יעו"ש והביאו השע"ת וסיים שהכל כפי המנהג:

א

מט) שם. מפטירין בו דרשו. משום דכתיב ביה דרשו ה' בהמצאו והיינו בימי תשובה. תו' מגילה ל"א ע"ב:

א

נ) שם. ובשבת שבין יוה"כ לסוכות וכו' קורין שובה. ואעפ"י שעבר יוה"כ כבר כתב המרדכי בפ' בני העיר דשפיא מפטירין שובה משום דיפה צעקה לאדם קודם גזר דין ואחר גז"ד כדאיתא בר"ה ט"ז ע"א. ב"י. מיהו המנהג כסברה ראשונה כמ"ש בהגה דלעולם שובה קודם ליוה"כ:

א

נא) שם בהגה. וכשקורין שתי פרשיות מפטירין באחרונה וכ"כ בש"ע לעיל סי' רפ"ד סעי' ז' וכתב בס' חיים סי' כ"ה או' ל' משם השומ"א סי' כ"ג דאם קרא הפטרה של פרשה ראשונה דא"צ לחזור ולקרות השניה משום טורח צבור יעו"ש פ"ל או' ז':

א

בנ) שם בהגה. הלא כבני כושיים וכו' וכ"כ הב"ח ומט"מ והאגודה דלא כלבוש שכתב להפטיר התשפוט אף כשהן כפולות שכבר העיד הב"ח שבכל הקהילות נוהגין כמ"ש בהגהת ש"ע. מ"א סק"י. וה"ה אם שבת פ' אחרי היה ער"ח ומפטירין מחר חדש דמפטירין בשבת פ' קדושים הלא כבני קושיים. חי' רע"א וכ"ז למנהג בני אשכנז אבל מנהג שאר קהלות כתב הכשנה"ג בהגה"ט סוף הסי' דנוהגין כדברי תיקון יששכר דבאחרי מות קורין התשפוט ובקדושים קורין הלדרוש וכשהן מחוברות קורין הלדרוש יעו"ש:

א

גנ) שם בהגה. ונוהגין להפטיר בחתונה שוש אשיש. עיין לעיל סי' תכ"ה או' כ"ג ובסי' קמ"ד סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

א

כלל הענין לעולם צריך לראות שלא יהיה יה"כ ביום א' ולא ביום ו' כדי שלא יהא ב' ימים קדושים סמוכים זו לזו וגם שלא יהיה הושענא רבה ביום השבת שלא תדחה הערבה: וביום שיהיה עצרת יהיה חנוכ' כו'. כצ"ל פי' ביום שיהיה עצרת יהי' חנוכ' שאחריו אם הם כסדרן או חסרים אבל כשהם מלאים יבוא ביום שאחר עצרת כגון אם עצרת ביום א' יבוא חנוכה ביום ב':

ב

תמוז אגה"ו. כצ"ל מרחשון בדה"ז:

ג

מבה"ח מעוברת. פי' שחל ר"ה ביום ה' והשנה מעוברת שאז קורין פ' נח בר"ח חשוון ונתוסף שבת אחד:

ד

במדבר סיני קודם עצרת. כי בעצרת ר"ה לאילנות ולכן קורים סדרה אחד אחר התוכחות כדי שתכלה השנה וקללותיה ומה"ט קורין אתם נצבים קודם ר"ה:

ה

המלך. היינו ר"ה שאומרים המלך המשפט. פת וילך פירוש מל' פתות אותה פתים שמחלקין נצבים וילך לשתים:

ו

פקדו ופסחו. פקדו לשון ציווי כלומר צו קורין סמוך לפסח, סגרו לשון מצורע מוסגר, מנו הוא במדבר סיני שנמנו בו ישראל, צומו, היינו ט"ב, וצלו, היינו ואתחנן, קומו, היינו אתם נצבים, כשחל פסח בשבת דאז בני א"י קורין בשבת שאחריו שמיני יש מפרידין תזריע ומצורע ויש מפרידין בהר ובחקותי ואם הוא במעוברת מפרידין מטות ומסעי (כ"ה רי"ט ח"ב סי' ד' ותיקון יששכר וע"ש דף פ"ט):

ז

מחלקים. ובקצת מקומות נוהגין כרש"י לולי, כי ידין, ומצאתי כתוב שאפי' יש חיובים לא יחלקו הפ' יותר:

ח

בפסוקים שלפניהם. היינו ג' פסוקים שלפניהם (ב"י תוס') ועסי' קל"ח ובס' צ"צ סי' נ"ו נדחק ליישב מנהגנו שמתחילין בקללות שבת"כ ואין מתחילים בפסוק שלפניהם ומ"מ נ"ל דיתחיל ג"פ שלפניהם והמנהג נתפשט מפני שקורין להרב האב"ד בכל שבת לשלישי וא"כ צריכים לקרות עמו עד התוכחה ולכן מתחילין בתוכחה אבל מוטב שהרב ימחול על כבודו ויעלה לרביעי באותו שבת או יתחילו למפרע ג"פ עססי' קל"ז ובכ"ה כ' שבמקומו נוהגים לקרות להחכם בתוכחות ובשירת הים ובעשרת הדברות וקודם שיקרא התוכח' אומר מוסר ה' בני אל תמאס כי את אשר יאהב וגו' וקודם שקורא הדברות אומר רכב אלקים רבותיים, גם נוהגין לקרות ללוי פ' העגל וקורין אותה בקול נמוך עכ"ל, מהרי"ל הקפיד על מי שעלה לתוכחה דדוקא השמש ששוכרין אותו לכך אין קפידא, כתוב בצרור המור מ"ב מסעות שבפרשת ואלה מסעי אין להפסיק בהם שהוא נגד שם מ"ב:

ט

מי"ז תמוז. אם טעה והפטיר בשבת ראשון בפ' דיומא יפטיר לשבת הבא דברי ירמיה וגם שמעו מפני שהם סמוכות זו לזו (צ"צ) עסי' תכ"ה: מש"כ בחומשים ויברח לפ' וישלח ט"ס הוא ושייכה לפרש' ויצא (לבוש):

י

הלא כבני כושיים. וכ"כ הב"ח ומט"מ והאגודה דלא כלבוש שכ' להפטיר התשפוט אף כשהן כפולות שכבר העיד הב"ח שבכל הקהלות נוהגין כמ"ש הש"ע:

א

(א) שאין קובעים בהם וכו' – עיין הטעם במ"ב:

ב

(ב) וביום שיהיה חנוכה וכו' – הנה באמת זה אינו דהא חנוכה אפשר להיות ביום ה"ז ועצרת א"א להיות וכנ"ל אכן באמת שט"ס הוא וצ"ל וביום שיהיה עצרת יהיה חנוכה דהיינו החנוכה שאחריו אכן דזהו דוקא כשהשנה הוא כסדרה דהיינו חשון וכסלו אחד מלא ואחד חסר או שניהם חסרים אבל כששניהם מלאים יבוא יום א' של חנוכה ביום שאחר עצרת כגון אם יום א' של עצרת חל ביום ראשון יבוא חנוכה ביום ב':

ג

(ג) שהוקבעו בהם וכו' – כל אלו הימים שהוא חושב אם הר"ח הוא של שני ימים מפני שהחודש שעבר היה מלא קאי הסימן על יום שני של ר"ח שממנו מתחיל למנות מנין ימי החודש:

ד

(ד) מרחשון גדו"א – ט"ס הוא וצ"ל בדה"ז ויש שרוצים ליישבו דקאי על יום א' דחודש מרחשוון שחל באלו הימים ודוחק גדול הוא דמאי שנא דבזה החודש נתן הסימן על יום א' שלו מה שלא עשה כן בשאר החדשים [פר"ח]:

ה

(ה) שהוא שמחת תורה – היינו לבני חו"ל שעושין שמיני עצרת שני ימים וחל ש"ת ביום כ"ג לחודש תשרי:

ו

(ו) מבה"ח מעוברת – הוא סימן שהה"א מורה שיום ר"ה היה חל ביום ה' והחי"ת מורה שאותה השנה היתה חסרה [ר"ל שחשוון וכסלו היו שניהם חסרים] ורמ"א מוסיף וה"ש מעוברת וזה ג"כ סימנא שהה"א מורה על יום ר"ה שחל ביום ה"א והשי"ן מורה שאותה השנה היתה שלמה [דהיינו שחשוון וכסלו היו מלאים] ור"ל כשחל ר"ה ביום ה' והשנה היתה מעוברת בין שאלו החדשים שלמים או חסרים קורין פרשת נח בר"ח חשוון וממילא ניתוסף שבת אחת לקריאה וע"כ קורין פרשת אחרי קודם הפסח:

ז

(ז) ביום ב"ג – ר"ל שחל יום א' של ר"ה ביום ב' או ביום ג':

ח

(ח) ב"ג המלך – פי' המלך היינו ר"ה שאומרים המלך המשפט כשחל ביום ב' או ג' פת וילך מלשון פתות אותה פתים שמחלקים נצבים וילך לשתים:

ט

(ט) כשראש השנה ביום ה"ו – כשר"ה ביום ה"ז כצ"ל. וכן איתא בטור ובספרי ש"ע ישנים ור"ל שחל יום א' של ר"ה ביום ה' או ביום ז' דביום וי"ו א"א לחול כנ"ל:

י

(י) פקדו ופסחו – פקדו לשון צוו כלומר צו קורין סמוך לפסח. סגרו לשון מצורע מוסגר. מנו ועצרו פי' במדבר שהוא מנין בני ישראל קודם עצרת. צומו היינו ט"ב וצלו היינו ואתחנן. קומו ותקעו היינו נצבים קודם תקיעת ר"ה. כשחל יום א' של פסח בשבת דאז בני א"י שעושין פסח רק שבעה ימים קורין בשבת שאחריו פ' שמיני וא"כ ממילא יותר להם בשנה שבת אחת בלי סדרה וע"כ יש מפרידין אפילו בשנה פשוטה תזריע ומצורע ויש מפרידין בהר ובחוקותי ואם היא מעוברת מפרידין גם מטות ומסעי [מהרי"ט ומ"א]:

יא

(יא) מחלקין פרשיותיה כדרך וכו' – והטעם מפני שהם דברי תוכחה שיחזרו העם בתשובה [רמב"ם] ואפילו יש חיובים לא יחלקו הפרשה יותר [מ"א]:

יב

(יב) פ"א לששת ימי השבוע – והיו מחלקין אותה לששה חלקים לששת ימי המעשה:

יג

(יג) לו חכמו כי אשא – ויש פוסקים שסוברין דתיבת ל"ך מרמז על לולי כעס וגו' כי ידין וגו' וכן נוהגים במדינתנו [אחרונים]:

יד

(יד) מסוף השירה וכו' – ובמקום שמוסיפין בשבת רשאין להוסיף אחר הזי"ו ל"ך מויבא ולהלן:

טו

(טו) אין מפסיקין בהם – וסמכוה זה אקרא דמשלי דכתיב מוסר ד' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו ואם היה זה הקורא מפסיק בהן והיו צריכין לקרות אחר היה נראה כאלו קץ זה בתוכחת הש"י:

טז

(טז) ומתחילין וכו' – דאחז"ל שאמר הקב"ה אינו בדין שיהיו בני מברכוני על הצרות שלהם אלא יקרא אחד הכל ויתחיל בדבר אחד ויסיים בדבר אחד ויוכל לברך תחלה וסוף עכ"ל ומשום זה לבד היה די שיתחיל בפסוק אחד מלפני התוכחה ופסוק אחד אחר התוכחה אלא מפני דקי"ל דאין מתחילין בפרשה פחות מג"פ וכן אין מסיימין סמוך לפרשה פחות מג"פ לכך צריך להתחיל ג"פ מקודם התוכחה וכן ג"פ אחר התוכחה (וזהו בפרשת בחוקותי שיש שם ג"פ קודם כלות הפרשה ובפרשת תבא די בפסוק אחד אלה דברי הברית שמסתיים בזה הפרשה):

יז

(יז) בפסוקים שלפניהם – ובמקום שנוהגים שהרב אב"ד יהיה שלישי אפילו בפרשת בחוקותי וא"כ שוב לא ישאר להתחיל ג"פ מקודם קריאת התוכחה יש להתחיל עוד הפעם לקרות ג"פ למפרע אך נכון הדבר שהרב ימחול על כבודו ויעלה לרביעי באותו שבת. מהרי"ל הקפיד על מי שעלה לתוכחה דדוקא השמש ששוכרין אותו לזה אין קפידא. ומ"מ אם קראוהו בודאי צריך לעלות (דמי שקראוהו לעלות לס"ת ואינו עולה גורם שיתקצרו ימיו) ולא יארע לו שום דבר רע דכיון שעולה משום כבוד התורה שומר מצוה לא ידע דבר רע. ובהרבה מקומות נוהגין שהש"ץ הקורא בעצמו עולה ונכון הוא ואפילו אם הוא כהן יכול לקרות מתחלת פרשת בחוקותי עד אחר התוכחה ומנין הקרואים ישלים משם והלאה ובפרשת תבא יצמצם שישתלם מנין הקרואים עד שם והוא יהיה אחרון ועיין בבה"ל:

יח

(יח) יכולין להפסיק בהם – שהם אינן חמורות כ"כ שנאמרו רק בלשון יחיד ומשה מפי עצמו אמרו שהרי במשנה תורה כתיב ידבק ה' בך ישלח ה' בך [שאף שהכל היה ע"י צווי השי"ת כמו שנאמר בסוף הפרשה אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל וגו' עכ"ז בשעה שאמרן היה מפי עצמו] משא"כ בתו"כ הדברות נאמרו מפי הגבורה כי שכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה שהרי אמרו בלשון משלחו ונתתי והפקדתי והשלכתי מי שהיכולת בידו לעשות כך:

יט

(יט) מי שירצה – דשמא לא ירצה לעלות אותו שיקראוהו ויבוא לקוץ בתוכחות ועיין בבה"ל:

כ

(כ) שמונה וכו' – דהיינו מוימת שם משה:

כא

(כא) אין מפסיקין בהם – לחלקן לשני קרואים והטעם דיש בהן שינוי משאר ס"ת דיהושע כתבן ואפילו למ"ד דמשה כתבן בדמע הואיל שיש שינוי בהן שנכתבו בדמע נשתנו שלא לחלקן כשאר ס"ת. כתב בספר צרור המור מ"ב מסעות שבפרשת אלה מסעי אין להפסיק בהם שהם כנגד שם מ"ב [מ"א]:

כב

(כב) שמעו – ואם טעה והפטיר בשבת ראשון בפרשה דיומא יפטיר בשבת הבאה דברי ירמיהו וגם שמעו מפני שהם סמוכות זו לזו [מ"א בשם צ"צ]. מה שכתוב בחומשים הפטרת וישלח ויברח יעקב הוא טעות אלא בויצא מפטירין מן ויברח עד סוף הושע ואח"כ פסוקים מיואל ואכלתם אכול וכו' וידעתם וכו' והוא מטעם שצריך לסיים בדבר טוב ובהושע נסתיים ופושעים יכשלו בם ובוישלח מפטירין מן ועמי תלואים וגם מקצת ויברח יעקב עד ומושיע אין בלתי וע"פ הגר"א נוהגין להפטיר בפרשת וישלח חזון עובדיה [ח"א]:

כג

(כג) מפטירין לעולם שובה – ולפי שבהושע הוא סיום ההפטרה זו ופושעים יכשלו בם ואין מסיימין בזה לכך מוסיפין בו פסוקים. יש שכתבו שמוסיפין פסוקי מיכה מי אל כמוך וגו' ויש שכתבו שמוספין פסוקי יואל תקעו שופר וגו' ובא"ר כתב שבפראג נהגו להוסיף פסוקי מיכה וגם פסוקי יואל ובדגול מרבבה הכריע דאין צריך להוסיף משתיהם אלא דכשקורין וילך בשבת שובה יש לסיים בפסוקי מיכה [דהוא מעין הפרשה וילך דכתיב וחרה אפי וכו' ובפסוקי מיכה כתיב לא החזיק לעד אפו] וכשקורין האזינו בשבת שובה יש לסיים בפסוקי יואל [דהוא ג"כ מעין הפרשה דכתיב בה יערוף כמטר לקחי וגו' כשעירים וגו' וכרביבים עלי עשב ובפסוקי יואל כתיב ויורד לכם גשם מורה וגו'] ועיין בשע"ת שמסיים בזה שהכל כפי המנהג:

כד

(כד) מפטירין בו דרשו – משום דכתיב דרשו ד' בהמצאו ואמרו חז"ל זהו בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ:

כה

(כה) מפטירין שובה – דיפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גז"ד:

כו

(כו) שהיא הפטרת אחרי מות – מפני שההפטרה של פרשה שניה מזכרת מתועבת ירושלים משא"כ כשהן נפרדות שכבר קראו הלוא כבני כושיים בפרשת אחרי בהכרח להפטיר בפרשת קדושים התשפוט. והנה הלבוש חולק על רמ"א ודעתו דגם כשהיא כפולה קוראין הפטרה אחרונה דהיינו של פרשת קדושים אבל הב"ח וש"א כתבו שנתפשט המנהג בכל הקהלות כהרמ"א בזה וה"ה אם שבת פ' אחרי היה ער"ח ומפטירין מחר חודש דמפטירין בשבת פרשת קדושים הלוא כבני כושיים [חי' רע"א]:

א

מג"א סק"י נוהגים כמ"ש בש"ע. נ"ל דה"ה אם שבת פ' אחרי היה ער"ח ומפטירי' מחר חדש דיפטירי' בשבת פ' קדשים הלא כבני כושיים:

א

שלפניהם. עיין בה"ט ועיין שער אפרים שער ז' ובפתחי שערים שם יעיין בדברי אא"ז בבכ"ש במגיל' דף ל"א מ"ש על דברי הט"ז בזה:

ב

בש"ע סעיף ח' מפטירין לעולם שובה עיין בשער אפרים שער ט' סעיף כ"ח שיש מוסיפין מנביא יואל ויש מוסיפין עוד פסוקי מיכה מי אל כמוך ועיין בא"ר שכ' שכן נהגו בפראג ובדגול מרבבה הביא הא"ר וכתב ולא ידעתי לזה טעם דהני תרתי למה (ר"ל שעיקר טעם ההוספ' שלא לסיים ופושעים יכשלו בם וא"כ בחד סגי) ודעתו להכריע שאם קורין וילך בשבת שובה יש לסיים בפסוקי מיכה ואם קורין האזינו יש לסיים בפסוקי יואל ע"ש מלתא בטעמא והכל כפי המנהג:

א

ולא גה"ז עצרת. קשה דהא כתב אח"כ לא ג' חנוכה משמע אבל ה"ז שפיר נקבע חנוכה ולא כעצרת והיאך כתב אח"כ ביום שיהיה חנוכה יהיה עצרת ונ"ל שיש כאן ט"ס במ"ש וביום שיהיה חנוכה יהיה עצרת אלא צ"ל שיהיה עצרת יהיה הושענא רבה פי' הושענא רבה שאחר עצרת:

ב

מרחשון גדו"א. צריך לומר יום א' דר"ח אבל בשאר הסימנים בחודש שיש בו שני ר"ח קאי הסי' שלו על יום ב' דר"ח זה מצאתי:

ג

פקדו. פי' פ' צו קודם פסח. וסגרו היינו מצורע. מנו ועצרו. פי' במדבר שהוא מנין בני ישראל קודם עצרת. צומו היינו ט"ב. וצלו הוא ואתחנן. קומו. היינו נצבים קודם תקיעת ר"ה:

ד

לו חכמו. כי אשא. זו דעת הרמב"ם וטור בשם גאון אבל רש"י ותו' כתבו לולי כעס. כי ידין. וכ"ה במנהגים וכן נוהגין בכל הקהלות במדינות אלו. ותמהתי שלא כ' רמ"א כאן דבר זה שאין נוהגין כדברי הש"ע. וכתב הרמב"ם למה פוסקין בענינים אלו מפני שהם דברי תוכחה שיחזירו העם בתשובה:

ה

אין מפסיקין בקללות. וז"ל התו' בפ' בני העיר וקורין א' משום דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו א"ר אחא אל תעש התוכחה קוצים קוצים וא"ר יהושע דסכני' אני אמרתי עמו אנכי בצרה וא"כ אין בדין שיהיו בני מברכוני על הצרות שלהם אלא יקרא א' הכל יתחיל בדבר א' ויסיים בדבר אחר ויוכל לברך תחלה וסוף עכ"ל ויש לתמוה הרבה שהרי בפ' הקורא עומד אמרי' תנא הפותח לקרות מברך לפנים והחותם מברך לאחריה והאידנא דכולהו מברכין לפניה ולאחריה היינו טעמא דתקנו רבנן גזירה משום נכנסים ומשום יוצאים א"כ בזמן המשנה לא היו כל הקוראים מברכים אלא הפותח והחותם וכאן אמרה המשנה שלא יברכו בקללות הא אין מברכין כלל אלא הפותח והחותם ונ"ל דאף בזמן המשנה לא היה קבוע וחיוב בזה הדרך שלא יברכו רק הפותח והחות' אלא שהיו כל הקוראי' יכולי' לסמוך על הפותח וחותם וא"צ לברך כל אחד בפ"ע כמ"ש בברכת הנהנין דלפעמים א' מברך והשני יוצא בשמיעתו ואם רוצים כל א' מברך בפ"ע ה"נ כן היא ותדע לך כן דאטו אם בזמן המשנה בא אחד לבה"כ בשעת קריאה דלא שמע הברכה שלפניה וכי ס"ד שיקרא בלא ברכה. אלא דהאידנא יש חיוב בדבר לברך כל א' בפני עצמו ונמצא שפיר אמר אין קורים שנים בקללות שאיסור יש בדבר כנ"ל נכון: