שולחן ערוך, אורח חיים תי״ד: שלא לערב אלא מדעתו. ובו ב' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

שלא לערב אלא מדעתו. ובו ב' סעיפים:
אין מערבין עירובי תחומין לאדם אלא לדעתו שמא אינו רוצה לערב באותו רוח שרצה זה חוץ מבנו ובתו הקטנים אפי' אינם סומכים על שלחנו ועבדו ושפחתו הכנענים. ואפי' מחו בו שלא לערב עליו ואפי' עירבו הם עירוב אחר אינו כלום אבל בנו ובתו הגדולים אפי' סומכים על שלחנו ועבדו ושפחתו העברים ואשתו אינו מערב עליהם אלא מדעתם ואם עירב עליהם ושמעו ושתקו ולא מיחו יוצאים בעירובו אבל אם מיחו בו או שעירבו הם עירוב אחר לעצמם אין עירובו עירוב להם :

ב

קטן בן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו ואין צריך להניח עליו מזון שני סעודות לעצמו :

א

שש שנים. עיין ט"ז בסי' תר"מ ס"ב ע"ש. ועיין מ"א כאן:

א

משנה עירובין דף פ"א

ב

ברייתא שם פ"ב

ג

הרא"ש שם

ד

שם

ה

ברייתא הרא"ש

ו

שם ושם בריית' ובגמ' שם

ז

גמרא שם דף פ"ב וכרב אסי הרי"ף ורמב"ם וסמ"ק וסמ"ג

א

הקטנים – מיירי שהיו ביותר מבן שש דעד אותו העת הם נגררים אחר אמן [ותלוי הדבר בה אם היא עירבה או שעירב בעלה עבורה גם התינוק מותר] וכדלקמיה בס"ב:

ב

אפילו אינם סמוכים – אפילו לדעת הי"א בסי' שס"ו ס"י דקטן שאינו סמוך על שלחנו אינו שייך לגבי אביו ויוכל לזכות על ידו הכא שאני והטעם כמו שכתבתי במ"ב וכן מה שכתב לקמיה לענין בן גדול אפילו סמוך ג"כ ר"ל אפילו לדעת הי"א שם דכיון שהוא סמוך על שלחנו נטפל לגבי אביו ואינו יכול לזכות על ידו אפ"ה הכא לענין עירוב כשהוא מוחה אין האב יכול לערב בשבילו:

ג

אינו כלום – ר"ל שעירובו מה שהניח בשבילם קיים כדי לחנכן במצות ולא מה שהניחו הם עירובן לצד אחר ונ"ל דאף שבברייתא משוה בנים קטנים לעבדים כנענים לענין עירוב מ"מ לפעמים יש חילוק ביניהם דהיינו אם האב לא הניח עירוב כלל ואחר הניח עירוב בשבילם לאיזה צד עירובו קיים משא"כ לענין עבדים כיון שמשועבדין לו לילך ולשמשו במקום שהוא הולך והוא אינו רוצה במה שהניחו לצד אחר [דעי"ז אין יכולין לילך מעבר לבית כלום] אין עירובן חל:

ד

העברים – עיין לקמיה דאפילו לא הסכימו בהדיא אלא ששמעו ושתקו ואפילו השמיעה היה משחשכה ג"כ מהני כמו שכתבו הפוסקים משום דמסתמא נתרצו במה שעשה אדונם. ומסתפקנא אם ה"ה כן לענין משרת בזמנינו דאפשר דוקא עבד עברי וכן שפחה העברית משום דגופן קנוי לאדוניהם אבל משרת אפשר דדמי לאיש אחר בעלמא דבעינן דוקא שיודיעו מבעוד יום כמו שכתב בסימן תי"ג:

ה

אינו מערב עליהם אלא מדעתם – ודע דאפילו נתרצו בהדיא לעירובו שהניח בשבילם אינו מועיל כלל דעדיין לא יצא העירוב מרשותו אא"כ זיכה להם בעירוב ע"י אחר או שהגביהו בעצמו ובעו"ה הרבה אנשים טועין בזה וסוברין שכיון שבעה"ב הניח העירוב מותרין כל ב"ב לילך על סמך זה:

א

סעיף ב' קטן בן שש שנה או פחות יוצא בעירוב אמו. נ"ב עיין במג"א מ"ש ובסי' תר"מ ס"ב משמע אם הוא חריף ואינו צריך לאמו אפילו כשהוא בן ה' אינו יוצא בעירוב אמו ותימה עליו דהרי זה הוי פרכת הש"ס בעירובין דף פב ע"א ולמה לא משני התם דכאן בקטן חריף כאן בקטן שאינו חריף ע"ש גם על גוף הש"ס קשה למה לא משני דקטן בן ד' וה' הוי ודצריך לאמו ובבן ו' ולמעלה הוה ודאי א"צ לאמו אבל בן ד' וה' עד בן ו' יש שהם צריכין לאמן ויש שאינם צריכין לאמן לכך בסוכה דעיקרו מדאורייתא החמירו בזה אבל בעירובין דעיקרו דרבנן הקילו גם קשה על הפוסקים הרי הש"ס שם מסיק לחלק בין איתא לאב במתא או לא ולמה לא חילקו בש"ע כן מיהו עיינתי בא"ר בשם הב"י וראיתי שכבר הרגיש בזה הב"י אך קושיות הראשונות קשה וצ"ע ודוק.
תם ונשלם בעזה"י החלק ראשון מש"ע או"ח אור ליום ג' שנכפל בו כי טוב לסדר והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ ימלא" שחוק" פינו" לפ"ק הכ"ד המצפה לרחמי שמים. כי יריק עלי שפעת ברכתו מלא חפנים. ואזכה בקרב לגמור ולסיים חלק שני מהש"ע אורח חיים. אמן ואמן:

א

[א] ולא מיחו יוצאים וכו'. אפילו לא הודיעם עד שחשיכה ונראה דאחר חשיכה כל שלא מיחו מיד ששמעו אי אפשר להם למחות אחר כך אבל כששמעו קודם חשיכה אף שמיחו מיד יכולין לחזור ולרצות קודם חשיכה והוא הדין כשלא מיחה מיד אפשר דיכול למחות אחר כך כל שהיה קודם חשיכה:

ב

[ב] קטן וכו'. גם השולחן ערוך סתם ומשמע אפילו אב בעיר ואזיל לטעמיה בבית יוסף דהרא"ש וטור לחודיהו פסקו דבאב בעיר אינו גריר אחר אם אבל אני ראיתי בעבודת הקודש דף ל"ו ור' יהונתן ורבינו ירוחם וריא"ז ושלטי גיבורים שפסקו כהרא"ש וכן מוכח מתוס' דף פ"ב ד"ה עד וכו' וכן מוכח סוגיא דשמעתא דגם לר' יוחנן וריש לקיש אמרינן עד שש ועד בכלל ודו"ק ודלא כבית יוסף ועוד שמצאתי בכסף משנה פרק ו' דסוכה שפסק בפשיטותין ופירש כן דברי רמב"ם ואף שיש תימא דסותר, ומה שכתב בבית יוסף כאן דרמב"ם חולק מכל מקום הוא ראיה גדולה לפסוק כהרא"ש ועוד הספר כסף משנה נודע שחיבר אחר ספר בית יוסף, מיהו כל שאין יותר מארבע שנים שלימות אף שאב בעיר נגרר אחר אם יתר משבע אם הוא חריף ובריא אינו מגרר ואם יתר מחמשה אף שהיה חולה או שאינו חריף אינו נגרר כיון שאב בעיר, וכן משמע בעבודת הקודש ור"י ושלטי גיבורים שם. ונראה לי דכל זה כשלא זכתה אם לקטן בעירוב אבל כשזכתה לו אף שאב מערב עליו גריר אחריה אף בבן שש כן נראה לי דלא פליג תירוצא של ר' יוחנו וריש לקיש על ר' יהושע בזה ודו"ק:

ג

[ג] יוצא וכו'. אף דאין מערבין אלא לדבר מצוה וקטן לאו בר מצוה הוא מכל מקום כיון דאי אפשר להניחו יוצא עמה, אי נמי בקטן נמי שייך מצוה כדי לחנכו (תוס' ואגודה שם), ונראה לי דתירוץ בתרא לא פליג, אלא בא להוסיף דאף שאפשר לה להניחו בקל מכל מקום כשהוא בר הבנה דשייך ביה חינוך יוצא, אבל כשאי אפשר לה להניחו אף שאינו בר חינוך יוצא עיין סימן שמ"ג:

ד

[ד] ואין צריך וכו'. אבל באב יש לחוש שיערב עליו (עבודת הקודש):

א

א) [סעיף א'] שמא אינו רוצה לערב באותו רוח וכו' דשמא אינו רוצה להרויח אלפים שמצד זה כדי להפסיד אלפים שכנגדו. טור לבוש.

א

ב) שם. חוץ מבנו ובתו הקטנים וכו' וטעמא משום דהא אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כ"ש בסי' שאח"ז וכיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה והוא מרוצה לחנכן במצות יכול לערב עליהם בעל כרחם ב"י ולבוש.

א

ג) שם. חוץ מבנו ובתו הקטנים וכו' והיינו אם הם יותר מבן שש דעד בן שש הם נגררים אחר אמן וא"צ להניח עליהן מזון ב' סעודות כמ"ש בסעי' שאח"ז וכ"כ ח"א כלל ע"ז או' ך'

א

ד) שם. חוץ מבנו ובתו וכו' וכל אלו הנזכרים פה שמערב עליהם בין שלא לדעתם בין שצריך דעתם צריך לזכות להם העירוב ע"י האחרים כמ"ש לעיל סי' תי"ג ובדברינו לשם או' ג' יעו"ש.

א

ה) שם. ועבדו ושפחתו הכנענים. מפני שידם כידו. ועיין בתו' שם וה"ד כשעבלו לשם עבדות דאל"ה דינם כעכו"ם כמ"ש ביו"ד סי' רס"ז סעי' י"ז וא"כ אינם בדין עירוב.

א

ו) שם. ועבדו ושפחתו וכו' ומיהו צריך לערב עליהם בפי' דלא דמי לבהמה וכלים שהם כרגלי הבעלים כיון דשייכי במצות כ"כ הריטב"א. ופשוט דמי שחציו עבד וחציו בן חורין לא מיבעיא שאין רבו יכול לערב שלא מדעתו משום צד חירות שבו אלא אפי' הוא עצמו יכול לערב שלא מדעת רבו כיון דק"ל דכופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור וגם קודם כתיבת גט שיחרור מעשה ידיו לעצמו וא"כ תו אין רשות לרבו עליו. מיהו שפחה שחציה בת חורין דק"ל שעובדת את רבה יום א' נראה דתליא בימים דאותו שבת שעובדת את רבה יכול לערב עליה ואותו שבת שעובדת לעצמה היא מערבת שלא לדעת רבה. ועיין ביו"ד סי' נ"ז סעי' ס"ב מיהו שפחה שנהגו בה מנהג הפקר דינה כעבד כמבואר שם סעי' ע"ט יעו"ש תו"ש או' ב'

א

ז) שם. ושתקו ולא מיחו וכו' פי' ולא מיחו מיד ואעפ"י שאח"כ מיחו אין בהמחאתם ממש. עו"ש או' א' וכתב שכ"כ המ"מ פ"ו דין כ"א. והיינו שאחר שחשיכה אין יכולין למחות אבל קודם יכולין כמ"ש באו' שאח"ז.

א

ח) שם. ולא מיחו יוצאין בעירובו. ואפי' לא הודיעם עד שחשיכה. המ"מ שם בשם הרשב"א. ב"י עו"ש שם ונראה דאחר חשיכה כל שלא מיחו מיד ששמעו א"א להם למחות אח"כ אבל כששמעו קודם חשיכה אפי' שמיחו מיד יכולין לחזור ולרצות קודם חשיכה. וה"ה כשלא מיחו מיד אפשר דיכולין למחות אח"כ כל שהיה קודם חשיכה. א"ר או'. א' א"א או' א'

א

ט) שם. או שעירבו וכו' ואפי' עירבו אחר שעירב עליהם דכיון שעירבו אין לך מיחוי גדול מזה גמ' ואין יוצאין אלא בעירוב של עצמן. ר"ח שם על הגמ'

א

י) [סעיף ב'] קטן בן שש שנים וכו' הש"ע כתב כדעת הרמב"ם פ"ו דין כ"א דאינו מחלק בין אביו בעיר או לא דפסק כרב אסי אבל הרא"ש פסק כרבי ינאי ור"ל דדוקא אם אין אביו בעיר נגרר אחריה עד שש שנים שלימות אבל אם אביו בעיר אין נגרר אחריה אלא עד ד' או ה' שנים כל אחד כפום חורפיה וכ"ה דעת הטור כמבואר בב"י יעו"ש: וכתב א"ר או' ב' דכ"ה דעת כמה פי' כדעת הרא"ש והטור וע"כ כתב כל שאין יותר מד' שנים שלימות אף שאב בעיר נגרר אחר האם ויתר מד' אם הוא חריף ובריא אינו מגרר ואם יתר מה' אף שהוא חולה או שאינו חריף אינו נגרר כיון שהאב בעיר. וכ"ז כשלא זיכתה האם לקטן בעירוב אבל כשזיכתה לו אף שאב מערב עליו גריר אחריה אף בבן שש יעו"ש. ומה שיש להקשות דבכ"מ פ"ו מה' סוכה סותר למ"ש כאן בב"י כתב הא"ר שם דכ"מ חיבר אחר ב"י ור"ל דחזר בו בכ"מ ממ"ש כאן בב"י יעו"ש. ומיהו עיין בשם הגדולים מע' ספרים או ך' שכתב דאין סדר וא"כ אפשר דבב"י חזר בו ממ"ש בכ"מ יעו"ש. ועיין סי' תר"מ סעי' ב'

א

יא) שם. ואם היא בן ה' או בן ו' וא"צ לאמו אין יוצא בעירוב אמו אלא א"כ זיכה לו ע"י אחר א"א או' ב' ואם אביו זיכה לו ע"י אחר ועירב עליו וכן אמו זיכתה לו ע"י אחר ועירבה לו עד בן שש נגרר אחרי אמו כמ"ש באו' הקודם ומשמע דאם הוא פחות מד' או מה' אף שזיכה לו אביו ע"י אחר ועירב עליו אינו כלום משום דאינו נגרר אלא אחר אמו. וכ"ז בקטן שיכול להלך או לדדות אבל לנושאו אסור כמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' מ"א ובדברינו לשם בס"ד

א

יב) שם. יוצא בעירוב אמו. ואע"ג דאין מערבין אלא לדבר מצוה וקטן לאו בר מצוה הוא מ"מ כיון דא"א להיות בלא אמו יוצא עמה. א"נ בקטן נמי שייך מצוה כדי לחנכו. ת"ו עירובין פ"ב ע"א. ולפ"ז דוקא בקטן בר הבנה דשייך ביה חינוך. מ"א סק"ג ור"ל לתירוץ שני של תו' דטעמא משום חינוך צ"ל בר הבנה אבל הא"ר או' ג' כתב דתירוץ שני לא פליג אלא בא להוסיף דאף שאפשר לה להניחו בקל מ"מ כשהוא בר הבנה דשייך ביה חינוך יוצא עמה אבל כשא"א לה להניחו אף שאינו בר חינוך יוצא עמה עכ"ל והביאו א"א או' ג' ועיין לעיל סי' שמ"ג או' ט' אם האם חייבת לחנך בנה שהבאנו פלוגתא בזה ומ"מ מצוה איכא.

א

יג) שם. וא"צ להניח עליו וכו' ומשמע מדברי רש"י דאפי' לא זיכתה לו בעירוב מוליכתו עמה דכגופא דמי דמסתמא דעתה עליה הואי, עו"ש או' ב'

א

יד) שם. וא"צ להניח עליו וכו' אבל באב יש לחוש שיערב עליו. עה"ק א"ר או' ד'

א

אפי' אין סומכין. כדי לחנכן במצות דהא אין מערבין אלא לדבר מצוה עסי' שס"ו ס"י:

ב

או פחות. ובסי' תר"מ ס"ב משמע דאם הוא חריף וא"צ לאמו ואפי' בן ה' אינו יוצא בעירוב אמו:

ג

יוצא בעירוב אמו. אף על גב דאין מערבין אלא לדבר מצוה וקטן לאו בר מצוה הוא מ"מ כיון דא"א להיות בלא אמו יוצא עמה א"נ בקטן נמי שייך מצוה כדי לחנכו (תוס') ולפ"ז דוקא בקטן בר הבנה דשייך ביה חינוך עסי' שמ"ג וסי' ש"ח סכ"א:

א

(א) באותו רוח – כדי שלא להפסיד עי"ז האלפים שבעבר השני שלצד ביתו כמו שנתבאר לעיל בסימן ת"ח:

ב

(ב) אפילו אינם סמוכין – והטעם דהא קי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה וע"כ מערב תמיד עליהם דהיינו שמזכה להם ע"י אחר את העירוב כדי לחנכם במצות:

ג

(ג) הכנענים – מפני שידן כידו:

ד

(ד) ושמעו ושתקו וכו' – דמסתמא נתרצה העבד והשפחה ליד אדוניהם וכן הבנים לאביהן והאשה לדעת בעלה ואפילו לא הודיעם מן העירוב עד שתחשך ג"כ מהני אף דזמן קניית עירוב הוא בין השמשות משום דמסתמא עומד העירוב להתקיים וכמש"כ ולא להתבטל:

ה

(ה) אבל אם מיחו – ר"ל מיד ששמעו לאפוקי ששתקו ואח"כ מיחו לא מהני מחאתן דתיכף כששתקו הוי כהודאה שמסכימים למעשיו ונתקיים העירוב וכ"ז דוקא כששמעו משחשיכה ושתקו אבל אם שמעו בצהרים ושתקו ומיחו קודם חשיכה נתבטל העירוב כיון שבזמן קניית העירוב דהוא בין השמשות כבר היתה מחאה:

ו

(ו) או שעירבו וכו' – אפילו אם עירובן היה בתר עירובו דכיון שעירבו אין לך מחאה גדולה מזו והולכין לאותו רוח שעירבו הם:

ז

(ז) בן שש שנים – אבל אם נכנס בתוך שבע אפילו יום אחר צריך לערב עליו בפני עצמו ואינו יוצא לא בעירוב אמו ולא בעירוב אביו. והנה השו"ע סתם בזה כהפוסקים דעד בן ששה וששה בכלל יוצא בעירוב אמו באין חילוק אם אביו בעיר או לא אמנם בא"ר מצדד כדעת כמה פוסקים דאם אביו בעיר אפילו בן ד' שנים או בן חמש שנים [באינו חריף כ"כ] אינו יוצא בעירוב אמו משום דאז אינו נמשך כ"כ אחר אמו אא"כ היה זיכוי בשבילו:

ח

(ח) בעירוב אמו – דעד אותה העת הוא כרוך אחריה וכגופה דמיא ואף דאין מערבין אלא לדבר מצוה וקטן לאו בר מצוה הוא מ"מ כיון דלא אפשר לו בלא אמו יוצא עמה ואם לא עירבה אמו אלא אביו אינו יוצא בעירובו ונ"ל דאף אם זיכה עליו אביו ג"כ לא מהני דעד אותה העת צוותא דאמו ניחא ליה והיא הלא לא עירבה לשם: