שולחן ערוך, אורח חיים תי״ג: דין המערב לרבים. ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

א

דין המערב לרבים. ובו סעיף אחד:
המערב לרבים משלו אומר הרי עירוב זה בשביל כל בני העיר ובלבד שיהא בו מזון ב' סעודות לכל אחד וכל מי שירצה יסמוך עליר וצריך לזכות להם ע"י אחר הראוי כמו בעירובי חצירות (וע"ל סי' שס"ו ס"י) וצריך להודיעם וכל מי שהודיעו מבע"י אפי' לא גמר בלבו לסמוך עליו מבעוד יום אלא לאחר שחשכה הוי עירוב אבל אם לא הודיעו מבע"י אינו יכול לסמוך עליו לאחר שתחשך וכן מי שהניח עירוב לכל שבתות השנה ואמר איזה מהם שארצה אלך ואסמוך עליו אע"פ שלא גמר בלבו עד למחר יכול לסמוך עליו וכן מי ששמע שיש לחכם לבא ואינו יודע לאיזה רוח והניח ב' עירובים ואמר לאותו צד שיבא החכם יקנה לי עירוב לרוח שבא לו החכם קנה לו או אמר אם לא יבא כלל אהיה כבני עירי או אם יבאו שנים למקום שארצה אלך הכל לפי תנאו וכן אם אמר לשנים או לשלשה הריני מערב על איזה מכם שארצה אע"פ שלא בירר את מי רצה עד שתחשך הוי עירוב :

א

לכל. לעיל סי' שס"ח ס"ג כתב דיני ע"ח וכתב שם די"ח גרוגרות סגי אפי' למרובין והכא בעי לכל א' נראה דבחצירות הוא האיסור משום שהאחד אוסר על חבירו מש"ה סגי שיש בין כולם י"ח גרוגרות דעי"ז הם מעורבין והיו לאחדים משא"כ בתחומין אין האיסור משום דא' אוסר על חבירו אלא דגבול יש לכל אחד אלפים אמה ותו לא וע"י עירוב נעשה כמי שדר שם ע"כ צריך כל א' להתיר לו יותר מגבולו. ט"ז ע"ש:

א

משנה עירובין דף פ"ב

ב

שם בגמרא

ג

שם בגמ' פ' כרב וכרב נחמן

ד

משנה שם פ"א וכדמפרש לה שם רב אשי הודיע ולא הודיע קתני

ה

ברייתא ל"ז וכמאן דמיקל בעירוב

ו

משנה שם ל"ז

ז

בריית' שם ל"ז

א

ס"א וכן מי כו' וכן כו'. כמ"ש בפ"ה די"ט ל"ח א' דרש מר זוטרא כו' וכן פסק הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שם וכמש"ל בסי' שצ"ז ס"י ובי"ד סי' של"א סי"א. וע' תוס' דיומא נ"ו א' ד"ה דברי כו' שהסכימו לתי' שני שם ועי"ל ההיא כו' דלא כמ"ש בגיטין כ"ה ב' ד"ה דברי כו' וכ"פ ביש"ש וז"ל בקיצור הכלל דא"א ברירה בדאורייתא בין לקולא בין לחומרא ואף בדיעבד ואף שמברר דבריו ומתנה בפירוש בין תולה בדעת עצמו בין בדעת אחרים ואפי' מידי דרבנן ועיקר שם תורה עליו כמו מעשה ירק בפ"ג דעירובין וכמש"ש בתוס'. ב' היכא שמתנה בדבר שעומד להתברר בודאי יש ברירה אפי' בדבר שאינו בידו כמו אם לא מתי. ג' בדרבנן לעולם יש ברירה בכ"ע. ד' לענין נדרים ובור יש ברירה כפי' הרשב"א דלפיר"ת משום דויתור מותר בבור הוה הלכה כמ"ד משהניחו משתמש. אבל כל הפוסקים כתבו שזה כמ"ד משימסור דליו והוא כפי' הרשב"א ונ"מ ג"כ לענין אתרוג בשותפות כמש"ש. והתוס' בשם ר"י כתבו דאף בדאורייתא יש ברירה כמ"ש בנדרים מ"ו ב' אר"ה הלכה כו' ובב"ק נ"א ב' אמרי' דבברירה פליגי וכן בתמורה ל' א' פריך סתמא דגמ' ניפוק חדא כו' והיינו למ"ד יש ברירה כמ"ש בבכורות נ"ז א' מיתבי וכן השותפין כו' ובב"ב ק"ז א' והלכתא כו' וע' רשב"ם שם ד"ה יורשין כו' וד"ה והלכתא כו' ותוס' ד"ה והלכתא כו' וכמ"ש בבכורות נ"ז ואזדא ר"י לטעמיה דאר"א כו' ומה דפסיק בי"ט שם כר' אושעיא היינו במה דפליג על ר' יוחנן דבדרבנן אין ברירה. אבל ר"ת חולק עליו ופסק כדברי הרי"ף הנ"ל וסתר ראיותיו והביא ראיה מרבא ור"נ שאמרו בקדושין מ"ג ב' האחין שחלקו כו' אלמא ס"ל כר' יוחנן ובב"ב ס"ה א' אזדו לטעמייהו כו' וכן ס"ל לר"נ ור"י בבכורות נ"ו ב' וכמ"ש בפ"ה די"ט ל"ט ב' והא דפסק בנדרים כראב"י לאו מטעמיה אלא משום דמתני' אזלא כר"א דאמר ויתור אסור כמש"ש ל"ב ב' וקי"ל דלא כר"א וכ"פ ר"ח אבל כל הפוסקים חולקים עליו ופסקו כר"א דמתני' שם ושם כוותיה וע' ר"ן שם ד"ה ולענין הלכה כו'. והרשב"א בשם י"מ תי' דמ"ש ר"א ויתור אסור היינו מדרבנן אבל בשם הרשב"א הצרפתי כת' תי' אחר וכ"כ הר"ן והרא"ש בשמו דהך ברירה דנדרים והך דב"ק נ"א ב' בבור לאו כברירה דעלמא כו' וע"ש ברא"ש וא"כ קי"ל כפסק הרי"ף וכ"פ רוב הפוסקים ועיין תוס' בנדרים שם ד"ה א"ר הונא ובגיטין מ"ח א' ד"ה אי כו' והרא"ש בנדרים שם ובב"ב ספ"ז וע' תוס' דגיטין כ"ו ב' ד"ה דברי כו' דאם מתנה בפי' יש ברירה אף בדאורייתא ובזה ניחא מה דקי"ל במתנה מהיום אם מתי כו' אע"ג דברירה הוא כמש"ש בגיטין כ"ו ב' דתנן מה כו' וכמ"ש בע"א סי' קמ"ה ס"ב וכשימות כו' וכן שם הריני בועלך כו' וכמש"ש שם בש"ע סי' ל"ח ס"ח ועוד כ' תוס' שם בד"ה ר' יהודה כו' דבדבר העומד להתברר בודאי יש ברירה ג"כ כן אף בדאורייתא וכן כת' תוספות בכמה מקומות בעירובין ל"ז א' דבור המתחיל דברי כו' וד"ה ר"י כו' וביומא שם ד"ה דברי כו'. אלא דקשה ממה שכת' בגיטין כ"ד במתניתין יתר מיכן כו' ובגמרא שם כ"ה א' בעא מיניה כו' אמר ליה תניתוה ותירצו תוס' שם דשם שאני משום דכתי' לה לשמה וכמ"ש בגמ' שם וצריכא דאי כו'. ואנן דקי"ל דיש ברירה במתנה בפירוש צריכין לחלק כה"ג וע' תוס' שם כ"ד ב' ד"ה לאיזו כו' ובב"ק ס"ט ב' ד"ה אלא כו' ורש"ל בפ"ה דב"ק שם השיג על ותוס' בזה דא"כ מאי פריך בגמ' שם כ"ה א' איתביה האומר כו' דלמא גט שאני. וי"ל דסוגיא דשם כמסקנא דצריכותא דאין חילוק ועוד הקשה דל"ל שם וצריכא כו' אבל התם מכר כו' ופי' דה"ק וצריכא כו' לשמה ור"י ס"ל אין ברירה אבל התם מכר כו' דוקא בדמים אבל שלא בדמים אף במתנה לא הדר כר"מ קמ"ל כחכמים אבל בדברי רי"ף צ"ל כפי תוס' שפ' שם כזעירי וכן הרא"ש ורמב"ם וש"פ ע"ש הטעם. וע"כ צ"ל דיש ברירה כמ"ש ורי"א אף כו' ואזדא כו' ונדחק בזה ביש"ש שם דוקא לפוסלה מן הכהונה אבל גט אינו כלל ואם קדשה אחר א"צ גט כלל. ואינו מיושב דמ"מ הא אמרינן שם להדיא דפליגי בברירה וצ"ל כמ"ש רש"י ובד"ה חוץ כו' דלחומרא כו' וכ"כ הר"ן והרמב"ם וש"ע סי' קל"א ס"ד והיינו כמש"ש ואי אשמועי' שדה כו' אלא דקשה הא קי"ל בכמה מקומות דאף לקולא אין ברירה. כמ"ש בבכורות נ"ו ב' ורי"א אפי' כו' וכ"פ הרמב"ם שם כר' יוחנן וכן בספ"ז דב"ב דקי"ל בטלה מחלוקת לפי' ר"ת משום ברירה כנ"ל וכן האחין שחלקו כו' וכן קי"ל כמ"ש בח"מ שם ושם אבל לפי' תוס' הנ"ל ניחא דדוקא כאן אמרינן לחומרא יש ברירה משום דכאן מתנה בפירוש יש ברירה אלא משום דכתי' לה לשמה וז"ש דאי אשמעינן שדה כו' הא ר"י אף לקולא נמי קאמר בבכורות כנ"ל. וא"ל לפי' הרשב"א דברירה דנדרים כו' מאי פריך בפ"ה די"ט ל"ט ב' וסבר ר"נ כו'. י"ל דדוקא ראב"י הוא דמחלק כן אבל לרבנן אין חילוק ומתני' דהתם ע"כ אתי כרבנן כמ"ש תוס' בנדרים מ"ת א' בשם הר"ש והר"ן שם ד ה ולא כו' וע' בש"ע שם סי' רכ"ד. כלל העולה דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה וכ"ז אין חילוק בין לקולא בין לחומרא ובמה שמתנה בפירוש או שעומד להתברר בודאי יש ברירה אף בדאורייתא אף לקולא אלא בשתי נשים אין ברירה לחומרא ובנדרים ובור יש ברירה. ודברי הרמב"ם שם סי' רכ"ד צ"ע וכבר השיגו הר"ן שם וש"פ. ואפשר דס"ל כתירוץ הראשון של תוס' שם אבל לפי' הרשב"א הנ"ל צ"ע ועוד בכמה מקומות דברי הרמב"ם תמוהין בענין זה וכבר השיגו ביש"ש שם:

ב

וכן מי ששמע כו' וכן כו' אע"פ כו'. שם וכנ"ל:

א

המערב לרבים וכו' – עיין בפמ"ג שכתב דכשמקבץ לעירובי תחומין א"צ להניחם בכלי אחד. ופלא דברמב"ם פ"ו מה"ע מבואר להיפוך:

ב

לכל אחד – ופשוט דאפילו אין בו מזון שתי סעודות לכל בני העיר רק למקצתן ג"כ יוכל לערב אך שיאמר שאני מניחו לעירוב בשביל כל מי שירצה מבני העיר לסמוך עליו דאז בודאי סגי שיהיה השיעור רק לפי חשבון האנשים שילכו על סמך העירוב. ועיין לקמיה:

ג

וצריך להודיעם – ואם הודיע לכל בני העיר וכולם נתרצו לסמוך ע"ז אבל לא היה שיעור מזון שתי סעודות לכל אחד יש לעיין אם אפילו מקצתן יכולין לילך כיון שהוא זיכה ע"י אחר לכולן נמצא דכולן יש להן חלק בעירוב פחות מכשיעור ולא מהני או דנימא דמה שהודיע לכל בני העיר לא היה כונתו רק מי שירצה לסמוך על עירובו יוכל לסמוך וכן הזיכוי היה ג"כ בכונה זו ונמצא דכשילכו למחר איזה אנשים עמו על סמך העירוב נאמר דהוברר למפרע דעל אלו האנשים היה הכונה וצ"ע:

ד

וכל מי שהודיעו מבעוד יום וכו' – הנה לפי המתבאר בסימן זה נראה פשוט דכשבא אורח בע"ש קודם חשיכה אצל אחד הדר בישוב ואותו בעה"ב הניח עירוב שיוכל למחר לילך להתפלל במקום שיש מנין בסוף ד' אלפים אמה לא יוכל האורח לילך למחר עמו על סמך העירוב אפילו יש בו שיעור מזון ב' סעודות גם בשבילו אא"כ זיכה לו מבע"י ע"י ק"ס שיהיה לו חלק בהעירוב שהניח קודם בואו וצריך שיאמר האורח בזה העירוב שמונח שם יהיה מותר לי לילך למחר אלפים לכל רוח ממנו והלאה [וזה מהני אף שלא היה שם במקום הנחת העירוב ומוכח ממה שכתב הפמ"ג בסימן ת"ט דאם הניח השליח העירוב ולא אמר כלל ואמר בעה"ב בביתו בזה העירוב שמונח שם אהיה מותר לילך למחר מהני ע"ש] ובעו"ה הרבה נכשלין בזה דהיינו אם אחד מבני הישוב מניח עירוב על סמך זה הולכין כמה אנשים אף שלא זיכה בשבילן ולא עירב עליהם כי ע"פ הדין צריך לפרט האנשים שמערב בשבילן וכדאיתא ברמב"ם פ"ו בסופו וז"ל אם אחד מערב ע"י רבים אומר בזה העירוב יהיה מותר לפלוני ופלוני או לבני מקום פלוני או לבני עיר זו להלך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח עכ"ל והעתיקו בשו"ע סוף סימן תט"ו אכן אם היה יודע בשעה שהניח העירוב שיבוא היום אצלו אורח פלוני על שבת יוכל לזכות ע"י אחר גם בשבילו ומפרט בשעת הנחה שבזה העירוב יהיה מותר לו וגם לאורח פלוני לילך ממנו והלאה אלפים אמה ומודיע לו כשבא שהניח העירוב גם בשבילו. ואם מניח העירוב בשביל כל בני הישוב שסביבו יזכה לכולם ע"י אחר ובשעת הנחת העירוב יאמר ג"כ בזה העירוב יהיה מותר לי וגם לכל בני היישוב שסביבי לילך וכו' אך שיהיה בו מזון שתי סעודות לכל אחד ויודיעם מבע"י שהניח עירוב בשבילם:

ה

מבע"י – עיין מ"ב בשם הפמ"ג. ופשוט דהוא רק לדעה ראשונה בסימן תט"ו ס"ג אבל לפי מה שכתב שם בס"ד דיש חולקים וס"ל דאפילו בדיעבד לא הוי עירוב ממילא בעניננו מבעוד יום הוא לעיכובא כן מוכח בריטב"א עי"ש וכן מוכח מהמשנה דקאמרה הטעם משום שאין מערבין משתחשך וא"כ אם נסבור דביה"ש ג"כ אין מערבין ממילא לענין זה ג"כ לא מהני ביה"ש:

ו

לכל שבתות השנה ואמר איזה מהם וכו' – ופשוט דאם לא התנה לאיזה מהם שארצה אין יכול לילך כ"א לצד עירובו אם לא שביטל להעירוב מבע"י:

ז

שארצה אלך וכו' – היינו שבשבת שלא ירצה יהיה כבני עירו ולא יקנה לו העירוב להפסידו אלפים אמה שבמערב [רש"י]:

א

סעיף א' המערב לרבים משלו וכו'. נ"ב הנה דעת התוי"ט בפ"ה דפסחים במשנה דהאומר לעבדו דמה דבדאורייתא אין ברירה הוי רק מדרבנן והנה לדבריו אתי שפיר שיטת הרמב"ם מה שתמהו הכל עליו דפסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ופסק דהאחין שחלקו לקוחות הן א"כ לא משכחת ליה דמייתי ביכורים וכו'. והנה השאגת אריה הלכות חמץ תירץ דהוא מכח דאנן קיי"ל דלא חיישי' למחזי כשיקרא ע"ש והמק"ח תמה עליו בריש הלכות פסח דמה ענין מחזי כשיקרא בין אדם לחבירו לבין אדם למקום ע"ש ולכאורה היטב אשר דיבר עד שהיה תמוה לי שהגאון בעל שאגת אריה יאמר כן אך לפי דברי התיו"ט אתי שפיר דלפניו יתברך ודאי לא מחזי כשקרא כיון דמן התורה יש ברירה והאחים שחלקו א"צ להחזיר ושפיר יכול לו' על האדמה אשר נתת לי רק דלפני בני אדם מחזי כשיקרא כיון דלדידן מדרבנן מחוייבין להחזיר וא"כ שוב לפני בני אדם שפיר כתב השאגת אריה דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן ודוק. ויש ראיה מהרמב"ם הנ"ל לדעת התויו"ט ודוק ועמ"ש על התיו"ט הנ"ל בחיבורי לאו"ח משנת תקצ"ט בסוגיא דיומא דף י' כל הלשכות לא הי' להם מזוזות ע"ש. והנה נשאלתי מאיש אחר מק"ק קראקא על מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן בפ"ג דגיטין דלא נחשב ברירה רק אם מתנה על ב' דברים כגון אם בא חכם וכו' ואם לא עירובו למערב אבל במתנה ע"ד אחד כגון אם לאו לא יהיה כלום לא נחשב ברירה ועל זה הקשה הרי גם במתנה על שני דברים הרי אין די בעירוב רק כל דבר בעי עירוב בפני עצמו וא"כ סוף סוף בכל צד הוי מתנה רק על דבר אחר ע"כ קושייתו. והנה זה לק"מ דאנן בתר הזמן אזלינן והרי בין אם תחלת היום קונה עירוב או סוף היום קונה עירוב סוף סוף זמן אחד צריך להקנות לו לכאן ולכאן ולכך שייך בדיני ברירה כיון דאפשר לו' דזמן זה יתנו לו לכאן וזמן אחר יתנו לו לכאן רק תלוי בזמן אחד זה או זה לכן נופל בדין ברירה וז"פ ונכון ודוק. והנה זה כלל גדול בידינו דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ומה דקשה על זה מדברי התוס' בתמורה דף ל' בד"ה ונברור וביומא דף נה. עיין בתשובתי לק"ק ווענאריב קנה מקומה בשיורי טהרה תיקון ד' בחיבורי להשמטות דקכ"ח ע"ב מה שישבתי שם בעזה"י ככלל נכון ע"ש ודוק:
והנה בהא דאיתא בש"ע המערב לרבים משלו וכו' נ"ב גרסינן בש"ס ר"פ כיצד משתתפין וכו' אמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה מה קמ"ל תנינא לכל מי שילך לבית האבל בנו לבית המשתה מ"ד אורחא דמלתא קתני קמ"ל עכ"ל הש"ס. וקשה לי מה פריך הרי יש לו' דלעולם מערבין אף שלא לדבר מצוה ומה דקתני לבית האבל וכו' היינו דבמשנה קתני דמערב לכל בני העיר ומסיק ר"א אח"כ דהודיעהו ולא הודיעהו קתני וכו' א"כ אף מי שלא קיבל עליו מבעוד יום אם עכ"פ ידע מהני קבלתו מערב מכח ברירה דאמרינן אגלאי מלתא למפרע כמ"ש רש"י והפוסקים והרי קי"ל דאין ברירה ובע"כ מוכח דיש ברירה וקשה לי הרי קי"ל אין עושין ספק דרבנן לכתחלה וכאן מה דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה הוי מכח ספק ובדאורייתא אזלינן לחומרא ובדרבנן לקולא א"כ י"ל דלכך בעינן דוקא לדבר מצוה שכן מותר לעשות ספק דרבנן לכתחלה אבל לדבר הרשות אין רשאי לעשות ספק דרבנן לכתחלה לערב על כל בני העיר למי שיברר מבערב אבל לעולם אם מערב לאיש אחד בודאי בענין דא"צ לברירה מותר לערב אף לדבר הרשות ומה פריך תנינא וטובא קמ"ל רב יוסף ובע"כ יהיה מוכח מזה דמה דקי"ל בדרבנן יש ברירה לאו מתורת ספק הוא רק מכח ודאי כדעת המוהרש"ל בדיני ברירה ולכך אם מכח ודאי אין לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות ולכך פריך שפיר תנינא ולהסוברים דהוי רק מכח ספק צע"ג בזה ודוק היטב:

א

[א] [לבוש] נראה לי דהיינו טעמא וכו'. קשה מתוס' שבת דף ל"ד שכתבו טעמא דהקילו בתחומין דלא בעי פת משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה הרי הסברא להיפך וצריך עיון, והנה הט"ז כתב טעם אחר דשאני עירוב חצירות דהאי הוא משום שהאחד אוסר על חבירו משום הכי סגי בשמונה עשרה גרוגרת דעל ידי זה הם מעורבים והיו לאחדים מה שאין כן בתחומין דאין תועלת מן אחד על חבירו דאין איסור משום אחד על חבירו, עד כאן, וליתא דהא כתב המרדכי פרק בכל מערבין והא דספק עירוב כשר אפילו היכא דליכא לאוקמי אחזקה היינו בערובי חצירות דמקילין בהו טפי מתחומין דבחצרות סגי במזון שתי סעודות לכולן אבל תחומין בעי לכל אחת ואחת, עד כאן. ולפירוש ט"ז לא תלי כלל בקולא וחומרא הא דבעי מזון שתי סעודות לכל אחד, ולעניות דעתי הטעם דתחומין שאני דאסמכוה אקרא כמו שכתב בסימן רס"א סעיף א' וסימן תט"ו סעיף ב' לכן לא הקילו כל כך שיהא סגי בשתי סעודות לכולם:

א

א) [סעיף א'] המערב לרבים משלו אומר וכו' וה"ה כשמערב משלהם צ"ל הרי עירוב זה וכו' ומברך ואח"כ אומר כמ"ש לקמן סי' תט"ו סעי' ד' יעו"ש

א

ב) שם. המעכב לרבים וכו' רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין מקבצין כולן עירובן שתי סעודות לכל א' ואחד ומניחין אותו בכלי או במקום שירצו. הרמב"ם פ"ו דין ח"י. ומ"ש הא"א דא"צ להניחו בכלי א' כבר תמהו עליו האחרונים.

א

ג) שם. אומר הרי עירוב זה וכו' וצריך תחלה לזכות להם ע"י אחר שאומר לו זכה בזה לכל בני העיר או לפלוני ולפלוני ואותו אחר מגביהו מן הקרקע טפח כמ"ש לעיל סי' שס"ו סעי' ט' ואח"כ לוקחו מידו וכשמניחו במקום החפץ לקנות שם שביתה קודם שמניח מברך ואומר בזה העירוב וכו' ואח"כ מניחו במקום ההוא ועיין לקמן או' ו'

א

ד) שם. ובלבד שיהא בו מזון שתי סעודות וכו' וה"ה בלפתן של ב' סעודות סגי כמ"ש לעיל סי' ת"ט סעי' ז' יעו"ש

א

ה) שם. שתי סעודות לכל אחד. ולא דמי לע"ח לעיל סי' שס"ה דסגי בי"ח גרוגרות אפי' למרובין דהתם האיסור משום דא' אוסר על חבירו ומשו"ה סגי כשיש בין כולם י"ח גרוגרות דעי"ז הם מעורבים והיו לאחדים משא"כ בתחומין דע"י העירוב נעשה כמו שדר שם וע"כ צריך לכל א' שתי סעודות. ט"ז סק"א תו"ש או' א' ועיין א"ר מ"ש לסתור טעם הט"ז וכתב הטעם משום דתחומין אסמכוה אקרא ולכן לא הקילו כ"כ שיהא סגי בשתי סעודות לכולם יעו"ש. אבל הברכ"י כתב דטעם הט"ז הוא אמת ויציב והביא עוד פו' דסברי הכי יעו"ש.

א

ו) שם. וצריך לזכות להם וכו' והא דצריך לזכות ע"י אחר אינו אלא בשאחד מערב משלו עליהם אבל אם משלהם הוא מערב אין מקום לזיכוי. ב"י עו"ש או' א' וה"ה אם נתן במתנה מזון ב' סעודות לאותו עצמו שחפץ לערב לו והגביהו מן הקרקע טפח נעשה כשלו וא"צ עוד זיכוי ע"י אחר והוא אם אותו אדם ראוי לזכות כמ"ש באו' שאח"ז.

א

ז) שם הגה. ועיין לעיל סי' שס"ו וכו' ר"ל דשם נתבאר מי הוא הראוי לזכות ע"י לאחרים וה"ה לכאן ולענין מי הוא שראוי להעשות שליח להנחת העירוב עיין לעיל סי' ת"ט סעי' ח'

א

ח) שם. וצריך להודיעם. שאין מערבין לאדם עירובי תחומין אלא לדעתו שמא אינו רוצה לערב באותו רוח שרצה, זה ב"י ועיין לקמן רסי' תי"ד.

א

ט) שם. אפי' לא גמר וכו' דכיון דק"ל בדרבנן יש ברירה אמרינן הוברר הדבר שקודם זמן קניית העירוב דעתו לכך ב"י עו"ש.

א

י) שם. אבל אם לא הודיעוהו וכו' ואם הודיעוהו מבע"י שעירובו מבע"י שעירבו אלא שלא הודיעוהו לאיזה רוח עירבו ונודע לו משחשכה הוי עירוב מאמ"ר.

א

יא) שם. אבל אם לא הודיעו וכו' דתו לא שייך ברירה כיון שלא היה יודע כלל מבע"י. תו"ש או' ד' ועיין מש"ז או' ב' שכתב דאם ידע ביה"ש אמרינן ג"כ דיש ברירה אבל לא ידע ביה"ש כלל לא שייך ברירה יעו"ש. והוא כדעה ראשונה דס"י תט"ו סעי' ג' יעו"ש.

א

יב) שם. וכן מי שהניח עירוב לכל שבתות וכו' כגון שהיה מונח עירובו בסוף אלפים למזרח במקום המשתמר והרי הוא מניחו שם עכשיו לכל השנה כולה שבשבת שירצה יקנה לו עירובו ובשבת שלא ירצה יהיה כבני עירו ולא יקנה לו העירוב להפסידו אלפים אמה שבמערב. רש"י עירובין ל"ז ע"ב.

א

יג) שם ואמר איזה מהם שארצה וכו' אבל אם הניח עירובו סתם לכל שבתות השנה ולא התנה אינו יכול לילך אלא לצד עירובו ובשבת שאינו חפץ לילך שם אלא להיות כבני עירו צ"ל מבע"י שבשבת זה איני חפץ שיקנה לי העירוב שבמקום פלוני ואהיה כבני עירי.

א

יד) שם. אעפ"י שלא גמר בלבו וכו' והיינו אם עדיין לא הלך מביתו לצד השני משחשכה דאל"ה אינו יכול עוד לסמוך על העירוב משום דאין מערבין לחצי יום כמ"ש לעיל רס"י תי"ב יעו"ש.

א

טו) שם. יכול לסמוך עליו. והטעם בכ"ז משום דתחומין דרבנן ובדרבנן ק"ל דאמרינן יש ברירה כמבואר בב"י ובאחרונים.

א

טז) שם. או אם יבואו שנים וכו' ואפי' באו שנים ואחד מהם רבו ורצה למחר ללכת אצל מי שאינו רבו מותר ואין אומרים מן הסתם ביה"ש דעתו היה על רבו שפעמים דעתו נוחה בחבירו יותר מרבו. גמ' ופירש"י שם. וכ"כ בעה"ק והביאו פת"ע או' ד':

א

טוב) שם. וכן אם אמר לשנים וכו' מבע"י:

א

חי) שם. הוי עירוב מטעם ברירה דאמרינן דמבע"י היה דעתו לזה לבוש.

א

לכל אחד. פי' אף על גב דבעירובי חצירות מזון שתי סעודות לכלם אבל בע"ת צריך לכל א' מזון שתי סעודות כמספר ההולכים וכן פשוט בגמ' ובפוסקים בתו' פ"ב וכ"מ וראב"ד:

ב

הוי עירוב. דבדרבנן יש ברירה:

א

(א) לרבים משלו אומר וכו' – וגם בנתנו כ"א בפ"ע כשמניח אחד בשבילם צריך לומר בשעה שמניח שהוא מניח לשם עירוב לכל בני העיר וכדלעיל בסימן ת"ט ס"ח במ"ב אלא דכשנותן עירוב משלו בשביל כולם צריך לזכות מתחלה ע"י אחר בשבילם קודם שמניחו:

ב

(ב) מזון שתי סעודות – ואפילו בלפתן למזון שתי סעודות סגי וכדלעיל בסימן ת"ט סעיף ז':

ג

(ג) לכל אחד – ולא דמי לעירובי חצרות דבמזון שתי סעודות לכולם סגי דשם העירוב הוא משום דאחד אוסר ע"ח ועי"ז הם כמעורבין משא"כ בתחומין אין שייך אחד לחבירו וכל אחד כשרוצה לילך חוץ לאלפים שלו צריך לקנות שביתה לעצמו לכך צריך מזון שתי סעודות לכל אחד:

ד

(ד) וע"ל בסימן שס"ו – דשם נתבאר מי הוא הראוי לזכות על ידו. ולענין מי הוא שראוי להעשות שליח להנחת העירוב נתבאר בסימן ת"ט ס"ח:

ה

(ה) וצריך להודיעם – משום דעי"ז הלא מפסיד תחום של צד השני ודלמא לא ניחא ליה:

ו

(ו) מבעוד יום – ואפילו בין השמשות סגי בדיעבד כ"כ הפמ"ג ועיין ביאור הלכה:

ז

(ז) אפילו לא גמר בלבו וכו' – דאמרינן הוברר הדבר שקודם זמן קניית העירוב דעתו לכך היה כיון שידע מתחלה משא"כ בשלא הודיעוהו מבע"י לא שייך לומר דהוברר כיון שלא ידע כלל מבעוד יום:

ח

(ח) יכול לסמוך עליו – והוא נמי משום דאמרינן הוברר הדבר דקודם בין השמשות דעתו היה לכך וכל זה הוא כפי מה דקי"ל דלענין מלתא דרבנן יש ברירה. ופשוט דכל זה אם בלילה לא הלך מביתו לצד השני:

ט

(ט) לרוח שבא לו החכם קנה – ולא מיבעיא אם כבר בא החכם קודם בין השמשות לאותו רוח אלא שהוא לא היה יודע להיכן בא עד למחר שנשמע לו בודאי קנה לאותו רוח דגילוי מלתא בעלמא הוא דאיגלאי מלתא השתא דההוא עירוב קנה אלא אפילו היה החכם רחוק משם ביה"ש בתוך התחום [של סוף ד' אלפים שלו] וא"כ אפשר שלא גמר אז החכם בדעתו כלל לבוא לתוך ד' אלפים שלו [דדלמא אז היה בדעתו שלא לזוז כלל ממקומו וממילא לא קנה עירובו של זה] אפ"ה אמרינן דמהני תנאו משום ברירה דאמרינן הוברר למפרע דלאותו צד שבא החכם היה מאתמול עומד לכך [גמרא]:

י

(י) הוי עירוב – דאמרינן כיון שרצה עכשיו מסתמא בין השמשות שהוא זמן קניית העירוב היה ג"כ דעתיה להאי:

א

לכל א'. לעיל סימן שס"ה כתב דיני ע"ח וכ' שם די"ח גרוגרות סגי אפי' למרובין והכא בעינן לכל אחד וא' נראה דבחצירות הוא האיסור משום שהאחד אוסר על חבירו מ"ה סגי שיש בין כולם י"ח גרוגרות דעי"ז הם מעורבין והיו לאחדים משא"כ בתחומין אין האיסור משום אחד אוסר על חבירו אלא דגבול יש לכל א' אלפים אמה ותו לא וע"י העירוב נעשה כמי שדר שם ע"כ צריך כל א' להתיר לו יותר מגבולו ואין תועלת מן אחד על חבירו לערב הרשויות כנ"ל פשוט ובלבוש טרח עצמו לחלק בענין דחוק ללא צורך:

ב

וכל מי שירצה לסמוך. הטעם בגמרא דבדרבנן קי"ל דיש ברירה: