שולחן ערוך, אורח חיים שצ״ז: דין שביתת היחיד וכליו ומהלך אלפים אמה ובו יח"ס – עם 21 מפרשים

א

דין שביתת היחיד וכליו ומהלך אלפים אמה ובו יח"ס
כל אדם יש לו אלפים אמה לכל רוח חוץ מארבע אמותיו או מהמקום ששבת בו:

ב

קדש עליו היום בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך אלפי' פסיעו' (בינוניות) (טור) שהם תחום שבת:

ג

כשם שאין אדם רשאי להלך בשבת וביום טוב אלא אלפי' אמה לכל רוח כך כליו ובהמתו אין יכול שום אדם להוליכ' חוץ לאלפים אמה של בעליה' ואם עירבו בעליה' לרוח א' אין שום אדם יכול להוליכם לרוח האחרת אפי' פסיעה אחת במקו' שאין הבעלי' יכולי' לילך: הגה ועיין לעיל סוף סימן ש"ה אם מותר למסור בהמה לעכו"ם במקום שיש לחוש שיוציאנה חוץ לתחום:

ד

המוסר בהמתו לבנו הרי היא כרגלי האב:

ה

מסרה לרועה אפי' נתנה לו בי"ט הרי הוא כרגלי הרועה ואם מסרה לשני רועים הרי הוא כרגלי בעליה מפני שלא קנה א' מהם:

ו

שור של פטם כרגלי מי שלקחו לשחטו ביו"ט וכן אם שחטו בעליו בי"ט ומכר בשרו כל א' מהלוקחי' מוליך מנתו למקום שהוא הולך:

ז

שור של רועה כרגלי אנשי אותה העיר:

ח

כלים המיוחדי' לא' מהאחי' שבבית הרי הם כרגליו ושאינם מיוחדי' אין יכולי' להוליכם אלא למקום שכולם יכולים לילך:

ט

שנים ששאלו חלוק זה לילך בו שחרית וזה לילך בו ערבית לא יוליכו אלא למקום ששניה' יכולים לילך ואם עירב זה לסוף אלפים למזרח וזה לסוף אלפים למערב לא יזיזוהו ממקומו:

י

ב' שלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביום טוב אע"פ שלקח כל א' מנתו הרי כל הבשר כרגלי שניהם אבל אם לקחו חבית של יין וחלקוה ביום טוב חלקו של כל א' מהם כרגליו:

יא

השואל כלי מחבירו מערב יום טוב אפי' לא לקחו עד הלילה הוא כרגלי השואל ואם שאלו ממנו ביום טוב אע"פ שדרכו לשאלו ממנו בכל יום טוב הרי הוא כרגלי המשאיל:

יב

האשה ששאלה מחברתה מים ומלח לעיסתה ותבלין לקדירתה בי"ט הרי העיסה ותבשיל כרגלי שתיהן:

יג

לקח מחבירו בי"ט גחלת לא יוליכנה אלא כרגלי הנותן אבל אם הדליק נר או עץ משלהבת חבירו הרי הוא כרגלי זה שהדליק:

יד

בור של יחיד הרי הוא כרגלי בעליו ושל אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל הפקר כרגלי הממלא:

טו

נהרות המושכי' ומעיינו' הנובעים הרי הם כרגלי הממלא היו באים מחוץ לתחום לתוך התחום ממלאים מהם בשבת ואין צריך לומר ביום טוב:

טז

מילא מים מבור של הפקר לצורך חבירו הרי הם כרגלי הממלא:

יז

מי שהיו לו פירות מופקדים בעיר אחרת רחוקה ממנו ועירבו בני אותה העיר לבא אצלו לא יביאו לו מפירותיו שפירותיו כמוהו במה דברים אמורים כשייחד להם קרן זויות אבל אם לא ייחד להם הם כרגלי זה שהם מופקדים אצלו:

יח

מי שזימן אצלו אורחים בי"ט לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך בו אא"כ זיכה להם מערב יו"ט ע"י אחר במנות אלו:

א

בינונית. היינו אורך ב' מנעלים מנעל א' מקום מצב הרגל ומנעל הוי בין רגל לרגל מהרי"ו סע"ה ובסימן ש"א ס"א:

ב

כליו. מיירי במלבוש ועיין סי' ת"ג. מ"א:

ג

לרועה. אפי' לרועה עכו"ם עיין ססי' ת"א. מ"א:

ד

לשני. אע"פ שמעי"ט מסרה לשניהם ובי"ט בירר דבריו שמסרה לאחד מהן אפ"ה הוי כרגלי שתיהן לפי שלא בירר דבריו מעי"ט:

ה

כרגלי. אפילו עירב רועה ד' אלפים לרוח א' אינו מעכב על מי שלקחו ממנו מלהוליכה לרוח שכנגדו. רש"י עיין ט"ז:

ו

שניהם. לפי שבין השמשות ינק כל אחד מחבירו:

ז

העיסה. ולא אמרינן דליבטל מים ומלח בעיסה דכיון שבאו לתקן העיסה ה"ל כמין במינו ולא בטל בדשיל"מ עיין סי' תקי"ג ועיין סי' שי"ח סס"ט:

ח

אותה העיר. ואם עירב אחד מהעיר יכולים להוליכן עמו וה"ה אם נתנן לעכו"ם אבל מילאן עכו"ם אין יכול להוליכן אלא למקום שכל אנשי העיר יכולין לילך. מ"מ ר"ן מ"א:

ט

המושכים. אפי' אין נובעין כיון דניידי לא קנו שביתה:

י

הנובעים. אע"פ שאין יוצאין חוץ ממקום נביעתן. מ"א:

יא

מחוץ. גשמים היורדים בי"ט סמוכים לעיר הם כרגלי אנשי אותה העיר וכ"ש כשירדו לתוך העיר עצמה דלא קנו שביתה באוקיינוס או בעבים דמניד נייד שם יש"ש גמרא. ומשמע בתוספות דף מ"ו דתוך התחום מקרי סמוך לעיר. מ"א ע"ש:

א

משנה עירובין מ"א מ"ה ופשוט בכמה מקומות

ב

שם בגמרא מ"ב

ג

משנה ביצה ל"ז וגמרא שם

ד

שם ל"ז

ה

משנה שם ל"ז

ו

שם ברייתא וכר' דוקא

ז

שם במשנה ובגמרא כפי' המשנה שם וכפירוש רש"י וכ"כ הטור

ח

שם מימרא דשמואל ל"ח

ט

רמב"ם בפ"ה מהי"ט

י

שם ל"ח

יא

משנה שם

יב

ברייתא שם ל"ז

יג

ברייתא שם הרי"ף והגאונים והרמב"ם בפ"ה מהי"ט

יד

משנה וגמרא שם

טו

משנה שם

טז

משנה שם

יז

משנה שם

יח

ברייתא שם

יט

בפי' הרא"ש וכן איתא בתוספות וכן דעת הר"ן

כ

רמב"ם בפ"ה מהי"ט וכתב ה"ה שהוא מסוגיא דפ' מי שהוציאוהו מ"ו

כא

שם בגמרא וכרב ששת כתב הר"ן שכן נראה דעת הרי"ף ודעת הרמב"ם בפ"ה מהי"ט

כב

משנה שם

כג

הכי מפרש לה שם בגמרא אליבא דרב דקיי"ל כוותיה

כד

שם בגמרא וכרב

כה

משנה שם

א

ס"א כל אדם. מתני' מ"ה ומ"ח:

ב

חוץ מד"א. נ"ב א' נ' ב' אבל במקום שאין מסויים כו' ושם כגון דאיכא כו':

ג

או. ס"א ב' ושם נ' ב' מהלך את כולה כו':

א

ס"ג ואם עירבו. שם ב' ת"ר שנים כו':

א

ס"ה מסרה לרועה. ובבנו לא חילק כפי' שם דיקא נמי ר"ל בשלמא אי דיקא בשני רועים היינו דאיצטריך למתני בנו דאע"ג שהוא רועה א' כו' וכמ"ש המ"מ ע"ש:

א

ס"ו שור של כו' וכן אם. כ"ז לשון הרמב"ם שם:

ב

סט"ו נהרות כו' כרגלי הממלא. עתוס' בעירובין מ"ה ב' ד"ה י"ט כו':

ג

סט"ז מילא מים. כרב ששת שם וכפי' ר"ת שם וכגי' דרב ששת סובר דקנה חבירו ומטעם מיגו דזכי כו' לכך כרגלי הממלא:

א

פסיעות בינונית – ופשוט דאם הוא אדם ארוך שפסיעה בינונית שלו הוא יותר מאמה דצריך לשער באדם בינוני דעלמא שהרי יותר מאלפים אמה אסור לילך בשבת ואסמכוהו אקרא וכמ"ש בתו"ש. וכן פשוט דאם הוא אדם ננס שפסיעותיו קצרות ואינו מחזיק כשיעור אמה יוכל לילך יותר מאלפים והשו"ע מיירי באדם בינוני:

א

שור של רועה כרגלי וכו' – עיין מ"ב ומסתברא בפשיטות דהיינו דוקא של רועה שדרכו לפעמים למכור וע"כ אמרינן דאף שמכרו ביו"ט דעתו היה מעיו"ט לאוקמי ברשותיה של מי שיקחנו אח"כ ולהכי אינו נגרר אחר רגלי המוכר אבל באדם דעלמא שאין דרכו למכור בהמות הולכין אחר המוכר כיון דביה"ש היתה אצלו ובאפן כזה מיירי הברייתא דר' דוסא בדף ל"ז ע"ב עי"ש:

ב

אנשי אותה העיר – עיין מ"ב ולענין הרועה גופא אם לא מכר פשוט דהרי הוא כרגליו ולא אמרינן שחשב להוציא מרשותו אלא אם לבסוף מכר וכ"מ מרש"ש ד"ה הרי ע"ש [ולפלא על הא"ר שכתב בהפכו ואולי ט"ס הוא שם] ודע עוד דמה שאמרינן כרגלי אנשי אותה העיר היינו אם הלוקח לא עירב אבל אם הלוקח עירב יכול להוליכו למקום שעירב [כ"כ הר"ן והמאירי וכן מסיק בנהר שלום ומאמר מרדכי ע"ש] ואם בא בן עיר אחרת שעירב לכאן ולקחו ביו"ט יכול להוליך עד אלפים אמה דעכ"פ לא גרע מאנשי העיר כן מבואר בר"ן ע"ש:

א

הרי כל הבשר כרגלי שניהם – דע דדין זה אף שהמחבר העתיקו בלי מחלוקת מ"מ נראה דיש להקל בו לצורך גדול כי דין המחבר הוא רק דעת הרי"ף והרמב"ם אבל שארי ראשונים פליגי על זה היינו רש"י והמאור והעטור והריא"ז והרא"ש והטור וכ"כ הרא"ה בחידושיו להקל וכן משמעות הר"ן כמ"ש בב"י וכן דעת הריטב"א מובא בשיטה מקובצת פ' איזהו נשך דהיכי דמקשי ר"כ ור"א לרב ושתיק אודויי אודי להם וכ"כ הנימוק"י בפ"ק דב"ק בשם הרמ"ה ועיין בתוס' ב"ב ד' ס"ב שכן גם דעתם וגם הרשב"א בעצמו כתב לעיקר דהלכה כמקילים עיין בחידושיו למס' ביצה ובעבוה"ק אלא שמסיים ומ"מ יש לחוש להחמיר כדעת הראשונים וע"כ במקום צורך בודאי יש להקל ובפרט שהוא מילתא דרבנן:

א

לצורך חבירו הרי הם כרגלי הממלא – עיין מ"ב שכתבנו דיש חולקים ע"ז ונבאר דבאמת שיטת המחבר הוא ע"פ דברי ר"ת ורא"ש ור"ן [גם בחי' רא"ה לביצה מחזיק בשיטת ר"ת אלא דנוטה שם לומר דאף כרגלי הממלא קאמר אבל גם כרגלי המתמלא צריך להיות ואינו יכול השני להוליך אלא למקום שעירבו שניהם עיי"ש וטעמו מובן ע"פ מה שכתב בחי' הרשב"א להקשות על סברת ר"ת עיין בחי' הרשב"א ודוק] אבל באמת רוב ראשונים חולקים ע"ז ודעתם דהרי הם כרגלי המתמלא לפי מה דקיי"ל בכל מקום המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והם רש"י ורשב"ם מובא בתוס' וכן פסק ר' חננאל בפירושו [ומה שמביא בהג"ה מיימוני בשם הר"ח מגומגם ואפשר ט"ס יש שם] וכן הוא דעת בעל המאור והראב"ד שם בהשגותיו וכן הוא דעת הרשב"א בחידושיו עיי"ש שהאריך והקשה על סברת ר"ת וכן נוטה דעת המאירי עיי"ש וכן הוא דעת המגיד וכתב שם שכן דעת הרמב"ם והרי"ף שהשמיטו הלכה זו משום דסמכו על הכלל הידוע דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו [וטעם זה על השמטת הרי"ף והרמב"ם יותר נוח מטעם הר"ן דפסקו כר"ש וסמכו על סתם מתני' דבור של עולי בבל כרגלי הממלא ומדלא חילקו בסתמא מיירי בין שממלא לצורכו בין שממלא לצורך חבירו דזה הוא דוחק גדול] וכן דעת הריא"ז אלא שהוא העתיק רק בשנתנו לו ומטעם דקנה מן ההפקר והוא רק כפי המובא בסוגיא דביצה אבל לפי מה דקיי"ל בכל מקום המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אין אנו צריכין לזה ואפשר שגם כוונתו כן אלא שהעתיק כפי האמור בסוגיא דביצה לרב נחמן וכן פסק בשיטת ריב"ב באלפסי דכרגלי מי שנתמלא ובא"ר ובנהר שלום הערו כמעט בכל הדברים אלא דהם כתבו וציירו דין זה בשכבר בא לידי מי שנתמלא ובאמת מכל הני ראשונים מוכח דאפילו עודן ביד הממלא ג"כ אסור להוליכם כרגליו אלא כרגלי מי שנתמלא בשבילו דהרי אינם שלו אלא שייכים הם למי שנתמלא בשבילו דהמגביה מציאה וכו' קנה חבירו ומה שכתב בעבודת הקודש ונתנם לחבירו הוא לשון הש"ס וה"ה אפילו לא נתן ולא מצאנו חילוק זה רק בריא"ז וכנ"ל דנקט מטעם דזוכה מן ההפקר אבל לכל הראשונים לא צריכנא לזה אלא מטעם המגביה וכו' קנה חבירו וע"כ מסתברא לפסוק שלא כדברי המחבר רק כרגלי שנתמלא בשבילו ובפרט אם כבר הגיעו ליד מי שנתמלא דבזה מפורש גם בריא"ז וכן גם דעת הב"ח בכגון זה דכרגלי מי שנתמלא הם ובאמת יש יותר סברא לומר כרגלי מי שנתמלא בשעה שהם בידו מבשעה שעדיין הם ביד הממלא עיין בחי' הרשב"א בקושיותיו על שיטת ר"ת ודוק:

א

שפירותיו כמוהו – ובתוספתא סוף ביצה איתא ואם יש שם אפוטרופוס (ר"ל במקום הפירות) מנהיג נכסיו של בעל הפירות מביאין ע"פ אפוטרופוס אם הוא עירב עכ"ל ופשוט הוא דהו"ל כמו רועה המובא בסעיף ה':

ב

כשייחד להם קרן זוית – עיין מ"ב דעיקר הדבר תלוי אם קיבל עליו הנפקד שמירה והוא כפירש"י ור"ח וכן פירש הרא"ה ומאירי ורא"ש וטור ורי"ו אכן באמת לשון המחבר שהוא לשון הרמב"ם אינו מורה כפירוש זה אלא דעיקר הדבר תלוי בייחד לו מקום דהעמידו ברשותו לענין עירוב ובמסרו לנפקד בלא יחוד מקום העמידו ברשות הנפקד ולא תלי הדבר כלל בחיוב שמירה ואפילו שכרו להדיא שישמור אעפ"כ ביחוד מקום קאי ברשותיה לענין עירוב [ומשמע עוד מלשונו דהאי ייחד לו קרן זוית קאי על המפקיד והיינו כנ"ל] וכבר העיר בזה בנשמת אדם עיי"ש שהאריך איך לנקוט לדינא:

א

במג"א סס"ק ה' לפי שלא בירר דבריו נ"ב פירוש שלא פירש מערב יו"ט לאיזה שארצה דאז תליא בברירה אבל כשלא אמר כלום לא שייך ברירה:

א

סעיף י' ב' שלקחו בהמה בשותפות נ"ב הנה קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ונחלקו בזה האחרונים אם זה הוי מכח ודאי או מכח ספק וכבר כתבנו מזה בכמה דוכתי בעזה"י וכעת נראה עוד להביא ראיה דהוי רק ספק ממה דאיתא במנחות פ"י מ"ד והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטורין מן המעשרות ר"ע מחייב בחלה ובמעשרות ע"ש בפירוש הרע"ב ובפירש"י ותוס' וקשה הרי עכ"פ אין ברירה וא"כ בשעת קניית ההקדש בתבואה ובשעת קצירה וטחינה לא הוי ידוע איזה ממנו יהיה לקרבן א"כ הוי כל חד בספק הקדש כיון דאין ברירה ולמה יתחייב במעשר וא"ל דר"ע ס"ל כמ"ד יש ברירה דהרי בסוף מעילה קאמר שם פירש"י ותוס' לחד פירושא דהש"ס רוצה לאוקמא דעת ר"ע כמ"ד אין ברירה והו"ל להקשות מכאן דאיך ס"ד דר"ע ס"ל אין ברירה א"כ למה מחייב כאן במעשרות ובע"כ מוכח דאף למ"ד אין ברירה הוי רק ספק ולא ודאי ולכך ממילא מחייב ר"ע במעשרות מכח ספק להיפוך דלמא יש ברירה אבל התם כיון דר"ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי א"כ כיון דעכ"פ ספק הוי דלמא אין ברירה הו"ל לחייב התם אשם תלוי ומוכח מזה דאף למ"ד אין ברירה הוי רק ספק ולא ודאי ואתי שפיר ודוק:

ב

(שם סעיף יב) האשה ששאלה מחברתה מים ומלח וכו' נ"ב עיין בסוגיא ובתוס' שם מה שהקשו דהרי הוי מין באינו מינו ועיין בחיבורינו על יו"ד מהדורא ה' בהלכות בב"ח מ"ש שם ליישב קושיא זו ע"ש ודוק:

א

כוונתו דשם בס"ק זיין מבואר דדוקא ביצה דעביד לטעמא וחזותא לא בטיל אבל מים ומלח בעיסה בטלים ולפי זה דין זה סותר לדברי הב"י שם אמנם דין דהכא אי אפשר לדחות שזה מימרא דרב אשי בביצה דמים ומלח בעיסה כרגלי שתיהם ולא בטלי בעיסה משום דהוי דבר שיל"מ אמנם תוס' שם כתבו שני טעמים האחד דגבי תחומין שהוא משום ממונא לכן חמירא והוי כמו בעלמא מין במינו ועוד כתבו תירץ אחר דמים ומלח שבאים לתקן העיסה הוה מין במינו ולפי"ז ה"ל למג"א כאן לכתוב תירץ ראשון של התוספות אמנם כוונת המג"א נלע"ד לפי שהוא איסו' מדרבנן עבדינן בכל דוכת' לקולא וכאן באיסור תחומין לפי תירוץ הראשון של התוספת היה הדין כן בכל דבר שאם אשה לקחה איזה דבר לערב בתבשיל ולקחה מאשה אחרת הוה כרגלי שתיהן ובזה סמכינן אתירוץ השני דדוקא מים ומלח מיחשב מין במינו ושם בסי' תקי"ג דמיירי באיסור מוקצה שאינו תלויה בממון אמרינן להיפך דתירוץ הראשון עיקר ולכך מים ומלח בטלים אם הם של מוקצה ונתערבו בעיסה ובסי' שי"ח כתב טעם מרווח כיון שנתבטל קודם שנאסר אפי' לתירוץ השני של התוס' שרי:

א

[א] [לבוש] וחייבין וכו'. במלבושי יום טוב חולק דאין חטאת אלא בשגגת כרת והכא אינו אלא בלאו דאל יצא וכן מבואר בשבת דף קנ"ג דאין חיוב חטאת אפילו לר' עקיבא דסבירא ליה תחומין דאורייתא. כתב רוקח סימן קע"ח ואם תאמר בשבת ניתנה תורה ואמרינן שקול הדיבור חזרו לאחוריהם שתים עשרה מיל הרי יצאו חוץ לתחום, ויש לומר הואיל ועננים מקיפין אותם כאילו מחיצות בני אדם וכאילו לא יצאו:

ב

[ב] [לבוש] ויש אומרים וכו'. הם המרדכי והרא"ש ורמב"ן ורשב"א והטור ורבינו ירוחם דף צ"ו עיין שם, ומשמע שכן סבירא ליה לרי"ף וכן משמע בשלטי גיבורים סוף פרק קמא דעירובין ועיין סוף סימן ש"ה:

ג

[ג] [לבוש] אפילו הולכי וכו'. כן כתב הטור וכתב בית יוסף שהוא מסוף פרק קמא דעירובין דמחנה חייבין, וצריך עיון הא למאן דאמר דתחומין מדרבנן אידחי זה וכן בעבודת הקודש דף ק"ט פוטר במחנה אפילו יותר משתים עשרה מיל, לכן נראה לי דסבירא ליה לומר דהולכי מדבריות לאו בכלל מחנה הן וצריך עיון, ועיין שס"ו סעיף ב':

ד

[ד] פסיעות וכו'. בינונות (רמ"א), והיינו אורך שתי מנעלים מנעל אחת במקום מצב הרגל ומנעל הוי בין רגל לרגל (מהרי"ו ע"ה), וצריך עיון מאי טעמא השמיטו הלבוש. ועיין סימן שצ"ט סעיף י' דיהבינן ליה אלכסונן וכן משמע בבית יוסף:

ה

[ה] כליו. מיירי ביום טוב דבשבת אסור להוציא, אי נמי מיירי במלבוש. כתב עבודת הקודש דף ל"ה במה דברים אמורים בזמן שהן תוך תחומו ואפילו הן באוצרות חוץ מן העיר כל שהן תוך תחומו הרי הן כרגליו היו נתונין בעיר אחרת אף על פי שבני אותה העיר עירבו אצלו ויכולין לבוא למקום שהוא שובת שם לפירותיו נדונין באותה עיר לא יזיזם ממקומן:

ו

[ו] לבנו וכו'. כן כתב בית יוסף בשם הרמב"ם ופסק כן בשולחן ערוך, ואני תמה הא בעבודת הקודש שם חולק עליו ופסק דבנו הרי הוא כאחר וכן בים של שלמה פרק חמישי דביצה חלק על רמב"ם, ועוד תמיהני דרמב"ם גופיה בפירוש המשנה פסק דהוא כאחר וכן משמע מטור ורא"ש ורבינו ירוחם דף ל"ג שלא חילקו בין בנו לאחר גם המגיד פרק ה' דיום טוב כתב דרש"י ושאר מפרשים פסקו דבנו כאחר, לכן נראה לי ברור שלא לפסוק כפסק דשולחן ערוך ולבוש בזה:

ז

[ז] [לבוש] דלא בירר דעתו וכו'. משמע שאם אמר מערב יום טוב למי יתן אף שלא מסרו לו אלא ביום טוב הרי הוא כרגל אותו שאמר ונתן לו וכן משמע בעבודת הקודש. הנה הר"ן נדחק לפרש דברי הרי"ף דאם מסרה מערב יום טוב לשניהם וביום טוב בירר ואמר שמוסרה לאחד מהן אפילו הכי הוי כרגלי שתיהן לפי שלא בירר מערב יום טוב, עד כאן. ולעניות דעתי פירוש הרי"ף כפשטן דאם מסרה לשני רועים ביחד אפילו בערב יום טוב והניח להם כך גם ביום טוב הרי הוא כבעליו לפי שלא נתקיימה קניתם לאחד מהן וכן משמע בפירוש המשנה לרמב"ם פרק משילין וברמב"ם פרק ה' דיום טוב. ומכל מקום לדינא אפשר לפסוק כסברת הר"ן הנזכר לעיל, אך על פירושו קשה נימא שיהא כרגלי שני הרועים כמו שנים ששאלו בסעיף ט', ויש לחלק:

ח

[ח] שני רועים וכו'. אפילו אחד בנו אם לא שרגיל למסור לבנו אז הרי הוא כרגלי בנו (עבודת הקודש שם), ואזיל לטעמיה כמו שיתבאר:

ט

[ט] אותה עיר וכו'. ומוליכין אותו אלפיים אמה לכל רוח ואפילו היו קצת מאנשי אותה מדינה שערבו לאחת מן הרוחות אינה אוסר על אנשי מדינה אלא הרי הוא כרגלי רוב אותה אנשי מדינה (עבודת הקודש), ואפילו עירוב הרועה לרוח אחרת אינו מעכב על הקונה אבל אם בא אחד מעיר אחרת על ידי עירוב וקונה אינו יכול להוליכה למקומו כן משמע ברש"י ביצה דף ל"ח וקא משמע לן הלבוש אף שרועה עירוב לעיר אחרת ויש קונה מאותה עיר אין מוציא וכו' כן נראה לי, ונחלת צבי השיג בחינם והוא הדין דהוא עצמו אינו מוציא חוץ לתחום אף שעירב:

י

[י] הרי העיסה וכו'. ולא אמרינן דליבטל ברוב דהוי מין בשאינו מינו מכל מקום כיון דאי אפשר לעיסה ולקדירה בלא אלו הוי כמין במינו (תוס' ועבודת הקודש), ור"ן תירץ דכיון שיש לו מתירין עכשיו במקום שרגלי שתיהן שווין בה לכך אף במין בשאינו מינו לא בטל:

יא

[יא] [לבוש] ונכרי וכו'. כיון שלא עירבו בני עיר:

יב

[יב] [לבוש] ואם עירב וכו'. צריך לחלק בין הא לסימן ק"י וצריך עיון:

יג

[יג] נהרות המושכים וכו'. משמע אפילו אינו נובעין כיון דניידי לא קנה שביתה (מגן אברהם). ומה שכתב הלבוש בגומת נראה לי הוא מפירוש רש"י אבל בעבודת הקודש זה לשונו, דוקא מים המכונסין בבורות ובמערות או מים הנובעים והמכונסין בבאר וכיוצא בזה אבל מים המושכין בין מים בנהרות בין מים ההולכים כמעיינות הנובעים וזוחלין למקום נביעתן לכן מימיהם אינן קונין שביתה שהוא נע ונד, עד כאן. כתב מגן אברהם גשמים היורדים ביום טוב סמוכים לעיר הם כרגלי אנשי אותה העיר וכל שכן כשירדו לתוך העיר עצמה (ים של שלמה ג"ם), ובתוך התחום משמע דמקרי סמוך לעיר ונראה לי מגן אברהם. ולא דק דבעירובין דף מ"ו מבואר דדוקא ביורדין מערב יום טוב לפי שדעת אנשי העיר עליהן אבל היורדין ביום טוב הם כרגל כל אדם כמו היורדין בערב יום טוב חוץ לתחום וכן משמע בעבודת הקודש שם, ובים של שלמה פרק משילין סימן ט"ו קאי על היורדין בערב יום טוב ודו"ק, ועוד בהגהות אשירי ממהרי"ח פרק מי שהוציאוהו ונראה לי דמיירי נמי בהכי עיין שם:

יד

[יד] כרגלי הממלא וכו'. וכשנותנין לחבירו הוא כרגלי חבירו (ב"ח ועולת שבת), ולא דק דלא קיימא לן הכי כמו שכתב הרא"ש (מגן אברהם). ואני מצאתי שפסק בעבודת הקודש דף ל"ו דב"ח וכן ריא"ז בשלטי גיבורים דף ש' לכן שמתי אל לבי לעיין בשיטה זו ומצאתי תמיה גדולה על בית יוסף ושולחן ערוך ולבוש ומגן אברהם הנמשכין אחריו שכתב זה לשונו, הרי"ף והרמב"ם השמיטו זה משום דפסקו כרגלי הממלא אף דבגמרא אוקי פלוגתא כרב נחמן ורב ששת במגביה מציאה לחבירו אם קנה חבירו וכיון דקיימא לן דקנה אם כן הלכה כרגלי חבירו הא היפך רש"י הגירסא כי היכא דלא נימא רב נחמן קונה דהא הוא דאמר בפרק קמא דבבא מציעא לא קנה עד כאן לשונו. ותימא לי איך לא ראה במגיד פרק ה' מהלכות יום טוב שכתב להיפך דרי"ף ורמב"ם השמיטו משום דסבירא ליה המגביה מציאה לחבירו קנה ואם כן הוא כרגלי חבירו, עד כאן, ולפחות הוה ליה להבית יוסף להביאו, ועוד עיינתי בפירוש רש"י בביצה דף ל"ט שאינו מהפך כל הגמרא אלא פירש דאף למאן דאמר דלא קנה מכל מקום סבירא ליה לר' נחמן דוקא כל שלא בא ליד חבירו אבל כשבא לידו ודאי קנה, ואם כן הלכה כר' נחמן, וזה כוונת הר"ן שם ולרשב"ם בתוס' שם נמי הלכה כן עיין שם:

טו

[טו] [לבוש] שיכול לטעון וכו'. ולפי זה באמר בשעת שמילא שימלא לחבירו או שחבירו אמר זכה לי דאז אין יכול לחזור כמו שנתבאר בחושן משפט שם הוא כרגלי חבירו, וכבר כתבתי דעת רוב פוסקים כן בכל ענין כשנתנו לחבירו, מיהו כשמילא לעצמו ואחר כך נתן לחבירו הוא כרגלי ממלא ראשון:

טז

[טז] שיחד וכו'. דאז לא קיבל שמירתו עיין בחושן משפט סימן שצ"א (מגן אברהם):

יז

[יז] אלא אם כן זיכה וכו'. ואף דבשואל בסעיף י"א בדבור קנה התם אמר לו משאיל לשואל גופיה הילכך סמכיה דעתיה אבל הכא דלא אמר לו בעינן זיכוי על ידו והוי כמו ייחד קרן זויות דלעיל עיין בר"ן פרק משילין:

א

א) [סעיף א'] כל אדם יש לו אלפים אמה וכו' כדרשינן אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה. עירובין נ"א ע"א. ואינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. כ"כ הרי"ף והרא"ש בסוף פ"ק דעירובין. וכ"כ הטור. ומיהו חוץ לי"ב מיל כתב הרי"ף שם דבירושלמי קאמר דהוי דאורייתא יעו"ש. וכ"כ הרמב"ם ריש פכ"ז. וכתב שם המ"מ שכ"ה הסכמת הגאונים. אבל הרא"ש והמרדכי כתבו דלגמ' דידן אפי' חוץ לי"ב מיל לא מיתסר אלא מדרבנן וכתב המ"מ שם דלדיעה זו הסכימו הרמב"ן והרשב"א יעו"ש. והב"ד ב"י. ודע דגם לדעת הסוברים דחוץ לי"ב מיל דאורייתא אין בו איסור כרת רק לאו בעלמא דהא לא נמנה בט"ל מלאכות וכ"ה בהרמב"ם שם שלא כתב בו כ"א איסור מלקות. וכ"כ בס' החינוך ובס' מצות ה' פ' בשלח יעו"ש. ומ"ש הלבוש דחייבין עליו חטאת כבר השיג עליו המי"ט והביאו א"ר אות א' יעו"ש. ועיין לעיל סי' של"ד אות קל"ז ולקמן סי' ת"ד אות י"ד:

א

ב) והא דחוץ לי"ב מיל הוי דאורייתא דוקא לאדם עצמו אבל כליו ובהמתו אינו אלא מדרבנן, הרלנ"ח סי' כ"ח, והר"ם אלשקר סי' מ"א נראה שחולק בזה. כנה"ג בהגב"י, ועיין לעיל סוף סי' ש"ה בהגה ולקמן אות י"ב:

א

ג) שם. יש לו אלפים אמה וכו' ואם העלילו עליו מותר לילך חוץ לתחום מפני פיקוח נפש. וכתוב בדרשות מהרי"ל שאפי' כפרה א"צ. שכנה"ג בהגה"ט אות א':

א

ד) שם. חוץ מד' אמותיו. דכל אדם יש לו ד"א במקום ששבת כמ"ש בסי' הקודם ומשם מודד אלפים אמה לכל רוח:

א

ה) שם. או ממקם ששבת בו. פי' שאם שבת במקום שמוקף מחיצות דחשבינן כולו כד"א כמ"ש בסי' הקודם סעיף ב' אז מסביב אותם המחיצות מודד אלפים אמה לכל רוח:

א

ו) [סעיף ב'] מהלך אלפים פסיעות. היינו חוץ מד' אמותיו כמ"ש בסעיף הקודם. ועיין סי' שצ"ט סעיף יו"ד דיהבינן ליה אלכסונן וכ"מ בב"י. א"ר אות ד' וכ"כ הר"ז אות א' ועיין בדברינו לשם בס"ד:

א

ז) שם. פסיעות בינונות. דדרך הליכתו של אדם אמה. רש"י. והיינו אורך ב' מנעלים מנעל א' מקום מצב הרגל ומנעל הוי בין רגל לרגל. מהרי"ו סי' מ"ה. מ"א סק"א: א"ר שם. תו"ש אות ב' ר"ז או' ב' ח"א כלל ע"ו אות א' וכתב בחידושי הריטב"א וכ"ז היינו אם צריך לילך בשבת לאיזה צורך מצוה מונה אותו דהוה כמדידה של מצוה דשרי כמ"ש סי' ש"ו סעיף ז' יעו"ע. תו"ש שם:

א

ח) שם. פסיעות בינונות. ואם הוא אדם ארוך שפסיעות בינונות שלו הוא יותר מאמה צריך לשער באדם בינוני דאלו האלפים אמה הם שוים לכל אדם ולא כמו ד"א ששבת בהם שמשערים בדידיה:

א

ט) שם פסיעות בינונות ושיעורם מיל שהוא י"ח מוניטין. בי"ד סי' ק"ל, וכ"כ שע"ת בשם חוט השני דף ק"ט ע"ב יעו"ש ועיין לעיל רסי' רס"א בהגה ובש"ע שם סעי' ב'

א

י) [סעיף ג'] כשם שאין אדם רשאי וכו' זהו לשון הטור וכתב עליו הב"י דדין זה עם כל הבאים מכאן עד סוף הסי' לא ניתנו ליכתב אלא בהלכות יו"ט דאינם לענין שבת כלל ולא כתבם הטור כאן אלא אגב גררא עכ"ל מיהו הב"ח והפרישה או' ג' כתבו דקצתם שפיר שייכי לענין שבת והשאר אגב גררא יעו"ש.

א

יא) שם. כך כליו ובהמתו וכו' דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ביצה ל"ז ע"א.

א

יב) שם. כך כליו ובהמתו וכו' ומיירי ביו"ט. דבשבת אסור להוציא א"נ מיירי במלבוש. מ"א סק"ב א"ר או' ה' תו"ש או' ג' ועיין לקמן סי' ת"ג.

א

יג) שם. כך כליו ובהמתו וכו' לאפוקי עבדו ושפחתו הכנענים כיון דשייכי במצות כמ"ש לקמן סי' תי"ד תו"ש או' ג' ועיין בדברינו לשם.

א

יד) שם כך כליו ובהמתו וכו' וה"ה פירותיו וכל דבר השייך לו ביצה ט"ל ע"ב ופירש"י שם וכתב בעה"ק דף ל"ה בד"א בזמן שהם תוך תחומו ואפי' הן באוצרות חוץ מן העיר כל שהן תוך תחומו הרי הן כרגליו. אבל אם היו נתונים בעיר אחרת אעפ"י שבני אותה העיר עירבו אצלו ויכולים לבא למקום שהוא שובת שם פירותיו נידונין כאותה העיר ולא יזיזם ממקומם א"ר או' ה' ועיין לקמן סעי' י"ז

א

טו) שם כך כליו ובהמתו וכו' ונראה דבהמה וכלים של נכסי מלוג הרי הם כרגלי הבעל ואם נתן לה אחד מתנה ע"מ שאין לבעל רשות בהן ומה שתרצה תעשה הוי כרגלי שניהם. ונראה פשוט דאם א' בעיר אחרת רחוק יותר מאלפים אמה ופירותיו כאן מותר להוליך הפירות לצד עירו ולא חיישינן שמא עירב הוא לצד אחר רחוק אלפים ממנו דאז אין להם אלא ד"א דמוקמינן לה אחזקה שלא עירב גם נראה דאם היה רחוק מכאן ונודע שהוא גוסס כבר ג' ימים דאז הוא בחזקת מת וכליו קנו שביתה אצל יורשיו כמ"ש סי' שכ"ט עי"ש וביו"ד סי' של"ט ובאה"ע סי' י"ז תו"ש או' ג'.

א

טז) שם הגה. ועיין לעיל ססי'. ש"ה וכו' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

טוב) [סעיף ד'] המוסר בהמתו לבנו וכו' לפי שדרך בני אדם להפקיד כליהם ביד בניהם ואין כוונתם למסור ברשותם מ"מ פ"ה מה' יו"ט דין י"א מ"א סק"ג. תו"ש או' ד' ר"ז או' ד'.

א

חי) שם. המוסר בהמתו לבנו וכ' כ"כ ב"י בשם הרמב"ם פ"ה דיו"ט ופסק כן בש"ע מיהו בעה"ק דף ל"ה חולק על הרמב"ם ופוסק דבנו הרי הוא וכן כאחר ביש"ש פ"ה דביצה חלק על הרמב"ם וגם הרמב"ם גופיה בפי' המשנה פסק דהוא כאחר וכ"מ מטור והרא"ש ורי"ו דף ל"ג שלא חילקו בין בנו לאחר גם המגיד פ"ה דיו"ט כתב דרש"י ושאר מפרשים פסקו דבנו כאחר לכן נ"ל ברור שלא לפסוק כפסק הש"ע ולבוש בזה. א"ר או' ו' אכן הר"ז או' ד' פסק כדברי הש"ע וכ"נ דעת המ"א והות"ש שהבאנו באו' הקודם שפירשו דברי הש"ע ולא חלקו עליו.

א

יט) שם הרי היא כרגלי האב שאין שום אדם יכול להוליכה אלא במקום שהאב יכול להלך ואעפ"י שמסרה לבנו מבע"י. ר"ז שם וכ"כ הנה"ש או' א' דלהרמב"ם אפי' מסרה לבנו מערב יו"ט הרי היא כרגלי האב ולאינך פו' אפי' לא מסרה אלא ביו"ט הרי היא כרגלי בנו כאלו הוא רועה נכרי.

א

כ) שם. הרי היא כרגלי האב ואם היה בנו רועה קבוע שנותנים לו גם אחרים לרעות ומסרה גם הוא לבנו כמו שמוסרים אחרים נראה שגם לדעת הרמב"ם הרי הוא כנכרי והויא כרגלי הבן.

א

כא) הלוקח בהמה מחבירו מעיו"ט אפי' שלא מסרה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הלוקח ביצה ל"ז ע"ב. ואעפ"י דברשותיהו דמוכר קיימא דאי בעי למהדר הדר ביה מ"מ כיון שהסכימו על המקח ומסתמא יעמוד המוכר בדבורו אוקמוה רבנן ברשותיה דלוקח אעפ"י שלא נתן מעות. שטה מקובצת פת"ע או' ד',

א

כב) [סעיף ה'] מסרה לרועה וכו' אפילו לרועה עכו"ם שהרי קונה שביתה אצלו כמ"ש סס"י ת"א. מ"א סק"ד ומחה"ש. ר"ז או' ה'.

א

כג) שם. הרי היא כרגלי הרועה. לפי שמן הסתם גם מאתמול היה בדעתו למסרה לו היום וקנתה שביתה במקום שביתת הרועה. ר"ז שם, ומשמע מסתימת לשון הש"ע דאפילו יש כמה רועים בעיר כיון שהוא מסר לרועה א' הרי היא כרגלי אותו רועה אבל יש כמה פו' חולקים בזה רש"י והרשב"א והרא"ש והטור וס"ל דהיינו דוקא אם אין בעיר אלא רועה א' אבל אם יש בעיר ב' רועים ומסרה לאחד מהם בשבת הרי היא כרגלי הבעלים משום דלא ידעינן להו מיניייהו היתה דעת הבעלים מע"ש כמבואר בטור וב"י יעו"ש. ומיהו משמע דאם רגיל ליתן דוקא לא' מהם אף לדעת רש"י ודעמיה הרי היא כרגלי אותו רועה.

א

כד) שם ואם מסרה לשני רועים וכו' היינו שמסר אותה מעיו"ט לשניהם ולא בירר דבריו ולמחר בירר ומסר שמירתה לא' מהם ולפיכך הרי היא כרגלי הבעלים דכיון דעדיין לא בירר למי ימסור שמירתה לא גמר בדעתיה לאפוקי מרשותיה. ב"י בשם הר"ן. מ"א סק"ה תו"ש או' ו' (ומ"ש שם התו"ש דבמ"א יש ט"ס לפי שהיה כתוב אצלו כרגלי שתיהם כמ"ש במאמ"ר או' א' יעו"ש) ר"ז או' ה' ומשמע דהוא הדין אם מסרה ביו"ט לב' רועים ולא בירר הרי היא כרגלי הבעלים כיין שלא קנה א' מהם.

א

כה) [סעיף ו'] שור של פטם. שמפעם שוורים למכור. רש"י ביצה ל"ח ע"א.

א

כו) שם. כרגלי מי שלקחו וכו' ואפי' בן עיר אחרת שבא לכאן ע"י עירוב מוליכו למקומו דכיון דאורחיה לזבוניה מאתמול אוקמיה ברשותיה דמאן דאתי למחר וזבין ליה רש"י שם. ונראה דה"ד משור המפוטם אבל אם יש לו שוורים אחרים שאינם מפוטמים (ר"ל ולפעמים מוכר מהם) לא עדיף בזה מרועה אלא הרי הם כרגלי אנשי אותה העיר דלא אמרינן כאלו שמאתמול אוקמינהו ברשותיה דמאן דאתי וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"ה דיו"ט דין ט"ו) ושפיר יש לכוין פירש"י לדבריו והע"וש לא הבין כן יעו"ש מאמ"ר או' ב'.

א

כז) שם. למקום שהוא הולך. מפני שדעת בעליו מעי"וט כך היא שיקחו ממנו אנשי עיירות אחרות ונמצא שור זה כבור של עולי בבל שהוא מסור לכל הרמב"ם שם.

א

כח) [סעיף ז'] שור של רועה. אדם שמגדל בהמות שלו ופעמים שמוכר מהם לשכיניו ומכיריו. רש"י שם.

א

כט) שם. כרגלי אנשי אותה העיר. אלפים אמה לכל רוח ואפי' עירב רועה זה ד' אלפים אמה לרוח א' אינו מעכב על א' מבני אותה העיר שלקחו הימנו ביו"ט מלהוליכו לרוח שכנגדה אלפים דמאתמול אוקמיה ברשות בני העיר לפי שרגילין ליקח ממנו אבל כרגלי בני עיר אחרת לא דאין לרועה שם סוחר בהמות כמו פטם שיכירוהו בני עיר אחרת ליקח הימנו. רש"י שם. והביאו הט"ז סק"א ומ"ש אבל כרגלי בני עיר אחרת לא ר"ל בין עירב הרועה לעיר אחרת בין בני עיר אחרת עירבו לכאן אין יכולין בני עיר אחרת להוליך הבשר לשם אלא רק עד אלפים אמה של תחום אותה העיר:

א

ל) ונראה דה"ה בשור של פטם נמי הדין כן דאפי' עירב לרוח א' יכול הלוקח להוליכו לרוח אחרת. עו"ש או' ד' מש"ז או' א' וזה חוזר למ"ש רש"י בתחלת הדבור ואפי' עירב רועה וכו' לז"א ונראה דה"ה וכו'

א

לא) שם. כרגלי אנשי אותה העיר. ואפי' קצת מאנשי אותה העיר עירבו לא' מן הרוחות אינם אוסרים על אנשי העיר אלא הרי הוא כרגלי רוב אנשי אותה העיר. א"ר או ט' בשם עה"ק. אמנם העו"ש שם כתב בשם הר"ן דלדידן דאית לן ברירא בעלמא דרבנן הרי כל א' מן הלוקחים יכול להוליכו למקום שהוא יכול להלך אפי' אין כל בני העיר יכולין לילך לשם יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר או' ג' נה"ש או' ב' ולפ"ז גם הרועה אם עירב יכול להוליך למקום שעירב דלא גרע מאנשי העיר.

א

לב) וכל זה ברועה אבל אלו הקצבים שקינים בהמות ע"מ לשחוט ולמכור לכל יהיה מי שיהיה ודאי שיוכל בן עיר אחרת שעירב ליקח בשר ביו"ט ולהוליך לעירו וכן אותם קצבים שלוקחים בשר כשר מן העכו"ם ע"מ למכור לכל יהיה מה שיהיה הלוקח מהם יכול להוליך למקום שעירב.

א

לג) [סעיף ח'] כלים המיוחדים לא' מהאחים וכו' משמע דגם לשאר האחים יש להם חלק באלו הכלים אלא רק שעתה הם מיוחדים לא' מהאחים להשתמש בהם הוא לבדו דאם אין להם חלק בהם זה פשיטא שהם כרגליו וגם כבר אמר התנא הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ולמה ליה לתנא לחזור ולשנות כלים המיוחדים אלא קמ"ל רבותא דאע"ג שיש להם חלק בהם שמיוחדים לא' הם כרגליו דלא גרע משואל מעיו"ט.

א

לד) שם. אלא למקום שכולם יכולים לילך. לאפוקי אם אחד מהם עירב למזרח שאין יכולין עוד להוליכן למערב אפי' אמה א' ולמזרח רק אלפים אמה למקום שכולם יכולין להלוך.

א

לה) [סעיף ט'] שנים ששאלו חלוק וכו' היינו מעיו"ט דק"ל דהרי הוא כרגלי השואל כמ"ש לקמן סעי' י"א אלא דהכא קמ"ל דאם שאלוהו שנים אוסרין זע"ז.

א

לו) שם. וזה לילך בו ערבית וכו' היינו ערבית של אותו יום ששאל אותו בשחרית אבל אם שאלו אותו זה ליו"ט א' וזה ליו"ט ב' כל א' יכול להוליכו למקום שהוא הולך ואינם אוסרים זע"ז דק"ל שתי קדושות הם כמ"ש לקמן סי' תט"ז.

א

לז) שם. לא יזיזוהו ממקומו. דהא זה אינו יכול להוליכו למזרח כלום וכן השני אינו יכול להוליכו למערב כלום וע"כ לא יזיזוהו ממקומו.

א

לח) שם. לא יזיזוהו ממקומו. ואם הניח כל א' עירובו לסוף אלף יכולין להוליכו כל א' אלף מביתו עד מקום שגם חברו יכול לילך בו. טור.

א

טל) [סעיף יוד'] הרי כל הבשר כרגלי שניהם. ר"ל שאין יכולין להוליך הבשר אלא במקום ששניהם יכולין לילך והטעם כתוב שם בגמ' ובפירש"י שם משום דבהמה היתה בחייה ביה"ש וכל אבריה בחייה יונקים זה מזה ומשחשכה ינק כל אבר ואבר מחבירו ואין כאן לברור יעו"ש משא"כ בחבית הואיל ותחומין מד"ס אמרינן יש ברירה ונחשוב כאלו חלק שהגיע לזה היה ברור לו ומובדל בחבית מעיו"ט וכאלו לא היה מעורב כמ"ש הרמב"ם סוף פ"ה מה' יו"ט יעו"ש. וכ"ז לדעת הש"ע דפסק כהרי"ף והרמב"ם דפסקו כרב וכ"פ הלבוש והר"ז או' יו"ד. אבל בעל העיטור והרו"ה והרא"ש והטור והר"ן פסקו כסברת החולקין על רב דגם בבהמה אמרינן יש ברירה. כמו בחבית כמבואר בטור. וב"י יעו"ש. ונראה דלצורך גדול יש להקל.

א

מ) [סעיף יא'] הרי הוא כרגלי השואל. דכיון שהבטיחו להשאילו אוקמיה ברשותיה. גמ' ביצה ל"ח ע"א ופירש"י שם ואעפ"י שלא משך ולא קנה בהגבהה ברשותיה דשואל קאי מע"ש או מעיו"ט מש"ז או' ג'.

א

מא) שם. הרי הוא כרגלי המשאיל. דכיון שלא שאל ממנו מעיו"ט אומר המשאיל דלמא משכח איניש אחרינא ואזיל ושאיל מיניה. גמ' שם,

א

מב) [סעיף יב'] מים ומלח לעיסתה. וה"ה לקדירתה. הרמב"ם פ"ה מה' יו"ט דין ך'.

א

מג) שם. כרגלי שתיהן. דבעיסה המים והמלח של זו וקנה שביתה עמה והקמח קנה שביתה עם זו וכן גבי תבלין לקדירה לבוש.

א

מד) שם כרגלי שתיהן ולא אמרינן דלבטיל מים ומלח בעיסה. דכיון שבאו לתקן העיסה הו"ל מין במינו ולא בטיל בדבר שיש לו מתירין גמ' ותו' שם ט"ל ע"א.

א

מה) [סעיף יג'] כרגלי הנותן דהואיל ויש בה ממש הרי היא כשאר דברים שהם כרגלי הבעלים.

א

מו) שם. כרגלי זה שהדליק. לפי שאין בה ממש שתקנה שביתה עם בעליה טור. לבוש.

א

מז) [סעיף יד'] בור של יחיד וכו' מוקי לה בגמ' במכונסים אבל נובעים הרי הם כרגלי כל אדם וכמ"ש בסעי' שאח"ז ב"י ב"ח. פרישה או' ט' עו"ש או' יו"ד. ועיין לקמן או' ג"ן.

א

מח) שם. הרי הוא כרגלי בעליו. ואם לקח מהם אדם אחר אין יכול להוליכן אלא למקום שזה יכול להוליכן ואם עירב הוא למזרח אין יכול זה להוליכן חוץ לעיר בצד מערב אפי' פסיעה אחת רש"י עירובין מ"ה ע"ב.

א

מט) שם. כרגלי אנשי אותה העיר. ולפיכך אנשי העיר אם לא עירבו כל א' מוליכם אלפים אמה לכל רוח ואיש אחר שמילא מהם אינו מוליכן אלא כרגלי אנשי אותה כעיר. (היינו אם כולם לא עירבו) עירב א' מן העיר לצפון וא' לדרום זה מוליך לרגליו לצפון וזה מוליך לרגליו לדרום שבור זה כבור שותפין ויש ברירה אבל אם איש אחר בא ומילא לעצמו לא יזיזם ממקומם (היינו בעירב א' מאנשי העיר לצפון וא' לדרום) לפי שהמים שבידו הרי הם של אנשי העיר והם מערבין התחומין זה בזה. מילא א' מן העיר ונתן לו מוליכן כרגלי הממלא שהרי מחלקו מילא ונתן לו. ויש מי שכתב דבור של אנשי העיר אין להם אלא אלפים אמה לכל רוח ואפי' עירב א' לא יוליכם אלא אלפים אמה ואין דבר זה מחוור והראשון עיקר המ"מ פ"ה מה' יו"ט דין י"ד בשם הרשב"א. והביאו ב"י וכתב דדברי הר"ן כפי' ראשון ודברי הטור כפי' ב' וכ"נ מדברי רש"י עכ"ל. אמנם דעת האחרונים כפי' ראשון דאם עירב א' מאנשי העיר מוליכן כרגליו עו"ש או' יו"ד מ"א ס"ק י"א תו"ש או' ט"ו ר"ז או' י"ד.

א

נ) שם. ושל הפקר וכו' דהפקר נקנה בהגבהה ואמרינן הוברר הדבר דמאתמול נמי הוברר להאי גברא וברשותיה קיימי ואם בא א' ושאל לו מימיו אינו מוליכן אלא כרגליו. רש"י ביצה ט"ל ע"א ועירובין מ"ה ע"ב.

א

נא) [סעיף טו'] נהרות המושכים. משמע בגמ' אפי' אין נובעין כיון דניידי לא קנו שביתה מ"א ס"ק י"ב א"ר או' י"ג א"א או' י"ב ר"ז או' ט"ו ואפי' הן של יחיד אינן כרגלי אלא כרגלי הממלא ראשון. טור. לבוש. ב"ח ר"ז שם.

א

בנ) שם. ומעיינות הנובעים. ואעפ"י שאין יוצאין חוץ ממקום נביעתן למשך הלאה. רש"י ביצה ט"ל ע"א. מ"א ס"ק י"ג. ואפי' הן של יחיד דכיון דניידי לא קנו שביתה והן כרגלי הזוכה בהן תחלה. הרא"ש. וכ"כ הטור והלבוש אלא שהלבוש כתב הטעם משום דנובעין תמיד מן הקרקע ואפשר שזהו ג"כ טעם הרא"ש דניידי מחמת שנובעין תמיד מן הקרקע ולא קנו שביתה מיהו בעה"ק לרשב"א כתב דאף הנובעין אם אינם זוחלין קנו שביתה כמ"ש בא"ר או' י"ג וא"א או' י"ג וכ"כ הער"ה או' ד' בשם ר' ישעיה הראשון יעו"ש. אמנם התו"ש או' י"ז כתב כדעת הרא"ש והטור והלבוש מושכים משם והלאה ואפי' הם של יחיד לא קנו אצלו שביתה דאפי' אינם וכ"כ הר"ז או' ט"ו.

א

גנ) שם. הרי הם כרגלי הממלא. זהו דעת הרא"ש והטור דפי' מ"ש הגמ' הרי הם כרגלי כל אדם. ר"ל הזוכה בהן תחלה כמ"ש באו' הקודם אבל רש"י פירש דאין להם שום שביתה לא במקומן ולא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכן כרגליו יעו"ש וכ"כ הריטב"א בתי' עירובין דף מ"ו וכ"כ ר' ישעיה הראשון וריא"ז בשה"ג יעו"ש והב"ד הער"ה או' ה' אמנם הב"י כתב דאיתא בתוס' כדעת הרא"ש וכ"ה דעת הר"ן יעו"ש וע"כ פסק כן בש"ע. וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש לעיל או' נ"א ואו' נ"ב.

א

דנ) שם. היו באים מחוץ לתחום וכו' הואיל ולא קנו שביתה כלל חוץ לתחום ר"ז או' ט"ז. והטעם משום דניידי כמ"ש לעיל או' נ"א.

א

הנ) גשמים היורדים ביו"ט סמוכים לעיר הם כרגלי אנשי אותה העיר וכ"ש כשירדו לתוך העיר עצמה ולא קנו שביתה באוקיונוס או בעבים דמינד ניידי שם. יש"ש גמ' ומשמע בתו' (עירובין מ"ז ע"ב ד"ה חרס) דבתוך העיר מיקרי סמוך לעיר. מ"א ס"ק י"ג. אמנם הא"ר או' י"ג כתב על דברי המ"א הנז' דלא דק דבעירובין מ"ו ע"ב מבואר דדוקא ביורדין מעיו"ט לפי שדעת אנשי העיר עליהן אבל היורדין ביו"ט הם כרגלי כל אדם כמו היורדין בעיו"ט חוץ לתחום וכ"מ בעה"ק וביש"ש פ' משילין סי' ט"ו קאי על היורדין בעיו"ט יעו"ש. וכ"כ המחה"ש דבעיו"ט מיירי אלא שכתב דבמ"א נפל ט"ס יעו"ש.

א

ונ) מטר היורד בשבת או ביו"ט אע"ג דמאתמול לא היו עבים מותר לרחוץ ולשתות מהם. שה"ל בשם רב צמח גאון שכנה"ג בהגב"י או' ג' ועיין לעיל סי' ש"י סוף או' ב"ן.

א

זנ) [סעיף טז'] הרי הם כרגלי הממלא. דמה דק"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו מטעם מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכיון דלא זכה אלא מכוחו הוי כרגליו. ת"ו והרא"ש מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' ח"י ר"ז או' ח"י מיהו הב"ת כתב דדוקא בעודן ברשותו הו"ל כרגליו אבל אם באו ליד מי שנתמלאו לו הרי הם כרגליו יעו"ש וכתב עליו המ"א שם דזהו דברי ר' נחמן דלא ק"ל כוותים יעו"ש. אבל הא"ר או' י"ד כתב שבעה"ק פסק כב"ח וכן הריא"ז בשה"ג כתב כהב"ח וכן המ"מ פ"ה מה' יו"ט דין י"ד כתב דהרי"ף והרמב"ם ס"ל כר"נ דהרי הם כרגלי מי שנתמלאו לו ותמה על הב"י שלא ראה דברי המגיד יעו"ש נמצא דדין זה בפלוגתא שניא וע"כ אם רוצה זה שנתמלאו לו המים להוליכם חוץ לתחום מי שמילאם יש ליזהר למלאת בידו כדי שלא ליכנס בפלוגתא אך אם אי אפשר למלאת בידו והוא שעת הדחק שנצרך לו המים למקום שהולך אז יש להקל ולסמוך על דעת הפו' דס"ל שהם כרגלי מי שנתמלאו לו.

א

חנ) מיהו כשמילא לעצמו ואח"כ נתן לחבירו הרי הוא כרגלי ממלא ראשון א"ר או' ט"ו.

א

טנ) ואם היה הבור של שותפות ואמר לחבירו למלאת לו לכ"ט הרי הם כרגלי מי שנתמלאו לו משום דנעשה שלוחו ואין זה כמגביה מציאה כ"מ בגמרא ביצה ט"ל ע"א ופירש"י שם וכ"ב בעה"ק והביאו הפת"ע או' י"ז וכ"כ היש"ש פ"ה דביצה סי' ט"ו והביאו העו"ש ססי' זה והתו"ש ועיין לעיל או' ט"ל גבי חבית של שותפוח דלכ"ע אמרינן יש ברירה יעו"ש.

א

ס) [סעיף יז'] רחוקה ממנו. ארבעת אלפים אמה. טור.

א

סא) שם. שפירותיו כמוהו. והוא לא עירב רש"י טור.

א

סב) שם. כשייחד להם קרן זוית והטעם דכשייחד להם קרן זוית לא קבל שמירתן רק שא"ל הא ביתא קמך לכן הם כמוהו. מ"א ס"ק ט"ו א"ר או' ט"ו תו"ש או' י"ט. ואצ"ל אם אמר לו בפי' הנה הבית לפניך הנח לך במקום שתרצה שלא קבל עליו שמירתן כלל כמ"ש בח"מ סי' רצ"א ר"ז או' י"ט.

א

סג) שם. אבל אם לא יחד וכו' ומיירי כשנפקד קבל עליו אחריות אבל אם לא קבל אחריות אפי' לא יחד קרן זוית הם כרגלי המפקיד. עו"ש או' י"ג. וכל שקבל עליו שמירה אפי' כשומר חנם שחייב בפשיעה קאי ברשותיה דנפקד. א"א או' ט"ו והר"ז שם כתב דאפי' אם קיבלם ממנו סתם הרי קבל עליו שמירתן והרי הם כרגליו. ועיין ח"מ רסי' רצ"א. וכ"ז במניח סתם ואח"כ נמלך ליקח מהם ביו"ט אבל אם היו עומדים ליקח מהם ביו"ט הרי הם ברשות בעליהן בכל אופן כ"כ האחרונים.

א

סד) שם. שהם מופקדים אצלו. מיהו איכא מ"ד שאין מוליכין הפירות אלא למקום שהמפקיד והנפקד יכולין לילך. ב"י בשם הר"ן.

א

סה) [סעיף חי'] אלא א"כ זיכה להם וכו' ואף דבשואל בסעי' י"א בדיבור קנה התם אמר לו משאיל לשואל גופיה הילכך סמכא דעתיה אבל היכא דלא א"ל בעינן זיכוי ע"י אחר והוי כמו יחד קרן זוית דלעיל הר"ן פ"ה דביצה א"ר או' י"ז תו"ש או' ך' ולפ"ז אם הזמינם מעיו"ט וגם בירר לכל א' חלקו מעיו"ט קנו דהוי כמו שואל אבל אם הזמינם לחוד מעיו"ט ולא בירר לכל א' חלקו מעיו"ט לא קנו דלא דמי לשואל כלי שהוא מבורר ועומד מיהו מדברי התו' שם משמע דגם אם הזמינם מעיו"ט ובירר לכל א' חלקו מעיו"ט לא קנו משום דלא סמכא דעתייהו במנות כמו בכלי דבכלי יודעים איזה כלי ששאלו וסמכא עליה דעתייהו אבל במנות אינם יודעים איזה מנה יתן להם למחר ואפשר דלעת הצורך יש להקל ואם ידעו המנה שבירר להם מבע"י אפשר דגם לדעת התו' קנו.

א

סו) שם. ע"י אחר וכו' שאמר לו זכה במנות הללו לפלוני ולפלוני דזכין לו לאדם שלא בפניו והיו שלהם מבע"י לילך כרגליהם רש"י שם והר"ן.

א

בינוניות. היינו אורך ב' מנעלים מנעל א' מקום מצב הרגל ומנעל הוי בין רגל לרגל (מהרי"ו סי' ע"ה):

ב

כליו. מיירי בי"ט דבשבת אסור להוציא א"נ מיירי במלבוש ועיין סי' ת"ג:

ג

לבנו. לפי שדרך בני אדם להפקיד כליהם ביד בניהם ואין כוונתם למסור ברשותם (מ"מ):

ד

לרועה. אפי' לרועה עכו"ם עססי' ת"א:

ה

לשני רועים. אף על פי שמעי"ט מסר' לשניהם ובי"ט בירר דבריו שמסר' לא' מהן אפ"ה הוי כרגלי בעליו לפי שלא בירר דבריו מעי"ט (ר"ן):

ו

פטם. מפני שהכל יודעים ובאים לקנותו א"כ דעת בעליו למכרו לאנשים אחרים:

ז

בהמה בשותפות. מפני שבחייה יונקים האיברים מהדדי:

ח

חבית. אמרינן יש בריר' דזהו חלקו המגיע לו משעה ראשונ' כיון דאיסור דרבנן הוא עסי' תי"ו:

ט

הרי העיס'. ולא אמרינן דליבטל מים ומלח בעיסה דכיון שבאו לתקן העיס' ה"ל כמין במינו ולא בטל בדשיל"מ עסי' תקי"ג עסי' שי"ח סס"ח:

י

בור של יחיד. עסי' שכ"ה ס"ה עסי' ת"א והע"ש לא ע"ש:

יא

אנשי אותה העיר. ואם עירב א' מהעיר יכולין להוליכן עמו וה"ה אם נתנן לנכרי אבל אם מילאן נכרי אינו יכול להוליכן אלא למקום שכל אנשי העיר יכולין לילך (מ"מ ר"ן יש"ש):

יב

המושכין. משמע בגמ' אפי' אין נובעין כיון דניידי לא קנו שבית':

יג

הנובעין. ואף על פי שאין יוצאין חוץ ממקום נביעתן למשך הלאה גשמים היורדים בי"ט סמוכים לעיר הם כרגלי אנשי אותו העיר וכל שכן כשירדו לתוך העיר עצמה דלא קנו שביתה באוקיינוס או בעבים דמינד נייד (יש"ש גמ') ומשמע בתוס' דף מ"ז דבתוך התחום מקרי סמוך לעיר ועסי' ת"ב וסי' תצ"ז ס"ח וסימן תצ"ח ס"ג וסימן שנ"ח סס"א:

יד

כרגלי הממלא. דמאי דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו מטעם מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכיון דלא זכה אלא מכחו הוי כרגליו (תוספת והרא"ש) ודברי הב"ח צ"ע שכתב דכשנותן לחבירו הוי כרגלי חבירו דזהו דברי ר"ן דלא קי"ל כותי' כמ"ש הרא"ש והע"ש נמשך אחר הב"ח ולא דק:

טו

קרן זויות. בטור וברא"ש משמע הטעם דכשייחד לו קרן זויות לא קיבל שמירתן רק שא"ל הא ביתא קמך לכן הם כמוהו וכ"מ בגמ' דקאמר הכא הוא קבל נטירתא ועבח"מ סי' שצ"ח:

א

(א) אלפים אמה – והוא תקנת חכמים דמן התורה מותר להלך עד י"ב מיל כשיעור מחנה ישראל במדבר שהחזיקה י"ב מיל וביותר מזה אסור וכדכתיב אל יצא איש ממקומו והאי ממקומו קאי על המחנה והרבה פוסקים חולקים ואומרים דגם חוץ לי"ב מיל אינו אסור מה"ת והאי אל יצא אינו אלא אזהרה לענין הוצאת כלים מרשות לרשות [אחרונים]:

ב

(ב) חוץ מארבע אמותיו – דמקומו של אדם בכל מקום ששובת הוא ד"א כדלעיל ומשם יש לו אלפים לכל רוח נמצא דיכול להלך מעמידת רגליו אלפים וד"א:

ג

(ג) מהמקום ששבת בו – פי' דאם שבת במקום מוקף מחיצות חשיב כולו כד"א ויש לו אלפים סביב המקום ההוא:

ד

(ד) מהלך אלפים – לבד הד"א:

ה

(ה) פסיעות בינוניות – היינו חצי אמה מקום מצב הרגל וחצי אמה הוא בין רגל לרגל בפסיעה בינונית ומיירי שהוא צריך ללכת לאיזה צורך שבת ומקרי מדידה של מצוה דשרי כדלעיל בסימן ש"ו ס"ז:

ו

(ו) כך וכו' – דבמקום שאדם קונה שם שביתתו קונים שם כליו ובהמותיו דנגררים אחריו:

ז

(ז) כליו – וה"ה פירותיו וכל דבר השייך לו ומיירי ביו"ט דלית ביה משום איסור הוצאה כ"א משום תחומין דבשבת הלא אסור להוציא חוץ לד"א א"נ מיירי במלבוש שלובש האדם עליו דבזה ליכא משום הוצאה כ"א משום איסור תחומין דהמלבוש נגרר אחר בעליו [מ"א]:

ח

(ח) אין יכול שום אדם – אפילו היה בתוך תחומו של המוליך:

ט

(ט) וע"ל סוף סימן ש"ה וכו' – דשם מבואר להיתר ועי"ש במ"ב דיש מחמירין והעולם נוהגין היתר אכן לצוותו שיוליכנו חוץ לתחום אסור:

י

(י) כרגלי האב – ולא כרגלי הבן המוליכם לפי שדרך בני אדם להפקיד כליהם ביד בניהם ואין כונתם למסור ברשותם [מ"א בשם המ"מ] ולפ"ז אפילו מסר לו מע"ש נמי דינא הכי והרבה חולקין על פסק המחבר וס"ל דבנו לא עדיף מאחר ולהכי אם הוא רגיל תמיד למוסרו לבנו לרעותה דינו כמו מסרה לרועה בס"ה דאפילו מסרה לו בשבת גופא הרי הוא כרגליו:

יא

(יא) מסרה לרועה וכו' – ואפי' לרועה עכו"ם דהרי הוא כחפצי עכו"ם דקי"ל דקונה שביתה ואינו נמשך אחר בעלים ישראל [מ"א]:

יב

(יב) אפילו נתנה לו ביו"ט – דכבר מעיו"ט דעתו היה שלא לקנות שביתה אצלו אלא אצל הרועה שמסר לו למחר ומשמע מסתימת לשון המחבר דאפילו יש כמה רועים בעיר כיון שהוא מסר רק לאחד הרי הוא כרגלי הרועה אבל כמה פוסקים חולקין ע"ז וסוברין דהיכא שיש שני רועים בעיר ומסר לאחד ביו"ט הרי הוא כרגלי הבעלים מאחר שלא הוברר מעיו"ט בשעת קניית שביתה למי ימסור למחר נשאר ממילא ברשות הבעלים אם לא שרגיל תמיד למסור לאחד מהם דאז הרי הוא כרגלי הרועה ההוא. ודע דמש"כ יו"ט לאו דוקא דשייך זה גם לענין שבת וכן דין דס"ח וס"ט וסי"א ושארי הדינין שייך רק ביו"ט ומשום גררא דאינם נקט לכולהו כאן [ב"ח]:

יג

(יג) מפני שלא קנה אחד מהם – ר"ל דבכגון זה שיש כמה רועים אין דרכו למסור שיהיה ברשותם לענין קנין שביתה. ומסתימת המחבר משמע דלא שני לן בין אם מסר לשני רועים מע"ש בין אם מסר להם בשבת אבל רבים חולקים ע"ז וס"ל דבמסר להם בע"ש אין נ"מ בין רועה אחד לכמה רועים ובכולן הרי הוא כרגלי הרועים ואין מוליכין אותם אלא למקום ששני הרועים יכולים להלך אכן אם בשעה שמסרה להם לא בירר לאיזה מהם מסר שמירתו ולמחר בשבת בירר שמוסר שמירתו לאחד מהם הרי הוא כרגלי הבעלים כיון שלא בירר מע"ש וכן אם מסר לשני הרועים בשבת גופא דעת רוב הפוסקים דהרי הוא כרגלי הבעלים:

יד

(יד) של פטם – שמפטם שוורים למכור:

טו

(טו) כרגלי מי שלקחו וכו' – היינו שאפילו אם הוא מעיר אחרת ובא לכאן ע"י עירוב מוליכו למקומו והטעם שדרך שור כזה לקנותו גם מעיירות אחרות מפני שהוא מפוטם ודעת בעליו מאתמול היה גם עליהם להקימו ברשות מי שיקחנו:

טז

(טז) למקום שהוא הולך – מפני שדעת בעליו היה לחלקו למי שיבוא ואפילו מעיירות אחרות וכנ"ל והוי זה כבור של הפקר שהוא מסור לכל דהוא כרגלי הממלא וכדלקמיה בסי"ד:

יז

(יז) שור של רועה – היינו אדם שמגדל בהמות ופעמים שמוכרו לשכניו ומכיריו [רש"י] ומשום דכיון שאינו מפוטם אין דרך לקנותו מעיירות אחרות דשור כזה ימצאו כ"א במקומו ולכן אין דעת בעליו אלא על בני עירו והרי הוא כרגלם:

יח

(יח) כרגלי אנשי וכו' – אלפים לכל רוח ואפילו אם עירב הרועה הזה לצד אחד אינו מעכב עליהם מלהוליך אלפים לרוח האחר של העיר דמאתמול אוקים ברשותם לפי שרגילין ליקח ממנו [רש"י] ועיין בה"ל:

יט

(יט) המיוחדים לאחד וכו' – ר"ל שאין האחין משתמשין בהן אע"פ שיש להן חלק בהם מ"מ חיילא עלייהו שביתת זה שמשתמש בהם ואין לאחים כח לאסור ולהקנות עליהם את שביתתם:

כ

(כ) שכולם יכולים לילך – לאפוקי אם אחד עירב אלף אמה למזרח והשני אלף אמה למערב אין יכולין להוליך את הכלים אלא כשיעור אלף אמה מכאן ואלף אמה מכאן שכולן יכולין לילך מפני שכולן שותפין בו וכל אחד מעכב על חבירו:

כא

(כא) ששאלו חלוק – מבעוד יום להיות ברשות שניהם וקי"ל לקמיה סי"א דע"י שאילה הוי כרגלי השואל אכן הכא דשני שואלים אוסרים כ"א על חבירו וכדמסיים:

כב

(כב) וזה לילך בו ערבית – אין הכונה על הערבית של יו"ט שני דבזה יכול כ"א להוליך בזמן שאילתו עד מקום שעירב דשתי קדושות הן ואם אחד קדוש השני חול ואין האחד אוסר על חבירו אלא הכונה על הערבית שלפני שחרית דכיון דשאילתן הוא ליום אחד כ"א אוסר על חבירו אם עירב זה לכאן וזה לכאן:

כג

(כג) לא יזיזוהו ממקומו – דהא זה לא יוכל לילך למזרח כלום וכן השני למערב וכן שייך ד"ז בסעיף הקודם:

כד

(כד) כרגלי שניהם – ולא דמי לחביות דאמרינן דחלק כ"א כרגליו משום דבדרבנן יש ברירה ואמרינן דכל חלק שהגיע לאחד הרי הוא כאלו היה ברור לו ומובדל מעיו"ט בבהמה א"א לומר כן דאפילו אם נאמר שהוברר כל אחד מעיו"ט מ"מ הלא בע"כ יונק כ"א מחלק חבירו בזמן ביה"ש שהוא זמן קניית עירוב וכל אבר מעורב מחלקו ומחלק חבירו ולכן הרי הוא כרגלי שניהם להחמיר וכאלו לא חלקו:

כה

(כה) כרגליו – דכשחלקו אמרינן דלמפרע מעיו"ט הוברר כל חלק וקנה שביתת בעליו:

כו

(כו) אפילו לא לקחו וכו' – היינו אף שלא משך הכלי מעיו"ט ומדינא לאו ברשותיה עדיין מ"מ כיון שהבטיחו להשאילו מעיו"ט העמידו ברשותיה ביה"ש לענין קנית עירוב:

כז

(כז) אע"פ שדרכו לשאלו וכו' – אעפ"כ לא אמרינן דברשותו אוקים דכיון דלא אתי לבקש ממנו מבע"י סבר דילמא אינש אחרינא אשכח לשאול ממנו [גמרא]:

כח

(כח) ותבלין לקדרתה – וה"ה מים ומלח לקדרתה:

כט

(כט) כרגלי שתיהן – ואינה רשאה להוליך העיסה והתבשיל כ"א במקום ששתיהן יש להן רשות לילך כיון שנתערב בה דבר שקנה שביתה אצל אחר:

ל

(ל) כרגלי הנותן – דהואיל ויש בה ממש הרי היא כשאר הכלים:

לא

(לא) כרגלי זה שהדליק – דהואיל ששלהבת אין בה ממש לא חל עליה שביתת בעליה:

לב

(לב) בור וכו' – במים מכונסין ממי גשמים או שלגים מיירי דאלו בבאר מים נובעין כמו בארות שלנו אף שהוא של יחיד הרי הוא כרגלי הממלא וכמש"כ בסעיף שאח"ז:

לג

(לג) כרגלי בעליו – ואם מילא מהם אחר אינו יכול להליכן רק למקום שבעליו מוליכן ואם עירב בעליו למזרח אין יכול זה להוליכן לצד מערב אפילו פסיעה אחת:

לד

(לד) אנשי אותה העיר – ואם מילא אינש אחרינא דלאו מהאי מתא לא מצי מפיק אלא ככל העיר דאי לא עירבו כלל מוליך אלפים לכל רוח ואי עירב חד מבני העיר למזרח אוסר עליו שלא יהיה יכול לטלטל לכל רוח אלא אלפים מן העיר למזרח וכ"ז באינש אחרינא אבל בני העיר כ"א יכול להוליך למקום שעירב כמו גבי חבית של יין בסעיף י' וכן אם נתנן לאחד שאין מבני העיר יכול להוליכן כרגלי הנותן:

לה

(לה) כרגלי הממלא – דכל מידי דהפקירא מאן דמגבה ליה קני ואמרינן הוברר הדבר למפרע בין השמשות דלהאי גברי חזי וברשותיה קיימא ואפילו נתן הממלא לאחרים לאחר שמילאן ביו"ט לצורכו הרי הן כרגליו:

לו

(לו) נהרות המושכין – אע"פ שאין נובעין והנובעין אע"פ שאין יוצאין ממקום נביעתן לימשך הלאה:

לז

(לז) כרגלי הממלא – אפילו אינם הפקר כגון ששייכים לאיזה עיר או ליחיד והטעם דכיון דניידי לא קנו שביתה אצל בעליהם והרי הם כרגלי הממלא אותם שאז קנו שביתה בשביתתו כיון שנפסקו אז ממקום נביעותם או ממקום הלוכם:

לח

(לח) מהם בשבת וכו' – הואיל ולא קנו שביתה כלל חוץ לתחום מפני דניידי. גשמים היורדים מעיו"ט סמוכים לעיר וכ"ש כשירדו בעיר עצמה הם כרגלי אנשי אותה העיר והטעם משום דאנשי העיר סמכו דעתם עלייהו אבל כשירדו ביו"ט הרי הם כרגלי הממלא:

לט

(לט) כרגלי הממלא – אף אחר שמסרם לידו והטעם דאף דקיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכיון דלא זכי אלא מכחו הרי הם כרגליו ועיין בבה"ל שהרבה חולקין ע"ז. ודע דאם הבור מים היה של שותפות ומילא לצורך שותפו לכו"ע כרגלי מי שנתמלאו בשבילו שהרי מחלקו נתן לו דבדרבנן קי"ל דיש ברירה ואינו זוכה כלל מחלק הראשון:

מ

(מ) שפירותיו כמוהו – והרי הוא לא הניח עירוב:

מא

(מא) כשייחד להם קרן זוית – דהיינו שאושליה ביתא וא"ל הא ביתא קמך שאין כאן קבלת שמירה לפיכך הרי הם ברשות בעליו ופשוט דה"ה שארי אופנים שאין עליו חובת שמירה מן הדין ע"פ המבואר בחו"מ ריש סימן ר"צ:

מב

(מב) לא ייחד להם – אלא קיבלן תחת רשותו ובאחריותו קיימי לפיכך הרי הם כרגליו:

מג

(מג) כרגלי זה וכו' – ולפ"ז אם הם לא עירבו אסור לו להביאן אצלו ואפילו כשעירב וכ"ז כשהניח פירות בסתם ואח"כ נמלך ליטול מהן ביו"ט אבל אם היה הדבר עומד ליטול מהן ביו"ט הם ברשות בעליהן בכל אופן:

מד

(מד) ביו"ט – ה"ה אם הזמינם מבעוד יום כל שלא זיכה להן הרי הם ברשות בעל הסעודה שקנו שביתה אצלו וכדמסיים אא"כ זיכה וכו':

א

(מ"א ס"ק ה') לשני רועים ואם מעי"ט מסרה כצ"ל:

א

מג"א ס"ק י"ג תמיהני דהא להדיא משמע דדוקא בירדו מעי"ט בזה כיון שסמוכים לעיר אמרי' כיון דדעת אנשי עיר עלייהו מש"ה הם כרגלי אנשי אותה העיר אבל בירדו בי"ט דלא הי' באפשר לקנות שביתה בתחלת י"ט הם כרגלי הממלא וצ"ע:

ב

סעיף ט"ז כרגלי הממלא. כאן שייכים דברי המג"א ס"ק י"ד:

א

בש"ע סעיף א' כל אדם יש לו אלפים אמה כו' וכ' בבר"י בשם הרדב"ז מי שאינו יודע שיעור אלפים אמה יכול למדוד אותם דרך הלוכו והם אלפים פסיעות בינונית וכל מדידות מצוה מותרת ע"ש. ועיין בחוט השני דף ק"ט ע"ב כתב דאותן המשערים בשעה והולכים שיעור שעה ע"י עירוב תיפח רוחם כי לפי חשבון מהלך אדם בינוני אינו רק י"ח מנוטין כמ"ש התה"ד הובא בהלכות מליחה ואמנם מ"ש הרמב"ם שהוא שיעור ב' שלישי שעה צ"ע והאריך בזה:

א

כרגלי אנשי העיר. פירש"י אפי' עירב רועה זה ד' אלפים לרוח אינו מעכב על א' מבני אותה העיר שלקחו ממנו מלהוליכ' ממנו לרוח שכנגדו אלפים דמאתמול מוקמינן לה ברשות בני העיר לפי שרגילים ליקח ממנו עכ"ל:

ב

כרגלי שניהם. לפי שבין השמשות ינק כל אחד מחבירו:

ג

כרגלי השואל. כיון שמע"ש אמר להשאיל לו: