שולחן ערוך, אורח חיים שפ״ד: עכו"ם אכסנאי אם מעכב. ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

עכו"ם אכסנאי אם מעכב. ובו ב סעיפים:
עכו"ם הנכנס לשם אכסנאות אם נכנס שלא ברשות אינו אוסר לעולם ואם נכנס ברשות אם הוא רגיל לבא אוסר מיד ואם אינו רגיל אינו אוסר עד לאחר שלשים יום:

ב

אנשי חיל המלך שנכנסו בבתי היהודים בין בחזקה בין ברצון אם יש לבעלי בתים באותם מקומות שנכנסו העכו"ם כלים שאסור לטלטלם בשבת אינם אוסרים עליהם:

א

ברשות. נ"ל דעכו"ם שיש לו חוב על הבית מיקרי ברשות מ"א עיין שם:

ב

בין בחזקה. ועכ"פ אינן אוסרים פחות מלמ"ד אם אין רגילין לבוא ואם יש לישראל רשות להניח כלים בחדרם אין אוסרים עיין סי' שע"ב סי"א. מ"א:

א

ירוש' כתבוהו התוספת והרא"ש אמתני' דאנשי חצר וכו' ס"ט

ב

תשובת הרשב"א

ג

כרבי יהודא במשנה פ"ה:

א

ס"ב אנשי חיל כו'. אבל בתשובה שם כת' דאפי' אין לו שום תפיסה ג"כ אינו אוסר אם נכנס בלא רשות כמ"ש בירושלמי ובש"ע ס"א וע' ב"י שהביאו ועוד כ' בתשובה שם דבלא"ה אינו אוסר כמ"ש תוס' במלמד וסופר דאדעתא דהכי לא השאילם וכמ"ש סי' ש"ע סס"ג וה"נ בנכרי אף ברשות וכמ"ש בסי' שפ"ב ס"א וכמ"ש המ"מ משמו והב"י לא הביאו ראשית התשובה והיא בתשובה לרמב"ן סי' ר"ב אלא שצ"ע ממ"ש בירושל' מהו לשכור רשות מהפונדק ר"ל מהמשכיר ר"ח ור' יונתן סלקין לחמת דגרר אמר נמתין עד שיבואו זקני דרום לכאן אתא ר' אפס דרומא ושיילי ליה ושרא לון שמע ר"ל ואמר וכי מאחר שהא"י בא ומוציאם לא עשינו כלום ר"ל השוכר יכול להוציא שוכרים מהפונדק שמעון ברבי ור' יוחנן אמרי ומעתה אין הבתים שלנו ר"ל שהא"י היו באים בבתיהם בע"כ ודרים שם עמהם ר' יוסתאי בר' סימון בשם ר' בייתוס אומר אין בתינו לדור עמנו להוציא אינו יכול אבל בפונדק מוציא אותנו ר"ל שלא היו הנכרים האנסים אלא להכריחם לדור עמהם אבל להוציאם לא. שם בסימן רי"ח משמע אבל אי יכול להוציאם אוסר ולכן השמיט בש"ע מש"ש מהא דאכסניא דל"ד לשם אע"ג דנכנס שלא ברשות מ"מ א"י לכנוס בע"כ. ומ"מ ברשות קשה אמאי השמיט בב"י ובש"ע וכנ"ל בר"ס שפ"ב וגם זה לא קשה דשם יכול לסלקו בכל עת וכמש"ש ועמ"א בסי' ש"ע ס"ק ח' ואם מקום כו' וה"ה בשאלה וכמש"ש בס"ב:

א

אינו אוסר עד לאחר שלשים – וכמו גבי אכסנאי ישראל לעיל בסוף סימן ש"ע ומיירי הכא ג"כ כמו התם ששאל או ששכר ממנו המקום להתאכסן דאם נתארח אצלו בעלמא מבלי שאלה או שכירות בודאי אינו אוסר לעולם מדיכול לסלוקי בכל עת ובכל שעה וכמו דכתבנו לעיל בס"ס ש"ע בשעה"צ והקשו האחרונים דהא לעיל בריש סי' שפ"ב מבואר בהג"ה דישראל שהשכיר או השאיל ביתו לעכו"ם אינו אוסר עליו דלא השאיל לו אדעת דליאסר הרי דמקילינן גבי עכו"ם ואמרינן דלא השאיל לו וכו' אף שהיה בשאלה או בשכירות גמורה וכ"ש הכא גבי אכסנאות בעלמא ותירץ בעל חמד משה דמיירי הכא שאין בעה"ב בביתו דלא שייך לומר שלא השאיל לו אדעתא דליאסר [והתירוץ הזה נסתר מתשובת הרמב"ם המיוחסת להרשב"א סימן ר"כ עי"ש בראש התשובה] והגר"ז תי' דלא מקילינן גבי עכו"ם אלא בשהיה השאלה או השכירות לזמן מרובה דאין סברא שיאסור עליו זמן רב חצירו בשביל העכו"ם משא"כ הכא דאינו אלא אכסנאי לחודש ימים או מעט יותר בזה לא מקילינן כלל גבי עכו"ם טפי מבאורח ישראל אבל דעת הגר"א בסי' שפ"ב דלא מקילינן כלל בנכרי טפי מבישראל והא דמקילינן בסי' שפ"ב לאו משום דשוכר עכו"ם הוא דאפילו אם היה שוכר ישראל נמי לא היה אוסר דמיירי התם בשהיה לו רשות למשכיר או למשאיל לסלוקיה בכל עת שירצה ובאופן כזה גם גבי שוכר ישראל אינו יכול לאסור וכמו שכתבנו לעיל דביכול לסלקו אינו יכול לאסור עליו לעולם דהו"ל כאורח בעלמא לפי שעה וכמו שכתבו כמה מפרשים הטעם לענין מלמד או סופר בסי' ש"ע ס"ג דאינו אוסר עליו [ושני התירוצים דהגר"ז ודהגר"א רמזם הא"ר ע"ש] אכן דברי הגר"א ג"כ אינו אלא לתרץ דברי השו"ע דלא יסתרו אהדדי אבל דברי הרשב"א גופא עדיין אינו מתורץ בזה דהא הוא נתן עוד טעם בעבוה"ק משום דהוי דבר שאינו מצוי שישראל ישכיר וישאיל ביתו לעכו"ם ולא גזרו חכמים בזה ולפי טעם זה אף בלא יכול לסלוקי שרי וכאן סתם בעצמו לענינינו לאיסור. עוד אפשר לתרץ ע"פ מה שכתב הא"ר בתירוצו הראשון עי"ש דדינא דסי' שפ"ב הוא דוקא בצירוף טעם השני המוזכר בעבוה"ק וכנ"ל [וכענין שכתב הב"י לענין מלמד או סופר דהתירא דידהו דלא השאיל לו אדעתא דליאסר הוא בצירוף עוד טעם] והא דלא מקילינן בענינינו לענין אכסנאי עכו"ם משום דכאן לא שייך כולי האי הטעם השני דהא בודאי מצוי הוא שעכו"ם יתאכסן בבית ישראל ובשביל הטעם הראשון בלבד דלא השאיל לו אדעתא דליאסר לא מקילינן ובזה ממילא מתורץ דברי הרשב"א דענין דידן דלא יסתרו לדבריו שבעבוה"ק וכנ"ל ולפ"ז האי דינא דסימן שפ"ב מיירי אפילו בלא יכול לסלוקי. ומ"מ לדינא צ"ע אם יש להקל בלא יכול לסלוקי מאחר שמדברי הרמב"ם מוכח דלא ס"ל האי דינא וכמו שהבאנו בסי' שפ"ב ס"א בשער הציון בשם ס' בית מאיר:

א

כלים שאסור לטלטלם – הקשו המפרשים מסי' שפ"ב סי"ח דמבואר שם דכל שיש לו רשות להניח שום כלי ג"כ סגי וכתב א"ר דהתם שאני דעי"ז הוי כשכירו ולקיטו משא"כ הכא דהוא הבעה"ב ולשווייה לעכו"ם כאורח בעינן דוקא שיהיו שם כלים שאסורים לטלטל וכדלעיל בסי' ש"ע ס"ב וכן הסכים בח"א וגם הגר"ז העתיק כהשו"ע אך מהמ"א משמע דהוא מצדד להקל בזה במש"כ ואם יש לישראל רשות וכו' וכן הבין הח"א את דבריו אכן לפ"ז הי"ל להמ"א לחלוק על השו"ע ולא לכתוב סתם וע"כ נלפענ"ד דדברי המגן אברהם קאי רק אדלעיל כשנכנס בחזקה דהביא מתחלה ראיה מהרשב"א דחיל המלך שוה לשאר עו"ג דמקרי שלא ברשות וע"ז הכריע שאף אם נחמיר בזה עכ"פ בשיש לו רשות להישראל להניח כלים בחדרם [אף כלים שמותר לטלטלם] אין להחמיר בזה יותר מהמבואר בסימן שפ"ב סי"ח דעכ"פ אינו ברשות גמור מ"מ אף אם המג"א לא כוון להקל בזה יש להסתפק למעשה מאחר שהמאמר מרדכי כתב להקל בזה וכן בפמ"ג נשאר בזה בצ"ע וכן בבית מאיר מחלק בזה איזה חילוקים עיי"ש וא"כ אפשר דיש להקל בשעת הדחק:

ב

אינם אוסרים עליהם – אבל בלא תפיסת יד אוסר ודוקא בלא יכול לסלוקי אבל ביכול לסלוקי בכל גווני אינו אוסר [מביאור הגר"א]:

א

[א] ברשות וכו'. נראה לי דכותי יש לו חוב על הבית מיקרי רשות (מגן אברהם), יהודים שמתאכסנים אוסרים זה על זה וצריכין עירוב ושכירות מכותים אף שאינם שם שלושים יום והא דאין אורח אוסר היינו כשיש שם בעל הבית קבוע דאז הם בטלים לגביו אבל כשהם כולם אורחים אוסרים (תשובת רמ"א סימן ק"כ) והאריך להוכיח שם מש"ס ואני מצאתי ראייתו לדינו בראב"ן דף ע' עיין שם, וסיים בראב"ן הלכך יהודים הבאין ליריד כמו פרנקפורט ומאכסנין בחצר אחד בארבע בתים או חמישה והכותי בעל החצר כמו כן בבית או בחצר עמהן צריכין לשכור וכו' ואם יש שם בית גדולה וחילקו הכותי במחיצות קנים ונתאכסנים שם ישראל ולכל חבורה יש לה פתח לחצר וגם יש חבורת שדרין בבתים אחרים בחצר אם מוליכין העירובין לאחד מאותן הבתים שחילקו בקנים די לכל החבורת שבאותו הבית החלוק בעירוב אחד אפילו מחיצתן מגיעת לתקרה אבל נתנו עירובן לבית אחר שבחצר צריך עירוב לכל חבורה וחבורה, ואם כולן יוצאין בפתח אחד לחצר עירוב אחד לכולן, עד כאן, ועיין סימן ש"ע סעיף ג':

ב

[ב] [לבוש] עד שלושים יום וכו'. לשון הטור ושולחן ערוך דאחר שלושים יום וכן משמע סוף סימן ש"ע:

ג

[ג] אנשי חיל וכו'. זה מתשובת רשב"א הביאו בית יוסף, ותמה אני דדברי רשב"א סותרים דהא כתבו בית יוסף ורמ"א ריש סימן שפ"ב בשם הרשב"א דאם השאיל או השכיר לכותי אינו אוסר דלא השאיל וכו' ואם כן הכא אמאי אסרו אנשי חיל כל שאין לבעלי בתים כלים שם וצריך עיון רב (ט"ז), ועיין מה שכתבתי שם ס"ק ב' ויתיישב לך על ידי דאנשי חיל גרע משאלה ושכירות דעושין בבית כמו שירצה ואין ביד הבעל הבית למחות כמו בשאלה ושכירות אך צריך עיון במקור דין זה בתשובת רמב"ן סימן ר"כ זה לשונו בתשובה אמרו שכל מי שנותן לדור לאחד בביתו אף שמיחד לו מקום כאותן תלמידיו וכו' אינן אוסרין עליו לפי שאין משאילין שיאסרו עליו ומכל מקום יש להם פתח היתר וכו', הא גם מטעם ראשון מותר ואפילו בלא כלים ואולי סבירא ליה לדחות טעם ראשון מאיזה טעם שפירשתי לכך כתב ומכל מקום נראה לי ובין כך ובין כך לא עיין הט"ז במקור שם:

ד

[ד] שאסור לטלטל וכו'. אפילו דבר הניטל רק שכבידו קובעו (הג"ה ס"ק), ועיין סימן ש"ע סעיף ב':

ה

[ה] [לבוש] והנכנסין בחזקה וכו'. לפי זה אין מדוקדק במה שכתב בתחילה בין בחזקה ונראה לי בלשון השאלה ברמב"ן שם נקט זה לשונו נכנסה יש בחזקה ויש ברצון הבעלים כדי שימצאו חן בעיניהם, עד כאן, ורצה לומר דדרכם ליכנוס ברצון ובחזקה, ולפי זה יש לומר דגם השולחן ערוך סבירא ליה בחזקה מותר, וסמך על מה שכתב בריש הסימן דשלא ברשות מותר, ומכל מקום לא הוה ליה לשולחן ערוך לסתום וכן מגן אברהם ועולת שבת הבינו דשולחן ערוך אוסר גם בחזקה גם אפילו ברצון נראה לי דמיקרי חזקה דוגמת כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וצריך לומר דסבירא ליה דחיל המלך כברשות דמי דדינא דמלכותא דינא. כתב מגן אברהם דברשב"א משמע דחיל המלך שוה לשאר אדם וצריך עיון, עד כאן, ולעניות דעתי דשלא ברשות דקאמר הרשב"א גבי חיל המלך דמותר היינו שהלכו מעצמן בלא רשות המלך:

א

א) [סעיף א'] עכו"ם הנכנס. לאחד מבתי החצר. ר"ז או' א':

א

ב) שם. לשם אכסנאות. כלומר שלא נכנס לשם לקבוע שם דירתו אלא לפי שעה להתאכסן שם. עו"ש או' א':

א

ג) שם. ואם נכנס ברשות וכו' שהשכירו או השאילו חדר מיוחד לאכילה. ר"ז שם. ועיין לעיל סי' ש"ע או' פ"ה:

א

ד) שם. ואם נכנס ברשות וכו' ועכו"ם שיש לו חוב על הבית (ונכנס לדור בו בקביעות) מקרי כרשות. מ"א סק"א א"ר או' א' תו"ש או' א' ר"ז שם. מיהו דעת הנה"ש להקל וכ"ה דעת עצי אלמוגים יעו"ש:

א

ה) שם. אם הוא רגיל וכו' ולאו דוקא נכרי דה"ה ישראל. רש"ל בתשו' סי' ח"י, כנה"ג בהגה"ט, מיהו עיין לעיל סי' ש"ע או' פ"א שהבאנו פלוגתא בזה וכתבנו שם. דדעת האחרונים להקל יעו"ש:

א

ו) שם. אם הוא רגיל וכו' ורגיל היינו שרגיל לבא לכאן ולקבוע לעולם יותר משלושים כמ"ש לעיל סי' ש"ע או' פ"א. והיינו נמי כגון שיש לו חדר מיוחד לאכילה כמ"ש לעיל או' ג' דאי לאו הכי הוי טפל לבעה"ב הדר אצלו. ואינו אוסר כמ"ש לעיל ססי' ש"ע בהגה יעו"ש:

א

ז) שם. אוסר מיד. וצריך לשכור ממנו:

א

ח) שם. עד לאחר שלושים יום. דעד זמן זה חשוב כאורח ואינו אוסר כמ"ש לעיל ססי' ש"ע גבי אכסנאי ישראל יעו"ש:

א

ט) [סעיף ב'] בין בחזקה וכו' והגם דבסעי' א' כתב דשלא ברשות אינו אוסר אפשר דחיל המלך כברשות דמי דדינא דמלכותא דינא ועכ"פ אינם אוסרים פחות מל' יום אם אין רגילים לבא ואם יש לישראל רשות להניח כלים בחדרים אין אוסרים. מ"א סק"ב תו"ש או' ב' מיהו הלבוש כתב דהנכנסים בחזקה אינם אוסרים אפי' לא נשאר לבעה"ב כלום בבית יעו"ס וכ"כ הר"ז. משמע דמפרשי דברי הש"ע הא שכתב בין בחזקה בין ברצון ה"ד לענין אם נשאר לבעה"ב תפיסה בבית דאין אוסרין אבל לענין איסור לעולם אינם אוסרים אם נכנסו בחזקה וכמ"ש בסעי' א' וכ"כ המאמ"ר או' ב' וחמ"מ:

א

י) שם. בין ברשות. ועכ"פ אינם אוסרים פחות מל' יום אם אינם רגילים לבא. מ"א שם. ר"ז. ור"ל כל אחד לפי סברתו לדעת מ"א שאוסרים אם נכנסו בחזקה ואין לבעה"ב תפיסה בבית מ"מ אין אוסרים פחות מל' יום באין רגילים לבא. ולהר"ז דאין אוסרים אלא בנכנסו ברשות דאין לבעה"ב תפיסה בבית אפ"ה אין אוסרים פחות מל' יום דאין רגילים לבא:

א

יא) שם. כלים שאסור לטלטלם וכו' וכן אם יש לישראל רשות להניח כלים בחדרים אין אוסרים. מ"א שם:

א

יב) שם. כלים שאסור לטלטלם וכו' ואפי' דבר הניטל רק שכבידו קובעו, א"ר או' ד' תו"ש או' ג' ועיין לעיל סי' ש"ע סעי' ב':

א

יג) שם. אין אוסרים עליהם. ואפי' ביש לאנשי חיל חדרים בפ"ע ח"א כלל ע"ה או' כ"ד ועיין לעיל או' ו':

א

נכנס ברשות. נ"ל דעכו"ם שיש לו חוב על הבית מקרי ברשות ועיין בח"מ סי' רל"ו עסי' שפ"ב סט"ו עססי' ש"ע:

ב

בין בחזקה. צ"ע דבס"א כ' דשלא ברשות אינו אוסר ואפשר דס"ל דחיל המלך כברשות דמי דדינא דמלכותא דינא וכמ"ש רסי' ת"מ אבל ברשב"א משמע דחיל המלך שוה לשאר עכו"ם עבב"י וצ"ע ועכ"פ אינן אוסרים פחות מל' יום אם אין רגילין לבוא ואם יש לישראל רשות להניח כלים בחדרם אין אוסרים עסי' שפ"ב סי' י"ח:

א

(א) לשם אכסנאות – ר"ל שלא נכנס לשם לקבוע שם דירתו אלא לפי שעה להתאכסן שם:

ב

(ב) שלא ברשות – לאו דוקא אלא ר"ל שלא נכנס ברשות:

ג

(ג) נכנס ברשות – ר"ל שהשאילו או השכירו חדר מיוחד להתאכסן שם. כתב מג"א דעכו"ם שיש לו חוב על הבית ונכנס שלא ברשות בעד חובו מיקרי ברשות ואוסר ויש מקילין בזה:

ד

(ד) רגיל לבוא – היינו שרגיל לבוא תמיד להתאכסן שם ועי"ז חשוב כקבוע וצריך לשכור ממנו הרשות:

ה

(ה) עד לאחר שלשים יום – דעד זמן זה חשוב כאורח ואינו אוסר וכמו לעיל בס"ס ש"ע וע"ש מה שכתבתי בבה"ל:

ו

(ו) בין בחזקה – הקשו המפרשים דהא בסעיף א' מבואר דשלא ברשות אינו אוסר כלל ותירצו דמיירי שמתאכסנים ע"פ דינא דמלכותא כמו שנהוג כשאנשי חיילים באים לעיר הפקידים קובעים מקומות בעד החיל בבתי העיר ובזה אפי' לא נתרצה הבעה"ב נמי אוסר דהפקיד יש לו רשות ע"ז מן המלכות וכנכנס ברשות דמי [ואם משנה הפקיד מחוק שנתן המלך והוא עושה בחזקה הרי הוא כשאר עכו"ם ואינו אוסר ובספר משכנות יעקב סי' קי"ב חולק לגמרי על פסק המחבר ודעתו דלגבי אנשי חיל תמיד ברשות בעלים קיימא ושמן עליו ובכל גווני אינו אוסר]:

ז

(ז) כלים שאסור לטלטלם – עיין בה"ל:

ח

(ח) אינם אוסרים וכו' – דתו הו"ל האי עכו"ם אצלו רק כאורח לפי שעה וכדלעיל בסי' ש"ע ס"ב:

ט

(ט) עליהם – אבל אם אין לו תפיסת יד אוסר אם שהה יותר מלמ"ד יום אם אינו רגיל וכנ"ל:

א

אנשי חיל כו'. זהו מתשו' הרשב"א הביאו ב"י ותמה אני דדברי הרשב"א סתרי אהדדי דהא כ' המ"מ בפ"ב מה"ע משמו הביאו ב"י ורמ"א סי' שפ"ב ס"א דאם השאיל לו או השכיר ביתו לעכו"ם אינו אוסר דלא השאיל לו אדעתא דליאסר עליו א"כ הכא אמאי יאסרו אנשי חיל עליו כל שאין לבעלי בתים כלים שם וצ"ע רב: