שולחן ערוך, אורח חיים שע״ז: דין ב' עליות זו כנגד זו הפתוחות לחצר ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

א

דין ב' עליות זו כנגד זו הפתוחות לחצר ובו סעיף אחד:
שתי עליות הפתוחו' לחצר זו כנגד זו ואחת עשתה גומא בחצר כדי לשפוך בחצר שאין בה ד' אמות מימיה והשני' לא עשתה אם עירבו יחד שתיהן מותרו' לשפוך מימיהן ואם לא עירבו יחד והאחת עירב' לעצמ' והשני' לא עירב' כלל זו שלא עירב' אסור' ושעירבה מותרת ובלבד שלא תשפוך להדיא בגומא אלא תשפוך בעלייה והם יורדים לגומא: הגה דכחו בחצר שאינה מעורבת שרי (טור) וה"ה אם החצר יותר מד' אמות דשתיהם מותרים בכה"ג ואין צריכים לגומא (ב"י):

א

עשתה גומא. עיין מ"ש ע"ז הט"ז באורך:

א

משנה עירובין פ"ח

ב

שם בגמרא פ"ח

ג

תוספות ורא"ש שם

ד

ופרטי הדינים בגומא נתבאר בסי' שכ"ז):

א

ס"א והאחת עירבה כו' עד מותרת. לשון הטור וצ"ע ועט"ז וט"ס הוא וצ"ל והא' ע"ע לעצמה והשניה לא עשתה זו שלא עשתה כו':

ב

דכחו בחצר. תוס' שם ודוקא בחצר אבל בכרמלית גזרו כמש"ש פ"ט א' ד"ה לא שנו ובשבת ק' ב' ד"ה כחו וע"ל סי' שנ"ז ס"ג בהג"ה:

ג

והוא הדין אם. מתני' שם פ"ח א' כנ"ל:

א

ואחת עשתה גומא וכו' – הנה בב"י העתיק פירוש התוספות על סוגיא זו ויש עוד לרמב"ם בפירוש המשנה פירוש אחר על המשנה זו ובדרך זה דרך ג"כ בהלכותיו אבל כפי פירוש התוספות כתב ג"כ הרשב"א והריטב"א וכתבו שכן כתבו רוב המפרשים:

ב

והאחת עירבה לעצמה והשניה לא עירבה – לפי מה שצייר המחבר מתחלה דהאחת לא עשתה גומא יהיה זה הדין אפילו בששניהם עירבו כ"א לעצמו אותה שעשתה גומא מותרת ואותה שלא עשתה גומא אסורה [אחרונים]:

ג

יותר מד"א – לאו דוקא דה"ה אפילו ד"א וכנ"ל בסימן שנ"ז:

ד

ואין צריכים לגומא – עיין במ"ב והנה הט"ז מפקפק על דברי הב"י ודעתו דכיון שיש גומא בחצר חיישינן שיוציא כלי עם שופכין לשם והביא ראיה לזה מדברי הרה"מ ורבים מהאחרונים דחו ראיתו [התו"ש ונהר שלום וא"ר ועצי אלמוגים דהרה"מ לא קאי רק ארישא דדברי הרמב"ם ולא אסיפא] ובלא"ה כמה ראשונים כתבו כרש"י דמיירי בחצר שהיא פחותה מד"א הרשב"א והריטב"א והאור זרוע ועיין עוד בעצי אלמוגים דה"ה בימות הגשמים שאין צריכין לעוקא וכנ"ל בסימן שנ"ז אפילו בפחותה מד"א יהיה הדין דשניהם מותרים:

א

[א] והשניה לא עירבו כלל וכו'. דאם עירבה השניה לעצמו אין אוסרת החצר ומותרת אותה שעירבה לשפוך להדיא לגומא אבל כשלא עירבה הוה ליה רגל האסורה במקומה ואוסרת החצר עיין ריש סימן שע"ה (מגן אברהם):

ב

[ב] [לבוש] אבל אם הוא יתרה וכו'. תימא לי שהמגיד פרק ד' כתב דמיירי בחצר שהיא ארבע על ארבע (ט"ז), ולעניות דעתי המגיד קאי ארישא דרמב"ם דמותר לשפוך בחצר בלא עוקה כמו שנתבאר ריש סימן שנ"ז אבל בסיפא דעשו עוקה מיירי בפחות מארבע:

ג

[ג] [לבוש] גם על הטור וכו'. וכן ברמב"ם שם מבואר כן לכן נראה לי עיקר בטור וביישוב הלבוש אף שהט"ז כתב דמאן דמותיב שפיר מותיב ולבוש לא תירץ כלום:

ד

[ד] [לבוש] והוא הדין אם גם בני השניה וכו'. אין פירוש לדבריו למה לא תועיל גומא של זה גם לזה (ט"ז), ונראה לי כיון דמים שלו יורדין לעוקת חבירו גזרינן יותר שיוציא כל כליו מעליה לחצר ועיין ס"ק א' דילמא מותר באמת:

ה

[ה] [לבוש] הכל דברי מותר וכו'. דהא תוס' מתירים למי שעשה עוקה אף שלא עירבו תרווייהו ולהטור אסור כמו שכתב הלבוש טעמא דלעיל דחיישינן שישפוך אף בגומא הקרוב:

א

א) [סעיף א'] ואחת עשתה גומא בחצר וכו' כבר נתבאר רש"י שנ"ז דחצר הסמוכה לרה"ר שאין בה ד"א שראויה לבלוע בה סאתים מים שאדם מסתפק בהם בכל יום אזי צריך לעשות גומא בחצר שירדו המים לתוכה ואז אף אם ילכו לחוץ לא ניחא ליה בהכי ולא הוי שופכן לרה"ר להדיא כמ"ש שם ולכך אם עשתה אחת גומא ועירבו יחד שניהם מותרות. תו"ש או' א':

א

ב) שם. בחצר שאין בה ד"א, דאם יש בה ד"א מותר לשפוך בתוכה כל מה שירצה אפילו בלא עשיית גומא כמ"ש סי' שנ"ז:

א

ג) שניהם מותרות לשפוך מימיהם. בחצר על סמך גומא שעשתה האחת לפי שגומא א' מתרת אפי' לאלף דיורין שבחצר מטעם שנתן בסי' שנ"ז ר"ז:

א

ד) שם. והאחת עירבה לעצמה. ר"ל עם בני מרפסת שלה דסתם עליות יש מרפסת לפניהם כמ"ש רס"י שע"ה יעו"ש:

א

ה) שם והשניה לא עירבה כלל. ר"ל אפי' עם בני המרפסת שלה דאם עירבה עם בני המרפסת שלה היתה גם היא מותרת לשפוך בעלייה והמים יורדים לגומא. אבל לשפוך להדיא לחצר או לגומא אסור כיון שלא עירבו ביחד והחצר ברשות שניהם ואוסרין זה על זה ומ"ש המ"א סק"ב דאינה אוסרת החצר כבר השיג ע"ז התו"ש או' ב' יעו"ש. וכן השיג עליו המאמ"ר יעו"ש:

א

ו) שם. זו שלא עירבה אסורה אפי' עשתה גומא דהא אסורה להוציא על המרפסת וא"כ אפי' לשפוך בביתה אסורה דחיישינן שתהא חס על קלקול ביתה ותטלטל הכלים שיש בהם שופכים למרפסת. ב"ח. מ"א סק"א:

א

ז) שם ושעירבה מותרת. ובלבד שתעשה גומא. אבל אסורה לשפוך במרפסת שירדו המים מחצר לגומא שעשתה חברתה דחיישינן שתחום לקלקול החצר כיון שהגומא רחוקה ממנה ותוציא מאני דבתים לחצר כדי לשפוך סמוך לגומא. ב"ח, מ"א סק"ב, והגם שכתב שם המ"א שברמזים לא משמע כן מ"מ כתב המתה"ש דהדין דין אמת וכ"כ האחרונים:

א

ח) שם. אלא תשפוך בעלייה וכו' וה"ה במרפסת דכיון שעירבה עם בני המרפסת הרי המרפסת והעלייה רשות אחת:

א

ט) שם הגה. דכאו בחצר וכו' ר"ל אע"ג דהחצר שהגומא בו שייך לשניהם אפ"ה שרי דכחו בחצר לא גזרו ודוקא בחצר אבל בכרמלית גזרו. ביאורי הגר"א:

א

י) שם בהגה. וה"ה אם החצר יותר מד"א. לאו דוקא דאפי' ד"א שרי כמ"ש סי' שנ"ז:

א

יא) שם בהגה. דשתיהם אוסרים בכה"ג. היינו דאם עירבו כל אחת לעצמה מותר להם לשפוך במרפסת והמים יורדים לחצר:

א

יב) שם בהגה. דשתיהם מותרים בכה"ג. ולא חיישינן שמא יוציא המים בכלים ששבתו בבית לחצר דכיון שיש בחצר שיעור לא חיישינן לכך דלא מתקלקל החצר. ב"י:

א

יג) שם בהגה. וא"צ לגומא. וגם כשיש גומא בחצר אלא שרחוקה ממנו נמי מותר לשפוך בעלייה (ל"ד אלא דה"ה במרפסת כמ"ש לעיל או' ח') והם יורדים לחצר ולא חיישינן שמא תוליך אותם לגומא משום קלקול החצר כיון שיש בחצר ד"א וראוי ליבלע בקרקע החצר. תו"ש או' ג' ועי"ש מה שתמה על דברי הש"ז וכן הנה"ש כתב ליישב על מ"ש הט"ז יעו"ש:

א

שלא עירבה אסור'. אפי' עשתה גומא דהא אסורה להוציא על המרפס' וא"כ אפי' לשפוך בביתה אסור' דחיישי' שתה' חס על קלקול ביתה ותטלטל הכלים למרפסת:

ב

מותרת. ובלבד שעשת' גומא אבל אסורה לשפוך במרפסת שירדו המים מחצר לגומא שעשתה חברת' דחיישי' שתחוש לקלקול החצר כיון שהגומ' רחוקה ממנו ותוציא מאני דבתים לחצר כדי לשפוך סמוך לעוקה כ"כ הב"ח ע"ש ול' שברמזים לא משמע הכי ע"ש ול"נ דנקט והשניה לא עירבה כלל דאם עירבה השניה לעצמה אין אוסרת החצר ומותרת אותה שעשאה גומא לשפוך להדיא לגומא אבל כל שלא עירבה כלל ה"ל רגל האסורה במקומה ואוסרת החצר ערסי' שע"ה וצ"ע עמ"ש סימן שס"ד ס"ג:

א

(א) ואחת עשתה גומא וכו' – סמוך לה נגד עליתה:

ב

(ב) כדי לשפוך בחצר שאין בה וכו' – דבחצר כזה אסור לשפוך מים כשאין בה גומא לזה וכנ"ל בסימן שנ"ז ס"א עי"ש. וביש בהחצר ד"א עיין בסוף הסעיף בהג"ה ובמה שכתבנו שם:

ג

(ג) לשפוך מימיהן – אפילו תוך הגומא להדיא:

ד

(ד) והאחת עירבה וכו' – אותה שעשתה הגומא עם כל שכניה הדרים אצלה בעליתה ומיירי בשיש מרפסת לפני כל עליה ועליה ונכנסין הכל להמרפסת דרך פתח העליה וממנה יורדין לחצר:

ה

(ה) אסורה – אפילו אם עשתה ג"כ גומא [וכ"ש לפי מה דאיירי המחבר בשלא עשתה גומא] ולא מיבעי שאסורה להוציא הכלי עם השופכין דרך החצר עד גומתה או להוציא להמרפסת דהא לא עירבה אלא אפילו לשפוך בביתה שילך המים מעצמו למרפסת ומשם ירד למטה ג"כ אסור דחיישינן שמא יחוס על קלקול ביתו שלא יטנף מפני השופכין ויטלטל הכלי עם השופכין להמרפסת להדיא והלא היא משותפת לכל דיירי העליה ולא עירבו ביניהם:

ו

(ו) ושעירבה מותרת – ובלבד שעשתה גומא וכנ"ל אבל בלא גומא אסורה לשפוך בביתה או למרפסת שירדו המים לחצר דבודאי ירדו מהחצר לר"ה וכנ"ל בסימן שנ"ז ואפילו אם חברתה עשתה גומא והמים ירדו מהחצר לאותה גומא ג"כ אסור דחיישינן שיחוש לקלקול החצר שלא יטנף מהשופכין דרך הליכתן לגומא כיון שהגומא רחוקה ממנה ויוציא כלי הבית עם השופכין לחצר כדי לשפוך להדיא לגומא והם הלא לא עירבו יחד:

ז

(ז) שלא תשפוך להדיא בגומא – דהא החצר משותף לשניהם והם לא עירבו ביחד:

ח

(ח) דכמו בחצר וכו' – ר"ל אע"ג דהחצר שהגומא ביה שייך לשניהם והמים יורדים שם בגומא מכחו:

ט

(ט) דשתיהם מותרים וכו' – היינו לשפוך גם על המרפסת ושירד לחצר ומיירי בשעירבו כ"א לעצמו ולא חיישינן שיוציא הכלי עם המים לחצר לשפוך בתוך הגומא שעשה חבירו דכיון שיש בהחצר שיעור ד"א בשיעור שהוא רחב כזה ראוי שיבלע המים במקומו ולא יתקלקל החצר:

י

(י) ואין צריכים לגומא – ר"ל וע"כ אפילו אם אחד עשה גומא לצד עליתו לא חיישינן שהשני יוליך הכלי עם השופכין לשם:

א

(מ"א ס"ק ב') ול"נ דנקט והשניה נ"ב וצ"ע דעדיין קשה אפילו עשו עוקה יהיה אסורין דהא א"א לילך עם המים לדיוטא עליונה כיון דלא עירבו לעצמן ורוצה להעמיד דבריו מחמת שלא עשו עוקא אפילו לשפוך בבית אסור משום קילקול בית לא ידענא מאי תיקן בזה מ"מ קשה מאי אריא שלא עשו עוקה אפילו עשו עוקה נמי. כבר תמה בזה הט"ז ע"ש והנה האיר ה' עיני בזה ליישב דברי הטו' וזהו דע"כ צ"ל דאותן שעשו עוקא עירבו לעצמן דהא מקצתן עשו עוקה מותרין ואותן מותרין משמע כולם מותרין וא"א לשפוך המים כ"א ע"י דיוטא כמ"ש תו' והרא"ש ואי לא עירבו לעצמן התחתונים אסורין לטלטל המים ע"י דיוטא העליונה כיון דלא עירבו ואותן שלא עשו עוקא כולם אסורים משום דלא עשו עוקה ע"כ איירי בדלא עירבו כלל לעצמן. דאי עירבו הוי רגל המתרת במקומו ומותרים לטלטל מאני דבתי בחצר וליכא להקשות א"כ אפילו עשו נמי. דאם עשו עוקה שאינו לחוש לקלקול חצר א"כ עכ"פ העליון שדר בדיוט' יהיה מותר לשפוך מים על ידי הדיוטא ואמאי קתני כולם אסורים להכי קתני שלא עשו עוקה ואז אפילו העליון אסור משום קלקול חצר אתא לטלטל מאני דבתים בחצר ודו"ק:

א

עשתה גומא בחצר כו'. בסעיף זה העתיק לשון הטור ובאמת הסכנתי נפשי מאוד לישב זה ולא עלתה בידי דבמשנה איתא ב' דיוטאות זו כנגד זו מקצתה עשתה עיקה ומקצתה לא עשתה את שעשתה מותרת ואת שלא עשתה אסורה ואמר רבא ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותר וכי לא עירב אמאי אסור אמר רב אשי גזירה דלמא אתי לאפוקי ממאני דבתים להתם והקשו התו' ואי דלא עירבו תרווייהו ליתסרו וי"ל דאינן שופכין ממש תוך העוקה שבחצר אלא שופכין על הדיוטא והן יורדין אל העוקה הסמוכה לה ואע"ג דהוה חצר שאינה מעורבת מ"מ לא אסרו חכמים כאן כו' ואותן שלא עשו עוק' אסורין כדאמרי' דלמא אתו לאפוקי מיא במאני דבתי להכא שיורידו מן הדיוטא בכלים מלאים מים לשפת העוקה שרחוקה מהם דאין רוצים שיפלו המים למטה ויקלקל החצר עכ"ל מבוא' יפה החילוק שבין עלייה העוש' העוק' ובין עלייה אחרת שכנגד' בלא עוקה דאות' אחרת כיון שהיא רחוקה מהעוק' לא ישפוך ממעל' להחצ' שיזובו משם להעוק' שיתקלקל החצר משא"כ באות' שעשתה העוק' שהעוק' סמוכה לה לא יצטרך לשפוך לחצר כלל: והנה הטור הולך בשיטת התו' והכניס דברי' אחרים לכאן מה שאין להם ענין כי בחלוק' דלא עירבו עשה חילוק בין העליות בענין העירוב לעצמן שאלו עירבו לעצמן והשני' לא עירב' כלל עירוב זה מאי בעי הכא ומה פי' יש לו כיון שאין כאן עירוב חצר ביחד מה עירוב תעשה העליי' לעצמה בלא החצר ואת"ל שעלייה עשויה בענין שבה עצמה צריך לעירוב בלא החצר ואין בו תועלת לחצר מי ביקש זאת מידו ומה תיקן בזה וזה אין לו רמז בגמרא ובפוסקים ולשון רבינו הטור בעצמו מעורב דהתחיל בענין עשיית העוקה שאיסו' של האחר' מחמת שלא עשת' עוקה וסיים אח"כ שהאיסור הוא מחמת שלא עירבה לעצמה ואם צריכה עירוב בפ"ע ולא עירבה מה לנו לעוקה ולמו"ח ז"ל ראיתי שפי' בזה שיש שם מרפסת להעליי' וכל רוא' דבריו בזה לא ימצא ישוב ותי' כלל על התימהון שיש כאן והוא ז"ל סיים שראה רבים טעו לפרש פרושי' זרים ולהגיה כאן ואני בעניי לא ראיתי עד הנה שום פי' כלל ועיקר אפי' בדרך זר ואולי יש ט"ס וחסרון איזה בבא בדברי הטור והתימא הגדולה שהב"י לא הרגיש בתימה זו והעתיק כאן בש"ע הנחנו הדבר למי שלבו שלם בדבר אולי יכול ליישבו: שוב ראיתי בלבוש שנשאל ע"ז כמ"ש והשיב ע"ש וכמדומה לי שלא היתה באותה שעה הגמ' עם התו' לפניו שכתב וז"ל ונתת טעם לדבר מתוך שהגומא לזה קרובה ולזה רחוקה אינו אמת כי אין הדבר תלוי ברחוק וקרוב רק בגומא ועירוב כו' עכ"ל והרי בתוס' כ"כ בהדיא כמ"ש וזהו עיקר החילוק שבין העליות מלבד שאין שום פירוש לדבריו שם במ"ש וה"ה אם בני השנייה כו' ולמה לא תועיל גומא של זה גם לזה ובלי ספק שכתב אותן הדברים בלי דקדוק במחילה מכבודו ומרן דמותיב ליה התם שפיר קא מותיב ואיהו לא משני מידי: ויש לעיין בדברי הב"י כאן שכתב וז"ל ודע דמיירי בחצר פחות' מד"א דאם יתיר' מן ד"א אין שופכין לתוכה ממש אא"כ עירבו ואם לא עירבו כל אחת שופכת ברשותה והמים הולכים מכחו לחצר שאינה מעורבת ולא חיישינן שמא יוציא המים בכלים ששבתו בחצר דכיון שיש בחצר שיעור לא חיישינן לכך דלא מקלקלא החצר עכ"ל חשב הרב דבחצר פחותה מד"א החשש הוא באותה שאין לה עוקה מחמת שידאג שלא יתקלקל החצר מחמת קטנותו מן המי שופכין ומ"ה התיר בחצר גדולה ותמהתי דכיון שיש עוקה בחצר סמוך להעליה האחרת למה יתקלקל החצר הקטן הלא יזובו המים הניגרים לתוך העוקה ולא ישארו בחצר מאי אית לך למימר שבדרך הליכתם יקלקלו הכי נמי בחצר גדולה מארבע אמות אלא ודאי דא ודא א' היא והחשש גם בחצר גדולה שלא עירבו ויש עוקה סמוכה לאחד מן העליות שהשני' הרחוק' לא ישפוך המים דרך עלייתו ויזוב לארץ דשמא לא ירצה ללכלך קרקע החצר ויוריד בכלי הבית למטה עד שפת העוקה וע"כ ודאי שייך לחילוק זה גם בחצר של ד"א ויש עוקה סמוכה לא' מהם אע"פ שא"צ לעוקה מ"מ אם יש עוקה יש חילוק זה בלא עירבו דהסמוכה מותרת לשפוך על העליי' וניגרים לעוקה והרחוקה אסורה מטעם הגזירה דלעיל ומה שפירש"י במשנה זו דהחצר שלפניהם פחותה מד"א הוא מטעם דדין העוקה הוא בחצר כזה. ויש קצת ליישב דאם יש בחצר ד"א אין רגילים בחול תמיד לשפוך לתוך העוקה אלא לפעמים לחצר עצמו שיבלעו המים בו וע"כ גם בשבת אין כאן חשש אם שופך על העלייה ויורד לארץ כן הוא סברת ב"י ורמ"א מביאו אבל תימה לי שהרמב"ם כתב דין זה פ"ד וכתב המ"מ דמיירי בחצר שהיא ד' על ד' וצ"ע: