שולחן ערוך, אורח חיים שע״ד: נסתם בשבת פתח או חלון במקום שעירב בו ובו ד' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

נסתם בשבת פתח או חלון במקום שעירב בו ובו ד' סעיפים:
ערבו דרך חלון או פתח שביניהם ונסתם בשבת מותרים להשתמש דרך גובה הכותל וחוריו ואפי' אם עירב לשנה ונסתם הפתח בחול ונפתח בשבת (ואפילו סתמה במזיד) (אגור) חזר העירוב להתירו ולהרמב"ם אין מותר לטלטל אלא כל אחת לעצמה אבל מזו לזו לא:

ב

היה כותל בין שתי חצרו' ועירבה כל אחת לעצמה ונפרץ הכותל בשבת מותרים לטלטל כל א' בחצרו אפי' כלי הבי' אבל חצר שנפרצה בשבת לרשו' הרבים או לכרמלית אסור:

ג

חצר קטנה שנפרצ' קודם שבת במילוא' לגדול' ואין בפרצה יותר מי' אמו' גדול' מותרת להוציא כלי' ששבתו בבית לחצרה אם עירבה לעצמה וקטנה אסור' להוציא כלים ששבתו בבית לחצירה אלא אם כן עירבו יחד והיינו כשנכנסין כותלי קטנה לגדולה וכשכתלי קטנה מופלגים ג"ט מכותלי אורך הגדולה דאם לא כן היתה קטנה ניתרת ע"י נראה מבחוץ ושוה מבפנים:

ד

גג קטן שנפרץ קודם שבת במילואו לגג גדול קטן אסור להעלות עליו כלים ששבתו בבית וגדול מותר והוא שיהו מחיצות הבית ניכרות למי שעומד על הגג אבל אם אינם ניכרות כגון שהגג בולט עליהם הוי כרמלית אלא אם כן פתוח לו מהבית חלון ארבע על ארבע:

א

ואפי' סתמה. ואפי' פרץ פצימיו עיין ט"ז:

א

עירובין צ"ג בעיא ונפשטא

ב

כפירוש רש"י שם וכן כתב הטור

ג

רא"ש שם

ד

בפ' ג' מה"ע

ה

שם צ"ג וכשמואל הסכמת התו'

ו

דאי בששבת בחצר אפילו מחצר לחצר נמי

ז

משנה שם צ"ב

ח

ב"י דאלו בשבת כיון שהותרה הותרה כדלעיל

ט

משנה שם דף ט"ו

י

שם בגמרא ט'

יא

כזה

יב

דהוה אמרינן חזינן כאלו ראשי הכניס' של כותלי הקטנה סניפין לשני כותלי אורך הגדולה

יג

משנה שם צ"ב

יד

שם בפירוש רש"י

טו

כן הוא במשנה וכן הובא בטור)

טז

שם בגמרא אליבא דרב

יז

כן כתב הרא"ש שם:

א

ס"א ואפי' אם. שבת ק"א ב' וכן שתי ספינות כו' ועתוס' בעירובין י"ז א' ד"ה עירב:

ב

ואפי' סתמה. שם ס"ח ב' מבטלין וחוזרין כו':

ג

ולהרמב"ם. כמו בספינות הנ"ל דנפסקו נאסרו מזו לזו והם דחו דשם שאני דאין קבועין ואתו לטלטולי מזו לזו דרך הים שהיא כרמלית והרמב"ם לשיטתו אזיל שפירש בפי' המשנה ובחיבורו שם אע"פ שמוקפות מוקפות מחיצה אבל הם פי' כפרש"י סמוכות:

א

ס"ב אפילו כלי הבית. רש"י שם:

ב

אבל חצר. משום דליתנהו למחיצות כמ"ש י"ז א':

ג

חצר שנפרצה. מתני' צ"ד א':

ד

לר"ה או. צ"ה א' וכרב וע"ש תוס' ד"ה ושמואל כו':

א

ס"ג קודם שבת. צ"ג ב' ל"ת מר אימר כו':

ב

ואין בפרצה. ט' ב' קטנה כו':

ג

כלים ששבתו. כנ"ל רש"י שם במתני':

ד

אא"כ עירבו. ז' ב' כאן כו' וערש"י שם:

ה

והיינו כו' וכשכותלי. ל"ד דאף כותל א' סגי:

ו

דאל"כ. שם ט' ב':

א

ס"ד קודם שבת. כנ"ל ס"ג:

ב

ששבתו. ככ"ל:

ג

אבל אם. רש"י שם ועתוס' שם פ"ט א' ד"ה במחיצות ורא"ש שם:

ד

אא"כ פתוח. מתני' זיז כו' פ"ט ב':

ה

ארבע. דהוי כחורי רה"י שבת ז' ב':

א

ונסתם בשבת – אבל אם נסתם מבעוד יום אפילו חזר ונפתח בשבת אסורין לפי שעדיין לא קנו עירוב מעולם שקניית העירוב הוא בה"ש וכאן לא היה עירוב ביה"ש כיון שהפתח סתום ואפילו אם עירבו כבר לפני שבת שעברה לשבת אחת ואותו עירוב נשאר עדיין קיים אין יכולין לסמוך עליו בשבת זו אחר שנפתח הפתח הואיל וכבר נתבטל מבעוד יום כשנסתם ואינו חוזר וניעור משתחשך ועירב לשנה שאני שמערב מתחלה על כל השבתות וקנה העירוב בשבת ראשונה שהיה הפתח פתוח ולכן אפילו אם אח"כ נסתם הפתח ונפתח בשבת אחרת ואפילו בסוף השנה חוזר העירוב וניעור:

ב

ואפילו אם עירב לשנה וכו' – עיין במגן אברהם סימן שפ"ג שנשאר בדין זה בצ"ע אכן כמה אחרונים יישבו קושיותיו שם ומ"מ אין דין זה ברור דהנה מקור זה הדין נובע מדברי הרא"ש ספ"ק דעירובין דהביא ראיה מדין ספינות שנפסקו וחזרו ונתקשרו [שבת דף ק"א] דחזרו להתירן הראשון והוכיח הרא"ש דמיירי שנפסקו בחול ואפ"ה מהני כשחזרו ונתקשרו אח"כ בשבת דאי נפסקו בשבת אפילו לא חזרו ונתקשרו מותרין משום דהותרה הותרה וה"ה בענינינו אכן לדברי התוספות [בשבת ק"א] וכן לכמה ראשונים [הרמב"ם עי"ש ובהרה"מ ספ"ג והרשב"א והריטב"א] שפירשו להך ברייתא דאפילו נפסקו בשבת אסור משום דכיון דבלא הקשר שביניהם ניידי ממקומם הוי כמפסיק כרמלית ביניהם ולא שייך בזה לומר כיון שהותרה הותרה א"כ אין שום מקור לדין זה דהתם הוא דאמרינן דחזר להתירו הראשון משום שהיו קשורין בתחילת השבת וחל העירוב משא"כ בענינינו שהיה סתום ביה"ש ונפתח בשבת וכבר העיר בזה העו"ש וכן המגן אברהם בסק"א אלא דדעת התוספות גופא אינה ברורה בזה דבעירובין דף י"ז כתבו התוספות בשם ר"י דין זה וגם ראיה מהא דספינה ומשמע דלרבותינו בעלי התוספות היו בזה דעות חלוקות והרא"ש העתיק לדינא כדברי התוספות פ"ק דעירובין [ומה שרצה המגן אברהם לתרץ קצת דעות התוספות להדדי לא נהירא דידוע דכל דברי הרא"ש הוא נובע מדברי התוספות כדרכו תמיד ובהרא"ש מבואר להדיא דעיקר ראיתו הוא דאי מיירי הברייתא דספינות שנפסקו בשבת היה מותר אפילו לא חזרו ונתקשרו והוא שלא כדברי התוספות דשבת הנ"ל וכבר העיר בזה הנהר שלום] ועכ"פ אין דין זה ברור דלדעת הראשונים הנ"ל אין שום מקור לזה ומסברא אין לומר כן שיועיל מה שחל בשבת אחת לשבת אחרת כיון שבה"ש של אותו שבת היה בטול ועיין בסימן שפ"ג בבית מאיר שגם הוא מסכים שם עם המגן אברהם שכתב שיש להתיישב בדין זה. ומ"מ אחרי שהרא"ש והטור והמחבר והאחרונים שאחרי השו"ע העתיקו דין זה בודאי אין לדחותו מהלכה ומ"מ לענין סתמו במזיד שהמ"א הביא ממהרי"ל שלא התיר אלא דוקא בשנפתח קודם השבת וכן הסכים בא"ר ותו"ש בודאי אין להקל בזה כיון דמעיקר הדין אפילו נפתח בשבת בשוגג ג"כ אין הדין ברור להקל כנ"ל ואף שיש אחרונים שמיישבין בדוחק את סברת הרמ"א דמתיר בכל גווני מ"מ למעשה נראה שאין להקל וכנ"ל ובספר נתיב חיים לבעל ק"נ דעתו דאף הרמ"א עצמו לא הקיל בזה אלא בשנפתח אח"כ בחול:

ג

ונסתם הפתח בחול וכו' – ונראה דה"ה כשנתבטל הע"ח ע"י סיבה אחרת כגון שנתקלקל הצוה"פ שבמבוי וממילא עי"ז נתבטל הע"ח שבמבוי זו וכמבואר בסימן שס"ה בסופו אם חזר ונתקן הצוה"פ בשבת ע"י עכו"ם וכדומה אף שבה"ש היה פרוץ עדיין מ"מ כשחזר ונתקן בשבת חוזר מע"ח למקומו כיון שהע"ח נעשה מתחלה לכל השנה ואף דיש לחלק קצת דאפשר בנפרץ המחיצות גרע טפי ולא יועיל בזה מה שעירב לכל השנה מ"מ בשעת הדחק יש להקל גם בזה וכן ראיתי בנ"א כלל ע"ב שמיקל בזה אכן מה שמצדד שם להקל אף כשעירב לשבת אחת ונודע שמבעוד יום נתקלקל הצוה"פ וחזר ונתקן הצוה"פ בשבת ע"י עכו"ם דהעירובי חצרות לא חל כלל עוד בבין השמשות ומטעם דכיון שבאותו המקום רגילין לעשות צוה"פ תמיד א"כ עומד להתקן ולכן כשמתקנים אותו אח"כ בשבת חל העירובי חצרות למפרע לא נהירין דבריו כלל וראיה לזה דהלא לענין עירב דרך הפתח ונסתם בשבת פירש"י כגון שנפלה מפולת כנגדו וזה הלא בודאי עומד להפנות ואפ"ה לא הותר רק כשנסתם בשבת גופא ומשום דביה"ש חל הע"ח וכיון שהותר הותר ולא הנסתם מבע"י וע"כ דלא היקל השו"ע אף כשעומד לפתוח אלא כשעירבו לשנה ומשום דהעירוב כבר חל בשבת ראשונה ולכן מהני אף כשנסתם אח"כ ולא כשעירב לשבת אחת דעדיין לא חל העירוב כלל פ"א בבין השמשות. ובפרט דעיקר הדין אינו ברור וכנ"ל א"כ הבו דלא להוסיף עלה ומש"כ בנ"א דיש נ"א בתוספת דגרס לשניהן באו"ז כתב ג"כ לשנה וכן ברא"ש:

א

ונפרץ הכותל בשבת – היינו במילואו או ביותר מעשר אמות:

ב

לכרמל אסור – עיין בב"י שכתב דהיינו שאסור לטלטל בתוך החצר יותר מד"א אבל בתוך ד"א מותר אפילו לטלטל ממנו לכרמלית דהוא נמי ככרמלית דמיא ובמ"א מסתפק בזה דאפשר דאעפ"כ שם חצר עליו. והנה בתו"ש הביא ראיה מתוספות שבת דף ט' דמותר וכן הביא בחידושי רע"א ובספר נהר שלום הביא דבעבוה"ק שער הרשויות דין א' איתא בהדיא לאיסור וכן בתו"ש הנ"ל הוכיח מרש"י דף כ"ד לאיסור ע"ש וע"כ נראה שאין להקל:

א

וקטנה אסורה – דנפרצה במילואה. הכלל מלואה נקרא היכא דלית ליה פס ד' בחצר או פס משהו מכאן ומכאן [או טפח לדעה אחת] נקרא מלואה ואסור אם נפרץ למקום האסור ואם נפרץ לחצר צריך עירוב אחד לשניהם ואם הפרצה יותר מעשר אמות הוי פרצה ג"כ ואסור [פמ"ג]:

ב

וכשכותלי קטנה מופלגים ג"ט וכו' – לאו דוקא דאף כותל אחד סגי [הגר"א] ור"ל דאף אם היה רק כותל אחד מופלג ג"ט והשני היה פחות מזה ג"כ אסור דמה הני שנאמר לבוד מצד אחד הרי בעינן דוקא פס משהו מכאן ומכאן או פס רחב ד' טפחים מצד אחד:

א

שנפרץ קודם שבת במילואו – הא דלא מישתרי גג קטן בגיפופי גג גדול משום נראה מבחוץ ושוה מבפנים וכדלעיל בס"ג דהלא לענין גג גדול אמרינן גוד אסיק מחיצתא והוי כאלו יש לו גיפופים וא"כ ליהני ד"ז גם לגבי קטן י"ל דכי אמרינן גוד אסיק לגבי גג הגדול עצמו אבל לא להתיר הגג קטן בגיפופי גדול [ריטב"א ובזה נסתלק קושית הדרישה והובא בחידושי רע"א]:

א

[א] ונפתח בשבת וכו'. בתשובת מהרי"ל סימן קצ"ב משמע דאסור בסתמו במזיד כל שלא נפתח קודם שבת וכן מגן אברהם האריך לאסור:

ב

[ב] סותמה במזיד וכו'. ואפילו פרץ פצימין (מגן אברהם וט"ז):

ג

[ג] ולהרמב"ם וכו'. ועיקר כסברא ראשונה (נחלת צבי):

ד

[ד] ונפרץ וכו'. במלואו או יותר מעשר אמות רש"י:

ה

[ה] [לבוש] מהחצר לרשות הרבים וכו'. וכן לרשות היחיד (רש"י), ומגן אברהם כתב אפשר דאף לכרמלית אסור דאף שנפרץ שם חצר עליו:

ו

[ו] שהגג בולט וכו'. דוקא כשבולט ארבעה לרשות הרבים ורשות הרבים מהלכת תחתיו:

א

א) [סעיף א'] עירבו דרך חלון וכו' שתי בתים או שתי חצירות שעירבו יחד ע"י שהיה ביניהם חלון או פתח. ר"ז או' א':

א

ב) שם. ונסתם בשבת שנפלה מפולת כנגדו. רש"י:

א

ג) שם. ונסתם בשבת וכו' אבל אם נסתם מבע"י אעפ"י שחזר ונפתח בשכת אסורים לפי שעדיין לא קנה עירוב מעולם דקניית העירוב הוא ביה"ש וכאן לא היה עירוב ביה"ש כיון שהפתח סתום ומשחשיכה לא קנה עירוב שאין מערבין משתחשך ואפי' עירבו כבר לפני שבת שמברך ואותו עירוב נשאר עדיין קיים אינם יכולין לסמוך עליו בשבת זו אחר שנפתח הפתח הואיל וכבר נתבטל מבע"י ואינו חוזר וניעור משתחשך ר"ז שם:

א

ד) שם. מותרים להשתמש וכו' דשבת כיון שהותרה הותרה. גמ' והביאה הטור וב"י:

א

ה) שם. מותרין להשתמש דרך גובה הכותל וכו' כלומר דמותרים להשתמש מזו לזו וכ"ש כל אחת לעצמה וה"ד לאותו שבת משום שכבר קנה עירוב ביה"ש ושבת כיון שהותרה הותרה אבל בשבת אחרת אסור אם לא כשעירבו לשבתות הרבה או לשנה וקנה עירוב ביה"ש הראשון ואח"כ נסתם וחזר ונפתח שחוזר להיתרו כמ"ש אח"כ:

א

ו) שם. ונסתם הפתח בחול. דאם נסתם בשבת מותר לטלטל בלא"ה דשבת כיון שהותרה הותרה עו"ש או' א':

א

ז) שם. ונפתח בשבת דאי נפתח בחול פשיטא דהוי עירוב כיון דביה"ש הוו פתוחין מזו לזו והעירוב מונח לשבתות הרבה:

א

ח) שם הגה. ואפי' סתמה במזיד. דכשחוזר ופותחה קודם שבת הרי הם כשותפין בפת וביה"ש שהוא קונה עירוב הרי יש פתח ביניהם ראוי לערב. תשו' מהרי"ל סי' קצ"ב. וא"כ כשנפתח בשבת אסור דכיון דסתמו במזיד גלי דעתיה שאינו חפץ בעירוב וא"כ ביה"ש לא קנה עירוב. מ"א סק"א. וכ"ה דעת א"ר או' א' תו"ש או' ג' אבל מדברי האגור שהביא בב"י משמע דאפי' סתמה במזיד ונפתח בשבת חוזר העירוב להתירו. וכ"מ לשון מור"ם ז"ל בהגה וכ"כ הלבוש בהדיא. וכ"ה דעת הט"ז סק"א. נה"ש או' א' מאמ"ר או' א' ומ"ש הב"ח לחלק באם פרץ פצימיו אין כן דעת הט"ז שם אלא דאפי' אם פרץ פצימיו ואח"כ נפתח בשבת חוזר להיתרו וכ"נ דעת האחרונים הנז' ומ"מ נראה דלכתחלה יש להחמיר כדברי מ"א אלא א"כ היה דעתו כשסתמה לפותחה בעת הצורך ואח"כ נפתת בשבת כי אז יש להקל:

א

ט) שם. ולהרמב"ם אין מותר לטלטל וכו' ודוקא כשהפתח סתום דאעפ"י שהעירוב מונח בחצר אחרת מותר לטלטל לעצמה אבל כשנפתח הפתח חזרו שניהם להיתרן. מ"א סק"ב. תו"ש או' ד' וע"ש מה שהשיג על הלבוש. ור"ל דהרמב"ם דוקא ארישא פליגי בנסתם הפתח בשבת אמרינן הותרה כ"א לעצמה אבל נפתח אח"כ מודה דחזרו שניהן להיתרן ובסעי' ב' מודה דנפרץ בשבת כ"א מותרת דהותרה. ודין נסתם בחול ונפתח בשבת נמי י"ל דחולק הרמב"ם ז"ל ואוסר מזו לזו. א"א או' ב':

א

י) שם. ולהרמב"ם אין מותר וכו' והעיקר כסברא ראשונה. נ"ץ. א"ר או' ג' וכ"נ דעת הר"ז שלא העתיק דברי הרמב"ם. וכ"כ האחרונים:

א

יא) [סעיף ב'] ונפרץ הכותל בשבת. היינו במילואו או ביותר מעשר אמות דבפחות מזה הוי כפתח כמ"ש לעיל סי' שע"ב סעי' ז':

א

יב) שם. מותרין לטלטל וכו' כיון דלא נפרץ לרשות אחרת אלא לחצר שהוא רה"י כמוהו משא"כ בסיפא שנפרץ לרה"ר או לכרמלית. ב"י ט"ז סק"ב:

א

יג) שם. כל אחד בחצירו. זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה כדמעיקרא אמרינן הואיל והותרה הותרה. גמ' ופירש"י שם:

א

יד) שם. אפי' כלי הבית דאלו כלים ששבתו בחצר מותר לטלטל אפי' מחצר לחצר כדלע"ל רס"י שע"ב:

א

טו) שם. לרה"ר או לכרמלית אסור. מפני שהיא ככרמלית וכיון שחצר זו היא כרמלית אסור לטלטל יותר מד"א אפי' בתוכה וכ"ש חוצה לה ומיהו איכא חומרא בנפרצה לרה"ר או לרה"י מבנפרצה לכרמלית דבנפרצה לרה"ר או לרה"י אסור לטלטל מהחצר להם אפי' בתוך ד"א ואילו בנפרצה לכרמלית מותר לטלטל מהחצר לכרמלית תוך ד"א ב"י, לבוש. ומיהו המ"א סק"ג כתב דאפשר דאעפ"י נפרץ שם חצר עליו ואסור לטלטל ממנו לכרמלית אפי' בתוך ד"א והתו"ש או' ו' כתב דזהו מחלוקת רש"י ותוס' ומ"א כתב כרש"י יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ב' דזהו במחלוקת הרשב"א והרמב"ם ומ"א כתב כהרשב"א יעו"ש. אמנם החמ"מ או' ד' כתב לאסור מטעם אחר דהתו' (דף צ"ג ע"ב ד"ה לא תימא) כתבי דלמ"ד שבת כיון דהותרה הותרה ה"נ אמרינן כיון שנאסרה נאסרה וא"כ כיון שנאסר להוציא מהחצר לכרמלית זה בתחלה שבת נאסר לכל השבת יעו"ש וסיים דאין להקל. וכ"כ האחרונים:

א

טז) [סעיף ג'] חצר קטנה שנפרצה קודם שבת וכו' דאלו נפרצה בשבת מותרין באותה שבת דהא ק"ל שבת כיון דהותרה הותרה. ב"י:

א

טוב) שם. ואין בפרצה יותר מיו"ד אמות וכו' דאלו יותר מיו"ד לא שייך למימר דקטנה הוא כפתח של גדולה דפתחא יותר מעשר לא עבדי אינשי. עו"ש או' ג' ור"ל דאי יותר מעשר גם הגדולה אסור להוציא כלים ששבתו בבית לחצר דקטנה אוסרת עליה:

א

חי) שם. גדולה מותרת וכו' ואין הקטנה אוסרת עליה דהא הגדולה יש לה גיפופין ומקום פרצת הכותל של הקטנה הרי הוא כפתח של גדולה. משנה שם ופירש"י:

א

יט) שם. גדולה מותרת וכו' והיינו שנשאר לה גיפופין טפח מכאן וטפח מכאן כמ"ש סי' שס"ג סעי' ב' תו"ש חו' ז' ועיין בדברינו לשם או' י"ד:

א

ך) שם. להוציא כלים ששבתו בבית וכו' דאלו כלים ששבתו בחצר מותר לטלטל אפי' לחצר אחרת ואפי' בלא עירבו כמ"ש רס"י שע"ב. וכ"כ בב"י:

א

כא) שם. אם עירבה לעצמה. דאם לא עירבה אף היא אסורה להוציא כלי בית לחצרה.

א

כב) שם. וקטנה אסורה וכו' שנפרצה במילואה למקום האסור לה מ"א סק"ד. תו"ש או' ח' והכלל כל במילואה דלית פס ד"ט בחצר או פס משהו מכאן ומכאן או טפח למ"ד והכין הוי במילואה ואסור אם למקום האסור ואם לחצר צריך עירוב א' ויותר מיו"ד אמות הוי פרצה ג"כ ואסור. א"א או' ד' ומ"ש או טפח למ"ד לפי שיש פלוגתא בזה כמ"ש סי' שס"ג או' י"ד יעו"ש:

א

כג) שם. והיינו כשנכנסין כותלי קטנה לגדולה. ר"ל ואימתי הקטנה אסורה כשכותליה נכנסין ובולטין לתוך הגדולה כשתים ושלש אמות. ב"י. בשם רש"י עירו' ט' ע"ב:

א

כד) שם. ושכותלי קטנה מופלגים ג"ט וכו' ר"ל כותלי הקטנה הנכנסין ובולטין לתוך הגדולה מרוחקים מן הצד ג"ט לכותלי הגדולה. והטעם כתב ב"י דאל"כ הוה משתרי קטנה ע"י לבוד כלומר דהוה אמרינן חזינן כאלו ראשי כניסת של כתלי קטנה סניפין לצד כתלי אורך הגדולה דהדר הויא להו הכניסה להך גיפופי נראין מבחוץ עכ"ל:

א

כה) שם. וכשכותלי קטנה מופלגים וכו' ל"ד דאף כותל א' סגי. ביאורי הגר"א. ור"ל דאף אם היה רק כותל א' מופלג ג"ט והשני פחות מג"ט ג"כ אסור משום דלא מהני לבוד מצד א' דבעינן דוקא טפח א' מכאן וטפח א' מכאן או ד"ט מצד א' כמ"ש סי' שס"ג סעי' ב' יעו"ש:

א

כו) שם. דלא"כ היתה קטנה ניתרת וכו' ר"ל שאם לא היו כותלי קטנה נכנסין ובולטין לתוך הגדולה היתה גם הקטנה מותרת דאע"ג דהעומד בתוך הקטנה רואה שנפרצה במילואה מ"מ העומד בחוץ דהיינו בתוך הגדולה רואה שיורי הכותל על הגדולה שמכאן ומכאן לקטנה והיתה ניתרת ע"י שנראה מבחוץ ושוה מבפנים:

א

כז) [סעיף ד'] גג קטן שנפרץ וכו' המוקף מעקה סביבו גבוהה עליו עשרה שנפרץ שם במילואו לגג גדול המוקף ג"כ כמוהו ולא עירבו הבתים יחד. ר"ז או' ד' והוא מדברי הרמב"ם בפי' המשנה. אבל מדברי רש"י לא משמע כן אלא ע"י מחיצות התחתונות נעשה רה"י דאמרינן גוד אסיק וכמ"ש לקמן או' ל"ד וכ"נ לשון המשך הש"ע כרש"י ולפ"ז מ"ש בש"ע נפרץ לאו דוקא הוא אלא ר"ל שהיה פתוח לגג הסמוך לגג הסמוך לו ואגב חצר דסעי' ג' נקט ליה נמי הכא וכן במשנה לא כתוב נפרץ. והפרישה או' ו' כתב דנפרץ היינו כותל דלמטה שבין הבתים יעו"ש.

א

כח) שם. שנפרץ קודם שבת. דאלו נפרץ בשבת כיון שהותרה הותרה כמ"ש לעיל או' ט"ז:

א

כט) שם. במילואו. ואין בפרצה יותר מעשר אמות דאלו יש בה יותר מעשר הגדול אסור כמ"ש לעיל או' טו"ב:

א

ל) שם. קטן אסור וכו' היינו נמי כשנכנסים כותלי גג קטן לגדול וכ"כ התו' דף פ"ט ע"ב:

א

לא) שם. קטן אסור וכו' שהרי נפרץ לרשות חבירו האסור לו וכמ"ש לעיל או' כ"ב יעו"ש:

א

לב) שם. ששבתו בבית. דאלו כלים ששבתו בגג מותר לטלטלם אפי' לגג חבירו ואפי' בלא עירוב כמ"ש רס"י שע"ב:

א

לג) שם. וגדול מותר להכניס לו כלי הבית שלמטה ואין בני קטן אוסרין עליו דלגבי גדול הך פרצה פתח הוא דשרי בגיפופי כיון דאין הפרצה יותר מעשר. רש"י:

א

לד) שם. והוא שיהיו מחיצות הבית ניכרות וכו' דנהי דשרינן ליה במחיצות תחתונות משום גוד אסיק מיהו מחיצות ניכרות בעינן שלא יהא גג בולט חוצה להם דאי לא מינכרא לא אמרינן גוד אסיק וגדול נמי אסור דאין לו שום מחיצה וכל שאין לו מחיצות אינו רה"י רש"י ומביאו ב"י:

א

לה) שם. כגון שהגג בולט וכו' בתו' דף פ"ט משמע דוקא כשבולט ד"ט לרה"ר ורה"ר מהלכת תחתיו וא"כ הוי אותה בליטה כרמלית וכל שאר הגג נפרצה לו במילואו אבל אם אין בולט ד"ט לא. מ"א סק"ה א"ר או' ו' תו"ש או' י"א וכ"כ לעיל סי' שמ"ה או' צ"ב יעו"ש. וכ"ז לדעת הטור והש"ע שכתבו דהוי כרמלית אמנם התו' שם כתבו בשם הירושלמי דגג הבולט הוי מקום פטור ואעפ"י שרחב ד"ט יעו"ש וכבר כתבנו בזה לעיל סי' שמ"ה או' צ"ג קחני משם:

א

לו) שם. אלא א"כ פתוח לי מהבית חלון וכו' וטעמא משום דהוי כחורי רה"י, ב"י, ור"ל וחורי רה"י הרי הם כרה"י. ודוקא כשהחלונות פתוחות לכל צד אבל אם אין פתוח אלא חלון על צד אחד מ"מ אסור לטלטל דהא נפרצה במילואה למקום האסור לה. ק"נ על הרא"ש פ"ט ועיין לעיל סי' שמ"ה או' צ"ד. ומ"מ אם לא עירבו יחד אף הגדול אסור בכלים ששבתו בבית לפי שאין לו גיפופין עודפין מכאן ומכאן שהרי כותל הבית אין אומרים בו גוד אסיק הואיל ואינו ניכר למי שעומד למעלה ר"ז או' ד':

א

ואפי' סתמה במזיד. דכשחוזר ופותח' קודם שבת הרי הם כשותפין בפת ובין השמשו' שהוא קונה עירוב הרי יש פתח ביניהם ראוי לערב (תשו' מהרי"ל סי' קצ"ב) א"כ כשנפתח בשבת אסור דכיון דסתמו במזיד גלי דעתי' שאינו חפץ בעירו' וא"כ ב"ה לא קנה עירוב ולזה נתכוין האגו' שכ' בשם מהרי"ל ועמ"ש סי' שנ"ה עס"א וסי' שפ"ג דראיי' הרא"ש שהתי' נסתם בחול מספינ' אינה ראי' ע"ש ומ"מ התו' ד' י"ז כ' ג"כ דאפי' נפתח בשבת שרי והביאו ראיה מספינה ובד' ק"א בשבת כתבו דאפי' נפתח בשבת אסור לכן צ"ל דראייתם כי היכי דהתם מחזר ממילא להתיר' הראשון ה"נ כן ומיהו בסתמא במזיד לא מהני נפתח בשבת וצ"ע והב"ח כתב דבפרץ פצימיו בטל העירוב ואינו מוכרח ע"ש:

ב

כל אחת לעצמה. דוקא כשהפתח סתום דאעפ"י שהעירוב מונח בחצר אחרת מותר לטלטל לעצמה אבל כשנפתח הפתח חזרו שניהם להיתרן:

ג

לכרמלית אסור. כיון שאין המחיצות קיימו' וכ' ב"י דכשנפרצה לכרמלית מותר לטלטל מחצר לכרמלית תוך ד"א עסי' שע"ב ס"ב ואפשר דאע"פ שנפרץ שם חצר עליו ואסור לטלטל ממנו לכרמלית ועיין בגמ' דף ו' ודף כ"ד:

ד

וקטנה אסורה. דנפרצה במלואה:

ה

שהגג בולט. בתו' דף פ"ט משמע דוקא כשבולט ד' לר"ה ור"ה מהלכת תחתיו אם כן הוי אותה בליטה כרמלית וכל שאר הגג נפרצה לו במלואו ע"ש וכ"מ ברא"ש אבל אם אין בולט לא, דלא גרע מעמוד דהוי רשות היחיד בסי' שמ"ה ס"י ומ"מ כששני הגגין פרוצים זה לזה אוסרין זה על זה וכ"כ הרשב"א בגיטין דף ע"ט:

א

(א) ונסתם בשבת – כגון שנפלה מפולת כנגדו [רש"י]:

ב

(ב) מותרים להשתמש – מזו לזו בשבת זו וכ"ש כל אחת לעצמה דמותרת אף אותה שאין העירוב מונחת בתוכה:

ג

(ג) דרך גובה הכותל וחוריו – ר"ל אע"ג דעכשיו שנסתם אין ראויין להתערב יחד דהלא אין בחורין שיעור חלון אפ"ה לא נתבטל העירוב על שבת זו דכיון שהותר בתחלת השבת הותר לכל השבת:

ד

(ד) ונפתח בשבת – ר"ל לא מיבעי אם נפתח קודם השבת בודאי הוי עירוב דהא בעת כניסת השבת היו כבר פתוחין מזו לזו אלא אפילו אם נפתח בשבת גופא מ"מ כיון שבעת הנחת העירוב שהניח לכמה שבתות או לשנה היה פתח מזו לזו וחל העירוב לכן אף שבשבת אחרת היה סתום מתחלת השבת ולא היה אז העירוב מועיל לכולם מ"מ לא נתבטל ומיד שנפתח חזר העירוב להתירו הראשון:

ה

(ה) ואפילו סתמה במזיד – היינו בכונה. ודע דמ"א וכמה אחרונים צידדו לאסור בזה כשחזר ונפתח בשבת דכיון שסתם הפתח שבין שתי החצרות במזיד הוי כביטל העירוב בידים דהרי גלי דעתיה שאינו חפץ בעירוב וא"כ כיון שביה"ש שהוא זמן חלות העירוב היה עדיין סתום לא מהני כשנפתח אח"כ בשבת גופא ואין להקל כשסתמו במזיד אלא כשנפתח קודם השבת דאז אמרינן אף שנתבטל מעיקרא כיון שחזר ונפתח הרי עכ"פ הם שותפין בפת של עירוב וביה"ש שהוא זמן קניית העירוב הרי יש פתח ביניהם שראוי לערב ועיין בבה"ל שביארנו שכן ראוי לנהוג למעשה. אכן אם בעת שסתמו היה בדעתו רק לפי שעה ואח"כ לחזור ולפתחו מסתברא דמותר אף כשחזר ונפתח בשבת:

ו

(ו) ולהרמב"ם וכו' – קאי אריש הסעיף היכא שנסתם הפתח בשבת דלדעה הראשונה מותר להשתמש מזו לזו דרך חורין ולדידיה אינו מותר אלא כל חצר לעצמה והרבותא הוא דאפילו אותה חצר שאין העירוב מונח בתוכה מותרת ומ"מ אם חזר ונפתח לכו"ע מותר לטלטל מזו לזו כמו מתחלה. ולענין הלכה העיקר כסברא הראשונה כ"כ האחרונים:

ז

(ז) כל אחד בחצירו – דאף דכל חצר נפרץ עתה לרשות אחרת שאין משותפין יחד והוי נפרץ למקום האסור לו מ"מ כיון שבין השמשות היה מותר הותר לכל השבת:

ח

(ח) ואפי' כלי הבית – דאלו כלי החצר מותר לטלטל אף מחצר לחצר גם כשנפרץ דכל החצרות רשות אחת וכדלעיל בריש סי' שע"ב:

ט

(ט) אבל וכו' – לכרמלית אסור. בזה לא אמרינן כיון שהותרה הותרה כמו דאמרינן מעיקרא דשם לא נפרץ אלא לחצר שהוא רה"י כמוהו ואין ביניהם אלא שזה הוא של יחיד זה וזה הוא של אחר אבל זה שנפרץ לרשות אחרת ממש לא אמרינן ביה הואיל והותרה הותרה ועיין בבה"ל:

י

(י) שנפרצה קודם שבת – דאלו בשבת אמרינן כיון שהותרה הותרה:

יא

(יא) במילואה לגדולה – ר"ל שהיו סמוכין זה לזה וכותל מפסיק ביניהן ונפרץ כל הכותל הזה:

יב

(יב) ואין בפרצה יותר מי' אמות – דאלו יותר מעשרה לא שייך לומר דקטנה היא כפתחה של גדולה דפתחא יותר מעשר אמות לא עבדי אינשי:

יג

(יג) גדולה מותרת וכו' – ואין הקטנה אוסרת עליה דהא הגדולה יש לה גיפופין ומקום פרצה הכותל של הקטנה הרי היא כפתחה:

יד

(יד) להוציא כלים ששבתו בבית וכו' – דאלו כלים ששבתו בחצר מותר לכתחלה להוציא אף לחצר אחרת אפילו כשלא עירבו יחד:

טו

(טו) אם עירבה לעצמה – אבל אם לא עירבה אף היא אסורה:

טז

(טז) וקטנה אסורה וכו' – דהרי כותל שלה נפרצה במילואה לגדולה שהיא מקום האסור לה:

יז

(יז) והיינו וכו' – ר"ל אימתי הקטנה אסורה בשכותליה נכנסין ובולטין לתוך הגדולה בשתים וג' אמות כזה:

יח

(יח) מופלגים ג' טפחים וכו' – דהיינו מקום כניסת מחיצות הקטנה מופלגות מכותלי אורך הגדולה שבצדה והא דבעינן שלשה טפחים דאל"ה אמרינן לבוד לאורך הגדולה והוי כאלו לא היה מופלג כלל:

יט

(יט) דאל"כ היתה קטנה ניתרת וכו' – ר"ל דאם לא היו נכנסין ובולטין כותלי קטנה לתוך הגדולה היתה גם קטנה מותרת דאע"ג דשוה מבפנים שהעומד בתוכה רואה כל כותלי אורכה שוין שאין שם מכותל רחבה לפאותיה כלום והוי הפרצה בכל מלואה הרי מבחוץ בתוך הגדולה נראין לה שיורי כותל מכאן ומכאן [והיינו אותו עודף שהגדולה עודפת על הקטנה וניתרת בהם תשתרי גם הקטנה] משא"כ כשבולטין כותלי קטנה לתוך הגדולה ניכר שאותן שיורי כותל של הגדולה העומדין מאחורי פרצת הקטנה אין שייך לה:

כ

(כ) גג קטן וכו' – אבל אם שני הגגין שוין אוסרין זה על זה אפילו אם אינם יותר מעשר אמות דהרי נפרצו במילואן זה לזה:

כא

(כא) שנפרץ וכו' – לאו דוקא והכונה שהיה פתוח לגג הסמוך לו דבגג לא איירי בשהיה מתחלה מחיצה ונקט לשון נפרץ איידי דסעיף ג':

כב

(כב) קודם שבת – דאי בשבת אמרינן כיון שהותרה הותרה וכנ"ל:

כג

(כג) במילואו לגג גדול – היינו שכל גג הקטן היה מכוון נגד גג הגדול הסמוך לו ומיירי נמי שלא עירבו בעליהם יחד וגם שאין גג הקטן מחזיק יותר מעשר אמות וכנ"ל בס"ג:

כד

(כד) קטן אסור להעלות וכו' – דהרי נפרץ לרשות חבירו האסור לו:

כה

(כה) ששבתו בבית – דאלו כלים ששבתו על הגג מותר לטלטלם אפילו לגג חבירו בלי עירוב כלל וכנ"ל בסימן שע"ב ס"א:

כו

(כו) וגדול מותר – להוציא כלי הבית על גגו דגג הקטן לגביה נחשב כפתח בעלמא כיון שאין בו יותר מעשר אמות:

כז

(כז) מחיצות הבית ניכרות וכו' – שכל גגות שלהן חלקין היו ולא משופעין וכשאין בולט הגג מן הכתלים ולחוץ נראין מחיצות הבית לעומדין על שפת הגג כשמסתכלין תחת רגליהם ואז אמרינן גוד אסיק מחיצתא וכאלו מוקף מחיצות למעלה סביב הגג אבל כשהגג בולט מן הכתלים ולחוץ אין מחיצות הבית נראין ואין אומרין גוד אסיק מחיצתא והוי כרמלית ואסור לטלטל בכל אחד שאין לו שום מחיצות אפילו כלים ששבתו על הגג כ"א בתוך ד' אמות:

כח

(כח) שהגג בולט – דוקא כשבולט ד"ט אבל אם אין בולט ארבעה טפחים הוי כמחיצות ניכרות [מ"א וא"ר ועיין במה שכתבנו לעיל בסימן שמ"ה סט"ז בבה"ל]:

כט

(כט) פתוח לו וכו' – דמשתמשין בו ונחשב כל הגג כחורי רה"י. ומ"מ לא מהני זה אלא להתיר להשתמש על גגו בכלים ששבתו בתוכו דיש עליו עי"ז שם רה"י אבל להעלות עליו כלים ששבתו בבית אסור כ"ז שלא עירבו יחד כיון שאין המחיצות ניכרות עליו:

א

(מ"א ס"ק א') א"כ כשנפתח בשבת אסור. נ"ב ולק"מ דכוונת הרמ"א ג"כ כשפתחה קודם שבת ואשמעינן כמו שנסתם ממילא ונפתח ממילא בחול ה"ה אם הסתימ' והפתיחה היה במזיד נמי שרי ותדע דאם נפרש דברי רמ"א כשנפתח בשבת ה"ל להעמיד הגהתו קודם שנפתח בשבת אבל דברי הלבוש שכתב סתמא במזיד דאף שנפתח בשבת נ"ע:

ב

(מ"א סק"ה) בתוס' משמע. נ"ב אמת הדבר שבתחלה מפרשים כך. אבל אחר זה מסיק תוספות דהירושלמי לא סבר הכי דגג הבולט לד' כיון דאין לה מחיצות הוי מקום פטור ומפ' סוגיא דכל הני שמעתין ע"פ הירושלמי וא"כ אפילו בבליעה די מ"מ הוי מקום פטור. אבל הרא"ש והטור והש"ע פסקו כשיטת רש"י ולדידהו הגגין שלנו הוי כרמלית אפילו כשאין הבליטה ד':

ג

(מ"א סק"ה) וכ"ה בגמ' נ"ב אינו יודע מאין לקח אי משום דקא פריך ת"ש ב' גזוזטראות לשמואל ולא פריך לרב משום הא לא אריא דאיכא למימר דפריך נמי אדרב דעד כאן לא פליג רב אלא לזה בשילשול ולזה בזריקה אבל בב' כוחות לזה בשילשול ובזריקה ולזה בשלשול מודה רב דאין שניהם אסורין. ואם תאמר אם פריך נמי לרב מאי משני רב אדא בר אהבה אם כן תקשי לרב דמפליג בין סמוכה למופלגת מאי שנא מופלגת ד' הא יש סולם מתחתונה לעליונה. וי"ל דרב אדא באמת לא משני כי אם לשמואל ואביי קאתי לתרץ בין לרב בין לשמואל. ואם כיון להא דמשני תלמודא בדף פ"ה דילמא הכא שאני דכיון לזה בזריקה ושילשול ולזה בשילשול משמע דוקא בזריקת אויר אבל בסמיכה דהוי בשילשול וזריקת גובה אסורין. איכא למימר דהך שינויא מוקי למתני' כאביי כגון דקיימינן בתוך עשרה כמ"ש המהרש"א ע"ש:

א

מג"א ס"ק ג' ע' סי' שע"ב ס"ב. לענ"ד מבואר כן להדיא בתוס' שבת ט' א' במ"ש א"נ וכו' כגון שפתוח לכרמלית וגדולה מזו מצינו עירובין צ' דמבעי ב' אמות וב"א באכסדרה מהו. פירש"י שם באכסדרה יותר מב' סאתים דהוי כרמלית דבאכסדרה דידי' וודאי מותר דליכא שינוי בעליי'. אלא דמבעי באכסדרה דאחר הרי אף דגם הוי רה"י. מכל מקום כיון דאסור לטלטל בו ד"א מצד שנפרץ למקום האסור לה לגג אחר מותר לטלטל ממנו לכרמלית ויש לדחות דרק באכסדרה דג"כ הוי רה"י גמורה והזורק לתוכו חייב אלא דהוא יותר מסאתים אסרו לטלטל. מש"ה דמי לגג הזה. אבל לכרמלית אחר י"ל דאסור לטלטל כיון דהגג הוי רה"י גמור ואולם בתוס' שם שכ' ובפר"ת דהאיבעי דבעי בגג ובא' בעמוד היינו עמוד גבוה ט' שהוא כרמלית ואמרי' עלה כרמלית ורה"י מבעי' ליה היינו דגג חשיב לגבה רה"י משום דמהני בי' עירוב לטלטל בכולה משמע דבלאו ה"ט היה מותר לטלטל מגג זה לכרמלית ה"נ בחצר שנפרצה לכרמלית כנלע"ד:

ב

סעיף ד' במלואו לגג גדול אסור להעלות. דכי אמרי' גוד אסיק לגבי גג גדול לעצמו אבל לא להצי' לגג קטן בגיפופי דגדול. כ"כ הריטב"א. ובדרישה כ' בע"א עיי"ש:

א

ואפילו סתמה במזיד. כתב מו"ח ז"ל ול"נ לחלק דאם פרץ פצימיו נתבטל העירוב ואם לא פרץ פצימיו דכשסתם פתחו לא סילק מזוזתו ומשקופו ומפתנו דגלי דעתיה דלא סילק לנפשיה חזר העירוב למקומו והכי מחלק תלמודא פ"ק דב"ב דף י"א עכ"ל. ולי מהא לא אירי' דשאני התם בב"ב שתליא מילתא בגליא דעתיה אבל הכא לא איכפת לן באסוחי דעתיה דא"כ כי נפל בחול ולא ניתקן קודם השבת ודאי היה לו היסח הדעת בשעת כניסת שבת וכן בספינות שנקשרו והותרו בשבת ודאי הסיח דעתו שלא יתוקן בשבת זה אלא ודאי דהעיקר תלוי בעשיי' העירוב כיון דהיה ראוי באותה שעה דאע"פ שנתקלקל אח"כ כיון דנתקון אח"כ לית לן בה וחזר העירוב למקומו:

ב

מותרים לטלטל. כיון דלא נפרץ לרשות אחר אלא לחצר משא"כ בסיפא שנפרץ לרשות הרבים או לכרמלית: