שולחן ערוך, אורח חיים שע״א: כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת ובו ו סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת ובו ו סעיפים:
א' מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחר' אפי' היתה סמוכה לחצרו אם הסיח מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשב' הרי זה אינו אוסר עליהם במה דברים אמורים בישראל אבל בעכו"ם אפי' הלך לשבו' בעיר אחר' אוסר עליהם עד שישכרו ממנו מקומו אם היא קרוב מהלך יום א' שהרי אפשר שיבא בשב' אבל אם רחוק יותר אינו אוסר וי"א שגם עכו"ם אם הלך לשבו' בחצר אחר' אינו אוסר [וכן נראה עיקר] [ואם בא העכו"ם בשבת ע"ל סי' שפ"ג]:

ב

ישראל בן חצר זו שהלך לשבו' בחצר אחר' ואין דעתו לחזור בשב' ואח"כ נמלך בשב' וחזר אינו אוסר:

ג

א' מן השוק שהי' לו בית בחצר ומת והניח רשותו לא' מבני החצר אם מת מבעוד יום אין הזוכה אוסר שהעירוב שמערב על ביתו מתיר גם מה שירש ואם מת משחשיכה אוסר אע"פ שעירב הזוכה עמהם אינו מועיל למה שירש אח"כ בשב':

ד

א' מן החצר שמת בשב' אם עירב אפי' ירשו א' מבני השוק אינו אוסר ואם לא עירב אם ירשו א' מן השוק כל זמן שאינו בא לדור עמהם אינו אוסר בא לדור בשב' בבית מורישו אוסר ואם יורשו א' מבני החצר אם עירב היורש והיה דר עם המוריש בבי' אינו אוסר אע"פ שלא עירב המוריש ואם לא היה דר עם המוריש אלא בבי' אחר שבחצר אוסר אע"פ שעירב היורש כיון שלא עירב המוריש ואם מבעוד יום מת ויורשו אחד מן השוק הרי זה אוסר והוא שבא היורש בבי' מורישו בשב':

ה

ישראל וגר שהיו דרים בחצר ומת הגר מבעוד יום והחזיק ישראל אחר בנכסיו אפי' לא החזיק עד שחשיכה אוסר עד שיבטל רשותו כשאר יורש מת משחשיכה אין המחזיק אוסר שבהיתר הראשון עומד:

ו

א' מבני חצר שהיה גוסס אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום אוסר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו וכן קטן אוסר אע"פ שאינו יכול לאכול כזית אבל האורח אינו אוסר כמו שנתבאר בסי' ש"ע:

א

בחצר. עיין ט"ז שהעלה דגם גבי עכו"ם יש לדון כן באם ודאי הסיח מלבו בע"ש ונמלך בשבת ובא. ע"ש:

ב

השוק. פירוש מסתמא לא עירב וה"ה באחד מן החצר שלא עירב ומש"ה אם מת מחשיכה אוסר:

ג

וגר. פי' ועירבו ביחד וכשמת הגר מבעוד יום בטל העירוב שלו וזה ישראל אחר יכול להחזיק אף ע"פ שלא החזיק עד שחשיכה חשבינן כאילו החזיק מבעוד יום ואוסר אבל מת גר בשבת נשאר ההיתר הראשון של עירוב הגר בין השמשות:

ד

ויערבו. ואם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה כמ"ש סי' שפ"ג. מ"א:

א

משנה עירובין פ"ו

ב

רמב"ם פרק ד' מהלכות עירובין

ג

שם וכר' יוסי רמב"ם בפרק ד' ונתן ה"ה טעם לדבריו

ד

הרב המגיד שם שנראה כן מדברי רמב"ם ובשם אחרים והביא ראיה לזה מהגמרא ס"ב

ה

כרבי יהודה שם במשנה הרא"ש שם משום דהלכה כדברי המיקל בעירובין וכ"פ המרדכי שם וסמ"ג וש"פ

ו

הרא"ה לדעתו ובשם הראב"ד והרב המגיד שם

ז

ברייתא שם ע'

ח

ה"ה שם בשם הרשב"א

ט

שם בברייתא ה"ה בפ"ב מה"ע והרא"ש שם

י

רא"ש

יא

שם וה"ה שם

יב

הרא"ש שם

יג

ברייתא שם ע' וכדמפרשו לה שם בגמרא

יד

טור בשם הרמב"ם בפ"ד מהלכות עירובין וכתב הרב המגיד שהוא תוספתא פ"ה:

א

ס"א אם. הסיח. מתני' שכבר כו' וגמרא שם דוקא כו' וסובר הרמב"ם דל"ד ואורחא דמילתא ונקט מילתא פסיקתא באם הסיח כו':

א

ס"ב ישראל. כיון שהותרה הותרה אבל רבים חולקים וראייתם ממבטל רשות שחוזר ועוד מבא עו"ג בשבת והרא"ש כת' דלא דמי לבא עו"ג בשבת שמתחלתו לא היה ראוי להתקיים והוא מדברי תוס' שם ס"ה ב' ד"ה דאתא אבל צ"ע דא"כ אמאי אמרי' שם ע' ב' אחד כו' משחשיכה אוסר וכן הקשה ב"ח. וע' ט"ז ס"ק ג' וכת' ולא דק כו'. והוא לא דק דהא דמיא לדין הזה בס"ב ועמ"א ס"ק ד' וכת' ולא ראה דברי רש"י ותוס' כו'. ואין משמעות ברש"י ותוס' שם כלל וכלל אמת דהריטב"א פי' כן אבל דחוק מאד שיפרש מבני השוק בני חצר דוקא אבל בני השוק לא דלכל הפי' בני השוק ל"ד אבל בני השוק לא. א"א:

א

ס"ג שהעירוב שמערב. ר"ל אפי' כבר עירב מדמפליג בין מבע"י בין משחשיכה. הרא"ש:

ב

אע"פ. שם:

א

ס"ד א' מן כו'. כאן חמשה בבי. ובבא א' וה' הוא דין של הברייתא שם אחד מן החצר כו'. ובבא שניה ואם לא כו' הוא הבעיא שם יורש מהו שיבטל והיינו ע"כ דמיירי בכה"ג שמת בשבת דאל"כ הא איבעי לאיערובי מאתמול וג"כ תיקשי מברייתא הנ"ל וע' רש"י שם ד"ה יורש כו' ומ"ש אם ירשו כו' כ"ז כו'. היינו דר"ש המניח את ביתו וכפי' אפי' הלך בשבת וכנ"ל. ובבא הג' ואם ירשו אחד כו' והיה דר כו' הוא מתניתין חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד כו' ועיין רא"ש שם. ובבא הד' ואם לא היה דר כו' ר"ל אע"פ שלא בא לדור בבית המוריש כיון שדר באותו חצר הוא דין הברייתא שם וא' מן השוק שמת כו' משחשיכה אוסר וכ' רש"י ותוס' שם דרישא דברייתא א' מבני חצר כו' אתיא אליבא דת"ק דר"י שם פ"ה אבל כאן לא כת' כלום וכן בש"ע ס"ג כת' ואם מת משחשיכה כו' ולא כת' שבא לדור:

ב

כל זמן שאינו כו'. כ"כ הרא"ש אבל המ"מ בשם הרשב"א חולק על זה ומביאו ב"י וכמש"ש כל שנאסר למקצת שבת כו' וטעמו של הרא"ש משום דקי"ל כר"ש ואפי' הניח את ביתו כו' כמ"ש בס"א ומפרש אפילו הלך בשבת אבל הרשב"א מפרש דוקא מבע"י וכ"כ הטור שם ועמ"א ס"ק א' שדחק עצמו בדברי הטור ע"ש:

ג

והוא שבא. כנ"ל:

א

ס"ו אחד כו'. עד סופו הכל בתוספתא פ"ה בלשונו:

א

שהניח ביתו והלך כו' – עיין מ"ב מש"כ דמיירי שהלך מבע"י כן כתב הטור ואף דכתב המגן אברהם דהטור לאו דוקא קאמר שה"ה אם הלך בשבת כשהסיח דעתו שלא לחזור היום והביא ראיה לדבריו ממה דפסקינן בס"ד גבי מת בשבת ולא עירב היכא דלא בא היורש בשבת לדור שם ננקוט שם כדעת הטוש"ע להקל ג"כ אין ראיה לענינינו עיין בספר בית מאיר שחילק בפשיטות דבזה כיון שהוא חי וכל שעה יש בידו לחזור לא שייך כלל טעמא דר' יוסי שכבר הסיע מלבו דזה לא שייך אלא בהולך לשבות קודם שקידש היום וכ"כ רש"י בדף מ"ז בהדיא דמיירי מבע"י וכן בספר גאון יעקב דעתו דהטור דוקא קאמר מבעוד יום וכתב עוד טעם נכון לחלק דלא דמי לס"ד דמיירי במת בשבת דהכא שהוא חי וקנה בו שביתה לאחר שקידש היום לא נעקרה דירתו מכאן במה שהלך במקצת היום הנשאר לשבות במקום אחר וכן הרשב"א והריטב"א כתבו בהדיא בענינינו דמיירי דוקא מבע"י ואף דיש לדחות דמהם אין ראיה דהם מחמירין ג"כ בההיא דס"ד מ"מ כיון דמצינו לשלשה מהראשונים [רש"י ורשב"א וריטב"א] שכתבו בהדיא דמיירי דוקא מבע"י מסתברא דאין להקל כשהלך בשבת. והנה ראיתי בא"ר שכתב לחלק דהטור מיירי בסתמא ולכך נקט מבע"י אבל אם בהדיא הסיח מלבו שלא לחזור בשבת מהני אפילו בשבת והנה באמת אצל בתו סתמא הוי ליה כאלו אצל אחר הסיח דעתו בהדיא כמבואר בפוסקים ואפ"ה כתב הטור מבע"י גם מה שכתב דכהאי גוונא איתא בעה"ק אין שם שום הוכחה לזה דמה שכתב בשער ד' אות ג' דאם הסיח דעתו מלבו בהדיא מהני אפילו אצל בנו ואחר מיירי שהלך מבע"י ותדע דהא הוא פוסק אח"כ באות ז' גבי מת בשבת ולא עירב אפילו לא בא היורש לדור שם בשבת נאסר לכל השבת משום דכיון שנאסר במקצת שבת נאסר לכולו וא"כ פשוט דבעניננו בכל גווני בעינן דוקא מבע"י דאל"ה אסור וכן כתב הרשב"א בהדיא בחידושיו דבעינן דוקא מבע"י דאל"ה כיון שנאסר במקצת שבת נאסר לכל השבת ולפי טעם זה ברור דאין לחלק בין בסתמא לבין הסיח דעתו בהדיא. וע"כ נראה פשוט דאין להקל כשהלך בשבת אם לא בשעת הדחק אפשר דיש לסמוך על דעת המגן אברהם כשהסיח דעתו בהדיא:

ב

אם הסיח כו' – אף דבסוגיא שם איתא דוקא בתו אבל בנו לא וכ"ש אחר הסוגיא מיירי בסתמא דאמרינן כשהלך לשבות אצל בתו מסיח דעתו מדירתו ואצל בנו אינו מסיח שמא תתקוטט עמו כלתו אבל אם הסיח דעתו בהדיא מדירתו לאותו שבת כגון ששאלוהו ואמר שאין דעתו לחזור לדירתו לשבת זו אינו אוסר אפילו הלך לשבות אצל בנו וה"ה אחר ואם לא הסיח דעתו כגון ששמעו ממנו שדעתו לחזור בשבת אפילו בשהלך אצל בתו אוסר דחשבינן ליה כאלו הוא בביתו כ"ז מתבאר מדברי הרשב"א בעבוה"ק ומסתברא דגם הרמב"ם מודה דבבתו אפילו בסתמא אמרינן דהסיח דעתו דאל"ה במאי מחלק הגמרא בין בתו לבנו אלא דהוא נקט מילתא דפסיקא באם הסיח בפירוש דזה מהני בכל אדם וכן משמע בביאור הגר"א והנה בתוס' שבת משמע דלהרמב"ם אין שום חילוק בין בתו לאחרים וכן הוא דעת השו"ע לדעתו ולא נהירא דכל הראשונים העתיקו מימרא דגמרא דיש חילוק בין בתו לבנו הר"ח והרי"ף והסמ"ג והרא"ש והריא"ז והרשב"א ומסתברא דגם הרמב"ם לא יחלוק עליהם אלא דהוא נקט מלתא דפסיקא כמו שכתב הגר"א דזה מהני אפילו בבנו ובאחרים וכנ"ל בשם עבוה"ק:

ג

בחצר אחרת – עיין בב"ח שהביא דהתוס' חולקים ע"ז וכן משמע מהטור דדוקא אם הלך לעיר אחרת מקילינן גם גבי עכו"ם ולא בחצר אחרת ובפסקי הרא"ש כתב הכי בהדיא אח"כ מצאתי בעבוה"ק שמוכח ג"כ הכי גם בספר קרבן נתנאל תמה על פסק זה דהא די לנו להקל כדעת ר' יהודא [וכמו שכתב הרא"ש] ואיהו בעיר אחרת דוקא קאמר ולא בחצר אחרת. אכן בריא"ז המובא בשלטי הגבורים דעתו הכי דאפילו בחצר אחרת מותר ונראה דסברתו דאנן מקילינן תרי קולי דנסבור כדעת ר"י דישראל ועכו"ם שוין בדבר וגם נסבור דעיר אחרת וחצר אחרת שוין אבל עכ"פ הוא דעת יחידאה דהתוס' והרשב"א והטור חולקים ע"ז ובפרט לדעה קמייתא בעכו"ם בכל גווני אסור. אח"כ מצאתי בבית מאיר שהביא עוד ראיה מהרא"ש דבעכו"ם לא אמרינן שהסיח דעתו וממילא בחצר אחרת הוי כאלו הוא בביתו ודעתו דט"ס הוא בהרא"ש:

א

ואח"כ נמלך בשבת וחזר אינו אוסר – עיין בב"י שהביא דעות המחמירין בזה אך הוא נטה להקל והגר"א בביאורו משמע דדעתו לפסוק כדעת המחמירים ע"ש [ומה שהביא ראיה לדעת המחמירים מהא דקי"ל משחשיכה אוסר לכאורה יש לישב קצת ע"פ מה שכתב המגן אברהם בסק"ה וכמו שכתב המחצית השקל אבל לפי הנראה אין דעת הגר"א מסכים לחילוקו] וע"כ יש להחמיר אם לא בשעת הדחק:

א

ואם מת משחשיכה אוסר כו – הקשה הב"ח אמאי לא נימא כיון שהותר ביה"ש שלא היה לו אז בעלים הותר לכל השבת ודומיא ההיא דס"ב ועיין בט"ז שכתב עליו דלא דק וכבר השיג הגר"א וכן שארי אחרונים על תירוץ הט"ז ועיין מה שתירץ המגן אברהם בסק"ד וגם ע"ז השיג הגר"א ע"ש ומחמת קושיא זו הכריח הגר"א דלא כס"ב ע"ש. אכן לפי מה שכתב המגן אברהם בסק"ה מתורץ קושית הב"ח ואין אנו צריכין כלל לתירוצו שתירץ בסק"ד וכ"כ המחצית השקל עי"ש:

א

שמת בשבת כו' – דע דלפי מה שכתב המגן אברהם בסק"ח ע"כ מיירי הכא שבעת כניסת השבת לא היה עדיין גוסס דאל"ה לא חל העירוב כלל כיון שאינו ראוי להתקיים כל השבת אמנם בספר עצי אלמוגים חולק על דברי המגן אברהם שם כמו שאעתיק שם ולפ"ז מיירי הכא השו"ע בכל גווני:

ב

כל זמן שאינו בא כו' אינו אוסר – עיין במ"ב והנה המחבר סתם כדעת הרא"ש והתוספות אבל אין דין זה ברור דהרשב"א בעבוה"ק וכן בחידושיו חולק ע"ז וס"ל דכיון שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת והביאו הרה"מ וכן פסק הריטב"א בסוגיא דיורש מהו שיבטל ע"ש [וע"ש בחידושיהם שהביאו לענין הלך לשבות אצל בתו המוזכר בריש הסעיף מיירי נמי דוקא כשהלך מבע"י אבל הלך בשבת אפילו אין דעתו לחזור בשבת אמרינן כיון שנאסר נאסר ומשמע מדבריהם דתלוי זה בזה וכדעת המגן אברהם בסק"א וא"כ רש"י ג"כ דפירש [בדף מ"ז] דמיירי שהלך לשבות מבע"י ס"ל ג"כ בענינינו כהרשב"א והריטב"א ולא כתוספות והרא"ש אכן לפי מה שכתבנו בריש הסעיף בשם הבית מאיר וגאון יעקב לחלק בזה אין הכרח דרש"י יסבור כהרשב"א והריטב"א] ועיין בביאור הגר"א שהעיר ג"כ בזה ומשמע דדעתו נוטה לדעת הרשב"א וע"ע למעשה צ"ע:

ג

והוא שבא היורש כו' – הקשו האחרונים הא כיון דמתחלת שבת היה דירה בלא בעלים ולא היה אוסר דירה על בני החצר אמאי לא נימא כיון שהותרה הותרה וכההיא דסעיף ב' וי"ל דדוקא בס"ב שהיה כאן והלך לו מבע"י אמרינן שהסיח מלבו לחזור בו ביום ולכן אמרינן ביה אף שאירע שחזר ובא כיון שהותרה הותרה משא"כ בזה לא אמרינן כלל שהיורש הסיח דעתו בעת תחלת כניסת השבת שלא לבוא כלל בשבת לדור בבית [ממ"א וחידושי רע"א ע"ש]:

א

אחד מבני החצר שהיה גוסס כו' – עיין מה שכתבנו במ"ב בשם המגן אברהם שכתב בשם הגהת תוספות ועיין בספר עצי אלמוגים שמפקפק מאד על עיקר דין זה וכתב דמדסתמו הטוש"ע לעיל בריש ס"ד דאם מת בשבת אפילו אם ירשו אחד מבני השוק ולא עירב אינו אוסר ולא התנו דדוקא כשלא היה גוסס אלמא דלא ס"ל כהג"ה זו ועוד הביא קצת ראיה דהתוס' לא ס"ל כן ע"ש שהאריך בזה ודעתו להלכה להקל בזה ובשעת הדחק נראה דיש לסמוך ע"ז:

א

פירוש דבעובדי כוכבי"ם ומזלו"ת אם הלך בשבת מה נ"מ שהעכו"ם אינו אוסר והלא ישראלים אוסרים זה על זה שהרי לא היה יכולים אתמול לערב בעוד שהיה הגוי כאן ואוסר עליהם וזה שרמז המג"א לסי' שפ"ג: גי' דגול מרבבה בשלחן הטהור

א

[א] שהניח ביתו וכו'. מבעוד יום (טור), נראה לי דנקט כן לאשמועינן דאפילו חזר אין אוסר אי נמי נקט מבעוד יום משום כותים אבל באמת אפילו הלך בשבת אינו אוסר (מגן אברהם), ולעניות דעתי הטור מיירי בסתמא אזי בעינן מבעוד יום אבל כשישאלנו ואמר שאין בדעתו לחזור אפילו הלך בשבת אינו אוסר ובהכי מיירי השולחן ערוך ולבוש וכהאי גוונא כתב בעבודת הקודש דף כ"ג:

ב

[ב] בחצר אחרת וכו'. וברמזים פרק כיצד משתתפין כותים כל זמן שהוא בעיר אוסר יצא משם אינו אוסר:

ג

[ג] אבל בכותים וכו'. בט"ז האריך דוקא בספק אבל כשידוע שלא יבוא בשבת ונמלך וחזר דינו כישראל אלא שהניח דברי הטור בצריך עיון עיין שם, ולמה שפירשתי ס"ק א' דברי הטור נכונים דמיירי הכל בסתמא גם יש ראיה לזה דברמזים כתב הטור דכותים שחזר אינו אוסר ותיקשי אהדדי:

ד

[ד] שעירב וכו'. משמע אפילו עירב קודם שמת מהני נראה לי דעת השולחן ערוך:

ה

[ה] [לבוש] מדכתב בסיפא אף על פי שעירב וכו'. אינו מועיל למה שירש אחר כך בשבת משמע למה שירש מבעוד יום מהני אף שעירב כבר ודלא כנחלת צבי:

ו

[ו] אין אוסר וכו'. אף שבא לדור עמהן (עבודת הקודש):

ז

[ז] [לבוש] וכשבא לדור וכו'. הקשה הב"ח נימא נמי כיון דהותר למקצת שבת הותרה ותירץ הרשב"א כשבא קודם שבת ודר בשבת אבל אם לא בא עד שבת מותר, עד כאן, ולא נהירא, אלא נראה לי דלא קשה מידי כיון שאפשר לו לזכות לא הוי הותרה כמו שכתב סעיף ה' וכן בעבודת הקודש דף כ"ו גופיה מבואר דלעולם מותר:

ח

[ח] [לבוש] אפילו אינו דרכו וכו'. תמיה לי הא עדיין לא זכה מאי שנא מבבא הקודמת למת בלא עירב, דעירב זה כמו אינו כיון שמת מבעוד יום, ומה שכתב דלא שייך גבי יורש הסיח דעתו וכו' זהו טעם על שאסור כשבא לדור בו דבהסיח דעת אף שבא לדור אינו אוסר כמו שכתב סעיף ב', ומזה קשה נמי על טעם ר"א שכתב דגרע מהסיח דעתו אם כן גם בבא לדור אינו אוסר, וכן בשולחן ערוך משמע דלכולי עלמא אינו אוסר כל זמן שלא בא לדור וכן בבית יוסף לא נשמע מחלוקת בזה:

ט

[ט] ויערבו וכו'. ואם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת (תוס' ס"ה) ועיין סעיף ד' תבין זה:

א

א) [סעיף א'] אחד מבני החצר שהניח ביתו וכו' דדירה בלא בעלים אינה אוסרת. טור. ומותר לטלטל ממנה לחצר שיש בה דיורים אחרים שעירבו ביניהם ואינו כמוציא מרשות לרשות. ר"ז או' א':

א

ב) שם. שהניח ביתו והלך וכו' עם כל בני ביתו. ר"ז שם:

א

ג) שם. שהניח ביתו והלך וכו' מבע"י. טור. ונ"ל דנקט כן לאשמעינן דאפי' חזר בשבת אינו אוסר. א"נ נקט מבע"י משום עכו"ם דאם חזר בשבת אוסר כמ"ש סי' שפ"ג אבל באמת אפי' היה כאן ולא עירב והלך בשבת אינו אוסר כמ"ש סעי' ד' גבי מת בשבת ולא עירב. מ"א סק"א. ולע"ד נראה דהטור מיירי בסתמא אזי בעינן מבע"י אבל כשישאלו ואמר שאין בדעתו לחזור אפי' הלך בשבת אינו אוסר ובהכי מיירי הש"ע ולבוש וכה"ג כתב בעה"ק דף כ"ג. א"ר אות א' אמנם מ"ש הע"א והא"ר דאפי' הלך בשבת אינו אוסר כסעי' ד' עיין בס' בית מאיר שכתב לחלק בין שם לכאן. וכ"פ בס' גאון יעקב על מס' עירובין דהטור דוקא קאמר מבע"י וגם כתב לחלק בין שם לכאן יעו"ש. וכ"כ רש"י (בדף מ"ז ע"א) דמיירי בהלך מבע"י. וכ"כ הרשב"א והריטב"א דמיירי דוקא מבע"י יעו"ש. וע"כ יש להחמיר:

א

ד) שם. אם הסיח מלבו וכו' זהו מדברי הרמב"ם פ"ד. והגם דבסוגיא שם איתא ההולך לשבות אצל בתו אבל אצל בנו לא וכ"כ הטור. כתב המ"מ שם דס"ל להרמב"ם שלא אמרו כן אלא לדבר בהווה ומצוי שדרך בני אדם לשבות אצל בתו מאצל בנו ולעולם אם הסיח לבו אפי' הלך אצל בנו אינו אוסר ובשלא הסיח אפי' אצל בתו הרי זה אוסר יעו"ש ומביאו ב"י. וכ"כ הפו' כדברי הש"ע:

א

ה) שם, הרי זה אינו אוסר עליהם. אם עירבו ביניהם אעפ"י שהוא לא עירב עמהם ומותרים לטלטל גם מביתו לחצר. ר"ז או' א':

א

ו) שם. בד"א בישראל וכו' דכיון שהסיח דעתו שוב לא יחזור בו מסתמא אבל עכו"ם אפי' אם הלך לעיר אחרת לא מהני דכיון שיכול לחזור הרי הוא כאלו חזר כבר ואוסר. תו"ש או' ג':

א

ז) שם. אם הוא קרוב מהלך יום אחד וכו' ואע"ג דברחוק נמי איכא למיחש שהלך בחול עד סמוך לכאן ויבא בשבת מ"מ לא חיישינן להכי. מ"א סק"ב:

א

ח) שם. וי"א וכו' זהו דעת הטור דפסק כר' יהודה דבין נכרי ובין ישראל אינו אוסר משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב כמבואר בב"י יעו"ש:

א

ט) שם. אם הלך לשבות בחצר אחרת וכו' מיהו הב"ח דקדק מדברי התו' והטור דדוקא אם הלך לעיר אחרת הוא דאינו אוסר יעו"ש. וכ"כ ברמזים פ' כיצד משתתפין או' ו' נכרי כל זמן שהוא בעיר אוסר יצא אינו אוסר. וכ"ה דעת נתיב חיים:

א

י) שם. אם הלך לשבות בחצר אחרת וכו' עיין ט"ז סק"א וסק"ב שכתב שגם בעכו"ם אם היה נראה בבירור בע"ש שלא בוא בשבת והסיח מלבו אלא שאח"כ נמלך ובא בשבת י"ל שבת כיון שהותרה הותרה כמו ישראל בסעי' ב' אלא שכתב דלשון הטור וגם כאן בש"ע דנקט ישראל צ"ע יעו"ש. וכ"פ הר"ז בסי' שפ"ג או' א' כדברי הט"ז. וכ"כ ח"א כלל ע"ה או' כ"ה. אמנם בקרבן נתנאל פ"ח דעירובין או' ה' כתב על דברי הט"ז הנז' דליתא ושאני ישראל שאמר שדעתי שלא לחזור בשבת שאינו אוסר משום שאינו מכזב משא"כ גבי עכו"ם יעו"ש. וכ"כ בספרו נתיב חיים וכ"כ ר' יהונתן על הרי"ף פ"ח דעירובין דהטעם משום דשארית ישראל לא ידברו כזב משא"כ עכו"ם אשר פיהם דבר שוא יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' א' דמסימת כל הפו' משמע דעכו"ם שבא בשבת אוסר בכל ענין יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ז' והמש"ז או' א' כתב דדברי הט"ז יבוא לדעת הרא"ש והטור אבל לדברי הרמב"ם והש"ע דפסק כוותיה אפי' אם הסיח דעתו העכו"ם מע"ש שלא לבוא בשבת ואח"כ בא בשבת אוסר יעו"ש. וע"כ נראה דיש להחמיר. ועיין לקמן או' י"ג:

א

יא) שם. אינו אוסר. והיינו אם הסיח דעתו מלבא לכאן באותו שבת. עו"ש או' א':

א

יב) שם. הגה. וכן נראה עיקר. וכ"כ הלבוש. וכ"פ הר"ז בסי' שפ"ג או' א' אמנם דעת הש"ע להחמיר וכמ"ש לעיל סי' י"ג או' ז' דהיכא שסותם הש"ע להחמיר ואח"כ מביא י"א לקולא דדעתו לפסוק כסתם ורק בשעת הדחק יש לסמוך על המקילין יעו"ש.

א

יג) [סעיף ב'] אינו אוסר. דכיון דכבר הסיח מלבו הו"ל שבת שהותרה ושוב לא תיאסר. ב"י. מ"א סק"ג. ודוקא בישראל אבל בעכו"ם שחזר לכ"ע אסור דכיון שיכול לבוא אין היסח דעתו מועלת כ"כ לשלא יאסור אפי' לכשיבא דאתגלי למפרע דלאו היסח הדעת הוה ליה. לבוש. ועיין לעיל או' יו"ד:

א

יד) [סעיף ג'] אחד מן השוק וכו' ומיירי שהיה לו בית דירה בחצר זו (ר"ל שאוכל שם כדק"ל בסי' ש"ע סעי' ה'. מחה"ש) וצריך לערב. והא דנקט א' מן השוק אורחא דמילתא נקט שא' שבשוק אינו רגיל לערב עמהם כיון שאינו רגיל להשתמש שם. ובא לאשמעינן דלא נימא כיון דלא בא בכניסת השבת הסיח מלבו. מ"א סק"ד:

א

טו) שם. שהעירוב שמערב וכו' ואפי' עירב קודם שמת המוריש אינו אוסר דכיון שזכה מבע"י בבית מורישו הכל נכנס בכלל עירובו. ב"י. עו"ש או ג' תו"ש או' ט' ר"ז או' ב':

א

טז) שם. ואם מת משחשיכה אוסר. אעפ"י שלא נכנס לדור בבית דכיון שהוא בחצר וראוי להשתמש בו חשבינן כאלו נכנס לדור בבית ואוסר, ב"י בשם הרא"ש. ר"ז שם:

א

טוב) שם. ואם מת משחשיכה אוסר. הזוכה על בני החצר וגם הוא אסור לטלטל בחצר בין מבית שלו בין מבית זה. ר"ז שם.

א

חי) שם. אינו מועיל וכו' דכיון דביה"ש שהוא זמן קניית העירוב לא היה הבית הזה שלו לא חל עליו העירוב:

א

יט) [סעיף ד'] אחד מן החצר שמת בשבת וכו' ולא הניח בני בית ר"ז או ג':

א

ך) שם. אחד מן החצר וכו' וה"ה אחד מן השוק שהיה לו בית בחצר ומת בשבת תלוי ג"כ בעירוב ולא עירב אלא סתמא דמילתא כשהוא דר בשוק אינו מערב על הבית שיש לו בחצר ולהכי נקט אחד מן החצר וכו' וכמ"ש לעיל או' י"ד יעו"ש:

א

כא) שם. אם עירב וכו' דאז אמרינן הואיל והותר שבת הותר ובלא עירב דלא אסר היורש אלא א"כ בא בשבת אין לומר הואיל ונאסר בכניסת שבת נאסר לכל השבת דהא כאן לא היו לו בעלים ביום השבת כל זמן שהיורש לא בא אחר מיתת אביו ודירה בלא בעלים אינה אוסרת אבל כשבא היורש שם בשבת הרי יש לדירה בעלים ואז אסור מכח מה שלא עירב תחלה אביו ועירוב של יורש לא מועיל למה שיורש בשבת כ"ה דעת הטור ע"פ הרא"ש. ט"ז סק"ד. ועיין לקמן או' כ"ד:

א

כב) שם. אפי' ירשו אחד מן השוק אינו אוסר. אף שבא לדור עמהם. עה"ק. א"ר או' ו':

א

כג) שם. ואם לא עירב וכו' גם זה מיירי שלא הניח בני בית בביתו כמ"ש לעיל או' י"ט דאם הניח שם בני בית בלא"ה אסור כיון שלא עירבו ואפי' לא בא היורש לדור שם בשבת. ומ"ש בש"ע לדור עמהם היינו עם בני החצר:

א

כד) שם. כל זמן שאינו בא לדור עמהם אינו אוסר. הטעם דדירה בלא בעלים אינו אוסר. כ"ה דעת התו' והרא"ש והטור ודלא כהרשב"א דס"ל דהואיל ונאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת. תו"ש או' י"א ועיין לעיל או' כ"א:

א

כה) שם. בא לדור בשבת בבית מורישו אוסר. והא דלא אמרינן הואיל והסיח דעתו ביה"ש מדירה זו דהא היה מורישו חיתו אין לאסור כתב המ"א סק"ה דלא אמרינן כן אלא כשהיה כאן והלך לו יעו"ש. ועיין לעיל או" כ"א מ"ש בשם הט"ז:

א

כו) שם. והיה דר עם המוריש בבית אינו אוסר וכו' דדמי לה' חבורות שא"צ כולם לתת לעירוב כמ"ש סי' ש"ע סעי' ג' יעו"ש. מ"א סק"ו. תו"ש או' י"ג והר"ז או' ג' כתב הטעם משום שבני ביתו של אדם יכולין לערב משלהן בעד ביתו וכמ"ש לעיל סי' ש"ע או' ה"ן יעו"ש:

א

כז) שם. ואם לא היה דר עם המוריש וכו' ואעפ"י שלא נכנס לדור בבית מורישו כיון שהוא דר בחצר זו וראוי להשתמש בו חשבינן ליה כאלו כבר נשתמש בו ואוסר כיון שלא עירב המוריש ואעפ"י שעירב היורש אין מועיל למה שירש אח"כ בשבת. תו"ש או' י"ד:

א

כח) שם. אעפ"י שעירב היורש. עם בני החצר בשביל בית שלו. ר"ז או' ג':

א

כט) שם. ואם מבע"י מת וירשו אחד מן השוק. שאינו מערב עם בני החצר הרי זה אוסר אם נכנס לדור בו בשבת אפי' אם המוריש עירב כבר בחייו לפי שכיון שמת בטל עירובו. ר"ז שם:

א

ל) שם. וירשו אחד מן השוק וכו' דאם ירשו אחד מבני החצר חל העירוב שמניח בשביל ביתו שדר בו גם על בית זה ואינו אוסר כמ"ש לעיל סעי' ג':

א

לא) שם. והוא שבא היורש וכו' וליכא למימר דכיון שהוא א' מן השוק ואינו דר שם אפי' נמלך ובא בשבת לא יאסור כדלעיל סעי' ב' דשאני הכא שלא הסיח דעתו לגמרי ובפי' ולכן כל שבא בשבת אוסר לפי שהוברר הדבר שלא הסיח דעתו משא"כ לעיל שהסיח דעתו בפי' מע"ש אלא שאח"כ נמלך וזה ברור. מאמ"ר או' ד'.

א

לב) שם. והוא שבא היורש וכו' דהו"ל דירה בבעלים ולא עירבו:

א

לג) [סעיף ה'] ישראל וגר שהיו דרים בחצר וכו' פי' ועירבו ביחד וכשמת הגר מבע"י בטל העירוב שלו וזה ישראל אחר יכול להחזיק ואעפ"י שלא החזיק עד חשיכה חשבינן כאלו החזיק מבע"י ואוסר אבל מת גר בשבת נשאר ההיתר הראשון של עירוב הגר ביה"ש ט"ז סק"ה. ומיהו עיין בעה"ק להרשב"א שכתב דאף בלא עירב הגר כלל מ"מ כיון שמת הוי כמו ביטול רשות דאינו אוסר יעו"ש והביאו הישי"ע או' ד' אבל האחרונים כולהו נקטי דאיירי בעירב כיעו"ש בדבריהם ועיין עוד לקמן או' ל"ה ואו' ט"ל:

א

לד) שם. והחזיק ישראל אחר וכו' דאי הוי מחזיק השרוי עמו בחצר ליכא מאן דאסר עליה כיון דיחיד הוא בחצר. ב"י. עו"ש או' ה' וה"ה כשלא החזיק אדם כלל בנכסי הגר בשבת זו דמותר לטלטל בחצר משום דהוי דירה שאין לה בעלים דאינה אוסרת וכמ"ש ברס"י זה:

א

לה) שם. אפי' לא החזיק עד שחשיכה אוסר. דכיון דראוי להחזיק מבע"י הו"ל רשות זו תלויה עומדת ולא הותר למקצת שבת הג"א. מ"א סק"ז ור"ל דההיתר של רשות זו עבור ביה"ש שלא היה לה בעלים אינו ברור רק תלוי בספק שמא יחזיק זה וכל שספק לא אמרינן הותרה למקצת שבת ולפיכך כי החזיק משחשיכה חשבינן ליה כאלו החזיק מבע"י ואוסר:

א

לו) שם. אפי' לא החזיק עד שחשיכה וכו' וכה"ג רשאי לזכות בשבת דלא הוי כמד"מ כל שאין זוכה ומקנה א"א או' ז':

א

לז) שם. אפי' לא החזיק עד שחשיכה אוסר. ומיירי שנכנס ג"כ לדור ולאכול שם דאם אינו אוכל שם אינו אוסר וכמ"ש בסי' ש"ע סעי' ה' יעו"ש:

א

לח) שם. עד שיבטל רשותו כשאר יורש. ר"ל דחשבינן הזוכה בנכסי הגר כיורש בנכסי אביו דמהני ביטול רשות כמ"ש לקמן סי' שפ"א סעי' ו':

א

טל) שם. מת משחשיכה אין המחזיק אוסר וכו' דהרי לא היה יכול להחזיק מבע"י נמצאת שהותר למקצת שבת (ע"י עירוב הגר) ושוב לא נאסר. עו"ש או' ה' ועיין לעיל או' ל"ג:

א

מ) [סעיף ו'] אעפ"י שאינו יכול לחיות וכו' דסד"א דנחשב כאלו מת והו"ל דירה בלא בעלים קמ"ל דכל זמן שהוא חי הרי הוא כחי לכל דבריו, מ"ב או' ל"ב:

א

מא) שם. ויערבו עליו. ואם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה כמ"ש סי' שפ"ג, מ"א סק"ח בשם הגהות תו' דף ס"ה א"ר או' ט' ר"ז או' ה' מ"א כלל ע"ג או' י"ז ולפיכך אם ירשו א' מבני חצר שלא עירב עמהם אוסר אפי' אם לא נכנס עדיין לדור בו או אם ירשו א' מן השוק ונכנס לדור בו. ר"ז שם. ואע"ג דיש גוססין ב' או' ג' ימים וא"כ למה אמרינן כיון שאין העירוב להתקיים כל השבת אוסר. כתב המחה"ש דאנו לא נדע באיזה אופן הוא גוסס וכיון שמת באותו יום איגלוי למפרע שהיה מין גסיסה שימות באותו יום ולפיכך אוסר יעו"ש. ואם הבריא אח"כ מגסיסת ביה"ש ואח"כ מת בשבת מסיבה אחרת בזה שפיר אמרינן כיון שהותרה הותרה כיון דאגלאי למפרע דיצא מכלל רוב גוססין דהא הבריא ונגד מיתה שאח"כ אמרינן הואיל והותרה הותרה. תו"ש או' ח"י אמנם בס' עצי אלמוגים מפקפק מאד בעיקר דין זה וכתב מדסתמו הטור וש"ע לעיל בריש סעי' ד' דאם מת בשבת אפי' אם ירשו א' מבני השוק ולא עירב אינו אוסר ולא התנו דדוקא כשלא היה גוסס אלמא דלא ס"ל כהגה זו של התו' ועוד הביא קצת ראיה דהסו' לא ס"ל כן יעו"ש שהאריך בזה ודעתו להלכה להקל יעו"ש, וכ"כ בס' נזירות שמשון דאם מת בשבת פשיטא דאינו אוסר עוד כמ"ש בסעי' ד' יעו"ש וכ"נ מסתמיות הש"ע בסעי' זה דכל שעירבו עליו אינו אוסר עוד וע"כ נראה דבשעת הדחק יש להקל:

א

מב) שם. וכן קטן אוסר וכו' עד שיערבו עליו הרמב"ם פ"ד מה"ע דין י"ב:

א

שהניח ביתו מבע"י. (טור) נ"ל דנקט כן לאשמועי' דאפי' חזר אין אוסר א"נ נקט מבע"י משום עכו"ם עססי' שפ"ג אבל באמת אפי' הי' כאן ולא עירב והלך בשבת אינו אוסר כמ"ש גבי מת בשבת ולא עירב:

ב

מהלך יום א'. ואף על גב דברחוק נמי איכא למיחש שהלך בחול עד סמוך לכאן ויבא בשב' מ"מ לא חיישי' להכי:

ג

אינו אוסר. דכבר הסיח מלבו וה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר:

ד

משחשיכה אוסר. וא"ת נימא שבת הואיל והותרה הותרה (ב"ח) ולא ראה דברי רש"י ותוס' שכתבו דמיירי שהי' לו דיר' בחצר זו וצריך לערב והא דנקט א' מן השוק אורחא דמילת' נקט שא' שבשוק אינו רגיל לערב עמהם כיון שאינו רגיל להשתמש שם ובא לאשמועי' דלא נימא כיון דלא בא בכניסת השב' הסיח מלבו:

ה

בא לדור כו' אוסר. דבדידיה לא אמרי' שהסיח מלבו דדוקא כשהי' כאן והלך לו אמרי' כן וכצ"ל סוף הסעי' עמ"ש ס"ה:

ו

והי' דר עם המוריש וכו'. א"כ דמי לה' חבורות שא"צ כולן לתת לעירוב עסי' ש"ע ס"ג אבל אין ראי' מהא דאמרי' שכירו ולקיטו נותן עירובו כמ"ש סי' שפ"ב סי"א דדלמא ה"מ בעכו"ם דאין דירתו חשוב' כ"כ אבל בישראל לא (תוס' ורא"ש) ערסי' שס"ז:

ז

שחשיכ' אוסר. כיון דראוי להחזיק מבע"י ה"ל רשות זו תלוי' ועומדת ולא הותר למקצת שבת (הג"א) עמ"ש ס"ד:

ח

ויערבו עליו. ואם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה כמ"ש סימן שפ"ג (הגהות תוספות דף ס"ה):

א

(א) אחד מבני חצר וכו' – והטעם דדירה בלא בעלים לא שמה דירה ואינה אוסרת בחצר אף שלא נתנה חלק בעירוב:

ב

(ב) שהניח ביתו והלך וכו' – מיירי שהלך עם כל ב"ב משם ומבעוד יום ויש מקילין אפילו כשהלך בשבת אם לא חזר בו ביום:

ג

(ג) אוסר עליהם – אפילו עירבו ביניהם:

ד

(ד) אם רחוק יותר וכו' – ואע"ג דברחוק נמי איכא למיחש שהלך בחול עד סמוך לכאן ויבוא בשבת מ"מ לא חיישינן להכי:

ה

(ה) שגם עכו"ם וכו' – עיין בט"ז שכתב דאם העכו"ם רגיל לחזור לביתו באותו יום אסור לכו"ע וכאן מיירי דהלך לדעת לשבות שם כל היום:

ו

(ו) בחצר אחרת – עיין בה"ל שביארנו בשם כמה פוסקים דאין להקל כ"א בעיר אחרת ולא בחצר אחרת:

ז

(ז) אינו אוסר – כמו בישראל שהלך לשבות במקום אחר והסיח לבו מדירתו שחשבינן כאלו אינו דר שם באותו שבת:

ח

(ח) אינו אוסר – דכיון דבעת שהלך לא היה דעתו לחזור בשבת א"כ כבר הסיח דירתו מלב והו"ל שבת שהותרה ושוב לא תאסר אבל גבי עכו"ם קי"ל דאם בא בשבת אוסר דלא שייך גבי עכו"ם לומר שכבר הסיח דעתו שזה אינו אלא בישראל שבמקום ששובת בכניסת שבת שהוא לו יום מנוחה מסתמא דעתו אז שלא לעקור ומה שבא אח"כ רוח אחרת היתה לו משא"כ גבי עכו"ם כשבא הוכיח סופו על תחלתו ואמרינן שכבר בבין השמשות היה דעתו לבוא ואף אם יאמר שהסיח דעתו מתחלה לא מפיו אנו חיין:

ט

(ט) אחד מן השוק וכו' – מיירי בשלא עירב על הבית שיש לו בחצר וה"ה אם היה דר בחצר ולא עירב אלא דנקט אחד מן השוק דסתמא דמלתא כן הוא דכשהוא דר בשוק אינו מערב על הבית שיש לו בחצר:

י

(י) אין הזוכה אוסר – בין שנכנס לדור בה או לא:

יא

(יא) שהעירוב וכו' – אפילו אם עירב על ביתו קודם שמת מורישו שהעיקר קניית העירוב בין השמשות ואז כבר היה הבית שלו:

יב

(יב) אוסר – אפילו אם לא בא היורש לדור באותו בית מ"מ מקרי דירה בבעלים כיון שהוא דר באותה חצר:

יג

(יג) אע"פ שעירב וכו' – על ביתו שיש לו בחצר זו:

יד

(יד) אינו מועיל וכו' – כיון דבעת ביה"ש שהוא אז זמן קניית העירוב לא היה הבית שלו אין חל העירוב על בית זה:

טו

(טו) אחד מן החצר וכו' – וה"ה אם היה המוריש אחד מן השוק תלוי ג"כ בעירב ולא עירב אלא סתמא דמלתא כשהוא דר בשוק אינו מערב על הבית שיש לו בחצר להכי נקט המחבר אחד מן החצר שמת וכו':

טז

(טז) שמת בשבת – ר"ל ולא הניח ב"ב בבית וא"כ כיון שמת בטל העירוב וירשו אחד מן השוק ובא לדור שם בשבת והוא הלא לא הניח עירוב מבע"י אפ"ה אינו אוסר על בני החצר דכיון שהותר ביהש"מ בעירוב המוריש הותר לכל השבת:

יז

(יז) ואם לא עירב – ג"ז מיירי שאין לו ב"ב שם:

יח

(יח) אינו אוסר – אף דנאסר בתחלת השבת מחמת המוריש שלא עירב עם בני החצר מ"מ כשמת ונשאר הבית בלא דיורין לא חשיבא לאסור:

יט

(יט) אוסר – כיון דיש עתה בעלים לדירה אוסר על בני החצר עד שיבטל רשותו וכדלקמן בסי' ש"פ:

כ

(כ) אע"פ שלא עירב המוריש – שבני ביתו של אדם מערבין לו שלא מדעתו:

כא

(כא) ואם וכו' עם המוריש – אף דגם עתה לא בא לדור בבית שירש מ"מ כיון דיש לו בית באותו חצר שדר בו וראוי לו להשתמש גם באותו בית שירש חשבינן כאלו נכנס לדור בו והוי דירה בבעלים:

כב

(כב) אע"פ שעירב היורש – לאותו בית שדר בו:

כג

(כג) ואם מבע"י מת – כאן לא חילק בין עירב ללא עירב דאפילו עירב כיון שמת מבע"י בטל עירובו והוי כלא עירב:

כד

(כד) וירשו אחד מן השוק – דאלו אם ירשו אחד מבני החצר חל העירוב שמניח בשביל ביתו שדר בו גם על בית זה:

כה

(כה) והוא שבא וכו' – לדור בה והו"ל דירה בבעלים והוא הלא לא עירב:

כו

(כו) ישראל וגר שהיו דרים וכו' – מיירי כשעירבו ביחד ולכך אינו אוסר אלא כשמת הגר מבע"י שבטל העירוב שלו:

כז

(כז) והחזיק ישראל אחר בנכסיו – דאלו החזיק אותו ישראל הדר שם בכל גווני מותר דהרי הוא נשאר יחיד בחצרו וה"ה כשלא החזיק אדם כלל בחצר זה בשבת זו דמותר דהרי אין לה בעלים:

כח

(כח) אפילו לא החזיק וכו' – ר"ל אע"פ שבכניסת השבת כ"ז שלא נכנס ישראל זה בביתו של גר היתה דירה בלא בעלים ולא היתה אוסרת אפ"ה אין אומרים בה שבת כיון שהותרה הותרה הואיל והיתה ראויה להחזיק בה מבעוד יום והיה ההיתר תלוי ועומד שלא היה ברור שתהא מותרת כל השבת:

כט

(כט) עד שחשיכה – ר"ל ונכנס ג"כ לדור בה:

ל

(ל) כשאר יורש – ר"ל דחשבינן הזוכה בנכסי הגר כיורש בנכסי אביו דמהני כשמבטל רשות כדאיתא בסימן שפ"א ס"ו עי"ש:

לא

(לא) משחשיכה אין המחזיק אוסר וכו' – ר"ל כיון שבכניסת השבת היה מותר מחמת עירובו של גר אף דכשמת בטל עירובו אמרינן כיון שהותרה הותרה:

לב

(לב) אע"פ שאינו יכול וכו' – וסד"א דנחשב כאלו מת והו"ל דירה בלא בעלים קמ"ל דכל זמן שהוא חי הרי הוא כחי לכל דבריו:

לג

(לג) ויערבו עליו – כתב מ"א דאם מת בשבת אוסר כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה עכ"ל והנה אם היה דר עמו אחד באותו בית פשיטא דאינו מתבטל העירוב ואם ירשו אחד מן השוק ואינו בא לדור שם בשבת ונשאר הבית בלא בעלים לאותו שבת ג"כ פשיטא דמותר כדלעיל בריש סעיף ד' אך המ"א מיירי שירשו אחד מן השוק ובא לדור שם בשבת או שירשו אחד מבני החצר שדר בבית אחר והטעם בכ"ז דהעירוב שהונח בעד הגוסס הרי לא היה ראוי להתקיים כל השבת דהרי חזינן שמת בשבת ולא שייך בזה לומר הואיל והותר הותר. ולפ"ז לכאורה אף אם אחד עירב באותו ע"ש בעד כל החצר וממילא גם הגוסס בכלל ואח"כ מת הגוסס באותה שבת ג"כ חלק העירוב שנתנו בעד זה הגוסס מתבטל אכן אם העירוב הונח בשבת העבר וא"כ חל העירוב פ"א אף שבשבת זו כשנעשה גוסס היה עומד להתבטל אעפ"כ שייך בזה לומר כיון שהותרה הותרה וכדלקמן בסימן שע"ד ס"א ע"ש ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם עצי האלמוגים:

לד

(לד) וכן קטן אוסר – עד שיערבו עליו [רמב"ם]:

א

(ש"ע ס"א) וי"א שגם עכו"ם נ"ב ותמה אני קורא מנ"ל להקל בנכרי בחצר אחרת דהא די לנו להקל כרבי יהודה בעיר אחרת דוקא אמר ולא בחצר אחרת:

ב

(ט"ז סק"א) אבל אם היה נראה. נ"ב וליתא דא"כ מאי קאמר הרא"ש ולא דמי לנכרי אם הנכרי משיאה מלבו באמת לשיטתו אינו אוסר. אבל האמת יורה דרכו ודאי מחמת אומדנא בין בנכרי בין בישראל לא אמרינן שמשיאה מלבו להקל ולומר שאין אוסר כי אין עוד נביא. אלא איירי כשהלך לשבות אצל בתו אמר בפיו שדעתו לשבות ולא לחזו' בשבת מ"ה אינו אוס' כי שארי' ישראל לא ימצא כזב אפי' בפי' משא"כ גבי עכו"ם אשר פיהם וכו' וכ"כ רבינו יהונתן ע"ש:

א

סעיף ב' אינו אוסר. כאן שייכים דברי המג"א סק"ג:

ב

סעיף ד' שבחצר אוסר. אף דלא בא לדור בבית שירש. מ"מ כיון דיש לו בית באותו חצר שדר בו וראוי לו להשתמש גם באותו בית חשבינן כאלו נכנס לדור בבית שירש תוס' והרא"ש:

ג

מג"א ס"ק ה' דדוק' כשהיה. והוא דוחק דהא הוכרח להסיח דעתו כיון שהיה מורשו קיים ולא יגרע מהסיח ע"י שהלך לו. אבל באמת קושי' המג"א מעיקרא לק"מ דמה בכך שהסיח הא עתה שבא לאסור אלא שהסיח דעתו מהני מדין הותרה הותרה כמ"ש המג"א ס"ק ג'. והכא דבתחלת שבת בלא"ה היה אסור מכח הבן חצר שלא עירב מש"ה עתה שבא היורש לדור אוסר. ואולם בסוף הסעיף דמבע"י מת ולא היה איסור בתחלת שבת בזה צ"ל כדברי המג"א והתם ניחא כיון דכבר ירש לא הסיח דעתו:

ד

מג"א סק"ז תלויות ועומדת. ע' במג"א סימן של"ט במג"א סק"ו:

א

וי"א שגם עכו"ם כו'. משמע דלא איכפת לן במה שיכול לבוא בשבת וקשה הא פסקי' בסי' שס"ה ס"ז דאם עומד לסתור בשבת פסול וי"ל דהתם מיירי שרגיל בשבת להתקלקל כגון ע"י עכו"ם שרגילין בכך משא"כ כאן דאה"נ דאם העכו"ם רגיל לחזור לביתו באותו יום דאסו' וכאן מיירי דהלך לדעת לשבות שם כל היום וק' א"כ כי בא עכו"ם בשבת אמאי אסור כאן הא נמלך הוא במה שבא בשב' ומ"ש מהא דאי' אחר זה בישראל שנמלך ובא בשב' דמותר וכ' ב"י בשם הרא"ש הטעם כיון דכבר הסית לבו ובודאי לא יחזור ה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר ה"נ נימא בעכו"ם שבא בשבת כשלא היה דעתו בע"ש לחזור לכאן וע"ד כן הלך כבר הסיח הישראל מלבו ונימא שבת שהותר' דהא כאן לאו בנאמנו' תליא מלתא אלא במה שהסיח דעתו בע"ש וע"כ נרא' דבאמת אין חילוק בין עכו"ם לישראל אלא בספק לנו בע"ש אם יבא בשב' ובזה פליגי גבי עכו"ם בשבת תנאי' במשנ' והכריע רמ"א להקל בעכום בספק ובזה פסק דאם בא בשבת העכו"ם אוסר ולא אמרינן בזה שבת שהותרה כו' כיון שלא הותר אלא מכח ספק אבל באם היה נרא' בבירור בע"ש שלא יבא בשבת והסיח מלבו אלא שאח"כ נמלך ובא בשבת אפי' בעכו"ם י"ל שבת שהותרה הותרה דמ"ש משראל וכ"מ דברי הרא"ש שב' בפ' כיצד משתתפין וז"ל אם חזר לביתו בשבת י"א שאוסר ומביאים ראיה מעכו"ם דכי ליתיה לא אוסר וכי איתיה אוסר. ועוד ממבטל רשות שאם חזר והוציא אוסר ול"נ כיון דר"ש לא שרי אלא משום דמסיח מלבו ובודאי לא יחזור ה"ל שבת שהותר' ושוב לא תאסר ול"ד לעכו"ם שהי' עתיד לבוא בשבת כו' עכ"ל הרי שלא חילק אלא בין מסיח מלבו ובעכו"ם לא הסיח מלבו ממיל' אם ברור לן גם בעכו"ם שהסיח מלבו למה יאסר אח"כ ולפ"ז מ"ש הטור ריש הסי' והולך מבע"י לשבות אצל בתו ואפי' חזר בשבת מותר פי' בודאי מסיח בלבו בע"ש מביאתו בשבת. ומ"ש אח"כ גבי עכו"ם ומיהו אם בא בשבת אוסר היינו בספק היה בע"ש. וצ"ע בזה לפרש כך לשונו:

ב

ישראל בן חצר זו כו'. כבר נתבאר דגם גבי עכו"ם יש לדון כן באם ודאי הסיעו מלבו בע"ש ונמלך בשבת ובא אלא שלשון הטור צ"ע וגם כאן בש"ע צ"ע למה נקט ישראל:

ג

א' מן השוק. פי' מסתמא לא עירב וה"ה בא' מן החצר שלא עירב ומ"ה אם מת משחשיכה אוסר. ומו"ח ז"ל הקשה כאן נימא כיון דהותר' שבת הותרה ולא דק דכאן לא הותר בכניסת שבת שהרי לא היה שם עירוב:

ד

אם עירב כו'. דאז אמרי' הואיל והותר שבת הותר ובלא עירב דלא אסר היורש אלא א"כ בא בשבת א"ל הואיל ונאסר בכניסת שבת נאסר לכל השבת דהא כאן לא היו לו בעלים ביום השבת כל זמן שהיורש לא בא אחר מיתת אביו דירה בלא בעלים אינה אוסרת אבל כשבא היורש שם בשבת הרי יש לדירה בעלים ואז אסור מכח מה שלא עירב תחלה אביו ועירוב של יורש לא מועיל למה שיורש בשבת כ"ה דעת הטור ע"פ הרא"ש:

ה

ישראל וגר כו'. פי' ועירבו ביחד וכשמת הגר מבעוד יום בטל העירוב שלו וזה ישראל אחרי כול להחזיק אע"פ שלא החזיק עד חשיכה חשבי' כאלו החזיק מבעוד יום ואוסר אבל מת גר בשבת נשאר ההיתר הראשון של עירוב הגר בין השמשות: