שולחן ערוך, אורח חיים שס״ט: באיזה אופן מקנין העירוב ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

א

באיזה אופן מקנין העירוב ובו סעיף אחד:
הנותן מעות לנחתום ואמר לו אם יבואו בני חצר לקנו' ממך ככר לעירוב זכה לי בעירוב שיהא לי חלק עמהם בשביל מעה זו אינו עירוב אפילו עירב החנוני [לכל האחרים] וזכה גם לזה עמהם אבל אם אמר לו ערב לי קנה עירוב ואפילו אם אמר זכה לי אם נתן לו כלי בתור' קנין שיקנה לו בו קנה עירוב וכן אם זיכה לו הנחתום ע"י אחר או שקנה במעה שנתן לו לחם מן השוק קנה עירוב ואם נתן מעה לבעל הבי' ואמר לו זכה לי בעירוב קנה עירוב:

א

אינו. הטעם בטור שלא כוון לזכות לו במתנת חנם אלא בשביל מעות שקיבל ומעות אינן קונות נמצא שאין לו חלק בעירוב עיין מ"א:

ב

נתן. דהוי חליפין וכיון שזכה זה בכלי זכה זה בפת. ט"ז:

ג

לבעל הבית. משום דאין דרך בעל הבית למכור משלו וכאלו אמר ערב לי:

א

משנה שם פרק א' כחכמי'

ב

כאשר הגהתי כן הוא ברש"י וכן הגיה הב"י בטור

ג

שם בגמרא

ד

שם

ה

הרא"ש שם

ו

הרמב"ם פרק ו' מהלכות עירובין

ז

שם במשנה:

א

ס"א אפי' עירב. רש"י שם:

ב

וכן אם זיכה כו' אי כו'. הרא"ש שם דלא כתוס' שם כיון שרוצה בעירוב וגלה בדעתו זכין לאדם כו' ומ"ש במתני' שם שאין מערבין כו' מילתא באנפי נפשיה היא:

א

אפילו עירב החנוני וכו' – עיין במ"ב והוא כמסקנת אחרונים בביאור דברי הטור ודלא כמ"ש בט"ז בשם הב"י אלא דבאמת אע"ג דכן דעת הטור בשיטת אביו הרא"ש דהוא סובר דהרא"ש לא פליג במש"כ ותמוהים הדברים בעיני וכו' אלא אדברי התוספות ולא על דברי רש"י שזכרו מתחלה דמיירי שזיכה לכל בני החצר וזיכה גם לזה אבל באמת לולי דברי הטור הייתי אומר דתמיהת הרא"ש קאי על כל מה שזכר מקודם ולדידיה לא מיירי מתניתין כלל בזיכוי אף עם שאר בני החצר אלא שהקנין היה רק ע"י מעות לבד וכפשטות לשון הרא"ש בסוף דבריו אבל אם החנוני זיכהו אף אם זיכהו בסתם בכלל שארי בני חצר נמי מהני ולא צריכין לדחוקי לחלק בין הא להא דנתבאר בסוף הסעיף דזיכה ע"י אחר מהני. ובאמת כן הוא דעת הב"י והט"ז לדינא אלא דהם פירשו כן בדברי הטור ובדברי הטור א"א לפרש כן וכמו שהוכיחו האחרונים וע"כ צ"ע לדינא:

א

[א] [לבוש] ומעות אינן וכו'. הקשה מגן אברהם מאי שנא מקונה יין לקידוש דקנה במעות בחושן משפט סימן קצ"ט כיון דצורך מצוה הוא דהא עירוב נמי מצוה הוא כמו שכתב סימן שס"ו סעיף ג', עד כאן. ונראה לי דלא דמי כלל מצוה זו לזו, עוד יש לומר דהכא לא תיקנו רבנן כיון דאפשר בערב לו, והנה הט"ז הקשה מה שכתוב שאיל טבעת לקדש אשה דאנן סהדי שדעתו ליתנו בכל יפוי לשון והוא הדין בזכה לי, עד כאן. ויש לומר דשאני הכא שנותן מעות ואומר זכה לי ועיין באבן העזר סימן כ"ח סעיף י"ד דבעינן ארבע אופנים:

ב

[ב] ערב לי וכו'. תימא הא אי אפשר שיועיל אלא אם כן מזכה לו על ידי אחר דהא מעות אינן קונה ואם כן תיפוק ליה דאפילו אמר זכה לי נמי, וכן כשאומר לבעל הבית תימא הא אי אפשר לבעל הבית לזכות לו כי אם על ידי אחר (עולת שבת), וכן בתוספות יום טוב סוף פרק חלון מבואר דלא מהני בערב לי אלא כשיזכה על ידי אחר וכן בעבודת הקודש לרשב"א דף כ"ד בין בערב לי ובין כשאומר לבעל הבית בעינן מזכה על ידי אחר וכן משמע בפירוש משנה לרמב"ם שם, אך בטור ושולחן ערוך לא משמע הכי. ונראה דמיירי כשקונה הנחתום או בעל הבית כשקונה הפת מאחר כמו שכתב הבית יוסף בשם המגיד דנעשה כשלוחו לקנות לו, אבל בזכה לי מנחתום משמע שקונה ממנו ולא נעשה שלוחו, גם יש לומר דהא דזיכה על ידי אחר מהני בנחתום דוקא כשמכוין בפירוש לזכותו במתנה אבל בסתמא אמרינן כן אדעתא דמעות ומעות אינה קונה, אבל בערב לי מהני על ידי אחר אפילו בסתמא וכן בבעל הבית וכן נוטה תוספות יום טוב ונחלת צבי לדינא, ונראה לי דשני תירוצים שפירשתי נכונים לדינא:

ג

[ג] נתן לו כלי וכו'. בזה כולי עלמא מודים דלא בעינן מזכה על ידי אחר:

ד

[ד] על ידי אחר וכו'. הב"ח וט"ז חולקים דלא מהני דיכול לומר לא ניחא ליה למקבל מתנה. ולעניות דעתי דברי הרא"ש נכונים דמכל מקום ניחא ליה שיעשה המצוה כיון דעתה אם לא ניחא ליה לא נעשה המצוה כלל דבשלמא אם נעשה ליה ניחא ליה לעבד בממוניה, וכן משמע בעבודת הקודש שם:

א

א) [סעיף א'] הנותן מעות לנחתום וכו' וטעם החנוני שאינו מזכה כשנתן לו מעה ואמר לו זכה לי לפי שהחנוני מוכר הפת ואין בעל המעה קונה אותה עד שימשוך וכיון שלא אמר לו ערב לי נראה שמשלו הוא רוצה לקנות תחת המעה ואינו קונה. ב"י בשם המ"מ פי'. וכ"ה דברי הטור:

א

ב) שם. אינו עירוב אפי' עירב החנוני וכו' פי' אם הוא עצמו מזכה להם ולו אבל לא ע"י אחר דהא ע"י אחר מהני כמ"ש אח"כ. ט"ז סק"א. עו"ש או' א' תו"ש או' א':

א

ג) שם. וזכה גם לזה עמהם. הנה הרמב"ם פי' (הביאו ב"י) כתב כל זה בעירובי תחומין משמע בע"ח מהני בכל ענין והמ"מ שם הסכים עמו וגם הרא"ש תמה על טעם זה בע"ח ולכן נ"ל דבדיעבד יש להקל בכל ענין נזירות שמשון. א"ח או' א':

א

ד) שם. אבל אם א"ל ערב לי וכו' שהרי עשאו שליח לערב לו בענין שיועיל וכיון שא"א להיות לו עירוב אלא א"כ יזכה לו כמו לאחרים הוי כאלו אמר שיזכה לו כמו לאחרים. טור. לבוש מ"א סק"ב. והריטב"א בחידושיו כתב והרי זה כאומר ערב לי וזיכה לי ע"י אחר וכתב שכן פי' הראב"ד. והביאו ברכ"י או' ג' וכ"כ התו"ש או' ב' וכתב דאמרינן דכן עשה השליח שליחותו. וכ"כ הר"ז או' א' והיינו דלדעת הטור הוי כאומר לו קנה לי פת מאחרים וערב לי כמו שאתה מערב לאחרים בפת שלהם אבל לא בפת נחתום עצמו וכמ"ש בב"י בשם המ"מ. ולדעת הריטב"א אפי' בפת נחתום עצמו ורק שיזכה לו במתנה ע"י אחר. ולענין דינא שני הסברות נכונים. אבל היותר טוב שאחר שיתן המעה לנחתום ימשוך הפת בידו ויחזור ויתננו לנחתום ויאמר לו שיערב לו בזה עם האחרים:

א

ה) שם. אם נתן לו כלי וכו' דדוקא מעות אינם קונות עד שימשוך החפץ אבל אם מקנה לו כלי הוי חליפין וכיון שזכה זה בכלי זכה זה בפת ששייך לעירוב כמ"ש גבי חליפין בהרבה מקומות. ט"ז סק"ג:

א

ו) שם. אם נתן לו כלי וכו' בזה כ"ע מודים דלא בעינן מזכה ע"י אחר א"ר או' ג':

א

ז) שם. וכן אם זיכה לו הנחתום ע"י אחר וכו' והוא כסברת הרא"ש והגם שרש"י ותו' חולקים וקצת אחרונים פסקו כוותייהו העיקר כדברי מרן להקל בעירוב וקנה ברכ"י או' ה'.

א

ח) שם. ואם נתן לו מעות לבעה"ב וכו' לפי שאין דרך בעה"ב למכור משלו ולדעת שיקנה לו במעותיו אמר לו וכאלו אמר ערב לי שעשאו שליח וחזקה שליח עושה שליחותו. ט"ז סק"ה. מ"א סק"ג. תו"ש או ד' ר"ז. ואם רוצה בעה"ב ליתן הפת משלו צריך לזכות לו ע"י אחר במתנה והמעות תהיה אצלו במתנה:

א

וזכה גם לזה. לפי שלא נתכוין ליתן לו מתנת חנם אלא בשביל מעות שנתן לו וקי"ל דמעות אינן קוני' דלא כע"ש וק"ק דבח"מ סי' קצ"ט ס"ג כתב דהקונה יין לקידוש קנה במעות כיון דצורך מצוה הוא העמידו דבריהם על דין תורה דומיא דד' פרקי' והא עירוב נמי מצוה הוא כמ"ש סי' שס"ו סי"ג ואפ"ה אין קונ' מעות ולא הוי דומיא דד' פרקים כדאמרי' בגמ' וצ"ע:

ב

ערב לי. הרי עשאו שליח לערב לו באופן שיועיל והוי כאלו אמר שיזכ' לו כמו לאחרים (טור):

ג

לבע"ה כו'. דאין דרך בע"ה למכור משלו וכאלו אמר ערב לי דמי:

א

(א) אפילו עירב החנוני – ר"ל ע"י זיכוי שזיכה להן ע"י אחרים כדלעיל בסימן שס"ו ס"ט:

ב

(ב) וזכה גם לזה – ר"ל בכלל כל בני החצר ולא פרט שמו בהדיא והטעם דמסתמא לא כוון ליתן לו במתנת חנם כמו לאחרים אלא בשביל מעות שנתן לו ומעות אינן קונות נמצא שאין לו חלק בעירוב:

ג

(ג) ערב לי וכו' – גם בכאן מיירי שזיכה לו הנחתום בכלל עם אחרים וכמו למעלה והטעם דהכא מהני משום דכיון דאמר ערב לי הרי עשאו שליח לערב לו באופן שיועיל והוי כאלו אמר לו בהדיא שיזכה לו במתנת חנם כמו לאחרים:

ד

(ד) אם נתן לו כלי וכו' – דדוקא מעות אינן קונות עד שימשוך החפץ אבל אם מקנה לו כלי הוי חליפין וכיון שזכה זה בכלי זכה זה בפת ששייך להעירוב כמ"ש בהרבה מקומות:

ה

(ה) וכן אם זיכה לו הנחתום – ר"ל שפרט שמו בהדיא ולא בסתמא עם אחרים וע"כ אף דמעות אינן קונות מ"מ הרי יש לו חלק בעירוב מטעם דזכין לו לאדם שלא בפניו ובזה מיושב דלא יסתור למה שכתב בראש הסעיף דזיכוי לא מהני:

ו

(ו) ע"י אחר – ויש מאחרונים שחולקין ע"ז וס"ל דכיון דנתן מעות אפשר דלא ניחא ליה לקבל בתורת מתנה ובמעות הלא אינו קונה:

ז

(ז) או שקנה וכו' – דנעשה בזה כשלוחו וקנה זה את הלחם ונמצא שיש לו חלק בעירוב:

ח

(ח) מעה לבעה"ב וכו' – גם בכאן מיירי שמזכה לו בע"ה בכלל עם אחרים במתנה והטעם דמהני הכא לפי שאין דרך בעה"ב למכור משלו ולדעת שיקנה לו במעותיו אמר לו וכאלו אמר לו ערב לי שעשאו שליח דמיא וע"כ אפילו אם לקח מככרו וזיכה לו עם כל אנשי החצר ג"כ מהני:

א

(מ"א סק"א) וצ"ע דבח"מ נ"ב ולק"מ דקידוש על היין סמכו על הקרא זכור את יום השבת לקדשו והוי כעין דאורייתא משא"כ עירובי חצירות וכן מחלקין תוס' להדיא בשבת דף ל"ד בד"ה ל"ק בהך מילתא בין עירובי תחומין ובין עירובי חצירות ע"ש:

ב

(ט"ז סק"ב) וקשה לי ממ"ש הרא"ש נ"ב ולא ידענא מה קא קשיא לי' במזכה לי' עם אחרים אין הנחתו' מכוין לזכות לו כ"א בעד מעה ואם בזיכה לו לבדו באמת קנה העירוב והתוס' דס"ל שאפי' בשזיכה ע"י אחר נמי לא מהני ס"ל דהכא שאני דקפיד דוקא למיעבד מצוה בממוניה ולא חפץ לזכות בחנם המצוה וע"כ הוצרך לומר הך סברא מכח קושית הרא"ש על התו' ע"ש:

א

אינו עירוב אפי' אם כו'. פי' הוא עצמו מזכה להם ולו אבל לא ע"י אחר דהא ע"י אחר מהני כמ"ש אח"כ ובטור כ' וזיכה כתב ב"י אם אינו ט"ס צ"ל דהאי וזיכה ג"כ מיירי ע"י עצמו והטעם בטור שלא כוון לזכו' לו במתנ' חנם אלא בשביל מעה שנותן לו ומעו' אינן קונות נמצא שאין לו חלק בעירוב עכ"ל:

ב

אבל אם אמר לו ערב לי. הטעם בטור שהרי עשאו שליח לערב לו בענין שיועיל וכיון שא"א להיות לו עירוב אא"כ יזכה לו כמו לאחרים הוי כאלו אמר שיזכ' לו כמו לאחרי' עכ"ל. וק"ל ממ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין הבאתיו לעיל סימן י"ד וז"ל וכן המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו אשה אנן סהדי שדעתו ליתנו בכל יפוי לשון שמועיל דאדעתא דהכי מסרו לו ואם לא יועיל לשון שאלה יתפוס בו לשון אחר שיועיל לשם קדושין דכ"ע לאו דינא גמירי והיו סבורין שיועיל ל' שאלה ואמדי' דעתיה שאם לא יועיל לשון שאלה שיתנהו בל' אחר המועיל ולכל הפחות במתנה ע"מ להחזיר עכ"ל הרי לפנינו שזה אומר ל' שאלה ואפ"ה אנו מפרשים מכח אומד הדעת דהוא לא ידע הדין וסובר שיהיה זה במקום לשון דמהני ע"פ הדין דהיינו מתנה ה"נ נימא אם אמר זכה לי הוא סבר בעד מעות מ"מ כיון דמן הדין לא מהני במעות נימא דנתכוין בל' דמהני כגון ערב לי דאמאי לא אמדי' דעתיה כאן כמו בקידושין מ"ש התם דחפץ בקידושין ה"נ חפץ בעירוב דהוא מצוה וי"ל דהכא שאני שאדם רוצה לעשות מצוה דוקא בשלו לא בשל חבירו מ"ה אפשר דקפיד ולא עשאו שליח לזכות בחנם אלא דוקא קאמר בעד המעות יזכה לו לא בחנם אלא דבסמוך יתבאר דהרא"ש לא ס"ל האי סברא ע"כ צ"ע:

ג

אם נתן לו כלי. דדוקא מעות אינן קונות עד שימשוך החפץ אבל אם מקנה לו כלי הוה חליפין וכיון שזכה זה בכלי זכה זה בפת ששייך להעירוב כמ"ש גבי חליפין בהרבה מקומות:

ד

ע"י אחר כו'. התוס' דף פ"א כתבו וז"ל ור"י פירש דאפי' מתכוין להקנות לו בחנם ואפי' זיכה לו ע"י אחר או לקח המעות וקנה לו מהשוק אינו עירוב כיון שהנותן נתכוין לקנות לו מהחנוני ואין המעות קנויה לו וכל הזכיות שעושה החנוני עביד שלא מדעת בע"ה עכ"ל והרא"ש תמה ע"ז דכיון שזה גילה דעתו שחפץ בעירוב שנותן שהרי נתן מעה לחנוני ומאחר שאין קונה המעה וזוכה לו החנוני אמאי לא זכה ומ"ה פסק דזיכה לו ע"י אחר מהני וכ"כ הטור וש"ע וק"ל דאמאי דחה סברת התוספות דהא ודאי יש לו לומר לא ניחא לי שיתן לי אדם א' מתנה אלא איעבד מצוה בממוני וע"ז גילה דעתו בנתינת מעות ואפילו במידי דלאו מצוה מצינו בפ"ק דב"ב דיכול למימר לחד תנא לא ניחא לי לקבל מתנה דכתיב ושונא מתנת יחיה ק"ו כאן במידי דמצוה והוא נותן מעות ודאי דוקא אינו רוצה בחנם כנלע"ד דברי התו' שאין בהם תמוה בזה:

ה

מעה לבע"ה. לפי שאין דרך בע"ה למכור משלו ולדעת שיקנה לו במעותיו אמר לו וכאלו אמר ערב לי שעשאו שליח וחזקה שליח עושה שליחותו: