שולחן ערוך, אורח חיים שס״ו: דין עירוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו. ובו ט"ו סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין עירוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו. ובו ט"ו סעיפים:
חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו דהיינו שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו בא' מבתי החצרות שע"י כך אנו רואים כאלו כולם דרים באותו בית וכאלו כל החצר מיוחד לאותו בית:

ב

יושבי אהלים או סוכות או מחנה שהקיפוהו מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם אבל שיירא שהקיפוה מחיצה אין צריכים לערב לפי שכולם מעורבים ואין אותם אהלים קבועים להם: הגה בתים שבספינה צריכים עירוב אע"פ שיש לספינה מחיצות ואם אין לספינה מחיצות אסור לטלטל בספינה רק בארבע אמות (ב"י בשם שבולי לקט) (ועיין לקמן סוף סי' שפ"ב וסי' ת"ה סעיף ז'):

ג

הבית שמניחים בו העירוב א"צ ליתן פת ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה ואין מניחין אותו בחצר אלא בבית שראוי לדיר' לאפוקי בית שער אכסדר' ומרפסת וצריך שיהא בו ד' אמות על ד' אמות ואפילו הוא של קטן ואם רגילים ליתנו תמיד בבית ידוע אין להם לשנותו וליתנו בבית אחר מפני דרכי שלום ואפי' קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו: הגה והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת וכן נהגו הקדמונים ונראה לי הטעם דעירובין שלנו יש להם דין שתוף ואין צריך להניח בבית דירה וע' לקמן סי' שפ"ו ושפ"ז:

ד

צריך ליתן כל העירוב בכלי א' ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב אלא אם נתמלא הא' ואז מותר והוא שיהיו שני הכלים בבית א':

ה

צריך שלא יקפיד שום א' מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו ואם מקפיד אינו עירוב לכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת:

ו

אין מערבין בפרוסה אפי' היא גדולה הרבה אבל בשלימה אפי' קטנה מאוד מערבין ובלבד שיהא בהם כל כך שיהא בהם כשיעור ומיהו אם ניטל ממנו כדי חלת נחתום שהוא א' ממ"ח מערבין בה אפי' לא היתה טבולה לחלה ואם נפרסה וחיברה בקיסם שהכניס הקצה הא' בתוך הפת והקצה השני בתוך הפרוסה אם אינו ניכר שנפרסה מערבים בה: הגה ויש שפירשו הא דאין מערבין רק בפת שלם היינו שכל העירוב ביחד יהיה פת שלם ולכן נהגו לקבוץ מכל בית ובית מעט קמח ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה (המגיד והגהות הראב"ד פ"א מהל' עירובין) וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו וצריך ליזהר שיהא בחלה כשיעור המפורש לקמן סי' שס"ח סעיף ג' ואע"פ שנשתייר מן הקמח ולא נעשה מכולו חלה אפ"ה הוי עירוב דלא גרע מאילו אחד מזכה לכולם ואדעתא דהכי נתנו קמחם מתחלה כן נראה לי:

ז

אם אחד מזכה לכולם יכול לערב בפרוסה:

ח

מערבין בפת אורז ועדשים אבל לא בפת דוחן:

ט

אם א' מבני החצר רוצה ליתן פת בשביל כולם שפיר דמי ובלבד שיזכנו להם על ידי אחר וכשזוכה בו צריך להגביהו מן הקרקע טפח וצריך לזכות לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך וי"א שאע"פ שלא יזכה בפירוש למתוספים עליהם לב ב"ד מתנה עליהם ואם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור צריך להוסיף מחמתן:

י

כשמזכה להם ע"י אחר לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים אפילו אם אינם סמוכים על שלחנו ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים אבל מזכה הוא ע"י בנו ובתו הגדולים אפי' סמוכים על שלחנו וע"י עבדו ושפחתו העברים אפי' הם קטנים וע"י אשתו אף על פי שהוא מעלה לה מזונו' ואפילו אין לה בית בחצר ויש אומרים שאינו מזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפילו הם גדולים ולא ע"י בתו אפילו אינה סמוכה על שלחנו כל זמן שלא בגרה ולא ע"י אשתו שמעלה לה מזונות או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ואפי' יש לה בית בחצר אבל מזכה ע"י בנו שאינו סמוך על שלחנו אפי' הוא קטן וע"י בתו שבגרה ואינה סמוכה על שלחנו וע"י אשתו שאינה מעלה לה מזונות אפילו אין לה בית בחצר ולכתחלה טוב לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר: הגה ובדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב וכן גדול שיש לו אשה אע"פ שסמוך על שלחן אביו מזכה על ידו (הגהות אשירי והגהות סמ"ג וכל בו) אפילו לכתחלה ואינו צריך להודיע לאותם שזיכה להם קודם השבת אלא אם מודיעם בשבת מותר לטלטל. (כל בו):

יא

בני חבורה שהיו מסובין לאכול וקדש עליהם היום הפת שעל השלחן סומכין עליה משום עירוב והוא שמסובין בבית שהוא מקום הראוי להניח שם עירוב אבל בחצר לא (וה"ה אם יש להם פת בשותפות בא' מן הבתים סומכין עליו משום עירוב):

יב

אפוטרופוס של קטן יכול לערב בעדו:

יג

מצוה לחזור אחר עירובי חצרות:

יד

מברך על מצות עירוב:

טו

אימתי מברך בשעה שמקבץ אותו מבני החצר או בשעה שמזכה להם ואומר בהדין עירובא יהא שרי לן לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל הבתים שבחצר ואם גבו העירוב ולא ברכו עליו אין הברכה מעכבת ומותרים לטלטל:

א

לחצר. וה"ה מבית לבית עיין סס"ב ורסי' שנ"ג וסי' ש"ע ס"ג:

ב

בתים. דאותן שאין להם בתים בספינה הרי הם כשרוין בחצר א' עי' סי' ש"ע ס"ג:

ג

מחיצות. פי' גבוה יו"ד מקרקע הספינה אע"פ שאינה גבוהה י' מן המים מותר לטלטל בתוכה ועיין סי' שנ"ה:

ד

לטלטל. דהוי כרמלית אבל מותר לטלטל מן הים לתוכה דמכרמלית לכרמלית שרי. אמרינן בגמרא שם ספינות קטנות הרחבות מלמעלה וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין אפ"ה הוי רה"י אם יש להם מחיצות יו"ד דאמרינן גוד אחית ובאגודה סי' קי"ג אם אין רחבה ד"ט בתוך גובה ג' אז הוי כים ואין מטלטלין בה אלא בד"א ומותר לטלטל מתוכה לים. עיין סי' שמ"ה ובתוספות חולקין ופי' שהספינה יש לה דפנות וקרקעות העשויות נסרים וחלל בין הנסרים והמים נכנסין בה ויושבין בה כמו במים אפ"ה הוי רה"י שאנו רואין כאלו דופני הספינה עקומין ומסבבין כל הספינה ונמצאו הנסרין מחוברין ע"ש. ואם יש בית בספינה והספינה אין לה מחיצות יו"ד אסור להוציא מהבית לספינה ואם יש לה מחיצות יו"ד א"צ עירוב כיון דאין שם אלא בית א'. מ"א:

ה

פת. שהרי אין העירוב אלא שנחשוב כאילו כולן דרין שם והרי הוא דר שם:

ו

ארבע. ואם יש בו לרבע ד"א על ד"א סגי. רלב"ח ק"י:

ז

לשנותו. אפי' יש קצת טעם לשנותו מהרי"ק סקי"ג. אבל אי איכא טעמא רבה משנין רשד"ם. ואם מכר ביתו לאחר אין בידינו ראיה ברורה שיזכה הקונה בדבר ראב"ח ומ"א כתב אף במוכר ביתו מניחין בו ע"ש:

ח

אחר. אפי' נותן השני מעות להניח בביתו רדב"ז ח"א סי' י"ז. ואם בתחלת הנתינה התנו לשנות מותר לשנות כנה"ג ועיין יד אהרן שחוכך בזה. ואם הוא דבר שצריכים ליתן מעות לזה יכולין לשנות ליתן לאחר ובכולן אם עברו ונתנו בבית אחר אין מוציאין ממנו ומ"מ צ"ע למעשה. כנה"ג:

ט

קטן. אבל עכו"ם אסור לקבצו כנ"ל. מ"א:

י

בבית הכנסת. וכתב הט"ז נ"ל באם הבה"כ או שאר בית שמונח בו העירוב הוא בענין שאסור לטלטל שם כגון שאין שם עירוב מבואות או שהוא חוץ לעירוב אין כלום באותו עירוב כיון שהטעם של עירובי חצירות כתב הטור דאנו חושבין כאילו כולן דרין באותו בית וכל החצירות שייכים לשם וכאן א"א לומר כן דהא אסור לטלטל שם מן החצירות אלא יניחו בבית שמותר לטלטל שם וכ"ש במקום שאין שם עירוב בעיר כלל דאסור לטלטל מבית לבית שאין לעשות שם עירובי חצרות כלל אם לא לאותן שמותרים לטלטל מחצרם לחצר שמונח העירוב עכ"ל ע"ש. ועיין מ"ש ססי' שס"ה ס"ק ה' בשם המ"א:

יא

בפרוסה. משום איבה שיבואו לידי מחלוקת שיאמר אני נותן שלימה ואתה פרוסה ואפי' כולם בפרוסות חיישינן שיחזור הדבר לקלקולו. וזה דוקא בשבת ראשון אבל אח"כ מותר. ט"ז ע"ש:

יב

חלת. פירוש אפי' אינו שלם שרי שהשכנים סוברים שנטל חלה מן הפת:

יג

מחמתן. דלדידהו הוי תחלת עירוב:

יד

הראוי. עיין בתשובת חכם צבי סי' קי"א:

טו

עירוב. צ"ע אם אדם אחר שאינו דר באותו העיר יכול לברך ברכה זו ונראה לי דיכול לברך דהא אלו לא עירבו אף הוא היה אסור לטלטל וא"כ גם הוא שייך במצוה זו מ"א ע"ש והעיקר דהשמש יתן העירוב להרב ויזכהו לכל הקהל על ידו וכ"כ במנהגים ולפ"ז אם חשכה ליל יו"ט ראשון ולא זיכה אסור לזכות ביו"ט כמ"ש סי' תקכ"ח אלא על תנאי ואם יו"ט אינו סמוך לשבת אין לערב עד שבת. ומיהו אם שכחו לזכות עד שבת מותר לטלטל כמ"ש רמ"א ס"ו. בנוסח שלנו מגג לגג עיין רסי' שע"ב. ואומר לכל שבתות השנה כמ"ש סי' שס"ח. ויש"ש בפ"ק דביצה סל"ד כתב לומר ג"כ ליו"ט ואין בזה משום שינוי מנהג ועיין סי' תקי"ח. ועיין תשובת ב"ח ספ"א ובמהר"מ בוטין סי' צ"ח:

א

ברייתא שבת ו'

ב

רמב"ם בפ"ח מה"ע וכתב הרב המגיד שהוא מירושלמי

ג

שם בגמרא מ"ט

ד

שם וכרבה

ה

שם פ"ה

ו

משנה שם

ז

סוכה ג'

ח

לפירוש תוספת על קטן מ"ט

ט

גיטין

י

לפירוש רש"י על קטן בעירובין שם

יא

עירובין מ"ט

יב

ה"ה ושכן נרא' מהג"מ שם ובשם רשב"א

יג

שם וכרב יהודה אמר שמואל

יד

המרדכי והרא"ש שם ושאר פוסקים

טו

משנה שם פ' וכרבי יהושע

טז

יתבאר בסי' שס"ח

יז

שם בגמרא פ"א

יח

הרא"ש שם

יט

שם בגמרא

כ

הרא"ש והמרדכי וש"פ

כא

שם בגמרא

כב

משנה שם ע"ט

כג

שם בגמרא

כד

ה"ה בפרק א' מה"ע בשם רשב"א

כה

ריטב"א בשם רבו

כו

שם

כז

משנה שם

כח

טור בשם רמב"ם בפרק א' וש"פ ולא דמי למציאה בח"מ סי' ע"ד דשם אין האב זוכה אלא כדי שלא תהא לו איבה כיון שהבן סומך על שלחנו אבל במה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע"י בניו זוכים הם לאחרים כאינש דעלמא רמב"ן בתשובה בסימן רי"ג

כט

הרי"ף והרמב"ם והר"ן בפרק ב' דביצה וכרבנן דפליגי עליה דר"מ וסברי שיש לאשה קנין בלא בעלה ושאר פוסקים

ל

הרא"ש שם בעירובין וש"פ כר"י בב"מ י"ב

לא

כדמוקי לה בשלהי נדרים

לב

טור

לג

עירובין פ"ה כלישנא קמא

לד

שם אוקימתא דרבא

לה

מרדכי פרק ד' דעירובין

לו

טור בסימן שצ"ה מעובדא דתרי גברי רבנן עירובין ס"ח

לז

שם בטור ורמב"ם בפכ"א מהלכות עירובין

לח

שם ושם

לט

נוסח ש"ל

מ

בית יוסף:

א

ס"א דהיינו שגובין. כמ"ש חמשה שגבו את עירובן וכמה מקומות במתני' וגמ':

ב

פת. כר"י במתני' פ' ב' וכל הסוגיא דגמ' שם כוותיה וכן שם ע"א ב':

ג

ונותנים כו'. פ"ה ב' עירובי חצירות כו':

ד

שע"י כך כו'. שם מ"ט א' וכרבה דר"י שם ס"ו א' ס"ל כוותיה וע' רש"י שם ד"ה דכולהו כו':

ה

וכאילו כו'. ערש"י שם ד"ה משום דירה כו' ושבת ק"ל קל"א ע"ש:

א

ס"ב יושבי. ירושל' פ"ק תני אהלין שבמחנה צריכין עירוב שבשיירה א"צ עירוב אבל המפרשים כתבו שהירושלמי משובש וצ"ל כמ"ש בתוספתא פ"ב מה בין שיירה למחנה אלא אהלים שבשיירה צריכין עירוב שבמחנה פטורין מן העירוב ושאר שאין להן אהלים ה"ה כשרוין בחצר והיינו מ"ש במתני' ד' דברים פטרו במחנה כו' ודוקא מחנה והיינו כמ"ש בירושלמי שם כמה מחנה עשרה שנא' עד למחנה גדול כמחנה אלהים פחות מכאן שיירה ועמ"מ:

ב

בתים כו'. תוספתא פי"א דשבת בתים שבספינה חייבין בעירוב ושאר ספינות שאין להם בתים ה"ה כשרויין בחצר:

ג

ואם אין. עירובין מ"ב ב' א"ב שנפחתו כו' ושם צ' דהא איכא מחיצתא:

א

ס"ג וא"צ שיהיה כו'. כרבה ור"י כנ"ל:

ב

בבית שראוי לדירה. כמ"ש פ"ה ב' כ"מ שאמרו הדר כו' ואף דאמרו חוץ היינו לשמואל שם ע"ה ב' ואנן קי"ל כר' יוחנן ולכן השמיטו הרי"ף ודלא כתוס' ד"ה ור' יוחנן סבר כו' אלא כתי' ראשון של הרא"ש שם:

ג

ואפי' הוא כו'. שם ל"א ב':

ד

והמנהג כו'. היינו לדעת י"א שבסי' שפ"ז בהג"ה:

ה

ונ"ל הטעם כו'. אע"ג דבשיתוף ניתר ג"כ הבתים מגו דסמכינן ומתירין החצרות כמש"ש ע"א ב' ח"א בפת כו' כ"כ ביין כו' וערש"י שם ד"ה כ"פ כו':

א

ס"ד צריך. ואם. אלא. שם מ"ט א':

ב

והוא. שם מ"ח ב':

א

ס"ה לכך. שם ס"ח א' תוס' ד"ה כיון כו':

א

ס"ו ובלבד. רש"י שם ומתני' שם וכמה הוא שיעורו כו' וע"כ בשלמין דבפרוסה אפי' מאפה סאה כו' וכ"ד הטור דלא כמ"מ בפ"א הלכה ט"ז והרמב"ם לא הזכיר כלל שיעור בעירובי חצירות רק בשיתופי מבואות:

ב

אפי' לא. מדאמר כדי חלתה ואדעתא דהכי כו'. ר"ל אע"ג דאין מזכין שלא בידיעת בעל הפת:

ג

ויש שפירשו כו'. כמ"ש בחלות תודה שעשאן ד' חלות כו' דאפרשינהו בלישה כו'. ראב"ד וע' ריטב"א שם:

ד

וצריך ליזהר כו'. אף לדעת הגאונים והמ"מ ע"ש:

א

ס"ז אם א'. שם משום איבה וכאן לא שייך. ע"ש:

א

ס"ט וצריך לזכות. שם במתניתין:

ב

ולכל מי. תוספתא פ"ו דעירובין:

ג

וי"א שאע"פ כו'. ע"ל סי' קכ"ד ס"ח וסי"ד:

ד

ואם ניתוספו. עמ"א וכ"ה בריטב"א:

א

ס"י אפי' אם אינם. דבעירובין מודה שמואל לר' יוחנן:

ב

אפי' סמוכים. כנ"ל:

ג

אפי' הם קטנים. גיטין ס"ד ב' וע' בתוס' דעירובין שם וב"מ שם:

ד

וע"י אשתו כו'. ואפי'. נדרים פ"ח ב' כמאן אזלא כו' ורמינהו כו' אלא אמר כו' וקי"ל כרבנן:

ה

אע"פ שהוא מעלה. דבלא"ה אף לר"מ מזכה על ידה ועתוס' בעירובין שם ד"ה ועל ואי אינה מקבלת כו':

ו

וי"א כו'. אף שכ' תוס' שם ד"ה ועל כו' וי"ל כו' א"נ כו' היינו לס"ד אבל אחר שכ' וא"ת כו' ונראה לר"י כו' א"צ לזה. וכל זה תליא בפלוגתא דתוס' וש"פ בנדרים שם דתוס' פסקו כר"מ וסברא ראשונה פ' כרבנן:

ז

אפילו אינה סמוכה. אזלי לטעמייהו דס"ל דדמילמציאה ומציאתה לאביה משום איבה כמ"ש בכתובות ס"ז א' וכפי' ר"י שם בתוס' ד"ה משום. ע"ש וע' בתוס' דעירובין שם ד"ה ומזכה ובב"מ ד"ה ר' יוחנן:

ח

ולא ע"י אשתו. כר"מ שם בנדרים כמ"ש תוס' שם ובקדושין דקי"ל כר"מ:

ט

שמעלה לה. כנ"ל:

י

או שאמר. שם בתוס' ורא"ש למסקנא:

יא

ואפי' יש. דסוגיא דנדרים כריב"ב בעירובין ע"ג א' ואנן קי"ל כשניהן להקל כמש"ל סי' ש"ע ס"ו:

יב

אבל כו' וע"י כו'. כנ"ל:

יג

וע"י אשתו. דע"כ צריך לאוקמי אשתו בכה"ג כנ"ל:

יד

אפי'. תוס' כנ"ל:

טו

ובדיעבד סומכין. שם גמ' מ"ו א':

טז

וא"צ להודיע. שם פ' א' אם משלו כו' וע' רש"י ד"ה צריך כו':

יז

אלא אם. שם פ"ב א' הודיעוהו ולא הודיעוהו כו':

א

סי"א וה"ה אם. שם ע"א א' מתני' וע"ש ל"א ב' רש"י ד"ה עירובי כו':

א

סי"ב אפטרופוס. דלא גרע משכירו ולקיטו. שם ס"ד א':

א

סי"ד מברך. שבת כ"ג א':

א

סט"ו אימתי כו'. פסחים ו' ב' מנחות ל"ה ב' משעת כו':

ב

ואומר. ע' סי' תקכ"ד בנוסח עירובי תבשילין מש"ש בשם הירושל':

ג

ואם גבו. ברכות ט"ו א':

א

מבתיהם לחצר עד שיערבו – וזה עוקר וזה מניח בלא ערבו צ"ע [פמ"ג]:

א

או מחנה – עיין מ"ב. וכ"ז בשעת שלום אבל בשעה שהיו ישראל יוצאין למלחמה אפילו מלחמת הרשות פטורין מע"ח ואפילו בחזרתן מן המלחמה [פוסקים]:

ב

אבל שיירא – עיין בהרב המגיד ומשמע ממנו דחילוקא דמחנה משיירא הוא בזה דבמחנה מיירי שחונים ימים רבים ובשיירא מיירי שאין חונים רק ליום אחד דהיינו מפני השבת והעתיקו כן איזה מפרשים אבל אין זה הכרח במשמעות דברי הרמב"ם ובאמת מנ"ל זה ואדרבה הסברא נותנת דה"ה אם השיירא חונה איזה ימים כמו שמצוי בהולכי במדבר שמפני איזה סיבה צריך להמתין איזה ימים דג"כ אין צריכין לערב דבזה שייכא ג"כ סברת הרמב"ם דאין אותן אוהלים קבועים להם ואמינא עוד דאפשר דגם במחנה שחונים ימים אם רק מחזיקים בדרך הרי הם כשיירא ובהו ג"כ שייכא סברא דאין אותם אוהלים קבועים להם כעת ולא עמדו רק לפוש או מסיבה אחרת ולענ"ד נראה שמחוורתא דמילתא כמו שפרשנו במ"ב דמחנה פירושו מה שאנו קורין בלשון אשכנזי לאגער, ולא מיירי כלל בחיל שהולך ממקום למקום רק מיירי שחונין במקום אלא שאינן חונין בבתים רק ע"פ השדה כמו שידוע שהחיילות של מלך חונין בקיץ ע"פ השדה רק שמעמידין כמו אוהלים ואשמעי' דגם אהלים של ארעי כאלו ג"כ בכלל בתים המה ושייכא בהו גזירת הוצאה מרשות לרשות וכ"ז בכעין מה שציירתי דעכ"פ חונים בקביעות אבל לא בהולכים בדרך בזה ליכא לחלק כלל בין מחנה לשיירא ובין יום אחד לב' ימים אלא כל שאינם קובעים את עצמם לזמן מרובה בודאי לא גזרו בזה. ודע דעיקר דינא דשיירא אינו ברור ורוב הפוסקים הראשונים חולקים ע"ז עיין ברשב"א ובריטב"א מ"ש בשם ר' משה הכהן ובאו"ז ובר' יונתן וכן באמת משמע שיטת רש"י בפ' כל גגות (עירובין דף צ"ג) גבי ג' קרפיפות כתב רש"י וכגון שערבו עיי"ש ואע"ג דמיירי התם בשיירא אלמא דגם שיירא אינם פטורים מעיקר ע"ח.
ואגב דאתינן להכי תמיה לן דעת המחבר דהכא סתם כהרמב"ם ובסימן ש"ס ס"ג העתיק כלשון רש"י דמיירי בשיירא שעירבו וזהו היפך משיטת הרמב"ם ואפשר דזהו כונת הגר"ז שכתב בהאי דינא דשיירא עיין שס"ג וצע"ג וט"ס הוא בדבריו וצ"ל ש"ס ס"ג וכוון למה שהקשיתי ואפשר היה לחלק ולומר דע"כ לא קאמר הרמב"ם בשיירא דפטור אלא בדוקא כשהקיפו כל השיירא מבחוץ במחיצה אחת אלא שמבפנים הקימו לכ"א אוהלים ובזה כתב הרמב"ם דפטורין מע"ח משום דכיון שהקיפו כל השיירא במחיצה אחת הרי הם מערבין ולא משגחינן במה שנתחלקו בפנים באוהלים משום דאין אותם אוהלים קבועים ודמי כמי שאין אהלים כלל והם שוכנים בחצר או בקרפף אחד דמותר לטלטל בכולו משא"כ בהא דש"ס ס"ג דמיירי שהקיפו כ"א לעצמו מחיצה מיוחדת א"כ ליכא למימר דהויא כמעורבים דהלא אדרבה נתחלקו כ"א לעצמו אלא שיש פתח מזה לזה וא"כ לא עדיף משני בתים שפתוחים זה לזה שצריכין עירוב וכן משמע באמת מדקדוק לשון הרמב"ם שהוא לשון המחבר שכתב לפי שכולם מעורבין ואין וכו' ולכאורה היה אפשר לומר דגם רש"י מודה לדינא דשיירא בגוונא דסימן שס"ו אכן כדי דייקינן היטב חזינא דליתא שהרי גבי ד' דברים פטורים במחנה וחדא מינייהו ע"ח כתב ג"כ רש"י כגון שהקיפו מחיצות כ"א בפ"ע ופתח וכו' ממש כמו בדף צ"ג ודוקא שם משום דהולכים למלחמה פטרוהו ובלא"ה חייבין וכן האו"ז מסיים על הא דמחנה פטור מע"ח דמיירי בשעשאו מחיצות וכו' אבל בשיירא וכו' ובאמת מצאתי בשב"ל ב' פירושים על הא דמחנה פטור מע"ח אחד פי' רש"י ואח"כ פירוש ר"ש בן היתום כציור הרמב"פ שהקיפוה מחיצה אחת וחלוקים מבפנים באהלים עיי"ש סימן צ"ו:

ג

בתים שבספינה – עיין מה שכתבתי במ"ב בשם מגן אברהם וא"ר ובאמת לכאורה מנ"ל זה דכיון דס"ס שוכנים הרבה אנשים בספינה ושייכא למיגזר שלא יוציא מביתו לספינה אטו הוצאה מרה"י לר"ה כמו בדרים בבתים וכבר עמד ע"ז בפמ"ג עי"ש ולכאורה לקחו דבריהם מדברי שבולי לקט סימן קי"א שממנו העתיק רמ"א דבריו שבכאן שז"ל שם בסימן הנ"ל וכתב אחי ר' בנימין דמאחר דקי"ל דבתים שבספינה חייבין בעירוב דינן כדין חצר שאם יש שם שני ישראלים חלוקים בשני בתים צריכין לערב ואם אינן חלוקין בשני בתים אינן צריכין לערב וכו' עכ"ל שם אלא דבאמת אין ראיה משם דשם לא נחית לזה אלא משום דמיירי שהספינה של עכו"ם כמו שמסיים שם ובעכו"ם הא אין אוסר בחד ישראל או אפילו בתרי ישראל אם הם בבית אחד כדמבואר לקמן סימן שפ"ב ס"א לפיכך כתב והצריך שני בתים אבל לא שצריכין לענין עירוב בדוקא ב' בתים אלא כל שיש רשויות של אנשים הרבה אוסר אם לא שאין בתים כלל דלא גזרו בחצר גרידא ואפשר דהטעם הוא דאין לגזור בספינה יותר מבחצר ובחצר הלא ידוע דלא מקרי חצר רק כשיש לו עכ"פ ב' בתים פתוחים לתוכו וע"כ לא גזרינן גם בספינה רק באופן זה:

ד

ואם אין לספינה מחיצות – כתב מג"א אמרינן בגמרא שם לענין ביצייתא דמיישן לפי פירוש רש"י שם שהוא ספינות קטנות הרחבות מלמעלה וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין דאפ"ה הוי רה"י אם יש להם מחיצות של עשרה טפחים דאמרינן גוד אחית מחיצתא [וזהו לפי מסקנת אביי שם שהביא ראיה דלא כר"ה עי"ש בגמרא] ובאגודה סימן קי"ג כתב אם אין רחבה ד"ט בתוך גובה ג"ט אז הוי כים ואין מטלטלין בה אלא בד"א ומותר לטלטל מתוכה לים [ולא אבין טעם האגודה כלל וראיתי במחה"ש שכתב טעמו משום שס"ל כהתוס' דמקשו על פירש"י וסברי דבזה לא שייך לומר גוד אחית ופירשו פירוש אחר בדברי ר"ה וגם המגן אברהם בעצמו כתב אח"כ שהתוספות חולקין ולא נהירין דברי שניהם דאף התוספות סוברין דלא שייך בזה גוד אחית הלא מטעם אחר לדבריהם דינא הכי דהא כתבו בקושיא השלישית [בד"ה הני] ועוד למ"ל מלינהו קני ואורבני אע"ג דלא מלינהו כיון דיכול למלאות חשוב רה"י וכו' עי"ש ומחוורתא שדברי האגודה נובעין מדברי האו"ז שכתב דהלכה כר"ה אבל גם עליו יפלא ממסקנת הגמרא ואולי שהוא סובר כפירוש רבותיו של רש"י דמה דאמר הגמרא מידי איריא וכו' הוא לדחות דברי אביי אבל באמת כבר דחה רש"י זה בשתי ידים וכן בר"ח מפרש שם כרש"י דהאי מידי איריא הוא מסוף דברי אביי ע"ש] ובאמת אין לדחות דברי רש"י מהלכה שבערוך הביא לשני הביאורים על ביצייתא דמישן דרש"י ודר"ח ובמאירי הביא לפירוש רש"י לבד ופסק ג"כ דלא כר"ה וכן בחידושי הר"ן והריטב"א מפרשים בביצייתא דמישן כרש"י ובתוספות פירשו על ביצייתא דמישן שהוא ספינה שיש לה דפנות וקרקעות העשויות נסרים וחלל בין הנסרים והמים נכנסין בה ויושבין כמו במים אפ"ה הוי רה"י אפילו יש בין נסר לנסר רוחב ג"ט שאנו רואין כאלו דופני הספינה עקומין ומסבבין כל הספינה ונמצאו הנסרים מחוברין עי"ש ונראה ששניהם נכונים לדינא:

א

לאפוקי בית שער – המחבר סתם בזה ולא חילק בין בית שער דיחיד לרבים ונמשך בזה אחר דעת הרמב"ם שפסק לענין הנחת עירוב דאפילו בבית שער דיחיד אין מניחין ועיין בב"י סימן ש"ע שהאריך בזה אכן כמה פוסקים חולקים ע"ז [רש"י ותוספות והרא"ש בתירוצא בתרא והרשב"א בעבוה"ק] ודעתם דלענין הנחת העירוב מניחין בבית שער דיחיד וכגירסא דילן בש"ס דף פ"ה ע"ב ע"ש אכן בביאור הגר"א משמע דדעת המחבר ג"כ הכי דשם בית שער אינו רק בבית שער דרבים אבל דיחיד אינו בכלל בית שער וכתב שגם דעת הרי"ף ג"כ הכי:

ב

ד' אמות ד"א על ד"א – וכתב בתוס' שבת ואם החדר קטן הוא בתוך חדר גדול אז אפילו אין בו דע"ד מניחין בו עירוב דסליק היקף הקטן והוי כאלו מונח בחדר הגדול וכעין ההיא דריש סימן שפ"ו לענין שיתוף מבואות עיי"ש וכתב וה"ה אם הקטן נפרץ במלואו לגדול דאז הוי כאלו היא קרן זוית של הגדול וכאלו היא מונח בתוך הגדול וכעין ההיא דלעיל סי' נ"ה לענין צירוף עשרה עיי"ש בתוס' שבת ולדעתי דינא קמייתא אינו מוכרח דע"כ לא כתב רש"י התם דסלק היקף וכו' אלא משום דסברא הוא דלא גרעיה למילתא בשביל שעשה מחיצות משום דבאויר החצר עוד גרע וכמו שמבואר שם בלשון הגמ' דלא גרע מחצר משא"כ הכא דבעינן בית שראוי לדירה ולזה אפשר שפיר לומר דכיון דהכניס עירובו בתוך מחיצות צרות שאין בהם אף ד' על ד' דלא מהני ולא שייך הכא לומר במאי גרעיה דבודאי גרעיה דלולי הדפנות היה מונח במקום ראוי לדירה ועכשיו הכניסו בתוך מחיצות שאי אפשר לדור בהם וצ"ע למעשה:

ג

ונראה לי הטעם דעירובין שלנו יש להם דין שיתוף – והקשה הב"ח בסימן שפ"ו כיון דבעירוב זה מערבין כל הבתים של דירה דהוי עירוב ושיתוף ביחד ודאי דצריך להניחו בבית דירה ולא בבהכ"נ וכו' והגר"א בסימן זה מכוין ליישב זה דהבתים ניתרין מטעם מיגו דמהני עירוב זה שמניחין בבהכ"נ להתיר החצרות שבמבוי מהני נמי להתיר הבתים שבחצר וכעין זה איתא בגמרא עי"ש. וכ"כ הפמ"ג ג"כ בסימן שפ"ז ע"ש:

א

בכלי אחד – לכאורה כלי לאו דוקא ה"ה דאם מניחין כל העירובין שגבו במקום אחד ג"כ שפיר דמי ולא אתי אלא לאפוקי בשני כלים דזה מורה על חלוקה וצ"ע [פמ"ג] ומירושלמי משמע כדבריו להקל דז"ל בני המבוי שנתנו עירובין בשני מקומות אם מבלי מקום ה"ז מותר [והיינו דוקא ביית אחד לפי הבבלי שלנו] ואם בשביל לחלוק עירובן ה"ז אסור ולא הזכיר כלל שיהיה דוקא בכלי אלא העיקר שיהיה במקום אחד וכן להיפך אם נתנו בשני מקומות בלי כלי כלל אף שהיה בבית אחד ג"כ לא מהני וכן מוכח מלשון הרמב"ם פ"א מהלכות עירובין הלכה י"ח שכתב חלקו את העירוב או את השיתוף אע"פ שהוא בבית אחד אינו עירוב ולא הזכיר כלל שהחלוקה היה בשני כלים:

א

ואם מקפיד וכו' – וע"כ אם בא אחד לאכול את העירוב ואינו מניחו בטל העירוב והיינו דוקא כשבא בע"ש או בעת שחל קניית העירוב דהיינו ביה"ש אבל אם בא בשבת ולא רצה ליתן לו אינו בטל העירוב בשביל זה כיון שכבר חייל העירוב כ"מ בב"י:

א

אין מערבין בפרוסה – ר"ל עירובי חצרות אבל שיתופי מבואות כיון דמערבין בכל מיני אוכלין ומשקין לא תקנו חז"ל בזה דדוקא בשלמין כ"מ מהרמב"ם ולכאורה לפי מה שכתב הרמ"א בסוף ס"ג לענין בית דירה דכהיום שאנו עושין ע"ח ושיתופי מבואות ביחד אמרינן מיגו דמהני לשיתוף מהני נמי לע"ח וכמו שפירש הגר"א שם אפשר דהכא נמי נימא כן אבל מדלא הזכיר הרמ"א גם בזה לחלק בזה משמע דאף כהיום אין מערבין בפרוסה ואולי אפשר לומר דס"ל להרמ"א כשארי הראשונים [עיין בספר גאון יעקב שם בסוגיא] דאפילו שיתופי מבואות אין מערבין בפרוסה כשמערב בפת:

ב

שיהא בהם כשיעור – היינו המבואר לקמן סימן שס"ח:

ג

ועושין חלה אחת שלמה – אף דלכאורה לא שייך כאן משום איבה כיון שאין לוקחין מכ"א כ"א קמח וליתכשר אף בפרוסה צ"ל כיון דעכ"פ כ"א נותן חלק בעירוב וחל עלייהו התקנתא שאין מערבין בפרוסה משא"כ בס"ז שאחד נותן משלו ומזכה לכולם לא שייך גביה האי תקנתא כלל:

א

בפת אורז ועדשים – וה"ה בפת טאטארק"י ופת טערקעס"י ווי"ץ [פמ"ג]:

א

צריך להגביהו מן הקרקע טפח – עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז ובאמת אין דין זה פשוט בכל גווני דאם היה העירוב כולו מונח בידו א"צ להגביה כלל דידו קונה בלי טעם הגבהה כמבואר בתוספות כתובות ל"א בד"ה דאי [ועיין ברא"ש בסוגיין] וכ"כ הנתיבות בחו"מ סימן קצ"ח ס"ב ע"ש אם לא דבולט הדבר מן ידו לצדדים דאז אינו קונה מטעם אויר ידו רק מטעם הגבהה מכחו ובזה צריך להגביה טפח וכמו שכתב שם בנתיבות. ועיין בב"י ובהרה"מ שהביאו דלפי' הרמב"ם והגאונים במימרא דרב יהודא אפילו במקום דלא שייך זכיה והקנאה כגון במקום שהעירוב משל כולם צריך להעמיד הכלי שהעירוב מונח בתוכו במקום גבוה מן הקרקע טפח כדי שתהא מובדלת ומפורשת מן שארי כלים שבחצר וטוב לכתחלה לחוש לדבריהם [עו"ש] ולענ"ד מתוספתא שהובא ברש"י אין סתירה לשיטה זו דברייתא מיירי לענין הגבהה כדי לקנות. ודע דלדעה זו לא נזכר כלל קולא בש"ס לענין הגבהה כדי לזכות דדי בטפח ואפשר לומר שפיר דלענין לזכות לבני מבוי צריך הגבהה ג"ט וכן משמע מלשון ר' יהונתן כדברינו אך באמת יש בלא"ה שתי דיעות בחו"מ סימן קצ"ח ובעירובין סמכינן להקל כדעה שניה:

א

וע"י עבדו וכו' אפילו הם קטנים – וה"ה אם יש לאדם מלמד או סופר או יתום אוכל על שולחנו ואפילו אוכל בחנם [פרישה וא"ר]:

א

מברך וכו' – ובמקום שנהגו לעשות בשביל כל הקהל בע"פ ואחד רוצה לעשות לעצמו בכל ע"ש כמו שכתבו כמה אחרונים דלכתחלה טוב לנהוג כן אין כדאי שיברך עליו וגם נכון שעירובו יתן ג"כ לאחר לזכות בשביל כל העיר דאם ירצה באמת לחלוק עצמו מן העיר יש מקום לומר שיאסרו אלו על אלו ועיין בסימן שצ"ב:

ב

על מצות עירוב – עיין מ"ב מש"כ לענין אדם אחר ששובת בעיר יכול לברך ברכה זו ואפילו לא יהיה שם רק ביו"ט ולא בשבת שאחריו מהני ליה העירוב [לענין דברים שאין בהם צורך כלל כמ"ש ריש סימן תקי"ח בהג"ה] ולפ"ז אם אין דעתו לישאר שם לא לשבת ולא ליו"ט אין יכול לברך ולא דמי למאי דקי"ל בעלמא דהעושה מצוה לאחר כגון שקובע מזוזה וכה"ג דיכול לברך שם עביד מעשה משא"כ בזה שהוא רק ברכה בעלמא שהעירוב כבר נתקבץ ע"י אחר. אכן לפי מנהגנו לכתחלה דלאחר שקיבץ השמש העירוב מכל הבתים נותן להרב לזכות לכולם ולברך [וכן ראוי לעשות כמש"כ לעיל בסקמ"ה במ"ב] יכול לעשות זה גופא גם ע"י אחר שאינו מבני העיר דהזיכוי שזוכה לאחרים חשוב כמעשה כ"ז מתבאר מדברי מגן אברהם וש"א:

א

בשעה שמזכה וכו' – עיין במ"ב והנה מהב"י והב"ח בסימן שצ"ה משמע דהברכה צריך להיות קודם שהאחר מגביה לזכות בשבילם דאז מקרי עובר לעשייתן. והנה לענין דיעבד בודאי יוכל לברך אפילו אחר הזיכוי וכמו שכתבו המגן אברהם וש"א משום דעיקר קניית העירוב חל בעת כניסת השבת ובפרט אם הוא עדיין קודם שהונח העירוב במקומו בודאי מקרי עדיין עובר לעשייתן וכמו שכתבו הפרישה ומו"ק ואפילו לכתחלה יש לעיין דאולי יותר עדיף לברך אחר הזיכוי דבשלמא היכא שמקבץ העירוב מאחרים שייך לברך אפילו בשעה שמתחיל לקבץ שכבר הותחל מעשה העירוב ע"י הקיבוץ שגבה השמש מאיזה אנשים משא"כ היכא שרוצה לערב משלו בשביל כולם קודם הזיכוי עדיין אין על הפת שם עירוב כלל דעדיין לא יצא מרשותו כלל וכמו שמונח עדיין בסלו דמיא ועיקר שם עירוב נעשה ע"י הזיכוי שנעשו כולם שותפים בו ע"י הזיכוי שמזכה להם ע"י אחר וכשמברך קודם הזיכוי לכאורה הוי בכלל קודם דקודם דחסר עדיין מעשה שלימה של הזיכוי שבלא זה חסר על הפת עיקר מעשה העירוב [וכמו שלא יוכל לברך על תפילין קודם שהונח הפרשיות תבוך הבתים] ובאמת בסימן תקכ"ז נזכר בטור ושו"ע בהדיא שמברך אחר הזיכוי ואף ששם בשע"ת הובא באמת דיעות החולקים בענין זה י"ל דשאני התם דשייך שם שם עירוב תבשילין אפילו קודם הזיכוי שגם לעצמו לחוד צריך לעשות עירובי תבשילין משא"כ בענינינו כל היכא שהפת לא יצא מרשותו עדיין אין עליו שם עירוב כלל ואין שייך לברך כאן שנחסר עדיין כל עיקר המעשה וכנ"ל ואפשר דכונת הב"י והב"ח היינו כשמסר הפת להאחר לשם עירוב וקודם שמגביה לזכות בשביל כולם מברך בעה"ב הנותן הפת וזה י"ל דלא הוי בכלל קודם דקודם כיון שכבר מסר לאחר לשם עירוב שם עירוב חייל עליה אף שלא זיכה עדיין לשום אדם אחר ודומיא היכא שהתחיל השמש לקבץ אפילו מאדם אחד דיוכל לברך על מצות עירוב ומ"מ מסימן תקכ"ז מוכח בהדיא דאפילו אחר הזיכוי יוכל לברך לכתחלה וכן הוא דעת הפרישה ומור וקציעה כאן וכנ"ל דיכול לברך אף אחר הזיכוי וקודם הנחה וע"כ הנוהג כן בודאי אין למחות בידו ונראה עוד דאפילו מי שנוהג לברך הברכה קודם הזיכוי הנוסח של בהדין עירובא טוב שיאמר אחר הזיכוי:

א

במג"א ס"ק ז'. נ"ב עיין תשובותי:

א

[א] [לבוש] מן הבתים וכו'. והוא הדין מבית לבית (מגן אברהם), עד שיערבו וכו', ובלא עירוב על ידי הושטה מידו ליד חבירו תוך ארבע אמות (רש"ל סימן נ"א):

ב

[ב] [לבוש] פת וכו'. דוקא פת ולא דמי לסימן שפ"ו דשם ערובי תחומין (כנסת הגדולה), ובשיירי כנסת הגדולה האריך לפרש כן דעת רש"י ריש פרק בכל מערבין עיין שם:

ג

[ג] אסור לטלטל וכו'. דהוי כרמלית אבל מן הים לתוכה מותר ואם יש בית בספינה אסור להוציא מהבית לספינה ואם יש לה מחיצות עשרה אין צריך עירוב כיון דאין שם אלא בית אחד ספינות קטנות הרחבות למעלה וקיצרות למטה עד כחודו של סכין אפילו הכי הוי רשות היחיד אם יש להם מחיצות עשרה דאמרינן גוד אחית ויש אומרים אם אין רחבה ארבעה טפחים בתוך גובה שלושה הוי כים ואין מטלטלין בה אלא בארבע אמות (מגן אברהם). ודע דמחיצות עשרה היינו מקרקע הספינה אף שאין גבוה עשרה ממים:

ד

[ד] ואין מניחים וכו'. הקשה הט"ז בעירובין דף מ"ט הוה ליה למימר איכא בינייהו זה ותירץ משום דסבירא ליה נמי טעמא דדירה רק כמפרש בהדיא משום קנין סגי בכלי כמו שכתבו תוס' שם, עד כאן, וקשה דאכתי אם כן אם פירש בהדיא דאז לשמואל אפילו בבית שאין ראוי לדירה מניחן:

ה

[ה] שיש בו ארבע אמות וכו'. ואפילו אין בו ארבע אמות רק יש בו כדי לרבע ארבע על ארבע כמו שכתב ביורה דעה סימן רפ"ו סעיף י"ג ואף דיש חולקין שם מכל מקום בעירוב דרבנן נראה לי להקל:

ו

[ו] [לבוש] וכן הקטן וכו'. אבל כותי אסור לקבצו (מגן אברהם), ובמגיד פרק א' דאשה ועבד מותרין, וצריך לומר דכותי גרע דלית ליה הימנותא. שוב מצאתי בלחם משנה פרק בכל מערבין דמי שאינו מודה בעירוב אפילו בעירובי חצרות נמי לא ועיין סימן ת"ט סעיף ח':

ז

[ז] אין להם לשנותו וכו'. אפילו יש קצת טעם אבל כשיש טעמא רבה משנין ואם מכר ביתו לאחר אין בידינו ראיה שיזכה הקונה בדבר (ראב"ח ע'), וזהו לפירוש הרמב"ם במשנה שהטעם משום הנאה אבל בגמרא איתא בהדיא משום חשדא שכיון שלא יראו בו עירוב יחשדו שמטלטלין בלא עירוב אם כן אף במוכר ביתו מניחן בו (מגן אברהם), ואפשר דכיון שהוא ברשות אחר לא יחשדו שידעו שאין חזקה לאחר וכהאי גוונא כתבו תוס' גיטין דף ס' ועיין חושן משפט סוף סימן קמ"ט, ועוד דברצוף אהבה פירש הגמרא אליבא דרמב"ם שיחשוד בעל הבית ויאמר שמה שהסירה מביתו העירוב הוא כדי שלא יתהנה:

ח

[ח] וליתן בבית אחר. אפילו מת הבעל הבית ואפילו השני נותן מעות לבני החצר להניח בביתו ואפילו הוא תלמיד חכם וראשון עם הארץ (רדב"ז י"ד), ואם בתחילת הנתינה התנו לשנות מותר לשנות ואם הוא דבר שצריכין ליתן מעות לזה יכולין לשנות ליתן לאחר ובכולן אם עברו ונתנו לבית אחר אין כופין אותו לחזור וליתנו באותו הבית, מיהו אם רוצין לחזור וליתנו הרשות בידן (וצריך עיון כנסת הגדולה):

ט

[ט] העירוב בבית הכנסת וכו'. מותר לטלטלו בבית הכנסת בלא עירוב כיון שאין שם דירה (מגן אברהם), אם הבית הכנסת או בית שמניחין בו העירוב הוא בענין שאסור לטלטל שם כגון שאין שם עירוב מבואות או שהוא חוץ לעירוב אינו כלום דלא שייך לומר כאילו דרין שם (ט"ז):

י

[י] [לבוש] כלומר שיהו וכו'. כן כתב בית יוסף ולא ידעתי למה אלא טעמא שיהא העירוב מעורב וכן לשון רש"י על איפלג פלגי וטעמא דשלא ימחה וכו' על שלא יקפיד דבסעיף דלקמן:

יא

[יא] שום אחד וכו'. וכל שכן כשמזכה עירובו משלו שלא יקפיד:

יב

[יב] [לבוש] לעצמו וכו'. בתוספות והרא"ש והגהות מיימוני פרק ה' לא נזכר תיבת לעצמו אלא משמע דאף לבני ביתו מקפיד עליו (מלבושי יום טוב):

יג

[יג] [לבוש] משום איבה וכו'. וכן הוא בעירובין דף פ"א, וצריך עיון במהרי"ל הלכות עירובי חצירות כתב טעם אחר זה לשונו, אולי יקפיד דאם יראה לו פתו גדולה מפתת חבירו והמקפיד על עירובו אין עירוב, עד כאן:

יד

[יד] אפילו גדולה וכו'. אינו עירובו (עבודת הקודש), משמע אפילו דיעבד ואפילו ערבו כולן בפרוסות לא מהני דיעבד מהרי"ל. שכח ועירב על הפרוסה וכשגמר בדין יש לנא וכו' זכר הדין וחזר ונטל שלימה ואמר עליה שנית בדין יהא שרי וכו' אך סמך על ברכה ראשונה שלא תהא לבטלה, עד כאן, משמע כשהפסיק הרבה צריך לחזור ולברך. כתב שיירי כנסת הגדולה מהר"ם מינץ כתב אם נאכל העירוב בליל השבת ולא נשאר אלא חתיכה סומכין עליו, ואם בחול צריך לערב פעם אחרת, עד כאן. ואין נראה כן ממהרי"ל שכתב אף דנאכל ערב שבת בין השמשות כיון דבשעת העירוב היה שלם אין לחוש אם נעשה פרוסה אחר כך עד כאן לשונו, ולכאורה קשיא דיש לומר דאין פלוגתא דבין השמשות שאין שהות לעשות אחר מודה מהר"ם דמותר ובחול דיש שהות אפשר מודה מהרי"ל דאסור ועיין סימן שס"ח סעיף ד' דכשר אף לשאר שבתות אף שנשאר כל שהוא, ומכל מקום בחול קודם שבת ראשון דהוי תחילת עירוב נראה דמודה אף שנשאר חתיכה כשיעור עירוב צריך לחזור ולערב בשלם וכן משמע בטור יורה דעה שם:

טו

[טו] ואדעתא דהכי וכו'. משמע דאין השמש צריך לזכות לכולם דלא כמו שכתב בסימן שצ"ה דאם לא זיכה לא הוי עירוב וכן פסקו הנחלת צבי וט"ז שם, ומגן אברהם כתב טוב להחמיר לכתחילה לזכות, עד כאן, ובסוף סימן זה כתב בט"ז שהשמש יתן העירוב להרב ויזכיהו לכל הקהל על ידו ואם חשכה ליל יום טוב ראשון ולא זיכה אסור לזכות ביום טוב כמו שכתב סימן תקכ"ח אלא על תנאי ואם יום טוב אינו סמוך לשבת אין לערב עד שבת מיהו אם שכחו לזכות עד שבת מותר לטלטל:

טז

[טז] אחד מזכה וכו'. ומהרי"ל כתב דיחיד המערב צריך לערב בשלימה דלא פלוג וכתב שיירי כנסת הגדולה דהוא הדין כשאחד מזכה לכולם:

יז

[יז] ויש אומרים אף על פי וכו'. לכן יש ליזהר שלא לסמוך על עירוב שנתמעט דשמא יתמעט משיעורו ויתוספו אחר כך דיורין וכו' או ראוי שיאמר כל אדם בשעת ברכה לכל מי שיתוסף כסברא ראשונה (ט"ז סימן שס"ח), ולעניות דעתי דאף שיאמר בשעת ברכה מכל מקום אם ניתוסף אחר שנתמעט צריך להוסיף וכן משמע בעבודת הקודש דף כ"ה:

יח

[יח] [לבוש] וכן מזכה וכו'. והוא הדין אם יש לאדם מלמד או סופר או יתום אוכל על שולחנו (טור) ואפילו אוכלין בחינם (פרישה):

יט

[יט] [לבוש] וקיימא לן יש קנין וכו'. עיין יו"ד סימן רכ"ב ובאבן העזר סימן פ"ה וצריך עיון:

כ

[כ] שמקבץ וכו'. אפילו אחר שאינו מבני העיר יכול לברך דשייך באותו מצוה דהא גם הוא היה אסור בטילטול ועיין מגן אברהם דלכאורה דבריו סותרים וקל להבין:

כא

[כא] [לבוש] ומבית וכו'. ברוקח סימן קצ"ט סיים ומחצר ומפנה לפינה ומזוית לזוית כל זמן שהעירוב זה קיים:

כב

[כב] ולא ברכו וכו'. פירוש שלא אמרו שום דבר עליו אפילו הכי שרי (מגן אברהם), ועיין סימן תקכ"ח:

א

א) [סעיף א'] חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו וכו' וכגון דב' או' ג' בעלי בתים דרים באותם הבתים שבאותו חצר אבל אם אין דר שם באותו חצר כ"א בעה"ב א' א"צ עירוב כמ"ש לקמן רסי' שפ"ב יעו"ש:

א

ב) שם. אסרו חכמים לטלטל וכו' דמה"ת מותרין לטלטל בכל החצר ומבתיהם לחצר שהרי רה"י גמורה היא אבל חכמים אסרו לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו מפני שהבתים הם רשיות מיוחדות לכל אחד שלו והחצר רשות משותפת לכולם ודומה קצת לרה"ר ואם היו מוציאין מהבתים לחצר יאמרו שמותר להוציא מרה"י לרה"ר. טור. לבוש. עו"ש או' א' ר"ז או' א':

א

ג) שם. אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר וכו' אבל בחצר עצמו מותר לטלטל בכולו כלים ששבתו בתוכו וכן מחצר שחצר כמ"ש לקמן רסי' שע"ב יעו"ש:

א

ד) שם. מבתיהם לחצר וכו' וה"ה מבית לבית שלא בדרך החצר אסור. מ"א סק"א. א"ר או' א' תו"ש או' א' ר"ז או' א':

א

ה) ושני בתים של שני אנשים בלא חצר ביניהם נמי אסור לטלטל מזו לזו בלא עירוב. תיו"ט פ"ז דעירובין. וכ"פ בתשו' דב"ש סי' קפ"ב. מיהו הרמ"ז שם והש"ל חולקים בזה דכיון שלא נשאר להם מקום שיד כולם שוים בו א"צ עירוב. והב"ד בקובץ על הרמב"ם הל' עירובין פ"א וסיים דהמחמיר עכ"פ לא יברך יעו"ש, פ"ת:

א

ו) שם. עד שיערבו. ואם לא עירבו אפי' ע"י הושטה מיד ליד איש את חבירו תוך ד"א אסור. שו"ת רש"ל סי' נ"א. והביאוהו האחרונים:

א

ז) שם. דהיינו שגובין פת וכו' ודוקא פת ול"ד לסי' שפ"ו דשם עירובי תחומין. כנה"ג ושכנה"ג בהגה"ט. א"ר או' ב' ועיין לקמן סי' שפ"ו או' ד':

א

ח) [סעיף ב'] יושבי אהלים וכו' כמו אלו הערביים שוכני מדברות עבור מרעה צאן או' עבור חרישה וזריעה ששם ארץ רחבת ידים:

א

ט) שם. או מחנה וכו' ונראה דמיירי דמחנה שאינה יוצאת להלחם אלא שהולכים לאיזה עסק במדבר וקובעים שם לאיזה ימים הילכך חייבין בעירוב אבל במחנה היוצאת להלחם אפי' קבעוהו לזמן הרבה פטורין מעירוב דהכי אמרינן התם ד' דברים פטורין במחנה וחד מהן דפטורין מלערב. עו"ש או' ב' וכ"כ הר"ז או' ב' דאם הולכים למלחמה פטרום חכמים מעירובי חצרות ומנט"י ואפי' היא מלחמת הרשות. ודוקא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין. גמ' עירובין י"ז ע"ב. וזהו לדעת הרמב"ם דס"ל י"ב מיל אבל דאו השה"ג סוף פ"ק דעירובין כתב ע"ש הריא"ז דגם מעירובי תחומין פטורין שאף הוא מד"ס יעו"ש. ועיין לקמן רסי' שצ"ז ובדברינו לשם בס"ד:

א

י) שם. שהקיפוהו מחיצה. גבוהה י"ט דאל"ה לא מקרי מחיצה.

א

יא) שם. אין מטלטלין מאהל לאהל וכו' וה"ה מהאהל לבקעה שבתוך ההיקף כמו שאין מטלטלין מבית לחצר כמ"ש בסעיף הקודם:

א

יב) שם. אין מטלטלין מאהל לאהל וכו' כיון שכל אחד אהלו קבוע לו לעמוד שם ימים רבים. תו"ש או' ב':

א

יג) שם. עד שעירבו כולם. מהטעם שכתבנו לעיל או' ב':

א

יד) שם. אבל שיירא שהקיפוה מחיצה. ועשו להם כל א' אהל בתוך ההיקף:

א

טו) שם. אבל שיירא שהולכת לדרכה ורק שהוצרכו לנוח שם מפני השבת ואין אותם אהלים קבוע להם רק לפי שעה. תו"ש או' ג' ר"ז או' ב' ונראה דה"ה אם מתעכבים שם לאיזו סיבה כגון מפני הליסטים עד שיבא להם עזרה וילכו עמהם או מפני סיבה אחרת כיון שנחוצים הם ללכת לדרכם ורק שמתעכבים מפני סיבה הרי אותם אהלים לא נקרא קבוע וא"צ עירוב:

א

טז) וכתוב בשה"ל דהיכא שפטורים מלערב ויש שם עכו"ם צ"ע אם הם אוסרים עליהם והביאו ב"י וכתב עליו דאין זה צריך לפנים דכיון שאין הישראלים צריכין לערב פשיטא דאין העכו"ם אסור דהו"ל יחיד במקום עכו"ם עכ"ל והביאו העו"ש או' ב' וכתב דדבריו נכונים:

א

טוב) שם הגה. בתים שבפינה צריכים עירוב וכו' והיינו אם יש שם ב' ישראלים וכל א' יושב בבית א' בפ"ע שאז אוסרים זה ע"ז צריכין עירוב כדי לטלטל מן הבית לשטח הספינה אבל אם לא ישראל כ"א בבית א' ובשאר הבתים יושבים עכו"ם אין אוסרין עליו כמ"ש לקמן רס"י שפ"ב ומותר לטלטל מן הבית לשטח הספינה בלתי עירוב. ועיין לקמן או' כ"ב:

א

חי) שם. בהגה. בתים שבספינה צריכים עירוב וכו' והשאר שאין להם בתים הרי הם כשרויים בחצר. ב"י בשם שה"ל" מ"א סק"ג. תו"ש או' ד' ר"ז או' ג' ור"ל ושאר ספינות שאין להם בתים או אפי' אם יש לספינה בתים אותם בני אדם היושבים בשטח הספינה בלא בתים הרי הם כשרויים בחצר ומותרים לטלטל בכל שטח הספינה בלתי עירוב כמו כלים ששבתו בחצר דמותר לטלטלם בכל החצר כמ"ש לקמן רסי' שע"ב יעו"ש:

א

יט) וכתב שם הר"ז וכן אינם אוסרים על הדר בבית שבספינה ור"ל דאותם היושבים בשטח הספינה ל"מ דאינם אוסרים זע"ז אלא אפי' על הדר בבית שבספינה אינם אוסרין מלטלטל מהבית לשטח הספינה ואם היו שנים בב' בתים ועירבו אין אוסרים עליהם. ועיין מחה"ש סק"ג:

א

ך) שם. בהגה. אעפ"י שיש לספינה מחיצות. פי' גבוה יו"ד מקרקע הספינה ואעפ"י שאינה גבוה יו"ד מן המים מותר לטלטל בתוכה. מ"א סק"ד. א"ר או' ג' תו"ש או' ה':

א

כא) שם. בהגה. ואם אין לספינה מחיצות אסור לטלטל וכו' דהוי כרמלית. אבל מותר לטלטל מן הים לתוכה (תוך ד"א. מחה"ש) דמכרמלית לכרמלית שרי. מ"א סק"א. א"ר שם. תו"ש או' ו' ועיין לעיל סי' שמ"ו סעי' ב':

א

כב) ואם יש בית בספינה והספינה אין לה מחיצות יו"ד אסור להוציא מהבית לספינה ואם יש לה מחיצות עשרה א"צ עירוב כיון דאין שם אלא בית א' מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. ועיין לעיל או' טו"ב:

א

כג) ואמרינן שם בגמ' (שבת ק"א ע"א. ומ"ש ואמרינן שם בגמ' וכו' הוא לפי פירש"י דהתם) ספינות קטנות הרתבות מלמעלה וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין אפ"ה הוי רה"י אם יש להם מחיצות יו"ד דאמרינן גוד אחית. וכתב באגודה סי' קי"ג דאם אין רחבה ד"ט בתוך גובה ג' אז הוי כים ואין מטלטלין בה אלא בר"א ומותר לטלטל מתוכה לים. ובתו' חולקין (ר"ל על פירש"י שפי' ביצאתא דמישן ספינות קטנות הרחבות מלמעלה וכו') ופי' שהספינה שיש לה דפנות וקרקעות העשויות נסרים וחלל ג"ט בין הנסרים והמים נכנסין בה ויושבין בה כמו במים ואפ"ה הוי רה"י שאנו רואים כאלו דופני הספינה עקומין ומסבבין כל הספינה ונמצאו הנסרים מחוברין יעו"ש. מ"א שם. והביאו הא"ר והתו"ש שם. ומיהו בערוך על ביצאתא דמישן כתב ב' פירושים דרש"י ותו' ומשמע דהכי הילכתא. וכ"כ בב"ה דשניהם נכונים לדינא:

א

כד) [סעיף ג'] הבית שמניחין בו העירוב א"צ ליתן פת. שהרי אין העירוב אלא שנחשב כאלו כולן דרין שם והרי הוא דר שם. טור. ט"ז סק"א:

א

כה) שם. א"צ ליתן פת. ומפרש בגמ' שאעפ"י שאין שם פת בבית זולתי העירוב שהביאו שאר שכנים מותר. ב"י:

א

כו) שם. וא"צ שיהיה בעירוב שוה פרוטה. כלומר דלא תימא דצריך שיהיה הבית משותף בין כולם וקנוי לכולם ותבעי דוקא שיהא הפת שוה פרוטה דפחות משוה פרוטה אין קונין בו קמ"ל דלאו משום קנין הוא אלא שיתוף דירה בעלמא הוא ומזה הטעם ג"כ צריך ליתן דוקא פת ולא סגי בד"א כגון כלי וכיוצא בו שאינו מאכל. עו"ש או' ג':

א

כז) שם. לאפוקי בית שער וכו' שאינם ראויים לדירה. ומשמע בגמ' (פ"ה ע"ב) דהנותן את עירובו בבית שער דיחיד עירובו עירוב אבל הרמב"ם בפ"א. כתב דאפי' בבית שער דיחיד איו נותנין עירוב. ב"י ועיי' בב"י. סי' ש"ע שכתב דס"ל והרמב" דלא ק"ל כההיא שמעתתא וכתב דכ"ה דעת הרי"ף והרא"ש והטור והכי נקטינן יעו"ש ובדברינו לשם או' ב':

א

כח) שם. וצריך שיהא בו ד"א וכו' דאז הוא ראו' לדירה ואם יש חדר קטן בתוך חדר גדול אז אפי' אין בו ד"א על ד"א מניחין בו עירוב דסליק היקף הקטן והוי כאלו הוא מונח בחדר גדול וה"ה אם הקטן נפרץ במילואו לגדול דאז הוי כאלו הוא קרן זוית של הגדול וכאלו הוא מונח בתוך הגדול כדאיתא סי' כ"ה. תו"ש או' ט'

א

כט) שם. וצריך שיהא בו ד"א וכו' ולפי מ"ש סי' שס"ג סעי' כ"ו בעינן ד"א שוחקות מיהו אם אין בחצר אלא בית א' גדול ובית שיש בו ד"א עוצבות מניחין בו העירוב ממ"נ דאי משערינן בעוצבות הרי יש לה ד"א ואי בשוחקות הרי אין בו ד"א ובסוכה איתא (דף ג' ע"א) דבית שאין בו ד"א א"צ ליתן לעירוב כלל ואין מניחין בו עירוב יעו"ש. תו"ש שם:

א

ל) שם. וצריך שיהא בו ד"א וכו' ואם יש בו כדי לרבע ד"א על ד"א אעפ"י שאין בו ד"א על ד"א מניחין בו. רלנ"ח סי' ק"י. ולדברי הרא"ש ז"ל שחולק על הרמב"ם במזוזה וסובר דבעינן שיש בו ד"א על ד"א ה"ה הכא. כנה"ג בהגה"ט. ור"ל דביו"ד סי' רפ"ו סעי' י"ג גבי מזוזה פסק הש"ע כהרמב"ם דאם יש בו כדי לרבע ד"א חייב במזוזה אבל לדעת הרא"ש והביאו הש"ך שם אינו חייב אלא א"כ הוא מרובע ד"א יעו"ש. וכתב הא"ר או' ה' דאפי' אין בו ד"א רק שיש בו כדי לרבע ד"א על ד"א מניחין בו את העירוב ואף דיש חולקין מ"מ בעירוב דרבנן יש להקל עכ"ד. אבל התו"ש שם השיג על דברי הא"ר הנז' וכתב דהוי קולא דאתי לידי חומרא שנריך ליתן פת לעירוב כמ"ש באו' הקודם יעו"ש. וכ"כ המ"א בסי' שצ"ח סק"ו דאם אין בה רוחב ד"א אעפ"י שארוכה כמה לא מקרי בית. וכ"פ הר"ז בסי' זה או' ה' נמצא דדין זה בפלוגתא שניא וע"כ יש להחמיר דלענין הנחה אין מניחין בו את העירוב אם אינו רחב ד"א על ד"א ואפי' ארוך כמה. ולענין פת יש ליתן אם יש בו כדי לרבע ד"א. ואם אין בחצר כ"א רק בית גדול ובית כדי לרבע ד"א על ד"א יש לערב בלא ברכה דסב"ל:

א

לא) שם. ואפי' הוא של קטן. פי' דלא תימא דכיון לאו בר אקנויי רשותה הוא הוא לא ליערבו בביתו קמ"ל דלאו משום קנין אלא משום דירה וע"כ מותר להניח העירוב אפי' בבית קטן. עו"ש או' ג' תו"ש או' יו"ד:

א

לב) שם. אין להם לשנותו וכו' ואפי' יש קצת טעם לשנות מקום העירוב אין לשנות מפני דרכי שלום. מהרי"ק שורש קי"ג ומשמע מדבריו דדוקא כשיש קצת טעם אין לשנות אבל אי איכא טעמא רבה משנין. וכ"כ רשד"ם חא"ח סי' ס' כנה"ג בהגה"ט מ"א סק"ז

א

לג) שם. הא דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום הוא אפי' נותן השני מעות לבני חצר כדי שיניחו אותו להניח העירוב בביתו. הרדב"ז בתשו' ח"א סי' י"ז. כנה"ג שם. מ"א סק"ח ועיין לקמן אות ט"ל:

א

לד) דין זה דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום הוא אפי' מת"ח בעה"ב. מהר"י הלוי הכ"ד בהר"י הלוי סי' מ"ו. ומדברי הרנ"ח ח"ב סי' ג' שכתב דאם מכר בעה"ב ביתו לראובן אין בידינו ראייה גמורה שהקונה יזכה באותה חזקה. אין סתירה לזה דמכר שאני שכבר נסתלק המצוה מרשותו משא"כ במת שנשאר הבית ברשות באי כחו כנה"ג שם. ועיין מ"א סק"ז שכתב דלטעמא משום חסדא אף במוכר ביתו מניחין בו יעו"ש והא"ר או' ז' כתב אפשר כיון שהוא ברשות אחר לא יחשדו שידעו שאין חזקה לאחר יעו"ש. אבל הר"ז או' ז' פסק כדברי מ"א:

א

לה) ולא נאמר דין זה דמערבין בבית ישן וכי' אלו דוקא בסתם כלומר שנתנו העירוב בבית הוא בלי תנאי אבל אם בתחלת הנתינה התנה הנותן שאם ירצה לסלקו מבית זה וליתנו בבית אחר הרשות בידו, כנה"ג שם ומה שהקשה ע"ז הי"א עיין רכ"י או' ג' שמיישב וגם פסק כן לדינא כדברי הכנה"ג יעו"ש וכ"כ הר"ז שם:

א

לו) ועוד נ"ל דלא נאמר דין זה אלא כשאין שם דררא דממונא כלומר הזוכה בנתינת העירוב בביתו אין לו הנאה אלא המצוה אבל אם יש לו הנאה ממון יכול הנותן לומר עד עכשיו ראיתי להטיל מלאי לתוך כיסך מכאן ואילך אני רוצה להטיל המליאי הזה בכיס של אחרים. ועוד נ"ל דכיון דאין זה אלא מפני דרכי שלום אם עבר ונתנוהו בבית אחר אין ב"ד כופין אותם על כך לחזור וליתנו באותו בית. ומיהו אם הנותן רוצה לחזור וליתנו במקום שהיה רגיל בתחלה הרשות בידו ולענין מעשה צ"ע כנה"ג שם. מ"א סק"ח, א"ר אות ח' תו"ש י"א. והר"ז שם פסק כן להלכה:

א

לז) אנשים שהחזיקו במצוה אין כח ביד הקמים עליהם לבטלם מפני דרכי שלום הרש"ך ח"א סעי' מ"ה וכ"כ הרשד"ם חי"ד סי' קפ"ח ומהר"ם די בוטון סי' י"ט כנה"ג שם ושכנה"ג בהגה"ט או' ב' י"א בהגה"ט:

א

לח) אין מסלקין את השוחט מאמנותו אם לא נמצא בו קלקול מפני דרכי שלום. כנה"ג שם.

א

טל) מי שזכה למצוה אחת אין מעבירין אותה ממנו מפני דרכי שלום אפי' הזוכה ע"ה והבא לזכות מחדש ת"ח הראנ"ח ח"ב סי' ף' כנה"ג שם. ועיין לעיל או' ל"ג היו רגילין לתת חפצי הקהל ביד יחיד אחד אינם יכולין לשנות להפקידם ביד אחר בלי טעם. מהר"ם די בוטון סי' י"ט שכנה"ג בהגה"ט או' ה':

א

מ) שם. אפי' קטן יכול לגבות וכו' אבל עכו"ם אסור לקבצן. מ"א סק"ט. א"ר או' ו' תו"ש או' י"ב. ר"ז או' ד' וכן כל מי שאינו מודה בעירוב אסור. א"ר שם. וכן הקוף אסור לקבצו. תו"ש שם. אבל אשה ועבד מותרין מגיד פא מ"ה עירובין דין ט"ז. א"ר שם, ועיין לקמן סי' ת"ט סעי' א':

א

מא) שם. אפי' קטן יכול לגבות וכו' אם המקבץ מן הבתים זכור אחר שנעשה העירוב שהוא לא נתן יניח פת שלו ויאמר בדין עירובא בלא כפרה. הרב מזבח אדמה. מח"ר בק"א או' א':

א

מב) שם. הגה. והמנהג בזה"ז להניח העירוב בבהכ"נ. ואם הבהכ"נ או בית שמניחין בו העירוב הוא בענין שאסור לטלטל שם כגון שאין שם עירובי מבואות או שהוא חוץ לעירוב אינו כלים דלא שייך לומר כאלו דרין שם ט"ז סק"ג. א"ר או' ט':

א

מג) שם. בהגה. להניח העירוב בבהכ"נ. ואם שר העיר חתם בהכ"נ בעד מס שחייבין לו והעירוב מונח שם אסור לטלטל שם. שו"מ מה"ק ח"ג סי' קמ"ח ועי"ש שכתב דלא כרב א' שחלק על הנוב"י ורצה להתיר יעו"ש. וכ"כ בשו"ת לקוטי בהשמטות בסופו. מיהו בשו"ת בר ליוואי ח"א סי' י"ב כתב להיתר יעו"ש. ועיין בשו"ת אבני צדק חא"ח סי' מ"ה שכתב ע"ד העירוב המונח בבהכ"נ שחתמו שר העיר עבור שהוא עומד ליפול דאינו עירוב כלל וכדמסיק הנוב"י יעו"ש. א"ח סי' שס"ה או ז':

א

מד) ואם נפסק העירוב מותר לטלטל בחצר בהכ"נ אותם הדרים שם אם הניחו פת העירוב בבהכ"נ. שו"ת רע"א סי' לד. א"ח שם. ועיין לעיל סי' שס"ה או' ס"ו:

א

מה) שם. בהגה. ונ"ל הטעם. ר"ל הא דמניחין העירוב בבהכ"נ ואעפ"י שאין דרין שם בני אדם. לבוש. ר"ז או' ו':

א

מו) שם. בהגה. דעירובין שלנו יש להם דין שיתוף. דהיינו שכל החצירות והבתים שבמבוי משתתפין יחד בעירוב זה ושיתופי מבואות א"צ להניחו כלל בבית דירה רק שיהא במקום המשתמר בלבד כמ"ש בסי' שפ"י ר"ז שם.

א

מז) שם. בהגה. יש להם דין שיתוף. והיינו דוקא אם מהני לשיתוף כגון במבוי שיש לו ג' מחיצות דמיגו דמהני לשתוף מהני לעירוב אבל אם אינו מועיל אלא לחצרות כגון מבוי שאין לו כ"א ב' מחיצות לא. חכם צבי סי' קי"א. שש"א:

א

מח) שם. בהגה. וא"צ להניח בבית דירה. ומה"ט מותר לטלטל בבהכ"נ בלא עירוב כיון שאין שם דירה. מ"א סק"י. א"ר או' ט' ואם שבתו שם אורחים ואוכלים וישנים שם י"א שאין אוסרים וא"צ לערב עם בני החצר וי"א שצריכין לערב. ב"י ססי' ש"ע בט"ס שה"ל, וכתב ב"י ואף לדברי האוסרים היינו ששהו שם האורחים יום או יותר כמ"ש הסי' אבל פחות משלשים אינם אוסרים יעו"ש והביאו מ"א שם ח"א כלל ע"ב או' י"א:

א

מט) מקומות שאין להם לחי או קורה למבואותיהם או שבהכ"נ אינו במבוי המתוקן בלחי או קורה שאין מניחין שם עירוב בבהכ"נ אעפ"י כן מותרין לטלטל בבהכ"נ וממנו לחצר בהכ"נ ואפי' אם יש שם דירה אחת בחצר בהכ"נ אלא א"כ יש בה ב' דירות שאז הן אוסרות זע"ז עד שיערכו ביניהן ואם לא עירבו אסור לכל אדם לטלטל בחצר בהכ"נ אבל אם אין בה אלא דירה א' ניתנית כולה לדירה זו ואין אנשי ביה"כ אוסרין עליה הואיל ובהכ"נ אינה בית דירה וכמ"ש בסי' שע"ו גבי חורבה שאצל בית דירה. וכל בני העיר נעשו כאורחים לגבי דירה זו ומותרים ג"כ לטלטל מחצר לבהכ"נ ולדירה זו כמו שמותרים בשאר חצירות שאין בהם אלא בית א' ר"ו שם. והא דאוסרים אם יש ב' דירות בחצר בהכ"נ היינו אם קבועים שם הדירות לאכילה אבל אם אין קבועים ב' הדירות לאכילה כגון שיש בחצר בהכ"נ ג' או ד' בתים ובית א' מהם עשו לבהכ"נ ובית שני דר בו השמש או אחר לאכול ולשחות ולישן ובית ג' או שלישי ורביעי דרים שם ת"ח ללמוד בלבד ובלילות הולכים לביתם לאכול ולישן אלו הבתים שדרים בהם ללמוד אינם אוסרים כיון שאינם קבועים לאכילה כמ"ש לקמן סי' ש"ע סעי' ה' והו"ל רק דירה א' בחצר בהכ"נ ואינה אוסרת ומותר לטלטל בכל אותו חצר והבתים בלי עירוב:

א

נ) [סעיף ד'] צריך ליתן כל העירוב בכלי אחד. והטעם משום דעירוב שמו כלומר שיהיו כולן מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה (ר"ל שלא יקפיד. כמ"ש בסעי' שאח"ז) זה בחבירו אלא שותפות נוחה ועריבה. ב"י בשם רש"י. ט"ז סק"ד:

א

נא) שם. בכלי אחד. ונראה כלי לאו דוקא דה"ה אם מונחה כך במקום א' או בית א' שפיר דמי וצ"ע. מש"ז או' ד' מיהו מ"ל הגמ' עירובין מ"ט ע"א ופירש"י שם והמגיד פ"א דין ח"י משמע דצריך דוקא הנחה בכלי יעו"ש:

א

בנ) ואם הונח בכלי גדול ואין נוגעין זה בזה כיון שהוא בכלי א' שפיר מקרי עירוב. גם אפילו דאף אם הניח בב' כלים ממש אם הניח הב' כלים בתוך כלי גדול נמי מקרי עירוב. תו"ש או' י"ד:

א

גנ) שם. אלא א"כ נתמלא האחד וכו' ודוקא כשנשתייר ממנו מעט הוא דשרי אבל כשידע מתחלה שהכלי אינו מכיל את כל העירוב הו"ל כחולק ברצונו ובטל שם עירוב ממנו. ת"ח. מיהו אם אם אין לו כלי אחר שיכול להחזיק את כולו שרי אף בכה"ג דהא בע"כ הוא מחלק אותו שלא כרצונו. ואם היה סובר שגם כלי זה יכול לסבול הכל אלא שנשתייר ממנו שלא ברצונו שרי אף אם היה לו כלי גדול שמכיל הכל. תו"ש או' ט"ו:

א

דנ) שם. בבית אחר. ואפי' אם אחר מזכה העירוב משלו בעד כולם צריך ליזהר בזה. וע"כ העירוב שמניחין בבהכ"נ בעד כל העיר צריך ליזהר שלא להניחו כ"א בבהכ"נ אחת. שו"ת חכם צבי סי' קי"ב. והביאו השע"ת וכתב דיש לתלותו בבהכ"נ היותר גדולה וחשובה ועיקרית שבעיר שכל בני העיר שותפין ושייכין לה וכן עמא דבר יעו"ש:

א

הנ) [סעיף ה'] צריך שלא יקפיד וכו' וכ"ש אם מזכה עירוב משלו שצריך שלא יקפיד אם יאכל למי שזיכה בשבילו. עו"ש או' ה' א"ר או' י"א.

א

ונ) שם. אם יאכלנו חבירו. המדקדק שלא יתערב לו עם אחרים כדי שלא יקח פחות משלו אינו עירוב. לפי שלא נקרא עירוב אלא שמתערב. פי' ר"ח פתע או' י"ג:

א

זנ) שם. שתיקן לצורך השבת. דכיון שהניחו לצורך השבת בוודאי הוא מקפיד עליו. תו"ש או' ט"ז. ר"ז או' ח' ומשמע דאם כיון בפירוש דאינו מקפיד אם יאכלנו חבירו דמהני:

א

חנ) שם. שתיקן לצורך השבת. או אם יש לו ככר נאה כגון גאשטי"ל או פשטידא וכיוצא בו. תו' סמ"ג והג"א בשם א"ז. ואפי' כשתופי מבואות כן הוא הדין. פת"ע או' ט"ו:

א

טנ) שם. שתיקן לצורך השבת והא שכתב בשער הכוו' דף ס"ב ע"ד על רב האר"י ז"ל דבסעודת ליל שבת היה אומר המוציא בפת של שתופי מבואות ובסעודת שחרית בפת של עירובי חצירות וכן איתא בשבת קי"ז ע"ב ובהגה סי' שצ"ד סעי' ב' לא הוי סתירה מזה דהתם הו"ל פיתא אחרינא ולא היו מקפידין על פת העירוב אלא דלמצוה מן המובחר היו עושין כן הואיל ואתעביד בהו מצוה חדא לעביד בהו מצוה אחריתי. ועיין לקמן או' קכ"ד:

א

ס) [סעיף ו'] אין מערבין בפרוסה וכו' וטעמא מפרש בגמ' משום איבה ופירש"י שבאין לידי מחלוקת שאומר אני נותן שלימה ואתה פרוסה ואסיקנא דאפי' עירבו כולם בפרוסות נמי לא שמא יתזור דבר לקלקולו כלומר שיבואו ליתן זה פרוסה וזה שלש. ב"י. וזה דוקא בשבת ראשונה אבל אח"כ מותר אפי' בנשתייר כל שהוא כמ"ש סי' שס"ח סעי' ד' ט"ז סק"ה. ואם נשבר העירוב אחר שהניחו אותו עיין לקמן סי' שס"ח או' כ"ב.

א

סא) שם. אין מערבין בפרוסה וכו' אבל אם אחד נותן פת נקי וא' פת קיבר לית לן בה דא"א לצמצם שיהיה כולם שוים בנקיות ולכך לא חלקו חז"ל בזה. ומה"ט אפי' אם א' נותן פת חטין וא' פת שעורין נמי שרי. תו"ש או' י"ז:

א

סב) שם. אפי' היא גדולה הרבה. אינו עירוב. עה"ק. משמע אפי' דיעבד ואפי' עירבו כולן בפרוסות לא מהני דיעבד. א"ר או' י"ד. מש"ז או' ה':

א

סג) פעם א' שכח מהר"י סגל ועירב על הפרוסה וכשגמר בדין עירובה וכו' זכר הדין וחזר ונטל שלימה ואמר עליה שנית בדין עירובא וכו' אך סמך על ברכה ראשונה שלא תהא לבטלה. דרשות מהרי"ל הלכות ע"ח. שכנה"ג בהגה"ט או' ח' משמע כשהפסיק הרבה צריך לחזור ולברך. א"ר שם:

א

סד) שם. ובלבד שיהא בהם כ"כ וכו' ר"ל ככרות הרבה שיהא בהם כשיעור שיתבאר לקמן סי' שס"ח סעי' ג' ר"ז או' י"ד:

א

סה) שם, כדי חלת נחתום וכו' כלומר אם נוטל חתיכה שהוא שיעור חלה ומחמת זה אינה שלימה אפ"ה מערבין בה דליכא איבה דחביריו סוברים שלשם חלה נטל ואעפ"י שהוא לא נטל לשם חלה. עו"ש או' ו':

א

סו) שם. אם אינו ניכר שנפרסה וכו' ואעפ"י שאינה כשלימה גמורה כמ"ש בסי' קס"ח מ"מ כיון שאינה ניכרת לשכנים לא יבואו לידי מחלוקת. ר"ז שם:

א

סז) שם. הגה. ויש שפירשו וכו' ר"ל שגם בזה מקיימין תקנת חז"ל שתיקנו לערב בפת שלם אבל גם הם מודים לסברא ראשונה דיכול כל א' ליתן פת שלם וגם שאין לערב בפרוסות דזהו דינא דגמ':

א

סח) שם. בהגה. ולכן נהגו לקבץ מכל בית ובית מעט קמח וכו' ויש שנהגו לקבץ מעות או ביצים והשמש קונה בהם קמח או נותן משלו. ח"א כלל ע"ב או' א':

א

סט) שם. בהגה. ואפי שנשתייר מן הקמח וכו' והמותר יקח השמש לעצמו או יתן לעניים. תו"ש או' ך:

א

ע) שם. בהגה. אפ"ה הוי עירוב וכו' לפי שעל דעת כן נתנו קמחם מתחלה שלא תיעשה החלה מכל הקמח והרי זה כאלו נתנו כל א' קמחו לחבירו במתנה שאם תיעשה החלה מקמחו יזכה בה כל הקהל שהרי א"א שיהיה העירוב בענין אחר ואעפ"י שהנותן עירוב בעד חבירו צריך לזכות לו ע"י אחר כמ"ש לקמן סעי' ט' מ"מ כאן כשנותן כל אחד קמח להשמש לערב בו אנו חושבין כאלו נותנין לו שיזכה בו בשביל כולם ואין השמש צריך לזכות להם נו"י אחר או ע"י עצמו בפירוש. ר"ז או' יו"ד. ועיין באו' שאח"ז:

א

עא) שם. בהגה. ואדעתא דהכי נתנו וכו' משמע דאין השמש צריך לזכות לכולם וכמ"ש סי' תרנ"ח סעי' ז' וכ"כ הלביש כאן אבל בסי' שצ"ה כתב דאם לא זיכה לא הוי עירוב וטוב להחמיר לכתחלה לזכות ובפרט אם עשהו מקמת שלו. מ"א ס"ק י"ג. תו"ש שם. ר"ז שם. והעיקר דהשמש יתן העירוב להרב ויזכהו לכל הקהל על ידו וכ"כ במנהגים. ולפ"ז אם חשכה ליל יו"ט א' ולא זיכה אסור לזכות ביו"ט כמ"ש סי' תקכ"ח אלא על תנאי ואם יו"ט אינו סמוך לשבת אין לערב עד שבת ומיהו אם שכחו לזכות עד שבת מותר לטלטל כי יש לסמוך על סברא ראשונה. מ"א סק"ך. א"ר או' ט"ו. תו"ש. או' ט"ל. ר"ז שם. ח"א שם. ומ"מ אחר השבת יזכנו להם בלא ברכה ר"ז שם:

א

עב) [סעיף ז'] יכול לערב בפרוסה. דתו ליכא איבה. ב"י:

א

עג) שם. יכול לערב בפרוסה. ובדרשות מהרי"ל כתב בשם מהר"י סג"ל דאפי' יחיד המערב לעצמו דליכא הקפדה לא יערב בפרוסה משום דלא פלוג. והביאו שכנה"ג בהגה"ט או' ז' וכתב דנראה מדבריו דעל צד היותר טוב קאמר. וכתב עו"ש השכנה"ג דלפ"ז נראה דה"ה כשאחד מזכה לכולם צריך ג"כ פת שלימה משום דלא פלוג יעו"ש. והביאו א"ר או' ט"ז:

א

עד) [סעיף ח'] מערבין בפת אורז וכו' שדרך העולם לאכלו משא"כ בפת דוחן. ר' יהונתן על הרי"ף פ' חלון. ועיין לעיל סי' ר"ח סעי' ז' ובדברינו לשם או' ל"ח:

א

עה) שם. מערבין בפת אורז וכו' וכן מערבין בפת טטרק"י או טרקיש"ן ויי"ץ שמאכל בני אדם הו"א. מש"ז או' ו':

א

עו) שם. מערבין בפת אורז וכו' אבל אין מערבין בפת שהוא מעורב ממינים הרבה כההיא דיחזקאל חטין ושעורין ופול ועדשים ודוחן וכוסמין. ריטב"א. ומיהו עי"ש בגמ' (דף פ"א ע"א) דאיכא פלוגתא בזה ולרב פפא מערבין וכ"נ מדברי ר' יהונתן שם יעו"ש וע"כ נראה דבשעת הדחק דליכא אחר מערבין בו ורק דלא יברך עליו ברכת העירוב משום סב"ל. ועיין לקמן או' קל"ח:

א

עז) שם. אבל לא בפת דוחן. שאינו מאכל רוב בני אדם לשבעה בו וכבר אמרנו שאין קביעות דירה ושיתוף אלא ע"י אכילה שדרך לקבוע דירתו. לבוש:

א

עח) [סעיף ט'] בשביל כולם שפיר דמי ואפי' שלא מדעתם ושלא בפניהם כדאיתא במשנה עירובין פ"א ע"ב עירובי חצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו יעו"ש ולקמן סוף סעי' יו"ד בהגה. ועירובי חצירות הוא ל"ד דה"ה שתופי מבואות כמ"ש לקמן סי' שצ"ב סעי' ח' יעו"ש:

א

עט) שם. ובלבד שיזכנו להם וכו' שיאמר לו זכה בזה בשביל כל בני החצר טור עו"ש או' ח':

א

פ) שם. צריך להגביהו וכו' דכל כמה דמנח ברשותיה לא לא הוי זכייה והכי תני לה בתוספתא אם משלהן א"צ לזכות אם משלו השליח מגביהו מן הקרקע ואומר זכיתי להם. רש"י. והביאו ב"י וכתב ונראה לי שאעפ"י שלא יאמר זכיתי להם מהני ומפני כך לא הזכירוהו הפו' וברייתא ארחא דמילתא נקט עכ"ל והב"ח כתב דהאי ואומר אמירא במחשבה קאמר שיהא מתכוין בשעה שמגביה כדי לזכות לכולם:

א

פא) שם. צריך להגביהו וכו' וכתב המ"מ פ"א מ"ה עירובין דין י"ז בפירשו הגאונים בין משלהן בין מאחר המזכה משלו צריך להגביה מן הקרקע טפח אבל האחרונים פירשו דוקא במזכה להן משלו ומשום הקנאה בהגבהה והרשב"א הסכים לדעת האחרונים יעו"ש והביאו ב"י וכתב דמדברי הרמב"ם משמע דאפי' בשלהן צריך להגביה טפח וכדברי הגאונים יעו"ש וע"כ נראה דלכתחלה יש להחמיר וכ"כ לעיל או' ע"א יעו"ש:

א

פב) שם. צריך להגביהו וכו' ואם הניחו על ידו התלויה באויר צריך שיגביה ידו טפח. ט"ז סק"ו. ר"ז או' י"ב. מיהו עיין תו' כתובות ל"א ע"א ד"ה דאי בעי שכתבו דבדבר שבידו או בפיו לא בעי הגבהה. יעו"ש שש"א:

א

פג) שם. וצריך לזכות כל בני החצר וכו' דהיינו שהאחד יגביהנו בשביל שיזכו בו כולם בהגבהה זו כאלו הגביהוהו בעצמן ששלוחו של אדם כמותו ואף שהם לא עשאוהו שליח מ"מ זכין לאדם שלא בפניו אבל ע"י עצמו אינו יכול לזכותו להם שכל זמן שהוא בידו לא יצא מרשותו ר"ז שם:

א

פד) שם. ולכל מי שיתוסף וכו' שאם לא כן פעמים שנתוספו דיורין ויאסרו עליהן. המ"מ פ"א בשם הרשב"א והביאו ב"י. עו"ש או' ט' ר"ז שם:

א

פה) שם. וי"א שאעפ"י שלא יזכה בפירוש וכו' כ"כ הריטב"א בשם רבו שעכשיו שמערבין בתחלת השנה לכל שבתות השנה אעפ"י שנתוספו דיורין בעיר א"צ להוסיף בשבילם שמתחלה מתכוונים לזכות לכל הבא ואעפ"י שאין מזכין להם בפי' לב הצבור מתנה עליהם. ומיהו אם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור אפשר שצריך להוסיף מחמתן שהרי הן לא היו בתחלת העירוב עד עכשיו ולדידהו הוי תחלת עירוב ולכן צריך לשמרו תמיד שיהיה בו שיעור ע"כ. וכ"כ בתשו' להרמב"ן סי' רי"ב בשם תו' ב"י. עו"ש או' ט' ר"ז שם:

א

פו) שם. לב ב"ד מתנה עליהם. ויש לסמוך על דבריהם בדיעבד להקל בד"ס ר"ז שם:

א

פז) שם. צריך להוסיף מחמתן. אפי' אם זיכה להם בתחלה בפירוש. עו"ש שם:

א

חפ) [סעיף י'] לא יזכה ע"י בנו ובתו הקטנים. מפני שידן כידו. משנה שם. ופירש"י ולא זכייה היא:

א

טפ) שם. ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים. ג"כ הטעם מפני שידן כידו כדאיתא במשנה שם ואפי' יש להם בית בחצר אינם זוכים דהא לא אסרי. ב"י:

א

צ) שם. ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים אבל אם זיכה ע"י מי שחציו עבד וחציו בן חורין עד שלא כפו את רבו ב"ד הוי זיכוי דלענין זה הרי הוא כמו בן חורין. שו"ת אדמת קדש ח"ב א"ח סי' יו"ד מחב"ר בק"א או' ג':

א

צא) שם. אפי' סמוכים על שלחנו. דאע"ג דמצאיתם לאביהם (כמ"ש בח"מ סי' ע"ר) משום איבה מ"מ במה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע"י בניו זוכין לאחרים. ב"י בשם הרמב"ן מ"א ס"ק ט"ו:

א

צב) שם. וע"י עבדו ושפחתו העברים. דכיון שהם עבדים עברים לא קנה גופם ואית להם יד לזכות בפני עצמם. עו"ש או' יו"ד:

א

צג) שם. אפי' הם קטנים ואע"ג. דק"ל דקטן אינו זוכה לאחרים היינו בדבר שהוא מדאורייתא אבל במלתא דרבנן כגון הכא דעירובי חצירות אינו אלא מדרבנן הקטן זוכה לאחרים. עו"ש שם מ"א ס"ק ט"ז ובנו ובתו הקטנים שאינם זוכים שאני מפני שידן כידו כמ"ש לעיל או' ח"פ.

א

צד) שם. אפי' הם קטנים ואע"ג דסמוכין על שלחן רבן לא הוי ידם כידו דבשכרן קא אכלי. ב"י. תו"ש או' כ"ח:

א

צה) שם. וע"י אשתו וכו' דכשנותן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה מהני וה"ה דיכול לזכות על ידה מ"א ס"ק י"ז.:

א

צו) שם. אעפ"י שמעלה לה מזונות. פירוש אפי' אוכלת על שלחנו ממש עו"ש שם:

א

צז) שם. וי"א שאינו מזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים וכו' והטעם כתב הטור כיון שסמוכים על שלחנו הוי ידם כידו ולא יצאו עדיין מרשותו:

א

צח) שם. הסמוכים על שלחנו וכו' ומיהו לאחר שנשא אשה לא מהני סמיכות שלחן ויכול לזכות על ידו גם לדיעה זו. ב"י. והביאו בהגה ססעי' זה. עו"ש או' י"א. ר"ז או' י"ד. ועיין לקמן או קי"ד:

א

צט) שם. הסמוכים על שלחנו וכו' אבל אם יש לאדם מלמד או סופר שאוכל בשכרו או יתום אוכל על שלחנו בתורת צדקה יכול לזכות על ידן אעפ"י שסמוכין על שלחנו טור. וכתב הפרישה או' ד' דה"ה אם אוכלין אצלו בחנם יכול לזכות על ידן יעו"ש. והביאו א"ר או' ח"י:

א

ק) שם. כל זמן שלא בגרה. והטעם משום דאפי' נערה ואינה סמוכה על שלחנו מציאתה לאביה. ב"י בשם התו' ור"ל כיון שמצאיתה לאביה עדיין לא יצאה מרשותו והויא ידה כידו ואינו יכול לזכות על ידה:

א

קא) שם. שמעלה לה מזונות. ולא שנא אם נותן לה מאכל לנותן לה מעות לקנות אוכל או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דבכ"ז מציאתה שלו והוי ידה כידו ב"י:

א

קב) שם. או שאמר לה צאי מעשה ידיך וכו' ומיירי במספקת במעשה ידיה. ב"י עו"ש. או' י"א:

א

קג) שם. ואפי' יש לה בית בחצר. דא"צ עירוב כמ"ש סי' ש"ע סעי' ו' מ"א ס"ק ח"י. והלכך לא שייך מגו דזכיא לנפשא זכיא לאחרים יא"פ. תו"ש או' ל' מאמ"ר או' ו' ועי"ש מה שהשיג על מ"ש העו"ש:

א

קד) שם. אפי' הוא קטן. כיון שמציאתו שלו. ר"ז או' י"ג:

א

קה) שם. וע"י אשתו שאינו מעלה לה מזונות. דמציאתה לעצמה. ב"י. מ"א ס"ק י"ט. ואין ידה כידו ויכולה לזכות לאחרים. א"א או' י"ט:

א

קו) שם. ולכתחלה טוב לחוש לדברי שניהם וכו' דהיינו עד שיהא בנו גדול וגם אינו סומך על שלחנו ובתו עד שתהא בוגרת ואינה סמוכה על שלחנו ובאשתו שאינו מעלה לה מזונות ולא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך:

א

קז) שם הגה. ובדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב וכ"כ ב"י ולבוש. ר"ז שם. ח"א כלל ק"ב או' י"ד

א

קח) שם. בהגה. ובדיעבד סומכין על דברי המיקל בעירוב. ומיהו בעיא דלא אפשיטא לא אמרינן הכי לדעת הרי"ף והרא"ש. ב"ח סי' שצ"ח. וכן כל היכא דאיכא לפרש הכי ואיכא לפרש הכי לא אמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב. ב"ח שם. שכנה"ג בהגב"י או' ה' ואו' ו':

א

קט) במקום דמספקא להו לרבנן לא אמרינן כדברי המיקל בעירוב ב"ת סי' ת"ד. שכנה"ג שם או' ז':

א

קי) אע"ג דק"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב אפי' יחיד במקום רבים אי מוקמינן לפלוגתייהו דתלי בפלוגתא אחריתי ומוקמינן למחמיר כרבי ולמיקל כבר פלוגתיה פסקינן כמחמיר הואיל ורבי קאי כוותיה דהלכה כר' מחבירו. הרא"ש פ' בכל מערבין בשם מהר"ם ז"ל. ונראה דה"ה אם מוקמינן למחמיר כתנא אחרינא דהלכתא כוותיה לגבי חבירו. שכנה"ג שם או' ח':

א

קיא) לא אתמר האי כללא דהלכה כמיקל בעירוב אלא היכא דלא אתמר כללא כגון רבה ור' זירא דלא ידעינן הלכתה כמאן אבל היכא דאתמר כללא כגון שמואל ור"י דהלכה כר' יוחנן אז לא אזלינן בתר כללא דהלכה כדברי המיקל בעירוב. י"א סי' שנ"ח בהגב"י:

א

קיב) לא אמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא בעירוב דרבנן דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן להקל אבל בתחומין די"ב מיל שהם דאורייתא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הלכה כדברי המחמיר מיהו לדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והמרדכי דס"ל דאפי' חוץ לי"ב מיל הוי דרבנן הלכה כדברי המיקל. שכנה"ג שם או' ט' ועיין לקמן רס"י שצ"ז ובדברינו לשם בס"ד:

א

קיג) בפלוגתא דרבוותא נקטינן בעירובי תחומין לחומרא. ב"ח ססי' תי"ו שכנה"ג שם או' יו"ד. ועיין בתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' ל"ח שנראה מדבריו דאפי' בענין זה אמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב יעו"ש. י"א מ"ב בהגב"י או' ג':

א

קיד) שם בהגה. וכן גדול שיש לו אשה וכו' שעושה הכל על דעת עצמו ולא על דעת אביו. תו"ש או' ל"ב. ולפ"ז נראה דה"ה אם נשא וגירש אבל אירס ושידך לא דעדיין עושה על דעת אביו. ועיין לעיל או' צ"ח:

א

קטו) שם בהגה. וא"צ להודיעם וכו' דכשהוא מערב משלהם צריך להודיעם אם חפצים כבר שמא מקפידין הם ואמר שמואל המקפיד על עירבו אינו עירוב אבל משלו א"צ להודיע דזכין לאדם שלא מדעתו. ב"י בשם הג"א. ועיין לעיל או' ע"ח:

א

קטז) [סעיף יא'] בני חבורה שהיו מסובין וכו' כתב המ"מ פ"א דין י"ט דמדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרשה בבני חבורה שקנו פת בשתוף והיו מסובין ואוכלים ממנו אבל הרשב"א מפרשה בבני חבורה שהיו מסובין אצל א' שזמנן לאכול משלו ואעפ"י שהמערב משלו צריך לזכות כאן סתמו כפירשו שכל שזמנן לאכול על השלחן ה"ז זכה להם את הכל עכ"ל והביאו ב"י. וכ' האחרונים דאפי' כשהיו מסובין אצל א' לאכול משלו מהני. ומיהו יש חילוק דכשהפת של בעה"ב אפי' הם פרוסות סומכין עליו כמ"ש סעי' ז' תו"ש או' ל"ד. ומיהו אפשר דכאן יש לחלק דאפי' קנו פת בשתוף י"ל דמהני פרוסות דכיון דאוכלין על שלחן א' הרי גילו דעתם שאין מקפידין וגם לא שייך כאן לומר כי כך חז"ל לערב דוקא בפת שלם כיון שלא גבו לשם עירוב:

א

קיז) שם. אבל בחצר לא. דעירוב משום דירה וחצר לאו בר דירה הוא. ב"י בשם רש"י:

א

קיח) שם. אבל בחצר לא. ובשתופי מבואות סומכין עליו משום שיתוף אף אם מסובין בחצר. טור. ועיין לקמן רס"י שפ"ו:

א

קיט) שם הגה. וה"ה אם יש להם פת בשותפות וכו' הש"ע השמיע זה משום דנלמד מהק"ו מהמסובין אצל א' עו"ש או' י"ב אבל התו"ש או' ל"ו כתב דקמ"ל דסומכין עליו אעפ"י שאין יודעין שהוא קיים משום דמוקמינן ליה אחזקתיה כדאיתא פ"ג דגיטין משנה ח' לענין תרומה:

א

קך) [סעיף יב'] אפוטרופוס של קטן וכו' דלא גרע משכירו ולקיטו דגדול. ב"י בשם המרדכי. תו"ש או' ל"ז:

א

קכא) שם. יכול לערב בעדו, אפי' משל קטן ושלא מדעתו מפני שהוא לו כבן בית שיכול לערב משל בעה"ב שלא מדעתו כמ"ש סי' שס"ז, ר"ז או' י"ז:

א

קכב) [סעיף יג'] מצוה לחזר וכו' וטעמא רבה איכא דלא ליתו לידי איסור לאפוקי ולעיולי באיסור. ב"י סי' שצ"ה:

א

קכג) שם. מצוה לחזר וכו' הלבוש כרב שהוא מצוה דרבנן והתו"ש או' ל"ח כתב דאינו מצוה ממש אלא זהירות בעלמא. ועיין בתשו' חת"ס חא"ח סי' צ"ט שהזהיר מאד לכל קהל ישראל לתקן מבואותיהם בלו"פ או בשאר תיקונים כדי שלא יכשלו רוב המון עם בהוצאה מרשות לרשות בש"ק ושהדבר מוטל על הרב החשוב שבעיר יעוש"ב. ועוד עיין בשו"ת הר הכרמל חא"ח סי' ח"י שכתב שראוי בכל עיר להעמיד ט"ז ת"ח אחד או שנים שילכו בכל ע"ש קודם הכנסת שבת לפקח על עסקי עירובין וגם עי"כ יודע אם נפסק קודם שבת או בשבת יעו"ש. והב"ד א"ח סי' שס"ג או כ"א. ועיין לעיל הי' שס"ג או' כ"ד:

א

קכד) שם. מצוה לחזר וכו' והרב האר"י ז"ל היה נזהר לקיים מצוה זו בכל ע"ש שלא כאותם הנוהגים לעשות המשנה לשנה וכיוצא בזה. והיה מערב בכל ע"ש שני מיני עירובין עירובי חצרות על לחם א' ושתופי מבואות על לחם שני ובסעודת ליל שבת היה אומר המוציא. בפת של שתופי מבואות ובסעודת שחרית של שבת היה אומר המוציא בפת של עירובי חצירות (כדאיתא בשבת קי"ז ע"ב הואיל ואתעביד בה חדא מצוה וכו') ואמנם בענין סדר העירוב בתחלה היה מברך על הפת ברכת העירוב ואומר בדין עירובא יהא שרי לן וכו' ואח"כ היה מזכה הלחם ההוא לבני החצר ע"י אדם א' גדול כי תחלה צריך שיערב לעצמו ואח"כ יזכה לאחרים. שער הכוו' דף ס"ב ע"ד ועיין לקמן בהגה ססי' שס"ח וסי' שצ"ד סעי' ב' ומיהו. מ"ש כי תחלה צריך שיערב לעצמו וכו' הוא ל"ד דהא צריך להשתתף עם בני חצר אלא ר"ל על חלקו, ועיין מ"א סק"ך שנתקשה בזה ופירש דמיירי בעירובי תבשילין ולפי מה שכתבתי אתיא שפיר. ועיין י"א סי' שצ"ה וברכ"י ושע"ת סי' ו' שצ"ד שכתבו על דברי מ"א הנז' דלא נהירא יעו"ש:

א

קכה) שם. מצוה לחזר וכו' לא מיבעי ליה לצורבא מדרבנן למידר במבוי וחצר שאינם מעורבין חידושי הריטב"א:

א

קכו) [סעיף יד'] מברך וכו' ואפי' אדם אחר שאינו דר באותו העיר יכול לברך ברכה זו דהא אלו לא עירבו אף הוא היא אסור לטלטל וא"כ גם הוא שייך במצוה זו ואפי' הוא שם רק ביו"ט מהני העירוב כמ"ש רס"י תקי"ח בהגה. מ"א סק"ך א"ר או' ך' תו"ש או' ט"ל אכן אם רוצה לשבות חוץ לעירו לא יוכל לברך. תו"ש שם ועיין לעיל או' ע"א:

א

קכז) שם. מברך על מצות עירוב. והא דמברך על עירובי חצירות ה"ד אם לא עשו שתופי מבואות אבל אם עשו שתופי מבואות אין לברך עוד על עירובי חצירות כיון די"א דסומכין אשתוף במקום עירוב כמ"ש לקמן סי' שפ"ז וא"כ הו"ל ספק ברכות וק"ל סב"ל.

א

קכח) שם, על מצות עירוב. ואם רוצה לעשות ב' עירובין ביחד ית' לקמן רס"י שצ"ה בס"ד:

א

קכט) [סעיף טו'] אימתי מברך בשעה שמקבץ וכו' והטעם לפי שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן וכיון שנתקבץ הרי נעשית המצוה שכבר עירבו ואעפ"י שלא ברכו מותרין לטלטל דברכות אינן מעכבות הלכך צריך לברך כשבא לקבצו. ב"י סי' שצ"ה אבל הדרישה שם כתב דמ"ש בשעה שמקבץ לאפוקי קודם שהתחיל לקבץ דהוי קודם דקודם אבל לאחר שנתקבץ מותר לברך עד קודם נתינתו באחד מבתי החצירות יעו"ש וכ"כ המ"א סק"ך דכל שעדיין לא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב ויוכל לברך יעו"ש:

א

קל) שם. בשעה שמקבץ וכו' ר"ל דמיד כשבא אל אחד מבני החצר ונוטל ממנו פת אזי באותה שעה מתחיל העירוב ואז מברך דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן וכדלקמן בבדיקת חמץ רס"י תל"ב. ב"ח שם ולפ"ז כשבירך כשהתחיל לקבץ לא יפסיק בדברים אחרים עד גמר הקיבוץ כמו ברכת ביעור חמץ וכמבואר בסי' תל"ב יעו"ש ומיהו כבר כתבנו באו'. הקודם דגם אח"כ יוכל לברך כ"ז שעדיין לא נתנו אותו בבית שמשתמר שם:

א

קלא) שם. בשעה שמקבץ וכו' ומיהו לפי המנהג שכתב בהגה לעיל סי' ו' שמקבץ מעט קמח מכל בית וכו' לא יוכל לברך אז כיון דעדיין אינו ראוי לעירוב עד שיעשה פת אלא לאחר שיאפה. ויתן ביד אחר לזכות או מברך. ועיין באו' שאח"ז:

א

קלב) שם. או בשעה שמזכה להם. פי' דבשעה דמזכה ע"י אחר דנותן לידו ואומר לו תהא זוכה בעירוב זה לכל בני החצר מברך. ב"ח שם, וכ"כ בדרשות מהרי"ל הלכות ע"ת דתחלה נתן הפת ביד אחד לזכות לבני הקהילה ואח"כ לקח אותו מידו ובירך ברכת עירוב ואמר בדין יהא שרי לנא לטלטולי וכו' וכ"ה לקמן בסי' תקכ"ז סעי' י"ב לענין ע"ת יעו"ש. מיהו לפי דברי האר"י ז"ל צריך לברך עליו תחלה ולומר בדין עירובא וכו' ואח"כ נותן לאחר לזכות בו לבני חצר כמ"ש לעיל או' קכ"ד יעו"ש.

א

קלג) שם. בהדין עירובא יהא שרי לן. וראוי להוסיף ולומר ולכל מי שיתוסף בעיר הזאת כדיעה ראשונה דסעי' ט' והיינו אם מערב לכל בני העיר אבל מערב לבני חצר יאמר ולכל מי שיתוסף בחצר הזאת ואם עושה שתופי מבואות יאמר ולכל מי שיתוסף במבוי בזה:

א

קלד) שם. מן הבתים לחצר וכו' בנוסח שלנו ומגג לגג ואומר לכל שבתות השנה כמ"ש ססי' שס"ח. וביש"ש פ"ק דביצה סי' ל"ד כתב לומר ג"כ ולכל יו"ט של שנה זו מ"א סק"ך וברוקח סי' קצ"ט סיים ומחצר לפנה ומפנה לפנה ומזוית לזוית כ"ז שהעירוב זה קיים. א"ר או' כ"א. ונראה דהכל לפי הענין דאם מערב בכל שבת ושבת יאמר יהא שרי לן בשבת זו וכו' ואם מערב בערב פסח לכל שבתות השנה כמו שנוהגין וכמ"ש לקמן סי' שס"ח סעי' ה' בהגה יאמר לכל שבתות ויו"ט של שנה זו מפסח זה עד פסח שיבא עלינו לשלום. ואם מערב לפחות משנה או ליותר משנה יאמר לכל השבתות ויו"ט כל זמן שעירוב זה קיים.

א

קלה) שם. ולא ברכו עליו וכו' פי' שלא אמרו שום דבר עליו אפ"ה שרי. מ"א ס"ק כ"א א"ר או' כ"ב. תו"ש או' מ' ור"ל לאו דוקא אם לא אמר הברכה עצמה אלא אפי' לא אמר כלל בהדין עירובא וכו' נמי שרי יא"פ. וכ"כ הר"ז או' ח"י. ונראה דה"ה במי שהוא רגיל לזכות לאחרים והזמין הפת לעירוב ושכח לזכות ולא בירך ולא אמר בהדין עירובא וכו' שרי לטלטל באותו חצר או באותו מבוי באותו שבת לפי מ"ש השע"ח סי' תקכ"ז דבדיעבד יש לסמוך על מ"ש בס' גן המלך סי' ק"ך דמי שהוא רגיל לערב לאחרים א"צ לזכות יעו"ש:

א

קלו) שם. והא שכתב המ"א דאפי' לא אמרו עליו שום דבר שרי כתב המש"ז או' ז' היינו בלא הזכיר כלל הא לומר מקצת ולהשמיט מקצת י"ל אף דיעבד לא מהני וכיון דהשיתוף בטל גם העירוב בטל יעו"ש, ולא ידענא למה יגרע מה שאמר מקצת משלא אמר כלל. ועוד כיון שגבו אותו לשם עירוב הרי קנה שם בגבייה ולמה לא מהני בדיעבד. ועוד דלפום דינא כיון דאמר הרי זה בשביל עירוב חצירות או בשביל שיתוף מבואות יצא דהנוסח המתוקן אינו אלא על צד היותר טוב. ועיין ח"א כלל ע"ז או' יו"ד ודו"ק:

א

קלז) שם. ולא ברכו עליו וכו' אבל אם לא זיכה ע"י אחר אעפ"י שבירך ואמר בהדין עירובא וכו' אסורין לטלטל, ח"א כלל ע"ב או' ו' ומיהו עיין לעיל סוף או' קל"ה שכתבנו דאם רגיל לערב לאחרים בדיעבד אם לא זיכה מהני יעו"ש:

א

קלח) יכול להניח ע"ח ביה"ש דספק דרבנן לקולא ולא יברך ואף דמעיקר הדין היה נראה לברך כיון דתקנת חכמים כך הוא שמניח גם ביה"ש אך קשה הדבר לחלק מהא דתשו' ח"צ סי' ק"ל לענין המניח ע"ח בדגים מלוחים בשעת הדחק דאין לברך דברכות אין מעכבות. תש"ו נודע בשערים סי' ו' פת"ע ועיין לעיל סי' רס"א סעי' א' ולקמן סי' שצ"ג סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

א

מבתיהם לחצר. וה"ה מבית לבית עסס"ב ורסי' שכ"ג וסי' ש"ע ס"ג:

ב

שיירא וכו'. שאין קבועים שם:

ג

בתים. דאותם שאין להם בתים בספינה הרי הם כשרוים בחצר א' עסי' ש"ט ס"ג:

ד

מחיצות. פי' גבוה י' מקרקע הספינה אעפ"י שאינה גבוה י' מן המים מותר לטלטל בתוכה (כ"ה בשבת דף ק"א) ועסי' שנ"ה:

ה

אסור לטלטל. דהוי כרמלית אבל מותר לטלטל מן הים לתוכה דמכרמלית לכרמלית שרי אמרינן בגמ' שם ספינות קטנות הרחבות מלמעלה וקצרות מלמטה עד כחודו של סכין אפ"ה הוי רה"י אם יש להם מחיצות י' דאמרי' גוד אחית ובאגוד' סי' קי"ג אם אין רחבה ד"ט בתוך גובה ג' אז הוי כים ואין מטלטלין בה אלא בד"א ומותר לטלטל מתוכה לים עסי' שמ"ה ובתו' חולקים ופי' שהספינה שיש לה דפנות וקרקעות העשויות נסרים וחלל בין הנסרים והמים נכנסין בה ויושבין בה כמו במים אפ"ה הוי רה"י שאנו רואין כאלו דופני הספינה עקומין ומסבבין כל הספינה ונמצא הנסרים מחוברין ע"ש, ואם יש בית בספינה והספינה אין לה מחיצות י' אסור להוציא מהבית לספינה ואם יש לה מחיצות י' א"צ עירוב כיון דאין שם אלא בית א':

ו

ד"א על ד"א. ואם יש בו לרבע ד"א על ד"א סגי (רלב"ח ק"ו) עבי"ד סימן רפ"ו סי"ג:

ז

אין להם לשנותו. אפי' יש קצת טעם לשנותו (מהרי"ק סקי"ג) אבל אי איכא טעמא רבה משנין (רשד"מ סי' ס' ור"י הלוי מ"ד מ"ו ור"ש הלוי סי' מ') ואם מכר ביתו לאחר אין בידינו ראי' ברור' שיזכה הקונ' בדבר (ראב"ח ע') וזהו לפי' הרמב"ם במשנה שהטעם משום הנאה אבל בגמרא איתא בהדיא משום חשדא שכיון שלא יראו בו עירוב יחשדו שמטלטלי' בלא עירוב א"כ אף במוכר ביתו מניחין בו ואפי' להרמב"ם יש לדקדק מדפריך בגמ' משיפור' דהוי בי רבא וכו' ע"ש ובכ"ה מחלק בין מת למכר ודוחק:

ח

וליתן בבית א'. אפי' נותן השני מעות להניחו בביתו (רדב"ז ח"א י"ז) ואם בתחיל' הנתינ' התנו לשנות מותר לשנות ואם הוא דבר שצריכי' ליתן מעות לזה יכולין לשנות ליתן לאחר ובכולן אם ערבו ונתנו בבי' אחר אין מוציאין ממנו מ"מ צ"ע למעש' (כ"ה):

ט

ואפילו קטן. אבל עכו"ם אסור לקבצו כנ"ל:

י

בבי' דירה. ומה"ט נ"ל דמות' לטלטל בבה"כ בלא עירוב כיון שאין שם דירה וצ"ע על מהרי"ל שאסר לטלטל בב"ה ולא התיר אלא כלים ששבתו בתוכ' וכ"כ ש"ל בשם הגאוני' בה"כ שאין בה דיורין אפי' בנא' יחיד ואקדש' הוי הפקר וא"צ לערב ואם שבתו שם אורחים ואוכלים וישנים שם צריכים לערב וי"א שאין אוסרים עכ"ל וערסי' ש"ע ובגמ' ד' כ"ד:

יא

בפרוסה. משום איבה דזה יתן פרוס' וזה יתן שלימ' ואפי' ירצו כולם ליתן פרוס' חיישינן שיחזור הדבר לקלקולו:

יב

כדי חלת. פי' אפי' אינו שלם שרי שהשכנים סוברים שנטל חלה מן הפת:

יג

ואדעת' דהכי וכו'. משמע דאין השמש צריך לזכות לכולם וכמ"ש סי' תרנ"ח ס"ז וכ"כ הלבוש כאן ובסי' שצ"ה כתב דאם לא זיכה לא הוי עירוב וטוב להחמיר לכתחל' לזכות בפרט אם עשהו מקמח שלו:

יד

צריך להוסיף. דלדידהו הוי תחילת עירוב:

טו

אפי' סמוכים. דאע"ג דמציאת' לאביהם משום איבה מ"מ במה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע"י בניו זוכין (ב"י רמב"ן):

טז

קטנים. דבדבר דרבנן קטן זוכה לאחרים:

יז

וע"י אשתו. דכשנותן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה מהני ה"ה דיכול לזכות על ידה:

יח

ואפי' יש לה בית. דא"צ עירוב כמ"ש סי' ש"ע ס"ו:

יט

שאינו מעלה לה. דמציאת' לעצמ':

כ

מברך על מצו' עירוב. מ"מ צ"ע אם אדם אחר שאינו דר באותו העיר יכול לברך ברכה זו ונ"ל דפשיט' דיכול לברך דהא אלו לא עירבו אף הוא היה אסור לטלטל וא"כ גם הוא שייך במצוה זו ואפי' הוא שם בי"ט מהני העירוב כמ"ש רסי' תקי"ח ועוד דהעושה מצוה לאחרים נמי מברך כמ"ש הטור סימן תרמ"א והרמב"ם פי"א מברכו' די"ג שהעושה מזוזה לאחרים מברך אך יש לחלק דהתם מברך קעביד מעשה אבל הכא לא עביד כלום לפי מנהגינו וא"ת איך מברך א' מבני העיר הא כיון שנגבה העירוב כבר קנה עירוב וכמ"ש סס"ו וא"כ שוב אין לברך כמ"ש ב"י סי' שצ"ה ועמ"ש סי' תנ"ב וי"ל דמ"מ כיון שעדיין לא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב עסי' שצ"ד ולכן בכניסת השבת חלה המצוה ורשאי לברך אבל אחר שאינו שייך לאותה מצוה כלל על מה יברך והעיקר כמש"ל דהשמש יתן העירוב להרב ויזכהו לכל הקהל על ידו וכ"כ במנהגים ולפ"ז אם חשכה ליל יום טוב ראשון ולא זיכה אסור לזכות בי"ט כמ"ש סי' תקכ"ח אלא על תנאי ואם י"ט אינו סמוך לשבת אין לערב עד שבת ומיהו אם שכחו לזכות עד שבת מותר לטלטל כמ"ש רמ"א ס"ו, בנוסח שלנו מגג לגג ערסי' שע"ב ואומר לכל שבתות השנה כמ"ש ס"ס שס"ח ויש"ש בפ"ק דביצה סל"ד כ' לומר ג"כ לי"ט ואין בזה משום שינוי מנהג כיון שאינו עושה מעשה חדש ועסי' תקי"ח: האר"י הי' מערב ואמר הברכה ואח"כ היה מזכה לבני החצר ע"י אחר כי כן הדין אחר שיערב בעדו אז יזכה לאחרים (הכוונות) וצ"ע דהא צריך להשתתף עצמו עם כל החצר ואולי קאי על עירוב תבשילין ומ"ש לבני החצר ל"ד אלא ר"ל לבני העיר:

כא

ולא ברכו. פי' שלא אמרו שום דבר עליו אפ"ה שרי:

א

(א) שהרבה בתים – של אנשים מיוחדים:

ב

(ב) מבתיהם לחצר – וה"ה מבית לבית בתוך החצר או בתוך המבוי אף שהמבוי מתוקן בלחי וקורה וטעם בכל זה דגזרו שלא להוציא מרשותו לרשות חבירו כדי דלא ליתי לאפוקי מרה"י לר"ה ובחצר גופא מותר לטלטל בכולו ואפילו מחצר לחצר נמי מותר דלא גזרו בזה רבנן וכדלקמן בסימן שע"ב:

ג

(ג) שע"י כך וכו' – דעיקר דירתו של אדם במקום שפתו שם:

ד

(ד) וכאלו כל החצר – וכמו שהסביר הרמב"ם וז"ל שיתערבו במאכל אחד שמניחין אותו מע"ש כלומר שכולנו מעורבין ואוכל אחד לכולנו ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחבירו אלא כשם שיד כולנו שוה במקום זה שנשאר לכולנו כך יד כולנו שוה בכל מקום שאחז כ"א לעצמו והרי כולנו רשות אחד ובמעשה הזה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא ולהכניס מרה"י לר"ה עכ"ל:

ה

(ה) יושבי אוהלים וכו' – כגון שוכני מדבריות וכדומה:

ו

(ו) או מחנה – מקום חנייה של אנשי חיילות ע"פ השדה שקורין בלשוננו לאגע"ר ועיין בה"ל:

ז

(ז) שהקיפוהו מחיצה – ר"ל שהיה מחיצה גבוה עשרה טפחים מקפת סביב האוהלים והסוכות:

ח

(ח) אין מטלטלין מאהל לאהל – וה"ה מאוהל לחצר דהיינו לאותו שטח שהוא בתוך המחיצה:

ט

(ט) עד שיערבו – ומאותו טעם שכתבנו לעיל בס"א:

י

(י) אבל שיירא – אורחת אנשים ההולכות דרך מדבר:

יא

(יא) שהקיפוה מחיצה – ויש להם בתוך ההיקף אוהלים לכל אחד בפ"ע:

יב

(יב) לפי שכולם וכו' – פי' דכיון שאין אותם אוהלים קבועים להם לדירה רק דרך ארעי בשעה שעומדים לפוש מעמידים אוהלים לא מיקרי חילוק דירות וכמו שכולם מעורבים בבית אחד דמי ועיין בבה"ל. ועיין בביאור הגר"א שהביא בשם מפרשים שחולקים ע"ז ודעתם דאוהלים שבשיירא צריכים עירוב ושבמחנה פטורים מעירוב אך שיירא לא מיקרי רק כשהוא פחות מעשרה ומעשרה ולמעלה נכללים בשם מחנה:

יג

(יג) בתים וכו' – ששייכים לאנשים מיוחדים והטעם דלא גרע מיושבי אוהלים וכו' שצריכין עירובי חצרות שאף כאן הבתים קבועים להם לכל משך נסיעתם על הים ועיין במ"א וא"ר דדוקא כשיש בה איזה בתים השייכים לישראלים אבל אם אין בספינה רק בית אחד ושארי אנשים שוכנים בספינה עצמה א"צ עירוב כלל ומותר להוציא מן הבית לספינה ועיין בה"ל:

יד

(יד) צריכין עירוב – ועי"ז יהיה מותר לטלטל מבית לבית ומבתים לספינה ובלא עירוב אסור בכל זה אבל בספינה עצמה מותר לטלטל בכולה כמו בחצר. וכן אותם ספינות שאין להם בתים אלא שרויים בספינה הרי הם כשרויים בחצר אחת שמותרים לטלטל בכולה בלי עירוב:

טו

(טו) שיש לספינה מחיצות – של עשרה טפחים ודינה כרשות היחיד:

טז

(טז) ואם וכו' מחיצות – של עשרה טפחים ומודדין מקרקעיתה ואע"פ שיש איזה טפחים במים:

יז

(יז) אסור לטלטל בספינה – דהויא כרמלית ובאופן זה מותר לטלטל מן הים לתוכה ומתוכה לתוך הים דמותר לטלטל מכרמלית לכרמלית. כתב מ"א דאם יש בתים בספינה והספינה עצמה אין לה מחיצות של עשרה טפחים אסור להוציא מן הבתים לספינה דמרה"י לכרמלית קמפיק ועיין בבה"ל מה שהבאתי עוד בשם מ"א:

יח

(יח) א"צ ליתן פת – שהרי אין העירוב אלא שיחשוב כאלו כולן דרין שם והרי הוא דר שם:

יט

(יט) ואין צריך וכו' פרוטה – לאפוקי ממ"ד בגמרא עירוב משום קנין שבעה"ב מקנה להם ביתו עבור הפת ולפ"ז היה צריך שיהא בפת עכ"פ שוה פרוטה דליחשב ממון קמ"ל דלאו משום קנין הוא אלא שיתוף דירה בעלמא הוא ומזה הטעם ג"כ צריך ליתן דוקא פת ולא סגי בד"א כגון כלי וכי"ב שאינו מאכל דעיקר דירת אדם הוא במקום פתו כ"ז מתבאר בש"ס:

כ

(כ) לאפוקי בית שער וכו' – דאע"ג שעשויין כעין בתים מ"מ הואיל והן דריסת הרגל לכל בני החצר לא חשיבי דירה:

כא

(כא) מרפסת – מקום גבוה בחצר ובו מדרגות עולים בהם לעליות וזה המקום גבוה מוקף בבנין ודרין בו:

כב

(כב) ד"א על ד"א – דאז הוא ראוי לדירה ואם הוא רחב יותר מד' אלא שהוא קצר בארכו ויש בו לרבע ד' על די יש דיעות בין הפוסקים אי מקרי דירה לפיכך מן הנכון להניח לכתחלה בבית אחר יותר גדול ועיין בה"ל:

כג

(כג) ואפילו הוא של קטן – פי' שהבית שמניחים בו העירוב הוא של קטן וקמ"ל דלא תימא דצריך להקנות להם ביתו וקטן לאו בר אקנויי הוא קמ"ל דלא משום קנין היא אלא משום דירה וע"כ מותר להניח אפילו בבית קטן:

כד

(כד) רגילים ליתנו תמיד – לאפוקי אם לא הורגלו עדיין לזה הבית אין להקפיד אם משנין לבית אחר:

כה

(כה) אין להם לשנותו וכו' – ואפילו יש להם קצת טעם בדבר אם לא דיש להם טעמא רבא דאז מותרין לשנותו:

כו

(כו) וליתנו בבית אחר – ואפילו מת הבעה"ב. ואפילו השני נותן מעות לבני החצר להניח בביתו ואפילו הוא ת"ח והראשון ע"ה. אם בתחלת הנתינה התנו לשנות מותר לשנות [כנה"ג] ויש מאחרונים שמפקפקין בזה:

כז

(כז) מפני דרכי שלום – ענין דרכי שלום בכאן הוא משום חשד [גמרא] ופירש"י הואיל והורגל העירוב בתוך אותו הבית אם באת לשנות את מקומו הנכנסין לאותו הבית ולא יראו שם העירוב יחשדו לבני החצר שמטלטלין בלי עירוב ובתוספות פירשו דחשדא הוא שיחשדו לבעה"ב זה שגונב פת מן העירוב ולכך הוציאו אותו ממנו לבית אחר ומתוך כך יבוא לידי מחלוקת עמהם ולפירש"י בודאי יש להחמיר אפילו מכר בית לאחר שלא לשנות מקום העירוב אכן לפירוש התוספות אפשר לומר דעל הלוקח לא יבוא לידי חשד ע"י הוצאת העירוב מביתו אחרי שמעולם לא היה העירוב בידו והנה כ"ז בעירוב שדרכו להניח אותו בבית בחנם וככי"ב אבל דבר שצריכין ליתן מעות לזה יכולין לשנותו ליתן לאחר ואפילו אם להשני צריך ליתן ג"כ מעות. ובכל גונא אם עברו ונתנו בבית אחר אין מחוייבין להוציא משם ומיהו אם הנותן רוצה לחזור וליתנו במקום שהיה רגיל מתחלה הרשות בידו ומ"מ צ"ע למעשה [מ"א בשם כנה"ג]:

כח

(כח) ואפילו קטן – והכל מטעם הנ"ל שאינו משום קנין שיהא צריך בר דעת להקנות ואע"פ שאין במעשה קטן כלום מ"מ העירוב נעשה ממילא כשהונח בבית ומ"מ ע"י עכו"ם אסור לקבצו לכתחלה דחשוד לגנוב ולהחליף טוב ברע:

כט

(כט) ונ"ל הטעם וכו' – ר"ל אע"פ שבהכ"נ אינו ראוי לדירה מפני קדושתו שהרי הדירה הוא מקום האכילה ואסור לאכול בביהכ"נ אם לא הלומדים שם כמ"ש בסימן קנ"א מ"מ יש לקיים המנהג כמו שמסיים שעירובין שלנו יש להם דין שיתופי מבואות דהיינו שכל החצרות והבתים שבמבוי משתתפין יחד בעירוב זה ושיתופי מבואות א"צ להניחו כלל בבית דירה רק שיהא במקום המשתמר לבד כמ"ש בסימן שפ"ו:

ל

(ל) וא"צ להניח בבית דירה – ולפ"ז שאין בהכ"נ נחשב לבית דירה חשבינן ליה רק כחצר השותפין ומותר לטלטל ממנה לחצר אחרת בלי ע"ח דכל החצרות רשות אחת כמבואר בסימן שע"ב:

לא

(לא) בכלי אחד – שהרי עירוב שמו שיהיו מעורבים יחד ואם מניחו בשני כלים נראה שהם מופלגים ומחולקים זה מזה. ונראה לכאורה דדוקא אם כ"א נותן חלק בעירוב אבל אם אחד מזכה בעד כולם יכול ליתנו בשני כלים אכן מדלא הזכירו הפוסקים ד"ז משמע דס"ל דלא פלוג רבנן במלתייהו וצ"ע:

לב

(לב) נתמלא האחד – ר"ל שבזה לא היה החילוק לשני כלים ברצונו אכן אם ידע מתחלה שהכלי לא יכיל בתוכו את כל העירוב והיה לו כלי אחר גדול מכלי זה שתוכל להכיל כל העירוב יש מאחרונים שמחמירין דהוי כחולק לכתחלה את העירוב לשנים:

לג

(לג) בבית אחד – דעכ"פ היו שניהם ברשות אחת אבל לא בשני בתים. ואפילו אם אחד מזכה בהעירוב משלו בשביל כולם ג"כ יש ליזהר בזה וע"כ העירוב שמניחין בביהכ"נ בעד כל העיר יש ליזהר שלא להניחו רק בבית הכנסת אחת ויבחרו לזה הביהכ"נ היותר גדולה שבעיר [ש"ת בשם הח"צ]:

לד

(לד) שלא יקפיד – ג"כ מטעם דעירוב שמו שיהיו מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה אחד בחבירו ויהיה שותפותן נוחה ועריבה:

לה

(לה) שום אחד מהם – וה"ה כשאחד מזכה לכולם צריך ג"כ להתרצות כשיבואו מבני החבורה לאכול ממנו שלא להקפיד עליהם:

לו

(לו) שתיקן לצורך השבת – שהרי אם יבקש חבירו ממנו לא יתן לו. ואמנם אם פועל בעצמו בפירוש שאם ירצה אחד מבני העיר ששייכים להעירוב לאכול ממנו שלא יקפיד עליו מסתברא דמותר לערב בו:

לז

(לז) בפרוסה – משום איבה שיבואו לידי מחלוקת שיאמר אני נותן שלימה ואתה פרוסה ואפילו ירצו כולם ליתן פרוסה חיישינן שיחזור הדבר לקלקולו ועיין בפמ"ג דמסתפק לומר דאפשר דאפילו בדיעבד לא מהני העירוב כשעשאו בפרוסה ואם עשאו מתחלה בשלימה ואח"כ לשבת אחרת נפחתה ונשתייר ממנה מעט עיין לקמן בסימן שס"ח ס"ד ע"ש:

לח

(לח) כדי חלת – פי' אפילו אינו שלם שרי שהשכנים סוברים שניטל חלה מן הפת:

לט

(לט) ואם נפרסה וכו' – ר"ל שנפרס מן הככר מעט:

מ

(מ) אם אינו ניכר וכו' – הטעם אע"ג דבאמת אינה שלמה מ"מ כיון דאינו ניכר לא יבוא לידי מחלוקת:

מא

(מא) היינו שכל העירוב ביחד וכו' – ר"ל דבזה ג"כ מקיים מה שתקנו חז"ל לע"ח שיהיה בפת שלם דוקא אבל גם הם מודים דיכול כ"א ליתן פת שלם ואפילו אם הככר של זה גדול משל חבירו ג"כ מותר וכן מודים ג"כ לדעה ראשונה דאין מערבין בפרוסה אפילו אם יתנו כולם פרוסות שוות:

מב

(מב) מכל בית ובית מעט קמח – וה"ה כשנותנים מעות לקנות בהם קמח ואפילו אם לא נתנו איזה בע"ב ג"כ אין קפידא בדבר וכדמסיים לבסוף דכל אחד נותן קמחו לעירוב בשביל כולם:

מג

(מג) וצריך ליזהר וכו' – אשמועינן דאף שמצטרפין יחד להביא פת שלמה למצות עירוב וס"ד דזה חשוב טפי ולא בעי שיעור קמ"ל:

מד

(מד) ואע"פ וכו' – ר"ל וא"כ יש בני אדם שאין להם חלק בפת העירוב וא"כ יאסרו אלו על אלו:

מה

(מה) דלא גרע וכו' ואדעתא דהכי וכו' – ר"ל אף הכא כשנתן כ"א מבע"ב מעט קמח להשמש בשביל כולם נתן ואע"פ שהנותן עירוב בעד חבירו צריך לזכות לו ע"י אחר כמו שיתבאר לקמיה בס"ט מ"מ כאן כשנותן כ"א קמחו להשמש לערב בו אנו חושבין כאלו נותנים לו שיזכה בו בשביל כולם ואין השמש צריך לזכות להם ע"י אחר או ע"י עצמו בפירוש ויש מי שאומר שאם לא זיכה השמש להם ע"י אחר או ע"י עצמו בפירוש אינו עירוב ונכון לחוש לדבריו לכתחלה [ובפרט אם השמש עשהו מקמח שלו בודאי צריך לזכות להקהל ע"י אחר] וכן נוהגין שהשמש נותן העירוב להרב בערב פסח שיזכה בו בשביל כל הקהל ואם חשכה ליל יו"ט ראשון ולא זיכה אין לזכות אלא על תנאי דהיינו שיאמר אם היום חול אני מזכהו לכל העיר ואם קודש אין בדברי כלום וכן יאמר למחר בליל יו"ט שני. וכ"ז אם היו"ט היה סמוך לשבת דאם יש ימי חול בינתיים ימתין מלזכות עד ע"ש ואם שכח גם בע"ש מלזכות עד שחשכה סומכין על הפוסקים הנ"ל דס"ל דמותר לטלטל אף בלי זיכוי כיון שכבר נגבה בשביל כולם [אחרונים]:

מו

(מו) יכול לערב בפרוסה – דלא שייך כאן כלל משום איבה:

מז

(מז) בפת אורז ועדשים – שדרך העולם לאפותו ולאכלו משא"כ בדוחן ועיין לעיל סימן ר"ח סקכ"ה במ"ב מה הוא אורז ודוחן:

מח

(מח) בשביל כולם – אפילו שלא בפניהם:

מט

(מט) ובלבד שיזכנו להם ע"י אחר – דעל ידי עצמו אינו יכול לזכות להם שכל זמן שהוא בידו לא יצא מרשותו:

נ

(נ) ע"י אחר – דהיינו שיאמר לו קבל פת זה וזכה בה לכל בני החצר והוא יחשוב בהגבהתו בשביל כולם ואף שהם לא עשאוהו שליח לזה זכין לאדם שלא בפניו והוי כשלוחם:

נא

(נא) טפח – ואפילו לדעת האומרים בח"מ סי' קצ"ח ס"ד בהג"ה דהגבהה אינו קונה בפחות מג"ט הכא בעירוב שהוא מדרבנן הקילו וסגי בהגבהה טפח. כתב הט"ז דה"ה אם הניחו להעירוב על ידו התלויה באויר צריך שיגביה ידו טפח ועיין בבה"ל:

נב

(נב) ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך – דאל"כ לפעמים שיתוספו עליהם דיורים ויאסרו עליהם עד שיוסיפו עליהם אבל כשמכוין עליהם מתחלה ל"ל בה דהא שיעור שתי סעודות מהני אפילו לאלף וכדלקמן בסימן שס"ח:

נג

(נג) וי"א שאע"פ וכו' – הלשון מקוצר דמעיקר הדין בודאי אינו כן אלא דבזמנינו יש לסמוך ע"ז מאחר דאנו נוהגין להניח עירוב על כל השנה מסתמא אנו מכוונין גם על אנשים שמתוספים במשך השנה וכן הוא הלשון באמת בב"י וכן כונת המחבר בכאן:

נד

(נד) צריך להוסיף מחמתן – דשמא לא אמרו חכמים דשיורו בכל שהוא (כמבואר בסימן שס"ח) אלא באותן שהיו בתחלת הנחת העירוב וזכו אז אבל אלו שלא היו בתחלת הנחתו לא זכו אז ורק הם זוכין בשעה שיתוספו וכיון דבשעה זו כבר נפחת משיעורו א"כ א"א להם לזכות ומטעם זה לא מהני אף אם יתנה בפירוש ולכל מי שיתוספו ואין שום עצה רק שצריך לשמור שיהיה בו תמיד שיעור שתי סעודות:

נה

(נה) ע"י בנו ובתו הקטנים – מפני שידן כידו וא"כ לא יצא הדבר מרשותו:

נו

(נו) ולא ע"י עבדו וכו' – ג"כ מפני שיד עבד כיד רבו ולא יצא מרשותו עדיין:

נז

(נז) אפילו הם סמוכין – ואע"ג דבאופן זה מציאתן לאביהן כמבואר בח"מ סימן ר"ע זה אינו אלא משום איבה שלא ימנע מהן מזונות אם תהיה מציאתן לעצמן אבל בנידון דידן שהאב רוצה לזכות ע"י לאחרים שפיר זוכים דכיון דגדולים הם יש להם יד בפ"ע:

נח

(נח) אפילו הם קטנים – ואע"ג שאין קטן זוכה לאחרים בכל מקום הכא בעירוב שהוא מדרבנן בעלמא הקילו בעבדו ושפחתו ומ"מ לא רצו להקל אלא בעבדו ושפחתו אבל לא בבניו הקטנים וכדלעיל משום דידן ממש כידו:

נט

(נט) וע"י אשתו – דכשנותן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה מהני הרי דיש לה יד לזכות לעצמה ה"ה דיכול לזכות על ידה לאחרים:

ס

(ס) ואפילו אין לה בית – נקט האי לישנא לאפוקי ממ"ד בגמרא דדוקא היכא דיש לה לעצמה בית בחצרה שאוכלת שם אז אמרינן מיגו דמהני הזכיה בעירוב בשביל ביתה מהני נמי לזכות לאחרים בעירוב בשביל בתיהם:

סא

(סא) ויש אומרים וכו' – סבירא להו דדמיא עירוב לענין מציאה דכל היכא דס"ל לענין מציאה דאין לו יד בפ"ע ושייך לאביהן או באשה שמוצאת מציאה ושייך לבעלה ה"ה לענין עירוב אין להם יד בפ"ע ועדיין לא יצא מרשותו:

סב

(סב) על ידי בנו ובתו וכו' – ר"ל לאחר שבגרה דיוצאת לכל דבר לרשותה אפ"ה כיון שסמוכה על שולחנו ומציאתה לאביה גם לענין עירוב אין לה יד לעצמה:

סג

(סג) כל זמן שלא בגרה – דאז שייך מציאתה לאביה:

סד

(סד) שמעלה לה מזונות – דאז מציאתה לבעלה:

סה

(סה) או שאמר לה צאי וכו' – ומיירי במספקת מעשה ידיה למזונות דאי אין מספקת למזונות אין מציאתה לבעלה:

סו

(סו) ואפילו יש לה בית – ר"ל ואוכלת שם המזונות שנותן לה בעלה וס"ד דמיגו דזכיא לעצמה בעירוב זה בשביל ביתה תזכה בעירוב גם לאחרים קמ"ל דלא והטעם דבאמת לעצמה אין צריכה עירוב כלל דנמשכת אחר בעלה כדלקמן בסימן ש"ע ס"ו וליכא מיגו:

סז

(סז) אפילו הוא קטן – כיון דלענין מציאה יש לו יד לזכות לעצמו כשאינו סמוך על שולחן אביו:

סח

(סח) שבגרה ואינה סמוכה – ר"ל דוקא באופן זה ולא כדעה הראשונה דס"ל דכשבגרה אפילו בסמוכה מזכה על ידה וכן בע"י אשתו דוקא היכא שאין מעלה לה מזונות דאז מציאתה לעצמה ולא לבעלה:

סט

(סט) על דברי המיקל בעירוב – ר"ל בין קטן ואין סמוך על שולחנו או גדול אף שסמוך וכן בע"י אשתו אע"פ שמעלה לה מזונות:

ע

(ע) שיש לו אשה וכו' – שעושה הכל ע"ד עצמו ולא ע"ד אביו:

עא

(עא) ואינו צריך להודיע – דזכין לאדם שלא בפניו:

עב

(עב) בני חבורה וכו' – אשמועינן בזה שני דברים אחד אע"ג שלא הניחו לכתחילה לשם עירוב גם דאפילו אותו הפת לא היה מתחלה של כולם כ"א של בעה"ב לבד שזימנן לסעוד משלו ולא הקנה להן אותו פת בפירוש אפ"ה כיון שזימנן לאכול עמו ויכולין לאכול לדעתם הרי הוא כאלו נשתתפו בו עמו ויש להם בו זכות וע"כ אם הוא קיים עד לאחר בין השמשות סומכין עליו משום עירוב:

עג

(עג) הפת שעל השולחן וכו' – לכאורה בעינן שיהיה אז עדיין אצלם פת אחד שלם וכנ"ל בסעיף וי"ו או אפשר כיון דלא הביאו פתם אלא בעה"ב זימנן לסעוד משלו דינו דומה להא דס"ז וכן משמע בתו"ש אבל באמת יש לחלק ביניהם וצ"ע:

עד

(עד) אבל בחצר לא – דחצר לאו בר דירה הוא:

עה

(עה) וה"ה אם יש להם וכו' – דין זה הוא זו ואצ"ל זו ובתו"ש כתב דקמ"ל דסומכין עליו בחזקת שהוא קיים אע"פ שאין יודעין בעצמן משום דמוקמינן ליה אחזקתיה:

עו

(עו) סומכין עליו משום עירוב – ומשום שיתופי מבואות יכולין לסמוך אף כשמונח באחד מן החצרות [גמרא]:

עז

(עז) יכול לערב בעדו – אפילו משל הקטן שלא מדעתו מפני שהוא לו כבן בית שיכול לערב משל בעה"ב שלא מדעתו כמו שיתבאר בסימן שס"ז:

עח

(עח) אחר עירובי חצרות – כדי שלא יבואו לטלטל באיסור:

עט

(עט) על מצות עירוב – ואפילו אדם אחר שאינו דר באותה העיר ורוצה לשבות שם בשבת יכול לברך ברכה זו דהא אלו לא עירבו היה גם הוא אסור לטלטל וא"כ גם הוא שייך להעירוב ועיין מה שכתבנו עוד בזה בבה"ל. אם מניח עירובי תבשילין וע"ח בזמן אחד מברך ברכה אחת על שתיהן דהיינו על מצות עירובין. ואומר הנוסח בהדין עירובא על כל אחד ואחד כפי נוסחו ובח"א כלל ק"ב כתב שיאמר על מצות עירובי תבשילין ועירובי חצרות ואומר בדין יהא שרא לן לאפויי וכו' ולטלטל מבית לחצר וכו':

פ

(פ) בשעה וכו' – מפני שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן ולפי מה שכתב הרמ"א לעיל בס"ו דהמנהג לקבץ קמח מבתי העיר אין לברך בשעת קיבוץ דהוי עובר דעובר כ"ז שלא נאפה הפת:

פא

(פא) שמקבץ וכו' – הב"י והב"ח כתבו בסימן שצ"ה דצריך לברך בשעה שמתחיל לקבץ ולא כשנגמר הקיבוץ דאז כבר נגמר המצוה והאחרונים הסכימו דיוכל לכתחלה לברך אחר שכבר נגמר הקיבוץ והטעם משום דס"ל דאחר שנתקבץ צריך לכתחלה לזכות לכל בני העיר כמו שכתבנו לעיל בסקמ"ה ומקרי עדיין עובר לעשייתן כשהוא קודם הזיכוי ומ"מ בדיעבד אפילו כבר זיכה ג"כ יוכל לברך דעיקר קניית עירוב חל בעת כניסת השבת ומקרי בכל גווני עובר לעשייתן ובפרט אם לא הונח העירוב עדיין במקומו בודאי שייך לברך דלא נגמר עדיין המצוה:

פב

(פב) בשעה שמזכה להם – פי' שמערב משלו ונותן לאחרים ואומר לו שאחר שיברך יגביהנו כדי שיזכה בשביל אנשי העיר ועיין בבה"ל שהבאנו דהמברך אחר הזיכוי יש לו ג"כ על מי לסמוך:

פג

(פג) לכל הבתים שבחצר – ולא הזכיר מבוי משום דכאן איירי שלא ניתקן המבואות בעירובין כדין וכל חצר מתקן ע"ח רק להתיר הטלטול בחצר אבל במקום שניתקן המבואות המנהג שעושין ע"ח ושיתופי מבואות כחדא כמבואר בסימן שפ"ז וע"כ צריך להוסיף בו שריותא דמבוי וזה נוסחו בהדין עירובא יהא שרא לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומחצר לבתים ומבית לבית ומחצר לחצר ומגג לגג ומבתים וחצרות למבוי וממבוי לכל הבתים והחצרות שבעיר הזו לנו ולכל הדרים בעיר הזאת ולכל מי שיתוסף בה. ואם מערב לכל שבתות השנה יסיים לכל שבתות השנה ולכל ימים טובים [אחרונים]:

פד

(פד) ולא ברכו עליו – וה"ה אפילו אם הנוסח בהדין עירובא ג"כ לא אמרו עליו כיון שמשותפין בעירוב סגי בזה:

א

(ט"ז סק"ב) וי"ל דגם למ"ד משום קנין. נ"ב זה אינו דאם כן לא הוי מקשין תוס' מידי בדף מ"ט ד"ה עירוב ע"ש ואישתמיטתיה תוספות בסוכה דף ג' ד"ה ואין שהקשו תוספות קושית הב"ע ע"ש ונראה דכוונת הטור דה"ק לא מיבעיא למ"ד משום קנין פשיטא הבית שמניחין בו עירוב א"צ פת דהא הבית שלו אלא שמקצה נמי ביתו לאחרים. אלא למ"ד משום דירה שאין אדם דר אלא במקום פתו וסד"א דגם בה"ב צריך להיות לו פת והא דאמר שמואל בית שמניחין בו עירוב א"צ ליתן פת לשיטתו אזיל דס"ל עירוב משום קנין לזה כתב הטור ומפני זה וכו' כלומר דלמ"ד משום דירה נמי ניחא הך דינא דא"צ לתת פת:

א

סעיף ב' יושבי אוהלים. סוכת החג בחג שפתוחה לחצר לכאורה נראה דאינו אוסר. וא"צ לערב ע' פ"ק דיומא דף י' דר' יהודא ס"ל דסוכת החג בחג חייב במזוזה ותני עלה ר"י מחייב בעירוב ובמזוזה ובמעשר. משמע דלרבנן אינו חייב בעירוב. אולם לענין בית שבספינה חלוקים לדינא דהא פטור ממזוזה כדאיתא בש"ע יו"ד סי' רפ"ו סי"א וכללא כייל לה התם בחדא מחתא עם סוכת החג. דבתרווייהו הטעם מטעם דאין להם קבע. ואלו הכא בתים שבספינה חייבים בעירוב כמ"ש בהג"ה ואם כן לכאורה גם סוכת החג חייב בעירוב. וצ"ע לדינא. ואח"ז ראיתי שהמגן אברהם סימן ש"ע שק"ב כתב בפשיטות דסוכת החג בחג אינו אוסר. ולמד זה מסוגיא דיומא הנ"ל:

ב

סעיף י' אפי' אם אינם סמוכי' ע' פרישם בתוי"ט ומגיני שלמה פ"ה דכתובות:

ג

שם ולא ע"י אשתו. אע"ג דפסק לעיל דהבעל שנתן מתנה לאשתו קנת' ואין הבעל אוכל פירות כמבואר באה"ע סי' פ"ח. וכן הנותן לבנו גדול הסמוך ע"ש מתנתו מתנה צ"ל דיש חילוק בין נותן להם ממש לבין הנותן להם לזכות לאחרי' וע' בר"ן נדרים דף פ"ט. וע' בתשו' מהו' בצלאל אשכנזי סי' ל"ח ושו"ת הראנ"ח סי' ב' ובמגנת שלמה פרק ה' דכתובות:

ד

סעיף י"ד מברך על מצות עירוב. אם מניח ע"ח וגם עירובי תבשילין מברך ברכה אחת על מצות עירובין שו"ת מהר"ם די בוטין סי' ל"ח:

א

(ש"ע ס"ד) צריך ליתן בכלי אחד וכו' ועיין בשו"ת ח"צ סי' קיב שלמד מזה דבשני בתים פשיטא דאין העירוב כלום ומוחה ביד הטועים ליתן חלת לחם של עירוב בהרבה בתי כנסיות שבעיר וכ' שהוא ברכה לבטלה ומחללים שבת בטלטול וע"ש שכתב דאף שאם לא יברכו עליהם רק לתלותן משום נוי אסור כיון שדרך אותם העוגות לתלותם לשם עירוב יש לחוש לטעות התינוקות שיסברו שמותר להניח העירוב בשני בתים ועוד שגם הגדולים יטעו כו' ואסור לתלות רק עונה אחת בבה"כ א' מכל בתי כנסיות שבעיר לשם מצות עירוב ובמקור ברוך קטן למהר"ב ווייזי"ל כ' לחלוק ע"ז ולהתיר לעשו' כן וכ שיפה לעשות כן שאם יפול הא' יקום הב' וגם בפרט שכבר נהגו כן יש לחוש שהתינוקת לא יראו בבה"כ ותשתכח מהם תורת עירוב ע"ש ואין דבריו מכריעין לדחות דברי הח"צ ז"ל אך שיש לתלותו בבה"כ הגדולה היותר חשובה ועיקרית שבעיר שכל בני העיר שותפים בה ושייכים לה וכן עמא דבר:

ב

(בש"ע שם) צריך ליתן כל העירוב בכלי אחד ועיין בשו"ת שערי אפרים סי' כ"ה במ"ש הב"י על דברי הטור בעה"ב שהיה שותף לשכיניו לזה ביין כו' ועיין לקמן סי' שפ"ו סעיף ג' בהג"ה:

ג

(בש"ע ס"ט) וי"א כו' לב ב"ד מתנה כו' ועיין בשו"ת מאמר מרדכי סי' ט' שכ' שיש לעיין בזה למאי דקי"ל סי' שע"א דאפי' קטן אוסר א"כ מת אחד והניח רשותו לקטן שלא היה עדיין בעולם בשעת קניית העירוב דהא קי"ל המזכה לעובר לא קנה ולא שמענו מי שנתעורר מחמת זה לעשות עירוב מחדש ע"ש שפלפל בדין קני ע"מ להקנות לעובר ע"ש. ולפענ"ד י"ל דדוקא קטן אוסר אבל עובר אינו אוסר אף דזכה בירושה דאתי ממילא מ"מ כיון שאינו בעולם ה"ל כדירה בלא בעלים ואינו אוסר:

א

א"צ ליתן פת. שהרי אין העירוב אלא שנחשוב כאלו כולן דרין שם והרי הוא דר שם:

ב

וא"צ שיהיה בעירוב שוה פרוטה. בגמרא אמרינן אמר שמואל עירוב משום קנין פירש"י שמקנ' להו בע"ה רשותו ונמצאו כולם בעלים בבית שהעירוב בתוכו וכל החצר משועבד לרשותם זו ואחת היא ורבה אמר עירוב משום דירה שדעתו של אדם על פתו וה"ל כאלו דיירי בההוא ביתא ואין בחצר זו אלא דירה א' והרי כל החצר משועבד לבית זה מאי בינייהו א"ב כלי ופחות מש"פ וקטן והטור הכניס בין האיכא בינייהו האלו עוד חד מילתא דהיינו ואין מניחין אותו בחצר כו' כמ"ש כאן בש"ע. ובאמת דבר זה תלוי ג"כ בהא דעירוב משום דירה כדאית' בדף פ"ה וכתב רש"י הטעם ע"ז דעירוב משום דירה וא"כ קשה דלמה לא חשבה בתלמוד להאי מלת' וי"ל דגם למ"ד משו' קנין בעינן עכ"פ דירה דעיקר טעם העירוב לערב הדירות והרשיות אלא דמ"ד משום קנין ס"ל כשמפרש בהדיא משום קנין מהני אפי' בכלי כמ"ש התו' שם בדף מ"ט. ובזה מתורץ ג"כ מה דקשה כיון דשמואל ס"ל עירוב משום קנין למה אמר שמואל דאין אותו הבית שמניחי' שם העירוב צריך לתת פת מטעם שנחשב כאלו דר שם אלמא טעמי' דעירוב משום דירה וקשיא דשמואל אהדדי אלא ודאי כמ"ש דדירה עכ"פ בעי':

ג

להניח העירו' בבה"כ. נ"ל דאם הבה"כ או שאר בית שמונח בו העירוב הוא בענין שאסור לטלטל שם כגון שאין שם עירובי מבואו' או שהו' חוץ לעירוב אין כלום באותו עירוב כיון שהטע' של עירובי חצירות כתב הטור דאנו חושבין כאלו כולן דרין באותו בית וכל החצירות שייכי' לשם וכאן א"א לומר כן דהא אסור לטלטל שם מן החצירו' ואע"ג דאיסור טלטול הוא דרבנן ואמרינן סי' ת"ט כל שהיא מדרבנן הוה עירוב דלא גזרו עליו בין השמשות היינו לענין קניית עירוב שהו' בין השמשו' משא"כ כאן ועמ"ש סי' שצ"ד ס"ב אלא יניחנו בבית שמותר לטלטל שם וכ"ש במקום שאין שם עירוב בעיר כלל ואסור לטלטל מבית לבית שאין לעשות שם ע"ח כלל אם לא לאותן שמותרים לטלטל מחצירם לחצר שמונח העירוב כנ"ל פשוט וכ"מ בתשובת רשב"א שמביא ב"י ססי' ש"ע ע"ש ועמ"ש סי' שצ"ד:

ד

בכלי א'. דהא שמו עירוב דהיינו שיהו כולן מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה זה בחבירו אלא שותפות נוחה ועריבה:

ה

בפרוס'. משום איבה שיבואו לידי מחלוקת שיאמר אני נותן שלימה ואת' פרוסה ואפי' כולם בפרוס' שמא יבוא זה ליתן פרוסה וזה שלם וזה דוקא בשבת ראשון אבל אח"כ מותר אפילו בנשתייר כל שהוא כמ"ש סי' שס"ח:

ו

מן הקרקע טפח. ואם הניחו על ידו התלוי' באויר צריך שיגביה ידו טפח וכתב ב"י דמשמע מדברי הרמב"ם דאפי אם נותנין כ"א משלו צריך להגביה א' טפח מטעם דליהוי היכרא ובתוספתא איתא דא"צ לזה כשהם נותנים:

ז

וי"א שאע"פ שלא יזכה. עמ"ש בסי' שס"ח ס"ד: וברכת העירוב עמ"ש סי' שס"ח ס"ד מה שראוי להוסיף בה ורש"ל פ"ק דביצה סי' ל"ד כתב שיש להוסיף ולומר ולכל י"ט של שנה זו ועסי' תקי"ח: