שולחן ערוך, אורח חיים שס״ה: דין מבוי שנפרץ. ובו ח' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין מבוי שנפרץ. ובו ח' סעיפים:
מבוי שנפרץ בו פירצה מצידו כלפי ראשו אם נשאר עומד בראשו פס רחב ארבעה טפחים מותר והוא שלא תהא הפרצה יתר על י' ואם לא נשאר פס ד' אסור אלא אם כן היתה הפרצה פחות מג"ט:

ב

נפרץ מצדו שלא כלפי ראשו שיעורו בעשרה אפי' לא נשתייר מן הכותל ביסוד כלום והוא דלא בקעי בה רבים (אבל אי בקעי בה רבים אפילו לא נפרץ רק ד"ט צריך לתקנו שם) (הרי"ף והרא"ש וטור):

ג

מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרץ החצר מצד השני לרה"ר אם לא עירבו בני חצר עם בני המבוי חצר מותר ואפי' נפרץ נגד פרצת המבוי ואפילו בקעי בה רבים ובלבד שלא יהא יותר מעשר ומבוי אסור אפי' אינו כנגד פרצת החצר דכיון שלא עירבו עם המבוי אוסרת עליו וכגון שנכנסו כתלי המבוי בחצר בענין שאין הגיפופין שנשארו בחצר נראין למי שעומד במבוי אבל אם נראים עולים לו משום לחי ומותר ואם עירבו בני החצר עם בני המבוי והפרצה שבמבוי לחצר אינה מצד החצר ופרצת החצר מצד השני אינן מכוונות כנגד פרצת המבוי והחצר של רבים גם המבוי מותר אבל אם לא עירבו או אפילו עירבו ופרצת החצר למבוי מצדו או אפילו באמצע החצר ופרצת החצר מצד השני כנגדה או אפי' אינה כנגדה והחצר הוא של יחיד אסור ואם נפרץ לרחבה פחותה מסאתים או יותר על סאתים והוקף לדירה דינו כאלו נפרץ לחצר אבל אם יתירה על סאתים ולא הוקפה לדירה הוי כאלו נפרץ לכרמלית וצריך תיקון:

ד

מותר להשתמש תחת הקורה כנגד הלחי והני מילי בפתוח לרה"ר אבל בפתוח לכרמלית אסור בין תחת הקורה ובין כנגד הלחי מפני שמצטרף לכרמלית שאצלו שמצא מין את מינו וניעור:

ה

אע"פ שמותר להשתמש תחת הקורה לא ישב אדם בראש המבוי וחפץ בידו שמא יתגלגל החפץ מידו לרה"ר ויביאנו אליו כיון שאין היכר בינו לרה"ר אבל על פתח החצר מותר בין פתוח לרה"ר בין פתוח לכרמלית שיש בו הכירא:

ו

נשים היושבות על פתח המבוי וכדיהן בידן אין ממחין בידן דכיון דמידי דרבנן הוא מוטב שיהיו שוגגות ולא מזידות:

ז

מבוי שנפלו קורותיו או לחייו בשבת אף על פי שהותר למקצת שבת אסור משם ואילך בין פתוח לרה"ר בין פתוח לכרמלית ויש מי שאומר דהני מילי בעיר שאינה מוקפת חומ' אבל בעיר מוקפת חומה מותר: הגה ויש לסמוך על זה להתיר וכל זה שהיה ראוי לעמוד כל השבת אבל אם היה עומד לסתור מע"ש אסור לאחר שנסתר ואם ספק אם נסתר מע"ש או לא אזלינן לקולא: (תה"ד סימן ע"ג):

ח

מבוי שנשתתפו בו ונשברה הקורה אותו חצר שהעירוב מונח בו וחצרות הפתוחות לו מותרות אבל חצרות שאין פתוחות לאותו חצר אסורות:

א

עומד. אבל אם לא נשאר עומד צריך שיעמיד פס ד"א דתחלת מבוי ד"א כמ"ש סי' שס"ג:

ב

בקעי. פי' מקום מטונף או מקולקל בטיט ואין דרך רבים לעבור באותה מחיצה רש"י וכ"ש אם נשתיירו גדודים המעכבים ההילוך אמרינן בגמ' בדף ה' דחצר פרצתו ביו"ד אמות וכמ"ש ס"ג וצ"ע במבואות שלנו אם יש להם דין חצר לענין זה וה"ה בעיר המוקפת חומה ונפרץ בה פרצה בד"ט ובקעי בה רבים לדידן דקי"ל דיש לה דין חצר צ"ע אם יהא מותר ויש להחמיר. מ"א ועיין עוד במ"א בסי' שס"ג סכ"ו מש"ש:

ג

מוקפת. דהוי כחצר א' וכשנפל התיקון אין הפסק בינם לעכו"ם והוי כחצר שלא עירבו דאמרינן שבת הואיל והותרה הותרה דהרי מחיצות החיצונות קיימות כמ"ש סי' שע"ד ס"ב ועיין בסי' שס"ג סכ"ו ועיין מ"א:

ד

עומד. פי' כגון במקום ששכיחי עכו"ם שמקלקלין העירוב באותו לילה:

ה

אסורות. עיין מ"א ודע דאותן חצירות האסורות לטלטל אפי' בבית א' אסור מחדר לחדר כמ"ש סי' ש"ע ס"ג ע"ש. וצריך להזהיר על זה במקומות שאין להם לחי או קורה. ולדידן שאנו מניחים העירוב בבה"כ אם נשבר התיקון באותו מבוי כל המבואות אסורות אפילו יש להם תיקון בפ"ע אלא א"כ יכולין להביא העירוב אצלו ולכן במקום שאין לחי או קורה שאסורים לטלטל במבוי ואין בעיר שני בתי החורף בבית א' לא יעשו עירובי חצירות בפסח דהוי ברכה לבטלה. מ"א ע"ש:

א

עירובין ה' משמיה דרב אמי ורב אסי הרי"ף והרא"ש

ב

כזה []

ג

שם

ד

כזה) (

ה

שם ו'

ו

שם ז' מבוי

ז

כזה []חצר[] ר"ה

ח

הרא"ש שם מהא דר' זירא מ'

ט

כזה ר"ה מבוי ר"ה []חצר[]

י

כזה מבוי ר"ה []חצר[]

יא

כזה מבוי ר"ה []חצר[]

יב

כזה מבוי []חצר[]

יג

פי' דנראה כמבוי ארוך ומשוך עד ר"ה שכנגדו

יד

כזה מבוי ר"ה () חצר ()

טו

דזימנין דמימלך עלה ובנה לה בתי' והוי לה מבוי שכלה לצידה ואסו'

טז

תוספת בשם ר"י וכ"כ הרא"ש והטור ועיין לעיל בסימן שכ"ח

יז

שם בגמ' ח'

יח

כרב ור' חייא ור' יוחנן

יט

שם ט' וכרבא

כ

שם

כא

שבת קמא

כב

רא"ש שם:

כג

ביצה ל'

כד

משנה עירובין צ"ד וכרבי יוסי והרי"ף והרא"ש ורמב"ם בפרק י"ז

כה

שם בגמרא צ"ה

כו

תרומת הדשן

כז

מרדכי פרק ז' דעירובין הגהות מיימוני פ"ז

א

ס"ב אפילו לא. כר' חנן שם דר"ה בריה דר"י ס"ל כוותיה שם ה' ב' ועיין ברא"ש:

ב

רק ד'. שם דבזה מודו לר"ה:

א

ס"ג אם לא. שם כאן כו':

ב

ואפי' כו' ואפי'. שם ח' א"ב:

ג

ובלבד. ט' ב':

ד

אפי' אינו. א' ב' ולרבה דאמר כו':

ה

וכגון. שם א':

ו

בענין כו'. עמ"א ועסי' שס"ג ס"ט:

ז

ואם נפרץ. תוס' ד"ה בעירבו. ור"י מפ' כו':

א

ס"ד אבל. שם מהא דפ"ב כ"ד ב':

ב

בין. רמב"ם וע' רא"ש שם:

א

ס"ה אבל על. עפ"ד דעירובין מ"ב ב':

א

ס"ו דכיון. נתכוין למ"ש בסי' תר"ח ס"ב בהג"ה ודוקא כו' וכגי' הראשונים בשבת דל"ג ולא היא אלא הכי קיימא במסקנא וה"מ בדרבנן אבל בדאורייתא לא וע' ר"ן:

א

ס"ז ויש מי כו'. שם צ"ד א' וכמ"ש שם י"ז א' וע"ש תוס' ד"ה עירב כו':

ב

וכל זה. ע' תוס' שם ס"ה ב' ד"ה דאתא. אע"ג דבספינות כו':

ג

ואם. שם ל"ה א':

א

ס"ח מבוי שנשתתפו. עמ"א וע"ל סי' ש"ב ס"ב ועפ"ו ע"ה א"ב ומתניתין וגמ' שם ותוספתא פ"ו שיתוף מבוי צריך שיהא עמהן במבוי עירובי חצירות צריך שיהא עמהן בחצר וכמש"ש בגמ' פ"ה ב' וערש"י שם:

א

שנפרץ וכו' – לכרמלית או לר"ה [הגר"ז ובית מאיר]:

ב

אם נשאר וכו' – עיין במגן אברהם שכתב דאם לא נשאר עומד ד"ט ורוצה להעמידו אינו מועיל פס ד"ט דזה הוי כמו תחלת מבוי ובעינן דוקא פס של ד"א. והנה סתם כדעת התוס' ודלא כרש"י משום דכן מורה לשון הרמב"ם והטור שכתבו אם נשתייר [ומ"ש הא"ר דכן משמע ג"כ מרבינו יהונתן לא נהירא דאדרבה מדהעתיק לשון רש"י משמע דס"ל כרש"י] ומ"מ לא ברירא כולי האי דהאור זרוע וכן הרשב"א בעה"ק שער ב' א' וכן רבינו ירוחם העתיקו לדינא להדיא כרש"י ומלשון הרמב"ם והטור שכתבו לשון דנשתייר אין ראיה שכונתם לזה בדיוקא ותדע דהא בב"י העתיק לשון רש"י ובשו"ע כתב אם נשתייר:

ג

ואם לא נשאר פס ד' וכו' – עיין מ"ב הטעם. ודע דמוכח מסוגית הגמרא ומפוסקים דאסור בזה אפילו נשאר גידודי המעכב ההילוך מ"מ חיישינן לזה משום דממעטי בהלוכא על ידי פתח זה:

ד

אסור אלא אם כן וכו' – עיין משנה ברורה ומבואר בחידושי הרשב"א והריטב"א שבמקום הפרצה אין מועיל התיקון דלחי וקורה שלא ניתקן תיקון זה לפרצה. ואם מועיל צוה"פ נראה לכאורה דתלוי לפי הגירסא בשו"ע סי' שס"ג סל"ד בסופו דלפי מה שכתבנו שם בשם תפארת שמואל דרבא גרסינן אינו מועיל מה שעושה צוה"פ במקום הפרצה דדלמא שבקי וכו' [ומה שמבואר בחידושי הרשב"א והריטב"א דמועיל צוה"פ כשנפרץ בראשו אפשר דשם שאני דלא שייך דלמא שבקי כדאיתא בגמרא] ואפשר דכיון שעשה צוה"פ נחשב כסתום והוי כאלו היה פס ד' בראשו ולענין אם מועיל כשעושה צוה"פ בפתח המבוי תלוי בפלוגתא לפי הגירסא שם רבא מועיל [והדין שם נובע מאו"ז] אכן לפי מה שהוכיח הבית מאיר מהריטב"א דלא כאבן העוזר אלא דמימרא דרבי אמי ורב אסי [דאסרי כשנפרץ מצדו ולא נשאר פס ד"ט] מיירי אפילו כשפתח המבוי נעשה בצוה"פ א"כ מוכח דס"ל דבכל גווני אסור א"כ דין זה תלוי בפלוגתת ראשונים וצ"ע למעשה:

א

דלא בקעי בה רבים – עיין מ"ב והוא מפירש"י ועיין בפמ"ג שר"ל דלדעת הלבוש אפילו אין שם רפש וטיט כל שאין דרך רבים לעבור שם מקרי לא בקעי רבים וכעין זה מצאתי ברי"ו שהעתיק מימרא זו וכתב שרבים נכנסים בו תדיר ומשמע דכל שלא היה באופן זה מקרי לא בקעי בה רבים ואפשר דגם דעת רש"י כן הוא אך שרש"י כלל בזה אפילו היכא שהפרצה הוא נגד מקום שרבים הולכים שם אך עכת העיכוב הוא מחמת רפש וטיט אח"כ מצאתי בפ"ת בשם שואל ומשיב שכתב ג"כ כעין מה שצדדנו:

ב

צריך לתקנו שם – עיין פמ"ג שמצדד דאפילו פתוח לכרמלית י"ל דמבטל לפתח וצריך תיקון שם ויראה דבתקון לחי או קורה שם סגי עכ"ל ובשו"ע הגר"ז כתב שדינו כמבוי מפולש שצריך צוה"פ מצד אחד ולחי או קורה מצד השני וידוע שצוה"פ מצד אחד ובצד השני לחי וקורה במבוי מפולש הוא אפילו כשמפולש לבקעה. והנה לפי דבריו אם עשו בצד שפתח המבוי בו צוה"פ סגי במקום הפרצה בלחי וקורה וכן ראיתי בכמה אחרונים שמצדדים כן ודעת האבן העוזר דכיון שיש בצד פתח המבוי צורת הפתח שוב א"צ במקום הפרצה אפילו לחי וקורה אכן בבית מאיר כפי מה שהעתיק בשם הריטב"א משמע דלעולם צריך במקום הפרצה צוה"פ דוקא וצ"ע למעשה:

א

וכגון שנכנסו וכו' – ומיירי שמופלגין כותלי המבוי מכותלי החצר ג"ט אבל בפחות מג' טפחים אמרינן לבוד והרי הוא כאלו לא נכנסו מבפנים [פרישה ותו"ש ופמ"ג] ועיין בפמ"ג דשיעור כניסת המבוי לתוך החצר לכל היותר די בג' טפחים:

ב

למי שעומד במבוי – עיין במגן אברהם שלשון זה אינו מדוקדק ועיין בפרישה:

ג

משום לחי – וקאי אאינו כנגד פרצת החצר שכתב למעלה דאל"ה הרי הוא בכלל מפולש ומה תהני ליה לחי וכן מוכח בגמרא במסקנא:

ד

ומותר – ואפילו אם רגילים בני החצר לעבור דרך שם כיון דיש להם לבני החצר דרך אחר לר"ה כופין על מדת סדום שלא תעבור דרך המבוי [מ"א בשם תוספות]:

ה

כאלו נפרץ לכרמלית – עיין מ"ב מה שכ' דמבוי הכלה לנהר ואין בשפתו גבוה יו"ד טפחים ומעבר השני יש בשפתו גובה י"ט דאפשר שיש לאסור וכו' והוציא מ"א דין זה מדברי התוספות [ואף דלפי דעתם מותר במסקנא בגמרא אף בהשביל של כרמים הכלה לנהר דסמכינן אהיתר מחיצות של עבר הנהר נקט בזה לענין הלכה כדעת רש"י והג"א בשם או"ז דלפי המסקנא אסור בשביל] ובאמת יש לפקפק בזה הרבה דאפילו אם נסבור דבשביל יש לאסור אין ראיה לכאן בין לפירש"י ובין לפירוש התוספות דהתם שאני שעיקר ההיתר בא ע"י לחי [עיין ברשב"א שזהו טעם רש"י האוסר בשביל אף למסקנא] ויטעו שהלחי מתיר אף במקום שהשביל מפולש ואין בו מחיצה מהנהר משא"כ כאן דאין במה לטעות ועל כרחך יבינו שההיתר הוא מצד גידודים שמעבר הנהר ובלא"ה הלא הרשב"א והריטב"א מסכימים לדעת התוספות דלמסקנא מותר גם השביל ולא חיישינן כלל שיבואו לטעות דלא מצינו זה בגמרא רק היכא שההיתר בא ע"י לחי שעושה אצל השביל עי"ש ובודאי יש לסמוך עליהם להקל במלתא דרבנן:

א

בפתוח לר"ה – ואז מותר אפילו יש דלת להמבוי והדלת לפנים מן הלחי והוא נעול ואין נ"מ בין יש שם איסקופא גבוה ג' או אין שם איסקופא כלל [תוס' בשבת דף ט' וש"פ]:

ב

בין תחת הקורה – עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הא"ר ואבן העוזר דמסכימים לדינא לשיטת הראב"ד דמיקל תחת הקורה שוב מצאתי בפ"ק דשבת דף ט' דמוכח שם מרש"י ותוספות והרא"ש דסוברין כשיטת הראב"ד גם מצאתי במלחמות שם שסובר ג"כ כהראב"ד ע"ש:

ג

מפני שמצטרף לכרמלית שאצלו – ומ"מ לענין להוציאו לחוץ אפשר דאסור דמן התורה רה"י הוא אכן לפי מה שמבואר לעיל בסימן שמ"ו ס"ג לכאורה מותר ויש לעיין:

א

אבל בעיר מוקפת חומה מותר – ואם חל יו"ט א' ביום וי"ו ונפסק בו העירוב לא אמרינן הואיל והותר ליו"ט הותר לשבת דיו"ט ושבת שתי קדושות הן [[[מגן אברהם על אורח חיים שסג|מגן אברהם בסימן שס"ג סק"ד]] וש"א]:

א

במחבר סעיף א' יתר על עשרה נמחק ה' וצ"ל עשר וכן בסעיף ב' נפרץ מצדו [של"א] נסגר כלפי ראשו שאמרנו שיעורו כצ"ל בעשרה ג"כ נמחק ה' וצ"ל עשר ונ"ב כאשר הגהתי כצ"ל ואלעיל סעיף א' קאי דלא בעי גדידי אבל בעינן שלא יבקעו בו רבים וכן מובן בלבוש ואי לא אין שום הבנה לחלק בין ב' הסעיפי' ומה גבול יש בין כלפי ראשו לשלא כלפי ראשו וגם לא נמצא דין זה לא בש"ס ולא בב"י והאמת יורה דרכו והוא שיטת הרא"ש והטור ודלא כהרי"ף והרמב"ם ודברי הט"ז תמוהין מאד ולא דק כלל במחכ"ת וג"ז שנרשם בש"ע ס"ב הרי"ף ט"ס הוא כי הרי"ף ס"ל כהרמב"ם דלא בעי כלל שום תנאי גם בריף שבדפוס דף פ"ט ע"ב צריך למחוק לתיבת ואוקימנא עד בני ר"ה כי מבואר ברבינו יהונתן שם דף צ' ע"א ובשלטי הגבורים שם וברא"ש וכל הפוסקים דהרי"ף השמיט הך דגדודי ודבקיעת רבים והבן זה וגם הבאר הגולה ציין ב' מיני ציונים על ב' הסעיפים ואין בהם ממש ועיקר כלל וכמ"ש ומינה לא תזוע:

ב

במג"א ס"ק ד' ויש להחמיר נ"ב עמ"ש באבן העוזר בזה ודבריו צע"ג כמ"ש שם על הגליון ועיין היטב תשובות ח"ס חלק ששי סי' פ"ב ואמנם בתשובות מהרי"ט ח"א סי' צ"ד פשיטא ליה בראיות ברורות דמבואות שלנו דין חצר להקל יש להם ע"ש ולא שבקי' פשיטותא של המהרי"ט מפני ספיקו של המג"א ואילו ראהו היה חוזר בו:

ג

(שם במג"א ס"ק ט"ו) ודע דאותן חצירות וכו' אפי' בבית נ"ב היינו בנשבר בחול אבל נשבר בשבת לטלטל בבית או בעצמו מותר דשבת כיון שהותרה הותרה לענין זה וכן העלה בספר תוספת שבת עוד כתב שם דמותר בשבת ע"י גוי כי מוטב שנעשה איסור שבות אחד משיעשו ישראלים הרבה כמה איסורים:

א

היינו רחבה יותר מב' סאתים ולא הוקף לדירה:

א

[א] [לבוש] והוא הדין אם לא וכו'. כן כתב בית יוסף בשם רש"י, וצריך עיון דתוס' ד"ה חולקין דכיון דלא נשאר פס ארבעה הוי כתחילת מבוי וצריך פס ארבע אמות וכן משמע מר' יהונתן וטור וכן פסקו הב"ח ומלבושי יום טוב ומגן אברהם:

ב

[ב] דלא בקעי וכו'. פירש רש"י כגון שפרוצה למקום מטונף או למקום מקולקל בפתחים וטיט וכל שכן אם נשתיירו גדודים שלושה או ארבעה טפחים עבה על פני הפירצה שאינה נוחה לעבור בה:

ג

[ג] למי שעומד במבוי וכו'. צריך עיון דהעומד במבוי לעולם אין רואה הגיפופין (מגן אברהם), ובפרישה כתב שמצא בטור על קלף למי שעומד בחצר:

ד

[ד] נראין שלא מאותו וכו'. וכשיש ביניהם שלושה דלא נימא לבוד (ש"ס דף ט'):

ה

[ה] [לבוש] דשאני התם וכו'. כך צריך לומר לפי בית יוסף כרש"י אבל לפירוש חכמת שלמה ותוס' לא קשה מידי כמו שכתב סימן שס"ג סעיף י"ג:

ו

[ו] בין תחת הקורה וכו'. כן כתב השולחן ערוך משום דמגיה בבית יוסף דברי הטור אלא דסבירא ליה הרא"ש כרמב"ם דאוסר גם בקורה אבל מלבושי יום טוב כתב דבפרק קמא סימן ח' משמע דסבירא ליה לרא"ש להתיר בקורה, עד כאן, ולפי זה אין צריך להגיה בטור וכן נראה לי עיקר כי מצאתי באגור סימן תקמ"ה שהעתיק דברי הטור להלכה דסבירא ליה להרא"ש להתיר ובנוסחא דידן וכן מצאתי ברבינו ירוחם תלמיד הרא"ש דף צ"ד וצידה לדרך שפסקו הכי וידוע דצידה לדרך נמשך אחר הטור וכן משמע בשלטי גיבורים, ומה שכתב הרא"ש וכן מסתבר נראה דקאי על דחיית ראיה ראשונה של סברת הראב"ד ולא לעיקר הדין וקל להבין, וכיון דגדולי אחרונים אולי מקילין הכי נקטינן ובפרט שבארתי שכן דעת הרא"ש והטור ובשגם שהוא מידי דרבנן:

ז

[ז] [לבוש] ואם הקורה רחבה ארבעה ובריאה לקבל מעזיבה לכולי עלמא מותר שפי תקרה יורד וסותם:

ח

[ח] בין פתוח לכרמלית וכו'. משמע דבמבוי אף פתוח לכרמלית אסור, ואפילו לדידן דלית לן רשות הרבים ואפילו בצורת הפתח שלנו כיון שהוא גבוה מאוד לית לן היכרא:

ט

[ט] וכיון דמידי דרבנן וכו'. צריך עיון דהא אפילו במידי דאורייתא לא מחינן כמו שכתב סימן תר"ח וכן הוא בביצה דף ל', מיהו בשולחן ערוך יש לומר דבמידי דרבנן בעינן דוקא ידוע בודאי וכן משמע ברא"ש שם, ועוד דאם כן תיקשי בש"ס שם דקאמר לא היה לא שנא דאורייתא לא שנא דרבנן דהא תוספת יום כיפור דאורייתא וכו' דילמא הא דמחלק בין דרבנן מיירי בלא ידעינן, לכן נראה לי דבסימן תר"ח דהמפורש בתורה מחינן אם כן צריך הכא לחלק. כתב קושטא דמילתא שהוא מידי דרבנן והוא הדין אי היה דאורייתא ולא מפורש נמי לא מחינן. אך קצת קשה על הש"ס ושם דילמא הא דאמר הני מילי בדרבנן היינו מה שאין מפורש בתורה ורבנן דרשו מתורה אבל בדאורייתא מה דמפורש בתורה לא:

י

[י] ויש מי שאומר וכו'. ויש לסמוך על זה להתיר (רמ"א) ועיין ליקוטי מהרי"ו סימן י"ב ואם חל יום טוב ראשון ביום ששי ונפסק העירוב אסור בשבת דשמא יום טוב ושבת שתי קדושות הן כמו שכתב סימן תי"ו סעיף ב' (מגן אברהם סימן שס"ג ס"ק ד' וצריך עיון):

יא

[יא] אסורות וכו'. דוקא כשנשבר בחול אבל נשבר בשבת שרי ודע דאותן חצירות האסורות לטלטל אפילו בבית אחד אסור מחדר לחדר כמו שכתב סימן ש"ע סעיף ג' וצריך להזהיר על זה במקומות שאין להם לחי או קורה ולדידן שאנו מניחין העירוב בבית הכנסת אם נשבר התיקון באותו מבוי כל המבואות אסורות אפילו יש להם תיקון בפני עצמו אלא אם כן יכולין לבוא העירוב אצלן ולכן במקום שאין לחי או קורה שאסורים לטלטל במבוי ואין בעיר שני בתי חורף בבית אחד לא יעשו עירובי חצירות בפסח דהוי ברכה לבטלה (מגן אברהם):

א

א) [סעיף א'] מבוי שנפרץ בו פרצה מצדו. פי' אחד מהכתלים שבצד ארכו רש"י. ב"י ט"ז סק"א:

א

ב) שם. מבוי שנפרץ בו פרצה מצדו. לרה"ר או לכרמלית ר"ז או' א':

א

ג) שם כלפי ראשו סמו' לקור' הימנה ולפני'. רש"י ב"י ט"ז שם:

א

ד) שם. אם נשאר עומד בראשו פס רחב ד"ט מותר. שהוא שיעור אורך הכשר מבוי לא בטיל הפתח הגדול ואע"ג דשיעור אורך המבוי הוא ד"א היינו אם תחלה נעשה מבוי אבל כאן כבר היה מבוי אלא שנסתר די בד"ט במה שנשאר ממנו. ט"ז שם. אבל אם לא נשאר עומד צריך שיעמיד פס ד"א דתחלת מבוי ד"א כמ"ש סי' שס"ג סעי' י"ג תו' מ"א סק"א. תו"ש או' ב' וכתב ודלא כפירש"י (דס"ל דגם בתחלת מבוי די בת"ט והובא בב"י) ומה שנמשך הלבוש אחר פירש"י אינו נכון. וכן בא"ר א' א' כתב צ"ע על הלבוש והביא כמה פו' דס"ל כתו' יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' א' ח"א כלל ע"א או' ח:

א

ה) שם. אם נשאר עומד בראשו פס רחב ד"ט מותר. ומיהו לא שרי אלא היכא דלא בקעי בה רבים וכמ"ש בסעי' ב' מאמ"ר או' א' ר"ז שם. ח"א שם. פת"ע או' ד':

א

ו) שם. רחב ד"ט. מרווחים כמ"ש סי' שס"ג סעי' כ"ו תו"ש או' ב' ועיין לקמן או' ח':

א

ז) שם. והוא שלא תהא הפרצה יתר על עשרה דכיון דלאו יותר מיו"ד תורת פתח עליה ומבוי אינו נפסל בפתחים הרבה רש"י ומביאו ב"י. ר"ז שם. ח"א שם.

א

ח) שם. יתר על עשרה מצומצמים. תו"ש או' ג' והוא ג"כ ממ"ש סי' שס"ג סעי' כ"ו דאזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא:

א

ט) שם. יתר על עשרה. דאז צריך לסתום או לעשות צוה"פ במקום הזה. ריטב"א:

א

י) שם. אלא א"כ היתה הפרצה פחות מג"ט. ואע"ג דבפחות מיו"ד אמות מקרי פתח הכא חיישינן דלמא שבקי בני מבוי פתח המבוי וילכו בפתח זה לקצר דרכם ובטל ליה תיקון דבעינן קורה ע"ג מבוי וליכא אבל כשנשאר פס ד"ט מקרי קורה ע"ג מבוי. מ"א סק"ב. תו"ש או' ד':

א

יא) שם. פחות מג"ט, מצומצמים דאמרינן לבוד ומיהו אם נשאר פס רחב ד"ט מצומצמים מותר ממ"נ תו"ש או' ה':

א

יב) [סעיף ב'] נפרץ מצדו שלא כלפי ראשו וכו' עיין מאמ"ר או' א' שכתב דמ"ש בסעי' זה אינו אלא פרטו ופירושו של הדין הראשון דכל שנשאר פס ד' שלם הוי שלא כלפי ראשו שהרי כ"ה נשאר ד' שלם כמו נפרץ באמצעו או בסופו יעו"ש:

א

יג) שם. נפרץ מצדו וכו' וה"ה כשנפרץ בראשו ממש כגון שהמבוי סתום מג' רוחות וקצת מרוח רביעית והקורה מונחת מקצה לקצה ונפרץ ברוח רביעית שרי אבל כשהקורה מונחת על הפס אז אם יש ד"ט בין הפס והכותל אסור דבעינן קורה ע"ג מבוי וליכא. מ"א סק"ג, והביאו ח"א כלל ע"א או' ח' אמנם האחרונים השיגו עליו וכתבו כיון שנשאר פס רחב ד' והקורה מונחת על הפס הוי כמונח ע"ג מבוי וכל שאין הפרצה יתר מיו"ד אמות ש"ד חמ"מ או' א' תו"ש או' ו' אה"ע וכתב שכן מבואר בירוש' ושכן פסק הרשב"א בס" עה"ק ש"ב ד"ב יעו"ש:

א

יד) שם. שיעורו בעשרה וכו' כלומר אפי' נפרץ יו"ד אמות אינו מזיק לתיקון ובעינן דוקא פרצה יותר מיו"ד והכי פירשוהו התו' שם. עו"ש או' ב':

א

טו) שם. אפי' לא נשתייר וכו' ר"ל ואין עיכוב מצד הכותל לעבור דרך אותו מקום אפ"ה לא גזרינן:

א

טז) שם. והוא דלא בקעי בה רבים. פי' דהמקום מטונף או מקולקל בטיט ואין דרך רבים לעבור באותה מחיצה. רש"י וב"י בשם הג"א. וכ"ש אם נשתיירו גדודים המעכבים ההילוך. מ"א סק"ד. א"ר או' ב' תו"ש או' ז' ר"ז או' א" ח"א כלל ע"א אות ח' וה"ה באינו מטונף אלא ששר העיר אינו מניח לילך שם או שהוא מן הצד שו"ת שו"מ מה"ק סי' רנ"א יעו"ש. פ"ת. א"ח אות ב':

א

טוב) שם. והוא דלא בקעי וכו' ולענין חצר אין איסור מחמת בקעי בה רבים כמ"ש בסעי' שאח"ז ט"ז סק"ב תו"ש שם.

א

חי) ובמבואות שלנו (ר"ל שאין בתים וחצירות פתוחים להם) אם יש להם דין חצר לענין זה וה"ה בעיר המוקפת חומה שנפרץ בה פרצה בד"ט ובקעי בה רבים לדידן דק"ל דיש להם דין חצר אם יהא מותר. ויש להחמיר. מ"א שם. תו"ש שם, י"א בהגה"ט ר"ז או' ב' ח"א כלל ע"א או' י"ג. ועיין בס' בית מאיר שהאריך בזה וסיים דמדינא נוהג כל אלו הדינים במבואות שלנו יעו"ש:

א

יט) שם. בהגה אבל אי בקעי בה רבים וכו' דאינו נקרא פתח רק דרך הרבים. לבוש והר"ז סוף אות א' כתב משום דהוי כמבוי מפולש:

א

כ) שם. בהגה. צריך לתקנו שם. היינו שימעענו מד"ט. והמש"ז סוף או' א' כתב דהתיקון לחי או קורה שם סגי. אמנם הר"ז שם כתב דצריך לתקנו כצוה"פ כדין מבוי מפולש. וכ"כ האחרונים:

א

כא) [סעיף ג'] מבוי שנפרץ במילואו לחצר וכו' לאפוקי כשלא נפרץ במילואו אלא נשאר בו גיפופין דנידון משום לחי ואין החצר אוסר עליו אף כשלא עירבו יתד וכמ"ש אח"ז:

א

כב) שם. חצר מותר. דפרצה יו"ד אינה אוסרת בחצר (דהוי כפתח) ומבוי לא אסרה עליו שהוא רחב מהמבוי ונשארו גיפופין מכאן ומכאן. מ"א סק"ה. וגם אין למבוי דריסת רגל על החצר כדי שתאסור עליו תו"ש אות ח':

א

כג) שם. אפי' נפרץ נגד פרצת המבוי. ר"ל אפי' נפרץ החצר נגד פרצת המבוי והו"ל חצר עם המבוי כמבוי ארוך דכה"ג במבוי אסור משום דהו"ל כמפולש לרה"ר כמ"ש אח"ז מ"מ בחצר לא מחמרינן בזה:

א

כד) שם. ואפי' בקעי בה רבים. ואע"ג דלעיל כמבוי פוסל בקעי בה רבים כאן לענין החצר לא משגחינן בבקעי בה רבים. והך חצר היינו מרובע דאלו ארכו יתר על רחבו הוי כמבוי כמ"ש סי' שס"ג סעי' כ"ז. ט"ז סק"ג תו"ש או' ט' מיהו המש"ז או' ג' כתב צ"ע ע"ז דהתם לקולא אמרינן אם ארכו יתר על רחבו דהוי כמבוי והכא חומרא יעו"ש:

א

כה) שם. ובלבד שלא יהא יותר מעשר. ר"ל בין הפרצה שלצד רה"ר ובין הפרצה שלצד המבוי לא תהא יותר מיו"ד דאז חשיבי כפתחים אבל אם הפרצה יותר מעשר הוי פרצה גמורה והרי נפרצה למקום האסור לה ואינה ניתרת אלא בצוה"פ כמ"ש סי' שס"ג סעי' ג' יעו"ש:

א

כו) שם. אפי' אינו כנגד פרצת החצר. ר"ל אפי' אם הפרצה שלצד רה"ר לא היה מכוון כנגד הפרצה שלצד המבוי וא"כ אין אנו יכולין לאסור לטלטל במבוי משום מפולש לרה"ר אפ"ה אסור מטעם. שלא עירבו ואסור אפי' לא בקעי רבים מרה"ר למבוי דרך החצר. מ"ב או' י"ט:

א

כז) שם. וכגון שנכנסו כותלי המבוי בחצר וכו' ומיירי שמופלגים (ר"ל נכנסים ומרוחקים) כותלי המבוי מכותלי החצר ג"ט אבל בפחות מג"ט אמרינן לבוד והרי הם כאלו לא נכנסו לפנים והוי נראה מבחוץ (ר"ל וניתר על ידם המבוי משום לחי) כמ"ש סי' שס"ג סעי' ט' תו"ש או' י"א א"א אות ו' מחה"ש סק"ו. ועיין לקמן או' ל' וסי' שע"ד סעי' ג':

א

כח) שם. למי שעומד במבוי. צ"ע דהעומד במבוי אפי' לא נכנסו כותלי המבוי לחצר אינו רואה הגיפופים. מ"א סק"ו. והפרישה כתב שמצא בטור על קלף למי שעומד בחצר. א"ר או' ג' אבל התו"ש או' י"ב כתב דמ"ש למי שעומד במבוי היינו שעומד במקום שהכתלים נכנסים ששייך למבוי ואלו לא היו נכנסים היה רואה הגיפופין עכ"ל וכ"כ הפרישה שם ליישב גרסת הספרים שבידינו:

א

כט) שם אבל אם נראים וכו' היינו שלא נכנסו כותלי המבוי בחצר ג"ע וכמ"ש לעיל או' כ"ז יעו"ש.

א

ל) שם. אבל אם נראים וכו' וצריך שתהיה רחב הגיפופין של חצר ג"ט דאל"כ אמרינן לבוד. פרישה א"ר או' ד':

א

לא) שם. עולים לו משום לחי וכו' וקאי אאינו מכוון כנגד פרצת החצר שכתב לעיל דאל"ה הו"ל כמפולש ומה מהני ליה לחי. כן מוכח במסקנת הגמ' ועיין לעיל רס"י שס"ד:

א

לב) שם. עולים לו משום לחי ומותר. ואע"ג דרגילים בני חצר לעבור דרך שם כיון דיש להם לבני חצר דרך אחר לרה"ר כופין על מדת סדום שלא תעבור דרך המבוי. תו' מ"א סק"ז. תו"ש או' י"ד ר"ז או' ג' מאמ"ר או' ו' ועיין שם במאמ"ר מה שמחלק בין הכא למ"ש לעיל סי' שס"ד אות ח"י דלא אמרינן רגל המותרת במקומה דאינה אוסרת אלא לגבי ב' חצירות או ב' מבואות אבל חצר ומבוי שתי מילי נינהו יעו"ש.

א

לג) שם. אינה מצד החצר אלא באמצע החצר דאלו היה כן שכותל המבוי שוה לאורך כותל החצר נראה כמבוי ארוך ומושך עד רה"ר שכנגדו ומפולש ואסור ט"ז סק"ד:

א

לד) שם. ופרצת החצר למבוי מצדו וכו' דמיחזי כמבוי מפולש. מ"א סק"ח. תו"ש אות ט"ז. וצריך לתקנו שם בצוה"פ אצל פרצתו. ר"ז או' ד':

א

לה) שם. מצד השני כנגדה. דעי"ז נידון המבוי כמפולש ונמשך עד רה"ר שכנגדו.

א

לו) שם. והחצר הוא של יחיד אסור. דשמא ימלך ויבנה בתים ברוחב העודף על המבוי והו"ל מבוי נפרץ מצדו של חצר ואסור. ט"ז סק"ה. מ"א סק"ט. תו"ש אות ח"י. ר"ז שם. כללו של דבר דמבוי אינו ניתר אלא ע"פ תנאים א' שעירבו עם החצר ב' שאין פרצת המבוי לחצר בצד החצר אלא באמצע החצר דאל"ה רק אורך כותל המבוי מושך בכותל א' עם החצר נראה כמפולש ג' דפרצת החצר מצד הב' אינה נגד פרצת המבוי. גם תנאי ד' שחצר של רבים דאי של יחיד יבנה בצד א' בחצר בתים ויהיה פרנת המבוי מצד החצר ממש שאין לנטות בצד הבתים ונראה כמבוי מפולש מש"ז או' ה':

א

לז) שם. כאלו נפרץ לכרמלית וכו' ולא אמרינן דהוי נראה מבחוץ וכו' דהא כיון דהגיפופין לא מהני לרחבה מכ"ש שלא יהנו למבוי תו' תו"ש או' י"ט:

א

לח) שם. וצריך תיקון. והתיקון כמ"ש לעיל סי' שס"ד סעי' א' יעו"ש:

א

לט) [סעיף ד'] מותר להשתמש תחת הקורה וכו' ודוקא כשזה המקום שתחת הקורה וכנגד הלחי אין בו ד"ט על ד"ט דאז בטל לגבי פנים ומותר להשתמש תחתיו. כ"ה לדעת התו' עירובין ט' ע"א והריטב"א וכ"כ הר"ז או' ו' ומיהו י"א דאפי' יש בו ד"ע על ד"ט ג"כ בטל לגבי פנים הרמב"ן בביאור דברי הרי"ף. וכן מצדד קצת הרשב"א בחידושיו יעו"ש:

א

מ) שם. והנה מילי בפתוח לרה"ה וכו' ואם הקורה רחבה ד' ובריאה לקבל מעזיבה אפי' פתוח לכרמלית מותר להשתמש תחתיה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם. מ"מ פי"ז בשם הרשב"א. ב"י. ט"ז סק"ו. מ"א סק"י. א"ר א"ו ז' תו"ש או' ך' ר"ז שם.

א

מא) שם. אבל בפתוח לכרמלית אסור. אע"ג דכרמלית קיל מרה"ר מ"מ לענין זה אמרינן מצא מין את מינו וניעור דכיון שזו כרמלית מצטרף עם הבקעה דפתוח לו וחוזר וניעור לאחר שנתבטל אבל בפתוח לרה"ר שלא זה מינו ולא זה מינו בטל לכאן ולכאן. ב"ח. ע"ז שם:

א

מב) שם. בין תחת הקורה וכו' ובס' א"ר או' ו' דעתו להקל להשתמש תחת הקורה אפי' אם פתוח לכרמלית יעו"ש. וכ"ה דעת אה"ע. אבל דעת מור"ם ז"ל שלא הגיה בש"ע משמע דדעתו ז"ל כפסק הש"ע דגם תחת הקורה אסור להשתמש אם פתוח לכרמלית. וכ"פ הב"ח וכ"פ הלבוש והר"ז או' ו':

א

מג) שם. בין תחת הלחי וכו' וה"ה בצוה"פ נמי דינא הכי. תו"ש או' ך' וכ"כ בס' האשכול סי' ס"ד. והב"ד א"ח או' ה':

א

מד) [סעיף ה'] אעפ"י שמותר להשתמש וכו' נראה דה"פ אעפ"י שמעיקר הדין מותר להשתמש תחת הקורה כמו שנתבאר לעיל וממילא מותר לטלטל שם חפציו מ"מ ראוי ונכון שלא ישב שם וחפץ בידו שמא יתגלגל החפץ ברה"ר ויביאנו אליו וכו' ועוד י"ל דה"ק אעפ"י שמותר להשתמש שם מ"מ לא ישב שם בקביעות וחפץ בידו שמא וכו' דדוקא על צד המקרה וההזדמן שרי לטלטל שם חפציו ולעת הצורך. מאמ"ר או' ט':

א

מה) שם. לא ישב אדם וכו' וה"ה שלא ישב אצל הלחי. גמ' ואפשר דכשיש בו צוה"פ שרי דמקרי הכירא ומיהו בצוה"פ שלנו שהוא גבוה מאד אסור דלית לן היכרא. מ"א ס"ק י"א. א"ר או' ח' ר"ז או' ז':

א

מו) שם. לא ישב אדם וכו' כתב הב"ח דפתוח לכרמלית דאסור להשתמש תחת הקורה ובין הלחיים ודאי דמותר לישב בראש המבוי דלא חיישינן דלמא מיגנדר ליה חפץ וכו' יעו"ש. אבל המ"א שם כתב דאעפ"י שאין לנו רה"ר מ"מ אסור כ"מ בהרא"ש גבי חצר עכ"ל. ועיין באו' שאח"ז:

א

מז) שם. אבל על פתח החצר וכו' בין פתוח לכרמלית וכו' משמע דבמבוי אף פתוח לכרמלית אסור. א"ר שם. וכ"כ המאמ"ר שם וכתב דנהי דלא הוי אלא חששא במילתא דרבנן מ"מ הויא מילתא דשכיח לאישתולי יעו"ש:

א

מח) אמרו בתו' שיש לאסור לישב על אסקופת הבית בשבת אלא או כולו בחוץ או כולו בפנים דאיכא למיחש שמא ירוק לחוץ או מטלטל חפץ ומביאו או מוציאו. שיטה מקובצת ביצה ל'. פת"ע או' כ"ה:

א

מט) שם. אבל על פתח החצר וכו' משמע דוקא על פתח החצר הא נפרץ במילואו עד עשר דניתר בפס ד' אפשר דאסור כמו מבוי. א"א או' י"א:

א

נ) [סעיף ו'] נשים היושבות וכו' ארחא דמילתא נקט נשים וה"ה לאנשים אי לא שמעי. מחב"ר או' א':

א

נא) שם. אין ממחין בידן, ודוקא בדבר שידעינן בודאי לא ישמעו אבל אי מספקינן ואפשר שישמעו צריך למחות. מחה"ש ס"ק י"ב:

א

בנ) שם. דכיון דמידי דרבנן הוא וכו' כתב קושטא דמילתא שהוא מידי דרבנן וה"ה אם היה דאורייתא ולא מפורש נמי לא מחינן. א"ר או' ט' תו"ש או' כ"ג. ועיין לקמן סי' תר"ח סעי' ב':

א

גנ) [סעיף ז'] מבוי שניטלו קורותיו וכו' בטור כתוב קורתו או לחיו וכ"ה בר"ז או' ט':

א

דנ) שם. מבוי שניטלו קורותיו וכו' וה"ה כשניטול צוה"פ לפי המנהג שנהגו בצוה"פ. כ"פ האחרונים:

א

הנ) שם. מבוי שניטלו קורותיו וכו' כבר כתבתי ברסי' רמ"ג בכלל הדברים או' ד' דבכה"ג יש להתיר לומר לעכו"ם לחזור ולתקן העירוב דהו"ל מחיצה הנעשה בשבת דשרי כמ"ש סי' שס"ב סעי' ג' דבזה יש לסמוך על בעל העיטור דשרי אמירא לגוי במקום מצוה ואין לך מצוה גדולה מזו שלא יחללו רבים שבת יעו"ש. תו"ש או' כ"ה. ח"א כלל ס"ב או' י"א. ועיין לעיל סי' שס"ב או' ל"ד:

א

ונ) שם. אעפ"י שהותר למקצת שבת וכו' ואע"ג דלגבי מחיצה שבין ב' חצירות שנפלה אמרינן לקמן סי' שע"ד דשבת כיון שהותרה הותרה פירשו התו' והרא"ש דשאני התם דמחיצה החיצונית קיימת. ד"מ או' א' ור"ל משא"כ הכא דליתנהו למחיצות. ובמרדכי ישן כתוב דלא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה אלא בחצר שנפל המחיצה בינו ובין החצר אחר דאידי ואידי חד תשמישא הוא אבל מבוי לחצר לא עכ"ל. והביאו ב"י ומ"א ס"ק י"ג. ומשמע דה"ה אם נפל התיקון ובין מבוי למבוי שלא עירבו יחד דאמרינן נמי הואיל והותרה הותרה כיון דחד תשמישא הוא וכ"כ המש"ז או' ח':

א

זנ) שם. ויש מי שאומר וכו' אף שכתב דעה הראשונה בסתם ודעה השניה בשם יש מי שאומר לאו משום דלא ס"ל כוותיה דהא בב"י משמע דס"ל כוותייהו אלא כן דרך המחבר כשמצא דין א' בפוסק א' ולא נזכר בפי' אחרים כותבה בשם יש מי שאומר והכל מודים בזה כמ"ש סי' שכ"ד בשם הסמ"ע יעו"ש תו"ש או' כ"ה:

א

חנ) שם. אבל בעיר מוקפת חומה מותר. דהוי כחצר א' וכשנפל התיקון אין הפסק בינם לעכו"ם והוי כחצר שלא עירבו דאמרינן שבת הואיל והותר הותרה דהרי מחיצות החיצונות קיימות כמ"ש סי' שע"ד סעי' ב' מ"א ס"ק י"ג. תו"ש כ"ו ב'. וכתב הט"ז סק"ח בשם התה"ד סי' הנז' והיינו בישבה ולסוף הוקפה כסתם עיירות. וכ"כ התו"ש שם. מיהו המאמ"ר או' י"א כתב דמ"ש התה"ד ישבה ולסוף הוקפה הוא לא דוקא אלא שסיים ולמעשה צ"ע יעו"ש. אבל דעת המש"ז או' ח' מסכים לדברי הט"ז דבעינן דוקא ישבה ולסוף הוקפה יעו"ש. ועיין לקמן סי' ת"א:

א

טנ) שם. בהגה. אבל אם היה עומד לסתור וכו' פי' כגון במקום ששכיחי עכו"ם שמקלקלים העירוב באותו הלילה מחמת שלא הורגלו בו. תה"ד שם ב"י, ט"ז סק"ט. מ"א ס"ק י"ד:

א

ס) שם. בהגה. אזלינן, לקולא. דמוקמינן ליה אחזקתיה והשתא הוא דנשבר. תה"ד שם. ב"י:

א

סא) מבוי שנשתתפו בו. ר"ל שעשו רק שיתופי מבואות ולא עירבו החצרות כל אחד בפני עצמו בחצרו:

א

סב) שם. הפתוחות לו. ר"ל שיש פתח או חלון שיכולין לטלטל זו מזו שלא דרך המבוי:

א

סג) שם. הפתוחות לו מותרות. דק"ל סומכין על שיתוף במקום עירוב. ב"י. ט"ז סק"י. ועיין לקמן סי' שפ"ז:

א

סד) שם. הפתוחות לו מותרות. בטלטול מתוכן ומזו לזו אעפ"י שיש דיורין הרבה בכל א' מהם ולא עירבו ביניהן עירוב אחר מלבד השיתוף דהומכין על השיתוף במקום עירוב כמ"ש בסי' שפ"ז. ר"ז או' יו"ד:

א

סה) שם. שאין פתוחות לאותו חצר אסורות. דליתיה לעירוב גבייהו ולא מצי לאתויי אותו דרך המבוי כיון שנשברה הקורה. ב"י. ט"ז שם. ואסורות הן לטלטל בחצרם מש"ז או' יו"ד.

א

סו) שם. אסורות. אפי' עומדת בצדה רק שאין להם פתח או חלון לאותו שהעירוב מונח בו. ודוקא כנשבר בחול אבל נשבר בשבת שרי כמ"ש רסי' שע"ד דשרי לטלטל מחצר לחצר הסמוך לו דרך גובה הכותל. ובחצרותיהם פשיטא דשרי לטלטל כיון שהעירוב היה קיים בין השמשות. ודע דאותן חצירות האסורות לטלטל אפי' בבית א' אסור מחדר לחדר. (אם הם של שני בני אדם) כמ"ש סי' ש"ע סעי' ג' יעו"ש. וצריך להזהיר ע"ז במקומות שאין להם לחי או או קורה. ולדידן שאנו מניחין העירוב בבהכ"נ אם נשבר התיקון באותו המבוי כל המבואות אסורות אפי' יש להם תיקון בפ"ע אלא א"כ יכולין להביא העירוב אצלן ולכן במקום שאין לחי או קורה שאסורים לטלטל במבוי (והיינו במקומות שאין חצירות פתוחות למבוי רק בתים) ואין בעיר שני בתי החורף בבית א' (ר"ל שני חדרים בבית א' ובכל חדר דר בעה"ב א' שהם צריכין עירוב. מחה"ש) לא יעשו עירובי חצרות בפסח דהוי ברכה לבטלה. מ"א ס"ק ט"ו. א"ר או' י"א. תו"ש או' כ"ט. ר"ז או' יו"ד ועיין לקמן סי' שס"ו סעי' ג' בהגה והי' שס"ח סעי' ה' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

אם נשאר עומד. אבל אם לא נשאר עומד צריך שיעמוד פס ד"א דתחלת מבוי ד"א כמ"ש סי' שס"ג סי"ג (תו'):

ב

אסור אא"כ כו'. דאע"ג דבפחות מי' אמות מקרי פתח הכא חיישי' דלמא שבק' בני מבוי פתח המבוי וילכו בפתח זו לקצר דרכם ובטל לי' תיקון דבעי' קורה ע"ג מבוי וליכא אבל כשנשא' פס ד"ט מקרי קורה ע"ג מבוי ועמ"ש סי' שס"ג סל"ד:

ג

נפרץ מצדו. וה"ה כשנפרץ בראשו ממש כגון שהמבוי סתום מג' רוחות וקצת מרוח רביעית והקורה מונחת מקצה לקצה ונפרץ ברוח רביעית שרי אבל כשהקורה מונחת על הפס אז אם יש ד"ט בין הפס וכותל אסור דבעי' קורה ע"ג מבוי וליכא וכמ"ש סי' שס"ג סי"ד וסכ"ה וסל"ג ולזה כוון הטור ורי"ו והא דקאמר בגמ' דמותר וכמ"ש סי' שס"ג סל"ד מיירי שמתוקן בלחי בצד הבתים כנ"ל ליישב דעת הטור ורי"ו וא"ת ליהוי מראשו פרצתו בג' כמו בצדו יש לומ' דשאני ראשו כיון דמבוי שאין פתוח בראשו ד"ט א"צ תיקון כלל כמ"ש סי' שס"ג סכ"ח:

ד

דלא בקעי בה רבים. פי' מקום מטונף או מקולקל בטיט ואין דרך רבים לעבור באותה מחיצה (רש"י הג"א) וכ"ש אם נשתיירו גדודים המעכבים ההילוך ואמרינן בגמרא דף ה' דחצר פרצתו בי' אמות וכמ"ש ס"ג וצ"ע במבואות שלנו אם יש להם דין חצר לענין זה וה"ה בעיר המוקפת חומה ונפרץ בה פרצ' בד"ט ובקעי בה רבים לדידן דקי"ל דיש לה דין חצר צ"ע אם יהא מותר ויש להחמיר עמ"ש סי' שס"ג סכ"ו:

ה

חצר מותר. דפירצה י' אין אוסרת בחצר ומבוי לא אסר' עליו שהוא רחב מהמבוי ונשארו גיפופין מכאן ומכאן:

ו

למי שעומד במבוי. לשון זה צ"ע דהעומד במבוי אפי' לא נכנסו כותלי מבוי לחצר אינו רואה הגיפופים אלא העומד בחצר רואה אותם והוי נרא' מבחוץ ושוה מבפנים וכמ"ש סי' ע"ד ס"ג:

ז

ומותר. ואף על גב דרגילים בני החצר לעבור דרך שם כיון דיש להם לבני החצר דרך אחר לר"ה כופין על מדת סדום שלא תעבור דרך המבוי (תוס') ועמ"ש סי' שס"ד ס"ג:

ח

מצדו. דמיחזי כמבוי מפולש:

ט

של יחיד אסור. דשמא ימלך ויבנה בתים ברוחב העודף על המבוי וה"ל מבוי נפרץ מצדו של חצר ואסור: ואי חד גיסא דרחבה פתוח לשביל דסליק לגודא דנהר' ושפת הגוד' גבוה י' דהוי מחיצה ליעבד לחי אפומא דרחבה בסוף המבוי ויטלטל ממת' לרחב' ושביל גופיה אסור ואפומיה דשביל לא עבדינן לחי שלא יאמרו לחי מועיל לשביל מפולש דליכא גידודין (מא"ז הג"א ב"י ססי' שס"ד) ולחי זו מהני לרחב' שתהא מוקפת לדירה אף על גב דבעי מחיצה י' כמ"ש סי' שנ"ח הכא מגו דמהני הלחי למבוי מהני נמי לרחבה והתוס' כתבו דאם הנהר עמוק י' מצד השביל שרי השביל בלחי אלא מיירי כשהגדודין מעבר הנהר והנהר אינו רוחב יותר מי' אמות ומ"ה אסו' לתקן השביל שלא יסיקו אדעתן דגידודין שמעבר הנהר מהני א"נ מיירי שאין בשביל דיורין אלא שבני מבוי משתמשין שם וא"כ חיישי' שיאמרו לחי מהני בשביל שאין משתמשין שם ע"ש וא"כ בנהר המקיף העיר אם מצד העיר אינו עמוק י' בשפתו אף על פי שמצד השני הוא עמוק י' אם הוא רחב י' אמות פשיטא דאסור ואם אינו רחב י' אמות יש לאסור משום שלא יטעו כמ"ש התו' ואפשר לא גזרו אלא בשביל דלא שכיחי ביה אינשי:

י

מותר להשתמש. כ' המ"מ פי"ז בשם רשב"א שאם הקור' רחב' ד' ובריא' לקבל מעזיבה אפי' פתוח לכרמלי' מותר להשתמש תחתי' דאמרי' פי תקרה יורד וסותם עכ"ל, ול"נ שגם הסמ"ק והסמ"ע מיירי בכרמלית עב"י ועססי' שס"א:

יא

לא ישב בראש המבוי. וה"ה שלא ישב אצל הלחי (גמ') ואפשר דכשיש בו צ"ה שרי דמקרי הכירא ומיהו בצ"ה שלנו שהוא גבוה מאוד אסור דל"ל הכירא ואף על פי שאין לנו ר"ה מ"מ אסור כ"מ ברא"ש גבי חצר:

יב

דכיון דמידי דרבנן. צ"ע דהא אפי' במידי דאורייתא לא מחינן כמ"ש סי' תר"ח וכ"ה בגמ':

יג

מוקפת חומה מותר. דהוי כחצר א' וכשנפל התיקון אין הפסק בינם לעכו"ם והוי כחצר שלא עירבו דאמרי' שבת הואיל והותר' הותרה דהרי מחיצות החיצונות קיימות כמ"ש סי' שע"ד ס"ב (שם) ועסי' שס"ג סכ"ו וב"י כ' בשם מרדכי ישן דאם נפרץ מחיצ' בין מבוי לחצר בשבת אסור כיון שאין תשמישן שוה ע"ש ועס"ג:

יד

עומד לסתור. פי' שקרוב לודאי שהעכו"ם ישברוהו:

טו

אסורות. אפי' עומדות בצדה רק שאין להם פתח או חלון לאותו שהעירוב מונח בו אסור' דליתא עירוב גבייהו ולא מצי לאתויי העירוב דרך המבוי כיון שנשבר' הקורה (שם במרדכי ובתשובת מהר"מ סי' תכ"ב) ודוקא כשנשבר בחול אבל נשבר בשבת שרי כמ"ש רסי' שע"ד דשרי לטלטל מחצר לחצר הסמוך לו דרך גובה הכותל ובחצרותיהם פשיטא דשרי לטלטל כיון שהעירוב היה קיים בין השמשו' עסי' שצ"ד וא"ת כיון שעשו עירוב א' ונאסרו מקצת החצירות נאסרו כולם דגדולה מזו אמרו דף מ"ח שלא אמרו דיורין להחמיר ערסי' שע"ח וע"ש ס"ג דלא אמרי' עירוב מרגילה, ודע דאותן חצירות האסורות לטלטל אפי' בבית א' אסור מחדר לחדר כמ"ש סי' ש"ע ס"ג ע"ש וצריך להזהיר על זה במקומות שאין להם לחי או קורה ולדידן שאנו מניחין העירוב בב"הכ אם נשבר התיקון באותו מבוי כל המבואות אסורות אפי' יש להם תיקון בפ"ע אא"כ יכולין להביא העירוב אצלן ולכן במקום שאין לחי או קורה שאסורים לטלטל במבוי ואין בעיר שני בתי החורף בבית אחד לא יעשו עירובי חצירות בפסח דהוי ברכה לבטלה:

א

(א) מצדו כלפי ראשו – פי' המבוי היה מתוקן בלחי או בקורה ונפרץ אחד מהכתלים שבצד ארכו כלפי ראשו סמוך ללחי או לקורה:

ב

(ב) אם נשאר וכו' ארבעה טפחים – שעדיין נשאר שיעור חשוב במבוי לכן לא בטיל הפתח הגדול ואע"ג דבעלמא שיעור אורך מבוי לא פחות מד"א וכנ"ל בסימן שס"ג סכ"ו היינו אם נעשה מבוי בתחלה אבל כאן שכבר היה מבוי אלא שנסתר די בארבעה טפחים שנשאר ממנו:

ג

(ג) והוא וכו' עשר – אמות דעד שיעור זה הוא בכלל פתח יתר מכאן חשוב פרצה וצריך לסתום או לעשות צוה"פ במקום הזה [ריטב"א]:

ד

(ד) אסור אלא אם כן וכו' – דאע"ג דבפחות מיו"ד אמות מקרי פתח הכא חיישינן דלמא שבקי בני המבוי פתח המבוי וילכו בפתח זו לקצר דרכם ובטל ליה תיקון דלחי או קורה שהם צריכין להיות בפתח המבוי והוא אין שם פתח מבוי עליו:

ה

(ה) פחות מג"ט – דחשוב כסתום:

ו

(ו) נפרץ מצדו – היינו דלא נפרץ סמוך לראשו אלא בפנים ממנו וא"כ קשה דהיינו דינא דס"א דנשתייר פס ד' טפחים ולמה להמחבר למיהדר ולמיתני ותירצו האחרונים דסעיף זה אינו אלא פרטו ופירושו של הדין הראשון דכל שנשאר פס ד' בראשו הוי נפרץ שלא כלפי ראשו ומשום סיפא נקטיה והוי כאלו אמר בס"ב דהא דאמרינן בס"א דאם נשאר פס ד' מותר עד יו"ד אמות היינו אפילו לא נשאר מן הכותל ביסוד כלום ומיהו לא שרי אלא היכי דלא בקעי בה רבים:

ז

(ז) שלא כלפי ראשו – וה"ה כשנפרץ בראשו ממש כגון שהמבוי סתום משלשה רוחות וקצת מרוח רביעית ותיקון המבוי היה ע"י לחי או קורה [שהיה מונח ממקום הסתימה עד הכותל שכנגדו] ונעשה פרצה במקום הסתימה שרי עד עשר אמות כל שעומד הנשאר מרובה על הפרוץ וי"א דהכא שיש פרצה ברוח רביעית בעינן שיהיה מונח הקורה דוקא על כותלי המבוי מקצה אל הקצה אבל רוב האחרונים הסכימו דמה שמונח על מקום העומד הנשאר כאלו היה מונח על כותל המבוי דגם זה שייך להמבוי ומה שיש פרצה בינתיים נתבטל לגבי העומד וה"ה אם עושה שם לחי די וא"צ לחי סמוך לבית:

ח

(ח) אפילו לא נשתייר וכו' – ר"ל ואין עיכוב לעבור דרך אותו מקום אפ"ה לא גזרינן משום דלמא שבקי פתחא רבא ועיילי דרך אותו מקום ובטל פתח הגדול:

ט

(ט) דלא בקעי בה רבים – פי' שהיה מקום מטונף או מקולקל בטיט ואין דרך רבים לעבור באותה מחיצה וכ"ש אם נשתיירו מן הכותל ביסוד ג' או ד' טפחים גובה ע"פ כל הפרצה דזה בודאי מעכב הילוך בני אדם:

י

(י) אבל אי בקעי וכו' – דשוב אינו נקרא פתח רק דרך הרבים [לבוש] והנה בס"ג מבואר דלענין חצר תמיד שיעור פרצתו בעשרה אפילו בקעי בה רבים ומסתפק המ"א דלפי מה דמבואר בסימן שס"ג סכ"ו בהג"ה דמבואות שלנו דין חצרות יש להם אפשר דגם לענין זה דין חצרות יש להם וה"ה בעיר המוקפת חומה ונפרץ בחומתה פרצה בד' טפחים ובקעי בה רבים אם גם לענין זה יש לה דין חצר וסיים דיש להחמיר ועיין בספר בית מאיר שהאריך בזה וסיים דמדינא נוהג כל אלו הדינים במבואות שלנו:

יא

(יא) צריך לתקנו שם – היינו שימעטנו מד' טפחים או שיעשה שם צוה"פ:

יב

(יב) מבוי וכו' – מפני שסעיף זה יש בו הרבה פרטים לכן אקדים הקדמה קצרה והוא. ידוע מסימן שס"ד דמבוי המפולש לר"ה חמור משאינו מפולש דצריך בו צורת הפתח מצד אחד. ויבואר בסעיף זה אם מפסיק חצר בין קצה המבוי לר"ה ונפרץ החצר משני צדדיו כעשר אמות [ונשארו גיפופין מכאן ומכאן] דנמצא העומד במבוי רואה ר"ה כנגדו דלא היה לחצר דופן אחר כ"א דופן המבוי הנכנס בתוכו מהו דינו של המבוי וחצר אם מותר לטלטל בם אולי נידון המבוי מחמת זה כמפולש לר"ה [ויבואר בו שיש חילוק אם פרצת החצר שלצד ר"ה מכוון כנגד פרצת החצר שלצד המבוי אז נידון כמפולש ואי לא לא] וגם הלא אנשי החצר יכולין לאסור עליו אם לא ערבו יחד ואיך הדין לענין חצר הלא פרוץ לר"ה:

יג

(יג) שנפרץ במילואו – לאפוקי כשנשארו בו גיפופין נידון כלחי ואין יכול החצר לאסור עליו אף כשלא ערבו יחד:

יד

(יד) אם לא ערבו וכו' – נקט לא ערבו לרבותא דאפילו בזה דבמבוי אסור לטלטל וכדלקמיה אפי' הכי בחצר מותר ואין המבוי יכול לאסור עליו:

טו

(טו) חצר מותר – דהפרצות שיש בכתליו לצד המבוי ולצד ר"ה כיון שאין בהם יותר מעשר אמות הוו כפתחים ובני המבוי ג"כ אין יכולים לאסור עליו כיון שאין להמבוי דריסת הרגל על החצר:

טז

(טז) אפילו נפרץ נגד וכו' – ור"ל אף דלגבי מבוי איתא לקמיה דאם היה פרצתה מכוונת נגד פרצת החצר חשבינן ליה כמפולש לר"ה ואסור בכל גווני מ"מ לענין חצר לא מחמרינן בזה:

יז

(יז) ואפילו בקעי בה רבים – אע"ג דלעיל במבוי פוסל בקעי רבים כאן לענין חצר לא משגחינן בבקעי רבים:

יח

(יח) ובלבד וכו' – ר"ל בין הפרצה שלצד ר"ה ובין הפרצה שלצד המבוי דאז חשיבי כפתחים אבל אם היה הפרצה יותר מעשר אמות חשוב פרצה גמורה והרי נפרץ למקום האסור לה ואינו ניתר אלא בצורת הפתח וכדלעיל בסימן שס"ג ס"ב:

יט

(יט) אפילו אינו כנגד – ר"ל אפילו אם הפרצה שלצד ר"ה לא היה מכוון נגד פרצת החצר שכנגדו וא"כ אין אנו יכולים לאסור לטלטל במבוי משום מפולש לר"ה אפילו הכי אסור מטעם חסרון העירוב וכמו שמפרש והולך ואסור אפילו לא בקעי רבים מר"ה למבוי דרך החצר:

כ

(כ) שנכנסו כתלי המבוי בחצר – היינו שקצה כותלי אורך המבוי נכנסין להלן בתוך החצר ועי"ז נראו גיפופי החצר מכאן ומכאן שהם רק כותלי החצר משו"ה לא נוכל לצרף הגיפופין להמבוי אבל אם לא נכנסו לפנים חשבינן הגיפופים גם להמבוי ונחשבין כלחיים מכאן ומכאן ושוב אין החצר יכול לאסור עליו:

כא

(כא) אינו מצד החצר – אלא באמצע החצר דאלו היה כן שכותל המבוי שוה באורך כותל החצר אפילו מצד אחד נראה כמבוי ארוך ומושך עד ר"ה שכנגדו ומפולש ואסור:

כב

(כב) מצד השני כנגדה – דעי"ז נידון המבוי כמפולש ונמשך עד ר"ה שכנגדו:

כג

(כג) של יחיד אסור – דשמא ימלך ויבנה בתים ברוחב החצר העודף על המבוי והו"ל מבוי נפרץ מצדו של חצר ואסור וכנ"ל:

כד

(כד) כאלו נפרץ לכרמלית – וע"כ אפילו אם אין נכנסין כותלי המבוי בפנים בתוך הרחבה והגיפופין נראין מבחוץ אפ"ה אסור לטלטל בתוך המבוי דהשתא לרחבה גופא לא מהני הגיפופין להיות מותר לטלטל בה דהא כרמלית היא איך יועיל זה להמבוי. מבוי שפתוח רוח רביעית שלו לצד הנהר אם שפת הנהר שאצל הבתים הוא עמוק יו"ד טפחים או עכ"פ הוא משופע כ"כ שבתוך שיפוע ד"א עולה לשיעור יו"ד טפחים א"כ נחשב המדרון הזה למחיצה וא"צ שום תיקון דמיא לא מבטלי מחיצתא אבל אם מצד העיר אין משופע כ"כ אע"פ שמצד השני של הנהר הוא עמוק עשרה אם הוא רחב יותר מעשר אמות בין הבתים למקום הזה פשיטא דאסור שהרי יש פרצה המפסקת בין המחיצה להבתים ואפילו בפחות משיעור זה אפשר ג"כ שיש לאסור שלא יעלה על דעתם שההיתר הוא מפני השפה שמעבר הנהר שמתלקט יו"ד טפחים מתוך ד"א ויבואו להתיר אף במפולש לגמרי בלי שום תיקון ועיין בבה"ל שביארנו שבמקום הצורך יש להקל בזה:

כה

(כה) וכנגד הלחי – ר"ל בין שתיקון המבוי בקורה או בלחי מותר להשתמש כנגדם מיהו יש פוסקים דסוברים דוקא כשזה המקום שכנגד הלחי לא היה בו כשיעור ד' טפחים על ד' טפחים דאז בטל לגבי פנים ומותר להשתמש תחתיו וכן להכניס משם לפנים אבל כשיש בזה השטח דע"ד וכש"כ יותר נחשב זה המקום ככרמלית לענין שאסור לטלטל בו רק תוך ד' אמות וכן להוציא ממנו לר"ה או להכניס לרה"י אסור ויש פוסקים שאין מחלקים בזה וסוברים דאפילו יש בו דע"ד ג"כ בטל לגבי פנים:

כו

(כו) אבל בפתוח לכרמלית וכו' – אע"ג דבעלמא כרמלית קיל מרה"ר מ"מ לענין זה אמרינן מצא מין את מינו וניעור פי' דכרמלית שבין לחיים אף אם לא היה בו שיעור כרמלית מתחלה שלא היה דע"ד טפחים מצא מין את מינו שחוצה לו וניעור משנתו ונתחזק להצטרף לכרמלית שבצדו ושם כרמלית עליו ואסור להשתמש תחתיו וגם להכניסו לפנים משא"כ בפתוח לר"ה שהוא אין מינו כלל אין מצטרף עמו ובטל לגבי פנים:

כז

(כז) בין תחת הקורה – ובספר א"ר מצדד להקל להשתמש תחת הקורה אפילו פתוח לכרמלית וכן פסק בספר אבן העוזר ובפרט אם הקורה רחבה ד' טפחים ובריאה לקבל מעזיבה בודאי מותר אפילו פתוח לכרמלית דפי תקרה יורד וסותם וחשיבא מחיצה:

כח

(כח) אע"פ שמותר להשתמש וכו' – ר"ל דדוקא על צד המקרה וההזדמן מותר לטלטל שם חפציו לעת הצורך אבל לא ישב שם בקביעות וחפץ בידו וכו' [מאמר מרדכי]:

כט

(כט) תחת הקורה – וה"ה שלא ישב אצל הלחי [גמרא] ואפשר דכשיש בו צורת הפתח שרי דמקרי הכירא ומיהו בצוה"פ שלנו שגבוה מאוד בודאי אסור דלית הכירא ואפילו אם המבוי פתוח לכרמלית דהוא רק חששא במלתא דרבנן ג"כ אסור דשכיחא לאיתשולי [מ"א ומא"מ]:

ל

(ל) דמידי דרבנן הוא – ואפילו במידי דאורייתא אי ידעינן שלא ישמעו לנו אין לומר להם אם לא דבר שמפורש בקרא בהדיא כדלקמן בסימן תר"ח ס"ב ע"ש:

לא

(לא) שנטלו קורותיו או לחייו – ר"ל לחי או קורה שלו דאין במבוי אלא קורה אחד ולחי אחד וה"ה כשניטל צוה"פ לפי מנהגנו שאנו עושין צוה"פ:

לב

(לב) אסור משם ואילך – לטלטל אלא בתוך ד"א וכן אסור להוציא מבית לשם ולא אמרינן כאן שבת הואיל והותרה הותרה כמו בסימן ש"ס ס"ב הואיל וליתנהו למחיצות:

לג

(לג) מוקפת חומה מותר – דהרי ע"י החומה הויא כל העיר רה"י גמור ותיקון המבוי לא היה אלא כדי לסלק דיורי הנכרים מעליהן ולכן אף שנסתר תיקון המבוי בשבת מותר דהוי כשתי חצירות שלא עירבו יחד ונפל כותל המפסיק ביניהן דאמרינן שבת הואיל והותרה הותרה משום דמחיצות החיצונות קיימות וה"נ בכהאי גוונא. וכתב הט"ז דוקא ישבה ולבסוף הוקפה בסתם עיירות שלנו דאז הוי רה"י אבל אם הוקפה ולבסוף ישבה דיש עליה דין כרמלית מדרבנן ועשו תיקון במבוי להתיר הטלטול ונפל התיקון אסור דהרי מיחסרא מחיצתא ופתוח לכרמלית:

לד

(לד) עומד ליסתר – כגון במקומות שמצויים נכרים שמקלקלים אותם בליל שבת וקרוב לודאי הוא שיקלקלוהו:

לה

(לה) ואם ספק וכו' – אאין עומד לסתור קאי:

לו

(לו) אזלינן לקולא – דמוקמינן ליה אחזקתיה והשתא הוא דנשבר [ב"י]:

לז

(לז) שנשתתפו בו – ר"ל שעשו רק שיתופי מבואות ולא עשו עירובי חצרות כל אחד בפני עצמו בחצרו ואעפ"כ מהני כדקי"ל לקמן בסימן שפ"ז דסומכין על שיתוף במקום עירוב:

לח

(לח) הפתוחות לו – ר"ל שיש פתח או חלון שיכולין לטלטל ולהביא מזו לזו שלא דרך המבוי:

לט

(לט) שאין פתוחות וכו' – ר"ל אפילו העומדות בצד חצר זו כיון שאין להם פתח או חלון לאותו חצר אסורות דליתא לעירוב גבייהו ולא מצי לאתויי להעירוב דרך המבוי כיון שנשברה הקורה. ודוקא כשנשבר תיקון המבוי בחול אבל נשבר בשבת שרי לטלטל בכל החצרות כיון שהעירוב היה קיים בין השמשות ואפילו מחצר לחצר שרי בין דרך פתחים שביניהם בין דרך חורין דכיון שהותר במקצת שבת הותר לכל השבת וכדלקמן בריש סימן שע"ד ורק דרך המבוי אסור לטלטל:

מ

(מ) אסורות – דע דאותן חצרות האסורות לטלטל אפילו בבית אחד אסור מחדר לחדר אם בכל חדר דר אדם אחד בפ"ע ואין לחבירו תפיסת יד בהן כמו שמוכח סי' ש"ע ס' ב' וג'. וצריך להזהיר ע"ז במקומות שאין להם תיקון מבואות בעיר דאף בבית אחד לא יטלטלו שני שכנים הדרים בשני חדרים אם לא שעשו עירובי חצרות ביניהם וכן צריך להזהיר במקומות שיש שם לחי או קורה או צוה"פ ונשבר התיקון באותו מבוי של ביהכ"נ [שמונח שם העירוב וכה"ג] אם נשבר בחול שלא יטלטלו שוב בכל המבואות אפילו יש להם תיקון בפ"ע אא"כ הוא בענין שיכולין להביא העירוב אצלן מביהכ"נ. ודע עוד דבמקום שאין עושין תיקון מבואות בעיר צריך ליזהר שלא יעשו עירובי חצרות אא"כ יש עכ"פ באותו חצר שני בתים [וכן ה"ה שני בתים זה נגד זה ופירהויז ביניהם או שני חדרים הפתוחים לבית אחד] או בחצר הסמוכה להם בענין שיכולין להביא העירוב אצלם דרך פתח או חלון בשבת וכתבו האחרונים דבאופן זה שלא עשו תיקון למבואות לא יניחו העירוב בביהכ"נ כנהוג רק באחד הבתים ואם לא עשו כן אסור לטלטל אפילו בחצר בהכ"נ על סמך העירוב שמונח בבית הכנסת:

א

(מ"א סק"ג.) מיירי שמתוקן בלחי מצד הבתים. נ"ב דברי תימא הם דא"כ מאי פריך מ"ש מצידו בעשר דאימא פתחא הוא מראשו נמי נימא פתחא הוא לישני דאיירי בהכשר קורה וה"ט דפסול בד' דבעינן ע"ג מבוי. גם מה שתי' הט"ז סק"א תמוהים דאם כן מה פריך בדף י' אהא דר' מ"ש מרב אמי ורב אסי וצ"ע:

א

סעיף ב' נפרץ מצדו. היינו דלא נפרץ סמוך נראשו אלא בפנים ממנו. ואם כן היינו דינא דסעיף א' דנשתייר פס ד'. וראיתי בלבוש שכתב באמת ומה שכתבנו דשעורו בעשר וכו':

ב

סעיף ג' עם המבוי אוסרת עליו. ובנפרצה מבע"י א"נ בשבת. ול"א הואיל והותרה הותרה אלא בכותל שבין ב' חצירות דחד תשמישא הוא. אבל מבוי וחצר לא. הג"ה. וע' מג"א סי' זה סקי"ג:

ג

סעיף ד' נגד הלחי. דעת תוס' בשמעתין דאם הלחי רחב ד' אף בפתוח לרה"ר אסור להשתמש כנגדו. והרמב"ן במלחמות כ' להתיר והסכים לזה בת"ח רצפו בלחיים פחות פחות מג' ופתוח לכרמלית משתמש עד חודו פנימי של הפנימית וע' מג"א לעיל סי' שס"ג סעיף קי"ב:

א

בקעי. עבה"ט וע' באה"ע שהשיג על המג"א בזה שכתבו דבחצר לא איכפת לן בבקיעת רבים וע' בשו"ת בית אפרים סי' ך"ה שדברי הט"ז והמג"א נכונים וע' בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ך"ה שכתב בק"ק שדלאווצי הי' מבוי פתוח לשוק של עכו"ם ובכלות המבוי העמידו שער עם צה"פ כדינו אך שהיה השער מופלג מב' צידי המבוי יותר מד"ט ורבים היו יכולים ליכנס בפרצה מצד זה ומצד זה וכתב שא"צ תיקון אחר ע"ש ומה שיש לעיין בדבריו ע' בסי' הנ"ל ושם מבואר דין עיר שאינה מוקפת חומה וכדי להתיר הטלטול תיקנו המבואות בצה"פ וביום השבת נתקלקל הצה"פ במקום אחד וניטלו הקנים והיה שם צה"פ העשוי לחסום את העוברים מחמת ששם בית המכס אשר הוא בהרבה עיירות שקורין שראנק ויש מקום פנוי בין השראנק ובין בית המכס שאצלו כארבעה טפחים ובני העיר יעברו שם ברגל וחשש השואל בזה לפי מ"ש המג"א דמבואות שלנו אי בקעי רבים פרצתו בד' יש להקל דיעבד דביון שבמקום של צה"פ הדרך רחב מסתמ' אין רבים נדחקים דרך הפרצה דחוק' כזה רק אי דחיק מעלמ' בעגלות שמתקבצין שם ולכן נדחקים לצדדין לא ניחא תשמישתיה הוא ומטעם שברחוק מן הכותל קצת י"ל דגם אח"ז מודה כשאינו רק מצד אחד ולכן אף שלכתחלה אין לסמוך ע"ז וצריך לגדור פרצה זו שי"ל שאין צה"פ מועיל לבטל פרצה שאצלו מ"מ כיון שהפמ"א מתיר לכתחלה כדאי הוא לסמוך עליו עכ"פ בדיעבד בשעת הדחק ע"ש:

ב

אסורות. עבה"ט ועיין לקמן שס"ו ס"ק י' כתב ג"כ בשם הט"ז ובאבן העוזר צידד להתיר אם אין מפסיק בינם לעירוב רק כרמלית דבה"ש הוי מצוי לאתויי לעירוב גבייהו ובשו"ת נ"ב מ"ת סי' י' כ' דליתא דע"ה לא מהני ראוי לבה"ש אלא צריך שכל השבת יהיה כאילו דרים שם ומיוחד לאותו בית וכיון שכל השבת הרשות שהעירוב מונח שם נפרד מאותו בית וגם תחלת העירוב כן הוא לא שייך בה"ש קונה עירוב וגם האה"ע לא החליט זה והניח בצ"ע. וע"ש סי' ל"ט בעיר שנחתם הבה"ב משרי המדינה עבור מס המלך והעירוב מונח שם יש להחמיר דנהי מצד איסור חותמות שבקרקע י"ל דלאו דאורייתא וא"כ העירוב חזי בה"ש (ואף דאיהו גופיה כתב דלא מהני בה"ש שאני הכא דאם היה עושה מעשה בה"ש להפקיע החותם היה מיוחד לכל השבת ודמי לסי' שצ"ד במנעילו ע"ש בסי' מ"ה מ"ש על דברי המג"א) מ"מ כיון שלא תגע בו יד לפתוח חותם מפקידי המלך ולו' להתיר לפי שבידיהם לפרוע המס ז"א כיון דנחסר ממונא לא אמרי' הואיל לכן יעשו להם עירוב אחר ע"ש ועיין בשו"ת ח"צ סי' קי"א שכ' גם כן בעיר פרוצה והם אסורים לטלטל בעיר אף הבתים הסמוכים זה לזה ויש פתח ביניהם אין רשאין לטלטל על סמך העירוב שבבה"כ גם אין להם לברך על העירוב שבבה"כ כיון שאינו מתיר שום דבר ואפי' אם ב' בתים פתוחים לחצר בה"כ מאחר שהם אסורים בטלטול במבוי שלפני החצר בה"כ אין עליו דין שיתוף שיכול להניחו בבה"כ כמ"ש הרמ"א סי' שס"ו טעם להמנהג רק דין עירוב שצריך להניחו בבית דירה והו"ל בנותן בבית שער כו' דאינו עירוב והבתים הפתוחים אסורים לטלטל בבה"ב והמברך על העירוב הזה הוא ברכה לבטלה ועיין באה"ע שכתב בטעם דמניחין העירוב בבה"כ שצריך לעשות כן שאל"כ יהיו אסור לטלטל מבה"כ כיון שקונים מקומות שם והוא בכלל נכסיו ע"ש כמה חידושי דינים:

א

מצדו כלפי ראשו. פירוש אחד מהכתלים שבצד ארכו כלפי ראשו סמוך ללחי או לקורה ולפני' אם נשאר עומד בראשו ד"ט שהוא שיעור אורך הכשר מבוי לא בטיל הפתח הגדול ואף על גב דשיעור אורך המבוי הוא ד"א היינו אם תחלה נעשה מבוי אבל כאן כבר היה מבוי אלא שנסתר די בד' טפחים במה שנשאר ממנו וסעיף זה הוא לשון הרמב"ם אבל הטור הולך בשיטת הרא"ש ומחלק בין בקעו ביה רבים או לא וכמ"ש בס"ב. והב"י הקשה למה כתב הטור במראשו בד' טפחים ולא חילק בין קרן זויות או לא ועוד הקשה דהא הוכיחו התו' דבקרן זוית דוקא אמרי' כן דאל"כ הא אמרי' לעיל סי' שס"ד אם ירצה ירחיק ב"א מן הכותל ויעשה פס ג' חמות ומחצה הרי הפירצה ב"א בראש המבוי ואפ"ה מותר כיון שאינו בקרן זוית ונ"ל לתרץ כיון דמסקינן דבבקעי בה רבים תליא מילתא א"כ בראשו אסור אפי' שלא בקרן זוית דהא בקעו בה רבים היינו שהוא במקום נקי ושלא במקום נקי אלא מקום מטונף אז מקרי לא בקעי רבים וזה פשוט דבראשו שהוא סמוך לפתח אין שם מקום מטונף דודאי אין אדם עושה פתח במקום שאין נקי ע"כ הוה כמצידו דבקעי רבים ואסור ומה שהוכיח התוס' מההיא דסי' שס"ד לענין שמרחיק ב' אמות תמהתי שאין זה הוכחה דכאן אנו באים לפסול הפירצ' מצד שנתבטל הפתח שעשה מתחלה באותו צד כיון שעכשיו נעש' פירצה במקום שהיה סתום מה שא"כ לעיל שעש' מתחלה בהיתר הרחקה ב' אמות ואין שייך שם ביטול פתח כי כן הוה מתחלה ובלי ספק שכך היתה כונת הטור בזה לפע"ד:

ב

דלא בקעי בה רבים. לענין חצר אין איסור מחמת בקעי רבים כמ"ש אח"ז:

ג

ואפי' בקעי בה רבים. אע"ג דלעיל במבוי פוסל בקעי רבים כאן לענין החצר לא משגחינן בבקעי רבים וכ"ה לשון רמב"ם שהחצר שרבים בוקעים בו נכנסין בזו ויוצאין בזו הרי הוא רה"י גמור עכ"ל ומשמע דבמבוי הרמב"ם מודה. וצ"ע למה לא הזכיר חילוק זה גבי מבוי כמ"ש הטור והך חצר היינו מרובע דאלו ארכו יותר על רחבו הוי כמבוי כמ"ש סי' שס"ג:

ד

מצד החצר. כזה דאלו היה כן שכותל המבוי שוה לאורך כותל החצר נראה כמבוי ארוך ומושך עד ר"ה שכנגדו ומפול' ואסו' ע"כ צריך שיהי' המבוי ואמצע כותל החצ' כזה:

ה

והחצר של יחיד אסור. דזמנין דמימלך היחיד ובנה בתי' ברוחב העודף על המבוי ומשוה כותלי אורכה לכותל אורך המבוי ממילא הוה גם בצד החצר כדלעיל:

ו

אבל בפתו' לכרמלי' כו'. אע"ג דכרמלית קיל מר"ה מ"מ לענין זה אמרינן מצא מין את מינו וניעור פירוש דכרמלית שבין לחיי' שלא היה בו שיעור כרמלית מצא את מינו שחוצה לו שהיה בתחלה בטל אצל שאין מינו אבל פתוח לרשות הרבים שלא זה מינו ולא זה מינו לכאן ולכאן בטל עמ"ש מכח זה בסימן שמ"ו לענין פי"ר לי"בן שאצל הבתים שפשיטא שאסור לטלטל שם וכאן הביא ב"י דברי המ"מ בשם הרשב"א שאם היתה הקורה ארבע ובריאה לקבל מעזיבה אפילו פתוח לכרמלית ירא' לו שמותר להשתמש תחתי' לפי שחוד' החיצון יורד וסותם עכ"ל ואין זה סותר מ"ש בענין פי"ר ליב"ן דלא אמרינן חודה יורד וסותם דהתם אין מחיצה סביב התקר' כמ"ש רמ"א ססי' שמ"ו משא"כ כאן בקורה המונחת על המבוי שיש ג' מחיצות ואמרינן דהתקרה יורד וסותם צד הרביעי כל שיש בו ד"ט כנ"ל פשוט: שוב ראיתי בתשובת מהרי"ל סי' קט"ו בבליטה שלפני הבית אם יש לה ג' מחיצות וברביעית פי תקרה שרחבה ד' ומסיק דטוב להחמיר אפילו בזה וצ"ה לא מהני בפי"ר ליב"ן דלא מהני אא"כ עומד מרובה על הפרוץ כמבואר סי' שס"ב ס"י:

ז

אסור משם ואילך. ולא אמרי' כאן שבת הואיל והותר' הותר' כיון דליתנהו למחיצות משא"כ בסי' ש"ס ס"ב דאמרי' הואיל והותר' כו':

ח

אבל בעיר מוקפת חומה כו'. דהוה רה"י מכח החומה והיינו ישבה ולבסו' הוקפ' כסתם עיירות כן הוא בת"ה שם:

ט

אבל אם היה עומד לסתור. פי' כגון במקום ששכיחי עכו"ם שמקלקלים העירוב באותו לילה (כ"ה שם):

י

הפתוחות לו מותרות. דקי"ל סומכין על שיתוף במקום עירוב אבל חצירות שאין פתוחות לאותה חצר ליתי' לעירוב גבייהו ולא אתו לאתוי אותו דרך המבוי כיון שנשברה הקורה: