שולחן ערוך, אורח חיים שכ״ח: דין חולה בשבת. ובו מ"ט סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין חולה בשבת. ובו מ"ט סעיפים:
מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו שום רפואה ואפי' ע"י עכו"ם גזירה משום שחיקת סמנים:

ב

מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת והזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים:

ג

כל מכה של חלל דהיינו מהשינים ולפנים ושינים עצמם בכלל מחללין עליה את השבת ודוקא שנתקלקל א' מהאיברים הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה אבל מיחושים אין נקראים מכה: הגה מיהו מי שחושש בשינו ומצטער עליו להוציאו אומר לעכו"ם להוציאו (ב"י בשם אורחות חיים ואסור והיתר וארוך):

ד

מכה של חלל אינה צריכה אומד שאפי' אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך חילול אסור לחלל עליו אע"פ שהיא מכה של חלל:

ה

מכה שאינה של חלל נשאלין בבקי ובחולה ואין מחללין עליו שבת עד שיאמר אחד מהם שהוא צריך לחילול או שיעשה אצל א' מהם סכנת נפשות (וע"ל סי' תרי"ח):

ו

מכה שעל גב היד וגב הרגל וכן מי שבלע עלוקה וכן מי שנשכו כלב שוטה או א' מזוחלי עפר הממיתים אפילו ספק אם ממית אם לאו הרי הם כמכה של חלל:

ז

מחללין שבת על כל מכה שנעשית מחמת ברזל ועל שחין הבא בפי הטבעת ועל סימטא והוא הנקרא פלוקנרו בלע"ז ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר או עם סימור:

ח

מי שאחזו דם מקיזין אותו אפי' הולך על רגליו ואפי' ביום הראשון:

ט

החושש בעיניו או בעינו ויש בו ציר או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב או שהיה שותת דם או שהיה בו רירא ותחלת אוכלא (פי' תחילת חולי) מחללין עליו את השבת:

י

כל חולי שהרופאים אומרים שהיא סכנה אע"פ שהוא על הבשר מבחוץ מחללין עליו את השבת ואם רופא א' אומר צריך ורופא א' אומר אינו צריך מחללין ויש מי שאומר שאין צריך מומחה דכל בני אדם חשובים מומחין קצת וספק נפשות להקל: הגה וי"א דוקא ישראלים אבל סתם עכו"ם שאינן רופאים לא מחזקינן אותם כבקיאים [איסור והיתר הארוך]. מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו עיין לעיל סי' ש"ו [ב"י בשם הרשב"א]:

יא

חולה שיש בו סכנה שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש לו מלאכת חילול שבת שמנה ימים אין אומרים נמתין עד הלילה ונמצ' שלא לחלל עליו אלא שבת אחת אלא יעשו מיד אע"פ שמחללין עליו שתי שבתות ולכבות הנר בשביל שישן ע"ל סימן רע"ח:

יב

כשמחללין שבת על חולי שיש בו סכנה משתדלין שלא לעשות ע"י עכו"ם וקטנים ונשים אלא ע"י ישראל גדולים ובני דעת: הגה וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי עושה ע"י שינוי ואם אפשר לעשותו ע"י עכו"ם בלא איחור כלל עושין ע"י עכו"ם [א"ז וש"ג ומ"מ בשם ראב"ן] וכן נוהגים אבל במקום דיש לחוש שיתעצל העכו"ם אין לעשות ע"י עכו"ם [תוספות ור"ן]:

יג

כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה הרי זה משובח אפי' אם מתקן עמו דבר אחר כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים וכן כל כיוצא בזה:

יד

היה חולה שיש בו סכנ' וצריך בשר שוחטין לו ואין אומרי' נאכילנו נביל' אבל אם הי' החול' צריך לאכילה לאלתר והנביל' מוכנת מיד והשחיט' מתאחרת לו מאכילין אותו הנבילה:

טו

אמדוהו [פי' התבוננו במחלתו ושיערו] הרופאים שצריך גרוגרת אחת ורצו עשרה והביאו לו כל א' גרוגרת כולם פטורים ויש להם שכר טוב מאת ה' אפילו הבריא בראשונה:

טז

אמדוהו לשתי גרוגרות ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין וג' בעוקץ א' כורתים העוקץ שיש בו ג' ואם היו ב' בעוקץ א' וג' בעוקץ א' לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו ב' הגה ואם הדבר בהול אין מדקדקין בכך שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב [הגהות מרדכי פרק מפנין]:

יז

חולה שנפל מחמת חלי למשכב ואין בו סכנה הגה או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אע"פ שהולך כנפל למשכב דמי [המגיד פ"ב] אומרים לעכו"ם לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאוריית' אפי' יש בו סכנת אבר ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים יש מתירים אפי' אין בו סכנת אבר ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין ואם אין בו סכנת אבר אין עושין ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי ויש אומרים אפי' יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהיא נסמך למלאכה דאוריית' ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפי' אין בו סכנת אבר ודברי הסברא השלישית נראין: הגה מותר לומר לעכו"ם לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (ר' ירוחם ני"ב ח"ט ורמב"ם ורשב"א) וכל שאסור לעשותו ע"י ישראל אפי' ע"י החולה בעצמו אסור אבל כשעושה לו העכו"ם מותר לחולה לסייעו קצת דמסייע אין בו ממש (ב"י גמ' ביצה דף כ"ב):

יח

הקיז דם ונצטנן עושים לו מדורה אפי' בתקופת תמוז:

יט

חולה שאין בו סכנה מותר בבישולי עכו"ם:

כ

אין נותנין יין לתוך העין וליתנו על גביו אם פותח וסוגר העין אסור ואם אינו פותח וסוגר מותר ורוק תפל אפי' על גביו אסור דמוכחא מלתא דלרפואה קעביד:

כא

שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גב העין שאינו נראה אלא כרוחץ והוא דלא עמיץ ופתח ולא חיישינן משום שחיקת סמנים דכיון שלא התירו לו לשרותן אלא מע"ש איכא הכירא:

כב

מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן אבל לא בחלב מפני שהוא נימוח ואפילו בגמר מכה דליכא אלא צערא שרי אבל אין נותנין עליה שמן וחמין מעורבים יחד ולא ע"ג מוך ליתנו עליה אבל נותן הוא חוץ למכה ושותת ויורד לתוכה:

כג

נותנין ספוג וחתיכות בגדים יבשים וחדשים שאינן לרפואה אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה אבל לא ישנים שהם מרפאים וה"מ ישנים שלא נתנו מעולם על המכה אבל אם היו כבר על המכה אפילו ישנים שרי דשוב אינם מרפאים:

כד

נותנים עלה על גב מכה בשבת שאינו אלא כמשמרת חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה (ואין נותנין גמי על המכה שהוא מרפא) (טור):

כה

רטייה שנפלה מעל גב המכה על גבי קרקע לא יחזירנה נפלה על גבי כלי יחזירנה ועל ידי עכו"ם מותר להניחה אפי' לכתחלה: הגה ומותר לומר לעכו"ם לעשות רטייה על מכה או חבורה (א"ו הארוך) ואסור ליתן עליה אפר מקלה דמרפא כי אם ע"י עכו"ם (מרדכי פרק שמונה שרצים):

כו

מגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנחה ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח:

כז

מכה שנתרפא נותנין עליה רטייה שאינו אלא כמשמרה:

כח

המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר:

כט

מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין כדי להעמיד הדם אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה ואם הוא מעונג אף היין לו כמו החומץ ואסור:

ל

מי שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו לא ישפשפנה הרבה בצונן שזהו רפואתו אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא:

לא

צפורן שפרשה וציצין שהם כמין רצועות דקות שפירשו מעור האצבע סביב הציפורן אם פרשו רובן כלפי מעלה ומצערות אותו להסירן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת ופירש"י כלפי מעלה כלפי ראשי אצבעותיו ור"ת פירש דהיינו כלפי הגוף וצריך לחוש לשני הפירושים:

לב

החושש בשיניו לא יגמע בהן חומץ ויפלוט אבל מגמע ובולע או מטבל בו כדרכו החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא:

לג

גונח מותר לינק חלב מהבהמה דבמקום צערא לא גזרו רבנן וי"א שאם אין לו אלא צער של רעב אסור לינק מהבהמה בשבת:

לד

לא תיקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה ותינק את בנה:

לה

מותר לאשה לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק הדד ויניק: (הגה אבל אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה דלית בו סכנה (ב"י בשם שבולי לקט):

לו

אין לועסין מצטכי (עסי' רי"ו סי"ג פירושו) ולא שפין בו השינים לרפואה ואם משום ריח הפה מות':

לז

כל אוכלים ומשקין שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן לרפואה אע"פ שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפילו הכי שרי וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים אסור לאכלו ולשתותו לרפואה ודוק' מי שיש לו מיחוש בעלמ' והוא מתחזק והולך כבריא אבל אם אין לו שום מיחוש מותר: (הגה וכן אם נפל למשכב שרי [ב"י]:

לח

מותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול:

לט

אין עושין אפיקטוזין (פי' הערוך אפיק טפי זון כלומר להוציא עודף המזון] דהיינו גרמת קיא אפי' בחול משום הפסד אוכלים ואם מצטער מרוב מאכל בחול מותר אפילו בסם ובשב' אסור בסם ומותר ביד:

מ

החושש במעיו מותר ליתן עליהם כוס שעירו ממנו חמין אע"פ שעדיין יש בו הבל:

מא

מי שנשתכר שרפואתו לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן (ומלח) מותר לסוכם בשבת:

מב

אין מתעמלים דהיינו שדורס על הגוף בכח כדי שייגע ויזיע ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי:

מג

מותר לכפות כוס חם על הטבור ולהעלותו ולהעלו' אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אונקלי' דהיינו תנוך שכנגד הלב שנכפף לצד פנים שכל א' מאלו אין עושים בסמנים כדי שניחוש לשחיקה ויש לו צער מהם:

מד

רוחצין במי גרר ובמי חמתן ובמי טבריה ובמים היפים שבים הגדול אע"פ שהם מלוחים שכן דרך לרחוץ בהם וליכ' הוכחה דלרפואה קא עביד אבל לא במים הרעים שבים הגדול ובמי משרה שהם מאוסים ואין דרך לרחוץ בהם אלא לרפואה ודוק' ששוהא בהם אבל אם אינו שוהא בהם מותר שאינו נראה אלא כמיקר:

מה

לוחשים על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו ואין בכך משום צידה:

מו

נותנין כלי על גב העין להקר והוא שיהא כלי הניטל בשבת:

מז

עצם שיצ' ממקומו מחזירין אותו:

מח

אסור להניח בגד על מכה שיוצ' ממנו דם מפני שהדם יצבע אותו ואסור להוציא דם מהמכה לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחלה להעביר דם שבמכה וי"א שכורך קורי עכביש על המכה ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה ואח"כ כורך עליו סמרטוט:

מט

אסור לשום פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי שהוא עצור אלא אם כן ישים אותה בשינוי שיאחזנה בשתי אצבעותיו ויניחנה בנחת:

א

שופך. ואם החולה אינו רוצה כופין אותו שהוא חסידות של שטות ואם החולה אומר צריך אני לתרופה פלונית והרופא אמר אין צריך שומעין לחולה. ואם הרופא אומר שיזיקהו שומעין לרופא. כנה"ג:

ב

אומר. ואע"ג דהישראל מסייע קי"ל דמסייע אין בו ממש. והט"ז חולק ופסק לאיסור וכתב דהא דמסייע אין בו ממש היינו היכא דעכו"ם התחיל במלאכה כבר ואח"כ מסייע ישראל אבל כאן שהישראל הוא המתחיל כי סתם אדם פיו סגור תמיד ועכשיו פותח פיו ועושה מעשה קודם לעכו"ם מסייע כזה יש בו ממש וכ"פ בשם רש"ל לאיסור וכ"כ השכנה"ג. וכתב עוד הט"ז מטעם זה כתבנו בי"ד סי' קצ"ח דאשה שאירע טבילתה ביו"ט ראשון ושכחה ליטול צפרניה בעי"ט שלא תאמר לעכו"ם שתטול צפרניה בי"ט מטעם שהיא פושטת ידיה במתכוין לזה ע"ש ועיין מ"ש בשם נקודות הכסף והמ"א בסי' ש"מ כתב צ"ע אם להתיר בניקור ולכן מותר לומר לעכו"ם לחתכם ע"ש:

ג

סימור. מלשון תסמר שערת בשרי. ונראה שהוא מה שאומרים בל"א שנידרי"ן. ועכ"פ אין זה הקדחת המצוי ל"ע שידוע שאין זה סכנת נפשות ותחלתו קר וסופו חם אלא שזה מיירי שבפעם אחת בא עליו החמימות והקרירות ט"ז. וכתב באו"ה דמותר להקיז דם בשבת לקדחת ע"י עכו"ם ושאר כל החלאים הפנימים אפי' ע"י ישראל מותר וע"פ רופא מומחה. מי שחלה בחולי הקדחת ועשה לו רפואות קמיעא א' של עשבים לתלות עליו ימים במספר ובתשלום זמן מספר הימים ציוו לזרוק תוך הנהר מאחוריו והיה קמיע מומחה ונשלם הזמן בשבת יכול לזורקה כיון דהנהר הוא כרמלית. שבות יעקב ח"ב סי' נו"ן ע"ש:

ד

שאין צריך. ועכ"פ צריך שיאמר שמכיר באותו חולי כמ"ש סי' תרי"ח ועכ"פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפי' להקל. מ"א ע"ש:

ה

וכן נוהגים. וט"ז חולק ע"ז וכתב דיש חשש שמא אתה מכשיל לעתיד באם שיראו עכשיו שאין עושין רק ע"י עכו"ם יסברו שיש איסור ע"י ישראל ולפעמים לא יהיה עכו"ם מצוי וע"י זה יסתכן החולה במה שימתינו על העכו"ם והאריך הט"ז בראיות ומסיים עיקרא דמילתא שלא ישגיח על העכו"ם כל עיקר אע"פ שהעכו"ם לפנינו ואף שכתב רמ"א וכן נוהגין אין מזה ראיה דלאו מנהג ותיקין הוא זה עכ"ל ע"ש:

ו

מתקן. נפל תינוק לבור עוקר חוליא אע"פ שהוא מתקן מדרגה. רמב"ם עי' מגן אברהם:

ז

שוחטים. כי בנבלה יעשה עבירה בכל כזית וכזית הר"ן עיין שם. ויש להקשות על הר"ן דאמרינן ביומא מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל תחלה טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה כי פליגי בדלא אפשר מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה מ"ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוני וכו' ע"ש ולפי דעת הר"ן קשה למאי דאמרינן דמאכילין אותו טבל הא כל זית וזית חייב וא"כ מוטב שיפריש ממנו תרומה ויאכילנו חולין בפני עצמו ותרומה בפני עצמה דממעט באיסור עדיף טפי וגם למ"ד דמאכילין אותו תרומה אמאי הוצרך לתת טעם דטבל חמור ותרומה חזיא לכהן תיפוק ליה דאפי' נימא דטבל ותרומה שווים מ"מ מוטב שיאכילנו תרומה משום דקא ממעט באיסור ממה שיאכילנו טבל דמפיש באיסור דעל כל זית וזית חייב וק"ל. ועתה חדשים מקרוב באו ספר פרשת דרכים וראיתי שם שהקשה כן ע"ש פלפול חריף ודרוש נחמד ע"ז. ועיין מה שתירץ ע"ז היד אהרן וכתב הגמ"ר אם צריכים לחמם לו יין ימלא ישראל ויחם העכו"ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת ע"כ. וכתב בד"מ שכיון שאיסורו מדבריהם מותר וגם איסורו קל מאוד ע"כ וגם בתשובתו מתיר רמ"א אפי' לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם ועיין ביו"ד סי' קכ"ה ס"י דאפשר בלא ניסוך ועיין סי' שי"ח ס"ג מ"א. וט"ז כתב דטוב שישראל יחמם כי אם יתנסך אז על כל טפה וטפה ששותה עושה איסור כמו הטעם בנבילה וכ"פ הב"ח ע"ש:

ח

אומרים לעכו"ם. דוקא שצריך לה בשבת עצמו. רד"ך מ"א:

ט

עושין בשינוי. והיא הסברא הג' שנראים דבריו ועיין סעיף זה בב"י ובאחרונים וביד אהרן:

י

תבשיל. ומותר להאכילו מוקצה בידים אם א"א בע"א. או"ה:

יא

לחולה לסייעו. היינו שבלא"ה נמי מתעבדא אלא שמסייע קצת כגון עכו"ם שכוחל העין וישראל סוגר ופותח העין שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי הישראל אסור ומשמע שם דאפי' במלאכה דאורייתא מסייע אין בו ממש מ"א. וכתב הט"ז כבר כתבנו דהסיוע תהיה דוקא בשעה שהעכו"ם עוסק בה ולא שיקדים לפניו כלל עיין מ"א ס"ק ב'. וכתב עוד דמלשון זה משמע דדוקא להחולה הותר בסיוע קצת אבל לא לאחר ואיני יודע בה טעם לחלק ונראה דלאו דוקא קאמר לחולה אלא ה"ה באחר ע"ש:

יב

מותר. ואם נשאר למו"ש אסור לבריא ואפי' לדידיה אם הבריא ט"ז ועיין סי' שי"ח ס"ק ה' מש"ש:

יג

ורוק תפל. כל שלא טעם כלום משניעור והוא חזק ומוכחא מילתא דלרפואה מכוין. ואם רוחץ פיו במים ואח"כ מעבירם על עיניו שרי וכתב רש"ל דמי שלא יכול לפתוח העינים יכול ללחלחן ברוק תפל דאין זה חשוב רפואה אלא לפתוח עינים מכוין וכן כתב הב"ח:

יד

קילורין. ודוקא ברכה אבל בעבה אסור וכמ"ש סימן רנ"ב סעיף ה':

טו

דליכא. צ"ל דליכא צערא אלא תענוג. ב"ח:

טז

מוך. אפי' חמין לחוד אסור משום סחיטה גמרא. אבל שמן לחוד לא גזרינן כמ"ש סימן שי"ט ועיין סי' ש"א סעיף מ"ו. מ"א:

יז

מעלי גפנים. וה"ה כל עלים שהם מרפאים וכ"ש שאסור ליתן צו"ק זאל"ב על המכה שאין בה נקב. מ"א ע"ש ס"ק ל"ג:

יח

ע"ג כלי. אבל הסירה במזיד אסור להחזירה. ש"ל:

יט

וע"י עכו"ם. היינו שמצטער הרבה דאם לא היה אלא מיחוש הא כתב ב"י בשם הר"ן דאסור אפי' עכו"ם. אחרונים ועיין סי"ז:

כ

לומר וכו'. דוקא כשחלה כל גופו או שיש סכנת אבר דהא מירוח רטיה מלאכה דאורייתא הוא דחייב משום ממחק ואסור כמ"ש סימן ש"ז ס"ה. מ"א:

כא

להוציא. ואסור לחוך שחין שמוציא דם ולא דמי לליחה דהוא מפקיד פקיד. מותר ליטול הקוץ במחט ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה. מ"א ע"ש:

כב

ידו. ועל גב ידיו ורגלו מותר כמ"ש ס"ו:

כג

ומצערות. ואם אין מצערות אותו אסור אעפ"י שהם כלפי מעלה:

כד

לא יגמע. וכ"ש שאסור לומר לעכו"ם לעשות לו דבר ר"ן. ופשוט שלא מיירי כאן אלא במיחוש בעלמא אבל אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובשביל זה נחלה שאר הגוף שרי לעשות כל הרפואות כדלעיל ס"ג. ט"ז:

כה

לא יערענו. פי' שישהא השמן בפיו דמוכח מילתא דלרפואה עביד ואפי' ע"י אניגרון אסור. ב"י בשם הרמב"ם:

כו

אבל בולע. ואם אין דרך הבריאים לבלעו אסור. מ"א:

כז

לינק. שזה דוקא רפואתו:

כח

לינק. עיין מ"א:

כט

דלית בו. וצערא יתירא נמי ליכא שם הא לאו הכי שרי עיין סי"ז. מ"א:

ל

בריאים. יש מוחקים בריאים וגורסים דברים ופירוש כלומר אעפ"י שקשה לשינים ומוכח מילתא שעושה לרפואה לגבי מעיים שרי מ"א. ומכאן יש להתיר לנשוף בחוטמו עשב הטיטו"ן בשבת אעפ"י שינשוף אותו בשביל הנזילה כיון שרוב העולם נושפין אותו בחול הלק"ט ח"א סי' ק"א. ועיין ס"ק ל"ב מש"ש בשם הט"ז:

לא

למשכב שרי. לאכול ולשתות ואפי' ישראל אחר מותר לעשות לו דבר שהוא משום שבות כמ"ש סי"ז מ"א. וט"ז וב"ח אסרו בכל ענין בחולה שאין בו סכנה ע"ש. ועי' יד אהרן. ודע הא דכתב הש"ע דאם אין לו שום מיחוש מותר היינו ששותה או אוכל אותו לרעבו ולצמאו וכ"כ הטור בהדיא. אבל אם עושה לרפואה אסור אעפ"י שהוא בריא פוסקים ועיין מ"א:

לב

לסוך. דמה שמפקח שכרותו ממנו אין זה רפואה ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיג השכרות כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים ג"כ אעפ"י שאינו שכור ושייך בו גזירת שחיקת סמנים ט"ז. ועיין ס"ק למ"ד מש"ש:

לג

שדורס. עיין ט"ז מש"ש בזה:

לד

לדחוק. שמא יבוא להשקותו סמנים המשלשלים:

לה

ובמי טבריא. אין רוחצין במים שמשלשלים ולא בטיט שטובעין בו וכו' מפני שכל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג עכ"ל רמב"ם בפכ"א. וא"כ אסור לשתות משקה המשלשל דאין לך צער גדול מזה ועיין מ"ש סל"ז וסמ"ב. ונ"ל דבמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור בשבת. מ"א:

לו

מחזירין. צ"ע דבגמרא לא התירו אלא להחזיר השבר דהיינו עצם הנשבר אבל עצם שיצא ממקומו אסור דהא אפילו לשפשפו אסור וכמ"ש סעיף ל' לכן אין להקל. מ"א וכ"כ הכנה"ג:

לז

שהדם יצבע. ואף ע"ג דמקלקל פטור מ"מ אסור. רקנ"ט ונ"ל דבבגד אדום פשיטא דאסור. מ"א ועיין ססי' ש"ך:

לח

דם. ומכאן משמע למי שיש לו פונטנעל"י שאסור להחליף הבגד או הנייר שמושך ליחה וגם לפעמים מוציא דם וצובע הבגד כנה"ג בשם הזכרונות. והמ"א בס"ק ל"ג התיר להחליף בגד אחר דאם לא יחליף יסריח וגדול כבוד הבריות ועוד דאית ליה צערא. עוד כתב אם נסתם קצת הנקב צ"ע אם מותר ליתן לתוכו קטניות שיפתח דהכא ודאי כוונתו שישאר פתוח או דלמא כיון שהוא פתוח כבר שרי וכמ"ש סימן שי"ד ס"ג וה"ה נקב שבמכה שכבר נפתח צ"ע כנה"ג ורטייה מותר ליתן על הפונטנעל"י כמ"ש סכ"ז ומלשון הש"ע משמע דאפי' יש בו נקב ובא להרחיבו אסור ובספר ראב"ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה ואם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחה דפסיק רישיה הוא ועיין מ"א ס"ק ל"ג. להעמיד לחולה בשבת עלוקה שקורין נוגל"ן משמע במ"א ס"ק נ"ג דאסור (והמוציא) [והמוצץ] דם בפיו אסור דהוי חבורה רש"י. וא"כ אסור למצוץ דם שבין השינים ואפשר דהוי אב מלאכה. מ"א:

לט

קורי. ויש מפקפקים לאסור משום שמרפא. ב"י:

מ

בנחת. וכ"ש דאסור לעשות קריסטיאו"ר אפי' הוכנה מאתמול ואפי' ע"י שינוי אם לא בחולה כמ"ש סי"ז ויזהר שלא יבא לידי מלאכה דאורייתא. ואם אפשר ע"י עכו"ם יעשה ע"י עכו"ם מ"א. ועיין הלק"ט ח"ב סי' ל"ח אם מחללין שבת על חרש ושוטה:

א

ה"ה בפ"כ מה"ש וש"פ וכן פי' הב"י דברי הטור

ב

שבת ק"ט ויומא פ"ד רמב"ם בפ"ג

ג

טור וה"ה שם בשם הירושלמי

ד

ע"ז כ"א

ה

הר"ן בפ' י"ד דשבת בשם ר' יונה והרשב"א

ו

שם בט"ז

ז

רמב"ן בספר תורת האדם

ח

שם

ט

שבת קנט וע"ז כ"ח

י

יומא פ"ד

יא

שבת בפכ"א

יב

ע"ז כ"א

יג

כפירש"י ור"ן

יד

כפירושם שם

טו

שם הר"ן

טז

פסחים כה

יז

סא"ח וכ"כ הר"ר שם טוב

יח

ע"ז כ"ח

יט

יומא פ"ד ברייתא לענין להאכילו בי"ה ומשם למדו לענין שבת

כ

טור בשם ר"י

כא

שם בגמ' בפי' המשנה וברייתא

כב

שם ברייתא:

כג

הרמב"ם בפ"ה

כד

שם

כה

רא"ש ביומא בתשו' כלל כ"ז

כו

מנחות ס"ד מימרא דרבה

כז

שם בעיא דנפשטא

כח

כן פי' ר"ן בפי"ד דשבת מימרא דרב המנונא דבר שאין בו סכנה וכו' בשבת קכ"ט

כט

טור וכן כתב הרא"ש בפ"ב דע"א והר"ן בפ' י"ד דשבת

ל

טור מדברי רמב"ם

לא

הר"ן בפרק י"ד דשבת

לב

טור בשם הרמב"ן

לג

שם בשם הרמב"ם בפ"ב דשבת

לד

שבת קכ"ט

לה

ר"י בשם רמב"ם ממ"ש בפכ"א והר"ן בפרק ב' דע"א

לו

שבת ק"ח

לז

טור מהא דקילורין דלקמן ומדברי רש"י שם

לח

שם בגמרא

לט

שם

מ

שם

מא

טור ושם בפרש"י

מב

שבת נ"ג בריי'

מג

טור והמרדכי שם

מד

שם בגמ'

מה

שם קל"ד וכשמואל וכפירוש התוספות

מו

שם ברייתא

מז

שם ברייתא

מח

שם בגמ' וכפי' הרי"ף רש"י לפירוש הרא"ש

מט

שם בפרש"י

נ

סמ"ג בשם הירושלמי פרק ו' דשבת

נא

עירובין ק"ב ברייתא וכת"ק וכ"כ הרי"ף שם בגירסא דידן ובפ' י"ט דשבת

נב

רמב"ם בפרק ב'

נג

עירובין שם

נד

סמ"ג בשם הירושלמי פרק ו' דשבת

נה

משנה פרק ב' דעדיות ולשון רמב"ם בפרק י' מהלכות שבת

נו

שם כמפרש לה שמואל שבת קי"ז

נז

שם ק"ט

נח

שם קמ"ו משנ'

נט

שם נ"ד ברייתא

ס

שם בגמ'

סא

שם

סב

שם

סג

שם קי"א משנה וכדמפרש לה אביי

סד

ברכות ל"ו ברייתא וכפירוש הרמב"ם בפכ"ח מהלכות שבת

סה

כתובות ס' והביאה הרי"ף בפרק כ"ב דשבת

סו

תוספות ביבמות קי"ג בשם ר"ת וסמ"ג

סז

ש"ל בשם תוס'

סח

ר"ב

סט

תוס' כתובות הרי"ף והרא"ש פרק י"ד דשבת ורמב"ם בפכ"א

ע

שבת ק"ט משנה וגמרא

עא

טור ממשמעות הגמרא ולרעבון ולמאי דנקט לאו דוקא:

עב

המרדכי שם

עג

שבת קמ"ז

עד

הרי"ף ורא"ש שם

עה

שם ס"ז

עו

שם

עז

שם קמ"ז וכפי' הרמב"ם בפכ"א מה"ש

עח

שם ברמב"ם

עט

אגב שיטפא מילי דרמב"ם חוזר ושנאו כאן ונתבאר בס"מ

פ

ע"א כ"ח ופירוש רש"י גידי האוזן שפעמים יורדים למטה ומתפרקים הלחים

פא

שם כ"ט)

פב

רמב"ם בפרק כ"א

פג

שבת כ"ט ברייתא וגמרא

פד

שם בגמרא וכן כתב רמב"ם בפרק כ"א ושאר פוסקים

פה

חלק ק"א ברייתא

פו

רש"י שם

פז

שם בברייתא

פח

שבת קמ"ו ובגמ' ודלא כסתם משנה

פט

ש"ל בשם ספר יראים

צ

כל בו

צא

ב"י:

א

ס"א מי שיש כו' אסור כו' ואפי'. דאפי' בדברים המותרים אסור לעשות לו כמ"ש במתני' ק"ט ב' ושם קי"א א' ובתוספת' הביאו הרי"ף והרא"ש מי שנטרפ' ידו כו' ושם אין לועסין כו' כמ"ש בס' ל"ו ושם קמ"ז א' במתני' וחמין ושמן על המכה וחזרת רטייה וברכות ל"ו א' וכ"ש ע"י א"י שהוא שבות ולא התירו אלא לחולה וז"ש והוא כו' כבריא. וז"ש שיש לו מיחוש בעלמא כמ"ש קי"א החושש כו' ואמרו בע"ז כ"ח א' חושש הוא דלא הא כאיב ליה טובא כו' וכמ"ש בס"ג:

ב

גזירה. כ"מ שם נ"ג ב' ולא התירו באדם שם אלא מפני שנראה כו':

א

ס"ג ושינים עצמן. בעיא דלא אפשיטא וספק נפשות להקל כמ"ש ביומא פ"ג א':

ב

ודוקא. כמ"ש מכה של חלל:

ג

אבל מיחושים. כמש"ש חושש הוא דלא אע"ג דלפ"ז הוא ג"כ בכלל החלל:

ד

מיהו. כמ"ש שם אבל כאיב ליה טובא כו' ונקטינן כהאי סברא כנ"ל וע' סי"ז או כו':

א

ס"ד מכה של. שם ורש"י ל"ג לה שם אבל הרי"ף וכל הפוסקים גורסין לה:

ב

ואפי' כו' אבל. כמו חיה מג' עד ז' שא"צ אומד ועסי' ש"ל ס"ד:

א

ס"ה מכה שאינה. מדאמרינן שם כל מכה שמחללין כו' א"ד כל מכה שהיא של חלל כו' ושם כל מכה שצריכה אומד מחללין כו' ור"ל ע"י אומד דבזה היא חלוקה ממכה של חלל:

ב

נשאלין בבקי ובחולה כו'. יומא פ"ג א' רופא אומר כו' חולה כו':

ג

או שיעשה. כמ"ש בפ' אע"פ חזא ר"א לאמימר כו' ש"מ דכי חוור אפיה חיישינן לסכנתא ע"ש:

א

ס"ו וכן מי שבלע. ע"ז י"ב ב':

ב

וכן מי שנשכו. יומא פ"ג א' ואף רבנן ל"פ אלא בהאי רפואה:

ג

או אחד. שם ב' דתניא מי כו' וע' שבת קכ"א ב':

ד

אפי' ספק. שם דחמשה נהרגין אפי' לא רצו ואפילו לר' יהודה לשיטת הרמב"ם שם שפ' כר"י פ' דנהרגין כו' וכמ"ש יומא פ"ג א' ע"ש:

א

ס"ז על כל. ר"ל אפי' אינה ע"ג יד ורגל וע' תו' שם ד"ה מכה שע"ג כו':

ב

שנעשית. פדעתא:

ג

ברזל. כמ"ש רש"י ותוס' מכת חרב ול"ד חרב במ"ש במרדכי שם והג"מ:

ד

ועל שחין. ענבתא:

ה

ועל מי שיש. שם וכפירש"י:

ו

או. כפי' הרמב"ם ורי"ו:

א

ס"ח מי. ע' בכורות ל"ג ב' וההיא דשבת נ' ב' צ"ל דידוע שאינו רק מיחוש בעלמא:

א

ס"ט או בעינו. ע"ז שם עין שמרדה כו':

ב

ויש. שם ובמקום דיצא גורס צירא והשמיט בש"ע קדחתא ורמב"ם וטור כתבו:

א

ס"י כל חולי כו' אע"פ. כנ"ל ממ"ש כל מכה כו' וא"ד כו' ושם כל שצריכה אומד כו':

ב

רופא כו'. יומא פ"ג א':

ג

ויש מי. יומא שם חולה אומר צריך ועהג"מ פ' מפנין:

ד

וי"א דוקא. שם פ"ד ב' ואין אומרים יעשו ע"פ נשים וע"פ עו"ג וכפרש"י שם ובסתם מיירי וערא"ש שם:

ה

מי שרוצים. שבת ד' א' וכתי' ראשון דתו' ד"ה וכי. שאני פ"ו דמצוה כו' אבל בלא"ה אף שיתחייב סקילה כמ"ש שם (ועמש"ל בסי' ש"ו סי"ד):

א

ס"יב כשמחללין. כגי' הרי"ף והשמיט כותים שהן עכשיו כעו"ג:

ב

אלא כו'. למעוטי אינך שלשה:

ג

וי"א דאם. שבת קכ"ח ב' ושם קל"ג א' במתני' וע"ש תוס' ד"ה לועס כו'. רמב"ן:

ד

ואם. ר"ל דזה יותר טוב מלעשות אפילו ע"י עו"ג כמ"ש בסי"ז ע"ש ומ"ש ביומא שם ואין עושים ע"י עו"ג היינו במקום שיש לחוש שיתעצל וז"ש אבל במקום כו':

א

ס"יד היה חולה. כמו בי"ט שמותר שחיטה אע"ג שהיא עשה ול"ת:

א

ס"טז אמדוהו כו'. כ"מ שם בההיא בעיא ושם פשיטא כו' דע"כ ל"ק ר' ישמעאל כו'. ובכה"ג דומיא דר' ישמעאל:

ב

ואם. כמ"ש ביומא שם ואין עושין ע"י עו"ג וכמ"ש תוס' שם:

א

ס"יז חולה שנפל. כמש"ש צרכי חולה:

ב

או שיש כו'. כמ"ש בע"ז שם הא כאיב ליה טובא כו' וקי"ל כי ולאפוקי מיחוש בעלמא כמ"ש בס"א:

ג

אומרים. שבת קכ"ט א' י"ט כ"כ א':

ד

אבל אין. כמש"ש אין מחללין עליה אבל עושין כו':

ה

אפי' יש. ע"ז שם כ"ח ב' סבור מינה כו' אבל משחק ואתויי כו' פקעה עינא ומתה כו' מ"ט דשורייני דעינא כו' הלא"ה אסור:

ו

ולחלל כו'. אבאר תחלה סברא השלישית שהיא עיקר שכ"פ רוב הפוסקים וש"ע. וי"א שאם. כמ"ש בכתובות ס' א' גונח יונק כו' מ"ט מפרק כו' אבל בלא שינוי לא כמ"ש בשבת ל' א' והדתני ר' אושעיא אם כו' ושם קל"ד אין טורפין כו' ובפ"ב דיו"ט כ"ב א' מאי דעתך כו' והא כו'. ואם יש כו'. ע"ז שם סבור מינה ה"מ היכא דשחיקי סמנים כו' ואע"ג דקס"ד שאין בו רק סכנת אבר וכוחל שבות כמ"ש בשבת צ"ד ב'. ושם קכ"ח א' מחזירין את כו': וס' השנית דאפי' ע"י שינוי אסור באין סכנת אבר. הוא הר"ן שכ' בפ' חבית על הא דגונח משום דא"א ע"י עו"ג דרפואת החלב הוא כשהוא רותח כמ"ש בב"ק פ' א' ומ"מ בא"א בע"א מודה להרמב"ן ואח"כ ג"כ ס' הרמב"ן ע"ש. וסברא ראשונה הוא הרמב"ם שכ' בפ"ב ואם היו צריכין לדברים שאין בהם מלאכה עושים אפילו ישראל לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר ולא חילק בין סכנת אבר או לא וכ' המ"מ ומיירי בחולי כולל כל הגוף אבל באבר אחד לא וזה שלא התירו לכחול עינא בפ"ב די"ט בעצמו וההיא דאין טורפין כו' נראה מדבריו שפ' כר"מ שטורפין. וס' הרביעית. הוא פי' כ"מ על הרמב"ם דכל שחשיב מעלין כו' אין בהם סמך למלאכה דאורייתא וההיא דאסור במלאכה שנסמך מן התורה כמו כוחל משום צובע ואין חילוק בין כולל כל הגוף או לא. נמצא דלרמב"ן ור"ן חילוק בין סכנת אבר או לא אלא שהוסיף הרמב"ן דע"י שינוי לעול' מותר ולהרמב"ם אין חילוק רק בחולי כולל או לא למ"מ או מלאכה נסמכת לפי' הכ"מ וע' ס' מ"ג שכל א' מאלו כו':

ז

מותר לומר כו' דסתם צרכי כו'. קמ"א ב' בתינוק שיש לו כו' והתירו לו שבות ע"י שינוי כמש"ל וי"א שאם אין בו כו' וה"ה ע"י א"י דמותר לכ"ע וכמ"ש הר"ן דהא דהתירו ע"י שנוי משום דא"א בא"י ואף הרמב"ן מודה דע"י א"י יותר קל דשבות דלית בה מעשה הוא ומותר בכל חולה כנ"ל:

ח

וכל כו' אבל כשעושה. י"ט כ"ב א':

א

ס"יח הקיז. אבל חולה לא כמש"ש סבור כו' ולא אדחיא במסקנא הא דסד"א בימות החמה לא והקיז שאני דסכנה הוא. רמב"ם ומ"מ ורש"י וכל הפוסקין חולקין עליו:

א

ס"יט חולה. כמ"ש שם כל צרכי חולה כו' ומ' אף לבשל:

א

ס"כב אבל לא. מהא דשלג נ"א ב' וכמ"ש בסי' שכ"ו ס"י בהג"ה:

א

ס"כג וחדשים. כפי' הרי"ף:

ב

וה"מ. כפירש"י וכ' הרא"ש אפשר שגם רש"י מודה לפי' הרי"ף ע"ש:

א

ס"כד נותנים כו' חוץ. ירושלמי פ"ו הלכה ב'. ר"י בר בון בשם ר' יוסי מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה שאינה אלא כמשמרה ר' אבין בשם רבנן דתמן נותנין עלה ע"ג מכה בשבת שאינה אלא כמשמרה א"ר תנחום חוץ מעלי גפני' שהם לרפואה:

ב

ואין נותנין גמי כו'. מתניתין סוף עירובין ק"ג ב' כהן שלקה כו' אבל צלצול מותר מרדכי פ"ק דשבת סי' ש"מ בשם הר"ש וכ"ה שם בגמ' ק"ד א' ולר"י אדאשמועינן כו' וערש"י שם ד"ה דגמי כו' ותוס' שם ד"ה לשמעינן כו' וע' בהג"א שם ד"ה והטעם כו' וכ"ה בסמ"ג ט"ו ב' תנן בפ' המוצא תפילין כו' שלא היה בנוסחתו בעירובין שם ולר' יוחנן כו' אלא בזבחים לבד וכ' שם וכ"מ בירושלמי דפט"ז דשבת דאמרי' שם ר' לקה באצבעו בשבת נתן עליה ספוג מבפנים וקשר עליה גמי יבש מבחוץ למדנו כו' וכן בתוספתא דכלים שהרופא נותנו כו' ואני רגיל לפרש דגמי יבש מפני שמרפא וגמי לח מפני שמוציא דם. וכל זה הדוחק דחקו כמש"ש דומיא דהנך בבי דפירקין קל"ד ב' שם דמשמע דמשום גזירה דסיפא דכאן וכאן אסור אבל דברי התוס' א"א לפרש כן דמה שנסתפקו אם צלצול אסור דהא בגי' והא קמ"ל דגמי מסי וכמ"ש הסמ"ג בעצמו ואפשר לומר לדבריהם די"ל דצלצול נמי מסי וה"ק דגמי נמי מסי אבל כל זה דוחק לכך כתב ונראה לר"י כו' דכ"ז דחקו מפני הקושיא דמא ס"ד דמקשה וכמש"ש ולתי' אתי שפיר:

א

ס"כה רטיה כו'. עמ"א בשם ש"ל והביאו ב"י דאם נטל בידים אסור להחזירה וכ' ב"י שא"י מנין לו אבל הוא מתניתין ערוכה מחזירין רטיה במקדש אבל כו' ולא חילק בין קרקע כו' ול"פ ר"י ות"ק משום דנטלה בידים וערש"י שם וכ"כ הר"ן בהדיא שם ע"ש ודלא כפי' הרז"ה והרע"ב ותמיה לי שנעלמו ממנו דברי הר"ן:

ב

וע"י כו' מותר וכו' ואסור. עמ"א:

ג

כי אם. צ"ע:

א

ס"לא ופירש"י כו' ור"ת כו'. ע' בנדה י"ג א' וע' תוס' שם וע' בפ"ז דבכורות מ"ה א' במתני' למטה מן הפרק כו' אלא שבגמרא קרי לה למעלה וע' רש"י שם ד"ה למעלה דברייתא כו' וע' נזיר ב' ב' ומ"מ הסוגיא שם כרש"י:

א

ס"לב אבל בולע כו'. לשון הרמב"ם שמן הרבה ומפרש מש"ש נותן לתוך אניגרון ל"ד אלא משום דאין דרך לבלוע שמן הרבה כ"א ע"י אניגרון ולמד זה מחומץ כנ"ל:

א

ס"לג וי"א. יבמות קי"ד א' וכפי' ר"ת שם וס' הראשונה ס"ל דהתם איירי ג"כ בחולה וסובר דפליגא אר' מרנוס והלכה כר' מרינוס כמו שפ' ר' יוסף וראיה מדקאמר הלכה מכלל דפליגי ר"י שם וכ"כ הרי"ף ועמ"א:

א

ס"לד לא תיקל. תוספתא סוף פ' עשירי:

א

ס"לו ולא שפין בו. לשון התוספתא בסם וע' ב"ח:

א

ס"לז לקצת דברים. כצ"ל. מ"א וכמש"ש ק"י א':

ב

ודוקא. כו'. עמ"א:

ג

אבל אם כו'. עיין תוס' י"ח א' ד"ה ומתרפאת כו' וי"ל כו' ועמש"ש מהתוספתא וע' סל"ח:

ד

וכן אם. ואף דברים האסור לבריא מותר לו כגון מלאכה גמורה ע"י א"י וכ"ש דבר המותר לבריא. תה"א:

א

סל"ח מותר לאכול. נלמד מסל"ו ואם משום כו'. כיון דלאו לרפואה. שם:

א

סל"ט ואם מצטער. כמ"ש קכ"ט א' והא קעבר מר כו':

ב

ובשבת גמ' שם:

ג

ואסור לדחוק. קכ"ג אסובי ינוקא כו' ופ' כר"נ. מ"מ. ואפשר משום דהאידנא לאו אורחיה ואף ר"נ מודה כמש"ש ולפי' ניחא מ"ש התוס' שם וקשה דמייתי לה כו' ולפי' הרמב"ם ניחא דדמי לה:

א

ס"מג ולהעלות אזנים. ע"ז כ"ט א':

ב

בין כו'. כא"ד שם שידוע דפוסק בכ"מ כא"ד ומפ' מ"ש אבל לא ביד לאו משום איסורא אלא כמש"ש משום דמזרף זריף ור"ל משום סכנה ואין ענין לשבת וגי' ביד במקום בסם:

ג

דהיינו תנוך. רש"י שם בל"א ועיקר:

ד

שכ"א מאלו. כמ"ש בסי"ז ועמש"ש:

א

ס"מד ודוקא. משמע דקאי אף ארעים שבים הגדול וכפירש"י שם ד"ה ברעים כו':

א

ס"מו והוא. שם ארשב"ג בד"א כו':

א

ס"מז עצם שיצא. צ"ע ועמ"א:

א

ס"מח ואסור. מתניתין בעירובין ק"ג ב':

ב

וי"א. ובב"י חוכך בזה לפי שמרפא וז"ש וי"א:

א

ס"מט אסור. ע' שבת פ"א א':

א

ודוקא שנתקלקל וכו' אבל מיחושים וכו' – הנה דין זה הוא מהרשב"א בשם ר"י ומובא במ"מ ע"ש ומשמע מסתימת לשונו שם דאפילו היכי דכאיב ליה טובא מבפנים בחלל הגוף אינם עדיין בכלל מכה של חלל כ"ז שלא נתקלקל אחד מאברים הפנימיים אולם בביאור הגר"א ממה שציין המקור על דבריהם ממה שאמרו שם בגמרא חושש הוא דלא וכו' משמע היכא דכאיב ליה טובא מחללין ואולי יש לדחות דגבי שיניים דהם אקושי ואין שייך בהם שם מכה כ"כ כיון דכאיב ליה טובא יצא מכלל מיחוש ודינו כמכה של חלל משא"כ בשאר אברים פנימים כ"ז שלא נעשה מכה או בועה עדיין הוא בכלל מיחוש בעלמא וצ"ע. ומ"מ אפשר לומר דאם כאיב ליה טובא באחד מאברים הפנימיים ומסופק לו שמא נתקלקל שם באיזה דבר ואין שם רופא בעיר לשאל דמותר לחלל שבת וליסע אחר רופא דאף במכה שאינה של חלל איתא לקמן בסוף ס"ה דאם נעשה אצל החולה ספק סכנה מחללין:

ב

ומצטער וכו' – עיין במ"ב במש"כ דבעינן שיחלה כל גופו עי"ז הוא מהמגן אברהם ובשו"ע של הגר"ז מצדד דאפשר שיהא מותר ע"י א"י אף בלא חלה כל גופו עי"ז ע"ש ולענ"ד ג"כ יש לעיין במה שכתב המגן אברהם דהוצאת שן הוא מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה ור"ל דבזה חייב אפילו למ"ד מקלקל בחבורה פטור דזה מתקן הוא הא הוא אינו מכוין רק להוציא השן והדם ממילא קאתי ואף דהוי פ"ר הא הוי עכ"פ פ"ר דלא איכפת ליה ואין איסורו אלא מדרבנן והנה למ"ד מקלקל בחבורה חייב חייב גם בזה כמו שכתב הגר"א בסימן של"א ס"י אבל למ"ד פטור אמאי חייב בזה ואף דע"י ישראל בודאי יש ליזהר בזה עכ"פ ע"י א"י אפשר דיש להקל אף באינו חולה כל גופו:

א

כל שרגילים וכו' – זהו לשון הרמב"ן בת"ה וכתב המ"מ דמזה משמע דאע"פ שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא עכ"ל ולענ"ד צ"ע דלפי הנראה הרבה פוסקים חולקים על סברא זו דהרי רש"י כתב חולה שאב"ס שאם לא יעשו לו רפואה זו לא ימות עכ"ל משמע דיש בו סכנה פירושו דמסוכן הוא אצל התרופה וכבר הביאו ב"י וכן פירש עוד ביומא פ"ד ע"ב ד"ה לא ספק וכו' ע"ש וכן פירש עוד בד"ה מפקחין ע"ש וכ"כ הר"ן באלפסי בכמה מקומות כפירש"י ועוד ראיה ממתניתין חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין ובלא אומדנא אין מאכילין כמבואר בתוס' מפנין קכ"ח ע"ב ד"ה קמ"ל ובמאירי שם ובתוס' ישנים יומא שם ומבואר בכמה ראשונים דמתניתין מיירי בחולה שיש בו סכנה אלמא דצריך אומדנא אם מסוכן לו התענית אע"פ דבחול בודאי היינו נותנים לו לטעום ממאכלות היפים לחולה אעפ"כ ביוה"כ בעינן אומדנא וכן פירש"י במתניתין שם ע"פ בקיאין אם יאמרו שאינו מסוכן אם אינו אוכל וממילא ה"ה לענין חילול שבת ועוד שהרי דעת ר"י שאין מאכילין אותו עד שנסתפק שמא ימות ואף לר"ת דפליג ע"ז כתב נמי אע"ג שהוא אינו אומר שימות מ"מ חיישינן שמא יתעלף ויסתכן ולא תלוי כלל באמירתו דהרבה פעמים אינו יודע אם הוא מסוכן אלמא דאפילו לדידיה נמי דוקא משום ספק סכנה אבל לא משום דטוב ויפה לו וכן הוא דעת התוספות ישנים בד"ה חולה עי"ש וכ"כ התוס' בפרק מפנין וכ"כ המאירי וז"ל יולדת שמחללין לא סוף דבר למה שהיא נעשה לרפואה אלא אפילו במה שנעשה ליישב דעתה אע"פ שבפרק אחרון דיומא החמירו שלא להאכיל אלא ע"פ מומחה מ"מ בכאן מתוך פחדה יכולה להסתכן ע"ש וכן נראה דעת הרשב"א בתשובה סימן רי"ד הנ"ל שהרי כתב דהא המסוכן מסוכן הוא אצל אכילה וכו' ונאכילהו ביוה"כ ע"ש אלמא דלא קשה לו אלא מטעם הראיה דהביא מפרק חרש דכל מסוכן מסוכן הוא אצל אכילה ג"כ אבל אי לא משום זה לא קשה ליה דנאכילהו ביוה"כ וע"כ דלא מחללינן כ"א להעביר הסכנה גם מדברי הרמב"ן בעצמו אין ראיה כ"כ דהא דכתב עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות מסתברא שאין כוונתו אפילו לדבר שאינו להעביר הסכנה אלא כיון דמיירי שאין כאן בקי ואינם יודעין מה לעשות להכי אמר שיעשו כל הדברים שעושין בחול להעביר הסכנה לפי הבנתם אבל אה"נ דגם לפי הבנתם אינם רשאין לעשות לו דברים שאפילו בחול יודעין הם בעצמם שאינה להעביר הסכנה ומש"כ ממאכלים ורפואות היינו מאכלים הקלים שרגילים לתת דלחולה שלא יתחלש שגם מניעת דבר זה יהיה לפעמים סיבה לחזק חליו ויוכל לבוא לידי סכנה ואביא ראיה לדברינו מדברי הרמב"ן בעצמו בתה"א וז"ל לא נצרכא אלא בסומא מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קמ"ל יתובי דעתיה דחולה בעלמא מחללינן שבתא במלתא דמסתכנא בה עכ"ל הרי מוכח דיתובי דעתא דחיה אינה כ"א משום דקים להו לחכמים דמסתכנא בה וכן משמע עוד במאירי פרק ח' שרצים ובר"ן שכתבו ואין אומרים שלא נחמם עד שיאמרו הרופאים בודאי שאם נחמם לו יתרפא אבל אם היה ספק להם אם יתרפא לא נחמם לו קמ"ל עי"ש הרי דלא מיעטה הברייתא כ"א ספק רפואה אבל היכא דאין ספק כלל שיתרפא החולה עי"ז רק שטוב ויפה הוא לו בודאי אין מחללין וכן משמע לכאורה פשטיות הסוגיא בפרק אין מפנין דקאמר שם עושין מדורה לחיה סבר מינה לחיה אין לחולה לא אע"ג דבודאי טוב הוא לחולה אעפ"כ אינו מסוכן לזה עד דאסיק הגמרא דגם לחולה יש חשש סכנה עי"ש ובפרט לפי דעת הרמב"ם דגם למסקנא אין מחללין לחולה ורק דוקא לחיה שהקור מזיק לה הרבה אלא שהמגיד משנה כתב דמשמע לחולה שיש בו סכנה אפילו דבר שאינו נחוץ לפק"נ נמי עבדינן ואוקמה לסוגיא דמיירי בחולה שאין בו סכנה אמנם שיטה זו קשה דא"כ לרוב הפוסקים דסברי דמסקנת הגמרא דגם לחולה עושין לו מדורה א"כ יתחדש לנו דחולה שאין בו סכנה עושין לו מדורה ע"י ישראל וזה לא נשמע משום פוסק וכ"כ בחידושי הרמב"ם המובאים בספר שמן רוקח שדעת הרמב"ם שאין עושין מדורה לחולה אפילו יש בו סכנה והוא מספר הבתים עי"ש וכן מבואר בשלטי הגבורים פ' מפנין עי"ש.
והנה מלבד דעת המ"מ מצאתי עוד איזה פוסקים דמשמע דס"ל כדבריו וז"ל התשב"ץ ח"א סי' נ"ד ואפילו הדלקה והבערה שהוא מלאכה גמורה עושין אותה בשביל חולה שיש בו סכנה אע"פ שאין עיקר רפואתו בהדלקת הנר אלא שצריכין אנו לצרכי רפואתו והכי תניא בפרק מפנין אם היתה צריכה לנר וכו' מכאן נראה שאפילו משום ישוב דעתו של חולה אפילו אינו צריך לרפואתו אלא ישוב דעתו בלבד וה"ה שאר מלאכות שהחולה מתיישב דעתו בהם שעושין אותן בשבת עכ"ל ומשמע לכאורה דס"ל כהמגיד וכן מצאתי עוד למאירי שלהי יומא בדברי המתחיל בין להשקותו בין לרפואתו שכתב אע"פ שרחיצה זו של חיזוק אבריו אין בה צורך למהירות והו"ל למימר שנמתין לה כדי שלא יתחלל שבת שמ"מ ממהרת היא בחיזוק אבריו ואין משהין לה שום דבר תועלת לגמור רפואת החולה עכ"ל גם מזה משמע לכאורה דס"ל כהמגיד משנה איברא דצ"ע בדעתו דהרי לעיל הבאנו אותו בשיטת האוסרין וכדמוכח בהדיא בדבריו בפ' אין מפנין ואפשר דחיזוק אבריו נמי פעמים שמוציא אותו מחזקת סכנה. והנה מצאתי באו"ז בהלכות יולדת פלוגתא בענין זה וז"ל ר' גרשום התיר ליולדת שילדה ז' ימים לפני הפסח להחם לה חמין בליל פסח וה"ר אליעזר אוסר ואמר דסברת הלכה זו אינה ברחיצה כי לא הותר לחלל שבת אלא בדברים שיש בהם פקוח נפש עי"ש שהאריך ולכאורה משמע מזה דסברת הר"ר גרשום כדעת המגיד אך אין ראיה דאפשר דס"ל דגם ברחיצה איכא נמי פק"נ [וכן הוא דעת כמה ראשונים עיין לקמן בסי' של"א].
נחזור לעניננו דמוכח מהני פוסקים שהבאתי למעלה היינו רש"י ור"ת ור"י ותו"י דיומא ותוספות פרק מפנין ומאירי שם ורשב"א בתשובה והאו"ז בשם הר"ר אליעזר דכל היכא דאינו מסוכן לדבר זה אין מחללים וכן הוא משמעות הר"ן שהעתיק כפירש"י בכל המקומות וגם ממה שכתב בפ' ח' שרצים בד"ה שמא יבריא וכמו"ש למעלה וגם דעת הרמב"ן לפי מה שצדדנו משמע ג"כ דס"ל הכי ודברי ר' גרשום אינו מבואר בהדיא שחולק ע"ז וכנ"ל ולא נשאר לנו להקל כ"א דעת המגיד ומשמעות התשב"ץ ומשמעות המאירי דיומא [ואף שמוכרחין אנו לחלק לדבריו שלא יסתור א"ע וכנ"ל] א"כ בודאי היה מהנכון להחמיר באיסורי תורה ובפרט שהוא שלא במקום סכנה וגם ברקנט"י סימן ק"ד כתב וז"ל יש אומרים דהא דאמרינן במסוכן דוחה שבת היינו דברים שאם לא יעשה אותן יבוא לידי קלקול גדול אבל בדברים שאין להם צורך הרבה אין מחללים את השבת ויש מתירים ונראים דברי האוסרים עכ"ל אכן ברדב"ז ח"ד סי' ק"ל כתב שנשאל ע"ז והשיב בקצרה שיש דעות בזה ודעתו להקל כדעת המתירים ולא הביא ראיה ע"ז ורק בסברא בעלמא עי"ש ולענ"ד העיקר כמו שכתבנו וכמו שהכריע הרקנט"י. ודע עוד דאפילו לפי דעת האוסרים הנ"ל היינו דוקא בדבר שברור לנו שלא יכבד חליו ע"י מניעת דבר זה אבל בדבר שיש חשש שע"י מניעת דבר זה יחלש ויכבד חליו מחללין עליו השבת וכעין שכתב ר"ת לגבי יוה"כ וכנ"ל וכן נפסק לקמן בריש סימן תרי"ח. ולפי דברי המאירי הנ"ל ביומא משמע שאם ע"י פעולת החילול הזה יתחזקו אבריו ג"כ אין למנוע דבר זה מאתו כיון שהוא חולה שיש בו סכנה:

ב

שממתין וכו' – והיכי דגונח מלבו שהוא מסוכן והרופאים אמרו שרפואתו היא שישתה חלב בכל יום אסור לחלל שבת באיסור דאורייתא בשביל זה וכדלקמן בסעיף ל"ג דנהי דמסוכן הוא אם לא ישתה לעולם אמנם עכ"פ אינו מסוכן בשביל פעם אחת [רשב"א כתובות ס"א רמב"ן שבת פרק חבית ובמלחמות שם]:

א

מחמת ברזל – עיין תבואות שור ה' טריפות סי' מ"ד שמסתפק אי מיירי בהכאה בכח או אפילו חיתוך בנחת נמי הוי מסוכן ע"ש [הגרע"א בחידושיו]:

א

ואם רופא אחד – והסכימו כמה אחרונים [המגן אברהם בשם הב"ח וא"ר ע"ש] דהיינו דוקא אם שניהם שוים אבל אם אחד מהם מופלג בחכמה שומעין לדבריו בין להקל בין להחמיר דכיון דבמנינם שוים הם אזלינן בתר רוב חכמה:

ב

ורופא אחד אמר א"צ – עיין במ"ב שכ' בשם הרדב"ז ח"ד סימן ט"ו שאם חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר א"צ שומעין לחולה כמו דאמרינן לענין תענית יוה"כ ולענ"ד אין הדברים אמורים אלא כשאומר מרגיש אני חולשא באבר פלוני ע"כ יעשו לי תרופה פלונית שמועלת לחולי אבר זה ובזה ודאי שומעין לו דלב יודע מרת נפשו שייכא בכל מילי ואפילו רופא אומר שא"צ שום תרופה אין שומעין לו אבל אם המחלה ידועה והחולה אומר שתרופה זו מועלת למחלה זו והרופא אומר שאינו מועיל בזה אין סברא לשמוע לחולה לחלל שבת בחנם [ומ"מ אפשר לומר דהיכי דאומר החולה דידוע לו שטבע גופו להתרפאות ממחלה זו כשנוטל רפואה זו אפשר דשומעין לו דגם בזה שייכות קצת לומר דאדם בקי בגופו יותר ממאה רופאים] אם לא דאיכא חשש שמא תטרף דעתו עליו אם יראה שאינם עושים כדבריו והא דאמרינן גבי חיה דעד שבעה מחללין כשאמרה צריכה ומבואר בחידושי הרשב"א דאפילו רופא אמר א"צ שומעין לה מיירי ג"כ באופן זה שהיא אומרת שצריכה חמין לשתות או לרחיצה שמרגשת חולשא באבריה וכדומה ורופא אומר שלפי חיזוק גוה א"צ ע"כ אין שומעין לדבריו דלב יודע וכו' אבל כשהיא מחולקת לאיזה תרופה תועיל אין סברא לשמוע לה [ועיין בשלטי הגבורים פרק מפנין ד"ה השאלתות ודוק] וכן משמע בתשובת הרשב"א ח"ד סימן רפ"ד כדברינו:

ג

ויש מי שאומר שא"צ מומחה – דין זה הובא בטור בשם הר"י והנה מרמב"ם משמע דלא ס"ל כן דז"ל בפ"ב מהלכות שבת לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין וכו' ע"פ רופא אומן של אותו מקום וכן בר"ן שלהי יומא לענין מאכילין אותו ע"פ בקיאין משמע ג"כ לכאורה דלא ס"ל כן עי"ש אך משום דהוא סכנת נפשות חשש המחבר לדעה זו כמו שסיים בעצמו וע"כ נראה דאם אפשר לעשות ע"י א"י יעשה ע"י א"י דבלא"ה יש דעות דאף אם רופא מומחה צוה לחלל והוא יכול לעשות ע"י א"י דיעשה ע"י א"י וכדלקמן בסי"ב:

א

ויש להם שכר טוב – עיין מ"ב שכתבתי דמיירי דכל אחד חשב שהוא יקדים לחבירו ומיירי בחולי בהול דאל"כ מסתברא שאסור להרבות בגברי ומי עדיף זה מהא דמספקינן אי תרי בתרי עוקצין או תלתא בחדא עוקץ אלמא דהיכא דאינו בהול חשבינן בכל דבר להקל החילול וראיתי בא"ר ס"א שהביא בשם תשובת הרמ"א דאפילו שנים יכולים לעשות מלאכה אחת כמו בחול ונראה דמיירי שע"י שנים אפשר שתהא נגמרת המלאכה מהר אבל בלא"ה אסור:

א

רטיה – היא חתיכה של בגד שפושטין עליו המשיחה לתת אותה על המכה [ר"מ בפי' המשנה]:

א

מגלה קצת רטיה וכו' – מלשון זה משמע דאינו מסירה לגמרי דאי יסירנה לא יהא רשאי אח"כ להחזירה וע"כ דס"ל דלשון הברייתא בזה אתיא אפילו להת"ק ולא לר' יהודה לחוד וזהו סייעתא לדעת המחמירים שהבאתי במ"ב סקפ"ב אמנם קשה דהא דעת הב"י להקל בזה ואפ"ה העתיק בשו"ע לשון הברייתא בזה ואולי דלדידיה איירינן בזה כשאין לו חפץ להניח עליו הרטיה אם לא ע"ג קרקע ויהיה אסור אח"כ להחזיר לכך מגלה מקצת הרטיה ומקנח ודוחק:

א

כדי להרחיב פי המכה – לכאורה לפה חייב היינו בכלי [ומ"מ אין בו משום גוזז משום תלישת העור דהוא כמו צפורן שפרשה רובא דתו לא יניק מהגוף כ"כ הפמ"ג ובתו"ש אין סובר כן ומרש"י שהביא הפמ"ג אין מוכרח דאפשר דמיירי דלא חיסר מהעור רק שקלף העור לצד מעלה] דביד אין דרכה בכך ואפ"ה אם להוציא ליחה מותר אבל ממ"א ש"א סק"ז ופה בט"ז אות כ"ג משמע דמשום צערא לא הוי שרינן שבות כדרכו וא"כ מה שאנו מתירין כשהוא להוציא ליחה הוא רק ביד ולא בכלי [פמ"ג]:

א

ותניק את בנה – עיין בפמ"ג דלחלוב מאדם לתוך כלי יש בו איסור דאורייתא משום מפרק ואסור בשביל חולה שאין בו סכנה אם לא ע"י א"י וכן מוכח מדעת כמה ראשונים [עיין בשה"צ] ולינק בפה מאשה משום רפואה משמע בתו"ש דיש בזה איסור דאורייתא דלא דמי ליונק מהבהמה דבאשה אין דרך לחלוב כ"א לינק ולדידי צ"ע בזה:

א

אבל אם וכו' – עיין מ"ב מש"כ בשם א"ר ודבריו נובעים ממשמעות דברי הטור ומקורו הוא מרש"י במתניתין מה שפירש לצמאו אם אינו חולה ומשמע דבחולה אף לצמאו אסור אמנם אלולי דבריהם מפשטות המשנה משמע דלצמאו אף בחולה מותר כיון שאינו שותה עתה בשביל רפואה רק לצמאו לא גזרו בזה משום שחיקת סממנים והנה הר"ן שהעתיק כל הרש"י שעל המשנה הזו השמיט דברים אלו ולא העתיקם משמע דלא ס"ל כוותיה בזה ואח"כ מצאתי בעז"ה בהדיא בפיר"ח שבסוף פרק ח' שרצים שכתב שם וז"ל הלכך אע"ג דשמן וורד ע"כ מסי אם סך הוא כדרכו ואין מתכוין לרפואה אע"ג שמתרפא בין בדוכתא דשכיח שמן וורד בין בדוכתא דלא שכיח שרי עכ"ל וה"ה בעניננו פשוט דס"ל דאפילו במקום שיש לו מיחוש והוא שותה דברים שמרפאין אותו כיון שאין מתכוין לרפואה אלא לצמאו שרי ואע"ג דבענין שמן וורד פסק בשו"ע כהרי"ף ורמב"ם היינו משום דמפרשים פירוש אחר בסוגיא אבל על עיקר סברתו לא מצינו שיחלקו עליו בזה ואפשר דגם הם מודים דאם אינו מתכוין בהסיכה לרפואה דשרי בכל מקום וה"ה בעניננו אפילו יש לו מיחוש כיון דאינו מתכוין לרפואה שרי וכן נוטים לענ"ד פשטות דברי הרמב"ם שכתב שם בהלכה כ' אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחוק הסממנים כיצד לא יאכל דברים שאינם מאכל בריאים וכו' [והאי בריא ע"כ בבריא שחושש כדמוכח בהמ"מ סוף ד"ה לפיכך ולעיל בפ"ב בדבריו ע"ש היטב ונקט בריא לאפוקי חולה שאב"ס דשרי ברפואות אלו ודברי המגן אברהם שכתב בסקמ"ג שכן מוכח ברמב"ם דאפילו בריא שאין לו מיחוש אסור אם עושה לרפואה איני מבין ראיתו כלל לפי מה שפירשו הרה"מ] ואח"כ בהלכה כ"ב כתב אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאין לאכול ולשתות וכו' אע"פ שהן מרפאין ואוכלן כדי להתרפאות מותר הואיל והן מאכל בריאין עכ"ל משמע מזה דברישא שאסר מיירי ג"כ באופן זה שאוכלן כדי להתרפאות ולהכי אסור אבל אם לרעבונו שרי דכן משמע מלשונו שכתב אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחוק הסממנים משמע דאם אינו מכוין להתרפאות ממילא לא שייך גזירה שמא ישחוק סממנים. והנה מה שהכריח לרש"י לפרש כן נ"ל דיצא לו כן מסוגיא דברכות ל"ח ע"א שתירץ שם אביי דלהכי כל האוכלין אוכל לרפואה דגברא לאכילה קמיכוין ורפואה ממילא הויא ואפ"ה סיים המשנה דחוץ ממי דקלים היינו אף דהוא יכוין לשתיה אפ"ה אסור ומשום דאין אדם עושה כן כ"א לרפואה וא"כ מה זה שסיים אבל שותה הוא לצמאו לכך פירש"י דהיינו אם אינו חולה דאז לא שייך עליה כלל הגזירה דשחיקת סממנים ואידך פוסקים הנ"ל נ"ל שיפרשו דהכוונה דלכו"ע אין ניכר הדבר דיאמרו גברא לאכילה קמיכוין וכו' משא"כ במי דקלים דאין דרך כלל לצורך שתיה כ"א לרפואה אסור אבל כ"ז אם הוא באמת מכוין לרפואה משא"כ כשהוא באמת מיכוין לצמאו שרי. היוצא מכל זה דלענ"ד דין זה תלוי בפלוגתת ראשונים וצ"ע למעשה:

ב

וכן אם נפל למשכב – עיין במ"ב שהסברתי דברי רמ"א וכמו שכתב הרדב"ז בתשובה באריכות ע"ש שכתב שכן משמע ברמב"ן וסיעתו ובהר"מ פכ"א בהדיא שכתבו אכל הני דמתניתין שהם דברים שאין בהם סרך מלאכה שהם במדרגה פחותה ממלאכות הנעשים ע"י א"י שמותר לחולה ומתניתין דאסר היינו רק בבריא שחושש אכן באמת עיקר דברי הרמב"ן וסייעתו שחלקו זאת לשלש מדרגות אינו מוסכם לכו"ע וכמו שנבאר ומהש"ס משמע ג"כ לכאורה להחמיר כוותייהו דהנה בשבת ק"ט איתא רבינא אשכחיה לר"א וכו' דצמית ליה בחמרא א"ל לא סביר לה מר וכו' ושני ליה גב היד וגב הרגל שאני דאמר וכו' מחללים עליהם את השבת ומפשטות הסוגיא משמע דליכא אלא תרי דרגי או חולי שאין בו סכנה או חולי שיש בו סכנה וכ"כ רש"י ומכתו מסוכן ומחללים כו' עי"ש ומסתמא בענין זה הוי כאיב ליה טובא וגם זה הוא בכלל חולה כמבואר בהג"ה בסעיף י"ז ולדברי הרמב"ן וסייעתו אפילו אם לא היה בזה סכנה נמי מותר לצמות דהא אין בזה סרך מלאכה [ואולי דלרווחא דמלתא קאמר דאפילו סכנה יש בזה אבל אה"נ דאפילו בסתם חולה נמי מותר א"נ דשם לא הוי כאיב ליה טובא עד שיצטער מזה כל גופו ולכן אי לאו דהיה ע"י אבר זה גופא חשש סכנה היה אסור] וז"ל ר' חננאל שם ואי מפנק אפילו חמרא נמי אסור אא"כ ישנה מכה של חלל שמחללין עליה את השבת עכ"ל ומשמע מדבריו לכאורה ג"כ שלא הותר שום דבר רפואה אא"כ הוא חולה מסוכן וכן בירושלמי בסוגיא משמע ג"כ כעין זה דאיתא שם מהו למשתי קרורטין בשובתא אם לתענוג מותר אם לרפואה אסור ופריך ולא מן השפה ולפנים הוא פתר לה בלבד דבר של סכנה עכ"ד הירושלמי ומשמע דאין מתירין אפילו לשתות דבר רפואה כ"א בחולי מסוכן וכן משמע בכמה ראשונים היינו במאירי דף קל"ד ע"ב אין נותנין חמין ושמן ע"ג המכה במקום שאין בו סכנה גזירה משום שחיקת סממנים [וכ"כ עוד בדף קכ"ח בני מלכים סכין בשמן אע"פ שאין בהם סכנה וכ"כ עוד בדף קמ"ח] וכ"כ בשיבולי לקט סי' קי"ז וז"ל אוכלין ומשקין שדרך לאוכלן וכו' מותרות אבל הני שאין דרך וכו' אסור אא"כ היה בו סכנה כן פי' ר' ישעיה עכ"ל וכן משמע במרדכי פרק שמונה שרצים וז"ל אשה שיש לה מכה מכמה שנים אם יכולה לתת אפר מקלה וכתב דבשבת אסור אם אין בו פק"נ גזירה משום שחיקת סממנין עי"ש וליכא למידחי דאפר מקלה גרע דדמי למלאכה דהא מביא גם מסיכת שמן עי"ש הרי דלא חולק כלום ועוד יותר מבואר שם במרדכי באותו עמוד גבי לשתות מי רגלים ע"ש וכן ברוקח סוף סימן ק"ט כתב וז"ל וכל מקום שנכרת הרפואה ואין בו סכנה אסור עי"ש והנה עיקר סייעתא לדעת המקילין הוא מדאיתא בגמרא דצרכי חולה שאין בו סכנה עושין ע"י א"י והרי אפילו אם הא"י מכין לו הרפואה ע"כ השתיה של רפואה גופא הרי עושה הישראל בעצמו ואפ"ה שרי והנה הפוסקים שהבאנו להחמיר ע"כ יתרצו דהכא כיון שהא"י מכין לו הרפואה ומושיט לו איכא היכר שלא יבוא הישראל אח"כ לשחיקת סממנים [ועיין בב"י] משא"כ בעלמא שהישראל לוקח בעצמו הסממנים שחוקים שהוכנו מאתמול וליכא הכירא אסור. הארכתי בכ"ז לבאר דדעת הרמב"ן וסייעתו [ולפי דברי הרה"מ גם הרמב"ם סובר הכי] אינו מוסכם ליתר הפוסקים שהזכרתי ומ"מ לא נוכל למחות ביד המקילין אחרי שבשו"ע סתם כוותייהו ומלתא דרבנן הוא ופשטות הסוגיא דעושין צרכיו של חולה ע"י א"י משמע יותר כוותייהו:

א

כדי שייגע ויזיע – זה הוא מלשון הרמב"ם בביאורו על אין מתעמלין ורש"י שם פירש דהיינו שמשפשף בכח ומשמע אפילו אם אינו מזיע והעתיקו הטור ושו"ע לעיל בשכ"ז ס"ב ודברי השו"ע קשה לפ"ז וע"ז רמז הגר"א לעיל שם עי"ש ולדינא כתב הא"ר דיש לפסוק בזה כהרמב"ם שכן הסכים הרה"מ ובאמת בפיר"ח שלפנינו ג"כ נמצא כהרמב"ם:

א

אלא לרפואה – עיין בא"ר שכתב לענין חמי טבריה דבמקומות שאין דרך לרחוץ בהן אלא לרפואה אפילו אם אין מכוין לרפואה אסור אם שוהא עכ"ל ולפ"ז נראה דכ"ש במי משרה אסור בודאי באשתהי אפילו אינו מכוין לרפואה וקשה דהא תנן אבל שותה מי דקלים לצמאו וכאשר ביארנו הכל לעיל בסעיף ל"ז הרי דאם אינו מכוין לרפואה מותר לשתות אפילו דברים שעומדים לרפואה וה"ה בעניננו וכן משמע בתוספתא פי"ג וז"ל רוחץ אדם במי טבריה אבל לא במי הגדרים ולא במי משרה אימתי בזמן שמתכוין לרפואה אבל אם לעלות מטומאה לטהרה ה"ז מותר עכ"ל והרי אסיקנא בסוגיין בגמרא דדוקא בדאישתהי ואפ"ה קאמר דדוקא בזמן שמתכוין לרפואה והאי דקמסיים אבל וכו' היינו אפילו אישתהי בעת שירד לטבול ואולי דהתוספתא מיירי בבריא ולהכי מצריך הברייתא שיהא מכוין לרפואה דהיינו לחזק מזגו וכן משמע במגן אברהם סקמ"ג והא"ר מיירי כשיש לו מיחוש ולהכי אסור אפילו באינו מכוין ואזיל לשיטתו בסקמ"ב שכתב שם דכשיש לו שום חולי אף שאוכל לרעבונו אסור ועיין בסעיף ל"ז מה שכתבנו שם בבה"ל [ודע דמה דאיתא בירושלמי פי"ד ה"ג על האי ברייתא א"ר שמואל אחוי דר' ברכיה ובלבד שלא ישהא הוא נגד המסקנא דש"ס דילן בבבלי דף ק"ט ע"ב עי"ש] ועיין ברמב"ם ה"ש פכ"א הלכה כ"ט שכתב דלהכי אין רוחצין במי משרה וכו' מפני שכל אלו צער הן וכתיב וקראת לשבת עונג ולפ"ז בודאי לדידיה באלו אפילו אינו מתכוין לרפואה אסור נגד תוספתא זו וצ"ע בכל זה:

א

לשום פתילה וכו' – עצם דין זה כבר כתבו המחבר בסימן שי"ב ס"ח רק שם כתב למשמש בברזא וכו' שהוא של עץ וכאן כתב לענין פתילה וטעם אחד להם מפני השרת נימין וכדמוכח בב"י וד"מ [ומשמע מזה דאף פתילה אינה בכלל רפואה דלגזור בה משום שחיקת סממנים ורק לענין קריסטי"ר משמע ממ"א דהוא בכלל רפואה וצע"ק מאי טעמא אינו נכנס גם זה בכלל רפואה] ויש לעיין מ"ט אסור גבי פתילה הא אינו מכוין להשרת נימין דאם אמרו בגמרא גבי צרור דאסור ומשום דהוי פסיק רישא להשרת נימין כמו שכתבו התוס' [דאל"ה הוי דבר שאינו מתכוין] נימא אנן מדנפשין גם גבי פתילה כן צרור שאני דקשה הוא משא"כ בפתילה דהוא דבר רך גם עיקר דין זה דאסור למשמש בצרור השמיטו הרי"ף והרמב"ם [ונראה דטעמייהו דס"ל ג"כ כפירש"י דטעמא דרבא הוא משום השרת נימין ולא כפירוש ר"ח המובא בתו' והרא"ש ע"ש וס"ל דדין זה דרבא הוא לפי הס"ד דרבא גופא בעמוד ב' דסבר למימר משום דדבר שאין מתכוין אסור ולמסקנא שם דמחוורתא כדר"נ בר אושעיא ממילא נדחה גם מימרא זו דרבא] ומשמע דלא ס"ל כן ואם כי בודאי קי"ל כיתר הפוסקים דצרור אסור כסתימת השו"ע וכמו שכתבו התוספות דהוי פ"ר עכ"פ אין לנו להחמיר היכי דלא הוי פ"ר כמו בפתילה דגם התוספות יודו בזה ובפרט שבחידושי הרמב"ן וכן בחידושי הר"ן כתבו גם לגבי צרור גופא דלא הוי פסיק רישא וע"כ אין נראה להם כפירוש התוספות ופירשו כפירוש ר"ח וכ"ש בפתילה דהוא דבר רך נראה דלא הוי פ"ר לכו"ע. וע"פ הדחק נוכל ליישב כמו שכתבתי במ"ב דמפני שהוא מכניס ומוציא כ"פ אפשר דחשבו זה לפ"ר להשרת נימין ועדיין צ"ע:

א

במחבר סעיף א' מי שיש לו מיחוש.נ"ב ונכפה עיין ט"ז יו"ד סוף סימן פ"ד:

ב

שם בט"ז סק"א אמרינן שם רבא אסר. נ"ב רב אשי במקום רבא:

ג

שם אלא שהוא מסייע. נ"ב וכך כתוב בשטה מקובצת בביצה שם. אמנם הש"ך בנקה"כ סימן קצ"ח חילק באופן אחר וצ"ע לדינא ע"ש ומהמג"א לקמן ס"ק ט"ז משמע דס"ל כתירוץ הט"ז ע"ש ותי' שם משמע כנקה"כ:

א

סעיף א'. נ"ב גרסינן במס' שבת תנן אבות וכו' עד דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע. קשה לי מ"ט לא משני הש"ס דטעה בשיעורין דהרי כל מלאכת שבת בעי שיעור וא"כ י"ל דסבור דאינו חייב עליהם רק בשיעור גדול והוא עשה שיעור קטן. ול"מ אם נימא בדעת הסוברים דבשבת ח"ש מותר מן התורה דנחשב שוגג אף גם להסוברים דה"ש אסור מן התורה גם גבי שבת מכל מקום משכחת לה דהוא לא ידע דחצי שיעור אסור מן התורה גבי שבת ואף אם ידע הרי חזינן דחד ס"ל דאף אם הזיד בלאו הוי שוגג. ולכך ניהו דהוא ס"ל דבעינן שישגוג בלאו ג"כ מכל מקום י"ל דמודה דאם הזיד בחצי שיעור דאינו לא לאו ולא עשה רק איסור בעלמא מודה דהוי שוגג והרי לולא קרא דאשר לא תעשנה הוי מודה דאף אם הזיד בלאו הוי שגגה רק דגלי קרא דאשר לא תעשנה ולמד מזה דשגג אף בלאו אבל בחצי שיעור דאף לאו ליכא וקיל אפילו מעשה כמ"ש התוס' בשבועות לכך שפיר יכול להיות מזיד כזה וא"כ שפיר משכחת לה דטעה בשיעורין. ואין לו' דאם ידע באיסור המלאכות רק דטעה בשיעורין א"כ פשיטא דחייב על כל אחת ואחת ומה קמ"ל. אך הרי לפי"ז שוב י"ל דכל המלאכות לא ידע כלל באיסורין וסבר שמותרין לגמרי וידע לה לשבת במלאכה אחת מהם ובאותה מלאכה שגג באיסור השיעור כמה הוא דסבר דהוי שיעור היותר גדול וסבר שאינו עושה כשיעור א"כ חייב גם עליו חטאת ומכל מקום ידע לה לשבת כיון דידע דמלאכה זו אסורה רק דסבר דבעינן שיעור היותר ובכל המלאכות לא ידע כלל שהם אסורים וקמ"ל דאעפי"כ חייב על כל אחת ואחת וצע"ג לדעתי. וכן קשה במה דפריך אח"כ משבועת ביטוי דלשעבר והרי אכילה בכזית ודלמא אכל פחות מכזית וסבר דאכילה בכ"ש ונשבע שאכל ובאמת היה פחות מכשיעור או שלכד"א ואינו אכילה וצ"ע. והנה אחרי כתבי זה ראיתי בש"ס שבת דף ע"ג דקאמר שם בשלמא לאביי דקאמר בכה"ג חייב וכו' דטעה בשיעורין אלא לרבא דאמר פטור היכי משכחת לה וכו' ותמוה ביותר דניהו דרבא פוטר היינו אם נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דהוי מתעסק אבל אם נתכוין לזרוק ד' רק דסבור דד' אינו שיעור מלאכה רק ביותר רק אח"כ נודע לו שבד' אמות הוי שיעור מלאכה ודאי חייב דהרי לא הוי מתעסק דנתכוין למלאכה זו וא"כ אף לרבא נתרץ דטעה בשיעורין והיינו דסבר דהוי כל מלאכה בשיעור יותר ממה דהוי לפי האמת וסבור דעושה פחות מכשיעור ובאמת עשה כשיעור וא"כ הוי שוגג בזה ומתעסק לא הוי וצע"ג בזה. והנה בהיותי מעיין שם בסוגיא דף הנ"ל נראה לפשוט מזה מה שנסתפק הפרי מגדים ביו"ד סימן ס"ב בכוונת חזי לאצטרופי אם הכוונה שאם יעשה עוד כן יצטרך לכשיעור או הכוונה שאם היה עושה שיעור שלם הי' מחייב לכך גם זה אסור. והנה מסוגיא זו יש לפשוט ספק זה במה דקאמר שם וצריכא דאי אשמעינן קמייתא בההיא קאמר רבא דלא קא מכווין לחתיכה דאיסורא אבל נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דארבעה בלא תרתי לא מזדרקא אימא מודה ליה לאביי וכו' ופירש"י שם וז"ל וזה נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' נעשית מחשבתו דהא יש בכלל ארבעה שתים א"כ נעשית מחשבתו ולא הוי מתעסק עכ"ל. וקשה ל"ל לרש"י לפרש כן ולמה לא פירש בפשיטות כיון דרש"י ס"ל דח"ש אסור מן התורה בשבת כמ"ש המלמ"ל בשמו בפי"ח מהלכות שבת גבי וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וא"כ ה"נ כיון דעכ"פ ב' אמות הוי חצי שיעור א"כ אסור מן התורה והוי נתכוין לאיסורא אבל בנתכוון להגביה התלוש לא כוון לאיסורא ולמה ליה לרש"י להאריך בטעם אחר. הן אמת דלשון הש"ס מכריחו דאל"כ הוי להש"ס לומר בקיצור דהכא אכווין לזריקה דאיסורא כיון דחצי שיעור אסור מן התורה ומה לו להאריך דארבעה בלי שתים לא משכחת לה. ובע"כ הכוונה כפירש"י. אך א"כ קשה על הש"ס לשיטת רש"י דחצי שיעור אסור מן התורה למה לא קאמר כן. ובע"כ מוכח דמה דח"ש אסור מן התורה היינו אם עשה אח"כ עוד חצי שיעור יצטרף א"כ תינח בשאר מלאכות אבל בזריקה אם זרק ב' ונח אף שיזרוק אח"כ עוד ב' פטור א"כ לא שייך בזה חזי לאצטרופי ולכך מוכרח לומר בענין אחר. אבל אי נימא דחזי לאיצטרופי היינו אם הוי עושה שיעור שלם היה חייב א"כ גם בזריקת ב' הוי כן והו"ל לומר כן ובע"כ מוכח כמ"ש ודו"ק היטב. והנה שבתי וראיתי דיש להביא ראיה לגוף הדין דחצי שיעור מותר מן התורה בשבת ממ"ש במס' שבת דף ע"ד היו לפניו שתי מיני אוכלין בירר ואכל ובירר והניח ר"א מתני פטור ור' ירמיה מריפתא מתני חייב ופריך ר"א מתני פטור והתניא חייב וכו' וקשה לי מאי פריך הרי מוכח בש"ס פ"ג דפסחים דאביי הוי ס"ל דהיתר מצטרף לאיסור בכל איסורין וא"כ נימא דרבי ירמיה מדופתא נמי ס"ל כן ומיירי כך דהרי הש"ס פריך לעיל דאסור לברור אף פחות מכשיעור וא"כ נימא דהם מיירי שבירר חצי שיעור לאכול מיד וחצי שיעור להניח ולכך ר"א פוטר כיון דליכא כשיעור בחיוב ורבי ירמיה מדיפתא ס"ל כאביי דהיתר מצטרף לאיסור בכל התורה וא"כ ה"ה בשבת הוי כן ולכך מצטרף מה שבירר לאכול מיד למה שבירר להניח ולכך מחייב והברייתא מיירי דבירר כשיעור להניח ולכך חייב בודאי ובע"כ מוכח כדעת הסוברים דחצי שיעור מותר מן התורה בשבת ויש ראיה מזה למ"ש בחיבורי דהיתר מצטרף לאיסור לא שייך רק בדבר שחצי שיעור אסור מן התורה אז כיון דהוא בכלל איסור שייך לומר היתר מצטרף לאיסור אבל אם חצי שיעור מותר מן התורה לא שייך לומר היתר מצטרף לאיסור כיון דהוא נמי היתר מן התורה וא"כ אי אפשר לפרש מכח צירוף דא"כ למה מחייב ר' ירמי' מדיפתא ואתי שפיר ודו"ק היטב:

ב

שם סעיף יא חולה שיש בו סכנה. נ"ב הנה זה מוסכם דפקוח נפש דוחה שבת וה"ה שאר לאווין ועיין בחידושי תורה פרשת אמור משנת תרט"ז מה שנסתפקתי שם אם כמה לאווין ביחד גם כן דוחה פקוח נפש או רק לאו אחד נדחה מפני פקוח נפש ולא ב' לאוין וע"ש מה שהבאתי מהש"ס ביומא לענין מאכילין אותו הקל וכו'. והנה דרך אגב אבאר פה דברי הרא"ש בפ"ח דיומא אות י"ד התמוהין וז"ל שם שאלו את הראב"ד חולה שיש בו סכנה וכו' והשיב דברי היש אומרים מכוונים אבל י"ל כי איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובישול ומחמין לו חמין א"כ אי אפשר שלא יהיה קטן א' בסוף העולם וכו'. והנה הך א"נ אין לו הבנה וראיתי בשו"ת ח"ס חלק או"ח סי' כ"ה דנדחק לפ' הכוונה על קטן למולו ואינו סובל כלל פירוש זה דא"כ הו"ל לומר דאי אפשר שלא יהיה אחד נימול היום. ולכך נראה לפענ"ד כיון דקיי"ל בקטן ששחט ואחרים רואין אותו שחיטתו כשרה וכיון דקיי"לן קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו רק בידים אסור ליתן לו. והנה לכאורה מוכח מן הש"ס דיבמות דקאמר שם בדף קי"ד דלא ליספי ליה בידים מוכח דדוקא בידים אסור ליתן אבל לומר לו בפה מותר ואף אי נימא דגם בפה אסור לו' עיין בספרי קנאת סופרים בסופו. מכל מקום נראה דזה רק מדרבנן ומן התורה מותר לו' לו עכ"פ בפה וא"כ כיון דאם היה כאן קטן היה מותר השחיטה לשחוט ע"י קטן וא"כ שחיטה יש היתר לאיסורו ע"י קטן אבל נבילה לאכילה אין שום היתר ליתן לאדם לאכול רק דרך דחויה לכך טוב יותר לשחוט לו ועיין כיוצא בסברא זו בב"י על טור או"ח סי' י"א שכתב דמה דקיי"לן באי אפשר לקיים שתיהן עשה דוחה ל"ת דזה הוי דוקא באי אפשר בשום אופן לקיים שתיהן דרך היתר אבל אם אפשר בשום אופן אף דעתה אי אפשר אינו דוחה. הרי מה דאפשר בשום פעם לקיים דרך היתר אף דעתה אי אפשר נחשב אפשר י"ל ה"נ בחולה הוי להיפוך כיון דאפשר בשום פעם ע"י קטן נחשב אפשר דרך היתר לכך קיל היא מדבר שאי אפשר בשום אופן להיות דרך היתר ודו"ק:

ג

שם סעיף י"ב בהג"ה וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי עושה. נ"ב משמע מזה דדעה ראשונה ס"ל דאף דאפשר לעשות ע"י שינוי מותר לעשות מלאכה דאורייתא וכן מבואר בב"י דעת הרמב"ם כן ובהה"מ פ"ב דשבת ועיין בחיבורי על או"ח משנת תקצט דף צ"ג ע"א בתשובתי לק"ק לוצקא ליישב דעה זו וביולדת לכ"ע מחוייבין לשנות כמ"ש בש"ס ובהה"מ וב"י שם ודו"ק ועיין שם ביומא מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה וכו' ועיין בחידושי תורה שלי שנת תרמ"א מ"ש בעזה"י בפרשת בהר מ"ש בביאור המדרש שם על הפסוק החיים והמות ביד הלשון ע"ש ודו"ק:

ד

שם סעיף מ"ו נותנין כלי על גב העין להקר וכו'. נ"ב הנה נשאלתי במי שנלקה על עיניו בחולי הסנוירים הנקרא שווארצע שטור ר"ל עד שנתייאשו כל הרופאים למצוא לו מזור רק בעיר אחת של נכרים רוצים לקבלו אל השפיטאהל של נכרים למצוא לו רפואה שלא יתקלקל מאור עיניו לגמרי שעדיין בידו לילך בעצמו עכ"פ אך צריך לאכול שם טריפות מה דינו אם רשאי לעשות כן או לא. וזה אשר השבתי הנ' לכאורה היה נראה להתיר בפשיטות דהרי מפורש בש"ס ופוסקים ובסי' זה סעיף מ"ז דחולי העין הוי סכנת כל הגוף דשורייקא דעינא בלבא תליא ומותר לחלל שבת עבורו ומכ"ש שאר איסורים שהותרו או נדחו לגביה. אך כד דייקינן אין מזה ראיה דהתם מיירי בעין שמרדה זה שפיר הוי סכנת כל הגוף אבל הך חולי של סנורים ר"ל זה אינו סכנה לכל הגוף רק נדון כסכנת אבר אחד לבד. ומשמע מכל הפוסקים דמלאכה דאורייתא לא דחינן בשום ענין עבור סכנת אבר ואין לחלק בין סכנת שאר אבר לסכנת עין כדמוכח בש"ס דמשני דשורייקא דעינא בלבא תליא משמע הא בלא"ה לא הוו דחינן שבת במלאכה דאורייתא עבורו וה"ה שאר איסורי דאורייתא. מיהו כד דייקינן נראה לחלק בין עין אחת ושתי עינים כיון דלטעם אחד לכך פיקוח נפש דוחה שבת מכח דמוטב לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה וא"כ הרי לדעת ר"י סומא פטור מכל המצות ולדעת רי"ו הובא בב"י הלכות פסח סי' תע"ג קיי"לן כר"י וניהו דרוב הפוסקים חולקים עליו מכל מקום אין הולכין בפ"נ אחר הרוב וא"כ יש לחוש לדעת רבינו ירוחם דסומא פטור וכו' וא"כ יש לו' בסכנת שאר אבר דאין בו ביטול תורה ומצות וכן בגמרא בעין שמרדה דמיירי בעין אחת דבזה אף אם לא יהיה לו עין יהיה חייב במצות לכך נידון רק כסכנת אבר וצריך לטעם משום דהוי סכנת כל הגוף. אבל בשתי עיניו דיהיה סומא לגמרי ויפטור מכל המצות יש לו' דודאי מוטב לחלל שבת אחת כדי לשמור שבתות הרבה. ואף אם נימא דלית מאן דחש להא דרבינו ירוחם מכל מקום נראה כיון דע"י סמיות עינים יתבטל מתלמוד תורה וקריאת התורה והרי אמרו חז"ל תלמוד גדול ממעשה א"כ אם בשביל המעשה מוטב לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתו' הרבה מכ"ש עבור התלמוד הוה כן. לכך היכי דע"י סכנת האבר ההיא יהיה ביטול מן תלמוד תורה ודאי דמותר לחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ומכ"ש בסמיות עינים דודאי יבטל מתלמוד תורה וכמה מצות יתבטל מכח זה נראה דודאי מותר לעבור על איסור תורה והרי אמרו חז"ל דגדולה תלמוד תורה יותר מהצלת נפשו' והצלת נפשו' ודאי דדוחה כל איסורים שבתורה ודו"ק. ואף דלא מלאני לבי לסמוך על זה לבד מכל מקום נראה היכי דאפשר לו להיות נזהר לאכול פחות פחות מכשיעור דבזה יש לנו לסמוך על דעת המקילין בסי' זה בסכנת אבר לעשות ע"י ישראל אף דבר שקרוב לבוא לידי איסור דאורייתא וא"כ מכ"ש דמותר לעבור על פחות פחות מכשיעור דהא המוהרלנ"ח כתב והובא בש"ך יו"ד סי' רל"ט דחצי שיעור קיל מאיסור דרבנן דעל ל"ת דרבנן לא חל השבועה ועל חצי שיעור חל השבועה וא"כ אם מותר לעבור על איסור דרבנן ע"י ישראל מכח סכנת אבר מכ"ש דמותר לעבור על חצי שיעור מכח סכנת אבר. לכך יאכל איסורי דאורייתא פחות פחות מכשיעור וימעט במה דאפשר ואיסור דרבנן יכול לאכול הרבה וא"צ למעט בהם כי איסורי דרבנן וודאי מותרין בסכנת אבר כן נראה לפענ"ד נכון לדינא והאלקים יצילנו משגיאות ויורינו בתורתו נפלאות אמן:

א

עי' בתוי"ט בפ"י דשב' ריש משנה ו':

א

[א] והשואל וכו'. והנשאל הרי זה מגונה פירוש משום שהיה לו לדרוש ברבים שמותר, והפרישה פירש מי שמקפיד על כבודו על מי שמתיר לעצמו ואינו שואל אותו, ואפילו שנים יכולין לעשות מלאכה אחת כמו בחול תשובת רמ"א סימן ואפילו חולה עצמו יכול לעשות על ידי הדחק מותר לבריא לעשותן (הג"ה או"ה):

ב

[ב] [לבוש] שפירושו שיחיה וכו'. מלשון רש"י יומא דף פ"ה אשר יעשה האדם וחי המצוות שיחיה בהם ודאי ולא שיבוא בהם לידי ספק מיתה, עד כאן, ומדלא כתב ויחיה שיהיה מוסב על העושה וכתיב וחי משמע על אחר וכלומר אתה מחויב במצוה לעשות כשאחר יחיה ודאי ואם אחר יש בו ספק מיתה אל תעשה ותחלל כך נראה לי ודברי לבוש דחוקים (מלבושי יום טוב):

ג

[ג] מן השיניים ולפנים וכו'. אפילו אינו צפידנ"א כל שיש בו מכה מחללין (מגן אברהם), ומב"ח משמע דכל דכייב השיניים טובא הוי כמכה ומה שכתב אחר כך אומר לכותי ומוציאו היינו דהוצאת השן אינו רפואה ידוע לא התירו על ידי ישראל:

ד

[ד] [לבוש] ומצטער הרבה וכו'. צריך לומר שחלה ממנו כל גופו כמו שכתב סעיף י"ד, והט"ז האריך לאסור להוציא על ידי כותי כמו ניקוף מפרק בתרא דמכות דניקף חייב, עד כאן, ועיין יו"ד סימן קפ"א סעיף ד' הניקוף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו להקיפו, עד כאן, משמע דאפשר לגלח אף שאין מטה דאז אינו חייב ובנקודת הכסף סימן קצ"ח כתב דלא שייך איסור מסייעים אלא במקיף וניקף דתרווייהו משמע, עיין שם שהאריך מיהו בשיירי כנסת הגדולה כתב דמנהג לאסור ומכל מקום יש להקל:

ה

[ה] כל מה שרגילין וכו'. משמע אף שאין בו סכנה במניעות הדבר ההוא (מטה משה ובית יוסף) ובמגן אברהם יש טעות סופר עיין שם:

ו

[ו] עלוקה וכו'. פירוש תוס' פרק ב' דעבודה זרה תולעת קטנה ומצוי במים וכשבא לבשר נתלה ומוצצת הדם עד שהיא כמו חבית קטנה וכשאדם בלעה בתוך המים מוצצת ליחה שבמעיים ונמצא כריסו צבה:

ז

[ז] [לבוש] קדחת וכו'. כתב איסור והיתר מותר להקיז דם על ידי כותים בשבת לקדחת ושאר כל חלויים הפנימיים אפילו על ידי ישראל מותר על פי רופא מומחה מיהו אדם הנופל או ניגוף ונצרר הדם במקום נפילתו או גיפתו אין חשוב חולה הפנימי ומאחר שאין סכנה אסור להקיז דם שקורין קופפן אפילו ביום טוב אפילו על ידי כותים, עד כאן, עלוקה שקורין ניגלין מסתפק מגן אברהם סוף סימן זה אי הוא מלאכה משום חבורה או שבות ומותר אף שאין סכנה ויש להחמיר. כתב בספר זכרונות אותן שיש להם פינטונעל אסור להחליף הבגד או נייר שלפעמים מוציא דם על ידי דחיקה, עד כאן, ובמגן אברהם ס"ק ל"ג מסתפק אם נסתם הנקב אם מותר ליתן בתוכו קטנית שיפתח גם להחליף הבגד נראה דעתו להתיר ואם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחה דפסיק רישיה הוא:

ח

[ח] או אם סימור וכו'. פירש שבפעם אחת בא עליו החמימות והקרירות אבל בקדחת המצוי לא עלינו שתחילתו קר וסופו חם אינו סכנה (ט"ז ומגן אברהם):

ט

[ט] רופא אחד אומר וכו'. חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר שיזיקיה שומעין לרופא אבל כשאמר הרופא שאין צריך שומעין לחולה (רדב"ז) אם לא ירצה החולה לחלל עליו שבת כופין אותו שהוא חסידות של שטות (רדב"ז ס"ו):

י

[י] [לבוש] ויש אומרים דהני מילי דוקא וכו'. וכן עיקר ודוקא שישראל יאמר שמכיר באותו חולי ומכל מקום אינו נאמן להכחיש המומחה אפילו להקל עיין סימן תרי"ח:

יא

[יא] ישראל גדולים וכו'. ביומא דף פ"ד לא על ידי כותים ולא על ידי כושים אלא על ידי גדולי ישראל והקשה בית יוסף אם כן מאי אריא כותים אפילו ישראל שאינן חשובים לא לכך פירש גדולי ישראל לאפוקי קטנים וט"ז השיג ופירש דעל ידי כותים יש איסור ובישראל עצמם יש מעלה לעושה זה, עד כאן. וזה לשון ראב"ן סימן שנ"ח אלא אפילו על ידי גדולי ישראל ובריא"ז בשלטי גיבורים מבואר כבית יוסף וכן משמע בירושלמי פרק יום כיפורים ובספר תורת אדם:

יב

[יב] וכן נוהגין וכו'. והט"ז האריך דלאו מנהג ותיקין הוא אלא אם רואה סכנה בבירור אף שיש ספק הצלה משובח העושה בעצמו דאף שכותים לפנינו ועושה הצלה מכל מקום הישראל יעשנה בזריזות טפי:

יג

[יג] מצודה וכו'. נפל תינוק לבור עוקר חוליא ומעלהו אף שמתקן מדריגה, ננעל הדלת בפני התינוק שובר הדלת ומוציאו אף שמפצל אותם כמין עצים שראויים למלאכה שמא יבעת התינוק וימות ולא אמרינן שיעשו לו געגועין מבחוץ עם אגוזים מבחוץ וכיוצא עד שיביא המפתח כן כתב רבינו ירוחם נתיב ט' ודלא כמו שכתב מגן אברהם דמשמע קצת בהגהות מיימוני דאין להקל בזה:

יד

[יד] [לבוש] שמא יהיה החולה וכו'. ומהאי טעמא פסק הב"ח שאם צריך ליין חם שיחמם הישראלי ולא על ידי כותים, ומגן אברהם כתב בשם דרכי משה כיון שאיסורא קל מאוד אין החולה קץ בו וגם בתשובה מתיר רמ"א אפילו לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם ועיין ביו"ד סימן קכ"ג וסוף סימן קנ"ה דאפשר בלא ניסוך. כתב רדב"ז סימן ק"ל אם החולה מפקח על עצמו כגון שאין שם אחרים ויודע בעצמו שלא יקוץ בנבילה מוטב שיאכל נבילה או יאמר לכותי לנבל ולא ישחט בידו דהכא איסור לאו והכא איסור סקילה:

טו

[טו] יש מתירין אפילו אין בו וכו'. הנה הט"ז האריך לתמוה על הרא"ש וטור דמסופקים בזה ועל הרשב"א דפסק כן הא בביצה דף כ"ב דאמימר כחל עינא מכותי בשבתא ופריך הא מסייע בהדיא ודעמיץ ופתח ומשני דמסייע אין בו ממש אלמא דעל ידי ישראל אסורה וסיים אינו יודע ליישב עד שיבוא מי שלבו שלם בדבר יורני, עד כאן, ואני תמה הא באמת הר"ן פרק שמונה שרצים שהוא סברא שניה מייתי גמרא זו ראיה לאיסור באין סכנת אבר, לכן נראה לי דהרא"ש מיירי בחולי כל הגוף אבל בחולי אבר ואין בו סכנה אפילו באבר מודה דאסור על ידי ישראל רק לענין אמירת כותים דמי לשאר חולי ודו"ק. עוד נראה לי בהקדים מה שתמה הט"ז הרבה ס"ק י"א דמה שכתב בית יוסף בשם הרשב"א בתשובות סותר לרשב"א שכתב המגיד דפסק כרמב"ן שהוא יש אומרים דאם אין בסכנת אבר עושין בשינוי, עד כאן. ולעניות דעתי הרשב"א בתשובה מיירי במלאכה הנעשית בשינוי כרמב"ן, וגם ספיקו דהרא"ש נראה לי דמיירי בזה ואם כן מיושב הכל בסייעתא דשמיא, גם נראה לי דר"ן נמי סבירא ליה הכי דאם לא כן תימא הא כתב פרק שמונה שרצים שכן כתב הרמב"ן בספר תורת האדם ושם ראיתי מפורש דמותר על ידי שינוי אף באין סכנת אבר וכן כתב הר"ן גופיה פרק חביות בשמו אלא שכתב שם, עוד תירוץ אחר דבאי אפשר על ידי כותים מותר על ידי ישראל וסבירא ליה שזה ספיקו דהרא"ש באיזה תירוץ נלך ודו"ק. והנה בשיירי כנסת הגדולה האריך לתמוה מתשובת רשב"א שהביא רדב"ז סימן ב' עיין שם, ולעניות דעתי לא קשה מידי למעיין בתשובת רמב"ן סימן קכ"ד דמשמע שם דלא קאמר אלא דאין מדמין שבותין האסור ליגע באשתו נדה דאין לך אלא מה שאמרו חכמים אבל באמת אפשר דמתיר על ידי ישראל עצמו בשבת:

טז

[טז] [לבוש] וסברא זו עיקר וכו'. טעה בחשבון ששולחן ערוך כתב דסברא שלישית נראית והרי סברא זו רביעית היא (מלבושי יום טוב), וראיתי שגם הב"ח הבין כלבוש מיהו מגן אברהם וט"ז פירוש כמלבושי יום טוב, ולמה שפירשתי לעיל פשיטא דהלכה כרמב"ן לחלק כן שינוי ועוד שראיתי בספר צידה לדרך שפסק כן וכן משמע מסקנת הטור:

יז

[יז] אין בו ממש וכו'. עיין כנסת הגדולה, כתב הט"ז לאו דוקא בחולה אלא הוא הדין באחר מסייע אין בו ממש:

יח

[יח] [לבוש] משום בישולי וכו'. עיין יו"ד סוף סימן קי"ג:

יט

[יט] [לבוש] דאמרינן לרחיצה וכו'. והאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור כמו שכתב ריש סימן שכ"ז (מגן אברהם) עיין סימן שכ"ו סעיף ח':

כ

[כ] ורוק תפל וכו'. שלא טעם כלום משניעור (רש"י ומגיד ומלבושי יום טוב), ואם משים מים בתוך פיו ורוחץ בכל צדדיו אף שמערב בו רוק תפל מותר לרחוץ בו עיניו (ב"ח), ואם לא יכול לפתוח עיניו יכול ללחלחן ברוק תפל דאינו רפואה אלא לפתוח עיניו:

כא

[כא] קילורין. דוקא ברכה אבל עבה אסור עיין סימן רנ"ג סעיף ה':

כב

[כב] [לבוש] דהוה ליה מוליד וכו'. עיין סוף סימן שי"ח מה שכתבתי שם:

כג

[כג] על גב מוך. אפילו חמין לחוד אסור משום סחיטה (גמרא), אבל שמן לחוד לא גזרינן (מגן אברהם), עיין ב"ח ונחלת צבי וצריך עיון:

כד

[כד] וחדשים וכו'. בטור משמע דקאי גם אספוג וכן משמע בגמרא דחולקים לתרי בבי מוך יבש וספוג יבש (ט"ז), וצריך עיון דאדרבה מדחלקום בגמרא משמע שאין דינן שוה ועוד הא כבר כתב הב"ח דטעות סופר בלשון הטור ומסיק דבספוג אף בישן מותר וכן פסק בנחלת צבי וכן משמע מרימ"ט:

כה

[כה] גפנים. והוא הדין כל עלים שהם מרפאים (מגן אברהם), וזה לשון ראב"ן סימן שנ"ז לתת ירקות על גבי העין אין משום רפואה דאמר שמואל עליה אין בהם משום רפואה:

כו

[כו] גמי וכו'. בגמרא [שבת] דף קל"ז גריס יבש אבל בטור ורמ"א לא כתב יבש ואולי משום דלח פשיטא שאין נותן דממאיס ואינו מרפא והרמב"ם השמיט דין זה לגמרי וצריך עיון (מלבושי יום טוב), ואני אומר דהטור למד ממשנה מפורשת סוף עירובין כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה פירש רש"י משום דמרפא הרי דתנא נמי סתם ובגמרא רצה לומר דנקט אידי דרישא ודו"ק, או בלח פשיטא דמרפא. גם אישתמיט ליה מה שכתב הרמב"ם פרק כ"א הלכה כ"ה מי שלקה באצבעו לא יכרוך עליו גמי כדי לרפאותו:

כז

[כז] [לבוש] אבל אם נפלה וכו'. דוקא שוגג אבל הסירה במזיד אסור להחזירה (שבלי הלקט):

כח

[כח] [לבוש] דהא חולי וכו'. לפי זה דוקא כשחלה כל גופו או שיש סכנת אבר עיין סעיף י"ז:

כט

[כט] אפר וכו'. צריך עיון דלפי מה שנתבאר סעיף י"ז מותר דשבות הוא וצריך לומר דמיירי כשלא חלה כל גופו (מגן אברהם), ולא קשה מידי על רמ"א דסבירא ליה לעיל דוקא על ידי שינוי מותר ועל הלבוש פשיטא דלא קשה מידי וקל להבין:

ל

[ל] [לבוש] שהם מתכוין וכו'. מותר ליטול הקוץ במחט ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה כדאיתא ריש פרק י' דסנהדרין (מגן אברהם), ובש"ס שם דאף דעביד מקלקל פטור ולמאן דאמר דחייב מלאכה שאינה צריכה לגופיה הוא ופטור. כתב במגן אברהם ונראה לי דאסור לחוך שחין שמוציא דם ולא דמי לליחה דהוא מיפקד פקיד, עד כאן, ובסמ"ג ראיתי מורסא מותר להוציא ממנה ליחה אף על פי שיש בה דם דדם מיפקד פקיד ובספר התרומות מתיר בכויה שיש בה דם:

לא

[לא] ידו וכו'. ועל גבי ידו ורגלו מותר כמו שכתב סעיף ו' ובבא מחמת ברזל אפילו שלא על גבי ידו ורגל מחללין שבת (בית יוסף):

לב

[לב] ופירש רש"י וכו'. הציצין הן הפורשין מצד מעלה אצל הציפורן סביבו באיזה מקום שיהיה ומחוברים לצד מטה באצבע תחת הציפורן, ולרבינו תם הוא בהיפך שמנותקין ומפורשים ממטה למעלה ומחוברים למעלה בצד האצבע (פרישה):

לג

[לג] וצריך לחוש וכו'. זה לשון ספר צידה לדרך אף דפירוש רבינו תם אמת מכל מקום יש לחוש גם לפירוש רש"י:

לד

[לד] [לבוש] דלא בלע ליה וכו'. פירוש אפילו בלע בסוף מכל מקום כיון דלא בלע מיד אסור וכן נראה לי מוכח מלשון רש"י ברכות דף ל"ו ותוס' שהוא כלשון הלבוש, ומלבושי יום טוב השיג על הלבוש מדברי בית יוסף בחינם, אך צריך עיון על בית יוסף דבהגמרא ושלטי גיבורים סוף פרק שמונה שרצים משמע דהדבר תלוי בפולטו או בלעו אף לרש"י:

לה

[לה] בולע שמן הרבה. כן כתב הרמב"ם וחסר משולחן ערוך (מלבושי יום טוב), הנה הב"ח השיג על השולחן ערוך דדוקא על ידי אניגרון שהוא מי שלקות מותר ולא בשמן לבד ורמב"ם יחידאה הוא, עד כאן, ותמיהני דהא הבית יוסף הוא גופיה בשם תוס' דפירשו דפירושו לרש"י דבשמן לבד מותר על ידי בליעה מיד ועל ידי אניגרון אף בשהייה גם אפשר לפרש כן דברי הרי"ף וכן פסק הגהות מיימוני בשם רשב"א, מיהו במגן אברהם כתב ונראה לי הכל לפי המקום והזמן דאם אין דרך בריאים לבלוע אסור כמו שכתב סעיף ל"ז, עד כאן, וכל זה במיחש בעלמא אבל אם יש לו צער גדול דבשביל זה נחלש בשאר הגוף מותר לעשות כל רפואות, ונראה לי מסתימת שולחן ערוך ורמב"ם דאף על ידי אניגרון אין היתר אלא כשבולע מיד וסבירא ליה בזה דלא כפירוש רש"י וכן משמע בבית יוסף ומגן אברהם ושלטי גיבורים וכן משמע בתוס' והגהות מיימוני ורבינו יונה ולאפוקי מעולת שבת:

לו

[לו] מותר לינק וכו'. אף בדאיכא כותים דרפואתו דוקא לינק בעצמו ועוד שהוא שבות הנעשה בשינוי שלא כדרך המלאכות (ר"ן פרק חביות) עיין סעיף י"ז:

לז

[לז] ויש אומרים וכו'. וכן עיקר כמו שכתב הב"ח ומגן אברהם תמה דלסברא ראשונה גם ביום טוב אסור כמו שכתב במלחמות דמשום תאות המאכל אין מתירין שבות, עד כאן, ואפשר לחלק בין תאות המאכל לרעבו:

לח

[לח] [לבוש] שאין בו וכו'. וליכא צערא יתירא (שבלי הלקט):

לט

[לט] מצטכי וכו'. הוא פירוש הר"ן מי שרף בלשון ערבי' ובסמ"ג כתב הוא סם הנקרא משטי"ק בלשון כותים, עד כאן, ובסימן רי"ו סעיף ג' דהוא שרף שעושין ממנו זפת:

מ

[מ] שפין בו וכו'. כן כתב הטור ושולחן ערוך, ותמה הב"ח דבתוס' והרא"ש ורי"ף סוף פרק שמונה שרצים ורמב"ם איתא ולא שפין בסם השיניים ובשיירי כנסת הגדולה כתב אולי גירסת הטור בתוספתא היה ואין שפין בו, עד כאן, וליתא שהרי ברמזים כתב הרא"ש ואפשר כוונת הטור מה שכתב בסוף הסימן היינו מסתכי כמו שכתבתי בשם הסמ"ג, אבל עיקר שיש טעות סופר בטור וצריך לומר בסם, ולשון רבינו ירוחם דף ע"ט לא ישוף שיניו בשיכרא, עד כאן, וצריך עיון ואולי גם שם טעות סופר וצריך לומר בסם, ובתוספתא פרק י"ג ראיתי לא ישוף אדם סם יבש בשיניו וכן כתב רוקח סימן ק"ו:

מא

[מא] [לבוש] ואם מכוין וכו'. הוא הדין בלועסין מסתכי וכן מבואר בתוספתא שם:

מב

[מב] [לבוש] ואין לו שום חולי וכו'. משמע כשיש לו שום חולי אף שאוכל לרעבונו אסור:

מג

[מג] [לבוש] שאינו עושה לרפואה. משמע דאם עושה לרפואה אסור אף שהוא בריא וכן כתב מגן אברהם:

מד

[מד] [לבוש] שנפל למשכב וכו'. כן כתב רמ"א והבין הט"ז דאף על ידי ישראל מותר ותמה עליו ודברי תמוהין מנא ליה וכן הב"ח פירש להדיא על ידי כותים, ולדינא פסק הט"ז כב"ח לאסור אף על ידי כותים דזה גרע ממסייע, ודעת הנחלת צבי ומגן אברהם להקל וכן כתב מגיד משנה פרק כ"א ואפילו על ידי ישראל מקילין כמו שכתב סעיף י"ז, מיהו שם נתבאר דוקא במלאכה הנעשית על ידי שינוי:

מה

[מה] [לבוש] שאין זה וכו'. כיון דאין לו מכה בגרונו (מרדכי):

מו

[מו] בשמן ומלח וכו'. ונראה לי דאו או הוא ואין מעורבין והיינו טעמם דהטור והשולחן ערוך שלא כתבו מלח אך הוגה ומכל מקום או או קתני (מלבושי יום טוב), ולעניות דעתי מגמרא [שבת] דף ס"ו ומותר לסוך שמן ומלח בשבת כי הא דרב הונא וכו' מייתי משחא ומלחא ואמרינן כי היכי דציל הא משחא לציל יין וכו' ולא אמר נמי טעם על מלח אלא שהיו מערבין שמן ומלח ונקרא משחא:

מז

[מז] מותר לסוכו וכו'. נראה לי הטעם כמו שכתב סמ"ג שדברים אלו אין עושין (בסימנים) [בסממנים] (מגן אברהם), ודחוק, ולי נראה דאין זה מיקרי רפואה כדלעיל סעיף ל"ו וסעיף ל"ח וכן משמע בט"ז, ובכל זה נראה לי לדחות מה שכתב מלבושי יום טוב וזה לשונו ונראה לי דבמקום שאין נוהגין בשמן בריש סימן רכ"ד הכא נמי דאסור, עד כאן, דהכא שאני כדאמרן. כתב הט"ז אין ללמוד מזה היתר לנוהגים להשים תוך החוטם עפר מעשב כתוש להפיג השכרות דאותו עפר ברפואה גם כן לשאר דברים אף שאינו שיכור ושייך בו גזירת סממנים, עד כאן, ועשב הנקרא שנופ טובאק הנוהגים במדינת אלו אף בשבת צריך לומר משום שבריאים עושין כן וצריך עיון:

מח

[מח] [לבוש] שאסור לחולה וכו'. משמע לבריא מותר ועיין סימן שכ"ד ס"ק ג', מיהו ברמב"ם פרק כ"א גופיה ראיתי שלא כתב תיבת לחולה אלא שאסור לייגע ובטור נתוסף תיבת לחולה ולפי זה אפילו לבריא אסור ומכל מקום נראה דוקא כשמתכוין להזיע לרפואה:

מט

[מט] [לבוש] מפני שהיא רפואה וכו'. אף דאין כאן שייכות שחיקת סממנים מכל מקום כיון שלפעמים מביאין הזיעה על החולה גם כן על ידי סממנים חיישינן, אך צריך עיון דרמב"ם מתיר שבות אפילו על ידי חולה עצמו (ט"ז), ולא קשה מידי דאפשר דהכא לאו בחולי כל גופו מיירי:

נ

[נ] אזנים וכו'. פירוש גידין המחוברין באוזן. כתב הרוקח סימן ק"ו מי שנפלה ערלת גרון אסור להגביה בשבת מי שחכו ופיו מלא אבעבועות אין לו לילך לאילן הולדר להניח עליה בפיו מן המחובר כי משתמש באילן, עד כאן, ורבינו ירוחם דף ע"ט כתב מותר ליחנק כלומר מי שנפלה לו גרונו תולין לו בצווארו כעין שחונקים ונפשט צווארו ומתרפא, עד כאן, וצריך עיון ועיין סוף סימן ש"ל, ובשבת דף ס"ו פירש רש"י מי שנפרקה חוליה של מפרקת צווארו ונופל בגרונו תולין אותו בראשו שיהא צווארו נפשט ודומה לחניקה, ובשבלי הלקט כתב יש שאוסרים להעלות ערלת הגרון במשיכת השער שמא יתלוש אחד מהם וחייב חטאת:

נא

[נא] רוחצין וכו'. פירוש אף שכוונתו לרפואה כיון שרוחצין בו בריאים מותר עיין סעיף ל"ז, ובמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור אפילו אין מכוין לרפואה אם שוהא:

נב

[נב] אלא לרפואה וכו'. ורמב"ם וסמ"ג כתב טעם של כל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג ומגן אברהם למד מזה דאסור לשתות משקה המשלשל בשבת דאין לך צער גדול מזה עד כאן לשונו, וכן ראיתי בסמ"ג לא יאכל דברים המשלשלין בשבת כגון לענה וכיוצא בהן, עד כאן, וכמדומה שנוהגין היתר נראה לי משום שכתב בשלטי גיבורים פרק שמונה שרצים דרוב מפרשים לא סבירא ליה טעם דרמב"ם וסמ"ג במים הנזכר לעיל אלא משום רפואה אמרו וכמו שכתב בשולחן ערוך ואם כן לא סבירא ליה איסורא דצערא בענין זה, ומכל מקום טוב להחמיר דאין להקל נגד הרמב"ם וסמ"ג:

נג

[נג] אם אינו שוהא מותר וכו'. אפילו יש לו חטטין בראשו (גמרא ורמב"ם), וכן הדין ברוחץ במים המשלשלין לרמב"ם הנזכר לעיל:

נד

[נד] [לבוש] שאין זה וכו'. צריך עיון הא בסימן שי"ו סעיף ז' מותר לצודן אפילו בידים ואפשר דמיירי במקומות שאין נושכין וגם אין רצין אחריו ואפילו הכי מבקש לצודן שמא יזיקו דאז נראה דאסור לצודן בידים עיין סימן שי"ו סעיף י' וצריך עיון ועיין בבאר שבע דף ע"ב, ולפי אמת נראה לי דהטור לטעמיה שכתב ביו"ד סימן קע"ט מי שנשכו נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה אפילו בשבת וכו' והיינו דפירש מה שכתב בגמרא לוחשין וכו' שאין בו איסור משום שיחה בטילה ולא איירי מצידה כלל וכמו שכתב בית יוסף שם וכן משמע פרק י"א מהלכות עבודת זרה ואם כן תימה על בית יוסף ושולחן ערוך כאן גם על ספר באר שבע שם:

נה

[נה] [לבוש] לקררו וכו'. והוא הדין מקיפין העין בטבעת כדי שלא יתפשט הנפח (רש"י):

נו

[נו] מחזירין וכו'. ור"ש הלוי השיגו דלא התירו אלא להחזיר עצם הנשבר אבל עצם שיצא ממקומו אסור דהא אפילו לשפשפו אסור כמו שכתב סעיף ל', עד כאן, וראיתי ברוקח סימן ק"ו זה לשונו למשוך ידו או רגלו לפרקים מותר אבל נפרקה לא יטרפם, עד כאן, משמע דיש חילוק בין יצא מעט לנפרק לגמרי:

נז

[נז] שהדם יצבע וכו'. עיין סוף סימן ש"כ שהרבה חולקים בזה:

נח

[נח] [לבוש] דבר המושך וכו'. במגן אברהם ס"ק ל"ג לא יניח צו"ק זל"ב על מכה שאין בו נקב, עד כאן, אסור למצוץ דם שבין השינים:

נט

[נט] או ביין. פירוש יין לבן (מלבושי יום טוב), עכביש ואין לחוש דמרפא (מלבושי יום טוב), ודלא כמגן אברהם:

ס

[ס] פתילה וכו'. זה לשון מגן אברהם וכל שכן דאסור לעשות קריסטי"ר אפילו הוכנה מאתמול אפילו על ידי שינוי אם לא בחולה ועל ידי כותי ובאם אי אפשר על ידי כותי עיין סעיף י"ז עיין סימן של"א סעיף ז' וסימן שי"ב סעיף ח':

א

בבשולי. ע' מ"ש באר היטב ס"ק י"ב בשם ט"ז ותשו' נ"ב סי' ג' מתירו:

ב

ל"ג. והא דקאמר אבא שאול בפ' חרש יונקים בהמה טהורה בי"ט ופריך ה"ד אי דאיכא סכנה אפי' בשבת נמי כו' ושני ל"צ דאיכא צערא ומפרק כלאחר יד הוא ושבת גזרו כו' וש"מ אפי' במקום צערא בשבת אסור לא קי"ל כא"ש אלא כר' מרינוס וכדפסק רב יוסף ע' ת' רמב"ן סי' ר"ו:

ג

אונקלי. כתב הרוקח סי' ק"ו מי שנפלה ערלת גרון אסור להגביה בשבת מי שחכו ופיו מלא אבעבועות אין לו לילך לאילן המלצ"ר להניח עליו בפיו מן המחובר כי משתמש באילן ע"כ ורבינו ירוחם דף מ"ט כ' מותר ליחנק כלו' מי שנפל לו גרונו תולין לו בצוארו כעין שחונקין ונפשט צוארו ומתרפא ע"כ וצ"ע וע' סס"ו ש"ל ובשבת דף ס"ו פירש"י מי שנפרקה חולי של מפרקת צוואריו ונופל בגרונו תולין אותו בראשו שיהיה צוארו נפשט ודומ' לחניקה. ובשבולי לקט כ' יש אוסרין להעלות הגרון במשיכת שער שמא יתלוש א' מהם וחייב חטאת:

א

א) [סעיף א'] מי שיש לו מיחוש בעלמא וכו' דאם נפל למשכב או דכאיב ליה טובא עד שנחלה כל גופו אעפ"י שאין בו סכנה מותר לעשות לו רפואה ע"י עכו"ם אפי' במלאכה גמורה כדלקמן סעי' י"ז יעו"ש:

א

ב) שם. אסור לעשות לו שום רפואה. ואפי' דברים שמותרים לבריאים אסורים לו כל היכא שמעשיו מוכיחים שלרפואה מתכוין. עו"ש או' א' בשם הר"ן. תו"ש או' א' ר"ז או' א':

א

ג) שם. ואפי' ע"י עכו"ם. ומשמע בהרב המגיד פ"ב דין יו"ד דאפי' בשבות דדבריהם וע"י עכו"ם אסור יעו"ש והביאו ב"י:

א

ד) שם. גזירה משום שחיקת סמנים. שהיא אב מלאכה. ב"ח:

א

ה) שם. גזירה משום שחיקת סמנים. מי שיש לו נפח על אחת מפניו שזה יקרה מחמת קרירות ותרופתו שמטבילין מטלית בתוך השכר ונותנין אותו על הנפח ויתחמם ויתרפא אם מותר לעשות כן בשבת באופן שלא יבא לידי סחיטה דהיינו שיהיו נזהרין שלא לשרות המטלית בשכר רק ישפשפו הנפח בשכר ביד היטב ואח"כ ישימו עליו מטלית יבש לשמור חומו. מי נימא דשרי דכיון דליכא סם לא שייכא גזירת שחיקת סמנים או דילמא כל רפואה נאסרה הגם דלא שייך בה שחיקה שמא יעשה רפואה אחרת דשייך בה שחיקה. עיין פתה"ד או' או' מה דשקיל וטרי בהאי ענינא ודעתו להתיר דוקא בדאיכא כ"כ צערא דבמקום צערא לא גזור יעו"ש:

א

ו) [סעיף ב'] מצוה לחלל עליו את השבת. דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. יומא פ"ה ע"ב. הרמב"ם פ"ב דין ג'. ואפי' ספק נפשות דוחה את השבת. שם בגמ' ודף פ"ג במשנה ופסקו הרמב"ם שם דין א' ולקמן בש"ע סעי' יוד:

א

ז) שם. והזריז ה"ז משובח. ואפי' שנים יכולין לעשות מלאכה א' כמו בחול. תשו' רמ"א סי' ע"ו. ואפי' אם החולה יכול לעשות בעצמו ע"י הדחק מותר לבריא לעשותן הגהות או"ה. שכנה"ג בהגה"ע או' א"ב עו"ש או' ב' א"ר או' א':

א

ח) שם. והזריז ה"ז משובח. עיין שו"ת קול יהודה סי' ז' באחד שחלל שבת בפרהסיא וחלה אם רשאין לחלל עליו השבת שהיה חולי מסוכן והאריך בזה והעלה דאין רשאין לחלל עליו שבת רק בעבר על איסור דרבנן יעו"ש. א"ח או' ד':

א

ט) שם. והשואל וכו' והנשאל הרי זה מגונה. טור בשם הירוש' והטעם כתב בת"ה סי' נ"ח מפני שהיה לו להודיע דין זה לבני עירו קודם שיצטרכו לו. והביאו ב"י. ועיין ביו"ד ססי' קנ"ה דבעינן שתהא הרפואה ידועה או ע"פ מומחה יעו"ש. מ"א סק"א ר"ז או' ב' ח"א כלל ס"ח או' א' וכשהיא רפואה ידועה אף שאין ידוע אם זה יתרפא בא אם לאו מחללין מספק. ר"ו שם ועי"ש בב"י ססי' קל"ד דקדחת אין בו סכנה. מ"א. שם והא דכתב בסעי' ז' מחללין שבת על מי שיש בו קדחת וכו' כתב שם הט"ז סק"ב דאין זה קדחת המצויה בינינו יעו"ש. מחה"ש:

א

י) שם. והשואל וכו' ויש לו להמורה להיות דינים אלו שגורים בפיו שלא יצטרך לשהות בעיון ספרים ואם יזדמן שאלה והמורה צריך לשהות לעיין בספרים ועומד אצלו איש חכם ובקי שיודע הדין אין לו לחלוק כבוד לרב אלא הוא אומר להשואל הדין. מטה אפרים סי' תרי"ח או' ט"ז:

א

יא) [סעיף ג'] כל מכה של חלל דהיינו מהשינים וכו' מיהו דוקא דכייב ליה טובא דנופל עליו שם מכה אבל מיחוש בעלמא בשיניו אין מחללין. ב"ח. ומ"מ אם נחלה כל גופו ממנו התירו ע"י עכו"ם אבל מכה בשינים הוה כמכה של חלל ובסתם מחללין שבת עליה ע"י ישראל אפי' באיסור תורה. א"א או' ב' ועיין לקמן או' טו"ב:

א

יב) שם. דהיינו מהשינים ולפנים וכו' ואפי' אינו צפידנא (חולי השינים והחניכים ומתחיל בפה וגומר בבני מעים. וסימנו כשנותן כלום בשיניו זב הדם משורת שיניו ומתהוי ממה שאוכל פת חם ביותר או ממאכל של חטים קר ביותר בימות החורף. יומא פ"ד ע"א וע"ז כ"ח ע"א) כל שיש בהם מכה מחללין. מ"א סק"ב וכתב ודלא כעו"ש דלא דק יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ג' תו"ש או' ד'. וכן היכא דכייב ליה טובא דנופל עליה שם מכה מחללין כמ"ש באו' הקודם בשם הב"ח. וכ"כ התו"ש שם:

א

יג) ויש הפרש בצפידנא אפי' החולה והרופא אומרים א"צ שקר אומרים כי מקובל ביד חז"ל שסכנה הוא ובשאר כאב השינים דחשיב כמכה של חלל בסתם מחללין וכשאומר הרופא או החולה שא"צ אין מחללין ובמכה שאין של חלל בסתם אין מחללין וכשאומר הרופא או החולה שצריך מחללין. א"א או' ב'. ועיין לקמן סעי' יו"ד.

א

יד) שם. דהיינו מהשינים ולפנים וכו' וכן אם חלה מקום מושב השינים דהיינו החניכים הם בכלל מכה שבתוך חלל הגוף. כ"מ בע"ז כ"ת ע"א דקאמר מן השפה ולפנים יעו"ש:

א

טו) שם. ושינים עצמם וכו' עיין או"ה כלל נ"ט דין ח"י שכתב דיש שינים שהעינים תלוים בהם ומיקרי חולה שיב"ס ועי"ש דין כ"ד בזה. א"ח או' ה' והכי איתא בפסחים קי"ג ע"א אל רב לחייא בריה לא תעקר ככא. ופי' ר"ח כלומר אם יכאב לך אל תעקרהו שמא תכחש עיניך יעו"ש:

א

טז) שם. ושינים עצמם וכו' כגון שנתקלקלו השינים ר"ז או' ג':

א

טוב) שם. אבל מיחושים אין נקראים מכה. ואין מחללין עליהם אפי' אם כואב לו מאד ואם מצטער כ"כ עד שחלה ממנו כל גופו אזי מותר לחלל ע"י עכו"ם אפי' במלאכה גמורה. ואם אינו מצטער כ"כ מותר לעשות ע"י עכו"ם כל דבר האסור משום שבות. ר"ז שם:

א

חי) שם. הגה. מיהו מי שחושש בשיניו ומצטער וכו' צ"ל שחלה ממנו כל גופו כמ"ש סעי' י"ז וכ"מ בד"מ והוצאת שן מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה. מ"א סק"ג ור"ל ולכך אין להתיר כ"א בחלה כל גופו וע"י עכ"ום כמ"ש סעי' י"ז משום דהוצאת השן מלאכה דאורייתא. מיהו להאומרים מלאכה שא"צ לגופה אינה אסורה אלא מד"ס מותר להוציא ע"י עכ"ום אף אם לא חלה ממנו כל גופו. ר"ז או' ג' ועיין לעיל סי' רע"ח:

א

יט) שם. בהגה. אומר לעכו"ם להוציאו, משום דכל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. ב"י בשם א"ח. ורש"ל כתב דלהוציא השן בשבת ע"י עכו"ם אין ראיה להתיר מטעם סכנת נפשות דדוקא להטיל שם שהוא רפואה ודאי מחללין אפי' במלאכה דאו' כגון שחיקת סמנים אבל הוצאת השן הוי סכנת נפשות ג"כ עכ"ל והביאו ב"ח. והט"ז סק"א כתב לאסור מטעם אחר משום דהישראל מסייע לעכו"ם בהוצאת השן יעו"ש. אבל הש"ך בנה"כ ביו"ד סי' קצ"ח כתב דדוקא ניקף חייב משום מסייע דמזמין לו ראשו משום דרבי קרא אבל בעלמא ק"ל מסייע אין בו ממש יעו"ש. וכ"נ דעת הב"ח להתיר כדברי א"ח ומור"ם ז"ל. וכ"ה דעת חמ"מ או' א' א"ר או' ד' וכתב דהגם דבשכנה"ג הגב"י או' ד' כתב דמנהג לאסור מ"מ יש להקל יעו"ש וכ"כ התו"ש או"ה ר"ז או' ג' ח"א כלל ס"ט או' י"א. וכ"ה דעת האחרונים. ועיין לקמן או' קט"ו:

א

כ) שם. בהגה. אומר לעכו"ם להוציאו. מי שיש לו חולי בפניו ונתפח וסגולתו הוא לרשום על הנפח צורת חותם אי שרי לומר לגוי בשבת לעשותו עיין אדמת קודש ח"א סי' ה' דהעלה דשרי יעו"ש. זכ"ל ה"ש או' ח':

א

כא) וכתב המש"ז או' א' פשיטא לי דאיש ואשה שוין לפיקוח נפש ואף תינוק בן יומו וא"י אם כלו חדשיו מחללין שבת כמילה דאזלינן בתר רובא וולד קיים ואפי' ספק דוחה שבת בכל מילי. וילד מעכו"ם ושפחה דולדה כמותה ועל העכו"ם אין מחללין. ויש להסתפק בעובר אי מחללין עליו שבת באין סכנה לאם ומ"מ י"ל דאם תפיל יש חשש סכנה לה ומחללין שבת בשבילה. יעו"ש. גם לעבד כנעני מחללין מדמחייב במצות כאשה. פת"ע או' ב' ועיין עוד לקמן או' צ"א וסי' שכ"ט או' א':

א

כב) [סעיף ד'] מכה של חלל א"צ אומד פי' השערה לשער החולה אם יסתכן אם לא יעשו לו היום רפואה או לא אלא מסתמא עושין. ועיין לקמן או' ל"ז.

א

כג) שם. מכה של חלל וכו' בתשו' חת"ס י"ד סי' ע"ו נשאל אם נכפה יש בו סכנה והביא מהט"ז יו"ד ססי' פ"ד בשם רש"ל מתשו' ר"י שכתב שהיא כמכה של חלל דיש בו סכנה וכתב דהגם דמתשו' הרא"ש כלל מ"ב יש להוכיח דלא חשיב סכנת נפשות מ"מ בפ"נ הולכין להקל ויש לסמוך ארש"ל בשם הר"י להאכילו דבר איסור אם הרפואה בדוקה יעו"ש והביאו פ"ת שם או' י"ג. ומיהו עיין כנה"ג שם בהגב"י או' קי"ג שכתב תשובה זו של ר"י בשם כמה פו' וכתוב שם דפעמים שמסתכן ליפול באור או במים יעו"ש. והביאו בס' זבחי צדק סי' פ"ד או' קל"ב יעו"ש. וא"כ לכאורה נראה דה"ה לענין חילול שבת דמותר לעשות לו רפואה בדוקה אבל לפי מ"ש בש"ע בסוף סעי' זה דכשמכירים באותו חולי שממתין וא"צ חילול אסור לחלל א"כ גם בחולי הנכפה אסור לחלל דידוע דזה החולי הוא ממתין אבל הנ"מ דאם הוא תחלת ביאתו ואמרו הרופאים דאם לא יעשו לו תיכף רפואה יכבד עליו החולי ויקבע בגופו אפשר דיש להקל.

א

כד) שם. עושין לו כל שרגילים וכו' ממאכלים ורפואות שהם יפים לחולה. ב"י בשם הרמב"ן. ומשמע דלכל צרכיו מחללין ואעפ"י שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה. ב"י בשם המ"מ והביאו מ"א סק"ד אבל בשם רש"י כתב ב"י דלא שרי לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה אלא דוקא בדבר שאם לא יעשוהו לו הוא מסוכן למות בשבילו אבל דבר שאף אם לא יעשוהו לו אינו מסוכן למות בשבילו אין עושין אותו ע"י ישראל יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק י"ז. ועיין ב"ה מה שהאריך בזה והביא כמה פו' דס"ל כרש"י וע"כ כתב דהנכון להחמיר באיסור תורה יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' קי"ז.

א

כה) שם. אבל כשיודעים וכו' וכ"ש בחולה או רופא אומר שא"צ דאין מחללין. ב"י בשם הרמב"ן. ועיין לקמן או' ל"ז.

א

כו) שם. ומכירין באותו חולי וכו' ר"ל שמכירין בבירור שלא יתגבר החולי יותר ע"י שנמתין עד הלילה במו"ש. מ"ב או' ט"ו.

א

כז) חולה מסוכן שנסתכן פתאום ורבים אומרים שהוא מתולעים ולעשות לו סגולה שקורין אוי"ס גיסי"ן עופרת שיש בזה חיוב חטאת והאיש היוצק העופרת אומר שריפא ושינה ושילש הרי נאמן אדם לומר שהוא מומחה ואפשר באם כמה פעמים לא ריפא ג"כ כיון דמ"מ כמה פעמים ריפא ג"כ ורגילים לעשות לחולי זה סגולה כזו בחול וכו' אין להחמיר כלל. חש"ו צ"צ ח"א סי' ל"ח. פת"ע או' ד' ועיין לעיל סי' ש"א סעי' כ"ו.

א

כח) [סעיף ה'] סכנת נפשות. צ"ל ספק נפשות. כ"ה בב"י בשם הרמב"ן.

א

כט) שם הגה. ועיין לקמן סי' תרי"ח. ר"ל דשם מבואר דאם אומר שמא יכבד עליו החולי ויסתכן נמי שרי ודלא כרי"ו שכתב דאם אין בו סכנה עכשיו אסור אעפ"י שיוכל לבוא לידי סכנה ודלא כעו"ש שהביא דברי רי"ו. חו"ש או' ז' ע"ש המ"א. וכ"כ המחה"ש סק"ה. וכ"כ הא"א או' ה' דאנן ק"ל דאפי' ספק אם לא יעשה לו רפואה זו אפשר שיבא לידי סכנה או יכבד החולי מחללין יעו"ש. וכ"פ הר"ז רו' ה' וכ"כ האחרונים.

א

ל) [סעיף ו'] מכה שע"ג היד וכו' אפי' עלתה שם מאליה שלא מחמת הכאת ברזל. ר"ז או' ו'

א

לא) שם. וכן מי שבלע עלוקה. פי' תולעת קטנה ומצויה במים וכשנופלת על הבשר נתלית בו ומוצצת הדם וכל זמן שמוצצת היא נתמלאת מן הליחה שמוצצת ומתנפחת עד שתהא כמו חבית קטנה וכשאדם בולעה בתוך המים מוצצת ליחה שבמעיו ומתגדלת במעיו ונמצא כריסו צבה. תו' ע"ז י"ב ע"ב, והביאו א"ר או' ו', ר"ז שם. ואמרו שם בגמ' דרפואתו להחם לו מים חמין לשתות והביאו הטור וב"י. וכתב ב"י דה"ה אם צריך לרפואות אחרות מותר לעשות לו יעו"ש. ואמרו שם בגמ' אדהכי והכי (ר"ל בתוך זמן שמחממין לו המים) ליגמע חלא (ר"ל ישקוהו חומץ שלא ימהר למות. רש"י)

א

לב) שם. וכן מי שנשכו כלב שוטה וסימניו ורפואתו עיין יומא סוף דף פ"ג וריש דף פ"ד יעו"ש.

א

לג) [סעיף ז'] מחללין שבת על כל מכה וכו' אפי' על הבשר מבחוץ שלא ע"ג היד והרגל ר"ז או' ז'.

א

לד) שם. שנעשית מחמת ברזל. עיין תב"ש ה' טרפות סי' מ"ד או' ד' שכתב דאפי' דרך חיתוך בנחת סכנתא היא יעו"ש.

ב

לד) שם. ועל שחין הבא בפי הטבעת. ומי שיש לו טחורין או חמימות בפי הטבעת והוא רוצה לשתות סם הנקרא ראבינ"ט שהוא משלשל. ומקרר הדם אסור. יען כי זה המשקה אינו כ"א לרפואה וכל ששותה לרפואה אסור כמ"ש סעי' ל"ז יעו"ש. רו"ח או' א'

א

לה) שם ועל מי שיש בו קדחת וכו' כתב או"ה כלל נ"ט סי' כ"ו מותר להקיז דם ע"י כותי בשבת לקדחת ושאר כל חלויים הפנימים אפי' ע"י ישראל מותר ע"פ רופא מומחה מיהו אדם הנופל או ניגוף ונצרר הדם במקום נפילתו או נגיפתו אין חשוב חולה הפנימי ומאחר שאין סכנה אסור להקיז דם שקורין קופס"ן אפי' ביו"ט אפי' ע"י כותים ע"כ. שכנה"ג בהגב"י או' י"א א"ר או' ז' ומי שחלה בקדחת ועשם לו קמיעא של עשבים לתלות עליו ימים מספר ובתשלום הזמן צוו לזורקו מאחריו תוך הנהר ונשלם הזמן בשבת יכול לזורקו כיון דהנהר כרמלית. שבו"י ח"ב סי' ן'

א

לו) שם. או עם סימור. מלשון תסמר שערת בשרי. ואין זה בקדחת המצוי שידוע שאין זה סכנת נפשות שתחלתו קר וסופו חם אלא שזה מיירי שבשעה א' בא עליו החמימות והקרירות. ט"ז סק"ב, א"ר או' ח' ר"ז או' ז' ח"א כלל ס"ח או' ה' ומ"מ בקדחת המצויה מותר לעשות כל צרכיו ע"י גוי. ח"א שם. וקדחת שניה ושלישית המצויה אין בה סכנה אך הרביעית יש בה סכנה. מו"ק והוא דיבר לפי מקומו. והאמת שאם הרופא אומר שיש פה סכנה ואינה דומה לקדחות הפשוטות המצויות מחללין ולא מילתא פסיקתא היא ופשוט. מחב"ר או' ב' ולחלל שבת צריך בקי לידע אם זהו קדחת חם ביותר או לא מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' קי"ט ברכ"י או' ג'.

א

לז) שם. או עם סימור. ומשמע כל מה שמוזכר בסעי' זה שהוא מגמ' אף שרופא או חולה אומרים א"צ אין שומעים להם ששקר אומרים מאחר שבגמ' אמרו דיש סכנה ולא אמרינן נשתנה הזמן. ומכה של חלל שאמרו בסתם מחללין דמסתמא יש פ"נ הא כשאמרו הרופאים וחולה שא"צ לא. וחולה סכנה מותר באיסורי הנאה ובאין סכנה שלא כדרך הנאה שרי. מש"ז או' ב' ועיין ביו"ד סי' קנ"ה סעי' ג'

א

לח) [סעיף ח'] מי שאחזו דם וכו' והוא בענין שיש בו חשש סכנה. ואם אין בו חשש סכנה מותר לו להצטנן במים מפני שנראה כמיקר ולא כמתכווין לרפואה. ר"ז או' ח' ועיין לעיל או' ל"ה.

א

טל) שם. ואפי' ביום הראשון, שאחזו הדם, ר"ז שם.

א

מ) [סעיף ט'] החושש בעיניו או בעינו וכו' ר"ל בשתי עיניו או אפי' בעין א' ואע"ג דאין מחללין על סכנת אבר כמ"ש סעי' י"ז עין שאני משום דשורייני דעינא (מאור העין מעורין ואחוזין בטרפשי הלב) באובנתא דליבא תלו, גמ' ע"ז כ"ח ע"ב.

א

מא) שם. או שהיה בו רירא, שמגליד תמיד, או שהכאב נועץ בה כמו מחט או שהוא שורף וקודח מחללין בתחלת החולי של כל אלו מפני שאז יש סכנה. ר"ז או' ט'.

א

מב) שם. ותחלת אוכלא וכו' לאפוקי סוף אוכלא ופצוחי עינא (שבא לכוחלא כדי להאיר מראית עינו) דלא, גמ' שם. ולרפואת חולי העינים עושים חלבון ביצה מבושלת בסמים ידועים וסוחטין מימיו לתוך העין אם הוא בתחלת אוכלא דאיכא סכנת אבר ונפש ואפי' להשקיט הכאב שרי ע"י ישראל ואפי' בשחיקת סמנים וכ"ש היכא דשחיקי סמנים מע"ש, ובסוף אוכלא דלרפואה שרי לישראל לסחוט הביצה ע"י שינוי דהיינו לתוך ידו או לתוך כלי ולהניחו תוך העין אבל הביצה עצמה להניחה ע"ג העין לא שרי כ"א דוקא ע"י גוי ואם בסוף אוכלא לא מהני תרופה זו לרפואה אלא לפציחי עינא לא שרי אפי' ע"י גוי. אדמת קודש חא"ח סי' ו' י"א מ"ב בהגה"ע או' ד'.

א

מג) שם. תחלת אוכלא וכן באמצע אוכלא, מאירי ביצה כ"ב. אבל בסוף החולי של כל אלו דהיינו שכבר הוא קרוב להתרפאות ולא נשאר בה אלא מקצת חולי שקודחת מעט אין עושין אפילו ע"י נכרי אלא דבר שהוא משום שבות כגון לכחול בסמנים השחוקים מאת מול ר"ז או' ט'.

א

מד) [סעיף יוד'] כל חולי שהרופאים אומרים וכו' בהגהות מרדכי פ' מפנין האריך בדינים אלו וכתב דלא שיאמר שאם לא יעשו לו דברים אלו שימות אלא כל שיודע החולה שהוא שבת ואומר שצריך שאינו יכול לסבול מחמת החולי מחללין. וכ"מ לקמן סי' תרי"ח, ד"מ או' א':

א

מה) שם. כל חולי שהרופאים אומרים וכו' ואם לא רצה החולה לאכול או לעשות תרופה משום מדת חסידות כופין אותו לעשות. הרדב"ז ח"א סי' ס"ו, כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ו. ר"ז או' י"א. ח"א כלל ס"ח או' ח'.

א

מו) חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר א"צ לה לחולה שומעין. הרדב"ז שם. כנה"ג שם. מ"א שם. ר"ז או' י"ב. ח"א שם או' ו'.

א

מז) חולה. אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר שאותה תרופה יזיקהו שומעין לרופא. הרדב"ז שם. כנה"ג שם. מ"א שם. ר"ז שם ח"א שם. ודוקא בזה שהרופא אומר שהתרופה זו יזיקהו שומעין לרופא אבל אם החולה אומר שצריך לאכול אפי' הרופא אומר שהמאכל מזיקו שומעין לחולה כמ"ש סי' תרי"ח סעי' א' ומ"א שם סק"ג:

א

מח) שם. כל חולי שהרופאים אומרים וכו' אפי' רופאים גוים הרגילים לרפאות בעיר לכל אדם. או"ה כלל נ"ט סי' ו' שכנה"ג בהגה"ט או' ה' וכ"ה לקמן רסי' תרי"ח. וסמכינן ארופא גוי לחלל שבת אפי' במאי דמשמע מלשון התלמוד שאין בחולה זה סכנה שעינינו הרואות השתנות הזמנים בכל הענינים האלו, תשו' בשמים ראש סי' רנ"ט, פת"ע או' י"ב.

א

מט) שם. ואם רופא א' אומר וכו' וה"ה לשנים נגד שנים כמ"ש לקמן סי' תרי"ח סעי' ב' יעו"ש:

א

נ) שם. ויש מי שאומר שא"צ מומחה וכו' ועכ"פ צריך שיאמר שמכיר באותו חולי כמ"ש סי' תרי"ח סעי' ו' ועכ"פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפי' להקל ועיין סי' תרי"ח בטור דאפי' גבי רופאים י"א דהולכים אחר הבקיאות יעו"ש דלא כהעו"ש, מ"א סק"ז א"ר או' יו"ד. תו"ש או' י"ב. ר"ז או' יו"ד. וכ"כ האחרונים דמי שאינו מומחה המכיר החולי אינו נאמן להכחיש המומחה האומר שא"צ חילול.

א

נא) שם. שא"צ מומחה וכו' ואפי' אם אומר שיש להסתפק שמא הוא צריך לחילול מחללין והוא שאומר שהוא מכיר חולי זה. ר"ז שם.

א

בנ) שם שא"צ מומחה וכו' הרב בית יעקב סי' ק"ל אסר לרופא מומחה ליכנס לבית הגוסס לעשות לו רפואה כמ"ש ביו"ד סי' שע"ג דאינו מיטמא על הספק יעו"ש והביאו הער"ה או' ג' וכתב על דבריו דליתא דהא אפי' אם היה ספק להם שיתרפא מחללין עליו את השבת וכ"ש שאר איסורין וא"כ פשיטא דמותר לרופא מומחה לעשות לו רפואה אפי' היה שם טומאה ידועה דאין דבר עומד בפני פ"נ ולא דמי לטומאת קרובים דאינו מיטמא אפי' בס' שקול יעו"ש:

א

גנ) שם. ויש מי שאומר שא"צ מומחה וכו' ומ"מ אם אפשר יש לעשות ע"י עכו"ם כיון דאיכא פלוגתא בזה ובפרט לפי מ"ש מור"ם ז"ל לקמן סעי' י"ב בהגה דאפי' בהיכא דאיכא סכנה ממש אם אפשר לעשות ע"י עכו"ם בלא איחור עושין יעו"ש.

א

דנ) שם. דכל בני אדם חשובים מומחין וכו' משמע אפי' כותים ונשים וכ"כ ב"י בשם הר"ן שאם אמרה אשה צריך וכל האחרים אומרים אין אנו יודעים שאף זה בכלל ספק נפשות להקל יעו"ש ומ"מ נראה דהיכא דאיכא רופאים מומחין דאין לסמוך על בני אדם שאינם מומחין.

א

הנ) שם הגה. וי"א דוקא ישראלים. שכיון שהוא מצווה על השבת ואומר לחללו ודאי שסומך על המחאתו. לבוש. ועיין בס' ברכת משה בק"ו התשובות סי' כ"א בענין הרופאים שבזמנינו שאינם שומרים שבת לכל דבר שברפואה אם ישראל מותר לילך בשבת לבית הרופא לדרוש בעיצה לרפואה היכא שאינו נחוץ כ"כ דוקא באותו היום כיון דיוכל להיות שירשום לו סמני הרפיאה ומביאו לחילול שבת והעלה דמדינא אין איסור לעמוד תחת בקורת הרופא בשבת אבל המחמיר לחוש שלא יגרום לחילול שבת תע"ב יעו"ש. א"ח או' א'

א

ונ) שם בהגה וי"א דוקא ישראלים. וכן עיקר א"ר או' יו"ד וכ"פ הר"ז או' יו"ד.

א

זנ) שם בהגה אבל סתם עכו"ם שאינם רופאים וכו' אבל ברופאים סמכינן עליהם. תו"ש או' י"ג וכ"כ לעיל או' מ"ח יעו"ש והיום שאין שום אדם יכול לרפאות כ"א ברשות חכמיהם סתם כל עוסק ברפואה נקרא מומחה מהרי"ל ואלי. והרב דיבר לפי זמנו. ברכ"י בשיו"ב או' א'.

א

חנ) שם בהגה. אבל סתם עכו"ם שאינם רופאים וכו' ודעת הרשב"ץ בתשו' ח"ג סי' רע"א דרופא עכו"ם בקי שהוא אומר שהוא מסוכן מסל"ת הכל לפי מה שאומר החולה ומכירין העומדין עליו אם רואים שאינו מסוכן אין מחללין ואין סומכין על העכו"ם ואם נסתפק הדבר מחללין. ברכ"י או' ד'.

א

נט) רופא עכו"ם שהוא מצמיח אבעבועות לילדים אם יכול הישראל לפייסו בממון שיעשה לאחר השבת יעשה כן ואם לאו וצריכין לעשות בשבת אל יחזיק ישראל אז את הילד אלא עכו"ם יחזיקו כ"כ בס' תשו' מאהבה ח"א סי' קל"ה. קיצור ש"ע סי' צ"א או' ח"י. ועיין בשו"ת ריב"ם שנייטוך סי' כ"ב שכתב דאסור להוליך התינוק אל הרופא בשבת לפתוח מורסא שעשה לו הרופא תמול שלשום ועתה פותח להוציא הליחה הנצרך להרופא כעת לתינוקות אחרים יעו"ש. א"ח או' א'

א

ס) שם. בהגה אין מחללין עליו וכו' דאין אומרים לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך. ב"י סי' ש"ו בשם תשו' הרשב"א וכבר כתבנו ע"ז לעיל סי' ש"ו סעי' י"ד קחנו משם.

א

סא) שם בהגה אין מחללין עליו וכו' חוץ מע"ז וג"ע וש"ד שמחללין עבירן לבוש סעי' י"ג. והטעם כתב הלבוש לעיל סי' ש"ו סעי' י"ד לפי שעבירות אלו דינם יהרג ואל יעבור והרי יצטרך זה הנאנס למסור עצמו למיתה והוי המצילו מצילו ממות לחיים יעו"ש. וא"כ משמע כ"ש אם יכול הוא בעצמו להציל עצמו בחילול שבת דשרי.

א

סב) ולהציל את הצבור נמי מותר לחלל שבת ודוקא להציל להציל מגזירה שגזרו ח"ו לבטל מצוה אבל להצילם מסכנת נפשות אפי' בשביל יחיד וקטן מצוה לחלל שבת וכן בכל דבר שיש לחוש שיבא מזה סכנה לאחד מישראל מוחר לעבור איסור דאורייתא לחלל שבת. ח"א כלל ס"ח או' י"ד:

א

סג) [סעיף יא'] חולה שיש בו סכנה וכו' ואם צריכין לבשל עבורו בשבת והרופא אומר שא"צ ליתן לו לאכול עד אחר ד' שעות אחר שישתה הרפואה אין היתר לבשל רק בשעה הצריך לבשל ולא קודם. רק כשיש לחוש שמא יהיה אח"כ איזה עיכוב להכין התבשיל אז מותר מספיקא של פ"נ הדוחה שבת והכל לפי ראות הענין. שו"ת רמ"ץ חא"ח סי' כ"א. א"ח או' ב'

א

סד) ועיין בפ"ת שנסתפק בחולה שציו לו הרופאים שלא יאכל כ"א שנתבשל היום ולא מאתמול וכדומה ואם ירגיל כל השבתות של כל השנה לאכול מהטמנת ע"ש יכול לגרום היזק לבריאותו אך אם ידלג שבת א' או שתים או אפשר אף ג' ויאכל מהטמנה יסבול בלי שום חשש היזק בגופו אך בצירוף כל השבתות יגרום לו חולשה גדולה נמצא על כל שבת ושבת בפ"ע יש לדון למה יעבור על שבת בחנם הלא יכול לאכול היום מהטמנה ולשבת הבאה יבשלו לו. והעלה דבאיסור דאורייתא קשה להקל אבל באיסור שבות דרבנן יש להקל יעו"ש. א"ח או' י"א

א

סה) שם. שאמדוהו ביום שבת וכו' עיין בס' החיים בדין חולה באבר א' ויב"ס והעידו הרופאים שאם לא יחתכוהו ימות ואם יחתכוהו קצתן אומרין שימות בשעת החתיכה ורובם אומרים שיחיה וא"כ אם לא יחתכוהו יחיה איזה ימים בבירור ואח"כ ימות ואם יחתכוהו יש ספק שמא ימהרו מיתתו. והעלה דל"מ אם שוים ושקולים הם ספק חיי שעה נדחה מפני ספק חיי עולם אלא דגם בדאיכא רוב ומיעוט דתליא במחלוקת הפו' כמ"ש הב"י בסי' תרי"ח ג"כ ספק חיי שעה נדחה, וגם בדין מופלגים בחכמה נגד רוב הוי ספק פלוגתא וספק פ"נ להקל יעו"ש. א"ח או' ע' וכ"ז ביודעים בבירור אם לא יחתכוהו שימות אבל אם לא יודעים בבירור שימות אין לעשות חתיכה עד שיתברר מהרופאים הבקיאים שאין ניזוק בחתיכה זו וצריך לשאול ע"ז אנה ואנה מרוב רופאים הבקיאים ואח"כ יעשו הדבר הזה ולא ימהרו ליכנם בספק נפשות וכל המרבה בחקירות ודרישות ה"ז משובח.

א

סו) נשים הלוקחות עשבים לבשל לחולים אם יחיה שבעת ימים יתרפא ואם למות שימות בתוך שבעה ימים וכן עושים לנכפה אמר החכם עתידין ליתן את הדין שממיתין את האדם קודם זמנו וזה דומה לר"ח בן תרדיון שלא לפתוח פיו לקרב מיתתו. ס"ח סי' תס"ז ונראה דה"ד אם יש ספק שיתרפא בלא זה או שיאריך עוד איזו ימים אבל אם אמדוהו למיתה בקרוב וע"י העשבים אפשר שיתרפא דוחין חיי שעה מפני חיי עולם כנ"ז וכ"כ בשבו"י ח"ג סי' ע"ה דהיכי דבלא רפואה ודאי ימות יש לתפוס הספק אף שדוחין עי"ז ספק חיי שעה וסיים שאין לעשות ד"ז ע"פ רופא א' אלא בצירוף דעות כמה רופאים מומחים וע"פ רוב דעות ברובא דמינכר שהוא ככל ובהסכמת חכם שבעיר יעו"ש.

א

סז) שם. שאמדוהו ביום שבת וכו' ואם נודע בבירור דנוכל להמתין עד הערב אין לחלל שבת בחנם. ואם נצרך לעשות לו הרפואה היום דוקא אבל אינו מוכרח לעשות תיכף רק דנוכל לאחרה עוד איזה שעות בכזה אמרינן הזריז ה"ז משובח. ואם נצרך לעשות לו הרפואה ב' פעמים א' היום דוקא והב' נוכל להמתין עד לאורתא מ"מ מותר לעשות לו גם פעם הב' בשבת הגהות הרש"ש ביומא. פת"ע או' י"ג.

א

סח) שם. אין אומרין נמתין וכו' ואין סתירה מזה להא דסוף סעי' ד' דהתם מיירי שיודע ומכיר שע"י המתנתו עד הערב לא יגיע שום ריעותא להחולה משא"כ הכא. מ"ב או' ל"ב.

א

סט) שם. אלא יעשו מיד וכו' ואעפ"י שבודאי לא ימות היום שהרי אמדוהו שיתקיים ח' ימים מ"מ יש לחוש שמא ימות לאחר הח' ימים אם לא יתחילו לעשות לו הרפואה מיד. אבל במקום שאפשר לעשות לו הרפואה מיד בלי חילול שבת אלא שיצטרכו לשהות שעה מועטת לא יחללו כדי לעשותה תיכף ומיד בלי שום שיהוי כלל אם הוא בענין שאין חשש סכנה כלל בשיהוי מועט כזה לפי שהשבת דחויה היא אצל פ"נ ולא הותרה לגמרי וכל שאפשר להצילו בלא חילול שבת אינה נדחית בשבילו. ר"ז או' י"ג. ועיין לקמן או' פ"ה.

א

ע) [סעיף יב'] משתדלין שלא לעשות ע"י עכו"ם וכו' והטעם כתב ב"י בשם הרא"ש דעכו"ם וקטנים משום דזמנין דליתנהו ואתי לאהדורי בתרייהו ונשים שמא יתעצלו ואתי חולה לידי סכנה. ובשם הרמב"ם פ"ב כתב הטעם כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם יעו"ש ונ"מ בין אלו הטעמים מ"ש ב"י בשם רי"ו ח"ט שאם הנשים או הכותים עושים דברים אלו מעצמן אין מוחין בידם דלטעם הרא"ש משום שלא יתעצלו ודאי דאם עושין מעצמן דאין מוחין אבל לטעם הרמב"ם אפשר דאפי' אם עושין מעצמן מוחק בידם כדי שלא יבואו לידי חלול שבת במקום דליכא חולי מסוכן. עו"ש או' י"ב:

א

עא) שם. שלא לעשות ע"י עכו"ם וכו' ובמקום דליכא אחר שיעשו על ידו ודאי שיעשו על ידם. ב"י בשם רי"ו. וכ"כ העו"ש שם:

א

עב) שם. אלא ע"י ישראל גדולים וכו' והא דקתני בברייתא (יומא פ"ד ע"ב) ע"י גדולי ישראל כתב ב"י לא גדולים בחכמה קאמר וכדמשמע לכאורה ממ"ש הרמב"ם פ"ב אלא ודאי גדולים לאפוקי קטנים. ישראל לאפוקי עכו"ם והוסיף הרמב"ם וחכמיהם כלומר שהם בני דעת לאפוקי נשים ועבדים שדעתם קלה ע"כ. וזהו שכתב בש"ע ע"י ישראל גדולים ובני דעת לפי פירושו בב"י מיהו הט"ז סק"ה הקשה על פי' זה של הב"י דא"כ לא היה לומר גדולי ישראל לשון דביקות אלא ישראלים גדולים וע"כ פירש דמ"ש גדולי ישראל ר"ל דמצוה מן המובחר שגדולי ישראל יעשוה יעו"ש וכ"כ הר"ז או' י"ג. אבל התשב"ץ ח"א סי' ד"ן פי' הברייתא כדברי מרן ז"ל יעו"ש וכ"כ הלבוש וכ"כ א"ר או' י"א דבריא"ז בשה"ג (פ' יוה"כ) מבואר כב"י וכ"מ בירושלמי פי"ב ובס' תורת אדם עכ"ל. ועיין להרב זכור ליצחק הררי סי' צ"ג מה דשקיל וערי בהאי עניינא יעו"ש. ומ"מ לענין דינא כיון דכמה גדולים מפרשי הכי כדעת הש"ע הכי נקטינן:

א

עג) שם. אלא ע"י ישראל גדולים ובר דעת. ר"ל שנזהרים מאיסור וגם שיודעים טעם הדבר דדוקא לחולה שיש בו הכנה הותר לחלל עליו כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם ויביאו לחלל אפי' במקום דליכא תולה מסוכן:

א

עד) שם. הגה. וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי וכו' כ"כ הרמב"ן ז"ל. וכתב ה"ה (פ"ב דין י"א) דמדברי הרמב"ם לא משמע כן אלא דוקא גבי יולדת אמרינן כל מאי דאפשר לשנות משנין אבל בחולים אחרים אין מדקדקים אחר זאת. עו"ש או' י"ג:

א

עה) שם. בהגה. עושה ע"י שינוי. שאז אין איסור מן התורה. ר"ז או' י"ג. והטעם דכל כמה שנוכל לעשות בהיתר לא עבדינן איסורא. ולפ"ז אם ע"י השינוי מתאחר הדבר מעט והחולה אינו נחפז כ"כ במהרה עבדינן שינוי שהוא איסור מדרבנן וכמ"ש לעיל או' ס"ט יעו"ש:

א

עו) שם. בהגה. ואם אפשר לעשותו ע"י עכו"ם וכו' ולא אסרו לעשות ע"י עכו"ם אלא במקום שיש לחוש שמא יתעצל העכו"ם ויבא לידי דיחוי ועיכוב אבל לא כשישראל עומד עליו ומזרזו בענין שאין לחוש לכלום ר"ז שם:

א

עז) שם. בהגה עושין ע"י עכו"ם. ונראה דאם יש עבד שמל וטבל וגם ישראל דמיטב לעשות ע"י ישראל מע"י עבד דבעבד גם רבו מוזהר עליו כמ"ש רסי' ש"ד והיינו להי"א אבל להמחבר אין לחלק. תו"ש או' ט"ו:

א

עח) שם. בהגה. עושים ע"י עכו"ם וכן נוהגין. ומיהו הט"ז בסק"ה כתב דהבא לעשות ע"י עכו"ם המזומן לכל הפחות יגלה לרבים באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו אלא שהעכו"ם הוא מזומן כאן אבל עיקרא דמילתא שלא ישגיח על העכו"ם כל עיקר אם רואה סכנה בבירור ויש אפי' ספק הצלה והזריז ה"ז משובח אם יעשה הוא עצמו כי אעפ"י שהעכו"ם לפנינו ועושה ההצלה מ"מ הישראל יעשנה עפי בזריזות ואף שכתב רמ"א וכן נוהגין אין מזה ראיה דלאו מנהג ותיקין הוא יעו"ש. א"ר או' י"ב. תו"ש שם ר"ז שם:

א

עט) [סעיף יג'] כל הזריז לחלל שבת וכו' וא"צ ליטול רשות מב"ד. גמ' טור:

א

פ) שם. כל הזריז לחלל שבת וכו' נפל תינוק לבור עוקר חוליא ומעלהו ואעפ"י שהוא מתקן בה מדרגא בשעת עקירתו. ננעל דלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו ואעפ"י שהוא מפצל אותה כעין עצים שראויין למלאכה שמא יבעת התינוק וימות גמ' הרמב"ם פ"ב דין י"ז. ולא אמרינן שאפשר לקרקש ליה באגוזים מחוץ. גמ' מ"א סק"ח ומיהו מ"ש שם המ"א דבהגמ"ר משמע קצת דאין להקל בזה הא"ר או' י"ג השיג עליו בזה יעו"ש. ומ"ש אעפ"י שהוא מפצל אותה כמין עצים וכו' כתב המחה"ש דדוקא שאין כלי אחר והוצרך לפצל עצים אבל אם יש לו קרדום וכדומה שאפשר לו לשבר הדלת להוציא התינוק לא נתיר לו לפצל עצים:

א

פא) שם. כגון שפירש מצודה להעלות תינוק וכו' שמע שטבע תינוק בים ופירש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום נתכוון להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור ואפי' לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם דגים פטור. הרמב"ם שם דין ט"ז: וכתב הא"א או' ח' דגם מכת מרדות שהוא מדרבנן אינו חייב יעו"ש: פב)

ב

פא) נתכוון להעלות דגים ותינוק ולא העלה רק דגים כתב מהר"ם ן' חביב בס' תוספת יוה"כ דלכ"ע חייב דהרי נתקיימה מחשבתו בצידת הדגים וצדד עוד בזה וכתב דדעתו נוטה דחייב יעו"ש והביאו הברכ"י או' ז' וכתב דלו נראה דיש פנים לפטור כיון דנתכוון לשתיהן יעו"ש.

א

פג) אם נתכוון להעלות דגים והעלה תינוק לבד בלא דגים נראה דלכ"ע פטור ברכ"י או' ט':

א

פד) שם. וכן כל כיוצא בזה. ועיין בא"א מהגה"ק שכתב דלכתוב בש"ק שיבא רופא אל חולה שיב"ס אם בלא כתיבה לא יבא רשאי לכתוב ומ"מ לא יכתוב רק הכרחיות מאי דלא סגי בלא"ה וכל זה רק ברופא מומחה משא"כ במי ששולח אחר אוהבו או מי שיתפלל בעדו י"ל שאין היתר לכתוב. א"ח או' י"ג. ועיין לעיל סי' ש"ו סעי' ט' ובדברינו לשם בס"ד:

א

פה) [סעיף יד'] וצריך בשר שוחטין לו וכו' בפסחים ע"ז ע"א ויומא ו' ע"ב איכא פלוגתא אי טומאה דחויה בציבור או הותרה ופסק הרמב"ם בפ"ד מס' ביאת מקדש דין ט"ו כמ"ד דחויה היא בציבור ואין להתיר אלא במקום שאי אפשר יעו"ש. וכ"פ בפ"ב ד' שבת דין א' דשבת דחויה היא אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות וכ"ה דעת הרשב"א בתשו' סי' תרפ"ט והר"ן בפ"ב דביצה שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה והב"ד הב"י יעו"ש אלא שהרא"ש כתב ביומא (פ' יוה"כ) בשם רבו מהר"ם דכיון שהתורה התירה פיקוח נפש הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיב"ס כאילו עשאה בחול יעו"ש וכתב הב"ח דטעמו כמ"ד טומאה הותרה בציבור וה"ה לשבת אצל סכנת נפשות יעו"ש. וכ"נ דעת הטור. אבל דעת הב"י נראה כהרמב"ם ורשב"א והר"ן. וכ"נ דעת הב"ח. והא דשוחטין לו ואין אומרים נאכילנו נבילה מאחר דשבת לא הותרה אלא דחויה ואפשר בנבילה מוטב היה שיעבור הוא על איסור לאו ולא יעברו אחרים על איסור סקילה. כתב ב"י הטעם בשם הר"ן משום דהאוכל נבילה עובר בלאו על כל זית וזית שבה אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה ומשו"ה לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה. ובשם הרא"ש כתב הטעם שלא יהיה החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן עכ"ל. ועיין בב"ח עוד טעמים אחרים יעו"ש. ומ"ש המ"א סק"ט על דברי הש"ע בפשיטות דשבת הותרה אצל פ"נ כבר השיג עליו הח"מ או' ד' וכ"פ הר"ז או' י"ג ואו' ט"ז דשבת דחויה היא אצל פ"נ. וכ"כ ח"א כלל ס"ח או' יו"ד קיצור ש"ע סי' צ"ב או' א' ונ"מ גם למקום אחר דכיון דרוב הפ' ס"ל דשבת דחויה היא אצל פ"נ ולא הותרה אם אפשר לעשות לו בהיתר בלא חילול שבת עושין בהיתר אם לא יש איחור וכן אפי' אם יש איחור אם יעשו בהיתר אם אין החולה נחפז כ"כ במהרה יעשו בהיתר וכמ"ש לעיל או' ס"ט יעו"ש:

א

פו) שם. צריך בשר שוחטין לו וכו' וצריך לברך על שחיטה זו. זבחי רצון סי' י"ב סק"י. וכתב שם דאסור ליקח שכר השחיטה זו ומותר לטלטל הסכין אחר שחיטה אפי' כבר הניח מידו יעו"ש. ועיין לעיל סי' ש"ח סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד. ולענין כיסוי הדס עיין ביו"ד סי' כ"ח סעי' ט"ז:

א

פז) שם. וצריך בשר שוחטין לו וכו' ואם מספיק לו בתרנגול קטן אינו רשאי לשחוט גדול. ורק אם הביאו לשוחט לשחוט אינו חייב לחקור ולדרוש אם יש להם קטן כדי שלא יהא עיכוב. אך המביאים צריכים לדקדק אם יש להם קטן בביתם ומספיק לו שלא יביאו הגדול ואם אין מצוי בביתם קטן אין מחויבים לחזר ולהביא מחוץ דהזריז ה"ז משובח. רב פעלים ח"א סי' כ"א. וה"ה אם צריך לבשר בהמה ששוחטין בהמה קטנה אם מצוי אצלם בלא עיכוב. ואם מותר הבריא לאכול מאותו בשר עיין לעיל סי' שי"ח סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

א

פח) חולה שצריך לתרנגולת א' ובשל ב' איסורא דעבד עבד. הלק"ט ח"א סי' ק"ף. י"א בהגה"ט. וא"כ לכתחלה צריך לדקדק שלא לבשל כ"א לפי הצורך. ועיין לקמן או' צ"ו.

א

טפ) שם. שוחטין לו וכו' עיין בס' מגן אבות בחי' לחולין שהעלה דאם שוחטין לצורך חולה בשבח יש למלוח הבשר תחלה שלא יעבור החולה בכל כזית יעו"ש. וכ"פ בשו"ת מהר"ם שיק סי' קל"ח ובשו"ת אבני צדק חא"ח סי' ל"ח והב"ד א"ח או' י"ד אלא שכתב שם בשו"ת אבני צדק דאם אפשר לעשות ע"י עכו"ם בלא איחור ובישראל עע"ג שימלח בכל צד נכון למלוח ע"י עכו"ם יעו"ש. והיינו לפי מ"ש מור"ם ז"ל לעיל סעי' י"ב בהגה אבל לפי מ"ש הש"ע שם אף אם יש לעשות ע"י עכו"ם בלא איחור יותר טוב לעשות ע"י ישראל יעו"ש.

א

צ) וכתב בהגהות אחרונות דמרדכי פי"ז בשם ראבי"ה דאם היה חולה צריך לחמם יין ימלא ישראל וייחם העכו"ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת עכ"ל והביאו ב"י וצדד אי מיירי בחולי שיש בו סכנה או אין בו סכנה וסיים דמיירי באין בו סכנה דצרכיו נעשין ע"י עכו"ם ומאי מוטב שיתנסך היין דקאמר קרוב להתנסך דשמא יגע בו העכו"ם יעו"ש. אבל הד"מ או' ט"ו השיג על הב"י דמיירי ביב"ס והא דנעשין ע"י עכו"ם ע"פ מ"ש לעיל סעי' י"ב בהגה דאם אפשר בלא איחור עושין ע"י עכו"ם. ואע"ג דמחללין שבת ואין מאכילין נבילה שאני יי"נ דאיסורו מדבריהם וגם אין החולה קץ בו יעו"ש והביאו מ"א סק"ט. א"ר או' י"ד. תו"ש או' י"ז. ר"ז או' ט"ז. ח"א כלל ס"ח או' יו"ד. ומ"ש שם במ"א דבתשו' רמ"א (סי' קכ"ד) מתיר לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם עיין ביו"ד סי' קנ"ה סעי' ג' בהגה שכתב לאסור יעו"ש וכתב המש"ז או' ו' שדברי ההגה עיקר יעו"ש. ועיין ביו"ד סי' קכ"ה סעי' יו"ד דאם ישראל נטר ליה שלא יגע אפי' בכלי פתוח מותר יעו"ש וא"כ אפשר להתיר לחולה שאין בו סכנה בכה"ג ואפי' לחולה שיב"ס אם עושין ע"י עכו"ם יש ליזהר בזה לעמוד ע"ג שלא יגע כיון דאפשר:

א

צא) שם. שוחטין לו וכו' מומר לחלל שבת בפרהסיא ועכו"ם או מומר להכעיס לדבר א' אין מחללין עליו שבת (כמ"ש יו"ד רס"י רנ"א) ומורידין ולא מעלין נמי אין מחללין עליהם שבת (עיין ביו"ד סי' קנ"ח) ספק תורה וודאי דרבנן מאכילין אותו הקל תחלה דהיינו ודאי דרבנן דאפי' אם נימא דספק מן התורה שריא מ"מ יש בו לתא דבר תורה. ובחולה שאין סכנה תליא בפלוגתא להרמב"ם והראב"ד ז"ל דספק מן התירה שריא שרי לחולה שאין בו סכנה ולמ"ד מה"ת אסור אסור לחולה שאין בו סכנה. מש"ז או' ו' ועיין לעיל או' כ"א:

א

צב) [סעיף טו'] ורצו עשרה וכו' אפי' בזה אחר זה. גמ' ופירש"י דכולם למצוה נתכונו פטורים דהזריז לחולה משובח. ונראה דמיירי שכל אחד לא ידע בחבירו או בחולה בהול וכל אחד סבר שהוא יקדים אבל באינו בהול אסור להרבות בגברי כמו דאסור להרבות לכרות בעוקצים כמ"ש בסעי' שאח"ז:

א

צג) שם. והביאו לו וכו' דרך רה"ר או תלשו מהמחובר:

א

צד) [סעיף טז'] כורתין העוקץ שיש בו ג' ואע"ג שקיצר יותר מכשיעור מ"מ למעוטי בקצירה עדיף. גמ' ואם מותר לבריא לאכול ממנו עיין לעיל סי' שי"ח סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

א

צה) שם. כורתין העוקץ וכו' ואם אפשר יש לתלוש בפיו משום די"א התולש בפיו אסור מדרבנן אבל לחולה שאין בו סכנה אע"ג דהותר לו איסור דרבנן אין להתיר לתלוש לו בפיו מן המחובר כיון די"א שהוא אסור מה"ת. רב פעלים ח"א סי' ך' ובספרו בן א"ח פ' תצוה או' ט"ו יעו"ש,

א

צו) שם. לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו ב' שאסור להרבות בשיעור הדבר שהמלאכה נעשית בו אעפ"י שאינו מרבה בטורח המלאכה שהכל נעשית בבת א' ר"ז או' ח"י. וכ"כ ח"א כלל ס"ח או' י"א דאם אין הדבר בהול אין מבשלין ועושין שאר מלאכות רק מה שצריך עכשיו בצמצום עכ"ל וכן אם די לו בתרנגול קטן או בבהמה קטנה אין לשחוט הגדול וכמ"ש לעיל או' פ"ז יעו"ש.

א

צז) [סעיף יז'] אומרים לעכו"ם לעשות וכו' והיינו דוקא היכא שהרפואה צריך לה בשבת עצמו. הרד"ך בבית כ"ב חדר ו' כנה"ג בהגה"ט מ"א ס"ק י"א. הא כשא"צ לה בשבת ימתין עד מו"ש אבל כשיש סכנה אסור להמתין וחולה שאין סכנה אף איסור תורה עושין ע"י עכו"ם א"א או' י"א. ובמיחוש בעלמא אפי' ע"י עכו"ם אסור כמ"ש סעי' א' יעו"ש:

א

צח) והוי יודע דחולה שאין סכנה נמי מאכילין אותו איסור דרבנן הקל הקל באופן דמותר באכילה א"א שם. ועיין ביו"ד סעי' קכ"ה:

א

צט) שם. אומרים לעכו"ם לעשות וכו' וכן אם חתך אצבעו או נפל חבורה בראשו או במקום אחר בשבת והוא מוציא דם מותר לומר לעכו"ם לסיכו ולקשור עליה רטיה מן אניצי פשתן ולובן ביצה או שאר משיחות של חבורות. או"ה כלל נ"ט סי' כ"א. שכנה"ג בהגב"י או' י"ט:

א

ק) שם. לעשות לו רפואה. וה"ה שאר צרכיו לבשל לו ולאפות לו ולהביא לו רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו. וכן כוחל עיניו מן העכו"ם בשבת אעפ"י שאין שם סכנה. הרמב"ם פ"ב דין יו"ד:

א

קא) שם. אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא. ר"ל באיסור דאורייתא ע"י ישראל שאין מחללין איסור דאורייתא ע"י ישראל כ"א בחולה של סכנה או בשביל פ"נ וכנז"ל:

א

קב) שם. אפי' יש בו סכנת אבר. היינו באיברים שאין בהם סכנת הגוף אבל על איברים שיש בהם סכנת הגוף מחללי כמ"ש לעיל סעי' ו' וסעי' ט' יעו"ש:

א

קג) שם. ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים וכו' משמע דאפי' במידי דאיכא גזירת שחיקת סמנים אפ"ה יש מתירין, ט"ז סק"ח. ומ"ש בידים ר"ל ובלא שינוי:

א

קד) שם. אפי' אין בו סכנת אבר. אלא שנפל למשכב או שמצטער כ"כ עד שחלה ממנו כל גופו וכמ"ש בריש הסעי' אבל כשיש סכנת אבר אפי' אינו חולה שכולל כל הגוף מותר לעשוא לו איסור דרבנן ע"י ישראל לסברא זו וכמ"ש באו' שאח"ז:

א

קה) שם. וי"א שאם יש בו סכנת אבר עושין וכו' הוא דעת הר"ן דס"ל דוקא בשבות דלית ביה מעשה כגון אמירה לגוי אפי' אומר לעשות מלאכה דאו' הקילו בחולה שאין בו סכנה אבל בשבות דאית ביה מעשה דהיינו שיעשה הישראל בידים לא התירו אלא במקום דאיכא סכנת אבר. ונראה מדברי הה"מ דבמקום דאיכא סכנת אבר אפי' לא חלה ממנו כל גופו מותר לעשות לו מלאכות דרבנן ע"י ישראל. עו"ש או' י"ז וכ"כ המ"א ס"ק י"ב:

א

קו) שם. ואם אין בו סכנת אבר וכו' אפי' בחולי שכולל כל הגוף אין עושין ע"י ישראל לסברא זו כ"מ מדברי הר"ן שהביא ב"י וכ"כ הט"ז סק"ע ואפי' ע"י שינוי אין עושין ע"י ישראל אי ליכא סכנת אבר לדיעה זאת השנית אם אפשר ע"י עכו"ם אבל אם א"א ע"י עכו"ם מודים לסברא הג' שהוא דעת הרמב"ן שעושין ע"י ישראל בשינוי. הגר"א.

א

קז) שם. עושין בשינוי. הוא דעת הרמב"ן בדברי הה"מ דבחולה שאין בו סכנה ואפי' לאבר אסור ע"י ישראל כ"א בשבות שיש בו שינוי ונעשה כלאחר יד. ט"ז סק"ז. וזוהי הסברא הג' שהסכים עליה הש"ע כמ"ש לקמן או' ק"י יעו"ש:

א

קח) שם. וי"א אפי' יש בו סכנת אבר וכו' הוא דעת הרמב"ם כפי פי' ב"י ט"ז ס"ק י"א ועי"ש מה שמיישב מה שהקשו על פי' ב"י יעו"ש:

א

קט) שם. אין עושין דבר שהוא נסמך למלאכה דאו' כגון כוחל שאסור מפני שהוא ככותב או לעשות שום רפואה בסם דאיכא למיחש משום שחיקת סמנים אבל שבות שאין עיקר מלאכה נסמך עליה כגון להעלות אזנים ואונקלי ולהחזיר השבר שאין דברים הללו נעשים בסמנים מותר אפי' ע"י ישראל. ב"י. ועיין לקמן סעי' מ"ג:

א

קי) שם. ודברי הסברא השלישית נראין. הב"ח פי' דקאי על הרמב"ם שהיא סברת י"א השלישי ולא חשיב דיעה ראשונה דהיינו יש מתירין וכו' אלא על ג' י"א קאי וכ"מ בלבוש אבל הט"ז ס"ק י"ב והמ"א ס"ק י"ד השיגו עליו וכתבו דקאי על הרמב"ן שהוא דיעה שלישית שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי וכו' יעו"ש. וכן הסכים א"ר או' ט"ז וכתב שכ"ה דעת המי"ט והצל"ד ומסקנת הטור יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' כ"א (אלא שלמד זכות על הלבוש והב"ח יעו"ש) וכ"ה דעת הגר"א והמש"ז או' יו"ד. וכ"פ ח"א כלל ס"ט או' י"ב. וכ"כ האחרונים:

א

קיא) שם. ודברי הסברא השלישית נראין. וה"ה ע"י עכו"ם דמותר לכ"ע. הגר"א. ואם א"א ע"י שינוי ולא ע"י עכו"ם מותר לעשות כדרכו. ח"א שם:

א

קיב) וכל דבר שמותר לעשות ע"י ישראל בחולי שאב"ס נ"ל דאפי' יכול לעשות ע"י עכו"ם מותר, ח"א שם או' י"ג. מיהו במ"א ססי' זה משמע דאם אפשר יותר טוב שיעשה ע"י עכו"ם יעו"ש:

א

קיג) ופראשקע"ש (שקורין פולווע"ר) כגון ראבארבר"ע וכיוצא בו שמערבין במים נ"ל דאסור ע"י ישראל לעשותו בלילתו עבה דהא י"א דבדבר שאינו בר גיבול משנתן המים חייב ולכן יעשנה נכרי. ח"א שם או' י"א:

א

קיד) שם. הגה. מותר לומר לעכו"ם לעשות תבשיל לקטן וכו' ומותר להאכילו ואם אין התינוק רוצה לאכול כ"א ע"י אמו מותר להאכילו אפי' תבשיל חלב שחלבו ובשלו הגוי מאחר שאין במאכלו אלא משום מוקצה. או"ה כלל נ"ח סי' כ"ט שכנה"ג בהגב"י סי' ש"ז או' י"ג א"ר שם או' מ"ה. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש או' כ"ב. ר"ז או כ"ב. ח"א שם או' ט"ז ועיין בישי"ע ססי' ש"ט שכתב דמוכח מזה דמותר להאכיל דבר מוקצה לחולה שאב"ס דקטן ג"כ הוי כחולה שאב"ס יעו"ש. וכ"כ בשו"ת רמ"א סי' ה' יעו"ש. ומה"ט מותר ליתן לרופא דיו וקולמוס ונייר לכתוב רצעפ"ט לחולה שאב"ס כשא"א ע"י עכו"ם. כלכלת שבת. מיהו אם אפשר יעשה ע"י שינוי. ועיין עוד לקמן או' קכ"ג:

א

קטו) שם. בהגה. מותר לחולה לסייעו קצת וכו' היינו שבלא"ה נמי מתעבדא אלא שמסייע מעט כגון עכו"ם שכוחל העין וישראל סוגר ופותח העין שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי הישראל אסור ואפי' במלאכה דאו' מסייע אין בו ממש. מ"א ס"ק ט"ז תו"ש או' כ"ג וכתב ודלא כעו"ש. ר"ז או' כ"א. ועיין לעיל או' י"ט:

א

קטז) שם בהגה מותר לחולה לסייעו וכו' לאו דוקא חולה וה"ה אחר מותר לסייע ט"ז ס"ק י"ג א"ר או' י"ז, מש"ז או' י"ג ר"ז שם.

א

קיז) [סעיף חי'] הקיז דם ונצטנן וכו' אבל לשאר חולי לא לפי שאין בו סכנה הא אם יש בו סכנה שרי עא"ג שאין בצנה סכנה שאפשר לחממו בבגדי מ"מ והביאו ב"י סי' ש"ל אבל ב"י כתב בשם רש"י שאם אין במניעת דבר ההוא סכנה אין עושין מ"א ס"ק י"ז תו"ש או' כ"ד. וכ"כ לעיל או' כ"ד ומ"מ נ"ל דאם הדבר בהול יש לסמוך על המקילין. ח"א כלל ס"ח או' ט וכן אם אין שם בגדים כדי לחממו מותר לעשוח לו מדורה אפי' ע"י ישראל אם הוא חולה של סכנה וצריך למדורה. ר"ז או' כ"ד. וכן אם נצטנן מחמת שלג מותר לחלל עליו שבת ולעשות לו מדורה כמ"ש יומא דף ל"ה ע"ב גבי הלל הזקן יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' ש"ל או' ל"ו.

א

קיח) [סעיף יט'] מותר בבישולי עכו"ם. אעפ"י שהתבשיל עצמו אסור משום בישולי עכו"ם כיון שהדבר מותר בעצמו לא רצו להחמיר בו יותר מפני שהוא בישולי עכו"ם ממעשה שבת, ב"י בשם הר"ן. לבוש:

א

קיט) שם. מותר בבישולי עכו"ם. אבל בחול אין מתירין בישולי עכו"ם לחולה שאין בו סכנה. לבוש. ואפי' אין שם ישראל. מש"ז או' ו'.

א

קך) שם. מותר בבישולי עכו"ם. ולענין ברכה באכילת איסור עיין לעיל בש"ע רסי' קצ"ו וסי' ר"ד סעי' ט' וכתב המש"ז באו' הנז' דמשמע דבישולי עכו"ם בשבת לחולה שאין הכנה מברך עליו ג"כ דחד טעמא הוא הואיל ובהיתרא קאכל אבל מאכל איסור דרבנן לחולה שאין סכנה שלא כדרך אכילה כבסי' קנ"ה ביו"ד בש"ך ס"ק י"ד אין מברך כלל יעו"ש.

א

קכא) שם. מותר בבישולי עכו"ם, ואם נשאר למו"ש אסור לבריא ואפי' לדידיה (בשבת) אם הבריא. ט"ז ס"ק י"ד, תו"ש או' כ"ה, וכן לחולה עצמו במו"ש אסור כמ"ש לעיל סי' שי"ח או' ל"א יעו"ש ואפשר דאם אין לחולה מה לאכול במו"ש דיש לסמוך על המתירין, נ"א כלל ס"ח או' ב' וכ"כ בן א"ח פ' בא או' ד' ועיין עוד בדברינו לשם או' ל"ב ול"ד וליה וגה לענין הכלים שבישל בהם העכו"ם בשבת יעו"ש.

א

קכב) שם. מותר בבישולי עכו"ם ונראה דהישראל לא יתן המאכל בקדרה דאחד נותן את המים וא' שופת הקדרה הראשון פטור אבל אסור, ח"א כלל ס"ט או' ט"ז.

א

קכג) שם. מותר בבישולי עכו"ם אבל אסור להאכילו שום דבר איסור ואפי' איסור דרבנן (עיין יו"ד ססי' קנ"ה) או מוקצה בין בחול בין בשבת, ולעשות זויף מיין יש למצוא היתר אם צריך החולה לכך הרבה. ח"א שם ועיין לעיל או' קי"ד.

א

קכד) ועיין בס' חקר הלכה ח"ב דף ו' ע"ד שכתב דחולה שאב"ס אם הביא בעצמו עליו החולי שאכל מאכל כזה שידע בטח שיגיע לידי חולי או הקיז דם וכיוצא אסור לעשות בשבת בשבילו מלאכה אפי' דרבנן או להאכילו איסור דרבנן אבל בחולי שיש בו סכנה אף שהביא את עצמו לידי סכנה מותר, וכתב דכן יש ללמוד מדברי מ"א סי' תר"מ סק"ד יעו"ש א"ח או' י"ט.

א

קכה) חולה שאמרו הרופאים לבשל לו תפוחים חמוצים במים וישתה המים ויש תפוחים מוקצים יש ליקח מהם מלומר לעכו"ם שיביא מחוץ לתחום מביתו אבל כשנמצא כאן דברים שהביאו גוים מחוץ לתחום ודאי דתחומין קיל ממוקצה. תשו' בשמים ראש סי' א' פת"ע או' כ"ז.

א

קכו) חולה כל גופו שאין בו סכנה מותר לשתות בשבת משקה המשלשל, ואין חילוק בין מר למתוק הרדב"ז ח"ג סי' תר"מ, מחב"ר או' ט' אבל הבריא אסור לשתות בשבת הם המשלשל בן א"ח פ' תצוה או' ט'

א

קכז) [סעיף כ'] אין נותנין יין לתוך העין. שנראה לכל דמשום רפואה עביד, לבוש. ואיכא למיגזר משום שחיקת סמנים תו"ש או' כ"ו.

א

קכח) שם. אם פותח וסוגר העין אסור. דאז מוכחא מילתא דלרפואה עושה, ואם אינו פותח מותר משום דאמרי לרחיצה בעלמא עבד. ב"י בשם רש"י, והאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור כמ"ש רס"י שכ"ז מ"א ס"ק ח"י, א"ר או' י"ט תו"ש או' כ"ז. ר"ז או' כ"ה. ח"א כלל ס"ט או' ח' ואפי' אם שרה חתיכת בגד מע"ש אסור ליתנה ע"ג העין בשבת. ח"א שם.

א

קכט) שם. ורוק תפל וכו' היינו כל שלא טעם כלום משניעור. רש"י ומ"מ. ומ"ש הד"מ עוד כמה תנאים לרוק תפל זהו לענין כתם כדאיתא בנדה אבל לנידון דכאן מקרי תפל כל שלא טעם כלום משניעור. מ"א ס"ק י"ט ותו"ש או' כ"ח א"א או' י"ט.

א

קל) שם. דמוכתא מילתא וכו' דאילו לרחיצה מאיס. ב"י בשם רש"י. ולפ"ז נראה דאם משים אדם מים בתוך פיו ורוחץ שם בכל צדדין ואח"כ רוחץ באותם מים את עיניו שגם הם לרפואה כיון שמעורב בו רוק תפל שרי דלא מוכחא דלרפואה קעביד כיון דלא מאיס כרוק תפל בשיניה. ב"ח. מ"א סק"ך. ר"ז או' כ"ו. ח"א שם

א

קלא) וכתב רש"ל נראה דמי שלא יכול לפתוח העינים יכול ללחלחן ברוק תפל ואין זה חשוב רפואה אלא לפתוח עינים קעביד עכ"ל, ב"ח. ט"ז ס"ק ט"ו מ"א שם. ר"ז שם. ח"א שם. ובכל ענין מותר להניח רטיה וכיוצא בו על העין או על מכה מע"ש אעפ"י שיהא מונח כל השבת ח"א שם. ועיין לקמן סעי' כ"ה.

א

קלב) [סעיף כא'] שורה אדם קילורין וכו' במים, רש"י. ודוקא ברכה (ר"ל שהסם של קילורין ששורה במים יהיה רך וצלול כמו מים או יין הראוי לרחיצה) אבל בעבה אסור כמ"ש לעיל סי' רנ"ב סעי' ה' ב"י. מ"א ס"ק כ"א ועיין בדברינו לשם או' ן'

א

קלג) שם. ונותן ע"ג העין. בשבת גמ' וכ"ה בטור וב"י ונראה דתיבה זו נשמטה מן הדפוס בש"ע.

א

קלד) שם. שאינו נראה אלא כרוחץ ומאן דחזי סבר שהוא יין. רש"י. והב"ח כתב דמאן דחזי ליה סבר מיא בעלמא נינהו ואינו אלא רוחץ עכ"ל ובתו' דף ח"י כתבו דלא שרי אלא באדם בריא ואינו מניחו בעין לרפואה אלא תחת העין לתענוג וליכא למיחש לשחיקת סמנים יעו"ש. והב"ד ב"י ומ"א ס"ק כ"ב אלא שכתב ב"י דהלכה כהרא"ש והר"ן דאפי' לרפואה שרי יעו"ש. וכך הם דבריו כאן בש"ע ומיהו לפי מ"ש רש"י דטעם ההיתר הוא משום מאן דחזי סבר שהוא יין ולעיל או' קכ"ח כתבנו דהאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור א"כ גם הכא יש לאסור מפני הרואין שעושה לרפואה כיון שאין דרך לרחוץ ביין, וכ"כ בס' שלחן עצי שטים. אמנם י"ל דעיקר ההיתר הוא מפני דאית ליה הכירא כיון שלא התירו לו אלא לשרותן מע"ש וכמ"ש בש"ע. וחשש הרואין שאין יודעין ששרה מע"ש יש לפוטרו בעילא כל דהוא ובזמן שנוהגין לרחוץ ביין נאמר מאן דחזי סבר שהוא יין ובזמן שאין נוהגין לרחוץ ביין כ"א לרפואה נאמר מאן דחזי סבר שהוא מים ושרי וכמ"ש הב"מ. ונראה שמפני זה לא כתבו הפו' לאסור בזה.

א

קלה) שם. ולא חיישינן משום שחיקת סמנים וכו' כלומר לדידיה דידע שעושה לרפואה מאי הכירא אית ליה. לזה אמר דאית ליה הכירא כיון שלא התירו אלא לשרותן מע"ש. וכן פי' הב"ח וכן נמצא בפירש"י. ולא דמי ליין דבסעי' ך' דלא הצריכו היכר. דיין שאני דדרך העולם הוא לרחוץ ביין ע"ג העין משום נוי אבל קילורין דאין עושין אלא לרפואה הצריכו היכר שלא יבא לטעות ויעשה רפואה בשבת ע"י שחיקת סמנים. עו"ש או' כ"ג.

א

קלו) [סעיף כב'] וסכין אותה בשמן. במקום שדרכן לסוך אף שלא לרפואה כמ"ש בסי' שכ"ז. ר"ז או' כ"ח. ועיין בדברינו לשם או' יו"ד.

א

קלז) שם. וסכין אותה בשמן. הטעם משום דבסיכת שמן ליכא למיגזר משום שחיקת סמנין דבלא"ה דרכו לסוך בשמן ולפיכך אפי' סך אותו ע"ג מכה לית לן בה. עו"ש או' כ"ד.

א

קלח) שם. אבל לא בחלב וכו' כלומר אעפ"י דגם בחלב דרך בני אדם לסוך מ"מ כיון שהוא נימוח הרי הוא כמו המרסק שלג וברד דאסור כמ"ש לעיל סי' ש"ך אבל שמן כבר נימוח ועומד הוא, עו"ש או' כ"ה, ועיין לעיל סי' שכ"ו או' מ"ה.

א

קלט) שם. אבל לא בחלב וכו' וה"ה שומן דדינו כחלב כמ"ש לעיל סי' שי"ד או' פ"א. ונראה דה"ה שמן קרוש דדינו כשומן. ועיין לעיל סי' שי"ד סעי' י"א.

א

קמ) שם. ואפי' בגמר מכה דהיינו כבר נתרפא ואין לו צער ממנה, ר"ז או' כ"ח.

א

קמא) שם, דליכא אלא צערא שרי, ט"ס וצ"ל דליכא צערא אלא תענוג שרי. ב"ח עו"ש או' כ"ה. מ"א ס"ק כ"ג וכ"כ האחרונים.

א

קמב) שם. אבל אין נותנין עליה שמן וכו' דמוכחא מילתא דלרפואה עביד. לבוש.

א

קמג) שם. מעורבין יחד, ונראה הא דבעינן דוקא מעורבין אבל שמן לבד מותר ה"ד בשמן שבריאים רגילין לסוך בהם אבל בשמן שאין הבריאים רגילין לסוך בהן אפי' שמן לבדו אסור. ונראה דה"ה אם נותן שמן מרובה שאין דרך ליתן כ"כ שמן מרובה אסור אפי' שמן לבדו. וכן איתא בשה"ג וכן הסכים הב"ח עו"ש או' כ"ו. והיינו נמי במקים שנוהגין לסוך בשמן אבל במקום שאין נוהגין אפי' שמן לבדו וגם מעט אסור כמ"ש לעיל סי' שכ"ז או' יו"ד יעו"ש. אבל מותר לתת עליה חמין לבדו אם הוחמו מע"ש. ר"ז או' כ"ח.

א

קמד) שם. ולא ע"ג מוך וכו' אפי' חמין לבדו או שמן לבדו אסור דחיישינן לסחיטה. ב"ח. אבל המ"א ס"ק כ"ד כתב דבשמן לחוד לא גזרינן משום סחיטה כמ"ש סי' שי"ט סעי' יו"ד. וכ"כ הר"ז שם מיהו הא"ר או' כ"ג כתב על דברי המ"א הנז' צ"ט וכ"פ התו"ש או' ל"ו כהב"ח יעו"ש. ובלא"ה כבר כתבנו באו' הקודם דבמקום שאין נוהגין הבריאים לסוך אפי' בשמן לבדו אסור משום דמוכח דלרפואה קעביד וא"כ ה"ה ליתן ע"ג מוך כדי ליתנו על המכה אסור כיון דמוכח דלרפואה קעביד.

א

קמה) והא דאין נותנין ע"ג מוך אפי' חמין לבדו היינו אם אין המוך מיוחד לכך. ר"ז שם ועיין לעיל סי' ש"א או' רס"ט

א

קמו) שם. ולא ע"ג מוך ליתנו עליה וה"ה שלא ליתן ע"ג מוך שע"ג המכה, גמ' ואפי' חמין לבד אסור, עו"ש או' כ"ז והיינו אם אין מיוחד לכך וכמ"ש באו' הקודם

א

קמז) שם. אבל נותן הוא חוץ למכה וכו' דלא מוכחא מלתא דלרפואה קעביד. עו"ש או' כ"ח ולפ"ז גם במקום שאין נוהגין לסוך בשמן שרי בזה.

א

קמח) [סעיף כג'] וחתיכת בגדים יבישים וחדשים וכו' משמע אבל בספוג אין חילוק בין חדשים לישנים ובכל גוונא שרי וכ"כ הב"ח, שכנה"ג בהגב"י או' כ"ה, עי"ש או' כ"ח, א"ר או' כ"ד תו"ש או" ל"ז (וכתב דכ"ה דברי הט"ז אלא שצריכין תיקון קצת) מש"ז או' י"ז. וכ"כ האחרונים.

ב

קמח) שם אבל לא ישנים וכו' מותר לכרוך צרצור קטן למי שלקה באצבעו. מרדכי פ"ק דשבת והביאו ב"י סס"י זה וכ"כ הכגה"ג בשם השה"ג.

א

קמט) שם. דשוב אינם מרפאין ומותר ליתנם ע"ג המכה בשבת ר"ז או' כ"ט.

א

קנ) [סעיף כד'] חוץ מעלי גפנים וכו' וה"ה כל עלים שהם מרפאים מ"א ס"ק כ"ה א"ר או' כ"ה. תו"ש או' ל"ח, ר"ז או' ל' ת"א כלל ס"ט או' ט':

א

קנא) שם הגה, ואין נותנין גמי וכו' בין לח בין יבש א"ר או' כ"ו תו"ש או' ט"ל והיינו שהכינו מבע"י או שראוי למאכל בהמה ואפ"ה אסור משום דמרפא דאל"כ בלא"ה אסור משום מוקצה.

א

קנב) [סעיף כה'] רטיה שנפלה וכו' רטיה היא חתיכה של בגד שפושטין עליו המשיחה לתת אותה על המכה, הרמב"ם בפי' המשנה.

א

קנג) שם. לא יחזירנה, פירש"י גזירה שמא ימרח (פי' להשוות אותה, ט"ז) וכתבו התו' אבל לשחיקת סמנין ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עילויה, ב"י, ט"ז ס"ק ח"י, מ"א ס"ק כ"ו והא דאסרינן חזרת רטיה דבר פשוט הוא דבחולי שאין בו סכנה היא דאם יש בו סכנה להניח לכתחלה נמי שרי, ב"י.

א

קנד) שם. ע"ג כלי יחזירנה. דכשהוחלקה דמיא, אבל אם הסירה במזיד אסור להחזירה, ש"ל, עו"ש או' ל' מ"א ס"ק כ"ז, א"ר או' כ"ז תו"ש או' מ"א, ר"ז או' ל' ח"א כלל ס"ט או' ט' ביאורי הגר"א, ומ"ש ב"י על דברי ש"ל הנ"ז לא ידעתי מרן לו וכו' כבר יישבו האחרונים הנ"ז מיהו ע"י גוי שרי להחזירה אפי' הסירה במזיד, חס"ל או' י"ב.

א

קנה) שם. ע"ג כלי יחזירנה ומותר להחזירה תחת האגד ולא חיישינן שמא יבא לאגדה ויעשה קשר של קיימא, ט"ז ס"ק י"ט.

א

קנו) שם. וע"י עכו"ם מותר וכו' היינו אם מצטער הרבה דאם לא היה אלא מיחוש בעלמא אסור אפי' ע"י עכו"ם כמ"ש ברס"י זה, ט"ז סק"ך, מ"א ס"ק כ"ח, תו"ש או' מ"ב, מש"ז או' ך'.

א

קנז) שם הגה. ומותר לומר לעכו"ם וכו' דוקא כשחלה כל גופו או שיש סכנת אבר דהא מירוח רטיה מלאכה דאו' היא ואסור משום ממחק כמ"ש סי' ש"ז סעי' ה' מ"א ס"ק כ"ט א"ר או' כ"מ, תו"ש או' מ"ג א"א או' כ"ט ר"ז שם.

א

קנח) שם. בהגה ואסור ליתן עליה אפר וכו' כשלא חלה כל גופו. מ"א סק"ל. תו"ש או' מ"ד.

א

קנט) [סעיף כו'] ומקנח פי המכה. ומחזירה עליה. וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנת פי המכה ומחזירה עליה שכיון שאינו מסירה כולה בבת א' מותר להחזירה. ר"ז או' ל'.

א

קס) שם. מפני שהוא ממרח. וממרח חייב משום מחוק עו"ש או' ל"ג.

א

קסא) [סעיף כז'] נותנין עליה רטיה. בתחלה בשבת. ר"ז או' ל"א.

א

קסב) שם. שאינו אלא כמשמרה שלא ישרטו בגדיו את המכה ואינו בהול כ"כ שיבא לידי שחיקת סמנין ולמירוח ב"י. מ"א ס"ק ל"א.

א

קסג) [סעיף כח'] המפיס שחין בשבת וכו' כדאיתא ס"פ האורג אמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מתלת דפטור ומותר וחדא מינייהו הא דתנן המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור. ב"י.

א

קסד) שם. המפיס שחין וכו' פירש"י המפיס מבקע והביאו ב"י.

א

קסה) שם. המפיס שחין בשבת וכו' אבל אסור לחוך שחין שע"י החיכוך מוציא דם שנבלע בבשר דאינו דומה לליחה ודם שהוא כנוס במורסא משא"כ דם איברים שהוא נבלע וא"כ עושה חבורה, ח"א כלל ס"ט או' י"ט. והוא ממ"א ס"ק ל"ג והביאו א"ר או' ל'. והתו"ש או' מ"ז.

א

קסו) שם. הרי זה חייב וכו' לכאורה לפה חייב היינו בכלי דביד הוי שלא כדרכה ומינה ליחה אף בכלי שרי מיהו ממ"א סי' ש"א סק"ז וכאן סעי' ל"ג משמע קצת דבצערא לא התירו שבות כדרכו. מש"ז או' כ"א ור"ל וא"כ אין להתיר להוציא ליחה כ"א ביד ולא בכלי.

א

קסז) שם. להוציא ממנה הליחה וכו' ונראה דהמפיס מורסא להוציא ליחה יזהר לפותחה ע"י נקיבת מחט אבל לא יפתחנה ע"י צפרניו דשמא יתלוש קצת מעור המורסא ויש בו משום גוזז כמ"ש סעי' ל"א מיהו לדעת התו' ברס"י ש"מ דס"ל דגוזז הוי מלאכה שאצ"ל א"כ אם א"א בענין אחר שרי אף לתלוש קצת עור משום צערא אבל להריב"ש אסור לכ"ע דלדידיה אית ביה איסורא דאו' כמ"ש ססי' ש"ג. תו"ש או' מ"ז אמנם המש"ז או' כ"א כתב דאם גוזז העור מע"ג המכה ליכא חיוב חטאת דהוי כצפורן שפירשה רובא דתו לא יניק מהגוף יעו"ש.

א

קסח) שם להוציא ממנה הליחה וכו' ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד, רש"י. ולכן טוב לעשות ע"י עכו"ם, אגודה סי' קכ"א. ומותר ליטול הקוץ במחט. משנה פי"ז והרמב"ם פכ"ה. ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה כדאיתא רפ"ו דסנהדרין מ"א ס"ק ל"א א"ר או' ל' תו"ש או' מ"ו.

א

קסט) שם. להוציא ממנה הליחה וכו' ואפי' הוא בריא מותר לפתוח אותה כדי שיצא הליחה והדם אם יש לו צער מזה. ח"א כלל ס"ט או' י"ט, ויזהר שלא לדחוק בידו על המכה להוציא דם רק מה שפקיד ועקור שרי, מש"ז או' כ"א בן א"ח פ' תצוה או' ג'.

א

קע) שם. הרי זה מותר. דמלאכה שא"צ לגופה הוי דרבנן ובמקום צער לא גזרו ולמ"ד דחייב צ"ל דכשעושה להוציא הליחה אינה גמר מלאכה וא"א לבוא לידי חיוב מכה בפטיש בשום פנים וא"כ הוי דבר שאינו מתכוין. מ"מ מ"א ס"ק ל"ג תו"ש או' מ"ז.

א

קעא) ואותן שיש להם נקב בזרוע שקורין אפטור"א (ובלשון ערבי קורין אותו כי"י) אם נסתם הנקב קצת צ"ע אם מותר ליתן בתוכו קטנית שיפתח דהכא ודאי כוונתו שישאר פתוח או דלמא כיון שהוא פתוח כבר שרי וכמ"ש סי' שי"ד סעי' ג' וה"ה נקב שבמכה שכבר נפתח צ"ע כה"ג. ומל' הש"ע משמע דאפי' יש בו נקב ובא להרחיבו אסור. ורטיה מותר ליתן על האפטור"א כמ"ש סעי' כ"ז. ובס' ראב"ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה (ויש לחוש לדבריו ר"ז או' ל"ד) ואם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחה דפסיק רישיה הוא אבל מותר להחליף בגד אחר דאם לא יחליף יסריח דגדול כבוד הבריות וכו' ועוד דאית להו צערא. ובסה"ת כתב מותר להוציא ליחה מכויה שלו שקורין קוייטר"א בלע"ז ואעפ"י שיש דם בתוך הכויה משום דמפקד פקיד כמו מורסא, ובכנה"ג כתב בשם ס' הזכרונות דף נ"ב דאסור להחליף הבגד או הנייר שמושך ליחה וגם יש לחוש שיצא הדם ויצבע הבגד ע"כ ועיין לקמן סעי' מ"ח מיש שם ונ"ל דהכא שאני כיון שנקב בתוכה (ר"ל ולכך מותר להחליף הבגד אבל בס' הזכרונות מיירי באין בה נקב, ר"ז או' ל"ד) וכ"ש שלא יניח צו"ק זאל"ב על המכה שאין בה נקב. מ"א ס"ק ל"ג והביאו א"ר או' ז' והתו"ש או' מ"ז והר"ז או' ל"ד וח"א כלל ס"ט או' י"ט. והנ"מ לענין דינא באותן שיש להם נקב בזרוע דאם נסתם קצת אסור ליתן בו קטנית להרחיבו אבל אם לא נסתם מותר ליתן בו הקטנית כדי שישאר פתוח וגם מותר להחליף הבגד כדי שלא יסריח אבל צריך להזמין מאתמול העלה והקטנית שרוצה ליתן בשבת ולהסיר עוקציהן מע"ש ואם יודע שיוצא דם בקינוח לא יקנח דהוי פסיק רישיה, וכ"כ בן א"ח פ' תצוה או' ד' וכתב שם דכ"ש דאסור לשרות הבגד במים כדי לקנחה יען כי שרייתו זהו כבוסו ועוד דאתו לידי סחיטה.

א

קעב) להוציא ליחה מהפונטאניל"ה התירו אחרונים אך אם נסתם הנקב קצת אסור לתת לתוכו קטנית ואם עלה בשר אסור לתת דבר האוכלו ודלא כהרמ"ח בלקט הקמח הרב מו"ק עי"ש באורך ובסוף הסי' ובאחרונים מחב"ר או' ד' שע"ת או' ל"ח.

א

קעג) מי שנפחה ידו ורפואתו להוציא דם אפשר להתיר ע"י עכו"ם. א"א או' ל"ג.

א

קעד) [סעיף כט'] מי שנגפה ידו וכו' ואם נגף בגב היד או בגב הרגל מותר דהוי כמכה של חלל כמ"ש לעיל סעי' ו' ב"י. מ"א ס"ק ל"ד. א"ר או' ל"א.

א

קעה) שם. מי שנגפה ידו וכו' כגון שלא באה מחמת ברזל דאילו באה מחמת ברזל אפי' שלא ע"ג היד והרגל מחללין עליו כמ"ש לעיל סעי' ז' ב"י בשם התו' ט"ז ס"ק כ"ב. א"ר שם.

א

קעו) שם. צומתה ביין וכו' ועיין לעיל או' קכ"ח.

א

קעז) שם. אבל לא בחומץ וכו' וה"ה ביין שרף. ח"א כלל ס"ט או' ו'.

א

קעח) שם. ואם הוא מעונג וכו' וכל דבר שהוא חזק קצת קשה לבשרו וצומתו.

א

קעט) שם. ואם הוא מעונג וכו' אבל בסתם אדם מותר ביין. ח"א שם.

א

קפ) [סעיף ל'] מי שנשמט פרק ידו וכו' היינו שיצא העצם מפרק שלו, רש"י ר"ז או' ל"ו ועיין לקמן סעי' מ"ז.

א

קפא) [סעיף לא'] אם פירשו רובן וכו' צפורן שפירשה רובה הוא ידוע אבל ציצין שפירשו רובן איני יודע רוב זה מאין מתחיל ואפשר שדרך לקלוף שם הרוב ממנו כתלוש דמי מש"ז או' כ"ג.

א

קפב) שם ומצערות אותי, וסיים הרמב"ם (בפ"ט) ואם אין מצערות אותו אסור פי' אעפ"י שהם כלפי מעלה, ט"ז ס"ק כ"ג,

א

קפג) שם. להסירן ביד מותר וכו' דכיון שהם קרובין להנתק אין בהם משום גוזז מה"ת אפי' כשחותכן בכלי אלא שאסור מד"ס אבל להסיר ביד שאין זו דרך גזיזה מותר אפי' לכתחלה אם הם מצערות אותו. ר"ז או' ל"ז. וצריך ליזהר שיטול בענין שלא יצא דם. מש"ז שם.

א

קפד) שם. לא פירשו רובן וכו' וה"ה דאפי' לא פירושו כלל פטור ביד דאין דרך גזיזה ביד.

א

קפה) שם. בכלי חייב חטאת. משום גוזז. מ"א ס"ק ל"ה. ר"ז שם:

א

קפו) שם. וצריך לחוש לשני הפירושים. ולכן אפי' פירשו רובן אסור ליטלן אפי' ביד. ח"א כלל כ"א או ד':

א

קפז) שם. וצריך לחוש לשני הפירושים. דעד שיהיה קצת תלוש מלמטה וקצת מלמעלה ובין שניהם באפשר רוב שרי. מש"ז או' כ"ג:

א

קפח) [סעיף לב'] החושש בשיניו וכו' פשוט דלא מיירי כאן אלא במיחוש בעלמא אבל אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובשביל זה נחלש בשאר הגוף שרי לעשות כל הרפואות כדלעיל סעי' ג' ט"ז ס"ק כ"ד:

א

קפט) שם. לא יגמע בהם וכו' וכ"ש שאסור לומר לעכו"ם לעשות לו דבר. ר"ן. מ"א ס"ק ל"ו. וה"ה דאסור לעשות לו שום דבר אפי' אינו אלא שבות דשבות כיון דאינו אלא מיחוש בעלמא ואם יש לו מקצת חולי שרי ע"י עכו"ם כמ"ש סעי' י"ז תו"ש או' נ"ב:

א

קצ) שם. לא יגמע בהם חומץ ויפלוט. דמוכחא מילתא דלרפואה עביד לבוש.

א

קצא) שם. לא יגמע בהם חומץ ויפלוט. וה"ה יין שרף לא ישהנו בפיו ויפלוט ואפי' לשהות ואח"כ יבלע אסור. ובמקום צער גדול אפשר לסמוך ביי"ש דמותר לשהותו ולבלוע אח"כ או אפי' להפליט כיון דיי"ש הוא משקה גמור לכל לא מחזי כ"כ לרפואה. ח"א כלל ס"ט או' ג' בן א"ח פ' תצוה או' ב'.

א

קצב) שם. לא יגמע בהם וכו' וכ"ש דאסור ליתן על השן נעגלי"ך או שפירטי"ז וסובין חמין דכ"ז מוכח שהוא לרפואה אם לא דכאיב ליה טובא שמצטער כל גופו. ח"א שם. וצריך לעשות ע"י שינוי רק אם א"א מותר לעשות כדרכו כמ"ש לעיל או' ק"י ואו' קי"א.

א

קצג) שם. אבל מגמע ובולע וכו' ואפי' לאחר אכילה שהכל יודעים שכבר סעד מותר. עו"ש או' ל"ד. תו"ש או' נ"ג ופי' מגמע כתב המ"מ דהיינו כדי גמיעה של אדם בינוני והוא פחות ממלא לוגמיו תו"ש שם:

א

קצד) שם. החושש בגרונו וכו' שאין לו אלא מיחוש בעלמא ח"א שם או' ד' וכ"כ לעיל או' קפ"ח:

א

קצה) שם. לא יערענו בשמן. פי' דמשהי ליה תוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא. ב"י בשם רש"י וכ"כ הלבוש ת"א שם. אבל לדעת הרמב"ם כתב ב"י שלא ישהנו בגרונו משמע דאפי' אם אח"כ בולעו כיון דמשהי ליה בגרונו מוכח דלרפואה קעביד. וכ"מ מדברי מ"א ש"ק ל"ז וא"ר או' ל"ה והתו"ש או' נ"ד וכ"כ הר"ז או' ט"ל, ואפי' ע"י אניגרון (מי סלקא) אסור להשהותו בגרונו. כ"כ ב"י לדעת הרמב"ם וכ"כ מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. והתו' כתבו דע"י אניגרון אפי' להשהותו שרי. והב"ד ב"י והת"ש שם:

א

קצו) שם. אבל בולע הוא שמן וכו' והב"ח אוסר בשמן לבדו כ"א לתוך אניגרון. וכתב המ"א ס"ק ל"ח ונ"ל דהכל לפי המקום והזמן דאם אין דרך בריאים לבלוע שמן לבדו אסור כמ"ש סעי' ל"ז. והביאו א"ר שם. תו"ש או' ל"ה. ר"ז שם. וכ"ז במיחוש בעלמא אבל אם יש לו צער גדול דבשביל זה נחלש בשאר הגוף מותר לעשות כל רפואה א"ר שם. ולענין ברכת השמן והאניגרון עיין לעיל סי' ר"ב סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד.

א

קצז) [סעיף לג'] גונח מותר לינק וכו' וגונח הוא מי שיש לו כאב לב ורפואתו לינק חלב עז. רש"י כתובות ס' ע"א. והטעם אמרו שם בגמ' משום דיונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן. ופירש"י כלאחר יד שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב ביד עכ"ל, וכתבו שם התו' לאו בשיש בו סכנה איירי דא"כ מאי איריא משום דהוי מפרק כלאחר יד אפי' הוי מלאכה דאו' שרי במקום סכנה יעו"ש. וכ"כ ב"י וב"ח דהכא מיירי בחולי שאין בו סכנה יעו"ש. והא דשרינן לינק איהו גופיה ולא אמרינן שיאמר לגוי לחלוב וישתה כמו בכל חולי שאין בו סכנה כבר תירץ הר"ן ז"ל (פ' חבית) דהכא לא אפשר ע"י גוי משום דרפואת החלב היא דוקא כשהיא רותחת וכדאמרינן במרובה מעשה בחסיד וכו' עו"ש או' ל"ה, מ"א ס"ק מ' ועיין לעיל סי' ש"ה או' פ":

א

קצח) שם. לינק חלב מבהמה וכו' אפי' מבהמה שלו ואפי' למ"ד דיש בחולב משום שביתת בהמתו הכא שרי דהיינו רביתא דולדותיה יונקין ממנה. מחב"ר או' ח'. ועיין א"א או' מ' שכתב דמשמע דאפי' עז העומדת לחלבה דמוקצה שרי יעו"ש:

א

קצט) שם. וי"א שאם אין לו וכו' הא דכתב הש"ע סברא זו בשם י"א דמשמע דלסברא א' אף מחמת רעבון מותר לינק מבהמה בשבת משום דכתב ב"י בשם הרי"ף דהלכה כר' מרינוס, דאפי' בשבת במקום צערא לא גזרו ביה רבנן עכ"ל ולשון זה משמע דאפי' גונח מחמת צערא דרעבון נמי שרי וכמ"ש הב"ח ולכך כתב בש"ע סברת האוסר בשם י"א. וכ"כ הנה"ש או' ט' וה"ב או' ח"י והח"מ או' י"ג ועי"ש מה שתירצו גם מה שהקשה המ"א ס"ק ט"ל ממלחמות יעו"ש. ועיין עוד מ"ש הא"ר או' ל"ז והתו"ש או' נ"ו יעו"ש ומ"מ לענין דינא הסכים הב"ח לסברת הי"א דבשבת אסור לינק מחמת רעבון יעו"ש. וכן הסכים א"ר שם. וכ"ה דעת האחרונים:

א

ר) שם. אסור לינק מבהמה בשבת. אבל ביו"ט מותר. טור וב"י. מיהו אם יש לו מאכל לחלוב בו אסור לינק בפיו ביו"ט אלא יחלוב לתוך המאכל כמ"ש סי' תק"ה. וצ"ל ג"כ דליכא עכו"ם. מ"א סק"מ. תו"ש או' נ"ז. א"א או' מ' ר"ז או' מ' ועיין שם בא"א שכתב דאפי' בעז העומדת לחלבה דמוקצה שרי יעו"ש.

א

רא) ועיין בשו"ת זר"א סי' מ"ה שמחיר לחולה לשתות חלב עז שנחלב ע"י עכו"ם בשבת מטעם שצוו הרופאים לשתות יעו"ש. עקרי הד"ט סי' י"ד או' ל"ח א"ח או' י"ט.

א

רב) השותין מאלקי"ן לרפואה הנעשה מחלב צאן והוא שנותנין לחלב קיבה קרושה וכשמוציאין הגבינות נשאר הנסיובא דחלבא ואח"כ מבשלין הנסיובא ונשאר מי חלב שקורין מאלקי"ן והרופאים אומרין כי הרפואה הוא לשתות זמן הקצוב בכל יום רצופין בלי שום הפסק אם יכולין לשתות בשבת ע"י שיבשל להם עכו"ם. עיין בשו"ת ארץ צבי סי' ך' שכתב להקל דוקא בחולי שחלה כל גופו אעפ"י שאין בו סכנה יעו"ש. וכ"כ בשו"ת שו"ע מה"ק ח"ג סי' ע"ו. ועיין עוד בזה בשו"ת אוריין תליתאי סי' קנ"ט שכתב דבמאלקי"ן אין בו רק איסור דרבנן ובודאי מותר לשתותו בשבת לרפואה בלא פקפוק יעו"ש. א"ח שם. ולענין הכילם שבישל בהם העכו"ם בשבת עיין לעיל סי' שי"ח או' ל"ב:

א

רג) [סעיף לד'] לא תקל אשה וכו' והא דלקמן סי' ש"ל סי' ת' כתב דאשה בעצמה יכולה להוציא החלב המצער אותה י"ל דהתם מיירי בחלב הנופלת ע"ג קרקע והולכת לאיבוד אבל הכא כיון שחולבת לתוך כלי הו"ל מפרק והוא תולדה דדש. וכ"כ המרדכי פ' המוציא והביאו ב"י סי' ש"ל. עו"ש או' ל"ח. ועיין בדברינו לשם בס"ד:

א

רד) שם. או לתוך הקדרה. ולחלוב לקערה הוה מלאכה ד"ת מפרק ממש ואסור בחולה שאין סכנה. א"א או' מ"א. ר"ז או' מ"א ועיין ברכ"י או' י"ג מ"ש בשם הרדב"ז דבכמה שיעור יתחייב החולב דדי אשה ומ"ש עליו הער"ה או' י"ג דק"ל כר"י דחצי שיעור אסור עה"ת ופשיטא דלא שרי לחולה שאין בו סכנה יעו"ש:

א

רה) [סעיף לה'] מותר לאשה לקלח וכו' דכיון דאינה חולבת לתוך כלי לית ביה משום מפרק ממש ומשום צורך תינוק התירו דכל צרכי תינוק הוא כחולה שאין בו סכנה. עו"ש או' ט"ל ר"ז שם:

א

רו) שם. לקלח מהחלב. בפי התינוק ש"ל. ח"א כלל ס"ט או' יו"ד. ומיהו מדברי העו"ש והר"ז שכתבנו באו' הקודם משמע דכל שאינה חולבת לתוך כלי שרי לצורך תינוק ואפי' ע"ג קרקע וכ"כ הא"א או' מ"א וע"כ יש להקל לעת הצורך אם א"א לחלוב בפיו:

א

רז) שם. הגה. אבל אסור להתיז מחלבה וכו' וע"י גוי שרי להתיז משום חולה שאין בו סכנה ואע"ג דהאשה מסייעת הא ק"ל מסייע אין בו ממש. ער"ה או' י"ב:

א

רח) שם. בהגה. דלית בו סכנה. וצערא יתירה נמי ליכא ב"י בשם ש"ל. הא לאו הכי שרי דמלאכה שא"צ לגופא הוא. מ"א ס"ק מ"א. ור"ל כיון שאין מקבלו בכלי כדי לשתותו הוי מלאכה שאצ"ל ואין בו משום מפרק:

א

רט) ומאן דאית ליה צערא דגופא במיחוש האוזן כי גדל הכאב מאד ורפואתו תלויה במינקת להטיף טפת חלב רותח מדדיה תוך האוזן עצמו כיון דמלאכה שא"צ לגופה היא במקים צערא כה"ג שרי. טל אורות דף כ"ו ע"ג. עיקרי הד"ט סי' י"ד או' ס' וכן מותר לאשה להתיז מחלבה על מי שחש בראשו ותקיף ליה עלמא דבמקום צער כזה לא גזרו. זכ"ל ה"ש או' ח':

א

רי) אשה שנתבהלה או שכעסה וסכנה לולד שיניק אותו חלב מותרת לחלוב מדדיה לארץ ולא לכלי ס' כלכלת שבת:

א

ריא) [סעיף לו'] אין לועסין מצטכי וכו' היינו מי שרף וכך שמו בלשון ערבי. ב"ח בשם הר"ן. וכ"כ לעיל סי' רט"ז או' מ"ד יעו"ש:

א

ריב) ולא שפין בו השינים וכו' כך הוא לשון הטור ובתוספתא כתוב בלשון אחר לא ישיף אדם סם בשיניו בשבת בזמן שמתכוין לרפואה וכו' וכ"כ הרמב"ם פכ"א דין כ"ד והב"ד הב"ח ותמה על הטור ששינה לשון התוספתא יעו"ש ומיהו לענין דינא לא נ"מ מידי דכל שהוא לרפואה אסור דגזרינן משום שחיקת סמנין.

א

ריג) [סעיף לז'] כל אוכלין ומשקין שהם מאכל בריאים וכו' מכאן יש התר לשאוף בחוטם אבק העשן הנקרא טאבאק"ו. הלק"ט ח"א סי' ק"א. וכ"כ הרב המקובל מהר"י צמח בתשו' כ"י והסכים הרב מהר"ר יהושע חאנדאלי. וכן עמא דבר. ולא כמאן דאסר. ברכ"י או' י"ד. וכ"פ בשו"ת מים רבים חא"ח סי' כ"ח. וכתב עו"ש דמותר לדחוק ולטחון בין אצבעותיו אותן צרורות ומלמולין העפר ההוא הנדבק ונצרר יחד מחמת הלחות שבו כל עוד שמפרך ביד ושואף לאלתר ואינו מניח יעו"ש. והביאו שע"ת או' ל' וכ"כ לעיל סי' שכ"א או' ס"ט יעו"ש:

א

ריד) ועיין בספר פדה את אברהם מע' ש' או' ד' שכתב וז"ל ולענין להריח באוריגאנו מפני הנזילה היורד על החוטם שהכינו מבע"י נראה דריחא לאו מלתא הוא ולהריח דברים להגן על חולי רע שיב"ס הא פשיטא ודאי דשרי אפי' את"ל היכא דמכוין לרפואה לא יהיה פקפוק בזה יעו"ש. א"ח או' כ"ה.

א

רטו) שם. אעפ"י שהם קשים לקצת בריאים וכו' ט"ס הוא וצ"ל לקצת דברים ב"ח. וכ"ה הגירסא בלבוש. וכ"כ בש"ע הישן משנת שכ"ז. וכן מוכח מהגמ' עו"ש או' ע"א. וכ"כ מ"א ס"ק מ"א. תו"ש או' ס"ב ר"ז או' מ"ג. ופי' כלומר אעפ"י שקשה לשנים כגון כרשין שקשה לשינים ויפה למיעים או טחול שרפואה לשינים וקשה למעים ומוכחא מלתא שעושה לרפואה שרי. ב"ח. מ"א שם. תו"ש שם. ר"ז שם:

א

רטז) שם וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים וכו' כגון אזוב יון ופואה. ולא דברים המשלשלים כגון לענה וכיוצא בהם. וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותן כגון מים שבשלו בו סמנין ועשבין. הרמב"ם פכ"א דין כ"א. וכן מי רגלים אסור לשתות בשבת. וה"ד אם שותה המ"ר לאיזה רפואה בעלמא אמנם אם שותה אותם בזמן הדבר ב"מ נראה דשרי כי באותו פרק לב האדם הולך וצוער באימה רבה ומסורת יש בינינו שזו רפואתו ואם לא ישתה מורא לו יעלה פן יפגענו ח"ו ופחד זה מזיק לגופו ויסתכן ח"ו ומה גם דכבר התחיל רפואה זו קודם שבת. יוסף אומץ סי' מ' חס"ל או' י"ט:

א

ריז) שתה חלתית מקודם השבת והרי הוא שותה והולך מותר לשתותו בשבת אפי' במקומות שלא נהגו הבריאים לשתותו הרמב"ם שם דין כ"ב. והטעם כתב המ"ע שם כיון שהתחיל אם יפסוק ולא ישתה בשבת יחלה יעו"ש. וכתבנו זה ללמוד מהם לדברים אחרים הדומין לזה.

א

ריח) וכתב בס' החיים דבדבר שצריך בישול ובשלו מע"ש מותר לשתות לרפואה בשבת דליכא למיגזר שמא יבשלו בשבת דהכל יודעים שאסור לבשל בשבת ובפרט בהתחיל לשתותו מע"ש בודאי יש להקל בכה"ג יעו"ש. והביאו א"ח או' כ"ז ועי"ש מה שהביא לו סמוכות מתו' חולין י"ד ע"א ד"ה מחתכי יעו"ש אמנם יש לדחות דנהי דאין לחוש לבישול אבל יש לחוש לשתיקת סמנים שכן גזרו חז"ל על כל רפואה משום שחיקת סמנים וכ"מ מדברי הרמב"ם שכתבנו לעיל או' רט"ז דאפי' במבושל אוסר אם אינו מאכל בריאים ורק אם כבר התחיל לשתות ואם יפסוק בשבת יהיה לו ניזק יש להקל וכמ"ש באו' הקודם:

א

ריט) שם. וכל שאינו מאכל וכו' עיין שיטה מקו' ברכות ל"ח ד"ה ושוין שכתב דגם אם מערב המאכל בדבר אחר שאין דרך בריאים בכך שרי כיון דגוף המאכל הוא של בריאים. וי"ל דהיינו אם כל מאכל לבדו מאכל בריאים אלא שאין דרכם לערבם יחד משא"כ אם מאכל א' אינו מאכל בריאים אסור ובפרט אם הוא הרוב ונ"מ לענין שתיית מים המיוחדים לרפואה מעורב בחלב וכדומה דאסור. א"ח שם:

א

רך) שם. וכל שאינו מאכל בריאים וכו' חרדל כמות שהוא אינו מאכל בריאים ואסור לאוכלו מי שחושש באצטומכא. כס"א או' ב'. מי שהוא בריא אבל מרגיש כובד באצטומכא שלו אסור לשתות שמן נענע שזה אין דרך בני אדם לשתותו אלא לרפואה. וכן אין לאכול מה שקורין בערבי מעג'ון אל ור"ד שהם שושנים מבושלים בסוכ"ר כדי לעשות שלשול מעט כי גם זה אין דרך לאוכלו אלא לרפואה אבל מותר לשתות מה שקורין גלא"ב שהוא תערובת מלח עם מי ליימון חמוץ אעפ"י ששותהו מחמת שמרגיש כובד באצטומכא שלו מפני שזה דרך בני אדם לשתותו לתענוג תמיד בכל אכילה. בן א"ח פ' תצוה או' ח':

א

רכא) שם. אבל אם אין לו שום מיחוש מותר. בטור כתב אבל אם אוכל ושותה אותו לרעבו ולצמאו ואין לו חולי שרי. וכתב עליו ב"י דלאו דוקא דכל שאינו חולה כלל מותר לו לאכול ולשתות אוכלים ומשקין שאינם מאכל בריאים דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי הילכך אפי' לא רעב ולא צמא מותר יעו"ש. מיהו המ"א ס"ק מ"ג כתב לדקדק מדברי הטור הנז' דאם עושה לרפואה אסור אעפ"י שהוא בריא יעו"ש. וכ"כ א"ר או' מ"ג תו"ש או' ס"ג. א"א או' מ"ג. ר"ז או' מ"ג וכ"כ שאר האחרונים ועיין בנה"ש או' י"א שכתב דגם הרב"י מודה בזה יעו"ש וכשיש לו שום חולי אף שאוכל לרעבו אסור. א"ר או' מ"ב והביאוהו האחרונים:

א

רכב) שם. הגה. וכן אם נפל למשכב שרי. שהרי אמרו שצרכיו נעשים ע"י עכו"ם (כמ"ש סעי' י"ז) ומשמע דאוכל הוא אוכלין המרפאים אותו ולא חיישינן שמא ישחוק סמנין כיון שלא התירו לעשות מעשה הרפואה ע"י ישראל ואפי' ע"י החולה עצמו. ב"י. והב"ח חולק דשאני הכא אם הישראל אוכל או שותה לרפואה דברים שאין הבריאים אוכלים אותם הרי הישראל עושה המעשה יעו"ש וכ"פ הט"ז ס"ק כ"ה אבל המ"א ס"ק מ"ד פסק כדברי ב"י וכתב ודלא כהב"ח. וכ"כ התו"ש או' ס"ד נה"ש או' יו"ד. ביאורי הגר"א. וכ"כ דעת האחרונים. והגם דלעיל סעי' י"ז פסק כסברא ג' דע"י ישראל בעי שינוי היינו בדבר שיש בו משום שבות ונעשה ע"י ישראל אבל הכא שאינו כ"א דבר שאין אוכלין אותו בריאים ונעשה ע"י עכו"ם ולא יש כ"א אכילה לחולה שאין בו סכנה לא גזרו. כ"כ האחרוני':

א

רכג) [סעיף לח'] מותר לאכול שרפים וכו' מי שיש לו חזה קצר ויש לו שועל מותר ליתן בפיו סוקאר ולשלוח עכו"ם לקנותו מבשם עכו"ם. מהר"ש שער אריה בהגהו' כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' ג':

א

רכד) שם. כדי להנעים הקול. ואין בו משום רפואה כיון דאין לו מכה בגרונו. ב"י. דבלא"ה היה אסור כיון דביצה חיה אין דרך לגמוע אותה כמ"ש ביו"ד ססי' קי"ג. תו"ש או' ס"ה. ועיין בט"ז שם ס"ק י"ד:

א

רכה) [סעיף לט'] אין עושין אפיקטוזין וכו' ואם מותר לשתות סם המשלשל כבר כתבנו לעיל או' קכ"ו יעו"ש:

א

רכו) שם. משום הפסד אוכלין. שבמעיו שמתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל רש"י. ב"י לבוש:

א

רכז) שם. ואם מצטער וכו' דבמצטער ליכא משום הפסד אוכלין ב"י:

א

רכח) שם. ובשבת אסור בסם וכו' משום רפואה וביד מותר שהוא שינוי. לבוש:

א

רכט) שם. ובשבת אסור בסם וכו' אפי' במצטער דהא אפשר ביד. ב"י ואם אינו יכול להקיא ביד או שהוא מצטער הרבה יכול לשתות מים חמים כי כן נותנים מים חמים למי שרוצה להקיא ומ"מ צריך שיהיה המים חמים מבע"י ולא יניחו להחם בשבת בתנור ואם הוא צורך גדול שמצטער הרבה יכול להחם ע"י עכו"ם. רו"ח או' ו':

א

רל) [סעיף מ'] מותר ליתן עליהם כוס וכו' שיש בו הבל כגון שעירו ממנו מים חמין וכופהו על הטיבור למי שחש במיעיו ואוחז הכוס את הבשר ומושך אליו את המעיים ומושיבן במקומם. רש"י. ולזה נקט שעירו ממנו חמין וכו' דאם לא כן לא חזי לכפותו על הטיבור ומ"ש הט"ז ס"ק כ"ו כבר השיג עליו התו"ש או' ס"ז והח"מ או' ט"ז יעו"ש:

א

רלא) שם. שעירו ממנו חמין וכו' עיין לעיל סי' שכ"ו סעי' ו' ובדברינו לשם בס"ד.

א

רלב) [סעיף מא'] שרפואתו לסוך וכו' דמה שמפקח שכרותו ממנו אינה רפואה. ט"ז ס"ק כ"ז. והמ"א ס"ק מ"ה כתב הטעם משום דאין עושים דברים אלו בסמנים וכמ"ש סעי' מ"ג. ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כחוש להפיק השכרות כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים גיכ אעפ"י שאינו שכור ושייך בו גזירת שחיקת סמנין. ט"ז שם. א"ר או' מ"ז. י"א בהגה"ט. ר"ז או' מ"ו. ומיהו לנשוף בחוטמו עפר הטוב"ק שרי כיון שהוא דרך הבריאים וכמ"ש לעיל או' רי"ג יעו"ש:

א

רלג) שם. בשמן ומלח בטור כתוב רק בשמן אבל בלבוש כתב בשמן ומלח וכתב עליו המי"ט דאו או הוא ואין מעורבין והיינו טעמא דהטור והש"ע שלא כתבו מלח יעו"ש והביאו א"ר או' מ"ו וכתב אבל מהגמ' (שבת ס"ו ע"ב) משמע דאפי' מעורבין יחד שרי יעו"ש וכ"נ מהר"ז או' מ"ו וח"א כלל ס"ט או' ה':

א

רלד) [סעיף מב'] אין מתעמלין וכו' בטור כתוב שאסור לחולה וכו' וכ"ה בלבוש ומשמע דלברי מותר מיהו הטור הביא זה מל' הרמב"ם פכ"א דין כ"ח ושם לא כתוב תיבת לחולה וא"כ משמע דאפי' לבריא אסור ומ"מ נראה דוקא כשמתכוין להזיע לרפואה. א"ר או' מ"ח:

א

רלה) שם. אין מתעמלין וכו' כתב בשה"ג דוקא לשפשף בנחת שרי ולא בכח לרש"י והטור. ולהרמב"ם אפי' בכח שרי אם אינו מכוין לבוא לידי זיעה ומסופקנא בשפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כחן אליהם ולבטל מהם עיפותן אי מקרי רפואה או תענוג ולפירש"י והטור אסור דהא אפי' לתענוג אסור ע"כ. מ"א ס"ק מ"ו:

א

רלו) שם. דהיינו שדורס על הגוף וכו' או שיהלך עד שייגע ויזיע שאסור לייגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה הרמב"ם שם ועיין לעיל סי' ש"א סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד. וכ"ז מיירי במקצת חולי אבל בחולי כל הגוף כגון קדחת קדה מותר לרוץ ולהתחמם דחשיב שבות ע"י שינוי ודלא כמשמעות הט"ז שלחן עצי שטים:

א

רלז) שם כדי שייגע ויזיע, דכיון שלפעמים מביאין זיעה על החולה ע"י סמנים חיישינן שיעשה רפואה אחרת משא"כ בסעי' שאח"ז שאין שייכות רפואה לאותן הדברים ע"י שחיקת סמנים כלל לא גזרינן. ט"ז ס"ק כ"ח:

א

רלח) שם ואסור לדחוק וכו' ג"ז הוא מדברי הרמב"ם שם דין ל"א וכתב שם הטעם שמא יבוא להשקותו סמנים המשלשלים. והביאו הטור והאחרונים:

א

רלט) [סעיף מג'] מותר לכפות כוס וכו' זה הדין שכתוב בסעי' מ' אלא דלפי שהטור חזר ושנאו אגב שיטפא דמילי דהרמב"ם כמ"ש בב"י גם הש"ע חזר ושנאו כאן אגב שיטפא דמילי דהרמב"ם. ועיין באה"ג.

א

רמ) שם. ולהעלות אזנים. פי' גידי אזנים פעמים שיורדים למטה ומתפרקין הלחיים וצריך להעלותן. ויש סכנה בדבר. רש"י. אבל הרמב"ם פ"ב דין יו"ד כתב דלא יש סכנה בדבר. ב"י.

א

רמא) שם. ולהעלות אונקלי וכו' וכן מותר ליחנק בשבת שבת ס"ו ע"ב ופסקו הרמב"ם פכ"א דין ל"א. ופירש"י מי שנפרקה חוליא של מפרקת צוארו ונופלת בגרונו תולין אותו בראשו שיהא צווארו נפשט ודומה לחניקה. עכ"ל והביאו המ"מ שם. וכ"כ רי"ו דף ע"ט. ומיהו ברוקח סי' ק"ו אוסר אבל להלכה נראה כדעת המתירין. ועיין לקמן ססי' ש"ל.

א

רמב) וכתב בשה"ל יש שאוסרים להעלות ערלת הגרון במשיכת השער שמא יתלוש א' מהם וחייב חטאת עכ"ל והביאו א"ר או' ן' ומיהו מ"ש חייב חטאת הוא לאו דוקא אלא ר"ל איסור של חטאת. ועיין לקמן רסי' ש"מ.

א

רמג) מי שחכו ופיו מלא אבעבועות אין לו לילך לאילן המלצ"ר להניח עליו בפיו מן המחובר כי משתמש באילן. רוקח שם. א"ר שם:

א

רמד) שם דהיינו תנוך שכנגד הלב וכו' ומעכב את הנשימה. רש"י ע"ז כ"ט ע"א.

א

רמה) שם. ויש לו צער מהם. הא לאו הכי אסור משום עובדא דחול. מ"א ס"ק מ"ח, והוי יודע דחולה שאין סכנה הכולל כל הגוף מתירין לו אף כמה שבותים דגונח יונק חלב בשבת שיש ב' שבותים א' מפרק כלאחר יד ב' משום שחיקת סמנים ואפ"ה התירו לחולה שאין סכנה ומיהו י"ל ע"י שינוי. א"א או' מ"ח.

א

רמו) [סעיף מד'] רוחצין במי גרר וכו' ואעפ"י שהן מלוחים קצת דרך לרחוץ בהן בחול ולא מוכחא מילתא דלרפואה היא. רש"י.

א

רמז) שם. רוחצין במי גרר וכו' מי גרר ומי חמתן המים שלהן חמין הן כמו חמי טבריא ושלשתן מותר לרחוץ בהן אעפ"י שהן חמין ר"ח. והיינו כשהן בקרקע ולא בכלי וגם כשאין המקוה מקורה כמ"ש לעיל סי' שכ"ו סעי' א' וסעי' ב' יעו"ש ובמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור בשבת. מ"א ס"ק מ"ט. וכ"כ לעיל סי' שכ"ו או' יו"ד יעו"ש ועיין לקמן או' רמ"ט.

א

רמח) שם. רוחצין במי גרר וכו' אין רוחצין במים שמשלשלים ולא בטיט שטובעין בו ולא במי משרה (ששורין בו פשתן) הבאושים ולא בים סדום ולא במים הרעים שבים הגדול מפני שכל אלו צער הן וכתיב וקראת לשבת עונג ולפיכך אם לא נשתהא בהם אלא עלה מיד אעפ"י שיש לו חטטין בראשו מותר. הרמב"ם פכ"א דין כ"ט. והביאו מ"א ס"ק מ"ט וכתב וא"כ אסור לשתות משקה המשלשל דאין לך צער גדול מזה. עכ"ל ונראה דה"ד לבריא או למי שיש לו מיחוש בעלמא כמ"ש רסי' זה אבל אם חלה כל גופו אעפ"י שאין סכנה מותר לשתות סם המשלשל כמו שעושין לו שאר רפואות כמ"ש סעי' י"ז יעו"ש. וכ"כ לעיל או' קפ"ו יעו"ש.

א

רמט) שם. רוחצין במי גרר וכו' אף שכוונתו לרפואה כיון שרוחצין בו בריאים מותר כמ"ש בסעי' ל"ז ובמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור אפי' אין מכוין לרפואה אם שוהא. א"ר או' נ"א. ואם מכוין לרפואה אפי' אינו שוהא אסור. ר"ז או' מ"ח. קיצור ש"ע סי' פ"ו או' ז':

א

רנ) חולה שאב"ס שצוה לו הרופא שישים רגלו במים חמים בליל שבת או יו"ט וכבר הוחמו המים מבע"י ולא הוחמו בשבת מותר להשים רגליו בתוך המים כדי להזיע ומשום רפואה אך אם נתנו המים מע"ש במקום שמוסיף הבל ודאי דאסור ברחיצה שו"ת לב חיים ח"ג סי' צ"ז יעו"ש א"ח או' ל"א ועיין לעיל סי' שכ"ו או' ד' ואו' ח"י ודוק:

א

רנא) שם. אעפ"י שהם מלוחים וכו' כלומר שהם מלוחים קצת ומ"מ דרך בני אדם לרחוץ בהם בחול להקר וכשרוחץ בשבת לא מוכחא מלחא דרוחץ לרפואה ומשו"ה ליכא למיגזר משום שחיקת המנים ומשמע דאפי' לשהות בהם הרבה מותר. עו"ש או' מ"ז:

א

רנב) שם. שאין דרך לרחוץ בהם וכו' וכל שמתכוין לרפואה ומוכחא מלחא אף בבריא ממש רק עושה לשמור מזגו וכדומה שלא יחלש אסור א"א או' מ"ט:

א

רנג) שם. שאין דרך לרחוץ בהם וכו' נראה דכל זה הוא רק בבריא שאין לו אלא מיחוש בעלמא אבל חולה אעפ"י שאין בו סכנה מותר בכל ענין לרחוץ לרפואה קיצור ש"ע סי' פ"ו בפאת השלחן. ונראה דה"ד אם נצרך לאותו היום כגון אם לא ירחץ יכבד עליו החולי אבל אם לא ירחץ ביום שבת לא איכפת ליה רק שמתעכב זמן הרפואה אסור. ועיין לעיל סעי' ד'.

א

רנד) שם. ודוקא ששוהא בהם דאז ניכר שעושה לרפואה דכיון שהם סרוחים אין דרך לשהות בהם כ"א לרפואה.

א

רנה) שם. ודוקא ששוהא בהם. משמע דקאי אף ארעים שבים הגדול וכפירש"י שם ד"ה ברעים. ביאורי הגר"א וכ"כ העו"ש או' מ"ז. וב"ה בהדיא בב"י ועי"ש שכתב ושלא כדברי הרשב"א שאוסר במים הרעים שבים הגדול אפי' לא משתהי יעו"ש.

א

רנו) [סעיף מה'] לוחשים על נחשים וכו' פי' כשרואין שבאין להזיק לוחשין לחש כדי שיעמדו במקומן ולא יבואו להזיק. ב"ח:

א

רנז) שם. לוחשים על נחשים וכו' וה"ה דמותר ללחוש בשבת למי שחש בראשו או בעינו או במיעיו דלא גזרו בזה משום שמיקת סמנין. הגמ"י פכ"א וכן מותר ללחוש בשבת משום עין הרע כמ"ש לעיל סי' ש"ו או' ס"ו יעו"ש.

א

רנח) שם. ואין בכך משום צידה. והגם דכתב לעיל סי' שט"ז סעי' ז' דאפי' לצודן בידים שרי הכא אתא לאשמעינן דאפי' אין רצין אחריו אלא שחושש שלא יזיקו אחרים ג"כ שרי ועיין ביו"ד סי' קע"ט סעי' ו':

א

רנט) [סעיף מו'] נותנין כלי וכו' שכן דרך ליתן כלי מתכות על העין כדי לקרר העין. רש"י והביאו ב"י.

א

רס) שם. נותנין כלי על גב העין להקר, וה"ה מה שעושין לאדם שחש בעינו שמקיפין אותו בטבעת כרי שלא יתפשט הנפח. רש"י ומרדכי מ"א סק"ן. וכן מותר לדחוק חבורה בסכין כדי שלא תתפשט ח"א כלל ס"ט או' ה':

א

רסא) שם. והוא שיהא הכלי הניטל בשבת. כגון מפתח סכין וטבעת. רש"י סנהדרין ק"א ע"א וכלי שאין ניטל כ"א לצורך גופו אסור שנראה כרפואה. א"א או' ן' ועיין לעיל רסי' ש"ח.

א

רסב) [סעיף מז'] עצם שיצא ממקומו וכו' המ"א ס"ק נ"א חולק בזה וכתב דבגמ' לא התירו אלא להחזיר השבר דהיינו עצם הנשבר אבל עצם שיצא ממקומו אסור דהא אפי' לשפשפו אסור כמ"ש סעי' ל' יעו"ש. וכ"כ בליקוטי פר"ח דהכא מיירי כשיצא ע"י שבר ולעיל סעי' ל' מיירי בנשמט. וכ"כ הר"ז או' נ"ב. ח"א כלל ס"ט או' ז' והא"ר או' נ"ו כתב דיש חילוק בין יצא מעט לנפרק לגמרי. וכ"כ הרב ב"ד סי' קכ"ה דהכא מיירי בנעקר לגמרי דומיא דנשבר ולפיכך שרי להחזירו אבל אם נשמט קצת כדלעיל סעי' ל' אסור לתקנו אם אין בו סכנה יעו"ש והביאו מחב"ר או' יו"ד, וכן בס' שלחן עצי שטים חולק על המ"א וכתב דכל שיצא ממקומו לגמרי חשיב סכנת אבר כמו נשבר אם לא יחזירנו מיד ושרי להחזיר אפי' ע"י ישראל כבסעי' י"ז יעו"ש. נמצא דרבו הדיעות בזה וע"כ לענין דינא יש לפסוק כבסעי' י"ז דאם נפל מתמת צערו למשכב או שחלה ממנו כל גופו אעפ"י שאין סכנת אבר יש להתיר שבות דרבנן אפי' ע"י ישראל ע"י שינוי ואם יש סכנת אבר שרי שבות רבנן ע"י ישראל אפי' בלא שינוי וע"י עכו"ם אפי' במלאכה דאו' שרי כיעו"ש.

א

רסג) מה שקצת בני אדם לפעמים כופפים פרקי היד ביד האחרת בחוזק ומתפרקים פרקי היד שרי דמפרק ר"ל דנתפרקו לגמרי שאם אינו מיישבם ישארו מעוקמים ונפרקים ממקומם משא"כ בנדון זה דאין כאן לא פורק ולא בונה, אדמת קודש ח"א סי' ז' זכ"ל ה"ש או' מ':

א

רסד) [סעיף מח'] מפני שהדם יצבע אותו. ואע"ג דמקלקל פטור מ"מ אסור רקנ"ט סי' קכ"ג, ונ"ל דבבגד אדום פשיטא דאסור. מ"א ס"ק נ"ב, ועיין לעיל סי' ש"ך או' קכ"ב מה שהבאנו שם דעת החולקים בזה ושדעת האחרונים להקל בשא"א בענין אחר יעו"ש.

א

רסה) שם. ואסור להוציא דם מהמכה. כלומר בכאן אשמעינן איסור אחר מלבד הצביעה אם מניח על המכה דברים המוציאין ליחה ודם, וז"ל הגמ"י פכ"א אסור ליתן ע"ג מכה דבר המושך ליחה ודם דהוי מפרק עכ"ל עו"ש או' מ"ח וכ"כ המ"א ס"ק נ"ג, תו"ש או' ע"ט, ר"ז או' נ"ד ח"א כלל ס"ט או' כ"א וכתב ופשיטא לדחוק בידיו על המכה להוציא דם שאסור יעו"ש. וכ"כ בכלל ל"א או' ו' ועיין לעיל סוף או' קס"ט.

א

רסו) וה"ה דאסור להעמיד עלוקה שקורין איגלי"ן למצוץ הדם. מ"א שם. א"א או' נ"ג ח"א שם. ועיין במ"א וח"א שם שמצדד אי איכא בזה חיובא דאו' וא"כ לחולה שאב"ס אם נצרך היום יש לעשות ע"י עכו"ם. וכן אם צריך להניח רטיה ע"ג המכה לאחר שהסירו העלוקה יש לעשות ע"י עכו"ם כמ"ש לעיל סעי' כ"ה יעו"ש.

א

רסז) והמוצץ דם בפיו אסור דהוי חבורה רש"י פי"ט וא"כ אסור למצוץ דם שבין השינים ואפשר דהוי אב מלאכה. מ"א שם תו"ש שם ר"ז שם. ח"א שם.

א

רסח) שם. לכך יש לרחוץ וכו' קאי על ראש הסעי'.

א

רסט) שם. או ביין פי' יין לבן, מי"ט, א"ר או' נ"ט.

א

ער) שם. וי"א שכורך קורי עכביש וכו' הא דכתב זה בשם י"א לפי שבב"י כתב על סברא זו ואני חוכך בהנחת קורו עכביש משום דמסי עכ"ל וכ"נ דעת המ"א ס"ק נ"ד להחמיר כדברי ב"י אבל הא"ר או' נ"ט כתב בשם המי"ט דאין לחוש דמרפא ודלא כהמ"א, וכ"נ דעת התו"ש או' פ' וכ"כ ח"א שם או' כ"ג והר"ז או' נ"ג כתב דהעיקר כהמתירין אלא דטוב לחוש לדברי האוסרים אמנם המו"ק כתב דאפי' תימא דאינו מרפא מ"מ הוא מוקצה ודאי וגרע מעפר ואבנים שלא הוכנו מאתמול אם לא שיש לו מוכנים מבע"י ואז יש לסמוך על המתיר והביאו הפתה"ד או' י"א יעו"ש ואם הוא מחובר ומדובק בכותל במקום שהיא תתפש נסתפק היפ"ל או' ג' אי מקרי זה תולש דבר מן המחובר ואסור אפי' ע"י גוי או לא יעו"ש והיינו למי שיש לו מיחוש בעלמא אבל בחלה כל גופו ונצרך לזה שרי ע"י גוי כמ"ש סעי' י"ז.

א

ערא) [סעיף מט'] אסור לשום פתילה וכו' וכ"ש דאסור לעשות קרוסטי"ר (והוא כלי היורה כחץ שנותנין לתוכו מים ושמן ומכניסין ראשו הדק בפי הטבעת למי שהוא עצור כדי שיצא מבטנו) אפי' הוכנה מאתמול ואפי' ע"י שינוי אם לא בחולה כמ"ש סעי' י"ז ויזהר שלא יבא לידי מלאכה דאו' ואם אפשר יעשה ע"י עכו"ם. מ"א ס"ק נ"ה א"ר או' ס' תו"ש או' פ"א ר"ז או' נ"ה ח"א שם או' י"ז ואפשר דדוקא בנותן לתוכה דברים המסוגלים לרפואה אסור אבל במים לבד לצורך פתיחת נקבים במקום צער יש להקל ובמקום כאב בבטן שקורין קרעמפין בכל גוונא יש להקל. א"ח או' ל"ז.

א

ערב) שם. אסור לעשות פתילה וכו' נ"ל דהעושה פתילה שקורין צעפל לתחוב בפי הטבעת מחלב ובורית וכיוצא בו ואפי' מנייר שכורך אותו ומקשה אותו חייב שהרי עושה כלי אם לא לחולה שיש בו סכנה אבל מה שעושין מחתיכת לפת כיון שהוא אוכלי בהמה אין בו משום תיקון כלי. ח"א שם וכלל מ"ד או' ט"ז.

א

רעג) שם. ויניחנה בנחת משום השרת נימין כמ"ש סי' שי"ב סעי' ז' וכ"כ הר"ז או' נ"ה.

א

והשואל וכו'. והנשאל ה"ז מגונה שהי' לו לדרוש ברבים שמותר [גמרא] ועבי"ד ססי' קנ"ה דבעינן שתהא הרפוא' ידועה או ע"פ מומחה ועיין שם בב"י ססי' קל"ד דקדחת אין בו סכנה:

ב

מהשינים ולפנים. אפילו אינו צפידנ' כל שיש בה מכה מחללין כ"כ הרב"י בשם הרא"ש וכ"כ הר"ן פי"ד דככי ושיני אבעי' ולא איפשט' ונקטינן לקולא ומ"ש גבי עין שמרדה דהיכ' דכאיב טובא חושש קרי ליה ללמד ממנו דבמיחוש בעלמ' אסור אמיר' לעכו"ם וכ"כ הב"ח כל זה דלא כע"ש דלא דק:

ג

ומצטער עליו. צ"ל שחלה ממנו כל גופו כמ"ש סי"ז וכ"מ בד"מ, והוצאת שן מלאכה דאוריי' דהא חובל לרפואה:

ד

כל שרגילין. משמע אף על פי שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא [מ"מ ב"י] ועמ"ש סי"ח וסט"ז וכ"כ רדב"ז ח"א ס"ל:

ה

ועסי' תרי"ח. דלא כע"ש שהביא דברי רי"ו:

ו

רופא אחד אומר צריך. אם לא רצה החולה לקבל התרופה כופין אותו, חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר א"צ שומעין לחולה ואם הרופא אומר שאותו תרופה יזיקהו שומעין לרופא [רדב"ז ח"א ס"ו כ"ה]:

ז

שא"צ מומחה. ועכ"פ צריך שיאמר שמכיר באותו חולי כמ"ש סי' תרי"ח ועכ"פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפילו להקל עסי' תרי"ח ובטור וסי' ש"ל דאפילו גבי רופאים י"א דהולכים אחר הבקיאות ע"ש דלא כע"ש:

ח

הזריז וכו'. נפל תינוק לבור עוקר חוליא ומעליהו אף על פי שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתו, ננעל הדלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו אף על פי שהוא מפצל אותם כמין עצי' שראוים למלאכ' שמא יבעת התינוק וימות [רמב"ם גמר'] ולא אמרינן שאפשר לקרקש ליה באגוזים מחוץ [גמרא ע"ש ומשמע קצת בהגמ"ר דאין להקל בזה]:

ט

שוחטים לו. דשבת הותרה אצל פיקוח נפש ומשמע ברא"ש ביומא דאפילו איסור דבריהם אין מאכילין אותו אבל הר"ן כתב הטעם דבנבילה עובר על כל כזית ממנה ובפחות מכזית איכא נמי איסור דאורייתא אף על פי שאין בו מלקות והוי הרבה לאוין וחמירי מלאו א' דשבת וע' בב"י עוד טעמים וכ' הגמ"ר אם צריכים לחמם לו יין ימלא ישראל ויחם העכו"ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת ע"כ, וכתב בד"מ שכיון שאיסורו מדבריהם מותר וגם איסורו קל מאד ואין החולה קץ בו ע"כ [וגם בתשו' מתיר רמ"א אפי' לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם] ועבי"ד סי' קכ"ה ס"י דאפשר בלא ניסוך וע"ל סי' שי"ח סי"ג:

י

הגמ"ר פי"ח. מה שכתב הע"ש שמשמע בהגמ"ר דשבת דחוי' לא ראיתי שום משמעות:

יא

אומרים לעכו"ם. דוקא שצריך לה בשבת עצמו רד"ך בח"ב ח"ז:

יב

אפי' אין בו. משמע דכ"ש כשיש בו סכנת אבר דמותר אפי' אינו חולה שכולל כל הגוף וזו דעת המ"מ מה שסיים אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה אסור וזה שלא התירו לכחול אלא מן העכו"ם עכ"ל פי' שאין באבר סכנה דלא כב"י וכ"כ המ"מ אח"כ אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר ע"כ ומשמע דשבות מותר בסכנת אבר ואם אין בו סכנת אבר מותר ע"י עכו"ם והיינו עובדא דאמימר וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה שבות דשבות שרי במקצת חולי ומיחוש בעלמא אפילו ע"י עכו"ם אסור וכמ"ש ס"א ועמ"ש סי' תצ"ו:

יג

נסמך למלאכה. כגון כוחל שהוא ככותב או לעשות רפואה בסם דאיכא למיחש לשחיקת סמנים ודין זה כתב הרב"י מדעתו והקשה עליו הב"ח דהא הרא"ש והר"ן הוכיחו מההוא דעין שמרדה שמותר לכוחלה אף על פי שהוא נסמך למלאכה ע"ש:

יד

הסברא השלישית. היינו שעושין בשינוי וכו' ודוק בפוסקים ותמצא שהוא מגדולי הפוסקים ודברי הב"ח צ"ע:

טו

לעשות תבשיל. ומותר להאכילו מוקצה בידים אם א"א בע"א (או"ה):

טז

לסייעו קצת. היינו שבלא"ה נמי מתעבדא אלא שמסייע מעט כגון עכו"ם שכוחל העין וישראל סוגר ופותח העין שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי הישראל אסור [רש"י וכ"כ התו' שבת דף צ"ג] ומשמע שם דאפי' במלאכה דאוריית' מסייע אין בו ממש:

יז

הקיז דם. אבל לשאר חולי לא לפי שאין בו סכנה הא אם יש בו סכנה שרי אף על גב שאין בצינה סכנה שאפשר לחממו בבגדים (מ"מ) ועמ"ש ס"ד אבל ב"י כ' בשם רש"י שאם אין במניעת דבר ההוא סכנה אין עושין:

יח

וסוגר מותר. דאמרי' לרחיצה בעלמ' הוא דעביד [רש"י] והאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור וכמ"ש רסי' שכ"ו:

יט

ורוק תפל. כל שלא טעם כלום משניעור (רש"י ומ"מ) ועד"מ בשם א"ז, ונ"ל דלענין כתם איתמר כדאי' בנדה פ"ט:

כ

ע"ג אסור. דמאיס לרחוץ בו, ואם רוחץ פיו במים ואח"כ מעבירו על עיניו שרי דאמרי' לרחיצ' עביד ואם לא יכול לפתוח עיניו יכול ללחלחן ברוק תפל דאין זה רפואה (רש"ל וב"ח):

כא

קילורין. ודוקא ברכה אבל בעב' אסור וכמ"ש סי' רנ"ב ס"ה:

כב

כרוחץ. ומאן דחזי סבר שהוא יין (רש"י) בתו' דף י"ח כתבו דלא שרי אלא באדם בריא ואינו מניחו בעין לרפוא' אלא תחת העין לתענוג:

כג

דליכא צערא. אלא תענוג שרי כצ"ל (ב"ח):

כד

ע"ג מוך. אפי' חמין לחוד אסור משום סחיט' (גמ') אבל שמן לחוד לא גזרי' כמ"ש סי' שי"ט ועסי' ש"א סמ"ו:

כה

חוץ מעלי גפנים. וה"ה כל עלים שהם מרפאים:

כו

לא יחזירנה. דגזרי' שמא ימרח אבל לשחיק' סמנים ליכא למיחש כיון דהוי מאתמול עליה [ב"י ורי"ו תוס'] ועסי' ש"ג סט"ו מ"ש:

כז

יחזירנה. דכהוחלקה דמיא אבל הסירה במזיד אסור להחזירה (ש"ל):

כח

ועל ידי עכו"ם. דוקא במקצת חולי כמ"ש סי"ז וס"א:

כט

לעשות רטיה. דוקא כשחלה כל גופו או שיש סכנת אבר דהא מירוח רטיה מלאכה דאורייתא היא דחייב משום ממחק ואסור כמ"ש סימן ש"ז ס"ה:

ל

עליה אפר. וצ"ע דלפמ"ש סי"ז מותר דשבות הוא וצ"ל דמיירי דכשלא חלה כל גופו:

לא

כמשמרה. ואינו בהול כ"כ שיבא לידי שחיקת סממנים ולמירוח:

לב

להוציא ממנה הליחה. ואינו חושש אם תחזור ותסתם מיד [רש"י] ולכן טוב לעשות ע"י עכו"ם [אגודה סי' קכ"א], מותר ליטול הקוץ במחט (משנה פי"ז ורמב"ם פכ"ה) ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה כדאיתא רפ"י דסנהדרין:

לג

ה"ז מותר. דמלאכ' שאצ"ל הוי דרבנן ובמקום צער לא גזרו ולמ"ד דחייב נ"ל דכשעושה להוציא הליחה אינה גמר מלאכה וא"א לבוא לידי חיוב מכה בפטיש בשום פנים א"נ הוי דבר שאינו מתכוין (מ"מ), ואותן שיש להן נקב בזרוע שקורין אפטורא אם נסתם הנקב קצת צ"ע אם מותר ליתן בתוכו קטנית שיפתח דהכא ודאי כוונתו שישאר פתוח או דלמא כיון שהי' פתוח כבר שרי וכמ"ש סי' שי"ד ס"ג וה"ה נקב שבמכה שכבר נפתח צ"ע כה"ג ורטיה מותר ליתן על האפטורא כמ"ש סכ"ז ומל' הש"ע משמע דאפי' יש בו נקב ובא להרחיבו אסור ובספר ראב"ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה אם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחנה דפסיק רישיה הוא אבל מותר להחליף בגד אחר דאם לא יחליף יסריח דגדול כבוד הבריות כו' ועסי' י"ג ועוד דאית להו צערא עסי' שי"ז ע"ש בעירובין ובסה"ת פ' מפנין כ' מותר להוציא ליחה מכויה שלו שקורין קויטר"א בלע"ז ואף על פי שיש דם בתוך הכויה משום דמפקיד פקיד כמו מורסא ובכ"ה כת' בשם ספר הזכרונות דף נ"ב דאסור להחליף הבגד או הנייר שמושך ליחה וגם יש לחוש שיצא הדם ויצבע הבגד ע"ל סמ"ח מ"ש ונ"ל דהכא שאני כיון שנקב בתוכה כ"ש שלא יניח צו"ק זאל"ב על המכה שאין בה נקב, ונ"ל דאסור לחוך שחין שמוציא דם ול"ד לליחה דהוא מפקיד פקיד:

לד

ידו. וע"ג ידו ורגלו מותר כמ"ש ס"ו:

לה

חייב חטאת. משום גוזז עמ"ש ססי' ש"ג וסי' ש"מ:

לו

לא יגמע. וכ"ש שאסור לומר לעכו"ם לעשות לו דבר (ר"ן) ועמ"ש ס"ג:

לז

לא יערענו. פי' שישהא השמן בפיו דמוכחא מלתא דלרפואה עביד ואפי' ע"י אניגרון אסור (ב"י בשם הרמב"ם):

לח

בולע השמן. וב"ח אוסר בזה ונ"ל דהכל לפי המקום והזמן דאם אין דרך בריאים לבלוע אסור כמ"ש סל"ז:

לט

וי"א שאם. צ"ע דאדרב' לסברא הראשונה אף בי"ט אסור משום רעבון כמ"ש במלחמו' דמשום תאות המאכל אין מתירין שבות ולי"א משום רעבון בי"ט שרי ובשבת לכ"ע אסור:

מ

אסור לינק. אבל בי"ט מותר מיהו אם יש לו מאכל לחלוב בו אסור לינק בפיו בי"ט אלא יחלוב לתוך המאכל כמ"ש סי' תק"ה (תוס' יבמות דף קי"ד) וצ"ל דג"כ ליכא עכו"ם ובגונח רפואתו דוקא לינק בעצמו (ר"ן):

מא

דלית בו סכנה. וצערא יתירא נמי ליכא שם הא לאו הכי שרי דמלאכה שאצ"ל הוא עסי"ז וסי' רע"ח:

מב

לקצת דברים וכו'. כצ"ל כלומר אף על פי שקשה לשינים ומוכחא מלתא שעושה לרפואה לבני מעים שרי:

מג

מיחוש מותר. בטור כתוב ושותה אותו לרעבו לצמאו מותר משמע דאם עושה לרפואה אסור אף ע"פ שהוא בריא וכ"מ בסמ"ד דהא הרוחץ בים בריא הוא וכ"מ בירושלמי דף י"ד ע"ג גבי מי משרא ועוד דקאמר בגמ' אף על פי שיש לו חטטין בראשו כו' ע"ש וכ"מ ספכ"ב דשבת דאמרי' אסור לעמוד בקרקע של דיומיס', שמעמל' ומרפא וב"מ בברכות ד' ל"ח דפריך ורפואה בשבת מי שרי ולא משני דמיירי באדם בריא אלא ע"כ אפי' באדם בריא אסור וכ"כ ט"א ד"ז ע"ב וכ"כ הרמב"ם ומ"מ בהדיא פכ"א ע"ש דין ז' וכ"מ בתו' ד' י"ח בד"ה ומתרפאת עמ"ש סכ"א וכ"מ בגמ' דף ק"ח רבין הוי אזיל בתריה דר"י א"ל מהו למימשי מהנהו מיא כו' משמע דבריא הי' ועמ"ש סמ"ב וע"ש בתוס':

מד

למשכב שרי. לאכול ולשתות ואפי' ישראל אחר מותר לעשות לו דבר שהוא משום שבות כמ"ש סי"ז ועובדא דאמימר הוי חולי קצת ולא נפל במשכב כמש"ל דלא כב"ח:

מה

מותר לסוכם. נ"ל הטעם כמ"ש סמ"ג שדברים אלו אין עושין בסממנים:

מו

אין מתעמלין. כ' בש"ג דוקא לשפשף בנחת שרי ולא בכח לרש"י ולהטור ולהרמב"ם אפי' בכח שרי אם אינו מכוין לבוא לידי זיעה ומסופקני בשפשוף שעושי' ליגיעי כח כדי להשיב כחן אליהם ולבטל מהם עיפותן צ"ע אם מקרי רפואה או תענוג ולפירש"י וטור פשיטא דאסור דהא אפי' לתענוג אסור ע"כ ועמ"ש סל"ז:

מז

ואסור לדחוק. שמא יבא להשקותו סמני' המשלשלים:

מח

ויש לו צער. הא לא"ה אסור משום עובדא דחול:

מט

רוחצין כו'. אין רוחצין במים שמשלשלים ולא בטיט שטובעין בו וכו' מפני שכל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג עכ"ל רמב"ם פכ"א וכ"כ הסמ"ג ואם כן אסור לשתות משקה המשלשל דאין לך צער גדול מזה ועמ"ש סל"ז וסמ"ב ונ"ל דמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור בשבת:

נ

על גבי העין. וה"ה מה שעושין לאדם שחש בעיניו שמקיפין אותו בטבעת כדי שלא יתפשט הנפח [מרדכי רש"י]:

נא

מחזירין אותו. ונלע"ד דבגמרא לא התירו אלא להחזיר השבר דהיינו עצם הנשבר וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ורי"ו וברמזים אבל עצם שיצא ממקומו אסור דהא אפי' לשפשפו אסור וכמ"ש ס"ל וכ"מ בגמרא בעובדא דרב אוי' ע"ש וכ"מ מסי' ש"ל ס"ט דאסור ליישר איברי הולד דהוי כבונה וצ"ע וכ"כ כ"ה בשם ר"ש הלוי שהקשה זה וגם הרמב"ם לא הביא דין זה לכן אין להקל:

נב

יצבע אותו. ואף על גב דמקלקל פטור מכל מקום אסור (רקנ"ט סי' קכ"ג) ונ"ל דבבגד אדום פשיטא דאסור:

נג

ואסור להוציא דם. רש"י פירש סוף עירובין דה"ל חובל והוי אב מלאכה וכ"כ הג"מ פכ"א דהמניח דבר המושך דם וליחה הוי מפרק ומלשון רש"י משמע דדוקא כשמהדקה בגמי הוא דהוי אב מלאכה דהוא עביד מעשה אבל כשמניח עליה דבר המושך דם לא הוי אב מלאכה דאיהו לא עביד מידי וא"כ כ"ש כשמעמיד עלוקה שקורין ניגלין דשרי לחולה כמ"ש סי"ז דשרי שבות אבל בזבחים דף י"ט משמע דכשנתכוין להוציא דם אפי' אין מהדקו הוי מלאכה ובסנהדרין דף ע"ח שהשיך בו נחש ר"מ מחייב משום דהוי כתוקע סכין בבטנו ולא גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו ע"כ ואפי' רבנן דפטרי היינו דס"ל דארס מעצמו מקיא אבל גבי עלוקא הוי כמו שעושה בידים, והמוצץ דם בפיו אסור דהוי חבורה (רש"י פי"ט) וא"כ אסור למצוץ דם שבין השינים ואפשר דהוי אב מלאכה ועסי' ש"ך ס"א:

נד

וי"א שכורך. ויש מפקפקין לאסור משום שמרפא:

נה

לשום פתילה. וכ"ש דאסור לעשות קרוסטי"ר אפילו הוכנה מאתמול ואפי' ע"י שינוי אם לא בחולה כמ"ש סי"ז ויזהר שלא יבא לידי מלאכה דאורייתא ואם אפשר ע"י עכו"ם יעשה ע"י עכו"ם כמ"ש סי"ב עסי' של"א ס"ו:

א

(א) מיחוש בעלמא והוא מתחזק וכו' – דאם כאיב ליה טובא וחלה כל גופו עי"ז או שנפל למשכב אף שאין בו סכנה מותר לעשות בשבילו רפואה שאין בה מלאכה וכההיא דסימן שכ"ז ס"א וכה"ג וע"י א"י מותר לעשות אפילו מלאכה גמורה וכדלקמן בסי"ז וסל"ז ע"ש:

ב

(ב) שום רפואה – היינו אפילו דברים שאין בהם משום מלאכה ג"כ אסור וכדלעיל בסימן שכ"ז ס"א ולקמן בסעיף ל"ו וכה"ג:

ג

(ג) ואפילו ע"י א"י – היינו אפילו דברים שהוא רק משום שבות ג"כ אסור על ידו כיון שהוא רק מיחוש בעלמא:

ד

(ד) מצוה וכו' – פי' לעשות לו רפואה והטעם משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם:

ה

(ה) והזריז וכו' – עיין לקמן בסי"ב ובהג"ה שם במה שנכתוב שם במ"ב ועיין ביו"ד סוף סימן קנ"ה דבעינן שתהא הרפואה ידועה לאנשים או ע"פ מומחה [מ"א]:

ו

(ו) והשואל וכו' – פי' אותו האיש שהוא מתחסד וירא לחלל שבת בחולה כזה כ"א ע"י מורה הרי הוא שופך דמים שבעוד שהוא הולך לשאול יחלש החולה יותר ויוכל להסתכן והרי הכתוב אומר לא תעמוד וגו' ובירושלמי איתא הנשאל הרי זה מגונה פי' משום שהתלמיד חכם במקומו היה לו לדרוש בפרקא לכל כדי שידעו כל העם ולא יצטרכו לשאלו ואם החולה בעצמו מתיירא שיעברו עליו את השבת כופין אותו ומדברים על לבו שהוא חסידות של שטות [רדב"ז]:

ז

(ז) מהשינים וכו' – וכ"ש אם חלה מקום מושב השיניים דהיינו החניכים בודאי הם בכלל מכה שבתוך חלל הגוף:

ח

(ח) ושינים עצמם וכו' – דהיינו היכי דכאיב ליה טובא וחלה כל גופו עי"ז אף שלא נפל למשכב [לאפוקי חששא בעלמא בשיניו איננו בכלל זה וכדלקמן בסל"ב] וכ"ש מחלת צפידנא שמתחלת בפה ומסיימת בבני מעיים וסימנה כשנותן כלום לתוך פיו סביבות השיניים יוצאין מבין השיניים דם דמחללין עליה השבת והפרש יש בינייהו דבצפידנא אפילו החולה והרופא אומרים א"צ לחילול אמרינן דאין בקיאין בזה כי מקובל ביד חז"ל שסכנה היא ובשאר כאב השיניים דחשיב כמכה של חלל בסתם מחללין וכשאומר הרופא או החולה שא"צ אין מחללין וכדלקמיה בס"ד [פמ"ג]:

ט

(ט) ודוקא וכו' – קאי ארישא אמכה שבחלל הגוף:

י

(י) ומצטער וכו' – היינו דכאיב ליה טובא ומצטער כ"כ עד שחלה כל גופו עי"ז אף שאינו נופל למשכב וכדלקמן סי"ז ועיין בביאור הלכה ואף דמתחלה מבואר דחולי השיניים מקרי של חלל מ"מ אינו מותר ההוצאה ע"י ישראל דהוצאת השן אינה רפואה ידועה [א"ר] ואדרבה לפעמים יש חשש סכנתא עי"ז והא דמתיר השו"ע מקודם לחלל עליהן השבת היינו לרפאות המחלה ע"י סמים שלא יהיה צריך להוציאן:

יא

(יא) אומר וכו' – ואע"ג דהוא פותח פיו וממציא את שינו להוציאו קי"ל דמסייע אין בו ממש ובט"ז מאריך בענין זה ודעתו להחמיר אבל הרבה אחרונים דעתם כהשו"ע:

יב

(יב) לעכו"ם להוציאו – אבל לא ע"י ישראל לכו"ע דהוצאת שן הוא מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה [מ"א] ועיין לקמן בריש סעיף יו"ד ונ"מ מזה גם לעניננו:

יג

(יג) אינה צריכה אומד – פי' אם הוא מסוכן לשעתו או לא:

יד

(יד) כל שרגילים וכו' – ממאכלים ורפואות [רמב"ן] ומשמע אע"פ שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא כיון שהחולי יש בו סכנה ויש בהדבר צורך קצת ורגילין לעשות לו בחול עושין גם בשבת [מ"מ] ועיין בביאור הלכה שהבאנו מכמה פוסקים דס"ל שאפילו במקום שצריך חילול אין מחללין ע"י ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשהו לו יכבד עליו חליו ויוכל להסתכן אבל כל שברור שאין במניעת אותו דבר חשש סכנה אע"פ שמ"מ צריך הוא לו ורגילין לעשות לו אין עושין אותו בשבת אלא ע"י א"י כדין צרכי חולה שאין בו סכנה וע"כ בודאי מהנכון להחמיר באיסור של תורה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בסוף דברינו:

טו

(טו) כשיודעים – וכ"ש כשהרופא או החולה אומרים שא"צ שאין מחללין:

טז

(טז) ומכירים באותו חולי שממתין – ר"ל שמכירים בבירור שלא יתגבר החולי יותר ע"י שנמתין עד הלילה במו"ש:

יז

(יז) סכנת נפשות – צ"ל ספק סכנת נפשות ור"ל דאפילו אומרים רק שמא יכבד עליו החולי ויסתכן נמי שרי וזהו שסיים הרמ"א וע"ל סימן תרי"ח דכן מבואר שם לענין אכילת יוה"כ וה"ה כאן:

יח

(יח) על כל מכה – אפילו אינה בחלל הגוף ואפילו שלא על גב היד והרגל:

יט

(יט) חם ביותר – הוא הנקרא בל"א טיפו"ס וכדומה:

כ

(כ) עם סימור – מלשון תסמר שערת בשרי והוא הנקרא שוידערי"ן בל"א שבא הקרירות והחמימות בפעם אחת לאפוקי קדחת המצוי שבא מתחלה הקרירות ואח"כ החמימות אין זה בכלל חולה שיש בו סכנה [אחרונים] ומ"מ ע"י א"י מותר לחלל עליו שבת:

כא

(כא) מקיזין אותו – אפילו ע"י ישראל דסכנתא הוא ואם אחזו דם במקצת ומנכר שהוא רק מיחוש בעלמא אסור [הגר"א]:

כב

(כב) בעיניו וכו' – ואע"ג דמשום סכנת אבר אין מחללין באיסור דאורייתא לכו"ע וכדלקמן בסי"ז עין שאני דשורייקי דעינא בליבא תליא ואיכא סכנת נפש [גמרא]:

כג

(כג) רירא – בגמרא משמע דה"ה קידחא וכן איתא ברמב"ם וכלבו [הגר"א]:

כד

(כד) תחלת חולי – וכן באמצע המחלה אבל בסוף חולי שכבר תש מחלתו ליכא סכנתא ע"י סימנים הללו וכ"ש כשרוצה לעשות רפואה כדי להגביר אור עיניו דבודאי אין מחללין משום זה:

כה

(כה) שהרופאים וכו' – אפילו א"י כיון שרופא אומן הוא וכתב הרדב"ז ח"ד סימן ס"ו אם החולה אומר צריך אני לתרופה פלונית והרופא אומר א"צ שומעין לחולה אם לא שרופא אומר שאותה תרופה תזיקהו אזי שומעין לרופא ועיין בה"ל מה שכתבנו בזה:

כו

(כו) מחללין – דספק נפשות להקל:

כז

(כז) שא"צ מומחה – ומ"מ דוקא כשיאמר שמכיר באותו חולי כמ"ש סימן תרי"ח וגם אינו נאמן להכחיש המומחה אפילו להקל [מ"א וא"ר]:

כח

(כח) דכל ב"א וכו' – היינו אפילו למכה שאינה של חלל ומ"מ אם אפשר לעשות ע"י א"י טוב יותר כמו שבארתי בבה"ל:

כט

(כט) דוקא ישראלים – דכיון שהוא מצווה על שבת ואומר לחללו ודאי סומך על המחאתו:

ל

(ל) אבל סתם וכו' – וכן עיקר [א"ר]:

לא

(לא) אין מחללין וכו' – דאין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חברך אך אם הכפיה היה באחד מג' עבירות ע"ג וג"ע וש"ד והוא משער שהנאנס ימסור עצמו למיתה בשביל זה אפשר דצריך לחלל כדי שלא יבוא לזה:

לב

(לב) אין אומרים נמתין – ואין סתירה מזה להא דסוף ס"ד דהתם הלא מיירי שיודע ומכיר שע"י המתנתו עד הערב לא יגיע שום ריעותא להחולה משא"כ הכא:

לג

(לג) שלא לעשות וכו' – הטעם כתב הרא"ש משום דזימנין דליתנייהו ואתי ג"כ לאהדורי בתרייהו ומתוך כך יבוא לידי סכנה וטעם זה שייך גבי קטנים וא"י ואצל נשים איכא טעם אחר שמא יאמרו שלא ניתן שבת לדחות אף בפקוח נפש ולכך מוסרין אותה להם ויתעצלו בדבר ומתוך כך יבוא לידי סכנה או שמא יקילו הנשים בדבר ויבואו לחלל שבת במקום אחר [רמב"ם]:

לד

(לד) אלא ע"י וכו' – וכשיש שם במעמד זה חכמים מצוה לכתחלה לעשות חלול זה על ידיהם [ר"מ פי' המשנה פ' מפנין וריא"ז ותשב"ץ ח"א סימן נ"ד]. ודע דכל סעיף זה מיירי שכולם עומדים באותו מעמד אבל אי ליכא שם אנשים ויש נשים שם בודאי אין להם להמתין והם זריזות ונשכרות [תשב"ץ וריא"ז]:

לה

(לה) ובלא איחור ע"י שינוי – דכל כמה דנוכל לעשות בהיתר לא שבקי התירא ונעשה באיסור ונראה דה"ה אם ע"י השינוי מתאחר הדבר מעט רק דאין החולי בהול נמי מתאחרים מעט כדי לעשות ע"י שינוי דאינו אלא איסור דרבנן:

לו

(לו) על ידי עכו"ם – וה"ה ע"י קטנים:

לז

(לז) וכן נוהגים – והט"ז כתב דלאו מנהג ותיקין הוא דאף שיכול לעשות ע"י א"י מ"מ הישראל יזרז בדבר יותר ולכן אם יש אפילו ספק הצלה ויש סכנה בבירור כל הזריז ה"ז משובח:

לח

(לח) וכן כל כי"ב – כגון נפל תינוק לבור עוקר חוליא ומעלהו אע"פ שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתו. ננעל הדלת בפני התינוק שובר הדלת ומוציאו אע"פ שהוא מפצל אותם כמין עצים שראוים למלאכה שנעשים כמין נסרים או קסמין להדלקה אפ"ה מותר השבירה שמא יבעת התינוק וימות ולא אמרינן שאפשר לקרקש להתינוק באגוזים מבחוץ עד שיביאו המפתח. ואפילו אם היה צריך להחוליא ולהנסרים והקסמין ג"כ שרי כיון שאינו מכוין לזה:

לט

(לט) שוחטים לו – הרבה טעמים נאמרו ע"ז י"א משום דשבת הותרה אצל פק"נ ולכן שוחטין לו כדרך ששוחטין ביו"ט ואפילו איסור דרבנן אין מאכילין אותו במקום שאפשר לו לשחוט מטעם זה אבל הרבה ראשונים כתבו דשבת רק דחויה היא אלא הטעם הוא דשמא יהיה קץ באכילת נבילה ולא יאכל ויסתכן ובב"י הביא עוד טעם בשם הר"ן דבנבילה עובר על כל כזית ממנה וחמיר מאיסור לאו דשבת ועוד טעם עי"ש ולפ"ז בודאי מוטב לעבור ולהושיט לו איסור דרבנן משנחלל שבת באיסור סקילה. והנה אם החולה אומר שאין קץ באכילת נבילה ויש נבילה מזומן לפניו אם מותר לשחוט עבורו עיין באחרונים ועכ"פ לענין קטן בודאי נראה דטוב יותר להאכילו בשר נבילה ולא ישחוט אדם עבורו בשבת. כתב בהגמ"ר אם צריך להרתיח יין עבור חולה ימלא ישראל ויחם הא"י ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת והטעם עיין בד"מ שכתב כיון שאיסור סתם יינם אינו אלא מדרבנן וגם איסורו קל ואין החולה קץ בו לא דמי לנבילה ולכך מוטב שיחם הא"י אם הוא מזומן לפניו שלא ישהא עי"ז וכנ"ל בסי"ב בהג"ה ותו דקי"ל ביו"ד סי' קכ"ה ס"י דא"י המוליך כלי פתוח וישראל משמרו שלא יתנסך שרי א"כ אפשר לחממו ע"י א"י בלי נסוך ומ"מ המיקל בחולה שיש בו סכנה להחם בעצמו אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך עיין בט"ז בסק"ד:

מ

(מ) ורצו עשרה – שכל אחד חשב שהוא יקדים ועיין בבה"ל:

מא

(מא) והביאו לו – מר"ה או תלשו בשבת:

מב

(מב) אפילו הבריא בראשונה – פי' שהביאו לו בזה אחר זה וכבר אכל ממה שהביא לו הראשון והבריא אפ"ה כולם פטורים מחטאת משום דכל אחד חשב שהוא יקדים ולא לבד שפטורים אלא יש להם גם שכר טוב עבור מחשבתם הטובה:

מג

(מג) שיש בו ג' – דבזה ממעט החילול שאינו קוצר אלא פעם אחת:

מד

(מד) לא יכרתו אלא וכו' – דריבוי בשיעורא שלא לצורך אסור. ומכאן נראה פשוט דה"ה לענין שאר מלאכות כגון בישול וכדומה אפילו אם הוא בקדרה אחת אסור לבשל ולעשות בשארי מלאכות רק מה שצריך עכשיו בצמצום ואם הדבר בהול אין מדקדקין בכך וכדלקמיה [ח"א]:

מה

(מה) ואין בו סכנה – ר"ל סכנת מות ובין יש בו סכנת אבר או לא:

מו

(מו) אומרים וכו' – ודוקא כשצריך להרפואה בשבת עצמו הא כשא"צ לה בשבת ימתין עד מו"ש אבל כשיש סכנה אסור להמתין [פמ"ג]:

מז

(מז) לעשות לו רפואה – אפילו במלאכה דאורייתא וה"ה שאר צרכיו כגון לאפות ולבשל וכיוצא באלו אם צריך לכך:

מח

(מח) אפילו וכו' – דלא הותר לישראל לעבור על איסור דאורייתא כ"ז שאין נוגע לפ"נ ממש:

מט

(מט) אבר – עיין לעיל בס"ו וס"ט דיש אברים שנוגע לפ"נ וה"ה כיוצא בזה בשאר האברים אם הרופא אומר שאם לא ירפאו האבר יוכל לבוא לפק"נ הרי הוא כשאר חולי שיש בו סכנה:

נ

(נ) באיסור דרבנן – היינו כל השבותים ואפילו בלא שינוי ומטעם דס"ל דבמקום חולי לא גזרו:

נא

(נא) אפילו וכו' – דאם יש בו סכנה אפילו רק לאבר אחד לכל הדעות [לבד מדעה אחרונה עי"ש] מותר לישראל לחלל עליו בכל השבותים לרפואתו ואפילו אינו חולה כלל בכל הגוף. כתב בח"א כל דבר שמותר לעשות ע"י ישראל בחולי שאין בו סכנה אפילו יכול לעשות ע"י א"י מותר:

נב

(נב) אבר – ואדלעיל בריש הסעיף קאי שהוא חולה שנפל למשכב או שמצטער הרבה וחלה מזה כל גופו אבל אם בכל גופו אינו חולה כלל רק שהוא חולה באחד מאבריו וגם באותו האבר אין סכנה לכו"ע לא שרי לחלל כ"א ע"י א"י וגם דוקא בדבר שהוא משום שבות בעלמא דאז ע"י א"י נעשה שבות דשבות ושרי במקצת חולה וכדלעיל בסימן ש"ז ס"ה:

נג

(נג) ואם אין בו וכו' – אף דהוא חולה הכולל כל הגוף ס"ל דאסור לעשות ע"י ישראל ולדעה זו השניה אפילו בשינוי אסור לעשות בעצמו אם לא היכי דא"א לעשות ע"י א"י מודו לדעה השלישית דמותר ע"י ישראל בשינוי:

נד

(נד) עושין בשינוי – היינו האיסור דרבנן וא"צ לחפש אחר א"י:

נה

(נה) נסמך למלאכה דאורייתא – כגון לכחול עין [בסוף החולי שאין בו סכנה וכדלעיל בס"ט] שהוא ככותב:

נו

(נו) שאין בהם וכו' – כגון הני שמבוארין בסמ"ג עי"ש:

נז

(נז) הסברא השלישית – היינו שמותר לעשות אפילו כל השבותים ורק ע"י שינוי אם הוא חולי כל הגוף ואין בו סכנת אבר ואם יש בו סכנת אבר אין צריך שינוי כלל וכ"פ הט"ז ומג"א וכ"כ הגר"א שדעה זו עיקר שהיא דעת רוב הפוסקים:

נח

(נח) מותר – ואם אין התינוק רוצה לאכול כ"א ע"י אמו מותר לאם להאכילו אפילו חלבו א"י ובשלו אע"ג דמטלטלת מוקצה ועיין בפמ"ג דמצדד קצת דבעי שינוי. כתב בח"א צריך ליזהר שלא ליתן המאכל בעצמו לקדרה דאחד נותן מים ואחד שופת את הקדרה הראשון פטור אבל אסור:

נט

(נט) מותר לחולה – לאו דוקא חולה וה"ה אחר אלא דאורחא דמלתא נקט:

ס

(ס) לסייעו קצת – היינו היכא שבלא"ה נמי מתעבדא אלא שמסייע מעט כגון א"י שכוחל את העין וישראל סוגר ופותח את העין שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי ישראל אסור ומשמע דאפילו במלאכה דאורייתא מסייע אין בו ממש [מ"א]:

סא

(סא) אין בו ממש – עיין בט"ז במה שכתב בזה ועיין לעיל במ"ב סקי"א שהרבה אחרונים חולקים על זה:

סב

(סב) ונצטנן – משום דסכנה הוא בסתמא ואפילו ע"י ישראל שרי וה"ה לשאר חולי שיש בו סכנה אם קר לו עושין מדורה להתחמם דסתם חולה מסוכן הוא אצל צינה ואם אפשר ע"י א"י יעשה ע"י א"י:

סג

(סג) מותר בבישולי א"י – ואע"ג דשאר איסורי דרבנן אסור לחולה שאב"ס לאכול ולשתות כדאיתא ביו"ד סימן קנ"ה שאני בישול א"י שאין איסורו מחמת עצמו [פמ"ג] וגם החולה מברך עליו דבהתירא קאכיל ומה שנשאר למו"ש אסור אפילו לחולה עצמו כיון שאפשר לבשל לו אז ע"י ישראל. והכלים של בישולי א"י צריכים הכשר ואפילו כלי חרס כיון דעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן דיו אם מגעילו ג"פ ובדיעבד אם בישל בו בלי הגעלה ויש רוב בתבשיל מותר ויש מקילין דאין צריכין הכשר כלל והסומך עליהן לענין כלים שבישלו בהן לחולה בשבת לא הפסיד:

סד

(סד) לתוך העין – דכל מילי דהוא לרפואה גזרו רבנן משום שחיקת סממנים:

סה

(סה) אם פותח וכו' – כדי שיכנס לתוכו דאז מוכחא מלתא דלרפואה עושה:

סו

(סו) מותר – דאמרינן לרחיצה בעלמא הוא דעביד [רש"י] והאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור [מ"א וש"א]:

סז

(סז) ורוק תפל – כל שלא טעם כלום משניעור שהוא חזק ומוכחא מילתא דלרפואה מכוין דאי לרחיצה מאוס הוא. ואם רוחץ פיו במים ואח"כ מעבירו על עיניו שרי אף שמעורב בו רוק דאמרינן לרחיצה עביד ואם לא יכול לפתוח עיניו יכול ללחלחן ברוק תפל דאין זה רפואה [אחרונים]:

סח

(סח) קילורין – ודוקא בקילור צלול שאז נראה כרוחץ אבל בעבה אסור כמ"ש סימן רנ"ב ס"ה:

סט

(סט) ולא חיישינן וכו' – ר"ל דהוא היודע דלרפואה קעביד אעפ"כ לדידיה איכא הכירא מדמצריך לשרותו מע"ש וצ"ל דהא דלא חששו בס"כ משום הוא עצמו שאני התם דכיון שדרך לרחוץ ביין לתענוג בעלמא לכך ליכא משום חשש כלל אבל הכא שאין עושים כן אלא לרפואה צריך הכירא [עו"ש ותו"ש]:

ע

(ע) וסכין אותה – דבזמנם היה דרך הבריאים בסיכה בשמן ולא מוכחא מילתא דלרפואה עביד ועיין במש"כ הרמ"א בסימן שכ"ז ס"א בהג"ה לענין מדינותינו ומסתברא דבגמר מכה גם במדינותינו שרי בשמן:

עא

(עא) אבל לא בחלב – וה"ה אם השמן היה קרוש דדמי לחלב [מרדכי בפ' במה טומנין]:

עב

(עב) דליכא אלא צערא – דליכא צערא אלא תענוג בעלמא: כצ"ל. ר"ל ואף דבבהמה אסור משום תענוג בעלמא וכדלקמן בסימן של"ב ס"ב אפ"ה באדם שרי:

עג

(עג) אבל אין נותנין וכו' – דבזה מוכח מלתא שהוא לרפואה:

עד

(עד) מעורבין יחד – וחמין לבד משמע ממ"א דשרי כמו שמן לבד:

עה

(עה) ולא ע"ג מוך – ובזה אפילו חמין לחוד דלא מנכר שהוא לרפואה ג"כ אסור משום סחיטה אבל בשמן לחוד לא גזרינן דאין דרך כבוס בשמן וכדלעיל בסימן שי"ט:

עו

(עו) ליתנו עליה – וה"ה אם המוך היה נתון מקודם על המכה ג"כ אסור ליתן עליה חמין ושמן או חמין לחוד:

עז

(עז) אבל נותן וכו' – דלא מוכחא מילתא דלרפואה [רש"י] ולפ"ז אף במדינותינו שאין דרך לסוך בשמן ג"כ שרי בזה:

עח

(עח) וחדשים וכו' – עיין בט"ז שכתב דהאי וחדשים לא קאי אספוג דהתם אפילו בישנים שרי שאינם מרפאים ודלא כדעת הטור וכ"כ בא"ר ועיין בסימן ש"א סכ"ב שהעתיק שם המחבר לשון הטור דספוג מרפא ואולי כונת המחבר שם רק אספוג לח וצ"ע:

עט

(עט) חוץ מעלי גפנים – וה"ה שאר עלים הידועים שהם מרפאים:

פ

(פ) גמי וכו' – עיין בא"ר דמצדד דאין חילוק בגמי בין לח ליבש וכן משמע בביאור הגר"א ע"ש ועיין בשבת קט"ו ברש"י ד"ה שקול דמשמע שם דגמי יבש מוקצה נמי הוי אך נוכל לומר דהכא מיירי שהכינו לכך מבע"י ואפ"ה אסור:

פא

(פא) לא יחזירנה – שמא ימרח על גבה להחליק הגומות שיש בה ומירוח רטיה מלאכה דאורייתא היא משום שהוא בכלל ממחק אבל משום שחיקת סממנים ליכא למיגזר כיון דהיו מאתמול עלויה:

פב

(פב) יחזירנה – דכהוחלקה הרטיה ממקומה דמי דבודאי מותר להחזירה על מקומה וכשמחזירה לא יאגדנה בשבת בקשר של קיימא אלא בעניבה. וכ"ז כשנפלה הרטיה מעצמה אבל אם הסירה במתכוין אסור להחזירה ויש חולקים ומתירים בזה ואפשר דכשהסירה ע"מ לתקן יש לסמוך עלייהו להקל:

פג

(פג) וע"י א"י וכו' – ומיירי כשהיה קצת חולה ע"י המכה דאי היה רק מיחוש בעלמא אפילו ע"י א"י אסור וכנ"ל בריש סימן זה:

פד

(פד) ומותר וכו' לעשות רטיה – ר"ל אע"ג דעשיית רטיה הוא מלאכה דאורייתא של ממחק אפ"ה מותר ע"י א"י אבל זה אינו מותר כ"א כשחלה כל גופו ע"י המכה וכדלעיל בסי"ז בהג"ה או שיש בו סכנת אבר דאי רק מקצת חולה אינו מותר לעשות מלאכה דאורייתא ע"י א"י:

פה

(פה) ואסור ליתן וכו' – אף דהוא רק איסור דרבנן מ"מ ע"י ישראל עצמו אסור בלא שינוי אפילו אם חלה כל גופו כיון שהוא חולה שאין בו סכנה וכדלעיל בסי"ז לפי מה דמסיק השו"ע שם:

פו

(פו) כמשמרה – ולא חיישינן שיבוא לידי שחיקת סממנין ומירוח שאינו בהול כ"כ אחר שנתרפאה:

פז

(פז) המפיס שחין – היינו שמבקע אותה:

פח

(פח) להוציא וכו' – ואינו חושש אם תחזיר ותסתום מיד וטוב לעשות ע"י א"י. מותר ליטול הקוץ במחט ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה ואף דהוא מקלקל מ"מ אסור הוא לכו"ע [מ"א] ואף דבשחין התירו איסור דרבנן משום צערא וכדלקמיה הכא כיון דאפשר להוציא הקוץ בלי הוצאת דם אין לעבור איסורא בכדי:

פט

(פט) ממנה הליחה – ואפילו אם יש דם ג"כ שמה עם הליחה מותר דאותו הדם והליחה שכנוס שם אין בו משום חבורה ורק יזהר שלא ידחוק המכה להוציא דם מחדש [פמ"ג]:

צ

(צ) ה"ז מותר – ואע"ג דממילא נעשה פתח מלאכה שאין צריך לגופה היא והוי דרבנן ובמקום צער לא גזרו ואפילו למ"ד דמשאצ"ל חייב ג"כ יש לומר דכשעושה רק להוציא הליחה אינה גמר מלאכה וא"א לבוא לידי חיוב מכה בפטיש ואותן שיש להן נקב בזרוע שקורין אפטור"א אם נסתם הנקב קצת צ"ע אם מותר ליתן בתוכו קטניות שיהיה פתוח דהכא ודאי כונתו שישאר פתוח או דילמא כיון שהיה פתוח כבר שרי וה"ה בנקב שבמכה שכבר נפתח ונסתם קצת ג"כ צ"ע בכה"ג אם מותר לפתוח עוד בשבת ומלשון השו"ע משמע דאפילו יש בו נקב ובא להרחיבו אסור. ורטיה מותר ליתן על האפטור"א כמ"ש סכ"ז ובספר ראב"ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה ומותר לקנחה ולהוציא ליחה שבתוכה ואם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחה בשבת דפסיק רישא הוא אבל מותר להחליף חתיכת בגד אחר על המקום ההוא שאם לא יחליף יסריח וגדול כבוד הבריות וגם יש לו צער מזה וע"ל סמ"ח במה שכתבנו שם במ"ב. ואסור לחוך שחין שע"י החיכוך מוציא דם שנבלע בבשר ואינו דומה לליחה ודם שהתרנוהו לעיל בסקפ"ט להוציא דהתם הוא כנוס משא"כ בדם שנבלע בבשר:

צא

(צא) שנגפה – שנכשלה ולקתה ומיירי שלא היה ע"י ברזל וגם שלא נגפו היד והרגל על גבן דאלו נגפו על גבן או שהיה ההכאה ע"י ברזל כבר מבואר לעיל בס"ו וז' דהוא בכלל מכה שיש בה סכנה ומחללין עליהן את השבת:

צב

(צב) אבל לא בחומץ – וכ"ש ביין שרף [ח"א]:

צג

(צג) מעונג – שעור בשרו רך וכל דבר שהוא חזק קצת קשה לבשרו וצומת ומרפא:

צד

(צד) מי שנשמטה וכו' – דהיינו שיצא העצם מפרק שלו [רש"י] ועיין לקמן בסמ"ז במה שנכתוב שם במ"ב:

צה

(צה) אם פרשו רובן – בציפורן היינו רוב ציפורן ובציצין כתב הפמ"ג איני יודע רוב זה מאין מתחיל ואפשר דהיינו כל שדרך בני אדם לקלוף שם אם נקלף הרוב ממנו כתלוש דמי:

צו

(צו) להסירן ביד מותר – דכיון שפירשו רובן קרובין לינתק וכתלושין דמיא הלכך במקום צערא לא גזרו רבנן כשהוא מסירו ע"י שינוי דהיינו בידו וצריך ליזהר שלא יוציא דם [פמ"ג]:

צז

(צז) לא פרשו רובן – ה"ה דאפילו לא פרשו כלל פטור ביד דאין דרך לתלוש ביד ונקטיה לאשמועינן דאפילו בזה אסור:

צח

(צח) חייב חטאת – דהוא תולדה דגוזז ועיין לקמן בסימן ש"מ בבה"ל:

צט

(צט) לשני הפירושים – ולכן אפילו פירשו רובן אסור ליטלן אפילו ביד:

ק

(ק) החושש בשיניו – ואסור לומר לא"י לעשות לו איזה דבר דלרפואה ואפילו דבר שהוא רק משום שבות כיון שהוא רק מיחוש בעלמא אך אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובעבור זה נחלש כל גופו מותר לעשות על ידו אפילו מלאכה דאורייתא וכדלעיל בס"ג וע"ש בהג"ה:

קא

(קא) לא יגמע וכו' – דמוכח מלתא שהוא לרפואה ואפילו לשהות ואח"כ יבלע אסור:

קב

(קב) בהם חומץ – וה"ה יין שרף ג"כ דינו כמו חומץ אך במקום צער גדול אפשר לסמוך ביי"ש דמותר לשהותו בפיו ולבלוע אח"כ [ח"א]. עוד כתב דה"ה דאסור ליתן על השן נעגעלי"ך או שפיריטו"ס וסובין חמין דכ"ז מוכח שהוא לרפואה אם לא דכאיב ליה טובא שמצטער כל גופו וכדלעיל בסי"ז [ח"א] ועיין שם לעיל דע"י ישראל מותר דוקא ע"י שינוי אך הח"א מסיק שם דאם א"א בשינוי מותר שלא בשינוי:

קג

(קג) לא יערענו – פי' שישהה השמן בפיו ואפילו אם יבלע לבסוף דמוכחא מילתא דלרפואה עביד וכ"ש אם יפלטנו ויש מתירין כשבולעו לבסוף:

קד

(קד) בשמן – ואפילו אם נותן השמן לתוך אניגרון [הוא מי סלקא] אסור:

קה

(קה) בולע הוא שמן – ויש אוסרין בזה ומסיק המ"א דתלוי הכל לפי המקום והזמן דאם אין דרך הבריאים לבלוע שם שמן באותו מקום אסור כמ"ש סעיף ל"ז:

קו

(קו) גונח – מכאב לבו שרפואתו לינק חלב רותח מהבהמה:

קז

(קז) דבמקום צערא וכו' – היינו דאף דעיקר חליבת הבהמה הוא מדאורייתא משום מפרק דהוא תולדה דדש וכמו שכתבנו בריש סימן שכ"א מ"מ בזה שהוא ע"י יניקה דהוא רק כלאחר יד לא הוי רק איסור מדרבנן והתירו בזה ואף דקי"ל דבכל חולי שאין בו סכנה אומר לא"י ועושה הכא שאני דרפואה שלו הוא לינק בעצמו [ר"ן]:

קח

(קח) וי"א שאם וכו' – האי לשון י"א אין מדוקדק דמשמע דלסברא ראשונה מותר בשבת אפילו משום צער רעב ובאמת לא הזכירו דבר זה כלל ואפשר דלדידהו אפילו ביו"ט אסור בזה אלא דין בפ"ע הוא דיש פוסקים שמחלקים בין שבת ליו"ט לענין צער רעב וכתב הב"ח וא"ר דהלכה כהיש אומרים:

קט

(קט) אסור לינק – דדוקא משום צער חולי התירו אבל לא בזה דהוא עכ"פ מפרק כלאחר יד:

קי

(קי) בשבת – אבל ביו"ט מותר אם אין לו א"י לחלוב על ידו. ואם יש לו מאכל לחלוב בו אסור לינק בפיו גם ביו"ט אלא יחלוב לתוך המאכל כמ"ש סימן תק"ה:

קיא

(קיא) ותניק וכו' – משום מפרק:

קיב

(קיב) לקלח מהחלב – לתוך פי התינוק:

קיג

(קיג) דלית וכו' – וצערא יתירא נמי ליכא שם הא לא"ה שרי דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא:

קיד

(קיד) פירושו – והוא מין שרף היוצא מן האילן שיש בו ריח טוב:

קטו

(קטו) שפין בו – בתוספתא איתא בסם:

קטז

(קטז) מותר – דמפני ריח לא מקרי רפואה:

קיז

(קיז) לקצת בריאים – צ"ל דברים וכלומר אע"פ שהדבר הזה מזיק קצת לשאר אברים שבגוף כגון הטחול שיפה לשיניים וקשה לבני מעיים וכה"ג וא"כ מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה לשיניים דאל"ה לא היה אוכל כיון שהוא מזיק למעיים אפ"ה שרי דמ"מ אוכל הוא:

קיח

(קיח) וכל שאינו וכו' בריאים – ומפני זה אסור לשתות משקה המשלשלין כגון לענה וכיוצא בו [רמב"ם] אם לא שמצטער וחלה כל גופו עי"ז או שנפל למשכב אפילו הוא חולי שאין בו סכנה שרי וכדלקמיה בהג"ה:

קיט

(קיט) אבל אם וכו' – והיכא דיש לו שום מיחוש אפילו הוא אוכל ושותה לרעבון ולצמאון אסור [א"ר וכ"מ בטור] והטעם דכיון דהוא חולה וזה הוא רפואתו יאמרו שלרפואה עושה זה ועיין בבה"ל:

קכ

(קכ) אין לו שום מיחוש – דהיינו שאוכל ושותה לרעבונו ולצמאונו [מ"א בשם הטור] אבל אם הוא עושה לרפואה דהיינו כדי לחזק מזגו כתב המ"א דאפילו בבריא גמור אסור:

קכא

(קכא) אם נפל למשכב שרי – פי' לאכול ולשתות דברים שאין מדרך הבריאים לאכול ומסתימת דברי הרמ"א משמע שא"צ אפילו שיהיה א"י מושיט לו אלא מותר לו ליקח בעצמו ואע"ג דפסקינן לעיל סעיף י"ז כדעה ג' דשבות שיש בו מעשה אסור ע"י ישראל ואינו מותר כ"א ע"י שינוי צ"ל דשאני התם שמיירי במלאכות דרבנן או בדברים שמחזי כעין מלאכה אבל הכא דאין בזה משום סרך מלאכה דהא לבריא מותר ורק למי שיש לו מיחוש גזרו משום שחיקת סממנים בחולה גמור לא גזרו [רדב"ז וכ"מ בביאור הגר"א בשם תה"א להרמב"ן וכן מצדד להלכה בספר בית מאיר עי"ש שהאריך בזה]:

קכב

(קכב) מותר לאכול – דלאו לרפואה הוא דלגזור בזה משום שחיקת סממנים:

קכג

(קכג) אין עושין וכו' – דהיינו כדי שיהא רעב ויחזור אח"כ לאכול הרבה:

קכד

(קכד) אסור בסם – דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת סממנים:

קכה

(קכה) ליתן עליהם כוס – דהיינו שכופהו על הטבור למי שחש במעיו ואוחז הכוס את הבשר ומושך אליו את המעים ומושיבן במקומן [רש"י] וה"ה שמותר ליתן בגדים חמים למי שחש בבטנו ובמעיו וכדלעיל בסימן שכ"ו או חרסים או לבנים חמים:

קכו

(קכו) אע"פ וכו' – הוא מלשון הטור וכונתו דלא נימא כמו דאסרו לרחוץ בחמין כמו כן כל חמים אסור לגופו לפיכך אשמעינן דמותר וכעין דאיתא בברייתא שבת מ' ע"ב מיחם אדם אלונטית ומניח על בני מעיו בשבת והעתיקו הטור והרמ"א לעיל בסימן שכ"ו ס"ו בהגה"ה:

קכז

(קכז) לסוך – דמה שמפקח שכרותו ממנו אין זה רפואה [ט"ז וא"ר] ועיין באחרונים שהסכימו דמותר לשאוף טאבא"ק בנחיריו בין שעושה כן לפי שעלול במיחוש הראש ובין להפיג השכרות דכיון שנתפשט שאיפת הטאבא"ק לגדולים ולקטנים משום תענוג או משום ריח לא מוכחא מילתא דעביד לרפואה:

קכח

(קכח) בשמן ומלח – מעורבין יחד [א"ר]:

קכט

(קכט) בכח – ר"ל שפושטין ומקפלין זרועותיהן לפניהן ולאחריהן ומתחממין ומזיעין [פיר"ח]:

קל

(קל) כדי שייגע ויזיע – והיא בכלל רפואה ואין להקשות כיון שאין כאן שייכות שחיקת סממנים היה לנו להתיר כמו בסעיף שאח"ז י"ל דכיון שלפעמים מביאין הזיעה על החולה ג"כ ע"י סממנים חיישינן שיעשה רפואה האחרת משא"כ בסעיף שאח"ז שאין שייכות רפואה לאותן הדברים ע"י שחיקת סממנים כלל לא גזרינן. ודע דלפי מה דפסקינן לעיל בסי"ז דע"י ישראל אין עושין שבות דרבנן לחולה שאין בו סכנה כ"א ע"י שינוי ה"נ בעניננו אפילו הגיע לכלל חולה שאין בו סכנה אין עושין ד"ז כ"א ע"י שינוי וכ"ש אם הוא רק בריא שחושש. והשפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כחן ולבטל מהם עייפותן מסתפק בש"ג אם דבר זה דומה לרפואה ואסור או לא אך לפי מה שכתב המ"א בסקמ"ג דאפילו בריא גמור אם עושה שום רפואה כדי לחזק מזגו אסור גם בזה אין להקל:

קלא

(קלא) ואסור לדחוק – שמא יבוא להשקות לו סממנים המשלשלים:

קלב

(קלב) כוס חם – הוא הנזכר לעיל בסעיף מ"ם וחזר ושנאו כאן שהוא מלשון הרמב"ם שכלל הכל בטעם אחד:

קלג

(קלג) על הטבור – כתב הח"א דהוא החולי שקוראין [הייב מוטער]:

קלד

(קלד) ולהעלות אזנים – גידי האזנים פעמים שיורדין למטה ומתפרקין האזנים [רש"י]:

קלה

(קלה) שכנגד הלב – ומעכב את הנשימה [רש"י]:

קלו

(קלו) ויש לו צער – דאל"ה היה אסור עכ"פ משום עובדא דחול:

קלז

(קלז) רוחצין וכו' – פי' אף שכונתו לרפואה כיון שרוחצין בו בריאים מותר אך בזמן שאין דרך לרחוץ בחמי טבריה אלא לרפואה אסור בשבת אם שוהא [מ"א וש"א]:

קלח

(קלח) מלוחים – פי' ומועילים מפני זה קצת לרפאות ודע דאפילו יש לו חטטין בראשו ג"כ מותר [הסכמת הפוסקים]:

קלט

(קלט) ובמי משרה – ששורין שם פשתן וה"ה בימה של סדום:

קמ

(קמ) שהם מאוסים – איתא ברמב"ם אין רוחצין במים שמשלשלים [היינו מים שמצננים את הגוף ובא לידי שלשול] ולא בטיט שטובעין בו וכו' מפני שכל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג עכ"ל וכ"כ הסמ"ג וא"כ אסור לשתות משקה המשלשל דאין לך צער גדול מזה [מ"א] והיינו אפילו אם אינו מכוין לרפואה אלא מפני איזה טעם דאם היה מכוין לרפואה בלא"ה אסור אם לא כשהוא בא לכלל חולה שאין בו סכנה דאז מותר וכנ"ל בסל"ז:

קמא

(קמא) ודוקא ששוהה – דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד שהרי המים עכורין וסרוחין ואינו עומד שם בשביל הנאה:

קמב

(קמב) כמיקר – ואע"פ שהן עכורין אמרינן לא מצא מים יפים ולעולם להקר קעביד. ואפילו יש לו חטטין בראשו נמי מותר [גמרא]:

קמג

(קמג) ואין בכך משום צידה – אע"ג דע"י הלחש אינו יכול לזוז ממקומו עד שנוכל לתפסו מ"מ מותר דאין זה צידה טבעית ואע"ג דפסקינן בסימן שט"ז ס"ז דאפילו לצוד להדיא מותר כדי שלא ישכנו צ"ל דהכא מיירי דליכא אלא חששא רחוקה כגון דאינו רודף אחריו כלל וכדומה [א"ר ע"ש] ועיין לעיל בסימן ש"ו ס"ז במ"ב שם:

קמד

(קמד) להקר – פי' מי שחש בעינו נותנים כלי מתכות על העין כדי לקרר וה"ה שמקיפין בטבעת או בכלי את העין כדי שלא יתפשט הנפח [רש"י] וכתב הח"א וה"ה דמותר לדחוק בסכין חבורה כדי שלא תתפשט:

קמה

(קמה) שיצא ממקומו וכו' – המ"א חולק ע"ז וס"ל דדוקא עצם הנשבר מותר להחזירו כדאיתא בגמרא אבל העצם הנשמט ממקומו אסור להחזירו דאפילו לשפשף הרבה בצונן אסרו כדאיתא בס"ל וכ"ש חזרה והעתיקוהו כמה אחרונים ומ"מ ע"י א"י נראה שאין להחמיר ובספר שלחן עצי שטים חולק על המ"א וכתב דכל שיצא ממקומו לגמרי שקורין אוי"ש גילענק"ט חשיב סכנת אבר כמו נשבר אם לא יחזירנו מיד ושרי להחזיר אפילו ע"י ישראל וכבסעיף י"ז עכ"ל והאי דלעיל סעיף למ"ד איירי לדעתו בשלא נשמט לגמרי ממקומו ונראה דגם לדעת המ"א אם הרופא אומר שנפרק בחזקה ויוכל לבוא לידי סכנת אבר שמותר למשוך ולהחזירו למקומו כדרך שעושה בחול:

קמו

(קמו) יצבע אותו – ואע"ג דמקלקל הוא ופטור מ"מ אסור לכתחלה ובבגד אדום פשיטא דאסור [מ"א]. ובמקום הדחק הסכימו האחרונים דיש להקל דהוא דרך לכלוך:

קמז

(קמז) ואסור להוציא דם – הוא ענין בפני עצמו דהיינו שאסור לדחוק בידיו על המכה כדי להוציא דם או כשכורך איזה דבר על המכה [אפילו בדבר דלית ביה משום צביעה] אסור להדקה כדי שיצא דם דהוא חובל והוי אב מלאכה ויש שסוברין דה"ה אם מניח על המכה דבר שמושך ליחה ודם [כגון צו"ק זאל"ב וכיו"ב] ג"כ הוי מלאכה דאורייתא כיון שנתכוין לזה ועכ"פ איסור בודאי יש. המדבק שרץ עלוקה [שקורין פיאווקע"ס או אייגלי"ן] שתמצוץ דם מצדד המ"א דיש חיוב בזה וע"כ אסור בכ"ז לכו"ע לעשות ע"י ישראל לחולה שאין בו סכנה אלא ע"י א"י. המוצץ דם בפיו מן החבורה חייב ולכן אסור למצוץ דם שבין השיניים [אחרונים]:

קמח

(קמח) לכך יש וכו' – אתחילת הסעיף קאי:

קמט

(קמט) ויש אומרים שכורך וכו' – בב"י מפקפק בזה משום דמרפא ולהכי כתב זה רק בשם יש אומרים אבל בא"ר בשם מלבושי יו"ט וכן בתו"ש מצדד להקל:

קנ

(קנ) לשום וכו' – וכ"ש דאסור לשום קריסטי"ר אף שהוכנה מאתמול ובזה אסור אפילו ע"י שינוי גזירה משום שחיקת סממנים אם לא בחולה אף שאין בו סכנה וכמ"ש בסעיף י"ז דאז מותר ע"י שינוי ויזהר שלא יבוא לידי מלאכה דאורייתא גם לא יערב מים ושמן כדרך שעושין וכמבואר לקמן בסימן של"א ס"ז [ע"ש במ"ב ובה"ל] אלא ישפוך הכל לתוך הכלי וטוב לעשות הכל ע"י א"י אם אפשר:

קנא

(קנא) פתילה – העשויה מחלב או בורית או מנייר ושארי דברים וטעם איסורן משום דאיידי דממשמש שם כמה פעמים להכניס ולהוציא קרוב לודאי שישיר השער שם וכמו בצרור לעיל בסימן שי"ב ס"ז ועיין בה"ל:

קנב

(קנב) בנחת – ולא יבוא עי"ז לידי השרת נימין. כתב הח"א דכ"ז אם היה הפתילה עשויה מע"ש אבל לעשות בשבת הפתילה הנ"ל ואפילו הוא עושה אותה מנייר שכורך אותו ומקשה אותו יש בו איסור דאורייתא משום מכה בפטיש אם לא לחולה שיש בו סכנה אבל מה שעושין מחתיכת לפת מותר כיון שהוא מאכל בהמה אין בו משום תיקון כלי: יבשיבש

א

(מג"א ס"ק ט'.) וגם בתשו' עד סתם יינם מסובב. ונ"ב מה שמסובב כאן הוא ט"ס כי לא נזכר כלל מזה בתשובה. ומ"ש סי' קכ"ה ט"ס וצ"ל קנ"ה כי שם משמע שאסור וע"ז מתרץ דאפשר הכא בלא ניסוך כמ"ש הב"י:

א

סעיף א' שחיקת סממנים. אם מותר לחולה שאין בו סכנה דברים האסורים משום מוקצה. הארכתי בתשובה:

ב

סעיף ג' מהשינים ולפנים. לשון הגמ' מן השפה ולפנים. וע' ת' אדמת קידש א"ח סי' ד':

ג

סעיף ד' אסור לחלל עליו אעפ"י. וכ"ש בחולה או רופא אומר שא"צ. ב"י בשם הרמב"ן בס' תורת האדם:

ד

סעיף ה' א' מהם סכנת נפשות. ספק סכנת נפשות כ"צ לומר:

ה

סעיף ז' מחמת ברזל. ע' בתבואת שור יו"ד סימן מ"ד סק"ד:

ו

סעיף י' בהג"ה דוקא ישראלים. כיון שהוא מצווה על השבת ואומר לחללו וודאי סומך על המחאתו לבוש:

ז

מג"א סק"ו שומעין לרופא. אפי' בחול משום סכנת החולה:

ח

מג"א ס"ק ה' רמב"ם גמ' יומא דפ"ב ובסוגי' איתא ואע"ג דמכווין לתבר בשיפי. וברא"ש ואע"ג דמתבר. וע' שהר"ן ספ"ג דשבת שכ' אפי' מתכוין למלאכת רשות אם אותה מלאכה של פ"נ שרי:

ט

מג"א סק"ט אבל הר"ן כ' הטעם ע' בספר תוס' יום הכפורים ובפרשת דרכים דרוש י"ט יבתשב"ץ ח"ג סי' ל"ז ל"ח:

י

מג"א ס"ק ט"ז רש"י וכ"כ תוס'. דהוי כמו זה א"י וזה א"י דבמלאכת שבת שניהם חייבים. ותמוה לי מנ"ל זה לרש"י ותוס' הא י"ל דדוקא במלאכה שעושים שניהם כגון שהוציאו יחד וכדומה בזה כל א' מקרי מוציא. אבל הכא דעמיץ ופתח העין דאין זה כלל כוחל אלא דעושה הכנה שיהיה ביד העכו"ם לכחול בזה י"ל דמסייע אין בו ממש דהא אין עושה מקצת כוחל וכעין דמחלק הש"ך בנקה"כ יו"ד סי' קפ"א לענין הקפה והיינו מרוויחים ליישב בזה קושית התוס' בשבת די"ל דמ"ה ר"ז ור"א היו סבורים לאסור כיון דבלאו דידי' לא אתעביד הוי כמו זה א"י וזה א"י ואמימר ס"ל דמ"מ בזה דאינו עושה דבר מגוף המלאכה רק מסייע בהכנה דעלמא אין בו ממש וראיתי בשטה מקובצת ביצה כ' ג"כ דמיירי בלאו דידי' לא מתעביד ומחלק בין זה לבין זה א"י וזה א"י דעמיץ ופתח לא מוכח דעושה בשביל כן דדרך בלא"ה לעמוץ ולפתוח עיין ע"ש. ולענ"ד היה נראה לחלק כהנ"ל:

יא

מג"א ס"ק כ"ז (ש"ל). והוא בב"י וכ' עלה ואיני יודע מנין לו לחלק בין הזיד ללא הזיד:

א

בריאים. עבה"ט ועיין בשו"ת מים רבים כתב גם כן להתיר לשאוף טאבק"ו בנחיריו אף על פי שעושה כן לפי שעלול במיחוש הראש כיון שנתפשט שאיפת הטאביק הגדולים וקטנים משום תענוג או משום ריחא ולא מוכחא מלתא דעביד לרפואה וגם מתיר שם למלול צרורות ורגבים של טאבי"ק שירד ביותר מחמת הלחות:

ב

ובמי טבריא ומ"ש שאסור לשתות משקה משלשל ע' בשו"ת ררב"ז ח"ג סי' תרמ"ו:

ג

דם עבה"ט ועיין מח"ב בשם מור וקציעה שאסור ליתן קורי עכביש על החתך ולהוציא ליחה מהפונטאנילה התירו האחרונים. אך אם נסתם הנקב קצת אסור ליתן לתוכו קטניות ואם עלה בשר חי אסור לתת דבר האוכלו דלא כלקה"ק עי"ש.

א

אומר לעכו"ם להוציאו. כ"כ ב"י בשם א"ח ולי צ"ע בזה דהא עכ"פ הישראל מסייע לזה במה שיוציא העכו"ם השן ומ"ש מניקף פרק בתרא דמכות דאמרי' דחייב דהכי אמרי' שם רבא אמר במסייע וד"ה פי' המפרש שם מסייע שמזמין השערות למקיף וא"כ ה"נ כך במה שמזמין שינו להוציאו ואיכא להביא ראיה איפכא מפרק ב' דביצ' דף כ"ב אמימר שרי למיכחל עינא מעכו"ם בשבת ופריך ליה רב אשי שם והא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. פירש"י דסוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחל ומשני מסייע אין בו ממש פי' מי שאין עושה מלאכה ממש אלא מסייע מעט כי האי ובלא"ה מתעבדא אין בו ממש והכי איתא ג"כ בפרק המצניע (שבת דף צ"ד) דמסייע אין בו ממש וא"כ ה"נ מותר בהוצאת עכו"ם השן אלא דקשיין הגמרות אהדדי דכיון דמסייע אין בו ממש אין הניקף חייב מלקות דבעינן מעשה למלקות ולא ראינו בתוס' ובפוסקי' שיש חילוקים בזה ומסתמ' תרוויהו הלכתא נינהו ותו דרב אשי גופיה אמר כן בפרק המצניע וא"כ קשיא דרב אשי אדרב אשי והתוס' הקשו בפ' המצניע דרב זביד אהדדי ולא זכרו דקשי' רב אשי אהדדי מכח מ"ש וע"כ צריכים אנו לחלק ביניהם דההיא דאמימר לא עביד שום מעשה דכבר עיניו הם פתוחות אלא שהוא מסייע עמו בשעה שהוא עוש' המלאכה וכיון שא"צ לו רק לסיוע בעלמא אין בו ממש משא"כ בההיא דניקף שקודם שמתחיל המקיף להקיף מזמין הניקף את שערו הוה כמו מתחיל במלאכה ויש בו ממש וכן בטור כתב ג"כ שמטה עצמו אליו לזה ואם כן ה"נ בזה שפותח פיו ועוש' מעשה קודם לעכו"ם כי סתם אדם פיו סגור תמיד אלא פותחו אם רוצה לאכול או כיוצא בזה ואם כן זה הוה מסייע שיש בו ממש ודומה לניקף ממש ואסור. וראיתי למו"ח ז"ל שהביא בשם רש"ל לאיסור בזה וז"ל כת' רש"ל דלהוציא השן בשבת ע"י עכו"ם אומן אין ראיה להתירו מטעם סכנות נפשות דדוקא ע"י סם שהיא רפואה ודאי' מחללין אפי' במלאכ' דאוריי' אבל הוצאת השן הוה סכנת נפשות ג"כ ע"כ אבל הב"י כ' בשם א"ח דמותר לומ' לעכו"ם להוציאו ואע"ג דהישראל מסייעו קי"ל דמסייע אין בו ממש כדאי' בפ' המצניע עכ"ל וכבר הוכחנו שצריך לחלק בין ההוא דהמצניע לשאר דוכתי ומטעם זה כתבו בי"ד סי' קצ"ח דאשה שאירע טבילתה בי"ט ראשון ושכחה ליטול צפרניה בערב י"ט לא תאמר לעכו"ם שתטול צפרניה בי"ט מטעם שהיא פושטת ידיה במכוין לזה וזה דומה לניקוף שזכרנו כן נלע"ד נכון בס"ד להלכה לאיסור ועמ"ש בס"ז:

ב

או עם סימור. מלשון תסמר שערת בשרי ונרא' שהוא מה שאומרים בל"א שודר"ן והוא עכ"פ אין זה בקדחת המצוי ל"ע שידוע שאין זה סכנת נפשות ותחלתו קר וסופו חם אלא זה מיירי שבשעה אחת בא עליו החמימות והקרירות כנ"ל:

ג

ותחלת אוכלא. פירוש תחלת חולי:

ד

אין מחללין עליו. עמ"ש שם לחלק בזה:

ה

ויש אומרים דאם אפשר כו'. דיעה זו איתא בש"ג בשם ריא"ז ול"נ דבר זה תימה דכי היכי דיש איסור לעשות ע"י עכו"ם אם יש לחוש שיתעצל כמה שכת' אח"כ כאן ה"נ יש חשש שמא אתה מכשילם לעתיד באם יראו עכשיו שאין עושין רק על ידי עכו"ם יסברו שיש איסור ע"י ישראל ולפעמים לא יהי' עכו"ם מצוי ועי"ז יסתכן החולה במה שימתינו על עכו"ם והרבה פעמים מצינו בגמרא נמצא אתה מכשילן לעתיד לבא וגם בזה אמרי' בירושלמי השואל ה"ז ש"ד והנשאל ה"ז מגונה כמ"ש הטור סי' זה מטעם שהנשאל היה לו כבר ללמד דבר זה עם רבים שפ"נ דוחה שבת כמ"ש ב"י בשם ת"ה כ"ש שאין לעשות מכשול ויתן מקום לטעות ותו דהא אמרינן בזה וכל הזריז ה"ז משובח אם כן למה לא יהי' הישראל זריז קודם לעכו"ם ועפ"ז נל"ל מה שכ' תרי בבי בגמרא פרק בתרא דיומא אין עושין דברים הללו לא ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים אלא על ידי גדולי ישראל וא"א לעשות דברים הללו על ידי נשים ולא כותים כו' וכבר נזכר בב"י טעמים לחילוק תרי בבות ולפ"ד א"ש טפי דתחלה אמר שיש איסור לעשות ע"י עכו"ם שלא יאמרו שיש איסור לעשות ע"י ישראל ואח"כ אמר מצוה לעשות ע"י גדולי ישראל וא"א לעשות ע"י נשים וכותים דהיינו אפי' אם הם מזומנים לפנינו והם שומרי שבת אם כן אין שייך מכשול הנזכר כאן אפ"ה יעשו דוקא גדולי ישראל כדי להורות הלכה למעשה לרבים והב"י כת' דהך גדולי ישראל לאו גדולים בחכמ' קאמר כדמשמע מדברי הרמב"ם שכת' גדולי ישראל וחכמיהם דאם כן מאי אריא נשים וכותים אפילו שאר אינשי נמי אלא ודאי גדולים לאפוקי קטנים ישראל והוסיף רמב"ם וחכמיהם כלומר שהם בני דעת לאפוקי נשים ועבדי' שדעתן קלה עכ"ל וכמה וכמ' שיכל הרב את ידו לצאת מפשוטו ולפרש בדוחק גדול דאם כדבריו הי' לו לומר גדולי ישראל לשון דביקות אלא ישראל גדולי' [גם בר"ן פ' ח' שרצים כת' ומכאן אתה למד שחולה שיש בו סכנה צרכיו נעשים ע"י גדולי ישראל עכ"ל ושם אין שייך לומר לאפוקי נשים ועבדים דהוא לא זכר זה כלל ובחנם נכנס לזה] דודאי במ"ש גדולי ישראל לאו למידק איסורא בסתם ישראל קא מכוין אלא למצוה מן המובחר קאמר והכונ' שלא תאמר שיש לעשות ע"י עכו"ם ואסו' ע"י ישראל אלא אדרבא מצוה יש בדבר וגדולי ישראל יעשוה ונמצא שיש איסור ע"י עכו"ם ובישראל עצמם יש מעלה לעושה זה כנלע"ד נכון והבא לעשות ע"י עכו"ם המזומן לכל הפחות יגלה לרבי' באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו אלא שהעכו"ם הוא מזומן כאן אבל עיקרא דמילתא שלא ישגיח על העכו"ם כל עיקר אם רואה סכנה בבירור ויש אפי' ספק הצלה הזריז ה"ז משובח אם יעשה הוא עצמו כי אע"פ שהעכו"ם לפנינו ועושם ההצלה מ"מ הישראל יעשנה טפי בזריזות ואף שכתב רמ"א וכן נוהגין אין מזה ראיה דלאו מנהג ותיקון הוא גם מדברי הר"ן שמביא ב"י משמע כן שכ' שמא יבא הדבר כו' משמע דחש על העתיד אע"פ שעכשיו אין חשש ומה שנרשם כאן במ"מ תוס' והר"ן הוא טעות המעתיק ואינו אמת בעיקר הדין שזכר רמ"א בזה כנלע"ד ברור:

ו

שוחטין לו כו'. כי בנבילה יעשה עבירה בכל כזית וכזית ועוד שמא יהי' קץ באכילת נבילה ובס"ס זה הביא ב"י בשם הגהות אחרונות דמרדכי כ' ראבי"ה אם הי' חולה צריך לחמם יין ימלא ישראל ויחם עכו"ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת עכ"ל וצידד ב"י אם מיירי ביש סכנה או לא ול"נ דמיירי ביש בו סכנה וראבי"ה ס"ל כהראב"ד שמביא ב"י דגם בנבילה הוי הדין כן דמוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה ולא יעברו אחרים על לאו דסקילה אבל הד"מ לא ס"ל כן כמ"ש הרא"ש בשמו אלא טוב יותר לשחוט לו ה"נ בזה טוב יותר שישראל יחמם כי אם יתנסך אז יעשה איסור על כל טיפה וטיפה ששותה וכ"פ מו"ח ז"ל:

ז

חולה שנפל כו'. תחלה נעתיק ונבאר דברי הטור לפע"ד כמ"ש בשם הרמב"ם לפשוט ספיקא דהרא"ש דהיינו שהרא"ש נסתפק בחולה שאין בו סכנה אם מותר לו שבות ע"י ישראל וז"ל הרמב"ם חולה שאין בו סכנה עושים לו כל צרכיו ע"י עכו"ם כיצד א"ל לעכו"ם לעשות והוא עושה לבשל לו לאפות לו כו' וכן כוחל עיניו מן העכו"ם בשבת אע"פ שאין שם סכנה ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושה אותן אפי' ישראל לפיכך מעלים אזנים כו' עכ"ל ולמד הטור מרמב"ם שכתב דברים שאין בהם מלאכה היינו מה"ת אבל שבות יש בהם והקשה הב"י היאך פשט הטור ספק שלו לקולא מדברי הרמב"ם דמותר בחולה שאין בו סכנה ע"י ישראל אפילו בדבר שיש בו איסור לישראל מכח שבות מ"מ יעשה ישראל מעשה זה כיון שהוא לצורך חולה שאין בו סכנה מכח מ"ש הרמב"ם באם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה כו' דא"כ קשה מ"ש בכוחל דאינו מותר כ"א ע"י עכו"ם דהא כוחל הוא מדברים שאין בהם אלא משום שבות כדאיתא במשנה ס"פ המצניע גבי כוחלת ופוקסת כו' ובזה הביא ב"י לתרץ ע"פ דברי ה' המגיד שפי' דברי רמב"ם דמעיקרא אמר בחולה שיש בו חולי כל הגוף מותר ע"י עכו"ם ובכוחל שאין בו חולי לכל הגוף אלא לחבר א' אע"פ שאין בו סכנה אז מותר גם כן ע"י עכו"ם ובסיפא אמר בחולי של כל הגוף דהיינו אונקלי ומעלה אזנים מותר ע"י ישראל כיון שכל הגוף חולה בו זהו תורף פי' אע"פ שאין זה לשונו. ולפ"ז מתיישבים דברי הטור לפי' הרמב"ם מדין כוחל דאין היתר רק ע"י עכו"ם והקשה הב"י על הרב המגיד שלא נרמז ברמב"ם רמז מחילוק חולי של כל הגוף ופי' הוא דברי רמב"ם בדרך זה דאין חילוק בין חולה כל הגוף אך לא אלא החילוק הוא בין שבות שיש בו עיקר מלאכה שהיא סמוכה לעיקר מלאכה דאורייתא כגון כוחל דאיכא חשש שחיקת סממנים זה אין מותר רק ע"י עכו"ם אבל שבות שאינה סמיכה לעיקר מלאכה דאורייתא מותר אפי' ע"י ישראל ומטעם זה התירו להעלות אזנים ואונקלי שדברים אלו לא נאסרו מצד שהם דומין למלאכה וגם ליכא למגזר בהו משום שחיקת סמנים שאין דברים הללו נעשים בסמנים וז"ש אם היו צריכים לדברים שאין בהם עשיית מלאכה כו'. ומעתה לא נפשט ספיקו דהרא"ש מן הרמב"ם לקולא או לחומרא ולא עוד אלא אפילו מאי דפשיטא להרא"ש והר"ן דביש סכנת אבר הותר שבות הנעשה ע"י ישראל ולרמב"ם כל שהוא דומה למלאכה או מידי דאיכא למגזר ביה משום שחיקת סמנים אסור לעשות ע"י ישראל ולא הותר אלא דבר שאינו דומה למלאכה ואינו נעשה ע"י סמנים עכ"ד ב"י: ואני עמדתי משתומם בדברי הרא"ש וטור בזה במה שנסתפקו דהא איתא בהדיא בפ"ב דביצה בפשט דאמימר בענין לכחול את העין דאסור דאמרינן התם אמימר שרא למכחל עינא בשבת ע"י עכו"ם א"ל רב אשי מאי דעתך דכל צרכי חולה שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה הא מר מסייע דעמיץ יפתח א"ל מסייע אין בו ממש ש"מ דע"י ישראל אסור וכ"פ שם הרא"ש גופיה וכ"פ הטור סי' תצ"ו וא"כ היאך נאמר כאן בחולה שאין בו סכנה ואין חסרון אבר דיהא מותר על ידי ישראל והא דאמרינן בפ"ח שרצים דרב אמר עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מיניה ה"מ דשחיקי סמנים מאתמול כו' כמ"ש ב"י ש"מ באין בו סכנות נפשות מותר כי שחיקי סמנים מאתמול ואע"ג דיש איסור דרבנן כבר תירץ הר"ן דהתם היה עכ"פ סכנת אבר משא"כ בעובדא דאמימר לא היה עכ"פ סכנה בעין אלא חולי לחוד אבל הרא"ש דבעי למימר בחד צד דמותר אפילו באין סכנת אבר ע"י ישראל למה הוצרך אמימר לעכו"ם וא"ל דהתם לא היה אפילו חולי רק מיחוש בעלמא זה אינו דהא בהדיא מדמה לזה בגמרא לחולה שאין בו סכנה ואם כן כל שיש בכחיל' עין הוא כחולה שאין בו סכנה ותו לא דאם הם חלוקים היאך יליף בגמרא דין כוחל מחולה שאין בו סכנה ואם כן נסתר מ"ש ב"י לתרץ דברי הטור ע"פ ה' המגיד לחלק בין חולי כל הגוף דהיינו חולה שאין בו סכנה לכוחל וגם א"ל דאמימר מיירי לשחוק הסמנים בי"ט דהא שם אמרי' אחר זה אמימר שרי למיכחל עינא בי"ט שני של ר"ה וזה ודאי מיירי בשחוקים קודם י"ט וכן פירש"י להדיא התם למכחל עינא להשים בו כחול לרפואה והיינו שלא היה רק שימה בלבד ואם כן מבואר דאע"ג דשחוקין מאתמול צריך דוקא ע"י עכו"ם ודברי הרמב"ם מתפרשים ג"כ הכי כמ"ש בשם הב"י בפי' דברי הרמב"ם והוא הפי' האמיתי דלא התיר הרמב"ם אלא דבר שאין בו גזירת שחיקת סמנים כההיא דמעלין אונקלי כמ"ש הרמב"ם גופיה בפכ"א וא"כ צ"ע עוד מ"ש ב"י על פסק דהרא"ש וז"ל והרשב"א פסק ספק זה לקולא שכתב בתשו' חולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן נעשים אפילו ע"י ישראל עכ"ל קשה טפי ע"ז מההיא דאמימר למה הוצרך לעכו"ם וי"ל דזה מיירי במידי שאין בו גזירת שחיקת סמנים וכעין שפירש ב"י דברי הרמב"ם במ"ש ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה כו' ועמ"ש ע"ז עוד בסמוך אבל דברי הרא"ש והטור איני יודע ליישבם עד שיבא מי שלבו שלם בדבר ויוריני:

ח

באיסור דרבנן בידים. משמע אפי' במידי דאיכא גזירת שחיקת סמנים ואפ"ה יש מתירין והיינו הרשב"א שזכרתי בשם ב"י דאל"כ קשה דבזה הכל מודים דמותר על ידי ישראל וכבר כתבתי התימא על זאת מההיא דאמימר:

ט

וי"א שאם יש בו כו'. הוא דעת הר"ן שזכרנו בסמוך שמחלק בזה בין ההוא דפרק שמונה שרצים בעין שמרדה ובין ההיא דאמימר ומ"ש ואם אין בו סכנת אבר פ' והוא חולי כל הגוף רק שאין בו סכנה דאז עושין דוקא ע"י עכו"ם:

י

עושים בשינוי. הוא דעת הרמב"ן בדברי ה"ה דבחולה שאין בו סכנה ואפי' לאבר אסור ע"י ישראל כ"א בשבות שיש בו שינוי ונעשה כלאחר יד וראייתו מפרק ר"א דמילה אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת וכו' וסיים ה' המגיד ודעת הרשב"א כהרמב"ן ומזה תמוה לי הרבה האיך כתב ב"י בשם הרשב"א בתשו' להתיר בחולה שאין בו סכנה כמו בסכנת אבר ע"י ישראל והיא הי"א הראשון דכאן ואם כן דברי הרשב"א סותרים זה את זה וכמדומה לע"ד דההיא תשובה לאו דסמכא היא או שיש בה איזה ט"ס כי על התשובה לאו מר בר רב אשי חתים עליה וכאן הרב המגיד העיד על הרשב"א שכ"כ וא"כ אין שום מקור ליש מתירין הראשון דא"ל דעל הטוב קמרמז דיליף כן מדברי רמב"ם לקולא דכבר דחאו ב"י וכ"ש לפי מה שהקשינו מן הגמ' דאמימר:

יא

וי"א אפי' יש בו סכנת אבר. הוא דעת הרמב"ם כפי פי' ב"י בו וי"ל ע"ז דאמרינן בפ' ח' שרצים עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מיניה ה"מ דשחיקי סמנים מאתמול אבל משחק ואתוי לא א"ל ההוא מרבנן לדידי מפרשי לי מיניה דרב יהודה דאפי' משחק ואתויי דרך ר"ה נמי משום דשורייני דעינא בליבא תליא ויש סכנת נפשות ומזה למדו הרא"ש והר"ן דמדאמרינן בסלקא דעתיה מעיקרא דליכא בעין שמרדה סכנת נפשות ואפי' הכי מותר בשחיקי מאתמול ואע"ג דרבנן אסרו משום רפואה אם כן ש"מ דבסכנת אבר מותר אפי' ע"י ישראל ומזה קשה על הרמב"ם דאוסר אפי' בסכנת אבר בעינן דוקא שלא יהא בו סמך מלאכה דאורייתא דהיינו שחיקת סמנים אז דוקא מותר. וא"ל דברי הרמב"ם דמיירי בכוחל עין שלא במקום סכנת אבר וכדפירש הר"ן ולא כמ"ש ב"י דאם כן קשה ה"ל להרמב"ם לכתוב דין סכנת אבר דמחללין ע"י ישראל ע"כ נראה דודאי האמת בפי' ב"י דלהרמב"ם אין חילוק בין סכנת אבר או לא וכלהו הוה כחולה שאין בו סכנה לחוד וההוא דפרק ח' שרצים נראה שהרמב"ם ס"ל דמעיקרא היה סבור דאיירי בשחוקים מאתמול ואז היינו צ"ל דאע"ג דליכא סכנת נפשות מותר ע"י ישראל אפי' במקום שיש איסור דרבנן מחמת שחיקת סמנים אבל לבסוף דמיירי בסכנת נפשות ומותר אפי' שחיקת היום א"כ לא נרמז מזה הדין כלל במקום שאין בו רק סכנת אבר אלא הכל תלוי בסכנת נפשות דאז מותר לגמרי ובאינו סכנת נפשות אסור במקו' שיש סמך לאיסור תורה כנלע"ד נכון לדברי הרמב"ם:

יב

ודברי הסברא השלישי' נראין. משמע דמסכים לדעת הרמב"ן שהיא דיע' השלישי' ומו"ח ז"ל פי' דעל הרמב"ם קאי שהיא סברת י"א השלישי ולא חשיב דיע' ראשונה דהיינו יש מתירין כו' אלא על ג' י"א קאי וכ"מ בלבוש ולא ידענא למה פי' כך ולא נפרש עם דיעה קמייתא ותו דא"כ היה לו לומר ודברי סברא זאת נראין כיון דעלה קאי ע"כ נלע"ד כפשוטו דעל הרמב"ן קאי:

יג

לסייעו קצת. עמ"ש בס"ג דהסיוע תהיה דוקא בשעה שהעכו"ם עוסק בה לא שיקדים לפניו כלל ומשמע מל' זה דדוקא להחולה הותר בסיוע קצת אבל לא לאחר ואיני יודע בה טעם לחלק כי לא מצינו היתר בחולה טפי רק לענין אם אומר צריך אני ונראה דגם כאן לאו דוקא קאמר לחולה אלא ה"ה באחר:

יד

מותר בבשולי עכו"ם. ואם נשאר למ"ש אסור לבריא ואפי' לדידי' אם הבריא ועמ"ש בי"ד סי' קכ"ג בסופו:

טו

אם פותח וסוגר כו'. דאז מוכחא מלתא דלרפואה עושה וכיון שהישראל נותן היין אסור משום רפואה ורוק תפל שהוא חזק מוכח' מלתא דלרפואה מיכוין דאי לרחיצה הא מאוס הוא וכתב רש"ל דמי שלא יכול לפתוח העינים יכול ללחלחן ברוק תפל ואין זה חשיב רפואה אלא לפתוח עינים מכוין:

טז

בגמר מכה. דליכא צערא כצ"ל פי' אלא לתענוג כן הגיה מו"ח ז"ל:

יז

וחדשי' שאינן לרפואה. חילוק זה איתא בגמרא גבי חתיכות בגדים לתרץ דומיא דבגדים ובטור משמע דקאי גם אספוג דנקט חתיכות של בגדים וספוג יבשים וחדשים וכ"מ עוד בגמ' דחילקם לתרי בבי מוך יבש וספוג יבש:

יח

לא יחזירנה. גזירה שמא ימרח פי' להשות אותה:

יט

ע"ג כלי יחזירנה. בטור הביא אספלנית שפירשה מהאגד מחזירין אותה תחת האגד ע"פ המכה והיא תוספת' והקשה ב"י דהא כבר פסק ברטיה אפילו פירש ע"ג כלי מותר להחזירה כ"ש בהוחלקה ואם כן למה הוצרכו הפוסקים לכתוב זה וע"כ השמיט' כאן ונ"ל דקמ"ל דל"ת דאסור להחזירה תחת האגד דשמא יבא לאגדה אם יתקלקל האגד והוא אסור מדין קשר בשבת כי היכי דגזרי' משום שמא ימרח בנפלה על גבי קרקע וזה מבואר במ"ש מחזירין אותה תחת האגד שהך תחת האגד הוא יתור אלא כדפרישית:

כ

וע"י עכו"ם מותר. נ"ל דהיינו שמצטער הרבה דאם לא היה אלא מיחוש הא כתב ב"י בשם הר"ן דאסור אפי' ע"י עכו"ם לעיל בסי' זה:

כא

ה"ז מותר. אע"ג דשאר פטורים דשבת אסרי' לכתחילה וכאן אמרו במשנה פטור ומ"מ בזה מותר לכתחילה משום צערא:

כב

מי שנגפה כו'. פר"י כגון שלא באה מחמת ברזל דאלו בא מחמת ברזל אפי' שלא ע"ג היד או רגל מחללין עליה שבת כדלעיל ס"ז [ב"י בשם התוס']:

כג

ומצערות אותו. סיים הרמב"ם ואם אין מצערו' אותו אסו' פי' אע"פ שהם כלפי מעלה:

כד

החושש בשיניו כו'. פשוט שלא מיירי כאן אלא במיחוש בעלמ' אבל אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובשביל זה נחלש בשאר הגוף שרי לעשות כל הרפואות כדלעיל ס"ג:

כה

וכן אם נפל למשכב שרי. הג"ה זו תמוה דבב"י כת' וז"ל אבל אם היה חולה שאין בו סכנה הרי אמרו שצרכיו נעשים ע"י עכו"ם ומשמע דאוכל אוכלין המרפאין ול"ח שמא ישחוק סמנים כיון שלא התירו לעשות מעש' הרפואה ע"י ישראל ואפי' ע"י החולה עצמו עכ"ל והנה רמ"א פוסק דלא כותיה אלא ע"י ישראל קא שרי. ודברי שניהם תמוהים דלהרמ"א פשיט' דקשה הא כבר נפסק בסי"ז דבחול' שאין בו סכנה אין מתירין אפילו בשבות לחלל ישראל עליו ואפי' על הב"י דמתי' ע"י עכו"ם קשה דע"כ לא שרי בע"י עכו"ם אלא כשאין הישראל עושה שום מעשה ואפילו מסייע אסור אם לא בסיוע קל כמ"ש בסי"ו משא"כ שהעכו"ם מכין המאכל וישראל אוכלו זה לאו מסייע מקרי אלא הוא עושה עיקר המעשה בלי צירוף העכו"ם ופשיטא דאסור וכך פירש מו"ח ז"ל דאסור בחולה שאין בו סכנה וכן עיקר:

כו

שעירו ממנו מים חמין. דאל"כ אפילו בחול אסור כמ"ש סי' שכ"ו ס"ו:

כז

מי שנשתכר כו'. דמה שמפקח שכרותו ממנו אין זה הרפואה ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיק השכרות כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים גם כן אעפ"י שאינו שכור ושייך בו גזירת שחיקת סמנים כנ"ל:

כח

כדי שיגע ויזיע. בטו' כתוב שאסור לחולה ליגע עצמו בשבת כדי שיזיע מפני שהיא רפואה עכ"ל וק"ל כיון שאין כאן שייכות שחיקת סמנים היה לנו להתיר לחולה שאין בו סכנה ומ"ש מהא דסעיף שאח"ז שמותרים מטעם זה. ונ"ל דכיון שלפעמים מביאים הזיעה על החולה ג"כ ע"י סמנים חיישינן שיעשה רפואה האחרת משא"כ בסעיף שאח"ז שאין שייכו' רפואה לאותן הדברים ע"י שחיקת סמנים כלל לא גזרינן אלא דמ"מ קשה ע"ד הטור שהבי' לעיל ספיקא דהרא"ש ומדברי רמב"ם למד קולא קשה עליו מכאן דאסו' אפי' ע"י חולה עצמו וצ"ע ליישבו:

כט

שכל א' מאלו כו'. בסעיף הקודם לזה נתברר