שולחן ערוך, אורח חיים שכ״ז: דיני סיכה בשבת. ובו ד' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני סיכה בשבת. ובו ד' סעיפים:
החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ אבל סך הוא שמן לבדו אבל לא בשמן ורד משום דמוכחא מלתא דלרפואה עביד ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפי' בלא רפואה מותר: הגה ובמקום שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם לרפואה בכל שמן אסור (בית יוסף):

ב

סכין וממשמשין להנאתו ע"י שינוי שסך וממשמש ביחד ולא ימשמש בכח אלא ברפיון ידים:

ג

אין מגרדין בכלי העשוי לכך אלא אם כן היו ידיו או רגליו מטונפות בטיט וצואה:

ד

לא יסוך רגלו בשמן והוא בתוך המנעול או הסנדל (החדשים) (מימוני פרק כ"ג) מפני שהעור מתרכך ודמי לעיבוד אבל סך רגלו ומניחו במנעל וסך כל גופו ומתעגל ע"ג העור והוא שלא יהא בשמן הנישוף מגופו שיעור כדי לעבדו אפילו יש בו כדי לצחצחו מותר והוא שלא יכוין אפילו לצחצחו:

א

דלרפואה. וכל מילי דלרפואה אסור משום גזירת שחיקת סמנים כמ"ש סי' שכ"ח:

ב

שמן אסור. ומש"ה כתב בש"ג דאסור לסוך הראש שיש בו חטטין:

ג

העשוי. ואמרינן בגמרא דאם היה מגרדת המיוחד לשבת שרי. ומזה נהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת עיין ססי' ש"ג מש"ש. מ"א:

ד

לעיבוד. הדורס על העור עד שיתקשה או המרככו בידו ומושכו ומשוה אותו כדרך שהאומנים עושין חייב. השף בידו על העור המתוח בין העמודים חייב משום ממחק. רמב"ם פי"א:

א

שבת קי"א משנה

ב

שם מימרא דרב וכ"פ הרי"ף ורא"ש ורמב"ם בפכ"א

ג

שם במשנה

ד

שם ברייתא וכדמפ' לה ר' יוחנן וכ"פ הפוסקים

ה

שם בברייתא כרשב"ג וכן פסקו הפוסקים

ו

שם קמ"ח ברייתא

ז

רמב"ם בפכ"ג ושם כתב אע"פ שהם חדשים

ח

שם בגמ'

א

ס"א ובמקום. ע' רש"י במתני' ד"ה אבל ושם ב' ד"ה אע"ג:

א

ס"ב להנאתו. רש"י:

ב

ולא. שם ובפרש"י ועסי' שכ"ח סמ"ב:

א

ס"ג אין. מתני' שם:

ב

בכלי. ברייתא שם וערש"י במתני':

ג

אא"כ. כרשב"ג:

א

ס"ד החדשים. תוספתא פ"ד:

א

[א] שמן וחומץ וכו'. ובמשנה הוא יין וחומץ, ופשוט דבלא תערובת נמי אסור דמוכחא מילתא וכן כתב מלבושי יום טוב:

ב

[ב] ובמקום וכו'. כמו שאנו נוהגין ולכך אסור לסוך הראש שיש בו חטטין או למי שיש לו נפח באיזה מקום שיהיה אסור לסוך שמן (שלטי גיבורים פרק שמונה שרצים), עיין מה שכתבתי סוף סימן שי"ח דבחלב ושומן אסור בכל מקום משום נולד:

ג

[ג] ולא בכח וכו'. משמע אפילו אינו סך אלא שמשפשף גופו בכח לבד וכל זה לפירוש רש"י אבל לרמב"ם פרק כ"א משמע אפילו בכח מותר לשפשף כל עוד שלא יכוין לבוא לידי זיעה וכן הסכים המגיד וכן משמע בשלטי גיבורים ומלבושי יום טוב, ומסופקני בשיפשוף שעושין ליגעי כח שהם כדי להשיב כוחן אליהן ולבטל מהם עייפותם אם מיקרי רפואה ואסור או מיקרי תענוג ומותר לרמב"ם (שלטי גיבורים דף קס"ה):

ד

[ד] העשוי לכך וכו'. כתב עולת שבת תמה אני על כל הפוסקים שהשמיטו הדין דאם יש מגררת מיוחד לשבת שרי דאמרי בגמרא [שבת] דף קמ"ז ע"ב רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא, עד כאן, ולעניות דעתי דהך רב שמואל קאי אר' שמעון בן גמליאל דמיירי להסיר טיט וצואה, ולכבוד שבת היה עושה מכספא ולא דבעי מיוחד לכך והש"ס מבואר להורות שהלכה כר' שמעון בן גמליאל, והשתא ניחא דפסקו כר' שמעון בן גמליאל נגד רבנן ודו"ק, ומגן אברהם נמשך אחר עולת שבת ולא ירד לזה, ומה שכתב שנהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת, עד כאן, אין ענין למגררת דמגרר הגוף אבל זה במקום מסרק ועיין סוף סימן ש"ג דשם טעמא שלא יעקור שערות הראש:

ה

[ה] [לבוש] ובלבד וכו'. נראה דבסך רגלו ומניחו במנעל אין צריך לדקדק כל כך כיון שהוא אינו נראה ואינו דומה כל כך לעיבוד ומשום הכי לא כתבו אלא גבי מתעגל (פרישה), ודלא כעולת שבת שכתב דנראה דקאי גם אסך רגלו אך מפירוש רש"י דף קמ"א ע"ב ד"ה אלא וכו' מבואר דלא שנו אלא לצחצחו קאי גם ארגלו, מיהו מדפירש אחר כך שיעור וכו' בנישוף לעור מגופו לא משמע הכי וצריך עיון ופשוט דלסוך רגלו בתוך המנעל אפילו שיעור לצחצחו אסור:

ו

[ו] [לבוש] דהוה ליה פסיק רישיה וכו'. לגבי צחצח וכו' הקשה מלבושי יום טוב יותר הוה ליה לתלות דהוי פסיק רישיה לגבי עיבוד שהוא דאורייתא, ונראה לי דרבותא קאמר דאפילו לצחצוח הוי פסיק רישיה ותדע דהא ברישא שיש בו כדי לצחצחו מותר אף דהוי פסיק רישיה כיון שהוא דרבנן ויותר נראה כוונתו דאף שיש שיעור לצחצחו לא הוי פסיק רישיה וכן כשיש שיעור לעבדו לא הוי פסיק רישיה לעיבוד אלא לצחצח, אך צריך עיון דבר"ן סוף פרק נוטל כתב טעם דאסור דלא הוי דבר שאין מתכוין כיון שמעבד בידו. כתב הרמב"ם השף בידו על העור המתוח בין העמודים חייב משום ממחק:

א

א) [סעיף א'] החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ. במשנה סוף פ"ח שרצים איתא לא יסוך יין וחומץ וכ"ה הגירסא בכל ספרים שבידינו. וה"ה באלפסי ובהרמב"ם פכ"א דין כ"ג. אך בטור כתב שמן וחומץ ונראה שכך היתה הגירסא לפניו וכמ"ש הב"ח. והש"ע נמשך אחר גירסת הטור ונ"מ לפי גירסת הספרים יין וחומץ אפי' כל אחד לבדו אסור וכמ"ש א"ר או' א'. אבל לגירסת הטור והש"ע שמן וחומץ אינו אסור בשמן כ"א כשהוא מעורב ביחד עם החומץ אבל שמן לבדו מותר לכ"ע. ונראה דאפי' לגירסת הטור לא יסוך ביין דיין דומה לחומץ שאין סכין אותו אלא משום רפואה ולגרסינו פשיטא דשמן וחומץ או יין ושמן אסור. שכנה"ג או' א':

א

ב) שם. לא יסוך שמן וחומץ. והטעם איסור דברים אלו משום דאסרו חז"ל לעשות רפואה בשבת גזירה משום שחיקת סמנים וכמ"ש רס"י שכ"ח. ואפי' ע"י עכו"ם אסור כל שמתחזק והולך כבריא כבסי' שכ"ח סעי' א' מש"ז או' א':

א

ג) שם. לא יסוך שמן וחומץ. ואם אינו חושש שרי. תו"ש או' א' מט"י או' ב' ועיין לקמן סי' שכ"ח סעי' ל"ז:

א

ד) שם. אבל סך הוא שמן לבדו. ואפי' ע"ג מכה כמ"ש לקמן סי' שכ"ח סעי' כ"ב. והיינו במקום שנוהגין לסוך שלא לרפואה אבל במקום שאין נוהגין לסוך כ"א לרפואה אסור כמ"ש לקמן בהגה:

א

ה) שם. אבל לא בשמן ורד וכו' לפי שדמיו יקרים ואינו מצוי ומוכחא מלתא דלרפואה עביד. ב"י בשם רש"י:

א

ו) שם. ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד וכו' אינו ר"ל דתרתי בעינן אתרא דשכיח וגם אם היה דרכן לסוך אלא דהכל תלוי אם דרכן לסוך בו בני אותו המקום דזיל בתר טעמא דלא מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד. מט"י או' א' ועי"ש:

א

ז) שם. אפי' בלא רפואה מותר. והגם דמוליד ריחא אסור אפי' בבשר וכמ"ש הט"ז והמ"א סי' תקי"א כתב הרב ב"ד בח"י על המשניות פי"ד דשבת מ"ד עלה דהך מתני' דשמן ורד וז"ל שמן ורד אין ריחו ערב ול"ק כלל למ"ש במשנה דלעיל בשם הט"ז וכו' יעו"ש ואע"ג דהפתה"ד בסי' זה פקפק בדברי הרב ב"ד הנז' נראה דהחוש יעיד ע"ז ואפשר דשמן ורד גרע ממי ורדים ואין ריחו נודף משום דזה עושין אותו בסגנון זה וזה בסגנון אחר כידוע ואין מצוי אצלנו שמן ורד לראות בחוש הראות ומ"מ בענין איסור מוליד ריחא במי ורדם כבר כתבנו לעיל בסי' קכ"ח או' מ"ד קחנו משם. ויתבאר עוד לקמן בסי' תקי"א בס"ד:

א

ח) לרחוץ הזקן במי ורד יש אוסרין וקרא על הרוחצין וגם את הזקן תספה משום דקא מוליד ריחא וראוי ליזהר ביום שמחת תורה ובשבתות חתונה שנוהגין לזלף מי ורד ע"י העם שלא יקנחו ידיהם במפה או בזקן. חס"ל או' ט':

א

ט) שם. אפי' בלא רפואה מותר. לסוך על מכתו כל השמנים אפי' שמן אורז אם רגיל בו בחול מותר וכ"ש שסך עמו כל הבשר שסביביו כדאיתא בסמ"ק שסכין ומפרכסין לאדם בשבת אפי' כל גופו משום תענוג או"ה כלל נ"ט סי' כ' שכנה"ג או' ב' ועיין לעיל או' ד. ובא' שאח"ז:

א

י) שם. הגה. ובמקום שאין נוהגין לסוך בשמן וכו' כ"כ ב"י בסי' זה ובסי' שכ"ח דכיון דבזה"ז אין אנחנו רגילין לסוך בשום שמן כשאנחנו בריאים אסור לסוך שום שמן ע"ג המכה בשבת דודאי מוכח מלתא דלרפואה עביד עכ"ל. וכ"כ בשה"ג בסוף פ"ח שרצים. וכתב ומכאן אזהרה למי שיש לו חטטין בראשו שאסור לסוכו בשבת. כנה"ג בהגב"י ט"ז סק"ב. א"ר או' ב' ר"ז או' א' ח"א כלל ס"ט או' ד' בן א"ח פ' תצוה או' ב' וכן משום צער אחר. ח"א שם:

א

יא) שם. בהגה. ובמקום שאין נוהגין לסוך בשמן וכו' ובחלב ושומן אסור בכל מקום משום נולד. א"ר שם. תו"ש או' ב' ועיין לעיל סי' שכ"ו סעי' יו"ד בהגה ולקמן סי' שכ"ח סעי' כ"ב:

א

יב) שם. בהגה. בכל שמן אסור. וה"ד לסוך לרפואה אשר וכמ"ש לעיל או' יו"ד וכ"כ השו"ש או' ג':

א

יג) שמנים שריחן רע ומאיסי דלא חזו לסיכת בריאים כלל אליבא דכ"ע אסור. וה"ה למי שיש לו נפח באיזה מקום שיהיה אסור לתת עליו שמן שאין דרך הבריאים והמלכים לסוך ממנו. שה"ג סוף פ"ח שרצים. כנה"ג בהגב"י:

ב

יג) וכתב בא"א מהגה"ק דמותר לשפוך יי"ש לראש בש"ק מצד מיחוש מטעם שנבר נהוג לבריאים לשפוך לראש כדי לישן תיכף או כדי להמית כנימה שבשערות וכל הנעשה לבריאים אין חשש כמ"ש בש"ע כאן ורק יש להיזהר על סחיטה. א"ח או' א':

א

יד) [סעיף ב'] סכין וממשמשין וכו' פירש"י סכין שמן וממשמשין ביד על כל הגוף להנאה ב"י. עו"ש או' ד':

א

טו) שם. שסך וממשמש ביחד. אבל לא יסוך ואח"כ ימשמש וכן לא ימשמש ואח"כ יסוך. טור:

א

טז) שם. ולא ימשמש בכח וכו' דהוי עובדא דחול רש"י. ב"י:

א

טוב) שם. ולא ימשמש בכח וכו' משמע אפי' אינו סך אלא שמשפשף גופו בכח לבד אסור. וכ"ז לפירש"י אבל להרמב"ם פכ"א משמע אפי' בכח מותר לשפשף כל עוד שלא יכוין לבא לידי זיעה, וכן הסכים המגיד. וכ"מ בשה"ג ומי"ט. א"ר או' ג' ומסופקני בשפשוף שעושין ליגיעי כח שהם כדי להשיב כחן אליהן ולבטל מהם עייפותם דדמי קצת לרפואה ולרש"י פשיטא דאסור אבל להרמב"ם יש להסתפק. שה"ג ס"פ תבית כנה"ג בהגה"ט א"ר שם. ועיין לקמן סי' שכח סעי' מ"ב:

א

חי) [סעיף ג'] אין מגרדין בכלי העשוי לכך. שהוא כעובדא דחול. טור וכ"כ ב"י בשם רש"י משמע אבל בידיו מותר לגרד ורק שיזהר שלא יגרד בכח שלא יעשה חבורה או יתאדם הבשר והו"ל כנצרר הדם:

א

יט) שם. אין מגרדין בכלי העשוי לכך. ואמרינן בגמ' דאם היה לו מגרדת המיוחד לשבת שרי. עו"ש או' ה' מ"א סק"א. תו"ש או' ד' מחה"ש וכ"נ דעת הא"ח או' א' ודלא כהא"ר שרצה לפרש פי' אחר ולדחות דברי העו"ש והמ"א יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ג' וכ"כ האחרונים. ומזה נהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת מ"א שם. תו"ש שם. א"א שם. ר"ז שם. ואע"ג דלעיל ססי' ש"ג כתב הש"ע אפי' מסרק של שער חזיר אסיר היינו דוקא מסרק אבל לתקן השער של ראשן (ר"ל להשכיב השער בכלי שאינו עשוי לסרוק) מותר בכלי העשוי משער חזיר כמ"ש המ"א שם בשם הריב"ש ואעפ"י כן המנהג ליחדו לשבת דוקא. מחה"ש. ועיין בדברינו לשם או' קכ"ג:

א

כ) שם. אלא א"כ היו ידיו וכו' שהוא ניכר שאינו עושה לרפואה. טור:

א

כא) [סעיף ד'] לא יסוך רגלו בשמן והוא בתוך המנעל וכו' ואפי' אינו סך אלא כדי שיעור לצחצח העור אסור דכיון דהרגל בתוך המנעל והשמן נוטף על המנעל הרי הוא ממש מצחצח המנעל וק"ל דבשבת אפי' לצחצח עור אסור. טו"ש או' ו' וכ"כ א"ר או ה':

א

כב) שם. הגה. החדשים. כ"כ הרמב"ם פכ"ג דין יו"ד והכל בחדשים אבל בישנים מותר. ומביאו ב"י זהטעם דס"ל דלא שייך עיבוד אלא בעור חדש אבל בישן לא דאין דרך מעבדין לעבד עור ישן. עו"ש שם. ועיין לקמן או' כ"ד:

א

כג) הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה או המרכבו בידו ומושכו ומשוה אותו כדרך שהרצענין עושין ה"ז תולדת מעבד וחייב. וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים חייב משום מוחק. הרמב"ם פי"א דין ו' מ"א סק"ב. לפיכך אסור ליתן העור בבית הדריסה וזה אסור מדרבנן. ח"א כלל ל"ב או' ד':

א

כד) המרכך עור בשמן ה"ז מעבד וחייב ולכן צריך ליזהר שלא למשוח מנעל חדש בשמן דחייב ואפי' במעט שמן ואינו מכוין אלא לצחצחו אסור ומ"מ גם בישנים אסור וכ"ש בזה"ז דנפישי ע"ה ויסוכו גם חדשים. ח"א שם או ה' וכ"ש אם כוונתו במשיחת השמן כדי שיהיה המנעל שחור דיש לאסור לכ"ע משום חשש צביעה. מ"ב או' י"ב:

א

כה) שם. אבל סך רגלו וכו' כיון דבעת הסיכה לא נגע השמן בעור. מ"ב או' י"ד:

א

כו) שם. והוא שלא יהא בשמן הנישוף וכו' אבל אם יש בו כדי לעבדו אעפ"י שאינו מכוין לעבדו ולא לצחצחו אסור. טור:

א

כז) שם. והוא שלא יהא בשמן הנישוף וכו' ונראה דבסך רגלו ומניחו בתוך המנעל א"צ לדקדק כ"כ כיון דאינו נראה ואינו דומה לעיבוד כ"כ ומשו"ה לא כתבו כן אלא גבי מתעגל ע"ג העור. פרישה או' ב' אבל העו"ש או' ו' כתב דזה קאי גם אסך רגלו דצריך שלא יהא ברגלו שמן כ"כ כדי שיעור עיבוד:

א

כח) שם. והוא שלא יכוין אפי' לצחצחו. גזירה משום לעבדו רש"י ר"ז או' ד':

א

כט) שם. והוא שלא יכוין וכו' ואין להקשות א"כ אפי' יהא בשמן הנישוף כדי שיעור לעבדו נמי יהא מותר דהא אנן ק"ל כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר כבר תירץ הר"ן בשם הראב"ד דבסך את גופו כשיעור לעבד העור ומתעגל עליה הלא בידים הוא מעבד דמה לי מעבד בידו מה לי מעבד בגופו ואין זה כדבר שאין מתכוין אלא כעושה בידים אבל שיעור לצחצחו אינו נראה אלא כמצחצח את גופו עכ"ל ועפ"ז יתישבו נמי דברי המחבר. עו"ש או' ז' תו"ש או' ו':

א

ל) שם. והוא שלא יכוין אפי' לצחצחו. ולצחצח המנעלים ע"י המרוח שחור כתב בס' תפארת ישראל דאם עשה אפי' ע"י עכו"ם אסור עד לערב בכדי שיעשו. מ"ב או' ט"ז:

א

העשוי לכך. ואמרינן בגמ' דאם היה לו מגרדת המיוחד לשבת שרי, ומזה נהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת עססי' ש"ג:

ב

שהעור מתרכך. הדורס על העור עד שיתקשה או המרככו בידו ומושכו ומשוה אותו כדרך שהאומנים עושין חייב, השף בידו על העור המתוח בין העמודים חייב משום ממחק, [פי"א]:

א

(א) שמן וחומץ – הטעם דאין דרך לסוך בשתיהן יחד אלא לרפואה וכל מילי דהוא לרפואה אסרו רבנן גזירה משום שחיקת סממנים דאסור מן התורה משום טוחן כמש"כ בסימן שכ"ח ודע דבגירסתנו במשנה וכן בר"ח ורי"ף ורמב"ם איתא יין וחומץ והיינו אפילו באחד מהן:

ב

(ב) שמן לבדו – דגם דרך הבריאים לסוך אותו ולא מינכר שהוא לרפואה וכן על גבי מכה מותר לסוך בשמן מטעם זה וכדלקמן בסימן שכ"ח סכ"ב:

ג

(ג) דמוכחא מילתא – שדמיו יקרין ואין אדם סך אותו אלא לרפואה וכל מילי דרפואה אסור וכנ"ל. ואפילו ע"י א"י אסור אם מתחזק והולך כבריא וכדלקמן בסימן שכ"ח [פמ"ג]:

ד

(ד) בכל שמן אסור – ומשו"ה אסור לסוך בשמן במדינותינו הראש שיש בו חטטין וכן אם יש לו נפח בכל מקום שהוא אסור לסוך בשמן במדינותינו. ובחלב ושומן אסור בכל מקום משום דניתך ונימס והוי נולד וכדלעיל בסימן שכ"ו ס"י בהג"ה:

ה

(ה) סכין וממשמשין – היינו שסכין בשמן וממשמשין ביד על כל הגוף להנאה:

ו

(ו) ע"י שינוי – מכפי הרגיל לעשות בחול שאין דרכו אז לסוך ולמשמש ביחד:

ז

(ז) בכח – דהוא עובדין דחול ועיין לקמן בסימן שכ"ח סמ"ב במש"כ שם בביאור הלכה דלהרמב"ם מותר כל שאינו מכוין להביא עצמו עי"ז לידי זיעה:

ח

(ח) אין מגרדין וכו' – דהוא כעובדין דחול:

ט

(ט) בכלי – אבל יכול לגרד בידיו על הבשר אך שיזהר שלא יעשה חבורה:

י

(י) העשוי לכך – אמרינן בגמרא דאם היה לו כלי המיוחד לשבת שרי וכתב המ"א דמזה נהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת דתו לא מחזי כעובדין דחול ועיין לעיל בסוף סימן ש"ג במ"ב דגם בזה אינו מותר כ"א לתקן בו מעט את השערות להשכיבם אבל לסרוק בו אסור אף בזה שא"א שלא יתלוש שער:

יא

(יא) מטונפות – דתו לא מחזי ע"י הגירוד כעובדא דחול:

יב

(יב) לא יסוך וכו' – דהנה עיבוד העור הוא אחד מאבות מלאכות ועיבוד הוא אם מולח את העור או שמעבדו בשאר דברים שדרך לעבדו וכן אם דורס העור ברגלו עד שיתקשה או שמרככו בידו ומושכו ומשוה אותו כדרך שהרצענין עושין חייב דהוא תולדת מעבד וכן אם מרכך העור בשמן ג"כ מענין עיבוד הוא וחייב ולכן צריך ליזהר מטעם זה שלא למשוח מנעל חדש בשמן [ובח"א כתב דחיובא נמי יש בזה] ויש אוסרין גם במנעל ישן ובפרט בזמן הזה דנפישי עמי הארץ ויבואו להקל גם בחדשים בודאי יש להחמיר בכל גווני [ח"א] וכ"ש אם כונתו במשיחת השמן כדי שיהיה המנעל שחור נראה דיש לאסור לכו"ע משום חשש צביעה ועתה נחזור לעניננו דמשום איסור עיבוד אסרו ג"כ לאדם שיסבב ע"י פעולתו שיתרכך העור ולכן אסור לסוך רגלו וכו':

יג

(יג) החדשים – דבישנים תו אין בו משום חשש עיבוד:

יד

(יד) אבל סך וכו' – כיון דבעת הסיכה לא נגע השמן בהעור:

טו

(טו) והוא שלא יהא וכו' – דאם יש בהשמן שיעור כדי לעבדו אסור אף דאינו מכוין לזה [גמרא]:

טז

(טז) אפילו לצחצחו – דאי מכוין בגלגולו על גבי העור או בסך רגלו ומניחו במנעל כדי לצחצח העור ע"י השמן אסור גזירה אטו היכא שמתכוין לעבדו [רש"י] וכ"ש היכא שמושח המנעל בשמן אפילו אם השמן מועט ומכוין רק כדי לצחצחו דאסור. ולצחצח המנעלים ע"י המרוח שחור [שקורין וויקסין] כתב בספר תפארת ישראל דאם עשה אפילו ע"י א"י אסור עד לערב בכדי שיעשו. ודע דלענין חיוב חטאת בעיבוד וכן לענין הפשטת העור דהוא ג"כ מלאכה דאורייתא הוא אם יש בו שיעור כדי לעשות קמיע ולענין איסורא אפילו בכל שהוא. המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף [דוכסוסטוס הוא חלק העור של צד הבשר וקלף הוא החלק של צד השער] ה"ז תולדת מפשיט [רמב"ם]:

א

דלרפואה קעביד. וכל מילי דרפואה אסור משום שחיקת סמנים כמ"ש בסי' שכ"ח:

ב

ובמקום שאין נוהגין כו'. מ"ה כ' בש"ג דאסור לסוך הראש שיש בו חטטין: