שולחן ערוך, אורח חיים שי״ד: דברים האסורים משום בנין וסתירה בשבת. ובו יב"ס: – עם 21 מפרשים

א

דברים האסורים משום בנין וסתירה בשבת. ובו יב"ס:
אין בנין וסתירה בכלים והני מילי שאינו בנין ממש כגון חבית הגה שאינה מוחזקת ארבעים סאה (ת"ה סי' ס"ה) שנשברה ודיבק שבריה בזפת יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח דא"כ הוה ליה מתקן מנא אבל אם היא שלימה אסור לשברה אפי' בענין שאינו עושה כלי ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש ואפי' יש בה נקב חדש אם להרחיבו אסור: הגה ובלבד שיתכוין לכך (מרדכי פרק חבית) ואם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף: הגה ודוקא שהוציאו ג"כ פעם אחת מבעוד יום אבל אם לא הוציאו מבעוד יום אסור דהוי פסיק רישיה דעושה נקב ופתח לחבית (ת"ה סי' ס"ד) כלי שנתרועעה אם מותר ליטול ממנו חרס ע"ל סי' ש"ח סעיף מ"ד:

ב

היה בה נקב ונסתם אם הוא למטה מן השמרים אסור לפתחו דכיון שהוא למטה וכל כובד היין עליו צריך סתימה מעליא וחשיב כפותח מחדש למעלה מן השמרים מותר לפתחו:

ג

במקום נקב ישן נוקבין אפי' במקדח (פי' כלי מיוחד לנקוב) כגון שנשברה הברזא וי"א דלא שרי לנקוב נקב ישן אלא בחבית של חרס שאין הסתימה מהודקת יפה אבל בחבית של עץ שמהדקים מאד העץ שסותמים בה הנקב וחותכים ראשו על דעת שלא להוציאו ודאי נראה שזה נקב חדש ואסור:

ד

ברזא שבחבית ואין אדם יכול להוציאה מותר ליקח ברזא אחרת ולהכות באותה ברזא לצורך לשתות יין בשבת: הגה ובלבד שלא יהיה הברזא הראשון נגד השמרים כמ"ש ס"ב: (ב"י בשם שבולי לקט):

ה

מותר ליתן קנה חלול בחבית או ברזא (ש"ל מרדכי) להוציא יין אע"פ שלא הי' בו מעולם אבל ליתן עלה של הדס בנקב שבחבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם לא דגזרינן שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין לתוכו וילך למרחוק דכשלוקח העלה ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב ולא דמי לברזא או קנה שאינו עושה בו שום מעשה: הגה ויש מתירים אפי' בעלה של הדס במקום שיש לו הרבה קטומים ואין לחוש שמא יקטום (הרא"ש ס"פ חבית וטור):

ו

מותר להתיז ראש החבית בסייף דלאו לפתח מכוין כיון שמסיר ראשה אבל לנקבה בצדה בין של חבית בין של מגופה אסור אפי' ברומח שעושה נקב גדול ואינו דומה לפתח דכיון דהוי מצדה ודאי לפתח מכוין וליקוב המגופה למעלה מותר דלאו לפתח מכוין שאין דרך לעשות פתח למעלה אלא נוטל כל המגופ':

ז

חותמות שבכלים כגון שידה תיבה ומגדל שהכסוי שלהם קשור בהם בחבל יכול להתירו או לחתכו בסכין או להתיר קליעתו ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה ומטעם זה אסור להסיר הצירים שקורים גוגזי"ש שאחורי התיבה אם נאבד המפתח ויש מתירים בזו ושבירת פותחות של תיבות יש מתיר ויש אוסר ויש להתיר ע"י עכו"ם:

ח

חותלות של תמרים וגרוגרות אם הכסוי קשור בחבל מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפי' בסכין ואפי' גופן של חותלות שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם:

ט

מותר להפקיע ולחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלויים:

י

חותמות שבקרקע כגון דלת של בור שקשור בו חבל יכול להתירו דלאו קשר של קיימא הוא שהרי עומד להתיר אבל לא מפקיע וחותך משום סתירה ודוקא כשעשוי לקיים על מנת שלא להסירו בשבת אבל אם אינו עשוי לקיים כלל מותר ומטעם זה מותר להסיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט שאינו עשוי לקיום (וע"ל סי' רנ"ט):

יא

אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח (פי' הערוך סיכה משיחה טיחה מריח' שיעה ענין אחד הוא) אבל בשאר דברים דלית בהו משום מירוח הואיל ואין היין יוצא אז (ב"י) מותר ואם היה היין יוצא דרך הנקב אסור (לסתמו ואפי') ליתן בו שום דרך הערמה לומר שאינו מכוין אלא להצניעו שם ואם הוא תלמיד חכם מותר לו להערים בכך:

יב

סכין שהוא תחוב בכותל של עץ מבע"י אסור להוציאו בשבת כיון שהוא דבר מחובר אבל אם הוא תחוב בספסל וכן בכל דבר תלוש מותר להוציאו: הגה ואם דצה ושלפה מבע"י בכותל שרי (ב"י) עסס"א:

א

ארבעים. היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עם הדפנות בלא עובי הלבזבזים והרגלים וכ"כ הרמב"ם:

ב

שלא. כתב הרמב"ם פכ"ג העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים חייב משום מכה בפטיש. העושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה. רשד"ם ס"ה:

ג

פעם. עיין ט"ז שהאריך והעלה דלצורך גדול ואין שם ברזא יש לסמוך להתיר אפי' בלא הוציאו מע"ש ע"ש ועיין מ"א:

ד

ראש. אפי' בחבית שלימה אפי' להתיז גוף החבית עם המגופה ט"ז מ"א. (כתב רש"ל דוקא משום אורחים מותר וכן משמע בש"ס) בתוספתא פ"ט קורע אדם העור מעל פי חביות של יין ובלבד שלא יכוין לעשות זינוק פי' מרזב:

ה

ושבירת. עיין ט"ז:

ו

ע"י עכו"ם. ורש"ל פ"ד דביצה ס"ט כתב דוקא בהפסד מרובה או נחפז הרבה לצורך מצוה אבל בסכין או במחט שרי לפתוח. מ"א:

ז

של חותלות. אבל כלי גמור אסור. מ"א:

ח

מפקיע. פי' מתיר קליעתו:

ט

כלל. וחבית קטנים של מרקחת אסור להסיר החשוקים שהרי עשוים לדבק שברים זה בזה ויש להתיר ע"י עכו"ם ובקישור חבלים אפי' ע"י ישראל מותר. כנה"ג מ"א:

י

ליתן. ואסור לחמם הנרות של שעוה בי"ט כדי להדביקם במנורה דהוי ממרח. ובס' זכרונות אוסר ליגע בשעוה בשבת ובי"ט שמא יבא למרח (וכתב ראב"ן בסי' ש"פ דחלב ושומן דינם כשעוה):

יא

אסור. ולסתום בעץ מותר בדה"ב. מ"א:

יב

ת"ח. נ"ל אף דהאידנא דאין לנו ת"ח וכמ"ש בסוף סי' של"ט מ"מ דין זה שרי הואיל והרמב"ם ס"ל דהערמה זה מותר לכל אדם. ופשוט בשעוה דאם מרח חייב חטאת או בשמן דגזרינן אטו שעוה. אפי' לת"ח אסור להערים אפי' בהנחה בעלמא מ"א. כתב הרמב"ם הבונה ע"ג כלים פטור דמה שנתנו קרשים על גבי אדנים לא הוה בנין בכלים דאדנים כקרקע הם:

א

שם קכ"ב וכרבא

ב

הרא"ש בעירובין אהא דרב ושמואל ל"ה

ג

שבת קמ"ז במשנה

ד

הכי מוקי לה בביצה ל"ג

ה

שבת שם במשנה וכפירש"י

ו

שם בברייתא כיש אומרים

ז

מרדכי שם

ח

שם בברייתא וכדמפרש לה רבה

ט

מרדכי שם

י

כל בו בשם י"א

יא

תשובת אשכנזים בשם ר' אביגדור

יב

שבולי הלקט בשם רב יוסף

יג

כן הוא בב"י

יד

שבת קמ"ב מימרא דשמואל

טו

שם בברייתא

טז

שם וכר' ששת וכפי' רש"י שם

יז

שם במשנה וכדמפרש לה ר"ה הרי"ף והרא"ש

יח

ביצה ל"א ול"ב מימרא דשמואל

יט

טור בשם אביו הרא"ש שם בעירו' אמתני' דנתנו במגדל ובגמרא ל"ה וכ"כ התו' שם וש"פ

כ

מרדכי שם בשם ר' פרץ

כא

שם בשם ה"ר יעקב מקינון

כב

טור בשם סמ"ק בשם ה"ר אליעזר

כג

שם בשם הר"י

כד

שם

כה

שבת קמ"ו כפי' רש"י

כו

כל בו

כז

מרדכי פ"ב דיו"ט בשם אבי העזרי ושכן ראה שעשה כן הר"מ וחמיו ר' יואל מפריז

כח

ביצה ל"א ול"ב

כט

(מרדכי בפ' חבית ות"ה סי' ס"ה)

ל

שבת קמ"ז במשנה

לא

שם כרב דאסור הרי"ף והרא"ש

לב

ב"י מדברי רש"י בפי' סתימת השום לקמן

לג

שם קל"ט בעובדא דצורבא מרבנן ורב הונא שמיה

לד

תרומת הדשן סימן ס"ד:

א

ס"א אין. שבת קכ"ג ערובין ל"ה י"ט כ' ב':

ב

וה"מ שאינו. דבנין מחדש הוי בונה כמ"ש ע"ז ב' וק"ב ב' וע' תוס' שם ושם ואפילו החזרת הכלי אם הוא מעשה אומן כמ"ש מ"ו א' וע"ש בתוס' ומ"ז א' ב' וכן סתירה כמ"ש בערובין ל"ד ב' ואמאי הוא כו' ומשני במגדל של לבנים ש"מ דקס"ד של עץ וכן שם ל"ה א' במנעול קטיר כו' אבל בפותחת לא וע' תוס' שם ושם:

ג

כגון. שבת קמ"ו א' והרשב"א והר"ן חולקים על זה וכתבו דדוקא לר"א מוקמינן הכי דלחכמים כיון דפטור אבל אסור במקלקל מותר לכתחלה וכן מוכח הסוגיא די"ט שם וכן הסוגיא דפ"ג דערובין לפי הס"ד ה"א במגדל של עץ דאהל הוא וכ"מ שם דקאמר מ"ס אהל הוא ומ"ס כו' אלמא דלמ"ד כלי ש"ד וכ"ד רש"י שם או הס"ד במגדל של אבן כמ"ש בירושלמי שם והביאו תוס' שם ושם וכן מש"ש הכא במנעול קטיר במיתנא נמי כה"ג דאהל הוא וע' בהג"ה שאינה כו' וע' מש"ל וכן עיקר:

ד

שאינה מחזקת. דתוס' בעירובין שם תי' בתי' ראשון דההיא דערובין במגדול גדול עסקינן וכן כ' שם רש"י ור"ן וכ"כ רשב"א וכ' דכן מוכיח סוגיא דשם וכ' בא"ז שאינה מחזקת כו' וכ"כ רש"י שם ל"ה א' ד"ה ומתני' וכמש"ש ל' ב' וע"ש רש"י ד"ה שמיה כו' וכמ"ש בפ' ט"ו דכלים ופ"ח דאהלות ובאהל כ"ע ל"פ כמ"ש בעירובין שם ורש"י אזיל לשיטתיה דס"ל דאין בנין וסתירה בכלים לעולם כמ"ש בשבת ע"ז ב' וע"ש ברש"י וההיא דר"פ הבונה רב ס"ל דיש בנין בכלים אבל לדידן דקי"ל כרבא קכג ב' קי"ל כשמואל דאמר משום מכה בפטיש דר' יוחנן שם ס"ל כוותיה וכן פי' רש"י שם מז א' וקכ"ב ב' משום מכה בפטיש וכן ההיא דחוליות מ"ו א' ודשידה עירובין ק"ב ב' הכל כפי' משום מכה בפטיש וכן מ' בשבת ע"ח ב' המנפח בכלי כו' ומה שהקשה בהגמ"ר דרב אהדדי דקאמר מסיקין בכלים י"ל דגרמא מותר כמ"ש בפט"ז. וההיא דערובין קס"ד דמיירי במגדל של אבן כמ"ש תוס' בשם ירושלמי והירושלמי מסייע לרש"י ומ"ש שם במנעול קטיר במיתנא פרש"י שם במגדל גדול ובאהל ודאי יש סתירה כמ"ש שם ובר מן דין צ"ל במיתנא משום ובעי סכינא למפסקיה כו' אבל בשל עץ אפי' לר' נחמיה מותר וההיא די"ט דמוקים במוסתקי אדרבא משם מוכח דאין בנין מדפריך לר"א משום גזירה ולא משום סתירה לס"ד דלא איירי במוסתקי ומ"ש ובלבד שלא יתכוין היינו משום מכה בפטיש כנ"ל ועתוס' שם ושבת ק"ב ב' וקמ"ז א':

ה

ודיבק. י"ט ל"ג ב' ואע"ג דאתמר אליביה דר"א גם לחכמים צ"ל כן דמה דחכמים מתירין קוטמו להריח משום דס"ל בלחצוץ שיניו פטור הלא"ה הוי אסרי ועיין תוס' שבת שם וערובין שם:

ו

יכול לשברה. קמ"ו א':

ז

לנקבה נקב כו'. רש"י:

ח

אבל אם. כנ"ל:

ט

ואפי' נקב כו' מחדש. ר"ל שלא היה בו נקב וקאי אלמעלה בדיבק שבריה כו' וכמ"ש תוס' שם דכולה שמעתין איירי במוסתקי וכו' בעירובין שם:

י

ובלבד שיתכוין כו'. שהקשה במרדכי דהכא אסרינן להרחיב וספ"ד נ' ב' אמרינן דצה ושלפה כו' ואף ע"ג שמרחיב הנקב ותי' דהכא בכה"ג:

יא

ואם היה כו' ודוקא כו'. כ"כ תה"ד ועסי"ב וז"ל תה"ד סכין התחוב בכותל אסור להוציאו דקי"ל כרב בריש פ' הבונה דקודח משום בונה אפילו אינו נתמלא ואע"ג שאין מתכוין כאן ה"ל פסיק רישא ומ"ש במרדכי שם היה סכין תקוע בחבית כו' ומייתי ראיה מסכינא דביני אורבי דצה ושלפה כו' כיון דשם אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש קמ"ו א' מדאורייתא כל פתח כו' ובדרבנן מותר כל שאין מתכוין אף בפסיק רישא כמ"ש כחו בכרמלית ל"ג אמנם נראה דג"כ בחבית איירי בדצה ושלפה מדמייתי מסכינא דביני אורבי וההיא ע"כ מיירי בדלא הוי פסיק רישא דר"י פי' שם מ"ד א' דלהכי בעינן דצה ושלפה משום טלטול עפר וע"כ מודה דאי הוי פ"ר להרחיב הגומא הוי אסור דהוא דאורייתא כמ"ש בפ"ק דיו"ט ח' א' כדר' אבא כו' מ' דאם א"צ לעפרה חייב אבל קודח אין שייך ביני אורבי אפי' לא דצה ושלפה שאינן גוף א' רק הרחבת הגומא. וביאור דבריו כדפי' תוס' משום טלטול עפר ולא פי' משום הרחבת הגומא ש"מ דאיירי בכה"ג שאין מרחיבה ואף שבמסקנא אפי' לא דצה ושלפה ג"כ איירי בכה"ג ולא התירו רק טלטול עפר משום טלטול מן הצד לצורך דבר המותר כמ"ש בתוספ' לא כמו שהבין ב"י דהתיובתא שם לא קאי לדברי בעל תה"ד על סכינא דביני אורבא רק על סליקוסתא ולכך לא כ' בש"ע דצה ושלפה דקי"ל לא בעינן דצה ושלפה אף ביני אורבי ועב"י וד"מ ועמ"א. ונראה שחזר בו תה"ד ממ"ש בתחלה דפ"ר בדרבנן מותר שהרי בחבית ודאי אינו אלא דרבנן וההיא דכחו לאו ראיה היא דאף בר"ה ליכא איסורא ועמ"א ואדרבה מוכח בשבת ק"כ ב' ופ"ה דיו"ט ל"ו א' דאפי' בדרבנן פ"ר אסור וכמ"ש מ"א ואע"ג דאין זו קושיא די"ל כמ"ש הר"ן בשם ר"ח על מ"ש צ"ד ב' דמי קאמינא לר"ה דלר"ה אסור כיון שהוא מדאורייתא אף שאצ"ל מ"מ י"ל דאין לחלק וז"ש בהג"ה ודוקא שהוציאו דאף למסקנא שם נ' ב' מ"מ מיירי בכה"ג דלא הוי פ"ר כנ"ל אבל עיקרא דמילתא צ"ע דתוס' שם מ"ד א' מסיק משום הרחבת הגומא וכן מ' שם קי"ג א' וכמ"ש מ"א וכן ההיא דפוגלא קכ"ג קמ"א ממטה למעלה ע"כ מרחיב הגומא וגם מה שכתב בשא"צ לעפרה חייב אין נראה כמ"ש המ"א דכ"ש דהוי משאצ"ל ועמ"א וט"ז ועיקר כמ"ש מ"א בשם מ"מ בסי' שיח ס"ק לו וכ"ש כאן דאפי' לר"י אין כאן מלאכה שמקלקל כמ"ש ע"ב ב':

יב

דעושה נקב. רצונו בזה לתרץ קושית ב"י דמסיק בתה"ד דבדבר תלוש א"צ דצה ושלפה ומ"ש בחבית שאמר דבעינן ותי' בד"מ דכאן עושה פתח כו' ועסי"ב:

א

ס"ב צריך סתימה כו' וחשיב. שם דמדמי לפרץ פצימיו וערש"י:

א

ס"ג במקום דנקב חדש בכה"ג איירי:

ב

וי"א דלא. שם מ"ח ב' וערש"י ד"ה מגופה כו' שהרי לינטל כו' משא"כ כאן:

א

ס"ד ברזא. הרי אף במקדח מותר כמ"ש בס"ג:

ב

מותר ליתן. קמ"ו ב' גובתא כו':

א

ס"ה אע"פ. שם דרש כו':

ב

שהעלה. כרב יימר וע"ש תוס' ד"ה משום:

ג

ויש מתירין. כרב אשי דבתראה הוא והרמב"ם וש"ע פ' כרב יימר משום דרב אשי דלא כהלכתא הוה דקי"ל אוכלי בהמה מותר לקטום ואף בקשין אינו אלא שבות כמ"ש בפ"ד די"ט ל"ג ב' ורב אשי לא אמר אלא לפרושי דשמואל וע' בר"ן שם שדחק לתרץ הא דרב אשי והביאו מ"א ס"ק ו' ע"ש:

ד

במקום שיש. כגי' בגמ' דקטים ומנחי ר"ל הרבה עלים קטומים דאין לחוש:

א

ס"ו אבל לנקבה כו'. שם כרב הונא דקי"ל כותיה נגד ר"ח:

ב

אפילו ברומח. שם ומפרש הטור דהאיבעיא קאי אצדה במקום שאסור נקב וכ"מ מפירש"י שם דקיל מנקב בעלמא וז"ש אפי' כו':

ג

שעושה. רש"י:

ד

ודאי. גמ' שם:

ה

דלאו כו'. שם:

א

ס"ז ודוקא. מדאמרינן בערובין במנעול קטיר במיתנא ש"מ דפותתת אסור ועתוס' ורא"ש שם והתוס' הלכו לשיטתן דס"ל הכל בכלי כנ"ל אבל לפי הרשב"א והר"ן הנ"ל בס"א בתיבות מותר. וזה דעת המתירין דלמטה שכ' הסמ"ק וטוש"ע:

ב

ומטעם זה. עט"ז:

ג

ושבירת כו'. נמשך אחר לשון הטור שכ' ובסמ"ק כתב ושבירת כו':

א

ס"ט מותר. דפסיקת החוט מותר בדבר תלוש כמ"ש בס"ז ועמ"א:

א

ס"י ודוקא כו' ומטעם. כמו דמותר להתיר ועיין סי' שיז ס"ג בהגה"ה:

א

ס"יא או שמן. כ"פ הרי"ף כרב. ונראה שלא היה בגי' א"ל רב שמואל כו' ועיין רש"י ועיין ברא"ש פ' במה אשה בהא דכלילא והרמב"ם התיר אפי' דניסכא ע"ש:

ב

אבל. כן משמע שם:

ג

ואם היה היין כו'. כן דייק ב"י מהא דפ' תולין קל"ט ב' וממ"ש רש"י שם וכמש"ו ואפי' ליתן כו' אבל ב"ח השיג על זה ואמר דאדרבא בשעה שהיין יוצא יותר ראוי להתיר משום הפסד ועיין ברמב"ם שאוסר בכ"ד בסתם וע' במ"מ וכ"מ וב"י וצ"ע:

ד

ואם הוא. שם:

א

שאינה מחזקת וכו' – עיין בבה"ל דבמחזקת אסור אפילו בחבית רעועה כזה ועיין בא"ר שהביא דדעת הרשב"א דבחבית רעועה כזה אפילו מחזקת ארבעים סאה אין שייך בה שם סתירה ונראה דיש להקל ע"י א"י דבלא"ה הוא איסור דרבנן דהרי הוא מקלקל:

ב

אסור לשברה וכו' – עיין במ"ב דאף שהוא מקלקל מדרבנן מיהו אסור כן מתבאר מדברי המגן אברהם וש"א. ודע דאף דמדעת רש"י משמע דבמקלקל היכי שהוא לצורך שבת מותר לכתחלה תוספות ורא"ש ור"ן פליגי עליה [מ"א] ונ"מ מזה גם לענין שאר מלאכות ואפשר דגם רש"י מודה בשאר מלאכות ותדע דלענין סתירת מגדל גדול שהוא בכלל אהל מוכח מרש"י עירובין ל"ד וכן מוכח מהגמרא שם במסקנא דאסור לכו"ע לשברו וליקח ממנו העירוב לאכלו אף שהוא ג"כ לצורך שבת ואפילו להפוסקים דס"ל דאף כלי שלם מותר לשברו וליקח ממנו האוכל טעמייהו רק משום דס"ל דאין שייך שם סתירה כלל בכלים אבל לא משום דמקלקל הוא וכן מוכח מדעת הרמב"ם פ"א מה"ש הלכה ג' וי"ז דמקלקל פטור אבל אסור בכל המלאכות והיו מכין אותו מ"מ ולא מצינו שום שבות שיהיה מותר ע"י ישראל משום שהוא לצורך שבת [ומצאתי סברא זו ג"כ באחרונים] וע"כ פשוט דאין להקל בזה כלל:

א

במקום שיש לו הרבה קטומים – כן פירש הטור מה שאמר בגמרא א"ב דקטים ומנחי אבל בר"ח משמע דהיינו שמונח בתוך החבית מבעוד יום ואפ"ה לרב יימר דס"ל משום דהוא כמרזב אסור למשוך היין דרך שם ולרב אשי אין אסור אלא ליתן לכתחלה העלה בחבית בשבת:

א

חותלות של תמרים וכו' וסותר שרשרות החבל – כן הוא לשון הטור והוא פירוש על מה שאמר שם בגמרא מפקיע וכן פירש"י שם ועיין בחידושי רע"א שנשאר ע"ז בצ"ע מהא דהביא המגן אברהם בסוף סימן שי"ז בשם הרמב"ם דהפותל חבלים חייב משום קושר והסותר חייב משום מתיר ואף דהוא סותר שלא ע"מ לבנות יהיה עכ"פ אסור מדרבנן דהוא סותר קשר של קיימא והנה על פירש"י והטור אין קושיא דהם לא יסברו בזה כהרמב"ם אבל על הרמב"ם קשה דלמה התירו כאן להפקיע ולענ"ד דהרמב"ם יפרש מה שאמר בגמרא מפקיע היינו דמנתק וקורע וע"כ מותר דלא עדיף ממה שהתירו לחתוך אפילו בכלי [ואין שייך לאסור מחמת קורע גופא דהוא אסור מדרבנן אפילו בשלא ע"מ לתפור דאין שייך שם זה אלא בקריעת הבגד דשייך בו קורע ע"מ לתפור ולהכי גזרו רבנן אפילו בשלא ע"מ לתפור משא"כ בזה] וכעין דאיתא בשבת כ"א מבלאי מכנסי כהנים ומהמיניהם היו מדליקין ומהן היו מפקיעין שפירושו שם שהיו קורעין וכמו שפירש"י שם אבל לסתור גדילת החבל אימא לך דאסור דהוא בכלל מתיר קשר של קיימא:

א

אבל לא מפקיע וחותך – עיין רש"י עירובין ל"ה ע"א ד"ה ובעי דס"ל דגזירה דרבנן הוא ולא סותר ממש ולשיטת התוספות שם אין זה מוכרח:

א

וכן בכל דבר תלוש – כלל בזה אף חבית שאינה מחזקת ארבעים סאה שהיה תקוע בה סכין מבע"י דמותר להוציאו וכדמוכח בב"י אך הרמ"א פליג עליו לעיל בסוף ס"א בהג"ה:

ב

ואם דצה ושלפה – עיין במ"ב דהיינו שחזר ודצה מבעוד יום וכמו שביררתי למטה בשעה"צ. ודע דאפילו לדעת החולקין על השו"ע וס"ל דמדינא אין איסור בכל גווני להוציא הסכין מן הכותל וכנ"ל בסקי"א במ"ב היינו דוקא לענין הוצאה מן הכותל דהסדק נעשה ממילא וכדאיתא בדף קי"ג דהגומות ממילא עבידן אבל לתחוב אותו בתוך הכותל דהוא עושה הסדק בידים בודאי לכו"ע אסור אם לא הורחב עדיין מקום מושבו ולפי מה שכתבנו במ"ב אין מותר לתחוב בכותל עד שכבר נתחב שני פעמים בחול:

א

במג"א סקי"א לצורך מצוה.נ"ב ולפתוח פותחת על ידי אומן [שלאססער] פשיטא דשרי ואין כאן בית מיחוש שהרי אינו שובר ואינו עושה מעשה כלל רק פותח במפתח שלו:

א

סעיף א' בהג"ה ודוקא שהוציאו ג"כ פעם אחת מבע"י. נ"ב עיין במג"א מ"ש בשם התה"ד דפסיק רישא מדרבנן מותר ועיין מ"ש בתשובה ליו"ד סי' רע"ו למדינת אונגרין ראיה לזה מבכורות דף כ"ח ע"א ע"ש ודו"ק:

א

[א] [לבוש] ארבעים סאה וכו'. היינו אמה על אמה ברום שלוש אמות עם הדפנות בלא עובי הלבזבזים ורגלים (מגן אברהם בשם רמב"ם ועיין יו"ד ריש סימן ר"א), ודעת הרשב"א בעבודת הקודש דף מ"ב דאף מחזיק יותר מארבעים סאה מותר כיון שנדבקו שבריה וצריך עיון:

ב

[ב] [לבוש] ויש אומרים דוקא וכו'. יפה כיוון שכתב בשם יש אומרים אף שרמ"א לא כתב כן (מלבושי יום טוב) וכן בנחלת צבי הכריע דאף לא הוציאו מבעוד יום מותר וכן הט"ז ומגן אברהם מקילין לצורך גדול, ולעניות דעתי עיקר כרמ"א ואם אתחיל לפלפל בענין זה יקצר היריעה כי כולם האריכו מאוד בזה ומה שמגיה הט"ז בתרומת הדשן המעיין במגן אברהם יראה שאין צריך להגיה אך אומר אני דטעם רמ"א דהוי פתח וניחא ליה כדי שיצא יין ולא הוי מקלקל כמו שעלה על דעת מגן אברהם ומכל מקום אינה אלא דרבנן כמפורש בשבת דף קמ"ו דגזרו משום לול ומה שכתב מגן אברהם דדעת תרומת הדשן סימן ס"ד שהוא דאורייתא תימא עליו מש"ס הנזכר לעיל וכתבו תרומת הדשן גופיה שם, אלא נראה לעניות דעתי דתרומת הדשן לא כתב שהוא דאורייתא אלא על גומא בקרקע ולא (בא"א לא להיבי') ראיה כיון דבהגומא על כרחך מיירי בהוציאו מבעוד יום אם כן הוא הדין בחביות לדעת המרדכי שמדמה להו באמת לחביות הוא דרבנן והשתא מוכח דסבירא ליה לתרומת הדשן גופיה דבאיסור דרבנן אסור פסיק רישיה ובתחילה לא כתבו לפי האמת והוא ברור ואם כן כל קושיות ותמיהות שתמה מגן אברהם בזה הם לחינם ודו"ק, ובלאו הכי מה שהקשה מש"ס ערוך דביצה דף ל"ה דפסיק רישיה אסור אף דרבנן תמוה הא כתב הוא גופיה בסימן שט"ז סק"ט בשם מהרש"א דלא גרסינן בש"ס ותסברא עיין שם, גם יש לומר דסבירא ליה לתרומת הדשן דדבורים במינן ניצוד כמו שיתבאר לקמן. כתב הרמב"ם פרק י' אחד נתן האבן ואחד נתן הטיט הנותן הטיט חייב וזהו בשורה האמצע אבל בשורה עליונה אפילו העלה אבן והניחה על גבי טיט חייב ובשורה תחתונה אם צדדה וכו' הבונה על גבי כלים פטור דמה שנתנו במקדש קרשים על גבי אדנים לא הוי בנין בכלים דאדנים כקרקע הן. כתב רשד"ם העושה נקב בקרקע הבית להטיל מים דרך שם חייב משום בונה:

ג

[ג] ומותר לפתחו. אבל להוסיף משמע דינו כדלעיל כמו שכתבו נחלת צבי ועולת שבת, אף דבבית יוסף התיר מכל מקום מסתימת השולחן ערוך משמע שחזר בו אך מה שדייק הנחלת צבי מדכתב המרדכי פרק חביות ובמקום העשוי בו משמע דוקא במקום שהיא נקב כבר ולא להוסיף, עד כאן, תמוה הוא שהרי סיים המרדכי כדאמרינן באלפסי אלא פשוט דכיוון למה שכתב אלפסי והני מילי במקום העשוי לשמר ומה שכתב בו צריך לומר וכו' וזה ברור וכן משמע במרדכי עם מהר"מ ובגדולת מרדכי:

ד

[ד] ויש אומרים וכו'. כן כתב הכלבו בשם יש אומרים ומכל הפוסקים משמע אפילו בשל עץ שרי וכן משבלי הלקט שהביאו בית יוסף משמע דמיירי הכי וכן פסק הנחלת צבי, גם נראה לי ראיה ממה שכתב בפסקי תוס' פרק בכל. אות מערבין דמתניתין דשובר חביות מיירי בשל עץ ודין דנקב בישן קאי על מתניתין ודו"ק וכן משמע בשבת דף קמ"ז דמחלק בין לשמר בין לחזק ולא מחלק בשל עץ בין לשל חרס ובהכי נדחה נמי חילוק שמחלק הכלבו בין ימי הקיץ:

ה

[ה] [לבוש] ויש אומרים וכו'. בשבת דף קמ"ו האי טורפא דאסא אסור מאי טעמא רב יימר אמר משום מרזב רב אשי אמר משום שמא יקטום מאי בינייהו דקטים ומנחי והקשה הפרישה דלרב אשי היכן מצינו איסור דאין לומר היכא דלא קטים ובעי למיקטם בשבת דזהו פשיטא דאסור ולא איצטריך שמואל למימרא, עד כאן, ולי נראה דמצינו איסור כשנותנו בחביות בחיבורו עם הענף מגזירה שמא יקטום מענף וזה נראה לי דעת הרמזים שכתב עלה הדס הקטום מענף מותר ליתנו וכו' וכן כתב רבינו ירוחם נתיב י"ג חלק ח' אלא דמזה משמע דאפילו באחד מותר כיון דקטים וסותר למה שכתב הטור שהוא דעת יש אומרים וצריך עיון, והנה הפרישה כתב דהטור תירץ דאסור באחד וגריס דקטים ומנחי לשון רבים ומבית יוסף משמע דהא דאסור אף שכבר קטום היינו כשאינו מוכן וכיון שצריך לחזור אחריו גזרינן שמא יקטום אבל היכא דמנח מותר, והנה רש"י פירש שמא יקטום העלה מן הענף וכיון דקשה הוה ליה מתקן כלי, עד כאן, ובחכמת שלמה מגיה וכיון דקטים וכו' ונראה דקשה ליה דהא עלה הדס רכין הן כמו שכתב בית יוסף בשם הר"ן פרק המביא, ובאמת תמוה דבשבת שם פירש הר"ן כרש"י הנזכר לעיל ודוחק להגיה נמי בר"ן. ומצאתי בפרישה שפירש דסבירא ליה לרש"י דרב אשי סבירא ליה אף דעלה רכה היא מכל מקום כיון דנקטם מענף הקשה חשוב כקשה ובפרק המביא פירש הר"ן לרב יימר דלא חש לשמא יקטום כיון דעלה רכה היא, גם נראה לי בפירוש הש"ס דקטים ומנח רצה לומר שכבר נעשה מבעוד יום כמרזב ואם כן לרב יימר מותר ולרב אשי אסור ודו"ק, ויותר נראה לי כדאיתא בשבת דף קכ"ה זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת קשורה אין לא קשורה לא מאי טעמא אמר ר' אשי גזירה שמא יקטום פירש רש"י שמא למחר תהיה ארוכה ויקטימנה ונמצא עושה כלי, עד כאן, ואם כן הכי נמי אמרינן הכי שמא יהא בשבת ארוכה ויקטום לזה אומר דקטום ומונח רצה לומר דעשה כן מערב שבת כמו בקשורה דלעיל כנזכר לעיל אלא דכל הפוסקים לא הבינו כך:

ו

[ו] [לבוש] אלא שנים וכו'. כן כתב בבית יוסף אבל הב"ח ופרישה אסרו אפילו בשלושה דדוקא בהרבה מותרת ולעניות דעתי ראיה (מרישא ומ"א) [מריש יומא] דמתקינן לו בו כהן אחר שמא יארע בו קרי וקאמר דטומאה שכיחי ואפילו הכי לא הוצרך אלא לאחד ועוד דאם כן אין לדבר סוף. כתב בית יוסף קורע אדם העור שעל פי החביות של יין ובלבד שלא יתכוין לעשות מרזב דהיינו כעושה כלי וכן פסק מלבושי יום טוב:

ז

[ז] ראש החביות וכו'. משמע אפילו להתיז גוף החביות עם המגופה שרי (תוספות דף מ"ח), ומיירי שדיבק שברים בזפת כמו שכתב בסעיף א' (שלטי גיבורים מגן אברהם), אבל הפרישה כתב דאפילו בחביות שלימה שרי כיון דאין עושה נקב בפני עצמו אלא דעם המגופה נעשה הנקב נמי בגוף בחביות כתב רש"ל דוקא משום אורחים מותר וכן משמע בש"ס:

ח

[ח] במגופה למעלה וכו'. משמע דבחביות למעלה אסור כמו שכתבו כל האחרונים וכן משמע ברמזים ובספר עבודת הקודש לרשב"א ולאפוקי מט"ז שהאריך להתיר מטעם דעפר נופל לתוכו ולא הוי פתח דמטעם זה אין להתיר בחביות עצמו כתבו התוס' עירובין דף ל"ה דאפילו בדיבק שברים בזפת אסור ליקוב בבורטיא:

ט

[ט] [לבוש] אם היא גדולה וכו'. צריך עיון דמגופה אינו חיבור כדאיתא דף מ"ח מיהו בהתיז ראש דלעיל יש לאסור:

י

[י] [לבוש] שאין בנין וכו'. ולפי זה בכלי שיש יותר מארבעים סאה אסור וכן כתב עולת שבת, מיהו מגדל דנקט לכאורה לא משמע הכי וכן בשלטי גיבורים פרק חביות משמע דאפילו בכלי גדול מותר ועיין שיירי כנסת הגדולה וצריך עיון:

יא

[יא] ויש מתירין וכו'. כיון שאין צריך לסתור שום דבר וכן הכריע הב"ח והוא הדין להסיר היתדות שתחובין בכיסוי התיבה ובדופנתיה יחד להדביק הכיסוי עם הדפנות (שלטי גיבורים), כתב מגן אברהם לקבוע הצירים במסמרים לכולי עלמא אסור דמתקן מנא, עד כאן, ואפשר דהוא הדין להכניס יתדות הנזכר לעיל:

יב

[יב] של תיבות וכו'. וכל הכלים (מלבושי יום טוב), ועיין סימן תקי"ט סעיף ג':

יג

[יג] ויש להתיר וכו'. והב"ח הורה להקל אפילו על ידי ישראל (עולת שבת) עיין שם, ותימא דב"ח כתב כן על דין דצירים כדלעיל וצריך לומר דסבירא ליה דשניהם שוים וכן נוטה דעת הט"ז וכן משמע במרדכי פרק בכל מערבין, מיהו בשולחן ערוך ולבוש משמע דצירים קל יותר משבירת פותחת ורש"ל סימן ט' אוסר בפותחות אפילו על ידי כותי אם לא בהפסד מרובה או לצורך מצוה עוד שם כשנאבד המפתח מותר לפתוח בסכין או מחט, כתב שיירי כנסת הגדולה חביות קטן עם דגים יש בו חשוקים יש לפתחו על ידי כותים:

יד

[יד] חותלות וכו'. עמדין במין שליח מענפי דקל ובירושלמי חשב נמי קופה:

טו

[טו] אגוזים וכו'. או שובר העצם להוציא מוחו (כלבו). כתב מגן אברהם משמע הני דלאו כלים גמורים דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכם אבל כלי גמור פשיטא דאסור וכן משמע בירושלמי דף י' ע"ג, עד כאן:

טז

[טז] מפקיע וכו'. פירש רש"י בביצה דף ל"א מפני החבל לסתור עבות וגדולתו אבל בשבת דף קמ"ו פירש סותר שרשרות החבל בכלי ויש לחלק, מכל מקום לדינא עיקר דאסור אף בלא כלי:

יז

[יז] [לבוש] כשם שאסור וכו'. אף דמשולחן ערוך משמע שאין היין יוצא מותר אף בתוך הנקב מכל מקום דעת הלבוש כמו שכתב הבית יוסף בשם המגיד דבתוך הנקב בכל ענין אסור וכן נראה דעת אחרונים וברמזים קצת ומכל מקום דרך מאכל דדרך להצניעו שם מותר הערמה אף בתוך הנקב ודלא כמשמעות הלבוש בסוף הסעיף מיהו בשעוה ושמן אסור בכל ענין ובעץ שדרך לסתום בו בכל ענין שרי (ב"ה):

יח

[יח] [לבוש] בשעוה וכו'. דהכינו לתשמיש מאתמול דאם לא כן אסור משום מוקצה בלאו הכי (מגן אברהם), ובספר הזכרונות כתב אסור ליגע בשבת בשעוה שמא יבוא למרח, עד כאן, וצריך לומר דסבירא ליה למגן אברהם לחומרא יתירה הוא וכן כתב עולת שבת מצאתי במגן אברהם סימן תקי"ד סק"ו שחולק על ספר (זבח עש"ט) [זכרונות] כתב ראב"ן סימן ש"פ חלב ושומן דינן כשעוה:

יט

[יט] תלמיד חכם וכו'. במלבושי יום טוב תמה דהא בסוף סימן של"ד כתב בית יוסף דאין דין תלמיד חכם האידנא, ונראה לי דשאני בזה דלרמב"ם מותר לכל אדם וכן כתב מגן אברהם:

כ

[כ] [לבוש] ובכותל. שבקרקע (ב"ח) ודעת מגן אברהם וט"ז בריש סימן זה דאף בכותל מותר דהוא מלאכה שאין צריך לגופו ומקלקל אלא שנהגו לאיסור, ולעניות דעתי דעת השולחן ערוך דניחא ליה שיהא הנקב מרווח לחזור ולתחוב בו הסכין ובזה מתורצים רוב תמיהתם שם:

א

א) [סעיף א'] אין בנין וסתירה בכלים. והיינו מה שאינו בנין גמור וסתירה גמורה אבל בנין וסתירה גמורה שייך אף בכלים. תו"ש או' א' ולכן דוקא בדיבק שבריה בזפת יכול לשברה דאין זה סתירה גמורה. לב"ש:

א

ב) שם הגה. שאינה מחזקה מ' סאה. ואע"ג דמאן דמתיר בדבוקה היינו אפי' גדולה ומאן דמתיר בקטנה היינו אפי' שלימה (כמ"ש בב"י) וא"כ דעת הש"ע להתיר אף בגדולה מ"מ נקט הגה להחמיר דבעינן תרתי לטיבותא ליקוטי פר"ח. וכ"כ העו"ש אוי ב' אלא שכתב כיון דמילתא דרבנן היא ודאי דאין להחמיר בו כל כך יעו"ש:

א

ג) שם הגה, שאינה מחזקת מ' סאה שאם מחזקת מ' סאה הוי אהל ויש בה בנין וסתירה. לבוש. מ"א סק"א. ור"ל דאם מחזקת מ' סאה אפי' דיבק שבריה בזפת אסור לשברה משום סותר. וכ"ז לסברת מור"ם ז"ל דמחמיר כב' הסברות כמ"ש באו' הקודם:

א

ד) שם הגה. שאינה מחזקת מ' סאה. היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עם הדפנות בלא עובי הלבזבזים (הוא כמו זר סובבה אצל שפתה. לב"ש) והרגלים. מ"א סק"ב א"ר או' א' תו"ש או' ב' ובתשו' מעיל צדקה סס"י כ"ז כתב לענין כתמים בעריסה של תינוק הרגלים מצטרפים לשיעור מ' סאה כיון דהרגלים הם עיקר העריסה לנדנד עי"ז העריסה עם התינוק יעו"ש וה"ה לענין שבת. מחה"ש ועיין יו"ד רס"י ר"א בענין שיעור מ' סאה יעו"ש. ואף שאין עשוי כתמונה זו ר"ל אמה על אמה ברום שלש כל שמחזיק מ' סאה הוה אהל ויראה דמ"מ בעינן שיהא גגו טפח הא לא"ה אעפ"י שארוך וקצר לא הוה אהל. מש"ז או' ט':

א

ה) שם. כגון חבית שנשברה וכו' הרב קרבן נתנאל (על הרא"ש פ' כ"ב דשבת או' ה') תמה על הב"י שלא הביא דעת הרי"ף והרמב"ם להתיר אף לכתחילה בלא מוסתקי והסכים כן להתיר יעו"ש. וכן דעת הרשב"א והר"ן פ' חבית והריטב"א בחי' עירובין דף ל"ה יעו"ש. וכ"כ הרשב"ץ בחי' ר"ה דאם השופר בתוך חבית שובר אותה כדין גרוגרות. וכ"כ הרשב"ש סי' ק"ס יעו"ש. וכן הרדב"ז בל' הרמב"ם סי' ק"ל התיר לשבור תיבה להוציא ממנה מה שצריך לשבת כשאבד המפתח יעו"ש. ער"ה או' א' וכ"כ א"ר סי' ש"ז סוף או' ל"א יעו"ש. ונראה דהגם דק"ל כפסק הש"ע דדוקא בחבית שנשברה וכו' מותר אבל בשלימה אסור מ"מ אפשר דבשעת הדחק ומצטער שאין לו מה לאכול דיש לסמוך על המקילין והוא שאין מחזקת מ' סאה וכמ"ש לעיל או' ב' יעו"ש וגם אם הוא בענין שאין עושה אותה כלי ע"י שבירה זו דאם לא כן הו"ל מכה בפטיש וחייב לכו"ע:

א

ו) שם. ודיבק שבריה בזפת וכו' דמחמת גריעותה לא חייס עליה וליכא למיחש שמא יתכון לעשות כלי. תו' והרא"ש מ"א סק"ג:

א

ז) שם. יכול לשברה וכו' בין ביד בין בכלי ר"ז או' א' ועיין בלבוש שכתב שישבור אותו הדיבוק אבל המש"ז או' א' כתב דאף אם שובר במקום שהחרס שלם ג"כ מותר יעו"ש:

א

ח) שם. ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה וכו' וה"ה שלא יתכוין ליפות השבירה להיות לה לפה שתהא עוד כלי. רש"י ביצה ל"ג ע"ב ד"ה והתנן:

א

ט) שם. ובלבד שלא יכוין לנקבה וכו' כתב הרמב"ם פ"י דין ט"ז דהעוש"ה נקב כל שהוא בין בעץ בין במתכת בין בבנין בין בכלים ה"ז תולדות מכה בפשיט וחייב והוא שיהא עשוי להכניס ולהוציא. והביאו מ"א שם. והעושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה. הרשד"ם סי' ה' מ"א שם ר"ז או' ב' ואפי' ע"י עכו"ם אסור. חס"ל או' ו' וכן מוכח ממ"ש לעיל ססי' שי"ג יעו"ש:

א

י) שם. הו"ל מתקן מנא. בפ' חבית (שבת דף קמ"ו) אמרינן כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזרו משום לול של תרנגולים דעביד לעיולא אוירא ולאפוקי הבלא פי' הסרחון שלא ימותו התרנגולים. מזה משמע דהאי מתקן מנא אינו אסור מדאורייתא זולת בלול של תרנגולין. ט"ז סק"א. וכ"כ הרמב"ם ריש פכ"ג והביאו מ"א שם. וכ"כ התו"ש אוי ג' והא דאמרינן דאינו חייב בנקב אלא א"כ עשוי להכניס ולהוציא היינו בדבר תלוש שאינו מחובר לקרקע אבל במחובר לקרקע שייך ביה חיוב משום בונה אף אם אינו עשוי להכניס ולהוציא. ר"ז שם. וכ"כ הא"א או' ג':

א

יא) שם. אפי' בענין שאינו עושה כלי. ר"ל שאילו עושה נקב לפתח אלא שוברה. ואח"כ כתב רבותא טפי ואפי' נקב בעלמא וכו' ר"ל שאינו מתכוין לפתח דאית ביה תרתי טיבותא שאינו שובר כלל וגם שאינו פתח מ"מ אסור דחיישינן שמא יתכוין לעשות פתח אבל בדיבק שבריה בזפת לא חיישינן להא מטעם שכתב המ"א סק"ג. לב"ש. ועיין לעיל או' ו' טעם המ"א:

א

יב) התוקע יתד בכותל לתלות בו כלים וכיוצא בזה חייב משום בונה ואפי' לא תקע היתד אלא שקדח חור בכותל לתקוע בו יתד חייב משום בונה על נקב זה הואיל ונקב זה הוא מועיל לבנין דהיינו לתקיעת היתד. ר"ז או' ב' והוא מגמ' שבת ק"ג ע"א ופרש"י שם:

א

יג) שם. אם להרחיבו אסור. הגה. ובלבד שיתכוין לכך בא לבאר דברי הש"ע דדוקא כשמתכוין להרחיב אבל אם אינו מתכוין אע"ג דהוי פסיק רישיה עי"ז שיתרחב מותר וכמו שסיים אח"כ בש"ע גבי סכין שהיה תקוע מע"ש דמותר להוציאו מפני שאינו מתכוין להוסיף אבל דעת מור"ם ז"ל בהגה לקמן דאפי' אינו מתכוין להרחיב אסור משום פסיק רישיה והו"ל לכתוב בשם י"א כמ"ש הלבוש אלא כשדעתו לפסוק כן וגם אינו מבואר בהדיא בש"ע כותב בסתם כאלו מפרש דברי הש"ע וכמ"ש במ"א ועיין באו' שאח"ז:

א

יד) שם. ואם היה סכין תקוע מע"ש בחבית מותר להוציאו וכו' היינו אפי' אם הוא תקוע שם בחוזק שלא הוציאו משם פעם אחת מבע"י וכשמוציאו משם בשבת מתרחב הנקב והו"ל פסיק רישיה אפ"ה שרי כיון דעיקר איסורו הוא מדרבנן ואין מתכוין לזה וכמ"ש בב"י אבל אם הוא תקוע בדבר מחובר דאית ביה איסורא דאורייתא מודה דאסור להוציאו בשבת אם לא הוציאו פעם אחת מבע"י וכמ"ש סעי' י"ב יעו"ש. ומיהו דעת מור"ם ז"ל לחלוק דאם לא הוציאו משם פעם אחת מבע"י אסור להוציאו משם בשבת משום דהוי פסיק רישיה ואעפ"י שאיסורו מדרבנן וא"כ הו"ל למור"ם ז"ל לכתוב דין זה בשם י"א כמ"ש הלבוש והר"ז או' ג' אלא שכן דרכו לפעמים אינו כותב וכמ"ש באו' הקודם יעו"ש. ולענין דינא בפסיק רישיה דניחא ליה באיסור דרבנן ואינו מתכוין דעת המ"א סק"ה לאסור וכ"ה דעת הא"ר או' ב' יהגר"א והגרע"א יעו"ש. ומ"מ הכא מצדדין המ"א והגר"א דמדינא אף בכותל שרי כיון דדבר שאין מתכוין ומקלקל הוא וכן הט"ז סק"ב מצדד כן בעיקר הדין אלא שסיים דאין בידי להקל נגד התה"ד ופסקו כן הש"ע ורמ"א בסוף הסי' להחמיר לענין תקוע בכותל אבל להוציא סכין מחבית דחולק ב"י וש"ע ומתיר אפי' בלא הוציאו מע"ש אלא דרמ"א פסוק כתה"ד דבעינן דוקא הוציאו מבע"י נראה דלצורך גדול ואין שם ברזא יש לסמוך להתיר אפי' לא הוציאו בע"ש יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ג' דהעיקר כסברא הראשונה ורק במקום שאין שם צורך כ"כ טוב לחוש לסברה האחרונה:

א

טו) שם בהגה. דהוי פסיק רישיה וכו' עיין מ"ש באו' הקודם בענין פסיק רישיה דניחא ליה במידי דרבנן ואינו מתכוין דאסור והגם דיש מתירין כמ"ש בספרי האחרונים (עיין בא"ח או' ב' ופ"ת ופת"ע) מ"מ כיון שהמ"א הביא כמה ראיות לאיסור וכמו שביאר המחה"ש יעו"ש ובדעת מרן ז"ל שהתיר בסכין תקוע. לא יש הכרח אם דוקא בחבית משום שהוא מקלקל או אפי' במקום דניחא ליה ג"כ מתיר פ"ר בדרבנן ואינו מתכוין באות וגם כי כ"ה דעת האחרונים להחמיר וכמ"ש באו' הקודם ע"כ יש להחמיר ורק באמירה לעכו"ם בפסיק רישיה יש להתיר וכמ"ש המ"א שם:

א

טז) [סעיף ב'] וחשיב כפותח מחדש. וע"כ אסור לעשות שם אפי' נקב קטן שאין עשוי להכניס ולהוציא על ידו מ"ב או' י"ד:

א

טוב) שם. למעלה מן השמרים וכו' פי' אפי' הוא במקום היין מותר משום דאין עושין שם סתימא מעלייתא כיון שאין כובד היין נשען עליו ולפיכך לא הוי כפותח לכתחילה כן מבואר בפי' רש"י שם. אבל הרי"פ ז"ל פירש משום דלמעלה במקום היין עומד לפתוח להוציא היין אבל למטה במקום שמרים אין הסתימה עומד לפתוח שהרי אין שם יין וע"כ עושין הסתימה מעליא והרי כאלו נוקב מחדש. עו"ש או' ח':

א

חי) שם. מותר לפתחו. ואפי' אם הנקב היה גדול מותר לפתחו. ב"י בשם המרדכי אבל להוסיף משמע דדינו כדלעיל כמ"ש הנ"ץ ועו"ש (או' ט') ואף דבב"י התיר מ"מ מסתימת הש"ע משמע שחזר בו. א"ר או' ג':

א

יט) [סעיף ג'] במקום נקב וכו' ולא שנא נקב גדול ולא שנא נקב קטן ב"י בשם המרדכי. והיינו דוקא כשיעור נקב הישן אבל להוסיף על נקב הישן אסור. עו"ש או' ט' וכ"כ באו' הקודם:

א

כ) שם. נוקבין אפי' במקדח משום דלא חשיב סתימה מעליא כיון שהוא למעלה מן השמרים כמ"ש בסעי הקודם. ולכן מותר לנקוב במגופה שסותמין בה הכלי זכוכית שקורין שטאפק"י (ובערבית קורין אותו כ"ך) אפי' בכלי המתוקן לכך או בכיסן להוציאו. ח"א כלל מ"א או' ג':

א

כא) שם הגה. פי' כלי מיוחד לנקוב והוא כלי שמלאכתו לאיסור אלא לצורך גופו ומקומו שרי כמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' ג' וכ"כ המש"ז סוף או' ב':

א

כב) שם. כגון שנשכרה הברזא. כלומר דא"א ליקח היין בענין אחר כ"א בכה"ג. עו"ש או' יו"ד. תו"ש או' יוד:

א

כג) שם. כגון שנשברה הברזא. נקט דבר ההוה וה"ה אם היה הנקב במקום אחר שנסתם. מ"ב או' ח':

א

כד) שם. וי"א דלא שרי וכו' כ"כ הכלבו בשם י"א ומכל הפו' משמע אפי' בשל עץ שרי וכ"פ הנ"ץ. א"ר או' ד' ועי"ש שהביא סמוכות לזה להתיר. מיהו המש"ז סוף או' ב' כתב דאין להקל נגד הש"ע ומור"ם ז"ל מדשתיק ליה אודי ליה אבל הר"ז או' ח' כתב דיש לסמוך ע"ז במקום צורך ולהקל בד"ס:

א

כה) שם. וי"א דלא שרי וכו' כ"כ הכלבו. וכתב עוד שאותן חביות שנסתמו בימי הקיץ אסור לנקוב הנקב שנסתם כיון דהוי סתימה גרועה והטעם לפי שלא משכו יין אחר הסתימה. ב"י, עו"ש או' י"א:

א

כו) שם. שמהדקין מאד העץ וכו' משמע אף בחרס כל שהסתימה מהודקת אסור. מש"ז סוף או' ב':

א

כז) [סעיף ה'] מותר ליתן קנה חלול וכו' שהרי הוא עומד ומוכן לכך ואינו מתקן כלי. לבוש תו"ש או' י"ב. לב"ש. אבל אם לא היה מתוקן כל צרכו וצריך לתקנו בשבת לתת עליו נעורת פשתן ה"ז אסור. שה"ג. ועיין לקמן או' ל"א. ונראה דאסור לתקוע היטב בחזקה ביתידות דיש בזה משום גמר מלאכה. מ"ב או' ך':

א

כח) שם הגה. או שאר ברזא. כ"ה בב"י בשם שה"ל:

א

כט) שם. אעפ"י שלא היה בו מעולם. וכ"ש שמותר להחזירה אם היתה שם ונפלה. טור וב"י:

א

ל) כתב הרמב"ם פכ"ג אין חותכין שפופרת של קנה מפני שהוא כמתקן כלי היתה חתוכה אעפ"י שאינה מתוקנת מותר להכניסה בנקב החבית בשבת להוציא ממנה יין ואין חוששין שמא יתקן עכ"ל וכתב ב"י שנראה מדבריו שאפי' שהשפופרת עצמה חסירה שום תיקון מותר להכניסה בנקב החבית עכ"ד. וה"ה דמותר ליתן בנקב החבית אעפ"י שאינו יודע אם מגיע למדתו. עי"ש או' י"ב. וכ"כ הר"ז או' ט':

א

לא) וכתב רי"ו בח"ח שנראה מפירש"י שאסור לתקן בגוף השפופרת שום דבר ואפי' ביד אבל ר"ת כתב שמתקנה ביד אבל לא בסכין. ב"י. ועיין לע"ל או' כ"ז:

א

לב) שם. אבל ליתן עלה של הדס וכו' הגה ויש מתירין וכו' ודע שהש"ע שכתב טעם האיסור מפני שנראה כעושה מרזב ומור"ם ז"ל בהגה שסיים ואין לחוש שמא יקטום הוא פלוגתא דאמוראי בגמ' חד אמר משום מרזב וח"א גזירה שמה יקטום העלה מן הענף והו"ל מתקן כלי ואמרינן מאי בינייהו דקטים ומנח (דהיינו דקטים ומונח הרבה מבע"י) למ"ד משום מרזב אסור אף בכה"ג ולמ"ד שמא יקטום שרי ופסק הרמב"ם בפכ"ג כמ"ד משום מרזב וכ"ה פסק הש"ע אבל הרא"ש והטור פסקו כמ"ד שמה יקטום וזהו שכתב מור"ם ז"ל בהגה ויש מתירין וכו' ולענין דינא הגם דהר"ז או' י"א כתב בד"ס הלך אחרי המיקל. מ"ע אנן נקטינן לחומרא כדעת הש"ע. וכ"נ דעת האחרונים:

א

לג) שם בהגה. במקום שיש לו הרבה קטומים וכו' ואם אין לו אלא א' אפי' אם קטום ועומר אסור ליתנו שם טור. וכתב עליו ב"י משמע הא שנים שרי אבל הב"ח כתב דלאו דוקא אחד אלא אפי' ב' וג' נמי אסור אלא א"כ בדאיכא הרבה קטומין יעו"ש. וכ"כ הדרישה או' ה' וכתב התו"ש או' י"ג דכ"ה דעת מור"ם ז"ל ולכך השמיט סיום דברי הטור יעו"ש:

א

לד) שם בהגה. ואין לחוש שמא יקטום. וכתב הר"ן דאע"ג דק"ל דבאוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי כמ"ש סי' שכ"ב סעי' ד' י"ל שכן הוא דרך שאפי' באוכלי בהמה מתקנין בהם כלי העשוי כבר כגון כאן שמתקן את החבית בעלה של הדס שיהא לה למרזב אבל אין דרך לעשות מאוכלי בהמה כלי לכתחלה. תו"ש או' י"ד ועי"ש מה שהשיג על ה"ב:

א

לה) [סעיף ו'] מותר להתיז ראש החבית וכו' כתב בתה"ד סי' ס"ד בשם א"ז דה"מ בחבית שאינה מחזקת יותר ממ' סאה אבל אם היא גדולה כ"כ נראה מדבריו שאסור משום דהוי כקרקע ושייך ביה בנין וסתירה. ב"י. וכ"כ הלבוש. ומה שלא כתבו מור"ם ז"ל סמך על מ"ש בסעי' א' וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' ג':

א

לו) שם. מותר להתיז ראש החבית וכו' כתב רש"ל דוקא משום אורחים מותר וכ"מ בש"ס. א"ר או' ז' אמנם הלבוש כתב מותר להתיז ראש החבית בסייף אם צריך ליין שבתוכו וכו' ומשמע דבכל גוונא שרי אפי' בלא אורחים רק אם צריך ליין וכן משמע מסתמיות דברי הש"ע:

א

לז) שם. מותר להתיז ראש וכו' כתב השכנה"ג בהגה"ט או' א' דמיירי בחבית שבורה שמדבקין שבריה בזפת וכמ"ש סעי' א' אבל חבית שלימה אסור להתיז ראשה יעו"ש וכ"ה דעת המ"א סק"ז וקצת האחרונים. אבל המט"י כתב אע"ג דהשכנה"ג העלה דגם התזה זו לא שרי אלא במוסתכי וקאי הש"ע אדין דסעי' א' וכן דעת המ"א סק"ז יעו"ש מ"מ הדעת נוטה דמדכתב הש"ע בסתם ולא ביאר משמע דבכל ענין אפי' בחבית שלימה מותר להתיז ראשה ולא חילק הש"ע אלא בשבורה לגמרי דבכה"ג דהויא סתירה גמורה יש בנין וסתירה בכלים שלמים אבל בהתזת הראש לבד דדעתו להניח גוף הכלי בשלימותו אין זו סתירה גמורה ומותר וכדעת הקס"ד שהביא השכנה"ג יעו"ש. ועי"ש עוד במט"י שהביא עוד סמוכות לזה וכתב שכן שמע ג"כ מפי מגידי אמת על הרי כמהר"א יצחק ז"ל כשיצא בשליחות מצוה והביאו לו יום שבת כד א' של יין שלימה והתיז ראשה בסייף בידו אלמא דהיה פשוט בעיניו להתיר אפי' בשלימה עכ"ל. והביאו המחב"ר או' ה'. וכתב דגם הוא ז"ל שמע מפי רב אחד בעה"ק ירושת"ו שהוא ראה למורינו הרב הנ"ז דהתיז ראש קנקן חתום וסתום בדבק בסכין בעה"ק ירושת"ו. וכתב עוד בשם הר' הקדוש מהר"ח ן' עטר בס' בן ציון בשיטתו לביצה (דף צ' ע"ג) דדעת הרמב"ם דבחבית בריאה מיירי יעו"ש:

א

לח) ובענין תיבות קטנים של מין ברזל שקורין בערבי תנא"ק שיש בהם דגים קטנים כבושין בשמן ופתחיהם למעלה מדובק באבר העליתי בתשובת בסה"ק באר מים חיים דמותר להסיר מהם הפתח בשבת כדי לאכול הדגים אם לא פתחו אותם מבע"י אבל אם אפשר יפתחו אותם מע"ש. יעו"ש:

א

טל) שם. מותר להתיז ראש החבית וכו' ולהסיר המגופה עצמה כולה הדבוקה בפי החבית זה שרי לכ"ע אפי' לר' יוסי כמ"ש ברש"י ור"ן על המשנה ד"ה ואין נוקבין מגופה וכו' ומוכרח הוא כן מהגמ' דף קמ"ו ע"א כיעו"ש. ומ"ש בתשוב' דב"מ ח"א סי' כ"ה בענין חבית שפיה סתום עם קערה בטיט לאסור לפתוח אותה בשבת כבר השיג עליו בשו"ת גדולת מרדכי סי' יוד והעלה להתיר ורק כשאינה מחזקת מ' סאה יעו"ש:

א

מ) שם. מותר להתיז וכו' ונראה דהתר זה אינו אלא כשהאוכל שבתוכו הוי אוכל גמור דבר השוה לכל נפש אבל דבר שאינו מאכל גמור אלא למקצת בני אדם שדעתם יפה אפשר דלא אשתרי שבירת החבית בשבילו. פחה"ד או' ו':

א

מא) אסור לשבור החבית כדי ליכנס בבית ומיהו אם כשהניחה שם אדעתא להסירה בשבת מותר ודמי למ"ש המרדכי והתיר הב"י להסיר דף שמשימין בפי התנור וכו' הרב החסיד מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' ל' ברכ"י או' ב' ועיין לעיל סי' רנ"ט סעי' ז' ובדברינו לשם או' כ"ט:

א

מב) תניא בתוספתא דביצה פ"ג קורע אדם את העור שע"פ החבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק עכ"ל ונראה דזינוק היינו מרזב והוא מל' יזנק מן הבשן וטעמא דאסור משום דהוי כעושה כלי וכמ"ש בסעי' הקודם שאסור ליתן עלה של הדס בנקב במקום מרזב. ב"י (ותוספתא זה הביאה מ"א ג"כ מ"א בס"ק י"ד וח"א כלל כ"ט או' ד' יעו"ש) וכתב מור"ם ז"ל בר"מ או' ב' אבל לדעת המתירים שם נראה דגם כאן שרי ור"ל לפי מ"ש הטור והביאו בהגה בסעי' הקודם דאם יש לו הרבה עלים קטומים יש מתירין יעו"ש. ומיהו לדעת הש"ע נראה דאסור. וכ"כ הר"ז או' י"ב ובלבד שלא יתכוין לעשות כעין מרזב מעור הקרוע מפני שהוא כמתקן כלי:

א

מג) שם. דלאו לפתח מכוין וכו' אלא לעין יפה מכוין להרחיב מוצא היין שיצא הרבה. תו"ש או' ט"ז:

א

מד) שם. אבל לנקבה בצדה בין של חבית וכו' כלומר בין שעושה הנקב מצד החבית עצמה ובין שעושה הנקב בצד המגופה. עו"ש או' ט"ו:

א

מה) שם. דכיון דהוי מצדה ודאי לפתח מכוין. דאם לא כן היה לו להתיז ראש החבית להוציא היין. והא דשרי בסעי' א' לעשות נקב בעלמא בחבית שדיבק שבריה בזפת היינו משום דשם אינו עושה הנקב להוציא היין ולהכי שרי אבל כאן שמכוין להוציא היין מותר היה לו להסיר ראש החבית שאין היין ברויח טפי אלא ודאי דלפתח מכוין. תו"ש או' י"ז:

א

מו) שם. וליקוב המגופה למעלה מותר וכו' ואע"ג דבחבית אסור כמ"ש סעי' א' שאני מגופה דהא אפי' אם היה הפתח עשוי להכניס ולהוציא לא היה חייב לפי שאינה חבור לחבית ועתה שאין עשוי רק להוציא לחוד ליכא ביה איסורא כלל. תו' שבת מ"ח ע"ב. והביאו מ"א סק"ח וכתב וא"כ אפי' בחבית שלימה שרי עכ"ל וזהו לפי סברתו בסק"ז דהש"ע איירי בדיבק שבריה בזפת ולזה כתב הכא דאפי' בשלימה שרי ר"ל דהאי גוונא קיל טפי וכבר הבאנו דבריו לעיל או' ל"ז יעו"ש:

א

מז) שם וליקוב המגופה למעלה מותר וכו' משמע דבחבית למעלה אסור וכמ"ש כל האחרונים וכ"מ ברמזים ובס' עה"ק לרשב"א ולאפוקי מט"ז סק"ו שהאריך להתיר מטעם דעפר נופל לתוכו ולא הוי פתח דמטעם זה אין להתיר בחבית עצמו. וכתבו התו' עירובין דף ל"ה דאפי' בדיבק שבריה בזפת אסור ליקוב בבורטיא. א"ר או' ח' וכ"כ הר"ז או' ט"ו דבגופה של חבית אסור ליקוב אפי' מלמעלה יעו"ש:

א

מח) שם. שאין דרך לעשות פתח למעלה וכו' מפני עפר וצרורות שיפלו בה. טור. לבוש:

א

מט) [סעיף ז'] חותמות שבכלים וכו' הוא לשון סגירה כלומר שכיסוי הכלים סגורים בקשרי חבלים. לב"ש:

א

נ) שם. יכול להתירו. דהא לאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי. ב"י בשם רש"י. מ"א סק"ט ולב"ש:

א

נא) שם. או לחתכו בסכין וכו' ומ"מ אם אפשר לפותחו ע"י התרת חבל אין להפקיע ולא לחתכו כיון דא"צ לסתירה זו. ב"ח:

א

נב) שם. או לחתכו בסכין וכו' ונראה דגם בכאן מיירי לדעת תה"ד בכלי שאינו מחזיק יותר ממ' סאה דאם מחזיק יותר דינו כקרקע. עו"ש או' ט"ז. ור"ל דינו כלקמן סעי' יו"ד דדדוקא להתיר ולא להפקיע ולחתוך יעו"ש:

א

נג) שם. או להתיר קליעתו, ולא מיקרי סותר משום דלאו סתירה גמורה היא זו ואינו אסור בכלים משא"כ בפותחת של עץ ומתכת הוי שבירתו סתירה גמורה. לב"ש:

א

נד) שם. אבל פותחת של עץ וכו' וכשנאבד המפתח נראה דמותר לפתוח בסכין או במחט לכ"ע כדתנן בריש פ' כל הכלים מחט של יד ליטול בה את הקוץ ושל שקים לפתוח בו את הדלת פי' מחט גדולה שתופרין בה שקים לפתוח בו את הדלת מי שאבד מפתח שלו. ב"ח. וכ"כ היש"ש פ"ד דביצה סי' ט' והביאו המ"א ס"ק י"א. וכ"כ הרדב"ז בתשו' החדשות בל' הרמב"ם ח"ב סס"י ק"ל. והביאו י"א מ"ב בהגב"י או' א' ועיין לקמן או' ס"ב:

א

נה) שם. אבל פותחת של עץ וכו' לומר לגוי לפתוח מסגר הדלת שבחדר בכלי אומנות התיר הגאון מהר"ר יצחק אחיו של הגאון הט"ז בתשו' סי' ל' דלא גזרינן שמא ישבר הכלי או שיני המנעול דלא שכיח ובפרט בעכו"ם אומן אבל הזר"א בתשו' חא"ח סי' ל"ז חלק עליו ואסר יעו"ש. מחב"ר או' א' שע"ת:

א

נו) מעשה שלא יכלו לפתוח ארון הקודש להוציא ס"ת והורה להביא עכו"ם אומן אם יוכל לפתוח בלי שבירת שום דבר. ואם האומן אומר דלא סגי בלי שבירת שני המנעול הורה להביא ס"ת מבהכ"נ אחר לכבוד הקהל. זר"א שם. מחב"ר או' ב' שע"ת. אמנם הרב המגיה בס' טל אורות דח"ן ע"א כתב שתשו' הזר"א הנ"ז דחויה היא אצל צבור יעש"ב והביאו הזכ"ל ה"ש או' מ' וכ"כ בס' בית יהודה דף ק"י במנהגי ארגי"ל או' י"ד שהורה הלכה למעשה בנאבד המפתח של היכל שיביאו עכו"ם וישבר הפותחת כיון דמקלקל אינו אלא איסור דרבנן והוי שבות דשבות ובמקום מצוה לא גזור יעו"ש. ומ"מ ודאי אם אפשר שיביאו ס"ת מבהכ"נ אחר וכגון דאיכא עירוב הוא יותר נכון:

א

נז) שם. פותחת של עץ וכו' מה שקורין בערבי פישאיר בפותחת של עץ איסור גמור הוא וקרוב להיות חייב. מהריק"ש בהגהות ועי"ש שהאריך. וכ"כ בתשובותיו ס' אהלי יעקב סי' ס"ה יעוש"ב. והב"ד ברכ"י ומחב"ר או' ג' ועיין בא"א מהגה"ק שכ' דבנשבר מפתח של מסגר של עץ שבדלת ועי"ז לא היה אפשר לצאת מהבית בש"ק והזמן היה בתכלית הקור. נראה שיש היתר לומר לעכו"ם שיסיר כל המסגר מהבית כי אין זה רק שבות דשבות כי דוקא סותר ע"מ לבנות הוא מלאכה דאו' ולומר לתינוק שיאמר לעכו"ם עדיף טפי כי אין העכו"ם עושה בזה על דעת בעה"ב רק על דעת קטן והקטן אין דעתו כלל ע"מ לבנות. ויש מקילין באמירה לאמירה וכ"ה עציהיו"ט יעו"ש. א"ח או' ה':

א

נח) שם. ומטעם זה אסור להסיר הצירים וכו' מפני שהם תקועים בחוזק וחשיב סתירה. לבוש. ועיין לעיל סי' שי"ג סעי' ה' ובדברינו לשם או' נ"ז:

א

נט) שם. ויש מתירין בזו. דהא סתירה גרועה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר. ב"י, וכתב הט"ז סקח דגם להשים הצירים שרי לדיעה זו יעו"ש. אמנם המ"א סק"י כתב דלקבוע הצירים במסמרים לכ"ע אסור (ואפי' ע"י גוי. ח"א כלל ע"ד או' ב') דהוי מתקן מנא יעו"ש. וכתב הא"ר או' י"א ואפשר דה"ה להכניס יתידות הנ"ל דאסור יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז:

א

ס) שם. ויש מתירין בזו. וכ"ה דעת הב"ח. אבל הברכ"י או' ד' כתב דסברה זו דעת יחיד וכמעט כל הפו' הפך זה ותמה על מהריק"ש שהביאה בהגהותיו יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ כותב יש מתירין דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש:

א

סא) שם. ושבירת פותחת של תיבות וכו' וה"ה דכל הכלים. מי"ט. א"ר או' י"ב:

א

סב) שם. ויש להתיר ע"י עכו"ם. וביש"ש פ"ד דביצה סי' ט' כתב דוקא בהפסד מרובה או שנחפז הרבה לצורך מצוה אבל בסכין או במחט שרי לפתוח כדאיתא במשנה עכ"ל. מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' כ"ג. וכ"ה דעת האחרונים. ועיין לעיל או נ"ד:

א

סג) שם. ויש להתיר ע"י עכו"ם. בין בשבירת פותחת בין בהסרת הצירים. ר"ז או' י"ז:

א

סד) כתב שכנה"ג על חביות קטנות שאינם מחזיקים הרבה שמביאים על דגים מחושקים עם חשוקי עץ ובפיהם יש מגופה אם מותר בשבת לפתוח אותם ע"י הסרת חשוקים או ע"י התזת המגופה ומסיק דע"י כותים מותר אפי' להסיר החשוקים אבל אם אינם רק קשורים בחבלים ואם נחתכו החבלים נפתח החבית מותר אפי' ע"י ישראל אבל הסרת החשוקים כיון דחיבור חזק הוא דומה לפותחות ואין להתיר ע"י ישראל יעו"ש. עו"ש או' י"ז. מ"א ס"ה י"ד. תו"ש או' כ"ו. ח"א כלל מ"ד או' ג':

א

סה) [סעיף ח'] חותלות של תמרים וכו' היינו כלי של כפות תמרים ועשויין כמין סלים ונותנין לתוכן תמרים רעים להתבשל. רש"י שבת קמ"ו ע"א. מ"א ס"ק י"ב. ועיין לקמן או' ס"ח:

א

סו) שם. וגרוגרות. כ"ה בגמרא שבת קמ"ו ע"א. וכ"ה ברמב"ם פ"י דין ג' ומ"ש השכנה"ג על הש"ע שכתב גרוגרות ליתא וכבר השיגו י"א בהגב"י יעו"ש:

א

סז) שם. כמו ששובר אגוזים וכו' או שובר עצם להוציא מוחו. כלבו. א"ר או' ט"ו:

א

סח) שם. כמו ששובר אגוזים וכו' משמע דוקא הני דלאו כלים גמורים דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכם אבל כלי גמור פשיטא דאסור. וכ"מ בירוש' דף יו"ד ע"ב. מ"א ס"ק י"ג. א"ר שם. תו"ש או' כ"ה. א"א או' י"ג. מחצלת שתופרים בהם פירות מסתפק שם הא"א דאפשר דלאו כלי מקרי אלא דוקא כעין סלים יעו"ש:

א

סט) שם. כמו ששובר אגוזים וכו' וכן אותם חותלות שעושין מכפות תמרים ומניחים בהם תמרים וגרוגרות בשולות כדי לשולחן למדינות אחרות מותר לחתוך ולהפקיע ביום שבת כיון שאינם כלים גמורים אלא דוקא עשויין כדי לשלוח בהם ואח"כ חותכין וזורקין אותם:

א

ע) [סעיף ט'] מותר להפקיע ולחתוך וכו' משום דפסיקא תלוש אינו אסור אלא א"כ מתקנו למדה או לעשות כלי והיתר גמור הוא לחתוך התלוש חוץ מדבר שיש בו כלי בחתיכתו אבל מקלקל פסיקת תלוש מותר לגמרי. שה"ל. ב"י סי' שי"ז. מ"א ס"ק י"ד. ומיהו לא שרי אלא לצורך שבת. תו"ש או' כ"ו:

א

עא) וכתב המרדכי פ"ב דביצה שהמבקע עצים לחתיכות גדולות לא הוי מלאכה אלא עובדא דחול. והמבקע לחתיכות קטנות הוי טוחן. מ"א שם. וכ"ה במס' שבת דף ע"ד ע"ב א"ר מנשה האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן. ופרש"י דסלית סילתי עצים דקים להבעיר אש יעו"ש:

א

עב) [סעיף יוד'] אבל לא מפקיע. פי' מתיר קליעת ט"ז סק"ט. ואפי' בלא כלי אסור. א"ר או' ט"ז:

א

עג) שם. אבל לא מפקיע. ולצורך דבר מצוה כגון ליטול אתרוג וכיוצא מותר ע"י עכו"ם דחותמות שבקרקע דרבנן דפתיחת דלת בעלמא הוא ושבות דשבות לדבר מצוה ע"י עכו"ם שרי. מש"ז או' ט':

א

עד) שם. משום סתירה. שבכל דבר המחובר לקרקע יש בו בנין וסתירה אפי' אינו בנין גמור. ר"ז או' י"ט:

א

עה) שם. שלא להסירו בשבת. אלא במו"ש ומש"ה ליכא איסורא דקשר דכל פחות מכ"ד שעות ביומו מיקרי אבל יותר מכ"ד שעות אסור. א"א סי' שי"ז או' ב' וחדושי רע"א:

א

עו) שם. שלא להסירו בשבת. שאז נקרא סתירה אע"ג שהחיבור חיבור גרוע הוא וא"כ הסתירה ג"כ סתירה גרועה היא מ"מ גבי מחובר לקרקע החמירו. לבוש.

א

עז) שם. אבל אם אינו עשוי לקיום וכו' שאינה נקרא סתירה כלל אפי' בקרקע. לבוש:

א

עח) שם. ומטעם זה וכו' שאינו עשוי לקיום. כלל אלא ע"מ להסירו בשבת ואינו נקרא סתירה כלל ואע"ג שהתנור קבוע בקרקע איכא תרתי להיתרא חיבור הדף ע"י השריקה חיבור גרוע הוא וגם אינו עשוי לקיום ולכך מותר. לבוש. ועיין לעיל סי' רנ"ט סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד:

א

עט) סעי' יא. אסור ליתן שעוה וכו' מכאן נראה לי שאותם המחמים ביו"ט ראשי נרות של שעוה באש כדי שידבקו במנורה איסור גמור הוא דהוי ממרח. וכתב בס' הזכרונות דאסור ליגע בשעוה שמא יבא למרח. כנה"ג בהגה"ט. אמנם המ"א סי' תקי"ד סק"ו כתב דכשמדבקו במנורה לא הוי מירוח דממרח תולדת דממחק ואם אינו משפשפו לא הוי מירוח אלא דאסור לדבק גזירה שמא ימרח וכדאיתא במשנה פכ"ב (דף קמ"ו ע"א) דשבת אבל מותר לטלטלו דלא גזרינן שמא ימרח דהא תנן דלא יתן עליה שעוה משמע דשרי לטלטלו עכ"ל והביאו א"ר בזה הסי או' ח"י. תו"ש או' כ"ט:

א

פ) שם. אסור ליתן שעוה וכו' והאי שעוה צ"ל דהכינו לתשמיש מאתמול דאם לא כן אסור בלאו הכי משום מוקצה דלא כלי הוא. מ"א סוף הסי' אבל הכנה גרידא לא מהני כ"א הכינו לתשמיר מה. מחה"ש ועי"ש:

א

פא) שם. אסור ליתן שעוה וכו' כתב ראב"ן סי' ש"פ דחלב ושומן דינו כשעוה. א"ר או' ח"י:

א

פב) שם. או שמן עב. ואעפ"י שאין מירוחו ניכר כ"כ מ"מ אסור כיון דשייך ביה מירוח קצת דאתי לאחלופי בשעוה. ב"י. לב"ש:

א

פג) שם. מפני שהוא ממרח. פי' אפי' אין הסתימה אלא על פני הכלי ואינו נכנס בעובי הכתלים אסור משום מירוח. עו"ש או' ך':

א

פד) שם. אבל בשאר הדברים וכו' הגה הואיל ואין היין יוצא וכו' דאם היין יוצא אפי' בדברים דלית בהו משום מירוח אסור ומשום דמחזי כמתקן מנא כיון שהיין יוצא. כן פרש"י ז"ל. עו"ש או' כ"א. וע"י עכו"ם שרי. ח"א כלל מ"א או' ו':

ב

פד) ואם נתרועע החבית הרבה וצריך תיקון מותר לקרות לנכרי אעפ"י שעי"ז יבין הנכרי ויתקן. ח"א שם:

א

פה) שם הגה. הואיל ואין היין יוצא וכו' ועיין בב"ח ובמ"מ דס"ל דאפי' אין היין יוצא אסור לסתים הנקב כשם שאסור לפתחו וכ"כ הרמב"ם פכ"ג אבל בשעוה לא מיקרי סתימה כיון שאין נותנו תוך הנקב ולהכי קאמר. טעמה משום מירוח. מ"א ס"ק ט"ו. וכ"כ א"ר או' י"ז דאף דמש"ע משמע שאם אין היין יוצא מותר אף בתוך הנקב מ"מ דעת הלבוש כמ"ש הב"י בשם המגיד דבתוך הנקב בכל ענין אסור וכ"נ דעת האחרונים ומ"מ דבר מאכל דדרך להצניעו שם מותר בהערמה אף בתוך הנקב ודלא כמשמעות הלבוש בסוף הסעיף ומיהו בשעוה ושמן אסור בכל ענין יעו"ש:

א

פו) שם. ואם היה היין יוצא וכו' ונראה שאין כל הדברים הללו אמורים אלא בסותם בדבר שאין דרך לסתום בו אבל לסתום בעץ (כגון בברזא. תו"ש) כמו שהוא דרך לסתום בין שהיין יוצא בין שאין היין יוצא מותר. בד"ה. והביאו מ"א שם. א"ר שם. תו"ש או' כ"ח ומיהו העו"ש או' כ"א כתב על דברי בד"ה הנ"ז דצ"ע למעשה כי לכאורה נראה דסתימת העץ הוא בנין גמור ואסור אפי' בכלים עכ"ל ונראה דנראין דבריו דוקא אם מניחו שם לקיום לא כן אם הוא מוכן לכך להסיר בעת שרוצה יין ולחזור ולסתום אחר שלקח היין שאין מניחו שם לקיום אלא להסיר ולהניח תמיד בכל עת שירצה זה לא נקרא בנין כ"א כמו כיסוי כלי שמותר להסיר ולחזור ולהניח. וכ"נ דעת האחרונים הנ"ז שהביאו דברי הבד"ה ולא חלקו עליו. ועיין ר"ז או' ך' שכתב דאפי' אינו עשוי לפתחו ולסתמו תדיר אלא לעתים רחוקות שרי מפני שאין נראה כמתקן כלי בסתימה זו כיון שדרך הוא לעולם לסתמו בעץ זה יעו"ש:

א

פז) ואם חבית מחזיק מ' סאה אפשר דאסור לסתום אפי' בעץ שדרך לסתום בו. דהוה בונה. מש"ז או' יו"ד. ונראה דה"ד אם אינו עשוי להסירו בשבת אבל אם עשוי להסירו בשבת גם בכה"ג שרי כמ"ש סעי' יו"ד:

א

פח) שם. ואם הוא ת"ח מותר וכו' משום דהערמה בדרבנן היא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה. גמ' ואף דהאידנא אין לנו ת"ח כמ"ש ב"י סי' של"ט מ"מ בדין זה שרי הואיל והרמב"ם ס"ל דהערמה זו מותר לכל אדם מ"א ס"ק ט"ז ח"מ או' ט' א"ר או' י"ט ועי"ש שתירץ תמיהת מי"ט על הש"ע יעו"ש. א"א או' ט"ז. וכ"כ האחרונים:

א

טפ) שם. ואם הוא ת"ח מותר וכו' ופשוט דבשעוה דאם מרח חייב חטאת או בשמן דגזרינן אטו שעוה אפי' לת"ח אסור להערים אפי' בהנחה בעלמא. מ"א שם. תו"ש או כ"ט. וכ"כ האחרונים. ועיין לעיל או' ף':

א

צ) [סעיף יב'] סכין שהוא תחוב בכותל וכו' משום דאם הוא תקוע מעט בחוזק כמעט פסיק רישיה הוא שלא יוסיף בנקב והו"ל קודח כל שהוא דחייב משום בונה. ב"י בשם תה"ד ועיין לעיל או' י"ד:

א

צא) שם. סכין שהוא תחוב בכותל וכו' ואם הוא תקוע בחבית גדולה או בשאר כלים גדולים שמחזיקין מ' סאה שיש בהם בנין וסתירה הרי דינו כתקוע בכותל. ר"ז או' ה':

א

צב) שם. בכותל של עץ וכו' נקט של עץ דבכותל של לבנים מצוי כמה פעמים שאין שורותיהם מדובקים זה לזה ואז מותר להוציא אפי' לא דצה ושלפה מבע"י. מ"ב או' ר"א. ועיין לקמן או' צ"ד:

א

צג) שם הגה. ואם דצה ושלפה מבע"י וכו' פעם אחת תו לא הוי פסיק רישיה. תו"ש או' ל"א. ר"ז או' ד' ועיין לקמן או' צ"ו:

א

צד) שם בהגה. ואם דצה ושלפה וכו' וה"ה בכותל שבקרקע נמי שרי היכא דדצה ושלפה מבע"י כיון דליכא פסיק רישיה והכי נקטינן. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י או' ט':

א

צה) רחיים של יד לטלטל ביה"ש אבן העליון מעל גבי הברזל התחוב בו גם שדצה ושלפה כ"פ מבע"י נראה שיש בזה מלאכה דאורייתא כיון שהוא מהודק וגרע מכוס של פרקים שאינו רפוי. כ"כ בא"א מהגה"ק. א"ח או' ט' ועיין לעיל סי' שי"ג סעי' ו':

א

צו) שם בהגה. אפי' בכותל שרי. להוציאה ואף להחזירה בכותל דכיון דכבר נעץ הסכין בכותל והוציאו מבע"י והדר נעצו כבר הורחב מקום מושבו ותו לא הוי פסיק רישיה. רש"י שבת ן' ע"ב. אבל אם לא חזר ונעצו מבע"י נראה דאסור לתחוב אותו בכותל דעדיין לא נתרחב במה שהוציאו פעם אחת מן הכותל. מ"ב או' נ"ג:

א

מ"א סק"א והר"ן פליג על רש"י. דרש"י בשבת קמ"ו פי' טעמא דהאי דינא דדיבק שברים בזפת דמותר לשוברה הוא משום מקלקל אע"ג דמקלקל אסור מדרבנן התירו לצורך שבת ולדבריו גם בכלי גדולה שרי דאע"ג דהוי כאוהל מ"מ הא סותר אינו חייב אלא ע"מ לבנות דאז לא הוי מקלקל ולכן כ' המג"א דהר"ן ותוס' והרא"ש חולקין על רש"י דלא התירו לצורך שבת איסורא דמקלקל והכא שרי משום דאינו סתירה גמורה וסתירה כזו מותר בכלי' מש"ה בגדולה דהוי כאוהל אסור ואח"כ סיים המג"א דבנין גמור שייך אף בכלי קטן להסביר הטעם דבשלימה אסור לשברה וכמו שכתבתי אות א' ובדפוסים חדשים הוגה בדברי המג"א באלו ואין צורך:

ב

סק"ב עם הדפנות. דהכי איתא בכלים פרק י"ח והטעם דאע"ג דחלל לא מחזיק מ' סאה מ"מ כיון שיש עם הדפנות שיעור מ' סאה נחשב' כאוהל:

ג

שם בלא עובי הלבזבזים הוא כמו זר ושבכה אצל שפתה:

ד

(ש"ע ס"א) שאינו בנין ממש אבל בנין יסתירה גמורה שייך גם בכלים ולכן דוקא בדיבק שבריה בזפת יכול לשברה דאין זה סתירה גמורה אבל בשלימה הוי סתירה גמורה:

ה

שם שאינו עושה כלי. ר"ל שאינו עושה נקב לפתח אלא שוברה. ואח"כ כ' רבותא טפי ואפילו נקב בעלמא כו' ר"ל שאינו מתכוין לפתח דאית ביה תרתי לטיבותא שאינו שובר כלל. וגם שאינו פתח מ"מ אסו' דחיישינן שמא יתכוין לעשות פתח אבל בדיבוק שבריה בזפת לא חיישינן להא מטעם שכ' המג"א סק"ג:

ו

(ט"ז סק"ב) דאפילו בפסיק רישיה מותר ר"ל דלא כדעת הת"ד שהגיה רמ"א ודוקא שהוציאו וכו':

ז

שם אם להרחיבו דרצונו לומר אם נתכוין להרחיבו אסור משמע דאם אינו מכוין אע"פ שודאי מרחיבו שרי:

ח

סק"ג בין בבנין. צ"ע דבהא נשאר קושית הכ"מ דהא בבנין חייב משום בונה ועיין באחרונים שהאריכו בזה:

ט

סק"ד לא ידענא מה חידש רמ"א דלשון אם להרחיבו מבואר שמתכוין (ויותר נראה דבל' המחבר יש חיסור לשון וצ"ל אם בא להרחיבו כלשון הטור ולכן אתי שפיר טפי קושית המג"א וקל להבין) וכן מבואר מדסיים המחבר דהרי אינו מתכוין להוסיף:

י

סק"ה שלא יזיז עפר ממקומו. הט"ז הגיה כאן הרבה והמג"א אינו מגיה אלא מוחק שני תיבות ומשום מוקצה שכ' בתה"ד אלא ר"ל שלא יזיז עפר ועי"ז יתרחב הגומא:

יא

שם וא"צ לעפרה. הט"ז הגיה גם בזה הרבה ולדידיה חזר התה"ד מדבריו הראשונים וכמו שכתבתי באות ט' והמג"א לא הגיה כלום אלא דר"ל כיון דא"צ כלל לעפר חייב מדאוריי' ולכן אסור בי' פסיק רישיה:

יב

שם דעושה פתח לחבית. מפרש המג"א דהתה"ד מיירי בחבית גדולה ארבעים סאה והוי כבנין והוי קודח דאסור מדאורייתא דאילו פתח בחבית קטנה אינה רק דרבנן כמ"ש המג"א סכ"ג בשם רמב"ם אלא דמיירי התה"ד מחבי' גדולה כמו שפי' הב"י הובא בט"ז:

יג

שם ממילא קא הוין דתנן וכו'. דין זה הובא במג"א סי' שי"א סקכ"א דאין אסור אלא בשדה ע"ש:

יד

שם בט"ז בההוא דעשיית נקב כמש"ל. היינו בסק"א דאין איסור נקב מן התורה אלא בלול:

טו

שם שאלה קודם שנתמלאה ר"ל אפילו קודם שנתמלאה:

טז

שם סכין דביני אורבי שנועצין סכין בין שורות הלבנים שבבנין להשתמר:

יז

שם דר"י פי' פרק כירה כצ"ל. היינו ר"י בתו' פרק כירה דף מ"ד שהביא הט"ז בריש דבריו:

יח

שם מודה דאי הוי פסיק רישיה. וחזר בו הת"ה עכשיו ממה שהביא תחלה בשם תשו' מהר"ם במרדכי אלא דאף מדרבנן אסור פסיק רישיה:

יט

שם כמו בתקוע בכותל כדפרשתי לעיל כצ"ל:

כ

שם והנלע"ד לפרש דברי הת"ה בפשיטות כצ"ל:

כא

במג"א סק"ה שרי לתחוב בו כוש כבר כ' המג"א דין זה בסי' שי"א סקכ"א בשם תוספות דמותר לתחוב בו כוש אע"ג דבה"ג ודאי נעשה גומא והוי פ"ר ואפ"ה שרי ומוכח מכל זה דלא כתה"ד:

כב

שם טעמ' דמקלקל. בא לסתור טעמו של תה"ד שאוסר פ"ר דגומא כיון דא"צ לעפרה הוי הגומא אסור דאורייתא וסתר זאת משני טעמים חדא מדאמרינן דף ע"ג החופר גומא וא"צ אלא לעפרא פטור ואפי' לר' יהודה דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה הני מילי מתקן אבל האי מקלקל ביתו בעשיית הגומא. וא"כ חזינן דלר"י דגם בא"צ אלא לעפרא חייב מדאורייתא ואפ"ה אם הוא מקלקל פטור וה"ה לדידן דקי"ל כר"ש אע"ג דא"צ לעפרא דאיכא איסור דאורייתא מ"מ הרי מקלקל הוא וליתביה רק איסור דרבנן ושרי אפי' פ"ר שנית דא"צ לעפרא כ"ש דפטור דהוי מלאכה שאצ"ל ואיסור דאורייתא ליכא אלא כשצריך לגוף הגומא משא"כ זה שא"צ לא לגומא ולא לעפרא:

כג

שם ודברי התוספות וכו'. צ"ע דכתבו שם דא"צ אלא לעפרא ליכא איסור דאורייתא לר"ש וזה צ"ע דהא אפי' לר"י ליכא איסור תורה כדברי הש"ס הנ"ל משום דמקלקל ביתו ואפשר דהתוספות מיירי בשדה:

כד

שם שאינו מתכוין ומקלקל הוא. ואע"ג ששני סתירות שסתר המג"א דברי תה"ד הוא דכיון דהוי דרבנן הוי פ"ר דרבנן ושרי לתה"ד וכמו שביארתי אות מ"א וא"כ הא המג"א בסמוך פליג אתה"ד ואוסר פ"ר בדרבנן וא"כ קשה למה מתיר כאן ונ"ל דמתיר משום כל הני צירופים דהוי מלאכה שא"צ לגופה וגם מקלקל ולא ניחא ליה וגם חופר כלאחר יד מש"ה שרי ביה פ"ר אבל פ"ר בדרבנן ואינו מקלקל וניחא ליה בהא פליג בסמוך אתה"ד:

כה

ש"ע ס"ה שלא היה בו מעולם. ר"ל אפ"ה לא הוי מתקן כלי שהרי הוא מיוחד ומתוקן לכך ואינו עושה בו מעשה חדש:

כו

מ'"א סק"ו מתקני' כלי העשוי כבר ר"ל כגון כאן שמתקן החבית בעלה של הדם שיהיה לה למרזב מש"ה מיקרי כאן תיקון כלי אבל התם דמיירי שעוש' כלי בתחלה והא לאו אורחיה מש"ה שרי:

כז

ט"ז סק"ד ולא יקבנה מצידה אגופה דחביות כצ"ל:

כח

שם פירש"י דהוא אינו עושה כן כצ"ל:

כט

ש"ע ס"ו דלאו לפתח מכוין. הכי קאמר רשב"ג דבה"ג אינו מכוין אלא לעין יפה להרנ"יב מוצא היין שיצא יין הרבה ומ"ש אבל לנקבה וכו' משום דנקב מכוין לפתח ומ"ש אפילו ברומח וכו'. בגמרא בעי' מיניה דרב ששת ואסר ופריך מרשב"ג ומשני התם ודאי לעין יפה מכוין אבל ברומח לפתח מכוין כמו בסתם נקב שעושה במקדח דאי לעין יפה מכוין הו"ל להתיז ראש החביות בסייף או ליטול כל המגופה מש"ה חמור רומח מסייף:

ל

ט"ז סק"ה למברז בורטיא לתחוב בו רומח לנקבה:

לא

שם אבל מאן דפסק כרב הונא וממיל' דלדברי הב"י הללו נסתר ראיית התו' למאי דקי"ל כרב הונא ונוכל לומר שלא מתיר רשב"ג אלא במגופה:

לב

שם דודאי קי"ל בכ"מ. כלל כוונתו דרב ששת לא הכניס עצמו להכריע בפלוגתא דר"ה ור"ח מידי אלא דבעי' מיניה היכא כאסור בנקב במקדח אי מותר ברומח דשמא רומח דמי לסייף והשיב דרומח אסור כמו נקב והיינו לר"ה כדאית לי' ולר"ח כדאית ליה. וממילא שפיר הוכיחו התוספ' דכי שרינן סייף משום עין יפה אין שום סברא לחלק בין מגופ' לחבי' עצמה דאי יש סברא לחלק מאי פריך לרב ששת והוצרך לתרץ דרומח חמור מסייף דלמא רומח כסייף אפ"ה אסר רב ששת משום דבחבית מיירי ורשב"ג מיירי דוקא במגופה אפ"ה דכל עין יפה שרי גם בחבית עצמו מש"ה פריך שפיר על רב ששת ואחרי שהציעו הצעה זו דרב ששת אינו מכריע כלום וכמ"ש סיים דלפ"ז אין ראיה ממ"ש התוספות ועוד דבמגופה שרי וכו' דכוונתם דהל"ל הניח'. כיון דרב ששת אינו מכריע אלא הודיע דרומח אסור כמו נקב לר"ה כדאית ליה ולר"ח כדאית ליה א"כ הל"ל הניחא וק"ל:

לג

מ"א סק"ח והכא כיון. כיון שאינו חיבור לחבית ולכן עתה שאינה עשויה רק להוציא לחוד ליכא ביה איסורא כלל:

לד

ט"ז סק"ה לומר הניח' לרב הונא. פשוט דט"ס הוא וצ"ל הניחא לרב חסדא דלדידיה אפי' נקב שרי במגופה א"כ כי אמר רב ששת דרומח אסור כמו בקב ע"כ מיירי בחבית א"ש משום דרשב"ג מיירי במגופה אלא לרב הונא דלדידיה נקב אסור גם במגופה א"כ כי קאמר ר"ש דרומח אסור כנקב היינו גם במגופה קשיא מדרשב"ג והרב בעל חמד משה שגם הרבה מאד והשיג על הט"ז:

לה

שם דאימא לך דלא אתי' שם. ר"ל דלמא הש"ס פריך אליבא דרב הוא כיון דרב ששת אין מכריע בין ר"ה לר"ת אלא אומר דרומת כנקב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה א"כ פריך אליבא דר"ה אע"כ דהוכחתם הוא מדלא קאמר הניחא:

לו

סק"ו במגופה דוקא כמ"ש. ר"ת כמו שיתבאר כי כך הוא בב"י וע"ז כתב הט"ז דלא מצא שם בביאור דין זה וע"כ שנתכוין על מה שהעתיק פירש"י כו' והם דברי רש"י שהעתיק הט"ז בריש סק"ד:

לז

שם ולא היה לו לומר אלא אבל למעלה כצ"ל:

לח

ש"ע ס"ז חותמות שבכלים הוא לשון סגירה. כלומר שכיסוי הכלי' סגורים בקשרי חבלים:

לט

שם או להתיר קליעתו. ולא מיקרי סותר משו' דלאו סתירה גמורה הוא זו ואינו אסור בכלים משא"כ בפותחת הוי שבירתו סתירה גמורה:

מ

מ"א סק"ט דלאו קשר של קיימא הוא. שהרי להתיר תמיד הוא עשוי:

מא

מ"א סק"י כגון המכניס עץ. ולכן הוי בונה וכן כשסותרו שנתבטל מתורת כלי מיקרי סתירה:

מב

שם אסור לקבוע. חולק אט"ז סק"ט:

מג

ט"ז סק"ה ולא הבנתי. הוא ענין בפ"ע וס"ד להט"ז דמה שכ' הש"ע ויש מתירים בזו קאי גם אשבות פותחת משום דדמי לצירים כדמשמע מל' מטע' זו שכ' המחבר:

מד

שם לשבירת פותחת קשה. ונימא דשבירה הוי טפי סתירה מהסרת צירים וכשכ' הש"ע ויש מתירים בזו היינו רק בצירי' א"כ כבר סתם בפותחת לאיסור וכך מפרש מג"א סק"י דברי הש"ע:

מה

מ"א סקי"ד מתקנו למדה. שפוסקי בקצבה כדי שיהיה ראוי למדוד בו אמה או יותר וע"ז הוי כעושה כלי וכן אם ע"י הפסיקה נעשה כלי בענין אחר לא למדה אבל זה שמפקיע קשר השפוד אינו אלא קלקול:

מו

שם למ"ד יש בנין בכלי' שרי. היינו מ"ד דביצה שאוסר לחתוך חותמות שבכלים דסעיף ז' וס"ל דאפי' בנין וסתירה שאינו גמור אסור בכלי':

מז

שם לחבר שברים. ר"ל כההי' דסעיף א' לדיבק שברים בזפת דמתירין הם משום דאינו סתירה גמורה והוא ג"כ אסור למ"ד יש בנין בכלים:

מח

שם להסיר החשוקים. ואע"ג דהמרדכי לא קאמר אלא למ"ד יש בנין בכלים ואנן קי"ל דאין בנין בכלים מש"ה בסעיף א' שרי היינו דוקא בדיבק שבריה בזפת דאז אין זה סתירה גמורה משא"כ בהא כיון דאורחא לדבק בחשוקים (רייפ"ן) הוי סתירה גמורה כשחתכו או מסירו והא דהוצרך המג"א להביא ראיה ממרדכי היינו דלא תימ' דכל כלי המחובר מחתיכות לא מיקרי סתיר' כשמפרידן ומה שכתב בש"ע סעיף א' דשלימה אסור לשוברה היינו של חרס שהכל אחד בלי חיבור מש"ה מביא ראיה ממרדכי שכתב שאינו כלי שאינו קשור לחבר שברים וכ' חזינן דע"י קישור השברים מיקרי כלי וכשסותר הוי סתירה א"כ גבי זפת הוי סתירה שאינו גמורה אבל בחשוקים הוי סתירה גמורה אפי' לדידן דאין בנין בכלים וק"ל:

מט

ש"ע סעיף י"א שמן עב. אף על גב דאין מירוח בשמן אסור דגזרינן אטו שעוה. ודוקא שמן עב כיון דשייך ביה קצת מירוח אתי לאחלופי:

נ

ט"ז סק"י דרך הערמה לצורבא מרבנן כצ"ל:

נא

שם ולא צריך הוכחה לזה. ר"ל דהב"י אמר דכעת שהיין יוצא יש הוכחה דמתקן הוא מש"ה מיחזי כמתקן ע"ז אמר הט"ז דהוא תיקון אפי' בלי שום הוכחה:

נב

שם לענין העברה. עיין דין זה בסי' שנ"ט במג"א ס"ק י"ג:

נג

שם שמכניס תוך הנקב. דבה"ג הוי בונה אבל מניח על גבו אין זה בנין ולית ביה אסור אלא בשעוה ושמן משום מירוח:

נד

שם דברי הטור דאסר. ר"ל דבטור אין צריך לפרש בדברי הה"מ דתוך הנקב הוי בינה אלא אין בו רק גזיר' שמא ימרח אא"כ מבחוץ:

נה

שם דדרך הוא לתקן. כוונתו דהטור שהזכיר ברישא שעוה או שמן ולא הזכיר שהיין יוצא ובסיפא הזכיר אם יין יוצא אסור ליתן בו שום דבר לסותמו אא"כ בהערמה לצורבא מרבנן ע"ש אורחא דמלתא נקט דכשאין יין בחבית דרכו למרח בשעוה מבחוץ ומצוי לעשות איסור דאורייתא מש"ה אין היתר אפילו לצורבא מרבנן אבל כשיין יוצא אורחא להכניס איזה דבר תוך הנקב ולא למרח בשעוה מש"ה הגזירה דשעו' הוא גזירה רחוקה מש"ה מות' לצורבא מרבנן:

א

שאינה מחזקת. דאלו מחזקת מ' סאה ה"ל כאהל וכ"פ הר"ן פכ"ב ורש"י ותו' בעירובין פ"ג ואפי' אינו בנין גמור אסור ובבנין גמור שייך אפי' בכלי קטן והר"ן פליג על רש"י דס"ל דהטע' משום מקלקל וכ"ד התו' והרא"ש דוק ותשכח דלא כע"ש שכפל ושנה ושילש ולא דק בעירובין דף ל"ד ע"ש:

ב

מ' סאה. היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עם הדפנות בלא עובי הלבזבזים והרגלים וכ"פ הרמב"ם:

ג

בזפ' יכול כו'. דמחמת גריעות' לא חייס עליה וליכא למיחש שמא יתכוין לעשות כלי (תוס' ורא"ש): כתב הרמב"ם פכ"ג העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוצי' כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האור ולהוצי' ההבל חייב משום מכה בפטיש לפיכך גזרו על כל נקב אפי' עשוי להכניס או להוצי' בלבד שמא יבא לעשות נקב שחייבין עליו והקשה הכ"מ בפ"י דהא כת' דחייב משום בונ' ול"נ דהכא מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע ולית בה בנין וכתב עוד העושה נקב כ"ש בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים חייב משום מכה בפטיש והוא שיהא עשוי להכניס ולהוציא, העושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה (רשד"מ ס"ה):

ד

שיתכוין לכך. לא ידענ' מה חידש רמ"א:

ה

ודוק' שהוציאו ג"כ כו'. ז"ל ת"ה אמנם נראה דסכין התקוע בחבית איירי שהוציאו והכניסוהו בחול ולאו פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב מדמייתי ראיה מסכינא דביני אורבי דצה ושלפה וכו' וההיא ע"כ לאו פסיק רישיה הוא שירחיב בגומ' דר"י פי' פ' כירה דלהכי בעינן דצה ושלפה שלא יזיז עפר ממקומו ומשום מוקצ' ומ"מ ע"כ מודה הוא דאי הוי פסיק רישיה להרחיב הגומא אסור דעושה גומ' וא"צ לעפר' חייב מדאורייתא משום בנין כדאי' פ"ק דביצה עכ"ל, הנה מבואר דהת"ה ס"ל ג"כ דהתיובת' קאי אשמואל דהא מייתי דברי התו' והם כתבו כך בהדי' ומשמע דס"ל פשוט להת"ה דאף לפי המסקנא דאתותב שמואל מ"מ מיירי בענין דלא הוי פסיק רישי' דעושה גומא דפסיק רישיה כ"ע מודו דאסו' והא מלאכה דאוריית' היא דדוק' כשחופר גומא וצריך לעפרא הוי דרבנן אבל כשא"צ לעפרא הוי דאוריית' ופסיק רישי' בדאוריית' אסור לכ"ע אלא ע"כ מיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה כלל וא"כ ההיא דחבית נמי מיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה כלל דמלאכה דאוריית' הוא דעוש' פתח לחבית אבל פסיק רישיה במלאכה דרבנן ס"ל להת"ה דמותר ומביא ראיה ממרדכי פ' הזורק דמתיר לשפוך מים אף על פי שיורד לכרמלית כיון דאינו מתכוין שיצאו לחוץ ואף על גב דפסיק רישיה הוא ע"ש (ע' ברכות דכ"ד ע"ב בתוס' וסי' תנ"ח סי"ב וע' בתו' פסחים דף מ"ז): ולי צ"ע על הגאון דאמרי' דף קי"ג עמודים התחובים בארץ אסור להוציאן מ"ט אילימ' משום דעביד גומות ממילא קא הוין דתנן הטומן לפת וכו' והתם בודאי פסיק רישיה הוא דעביד גומות ואפ"ה שרי וכ"כ התוס' דאפי' אין מקצת עליו מגולין שרי לתחוב בו כו' ע"ש דף נ"א וטעמא דמקלקל היא כדאי' דף ע"ג ופטור אפי' לר"י ודברי התוס' דף צ"ט בד"ה מפני שמזיז וכו' צ"ע ע"ש ואפשר דמיירי במתקן כגון בשדה כמ"ש המ"מ ספ"א וע"ק מ"ש בחופר גומ' וא"צ לעפר' חייב דזה אינו אלא בצריך לגומא אבל בשאינו צריך כלל לא לגומא ולא לעפר פשיטא דפטור דהוי מלאכה שא"צ לגופה ודבר שאין מתכוין ומקלקל וגם חופר כלאחר יד הוא כדאי' דף מ"ו ברש"י דחופר דחייב היינו במר' וקרדום ע"ש לכן נ"ל דמדינא אין כאן איסור אפי' בכותל ובחבית גדולה כיון דדבר שאין מתכוין ומקלקל הוא אלא שהת"ה נדחק לקיים המנהג שנהגו כמ"ש הוא בעצמו ע"ש וכ"כ מהרי"ו סי' ק"ל דנהגו בו איסור להוציא דנר' כעושה נקב בכותל עכ"ל גם מ"ש להתיר פסיק רישיה במילי דרבנן וכ"כ סי' ס"ו צ"ע דבסימן שי"ו ס"ד אית' בהדי' דאסור ותלמוד ערוך הוא וכ"כ התוס' בשבת דף ק"ג סוף ד"ה לא צריכ' ע"ש וכ"מ סימן של"ז ס"א וסס"ב ע"ש, ואף שהתוס' פסחים דף כ"ה כתבו דשרי ע"ש היינו בדרך אין לו' אבל לפי האמת אסור וכ"מ סי' רע"ז ס"א וס"ג ואף שהרא"ש בפסחים כ' דפסיק רישיה אסור בכל מידי דאוריי' נ"ל דנקטה משום שאר איסורים ע"ש אבל לכ"ע פסיק רישיה אפי' במילי דרבנן אסור ומ"ש ראיה מהמרדכי אינה ראיה דהתם אי לא עביד מידי ואפי' יוצאין לר"ה ליכא איסור' כמ"ש סי' שנ"ז אלא דרבנן גזרו בר"ה ובכרמלית לא גזרו שכשאינו מתכוין להוציאה דכיון שאינו מתכוין לא אתי להוציאה להדיא ע"ש עמ"ש ססי' רנ"ג דבאמירה לעכו"ם בפסיק רישיה יש להתיר ודוק בדברי כי קצרתי:

ו

שמא יקטום. ואף על גב דאוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי כמ"ש סימן שכ"ב ס"ד י"ל שדרך הוא שאפי' באוכלי בהמה מתקנים כלי העשוי כבר ולכן אסור אבל אין עושין ממנו כלי בתחלה, ר"ן:

ז

ראש החבית. משמע אפי' להתיז גוף החבית עם המגופה שרי כ"כ התוס' דף מ"ח ומיירי שדיבק שברים בזפת כמ"ש ס"א (ש"ג) אבל הטור כתב מותר להתיז ראש המגופה וזה אפי' בחבית שלימה שרי דאינה חיבור:

ח

למעלה מותר. אף על גב דבחבית אסור כמ"ש ס"א מגופה שאני מן החבית דאפי' אם היה עשוי הנקב שבמגופה להכניס ולהוציא לא מחייב והכא כיון שאינו עשוי להכניס ולהוציא שרי [תו' שם] וא"כ אפי' בחבית שלימה שרי:

ט

יכול להתירו. דלאו קשר של קיימא הוא:

י

ויש מתירין. דהא סתירה גרועה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר וצ"ע דבסימן שי"ג ס"ט כתב התוקע עץ וכו' חייב משום בונה וא"כ כשסותרו הוי סותר, וי"ל דהתם מיירי כגון שעושה כלי כגון המכניס עץ בתוך הקרדום אבל הכא בלי צירי' נמי הוי כלי ועמ"ש שם ס"ה ונ"ל דלכ"ע אסור לקבוע הצירים במסמרים דמתקן מנא אבל זה מקלקל הוא:

יא

ע"י עכו"ם. וביש"ש פ"ד דביצה ס"ט כ' דוקא בהפסד מרובה או שנחפז הרבה לצורך מצוה אבל בסכין או במחט שרי לפתוח כדאי' במשנה עכ"ל:

יב

חותלו'. כלים של כפות תמרים עשוים כמין סלים:

יג

ששובר אגוזים. משמע דוקא הני דלאו כלים גמורים דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכם אבל כלי גמור פשיטא דאסור כ"מ בירושלמי דף י' ע"ב:

יד

מותר להפקיע ולחתוך. דפסיקת תלוש אינו אסור אלא מתקנו למדה או לעשות כלי והיתר גמור הוא לחתוך התלוש חוץ מדבר שיש בו כלי בחתיכתו אבל מקלקל בפסיקת תלוש מותר לגמרי [ש"ל] ואפי' למ"ד יש בנין בכלים שרי שהרי אינו כלי שאינו קשור לחבר שברים זה בזה ול"ד להיכא שהוא קשור הכסוי בכלים [מרדכי פ"ב דביצה] ומשמע מזה דהני בחביות קטנות של מרקח' אסור להסיר החשוקים שהרי עשוים לחבר שברים זה בזה ועס"א וכתב ע"ש בשם כ"ג מה"ב דיש להתיר ע"י עכו"ם ובקישור חבלים אפי' ע"י ישראל מותר עכ"ל וכתב עוד שם המרדכי שהמבקע עצים לחתיכות גדולות לא הוי מלאכה אלא עובדא דחול והמבקע לחתיכות קטנות הוי טוחן וכ"מ בתו' ור"ן עסי' תק"א: בתוספתא פ"ט קורע אדם את העור מע"פ חבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוקי ואין פותחין לפסין סתומות ורשב"ג מתיר ועפ"ד דביצה:

טו

היין יוצא כו'. דמיחזי כמתקן [ב"י] ונראה דוקא בדבר שאין דרך לסתום אבל מותר לסתום בעץ כמו שהוא דרך לסתום בו [בד"ה] ועבב"ח ובמ"מ דס"ל דאפי' אין היין יוצא אסור לסתום הנקב כשם שאסור לפתחו וכ"כ הרמב"ם אבל בשעוה לא מיקרי סתימא כיון שאין נותנו תוך הנקב ולהכי קאמר טעמא משום מירוח:

טז

ת"ח מותר. נ"ל דאף דהאידנא דאין לנו ת"ח וכמו שכתב בססי' של"ח מ"מ בדין זה שרי הואיל והרמב"ם סביר' ליה דהערמה זו מותר לכל אדם ופשוט בשעוה דאם מרח חייב חטאת או בשמן דגזרי' אטו שעוה אפי' לת"ח אסור להערים אפי' בהנחה בעלמא והאי שעוה צ"ל דהכינו לתשמיש מאתמול דאל"כ אסור בלא"ה משום מוקצ' דלאו כלי הוא:

א

(א) שאינו בנין ממש – אבל בנין גמור וסתירה גמורה שייך גם בכלים ולכן דוקא בדיבק שבריה בזפת יכול לשברה דאין זה סתירה גמורה אבל אם היתה שלמה הוי סתירה גמורה ואסור אפילו בכלי קטן וכתבו האחרונים לקמן בס"ט דהני חביות קטנות של מרקחת אסור להסיר החשוקים [שקורין רייפין] כדי ליקח מה שבתוכה ולא דמי לחבית שמדובקת שבריה בזפת דהתם דרכה מתחלה לעשות כן והוי ככלי שלמה אך ע"י א"י בודאי יש להתיר וכדלקמיה בס"ז ובקשור ע"י חבלים אפילו ע"י ישראל יש להתיר:

ב

(ב) שאינה מחזקת – דאלו היא מחזקת מ' סאה הו"ל כאהל ואית ביה משום בנין וסתירה אפילו בנין וסתירה כל דהו:

ג

(ג) ארבעים סאה – היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עם עובי הדפנות בלא עובי הלבזבזים [הוא כמו זר סובב אצל שפתה] והרגלים [מ"א בשם הרמב"ם]:

ד

(ד) יכול לשברה – עיין בפמ"ג שמצדד דהיתר השבירה הוא אפילו שלא במקום שמדובק בזפת:

ה

(ה) לנקבה נקב יפה – וה"ה אם מתיז ראשה מלמעלה ומכוין ליפות השבירה שתשאר עוד כלי:

ו

(ו) מתקן מנא – עיין בט"ז דמשמע דאפילו אם הנקב הוא נקב קטן שאינו עשוי להכניס ולהוציא ג"כ אסור עכ"פ מדרבנן אפילו בחבית כזו שהיא רעועה ואם הוא נקב גדול שעשוי להכניס ולהוציא יש בו איסור תורה וכן משמע בביאור הגר"א:

ז

(ז) אסור לשברה וכו' – מטעם סתירה ואף דבעלמא קי"ל דסותר אינו חייב אלא כשהוא ע"מ לבנות דאל"ה מקלקל הוא מדרבנן מיהו אסור ובביאור הגר"א הסכים להפוסקים דס"ל דאין סתירה בכלים אפילו כשעושה שבירה בכלי שלמה אם לא כשעושה אותה כלי ע"י השבירה דאז חייב עכ"פ לכו"ע משום מכה בפטיש:

ח

(ח) שאינו עושה כלי – ר"ל שאינו עושה נקב לפתח אלא שוברה ואח"כ כתב רבותא טפי דאפילו נקב בעלמא ר"ל נקב שאינו יפה לפתח דאית ביה תרתי לטיבותא שאינו שובר החבית וגם שאינו פתח אפ"ה אסורה. כתב הרמב"ם פכ"ג העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל חייב משום מכה בפטיש [הוא שם הכולל לכל גמר מלאכה שהוא תולדת אב מלאכה זו שהאומן מכה בפטיש על הכלי בשעת גמרה להשוות עקמימותו] לפיכך גזרו על כל נקב אפילו עשוי להוציא או להכניס בלבד שמא יבוא לעשות נקב שחייבין עליו ועיין במ"א שביאר דאפילו הוא לול שאינו מחובר לקרקע דלית ביה משום בונה על עשיית הנקב אפ"ה חייב משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכת הלול וכתב עוד בפרק יו"ד כל העושה דבר שהוא גמר מלאכה ה"ז תולדת מכה בפטיש וחייב. העושה נקב כל שהוא בין בעץ בין במתכות בין בבנין בין בכלים ה"ז תולדת מכה בפטיש וחייב וכל פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו עכ"ד. איתא בגמרא דאם תקע מסמר בכותל [לתלות עליו] חייב משום מכה בפטיש. העושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה [אחרונים]:

ט

(ט) אם להרחיבו אסור – היינו אפילו אם אין מרחיבו כ"כ שיהיה עשוי להכניס ולהוציא על ידו אפ"ה אסור עכ"פ מדרבנן [גמרא]:

י

(י) ובלבד שיתכוין – בא לבאר בזה רק דעת המחבר דדוקא כשמתכוין להרחיב אבל אם אינו מתכוין אע"ג דהוי פסיק רישא שיתרחב ע"י פעולתו שרי וכמו שסיים המחבר בעצמו אח"כ אבל דעת הרמ"א גופא אח"כ בהג"ה דאפילו אם אינו מכוין להרחיב אסור אם הוא פסיק רישא והיה לו לכתוב זה שם בשם י"א אך שרצה לסתום כן להלכה ועיין מה שכתבנו שם:

יא

(יא) תקוע – היינו שהיה תקוע בחוזק וע"י הוצאתו והכנסתו פסיק רישא הוא שיתרחב הנקב אפ"ה כיון דעיקר איסורו הוא רק מדרבנן ס"ל דשרי כיון שאינו מתכוין לזה ודעת הרמ"א לחלוק עליו דדוקא כשהוציאו פעם אחת מבעוד יום דעי"ז נתרחב קצת דתו לא הוי פסיק רישא אבל בלא"ה אסור דפסיק רישא הוא דאף דהוא פתח שאין עשוי להכניס ולהוציא דאיסורו הוא רק מדרבנן וכנ"ל ס"ל דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן ועיין לקמן בסי"ב דבכותל שהוא מחובר גם המחבר מודה דאסור להוציא הסכין שהיה תקוע בו מערב שבת [וה"ה בחבית שמחזקת ארבעים סאה דיוצא ג"כ משם כלי דהוי כאהל] דשם במתכוין להרחיב הנקב חייב משום קודח דהוי תולדה דבונה ולכן אפילו אם אינו מכוין עכ"פ פסיק רישא הוא. והנה לענין עיקר הדין הסכימו המ"א וא"ר והגר"א והגרע"א דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן ומ"מ הכא מצדדים המ"א והגר"א דמדינא אף בכותל שרי היכא שאין מתכוין כיון שא"צ להגומא והוי מלאכה שאצל"ג וגרע משאר איסור דרבנן דאסור היכא שהוא פסיק רישא כיון שהוא ג"כ מקלקל וגם הוא כלאחר יד וממילא נעשה הגומא בכותל ע"י הוצאת הסכין שמתרחב הגומא וכדלעיל בסימן שי"א ס"ח גבי צנון ע"ש אלא שהעולם נהגו בו איסור להוציא דנראה כעושה נקב בכותל וגם הט"ז מצדד כן בעיקר הדין אף בכותל ומ"מ סיים דאין בידו להקל נגד התה"ד והשו"ע והרמ"א שפסקו כולם בסוף הסימן להחמיר לענין כותל [וכן הוא ג"כ דעת הא"ר כהשו"ע והרמ"א דאפשר דניחא ליה שיהא הנקב מרווח לחזור ולתחוב בו הסכין ובאופן זה בודאי לכו"ע אסור] אלא לענין חבית דעיקר איסור הוא רק מדרבנן יש לסמוך היכא שהוא צורך גדול על דעת המחבר שמתיר להוציא הסכין בשבת כיון שאין מתכוין להוסיף הנקב אפילו היכא שלא הוציאו מעולם מתחלה:

יב

(יב) דעושה נקב ופתח – ר"ל דאף דמבואר בסי"ב דהיכא שהסכין היה תחוב בדבר תלוש מותר להוציאו בשבת בכל גווני דלא שייך שם משום בונה הכא שאני דיש בו משום מתקן פתחא ואף שאין עשוי להכניס ולהוציא עכ"פ מדרבנן אסור:

יג

(יג) נקב ונסתם – אפילו היה אותו מקום מקום הברזא שסתמו ועשאו במקום אחר ועתה רוצה לפתחו:

יד

(יד) וחשיב כפותח מחדש – וע"כ אסור לעשות שם אפילו נקב קטן שאין עשוי להכניס ולהוציא על ידו:

טו

(טו) מותר לפתחו – אפילו הוא נקב גדול דאותה הסתימה לא חשיבא סתימה כלל:

טז

(טז) במקום נקב ישן – בין שהנקב ההוא היה גדול או קטן ובלבד שלא ירחיבו יותר ממה שהיה מתחלה:

יז

(יז) נוקבים אפילו במקדח – דלא חשיב סתימה כלל כיון שהוא למעלה מן השמרים וכנ"ל ולכן מותר לנקוב במגופה שסותמין בה הכלי זכוכית [שקורין שטאפק"י] אפילו בכלי המתוקן לכך:

יח

(יח) הברזא – נקט דבר ההוה וה"ה אם היה הנקב במקום אחר שנסתם:

יט

(יט) וי"א דלא שרי וכו' – זו היא דעת הכל בו ועיין בא"ר שכתב דשאר פוסקים פליגי ע"ז ופסק כמותם וכן פסק בנחלת צבי אבל בפמ"ג וח"א משמע דיש לחוש להחמיר כדעת הי"א:

כ

(כ) מותר ליתן וכו' – שהרי עומד ומיוחד לכך ואינו מתקן כלי ומ"מ נראה דאסור לתקוע היטב בחזקה ביתדות דיש בזה משום גמר מלאכה:

כא

(כא) אע"פ וכו' – ואע"ג שאינו יודע אם יגיע למדתו אפ"ה מותר ועיין בב"י שכתב שנראה מדברי הרמב"ם שאע"פ שהקנה עצמה אינה מתוקנת כל צרכה וחסרה שום תיקון אפ"ה מותר להכניסה ולא חיישינן שמא יתקנה:

כב

(כב) במקום שיש לו – דע דהמחבר שכתב טעם האיסור מפני שנראה כעושה מרזב ורמ"א מסיים ואין לחוש שמא יקטום הוא פלוגתא דאמוראי בגמרא ח"א טעם האיסור שמא יעשה מרזב וח"א גזירה שמא יקטום העלה מן הענף ליתנו לחבית ואמרינן מאי בינייהו דקטים ומנחי [היינו שהיו לו הרבה קטומים מוכנים מע"ש לזה ולכך אין לחוש שמא יבוא לקטום] למ"ד משום מרזב אסור אף בכה"ג ולמ"ד שמא יקטום שרי ופסק הרא"ש והטור כמ"ד שמא יקטום:

כג

(כג) מותר להתיז – דאין בנין וסתירה בכלים ומיירי בחבית גרועה שמדובק שבריה בזפת ולא בשלמה וכמבואר הכל לעיל בס"א ואם ירצה להתיז רק ראש המגופה לבד אפילו בחבית שלמה שרי דלא מקרי שבירה כיון שאינה מחוברת לחבית:

כד

(כד) בסייף – דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לצורך גופו:

כה

(כה) דלאו לפתח מכוין – אלא להרחיב מוצא שפתיה שיוכל בקל ליקח מה שבתוכה. ודוקא כשהוא עושה זה מפני האורחים [א"ר בשם רש"ל] ומותר ג"כ לקרוע העור מע"פ חבית של יין ובלבד שלא יכוון לעשות זינוק [פי' כעין מרזב] (תוספתא):

כו

(כו) אבל לנקבה בצדה וכו' – דנקב הרי הוא כעושה פתח לחבית ואפילו נקב קטן שאינו עשוי להכניס ולהוציא ג"כ אסור מדרבנן בין במגופה ובין בחבית אלא דיש חילוק ביניהם דלענין מגופה אינו אסור בנקב כזה אלא כשעושה הנקב מצדה של מגופה אבל כשמנקב למעלה בראש המגופה למשוך משם את היין מותר וכדלקמיה אבל בחבית אסור בכל מקום שעושה בה נקב ומה שנקט השו"ע בצדה משום מגופה נקט:

כז

(כז) ודאי לפתח מכוין – דאי אינו מכוין לפתח אלא להרחיב מוצא היין היה לו לפתוח את המגופה אבל כשנוקב במגופה למעלה ע"כ לאו לפתח מכוין שאין דרך לעשות שם פתח שלא יפלו עפר וצרורות:

כח

(כח) מותר – אפילו בחבית שלמה שרי שאין המגופה חיבור לחבית וכנ"ל בסקכ"ג ומסתברא דבזה לכו"ע מותר ואפילו שלא מפני האורחים:

כט

(כט) חותמות שבכלים – הוא לשון סגירה כלומר שהכיסוי שלהם סגור בקשרי חבלים:

ל

(ל) יכול להתירו – דלאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי:

לא

(לא) או לחתכו בסכין וכו' – ולא מקרי סותר משום דלאו סתירה גמורה היא זו ואינו אסור בכלים לכו"ע משא"כ בשבירת פותחת של עץ ומתכת דהוי סתירה גמורה ושייך אף בכלים:

לב

(לב) או להתיר קליעתו – עיין בבה"ל דלדעת הרמב"ם יש איסור בזה:

לג

(לג) אסור להסיר הצירים – דכשבירת פותחת דמיא ויש בזה משום סתירה וכן המחזיר דלת הכלי על צירה יש בזה משום בנין:

לד

(לד) בזו – ס"ל דלא דמי לשבירת פותחת וסתירה גרועה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר. ודע דלכו"ע אסור לקבוע הצירים או מנעל במסמרים להכלי דהוי תיקון מנא ועיין בח"א שכתב דאפילו ע"י אינו יהודי אסור דהוי מלאכה דאורייתא:

לה

(לה) של תיבות – וה"ה שאר כלים:

לו

(לו) יש מתיר – ס"ל דאין שייך שם סתירה כלל בכלים וכמו שביארתי לעיל בס"א במשנה ברורה דיש ראשונים שסוברין כן ואף דהמחבר סתם מתחלה בסעיף זה גופא בשבירת פותחת לאיסור אפ"ה הביא כאן דעת היש מתירין כדי לסמוך עליהן להקל עכ"פ ע"י א"י וכמו שמסיים אח"כ וכדאיתא בב"י:

לז

(לז) ע"י א"י – ויש שכתבו דדוקא בהפסד מרובה או שנחפז הרבה לצורך מצוה. וכ"ז בשבירת הפותחת אבל לפתוח אותו בסכין או במחט גדול שרי אפילו דלת של בית [אחרונים]:

לח

(לח) חותלות – כלים עשויים מכפות תמרים כמין סלים ומניחים בתוכן תמרים רעים להתבשל:

לט

(לט) אם הכיסוי וכו' – באמת כל האי דינא היינו הך דס"ז ונקטיה משום סיפא לאשמועינן דבזה אפילו גופן של חותלות מותר לשבור כמו שמפרש הטעם:

מ

(מ) ששובר אגוזים – ודוקא הני דלאו כלים גמורים הן דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכן אבל כלי גמור כבר סתם המחבר בריש ס"ז לאיסור ומחצלת שתופרים בו פירות מסתפק הפמ"ג אם דמי לחותלות:

מא

(מא) מותר להפקיע וכו' – דפסיקת החוט מותר בדבר תלוש כנ"ל בס"ז ואין בו משום מלאכת מחתך שאינו מקפיד על המדה. כתבו הפוסקים המבקע עצים לחתיכות גדולות איסורו הוא רק מד"ס משום עובדא דחול והמבקע לחתיכות קטנות חייב משום טוחן ואם מקפיד הוא על המדה חייב משום מחתך אפילו בחתיכות גדולות:

מב

(מב) קשרי השפוד וכו' – וה"ה פירות שקשורים או תפורים יחד בחוט מותר להתיר או לחתוך החוט:

מג

(מג) משום סתירה – דכיון שהוא מחובר לקרקע יש בו משום בנין וסתירה:

מד

(מד) שלא להסירו בשבת – אלא במוצאי שבת אבל אם אין דעתו להסירו אף במוצאי שבת גם להתירו אסור דהוי קצת קשר של קיימא [פמ"ג וחידושי רע"א]:

מה

(מה) שעוה או שמן עב – אע"ג דאין מירוח בשמן אסור דגזרינן אטו שעוה ודוקא שמן עב כיון דשייך בו קצת מירוח אתי לאחלופי. והאי שעוה צ"ל דהכינו לתשמיש מאתמול דאל"כ בלאו הכי אסור משום מוקצה דלאו כלי הוא וכשהכינו לכך מותר לטלטלו ולא גזרינן שמא ידבקנו לכותל או לד"א דאף אם ידבק אינו אלא מדרבנן שמא ידבק בעת המירוח. שומן וחלב דינו כשעוה:

מו

(מו) ממרח – וכיון דהוא משום חשש מירוח אסור אפילו אם אין מכניס השמן בתוך הנקב אלא בהנחה בעלמא ע"ג מלמעלה וגם אין חילוק בזה בין ת"ח לע"ה [אחרונים]:

מז

(מז) מותר – היינו אפילו להכניסו תוך הנקב דהואיל ואין היין יוצא אפילו בלי תיקון לא מחזי כמתקן והאחרונים כתבו דהעיקר כדעת הרמב"ם שחולק ע"ז וס"ל דאפילו אם אין היין יוצא דרך שם ג"כ אסור ליתן שום דבר בתוך הנקב לסתמו משום דהוי כעין בונה אלא דע"ג הנקב מלמעלה דלית ביה משום בנין אינו אסור כ"א בדבר שמתמרח:

מח

(מח) אסור לסתמו – מדרבנן מפני דמחזי כמתקן ודוקא כשסותמו בדבר שאין דרך לסתום בו כמו בצרור קטן או בקיסם אבל מותר לכ"ע לסתום בעץ כגון בברזא כמו שהוא דרך תמיד לסתום בו:

מט

(מט) לומר שאינו מכוין – כיון דבאמת מכוין הוא לסתמו:

נ

(נ) ואם הוא ת"ח – דכיון שהוא ת"ח אין לחוש בו שאם נתירנו ע"י הערמה יבוא לעבור על איסור דרבנן זה אפילו בלי הערמה וכתב המ"א דאף דקי"ל דהאידנא אין לנו דין ת"ח מ"מ לענין זה אין להחמיר ע"ש ויש שחולקין עליו:

נא

(נא) של עץ – נקט של עץ דבכותל של לבנים מצוי כמה פעמים שאין שורותיהם מדובקים זה לזה ואז מותר להוציא אפילו אם לא היה דצה ושלפה מבעוד יום:

נב

(נב) אסור להוציאו – דע"י הוצאתו כיון שהיה מתחלה תקוע קצת בחוזק א"א שלא יתרחב הסדק שם ועשיית נקב כל שהוא בכותל מחובר יש בו משום קודח דהוא תולדה דבונה ואף דאין מתכוין לזה כמעט פסיק רישא הוא ועיין לעיל בסקי"א במ"ב מה שכתבנו דעת אחרונים בזה:

נג

(נג) שרי – להוציאה ואף לחזור ולתחוב אותו בכותל דכיון דכבר נעץ הסכין בכותל מבעוד יום והוציאו והדר נעצו כבר הורחב מקום מושבו ותו לא הוי פסיק רישא אבל אם לא חזר ונעצו מבעוד יום נראה דאסור לתחוב אותו בכותל דעדיין לא נתרחב במה שהוציאו פעם אחת מן הכותל:

א

(בהג"ה סעיף א') שאינה מחזקת. צ"ב וקשה דלפי התי' בתוס' דאיירי במוסתקי לא צריכין לחלק בין כלי גדול לקטן והרמ"א ארכי' אתרי רכשי הנך תרי תירוצי אהדדי. וצ"ל דהרמ"א ס"ל דאפי' לתי' שני דאיירי במוסתקי מצד הסברא מחלקינן בין כלי גדול דה"ל כאוהל אלא שנייד מתי' ראשון מה דמעייל קופינא וכו' ודו"ק:

ב

(מ"א סק"א) והר"ן פליג נ"ב כוונתו דלפירוש רש"י דהוי מקלקל אינו בנין גמור מותר אך קשה דא"כ תקשי לך לפירש"י הך דמעייל קופנא ונ"ל ג"כ מטעם צורך שבת מש"ה מקלקל מותר לכתחלה:

ג

(מ"א ס"ק ה') דהתיובתא קאי אשמואל. נ"ב דלא כב"י דמפרש לת"ק דס"ל דלא קאי תיובתא אלא ארב הונא ע"ש:

ד

(שם) דעושה פתח לחביות. כ"ב ואיני מבין דבריו דהא אינו עשוי להכניס ולהוציא ואפשר דוגמא קאמר ובחבית גדולה וחייב משום בונה:

ה

(שם) כדאי' בדף ע"ג. נ"ב אין שם אך ע"ש בתוס' בד"ה טפי שם מצאתי ראיתי וז"ל במידי דלא איכפת ליה לא מודה ר"ש בפסוק רישא ע"ש:

ו

(שם ד"ה) מפני שמזיז וכו' צ"ע. נ"ב ויש לתרץ אף על גב דמקלקל פטור אבל אסור אלא דעמודי' ולפת אינו מכוון ומקלקל הוא אבל בטומן צריך לגומא ומכוין לתת הביצה בתוכה שם:

ז

(שם) במרא וקרדום ע"ש נ"ב וכ"כ תוספות בפסחים דף כ"ה:

ח

(שם) ד"ה לא צרכא ע"ש. נ"ב וכ"כ תוס' בשבת דף פ"ו ע"ש:

ט

(במ"א ס"ק ה) יש להתיר. נ"ב וכ"כ סי' רע"ז ס"ק ז':

י

(ס"ק ו') העשוי כבר אבל אין עושין כצ"ל:

יא

(ט"ז סק"ד) ונ"ל דודאי עיקר נ"ב דבריו תמוהים דהא אכתי קשה גבי מטה אמאי צריך ד' מחיצות הלא צריך לאויר שתחתיה לסנדלין כמו שהבי' הוא בעצמו בשם הרשב"א ונראה דגבי מטה כיון דמחיצות כבר עשויות בחול צריך ד' מחיצות הואיל ודומה לבנין חייב כיון שיש ד' מחיצות ועכשיו עושה אוהל על גביהן וביעא וחבית' אף ע"ג דאין להם אלא ב' מחיצות מ"מ הוא עושה בשבת הגג וב' מחיצות ומתכוון לאויר תחתיה משא"כ אם יש לכ"א ב' מחיצות והמה עשויים כבר מבע"י בזה א"א לגזור אטו בנין גמור דהוי גזירה לגזירה דאף אם עושה בשבת אוהל כזה אינו חייב כיון דבשעת מעשה אינו מתכוון לאויר תחתיה:

א

ואפי' נקב בעלמא אסור. ק' לי מאי אפי' הא לנקבה חמור מלשברה דנוקבה אף במוסתקי אסור אח"כ מצאתי שעמד בזה במשבצות זהב סק"ו ובאשל אברהם סק"ח:

ב

מג"א ס"ק ה' ע' ברכות נ"ד. צ"ל בכורות:

ג

בא"ד ול"נ צ"ע על הגאון. ע' רשב"א ח"י שבת ק"ה ד"ה אלא בהא:

ד

בא"ד ואפי' במלי דרבנן אסור. ונלע"ד דכן מוכח להדיא מהא דפרכי' סוכה ל"ב והא הוי פסיק רישי' והא התם האיסור מיעוט ביו"ט הוא רק דרבנן כמ"ש בגליון לקמן סי' תרמ"ו:

ה

סעיף ז' יכול להתירו. מותר לפתוח מסגר הדלת ע"י כלי אומנות שקורין טיטרי"ך ועכ"פ ע"י עכו"ם בוודאי שרי מהר"י הלוי אחיו של הט"ז סי' ל':'

ו

שם להתיר קליעתו. ע' מג"א לקמן בב"י שי"ז בשם הרמב"ם וצ"ע:

ז

מג"א ס"ק י"ד דפסיקת תלוש. ע' פרי מגדים ססי' שי"ז:

ח

סעיף י' ע"מ שלא להסירו בשבת. אלא במ"ש אבל אם אין דעתו להסירה גם במ"ש אסור אשל אברהם סי' שי ז סק"ב:

א

ראש החבית עבה"ט וכתב מח"ב שהעידו לו שהגאון מוה' אברהם יצחקי עשה מעשה והתיז ראש קנקן סתום וחתום בדבק בסכין ע"ש.

ב

(בש"ע סי' ז') אבל פותחת כו' ועיין בתשובה מהר"י הלוי אחיו של הט"ז שמותר לומר לגוי לפתוח מסגר הדלת שבחדר בכלי אומנות דלא גזרינן שישבר הכלי או שיני המנעול דלא שכיח ובפרט כשהוא אומן ע"ש ובמח"ב הביא בשם תשו' זרע אמת שחלק עליו ואסר ע"ש ואיקלע עובד' שארון הקודש היה סגור ולא יכלו לפותחו להוציא ס"ת והורה להביא עכו"ם אומן אם יוכל לפתוח בלי שבורת שום דבר ואם האומן אומר דלא סגי בלי שבירת שיני המנעול הורה להביא ס"ת מבה"כ אחר לכבוד הקהל ע"ש:

א

מתקן מנא. בפ' חבית (שבת דף קמ"ו) אמרינן כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזרו משום לול של תרנגולים דעביד לעיול' אוירא ולאפוקי הבלא פי' הסרחון שלא ימותו התרנגולי' מזה משמע דהאי מתקן מנא אינו איסור דאוריית' זולת בלול של תרנגולין:

ב

אם להרחיבו כו'. משמע מל' זה אפי' בפסיק רישיה מותר בלא נתכוין לכך דהא אמר אם להרחיבו משמע שודאי מרחיב וכן בל' הטור ובא להרחיבו משמע שזהו ודאי וכ"נ לפ' ל' המרדכי פ"ו חבית שכתבו וז"ל ת"ר אין נוקבין נקב חדש ואם בא להוסיף מוסיף וי"א אין מוסיפין אר"י הל' כי"א ול"נ דהכא מיירי שנתכוין להוסיף אבל אם היה סכין תקוע מע"ש בחבי' מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף כדאמרי' ס"פ במה טומנין אמר שמואל הני סכיני דביני אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי עכ"ל משמע לכאור' דגם בסכין בחבית בעינן שלפה מע"ש וקשה הא שם בפרק במה טומנין פרכי' אמילתא דשמואל דאמר בעינן שלפה ודצה וכן ר"ה בעי שם בסליקסות' שהוא עשוי להריח שתוחבין אותו בכד עפר ממתני' הטומן לפת אם היו מקצת עליו מגולים ניטלין בשבת ולא בעינן שלפה והדר דצה ואסיקנא בתיובת' א"כ היאך הבי' המרדכי ראיה מההיא דשמואל ור"ה ותירץ ב"י ומייתי ראיה ממסקנ' דלא בעי' שלפה ודצה ומותר משום שאין מתכוין ואין הל' משמע כן ותו דא"כ היה לו להמרדכי להביא ראיה ממתני' דהטומן לפת שנזכר בפי' ההיתר ולמה לו דברי שמואל שאינו אלא מחמיר על המשנה ונ"ל דה"פ דברי המרדכי דטעם דר"ה ושמואל ס"ל להמרדכי כמ"ש התו' פ' כירה (שבת דף מ"ד) דהוא משום שמסיר העפר ומרחיב הגומא והמרדכי מפרש דה"ק התוספות שבשעה שהיה הלפת טמון לא היתה שם גומא כי הלפת מסתים אותה וחלל שלה צר מאד אבל כי שקלה מע"ש והיתה שם גומא כראוי והדר דצה בע"ש אז אע"פ שא"א שע"י שיטלנה בשבת לא יהיה קצת הרחבה ביותר ויהיה ממש כמו מוסיף על הנקב דפ' חבית מ"מ מותר כיון דאין מתכוין להוסיף וע"ז פרכינן ממשנה דלא בעינן שלפה ודצה והטעם של המשנה נר' שהוא ממה דא"ר אבא בפ"ק דביצה דף ח' החופר גומא בשבת וא"צ אלא לעפרא פטור עליה והטעם דהוי מלאכה שא"צ לגופה וכ' בשם התו' דמ"מ אסור לכתחלה אלא משום שמחת י"ט התירו בזה אף לכתחלה לענין דקר נעוץ ממילא בשבת יש איסור לכתחל' והיינו היכ' דהמעשה עכ"פ ניחא ליה אע"ג דלא ניחא ליה בבור מ"מ ניחא ליה בעפר משא"כ כאן בטומן לפת דלא ניחא ליה כלל בעפר אלא ליטול הלפת ע"כ שרי לגמרי כאן אפי' בלא שלפה ודצה ובזה מקשה על שמואל ור"ה דס"ל גם כאן יש איסור בעשיית גומא ובעי' שלפ' ודצה דוק' ונשארו בתיובת' ומבי' המרדכי ראיה דהא להנהו רבנן יש איסור בעשיית גומא ואפ"ה שרי לדידהו בשלפה ודצה והיינו כמו מוסיף על הנקב דא"א בלא"ה ה"נ בנטילת הסכין מהחבית שהוא מוסיף על הנקב בודאי כשמזיז את הסכין אפ"ה שרי כיון דאינו אלא מוסיף ואינו מתכוין ומ"ה לא מביא מהמשנה ראיה לפי המסקנ' דשם לא הוה כלל איסור אפי' בעשיית הגומא וכאן בחבית יש איסור לעשות נקב חדש דהכא ודאי ניחא ליה בנקב שיזוב משם היין א"כ ה"א אפילו הוספה אסור מ"ה מביא משמואל דיש איסור ואפ"ה מותר במוסיף כיון שאינו מתכוין והיינו במידי שאין איסור דאורייתא אפי' במכוין דהיינו בההי' דעשיית נקב כמש"ל וכן בההיא דטומן לפת לפי דברי שמואל ור"ה: כל זה נ"ל נכון וברו' בס"ד אלא שבת"ה סי' ס"ד לא נחי' לזה וז"ל הצריך לנו שם: שאל' סכין התחוב בכותל של עץ מבע"י או בספסל או בדף שאינו מחובר שרי להוצי' הסכין בשבת או לא. תשו' יראה היכא דתקעו בכותל מחובר יש לחוש לאסור אם מוציאו משו' דתנן בהבונ' הקודח כל שהוא חייב ומפ' אליבא דרב דחייב משום בונה וחייב קודם שנתמלא הנקב כדאית' שם בגמ' ורש"י וא"כ בהוצאת הסכין היכא דתקוע קצת בחוזק כמעט פסיק רישיה היא שלא יוסיף בנקב וה"ל קודר כ"ש ואין נר' להביא ראיה מהא דכ' המרדכי פ' חבית שאם היה סכין תקוע בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אין מתכוין להוסיף ומייתי ראיה מפ' ב"ט האי סכין דביני אורבי דצה ושלפה שרי י"ל דכיון דחבית כלי הוא ואין בנין וסתירה בכלים בדבר שאין בו חזוק ואומנות לכ"ע ולהכי אין בו משום קודח אפי' הוה א"א שלא יוסיף בנקב וא"ת דמחייב משום דמתקן פיתחא קא מסקי' התם פ' חבית דבר תורה דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לא שמיה פתח אלא דגזרו בכל פתחים ונקבים משום לול תרנגולים ולהכי קא מכוין להוסיף איסור אבל כשאין מתכוין נוכל לומ' אפי' אי פסיק רישיה הוא שרי באיסור דרבנן כדאיתא בתשוב' מהר"ם במרדכי פ' הזורק אמנם נרא' דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול ולאו פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב מדמייתי עלה ראיה מפ' ב"ט מסכינ' דביני אורבי דצה ושלפה כו' וההיא ע"כ איירי דלאו פסיק רישיה הוא שירחיב הגומ' דר"י פ' כירה דלהכי בעי שלפה ודצה כדי שלא יזיז עפר ממקומו ומשום מוקצ' (נ"ל דיש כאן ט"ס וצ"ל לא כרש"י דמשום יזיז עפר ממקומו ומשום מוקצה אלא שירחיב הגומ') ומ"מ ע"כ מודה הוא דאי הוה פסיק רישיה להרחיב הגומ' הוה אסור דעושה גומא וא"צ לעפרא חייב מדאוריי' משום בנין כדאי' בהדיא פ"ק דביצה גבי דקר נעוץ (נ"ל שיש כאן ט"ס וכצ"ל ואע"ג דעושה גומ' וא"צ אלא לעפר' אינו חייב מדאוריי' משום בנין מ"מ ע"כ מודה דאי הוה פסיק רישיה להרחיב הגומ' דאסור כנ"ל להגיה דבהדיא אמרינן בפ"ק דביצה דף ח' כן) וא"ת אי איירי בסכין שבחבית דלאו פסיק רישיה הוא א"כ מאי קמ"ל פשיטא דכל דבר שאין מתכוין אפי' במלאכה דאוריי' שרי דקי"ל כר"ש י"ל דאיצטריך לאשמועי' דלא גזרו דלמא אתי לכוין שיוסיף בנקב הואיל וידעינן דניחא ליה להרחבת הנקב כדאשכחן דגזרינן אתי לאשויי גומות כו' ומהא מייתי ראיה משלפה ודצה דלא גזרינן דלמא ירחיב הגומות במתכוין כדי שיוכל להכניס הסכין בקל ומהשתא דסכין בחבית מיירי בלא פסיק רישיה מתיישב אפי' בחבית גדולה יותר ממ' סאה דכתב א"ז אהא דמתיז ראשו בסייף דחבית גדולה כזאת שייך בה בנין כמו בקרקע ואי הוה פסיק רישיה חייב משום קודח כמו בתקוע בכותל כדמפרש לעיל אבל סכיני דביני אורבי אין נראה לחייבו משום קודח אפי' לא שלפה ודצה דהתם אינו אלא שמפריד אורבי מהדדי שהרי אינו גוף אחד אבל משום הרחבת גומא שייך בה ולכך נקט ר"י האי לישנא ולא ל' קודח וכיון דכבר נהגו העולם איסור להוציא סכין התקוע בכותל ואשכחי' ביה טעמא יש לנו לקיים המנהג אבל אם תקוע הסכין בדבר תלוש כספסל וכה"ג לא ידעינן כלל טעם לאיסור והמחמיר מפריז על מדותיו עכ"ל והקשה ב"י דדבריו סותרים זא"ז דכתב דלא שרי בסכין שבחבית אלא בתקעוהו והוציאו בחול ובסוף כ' שאם תקוע בדבר תלוש אין איסור ומשמע אפי' לא שלפה ודצה דאל"כ אפי' במחובר שרי וא"כ חבית דתלוש אמאי לא ושמא דוקא בחבית של מ' סאה קאמר שדינה כקרקע אבל אין זה במשמעות לשונו שכתב אפי' בחבית גדולה כו' משמע דבכל חבית קאמר עכ"ל ומו"ח ז"ל דחק מאד לישב ל' אפי' ומוקי דברי הת"ה דוקא בחבית גדולה וזה לא נזכר שם כלל והנלע"ד לפ' דברי התוס' בפשיטות דלא הצריך בעל ת"ה אליבא דהמרדכי בסכין שבחבית שלפה ודצה אלא דוקא בזה שהחבית שהיין בתוכה והוא דקר סכין לשם בע"ש להוציא יין נמצא ניחא ליה האי פיתחא ויש שפיר עליה שם פיתחא אע"ג דמדאוריי' לא מקרי פתח כיון שאין עשוי גם להכניס כמו לול תרנגולי' מ"מ הוה פתח ורבנן גזרו ביה משום לול כדלעיל על כן צריך שלפה ודצה משא"כ בספסל תלוש דלית ביה צורך לגמרי לעשות שם פתח גם אין בו משום קודח שהרי אינו מחובר ע"כ מותר בלא שלפה ודצה זה נ"ל פשוט וברור בדעת ת"ה: אלא שהקשה ב"י עוד דמדברי ת"ה נראה דכשמואל נקטינן דלא שרי אלא דוקא בדצה ושלפה ובגמרא איתותב שמואל ותי' דבעל ת"ה מפ' דלא פריך בגמ' אלא אר"ה בדין סליקוסתא דההיא דלפת דמיא ליה דבתרווייהו איכא חשש מזיז עפר אבל בסכין ביני אורבי איכא נמי למיחש ביה משום בונה וא"א כלל לומר כן דהא רש"י פי' בהדיא דעל שניהם פריך וכ"כ התוס' פ' כירה (שבת דף מ"ד) דגם שמואל אתותב ותו דא"כ דברי הת"ה עצמם סותרים זא"ז דכתב אחר כך דבסכין ביני אורבי ליכא משום קודח כיון שאינם גוף א' ע"כ ודאי קושית הב"י על ת"ה קושיא אלימתא היא דהאיך בנה יסוד על דברי שמואל להצריך שלפה ודצה והוא אתותב ותו ק"ל היאך אפשר לפר' דברי המרדכי בסכין שבחבית על שלפה ודצה ולא הוי פסיק רישיה דהא המרדכי קאי על הגמרא שאמרה וי"א אין מוסיפין וזהו דוקא בפסיק רישיה דאל"כ אפי' בנקב מחדש מותר בלא נתכוין דקי"ל כר"ש ותו דל' מוסיפין משמע שמוסיפין בודאי וע"ז מתיר המרדכי בלא מתכוין. ותו תמיה לי טובא במה שאסר בסכין בכותל במחובר משום בונה כל שהו ומדמה לה לקודח כ"ש בגמ' ובאמת אינו דומה להתם דשם יש לו צורך בההיא נקב כדפרש"י בפרק הבונה (שבת דף ק"ג) קודח הוא מ"מ למלאות לתקוע בו יתד ונוקב הוא שלא למלאות וכל הסוגיא מיירי שם שיש בו צורך הן לקודח הן לנקב אבל בשלא לצורך אין בו איסור דאורייתא כלל דהוי מלאכה שא"צ לגופה וא"כ כל שתוחב סכין בכותל להצניעו שם אין בו חיוב מן התורה ולמה לא יהיה מותר כשמוסיף בלא מתכוין אפילו בפסיק רישיה דזהו ממש כההיא דסכינא ביני אורבי דלא בעינן למסקנא שלפה ודצה. ולפי מש"ל לפ' דברי המרדכי ניחא דמיירי אפי' בפסיק רישיה ומותר כיון שאינו אלא מוסיף והוא שלא במתכוין וא"כ גם בתוקע סכין בע"ש בכותל ולא הוציאו רק בשבת שרי אלא דאין בידי להקל נגד בעל ת"ה ופסקו הש"ע ורמ"א כן בסוף הסימן הזה אבל בהוציא סכין מחבית דחולק ב"י וש"ע ומתירין אפי' בלא הוציאו מע"ש אלא דרמ"א פוסק כת"ה דבעי' דוקא שהוציא מבע"י נרא' דלצורך גדול ואין שם ברזא יש לסמוך להתיר אפי' בלא הוציאן בע"ש כנלע"ד:

ג

שמא יקטום. ואע"ג דבסי' שכ"ב מתיר באוכלי בהמה לקטום אפי' בסכין הכא גרע טפי וע"ש:

ד

מותר להתיז ראש החבית כו'. במשנה אמרינן ואין נוקבין מגופה של חבית דר"י וחכמים מתירין ולא יקבנה מצידה אר"ה מחלוקת למעלה (פרש"י בראש המגופה הוא דשרי רבנן דלאו אורחיה למעבד פיתח' התם אלא נוטל כל המגופה) אבל מצדה (פרש"י זמנין דעבדו ליה משום פיתח' ואינו רוצה לפותחה למעלה שלא יפול עפר ביין) ד"ה אסור והיינו דקתני ולא יקבנם מצידה (דאמגופה קאי וד"ה הוא) ור"ח אמר מחלוקת בצידה (התם דוקא אסר ר"י) אבל למעלה ד"ה שרי והא דתנן לא יקבנה מצידה אמגופה דחבית. וק' למה פי' רש"י תחלה לר"ה למעלה מותר לחכמים משום דאי נתכוין לפתח היה נוטלו כולו והיה לו לפ' הטעם משום שלא יפול שם עפר ונראה דק"ל דאם היה טעם חכמים כן פשיטא הוא דמצידה אסור לד"ה כיון דאין שם הטעם שלא יפול עפר ולמה לו לתנא לשנות ולא יקוב מצידה ע"כ פרש"י טעם חכמים משום דהי' נוטל כולו וא"כ ה"א דגם מצידה מותר לחכמים משום טעם זה קמ"ל התנא דלפעמים אין רוצה ליטול כולו מאיזו טעם שיש לו ומתכוין לפתח שם וכדי של"ת א"כ למה מותר למעל' שמא נמי מתכוין לזה פרש"י דהוא עושה כן משום נפילת עפר נמצא דלמעל' מותר משום תרתי טעמ' לטיבות' אבל מצידה אין שם אלא חדא לטיבות' דהיינו שהיה לו ליטול כלו בזה אמרינן דלפעמים יש לו טעם ע"ז שאינו רוצה ליקח כל המגופה אלא לעשות פתח קטן כנ"ל נכון דעת רש"י:

ה

ראש החבית בסייף. בטור כ' ראש המגופה. וכתב ב"י דבקצת נוסחאות יש כמו כאן והאריך קצת בזה ונ"ל פשוט דנוסחא דכאן היא אמת דכתבו התוס' בפ' ב"ט דף מ"ח דמוכח דרשב"ג שאמר מתיז ראשו היינו אפילו בגוף החבית והוכיחו כן מדאמר רב ששת אסור למברז בורטיא לתוך החבית וחבית משמע גוף החבית ותו דאי במגופה אמאי אסור הא שנינו דחכמים מתירין בנקב במגופה אלא ודאי דעל החבית קאי רב ששת וא"כ מאי פרכינן על רב ששת מההיא דרשב"ג דשובר אדם בסייף דהא מיירי במגופה אלא ע"כ דרשב"ג דמתיר הוא גם כן בגוף החבית והב"י כתב בשם רבינו ירוחם דהתוס' ס"ל כר"ח ומ"ה כתבו דבמגופה שרי בכל גווני לחכמים וא"כ רב ששת לא אסר אלא בגוף החבית אבל מאן דפסק כר"ה אפילו במגופה אסור לד"ה כיון שהוא מן הצד ע"כ ולעד"נ דלא כיונו התוספות לזה דודאי קי"ל בכ"מ שאסור בנקב אסור גם בשפוד הן בגוף החבית הן במגופה מצידה וזה עיקר ההוכחה שהוכיחו דאי תימא שיש חילוק בין חבית למגופה מנלן להקשות על רב ששת דהא יש לחלק דר"ש מיירי בגוף החבית ורשב"ג מתיר דוקא במגופה אלא ודאי שאין חילוק ביניהם דרשב"ג דמתיר להתיז בסייף מתיר אפי' בחבית עצמו ור"ש דאסר בשפוד היינו גם כן בכל גווני דאסור בנקב אסור גם כן בשפוד והיינו אפי' במגופה מצדה לר"ה ולר"ח דוקא בגוף החבית יש איסור והיינו אפי' בשפוד ומ"ש התו' ועוד דהא במגופה שרי במתני' בנקב אין להוכיח מזה דס"ל כר"ח דאי כר"ה הא יש למצוא איסור גם במגופה מצדה ודלמא על זה אמר ר"ש דאסור גם בשפוד זה אינו דא"כ היה לו למקשן לומר הניחא לר"ה אלא לר"ח מאי איכא למימר כדרך הגמרא בכמה מקומות אלא פשוט דבין לר"ה בין לר"ח אזלא קושי' זאת על ר"ש וא"כ גם ר"ש בן גמליאל מתיר אפי' בגוף החבית כנ"ל ברור דעת התוס' דלענין הלכה שפיר קי"ל כר"ה כמ"ש הרי"ף והרא"ש והטור ולא כרי"ו דס"ל דהתוס' אזלי דוקא לר"ח דא"כ לא היו יכולים להוכיח כלום דאימ' לך דלא אתי' שם כר"ח אלא כדפרישית ואין חילוק כלל בין חבית למגופה הן לאיסור הן להיתר וכמ"ש בסמוך בס"ד:

ו

וליקוב המגופה למעלה מותר. משמע דבגוף החבית אין היתר למעלה ואיני יודע למה כיון דאין דרך לעשות פתח למעלה בשביל נפילת עפר מה בין חבית למגופה ובטור כתב מותר להתיז כו' אבל לנוקבה בצידה אפי' ברומח כו' וכ' ב"י דמ"ש רבינו וה"מ בצדה כו' הוא במגופה דוקא כמ"ש עכ"ל ואני בעניי לא מצאתי ביאור דלפי הנר' מתכוין על מה שהעתיק אח"כ פרש"י דה"מ למעלה קאי אלמעלה בראש המגופה קאמר דשרו רבנן כו' ולעד"נ דלא כתב רש"י לדיוק' דלמעלה בחבית אסור דאין בזה טעם דהא גם בזה י"ל אי נתכוין לפתח היה נוטל כל המגופה ולא לעשות נקב למעלה בחבית אלא כוונת רש"י משום איסור' דמצידה אסור גם במגופה ובל' הטור יש לדקדק דקדוק ראוי ונכון ביתור לשונו בתחלה כתב אבל לנוקבה בצדה אסור וע"ז כפל ואמר וה"מ מצידה כו' ולא היה לו לומר אבל למעלה כו' ותו כפל שלישי דכתב אבל בצדה אסור דלפתח מכוין כדפרישית הוא שפת יתר ואין דרך רבינו בכך ונ"ל דה"פ דברי רבינו תחלה אמר דגוף החבית עצמו מותר להתיז בסייף ואמר ע"ז לנוקבה בצדה היינו גוף החבית וע"ז אמר דלמעלה מותר אפי' בנקב כיון שאין שם פתח וכדי שלא נטעה לומר דדוקא בגוף החבית אסור בצדו אבל בצדו של מגופה מותר ע"כ כפל הענין אבל מצידה אסור דהיינו בכ"מ אפי' במגופה וע"כ כתב כדפרישית כלומר הטעם שפרשתי בגוף החבית הוא ג"כ במגופה אסור בצדה נמצא האסור אפי' במגופה בצידה והמותר מותר אפי' בחבית כנ"ל:

ז

אסור להסיר הצירים. הוא דעת ר"פ שמפרש ההי' דר"פ כל הכלים דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ואין מחזירין שמא יתקע פי' שמא ישים הצירים וא"כ הוה בנין גמור במה שמשים הצירים ע"כ בהסרתם יש סתירה גמורה וא"כ ההיא דנוטלין מיירי כשאין שם צירים דכל שיש איסור דאורייתא בבנין יש ג"כ איסור דאורייתא בסתירה אבל בלא צירים דאין איסור דאורייתא בחזרה רק גזירה שמא ישים צירים אין איסור בסתירתו:

ח

ויש מתירין. הוא דעת הר"י מקינון שכתב המרדכי בשם הר"פ וז"ל הר"י מקינון אומר דמותר להסיר הצירים שאחורי התיבה אם נאבד המפתח דהא סתירה גרועה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר אבל ל"נ להר"פ כו' וכמ"ש טעמו בסמוך וא"כ משמע דלדעת הר"י מקינון שמתיר בהסרת צירים ה"נ מתיר בשימת צירים דחד טעמא הוא וגזירה דשמא יתקע לא קאי על שימת צירים אלא שיתקע בחוזק מאד כדפירש"י ר"פ כל הכלים ולא הבנתי מ"ש הש"ע אח"ז ושבירת פותחת של תיבות יש מתירים דכבר כתב זו בפותחת של עץ ומתכת דיש בה פלוגתא והיינו פלוגתא דר"י מקינון והר"ב בהסרת צירים דחד דינא הוא עם שבירת פותחת ואם תרצה לחלק בין הסרת צירים לשבירת פותחת קשה דתחלה פסק סתם לאיסור בפותחת ואח"כ כתב מחלוקת דיש מתירים ויש אוסרים בשלמא לטור שכתב תחלה דעת הרא"ש לאיסור וכתב ע"ז שסמ"ק הביא פלוגת' ע"ז אבל כאן כבר סתם לן לאיסור וכמדומה שיש כאן ט"ס האי ושבירת פותחת כו' ובלבוש העתיק כמו כאן ולא הרגיש בזה:

ט

אבל לא יפקיע. פי' מתיר קליעתו:

י

הואיל ואין היין יוצא כו'. כ"כ לשיטתו של הב"י שהקש' דמדאסרו דוקא בשעוה ודבר הממרח משמע שאר סתימות שרי ואח"כ כתב אפי' בד של שום אסור אא"כ דרך הערמה לצורך הערמה ותירץ דסיפ' מיירי ביש בו יין דמחזי כמתקן ואינו מיושב לי דודאי אפילו באין בו יין מיחזי כמתקן במה שהוא סותם הנקב ולא צריך הוכחה לזה ותו ק"ל במה שהתירו דוקא לצורב' מדרבנן ולא לשאר אדם מה חילוק יש בזה דודאי כל אדם שסותם ואומר שהוא עושה כדי להצניעו מה איסו' יש בדבר בשלמ' במ"ש עוד בגמ' לענין העברה לשמור פירותיו ואמר שהוא עושה כדי לניים שם יש חילוק דהא פירש"י וז"ל לא אתו למיעבד לכתחלה להדי' בלא הערמה לעבור שם בפני הכל ע"ש מבואר כונתו דהצורבא מרבנן שעושה כן הוא עושה בצניעות שלא בפני רבים והוא מגלה להם שעושה כן מפני שרוצה לישן שם משא"כ באדם אחר שעובר בפני הכל אבל בחבית יין שבביתו אין שייך זה ונ"ל שהעיקר כמ"ש ה' המגיד ע"ד הרמב"ם שיש חילוק בין סתימה שמכניס תוך הנקב ובין אם מניח על גבו מבחוץ ואלולי דברי הרמב"ם הייתי מפרש דברי הטור דאסר תחלה בשעוה או שמן דשם מיירי במדבק בחוץ ואין יין בחבית דדרך הוא לתקן אותו בזה שממרח מבחוץ ושופך אח"כ יין לתוכו. וזה איסור גמור מה"ת דהוה תולדה דממרח אבל ביש בו יין ויוצא דרך הנקב א"א לתקן אלא שיכניס איזה דבר לתוך הנקב ובזה יש איסור דרבנן מחמת גזירה שמא ימרח אח"כ מבחוץ בשעוה כמו שמצינו שגזרו בשמן משום שעוה והתירו בזה לצורב' מרבנן דלא חיישינן שמא יעבור וימרח בשעוה משא"כ באחר כנ"ל לדעת הטור דאין איסור בסתימה תוך הנקב באינו ממרח אלא משום גזירה דשעוה אבל הרמב"ם כתב דיש איסור מחמת בנין שהרי כתב כשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב כו' משמע דלא משום גזירה אסרו בסתימה שלא בתוך הנקב וע"כ יש לנו לומר דשני איסורים יש כאן לא ראי זה כראי זה דבשעוה שממרח בחוץ על גב הנקב יש איסור משום ממרח ולא משום בונה ובסתימה שבתוך הנקב יש איסור משום בונה ולא ממרח ע"כ עשה הרמב"ם והטור מזה ב' חלוקות דהיינו חלוקה ראשונה בסתימה ע"ג הנקב שאסור משום ממרח ולא זכר שם יש בו יין רק כלי ריקם הוא מתקן בכך ובזה לא מהני הערמה כי יש כאן חשש איסור מה"ת ובחלוקה שניה הוא סתימה תוך הנקב וזכר שם יש בו יין כי אז צריך לתקן ושם האיסור משום בונה ואז מהני הערמה לצורבא מרבנן כיון שאין כאן בנין גמור מה"ת ומו"ח ז"ל היפך הדברים לומר דדוקא משום הפסד יין התירו בהערמה ואין משמע כן באשר"י ורמזים דלא זכר כלל יין בהאי הערמה אלא עיקר ההיתר כמפורש בגמרא משום דהוי דרבנן וכאשר כתבנו כן הוא נכון בס"ד:

יא

סכין שהוא תחוב. נתבאר כל הצורך בריש הסי' בס"ד ע"ש: