שולחן ערוך, אורח חיים שי״ב: הנצרך לנקביו במה מקנח בשבת. ובו י"ס: – עם 21 מפרשים

א

הנצרך לנקביו במה מקנח בשבת. ובו י"ס:
משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח אפי' להעלותם לגג עמו דהוי טירחא יתירא מותר ומי שיש לו מקום מיוחד לבית הכסא יכול להכניס עמו אבנים לקנח מלא היד ואם אין לו מקום קבוע מכניס עמו כשיעור בוכנא קטנה ואם ניכר באבן שקנחו בו מותר להכניסו אפי' הוא גדול הרבה או אפי' הם הרבה ממלא היד מותר ליטול כולן דכיון שקנחו בהן הוכנו לכך: הגה י"א דוקא בחצר מותר לטלטל אבנים (רש"י ס"פ המוציא יין ור' ירוחם ני"ב חי"ו ור"ן) וי"א דאפי' מכרמלית לרה"י נמי שרי דהא נמי אינו רק איסור דרבנן ומשום כבוד הבריות התירוהו. (תוספות פרק לולב הגזול והגהות מרדכי פרק הזורק):

ב

אם ירדו גשמים על האבנים ונטבעו אם רישומן ניכר מותר ליטלן כדי לקנח ואין בזה משום סותר ולא משום טוחן:

ג

צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו ולא חיישינן שמא יתלשו דאף אם יתלשו ליכא איסורא דדבר שאין מתכוין היא:

ד

לא יטלטל רגב אדמה לקנח בו מפני שאינה ראויה לקינוח לפי שהיא נפרכת אסור לקנח בחרס אפי' בחול משום סכנה שלא ינתק שיני הכרכשתא (פי' המעים התלוים בפי טבעת):

ה

היו לפניו בשבת צרור ואזני חרס חלקים דכיון דחלקים הם ליכא משום סכנה מקנח באוזן החרס שהוא ראוי לכסות בו פי הכלים צרור ועשבים יקנח בעשבים אם הם לחים אבל ביבשים אין מקנחים מפני שהם חדים ומחתכין את הבשר:

ו

מקנחים בשבת בעשבים לחים אפי' הם מחוברים ובלבד שלא יזיזם ומשום משתמש במחובר ליכא דלא אמרו אלא באילן אבל לא בירק:

ז

היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות שרפואתו למשמש בפי הטבעת שממשמש שם בצרור והנקב נפתח לא ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול דהיינו שאוחז הצרור בכל היד משום השרת נימין אלא ממשמש כלאחר יד דהיינו שיאחז הצרור בשתי אצבעותיו וממשמש:

ח

למשמש בברזא בפי הטבעת דינה כצרור שלא יאחזנה אלא בב' אצבעותיו ואסור לצאת בברזא אפי' תחובה כולה בגוף:

ט

אסור לפנות בשדה ניר בשבת שמא יבא לאשווי גומות ואם היה שדה חבירו אפי' בחול אסור מפני שדש נירו ומקלקל:

י

אבנים גדולות שמצדדין אותן כמין מושב חלול ויושבים עליהן בשדות במקום המיוחד לבה"כ מותר לצדדן ואע"ג דבנין עראי הוא לא גזרו ביה רבנן משום כבוד הבריות:

א

אבנים. מן השדה ולא מן הגדר עיין מ"א:

ב

מיוחד. ואם יש לו בה"כ סמוך לביתו שאין שום אדם אחר נכנס לשם אסור להכניס בשבת אבנים דה"ל להזמינם מאתמול. הג"א והג"מ מ"א:

ג

לקנח. אפילו מונח על הארץ מותר ליטלו והתולש עשבים מהצרור חייב לכ"ע ועיין סי' של"ו ס"ה:

ד

יזיזם. שהם מוקצים:

ה

השרת. ואע"ג דמקנחין בחרס ולא חיישינן משום השרת נימין בממשמש בצרור הוי פסיק רישיה תוס'. לא ימשמש בצרור של הקינוח להחליקו כדרך שהוא עושה בחול משום כתישה אלא כלאחר יד. טור:

ו

כולה. ומותר לבלוע מרגליות או זהב ולצאת בו לר"ה. מ"א:

ז

ניר. פי' חרישה ועומד לזריעה:

ח

לצדדן. ומ"מ לעשות כמין אוהל אסור ביצה דף ל"ה מ"א. (ובספר אליהו רבה פוסק דמותר משום כבוד הבריות דמשם לא משמע מידי וכ"כ הלבוש וכ"מ בטור סי' שט"ו):

א

שבת פ"ח

ב

שם בעיא ונפשטא

ג

שם כר' ינאי

ד

שם כרב ששת וכמו שפי' התוס' והרי"ף וכרא"ש

ה

שם בעיא ונפשטא וכפי' הרי"ף וכ"כ הרמב"ם בפכ"ו

ו

הרי"ף

ז

שם כריש לקיש

ח

רש"י שם דהלכה כר' שמעון

ט

שם וכר' יהודה

י

שם

יא

שם ע"ב וכרב הונא והרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק כ"ו

יב

שם פלוגתא דאמוראי ופסק הרא"ש כמ"ד בעשבים וכ"פ הרמב"ם בפרק כ"ו

יג

ב"י ממשמעות פירש"י שם וכר' ירוחם בחי"ג

יד

עירובין ל"ד

טו

שבת פ"א מימרא דרבא

טז

שם בפירש"י

יז

טור בשם תשו' הר"ם מרוטנבורג

יח

שם

יט

שם מימרא דרב הונא

כ

שם בגמרא

כא

ביצה ל"ב מימרא דרב נחמן

א

ס"א משום כבוד. רש"י ותוס' סוכה ל"ו ב':

ב

דהוי טרחא. רש"י שם דלא כפי' תוס' ולכן לא חילקו הפוסקים בין קובע מקום לבהכ"ס או לא ועב"י:

ג

ואם אין כו' ואם נכר. תוס' ד"ה ואם וד"ה אמר:

א

ס"ה מפני שהם. עמ"א:

א

ס"ו אפי' הם. כפי' רבותיו של רש"י ע"ש:

א

ס"ח ואסור לצאת בברזא. עמ"א:

א

דהוי טרחא יתירה – עיין בביאור הגר"א דלהכי השמיט המחבר טעם התוספות שם ד"ה מהו להעלותם משום דס"ל כשאר הפוסקים דלא חילקו בין קובע לו מקום לאין קובע דאפילו היכא שקובע לו מקום ג"כ שרי ומ"מ אפשר דגם להגר"א אם המקום הוא קבוע שאין שום אדם יכול לכנוס שם ואפילו מב"ב דאסור וכמו שסובר הגהת אשר"י והעתיקו המגן אברהם דהא כתב בעצמו מתחלה דהשו"ע העתיק כפירש"י ומפרש"י שם גופא ד"ה הכא משמע דגם הוא סובר כהגהת אשר"י הנ"ל:

ב

דהא נמי אינו וכו' – ואף שיש בזה שני איסורין דרבנן טלטול מוקצה וגם מכרמלית לרה"י אפ"ה כבוד הבריות דוחה אותן [ישועות יעקב]:

א

רגב אדמה – עיין במאירי דאם הוא רגב קשה כאבנים שאינה עשויה להתפרך מותר ולהכי דייק הגמרא ואמר כרשיני בבלייתא שהיא רכה:

ב

אפילו בחול – בגמרא איתא דרבותא יותר הוא בשבת ע"ש:

ג

משום סכנה – והא דלא נקט הטעם שלא ישלטו בו כשפים וכדלעיל בסימן ג' משום דבסעיף זה כלול נמי הדין לענין שבת ולענין שבת עיקר הטעם דאין מקנח בחרס הוא משום סכנה דמשום זה איתא בגמרא דעדיף יותר לקנח בצרור אף שהוא מוקצה מלקנח בחרס אף שיש עליו תורת כלי:

א

בשדה ניר וכו' – עיין בט"ז שכתב דהוא חרישה ראשונה ועומד לזריעה והוא מפי' רש"י שם בגמרא ומשמע דבסתם שדה שלא נחרש עדיין או בחרישה שניה שלאחר הזריעה לא חיישינן לאשוויי גומות ואף דעצם איסור אשווי גומות שייך בכל גווני [דלא נזכר בשום מקום בגמרא ופוסקים נ"מ בזה] מ"מ לא גזרו שמא יבא להשוות גומות רק בשדה ניר והטעם כמ"ש במ"ב דבחרישה ראשונה מצוי בה רגבים ונ"ל שזהו כוונת הפמ"ג במ"ז סק"ג דאל"ה דבריו מוקשים מאד:

ב

ואם היה וכו' – עיין בפמ"ג דבשדה חבירו אסור גם בחרישה שניה שלאחר הזריעה ובב"ק דף פ"א ע"ב משמע דתלוי בירידת הטל ע"ש:

א

[א] [לבוש] שאין אדם מסיק וכו'. נראה דפירש כן ש"ס דף פ"א דקאמר אדם קובע מקום לבית הכסא בתמיה יש לומר משום שאין מסיק אדעתיה זה דלא כפירוש רש"י ומתורץ בזה תמיהת הב"ח ודו"ק, ולפי זה אף ביש לו בבית מקום מיוחד שאין שום אדם אחר יכול ליכנס שם מותר וכן כתב הטור שיש לו מקום מיוחד לבדו, עד כאן, מדכתב לבדו משמע אחר יכול ליכנס שם ואף דמהגהות אשירי לא משמע הכי שומעין להקל בזה וכן מוכח מתוס' דף פ"א ד"ה מהו וכו' בסוף שכתבו וגם אם יזמינם שמא יקדים אחר, עד כאן, פירוש אכולהו שמעתתא יש לומר מיירי בהכי לכן פריך אגירסת דש"ס אי אפשר לאחר לבוא שם ודו"ק וכן פסק בנחלת צבי:

ב

[ב] מלא היד וכו'. היד הידוע היינו שמאל שמקנח בזה (ב"ח), והטור שכתב מלא ידיו הוא נגד הש"ס שם ומה שכתב הט"ז אפשר שהיה לו הגירסא כן בגמרא על כרחך ליתא שהרי ברמזים כתב נמי ידו וכן הרי"ף והרא"ש וכל הפוסקים, אלא נראה לי שיש טעות סופר בטור וצריך לומר במקום ידיו ידו:

ג

[ג] [לבוש] יקנח בהם אחר כך וכו'. אף כשיכול אחר ליכנוס בו מכל מקום כיון שהולך תמיד למקום זה מותר מה שאין כן כשאין לו מקום קבוע שהולך פעם למקום זה ופעם למקום אחר (תוספות שם):

ד

[ד] שקינחו וכו'. פירוש מערב שבת אף שלא יחדו והוא הדין בידוע שקנחו אף שאינו ניכר וכן כשייחד בפירוש לקינוח אף שלא קינחו והוא הדין המיחד נייר חלק לקנח בו דשרי ואפילו לא יחדו שרי כבוכנא כמו שכתב בשלטי גיבורים ונחלת צבי, ומה שכתב מגן אברהם דכיון שקינח בו והשליכו שוב אין דעתו לתשמיש לכן בעינן שיהא ניכר הקינוח, עד כאן, אינו נכון דאם כן גם בניכר בו הוי אינו מוכן כיון שהשליכו ולענין ליטול אחרים הסמוכים לאבן זה שיש בו קינוח אין להקל כלל:

ה

[ה] ויש אומרים שאפילו וכו'. וכן עיקר ומכל מקום כשאין אחר יכול לילך לשם אין להקל מכרמלית לרשות היחיד:

ו

[ו] אם רישומן ניכר. פירש רבינו ירוחם שלא נטבעו מליכלוך אלא רישומן ניכר למעלה מן הקרקע:

ז

[ז] מותר וכו'. אפילו מונח על הארץ מותר ליטלו שאין נטילתו מהארץ אינה אלא מדרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזרו אבל תלישת עשבים מצרור אף שאינו מונח על הארץ חייב. אסור ליטול צרור ליגרר בין עב בין דק דנראה כסותר (מגן אברהם):

ח

[ח] שאינו ראויה וכו'. וכיון שאינו ראויה וכו' לקנח אסור לטלטלה (טור):

ט

[ט] [לבוש] משום סכנת כשפים וכו'. נראה שמתרץ כך קושיות הב"ח וכל האחרונים דהטור סותר עצמו דבסימן ג' כתב משום כשפים והכא כתב משום סכנה ורוצה לומר שמחתך הבשר לכן פירש הוא דמה שכתב הטור משום סכנה היינו משום כשפים וסבירא ליה כן הפירוש למסקנא דש"ס דודאי יראה אדם לעינים אם יהא חד כל כך ולא יקנח:

י

[י] וליכא משום סכנה וכו'. פירוש משום כישוף כדלעיל דסבירא ליה דאין בו חשש כישוף אלא בחרס שאינו בר טילטול וזה סייעתא מאי דפירשתי בסימן ג' ס"ק י', אבל הב"ח הבין דגם באוגני יש חשש כישוף אלא דבשבת התירו דעדיף מצרור דמוקצה לכך תמה בסימן ג' על רבינו ירוחם דכתב דאפילו בחול לקנח באוגני דחרס שהוא נגד הש"ס ולמאי דפירשתי ניחא אך מצאתי בירושלמי סוף פרק המוציא לא סוף דבר חרש אלא אפילו אזני חביות, עד כאן, משמע דנמי אית באוגני חשש כישוף ואסור בחול רק בשבת מותר נגד צרור וצריך עיון:

יא

[יא] יבישים. ולא כל כך שנפרכים דאם כן אסורים בטילטול כמו בסעיף דלעיל וכן כתב שלטי גיבורים:

יב

[יב] שלא יזיזם וכו'. שהם מוקצים (מגן אברהם), ואינו נכון אלא פירוש הוא שלא יתלשם:

יג

[יג] [לבוש] אפילו באילן וכו'. והא דנקט רבינו ירוחם חלק י"ב נתיב י"ג עשבים היינו לענין דין דצרור ועשבים דעשבים קודם לצרור לאפוקי אילן אבל כשאין צרור מותר אף באילן וכן הוא פירוש רש"י דף ס"ב והשולחן ערוך נמשך אחריהם כן נראה לי ודו"ק ודלא כעולת שבת:

יד

[יד] ולא ימשמש וכו'. לא ימשמש בצרור של הקינוח להחליקו כדרך שהוא עושה בחול משום כתישה אלא כלאחר יד (טור):

טו

[טו] בברזא פירוש של עץ וכן הדין בצעפיל ועיין סוף סימן שכ"ח. כתב תשב"ץ סימן ס"ב אם תוחב כולו בגוף מותר להתפלל הואיל ואינו נראה מבחוץ ואסור לצאת בה בשבת כיון דמכניסה תדיר כדי לחזור ולהוציאה, עד כאן. כתב מגן אברהם מותר לבלוע מרגליות או זהב ולצאת בו לרשות הרבים:

טז

[טז] מותר וכו'. דוקא שכבר הוקצה לכך אבל אם לא הוכנו אסורה דלא התירו משום כבוד הבריות מוקצה (ים של שלמה פרק המביא) ועיין סימן שי"א ס"ק ד':

יז

[יז] לצדדן וכו'. ומכל מקום לעשות כמין אוהל אסור (ביצה דף ל"ז ומגן אברהם), וצריך עיון דמש"ס לא משמע מידי דאפשר דמותר בזה משום כבוד הבריות וכן משמע בטור סימן שט"ו וכן כתב הלבוש שם סעיף ז':

א

א) [סעיף א'] משום כבוד הבריות וכו' שדוחה לא תעשה שבתורה שהוא לאו דלא תוכל להתעלם דכתיב והתעלמת מהם ודרשו בו פעמים שאתה מתעלם כגון זקן וכו' והכא נמי טלטול דרבנן דלאו דלא תסור אסכמוה רבנן במקום כבוד הבריות נדחה. לבוש. עו"ש או' א':

א

ב) שם. משום כבוד הבריות וכו' וכתב בשו ת חו"י דמ"מ צריך כפרה על זה. תו"ש או' א' מיהו אין נראה כן מדברי הפו' ומ"מ דבר פשוט הוא דיש ליזהר בכל מה דאפשר שלא לטלטל מוקצה אם אפשר בענין אחר:

א

ג) שם. התירו לטלטל אבנים וכו' וה"ה צרורות או שאר דבכ כה"ג דלאו בר טלטול הוא. מ"ב או' א' ועיין בס' קרבן אשה סי' י"א דמי שהולך במדבר והוצרך לנקביו דשרי לטלטולי נטלא של מים פחות פחות מד"א כדי לקנח בו יעו"ש. א"ח או' א' ועיין לקמן או' י"ז:

א

ד) שם. ומי שיש לו מקום מיוחד וכו' הטעם שאם ישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית. ט"ז סק"א. מ"א סק"א. ואף שאחרים נכנסים ג"כ לשם ויש לחוש שיטלוהו לקנח מ"מ שרי להכניס מלא היד דלא הוי טלטול שלא לצורך דמה לי הוא או אחר וכ"מ רס"י שי"ט בהגה. מ"א שם. א"ר או' ג' תו"ש או' ב' ר"ז או' א' ודלא כהב"ח שאוסר להכניס מלא היד אם אחרים נכנסים לשם יעו"ש. אבל אם אין לו מקום קבוע אעפ"י שהוא קבוע לאחרים דאיכא למיתני שאחרים יטלום לקנח ונמצא שלו היה טלטולו שלא לצורך אפ"ה אסור דחיישינן שמא לא יטלום. נה"ש או' א':

א

ה) שם. מלא היד. בטור כתוב מלא ידיו וכתב הט"ז דאפשר שכן היה גרסתו בש"ס ולא עיין ברא"ש וברמזים דשם איתא מלא היד ובע"כ דט"ס הוא בטור. תו"ש או' ג' וכ"כ אר' או' ב' מש"ז או' ב':

א

ו) שם. מלא היד. והא דקאמר מלא היד ולא קאמר מלא יד היינו מלא היד שמאל שמקנח בה. ב"ח. א"ר שם. ונ"מ אי יד שמאל קטנה מהימין או רק מלא יד שמאל ואיטר. מש"ז שם. ועיין לעיל סי' ג' או' ך' ועיין בא"א מהגה"ק שמצדד להקל דמותר לקנח באצבעו כי סגנון מלבו לא שייך בשערות ההם וגם סגנון סחיטה אין בזה ומשום כבוד הבריות התירו שבותים יעו"ש. א"ח או' ב' ומיהו רק צריך להזהר שלא יקנח בחוזק שלא ישיר את השער:

א

ז) שם. ואם אין לו מקום קבוע וכו' היינו שהולך פעם למקום זה ופעם למקום אחר וא"כ אם ילך אח"כ למקום אחר נמצא שטלטל תחלה שלא לצורך ולכן מכניס כמלא בוכנא קטנה. מ"א סק"א. תו"ש או' ב' ר"ז או' ב':

א

ח) ואם יש לו בה"כ סמוך לביתו שאין שום אדם נכנס לשם אסור להכניס בשבת אבנים (אפי' כמלא בוכנא קטנה א"א) דהו"ל להזמינם מאתמול. מ"א שם בשם הג"א והגמ"י פכ"ו ותו' וכ"כ התו"ש שם א"א או' א' ר"ז או' ג' מיהו הא"ר או' א' מצדד להקל וכתב שכ"ף הנ"ץ יעו"ש. וכ"נ דעת ב"י בססי' זה:

א

ט) שם. כשיעור בוכנא קטנה. פי' כשיעור רגל מדוכה קטנה של בשמים. ב"י לפי דעת ר"ת שנראה לו כגרסת ר"ח וכן מפורש בירוש' יעו"ש. והיינו שראוי לקנח בו פעם אחת. לבוש. מיהו ברי"ף והרא"ש איתא כשיעור ראש בוכנא קטנה וכ"ה בטור:

א

י) שם. ואם ניכר באבן וכו' הטעם משום דנעשה כבר מוכן בהך והיינו כשקנחו בו מבע"י ואפשר דאפי' בספק יש להכשיר משום כבור הבריות ומלתא דרבנן הוא. עו"ש או' ב':

א

יא) שם. ואם ניכר באבן שקנחו בו וכו' כתב המאמ"ר או' ז' דפשט הלשון משמע דר"ל קנחו בו אחרים יהיה מה שיהיה והפרישה ז"ל נדחק לפ' דר"ל דהוא עצמו קינח בו פ"א והיינו לפי' שהוקשה לו הא דאיתא לעיל סי' ג' שאין לקנח בצרור שקינח בו חבירו ואין פשט הלשון מסכים עמו וכו' יעו"ש אבל הפתה"ד או' א' כתב דאין פשט הלשון מנגד לדברי הפרישה דר"ל שכל הרואה את האבן מגיד ואומר שכבר קינחו בה דלגבי אחרים המכירים שייך ל' שקנחו ואה"ן דבדידיה דוקא קאמר יעו"ש. ועיין לעיל סי' ג' או' ל':

א

יב) שם. ואם ניכר באבן שקנחו בו וכו' ולא דמי לחריות וסי' ש"ח סעי' ך') דשרי בישב עליהן אפי' אינו ניכר דשאני אבן דקינוח דכיון שהשליכו שוב אין דעתו עליו כלל לשמש בו ולכך בעינן שיהא ניכר. מ"א סק"ב. תו"ש או' ד' מיהו דעת הא"ר להקל אף באינו ניכר כמ"ש באו' שאח"ז:

א

יג) שם. ואם ניכר באבן שקנחו בו וכו' פי' מע"ש ואף שלא יחדו וה"ה בידוע שקנחו אף שאינו ניכר. וכן כשייחד בפי' לקינוח אף שלא קינחו. א"ר או' ד' ודין יחוד כמו המייחד אבן לפצוע בו אגוזים עיין לעיל סי' ש"ט סעי' כ"ב. תו"ש שם:

א

יד) וה"ה המייחד נייר חלק לקנח בו דשרי. מ"א שם בשם שה"ג. א"ר שם. מיהו בנייר חלק העומד לכתיבה בעינן יחוד לעולם כיון דלאי אורחיה בהכי ונייר גסה סגי ביחוד לשבת א' כאן דאורחיה בהכי כמו באבן לפצוע בו אגוזים. תו"ש שם. ואם לא יחדו שרי כבוכנא. א"ר שם בשם שה"ג. והיינו כדי קינוח של פעם א' כמ"ש לעיל או' ט' והיינו דוקא במקפיד עליו הא סתמא שעומד לכסות פי הפך ה"ה דשרי לקנח בו א"א או' ב' ומ"מ אסור לקרוע הנייר כמ"ש לקמן סי' ש"מ סעי' י"ג:

א

טו) שם בהגה. וי"א דאפי' מכרמלית וכו' וכן עיקר א"ר או' ה' ר"ז או' ד' ומ"מ כשאין אחר יכול לילך לשם אין להקל כרמלית לרה"י. א"ר שם. ור"ל כיון שאין אחר הולך לשם הו"ל לאזמניה מאתמול וע"כ אין להקל. אבל אם שכח ולא הכין מע"ש דבר לקנח בו או שהכין ונטלו משם או במקום שאף שיכין יקחוהו אחרים מותר להוציא מרה"י לכרמלית כפי מה שצריך לקנח ח"א כלל נ"ה או' ח':

א

טז) שם בהגה. וי"א דאפי' מכרמלית וכו' ונראה דאף הסומך להקל כדעת התו' מ"מ ברה"ר שלנו אף שדינו ככרמלית אין להקל כ"כ כיון דבל"ה רבים חולקים וס"ל דגם עכשיו איכא רה"ר ונתוסף עליו גם דעת רש"י שאוסר בכרמלית והוו תרתי לרעותא. תו"ש או' ו' וכ"כ ח"א שם. ועיין לקמן סי' שמ"ה סעי' ז':

א

טוב) שם בהגה. וי"א דאפי' מכרמלית לרה"י וכו' וה"ה דמותר להעביר ד"א בכרמלית לסברה זו כמ"ש ב"י בשם התו' אבל לסברא א' צריך להעביר פחות מד"א כמ"ש הר"ז או' ד' ולכן היכא דאפשר יש להחמיר כס' א' ואין לטלטל כ"א פחות פחות מד"א והוא פשוט והגם דלקמן ססי' שמ"ט אוסר לטלטל בכרמלית פחות מד"א הכא משום כבוד הבריות התירו. ועיין לעיל או' ג':

א

יח) שם בהגה. דהא נמי אינו רק וכו' ואף שיש בזה שני איסורין דרבנן טלטול ומוקצה וגם מכרמלית לרה"י אפ"ה כבוד הבריות דוחה אותו. ישועות יעקב:

א

יט) [סעיף ב'] אם ירדו גשמים על האבנים ונטבעו וכו' ר"ל שנטבעו בקרקע מחמת הגשמים והוה אמינא דאם לוקחם משם הוי כסותר או' כטוחן קמ"ל דאם רשומן ניכר מלמעלה מן הקרקע שרי ולא מיקרי סותר ולא טוחן ונראה דמיירי כשמקצתן מגולה עד שיכול לאחוז בהן וכמו בצינון בסי' הקודם סעי' ח" וק"ל. לב"ש:

א

ך) שם. אם רישומן ניכר וכו' פי' רי"ו שלא נטבעו מליכלוך אלא רישומן ניכר למעלה מן הקרקע. א"ר או' ו' ויראה לפרש אם הוא מכיר מסביבות האבן שעדיין מי גשמים תחתיה מותר שעדיין לא נתחברה כ"כ. מאירי. פת"ע או' ח':

א

כא) שם. ואין בזה משום סותר וכו' לפי שאינו אלא מדרבנן ל"ג בזה. תו"ש או' ז':

א

כב) שם. ולא משום טוחן. ולענין דין טוחן עיין לקמן סי' שכ"א סעי' י"ב ובדברינו לשס בס"ד:

א

כג) [סעיף ג'] צרור שעלו בו עשבים וכו' נראה דתלת קמ"ל חדא דלא חיישינן שמא יתלוש ממנו העשבים ויהיה חייב חטאת. וחדא אע"ג דצרור הזה יש לו יניקה מן הארץ ויש איסור ליטלו מקרקע שלא לצורך כדין עציץ נקוב וכמ"ש אביי והביאו ב"י אפ"ה לצורך קינוח התירו משום כבוד הבריות והשלישי אעפ"י שהצרור הוא כאבן והוא מוקצה. פרישה או' ה' ועיין לקמן סי' של"ו סעי' ח':

א

כד) שם. מותר לקנח בו וכו' ומדסתם ש"מ דס"ל דאפי' מונח על הארץ מותר לטלו דאין בזה משום תלישה (ר"ל מה שמגביהו מן הארץ) אלא איסורא דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזרו כמ"ש רש"י ור"ן וכ"מ סי' של"ו סע"י ח' יעו"ש ודלא כהרמב"ם. והתולש עשבים מהצרור חייב לכ"ע. מ"א סק"ג. א"ר או' ז' תו"ש או' ח' א"א או' ג' ר"ז או' ו' והטעם כתבו שם התו"ש והר"ז דהא אף לאחר שנוטלו מן הארץ לא הוי הפסק בין הצרור לארץ אלא אוירא בעלמא ועדיין יונק מלחלוחית הקרקע יעו"ש משמע הא אם הפסיקו בידיו לגמרי מן הקרקע עד שאינו יונק כלל אסור. וכ"כ א"א שם בשם הג"א יעו"ש:

א

כה) [סעיף ד'] מפני שאינה ראויה וכו' וכיון שאינה ראויה לקינוח אסור לטלטלה. א"ר או' ח' לב"ש:

א

כו) שם. לפי שהיא נפרכת. ובמקום שפסת רגבים שבה קשה כעין אבנים ואינה עשויה להתפרך מותר. מאירי פת"ע אוי י"ב:

א

כז) שם. משום סכנה וכו' והא דכתב לעול בסי' ג' סעי' י"א דאסור לקנח בחרס משום כשפים אתא לאשמעינן דבחול אסור אפי' באזני חרס משום חששא דכשפים אלא יקנח בצרור אבל הכא כתב הטעם משום סכנה לאורויי דבאזני חרס דליכא סכנה יקנח בחרס ואעפ"י דאיכא חששא דכשפים ולא יקנח בצרור בשבת דאסור לטלטלם. ב"ח. תו"ש או' ט' ועיין לעיל סי' ג' או' כ"ה:

א

כח) [סעיף ה'] דכיון דחלקים הם וכו' אבל אם אינם חלקים דיש חשש סכנה מקנח בצרור אעפ"י שהוא מוצקה שבת פ"ב ע"א:

א

כט) שם. מקנח באוזן החרס וכו' ואע"ג דיש לחוש לכשפים כמ"ש סי' ג' סעי' י"א מ"מ עדיף לקנח בו מהצרור. ב"ח. מ"א סק"ד. וריל דוקא לקנח בשברי חרס דאיכא סכנה דשכיחא ע"י שהן חדין פן ינתק שיני דכרכשתא הותר לו לקנח בצרור אבל אוגני כלי חרס דאינו חד וליכא משום סכנת כשפים דלא שכיחא לא הותר לו לקנח בצרור. מחה"ש. ועיין לעיל סי' ג' סעי' י"א בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

ל) שם. שהוא ראוי לכסות וכו' ולא יקנח בצרור שהוא מוקצה שלא התירו לקנח בצרור ואבן אלא כשאי לו דבר אחר המותר בטלטול לקנח בו. ר"ז או' ה':

א

לא) שם. יקנח בעשבים וכו' יש מפרשים משום שאינם מוקצים ויש מפרשים אעפ"י שהם מוקצים כמ"ש בסעי' שאח"ז והיינו רבותא דידהו מהצרור לפי שהצרור צריך לטלטלו והעשבים אין מטלטלם כמ"ש בסעי' שאח"ז ובלבר שלא יזיזם:

א

לב) שם. אבל ביבשים אין מקנחין וכו' לאו ביבשים ממש קאמר שהם נפרדים ונפרכין דא"כ בלאו טעם סכנה אסור אלא ביבשים שאינם לחין קאמר. שה"ג פ' המוציא כנה"ג בהג"ט:

א

לג) שם. מפני שהם חדין וכו' והא דלעיל סי' ג' סעי' י"א כתב הטעם מפני שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונות נושרות הכא לענין איסורי שבת לא חשיש כ"כ לסגולות וע"כ כתב הטעם שהוא סכנה בעין:

ב

לג) איתא בש"ס פ' מרובה מותר לפנות אחרי הגדר דשדה חבירו ומותר ליטול צרור לקנח אפי' בשבת ופי' המ"א סק"ה דהיינו מן השדה אבל לא מהגדר אפי' בגדר עב דאינו עושה נקב משום סתירה ודלא כרש"ל. תו"ש או' יוד. וכ"כ האחרונים:

א

לד) [סעיף ו'] ובלבד שלא יזיזם. מפני שהם מוקצים. מ"א סק"ו וכ"כ הט"ז סי' של"ו סק"ד. והיינו שלא יזיזם ביד דהוה מוקצה במחובר אעפ"י שראוי למאכל בהמה אבל מקנח בהם בגופו דטלטול בגופו שרי אפי' לצורך דבר האסור כמ"ש סי' שי"א סעי' ת' א"א או' ו' וכתב שבזה מתורץ קושית התו"ש על המ"א וגם על מ"ש הא"ר הקשה יעו"ש:

א

לה) שם. דלא אמרו אלא באילן וכו' ואפשר דאפי' באילן מותר דמשום כבוד הבריות לא גזרו ובעלין שלו אפי' מחוברין ולא גזרינן שמא יתלוש דהא אם יתלוש הוי מלאכה שאינה צריכה וגם אינו מכוין ולא פסיק רישיה. לבוש. א"ר או' י"ג וכתב שכ"ה דעת הש"ע ודלא כהעו"ש יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' יוד אלא שכתב דהיינו אם אין לפניו אפי' צרור ואבן לקנח ואז מותר לקנח אפי' באילן:

א

לו) [סעיף ז'] משום השרת נימין. ואע"ג דמקנחין בחרס ולא חיישינן משום השרת נימין במשמש בצרור הוה פסיק רישיה. תו' מ"א סק"ז:

א

לז) לא ימשמש בצרור של הקינוח להחליקו (שלא ישרט בשרו פרישה) כדרך שעושה בחול משום כתישה אלא כלאחר יד. טור בשם ר"ח. מ"א שם. ור"ל שאוחזו בנחת ומיקרי כלאחר יד שעושה בשינוי ממה שעושה בחול. לב"ש:

א

לח) שם. בשני אצבעותיו. כלומר בנחת וממשמש בנחת. ב"י בשם רי"ו. וכ"ה לקמן סס"י שכ"ח:

א

טל) [סעיף ח'] למשמש בברזא וכו' פי' של עץ וכן הדין בצעפיל א"ר או' ט"ו. ועיין לקמן סס"י שכ"ח:

א

מא) שם. אפי' תחובה וכו' דכיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו אסור כמו המוציא בפיו ובמרפקו. טור. משמע דדבר התחוב כולו בגוף (שאין מכניסו כדי לחזור ולהוציאו תדיר. תו"ש ולב"ש) מותר לכתחלה וא"כ מותר לבלוע מרגלית או זהב ולצאת בו לרה"ר. מ"א סק"ח. א"ר שם. תו"ש או' י"ד ר"ז או' י"ג:

ב

מא) כתב תשב"ץ סי' ס"ב אם תחוב כולו בגוף מותר להתפלל הואיל ואינו נראה מבחוץ ואסור לצאת בה בשבת כיון דמכניסה תדיר כדי לחזור ולהוציאה. א"ר שם. א"א או' ח':

א

מב) [סעיף ט'] אסור לפנות בשדה ניר וכו' חרישא ראשונה ועו"ד לזריעה. ב"י בשם רש"י. ט"ז סק"ג. הא חרישה שניה לא שייך אשווי גומות ושדה חבירו אף חרישה שניה אסור שמקלקל ולא יצמח. מש"ז או' ג':

א

מג) שם. שמא יבא לאשווי גומות. דשמא יטול צרור ממקום גבשושית ושדי ליה למקום גומא ואמרינן היתה לו גומא וטממה גבשושית ונטלה בשדה חייב משום חורש ובבית חייב משום בונה. גמ' ומ"מ נראה דבבית (אף שיש גומות וצרורות מש"ז שם) מותר לפנות דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו. מ"א סק"ט. תו"ש או' ט"ו:

א

מד) [סעיף יוד'] אבנים גדולות וכו' דוקא שכבר הוקצה לכך אבל אם לא הוכנו אסור דלא התירו משום כבוד הבריות מוקצה. יש"ש פ' המביא, א"ר או' ט"ז. ור"ל שלא התירו אלא לקינוח ולא לדבר אחר:

א

מה) שם. מותר לצדדן. ומ"מ לעשות כמין אהל אסור. מ"א סק"י בשם מס' ביצה דף ל"ב. אמנם הא"ר או' י"ז כתב דמש"ס לא משמע מידי דאפשר דמותר בזה משום כבוד הבריות וכ"מ בטור סי' שט"ו וכ"כ הלבוש שם סעי' ז' עכ"ל. וכ"כ המאמר להתיר יעו"ש ור"ל דאף שמניח אחת מכאן ואחת מכאן ואח"כ אחת על גביהן כדרך שעושה בחול מותר כמ"ש שם בלבוש אבל אם מניח תחלה אחת למעלה ואח"כ א' מכאן וא' מכאן גם להמ"א מותר כמ"ש שם בסעי' ו' יעו"ש. מיהו דעת המחה"ש לאסור משום דאפשר לעשות בהיתר דהיינו לתקן הגג תחלה:

א

מ"א סק"א למקום אחד. כי הב"ח פירש מקום מיוחד ר"ל לו לבדו אבל אם גם אחרים נכנסים לשם אסור שיטריח בשביל אחרים כמו בסס"י של"ג שכל אחד צרוך לטרוח בשביל עצמו לכן כת' המג"א דז"א אלא מיוחד פירוש קבוע ולהכי דקדק בש"ע וכת' ואם אין לו מקום קבוע ולא כת' מקום מיוחד ותיבת לו לאו דוקא ולא אתי למעט אם הוא גם לאחרים:

ב

סק"ב אינה עומדת לקינוח משא"כ חריות דאיכא דקיימי לישיבה מש"ה לא בעי היכר אבל אבן גדולה בעי היכר עיין מג"א בסימן ש"ח סק"מ:

ג

שם ושאר אבנים. ר"ל קטנים באמת א"צ היכר:

ד

שם שיהיה ניכר בו הקינוח קשה דא"כ גם בניכר בו הוי מוקצה כיון שהשליכו מיגרע גרע מה שקינח בו וכן הקשה א"ר וצ"ל דאין כוונת המג"א דמקצהו מדעתו אלא ר"ל דהקינוח לא הוי הכוונה להתיר על ידו כיון שעיקר הכנתו הוא רק לאותו פעם וכיון דלא הוי הכנה מעלייתא מש"ה לא סגי בלי היכר:

ה

ש"ע ס"ב ונטבעו. ר"ל שנטבעו בקרקע מחמת הגשמים וה"ה דאם לוקחם משם הוי כסותר או טוחן קמ"ל דאם רשומן ניכר מלמעלה מן הקרקע שרי ולא מיקרי סותר ולא טוחן ונראה דמיירי כשמקצתן מגולה עד שיכול לאחוז בהם וכמו בצנון בסימן הקודם סעיף ח' וק"ל:

ו

מ"א סק"ג משום תלישה. ר"ל מה שמגביהו מן הארץ לא מיקרי תלישה כיון שאינו מפסיק בינו לבין הארץ אלא אויר לבד ולא אסור אלא מדרבנן דלא כהרמב"ם שמחייב חטאת בזה:

ז

ש"ע ס"ד שאינה ראויה. וכיון שאינה ראויה לקינוח אסור לטלטלה:

ח

ס"ה ואזני חרס. אורחא דמילתא נקט שהאזנים דרכן להיות חלקים ואין מקרעין את הבשר:

ט

מ"א סק"ה צ"ע דבסי' ג' כתב עיין בכור שור שבת דף פ"ב. והמ"מ פכ"ו כ'. הוא ענין בפ"ע ועל כל זה מסיק וצ"ע:

י

שם מן הגדר אסור דהוי סתירה אפילו מגדר עב:

יא

סק"ו שהם מוקצים. ומקנח בלא הזזה דמוקצה מותר בנגיעה וקצת הוא רחוק במציאות וע' פמ"ג:

יב

סק"ז דמקנחין בחרס. שהוא משיר השער ואפ"ה שרי משום שהוא דבר שאין מתכוין כדאמרינן בשבת דף פ"א ובסעיף ד' דלא אסור אלא משום סכנה:

יג

שם כלאחר יד. ר"ל שאוחזו בנחת ומיקרי כלאחר יד ר"ל שעושה בשינוי ממה שעושה בחול:

יד

סק"ח התחוב כולו בגוף שאין מכניסו לחזור ולהוציאו תדיר:

טו

ש"ע ס"ט אפי' בחול ועי' בכור שור ריש בבא קמא:

א

מקום מיוחד. שאם ישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית [רש"י ור"ן] ונ"ל דה"פ אם נכנס תמיד למקום א' וא"כ אף שישתיירו יכול לקנח בהם שחרית ואף שאחרי' נכנסים ג"כ לשם ויש לחוש שיטלוהו לקנח מ"מ שרי להכניס מלא היד דלא הוי טלטול דלא לצורך דמה לי הוא או אחר וכ"מ ר"ס שי"ט בהגה ול"ד לס"ס של"ג דהכא חד טירחא הוא וגם אפשר שיצטרך לו הוא ולהכי שרי ומ"ש ואם אין לו מקום קבוע היינו שהולך פעם למקום זה ופעם למקום אחר וא"כ אם ילך אח"כ למקום אחר נמצא שטלטל תחלה שלא לצורך ולכן מכניסו כמלא בוכנ' וכו' להכי דקדק וכ' ואם אין לו מקום קבוע וכו' וכ"כ בפסקי הרא"ש וכ"מ בתו' סוף ד"ה מהו להעלותן ע"ש ובסוכה דף ל"ו, ואם יש לו ב"ה סמוך לביתו שאין שום אדם אחר נכנס לשם אסור להכניס בשבת אבנים דה"ל להזמינם מאתמול [הג"א והג"מ פכ"ו] וכ"כ התוס' כנ"ל דלא כב"ח ע"ש:

ב

ואם ניכר באבן. כתב בש"ג וקשה מ"ש מחריות דאם ישב עליהם מבע"י שרי אף על פי שאין ניכר בהם כמ"ש סי' ש"ח ס"כ, ואפשר לו' דאבן גדולה אינה עומדת לקינוח ושאר אבנים מקורזלות אותן שקינח בהם מבע"י א"צ שיהא ניכר בהן הרושם אלא דנקט רישומן ניכר דאז מותר לטלטל האבנים הסמוכים לו דהוא מעיד על האחרים שאף הם הוכנו לכך ודוקא כשלא יחדן בפי' לכך אבל יחדן מותר כמו המיחד אבן לפצוע בו אגוזים וה"ה המיחד נייר חלק לקנח בו דשרי עכ"ל וערסי' ש"ח וסכ"ב דיש חולקין ביחוד ול"נ דקושיא מעיקרא לית' דבשלמא חריות כיון שישב עליהן מבע"י והניחן במקומן כדי לישב עליהם עוד לא הוי מוקצה אבל אבן שקנח בו והשליכו שוב לא היה דעתו עליו לתשמיש לכן בעינן שיהא ניכר בו הקינוח לכן אין להקל ליטול האחרים וכ"מ בגמ' ובש"ע:

ג

מותר לקנח. ומדסתם ש"מ דס"ל דאפי' מונח על הארץ מותר ליטלו דאין בזה משום תלישה אלא איסורא דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזרו כמ"ש רש"י ור"ן וכ"מ בסימן של"ו ס"ח ע"ש דלא כהרמב"ם והתולש עשבים מהצרור חייב לכ"ע:

ד

מקנח באוזן החרס. ואף על גב דיש לחוש לכשפי' כמ"ש סי' ג' סי"א מ"מ עדיף לקנח בו מהצרור (ב"ח):

ה

מפני שהן חדים. צ"ע דבסי' ג' כתב טעם מפני שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות וכ"ה בגמ' וע"ק דאמרי' בחולין דף ט"ז אין מקנחין בקרומית של קנה ופריך ותיפוק ליה דהמקנח בדבר שהאור כו' ומשני קינוח פי מכה קאמרינן משמע דשאר עשבים אין מחתכין הבשר והמ"מ פכ"ו כתב דאית דגרסי איפכ' בלחין אין מקנחין שהן משירין השינים וביבשים מקנחין ע"ש וצ"ע, מותר ליטול צרור מגדר עב שאינו ניכר ונראה כ"כ אבל מגדר דק אסור שעושה נקב והוי כסותר (יש"ש ב"ק פ"ז ס"מ וכ"מ בגמ' ורא"ש) אבל בטור ח"מ סי' רע"ד כתב ליטול ממנה צרור משמע מן השדה אבל מן הגדר אסור וכ"מ ברי"ף ורמב"ם שהשמיטו אפי' בשבת ש"מ דס"ל דמגדר אסור ליטול רק משדה מותר וזה כבר כתבוהו בה' שבת וע' בגמ' בעובדא דמר זוטרא חסידא:

ו

שלא יזיזם. שהם מוקצים:

ז

משום השרת נימין. ואף על גב דמקנחין בחרס ולא חיישינן משום השרת נימין במשמש בצרור הוה פסיק רישיה (תוס') ועסס"ג, לא ימשמש בצרור של הקינוח להחליקו כדרך שהוא עושה בחול משום כתישה אלא כלאחר יד (טור בשם ר"ח):

ח

אפי' תחובה. כיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציאו אסור כמו המוציא בפיו ובמרפיקו (טור) ומשמע דדבר התחוב כולו בגוף מותר לכתחל' וא"כ מותר לבלוע מרגלי' או זהב ולצאת בו לר"ה:

ט

לאשויי גומות. דשמא יטול צרור ממקום גבשושית ושדי ליה למקום גומא ואמרי' היתה לו גומ' וטממ' גבשושי' ונטלה בשדה חייב משום חורש ובבית חייב משום בונה (גמרא), ומ"מ נ"ל דבבית מותר לפנות דבמלתא דלא שכיח' לא גזרו:

י

מותר לצדדן. ומ"מ לעשות כמין אהל אסור (ביצה דף ל"ב) עסי' שט"ו ס"ו:

א

(א) אבנים – וה"ה צרורות או שאר דבר כה"ג דלאו בר טלטול הוא:

ב

(ב) מקום מיוחד – פי' שהמקום קבוע לו לבהכ"ס דכיון שקבוע לו לכנוס שם תמיד א"כ אפילו אם ישתיירו לו אבנים ערבית יוכל לקנח בהם שחרית וע"כ התירו לו להכניס מלא היד ולא הוי טלטול שלא לצורך ואף דאותו המקום אינו מיוחד לו לעצמו ואפשר שיקחו אחרים את האבנים לקנח לית לן בה דמה לי הוא מה לי אחר ואפשר ג"כ שיצטרך לו אח"כ בעצמו ולהכי שרי ומש"כ אח"כ ואם אין לו מקום קבוע היינו שהולך פעם למקום זה ופעם הולך למקום אחר וע"כ אסור להכניס יותר ממה שצריך לו ודאי לפעם אחד דהיינו כשיעור בוכנא קטנה דאם יכניס יותר וישתייר נמצא שטלטל תחלה שלא לצורך וכתב המ"א בשם הפוסקים דהא דמתירין בבהכ"ס קבוע להכניס שם אבנים בשבת היינו דוקא בשאינו מיוחד לו לעצמו אלא נכנסין גם אחרים שם דלא היה לו להכין מע"ש דחשש שמא יטלוהו אחרים ובפרט אם הוא בבהכ"ס שבשדה דטרחא הוא להכין מע"ש דרחוקה היא אבל אם היה סמוך לו לביתו וגם מיוחד לו לעצמו דאין נכנסים אחרים לשם ואפילו מבני ביתו אין להתיר להכניס שם אבנים כלל דהיה לו להכין מאתמול והא"ר מצדד להקל בזה בכל גווני וכדעת הלבוש והטעם משום דלא מסיק אינש אדעתיה להכין שם אבנים מע"ש:

ג

(ג) מלא היד – ואפילו ד' וה' אבנים [רש"י]:

ד

(ד) כשעור בוכנא קטנה – ברי"ף ורא"ש איתא כשעור ראש בוכנא קטנה שדכין בו את הבושם וכן משמע בטור:

ה

(ה) ואם ניכר וכו' – משמע מלשון זה דאם אינו ניכר אף שידוע שקינח בו אסור ליקח ממנו מלא היד אם אין לו מקום קבוע ויש מקילין בזה דכיון שידוע שקינח בו הוי כניכר:

ו

(ו) שקנחו בו – היינו מע"ש ומיירי כשלא יחדן מע"ש בפירוש לכך דאם יחדן אפילו לא קינח בהן מעולם מותר להכניסן כמה שירצה וה"ה נייר חלק שמקפיד עליו דיש בו משום מוקצה ג"כ מהני יחוד מע"ש דעי"ז הוסר מעליו שם מוקצה ומותר להכניס לבהכ"ס כמה שירצה ואם לא יחדן אינו מותר להכניס לבהכ"ס שאינו קבוע רק כפי צרכו לפעם זה בלבד ואסור לקרוע הנייר בשבת וכמבואר לקמן בסימן ש"מ סי"ג ע"ש במ"ב:

ז

(ז) מותר להכניסו – עיין לעיל בסימן ג' סי"א במ"ב שם:

ח

(ח) וי"א דאפילו מכרמלית וכו' – וכן עיקר [א"ר] ור"ה דידן אף שלהרבה פוסקים דינו ככרמלית מ"מ אין להקל:

ט

(ט) על האבנים – היינו שהכניסן מתחלה לקנח בהן ואח"כ ירדו עליהן גשמים ונטבעו בקרקע או בטיט:

י

(י) רישומן ניכר – היינו שניכרין למעלה מן הקרקע ולא נטבעו בקרקע לגמרי:

יא

(יא) סותר ולא משום טוחן – ר"ל אפילו אם היה זה באיזה רצפה שבחצר והו"א דיש בזה חשש סתירה שסותר הרצפה בזה שנוטל האבן או דהו"א דטוחן בנטילתו את העפר שסביבו קמ"ל דשרי:

יב

(יב) מותר לקנח בו – מדסתם משמע דאפילו מונח על הארץ מותר ליטלו ואף דיש בזה עכ"פ לכו"ע איסור תלישה מדרבנן דמחזי כתולש הכא משום כבוד הבריות לא גזרו ועיין במה שנכתוב לקמן בסימן של"ו ס"ה וס"ח במ"ב ובה"ל:

יג

(יג) ולא חיישינן וכו' – ר"ל דאף דבהתלישה יש בו איסורא דאורייתא לכו"ע וכדלקמן בסימן של"ו ס"ו אפ"ה לא חיישינן שיהיה נתלש כיון שאינו מתכוין לזה ולאו פסיק רישא הוא:

יד

(יד) שאינה ראויה לקינוח – ר"ל וע"כ איסור טלטול בדוכתיה קאי:

טו

(טו) דחלקים הם – דבאינם חלקים דיש חשש סכנה בדבר מוטב יותר לקנח בצרור אף שהוא מוקצה:

טז

(טז) ליכא משום סכנה וכו' – ואף דעדיין יש בזה חשש כשפים וכדלעיל בסימן ג' מ"מ לא התירו משום זה לקנח בצרור שהוא מוקצה כיון שיש לו חרס לקנח שאין בו משום מוקצה וכדמפרש ובפרט לפי מה שכתב רמ"א שם דהאידנא לא חיישינן בזה לכשפים:

יז

(יז) יקנח בעשבים – דלא הוי מוקצה:

יח

(יח) אבל ביבשים וכו' – אלא יקנח בצרור אף דהוא מוקצה. איתא בגמרא מותר לפנות אחורי הגדר דשדה חבירו ומותר ליטול צרור לקנח אפילו בשבת והיינו מן השדה אבל לא יטול מן הגדר אפילו בגדר עב דאין עושה נקב דנראה כסותר:

יט

(יט) שלא יזיזם – היינו שלא ישמוט אותם ממקום חיבורם משום תלישה:

כ

(כ) משום השרת נימין – דהוא בכלל תולש ואע"ג דאינו מכוין לזה פסיק רישא הוא ע"י המשמוש. לא ימשמש בצרור של הקינוח להחליקו שלא ישרט בשרו כדרך שהוא עושה בחול משום ממחק אלא כלאחר יד:

כא

(כא) וממשמש – בנחת [ב"י בשם רי"ו והכי איתא לקמן בסוף סימן שכ"ח]:

כב

(כב) למשמש בברזא – פי' של עץ וה"ה בפתילה [שקורין צעפי"ל] שמכניסין בפי הטבעת וכמו שמבואר בסוף סימן שכ"ח [א"ר]:

כג

(כג) אפילו תחובה וכו' – שכיון שמכניסה תדיר כדי לחזור ולהוציאה אינה בטלה אצל הגוף והרי זה כמוציא בפיו ומרפקו דאסור מד"ס אבל דבר הבלוע בגוף מותר לצאת בו כגון לבלוע מרגלית או זהב ולצאת בו לר"ה:

כד

(כד) בשדה ניר וכו' – היא שדה שנחרשת ועומדת לזריעה ומצוי בה אז ע"י החרישה רגבים וגומות וע"כ חיישינן שמא בעת שיפנה ישכח ויטול מהרגבים שלפניו וישליך למקום הגומות ואמרינן היתה לו גומה וטממה גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה [שמתקן הבית בכך] בשדה חייב משום חורש [שהרי השוה בזה את פני הקרקע ויהיה טוב לזריעה]:

כה

(כה) אבנים גדולות וכו' – י"א דוקא אם היו האבנים מוכנים מכבר לזה דאל"ה לא הותר איסור מוקצה בשביל זה דלא מצינו שהותר אלא לקינוח:

כו

(כו) לצדדן – היינו להעמיד הדפנות שמכאן ומכאן אבל להניח אבן למעלה על שתיהן אסור משום אהל אף דאהל עראי הוא כ"כ מ"א אבל הא"ר ומאמר מרדכי מתירין גם בזה:

א

מג"א ס"ק א' דהוי ליה להזמינם מאתמול. ע' מג"א לעיל סי' י"ג סקי"ג ואם שכח להזמינם מאתמול י"ל דשרי כמו בסי' שנ"ה ס"ג בהג"ה:

ב

מג"א ס"ק ד' מ"מ עדיף לקנח בו מהצרור. ק' לי למ"ש המג"א סי' ג' ס"ק י"ב דהאור שולט דשיניו התחתוניות נושרת זהו מצד הכישוף. א"כ היאך פרכי' בסוגיא דשבת א' אההיא דצמר ועשבים מקנח בעשבי' הא המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתון כושרת בו. הא זהו רק מצד כשוף ועדיף הצרור כמו בחרס ונהי דמדינא עדיף צרור מעשבים יבשים שהם חדים ומחתכים הבשר מ"מ הו"ל למפרך מה"ט. אבל לא מהטעם דהאור שולט בו וצ"ע:

א

מקום מיוחד. הטעם שאם ישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית:

ב

מלא היד. בטור כתב מלא ידיו ואפשר שהיה לו הגירסא בגמרא כן:

ג

בשדה ניר. פי' חרישה ראשונה ועומד לזריעה: