שולחן ערוך, אורח חיים שי״א: דיני מת בשבת ושאר טלטול מן הצד ובו ט סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני מת בשבת ושאר טלטול מן הצד ובו ט סעיפים:
מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה אם יש ככר או תינוק מטלטלו על ידיהם ואם אין לו ככר או תינוק אם יש לו שתי מטות מטלטלו על ידי שיהפכנו ממטה למטה דהוה טלטול מן הצד ואם אין לו לא זה ולא זה מטלטלו טלטול גמור וכל זה באותו רשות. מת המוטל בחמה מטלטלו מחמה לצל באותו רשות על ידי ככר או תינוק ואם אין לו ככר או תינוק לא יטלטלנו כלל אפי' להפכו ממטה למטה דטלטול מן הצד שמיה טלטול: וע"ל בסי' זה סעיף ו' מאי תקנתיה:

ב

מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזי' ממנו הגה וי"א דאפי' לא הסריח עדיין אלא שקרוב להסריח (ב"י בשם טור ורש"י ור"ן) מותר להוציאו לכרמלית ואם היה להם מקום לצאת בו אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו במקומו ויוצאים הם ויש אומרים שלא התירו להוציאו לכרמלית אלא ע"י ככר או תינוק ויש מי שאומר שכל שמוציאו לכרמלית מוטב להוציא שלא בככר ותינוק כדי למעט בהוצאה ויש מי שמתיר להוציאו אף לרשות הרבים על ידי תינוק אבל לא ע"י ככר וה"ה אם הוא בבזיון אחר כגון שהיה בספינה והיו העכו"ם מתאספים שם וכן כל כיוצא בזה: הגה והוא הדין דמותרים לומר לעכו"ם לטלטלו כמו ע"י ככר ותינוק. (מרדכי וב"י בשם שבולי לקט) ואסור לטלטל מת על ידי ככר ותינוק לצורך כהנים או דבר אחר אבל ע"י עכו"ם יש מתירין (טור י"ד שע"ב ותשובות מהרי"ל סי' ס"ה) וכן ראיתי נוהגים לצורך מצוה או חתונה:

ג

יש מי שאומר שאם נתן על המת אחד מכלים שהוא לבוש חשוב כנותן ככר או תינוק:

ד

יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת ערום אבל אם הוא בכסותו אין צריך ככר או תינוק:

ה

אם צריך למקום המת או לדבר שהמת מונח עליו מותר לטלטלו מן הצד דהיינו שהופכו ממטה למטה כיון דלצורך דבר המותר הוא לא התירו לטלטל ע"י ככר או תינוק אלא במת בלבד אבל לא בשאר דברים האסורים לטלטל:

ו

מת המוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו או שלא רצו להזיזו ממקומו באין ב' בני אדם ויושבין מב' צדדיו חם להם מלמטה זה מביא מטתו ויושב עליה וזה מביא מטתו ויושב עליה חם להם מלמעלה זה מביא מחצלת ופורס על גביו וזה מביא מחצלת ופורס על גביו זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו ונמצאת מחיצה עשויה מאליה שהרי מחצלת זה ומחצלת זה גביהן סמוכות זו לזו ושני קצותיהן על הקרקע משני צדי המת:

ז

מותר לסוך המת (ולהדיחו) ולשמוט הכר מתחתיו כדי שלא יסריח ובלבד שלא יזוז בו שום אבר ואם היה פיו נפתח והולך קושר את הלחי בענין שלא יוסיף להפתח אבל לא כדי שיסגר מה שנפתח או קצתו שאם כן היה מזיז אבר ומטעם זה אין מעצימין עיניו של מת בשבת:

ח

טלטול מן הצד לצורך דבר המותר מותר הלכך צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים ולא השריש וגם לא נתכוין לזריעה נוטלו אע"פ שבנטילתו מזיז עפר ממקומו ואע"פ שהוסיף מחמת לחות הקרקע מותר: הגה ואפי' הניחו שם מבע"י להיות שם כל השבת דאין באוכלין משום בסיס לדבר האסור (כל בו) וטלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור מותר הילכך קש שעל המטה דסתמו מוקצה להסקה מנענעו בגופו ואם הניח עליו מבעוד יום כר או כסת מנענעו אפי' בידו שהרי הכינו מבעוד יום לשכוב עליו (וכן אם חשב לשכוב עליו) (ר"ן ס"פ במה טומנין):

ט

פירות הטמונין בתבן או בקש המוקצים יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם והקש ננער מאליו: הגה ואם טמונים בחול ובעפר ע"ל סי' ש"ח סעיף ל"ח:

א

ע"י. פי' שמניחו אצלו ומטלטלו עמו עמ"ש סי' ש"ח סעיף מ"א. מה שנוהגין שאין מטלטלין את המת כי אם ע"י ככר או תינוק שיהיה שם מבע"י אין להם על מה שיסמוכו באר עשק סי' נ"ב וכ"כ בתשובת דבר שמואל:

ב

ממטה. ומותר לטלטל אח"כ המטה אפי' מת בה"ש:

ג

באותו. פירוש אפילו באותו רשות צריך לחפש אחר היתר שזכר ולא אתי לדיוקי דברשות אחר אסור ט"ז ועיין מ"א וביד אהרן:

ד

שמיה. ומטעם זה אסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה. ט"ז וע"ל סי' ש"ח ס"ק ל"ד מש"ש:

ה

שקרוב. ומותר לזלף חומץ ע"ג בגדיו של המת בשביל שלא יסריח למו"ש ויכולים להתעסק עמו. ד"מ:

ו

אין. לדעת הטור אם הוא קרוב להסריח אפי' יש להם מקום לצאת מותר להוציאו כדי שלא יסריח:

ז

על. דוקא כשהוא גדול קצת כמ"ש סי' ש"ח סעי' מ"א וסיים הט"ז שר"ח אוסר גם הש"ע הי' לו לסיים כן ע"ש:

ח

לעכו"ם. דוקא לכרמלית אבל לר"ה אסור ע"י עכו"ם מ"א. וכתב א"ז מעשה שנפל בית אחד בעו"ה על נפשות מישראל ותינוק אחד מת היה תחת הבית והתיר א"א מהר"ו לקצב דמים עם העכו"ם לפנות עד שימצא התינוק מטעם כיון דקצב אדעתיה דנפשיה קא עביד:

ט

לצורך. וטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים ומ"מ אין הכהנים יכולים לכוף לקרובים שיוציאוהו אפי' צריכים לכנוס לבה"כ דהוא מצוה אם לא בנפל. ב"ח. ומ"מ נ"ל דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו כופין את הקרובים להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאורייתא מ"א. ועי' מ"ש בי"ד סי' שע"ב ס"ק א':

י

שהוא. ה"ה שאר כלים שמלאכתן להיתר גמרא סוף פרק נוטל:

יא

ערום. והא שהצריכו גבי דוד המע"ה שמת בשבת לטלטלו ע"י ככר או תינוק והא דוד לא היה ערום דאמרינן איפחת דרגא מתותיה ומת ושמעתי דבגדי דוד היו מוקצין דאסור לכל אדם ללובשו דשורפין על המלכים. של"ה ט"ז מ"א:

יב

במת. ע"ל סי' ש"ח ס"ה ועיין ט"ז:

יג

זוקף. ומסירה אח"כ. ב"י. ואם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוס עליו מחצלת ובענין שאין עושה אוהל דהוי לצורך החיים. תוס' עירובין דף מ"ד:

יד

ולשמוט. צ"ע על מה שנהגו האידנא להגביה המת מעל הכרים ע"י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח לכן צריך למחות בידם רק לשמוט הכר מתחתיו. אפילו בככר או תינוק אסור לטלטלו לרחצו אא"כ היה מטונף מטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו אפילו לרמוז לעכו"ם שיעשה אסור אא"כ קצץ מע"ש הרד"ך מ"א ודוקא במים קרים:

טו

שלא. כתב מי"ט שנוהגין בק"ק קראקא ובשאר קהלות שמזיזין אבר שלא יתעקם ומעצימין עיניו ואומרים שיש סכנה בדבר כדאיתא בזוהר על הפסוק ויוסף ישית ידו על עיניך ואין למחות. אליה זוטא:

טז

לזריעה. ומגן אברהם מתיר אפי' נתכוין לזריעה אם לא השריש וכ"כ יד אהרן:

יז

מזיז. דבשדה לא אתי לאשוויי גומות אבל בביתו אסור ליטול הצנון מהארץ דאתי לאשוויי גומות:

יח

דאין. כלומר דלא היתה כוונתו שיהא האוכל משמש לעפר אדרבה העפר משמש לאוכל. ואין חילוק בין אוכלים לכלים מ"א. והט"ז פי' דהכוונה כל זמן שירצה לאכול מהם ומה שישאר יאכל פעם אחר אבל מי שגומר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם אסור אפי' בטלטול מן הצד ע"ש:

יט

וטלטול בגופו. פי' ולא יגע ביד:

כ

מוקצה. ובמקום שאין מסיקין בקש מותר לנענע ביד. ט"ז:

כא

פירות. עיין ס"ק י"ח כתבתי בשם הט"ז דאם גמר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם דאסור אפי' בטלטול מן הצד:

כב

כוש. וגבי צנון לא התירו בזה דמיחזי כעושה גומא משא"כ בקש. הרב המגיד. ט"ז:

א

שבת מ"ג

ב

שם וכרבי יהודה בן לקיש

ג

נראה מדברי רש"י שם ומדברי רמב"ם בפכ"ז והר"ן והרא"ש

ד

שם

ה

שם וכרב

ו

תוס' והרי"ף ורא"ש (ועיין לקמן סעיף כ"ח)

ז

רמב"ם פכ"ו

ח

טור וכ"כ רש"י שם

ט

טור בשם הרמב"ן וכת' בס' תורת האדם שכן נראה מדברי הרמב"ם פכ"ו

י

שם בשם הרמב"ן

יא

מרדכי בפ"ג דשבת

יב

רמב"ן שם

יג

מרדכי בפ"ג דשבת בשם רב אביגדור

יד

רבינו ירוחם בנתיב כ"ח ח"א

טו

שבת קמ"ב וכרב אסי

טז

שם מ"ג

יז

לשון הרמב"ם בפרק כ"ו

יח

שם קכ"א במשנה

יט

תוספות שם מ"ב ורי"ף והרא"ש שם

כ

כלאים פרק ב'

כא

תוס' שם בשבת נ'

כב

שם בגמ' ולא כהנך רבנן דאסרי שם:

כג

שם בתו'

כד

הר"א שם

כה

שם קמ"א משנה ו' כפירש"י

כו

שם קכ"ג:

א

ס"א אם יש כו' אם יש לו כו'. כיון דלא שרי אלא משום דאי לא שרית ליה כו' אם יכול בהיתר או באיסו' קל לא שרינן באיסור חמור כמ"ש קנ"ג א' טעמא דאין כו':

ב

ואם אין כו' מטלטלו. משום חששא הנ"ל דהא אפילו טלטול גמור אינו אלא מדרבנן. הרא"ש:

ג

וכ"ז באותו רשות. באותו רשות. אזיל לטעמיה שפ' בס"ב כהרמב"ם שלא התירו בחמה ודליקה לרשות אחרת רק משום כבוד החיים:

ד

דטלטול. שם:

א

ס"ב שהסריח בבית ונמצא כו'. שר"ל משום כבוד הבריות וכבוד החיים והכריחו כן דהוקשה לו מ"ש דבטלטול לא שרינן אלא ע"י ככר או תינוק:

ב

וי"א. רש"י שם. וסיבר דהחמירו יותר באיסו' טלטול מהוצאה וכמ"ש תוס' סוכה ל"ו ב' והר"ן תירץ במקום דאפשר לתקוני מתקן משא"כ באיסור הוצאה:

ג

ואם היה. לשיטתו דוקא משום כבוד החיים. אבל בלא"ה לא דלא כרש"י שם וכבר הקשה עליו במרדכי שם דהא אמריכן בס"פ כירה דמת בחמה דוקא ע"י ככר או תינוק ואפי' ממטה למטה לא למ"ד טלטול מן הצד כו' אלא רש"י ס"ל דטלטול חמיר מהוצאה וכנ"ל וכ"כ תוס' אלא דרש"י סותר עצמו בפ"ג דסוכה וכמש"ל ר"ס שי"ב בהג"ה וכבר הקשו תוס' עליו ועמ"א:

ד

וי"א שלא כו'. כמ"שש קמ"ב ב' וע' רש"י שם ד"ה הניחו כו' וטלטלוה כו' אבל הרמב"ן חלק עליו וכת' כפי' השני שברש"י שע"י מחיצה של ב"א וז"ש ויש מי שאומר. דס"ל דכל שמשביח בטלטול פוגם בהוצאת הככר ותינוק שלא לצורך וכ' דהא אין הככר והתינוק טפלין למטה ועוד הוצאה דככר קרובה לבא לידי איסור תורה יותר מהוצאת המת דאפילו מוציאו לקוברו מלאכה שאצ"ל הוא כמש"ש ועוד משום מראית העין שלא יאמרו מחלל עליו שבת וכמש"ל בקבורתו ע"י עממין בשבת אבל בכרמלית הכל יודעים שאין איסור מלאכה וע"ש בתה"א וס' הראשונה ס"ל מוטב להרבות באיסור אחד מלעשות ב' איסורים וכ"ש לש' התוס' הנ"ל דיותר חמיר איסור טלטול מאיסור הוצאה כמש"ל:

ה

ויש מי שמתיר כו'. דמש"ש לכרמלית מעשה שהיה כך היה אבל באמת מותר אף לר"ה ומש"ש מי קאמינא לר"ה כו' היינו משום שאמר שם אפי' לר"י אבל לר"ש אף לר"ה שרי דהוי מלאכה שאצ"ל וכ' שם שר"ח אוסר שלא התירו אלא דבר שעיקרו מדברי סופרים כו' ואסור משום מראית העין כו' תדע שלא הכל התירו שהרי אמרו בפ"ג אי לא שרית ליה כו' ואם איתא נתיר ליה הכיבוי עצמו ובפ"ק דר"ה אמרינן בשבת ויוה"כ דלא אפשר בעממין ולא התירו בעממין אלא בי"ט ע"ש בס' תה"א בשער מ"ו שהאריך בזה:

ו

ע"י תינוק אבל. עמ"א ס"ק י"א:

ז

וה"ה. לפרש"י וערש"י שם או בבזיון כו':

ח

וה"ה דמותרים כו'. דשבות דלית בה מעשה כמ"ש בעירובין ס"ח א' ועסי' רע"ו ס"ג בהג"ה:

ט

ואסור לטלטל. דלא התירו אלא משום כבוד המת:

י

אבל ע"י עו"ג. דשבות ע"י עו"ג מותר במקום מצוה או צורך גדול כמ"ש בסי' ש"ז ס"ה:

א

ס"ג יש מי שאומר. דל"ד ככר ותינוק כמ"ש קמ"ב ב':

א

ס"ד יש מי. לפי' הרמב"ן שפי' שם מ"ד א' כנונא אגב קיטמא שהאפר מוקצה ומטלטלין אגב הכלי וא"א דהכלי בסיס לדבר האסור שהכלי חשוב ואינו בטל להאפר וכמ"ש בפ"ב די"ט כ"א ב' אצל שיורי כוסות ונטלטלינהו אגב כסא מי לא אר"נ כי הוינן כו' ועתוס' שם ובשבת מ"ז א' ועסי' ש"י ס"ח:

א

ס"ה אם צריך. עס"ח ומ"ש שם:

א

ס"ו מת המוטל. אע"ג דאמרינן שם דס"ל כר' יצחק לא קי"ל כן כמו שהוכיח הרי"ף בפ' מי שהחשיך קנ"ד ב' דרב הונא ל"ל דר' יצחק דאר"ה התם היתה כו' ופריך עלה והא קמבטל כו' ורב ששת סבר לומר כן אבל רב הונא לא ס"ל אלא משום דאין עושין אהל ארעי אפילו בשנוי אלא משום חי ולא משום מת:

ב

ושני קצותיהן. ור"ל זוקף ששומט את המטה דלא כפירש"י שם:

א

ס"ח טלטול כו'. שהקשו הא דאמרינן שם דכ"ע טלטול כו' מ' דכן הלכה ובפט"ז קכ"ג א' אמרינן דלאו שמיה טלטול כמש"ו וחילקו בכה"ג:

ב

הלכך צנון. שם:

ג

ומקצת. נ' ב':

ד

ולא השריש. תוס' שם ורש"י מ"ה א':

ה

וגם לא. תו' שם מדנקט הטומן וכ"ה ביירושל' פ"א דכלאים באגוד' מתנייא שהרי אינו רוצה בהשרשתן ועמ"א:

ו

ואע"ג שהוסיף. תוס' שם מהא דאמרי' שם ולא משום מעשר:

ז

ואפי' כו' דאין. ר"ל דאין כוונתו שיהא האוכל משמש לכלי כו' ועמ"א וכ"כ הר"ן אהא דאמרינן ל"א א' וכיסה בדבר שאינו ניטל כו'. וע"ש קושית תו' ממתני' נוער את הכסוי כו' ותי' הר"ן כנ"ל ולכן פגה שטמנה בתבן וחררה כו' לא אמרינן דהוי בסיס:

ח

וטלטול בגופו. כן תי' הרא"ש ההיא דקש כמש"ו:

ט

וכן אם. כמש"ש נ' א' דעדיף יותר מהניח:

א

וכל זה באותו רשות – עיין במ"ב סק"ד במש"כ משמע מזה וכו' כן ביאר המגן אברהם את דעת המחבר וכן משמע בביאור הגר"א שמפרש כן דעת המחבר שפוסק כהרמב"ם שלא הותר מפני כבוד הבריות רק כשהחיים מתבזים עי"ז וכמש"כ בריש ס"ב ומש"כ במ"ב אבל הרבה אחרונים הם הלבוש והב"ח והט"ז והתו"ש והא"ר וכן הפמ"ג בא"א מצדד ג"כ הכי לבסוף ובאמת מדברי המחבר עצמו בסוף ס"ב שכתב וה"ה אם הוא בבזיון אחר כגון שהיה בספינה וכו' וכן כל כיוצא בזה מוכח להדיא דה"ה לענין שריפת המת דלא גרע מזה [ומה שדחה המגן אברהם דשם הוא בזיון גדול הוא דחוק למאד דנהפוך הוא וכמו שכתב התו"ש] וע"כ אנו מוכרחין לומר באחד משני אלה או דהרמב"ם בעצמו יודה לענין דליקה במת דמותר להוציאו לרשות אחרת וכמו שכתב התו"ש והפמ"ג ומה שכתב המחבר באותו רשות הוא כמו שכתבתי במ"ב או דהמחבר בעצמו חזר מזה לבסוף והחזיק בסעיף ב' את שיטת רש"י לדינא וכמו שכתב הגר"א בהדיא בביאורו דמה שכתב בסוף ס"ב וה"ה אם הוא בבזיון וכו' הוא לפירש"י דהוא היפך משיטת הרמב"ם שהחזיק המחבר בה בס"א. ולענין דינא בודאי יש להקל דאפילו אם נימא דהרמב"ם מחמיר בזה הלא מכמה גדולי הראשונים מוכח דפליגי עליה והם רש"י ור"ן והטור וכמו שהביא בב"י וכן המרדכי דמוכח דס"ל דדליקה עדיף יותר מחמה וההוא דהמצניע דמתיר לכרמלית בדליקה בודאי מותר וגם התוספות בשם ר"ת בפרק המצניע (שבת דף צ"ד) והרמב"ן בתורת האדם דמתירים להוציאו לכרמלית אפילו במחמה לצל ודליקה בודאי לא גריע מזה וכמש"כ המגן אברהם בעצמו דדליקה וחמה שוין הן ועוד כמה ראשונים שהביאם בא"ר וגם דכרמלית הוא דבר של דבריהם ובודאי שומעין להקל:

ב

לא יטלטלנו כלל – ואפילו לדעת רמ"א דמיקל בסמוך להוציאו לכרמלית משום כבוד הבריות מ"מ לענין טלטול באותו רשות לכו"ע אסור בלא ככר ותינוק משום דהוצאה היכי דהוא מוכרח לזה א"א בענין אחר משא"כ לענין טלטול אפשר לתקוני ע"פ רוב ע"י ככר ותינוק ולכך לא פלוג אפילו היכא דאין לו וי"א משום דאיסור טלטול חמיר מאיסור הוצאה לכרמלית [תו"ש בשם הפוסקים]:

א

ויש מי שמתיר להוציאו אף לר"ה ע"י תינוק וכו' – עיין בפרישה שהקשה דהלא זו היא דעת הרמב"ן והוא בעצמו הלא סובר מתחלה דאפילו לכרמלית אין כדאי להרבות בהוצאה וא"כ כ"ש לר"ה וע"ש שנדחק מאד בישובו ועיין בספר מאמר מרדכי שהאריך מאד בזה ומסיק מדברי תה"א גופא דזה כתב הרמב"ן רק לשיטת רש"י אבל לדידיה גופא אה"נ דיוציאו בלא ככר ותינוק:

א

יש מי שאומר שאם נתן וכו' – אף דהמחבר כתב יש מי שאומר אין כונתו בזה שאחרים חולקין ע"ז כמו ביש מי שאומר שכתב בסעיף שאחריו שהשיג עליו בב"י דידוע דרכו בדבר שאינו מוצא בפוסקים אחרים בפירוש לכתוב בלשון זה לפעמים דבאמת הכל מודים בזה ודבר פשוט הוא כיון שאינו לבוש המת עתה בהן הוא כשאר כלי שמלאכתו להיתר:

א

יש מי שאומר וכו' אלא למת ערום וכו' – עיין בב"י דהקשה ע"ז דליהוי הכסות בטל לגביה ועיין במגן אברהם שיישבו דהכסות אינו בטל ממילא כיון שעתיד להפשיטו ולענ"ד יש לפקפק בדין זה טובא חדא דאטו הגמרא בערטילאי עסקינן [אם לא שנדחוק דאיירי שלבשוהו מבע"ש התכריכין ולא היה פנאי לקברו] ועוד דבגמרא קמ"ב איתא בהדיא דהמוציא אדם שהוא לבוש בבגדים דפטור אף על הבגדים מפני שהבגדים טפלים לו וכבר הקשה כן בא"ר וע"ש מה שדחה בשם מהר"ל דדוקא באדם חי אבל באדם מת הרי הוא עתיד להפשיטן מעליו ע"כ לא בטילי לגביה והם כככר ותינוק וכעין מה שכתב המגן אברהם אבל כ"ז דחוק מאד דהלא כסותו בודאי בעת שהוא לבוש בה צריך לה לתשמיש גופו יותר ממטתו שהוא מושכב בה אחר מיתתו [דא"א לו לשכב ערום] ואפ"ה גם במטתו אף דבודאי עתיד לסלקו ממנה לבסוף אפ"ה מוכח בגמרא דכל זמן ששוכב בה אם רוצה לטלטלו צריך ככר או תינוק או שיהפכנו ממטה למטה דלהוי טלטול מן הצד ולא התירו משום המטה גופא [דהא היא לא נעשית בסיס כמש"כ הרא"ש והמאור] אלא ודאי אף דעתיד לסלקו ממנה אעפ"כ כ"ז ששוכב עליה חשיבה טפלה לו ובטלה לגביה וא"כ כ"ש בבגדיו כ"ז שהוא לבוש בהן טפלין לו ובטלין לגביה כיון שהוא צריך להן עתה ולא נחשב כככר ותינוק:

א

במחבר סעיף ב' ע"י תינוק נ"ב נראה לי טעמא דהרמב"ן דנעשה מת מטה לתינוק והמוציא הי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו כדאיתא במשנה פרק המצניע דף צ"ג ע"ב ע"ש ובזה ניחא נמי דעת רבינו אביגדור דלקמן סעיף ד' מייתי ראיה משיורי כוסות ולא מייתי בפשיטות דמה לי ככר ותינוק על המת או מלבושיו אלא ע"כ שאני מניח ע"ג שנעשה המת מטה לתינוק או לאוכלים וכלים אבל במלבושיו נהפוך הוא שהרי מלבושיו טפלים למת והוי כשיורי שבתוך הכוס שהכוס משמש לשיוריו ולפ"ז יש לתרץ קושית השל"ה שהמג"א ס"ק ט"ז די"ל שדוד המלך ע"ה הוצרכו לטלטלו מרשות לרשות ולא הותר אלא באופן שכתב הרמב"ן להניח עליו תינוק שיהיה המת מטה לתינוק ופטור אף על המטה שהוא המת ומה שאמרו בשבת דף ל' ע"ב שהשיבו הסנהדרין אביך הנח עליו ככר או תינוק אשגירת לישנא היא וככר כדי נקט רק תינוק כדי להוציא מרשות לרשות וזה לא שייך ע"י מלבושיו וק"ל והא דלא התירו מת שעל המטה כי אם על ידי טלטול מן הצד ולא לטלטל להדיא על ידי המטה משום דלא דמיא לתינוק דהתם נעשה מת מטה לתינוק משא"כ הכא הוה מת במטה שחייב אף על המטה ולא דמי נמי לשיורי כוסות שאינם יוצאים בניקל אלא על ידי הדחה ושטיפה וכן מלבושיו של מת משא"כ ע"ג המטה אינו בטל לגבי המטה שיכולים לנערו מן המטה כנלפענ"ד:

א

סעיף א' מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה וכו'. נ"ב הנה מלשון הפוסקים משמע דכל מת מותר לטלטלו מפני הדליקה או בזיון אחר. אך הנה במדרש רבה פרשת ויקרא פ"ה יש וז"ל א"ר אייבוי מעשה בטבח אחד בצפורי שהיה מאכיל טריפות ונבילות לישראל פעם אחת עיו"כ אכל ושתה ונשתכר ועלה לראש הגג ונפל ומת התחילו הכלבים מלקקין את דמו אתון ושיילין לר"ח מהו לאעבריה יתיה מן קדמיהון אמר להון כתיב ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו זה שהיה גוזל את הכלכים ומאכיל נבילות וטריפות לישראל וכו' מדידהון אינון אכלין עכ"ל ועיין במ"כ שם שפירש שהשאלה הוי אם מותר להעבירו מלפניהם וכו'. א"כ מוכח משם דברשע המאכיל טריפות וכדומה אין לחלל שבת ויוה"כ עבורו לטלטלו משום בזיון דבע"כ מיירי ע"י ככר או תינוק דבלא ככר ותינוק אף אם מת אדם כשר אסור ובע"כ ע"י ככר ותינוק איירי ואעפי"כ אסרו לטלטלו ומוכח דברשע לא חיישינן על בזיון שלו. ואף דאין למידין הלכה מפי מדרש היינו רק היכי שדורש המדרש כן דרך הלכה או דרש ולא עפ"י מעשה אבל היכי שהוי מעשה ממש ואין מוכח בש"ס להיפוך ודאי למידין ממנו הדין כיון שמפורש ביה דהורה כן הלכה למעשה. ולכך היה נראה דכן הדין דברשע מפורסם אין לחלל שבת מפני בזיונו רק גבי דליקה וכדומה שיש חשש שאדם בהול על מתו ויוכל לבוא לידי חילול שבת ממש בזה אין לחלק בין רשע או לא אבל היכי דליכא חשש שיבוא לידי מלאכה דאוריי' נראה דאין לחלל שבת לטלטל המת ע"י ככר ותינוק כדמפורש במדרש הנ"ל ודו"ק היטב:

ב

שם סעיף ב' בהג"ה וי"א דאפילו לא הסריח עדיין וכו'. נ"ב עיין במג"א ס"ק י"ח והנה מ"ש לחלוק על הש"ך לענין טומאה בבית הסמוכה אם הוי דרבנן או ד"ת עיין בחידושי מי נדה למס' נדה דף נ"ז מ"ש בזה גם בענין אם כהן טמא נזהר בלאו שלא לטמאות עיין בהראב"ד מהלכות נזירות ועיין מ"ש בחידושי למס' נדה שם ושם הכרעתי לחלק די"ל טומאה הסמוכה נמי ד"ת אך זה לכהן טהור אבל לכהן טמא מותר להיות בבית הסמוך ולמעט בפלוגתא עדיף. גם י"ל כיון דבכהן טמא אין קפידא רק מכח טומאה בחיבורין וזה לא שייך כאן בבית הסמוך ע"ש ודו"ק:

א

[א] שיהפכנו וכו'. ואם הוא חי בין השמשות מותר לטלטל אחר כך המטה דלא נעשה בסיס (הרא"ש), והמאור מתיר אפילו אם היה מת בין השמשות דלא נעשה מטה בסיס למת דאין צריך להטילו אלא על גבי קרקע (מגן אברהם):

ב

[ב] מת המוטל בחמה וכו'. או במקום שלא יוכלו קרובין לישב אצלו (אגודה פרק כירה), הקשה בתשובת בית יעקב סימן קנ"א על יש אומרים שכתב רמ"א ביו"ד סימן שע"ג דיש אומרים דאסור לכהן לשמור בבית קרובו משום ביזיון דלא התירו רק לצורך קבורה הא הכא ביזיון המת חמור מקבורה שהרי קבורה אסור בשבת ובזיון המת לטלטלו מחמה לצל מותר, עד כאן, ולא קשה מידי דטילטול אינו אלא איסור דרבנן ואפילו להוציא לרשות הרבים כמו שכתב בסעיף ב' מה שאין כן קבורה מלאכה דאורייתא ואפילו לקבור על ידי כותים יש חילוק בין שבות דקבורה לשבות דשבות טילטול ועוד הא כתב רמב"ן טעמא הביאו מגן אברהם ס"ק י"ג משום כבוד המת שלא יאמרו נתחלל עליו שבת, ולדינא כתב בנקודת כסף דנוהגין לשמור כתבו תוס' נזיר דמת כשאין ישראל מטלטל כהן מחמה לצל ומה שהאריך להקשות בית יעקב שם ליתא כמו שיראה המעיין ואין להאריך:

ג

[ג] באותו רשות וכו'. והב"ח מקיל להוציא מרשות היחיד לכרמלית וכן כתב שלטי גיבורים בשם ריא"ז וזה מסכים ליש אומרים אפילו עדיין לא הסריח וכו' בסעיף ב':

ד

[ד] [לבוש] וכן לא התירו וכו'. דצריך לומר וכן נראה לי התירו בכאן וכו' (מלבושי יום טוב), ודבריו תמוהין דדברי הג"ה כפשטן ונכונים דלא התירו על ידי כותים אלא בדליקה או מת שבבית שמסריח:

ה

[ה] [לבוש] אבל אם הסריח וכו'. משמע דמותר אפילו ממטה למטה ובטור וב"ח מבואר דאסור דהחמירו יותר בטילטול מהוצאה:

ו

[ו] [לבוש] מיהו אם וכו'. ולדעת הטור אם הוא קרוב להסריח אפילו יש להם מקום לצאת מותר להוציאה שלא יסריח (מגן אברהם), ולעניות דעתי אפשר דמודה לזה דאסור דלא התירו אלא חשש שיסריח ויתבזה עליהם כשאי אפשר להם לצאת וכן משמע מרמ"א ולבוש שהרי יש אומרים הנזכר לעיל הוא דעת הטור ואפילו הכי סתמן לאיסור:

ז

[ז] [לבוש] אלא על ידי כיכר וכו'. ואם אין כיכר אסור להטור דאיסור טילטול לא התירו בלא כיכר (מגן אברהם), ולעניות דעתי אפשר דהטור מודה בזה דמותר משום כבוד הבריות ולא אמרו אלא בדאיכא כיכר או תינוק מה דאפשר לתקנו מתקינן:

ח

[ח] [לבוש] ויש אומרים אדרבה וכו'. וסברא ראשונה נראה לי עיקר כי כן הכריע הרשב"א ור"ן וכן פסק בספר צדה לדרך וספר זכרון להגאון ר"י הכהן:

ט

[ט] ויש מי שמתיר וכו'. הב"ח תמה על השולחן ערוך דהא הרמב"ם וטור גופייהו מסקי דר"ח אוסר, עד כאן, ובאמת שכן הלכה וכן פסק רבינו ירוחם נתיב כ"ח וכן משמע בשבלי הלקט שהביא, ומכל מקום נראה לי דעת השולחן ערוך דכיון דיש אומרים דלדידן דלית לן רשות הרבים יש לסמוך להקל ופשוט דלמאן דאסור אסור גם בלא תינוק וגדולה מזו כתב הפרישה דגם הרמב"ם לא התיר אלא על ידי תינוק דאמרינן המת טפל לתינוק וצריך עיון:

י

[י] על ידי תינוק וכו'. ולפי זה דוקא כשהוא גדול קצת כמו שכתב סימן ש"ח סעיף מ"א (מגן אברהם), אבל הט"ז פירש דתינוק טפל למת ודעת הב"ח ולבוש שכתבו דחי נושא וכו' משמע כמגן אברהם:

יא

[יא] [לבוש] ואינו טפל וכו'. דעת הר"ן פרק המצניע דאף כיכר טפל לפי שהוא צריך לטלטלו:

יב

[יב] [לבוש] וכל מה שמותר וכו' לכותים וכו'. כן כתב רמ"א משמע למאן דאוסר ברשות הרבים על ידי כיכר או תינוק אסור לומר לכותי וכן פסק מגן אברהם בשם רמב"ן אבל בית יוסף בשם שבלי הלקט כתב דאם מוטל ברשות הרבים או במקום מפולת מותר וכו' וכן כתב בספר תניא וכן כתב כנסת הגדולה בשם רד"ך דאפילו באיסור דאורייתא וכו'. מעשה פה פראג שנפל בית בעוונותינו הרבים על נפשות מישראל ותינוק אחד היה תחתיו כמו ארבעה ימים והתיר אדוני אבי הרב נטריהו רחמנא וישבזיה לקצץ דמים עם אינו נימולים לפנות עד שימצא התינוק מטעם דכיון דקצץ אדעתיה דנפשיה עביד ואף דלעיל סימן רמ"ג איתא דוקא בצינעה מכל מקום במת יש להקל:

יג

[יג] [לבוש] וזה נראה לי פשוט וכו'. וכן הסכים הב"ח וט"ז ועולת שבת אבל אדוני אבי פירש דעת השולחן ערוך דבדליקה אסור להוציאה לכרמלית דלא שייך כבוד הבריות אלא לכבוד החיים וכן כתב בנחלת צבי בשם הגאון הקדוש מהר"מ מנעמרוב ואף דמשמעות השולחן ערוך עולה כדבריהם מכל מקום לדינא נראה לי דמותר כיון שרש"י פרק המצניע ומרדכי התירו בפירוש וכן ראיתי ברבינו ירוחם נתיב כ"ח בשם ריא"ז וספר זכרון הנזכר לעיל ורוקח סימן שי"ג:

יד

[יד] [לבוש] ולדבר מצוה וכו'. היינו כשאין קרובים מקפידים דבזיון המת ליכא דמה לי בבית מה לי בבית אחר או במקום שהמנהג לשאת מיד למקום שמטהרין אותו דאז אפילו בחול כופין אותו אבל במקום שאין מנהג והקרובים מקפידים שיהא בביתם אין להוציאו כלל אם לא בנפל כן כתב מגן אברהם וכן כתב ספר בית הלל ביו"ד סימן שע"א ובתשובת מערא"ש קדישא סימן נ"ב לא משמע הכי מיהו כמדומה שלא ראה לתשובת מהרי"ל סימן ס"ט כתב הש"ך שם בשם רוקח סימן שט"ו אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס לאוהל המת משום דספק ספיקא הוא שמא נפל הוא או שמא נקבה הוה, עד כאן, וכתב מגן אברהם בסימן שמ"ג צריך עיון דבלאו הכי מותר דטהרה בלועה אינה מטמאה כדאיתא משנה פרק אהלות, עד כאן, ותירץ בני הבחור שמואל שי' דקא משמע לן דמותרת ליכנס המעוברת להוליד שם: כתב בהג"ה ספר בית הלל שם על רוקח הנזכר לעיל נשמע מיניה דקטן מיד כשיוצא לאויר העולם צריכין להוציאו מאוהל המת אבל לא ראיתי נוהגין להוציא קטן שאינו בר דעת והאריך בטעמו עיין שם, ולי נראה דהרוקח ליכנס קאמר אבל להוציא כל שאינו בר הבנה אין צריך וכן משמע במגן אברהם שם, שוב ראיתי באמונת שמואל סימן ג' שנוהגין להחזיר הילד אחר המילה לבית שאצל בית המת עיין שם, ואפשר דהוי כמו סכנה אם אין מחזירין לאמו. כתב מגן אברהם דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו כופין הקרובים להוציא המת שלא יעבור על איסור דאורייתא ומה שכתב הש"ך ביו"ד דכשהטומאה בבית הסמוך וחור טפח בינייהו הוי טומאה דרבנן לא דק, עד כאן, ועיין סוף סימן ש"ו ומשמע דאפילו בשבת כופין להוציא על ידי כותים ועיין סימן שמ"ג:

טו

[טו] לבוש חשוב וכו'. צריך עיון למאי בעי לבוש חשוב וכן כלי אחר חשוב דבכל דבר שנקרא כלי או לבוש סגי ואפשר דלשון השולחן ערוך הטעתו (מלבושי יום טוב) ועיין סעיף ד':

טז

[טז] [לבוש] על ידי לבושין. צריך עיון ושמא כסות בטל לגבי מת (בית יוסף ושלטי גיבורים), ואני אוסיף דברמב"ם פרק י"ז המוציא תינוק וכיס תלוי בצואריו חייב אבל המוציא גדול במלבושיו וטבעותיו בידיו פסק שהכל טפילה לו, עד כאן, ומצאתי בשם הגאון מהר"ר ליוואה מפראג זכרונו לברכה דכיון שמת אין כסותו בטל לגביו כיון שאין צריך למלבושין אלו רק לתכריכין, עד כאן, ומשמע דתכריכין בטלים לגביו, ולי נראה לכך כתב הלבוש לבוש חשוב דאז אינו בטל אף דלעיל אם אינו לבוש גם הבית יוסף מודה דאינו בטל מכל מקום סבירא ליה לבוש דבטיל אי לאו בגד חשוב, ובזה נראה לי ליישב תמיהת של"ה דף קל"ו ממעשה דדוד המלך בפרק במה מדליקין דשלחו לטלטלו על ידי כיכר ותינוק הא היה בכסותו שהרי מת בדרגא פתאום, עד כאן, ונראה לי דשאני מלך שהיו בגדיו שהיה לבושו לשעה בטל לגביה, ועוד נראה לי ליישב דהשואלים ודאי לא היה יודעין הדין כלל ובבי מדרשא לא היה יודעין שמת בדרגא במלבושים לכך השיבו הנח עליו ככר וכו' ויש מתרצים דבגדי דוד היו מוקצין דשורפים על המלכים:

יז

[יז] [לבוש] אבל בשאר דברים וכו'. פירוש דברים הדומין למת כגון אבנים וכיוצא בהן אבל כלי שמלאכתו לאיסור עיין סימן ש"ח דמטלטלין כנזכר לעיל ודלא כמלבושי יום טוב שכתב דאשתמיט לשולחן ערוך ולבוש דבריהם לעיל:

יח

[יח] ואין להם מקום לטלטלו וכו'. כן כתבו הרמב"ם וטור וצריך עיון דבספר תניא דף כ"ח משמע דאף שיש מקום עדיף מחיצה ובבית יוסף לא העיר מחלוקת בזה וממעשה דדוד שהשיבו דמניח ככר או תינוק משמע קצת דאם יש מקום לטלטל אין עושין מחיצה:

יט

[יט] [לבוש] מונחת על המטה וכו'. אף שבית יוסף פירש לדעת הרמב"ם שמסיר המטות ואין רשאי להניח המחצלאות מכל מקום סבירא ליה עיקר כפירוש רש"י וגם ברמב"ם נראה לי לפרש כן וכן משמע בעירובין דף מ"ג ע"א:

כ

[כ] [לבוש] מכל מקום אסור וכו' שלצורך וכו'. ואם מתיירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת הוי לצורך חיים (תוס' אגודה שם), ואם כן אפילו בלא צער חיים מותר:

כא

[כא] [לבוש] ולהדיחו וכו'. במים קרים אבל לא חמין (תשובת רד"ך), מביאין כלי מוקר וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח וסותמין נקביו עליונים ותחתונים בבגד או בשום דבר כדי שלא תיכנס בהם הרוח ויתפחו (גמרא), פירש רש"י ור"ן מוקר שמביאין קרירות כגון זכוכית אבל רבינו ירוחם נתיב כ"ח כתב מיקר וזכוכית ולא הזכיר מתכות. מזלפין חומץ על בגדים של מת בשבת בשביל שלא יסריח במוצאי שבת ויוכלו להתעסק בטהרתו (שלטי גיבורים):

כב

[כב] ולשמט וכו'. אבל לטלטל אפילו על ידי כיכר יש למחות אם לא שיש לחוש שיסריח ואי אפשר בהשמטת כרים או מוטל בחמה דלעיל ולרחצו אין לטלטלו אלא אם כן היה מטונף מטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואין (רד"ך), ואפילו לרמוז לכותים שיעשה אסור אלא אם כן קצץ מערב שבת (שם ומגן אברהם), אבל ברוקח סימן שמ"ג כתב אסור לישראל לפשוט ידיו ורגליו כי אם כותים, עד כאן, משמע אפילו בלא קצץ ואפשר לפשוט איבריו יש להקל יותר:

כג

[כג] שלא יזוז וכו'. נשאלתי פה קראקא שמזיזין אבר ואומרים לפי שיש לחוש שיתעקם האבר וגם מעצימים וכו' ואומרים שיש סכנה בדבר כדאיתא בזוהר פרשת ויחי פסוק ויאמר השבעה לי וכן המנהג בקהילה קדישא לבוב ובשאר קהילות קדושות ואמרתי שאין למחות שהרי יש לומר דמתניתין אתיא כר' יהודה אבל ר' שמעון אפשר דמתיר במוקצה זה משום סכנה ומנהג כזה עיקר והלכה כסתם מתניתין (מלבושי יום טוב), ואני אומר דאי יש בו סכנתא בלאו הכי מותר כיון שאינו אלא טילטול מקצת דהתירו אפילו משום צער בעלי חיים כמו שכתב הר"ן פרק שואל אלא דש"ס דילן פליג אזוהר דליכא סכנתא גם אני תמה כיון דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם פסקו להא מתניתין ודאי הלכתא הוא היאך נקיל לפסוק כנגדם לכן נראה דהנוהגים להקל יעשו כמו שכתב במרדכי שם דמניח עליו כיכר או תינוק ודוחק עליה הכיכר או התינוק עד שיפשטו איבריו:

כד

[כד] אין מעצימין וכו'. תניא הרוצה שיתעצמו עיניו של מת נופח לו יין בחוטמו ונותן שמן בין ריסי עיניו ואוחז בשני גודלים אצבעותיו והן מתעצמין מעליהן (גמרא) הביאו רבינו ירוחם נתיב כ"ח, ונראה דבשבת קאמר דמותר וכן מצאתי בתוספתא סוף שבת:

כה

[כה] שטמן וכו'. בבית אסור ליטול ולהוציאו מארץ דאסור לאשווי גומות וכן עמודים של אורג אסור לטלטלן שמא יתקן הגומות שלהן (רמב"ם ומגן אברהם):

כו

[כו] שיהיה שם כל השבת וכו'. פירש הט"ז דהיינו כל זמן שירצה לאכול מהם ומה שישאר יאכל פעם אחר אבל מי שגומר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת אסור כמו מניח על פי חבית סימן ש"ט סעיף ד', עד כאן, ומכלבו גופיה דף ל"ג לא משמע הכי שכתב גבי אוכלין טילטול מן הצד לא שמיה טילטול אף על גב דקיימא לן דגבי אבן שעל גבי חביות ובמניח נעשה אבן בסיס לדבר האסור וגחלים של גבי חררה מניח הוי אף על פי כן לא נאסרה משום בסיס שלא הניח שם על דעת בסיס דאדרבא הגחלים הן צריכין וכן בטומן לפת וצנון בעפר צריך להן לשמרן וכן כתב בעל ר"ש למה כללו של דבר אין אוכל נעשה בסיס ומה שכתב חז"ל באבן על פי החביות הכלי נעשה בסיס ולא האוכל עד כאן לשונו ועיין בבית יוסף, וצריך עיון דאשתמיט ליה דברי כלבו, ומגן אברהם כתב דמשמע דאין חילוק בין כלים לאוכלים אלא שאם העליון משמש לתחתון לא הוי בסיס, עד כאן, וצריך עיון, ומסימן רנ"ט אין ראיה דהתם לא להניח על כיסוי קדירה נתכוין כמו שכתב בית יוסף סימן ש"ט וכן משמע בלבוש שם, ומהא דמותר לשמוט הטיט מעל הספל בסימן שע"ב סעיף י' יש לחלק:

כז

[כז] [לבוש] וגם דוקא וכו'. ודעת מגן אברהם דתוס' דף נ' לא קאי אלא אמעשר וכלאים אבל גבי שבת אפילו נתכוין לזריעה שרי כל שלא השריש, עד כאן, ואינו מוכרח גם הא כתב הר"ן דבהשריש מותר כלאים ומעשר אם טמנן שלא כדרך זריעה ולענין שבת אסור אלמא דבשבת גרע ודוחק לחלק גם מצאתי ברוקח סוף סימן נ"ט ראיה דגם לענין שבת אסור בזריעה:

כח

[כח] [לבוש] אי נמי שאם וכו'. בתוס' ור"ן שם לא משמע הכי וכן ברוקח מבואר דליתא ונראה כתירוץ ראשון, מצאתי בפרישה סימן ש"י פירוש הא דמותר בחיטין שזרע היינו משום מוקצה ותלשן כותים או נתגלה על ידי רוח אבל ישראל אסור לתלשו, עד כאן, ולפי זה גם הכא מותר כשתלשו כותים או נתגלה וצריך עיון ועיין סימן ש"י סעיף ב' וסימן שכ"ה ותקט"ו דתלשן כותים אסור ודוחק לחלק גם מרוקח שם תיובתיה ודו"ק:

כט

[כט] דסתמו וכו'. עיין סימן ש"ח ס"ק ס"ב:

ל

[ל] [לבוש] ואף על גב וכו' כילו וכו'. כן כתב מגיד פרק כ"ה אבל בתוס' [שבת] דף נ' משמע כחד גירסא דגם באפר שרי לתחוב וכן הוא בירושלמי סוף פרק קמא דכלאים בהדיא דמותר בעפר וצריך עיון דפסק המגיד דלא כירושלמי (מגן אברהם), ואני אומר דמבואר בתוספות דגם לגירסא זו מכל מקום מגולה בעינן לענין שבת דאם לא כן מאי פריך על שמואל עיין שם ודו"ק וקיימא לן כסתם מתניתין ומירושלמי אין ראיה מוכרחת למעיין, ועוד אני תמה הא הר"ש סוף פרק קמא דכלאים דחה לגירסא זו וכן הוא בשבת דף קי"ג ובעירובין דף ע"ז ועוד שכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שם ואמאי לא תמה עליהם אך מצאתי בשלטי גיבורים בשם ריא"ז פרק כ"ט שפסק להתיר, לכן נראה לי דיש לומר דמתניתין דקאמר ומקצה עליו מגולה היינו דאז מותרים לאחוז בצנון עצמו והוא הדין כשאין מגולה דמותר על ידי מחט וכן יש לתרץ דעת הפוסקים הנזכרים לעיל:

א

א) [סעיף א'] מת שמוטל וכו' קבורת מת מצוה לא דחי שבת כ"ה מפורש בסנהדרין דף ל"ה. וה"ה דלא דחי יו"ט וכ"כ התו' בנזיר דף מ"ז ע"א. הרב החסיד מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' ט"ו. ברכ"י או' א' ועיי' לקמן סי' תקכ"ו:

א

ב) שם. אם יש ככר וכו' דכל מה שאפשר לטלטלו בהיתר עדיף טפי וזה הוא כבודו שלא לחלל שבת בשבילו כל היכא שאפשר לעשותו בהיתר. תו"ש או' א':

א

ג) שם. מטלטלו על ידיהם. פי' שמניחו אצלו ומטלטלו עמו מ"א סק"א. ולאו דוקא עליו משום בזיון המת. א"א או' א':

ב

ג) ומה שנוהגין שאין מטלטלין את המת כ"א ע"י ככר או תינוק שיהיה שם מבע"י אין להם על מה שיסמכו. באר עשק סי' נ"ב. וכ"כ הדב"ש. י"א בהגה"ט:

א

ד) שם. שיהפכנו. ממטה וכו' אורחא דמילתא נקט דדרך המת לשכב על המטה וה"ה על המחצלת שע"ג קרקע שמגלגלי המחצלת ונופל למחצלת הסמיכה לו. חידושי הר"ן פת"ע חו' ג':

א

ה) שם. שהפכנו ממטה וכו' ואם היה חי ביה"ש מיתר לטלטל אח"כ המטה דלא נעשה בסיס. הרא"ש והמאיר כתב דאפי' היה מת ביה"ש לא נעשה המטה בסיס דאין המטה צריכה למת וכל עצמו א"צ להטילו אלא ע"ג קרקע כדתנן שומטין הכר מתחתיו. מ"א סק"ב. א"ר או' א' תו"ש או' ג' ועיין לעיל סי' רס"ו או' מ"ד מ"ש בשם המאור. ואם מת ביה"ש והיה דעתו להניחו שם כל השבת אפ"ה היפכו ממטה למטה דכל מה שאפשר בהתירא דהוי ספק פלוגתא ממה שיטלטל להדיה אבל מת המוטל בחמה דאסור טלטול מן הצד אין נ"מ לענין המטה. א"א או' ב':

א

ו) שם. דהוי טלטול מן הצד. ואע"ג דטלטול מן הצד שמיה טלטול כשמטלטל לצורך דבר המקצה כמ"ש סעי' ח' מ"מ בדליקה התירו מטעם דאדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכביי. תו"ש שם:

א

ז) שם. מטלטלו טלטול גמור. ואע"ג דכיבוי הוי מלאכה שא"צ לגופה וליכא חשש איסור דאורייתא מ"מ התירו בזה דכיון שאם היה צריך לעשות פחמים הוי אסורא דאורייתא ואין הכל בקיאין בזה. וכה"ג כתב הר"ן. תו"ש או' ד' ועיין לקמן סס"י של"ד בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

ח) שם. וכל זה באותו רשות. משמע הא לרשות אחר אסור להוציאו. מיהו האחרונים תמהו על דברי הש"ע בזה דהא אפי' מפני הבזיון מותר להוציאו לרשות אחר כמ"ש סעי' ב' וא"כ כ"ש מפני הדליקה והלבוש כתב דט"ס נפל בדברי הש"ע. א"נ ה"פ וכל זה באותו רשות ר"ל מ"ש בתחלה שיחזור אחר ההתירים להקל האיסור ע"י ככר או תינוק וכו' היינו באותו רשות כלומר שאין יראת הדליקה כ"כ מסוכנת אבל אם הדליקה מסוכנת לא יחזרו להקל האיסור בתחלה שמא תגבר הדליקה. וישרף אלא יוציאוהו בהדיא על הדרכים שנתבארו בסעי' ב' יעו"ש. וכ"ה דעת הב"ח והט"ז סק"א להתיר בדליקה להוציא מרשות לרשות כמו בהסריח דסעי' ב' יעו"ש. וכ"כ הא"ר או' י"ג בשם כמה פו' והסכים עמהם לדינא וכ"כ התו"ש. וכ"ה דעת האחרונים. ומ"ש המ"א סק"ג דליכא בזיון כשנשרף המת כבר השיגי עליו האחרונים וגם מ"ש המחה"ש ליישב דברי המ"א ע"פ מ"ש מור"ם ז"ל בהגה ביו"ד סי' שס"ג דמותר ליתן סיד עליו וכו' כבר השיג עליו הפחה"ד או' א' דשאני התם דדוקא לעכל הבשר אבל הכא בדליקה ישרף הכל ואין בזיון גדול מזה יעו"ש. ובפרט לדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל שנשאר מבחי' הנפש בתוך הגוף בסוד הבלה דגרמי כדי שיוכל להתקיים עד זמן התחיה כמ"ש בע"ח שער י"ח שער הרפ"ח פ"א יעו"ש ואם ישרף ח"ו אין לך צער גדול מזה ועיין עיד בהש"מ פ' ויחי ודוק:

א

ט) שם. מת המוטל בחמה וכו' או במקום צר שלא יוכל קרובין לישב אצלו אגודה פ' כירה. א"ר או' ב':

א

י) שם. מטלטלו מחמה לצל באותו רשות וכו' אבל להוציאו לרשות אחר אסור דליכא כבוד המת דיכול לעשות לו תקנה כמ"ש סעי' ו' ולזה נתכוין רמ"א שכתב ועיין סעי' ו' מ"א סק"ד. והב"ח מיקל להוציאו מרה"י לכרמלית. וכ"כ השה"ג בשם ריא"ז. וזה מסכים לי"א אפי עדין לא הסריח כי שכתב בהגה בסעי' ב' א"ר או' ג' ועיין לקמן או' ט"ו:

א

יא) שם. דטלטול מן הצד וכו' נראה דאסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה וראייה ממ"ש סי' תמ"ו סעי' ג'. ט"ז סק"ב. ועיין לעיל סי' ש"ח או' קפ"ד.

א

יב) שם. דטלטול מן הצד וכו' גם אמירה לגוי אסור. עו"ש או' א' וכ"כ בהגהת הלבוש. וכ"כ א"ר או' ד' דלא התירו ע"י כותים אלא בדליקה או במת שבבית שהסריח:

א

יג) שם. שמיה טלטול. היינו כשמטלטל לצורך דבר המוקצה כגון הכא שעושה לצורך המת אבל כשמטלטל מן הצד לצורך דבר היתר ודאי שרי כמ"ש סעי' ח' כ"כ התו' תו"ש או' ח' לב"ש:

א

יד) [סעיף ב'] מת שהסריח וכו' אבל אם לא הסריח עדיין אעפ"י שמוטל בחמה אסור להוציאו לרשות אחרת. ב"י:

א

טו) שם בהגה. אלא שקרוב להסריח. ודוקא ע"י ככר או תינוק אבל אי ליכא ככר או תינוק אסור דהחמירו יותר באיסור טלטול מאיסור הוצאה. מ"א סק"ה. וזהו לדעת הטור אבל לדעת הרמב"ן איסור הוצאה יותר חמור כמ"ש לקמן. ועיין לקמן או' טו"ב. ובל"ה אנן ק"ל להחמיר כדעת הש"ע דדוקא בהסריח מותר להוציאו לרשות אחרת:

א

טז) שם. מותר להוציאו לכרמלית. משום דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה כלומר לאו דלאו תסור. ב"י. מ"א סק"ו. והיינו מפני כבוד החיים קאמר וכדי לסלק מהם ריחו התירו להוציאו אבל לא התירו הוצאה בשביל כבוד המת דליכא כ"כ בזיון כשהמת מסריח. מ"א שם. ומיהו זה דוקא באין רואין הא בספינה דהוה בזיון גדול התירו משום כבוד המת. א"א או' ו' ועיין לקמן או' כ"ה:

א

טוב) שם. אין מוציאין אותו וכו' דליכא כבוד החיים וכבוד המת נמי ליכא כיון שמונח במקום שאין רואין ועוד שכבר הסריח. ולדעת הטור דאם הוא קרוב להסריח מותר להוציאו אפי' יש להם מקום לצאת מותר להוציאו מפני שלא יסריח מ"א סק"ז. אבל אם כבר הסריח גם להטור אין מוציאין אותו אם יש להם מקום לצאת. מחה"ש. ועיין לעיל או' ט"ו:

א

חי) שם. אלא ע"י ככר וכו' דהוצאה דא"א לתקוני שרי אבל טלטול שאפשר לתקוני בככר מתקנינן. ומיהו אם אין לו ככר או תינוק. שרי להרמב"ם ולהטור אסור דאיסור טלטול לא התירו בלא ככר או תינוק. מ"א סק"ח. מיהו הא"ר או' ז' כתב אפשר דהטור מודה לזה דמותר משום כבוד הבריות ולא אמרו אלא בדאיכא ככר או תינוק מה דאפשר לתקוני מתקינן עכ"ד:

א

יט) שם. או תינוק והאי תינוק הוא קטן ממש שיש בו איסור הוצאה הא גדול קצת ודאי אף רמב"ן בתורת האדם מודה דתינוק עדיף דאין פוגם בהוצאה כלל ומתקן הטלטול. א"א או' ח' ועיין לעיל סי' ש"ח סעי' מ"א ובדברינו לשם בס"ד:

א

ך) שם. יש מי שאומר וכו' שלא בככר וכו' וסברה ראשונה נ"ל עיקר כי כן הכריע הרשב"א והר"ן וכ"פ בסי' צד"ל. וס' זכרון להגאון ר"י הכהן. א"ר או' ח' וכ"נ דעת הר"ז שלא הביא סברת היש מי שאומר הנ"ז שהוא דעת הרמב"ן ז"ל:

א

כא) שם. ויש מי שמתיר וכו' הב"ח תמה על הש"ע דהא הרמב"ן וטור גופייהו מסקי דר"ח אוסר ע"כ. ובאמת שכן הלכה וכ"פ רי"ו נכ"ח. וכ"מ בשה"ל. ומ"מ נראה דעת הש"ע דכיון די"א דלדידן לית לן רה"ר יש לסמוך להקל. א"ר או' ט' וכ"ה דעת התו"ש או' יו"ד להתיר יעו"ש. ופשוט דלמאן דאסר אסור גם בלא תינוק. וגדולה מזו כתב הפרישה דגם הרמב"ן לא התיר אלא ע"י תינוק דאמרינן המת טפל לתינוק וצ"ע א"ר או' ט' ועיין לקמן או' כ"ח:

א

כב) שם. אף לרה"ר וכו' משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה. ב"י. לבוש. מ"א סק"ט. ועיין לעיל סי' רע"ח ובדברינו לשם בס"ד. ומאן דחולק. סובר כבוד הבריות דוחה ל"ת דבריהם באין לו עיקר בתורה משא"כ מלאכה שאצ"ל מלאכה היא אלא שאצ"ל. א"א או' ט':

א

כג) שם. ע"י תינוק. ודוקא כשהוא גדול קצת כמ"ש סי' ש"ח סעי' מ"א. מ"א סק"י. אבל הט"ז פי' דתינוק טפל למת ודעת הב"ח ולבוש שכתבו דחי נושא את עצמו משמע כמ"א. א"ר או' יו"ד וכ"כ התו"ש או' יו"ד בשם הרמב"ן דבעינן גדול קצת והקשה על הט"ז יעו"ש:

א

כד) שם. אבל לא ע"י ככר. דמ"מ יתחייב על הככר שאינו טפל למת. מ"א ס"ק י"א. וכ"ה גם לשון הרמב"ן. וכתב התו"ש או' יו"ד דיתחייב הוא לאו דוקא דהא הככר הוי מלאכה שא"צ והביאו מחה"ש:

א

כה) שם. והיו העכו"ם מתאספים וכו' והוא בזיון גדול מ"א ס"ק י"ב. ואעפ"י שדין זה הוא מהמרדכי ושם איתא בהדיא דהוא בזיון קצת מ"מ לדעת הש"ע דס"ל דלא התירו משום קצת בזיון כמש"ל. ע"כ צריך לומר דמיירי באופן שהוא בזיון גדול ולכך הותר משום כבוד המת לחוד. תו"ש או' י"א. ועיין לעיל או' ט"ז:

א

כו) שם. הגה. וה"ה דמותרים לומר לעכו"ם וכו' במרדכי איתא דזה הוא כ"ש כיון דישראל עצמו מותר לעשות שבות להוציאו לכרמלית מכ"ש לצוות לעכו"ם דהוי שבות דלית ביה מעשה וקצת קשה על רמ"א דכתב וה"ה והו"ל למימר וכ"ש. תו"ש או' י"ב:

א

כז) שם בהגה. וה"ה דמותרים לומר לעכו"ם וכו' ואין להתיר אלא בכה"ג אבל להתיר ע"י עכו"ם לצוות להניחו אפי' בקבר העשוי מאתמול דאין זה אלא שבות דשבות מ"מ אסור. וה"ה שאר איסורים המתפרסמים אפי' הן של דבריהם לפי שאין זה כבודו של מת שיאמרו שנתחלל שבת על ידו. כ"כ המ"א ס"ק י"ג בשם הרמב"ן. תו"ש שם. ועיין לקמן סי' תקכ"ו סעי' ג':

א

כח) שם בהגה. וה"ה דמותרים לומר לעכו"ם וכו' משמע למאן דאוסר ברה"ר (כמ"ש לעיל או' כ"א) ע"י ככר או תינוק אסור לומר לעכו"ם. וכ"פ מ"א ס"ק י"ג בשם הרמב"ן. אבל ב"י בשם שה"ל כתב דאם מוטל ברה"ר או במקום מפולת מותר וכו' וכ"כ בס' התניא, וכ"כ כנה"ג בשם הרד"ך דאפי' באיסור דאורייתא וכו' ומעשה בפראג שנפל בית על נפשות מישראל ותינוק א' היה מת תחתיו כמו ד' ימים והתיר א"א הרב לקצץ דמים עם עכו"ם לפנות עד שימצא התינוק מטעם כיון דקצץ אדעתא דנפשיה עביד ואף דלעיל סי' רמ"ג איתא דוקא בצנעה מ"מ במת יש להקל. א"ר או' י"ב:

א

כט) שם בהגה. ואסור לטלטל מת וכו' באמת שמהרי"ל פסק דמותר לטלטל ע"י ככר או תינוק לצורך החיים וכן המנהג עכ"ל אלא שבהג"מ אוסר ע"י ככר או תינק. ונ"ל דטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים כמ"ש הה"מ דלצורך מקומו שרי. מ"א ס"ק י"ד ועיין בשו"ת משאת משה ח"א סי' ג' שכתב דלענין טלטול המת בשבת ויו"ט משום צרכי כהנים ודאי אי איכא מנהגא בההוא אתר דקביע איסורא אין כל בריה מצי למשרינהו ואי לא קביע מנהגא הרוצה לסמוך לטלטלו מן הצד או ע"י גוי לא הפסיד יעו"ש:

א

ל) שם בהגה. לצורך כהנים וכו' והכהנים אינן יכולין לכוף לקרובי המת שיוציאו המת ממקומו כדי שיהיו רשאין ליכנס לביתם אם לא במקום שדרך להוציא כל המתים כמ"ש בי"ד סי' שע"א סעי' ד' בהגה אלא דהב"ח שם כתב דאם הוא נפל כופין והט"ז שם ס"ק י"א השיג עליו וכתב דגם בנפל אין כופין יעו"ש. ואפי' צריכים הכהנים ליכנס לבהכ"נ דהוה מצוה אין כופין כ"כ בתשו' מהרי"ל סי' ס"ט. והכא מיירי שאין הקרובין מקפידים ובזיון המת נמי ליכא דמה לי בבית זה מה לי בבית אחר אבל הכהנים רוצים שיהיו בביתם וכ"ה במהרי"ל שם דבחול מותר להוציאו שיכנסו הכהנים בביתם אם אין הקרובין מקפידין או במקום שהמנהג לשאת מיד למקום שמטהרין אותו יכול לכופן. ומ"מ נ"ל דאם יש כהן חולה שאין יכול לצאת מביתו כופין הקרובין להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאורייתא ומ"ש הש"כ ביו"ד סי' שע"ב דהוי דרבנן לא דק מ"א ס"ק י"ד. ודוקא בענין שא"א לתקוני בענין אחר שלא להביא את הטומאה בנעילת דלתים ובריח להפסיק את הטומאה כגון בשבת ובי"ט דחשיב כמתקן מנא דאלו בשאר ימי החול כיון דמצי לתקוני תו לא חשיב א"א לסלוקי. משאת משה שם:

א

לא) שם בהגה. אבל ע"י עכו"ם וכו' מי שהיה בשבת במקום עכו"ם ומת שם בשבת וצוו מצד השררה להוציאו משם בשבת ולהביאו לשוק היהודים לאוספיד"ל דליכא עירוב ממקום למקום מותר להביאו ע"י עכו"ם וכן נעשה מעשה וכמ"ש מור"ם בהגה. ובל"ה אם לא היה משום ערוב ליכא איסור כיון שהוא לבוש במלבושו וכל שאינו ערום לא צריך ככר או תינוק כמ"ש סעי' ד' רו"ח או' א':

א

לב) מי שמת בשבת ונוהגין כי תכף מפשיטין כל מלבושיו שהוא לבוש בהם ואירע שמצאו בגדיו תפורין ואין אופן לפושטו אם לא ע"י קריעה אם יש חששא אם ישאר במלבושיו שיסריח אז יתירו לו ע"י עכו"ם הא לאו הכי לא. לב חיים ח"ב סי' ע"א יעו"ש. ועיין לקמן או' ח"ן:

א

לג) בס' החיים התיר לטלטל מת מהמרחץ לצורך טבילת נשים ע"י ישראל ע"י ככר ולהניחו על ביה"ק באהל המיוחד לזה ולא יעשו ע"י עכו"ם כיון דהוי בזיון המת וכן הסכימו עמו חכמי עירו יעו"ש. א"ח או' ד':

א

לד) מת אחד ביוה"כ והיה בחצר בהכ"נ ולא היה ביד הכהנים לכנוס לבהכ"נ יש להקל להוציא את המת דרך כרמלית ע"י עכו"ם למען יכנסו הכהנים בבהכ"נ ובפרט לצורך נשיאת כפים. ויש לצרף לזה דעת רש"י וקצת פו' דביוה"כ אין איסור הוצאה דבר תורה כלל דעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ. ישועות יעקב יעו"ש. וכ"כ בשו"ת שאילת שלום סי' קי"א שיש להתיר יעו"ש:

א

לה) נזדמן מת בשכונת ישראל בליל א' של פסח ויצטרכו הכהנים לטלטל מביתם ויוכלו להיות מתבטלים ע"י טלטול זה מכל מצות המוכרחות דהיינו סיפור יציאת מצרים כוסות ואכילת מרור ואפשר ג"כ מאכילת מצה שהיא דאורייתא ואין אפשרות בנקל מצות אלו בבית נכרי כופין את הקרובין להוציא המת מביתם עבור הכהנים אפי' במת גדול. תשובת מהרצ"ח סי' כ"ב. פת"ע או' ט"ו:

א

לו) שם בהגה. לצורך מצוה כו' דשבות דשבות לצורך מצוה שרי כמ"ש לעיל סי' ש"ז סעי' ה' ועי"ש דה"ה דלצורך גדול נמי חשוב ג"כ כצורך מצוה ולהכי שרינן הכא ע"י עכו"ם לצורך כהנים וכ"מ מהגר"א יעו"ש:

א

לז) [סעיף ג'] אחד מכלים וכו' וה"ה שאר כלים שמלאכתן להיתר. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש או' ט"ו. משא"כ כלים שמלאכתן לאיסור לא מהני דהא אין זה נקרא לצורך גופו לב"ש. ומ"ש הלבוש לבוש חשוב כבר השיג עליו הא"ר או' ט"ו בשם מי"ט תו"ש שם:

א

לח) [סעיף ד'] אלא למת ערום וכו' שמעתי מקשים לפ"ז למה הצריכו גבי דוד המלך שמת בשבת לטלטלו ע"י ככר או תינוק כדאיתא בשבת (ל' ע"ב) והא דוד לא היה ערום באותה שעה שהרי מת בעסקו בתורה כדאיתא שם בגמ' וחכם אחד תירץ דשאני בגדי מלך שאסורים לשאר בני אדם כדתנן שורפין על המלכים וכמ"ש הרמב"ם בה' מלכים דשורפין בפניהם משמע דחיוב יש בזה וא"כ לא הוי ראויים לכל אדם וע"כ לא הוי בגדי דוד מועילים לטלטל. ונכון הוא. ט"ז סק"ד וכ"כ המ"א ס"ק ט"ז:

א

טל) שם. אלא למת ערום וכו' מ"י שנפל מן הבית ומת בשבת ליכא היתר זה לפי שצריך לקוברו בבגדיו ממילא הנה הבגדים תכריכין ואסורין ג"כ בהנאה ובזה מיושב ההוא דדוד לפי שאיפחת דרגיה, שו"ת אבן שוהם סי' ל"ח יעוש"ב. לב"ש:

א

מ) שם. אבל אם הוא בכסותו וכו' עיין בס' נזירות שמשון שכתב דמ"ש בש"ע אם הוא בכסותו היינו אם יוכל ליטול הבגד בלי טלטול המת אבל אם א"ר' הוי הבגד מוקצה ובסיס לאיסור אפי' מת בשבת כמ"ש הט"ז בססי' ש"י ובזה מיושב מילתא דדוד המלך יעו"ש. ונראה דהיינו דוקא אם צריך טלטול ממש אבל טלטול מן הצד כגון שתופס בבגד ומושך עד שנפשט אעפ"י שמתנדנד המת עי"ז לא הוי בגדיו מוקצה ובסיס דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר שרי כמ"ש. סעי' ח' ובגדים של מת מותרים לכל אדם כיון שרצון קריביו לפושטם ממנו ולהלבישו תכריכין כמ"ש באו' שאח"ז:

א

מא) שם. אבל אם הוא בכסותו וכו' דוקא מלבוש דאזלינן בתר מחשבתו דבודאי לא מבטל בגדי המת דדעתו להפשיטו ולהלבישו תכריכין אבל תכריכין בטלין אצלו. מ"א ס"ק ט"ז:

א

מב) [סעיף ה'] כיון דלצורך דבר המותר הוא. ר"ל כיון שאין כוונתו בטלטול זה בשביל המת שהוא אסור בטלטול אלא בשביל מקום המת או דבר המונח עליו שהוא מותר בטלטול:

א

מג) שם. לא התירו לטלטל ע"י ככר וכו' עיין לעיל סי' ש"ח סעי' ה' וסי' רע"ט סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

א

מד) [סעיף ו'] מת המוטל בחמה וכו' ויש לחוש שמא ימהר להסריח. ב"י בשם רש"י ולבוש:

א

מה) שם. ואין להם מקום וכו' כ"כ הרמב"ם וטור. ובס' חטא משמע דאם יש מקום עדיף מחיצה אבל ממעשה דדוד שהשיבו דמניח ככר או תינוק משמע קצת דאם יש מקום לטלטול אין עושין מחיצה. א"ר או ח"י:

א

מו) שם. באים שני בני אדם וכו' כדי לשמרו. ב"ח:

א

מז) שם. חם להם מלמטה. מן הקרקע שרתחו חמה. ב"י בשם רש"י ולבוש:

א

מח) שם. זה זוקף מטתו וכו' פרש"י שתהא המחצלת מונחת עליה וכן זה ונמצאת מחיצה עשויה מאליה ולכשירצו נשמטין והולכין להם ודוקא נקיט חם להם מלמטה ברישא שיבואו המטות לישיבה ברישא והדר מחצלת לפרוס עליהם ואוחזים אותם בידיהם עד לאחר שעה שיזקפום וישמטו דהו"ל כי ההוא דאמרינן (ביצה ל"ב ע"ב) האי מדורתא מלמעלה למטה שרי אבל לאיתויי מעיקרא מטות לצורך האהל לא דהו"ל מלמטה למעלה כדרך בנין וק"ל (שבת קכ"ה ע"ב) אין עושין אהל עראי בתחלה בשבת עכ"ל והביאו ב"י. וכ"פ הלבוש. אבל הב"י כתב שנראה מדברי הרמב"ם שאין שם אהל אלא מהמחצלאות בלבד וזוקף מטתו דקאמר לא להיות עומדת זקופה והמחצלת עליה כדפרש"י אלא לומר שזקופה ומסיר משם אם ירצה לפי שאינה צריכה לו עוד ולפ"ז מאי דמצרכינן שישבו תחלה עד שיחם להם ואז יביאו מטות וישבו עליהם אעפ"י שאין למטות צורך לאהל היינו כדי שיהא נראה דפריסת המחצלאות לאו כדי לעשות אהל בחבור שתיהם היתה אלא כדי לפרוס כל אחד על עצמו להגן מפני החמה שהרי גם כשחם להם מלמטה הביאו כל אחד מטתו וישבו עליהם עכ"ל וכ"נ דעתו כאן בש"ע שהעתיק דברי הרמב"ם וכ"נ דעת המ"א ס"ק ח"י שהביא דברי ב"י. וכ"נ דעת התו"ש או' י"ט ר"ז או' י"א. וכתב ב"י ואפשר שאם רצה להניח מחצלת על המטה אינו רשאי לדעת הרמב"ם יעו"ש:

א

מט) ואם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוס עליו מחצלת בענין שאינו עושה אהל דהוי לצורך החיים. מ"א שם בשם התו' תו"ש שם. א"ר או' ך' וכתב דאפי' בלא צער חיים מותר. ועיין לב"ש מה שהשיג על הח"מ:

א

נ) שם. ונמצאת מחיצה עשויה מאליה. וכו' שנראה כאלו עשו לצורך החי שאין מחללין השבת לצורך מת אפי' באיסור דרבנן טור:

א

נא) [סעיף ז'] מותר לסוך המת ולהדיחו. סיכה בשמן והדחה במים. ודוקא במים קרים אבל לא במים חמין. הרד"ך בית כ"ב חדר ג' כנה"ג בהגה"ט:

א

בנ) שם. מותר לסוך וכו' ואע"ג דמוקצה אסור בנגיעה לצורך דבר המוקצה גבי מת לא החמירו כ"כ. תו"ש או' ך' א"א או' י"ט ועיין באו' שאח"ז:

א

גנ) שם. מותר לסוך המת וכו' וכן מותר לזלף חומץ על בגדיו של מת בשביל שלא יסריח למו"ש ויוכלו להתעסק בטהרתו דהא אין מטלטלין אותו אלא שנוגעין בו ואין איסור בנגיעת המוקצה אלא בטלטולו ובבגדים שעליו אין לגזור משום סחיטה. שה"ג פ' כירה. ד"מ או' ה' מ"א ס"ק י"ט, וצ"ל דס"ל כדעת המ"מ דס"ל דמוקצה שרי בנגיעה וכ"כ רמ"א בהדיא ברסי' תקי"ג אבל לדעת התה"ד והמחבר בסי' ש"י סי' ו' דס"ל דמוקצה אסור בנגיעה ע"כ צ"ל כמ"ש. תו"ש שם. ור"ל משום דגבי מת לא החמירו כ"כ כמ"ש באו' הקודם. ועיין סי' ש"י או' ל"א:

א

דנ) שם. ולשמוט הכר מתחתיו וכו' צ"ע על מה שנהגו האידנא להגביה המת מעל הכרים ע"י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח לכן צריך למחות בידם ורק לשמוט הככר מתחתיו. מ"א סקך. א"ר או' כ"ב. ר"ז או' י"ב:

א

הנ) ואפי' בככר או תינוק אין להתיר לטלטלו לרוחצו (בידיו אבל לא במפה משום סחיטה. ח"א כלל ס"ז או' ח"י) אלא א"כ היה מטונף מטיט ומצואה ער שהיה מאוס בעיני רואיו. הרד"ך בית כ"ב חדר ד' כנה"ג בהגה"ט ואפי' לרמוז לעכו"ם שיעשה אסור אלא א"כ קצץ מע"ש. מ"א שם. אבל ברוקח סי' שמ"ג כתב אסור לישראל לפשוט ידיו ורגליו כ"א כותים ע"כ. משמע אפי' בלא קצץ ואפשר לפשוט איבריו יש להקל יותר א"ר או' כ"ב:

א

ונ) שם. ובלבד שלא יזיזו בו וכו' נשאלתי פה קראקא שמזיזין אבר ואומרים לפי שיש לחוש שיתעקם האבר וגם מעצימים וכו' ואומרים שיש סכנה בדבר כדאיתא בזוהר פ' ויחי פסוק ויאמר השבעה לי וכן המנהג בק"ק לבוב ובשאר קיק ואמרתי שאין למחות שהרי י"ל דמתני' אתיא כר"י אבל ר"ש אפשר דמתיר במוקצה זה משום חשש סכנה ומנהג כזה עיקר והלכה כסתם מתני' (מי"ט) ואני אומר דאם יש בו סכנתא בל"ה מותר כיון שאינו אלא טלטול מקצת דהתירו אפי' משום צער ב"ח כמ"ש הר"ן פ' שואל אלא דש"ס דילן פליג אזוהר דליכא סכנתא וגם אני תמה כיון דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם פסקו להא מתני' ודאי הלכתא הוא והיאך נקיל לפסוק כנגדם לכן נראה דהנוהגין להקל יעשו כמ"ש במרדכי שם דמניח עליו ככר או תינוק ודוחק עליו הככר או התינוק עד שיתפשטו איבריו. א"ר או' כ"ג. ועיין באו' שאח"ז:

א

זנ) שם ובלבד שלא יזיזו בו שום אבר וכו' כתב המרדכי פ' כירה בשם ראבי"ה שנ"ל שאם חוששין שמא יתקשה ואז לא יוכל לפושטו ואז יהיה בזיון למת מניח עליו ככר או תינוק עד שיפשיטו איבריו עכ"ל, והביאו ב"י. אבל בהגהות שם משמע בשם ר"ב דאסור להזיז אבר ע"י ככר או תינוק. ד"מ או' ג':

א

חנ) שם. שלא יזיזו בו שום אבר וכו' כתב הפתה"ד או' ד' דמנהג חברה קדושה דבקור חולים דאזמיר יע"א שכשיפטר החולה בליל שבת או ביומו ב"מ מפשיטין את בגדיו ומוציאין אותו מעל המיטה ומניחין אותו ערום ע"ג קרקע ופורסין עליו סדין ומשהין אותו שם עד מו"ש. ואפי' בלא ככר ותינוק וגם בקיץ ובחורף יהיה המנהג הזה. והרבה להקשות דמאין יצא להם מנהג זה וגם למצוא סמך למנהג וכתב הטעם משום דזהו איסור דרבנן ומשום בזיון דגדול כבוד הבריות שדוחה לאו דלא תסור שאם לא יפשיטוהו ויניחוהו מלובש בבגדיו איכא למיחש טובא שחמימות בגדיו והתעטפם בגוף בביתא דלא נשיב זיקא גורם לו שיסריח אי נמי איכא למיחש טובה לניפוח וסירחון בסיבת הבגדים הדחוקים בגופו כבימות החמה וגם בימות החורף לא פלוג כיון דברוב ימות השנה איכא חשש סירחון יעו"ש:

א

נט) שם. ואם היה פיו נפתח וכו' מביאין כלי מוקד וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח וסותמין נקביו עליונים ותחתונים בבגד או בשום דבר כדי שלא תכנס בהם הרוח ויתפחו. גמ' ופרש"י והר"ן מוקד שמביאין קדרות כגון זכוכית אבל רי"ו נכ"ח כתב מיקר וזכוכית ולא הזכיר מתכות. א"ר או' כ"א:

א

ס) שם. אין מעצמין עיניו וכו' תניא הרוצה שיתעצמו נופח לו יין בחוטמו ונותן שמן בין ריסי עיניו ואוחז בשני גודלי אצבעותיו והן מתעצמים מאליהן. גמ' והביאה רי"ו בנכ"ח. ונראה דבשבת קאמר דמותר וכן מצאתי בתוספתא סוף שבת. א"ר או' כ"ד:

א

סא) [סעיף ח'] ומקצת עליו מגולין. אבל אם אין מגולין אסור לתחוב בהן מחט או חוט כמו בסעי' ט' משום דכיון שהגומא מכוסה אם תוחב בהם כוש מיחזי כעושה גומא אבל בתבן וקש אין בהם משום גומא. ב"י בשם המ"מ פכ"ה, והביאו מ"א ס"ק כ"א. מיהו כתב שם המ"א דבתו' משמע וכ"ה בירוש' ספ"ק דכלאים דגם אם אין קצת עליו מגולין שרי לתחוב מחט או כוש יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ל' בשם ריא"ז יעו"ש. וכ"נ דעת התו"ש או' כ"ג. ר"ז או' י"ד:

א

סב) וכתב הרמב"ם פכ"ו עמודים של אורג אסור לטלטלן שמא יתקן הגומות שלהן. ובגמרא דף קי"ג פריך גומות ממילא הוין כמו בצנון ומשני בשדה לא אתי לאשויי גומות ע"כ. וא"כ בבית אסור ליטול הצנון מהארץ דאתי לאשויי גומות. מ"א שם. א"ר או' כ"ה:

א

סג) שם. ולא השריש. שאם השריש הו"ל עוקר דבר מגידולו ואסור. עו"ש או' ו':

א

סד) שם. וגם לא נתכוין לזריעה. והא דבסי' ש"י סעי' ב' גבי חיטין כתב דאפי' נתכוין לזריעה שרי, כתב הלבוש דשאני חיטין שההשרשה ניכר בהן מיד טרם הלקחם אבל בצנון חיישינן שמא השריש ולא ידע עד שיטלנו. א"נ שאם נתכוון לזריעה והוסיף מעט מחמת לחות הקרקע הוי כמו השרשה אבל אם לא נתכוון לזריעה אעפ"י שהוסיף מחמת לחות הקרקע לית לן בה שכן דרכו שהרי אנו רואין שומים ובצלים מתוספין אפי' בחלון עכ"ל. וכתב עליו הא"ר או' כ"ח דבתו' ור"ן ורוקח לא משמע הכי כתירוץ שני ונראה כתירוץ ראשון יעו"ש. והפרישה בסי' שי כתב הא דמותר בחיטין היינו משום מוקצה וכגון שתלשן כותי או נתגלה ע"י הרוח אבל ישראל אסור לתלשן יעו"ש ולפ"ז משמע דגם הכא מותר כשתלשן כותי או נתגלה ע"י הרוח אבל הא"ר או' הנ"ז השיג עליו דתלשן כותי אסור יעו"ש. והמ"א ס"ק כ"ב כתב דדוקא במעשר ושביעית וכלאים אם נתכוון לזריעה נתחייב בכולן אבל גבי שבת אפי' נתכוון לזריעה שרי כל זמן שלא השרישו יעו"ש ולפי דבריו גם הכא גבי צנון אפי' נתכוון לזריעה שרי אבל הרב נתיב חיים והא"ר או' כ"ז והנה"ש או' ח' השיגו עליו יעו"ש וע"כ כיון דדבר זה בפלוגתא שניא אין לזוז מסתם דברי הש"ע שכתב לאסור בנתכוין לזריעה ומשמע דאפי' תלשן כותי או נתגלו ע"י הרוח וגם לא השרישו אסור. ועיין לעיל סי' ש"י או' ח' שכתבנו שגם בחיטין שזרען יש אוסרין יעו"ש:

א

סה) שם. שמזיז עפר ממקומו. דהוי דבר שאין מתכוין וטלטול מן הצד לצורך דבר המותר. תו"ש או' כ"ה:

א

סו) שם הגה. להיות שם כל השבת. כתב הט"ז סק"י דהיינו כל זמן שירצה לאכול מהם ומה שישאר יאכל פעם אחרת אבל מי שגומר בדעתו שלא יאכל מהה בשבת זה ולדעת זה טמנם דוקא נראה דאסור אפי' בטלטול מן הצד יעו"ש אבל הא"ר או' כ"ז והמאמ"ר השיגו עליו ודעתם דאפי' טמנם שלא לאכול מהם אותו שבת מותר מטעם דאין באוכלין משום בסיס יעו"ש. וכ"נ דעת האחרונים מן הטעם שנכתוב באו' שאח"ז. ועיין לקמן או' ע"ד:

א

סז) שם בהגה. דאין באוכלין משום בסיס וכו' כלומר דלא היתה כוונתו שיהא האוכל משמש לעפר אדרבה העפר משמש לאוכל וכמ"ש רסי' רנ"ט. מ"א ס"ק כ"ג. תו"ש או' כ"ו. ר"ז או' י"ד:

א

סח) שם. וטלטול בגופו וכו' פי' שאינו נוגע בידיו כ"א בגופו או בשאר איבריו מקלינן בו ביותר משאר טלטול מן הצד וע"כ מותר אפי' לצורך דבר האסור. כ"כ האחרונים:

א

סט) שם. הילכך קש וכו' הוא דעת הרא"ש דס"ל דמיקרי טלטול לצורך הקש ולכך אין היתר אלא משום דטלטול ע"י גופו גרע מטלטול מן הצד ושרי אפי' לצורך המוקצה אבל הר"ן ס"ל דטלטול ע"י גופו שוה לטלטול מן הצד והכא שרי משום דהוי כמטלטל לצורך דבר המותר דהיינו השכיבה. תו"ש או' כ"ז:

א

ע) שם. דסתמו מוקצה להסקה. משמע דבמקום שאין מסיקין בקש מותר לנענעו אפי' ביד דסתמא קאי למאכל בהמה וכן בסעי' ט' בפירות הטמונים בתבן המוקצה היינו במוקצה בבירור להסקה וטמן בו אבל לא בנוטל קצת תבן ומטמין בו פירות דזה ודאי הכינו לכך וכדאי' גבי עפר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צורכו. ט"ז סק"ט:

א

עא) שם. מנענעו בגופו, כדי שיהא צף ורך ונוח לשכב עליו. ר"ז או' ט"ו. אבל שלא לצורך שכיבה אע"ג שמטלטל רק ע"י הגוף מ"מ אסור. מחה"ש ס"ק כ"ה. ואם רוצה להסירו משם כדי לשכב על המטה שרי טלטול מן הצד אפי' בידיו לצורך דבר המותר. א"א או' כ"ה:

א

עב) שם. כר או כסת וכו' רש"י פי' בדף ן' דהיינו ששכב עליו מבע"י והרמב"ם פכ"ה כתב דאם היה עליו כר או כסת נעשה כמו שישב עליו מבע"י וכ"מ מלשון המחבר. וכבר כתבתי בסי' ש"ת סעי' כ"א דאע"ג דקש סתמא עומד להסקה מ"מ סגי בישב עליו מבע"י ומכ"ש חשב עליו כמו בחריות של דקל כמבואר בש"ס דמדמי להו להדדי אלא דלענין זה קש גרע מחריות דבחריות לא נאסרו מתחלה אלא בשגדרן לעצים וקש סתמא נמי עומד להסקה אבל בחשב עליהם ודאי מהני כיון דאיכא נמי קצת דקיימי לשכיבה או למאכל בהמה יעו"ש. וכבר נתבאר שם דקש שלנו תליא במנהג מקומות יעו"ש. תו"ש או' כ"ח. ועיין סי' ש"ט סעי' כ"ח ובדברינו לשם בס"ד:

א

עג) שם הגה. וכן אם חשב וכו' ואפי' פעם אחת בחול כמו בחריות בסי' ש"ח סעי' ך' תו"ש או' כ"ט. ועיין בדברינו לשם או' קמ"ב:

א

עד) [סעיף ט'] פירות הטמונים בתבן וכו' ואפי' אם הניחם שס מבע"י על דעת שישארו שם כל השבת. כן מסיק הב"י לענין דינא. וכ"כ הגר"א בשם הר"ן. וכ"ה דעת האחרונים עיין לעיל או' ס"ו:

א

עה) שם. או בקש המוקצים שאם היה מיוחד למאכל בהמה מותר לטלטלו. ב"י בשם רש"י. ועיין לעיל או' ע':

א

עו) שם. יכול לתחוב בהם וכו' דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. תו"ש או' ל' ועיין לעיל או' ס"א:

א

עז) מתוך זה יתבאר דמה שנוהגין למכור בשבת ולקבל המעות בכלי או שגוררין בסכין מלבד הרעה הגדולה של מקח וממכר כמה סמיות עיניהם דדוקא כשמטלטל ההיתר והמוקצה נופל מאיליו מותר ודוקא לצורך דבר המותר אבל הכא שאין כאן אלא לצורך המעות אין שום ספק שהוא איסור גמור. ח"א כלל ס"ז או' ט"ו:

א

עח) שם הגה. ואם טמונים בחול וכו' יש אומרים שהמצניע לימוניס או חבושים בחול או בעפר כדי לשמור לחותם מותר לגלות ולהוציאם משם בשבת דהאי חול או עפר אינו מוקצה כדאמרינן מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה צרכיו והוא שיחד לה קרן זוית. ב"י סס"י זה בשם שה"ל ופסקו מור"ם ז"ל לעיל סי' ש"ח סעי' ל"ח אמנם כתב הברכ"י בסי' זה או' ה' נראה דאין לסמוך על זה דשה"ל עצמו כתב ומי שאינו רוצה לסמוך על התר זה תוחב סכין וכו' יעו"ש:

א

ש"ע ס"א שמיה טלטול. היינו כמו טלטול דהכא שהוא לצורך המוקצה משא"כ לצורך היתר כמבואר בסעיף ח':

ב

ט"ז סק"א משום בזיון לחוד היינו בסעיף ב':

ג

מ"א סק"ג שא"צ לגופה וכיבוי א"צ לגופה וכשיכבה לא יעשה איסור דאורייתא מש"ה לא שרי אלא טלטול לא הוצאה:

ד

שם ובהרמב"ם מש"ה ס"ל להמחבר דגם בדליקה אסור לרשות אחר כמו בחמה:

ה

מ"א סק"ה מאיסור ההוצאה קשה דבסק"ג כת' המג"א בהיפוך ועיין בפמ"ג ביאר כי בעל שיטה זו שהביא רמ"א כאן הם ס"ל דהחמירו יותר בטלטול ע"ש באורך:

ו

שם וכמ"ש ס"א. נ"ל להגיה ועיין מ"ש ס"א ורומז למה שכתבתי באות הקודם:

ז

סק"ז אפי' יש להם מקום. כוונתו דבקרוב להסריח ולא הסריח עדיין ליכא כבוד החיים אלא ע"כ ס"ל להטור דמשום כבוד המת לבד התירו א"כ שרי אפי' יש מקום לצאת:

ח

סק"ח לא התירו וכמו שביארתי אות וא"ו:

ט

סק"ט דהוי מלאכה וכו'. ואין בהוצאה זו רק איסור דרבנן ודמי לכרמלית. והר"ת חולק על דיעה זו וכת' דלא התירו אלא כרמלי' שעיקרו מדרבנן אבל מלאכה שא"צ לגופה מלאכה הוא אלא שא"צ לגופה והוי עיקר בדאורייתא ולכן הקשה הט"ז סק"ג דהיה לו להש"ע לסיים שהר"ח אוסר:

י

ס"ק י"א שאינו טפל. המג"א מפרש מ"ש הטור ואינו טפל למת רצונו בשלמא תינוק נושא א"ע כשגדול קצת ואינו עושה איסור בהוצאת התינוק. משא"כ בככר יתחייב על הוצאת הככר ולא דמי למת במטה שפטור אף על המטה שהמטה טפילה למת וצריך לה אבל הככר א"צ למת וחייב עליה ואמנם הט"ז בסק"ג לא רצה בזה דקשיא ליה הא כמו דהוצאת המת הוי מלאכה שא"צ לגופה וניחא ליה טפי אם היה חי ה"נ הוצאת הככר הוא מלאכה שא"צ לגופה מש"ה הוצרך הט"ז לדחוק ולפרש בדרך אחר:

יא

ס"ק י"ב עמ"ש ס"א. ר"ל שכת' שם בסק"ג דלא התירו משום בזיון המת אלא בזיון החיים. לכן צ"ל דזה הוי בזיון גדול ושרי אפי' משום כבוד המת לחודיה:

יב

ט"ז סק"ג שהם נופלים עיין מ"ש המג"א ס"ק י"ח י"ט ומש"ש:

יג

מ"א סס"ק י"ג דשבות. לשון מרדכי הוא מדחזינן דהתירו שיעשה הישראל שבות להוציא לכרמלית כ"ש שבות דאמירה לגוי דלית ביה מעשה:

יד

שם א"כ משמע. ר"ל דהאוסרים להוציאו לר"ה אוסרים אפי' ע"י גוי כיון דמתפרסמא מילתא. ומ"ש ואפי' למ"ד כוונתו לבאר טעם האוסרים וכמו שבארתי באות יו"ד ע"ש:

טו

ס"ק ט"ו להיתר. משא"כ כלים שמלאכתן לאיסור לא מהני דהא אין זה נקרא לצורך גופו:

טז

ש"ע ס"ד אם הוא בכסותו. עיין שו"ת אבן שוהם סי' ל"ח מי שנפל מן הבית ומת בשבת ליכא היתר זה לפי שצריך לקוברו בבגדיו ממילא הוה הבגדים תכריכים ואסורין ג"כ בהנאה ובזה מיושב ההוא דדוד לפי שאיפחת דרגיה ע"ש באורך ועיין בכור שור פ"ז דכ"ט:

יז

מ"א ס"ק ט"ז איזהו חיסור לשון יש כאן והכוונה דמה שהקשה הב"י דהכסות בטל לגבי המת יש לתרץ דשם בחולין בתכריכין מיירי משא"כ כסותו יומשום דאזלינן בתר מחשבתו:

יח

ט"ז ססק"ה משא"כ כאן במנור'. דכיון שהדליקו באותו שבת ונעשה בה"ש בסיס לשלהבת אסור אפי' לצורך גופו כמבואר בסי' רע"ט סעיף ב':

יט

ש"ע ס"ו חם להם מלמטה זה מביא כצ"ל. ור"ל מהקרקע שרתחו החמה:

כ

ט"ז רסק"ו שיעשו כן דוקא ר"ל מה שצריכים לעשות דוקא באופן זה שלא תהיה המחיצה בשביל המת רק בשביל החי הטעם הוא שאין כלי ניטל וכו':

כא

מ"א ס"ק י"ח ומסירה אח"כ ולא ינוחו שם המטות כדי שיהיה היכר שלא נתכוונו בפריסת המחצלת אלא להגן עליהן מפני החמה שהרי כשחם להם מלמטה הביאו מטות וישבו עליהן וכשעמדו זקפו משם והלכו להם עכ"ל הב"י:

כב

ט"ז שם מטה לישב עליה. פי' למה צריכין להמתין עד שחם להם מלמטה:

כג

ס"ק יח בענין שאינו עושה אוהל. ר"ל באופן שבש"ע דלית ביה משום איסור אוהל וכמבואר בב"י אלא דא"צ להמתין עד שיחום להם משום דזה עצמו נקרא צורך החיים דאם יסריח יצטרכו לצאת. ואף שהתוספות שם כתבו זאת למ"ד אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואנן לא קי"ל הכי מ"מ נ"מ לדידן דהא מחמירין שלא לעשות לצורך המת כדברי הט"ז סק"ו ודבריו קרובים לדברי הב"י והחמד משה שגה בזה וכת' על המג"א וז"ל במחילה מכ"ת לא דק בזה דהתוספות כתבו זה רק למ"ד אין כלי ניטל וכו' עכ"ל. והיא מחילה בטעות:

כד

ש"ע ס"ז מותר לסוך המת. דמוקצה מותר בנגיעה אע"ג דלצורך המוקצה אסור גם בנגיעה כמ"ש המג"א סימן ש"י סק"ג במת לא החמירו בזה:

כה

שם שום אבר. דכמו שאסור לטלטל את המוקצה כך אסור לטלטל קצת מהמוקצה עיין במ"א סי' ש"ה סק"ט:

כו

מ"א סק"כ אא"כ קצץ מע"ש אע"ג דבבית ישראל לא מהני קצץ במת התירו:

כז

ס"ק כא שרי לתחוב. והטעם דכוש הוא דק מאד ואין ניכר הגומא אף אחר שהוציאו:

כח

שם שמא יתקן הגומות. שהם תחובין בארץ וכשחולצן נעשה גומא. ובגמ' מעיקרא הוי ס"ד דהאיסור משום דעביד גומא ופריך מאי שנא מצנון. ומשני דהאיסור שמא יתקן הגומות משא"כ בצנון שהוא בשדה אין דרך לתקן ולהשוות הגומות:

כט

מ"א ס"ק כד בשביל דבר המוקצה. ר"ל בצריך למקומו וה"ה הכא הוי כמטלטל לצורך דבר המותר דהיינו השכיבה וכן הוא דעת הר"ן מש"ה ס"ל דטלטול בגופו שוה לטלטול מן הצד ולא שרי אלא משום. שהוא לצורך היתר וכאמור ותירץ דהרא"ש ס"ל דזה הוי טלטול לצורך הקש לכן אין היתר אלא לפי שאין הטלטול אלא בגופו וס"ל דטלטול שבגופו קיל מטלטול מהצד ומש"ה שרי אף לצורך המוקצה והמחבר פוסק כהרא"ש ועיין בב"י סימן ש"ה במ"א סק"ט שהביא דיעות אלו:

ל

שם ובאמת ברא"ש כוונתו להקשות דהרא"ש שהעתיק המחבר כאן דעתו משמעות דבריו דאפילו צריך למקומו אסור כל שמטלטל המוקצה ומש"ה לא התיר כאן אלא לפי שהטלטול בגופו וא"כ דברי המתבר כאן ודבריו בסעיף ה' כסותרין זא"ז מיהו המעיין ברא"ש יראה שאין כ"כ הכרח לזה אלא יש לפרשו כמו שמפרש הב"י דמוד' הרא"ש דבצריך למקומו שרי אף שמטלטל המוקצה עצמו רק ס"ל דבקש הוי טלטול לצורך הקש וכאמור:

לא

ס"ק כה כדי לשכב עליה דלא תימא שמנענע בגופו אנה ואנה לשכב על גוף המטה וזה אינו דא"כ הוי כצריך למקומו של הקש דהיינו המטה ובכה"ג לכ"ע מותר טלטול מן הצד אפי' בידו (דאף על גב דהקשה קצת המג"א אהב"י בזה כמו שכתבתי באות הקודם מ"מ לא בשביל זה סתר דבריו וכמש"ש) אלא דשוכב על הקש מש"ה לא שרי הרא"ש אלא מחמת שמטלטל בגופו:

לב

ט"ז סק"י שהדליקו בה. כבר דיבר בזה הט"ז בסימן רע"ט ובסימן ש"ט:

א

על ידיהם. פירש שמניחו אצלו ומטלטלו עמו:

ב

שיהפכנו. ואם היה חי ב"ה מותר לטלטל אחר כך המטה דלא נעשה בסיס הרא"ש ועיין רס"ו ס"ט והמאור כתב דאפי' היה מת ב"ה לא נעשה המטה בסיס דאין המטה צריכה למת וכל עצמו אין צריך להטילו אלא על גבי הקרקע כדתנן שומטין הכר מתחתיו:

ג

באותו רשות. זה כתב הרב"י מדכתב הרמב"ם ונפלה דליקה בחצר שיש בו מת משמע דלהוציאו אסור דליכא הכא בזיון המת כשנשרף ומשום טעם דאי לא שרית ליה אתי לכבוי לא שרינן הוצאה וכ"ש למ"ד שמלאכ' שא"צ לגופה פטור עססי' של"ד ואף על פי שבמרדכי משמע בדליקה התירו טפי הרב"י לא ס"ל הכי אלא כמ"ש ס"ב והוא מתבזה בין החיים וכו' ואם יש להם מקום לצאת וכו' דדוקא מפני כבוד החיים שרי כ"כ בהדיא בב"י ולהכי כ' ג"כ מת המוטל בחמה כו' באותו רשות כנ"ל דלא כע"ש וברמב"ם משמע שדין דליקה וחמה שוין וכ"מ בגמרא:

ד

מחמה לצל באותו רשות. אבל להוציא לרשו' אחר אסור דליכא כבוד המת דיכול לעשות לו תקנה כמ"ש ס"ו ולזה נתכוין רמ"א:

ה

שקרוב להסריח. ודוקא ע"י ככר או תינוק אבל אי ליכא ככר או תינוק אסור דהחמירו יותר באיסור טלטול מאיסו' הוצאה וכמ"ש ס"א תוספות סוכה דף ל"ו ועסי' שי"ב סס"א:

ו

מותר להוציאו. דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דדבריהם כמ"ש סי' י"ג וסי' תרפ"ז ס"ב וכ' המ"מ מפני כבוד החיים קאמר וכדי לסלק מהם ריחו התירו עכ"ל בשם הראב"ד כלומר דלא התירו הוצאה בשביל כבוד המת דליכא כ"כ בזיון כשהמת מסריח ע' מ"ש ס"א:

ז

אין מוציאין. דליכא כבוד החיים וכבוד המת נמי ליכא כיון שמונח במקום שאין רואין ועוד שכבר הסריח ולדעת הטו' אם הוא קרוב להסריח אפי' יש להם מקום לצאת מותר להוציאו מפני שלא יסריח:

ח

אלא ע"י ככר. דהוצאה דא"א לתקוני שרי אבל טלטול שאפשר לתקוני בככר מתקינים ומיהו אם אין לו ככר או תינוק שרי להרמב"ם ולהטו' אסור דאיסור טלטול לא התירו בלא ככר או תינוק:

ט

אף לר"ה. דהוי מלאכה שאצ"ל ועסי' רע"ח:

י

ע"י תינוק. דדוקא כשהוא גדול קצת כמ"ש בסי' ש"ח סמ"א:

יא

לא ע"י ככר. דמ"מ יתחייב על הככר שאינו טפל למת:

יב

מתאספים שם. והוא בזיון גדול עמ"ש ס"א:

יג

לו' לעכו"ם. דשבות דלית ביה מעשה הוא ומה שהקש' ר"ב דא"כ לישתרי לו' לעכו"ם לקבור מת בשבת כבר האריך בזה הרמב"ן בספר תה"א דף כ"ו דשאני כרמלית דהכל יודעים שאינו בכלל מלאכו' אבל לחלל עליו שבת אפי' ע"י עכו"ם אסור משום כבוד המת שלא יאמרו נתחלל עליו שבת הלכך אפי' להוציאו ע"י עכו"ם להניחו בקבר העשוי מאתמול אסור אף על גב דהוי שבות דשבות ואין נוהגין בו כבוד כלל במקו' איסורין המתפרסמין אפי' של דבריה' עכ"ל וכ"כ התו' בב"ק דף פ"ח ובגיטין ד' י"ח ועססי' שכ"ה א"כ משמע דבר"ה אסור אפי' ע"י עכו"ם ואפי' למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מ"מ עיקרה דאוריית' כמ"ש הטור בשם ר"ת:

יד

ואסו' לטלטל. באמת שמהרי"ל פסק דמותר לטלטל ע"י ככר או תינוק לצורך החיים וכן המנהג עכ"ל, אלא שבהג"מ אוסר ע"י ככר או תינוק, ונ"ל דטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים כמ"ש ה"ה דלצורך מקומו שרי ומ"מ אין הכהנים יכולים לכוף לקרוביהם שיוציאהו אפילו צריכים הכהנים ליכנס לב"ה דהוה מצוה כ"כ בתשו' מהרי"ל סי' ס"ט אם לא בנפל [ב"ח] ועבי"ד סי' שע"א ס"ד והכ' מיירי שאין הקרובי' מקפידין ובזיון המת ליכ' דמה לי בבית זה מ"ל בבית אחר אבל הכהנים רוצים שיהיו בביתם וכ"ה במהרי"ל שם דבחול מותר להוציאו שיכנסו הכהנים בביתם אם אין הקרובים מקפידין או במקום שהמנהג לשאת מיד למקום שמטהרין אותו יכול לכופן ומ"מ נ"ל דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו כופין הקרובי' להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאוריית' ומ"ש בש"כ בי"ד סי' שע"ב דהוי דרבנן לא דק עמ"ש סי' שמ"ג:

טו

א' מכלים. וה"ה שאר כלים שמלאכתן להיתר כן איתא בגמ' סוף נוטל:

טז

בכסותו א"צ. והרב"י כ' ויש לדחות דהכסות בטל לגבי המת וכ"כ בש"ג ובשל"ה הקשה ע"ז דאמר דוד אפחת דרגא מתותי' ומת ומסתמא היה מלובש בבגדיו ואפ"ה היה אסור לטלטלו אם לא ע"י ככר או תינוק כדאיתא בגמ' ע"ש ושמעתי דבגדי דוד היו מוקצין דאסור לכל אדם ללבשן דשורפין על המלכים אבל שאר בגדים של מת לאו מוקצין הן ומ"ש ב"י איתא בחולין דף קכ"ה מת בכסותו פי' תכריכין מבטל ליה האי לא מבטל ליה עכ"ל וא"כ אזלי' בתר מחשבתו וה"נ לא מבטל בגדי המת אלא דעתיד להפשיטו ולהלבישו תכריכין:

יז

זה מביא מטתו. אבל לא יביאו מיד מחצלת דא"כ יהא ניכר שעושה לצורך המת ואסור לעשות אוהל עראי לצורך המת אבל השתא ניכר שעשו לצורך עצמן שהרי כשחם להם מלמטה הביאו מטה:

יח

זוקף מטתו. ומסירה אח"כ (ב"י) ואם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוש עליו מחצלת בענין שאינו עושה אהל דהוי לצורך החיים [תוס' עירובין דף מ"ד]:

יט

מותר לסוך. מותר לזלף חומץ ע"ג בגדים שעל המת בשביל שלא יסריח למ"ש ויכלו להתעסק בטהרתו דהא אין איסור בנגיעת המוקצה וגם אין לגזור כאן משום סחיטה (ש"ג ופ' כירה ד"מ) עסי' של"ד סכ"ד:

כ

ולשמוט הכר. צ"ע על מה שנהגו האידנ' להגביה המת מעל הכרים ע"י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח לכן צריך למחות בידם רק לשמוט הכר מתחתיו אפי' בככר או תינוק אסור לטלטלו לרחצו אא"כ הי' מטונף מטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו [הרד"ך נכ"ב ח"ד] אפי' לרמוז לעכו"ם שיעשה אסור אא"כ קצץ מע"ש [שם נכ"ב ח"א ג"ד כ"ה]:

כא

ומקצת עליו מגולין. אבל אם אין מגולין אסור לתחוב בהן כוש כמו בס"ט דנרא' כעוש' גומ' [מ"מ] אבל בדף נ' בתוס' משמע דלחד גירס' גם כאן שרי לתחוב וכ"ה בירוש' בהדי' ספ"ק דכלאים דמותר לתחוב בעפר וצ"ע על המ"מ דפסק דלא כירוש' וע"ש בר"ש וכ' הרמב"ם פכ"ו עמודי' של אורג אסור לטלטלן שמא יתקן הגומות שלהן ובגמ' דף קי"ג פריך גומות ממיל' הוין כמו בצנון ומשני בשדה לא אתי לאשווי גומות ע"כ ואם כן בבית אסור ליטול הצנון מהארץ דאתי לאשווי גומות:

כב

לא נתכוין לזריעה. צע"ג דהא בסי' ש"י ס"ב כ' דחטין שזרען בקרקע שרי ובאמת דברי התוס' דף נ' לא קאי אלא אמעשר ושביעית וכלאים דאם נתכוין לזריעה נתחייב בכולן אבל גבי שבת אפי' נתכוין לזריעה שרי כל זמן שלא השרישו כנ"ל ברור ע"ש:

כג

דאין באוכלין משום. כלומ' דלא היתה כונתו שיהא האוכל משמש לעפר אדרבה העפר משמש לאוכל וכמ"ש רסי' רנ"ט ובאמת אין חילוק בין אוכלים לכלים וכ"מ בכלבו וכ"מ בעירובין דף ע"ז ע"ש ועסי' שע"ב ס"י וסי' רנ"ג סס"א מ"ש:

כד

הלכך קש. צ"ע דלפמ"ש ס"ה כשעיקר טלטולו אינו בשביל דבר המוקצה שרי א"כ ה"נ שרי כמ"ש ב"י בשם הר"ן, וצ"ל דכיון דצריך לקש לשכוב עליו א"כ הוי כעושה לצורך המוקצה ובאמת ברא"ש משמע דאם כונתו לטלטל דבר המוקצה אפי' צריך למקומו אסור ולא שרי אלא בשאין מכוין כלל לטלטל המוקצה כמו בצנון:

כה

מנענע בגופו. כדי לשכוב עליו:

א

(א) ככר או תינוק – וה"ה שאר חפץ שמותר לטלטל והטעם שהצריכו לכל זה ולא התירו לטלטלו להדיא כמו שמסיים לבסוף משום דכל מה שאפשר למעבד בקצת היתר טפי עדיף:

ב

(ב) על ידיהם – והיינו שמניח עליו או אצלו ומטלטלו עמו ולא מינכר כ"כ טלטול המוקצה אף שגם המת הוא מוקצה מפני שמטלטל שניהם כאחד ולא התירו ע"י עצה זו דככר או תינוק אלא למת בלבד מפני בזיון המת אבל לא בשאר דבר מוקצה כאבן וכיו"ב וכמ"ש לקמן בס"ה:

ג

(ג) מן הצד – ואע"ג דטלטול מן הצד ג"כ שמיה טלטול כשמטלטלו לצורך דבר המוקצה כמ"ש ס"ח מ"מ בדליקה התירו מטעם דאדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי. ולענין טלטול המטה אחר שסילק המת ממנה תלוי בזה אם היה חי ביה"ש לכו"ע מותר לטלטל אח"כ המטה דלא נעשית בסיס למת כיון דלא אתקצאי ביה"ש אך אם מת בע"ש הרא"ש אוסר והמאור מתיר ואם היה דעתו מתחלה שיהיה מונח המת עליה כל השבת ואח"כ סלקוהו ממנה לכו"ע נעשית המטה בסיס ואסור לטלטלה [תו"ש]:

ד

(ד) באותו רשות – משמע מזה דלרשות אחר אסור להוציא בכל גווני אבל הרבה אחרונים הסכימו דאפילו לרשות אחרת שלא ערבו עם זה או לכרמלית שרי להוציא מפני בזיון המת ולענין אם צריך לזה ככר ותינוק תליא בשתי דעות המבואר בס"ב ויש מאחרונים שכתבו דגם דעת המחבר הוא כן ומה שכתב באותו רשות ר"ל דמה שכתבנו מילתא דפסיקא דצריך לכתחלה ככר או תינוק הוא דוקא באותו רשות אבל כשמוציאו לרשות אחר [כגון שהדליקה הוא בכל החצר והוכרח להוציאו משם] אז לאו מילתא דפסיקא הוא די"א דאדרבה דטוב להוציאו בלא ככר ותינוק כדי למעט באיסור הוצאה וכמבואר בס"ב:

ה

(ה) המוטל בחמה – מיירי שעדיין לא הסריח אלא שחושש פן יסריח ולכך החמיר המחבר דדוקא באותו רשות מותר להוציא ואזיל לטעמיה בריש ס"ב אבל לדעת רמ"א בהג"ה שם דהביא דעת רש"י וטור גם במוטל בחמה שהוא קרוב להסריח נמי שרי להוציא לרשות אחר וכן פסק הב"ח להקל:

ו

(ו) שמיה טלטול – ומטעם זה אסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה [ט"ז] אך אם דחיפתו הוא מפני שצריך להשתמש במקום שמונח בו המוקצה שרי דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וכדלקמן בס"ח ועיין לעיל בסימן ש"ח במ"ב ס"ק קט"ו:

ז

(ז) מותר להוציאו – דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דדבריהם ומש"כ ואם היה להם מקום הוא דעת הרמב"ם וטעמו דס"ל דעיקר ההיתר מפני כבוד החיים שהחיים מתבזים ג"כ ע"י שהמת נסרח ונתבזה ולכך ביש להם מקום לצאת משם דתו ליכא כבוד החיים אין מוציאין אותו לבד ממת שבא בספינה האמור בסוף הסעיף שם הוא בזיון גדול למת כשהא"י מתאספין סביבותיו וחששו לכבודו משא"כ הכא ליכא בזיון כ"כ למת כיון שמונח במקום שאין רואין ועוד כיון שכבר הסריח. ודע דלדעת היש אומרים הנ"ל שמקילין בקרוב להסריח אפילו יש להם מקום לצאת מותר להוציאו מפני שלא יסריח:

ח

(ח) אלא ע"י ככר – דהוצאה דא"א לתקוני שרי אבל טלטול דאפשר לתקוני ע"י ככר מתקינים:

ט

(ט) מוטב להוציא וכו' – עיין בא"ר שהכריע כדעה הראשונה משום שהרבה פוסקים סוברין כמותה. ומ"מ נ"ל כשאין לו ככר ותינוק מותר להוציא אף בלא ככר ותינוק דאף לדעה הראשונה אין הכרע שהוא לעיכובא עיין במ"א סק"ח ובא"ר סק"ז:

י

(י) אף לר"ה – טעמו דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה דהא אין צריך למת ולית ביה רק איסור דרבנן לר"ש דקיי"ל כוותיה ובמת לא גזרו מפני כבוד הבריות אבל הדעה ראשונה ס"ל דלא התירו אלא כרמלית דלית לה עיקר בדאורייתא משא"כ בזה דשם מלאכה עליה אלא שאין צריך לגופה לא התירו אף במת ועיין בט"ז וכן בא"ר דהלכה כדעה ראשונה משום דהרבה פוסקים סוברין כמותה ובפרט דמלאכה שא"צ לגופה ג"כ לא ברירא דהוא פטור עליה דיש שפוסקין כר' יהודה דמחייב עליה עיין בסוף סימן של"ד:

יא

(יא) ע"י תינוק – דוקא כשהוא גדול קצת דשייך בו חי נושא את עצמו ולית ביה בעלמא רק איסור דרבנן ובמת לא גזרו משא"כ בקטן ביותר [עיין סימן ש"ח סמ"א ובמ"ב שם] הוא שוה לככר וחייב על הוצאתם גופא:

יב

(יב) וה"ה דמותרים וכו' כמו ע"י ככר ותינוק – ר"ל כמו שהתירו בישראל ע"י ככר ותינוק התירו ע"י א"י אף בלי ככר ותינוק וממילא משמע קצת מלשון זה דדוקא לכרמלית אבל לר"ה דאסור לרוב פוסקים ע"י ישראל אף ע"י ככר ותינוק אפילו ע"י א"י אסור וכ"כ במ"א ובא"ר מצדד בשם כמה פוסקים שסוברין להקל גם בר"ה:

יג

(יג) לצורך כהנים – שיהיו יכולים להיות בבתיהם שהיו תחת גג אחד עם המת דלא הותר טלטול המת ע"י ככר או תינוק אלא לצורך המת. וכתבו האחרונים דטלטול מן הצד דהיינו להפכו ממטה למטה שרי לצורך כהנים אפילו שלא ע"י ככר ותינוק דהרי הוא טלטול מן הצד לצורך מקומו דשרי וכדלקמן בס"ה. ומ"מ בין בזה וכן במה שמתיר הרמ"א ע"י א"י הוא דוקא אם הקרובין רוצין דמשום בזיון המת ליכא בזה דמה לו כשמטהרין אותו בבית זה או בבית אחר אבל אין יכולין לכופן להוציאו מן הבית שמת שם [אם לא במקום שהמנהג לשאתו מיד במקום שמטהרין אותו יכול לכופן] ואפילו היה בהכ"נ תחת גג אחד עם המת והכהנים מעוכבין עי"ז לילך לבהכ"נ דהוא מצוה משום דזהו כבוד הקרובים שיטהרו ויעשו צרכי המת בביתם אם לא בנפל דליכא משום כבוד י"א דיכולין לכופן להוציא מן הבית בשביל הכהנים וע"פ האופנים המבוארים למעלה [כ"ז מתבאר מדברי המ"א וש"א ועיין מה שכתב המ"א עוד בענין זה]:

יד

(יד) לצורך מצוה – דשבות דשבות לצורך מצוה שרי וכדלעיל בסימן ש"ז ס"ה ועי"ש דלצורך גדול חשוב ג"כ כצורך מצוה ולהכי שרינן הכא ע"י א"י לצורך כהנים וכן משמע מהגר"א:

טו

(טו) שהוא לבוש – היינו שהיה המת לבוש בו מתחלה וכ"ש אם נתן עליו שאר כלים שמלאכתן להיתר [גמרא]:

טז

(טז) בכסותו וכו' – בסעיף זה הוסיף דאפילו אם המת לבוש בו עכשיו ג"כ מהני כמו ככר ותינוק ובב"י הקשה ע"ז דליהוי הכסות בטיל לגביה ועיין במ"א שיישבו דדוקא תכריכין הן בטלין אצלו שאינו עתיד לפושטן אבל המלבושין שהיה לבוש בם מחיים בודאי עתיד להפשיטן מעליו ואין בטילין אצלו ועיין מה שכתבנו בבה"ל שתירוץ זה אינו מרווח:

יז

(יז) דבר המותר הוא – ר"ל שאין כונתו בטלטולו בשביל המת גופא שהוא אסור בטלטול אלא בשביל המקום או הדבר שהוא מונח עליו שהוא מותר בטלטול:

יח

(יח) אבל לא וכו' – עיין לעיל סימן ש"ח ס"ה ובמ"ב שם סקכ"ו:

יט

(יט) זה מביא מטתו – כדי להפסיק בינם לקרקע. ואין להקשות כיון דלבסוף זוקף מטתו ומסירה אח"כ וכדלקמיה ונשאר רק המחצלת פרוסה על המת יביאו מיד המחצלת ויפרוס על גביו ואח"כ כשישמט ישאר על המת י"ל דא"כ יהא ניכר יותר שעושה לצורך המת ואסור לעשות אהל עראי לצורך המת אבל השתא ניכר שעשו לצורך עצמן שהרי כשחם להם מלמטה הביאו מטה ויאמרו שגם המחצלת הביאו מתחלה רק בשביל עצמן:

כ

(כ) זוקף מטתו ונשמט וכו' – ר"ל שזוקפה ומסירה והוא נשמט מתחת המחצלת והמחצלאות הם קשים וזקופים ונשארים ממילא כאהל על המת. ועיין במ"א דאם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוס עליו מחצלת להדיא אך שיהיה בלא עשיית אהל:

כא

(כא) לסוך המת ולהדיחו – סיכה הוא בשמן והדחה במים והיינו במים קרים והטעם בכל זה שהתירו דזהו לאו בכלל טלטול אלא נגיעה בעלמא כיון שאין מזיז בו אבר:

כב

(כב) מתחתיו – אבל אסור לשמוט המת מע"ג הכר דהוא טלטול ממש והעולם נוהגין להגביה אותו מעל הכרים ע"י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח ויש למחות בידם רק לשמוט הכרים מתחתיו מותר ובמקצת מקומות נוהגין להעצים עיניו ולישר אבריו שלא יתעקמו ואומרים דאיתא בזוהר שהיא סכנה ואף דדבר זה אין לו שרש ע"פ הדין דבמשנה איתא דאין מעצימין עיניו של מת וכן שלא יזיז בו אבר וכל הראשונים סתמו כן וכמו שפסק בשו"ע מ"מ במקום שנהגו אין למחות כיון שיש להם סמך ע"פ הזוהר אך באמת בזוהר לא נזכר סכנה כ"א לענין עינים וא"כ לישר האברים אין להם שום סמך ובא"ר כתב דבמקום שנוהגין להקל בזה משום שחוששין שלא יתעקמו ויהיה בזיון למת יעשו כמ"ש במרדכי שמניח ככר [או שאר דבר שמותר לטלטל וכנ"ל] על אותן האברים ודוחק עליו עד שיפשטו אבריו:

כג

(כג) שלא יסריח – ע"י חום הכרים וכסתות. ומותר לזלף חומץ ע"ג בגדים של המת בשביל שלא יסריח למוצאי שבת ויוכלו להתעסק בטהרתו [אחרונים]:

כד

(כד) שלא יזיז וכו' – ואם היה המת מלוכלך בטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו מותר לטלטלו ע"י ככר ותינוק ולרחצו במים בידו ולא ע"י מפה משום סחיטה אבל בלא"ה אסור בכל זה ואפילו ע"י א"י אסור:

כה

(כה) ומקצת עליו מגולים – דאי לא היו העלין מגולין כלל הרי בע"כ מזיז עפר בידים ואסור ואפילו אם ירצה לתחוב מחט או כוש דרך העפר בצנון וליטלו וכמו בס"ט ג"כ אסור דנראה כעושה גומא [מ"מ] ויש מקילין ע"י תחיבת מחט וכוש:

כו

(כו) ולא השריש – דאי השריש אפילו אם היה גם גוף הצנון מגולין מלמעלה ג"כ אסור להזיזן ממקומן משום תולש:

כז

(כז) וגם לא וכו' – דאם היה נתכוין לזריעה אף שלא השריש אסור כיון שמתחלה היה רוצה בהשרשתן וטמונין בקרקע כדרך הזריעה ועיין במ"א שהקשה ע"ז מהא דקי"ל בגמרא [והובא לעיל בסימן ש"י ס"ב] דחטין שזרען בקרקע ועדיין לא השרישו דמותר ללקטן ולאכלן ומ"מ אין לזוז מפסק המחבר דכן נמצא בכמה ראשונים [הרוקח והרמב"ן בחידושיו והמאירי] וההיא דלעיל תירץ המאירי דמיירי כשלא היו הזרעים עדיין מכוסין בעפר:

כח

(כח) אע"פ שבנטילתו וכו' – ר"ל דמ"מ רק טלטול מן הצד הוא וכונתו הוא בשביל לקיחת הצנון דהוא דבר המותר. כתבו האחרונים דההיתר דלקיחת הצנון מהארץ מיירי כשטמונין בשדה דאי בבית אסור שמא יבא להשוות אח"כ הגומות שבקרקע הבית שנעשה עי"ז [ואך אם הם טמונין בחול ועפר שמונחין בקרן זוית והכניסן לעשות בו צרכיו מותר להוציאן ואפילו לא היה מגולה כלל מלמעלה וכמו שנתבאר לעיל בסימן ש"ח סל"ח וע"ז רמז בהג"ה בס"ט] וכעין זה איתא בגמרא ג"כ גבי עמודים של אורג שהיו תקועין בקרקע הבית שאסור לטלטלן ממקומן שמא יבא להשוות הגומות אח"כ:

כט

(כט) ואפי' הניחו וכו' – ר"ל דאף דבעלמא אם הניח דבר מוקצה על איזה כלי ע"ד שישאר שם כל השבת לכו"ע נעשה הכלי גופא ג"כ מוקצה מטעם בסיס לדבר האסור וכנ"ל בסימן ש"ט ס"ד מ"מ הכא לא נעשה הצנון בסיס להעפר שעל גבו מטעם דאין באכלין וכו' ור"ל דבאוכלין אלו לא שייך בסיס דהלא לא היתה כונתו בהטמנה שיהא האוכל משמש להעפר אלא אדרבה שיהא העפר משמש להאוכל וה"ה לענין פירות הטמונין בתבן דלקמיה אפי' היה דעתו שישארו שם כל השבת ג"כ לא נעשו הפירות בסיס להתבן שעל גבן מטעם הנ"ל:

ל

(ל) וטלטול בגופו – פירוש שאינו נוגע בידו כ"א בגופו או בשאר אבריו מקילינן בו יותר משאר טלטול מן הצד וע"כ מותר אפילו לצורך דבר האסור:

לא

(לא) דסתמו וכו' – היינו במקומות שמסיקין בקש אבל במקומותינו סתמא עומד למאכל בהמה או לשכיבה ומותר לנענעו אפילו ביד. ודע דהשו"ע מיירי שהקש לא הונח על המטה לשם שכיבה דאי הונח במבע"י לשם שכיבה תו נסתלק ממנו שם מוקצה בכל מקום:

לב

(לב) מנענעו בגופו – כדי שיהא צף ורך לשכב עליו:

לג

(לג) שהרי הכינו וכו' – היינו אפילו אם לא חשב בהדיא לשכב עליו חשבינן ע"י מעשה זו כאלו חשב ואם חשב בהדיא מהני אפילו בלא כר וכסת וכמו שכתב הרמ"א:

לד

(לד) וכן אם חשב – פי' אפילו הניחו להקש על המטה בסתמא ואח"כ חישב עליו:

לה

(לה) בתבן או בקש – תבן הוא הקנה הנקצר עם השבולת וקש הוא מה שנשאר בשדה אחר הקצירה:

לו

(לו) המוקצים – לאפוקי אם הזמינן למאכל בהמה או לשכיבה ובמקומותינו סתם תבן מיוחד למאכל בהמה ועיין לעיל בסימן ש"ח במ"ב סקי"ח מה שכתבנו לענין חבילות של תבן:

לז

(לז) יכול לתחוב וכו' – דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר ושרי כדלעיל בס"ח. וכ"ז כשהיה טמון בתבן המוקצה שמונח במקומו ועומד להסקה אבל אם לקח בע"ש מקצת ממנו והטמין בו פירות זה ודאי נסתלק מעל התבן שם מוקצה דהרי הכינו להטמין בו פירות ומותר לטלטל התבן בהדיא:

לח

(לח) ובעפר – היינו בעפר שהוא צבור בבית להשתמש בו דאין עלייהו שם מוקצה. והנה לפי מה שנתבאר בסימן זה דטלטול מן הצד לצורך דבר האסור אסור תדע לנכון דמה שנוהגין איזה אנשים למכור בשבת ולקבל המעות בכלי או ע"י בגד או גורר בסכין מלבד הרעה הגדולה של מקח וממכר בשבת כמה סמיות עינים יש בזה דאף כשנימא דזהו טלטול מן הצד הלא הוא בשביל דבר האסור שהוא המעות ואין שום ספק שהוא איסור גמור:

א

(מ"א סקכ"א.) אבל בדף נ' בתוס' משמע. נ"ב לא ידעתי שום משמעות ואם כוונתו דאל"כ לא מקשי תוס' מידי על גירס' הערוך כקושי' מהרש"א י"ל התם אם כל גוף הפרי טמון בארץ מ"מ העלין מגולין והגומא כבר חפר ועומד משא"כ אם כולי טמון אסור לתחוב בכוש וכמו כן מה שמביא ראיה מהירושלמי עיינתי ולא מצאתי שם כ"א כשהעלין מגולין ודו"ק:

ב

(ס"ק כב) לא קאי אלא אמעשר נ"ב וקשה דחדושי רשב"א כת' להדיא דאם נתכוין לזריעה אסו' ולשיטתו תקשה עליו מש"ס ערוך דף מ"ה חיטין שזרעו בקרקע מהו ללקוט ולאכול ועוד קשה דאם במתכוין לזריעה לשביעית ולמעשר חוששין דקתני הטומן משמע דווקא אם נתכוון להטמנה לחוד ולא לזריעה ואם בשבת נוטלין אפילו במתכוון לזריעה. א"כ ה"ל למתני בהדיא ונוטלין בשבת אפילו נתכוון לזריעה כמו שדייק תוס' ד"ה מקצת עליו מגולין ע"ש אולם דברי ב"י שרירין וקיימין דוקא לפת וצנונות אם נתכוון לזריעה אין נוטלין דרגילות הוא שמתוספין מן לחלוחית קרקע וא"כ נתגדלו ע"י כוונ' זריעה משא"כ בחטין עם שנתכוונו לזריעה ודו"ק:

א

סעיף א' באותו רשות ע"י ככר. מבואר דטלטול כדרכה ע"י ככר או תניק עדיף מטלטול כלאחר יד בלא ככר או תנוק ובטלטול המת לצורך מקומו הוא בהיפוך דטלטול מן הצד שרי כדלקמן סעיף ה'. וכדרכה ע"י ככר או תנוק אסור. ע' מג"א סקי"ד:

ב

שם ואם אין לו ככר או תנוק. ק' לי אמאי נחשוב המטה עצמה שלא נעשה בסיס לככר או תנוק לטלטל על ידי המטה. דהא כא"ת לאו דוקא דה"ה כלי כמ"ש המגן אברהם:

ג

מג"א סק"ב ואם היה חי. ואם היה חי בע"ש מותר לטלטל אח"כ המטה והיינו אחר שנסתלק המת מהמטה דאין מוקצה לחצי שבת. וכן פירשו תו"ש ומחצית השקל. ולי תמוה דהא ע"כ מיירי היכי דלא הוי מטה בסיס כלל כגון בשוכח או מת בשבת הוי כמונח דאל"כ אמאי מנער דהוי טלטול מן הצד הא המטה עצמה אסורה בטלטול:

ד

מג"א ס"ק י"ד ה"ה דלצורך מקומו שרי. ולפ"ז מ"ש בהג"ה אבל ע"י עכו"ם יש מתירים לכאורה בפשוטו יש היתר ע"י עכו"ם כיון דהוי לצורך מקומו דיש היתר ע"י ישראל בטלטול מן הצד שרי בעכו"ם לגמרי כדאיתא לעיל סי' רע"ו סעיף ג' בהג"ה. ע' במג"א שם ובסי' רע"ז סק"ט:

ה

סעיף י"ח וטלטול בגופו. ע' בסי' ש"ה במג"א ס"קט וסי' ש"ח במג"א סק"ז:

ו

מג"א ס"ק כ"ב צע"ג דהא סי' ש"י. כך הקשה בלבוש ומחלק בין חטים לצנון עיי"ש:

ז

שם בא"ד כל זמן שלא השרישו. והכי מוכח מדברי תוס' דשם להדיא במה שכתבו דמשמע ליה דמשום שבת נקיט נמי מקצתן מגולין וש"מ דאתי' כרבנן. ולכאורה תמוה דעדיין יקשה דדלמא אתיא כר"א תדאי ומאי דבעי' מקצתן מגולין היינו ג"כ משום דלא להוי כזריעה. אע"כ דלענין שבת ל"ש דאף אם הוי כזרועים מותר בלא השרישו:

א

ערום עבה"ט ועיין בשו"ת אבן השוהם סימן ל"א בענין זה:

א

וכל זה באותו רשות. זה תמוה מאד דהא אח"כ משום בזיון לחוד התירו אפי' מרה"י לכרמלית כו' וכאן יהיה אסור אלא דוקא באותו רשות וכבר כ' בלבוש שהוא ט"ס דודאי מותר אפי' לרשות אחר וכן הוא עיקר דהא טעמא בגמרא דאי לא שרית ליה מתוך שהוא בהול על מתו אתי לכבוי א"כ גם לרשות אחר יש היתר מכח זה גם מו"ח ז"ל תמה על הש"ע בזה. ונ"ל דהאי וכל זה באותו רשות ה"פ אפי' באותו רשות צריך לחפש אחר ההיתר שזכר כבר ולא אתי לדיוקי דברשות אחר אסור:

ב

דטלטול מן הצד כו'. נראה דאסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה וראייה ממ"ש בסימן תמ"ו ס"ג:

ג

אבל לא ע"י ככר. הטעם בטור שאינו טפל למת ונראה פי' דבר זה דדוקא תינוק שהוא מין אדם כמו המת ובזה י"ל שהם טפלים להדדי ע"כ מטלטל זה אגב זה משא"כ בככר שאין לו שום שייכות עם המת ואין שייך לומר זה אג"ז וזהו דעת הרמב"ן שמביא הטור והב"י בשם תה"א אלא שסיים ע"ז וז"ל אלא שר"ח אוסר וגם הש"ע היה לו לסיים כן:

ד

אבל אם הוא בכסותו כו'. שמעתי מקשים לפ"ז למה הצריכו גבי דוד המלך שמת בשבת לטלטלו ע"י ככר או תינוק כדאי' בפ' ב"מ והא דוד לא הי' ערום באות' שעה שהרי מת בעוסקו בתור' כדאית' שם בגמרא וחכם א' תירץ דשאני בגדי מלך שאסורים לשאר בני אדם כדתנן שורפין על המלכים וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים דשורפי' בפניה' משמע דחיוב יש בזה וא"כ לא הוי ראוי ע"כ לא היו בגדי דוד מועילי' לטלטל ונכון הוא:

ה

אלא במת בלבד. וא"ל ממ"ש בסי' ש"ח ס"ה דכלי שמלאכתו לאיסור שרי מחמה לצל ע"י ככר או תינוק הכא שאני כיון דהוקצה מחמת גופו הוא כאבן משא"כ התם דעכ"פ כלי הוה וזו הוא ששנינו מדוכה מטלטלים אגב השום שיש עליה אפי' מחמה לצל כ"כ ב"י בסי' ש"ח בשם תשו' הרא"ש וא"ל ממ"ש בסי' ש"י דמטלטלין כלי שיש בו דבר האסור והמותר דהיינו שברי עצים הם דבר האסור מ"מ מטלטלין בשביל ההיתר שיש שם והעצים הם גופם מוקצה כאבנים וכמת דשם הוה האיסור בטל נגד ההיתר וכמאן דליתיה דמי כיון דדבר המותר הוא חשוב ואשר"י וטור סיים כאן הלכך אותן שמטלטלין מנורה שהדליקו עליה בשבת ע"י ככר או תינוק לא יפה הם עושים עכ"ל ותימ' הוא מ"ש זה מההיא דסי' ש"ח ס"ה שזכרתי דהא כאן במנורה ג"כ כלי הוא אלא שמלאכתו לאיסור ולמה יועיל שם ככר או תינוק טפי מכאן ותרתי הני פיסקי דהרא"ש נינהו אלא דההיא דסי' ש"ח הוא תשו' הרא"ש והך דהכא הוא בפסקיו בפרק נוטל והך דהכא עכ"פ עיקר שכ"כ ב"י בסי' רע"ט בשם ריב"ש שאין לטלטל המנורה ע"י לחם שנותנין בשבת דלא אמרו ככר ותינוק אלא במת בלבד וע"כ אין לסמוך על הקול' דסי' ש"ח ס"ה ויש קצת ליישב דש"ה בסי' ש"ח דשרי לטלטלו להדיא לצורך גופו ומקומו רק מחמה לצל אסור בזה מועיל ככר או תינוק מה שא"כ כאן במנורה דאפי' לצורך גופו ומקומו אסור כדלעיל ע"כ לא מועיל ככר או תינוק:

ו

באים ב' בני אדם כו'. בגמ' אמרי' שיעשו כן דוקא בשביל שאין מחיצה למת רק בשביל החי לפי שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל והקשה ב"י דכיון דקי"ל דכלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל לא צריך לענין זה כלל אלא יוכל לעשות מחיצה עראי בשביל המת ונל"ל דכ"כ התוספות תימא מאי איסור איכא כשיביא כל א' מטה לישב עליה ותו אמאי מייתי ברישא מטה והדר מחצלת ימתינו עד שיחם להם גם למעלה ויביאו מטה ומחצלת ביחד ונראה דאחמרו רבנן למיעבד היכרא שהוא לצורך חי כל כמה דאפשר למיעבד עכ"ל ונראה הטעם בחומרא זו דעביד הרחקה בענין צורך המת דמתוך שאדם בהול על מתו חיישינן שמא יטלטלו בהדיא על כן עשו היכר כל מה שאפשר בזה כדי שירגישו הכל איסור טלטול המת ומש"ה מתורץ נמי קושית ב"י דאע"פ דמותר מצד הדין עבדי' הרחקה בזה וזה שסיים הטור בזה שנראה כאלו עשה לצורך החי שאין מחללין השבת לצורך המת אפי' באיסור דרבנן עכ"ל. נתכוין למ"ש שידעו הכל ההרחקה מטעם שאמרנו:

ז

להיות שם כל השבת. ב"י בשם התו' לא כ"כ אלא דדוקא במניחו עוד ליטלו בשבת דהוה כשוכח מותר טלטול מן הצד אבל לא במניח ליטול אחר השבת דאפי' ניעור אסור אלא שאח"כ הביא ב"י בשם תשובת הרא"ש בחררה על גבי גחלים דלא נעשה החררה בסיס וכמ"ש בסמוך ס"ט וע"ש:

ח

וטלטול בגופו. פי' ולא יגע ביד:

ט

דסתמו להסק'. משמע במקום שאין מסיקין בקש מותר לנענעו אפי' ביד דסתמ' קאי למאכל בהמה וכן בסעי' ט' בפירו' הטמונים בתבן המוקצ' היינו במוקצה בבירור להסקה והוא טמן בו אבל לא בנוטל קצת תבן ומטמין בו פירות דזה ודאי הכינו לכך וכדאיתא גבי עפר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו כדלעיל:

י

פירות הטמונים. בגמרא נקט עוד וחררה שטמנה בגחלים התוס' ר"פ כל הכלים כתבו דמיירי שהניחה ע"מ ליטלה אבל אם הניחה שם לכל השבת הוה בסיס לדבר איסור כדלקמן גבי אבן שע"פ החבית וכתב ב"י וז"ל וכ"כ הרא"ש בתשובה וכ' עוד א"כ אפילו במניח וש"ה שלא נעשית החררה בסיס אלא צורך האפיה ולסלקה עכ"ל. ואפשר שטענה זו היא ג"כ לפגה שטמנה בתבן שלא נעשית הפגה בסיס לתבן אלא לצורך שמתבשל בתבן ולסלקה אחר כך. ואפשר שדעת הפוסקים כן ומש"ה לא חילקו בזה בין שוכח למניח ואע"ג דאפשר שסמכו על מה שחלקו גבי אבן על פי החבית ע"כ ומסיק כיון דמוקצה דרבנן הוא ויש צד לו' שהפוסקים סוברים להקל הכי נקטינן עכ"ל. ולא הבנתי זה דא"כ נפל כל דין בסיס לאיסור בבירא דבכ"מ נימא כן דגם גבי אבן שע"פ החבית נימא דגם במניח לא הוה בסיס דלא הניחו אלא עד שיצטרך לסלקו ותו דלעיל סימן ש"ט סמוך לסופו כתב ב"י בשם כתבי מהרא"י דאפי' אם מניח בדרך אקראי כדרך שרגילים לשום בתיבה חפצים אלו על אלו הוה בסיס כיון שיודע שזה יהיה נח על החפץ בשבת כמ"ש שם בפסקים סי' קצ"ג ולפי הנלע"ד דלא כ' הרא"ש כן אלא בחררה ע"ג גחלים דשם יש הכרח שיקחנה אחר האפייה כי תתקלקל אם תשהה עוד בודאי וזה אין שייך בשאר דוכתי. ולפי הטעם שכ' רמ"א בסמוך דאין באוכלין משום בסיס לדבר איסור והוא מדברי כל בו הוא טעם גם לסעיף זה בפי' אבל לא נתיישב לי מנלן לו' כן להקל והלא התו' כתבו בפי' דיש בסיס באוכלין ועל מי נסמוך לסתור דבריהם ונ"ל דודאי כל הפוסקים ס"ל הכי דדוקא בדעתו ליטלם בשבת דהא סתם הטומן פירו' כדי שיתרככו הוא נתכוין שיטול מהם מה שיצטרך כשהיה ראוי לאכילה וע"כ לא הצריכו הפוסקים להזכיר זה שיטול מהם בשבת דסתמ' כן הוא גם דברי רמ"א מתפרשים כן כמ"ש בסמוך ואפי' הניחם שם להיות שם כל השבת דהיינו כ"ז שירצה לאכול מהם ומה שישאר יאכל פעם אחר ובזה אמר שפיר דבאוכלין אין בסיס דודאי נתכוין לאכול מהם כ"ז שירצה דסתמייהו קאי להכי אבל מי שגומר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם דוקא נראה דאסור אפי' בטלטול מן הצד וכדברי התוס' דהוי כמניח אבן ע"פ החבית כנלע"ד ולמדנו כאן דדעת הרא"ש כדעת בעל התרומות דסי' ש"ט דלא חשוב מניח כשחושב ליטלו בשבת והוא ג"כ דעת ר"ת בתו' וב"י כתב שכ"ד בעל הסמ"ג וכדאי הם לסמוך עליהם במקום הצורך לטלטל לכל הפחות דרך טלטול מן הצד המנורה שהדליקו בה בשבת כשיש צורך למקומו ואין שם עכו"ם:

יא

יכול לתחוב בהם כו'. אבל לעיל בס"ח גבי צנון לא התירו בכוש כמו כאן דהתם שגומא מכוסה אם תוחב בהם כוש מיחזי כעושה גומא אבל בתבן וקש אין בהם שייכות גומא כ"כ הרב המגיד:

א

(ס"ק י"ב) ובגיטין דף ח' כצ"ל: