שולחן ערוך, אורח חיים שט״ז: צידה האסורה והמותרת בשבת. ושלא ישפשף הרוק ובו י"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

צידה האסורה והמותרת בשבת. ושלא ישפשף הרוק ובו י"ב סעיפים:
הצד צפור דרור למגדל שהוא ניצוד בו ושאר צפרים וצבי לבית או לביבר שהם ניצודים בו חייב ואם אינו ניצוד בו פטור אבל אסור:

ב

צד צבי ישן או סומא חייב חיגר או חולה או זקן פטור: הגה המשסה כלב אחר חיה בשבת הוי צידה (כל בו) וי"א דאף בחול אסור בכלבים משום מושב לצים: (א"ז גמ' ע"א דף י"ח):

ג

כל שבמינו ניצוד חייב עליו אין במינו ניצוד פטור אבל אסור הלכך זבובים אע"פ שאין במינו ניצוד אסור לצודן: הגה ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה או לסתום כלים שזבובים בו בשבת דהוי פסיק רישיה שיצודו שם [בעל התרומה ומרדכי ס"פ כירה ואגור] ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם יברחו [טור]:

ד

פורסין מחצלת על גבי הכוורת [מקום שמתכנסים בו הדבורים לעשות דבש] ובלבד שלא יכוין לצוד וגם הוא בענין שאינו מוכרח שיהיו ניצודים כי היכי דלא להוי פסיק רישיה:

ה

צבי שנכנס לתוך הבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו שנים פטורים אין אחד יכול לנעול ונעלו שנים חייבים: הגה ואם הפתח כבר מגופף מותר לנועלה במנעול. [ר"ן פרק האורג והמגיד פ"י]:

ו

ישב אחד על הפתח ומלאו יכול השני לישב בצדו ואפי' אם עמד הראשון והלך לו השני פטור ומותר והראשון חייב:

ז

הצד נחשים ועקרבים בשבת או שאר רמשים המזיקים אם לרפואה חייב ואם בשביל שלא ישכנו מותר:

ח

שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהם אע"פ שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור חייב ושאר שרצים אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם והצדן לצורך חייב שלא לצורך או סתם פטור אבל אסור ולהרמב"ם חייב:

ט

פרעוש הנקרא ברגות בלשון ערב אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו ואסור להרגו: הגה ואף לא ימלילנו בידו שמא יהרגנו אלא יטלנו בידו ויזרקנו [רבי ירוחם ני"ב ח"י] אבל כנה מותר להרגה והמפלה בגדיו מכנים לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן אבל המפלה ראשו מותר להרגם:

י

כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו ושאר מזיקין כגון נחש ועקרב במקום שאינם ממיתין אם רצין אחריו מותר להרגם ואם לאו אסור אבל מותר לדרסם לפי תומו ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאלו אינו מכוין:

יא

לא ישפשף ברגלו רוק על גבי קרקע משום דמשוה גומות אבל מותר לדרסו לפי תומו שאינו מתכוין למרח ולהשוות גומות ואע"ג דממילא ממרח הוא כי לא מכוין שרי משום מאיסותא:

יב

חיה ועוף שברשותו מותר לצודן והוא שלא ימרודו אבל אם הם מורדים אסור לתפסם אפילו בחצר אם החצר גדול שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה: הגה ויש אומרים דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו ואם צדן פטור [הגהות אלפסי] אבל פרה וסוס וכל שכן שאר חיה ועוף שמרדו אם צדן חייב חטאת וכן עיקר [המגיד פ"י] חתול דינה כשאר חיה ואסור לתפשה בשבת [הגהות אלפסי ש"ג דף ק"פ]:

א

ניצודים. לאפוקי בית גדול שאין יכולין לתפשו וכן אם החלונות פתוחים אין צפור ניצוד בו ט"ז. והשולה דגים מן הים לתוך ספל של מים הוי צידה והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה. מ"א:

ב

אחר חיה. כ"כ הכלבו. וז"ל הרמב"ם המשלח כלבים שיצודו צבאים וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו ומבהילו עד שהגיעו הכלב ותפסו חייב וה"ה בעופות עכ"ל משמע דאם לא עושה בעצמו מעשה פטור והכל בו לאיסורא בעלמא קאמר מ"א (ובס' אליהו רבה הוכיח דהוי איסור דאורייתא. וכתב בתשוב' רי"ט סי' רמ"ה ראה צבי ואמר לו תא ניא תא ניא ולא עשה בו מעשה ולא הכניסו למקום המשתמר וישב שם עד הערב אין כאן בית מיחוש כיון שלא נגע בו):

ג

מושב. ואינו זוכה לשמחת לויתן ד"מ א"ז וכ"כ במ"ר פ' שמיני:

ד

יברחו. והב"ח פסק להחמיר וכן עיקר מ"א. וט"ז העלה הא דיש להקל דוקא בספק אם יש שם זבובים וא"צ לדקדק אחר זה ויכול להסגיר התיבה בלי בדיקה אם יש שם זבובים וכ"ש אם יפריח פעם א' ולא חיישינן שמא נשארו עוד אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובין יפריח מה שנראה בעיניו ואין חשש יותר עכ"ל ע"ש:

ה

רישיה. אע"ג דדבורים אין במינן ניצוד וכ"כ מהרש"א וב"ח וא"כ ליכא איסור דאורייתא אפ"ה אסור פסיק רישיה. ואם יש בו חור קטן אך אינו נראה שרי דלא הוי פסיק רישיה תוספות ביצה ועיין במהרש"א שם. הפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור שאינו יודע אם יצוד אם לאו תוספות דף י"ז. ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים. מ"א:

ו

חייבים. ואם אחד אינו יכול והאחד יכול היכול חייב והשני הוי מסייע ואין בו ממש ופטור רמב"ם פ"א. מותר לפתוח הבית מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו. מ"מ. נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך גמרא ועיין מ"א:

ז

העור. י"א דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ואע"ג דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיצא דם כגרוגרת ממקום למקום וי"א משום צובע וי"א מפני נטילת נשמה שבאותו מקום ולזה הסכימו רוב המפרשים ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב"ד פוטר ע"ש ועיין במ"א סימן רע"ח מש"ש וה"ה בקורע פליגי ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע עיין סי' שכ"ח ס"א:

ח

שרצים. כיון שעורן רך במהרה נצרר הדם אע"פ שאין שם חבורה:

ט

פטור. דהוי מלאכה שא"צ לגופה. העלה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות רמב"ם גמ'. וא"כ צריך לזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים אע"פ שירא שימות. מ"א:

י

פרעוש. היינו השחורה הקופצת ופרה ורבה דילפינן ממשכן. אלים מאדמים מה אלים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה לכך חייבים על הריגת הפרעוש אבל כינה הלבנה אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת האדם אין חייבים על הריגתה אלא אסור מחמת גזירה שמא יהרוג פרעוש ועי' בתשו' חות יאיר סי' קס"ד:

יא

אסור לצודו. אבל אין חייב על צידה כיון דהוי דבר שאין במינו ניצוד:

יב

ועוקצו. משמע דאם הוא על בשרו ואינו עוקצו או שהוא על חלוקו מבפנים אסור לצודו אבל י"א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים מ"א. וט"ז כתב לענין הלכה כל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בקלות יש לעשות כן אם היא על חלוקו מבפנים אבל אם הוא לבוש בבתי שוקיים וקשה לו להפיל הפרעוש אם לא יטלנו ביד תחלה הסומך על המקילין לא הפסיד וכן אנו רואים מרוב העולם שעושים כן עכ"ל ע"ש:

יג

להרגו. וההורגו חייב ובתשובת חות יאיר סי' קס"ד אוסר לזורקו במים ע"ש:

יד

לא יהרגם. כיון שמצויין שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים ומ"מ נ"ל דמותר לזרקן במים מ"א. לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר ס"ח סי' רס"ח ועיין סי' ש"מ ס"ב מש"ש. בלילה שאינו יודע אם כנה או פרעוש אל ימיתנה ס"ח שם. התולעים שגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור. מ"א:

טו

במתכוין. וכתב המ"א ונ"ל דדוקא בנחש ועקרב שעל פי הרוב הם ממיתין ולכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדורסן מפני חשש סכנת נפשות אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם ואותן אנשים שהורגין השממית שקורין שפי"ן בל"א נ"ל דאיסור גמור הוא דהא אינה מזקת ואף דיש לחוש דיפול לתוך המאכל מ"מ מילתא דלא שכיח הוא ויוכל לכסות המאכלים וגם א' מאלף שהיא מסוכנת במאכל לכן יש למחות בידם עכ"ל:

טז

קרקע. משמע דע"ג רצפה שרי לדעת המתירין כיבוד במרוצף עיין סי' של"ז ס"ב וע"ג ספסל לכ"ע שרי מ"א וכתב מהרי"ל דמותר להעמיד רגליו עליו ובלבד שלא ישפשף וכ"כ הגמ"נ:

יז

מאיסותא. נ"ל דהאידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא יזהר שלא ישפשף כשדורס עליו ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל אבל ליחה היוצאת מן הפה או מן החוטם ודאי איכא משום מאיסותא ובבה"כ אפי' ברוק שרי עיין סי' צ' סי"ג. מ"א:

יח

צדן. עיין בתשובת מ"ב סי' ס' דמסיק שס דאף אווזין ותרנגולים שעדיין לא הורגלו בבית כשאין באין מעצמן לכלובן לערב הצדן חייב חטאת ואם הורגלו ובאו לכלובן לערב אף שאר עופות פטור אבל אסור ואם יצאו מהבית ומתיירא שלא יאבדו אע"פ שאסור לצודן דוחין אותן כדי להכניסן להבית משום פסידא מ"מ לטלטל ולתפוס אותן אסור אבל עופות שלא הורגלו אסורין לדחותן עט"ז ומ"א. ובאגודה כתב אם תינוקות קטנים או עכו"ם צדין אותן להחזירן אין מוחין להם:

א

שבת ק"ו שם במשנה

ב

שם בגמרא

ג

שם בברייתא

ד

שם בבריי' וכחכמי' וכ"כ רמב"ם בפ"י

ה

נלע"ד דמקום הגה זו שייך לאחר הסעיף ד' כי מדין המחיצה וכו' למדו דין זה):

ו

שם מ"ג

ז

מרדכי שם והתוס' ובעל התרומ' וה"ה בפרק כ"ה

ח

שבת ק"ו במשנה

ט

שם במשנה

י

שם בגמרא ק"ז

יא

משנה בפרק ב' דעדיות וכדמפרש לה שמואל בשבת ק"ז

יב

שם בשבת במשנה

יג

שם בתוספות

יד

שם בפ"י וכ' הר"ן דלטעמיה אזיל דפסק בפ"ח דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ודלא כר"ש

טו

שבת ק"ז בבריי' וכר' יהושע

טז

שם בתוספות

יז

טור מהא דרב אשי שם

יח

שם בברייתא וכבית הלל

יט

שם בבריית' וכתנא קמא

כ

טור

כא

שם ק"ח וכרבי יהושע בן לוי וכפי' התוספות

כב

שם בגמרא

כג

שם ק"ז במשנה

כד

בגמרא שם לעיל מיניה

כה

כ"ה בפרק י' מה"ש בשם הירושל' וכן כ' הרשב"א

כו

שם בהגהות בשם רבי ברוך

כז

ועוד מדינים אלו נתבארו בסי' ש"ח ס"מ:

א

ס"א ושאר צפרים. שם דבבית כיון שהוא מקורה חייב בשאר צפרים וכן לביבר בכה"ג שמקורה שם:

ב

שהם. כרשב"ג דקי"ל שם כוותיה:

ג

אבל. ג' א' ק"ז א':

א

סעיף ב' או חולה. כ"כ הרא"ש וטור ולא חילקו כמו שחילקו בגמ' שהם מפרשים כפי' ר"ח והרמב"ם דמחמת אובצנא חייב וכמ"ש בהגה"ה והמשסה כו' ועמ"א סק"ד ולפיכך סתמו דסתם חולה מחמת אישתא:

ב

וי"א. ע"ז י"ח ב' וכולהו שם מושב לצים וערש"י שם:

א

ס"ג אבל אסור. י"ט ל"ו ב':

ב

ולכן. כמ"ש בדבורים בס"ד:

ג

קטנה. עמ"א:

ד

ויש מקילין. טור וכ' ול"ד לכוורת שהיא קטנה והדבורים נצודין בה ור"ל אף כשיפתח ועוד דשם גופא ג"כ אין איסור אלא במכוין. וס"ל כסוגיא דשבת מ"ג אבל בי"ט ל"ו ב' מ' דאין חילוק:

א

וגם הוא. ביצה שם:

א

ס"ה ואם הפתח. שם הא למה זה דומה כו' וכפי' הר"ן שם בגמ' דפטור ומותר:

א

ס"ז ועקרבים. שם וממאי דפטור כו':

א

ס"ח אע"פ כו'. שם ב':

ב

אא"כ. חולין מו ב':

ג

שלא. שם:

ד

או סתם. תוס' ד"ה הצדן ע"ש:

ה

ולהרמב"ם. שם מאן תנא כו' והוא פסק כר"י כמ"ש בערובין מו ב'. אבל כל הפוסקים פ' בזה כר"ש דרבא ס"ל כוותיה שם קמ"א ב' וכמ"ש תוס' ג' א' ד"ה הצד כו' ע"ש ושמואל ס"ל כוותיה שם מ"ב א' וכמה מתני' כותיה:

א

ס"ט הנקרא. תוס' י"ב א' ד"ה שמא כפי' ר"ת:

ב

אא"ב. כמש"ש במפיס מורסא וצידת נחש:

ג

ועוקצו. דוקא עוקצו כמ"ש ממפיס מורסא דדוקא בצערא שבא:

ד

ואסור. שם ור"ל אפי' בכה"ג דאפי' נחש אסור להורגו אלא דוקא הממיתים כמ"ש בס"י דלא כר"ת דמתיר והביאו במרדכי ומדמי לשאר מזיקין דס"י וליתא ולשיטת הרמב"ם ההורגו חייב:

ה

ואף. תוס' יב א' ד"ה נוטל. ובפרעוש אף ת"ק מודה:

ו

והמפלה. כת"ק וכמ"ש רב הונא הלכה וחילק הרמב"ם ורא"ש בין מפלה מדב"ה שם דמתירין וכ"מ ברי"ף:

ז

אבל. הרא"ש מדקאמר רבה מקטע וכפירש"י וא"ל ר"נ לבנתיה מ' דבמפלה וצ"ל כה"ג:

א

ס"י כל חיה. כפרש"י שם. ואע"ג דבגמ' לא קאמר אלא חמשה ל"ד אלא הכל לפי המקום והזמן וז"ש הרמב"ם כל כו':

ב

ואפילו במתכוין. מ"מ והר"ן מדקאמר צרעה אני הורג כו' מ' דאפי' במתכוין:

א

סי"א שאינו מתכוין. כפרש"י שם ואע"ג דהר"ן כ' כאן ג"כ כמו גבי נחש בס"י וכן מ' מכל המפרשים ורש"י אזיל לשיטתו שכ' ג"כ גבי נחש שאינו מתכוין. לא רצה ב"י לפסוק כדבריהם כיון שאינו אלא משום מאיסותא וער"ן:

א

ס"יב מותר. אע"ג דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור כאן ע"כ מותר כמ"ש בפ"ג די"ט כ"ד א' וע"ש ברא"ש בשם בעל העיטור וע"ש ומ"ש במתני' דשבת פטור משום דתני ברישא חייב וכמ"ש שם ל' א' ואיידי כו'. הג"מ:

ב

אסור. ואפי' חיוב חטאת אית ביה כמ"ש בירושלמי שם ואמר אסור משום סיפא אפילו בחצר אם כו' ושם ודאי אין חייב כיון שעכשיו א"צ מצודה וכמ"ש בי"ט שם ה"ד מחוסר כו' וע' הג"מ:

ג

וי"א דאסור. כנ"ל דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור וי"ט שאני משום שמחת י"ט התירו. הג"מ וע"ל סי' ש"ח סי"ט מ"ש שם ול"נ דא"צ לחלק דאף בי"ט אסור ואין מותר אלא אווזין ותרנגולים כמש"ש דלא עבידי לרבויי כו' ומתני' בשאר חיה ועוף וז"ש בהג"ה אבל פרה וסוס דאף שמותר בהן לכתחלה וכ"ש שאר כו' וז"ש חתול כו' ר"ל אינה כמו אווזין ותרנגולים כיון דעבידי לרבויי ועד"מ:

ד

אבל פרה. ירוש' וכנ"ל:

א

הצד צפור דרור וכו' – עיין בפמ"ג דצפור דרור הם הקטנים ביותר הדרים בענפי אילן ומשוררים ומרוב קוטנה של הצפור נשמטת מזוית לזוית וקשה לתופסה אבל תורים ובני יונה הם בכלל שאר צפרים שזכר המחבר ע"ש. ודע שמה שתמה הא"ר למה לא הזכיר הרי"ף והרמב"ם הנ"מ בין צפור דרור לשאר עופות כבר בירר המגן אברהם בסימן תצ"ז דהרמב"ם זכר זה במתק לשונו והרי"ף שלא הזכירו סמך על מה שכתב הכלל דמחוסר צידה פטור וכו' דכה"ג השמיט עוד כמה מאמרים שם בגמרא מטעם זה:

ב

שהם נצודים – עיין במ"ב שכתבתי דשיעור צידה הוא היכא דמטיא ליה בשחיה אחת ואע"ג דבסימן תצ"ז איתא בשו"ע השיעור דאם צ"ל הבא מצודה ונצודנו ל"ק דכבר כתבו הפוסקים דאידי ואידי חד שיעורא הוא וע"כ אפילו בעופות שייך שיעור זה וכ"כ רש"י ר"פ אין צדין וכ"כ האו"ז וכן הוא דעת הרמב"ם שהביא בפ"ב דיו"ט השיעור דהבא מצודה ונצודנו ובפ"י דשבת הביא השיעור דמטא ליה בחד שחיה אלמא ס"ל דחדא שיעורא הוא וכ"כ הרב המגיד שם וכ"כ המאירי בפי"ג דשבת ובפ' אין צדין וכ"כ רי"ו ושאר מפרשים וכ"מ מהטור בהלכות יו"ט תצ"ז דכלל חיה ועוף בחדא מחתא ודעת התוספות ר"פ א"צ והרשב"א שם דסוברין דהבא מצודה ונצודנו שיעור אחר הוא דעת יחידאה הוא ולכך לא הבאתי דעתם. ודע עוד דבגמרא איתא דאם איכא בביבר או בבית עוקצי [פיאות להשמט רש"י] הוא בכלל ביבר גדול וכתב שם ר"ח דהני אוקימתא כולהו הילכתא נינהו וכן העתיקם הרי"ו וצריך טעמא על הרמב"ם שהשמיט זה ואולי ס"ל להרמב"ם דשיעורא דשמואל [בביצה כ"ד] דהבא מצודה ונצודנו אין להשוותו רק עם הני תרי שיעורי קמייתא דתלוי בהביבר לפי גדלו וקטנו משא"כ לפי סברא דעוקצי דינא הוא דאפילו אם הביבר קטן שאין צריך להביא מצודה עבורו ג"כ הוא בכלל מחוסר צידה עדיין וכיון דהגמרא מביא מימרא דשמואל באחרונה ש"מ דלית הלכתא כהאי לישנא ועיין במאירי א"נ דנכלל במה שכתב הרמב"ם בהלכות יו"ט שאין זו צידה גמורה וכו' צריך לרדוף וכו' וה"נ בזה. עוד אמרתי להביא פה מה שיש לכאורה להסתפק בעניננו אם הכניס עוף לבית והדלת פתוחה או החלון פתוח או ביבר שאינו מקורה אפשר דליכא אפילו איסור דרבנן דדוקא היכא דהדלת נעולה דהחיה והעוף ניצודין עכ"פ במקצת רק צריך עוד לרדיפה והשתדלות משא"כ היכא דפתוח עדיין לא נצודה כלום ומלשון הרמב"ם שכתב הכניסה לטרקלין ונעל משמע כדברינו ויש לדחות דכונתו דאפ"ה פטור ובתוספתא תניא הצד צבי לחצר שיש לה ב' פתחים פטור ומשמע אבל אסור ככל פטורי דשבת דקי"ל בהו לאיסור ואין להקשות מביצה ל"ו והובא לקמן בס"ד עי"ש בבה"ל דאם הניח חור גדול מותר ואפילו במתכוין שם שאני שהדבורים היו שם מכבר וכיון דגם עתה הם יכולים לצאת לא עשה כלום משא"כ הכא דמקודם היו בחוץ והוא הכניסן בידים לפנים וכעין צידה הוא ועיין בא"ר מה שכתב בשם מהרי"ט צהלון והובא בבה"ט משמע דשרי בכל גווני בדבורים ואפשר דצבי שיש במינו ניצוד שאני:

א

הצד צבי וכו' – עיין בא"ר שכתב דה"ה שאר מינים וכן משמע מרמב"ם וסמ"ג שכתבו סתמא דישן או סומא חייב וצע"ק ממה דאיתא בגמרא דחגבים בשעת הטל פטור ופי' רש"י משום שאז עיניהם מתעוורות והרי הם כניצודין ועומדין וע"כ דיש מינים שכשהם סומין לא עבידי לרבויי:

ב

או חולה – ובגמרא מקשה והתניא חולה חייב ומשני לא קשיא כאן בחולה מחמת אשתא כאן בחולה מחמת אובצנא [עייפות] ועיין בט"ז דרוצה לצדד דהמחבר יסבור כרש"י דדוקא בחולה מחמת אובצנא [היינו שאינו יכול לזוז ממקומו מחמת עייפות כן פירש"י שם] אז חשיב כניצוד אבל בחולה מחמת אשתא חייב ובאמת מדסתם המחבר משמע דאיירי בסתם חולה וס"ל כהר"ח דהברייתא דפוטרת איירי מחמת אשתא [כ"כ הרב המגיד בשמו ולפלא שבר"ח שלפנינו כתוב להיפך] וכן כתב הגר"א וממילא מחמת אובצנא חייב אך אפשר דלהר"ח ג"כ אם אינו יכול לזוז ממקומו מחמת עייפות ס"ל כרש"י דחשיב כניצוד והוא איירי בשאינו עיף כ"כ ובב"י משמע דהר"ח איירי בכל גווני ואיני יודע טעמו למה עדיף מחיגר וזקן וא"ל דהטעם כיון דהעייפות ממילא נסתלק לבסוף לא דמי לחיגר וזקן ולא חשיב כניצוד ועומד וע"כ חייב הצודה אותו דז"א דחגבים בשעת הטל יוכיח דפסק הברייתא דפטור הצודן אז משום שעיניהם מתעוורות וחשיבי כניצודין אף שממילא יסתלק מעליהם העורון גם בא"ר משמע שסובר כמו שכתבתי דאם אינו יכול לזוז ממקומו מחמת עייפות לכ"ע פטור וכ"מ ממחצית השקל ונ"א. ודע דנסתפקתי לרש"י דס"ל בהדיא דעייפות כזה חשיב כניצוד וע"כ פטור הצודהו אח"כ איך הדין אם רדף אחר איזה חיה ועוף כדי לצודו עד שעשהו עיף שאינו יכול לזוז ממקומו או שהכהו באיזה דבר עד שנעשה חיגר אם חייב עבור זה גם משום צידה אף שלא תפסו בידו או אפשר אין דרך צידה בכך דדרך צידה לטלה אחר שצדה או להכניסה למקום משומר:

ג

הוי צידה – עיין במ"ב ועיין במגן אברהם שכתב דכונת הרמ"א הוא רק לאיסורא בעלמא מפני שלא עשה מעשה והאחרונים תמהו עליו דלא מצינו בסימן זה שיכתבו הפוסקים דהוי צידה והכונה יהיה לאיסורא א"ו דהכונה לחיובא אך הוא מיירי היכא דעושה מעשה וכמו שכתב המגן אברהם בשם הרמב"ם וכן מוכח בכלבו להדיא שממנו מקור הדין אך הרמ"א קיצר בזה. ואם תפסו הכלב בלא הסיוע שלו ואח"כ לקח הוא מיד הכלב לכאורה ג"כ פטור מחטאת דכבר ניצוד ועומד ע"י הכלב דומיא דמאי דאיתא בתוספתא דאם צדו אחד ונתנו לחבירו השני פטור:

א

אין במינו נצוד פטור אבל אסור – גם בההיא ענינא דס"ב פטור אבל אסור הוא כמו שמוכח מדברי המ"מ שם ומכמה אחרונים [עיין בפרישה ובח"א] ולא ביאר המחבר בהדיא דסמך על מה שכתב בס"א דפטור אסור הוא וה"ה בכל דבר השנוי בענין שבת פטור לבר מהיכא דמוכח בהדיא והא דהזכירו כאן משום דרצה לסמוך לו הדין דזבובים. והנה אם חגבים מקרי דבר שבמינו ניצוד תליא בפלוגתא דרש"י והרמב"ם ופלוגתתן תליא בפירושא דברייתא דאיתא שם ת"ר הצד חגבין גזין צרעין יתושין בשבת חייב דברי ר"מ וחכ"א כל שבמינו ניצוד חייב עליו וכו' היינו חגבין וכדומה שבמינו ניצוד חייב ושארי מינים פטורים [רש"י] והרמב"ם יפרש דכל אלו אין במינן ניצוד ולכך כלל בחיבורו ופטר חגבין צרעין ויתושין מטעם זה ע"ש ולפי זה הא דתניא שם אח"כ בגמרא הצד חגבים בשעת הטל פטור בשעת השרב חייב ע"כ כר"מ אתיא ולענ"ד מוכח מירושלמי לענין חגבים כרש"י דאיתא שם הצד גזין צרעין ויתושין חייב ור' יהודה פוטר וכן היה ר' יהודה אומר אין חייבין אלא על דבר שדרכו לצודו הצד חגבים בשעת הטל פטור בשעת השרב חייב ולפי הידוע בכמה מקומות דחכמים דר"מ הוא ר' יהודה [עיין כתובות נ"א ע"ב] א"כ הברייתא הנ"ל פלוגתא דר"מ ור"י הוא ואעפ"כ מחייב ר"י על חגבים בשעת השרב ומה דקאמר דבר שדרכו לצודו ר"ל שאומרים הבא מצודה ונצודנו [בריש פ' אין צדין ע"ש] לאפוקי בשעת הטל דניצודין ועומדין הן [אך מה דמחייב רש"י לרבנן בגזין קשיא מירושלמי הזה ומצאתי בא"ר] ויש לדחוק להרמב"ם דכונת הירושלמי הוא במה שאמר וכן היה וכו' היינו לומר דבשאר מין שאין דרכו לצודו ג"כ פוטר ר"י ומה דקאמר אח"כ הצד חגבים וכו' הוא מימרא בפני עצמה ולאו דברי ר' יהודה דלדידיה פטור בחגבים אף בשעת השרב משום דאין במינו ניצוד:

ב

ולכן יש ליזהר – הנה הט"ז חידש כאן דבר חדש בענין פסיק רישא והוא. דכשם דהיכא דמספקא לן אם יעשה האיסור או לא אמרינן דבר שאינו מתכוין מותר לר"ש כגון בגרירת מטה כסא וספסל דספק הוא אם יעשה חריץ ע"י הגרירה כמו כן ה"ה היכא דמספקא לן אם יש איסור בהמעשה שעושה והוא אינו מתכוין להאיסור נמי מותר לר"ש ולכן מותר בנעילת התיבה דשמא אין בה עתה זבובים ולולא דבריו הסברא להיפוך דאם האיסור יעשה בודאי ע"י המעשה [היינו הנעילה] אך ספק הוא אם יש כאן איסור [היינו דבר הניצוד] הו"ל ספיקא דאורייתא ושם בגרירא שאני דמספקא לן על דבר אחר היינו החריץ הנסבב ע"י פעולתו ולכך מותר דבר שאינו מתכוין דאפשר שלא יעשה החריץ משא"כ בעניננו דספק הוא על עצם הנעילה אם יש בזה מעשה צידה הוי כשאר ספיקא דאורייתא [ומצאתי בחידושי רע"א ביורה דעה סימן פ"ז ס"ו בהג"ה שמצדד ג"כ מתחלה כסברתנו]. ולכאורה יש להביא ראיה להט"ז מתוספות כתובות ו' דהביאו מתחלה ראיה לשיטת הערוך דפ"ר דלא ניחא ליה מותר מהא דסוכה ל"ג דממעטין ענבי הדס ביו"ט ופריך והא מתקן מנא [היינו שמכשיר ההדס לצאת בו] ומשני כגון שלקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין מותר ופריך והא פסיק רישא הוא ומשני כגון דא"ל הושענא אחריתא אלמא כיון דלא ניחא ליה בהאי תקון שרי ודחו התוספות וכן האור זרוע בהלכות שבת סי' נ"ט וז"ל הואיל וא"ל הושענא אחריתא שרי אפילו לר"ש דשמא לעולם לא יהא צריך לשניה ואשתכח דלא תקן כלי ולאו פסיק רישא הוא אבל לר"י אסור דשמא יצטרך לה ואגלאי מלתא דכלי עבד עכ"ל הרי מוכח דגם בספק אם יש על הפעולה הזו גופא איסור ג"כ הוא בכלל דבר שא"מ דמותר לר"ש ויש לדחות דשם עכ"פ תלוי הדבר בענין דלהבא שמא יצטרך לה ויהיה תקון למפרע ע"י המיעוט הזה או לא יצטרך ולא יהיה תקון ודמי קצת להאי דגרירת כסא וספסל דספק הוא אם יעשה חריץ ע"י גרירתו או לא אבל בעניננו אנו דנין על הפעולה שעושה עכשיו והדבר תלוי בספק דלשעבר אם עושה בזה מעשה איסור דהיינו אם יש שם דבר הניצוד או לא הו"ל כשאר ספיקא ובעניננו לענין זבובים אין נ"מ בזה דהכא בלא"ה אינו אלא איסור דרבנן דהו"ל דבר שאין במינו ניצוד וא"כ הוא ספיקא דרבנן ונ"מ בעלמא היכא דהוא ספיקא דאורייתא כגון שרוצה לנעול הדלת ומספקא ליה אם יש שם צבי וכדומה שנכנס מתחלה לתוכו אפשר דהוא בכלל ספיקא דאורייתא אף שאינו מכוין להצידה. אכן מצאתי ראיה לדברי הט"ז מדברי הרמב"ן במלחמות פרק כירה גבי המיחם שפינהו וכו' ומקשה הגמרא הלא מצרף וקאמר ר"ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר והקשו הראשונים הא מודה ר"ש בפסיק רישא ותירץ הרמב"ן דלהכי אינו אסור לשפוך מים למיחם ולא חיישינן למצרף דשמא לא הגיע לצירוף אע"פ שנתחמם הרבה שהמים מנעו אותו ושמא כבר נצטרפה עי"ש וכן תירץ המאירי שם הרי דגם בדבר התלוי בספק דלשעבר ג"כ אמרינן דבר שאינו מתכוין מותר כדברי הט"ז וא"ל דטעם הרמב"ן משום ספק ספיקא דא"כ אמאי אצטריך הגמרא לומר דר"ש היא אפילו לר"י יהא מותר אלא ע"כ דס"ל להגמרא דזה לא נכנס בכלל ספק ספיקא ומ"מ מותר בזה כשאינו מתכוין וע"כ כדברי הט"ז הנ"ל:

ג

ויש מקילין – עיין במ"ב מש"כ בשם הב"ח ומ"א והכרעת הט"ז להקל כשיש ספק אם יש שם זבובים ובפרט אם יש בהתיבה אוכלים לפי מה שכתב הפמ"ג בסק"ט דבתיבה שיש אוכלין ומשקין דבודאי לא ניחא ליה הזבובים דשם שיטנפו את האוכלין והוא פ"ר דלא ניחא ליה יש לצדד יותר להתיר ע"ש בודאי אין להחמיר אם הפריח הזבובים שראה אותם ועיין מה שכתבתי בס"ו בבה"ל מענין זה:

א

ובלבד שלא יתכוין לצוד – עיין במ"ב במה שציירתי שהיתה פריסת המחצלת מלמעלה שלא בדוחק עי"ש כ"כ המאירי ועיין בא"ר שתמה על השו"ע דלפי מה שכתב לקמיה וגם הוא בענין שאינו מוכרח וכו' דהיינו שיכולים הדבורים להשתמט ממקום צידתם ואפילו אם היה מתכוין לצודם ג"כ שרי דהרי מ"מ אינם ניצודים שיכולים לצאת והוכיח זה מגמרא עי"ש ונ"ל דהכונה במש"כ השו"ע וגם הוא בענין וכו' היינו שיש שם בכוורת חור קטן וכמ"ש התוספות והובא בב"י דבכי האי גוונא לא שרי כ"א לר"ש ודוקא בשאינו מתכוין אבל חור גדול אם היה בכוורת אפילו במתכוין שרי דהרי מ"מ אינם ניצודים כלל:

א

ונעל אחד וכו' – מיירי שהבית אינו גדול דמטא ליה בחד שחיה וכנ"ל בס"א דאל"ה פטור אבל אסור ולפ"ז יש ליזהר מאד באם קנה עוף קודם השבת ועדיין לא הורגל העוף בהבית ואירע שנכנס בשבת לתוך הכלוב שלו [הוא מקום המיוחד לסגור בו העופות] שלא לסתום את דלת הכלוב דבזה נחשב צידה גמורה ששם המקום קצר ומטא ליה בחד שחיה משא"כ כשהוא בבית ועיין לקמן בסי"ב ובמ"ב שם:

ב

חייב – ודוקא כשידע בעת הנעילה שצבי בתוכו אבל אם אח"כ נודע לו שיש שם צבי פטור דזה דומה לנתכוין להגביה תלוש וחתך מחובר דאנוס הוא ואפילו אם נתכוין אח"כ שלא לפתוח הדלת עד הערב משום הצבי גם כן אין איסור בדבר וה"ה בישב על הפתח ולא ידע שצבי בתוכו ואח"כ נודע לו שיש שם צבי מותר לו לישב ולשמור עד שתחשך מפני שקדמה צידה למחשבה [הרמב"ן בליקוטיו] ועיין בחידושי הרשב"א שם שמצדד ג"כ לבסוף כהרמב"ן וכן מוכח בהדיא בהתוספתא כרמב"ן מדקאמר הא למה זה דומה וכו' ועיין בשבת ק"ז ע"א בגמרא ולפלא קצת על הרשב"א שמסתפק לכתחלה בזה:

ג

אין אחד וכו' – ואפילו אם היה בעל כח גדול אלא שעושה באופן שהוא לבדו לא היה יכול לעשותו כגון שעושה באצבע אחת שצריך לסיועת האחר נמי מקרי אינו יכול וחייב [תו"ש בשם התוספות פרק המצניע וכ"כ הרשב"א והרמב"ן ע"ש]:

א

ישב אחד על הפתח וכו' – נסתפקתי בישב על הפתח בשגגת שבת או שגגת מלאכה [דבמזיד מבואר לקמן בשי"ח ס"א דאסור לו לעולם ליהנות מזה] ואח"כ נודע לו אם מותר לו לישב עד שתחשך דמאי דהוה הוה ולא יתקן האיסור במה שיסתלק ומדברי התוספתא שהובא בהרמב"ן והרשב"א אין ראיה לזה ע"ש אכן מדברי הרמב"ן שהבאתי בתחלה ובפרט מדברי הרשב"א שכתב בהדיא טעם ההיתר לישב ולשמור עד שתחשך מפני שלא עבר איסור דאורייתא במה שישב מתחלה משמע דבעניננו אסור לישב כשנודע לו:

ב

והלך לו – עיין במ"ב שהעתקנו דברי התוי"ט לדינא שכן סוברין רוב האחרונים וכמעט כולם ודלא כהמגן אברהם שכתב דהיכא שכבר ניצוד פ"א תו לא שייך בו צידה ומותר לסגור הדלת לדידיה אם מכוין לשמור ביתו ולא לצוד העוף דאל"ה גם להמגן אברהם אסור כן כתב בספר נהר שלום ולפ"ז אם קנה עוף מחדש קודם השבת ועדיין לא הורגל העוף בהבית ואירע שנפתח הדלת אסור לסגרו אח"כ דנחשב עי"ז צידה גמורה ויש בזה חיוב חטאת [א"ר] ואפילו אם מכוין בסגירתו הדלת לשמור ביתו לבד פסיק רישא הוא וכמ"ש במ"ב סקכ"ו וכ"ש אם מתכוין לשמור העוף שלא יצא מן הבית. ודוקא כשהבית קצר דמטא ליה בחד שחיה אבל אם הבית גדול או שהעוף כבר מורגל בבית ובא הוא מעצמו לערב למקומו דאין בצידתו לכו"ע רק איסור דרבנן וכדלקמן בסי"ב י"ל כה"ג לא גזרו על פתיחת הדלת אחרי שכבר ניצוד קצת פ"א [פמ"ג]. ובאמת אי אפשר ליזהר בזה כלל ע"כ כדי להנצל מחילול שבת ראוי ליזהר כשקונה עוף מחדש קודם השבת והבית קצר דמטא ליה בחד שחיה יהיה קשור אצלו עד אחר השבת:

א

הצד וכו' – עיין במ"ב דמיירי באין דרכן להמית בנשיכתן ואפ"ה פטור עי"ש ונ"ל דבמקומות שדרכן להמית כגון נחש בא"י ועקרב בחדייב [עיין שבת קכ"א ע"ב] אפשר אפי' הוא היה מתכוין בצידתו לרפואה ג"כ פטור כיון דמצוה לבערו מן העולם כדי שלא יהרוג בני אדם וכדלקמן בס"י דומה למה דאמרינן ביומא פ"ד בתינוק הטובע בנהר פורש מצודה ומעלהו ואע"ג דקמכוין למיתצד דגים וע"ש בחי' רע"א ובר"ן ס"פ האורג ויש לדחות דהכא קמיכוין רק לרפואה ולא לתועלת שניהם א"כ דומה למה דאמרינן בפסחים כ"ה לא אפשר וקמיכוין אסור ע"ש ברש"י וגם בסוף הסוגיא לענין שטיחת אבידה דעצם השטיחה הוא כראוי והיינו מן התורה כמו שכתבו הפוסקים וא"כ ה"ה הכא אף דעצם הפעולה הוא מצוה במקום שרגילין להמית אדם מ"מ גרע במה שהוסיף בכונתו ועיין:

ב

נחשים וכו' – עיין במ"ב דזה הוא דבר שבמינו ניצוד כ"כ האחרונים מדחייב בשצד לרפואה וראיתי בס' חמד משה שתמה על הרמב"ם למה השמיט המשנה דעדיות הצד נחש לרפואה חייב ונ"ל בפשיטות דכיון דהרמב"ם ס"ל דמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה ובכל שקצים ורמשים שמינן ניצודין כתב בהדיא דאפילו צדן שלא לצורך או לשחק בהן חייב א"כ אפילו צד הנחש שלא לרפואה ג"כ חייב אם לא שדעתו היה בצידתו בשביל שלא ישכנו זה מקרי להרמב"ם כמו מתעסק בעלמא דאפילו ר"י מודה דפטור כיון שאינו מתכוין לצוד כלל רק להבריח מעליו אבל כל שנתכוין לצוד אפילו שלא לצורך כלל חייב הואיל שנתכוין לצוד וצד כמש"כ הרמב"ם להדיא בפ"י הלכה כ"א והמשנה דקאמרה לרפואה באמת ס"ל כר"ש כדאיתא בגמרא שם ובזה ניחא לי ג"כ מה שהקשו הפוסקים על הרמב"ם דס"ל דהלכה כר"י למה פסק דאם בשביל שלא ישכנו מותר נגד גמרא מפורשת דקאמר דאתיא המשנה כר"ש ונדחק המ"מ דס"ל להרמב"ם דשמואל פליג אדרב בזה ולפי דברינו ניחא דס"ל להרמב"ם דעיקר ראית הגמרא דהמשנה ס"ל כר"ש מדקאמרה אם לרפואה אבל הסיפא באמת אתיא ככו"ע כנ"ל. גם מה שהביא הגמרא שם ממפיס מורסא דאתיא כר"ש דמשאצ"ל פטור והרמב"ם פוסק דמשאצ"ל חייב ואעפ"כ העתיק המשנה כצורתה והמ"מ נדחק דשמואל פליג על רב בזה ג"כ נוכל לומר באופן זה בהקדם לשון הרמב"ם בפרק יו"ד מהלכות שבת וז"ל בהלכה י"ז המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהם מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר עכ"ד ונ"ל דכונתו הוא דכשהוא מכוין לעשות לה פה הוא מרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושין ואז הוא בכלל מכה בפטיש דהוא גמר מלאכה אבל אם מבקע המורסא רק להוציא הליחה אינו מרחיבה ע"כ אין זה בכלל גמר מלאכה כלל וזה הוא כונת המ"מ להמעיין בו וע"כ דין זה דלהוציא ממנו ליחה אתיא אפילו לר"ש והוכחת הגמרא דהמשנה כר' יהודה הוא רק מהרישא דמשנה דקאמרה אם לעשות לה פה משמעו שהוא מכוין בהרחבתו פי המכה לעשות לה פה כדרך שהרופאין עושין ואז הויא מלאכה הצריכה לגופה אבל אם מרחיב פי המכה ואינו מכוין לעשות לה פה אלא להוציא ליחה הוא פטור משום דהוי משאצ"ל כר"ש דאל"ה ליתני המשנה אם עושה לה פה חייב דהוי משמע אפילו כשאינו צריך לזה אבל הא דלהוציא ליחה פטור ומותר אתיא ככו"ע דאין זה בכלל מכה בפטיש כשאינו מרחיב פי המכה ודחקו להרמב"ם כל זה משום קושית בה"ג המובא בתוספות דף ג' דשמואל גופא ס"ל דמשאצ"ל חייב והכא פסק דמותר בצידת נחש ומפיס מורסא ותירוץ ר"ת דשמואל קאמר זה רק אליבא דר"ש וליה לא ס"ל חשיב ליה לדוחק. עוד י"ל דטעם הרמב"ם שהשמיט המשנה דס"ל דנחש הוא דבר שאין במינו ניצוד והמשנה אתיא כהני תנאי [בשבת ק"ו וק"ז] דס"ל דאפילו אין במינו ניצוד חייב וא"כ לדידן דפסקינן דבר שאין במינו ניצוד פטור א"כ פטור בכל גווני והוא רק איסור דרבנן וממילא כשכונתו שלא ישכנו לא גזרו רבנן וע"כ פוסק הרמב"ם דמותר לכתחלה ולאו מלתא חדתא היא דגם רש"י ס"ל בריש פרק ח' שרצים דנחשים ועקרבים הוא דבר שאין במינו ניצוד דמה שצודין אותן כדי להרגן להבריחן מבני אדם זה לא מקרי צידה ודומיא דהצד פרעוש ומה שצודין אותו לפעמים לרפואה ס"ל להרמב"ם דזה לא מקרי צידה משום דא"כ זבובין ויתושין שגם הם מועילין לרפואה כדאיתא בשבת ע"ז ע"ב ואפ"ה איתא בתוספתא ובגמרא ק"ז ע"ב דמקרי דבר שאין במינו ניצוד ואין להקשות מהא דאיתא בשבת קכ"א במשנה אר"י מעשה בא לפני ר' יוחנן בן זכאי בערב ואמר חוששני לו מחטאת ובפשוטו דר' יהודה קאזיל לשיטתו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הרי דעקרב וה"ה נחש הוא דבר שבמינו ניצוד דאל"ה הלא יהא פטור מחמת זה ובפרט לפי המבואר בהדיא בתוספתא פי"ג דר"י גופא פוטר דבר שאין במינו ניצוד ויש לדחות דידוע מה דאיתא בשבת ק"ז ע"ב דר"א ור' יהושע פליגי בדבר שאין במינו ניצוד אי חייב או פטור וזה היה ספק לו לריב"ז רבם ולכך ניחא מה שאמר חוששני דמשמע שהיה בדרך ספק אצלו וה"ק ליה ר"י לת"ק איך אתה מיקל לכתחלה לכוף על עקרב הלא ריב"ז היה ספק לו בענין הזה לחיוב חטאת ונהי דאנו סוברין בדבר שאין ניצוד פטור אבל מ"מ יהא אסור מדרבנן:

א

שמונה שרצים וכו' – עיין במ"ב שכתבתי טעם החילוק משום דניצודין לצורך עורן הוא טעם התו' ויש עוד טעם אחר בר"ן והובא במגן אברהם דהח' שרצים אין דרכן להזיק וסתמייהו ניצודין לאיזה צורך משא"כ בשאר שרצים דדרכן להזיק וסתמייהו ניצודין כדי שלא יזיקו והוי מלאכה שאצ"ל ופטור והנה לפי דבריו אם ימצא בשאר שרצים איזה מין שאין דרכו להזיק יהיה ג"כ חייב כמו בהח' שרצים וכן כתב הפמ"ג. ודע דלדברי הר"ן יקשה קצת הא דאמר שם בגמרא ק"ז ע"א הצד א' מח' שרצים האמורים בתורה החובל בהם חייב דברי ר' יוחנן בן נורי ומסקנא בגמרא דצ"ל דברי ריב"נ ומחלוקתו [היינו הרבנן החולקין על ר' יהודה] הא גם לדברי ר' יהודה דס"ל דג' מהן אין להן עור ג"כ חייב בכל הח' שרצים כיון דאין דרכן להזיק מסתמא ניצודין לאיזה צורך. ואולי נקט ריב"נ צידה בדבריו משום דדמי לדידיה צידה לחבלה אבל באמת בצידה לא פליגי ואף דזה דוחק קצת לדברי הר"ן אבל נגד זה ניחא מאד לדבריו מה דאיתא שם בע"ב בברייתא לדברי ר' יהודה הצד אחד מח' שרצים האמורים בתורה החובל בהן חייב בשרצים שיש להן עורות וכו' ע"ש היינו דבצידה חייב בכל השמונה מטעם דאין דרכן להזיק וסתמייהו ניצודין לצורך משא"כ לענין חבלה הוא דוקא אותן שיש להן עורות ולא כל השמונה משא"כ לדברי התוספות ע"כ גם בצידה לר"י אינו חייב בכל הח' ואמאי קאמר מתחלה הצד אחד משמונה וכו'. ואגב אבאר מה דאיתא שם בגמרא מאן ת"ק ר' יהודה וכו' הא אמרינן שם לקמיה מאן תנא הצדן שלא לצורך פטור ר"ש הוא דלר"י דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב גם בשאר שקצים ורמשים שצדן שלא לצורך חייב א"כ אמאי פטר ר' יהודה בשרצים שאין להם עורות לדעת התוספות בצידה וגם אפילו לדעת הר"ן אמאי דוקא אלו הח' וע"כ דכונת הגמרא דהאי תנא ס"ל כר"י דאזל בתר גישתא ולא ר"י ממש:

ב

והחובל – דעת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש דדמים שמפרק מתחת העור כמפרק תבואה מקשיה דמי ואע"פ שלא יצאו לחוץ מ"מ נעקרו ממקום חבורם ולפ"ז בעינן שיצא דם כשיעור גרוגרת ממקום למקום לענין חיוב חטאת כמו בדש גם אם חבל בשרו לאחר מיתה ויצא דם חייב [כ"כ הפמ"ג והוכיח זה מגמרא] וי"א דחיובא דחובל הוא מחמת נטילת נשמה שבאותו מקום שחבל כי הדם הוא הנפש וא"כ לא בעינן שיעורא ורוב הפוסקים הסכימו לזה היינו רש"י בפרק אלו טרפות (חולין דף מ"ו) [ועיין בפרק ח' שרצים במשנה ברש"י שם ומשמע דבחולין חזר רש"י והסכים לטעם זה] והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והמאירי וגם התוספות בפרק ח' שרצים הסכימו דטעם זה עיקר ומ"מ פעמים שחייב אף משום צובע כגון שנצטבע העור כשיעור צביעה ע"י הדם שנתקבץ תחתיו מן החבלה ויש לו איזה צורך בצביעה זו כן הכריע הרשב"א בחידושיו וביאר בזה הירושלמי דקאמר דנצרר הדם חייב משום צובע ע"ש ונראה דמה שכתב המגן אברהם ונ"ל דחובל לרפואה והוא הקזת דם חייב לכו"ע ור"ל דהוא בכלל מתקן אף להראב"ד וגם דהוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה כיון שהוא צריך להתרפאות ע"י חבלה זו וכמו שביאר הפמ"ג היינו לשיטת רוב הפוסקים דחיוב חובל הוא מפני נטילת נשמה וע"כ לא איכפת לן במה שדם החבלה ניתז לארץ ויוצא לאיבוד וכמו שחייב בשוחט משום נטילת נשמה לכו"ע אף שהדם יוצא לאיבוד משום שעיקר כונתו לשחטה בצואר וזו המלאכה צריך לה לגופה משא"כ לדעת הרמב"ם דחיוב חובל אינו משום נטילת נשמה רק משום מפרק הדם ממקומו וחשיב כדש א"כ בעניננו הוא בכלל מלאכה שאין צריך לגופה כיון שאין צריך להדם וכעין מה שכתוב בסימן ש"ל ס"ח לענין חלב המצער להאשה שמותרת להוציא בידיה החלב על הארץ מטעם שהוא מלאכה שאין צריך לגופה ששם איסורה לחלוב בתוך כלי הוא ג"כ משום מפרק שהיא תולדה דדש כדאיתא בכתובות ס' וע"כ כמו שכתבנו. ודע עוד דלכאורה לפי מה דפסק המחבר לקמיה דהצדן שלא לצורך פטור א"כ ע"כ דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור א"כ אמאי מחייב בחובל הא הוי מלאכה שאצ"ל ואפשר דס"ל להמחבר דסתם חבלה הוי מלאכה הצריכה לגופה וכמו שכתב המגן אברהם בסימן רע"ח בשם רש"ל לחד תירוצא ע"ש. א"נ כיון דמיירי המחבר בשצריך לדם החבלה לאיזה ענין כי היכי דלא להוי בכלל מקלקל וכמש"כ במ"ב א"כ הוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה עיין בתו' שבת ק"ו ד"ה בחובל עי"ש וכ"ש ליש מן הפוסקים שהעתקתי במ"ב והוא המאירי בודאי הוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה לסברתו כמו שכתב בהדיא שם ע"ש. ודע דמה שכתבתי במ"ב דכל המקלקלין וכו' היינו אפילו אם היה מקלקל וגם מלאכה שאצ"ל ולמאן דפוטר במלאכה שאין צריך לגופה אפ"ה איסור יש בזה וראיה משבת ק"ה ע"ב בקורע על מתו דאוקמא הגמרא למתניתין במת דעלמא דהוי בכלל מקלקל וגם מלאכה שאצ"ל לכו"ע עיין ברש"י ותוספות שם ואפ"ה שנה המשנה בלשון פטור דהוא אסור ככל פטורי דמתניתין דהוא אסור כדאמרינן בשבת ק"ז:

ג

או סתם – לכאורה לפי מה שכתב המגן אברהם הטעם בשם הר"ן המעיין בר"ן יראה שמחלק דבח' שרצים שאין דרכן להזיק ע"כ סתמייהו ניצודין לאיזה צורך משא"כ בשאר סתמייהו ניצודין שלא לצרכן רק כדי שלא יזיקו והוה מלאכה שאצ"ל ע"ש א"כ היה צריך להיות מותר לכתחלה מטעם זה דומיא דמה שהקיל המחבר בס"ז לענין רמשים המזיקים ואמאי כתב דפטור אבל אסור ואפשר לומר דמה שכתב המחבר בס"ז רמשים המזיקים היינו דוקא דומיא דנחשים ועקרבים שנשיכתן קשה מאד ולכך התירו חז"ל האיסור דמלאכה שאצ"ל משא"כ בזה ולא דמי לפרעוש דבס"ט דג"כ נשיכתו קלה אבל מ"מ הלא עומד על בשרו ועוקצו משא"כ הכא אם לא דהשרץ רץ אחריו להזיקו דבזה בודאי מותר לצודו ואפשר אפילו להורגו וכדלקמן בס"י ועיין מה שכתבתי לקמיה עוד ישוב ע"ז:

ד

ולהרמב"ם חייב – לכאורה לפי מה שכתב המגן אברהם הטעם בשם הר"ן וכנ"ל קשה אמאי כתב השו"ע דלהרמב"ם חייב הלא גם הוא מודה בהא דס"ז דהוא מותר לכתחלה ומטעם דזה הוי בכלל מתעסק בעלמא כיון שכונתו רק להבריח אותו מעליו שלא יזיקנו וא"כ בעניננו דסתם שרצים ניצודין כדי שלא יזיקו היה צריך להיות מותר לכתחלה וכן הקשה הגרע"א בחידושיו אמנם לאחר העיון נ"ל שאינה קושיא כלל דהא כל טעם הרמב"ם שמתיר בהא דסעיף ז' אף דבעלמא ס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב הוא משום דהוי בכלל מתעסק בעלמא להנצל מנשיכתו וזה שייך רק כשמכוין בעת הצידה בשביל זה משא"כ כשצודן סתמא או אפילו שלא לצורך הואיל ומ"מ נתכוין לצוד לא יתבטל שם צידה בשביל דסתמייהו דהני שרצים ניצודין בשביל שלא יזיקו וכשתעיין היטב תמצא כל זה בלשון הצח של הרמב"ם שז"ל בפ"י הלכה כ"א אחד שמונה שרצים האמורין בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה הצד א' מכולן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל ונתכוין לצוד וצד שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה עכ"ד ובדין כ"ה כתב רמשים המזיקים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אע"פ שאינם ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן וכו' וע"ש הרי דמצריך כונה דוקא אפילו באותן המינים שדרכן להזיק ובודאי סתמא ניצודין כדי שלא יזיקו וע"כ משום דשם מתעסק אינו מונח על זה כ"ז שלא כוון בפירוש. גם בדברינו יוסר הקושיא שהקשינו לעיל על השו"ע אמאי כתב דפטור אבל אסור והא מתחלה כתב בס"ז דבשביל שלא ישכנו מותר וה"נ דכוותיה אבל לפי דברינו ניחא דלא הקילו רק כשנתכוין בשביל שלא ישכנו אבל לא כשנתכוין לצוד אף דצידה שלא לצורך היתה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואסור עכ"פ מדרבנן:

א

ואסור להרגו – עיין במ"ב דכתבנו דחייב ע"ז משום נטילת נשמה כ"כ המגן אברהם וכן משמע בב"י דהוא ס"ל לדינא דשחורה הקופצת שלנו הוא הפרעוש האמור בגמרא דחייב עליה לד"ה וכן משמע מביאור הגר"א [ודלא כפמ"ג דרצה לומר דמחבר ספוקי מספקא ליה] ומה שכתב בלשון אסור ולא קאמר דההורגו חייב משום דכונת המחבר הוא דאפילו באופן דעוקצו ורוצה להרגו משום זה כדי שלא יעקצנו עוד אפ"ה אסור כמו שכתב בב"י בהדיא ובאופן זה בודאי אינו צריך לגופו של הפרעוש והו"ל מלאכה שאצ"ל ולרוב הפוסקים פטור מחטאת אבל מ"מ איסורא יש לכו"ע כ"ז משמע מביאור הגר"א והוא פשוט ומה שאמר בגמרא דפרעוש חייב עליה לד"ה היינו כשצריך להן לאיזה דבר דבזה אפילו ר' יהושע דפוטר בצידה מודה בהריגה דחייב אבל כשאינו צריך להן כלל תליא בפלוגתא דמשאצ"ל ובע"כ מוכרחין לומר כן דהרמב"ן כתב בהדיא דדעת הרי"ף כר"ש ומ"מ הביא הרי"ף דההורג פרעוש חייב. ומש"כ במ"ב דאפילו עוקצו אסור להרגו כ"כ הב"י ולא דמי לצידה דמקילינן בעוקצו היינו לפי שאין במינו ניצוד וליכא איסור דאורייתא כלל בזה משא"כ בהריגה דכשצריך לגופה חייב לכך לא מקילינן משום צערא בעלמא אפילו כשאינו צריך לה:

ב

לא ימללנו – ועיין במ"ב והנה בספר א"ז מצדד להקל במלילה וכעין זה כתב ג"כ בספרו א"ר והיינו כשעוקצו דאל"ה אסור ללקחו בידו משום צידה וגם יזהר שלא ימללנו בדוחק דיבוא לידי הריגה וכדפירש"י על הא דאמרו ובלבד שלא יהרוג ע"ש והנה אף דא"ר הביא שהר"ן הוא מהמקילין במלילה וכן הרמב"ן והרשב"א והריטב"א מ"מ למעשה נראה שאין להקל בזה אחרי דדעת רש"י והתוספות והרא"ש ורבינו ירוחם בהדיא להחמיר בזה וכמו שכתב הא"ר בעצמו וגם הרמ"א הביא זה לפסק הלכה וראית הא"ר שהביא מסברת הר"ן [וכן שארי הראשונים הנ"ל דקיימי בשיטתיה] דמתיר אפילו לר"א מלילה בכנים ולא גזרו אטו הריגה לעניננו אין ראיה כ"כ דאפשר דבכנים משום מאיסותא הקילו טפי בדבר שאין בו חשש דאורייתא ותדע דאנן מקילינן אפילו הריגה בכנים משום שבא מן הזיעה ואינם פרים ורבים ואלו בשאר יתושים שנתהוו מן העיפוש מוכח מן הרמב"ם דאיסורא יש בו וכמו שכתב הא"ר בעצמו ובספר ח"א ראיתי שהחמיר ביותר מזה דהיינו אם ספק לו אם כנה או פרעוש אל ימללנה ויש לעיין בזה:

ג

מותר וכו' – עיין במ"ב מה שכ' לענין רמשים שנתהוו מן הגללים דאסור מדרבנן כי ידוע דהרמב"ם כלל בריש הלכות שבת דכל מקום שיאמר פטור אסור הוא ומש"כ המגן אברהם דמשמע במ"מ וכו' כבר דחה הא"ר ע"ש ויש להביא ראיה דהוא אסור מדמקשה הגמרא והרי פרעוש דפו"ר ותניא הצד פרעוש ר"א מיחייב ור"י פוטר ע"ש הרי דלפי הס"ד צידה שוה להריגה ומה שפו"ר לא היה ס"ד שיש בזה מעלה ואפ"ה משמע דהוא אסור לכתחלה דלא קתני אלא פוטר ולא מתיר [כמו שכתבו הפוסקים לענין צידה] וה"ה לענין שאר מינים ומה שמותר לענין כינה אפשר משום שנתהוה מזיעה או משום צערא ומאיסותא התירו לגמרי:

ד

להרגה – עיין במ"ב שהעתקנו בסקמ"א דברי המגן אברהם לדינא ועיין בפמ"ג שתמה עליו למה מחייב בזה הלא גם זה לאו בריה הוא דיניקתו מעפוש הפרי ודוחק לומר דמחובר חשיב הוייתו מן העפר ע"ש ובאמת לפי מה שמבואר ברמב"ם פ"ב ממ"א דהתליע במחובר חשיב שרץ השורץ על הארץ אף שלא פירש דעל הארץ נבראת ע"ש א"כ אין זה דוחק כלל אך לשונו מגומגם עדיין מה שכתב דמקרי שרץ גמור אטו הנולד מן הגללים ומן הפירות שהבאישו לאו בכלל שרץ הוא [עיין רמב"ם סה"מ מצוה קע"ז] ובעיקרא דדינא אני מתפלא על הפמ"ג שהחליט לומר דאף אלו שנולדים בפירות במחובר לאו בריה הוא דיניקתו מעפוש הפרי ור"ל והרי הן כרמשים הנולדים מן הגללים ואינם פו"ר ובאמת זה אינו דהמעיין בסה"מ ל"ת קע"ח יראה להדיא דאלו הנולדים מן הפירות יש בכחם לפרות ולרבות אף שתחלת ברייתם לא הוי מזו"נ והם בכלל שרץ השורץ על הארץ לבד אלו שנולדו מן הפירות אחר שהבאישו ואף דברי המגן אברהם קשים להולמם מאי איריא דנקט אלו הנולדים בפירות במחובר הלא המגן אברהם קאמר דבריו לפי דעת הרמב"ם ושם משמע דאף אלו שנתילדו בפירות אחר שנתלשו יש בכחם לפרות ולרבות כיון שלא נתהוו מעפושי הפירות ומש"כ הרמב"ם תולעים שבתוך הקטניות ר"ל אחר שהבאישו וכמו שמוכח מריש דבריו. והנה באמת לפי מה שהחליטו המפרשים והמגן אברהם מכללם דלדעת הרמב"ם פרעוש אינה פרה ורבה א"כ איך סובר הרמב"ם דפרעוש הנאמר בגמרא הוא השחורה הקופצת שנתהוה מן העפר והלא איתא בגמ' בהדיא דהיא פרה ורבה וזו היא תימה שאין עליה תשובה ומזה גופא הוכיחו הרמב"ן והרשב"א דפרעוש הנאמר בגמרא הוא מין אחר ודוחק גדול הוא מה שתירצו עליו דכיון דנתהוו מן העפר חשיב כפרה ורבה דלשון הגמרא לא משמע הכי ע"כ נלענ"ד דדעת הרמב"ם בעניננו הוא דקאזיל לשיטתיה בספר המצות שם דאף המינים שלא נתהוו מזכר ונקבה ג"כ יש בכחם לפרות ולרבות [דהיינו ע"י הטלת ביצים] וכמו שאמר שם בהדיא לענין המינים הנולדים בפירות ובזרעים דיש בכחם לפרות ולרבות וא"כ ה"ה אותם שנתהוו מן העפר ולא אמעיטו לדידי' אלא אותם שנתהוו מן העיפושים דנקראים בכלל רומש על הארץ ולא שורץ לשון ריבוי וכמו שכתב הרמב"ם שם בסה"מ ולפיכך בעניננו ג"כ דקדק הרמב"ם וכתב רמשים שהוייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיו"ב והוא כמו שביאר שם דאלו המינים אינם פ"ר וא"כ לדידיה פרעוש שלא נתהוה מן העיפוש ג"כ פו"ר אף שתחלת ברייתו לא הוי מזו"נ כ"א מן העפר [ומה שאמר בחולין קכ"ז אוציא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה אין אנו מוכרחין לומר בשביל זה דכל מה שנולד מן האדמה אין פרה ורבה] והנה המעיין בספר המצות שם בהשגות הרמב"ן בשורש ט' יראה דהוא חולק על הרמב"ם וסובר דכל מין שלא נתהוה מזו"נ אין בכחו לפרות ולרבות מצד הטבע ולפי שיטתו חלק בעניננו על הרמב"ם לענין פרעוש וסובר דע"כ כיון שנתהוה מן העפר אינו פו"ר והגמרא דקאמר דפרעוש פו"ר ע"כ מין אחר הוא אבל הרמב"ם דסובר דפרעוש הוא המקובל בידינו שהיא השחורה הקופצת שנתהוה מן העפר והגמרא קאמר דהיא פו"ר נוכל לומר דמזה למד הרמב"ם דבריו בסה"מ שם דאף אלו המינים שלא נתהוו מזו"נ ג"כ יש בכחם לפרות ולרבות ועוד לדעת הרמב"ן דאלו המינים שאין הוייתן מזו"נ א"א בשום אופן ע"פ חוקי הטבע להיות אח"כ פו"ר איך שקיל וטרי הגמרא לענין כנים ומקשה על דברי רב יוסף הלא בודאי הדין עם רב יוסף ואברייתא יש לו להקשות הלא כינה אינה באה מזו"נ כ"א מן הזיעה וגם מגופא דסוגיא ניחא יותר לדעת הרמב"ם דקאמר שם ר"י ע"כ לא פליגי אלא בכינה דאינה פו"ר אבל בשאר שקצים ורמשים דפו"ר לא פליגי ולפי דעת הרמב"ן אף בשאר שקצים ורמשים מצויים הרבה שאינם פו"ר כגון הנתהוים מן העפר או הנולדין מן הפירות או מן העיפוש אבל לדעת הרמב"ם נוכל לומר דהוא כולל הכל לבד הנולדין מן העיפוש וכנ"ל וגם מתו"כ גופא משמע קצת כהרמב"ם דמתחלה הוא מרבה התולעים הנולדים בעקרי הזיתים וגם את שפרשו לארץ וחזרו ואח"כ אמר דרומש על הארץ מרבה אף שאין פו"ר ולדברי הרמב"ן דאלו המינים שלא נתהוו מזו"נ אין פו"ר הלא מקרא קמא גופא מוכח דאפילו אין פו"ר ולמה צריך קרא יתירא לזה ומה שהביא הרמב"ן ראיה ממה דאיתא בביצה דתרנגולת דספנא מארעא אין ביצתה מולדת י"ל דוקא תרנגולת דטבע הבריאה להולד מזו"נ ולכן ביצתה שנולדה שלא מזכר אין בכחה להתרקם ממנה זו"נ משא"כ אלו הפרעושים וכדומה להם שדרך טבע תחלת בריאתן בכל יום להולד שלא מזו"נ גם בכחם להוליד אח"כ שלא ע"י זכר. היוצא מדברינו דאף אלו המינים שתחלת ברייתם לא הוי מזו"נ כגון אלו הנולדים בזרעים ובפירות בין בתלוש ובין במחובר אעפ"כ יש בכחם לפרות ולרבות וההורגם חייב ולא נתמעט אלא כינה הנולדת מן הזיעה או הנתהוה מן הגללים ומן הפירות אחר שהבאישו:

ה

לא יהרגם – עיין במ"ב הטעם וכתב בהגהות הגר"ח צאנזאר אבל רש"י והרמב"ן והר"ן [וכן הריטב"א] והה"מ לדעת הרמב"ם מתירין וה"ל הרא"ש יחיד לגבייהו ובמילתא דרבנן כנלענ"ד וכ"ש שהרא"ש בעצמו כתב שנהגו להקל עכ"ל וכן מוכח בשבולי לקט סי' קכ"ד דלא הביא כ"א ההיא ברייתא דרשב"א וכן מוכח באור זרוע הלכות ערב שבת שכתב דברייתא דב"ה פליגא אאידך ברייתא וכן מוכח דעת המאירי עי"ש וכתב דלא חיישינן לפרעושים שאינו מצוי לפלות מהם דמיד הם בורחים וכן בבה"ג וסמ"ג לא הביאו כ"א דינא דברייתא מוכח מכ"ז דלא ס"ל הא דהרא"ש אח"כ מצאתי בא"ר שגם הוא הביא שהרבה ראשונים מתירין בזה וע"ז סמכו העולם להקל ומ"מ סיים דירא שמים יש לו להחמיר כדעת הרא"ש והטור:

א

כגון נחש ועקרב – בגמרא איתא דכשנזדמנו לו נחש ועקרב בשבת [כ"א ברי"ף ורא"ש] בידוע שנזדמנו לו להרגן וקאמר ע"ז שם דמיירי בשנשופין בו [ופירש"י כן דרך הנחש שהוא עושה כעין שריקה כשרואה שונאו וכועס] והעתיקו זה הרי"ף והרא"ש וע"כ מיירי שאין רצין אחריו וקמ"ל עולא דזה הוי כרצין או אולי דאף ברצין אין מותר רק בנשופין בו ובין כך ובין כך אתפלא על מה שלא העתיקו הרמב"ם והשו"ע את זה:

ב

ואפילו במתכוין – עיין במ"ב במש"כ דמשאצ"ל וכו' ולהרמב"ם ע"כ צ"ל דמיירי שיש חשש פיקוח נפש ברצין וכמ"ש במ"ב לכך אף בשאינן רצין שרי לדורסן לפ"ת כיון דיש חשש סכנת נפשות כ"כ המפרשים וכעין זה כתב המגן אברהם וז"ל דוקא בנחש ועקרב שע"פ הרוב הם ממיתין ולכך אף במקום שאין ממיתין מותר לדורסן מפני חשש סכ"נ אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם עכ"ל משמע דדעתו דלדידן בכל מזיקין אף שאין ממיתין שרי וכמו שכתבנו במ"ב. ושממית לפי מה שכתב המגן אברהם שאינה מזקת משמע לכאורה דאפילו לדורסה לפי תומו במתכוין כשהיא מונחת על הארץ אסור ובפמ"ג משמע דשרי לדידן לפי תומו מלבד לפי דעת הרמב"ם ולא ידעתי מנין לו:

א

אבל מותר וכו' שאינו מתכוין וכו' – כוון המחבר לבאר דהאי לפי תומו אינו כבסעיף הקודם והטעם עיין בב"י:

ב

שרי משום מאיסותא – עיין במ"ב במש"כ ונראה דאפילו בביתו כשהוא מרוצף וכו' הטעם דהא"ר חולק על המגן אברהם וסובר דרוק וליחה שוין להקל וכן משמע בדרישה ונהי דהאחרונים סתמו כהמגן אברהם עכ"פ ברצפה דבלא"ה איכא דעות המקילין וכמש"כ במ"ב ס"ק מ"ט יש לסמוך עליהם וגם דהוי כעין גזירה לגזירה דהיינו מרוצף אטו אינו מרוצף ואינו מרוצף שמא ישכח ויכוין להשוות גומות וכמש"כ במ"ב בס"ק הקודם ועיין פמ"ג בא"א אות כ"ד:

א

לתפסם – ל"ד לתפסם דהא אפי' לא מרדו אסור לתפסם דמוקצים וכדלעיל בסי' ש"ח אלא ר"ל לצודן להכניסן למקום צר שנצודים בו ועומדים בו ומוכנים לתפסם ועי"ל דהאי לתפסם ר"ל לדדותם בצוארם ובצדדיהם שלא בהגבהה מן הארץ דשרינן לעיל בסי' ש"ח סל"ט וס"מ [מאמר מרדכי]:

ב

וי"א וכו' – עיין במשנה ברורה שכ' בבית גדול שיש בו שיעור צידה וטעם לדברינו דהלא שיטה זו ראיתם ממשנה דחיה ועוף שברשותו פטור דהוא ככל פטורי דשבת דהוא אסור כדאיתא בהגמי"י וכ"כ בביאור הגר"א והמשנה ע"כ בביבר גדול מיירי דאל"ה אפילו אינו ברשותו פטור וכן מוכח מהרמ"א דבכי האי גוונא איירי וכן מוכח בהדיא בהגמי"י ובספר יראים וכ"כ הפמ"ג דאף לדעת רמ"א דמחמיר היינו בחצר גדול ודברי העו"ש והט"ז הם שלא בדקדוק ועיין במגן אברהם סקכ"ו דבתחלת דבריו רצה לפרש דברי הגמי"י דאוסר בשבת אפילו ביבר קטן והקשה דדבריו סותרין אהדדי אבל לפי המסקנא שלו אין הגמי"י קאי כלל אביבר קטן אפילו בתחלת דבריו וכמו שכתב בלבושי שרד שם ועיין בר"ן בביצה שם על האי סוגיא ויבואר בזה דברי הגמ"י. ודע דכונת הרמ"א להחמיר אפילו באווזין ותרנגולין כדמוכח בדרכי משה ע"ש. והנה בעיקר הדין אי הלכה כדעת המחבר או כהרמ"א כבר כתבנו במ"ב דהאחרונים פסקו כי"א הזה ובאמת כן ראוי לפסוק כי מוכח כן מהרבה ראשונים הלא המה הרמב"ם בפ"י מה"ש דכתב בהדיא דאווזין ותרנגולין פטור וידוע הכלל דכלל בריש ה"ש דפטור שלו הוא אסור וכן הרמב"ן במסכת שבת אפילו לתירוץ בתרא שם דעכ"פ בשבת אסור וכן ראב"ן המובא בשלטי הגבורים וכן האגודה בפרק האורג (הביאו המג"א) [וכן הרוקח אע"פ שהתיר ביו"ט אווזין ותרנגולין מ"מ בהלכות שבת כתב שאסור לכתחלה בחיה ועוף שברשותו וכן רבינו ירוחם בהלכות שבת כתב דפטור אבל אסור בחיה ועוף שברשותו וכן ביראים כתב במסקנתו דהאי מתניתין דפרק ח' שרצים פטור אבל אסור קאמר וכן בהגהת מיימוני במסקנא דעתו נוטה להחמיר אלא שבאלו הארבעה לא נזכר בהדיא אווזין ותרנגולין רק סתם דחיה ועוף שברשותו פטור אבל אסור ונוכל לומר דהמשנה איירי בחיה ועוף מדבריים שגדלן בביתו ונעשו בני תרבות דע"ז גזרו רבנן שיהא שייך בהם שם צידה משא"כ אווזין ותרנגולין שהם בייתים ובאין לכלובן לערב הרי הם כפרה וסוס דלא שייך בהם צידה כלל וכמו שכתב המאירי בפ' שמונה שרצים בשם יש מן הפוסקים שסוברין כן וכן מצדד הגר"א בביאורו] לבד מהרא"ש בפרק א"צ דמשמע מדבריו דבאווזין ותרנגולין שבאין לכלובן לערב ומזונותן עליך לא שייך צידה כלל וכתב שם דגם דעת בעה"ע כן [איברא דמדעת בעה"ע אין שום ראיה דאף בשבת ליכא בהם שם צידה כלל דהוא לא כתב דבריו רק לענין יו"ט וכמה ראשונים סוברים לחלק בזה וצע"ק] וגם הרשב"א בפרק א"צ כתב דהאי פטור פטור ומותר הוא כדעת הרא"ש הנ"ל ולבדם כולם מחמירים וכנ"ל לכן מהנכון להחמיר לכתחלה כדעת רוב הפוסקים הנ"ל אם לא במקום שהתרנגולת לא עבידא לאשתמוטי מן היד וכמו שכתבתי במ"ב בשם הח"א:

ג

דאסור וכו' – עיין במ"ב בד"ה לצוד במש"כ ולפ"ז וכו' ואפילו אם היו העופות בתוך הכלוב ונפתח הכלוב יש ליזהר שלא יסגירנו כיון שהוא מכוין בזה לצודם שלא יצאו חוצה וכן משמע בספר זכור לאברהם בשם מחזיק ברכה שז"ל לפתוח ולסגור לול של תרנגולים בשבת אסור אבל מותר להאכיל להעופות אשר בלול ביום ש"ק ע"י א"י ואם הא"י בעצמו יסגור לית לן בה עכ"ל ונראה דמיירי שהבית גדול או שהלול עומד בחצר דאם הבית קטן מותר לסגור הלול ואפילו אם הבית גדול יוכל ג"כ להאכילם בענין שלא יפתח הלול לגמרי שיוכלו לברוח:

ד

לצוד – עיין במ"ב במש"כ ואם הוא מתכוין וכו' הטעם דזה הוי מלאכה שאין צריכה לגופה דרוב הפוסקים ס"ל כר"ש ודומיא דמאי דפסק המחבר בסעיף ז' דאם מתעסק בשביל שלא ישכנו דמותר ומטעם דאינו צריך לעיקר הצידה כמו שפירש רש"י שם בגמרא ק"ז ע"ב וה"נ דכוותיה ולא נשאר לנו רק האיסור דרבנן שיש בזה [דשם דמקילינן לגמרי משום דבמקום הזיקא לא גזרו משא"כ הכא דהוא הפסד בעלמא עיין לעיל במ"ב סקל"ג] וגם הלא הוא דבר שאינו מחוסר צידה דהוא ג"כ רק מדרבנן כיון דהוי תרי דרבנן אפשר שיש להקל במקום הפסד ודומיא דמה דפסק המשאת בנימין בסימן ח' דאם חושש שלא יגנבו ואיכא הפסד מקילינן דחיית התרנגולת לבית שהוא צידה כלאחר יד במקום דיהיה האיסור צידה רק מדרבנן כגון שהורגלה לבוא לביתה [ולפי מה שכתבתי לעיל בסעיף ז' בבה"ל דגם הרמב"ם דס"ל בעלמא מלאכה שא"צ לגופה חייב מודה שם משום דלא הוי לדעתו זה בכלל משאצ"ל רק בשם מתעסק בעלמא כיון שכונתו רק להבריחו מעליו ולא לצודו נוכל לומר דה"נ דכוותיה] וגם נוכל לצרף לזה דעת הגר"א דפוסק כהמקילין לענין אווזין ותרנגולין שברשותו כשבאין לכלובן לערב [אמנם גוף דברי הגר"א שמחלק בין אווזין ותרנגולין לשאר חיה ועוף להקל בהן לכתחלה משום דלא עבידי לרבויי לא ידעתי ביאורו עיין בביצה כ"ד דגם אווזין ותרנגולין עבידי לרבויי ואם כונתו דלכלובן לא עבידי לרבויי א"כ ע"כ דשאר חיה ועוף שברשותו לגמרי עבידי לרבויי וזה אינו דא"כ היה חייב חטאת כמו ביוני שובך דג"כ באין לכלובן לערב ואפ"ה חייב הצודן מטעם זה וצ"ע אך עיקר דינו של הגר"א שמחלק בין אווזין ותרנגולין לשאר חיה ועוף שברשותו ישנו במאירי בשם איזו ראשונים שסוברין כן לחלק בין בייתים למדבריים שגדלן ונעשו בני תרבות וצריך לברר הסוגיא הנ"ל לשיטתם] אך בעופות חדשים שלא הורגלו לבוא לביתן נראה דיש ליזהר בזה בכל גוונא כי שם אם יכניסם לכלוב שהוא מקום צר כדי לשמרם שלא יצא לחוץ הוא איסור צידה דאורייתא לפי מה שכתבו האחרונים דבהו שייך צידה דאורייתא וא"כ אף כשיכניסם רק בשביל שלא יזיקו דהוא בכלל משאצ"ל יש בזה עכ"פ איסור דרבנן לרוב הפוסקים דס"ל דבמתעסק שלא ישכנו הוי בכלל מלאכה שא"צ לגופה ועיין לקמיה מה שכתבנו אודות דין האחרונים ויהיה נ"מ גם בזה:

ה

חיה ועוף שברשותו – הנה דבר זה שכתבנו במשנה ברורה לענין קניית עוף חדש וכו' דין זה המציאו הראשון בעל משאת בנימין ואחריו נמשכו כל האחרונים מהא דמשני בביצה כ"ד דלפיכך אין באווזין ותרנגולין משום צידה אף דאומרים להם הבא מצודה ונצודנו מחמת דבאין לכלובן לערב ור"ל שהם באין מעצמן לכלוב ונוח לתפסן שם לפיכך הרי הם כנצודין וכפירש"י שם ואפילו אם צדן בחוץ ומזה הוציא דינו דאם העוף לא הורגל עדיין בהבית ולא יבוא לכלובו לערב שייך בו איסור צידה והיינו כשצדו מבחוץ [דאם צדו בפנים תלוי באם הוא בית גדול או קטן] ולכאורה לפ"ז אם אין לו כלוב בביתו לתרנגולים והבית הוא גדול דלא מטא ליה בחד שחיה א"כ ממילא אין נצודים לשם ואף בעוף שהורגל לבוא לביתו יהיה שייך בו צידה דאורייתא כשצדו מבחוץ [ועל תוך הבית לא ציירתי דאפשר דכיון שהוא תוך הבית אף שהבית גדול דבעלמא שייך בו שיעור צידה אינו שייך לומר שם הבא מצודה דכיון שהורגל בו אפשר שנוח לתפסו שם כך וקושית הגמרא מתחלה לא היה כ"א על מה שמשמע מסתמא דברייתא דאפילו הצדן בחוץ פטור] ודוחק לומר דהברייתא איירי דוקא במי שיש לו כלוב בבית ועוד האיך פסיק הגמרא ואמר הני באין לכלובן וכו' לימא הכא במאי עסקינן כשבאין לכלובן לערב וגם חתול יוכיח דמשמע מהפוסקים דיש לו דין חיה ועוף שברשותו אם גדלה בבית ונעשית בת תרבות והרי חתול במקומותינו אין דרך לעשות לה כלוב ויש לדחות דכונת הגמרא דלפי שהורגל מעצמו לבוא לביתו בערב אין זה בכלל מחוסר צידה ומה שאמר לכלובן דבר ההוה נקיט וכל חיה ועוף שברשותו הם בכלל הזה אף שאין לו שום כלוב בביתו ומה שפירש"י שם ונוח לתפסן שם לאו דוקא כשהיא בכלוב דה"ה כשבאת לבית שהיא מורגלת בו נוח לתפסה ולא הוי בכלל מחוסר צידה וזהו הטעם מה שפסק המשנה חיה ועוף שברשותו פטור ולא חילק בין יש לו כלוב עבורם או לא ומה שהקשה הגמרא שם בתחלה והרי אווזין ותרנגולים וכו' היה על מה שפטרה הברייתא בצדן מבחוץ וכמש"כ בתחלה. גם בח"א לא הזכיר כ"א התנאי שחוזר לביתו בערב. ודע עוד דאם קנה עוף מחדש ועדיין לא הורגלה לצאת ולבוא להבית כי לא הניחוה לצאת חוצה ואם תצא מן הבית לא תדע לחזור לעצמה רק בתוך הבית הורגלה לבוא לכלובה לערב נ"ל פשוט דבתוך הבית יש לה דין חיה ועוף שברשותו ואין בה צידה דאורייתא אבל אם יקרה שתצא לחוץ דינה כמו שאר עופות חדשים שלא הורגלו לבוא לביתן.
עוד אמרתי להביא בכאן מה שהקשה בספר חמד משה על דברי המ"ב ומ"א לענין עוף חדש וז"ל הח"מ שם בסי' תצ"ז מה שכתב המגן אברהם דאותן שקנה מחדש ולא הורגלו וכו' ל"נ לי כלל דמ"מ באין לכלובן לערב ומזונותן עליו ואם לא יבואו לכלוב זה יבואו לכלוב אחר. ול"נ שאין קשה כלל על המ"ב ומ"א דגם הם מודים דאם קנה עוף מחדש אצל אחד בעירו במקום קרוב אין בה צידה דאורייתא למי ומי שיצודה כשהיא בחוץ דאף שלא הורגלה לבוא לביתה החדש עכ"פ הורגלה לבוא לכלובה הישן אם יניחוה וכנצודה ועומדת דמיא ותדע דאטו דין המשנה דחיה ועוף שברשותו פטור איירי דוקא כשצדן הבעה"ב ולא אחר והא ודאי ליתא אלא ודאי כיון שהחיה ועוף הוא ברשות איזה אדם הויא כנצודה ושוב אין בה צידה דאורייתא לכל ולא מיעטו מכלל זה אלא שור שמרד [וכן מוכח לשון הירושלמי בשבת פרק ח' שרצים על המשנה דחיה ועוף שברשותו הצדן פטור לא אמרו אלא שברשות אדם הא אם אינן ברשות אדם חייב א"ר יוסי הדא אמרה שור שמרד הצדו בשבת חייב ואף דאמרו שם בביצה דוקא כשמזונותן עליו כונת הגמרא הוא כיון דזה המין מזונותיו על האדם הוי ליה בעלי תרבות וכבהמה הוא [עיין בר"ן וברש"י] ולא שייך בו צידה] וא"כ ה"נ בעניננו אף שקנה אותה ממנו אדם אחר מ"מ הויא כנצודה ועומדת כיון שיש לה מקום שרגילה לבוא שם לערב ואם צדה עתה בחוץ הבעה"ב הראשון היה פטור אף שקנה אחר ממנו א"כ ה"ה הבעה"ב השני וכל אדם. ולא איירי המ"ב ומ"א כ"א כשקנה אותה במקום רחוק שלא תכיר את מקומה הראשון לבוא בעצמה. וכתבתי זה לעורר לב המעיין ועדיין אינו ברור למעשה. והגה קשה לי לפי מה שחדשו האחרונים האי דינא ל"ל להתוספתא פי"ג דשבת לחלק בין אווזין ותרנגולין ליוני שובך ויוני עליה ליפלוג באווזין ותרנגולין גופא בין אותן שהורגלו לבוא אצלו ובין אם קנה אותם מחדש וי"ל דניחא ליה יותר לאשמועינן רבותא ביוני שובך אף דהם ג"כ באין לכלובן לערב וכדאמרינן בביצה שם אפ"ה חייב:

א

[א] ושאר צפרים וכו'. הרי"ף והרמב"ם פרק י' הרא"ש וטור לא חילקו בין ציפור דרור לשאר עופות ותמה לחם משנה וכל האחרונים ותירוצם דחוק והנראה לעניות דעתי דסבירא ליה כמו שכתבו תוס' בביצה דף כ"ד דבביבר מקורה הוי צידה דוקא כשאין צריך מצודה אבל כשעדיין צריך מצודה כגון בבית או ביבר גדול הוי צידה ולפי זה קשה למה לש"ס לחלק בין צפור דרור לשאר עופות לחלק נמי ביבר גדול לקטן כמו שמחלק נמי גבי חיה. לכן נראה לי דפירושו דבאמת למאי דמסיק הש"ס השתא דאתית להכי חיה אחיה נמי לא קשה הא בביבר גדול וכו' חזר מתירוץ דציפור דרור ודו"ק, והנה הר"ן בשבת וביצה שם מחלק בין ציפור דרור לכן רי"ף פירש ונראה דסבירא ליה דאף בבית גדול מותר כל שאין ציפור דרור והא דהכא מצודה אסור פירשו כפירוש רש"י בביצה ודו"ק, ובזה יש ליישב תשובת משאת בנימין סימן פ"ז עיין שם או יש לומר דמודים דכל שצריך מצודה אסור אלא דאף שאין צריך מצודה כגון בית קטן אפילו הכי אסור בציפור דרור וזה נראה דעת השולחן ערוך דפתח ציפור דרור למגדל דמשמע שאר עופות הוי צידה אפילו בבית ואחר כך כתב ושאר צפרים וצבי לבית שהם ניצודים בו ודוחק לומר דהך שהם ניצודים בו קאי על צבי לבד ובאמת זה נראה דעת הלבוש דמחלק לשני בבית ושאר ציפרים אפילו לבית וכן צבי וכו' וסבירא ליה נמי כפירוש ראשון שפירשתי בר"ן ומכל מקום בסתימת הפוסקים הנזכרים לעיל צריך לומר דאין חילוק בין ציפור דרור לשאר עופות וכן משמע בספר עבודת הקודש לרשב"א דף ל"ח ומשמע דכל זה בחלונות סתומים אבל בפתוחים לא הוי צידה וכן משמע מפירוש רש"י במתניתין שם, אך קשה לי לישני ש"ס כאן בביבר שחלונות פתוחים וכאן בסתומין ויש לתרץ:

ב

[ב] שהם ניצודים בו וכו'. פירוש כל היכא דרהיט אבתריה ומטו ליה בחד שחי כלומר במרוצה אחת ובלא תחבולא וטירחא (משאת בנימין שם), ועבודת הקודש לרשב"א כתב זה לשונו בריצה אחד עד שאינו צריך לנפש עד שיגיענו הצד הארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה (ש"ס ועיין ס"ק י'), השולה דגים מן הים לתוך ספל של מים הוי צידה אבל לתוך בריכה של מים לא הוי צידה (רמב"ם):

ג

[ג] הצד צבי וכו'. כן לשון הש"ס נראה דהוא הדין שאר מינים הניצודים וכן משמע ברמב"ם וסמ"ג שם שכתבו הצד את הישן והסומא ולא הזכיר צבי אך צריך עיון שמצאתי ברוקח סימן ע"ח זה לשונו ירושלמי צבי ישן חייב דקמץ חד ופתח חד, עד כאן, משמע דוקא צבי שטבעו שלא לישון בשני עיניו ועיינתי שהוא בירושלמי פרק שמונה שרצים, ונראה לי דסבירא ליה לרמב"ם דירושלמי פליג אגמרא דידן מדפוטר שם בסומא וסבירא ליה דישן דינו כסומא אבל גמרא דידן דמחייב בסומא הוא הדין בישן וצריך עיון:

ד

[ד] או חולה וכו'. פירוש כשידוע לו כשאין יכול לזוז ממקומו כי ר"ח פירש להיפך מפירוש רש"י:

ה

[ה] זקן וכו'. או קטן רמב"ם וכן משמע בתוספתא:

ו

[ו] הוי צידה וכו'. כן כתב רמ"א בשם הכלבו וזה לשון הרמב"ם המשלח כלבים שיצודו וברח מפני הכלב והוא פירש רודף אחר הניצוד או שעומד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפסו חייב והוא הדין בעופות, עד כאן, משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה פטור והכלבו לאיסורא בעלמא קאמר (מגן אברהם). ותמיהני מדקאמר הוי צידה משמע דחיובא איכא וביותר תימא שלא ראה בגוף הכלבו זה לשונו, המשלח כלבים לרדוף אחר הצידה ורדף כדי שיגיע הכלב לתפשה חייב עד כאן לשונו, הרי דכתב חייב, ונראה דמה שכתב ורדף כדי וכו' היינו מעשה ונמשך אחר הרמב"ם כדרכו ואם כן גם דברי רמ"א ולבוש מפרש הכי והוא ברור. כתב בתשובת ר' יום טוב צהלון סימן רמ"ה ראה צבי ואמר לו תא ניא תא ניא ולא עשה בו מעשה ולא הכניסו למקום המשתמר ובא וישב שם עד ערב אין כאן בית מיחוש כיון שלא נגע בו:

ז

[ז] מושב לצים וכו'. ואינו זוכה לשמחת לויתן (רבה שמיני) ועיין סימן ש"ז סעיף ט"ז:

ח

[ח] אין במינו וכו'. אפילו צדן לצורך פטור תוס' ור"ן ריש פרק שמונה שרצים:

ט

[ט] שלא לסגור תיבה וכו'. השמיט מה שכתב רמ"א קטנה אלא אוסר אפילו בגדולה, וזה לשון הכלבו שלא ינעול שידה תיבה מגדל שיש אוכלין בתוכו ומצויין שם זבובים הרבה אם לא יניח להם ריוח שיצאו בו, עד כאן, ואף בחור קטן שאינו נראה לזבובים מותר וכן כתבו תוס' גבי דבורים:

י

[י] [לבוש] ויש מתירין וכו'. הב"ח החמיר כסברא ראשונה והט"ז מקיל כשיש ספק אם יש שם זבובים עיין שם, ולעניות דעתי אין להקל בקיץ במקום שיש אוכלין וכן כתב אגודה פרק משילין, והנה הבית יוסף הקשה דלא דמי זבובים לדבורים דהוי כמכניס ארי בחדר שלו וכתב הב"ח ושרא ליה מרא, דלחיובא קאמר אבל לאיסורא דרבנן איכא אף במכניס בחצר נראה לי כוונת הבית יוסף דוקא ארי דבמינו ניצוד מה שאין כן בזבובים דאין במינו ניצוד דהוי תרתי דרבנן ומכל מקום בלאו הכי יש לומר דארי אינו משומר במקום אחר מה שאין כן בזבובים דבכל תיבה משומרים:

יא

[יא] [לבוש] דבורים שמינן וכו'. כן כתב בית יוסף, הקשה מהרש"א בש"ס ביצה דף ל"ו מהו דתימא במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד מותר קא משמע לן הרי הדבורים אין במינן ניצוד וכן הב"ח וכל אחרונים השיגו על בית יוסף בזה ולי נראה דהב"ח פירש קא משמע לן שדבורים נמי במינו ניצוד הוא ועוד הא פירש רש"י ור"ן פרק האורג דחגבים וגזין הוי במינו ניצוד כמו חיות ועופות ולכאורה הוא הדין דבורים, אך צריך עיון שראיתי דרמב"ם פרק י' וכלבו דף ק"ח כתבו דחגבים וגזים אין במינו ניצוד וכן כתב ר"י דף פ' אלא שכתב במקום גזין דגים ונראה לי שטעות סופר הוא וצריך לומר גזין דאם לא כן תימא מהא מבואר בש"ס ריש פרק אין צדין ורמב"ם וכל הפוסקים דדגים במינו ניצוד הן, ונראה לי ראיה לרש"י מתוספתא (ביצה) [שבת] פרק י"ג זה לשונו הצד זבובים ויתושין חייב ור' יהודה פוטר, עד כאן, משמע דלא פליגי אלא בזבובים ויתושין אבל בחגבים וגזין כולי עלמא מודים, אך בירושלמי פרק שמונה שרצים מצאתי ראיה נכונה לרמב"ם עיין שם, אך צריך עיון דהא בש"ס קאמר תניא הצד חגבים בשעת הטל פטור בעת השרב חייב אם לא שהיו באין הרבה יחד ואף דרצו לומר דסבירא ליה לרמב"ם דמברייתא ראשונה משמע דאין חילוק ושכן הלכה מכל מקום צריך עיון דבתוספתא וירושלמי משמע להדיא שכן הלכה וכן משמע מדפלפל בש"ס אליבא דהך ברייתא:

יב

[יב] [לבוש] מותר לפרוס וכו'. שאין כוונתו לצודן (מלבושי יום טוב), ובאמת שכן משמע בשולחן ערוך אבל צריך עיון מביצה דף ל"ו הכא במאי עסקינן דאית ביה וכו', והלא תימא ובלבד שלא יתכוין לצוד אלא אימא ובלבד שלא יעשנה מצודה, עד כאן, למה לי ולא תימא וכו' כפשטיה אתיא נמי שפיר שלא יתכוין אף דיש מקום לר' שמעון מכל מקום צריך שלא יתכוין גם מאי פריך שם פשיטא הא קא משמע לן טובא דאף בזה צריך שלא יתכוין. כתב בתשובת ר' יום טוב צהלון כשבורחין הצרעים מהכוורת ויושבין בכותל במקום קרוב ולוקחין מטה אחד ומושחין אותן במיוימ"ן ומניחין אותו כנגדן ומדברין להם דברים טובים עד שמתקבצין כולם במטה ולוקחים המטה ומכניסן לכוורת אפילו ישראל אפשר דשרי בשבת דמה שמדבר להם אינו צידה כיון שאינו חובשן ולא נותן בשבת דבק או שום דבר כדי שלא יברחו אלא עדיין יכולין לברוח כל שכן לומר לכותי:

יג

[יג] חייבים וכו'. ואם אחד יכול ואחד אינו יכול היכול חייב והשני מסייעו ואין בו ממש ופטור (רמב"ם). מותר לפתוח מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלו (מטה משה). נכנסה לו ציפור תחת כנפי כסותו יושב ומשמרה עד שתחשך (גמרא):

יד

[יד] [לבוש] ובא אחר ונעל וכו'. והרשב"א כתב שבירושלמי נראה שמותר לנעול לשמור ביתו אף על פי שעל כרחך ניצוד הצבי ממילא שרי ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי ואין להקל כל כך, עד כאן, והר"ן הקשה דפסיק רישיה הוא ובשלטי גיבורים כתב ליישב דעת הרשב"א ומכל מקום אין להקל (מגן אברהם). ואני עיינתי ביישוב שלטי גיבורים והוא דהא דפסיק רישיה אסור היינו שאין מתכוין ועושה דבר היתר עמו אבל אם עושה דבר היתר ויתכוין גם לדבר היתר אז אפילו עביד פסיק רישיה ומכוין גם לו שרי, עד כאן, ותמיהני דהא בסוכה דף ל"ג ממעטין ביום טוב והא קא מתקן ביום טוב ומשני שלקטן לאכילה ור' שמעון היא דדבר שאין מתכוין מותר ופריך והא מודה פסיק רישיה וכו', הרי דאף שעושה היתר ומתכוין לו עמו אסור, ועוד קשה מביצה דף ל"ו שם דפורסים מחצלת מפני החמה ואפילו הכי קאמר דפסיק רישיה הוא, ועוד קשה משבת דף ק"ג ע"א עיין שם, לכן אני אומר דאף שעושה לשמור חייב מיהו אם לא ידע שיש צבי בביתו ונעל לשמור אין צריך לפתחו ופטור:

טו

[טו] כבר ניצוד וכו'. והוא הדין כשהיה קשור בביתו מותר לנעול ואף דניצוד אחר כך אין צריך לפתוח הבית כדי שיצא כיון דבהיתר נעל (ר"ן):

טז

[טז] והולך לו וכו'. כתב תוספות יום טוב שהלך לתוך הבית דאי לא תימה הכי היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחילה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר הוא צודו, עד כאן, ותימא דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתח הפתח יהא אסור לסתמו אלא על כרחך כיון שהוא ניצוד כבר שרי דהא רש"י כתב דאין זה אלא כשמרו לצבי שהיה לו מאתמול, ונראה לי דלשון הר"ן אטעתיה וכו' (מגן אברהם), ואני מצאתי בתוספתא פרק י"ג ראיה לתוספות יום טוב זה לשונו, הצד צבי בחצר שיש לה שני פתחים פטור נעל הראשון את הפתח בא שני ונעל את הפתח השני חייב והראשון פטור חזר הראשון ופתח ונעל הראשון חייב על צידה שניה, עד כאן, הרי להדיא דאם נפתח הפתח ונעול חייב אף שהיה ניצוד כבר. עוד בתוספתא שנים שצדו את הצבי שניהם פטורים צדו הראשון והניחו שניהם חייבים צדו הראשון ונתנו לשני הראשון חייב והשני פטור, עד כאן, ומה שהביא מגן אברהם ראיה מרש"י נראה לי דרש"י מיירי דניצוד מאתמול דהיינו שקשרו ובשעה שפתח ונעול עדיין קשור הוא כמו שכתב הר"ן, ובאמת דברי הר"ן משמעותן כתוספות יום טוב ומה שפירש מגן אברהם בר"ן יש להשיב עליו טובא ואין להאריך גם מה שתמה מדפותחין ונועלין פתח בבית שיש בו תרנגולים לא קשה מידי דבתרנגולים אין צידה כמו שיתבאר בסימן תצ"ד ובמה שיש צידה באמת אסור לנעול:

יז

[יז] מותר אף לכתחילה. (גמרא וטור), אסור להעמיד המצודה בשבת לצוד בו עכברים (מגן אברהם):

יח

[יח] [לבוש] כמו שיתבאר וכו'. דהיינו שהוא מלאכה שאין צריכה לגופה, וכתב מגן אברהם דלרמב"ם בסעיף שאחר זה הטעם משום דאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו דהא אין במינו ניצוד עד כאן לשונו, וצריך עיון דאם כן אף לצורך היינו לרפואה הוא פטור וכן משמע במשנה ריש פרק שמונה שרצים דנחשים ועקרבים במינו ניצוד, אבל אישתמיטתיה בספר יראים ובפסקי רקאנטי סימן קכ"ח דכל צידה שאינו אלא להבריח ההיזק ממנו מודה ר' יהודה דלא מיקרי צידה:

יט

[יט] ושאר שרצים וכו'. כגון תולעת ונחשים ועקרבים (רש"י ריש פרק שמונה שרצים) ברטנורה ור"י פירשו נמי חלזונת החובל באדם או בבהמה חבירו דרך נקמה לרמב"ם חייב ולראב"ד פטור והוא הדין בקורע אבל החובל לרפואה חייב לכולי עלמא:

כ

[כ] והרמב"ם וכו'. ורוב פוסקים כסברא ראשונה וכן פסק בשלטי גיבורים, ובש"ס מבואר העולה דג מספל של מים ומניחו עד שזב רירו בין סנפיריו עד שנמשך האצבע כשמניחו עליו חייב משום נטילת נשמה דאי אפשר לחיות עוד וכתב מגן אברהם לכך יזהר שלא יצוה לעובד כוכבים ליטול דג מן החביות של מים אף שירא שתמות עיין סימן ש"ז:

כא

[כא] [לבוש] שדרכה וכו'. כמדומה שלא דקדק בשבת דף ק"ז דפרעוש אין במינו ניצוד ומכל מקום פטור אבל אסור מדרבנן ולכך משום צערו מותר לכתחילה וכן מבואר ברמב"ם וסמ"ג וסמ"ק ופוסקים:

כב

[כב] [לבוש] מעל בגדיו וכו'. הבית יוסף הקשה דיוקא דתוס' שם אהדדי בדין על בגדיו מבפנים ולדעת הסמ"ג וסמ"ק והגהות מיימוני פסקו דאף בבשרו אסור בזמן שאין עוקצו ולדעת הר"ן ומגיד שרי שמא ינשכנו, הב"ח תירץ דסבירא ליה דאף דאסור והא דנקטו מבחוץ לא שמעינן דאף דאסור ליטול מכל מקום יכול להפילו מעליו לכן פסק דאסור וקשה באשר"י ורבינו ירוחם נתיב י"ב דלא נקטו דיכול להפילו, ולעניות דעתי ברור דמה שכתבו התוספות בגדיו מבחוץ היינו דבפנים ניצודין ועומדין הם וכדמשמע ברש"י ור"ן שם ואם כן גם לסמ"ג וסייעתו דאוסרים בבשרו בשעה שאין עוקצו היינו במקום מגולה שאינו תחת בגדיו כן נראה לי ומכל מקום מה שכתבו התוס' אם נושך וכו' נראה לי פירושו שראוי לישוך וכן אפשר לפרש דברי הטור ושולחן ערוך ושלטי גיבורים וכסף משנה בשם ריא"ז ובספר צדה לדרך שנמשך אחר הטור, ולפי זה נראה להקל בבשרו בכל ענין, שוב מצאתי בספר יראים דף מ"א דמסופק בדין על בגדיו מבפנים וסיים וירא שמים יפרוש והצדן לא הפסיד בכך, עד כאן, וזה נראה לי דעת התוס' שהניחו דיוקים סותרים אהדדי ודו"ק ומכל מקום על בשרו משמע שבכל ענין מותר:

כג

[כג] לא ימללנו וכו'. כן כתב רבינו יונה וקשה מנא ליה הלא לתוס' [שבת] דף י"ב דכולה חדא גזירה היא וכו' ואפילו הכי שרי לתנא קמא למלול בכינה אם כן הוא הדין לפרעוש (נחלת צבי). ולא דק דדוקא לאבא שאול כתבו תוס' הכי אבל לתנא קמא לא סבירא ליה דחדא גזירה הוא ומפירוש רש"י שם נמי מבואר דמה דאסור להרוג מדאורייתא לכולי עלמא אסור למלול וכן משמע בהרא"ש, אך ראיתי בספר צידה לדרך דמתיר למלול ועיינתי דלפירוש הר"ן שם דתנא קמא לא גזר מלילה אטו הריגה אם כן גם בפרעוש מותר עיין שם ודו"ק, גם בכנסת הגדולה כתב שחכם אחד נהג היתר ונדחק בדבריו עיין שם ולא דק, גם הנחלת צבי כתב דהעולם נוהגין להקל ולמאי דפירשתי ניחא:

כד

[כד] [לבוש] שתחילת ברייתא וכו'. כמדומה שלא עיין בר"ן פרק קמא דשבת זה לשונו דכל שמתהוי מעפר יש בו חיות כאילו נברא מזכר ונקבה:

כה

[כה] [לבוש] אסור להרגו מדרבנן. תימא דלא עיין בש"ס [שבת] דף ק"ז דלכולי עלמא חייב מדאורייתא בפרעוש ולא פליגי רבנן ורבי אליעזר עליו אלא בכינה וכן מבואר ברי"ף ורמב"ם וסמ"ג והרא"ש וכל הפוסקים. כתב ספר חסידים סימן רס"ח בלילה שאינו יודע אם כינה או פרעוש אל ימיתנו אלא יזיזנה משם:

כו

[כו] [לבוש] אלא מזיעת וכו'. זה לשון שלטי גיבורים דף קל"ז כתב דכל שהווייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר וקטניות ההורגים פטור ולדידיה ליכא מידי שיהא מותר לכתחילה להורגו אלא המאכולת עד כאן לשונו, משמע דהווייתן מן הגללים פטור אבל אסור וכן מצאתי בלחם משנה שם וכן משמע להדיא בכלבו, אבל במגן אברהם כתב דמשמע במגיד דרמב"ם מתיר לכתחילה דומיא דכינים ולא הזכיר מגדולים הנזכרים לעיל ובאמת ממגיד לא משמע מידי דלא כתב אלא דיש לומר דלא מדמה להו אלא לענין חיוב דליכא בהו אבל לענין היתר לכתחילה יש לחלק דדוקא הבא מזיעה מותר לכתחילה או כיון דמצערו דעוקצו אך בשלטי גיבורים יש לומר דמה שכתב אלא המאכולת הוא הדין כל שהווייתו מגללים מותר ולא אתי אלא לאפוקי מרמב"ן ורשב"א שהתירו אפילו מה שהווייתו מעפר כל שאין פרה ורבה כגון פרעוש דידן גם קצת ראיה מדהתירו רמב"ן ורשב"א לכתחילה מהווייתו מעפר אם כן הוא הדין לרמב"ם מהווייתו מגללים וצריך עיון. כתב מגן אברהם תולעים הגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמיקרי שרץ גמור. כתב שלטי גיבורים פרק קמא דשבת הנשים שהורגות פרעוש סומכות על רמב"ן ורשב"א הנזכרים לעיל והנח להם שיסמכו, עד כאן, ואני אומר חלילה להקל דמכל שאר פוסקים מבואר דחייב חטאת:

כז

[כז] [לבוש] מעל בשרו וכו'. קשה דבהרמ"א וטור ורבינו יונה מקור דין זה מבואר דאף מעל בגדים מותר ואין איסור אלא כשמכוין לפלות בגדיו דאז כוונתו להסיר פרעושים וכינים ואז גזרינן משום פרעוש, ואפשר דקא משמע לן דמעל בשרו אף לטלות מותר וטעמא כמו שכתב הט"ז דכיון דלא שכיח לחפש בבשרו לא גזרו אבל אינו מוכרח:

כח

[כח] [לבוש] אסור וכו'. כתב הנחלת צבי והעולם נהגו להקל והאריך למצוא טעם עיין שם וכתב דאפשר שסמכו על רמב"ן ורשב"א הנזכרים לעיל דאפילו בפרעושים וסיים דמכל מקום יש להחמיר כפסק שולחן ערוך על פי הרא"ש והר"ן זכרונם לברכה על כרחך פליגי אליבא דר' אליעזר דחייב ההורג כינה דלית הלכתא כוותיה אבל לרבנן כולי עלמא מודים דמותר להרוג וכן משמע בבית יוסף ושכן סבירא ליה לרמב"ם ומגיד ורמב"ן ורשב"א וכן ר"י מביא סברא זו, ונראה לי דעליהם סמכו העולם להקל ומכל מקום יש לירא שמים להחמיר כשיטת הרא"ש וטור:

כט

[כט] [לבוש] להרוג וכו'. נראה לי דמותר לזרקן במים וכן משמע בגמרא ומגן אברהם, וצריך עיון דהש"ס דף י"ב דרבא שדא להו למיא יש לומר דמיירי כשמפלה ראשו כמו שפירש הרא"ש על רבה דמקטע להו:

ל

[ל] [לבוש] אלא גזירה וכו'. תימא דפרעוש גופיה נמי גזירה (דאלים) ואם כן כינה תישרי אפילו להרוג (מלבושי יום טוב), ולדידי הוה ליה להקשות נמי למה אסור מלילה דפרעוש מגזירה דהריגת פרעוש ועיין מה שכתבו התוס' דף י"ב דכולה חדא גזירה היא, ונראה לי דעת הלבוש דקיימא לן כר' אליעזר דחייב מיהו כבר כתבתי בס"ק [כ"ה] דלא ראה הלבוש בש"ס דלכולי עלמא חייב:

לא

[לא] המפלה ראשו וכו'. ולא חיישינן שינתק שער כיון שכואב לו ואם מנתק כואב לו ואינו מתכוין (ספר חסידים רס"ח), וכתב מגן אברהם בשמו לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום דמנתק מן הצמר דהוי פסיק רישיה:

לב

[לב] הממיתן וכו'. ודאי וכו' כגון כלב שוטה וכיוצא בו (גמרא וטור):

לג

[לג] מותר לדורסן וכו'. וכן מותר לכוף עליהו כלי אמנם נמלים ושאר שקצים ורמשים וכהאי גוונא אף דרך הילוכו אסור וצריך לדקדק בדריסתן במקומות שמצויין (איסור והיתר הארוך כלל נ"ח). שממית שקורין שפי"ן איסור גמור להרגן דהא אינו מזקת דאחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל גם יכול לכסות המאכלים (מגן אברהם), וצריך לחקור אם הווייתו מעפר או פרה ורבה כדלעיל:

לד

[לד] [לבוש] ואפילו במתכוין דמלאכה וכו'. וקשה דבמגיד פרק י"א כתב להדיא דאף לרמב"ם בסעיף ח' מותר, ונראה הלבוש קאי אמה שכתב בהג"ה דאף בשאין בהם ספק פיקוח נפש כגון דבר שאין ממית לעולם מותר דלרמב"ם אסור בזה כדמשמע במגן אברהם ולחם משנה שם דדוקא הממיתן אלא שהן במקום שאין ממיתן מתיר:

לה

[לה] על גבי קרקע וכו'. משמע דעל גבי רצפה שרי לדברי המתירין סימן של"ד סעיף ב' וכן הוא בירושלמי, ועל גבי ספסל לכולי עלמא שרי, וצריך עיון דליתסור משום מירוח עצמו ויש לומר דממרח לא שייך אלא כשכוונתו שיתמרח דבר על גבי חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע (מגן אברהם), וצריך עיון דרש"י ור"ן וטור קאמר דהוי מירוח:

לו

[לו] אף על גב דממילא ממרח וכו'. מכאן נראה לדקדק שמותר לשפשף אותו דרך הילוכו לא כמו שראיתי מדקדקים שאינו ממרחין כלל רק מעמידין עליו רגל מיהו כשאינו דרך הילוכו ודאי אסור כי אם להעמיד עליו רגל (דרישה), וכתב ובהגהות מיימוני שכתב בשם מהרי"ל דהעמיד רגלו ולא שישפשף יש לומר דמיירי כשאין דרך הילוכן ולא כמגן אברהם שכתב טעמא משום דהאידנא ליכא מאיסתא ברוק אם ליחות היוצא מפה או מחוטם או בבית הכנסת, עד כאן, דהא במהרי"ל גופיה כתב רצה למוחקו משום מיאוס וכו' ובאמת מקפידים גם האידנא ברוק, עד כאן, וכיוצא בזה:

לז

[לז] דממילא ממרח וכו'. פירוש והוי פסיק רישיה הכא מותר משום מיאוס (ט"ז), וע"ש להיפך והנה בשיירי כנסת הגדולה סוף סימן ש"מ כתב דמהרי"ל הנזכר לעיל מיירי במרוצף דאם לא כן תיפוק ליה משום משוי גומות, עד כאן, ולא דק דקא משמע לן אף דמאוס לא התירו ואף באין דרך הילוכו מכל מקום יש חידוש יותר מאיסור שיפשוף בלא מאיס:

לח

[לח] מותר לצודן וכו'. הט"ז ומגן אברהם וכל אחרונים הקשו הא במתניתין פטור קאמר משמע אבל אסור, ונראה לי דמתניתין מיירי במורדת ואי קשיא הא קשיא הא בירושלמי מפורש דחייב היינו כשאין עשוין לרבויי אבל כשעשויין לרבויי פטור כן נראה לי, ודעת יש אומרים דבחיה ועוף אפילו לא מרדו אסור כשחצר גדול אפילו לדחותן במקום צר אסור וכן בהמות שמרדו ועשוין לרבות אבל כשאין עשויין לרבויי חייב, ונראה לי דכולי עלמא סבירא ליה הכי ודו"ק וכן משמע בספר יראים דף מ' ופסקי רקנטי סימן קכ"ח, ובזה נדחה כל מה שהאריך כנסת הגדולה ומגן אברהם ואין צריך להגיה בהגמרא, ועיין תשובת משאת בנימין סימן ח'. ובתשובת משאת בנימין סימן ח' מסיק אף אווזים ותרנגולים שעדיין לא הורגלו בבית ואינן באין מעצמן לכלובן לערב הצדן חייב חטאת ואם הורגלו ובאין לכלובן לערב אף שאר עופות פטור אבל אסור ואם יצאו מן הבית ומתיירא שלא יאבדו אף על פי שאסור לצודן דוחין אותו כדי להכניסן לבית משום פסידא ומכל מקום לטלטל ולתפוש אותן אסור אבל אווזין ותרנגולים ועופות שלא הורגלו אסורין לדחותן. (כל סעיף זה צריך עיון לי עדיין וכשאגיע לסימן תצ"ז אי"ה ולעיין בתשובת משאת בנימין):

א

צפור דרור. הרי"ף והרמב"ם והטור והרא"ש לא חלקו בין צפור דרור לשאר עופות והאחרונים נדחקו ליישב. ובס' אליה רבה מתרץ בהרווח' ע"ש:

א

א) [סעיף א'] הצד צפור דרור למגדל וכו' והא דצפור אינו חייב אם הכניסו לבית אוקמינא בגמ' (שבת ק"ו ע"ב) דה"ד בצפור דרור שדרכו לדור בבתים ואינו ניצוד לפי שנשמט מזוית לזוית אבל עוף אחר כיון שהכניסו לבית ונעל בפניו חייב דניצוד הוא. ב"י, ועיין לקמן או' ו' ומשמע ברמב"ן פ' מצורע דצפור כולל לתורים ויונה ואווזים ותרנגולים צפור כל כנף וצפור דרור הם הקטנים ביותר ודרים בענפי אילן ומשוררים והם בעלי פטפוט ולטהרת מצורע מכפרין על בעלי פטפוט. א"א או' א':

א

ב) שם. הצד צפור דרור למגדל וכו' מפני שצפור דרור אף שהוא בבית קטן לא יכולין לתפשו. מ"א סק"א. וא"כ אפי' בבית שאין חלונותיו פתוחין אינו ניצוד דהוי מחוסר עדיין צידה. ט"ז סק"א. וכ"כ הב"ח. וכ"כ האחרונים:

א

ג) שם. הצד צפור וכו' לצידה לא בעינן שיעור אף שצד צפור ודעתו לאכילה לא בעינן שיעור אכילה שיהיה בו כגרוגרת דלא אזלינן בתר דעתו. מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' ל"א. ברכ"י או' א':

א

ד) שם. הצד צפור וכו' צפור שנכנס לבית דרך חלון הפתוח אע"ג שאינו ניצוד שם מ"מ אסור לסגור החלון או לסתום החור. ונ"ל דבזמן החור דיש צער צנה או צער אחר מותר לנעול אם אין כוונתו רק להציל מן הקור כיון דאין בו צידה דאורייתא אע"ג דהוי פ"ר בדרבנן אבל בשאר חיה ועוף דשייך בו צידה דאורייתא אסור אע"ג שאין מכוין כלל דהו. פ"א. ח"ץ כלל לאו' ב':

א

ה) שם. הצד צפור וכו' מי שפגע ביום ש"ק בקן והאם רובצת על האפרוחים אי מחייב בקיום מצות שילוח הקן. עיין להרב חת"ס חא"ח סי' ק' שנשאל ע"ז והשיב דלא מיבעיא לטעם הזוה"ק דמצות שילוח הקן הוא לעורר יללת אימא עילאה על בניה דפשיטא דבשבת ויו"ט אסור לעורר יללה לעילא אלא אפי' ע"פ הנגלה לאו ש"ד ועי"ש שכתב דאפי' היכא דליכא חיוב משום צידה אלא איסור מוקצה דרבנן אפ"ה אסור יעו"ש והביאו הפתה"ד או' א' ועי"ש מ"ש על דבריו יעו"ש. ועוד עיין להרש"ש ז"ל על ע"ח שער ט"ו פ"ג שכתב דצריך ליזהר שלא לעשות מצוה זו בעת שיש לזו"ן מוחין דגדלות כגון בעתות התפלה וכיוצא ולא במ"ט ימי העומר ולא מר"ה עד ש"ע כי בכל העתים האלו יש מוחין דגדלות יעו"ש ולפ"ז גם בשבת לא יש מקום למצוה זו כי בשבת נכנסין מוחין דגדלות וגם אין מסתלקין כידוע:

א

ו) שם. ושאר צפרים וכו' וכ"כ הלבוש. והב"ח כתב דאין לחלק בין צפור דרור לשאר עופות וכתב דכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש יעו"ש. וכ"כ הא"ר או' ב' אבל הע"א בסי' תצ"ז סק"ט כתב דגם דעת הרמב"ם והפו' כדעת הש"ע דיש לחלק בין צפור דרור לשאר עופות יעו"ש וכ"ה דעת האחרונים:

א

ז) שם. ושאר צפרים וכו' מדסתם המחבר משמע דאין לחלק בין אווזים ותרנגולים לשאר עופות. עו"ש או' ב' ועיין לעיל או' א':

א

ח) שם. וצבי לבית וכו' או לגנה אי לחצר ונעל בפניו. הרמב"ם פ"י דין י"ט:

א

ט) שם. שהם נצודים בו וכו' והיינו שיכולים לתפשו בשחיה אחת ויכול להגיעו בריצה אחת וא"צ לישב בינתיים כ"כ המ"מ. והיינו נמי שיעורא שאין מחוסרין צידה וכמ"ש סי' תצ"ז. ובש"ס איתא נמי שיעורא אחרינא והיינו כל היכא דנגעי טולא דכתלי אהדדי והטור והמחבר השמיטו שיעור זה משום דלא פסיקא להו דהכל תלוי בהגבהות כתלים ורוחב הבית אלא שבזמן הש"ס היה להם שיעור ידוע לזה כמ"ש התו' ולכך נקטו הך שיעורא לחוד. וכ"ז כשהחלונות סתומין אבל כשהם פתוחין פשיטא דלא מיקרי צידה כיון שיכול לפרוח דרך החלונות. תו"ש או' ב' והיינו בעוף אבל צבי ושאר חיות שאינם יכולין לפרוח אפי' החלונות פתוחים והבית אינו מקורה חשיב צידה וחייב:

א

י) שם. שהם ניצודים בו וכו' והשולה דגים מן הים לתוך ספל של מים ה"ז חייב אבל אם עקרו מן הים לבריכה שלמים ה"ז פטור. והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה. הרמב"ם פ"י דין י"ט. מ"א סק"ב. א"ר או' ב' תו"ש שם. וכן הצד חיה ברשת רעועה דיכול לנתקו ולילך לה אין חייב חטאת ויניח ברשת ולא יטלו בידיו. א"א או' ו':

א

יא) [סעיף ב'] הצד צבי ישן וכו' שאילו דרכן לישמט כשמרגישין יד אדם וכשצדן הוי צידה ממש אבל חיגר או חולה או זקן פטור דניצודין ועומדין הן שאינן יכולין להשמט. ב"י ולבוש:

א

יב) שם. הצד צבי ישן וכו' ונראה דה"ה שאר מיני ניצודים וכ"מ בהרמב"ם וסמ"ג. א"ר או' ג':

א

יג) שם. או חולה. בגמ' פריך והא תניא חולה חייב ומתרץ הא בחולה מחמת אישתא (דהיינו חמימות) הא בחולה מחמת אובצנא. ופרש"י אובצנא עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו וניצוד ועומד הוא אבל מדברי הרמב"ם פ"י נראה שמפרש שמחמת אובצנא חייב. ב"י וב"ח. והא דלא כתבו הטור וש"ע לחלק בין חולה לחולה וכאחד מן הפרושים כתב הב"ח דאפשר כיון שראה הטור שנחלקו באיזה חולה חייב לכך כתב בסתם דחגר חולה או זקן פטור כלומר דחולה דניצוד ועומד דומיא דחגר או זקן הוא דפטור ואם אינו כ"כ חולה חייב והדבר מסור לפי מה שמכירין בני אדם באותו חולה בין בחולה מחמת אישתא בין בחולה מחמת אובצנא דהדבר ניתן לשיעורין לפי מה שהוא חולה עכ"ל. וכן כתב העו"ש או' ד' בסתם דחולה הרבה מאד שאינו יכול לזוז ממקומו אפ"ה פטור אבל אסור ע"כ. משמע דכל חולה שאינו יכל לזוז ממקומו בין מחמת חמימוח בין מחמת עייפות הצדו פטור אבל אסור. וכ"מ מדברי הח"ר או' ד' מיהו הט"ז או' ב' פי' דברי הטור והש"ע כדעת רש"י דחולה מחמת עייפות הוא דפטור אבל מחמת חמימות חייב יעו"ש וכ"כ הר"ז או' ב' אמנם יכול לומר דגם לדעת הט"ז ודעימיה אם חולה כ"כ מחמת חמימות עד שאינו יכול לזוז ממקומו הו"ל כחולה מחמת עייפות והצדו בשבת פטור אבל אסור ויכול לומר דגם באופן זה חייב נמצא דיש בזה מחלוקת הפו' אבל מ"מ לכ"ע פטור אבל אסור:

א

יד) שם. או חולה וכו' ראה צבי ואמר לו תע"א תע"א ולא עשה בו מעשה ובא וישב שם עד הערב ולא הכניסו למקום המשתמר אין בו סרך אסור כלל. מהריט"ץ סי' רמ"ה. א"ר או' ו' ברכ"י או ב':

א

טו) צרעין שיצאו מהכוורת מותר לומר לעכו"ם להעמיד נגדן מטה משוח במי לימון ולדבר להן דברים עובים עד שיקבצו במטה ולקחת המטה עמהם וליתנו בכוורת מבלי שיסתום פתח הכוורת ואפי' לישראל אפשר דשרי. מהריט"ץ בתשובת הנ"ז א"ר או' י"ב ברכ"י או' ג' שע"ת או' ח"י:

א

טז) מי שצד תור או בן יונה ע"י עכו"ם בשבת וצוהו שיניחנו בתוך חלל חלון של זכוכית עבד איסור דאמירה לגוי ב' פעמים והגם דאח"ז נמלך ופתח פתח החלון שיברח העוף לא פקע בהא איסור צידה דעבד. לב חיים ח"ב סי' קצ"ח. והביאו הפתה"ד או' ד':

א

יז) שם. או חולה וכו' או קטן. הרמב"ם פ"י דין כ"ד. וכ"מ בתוספתא. א"ר או' ה' ואפשר קודם שיהא יכול לרוץ כ"כ. מאירי. פת"ע או' ו':

א

חי) שם. או חולה וכו' וכן לפעמים שארנבת חולה ומונח על הדרך אעפ"י שאינו יכול לזוז ממקומו מחמת חולי אסור ליקח אותו דהוי צידה וי"א דחייב ובלא"ה יש בו איסור מוקצה, ח"א כלל ל' או' ה':

א

יט) שם הגה. המשסה כלב אחר חיה וכו' וז"ל הרמב"ם (פ"י דין כ"ב) המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהם וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו ה"ז תולדת הצד וחייב וכן העושה כדרך הזה בעופות עכ"ל והביאו מ"א סק"ד וכתב משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה פטור ומ"ש מור"ם ז"ל בהגה בשם הכלבו לאיסורא בעלמא קאמר עכ"ד. אמנם הא"ר או" ו' תמה על דברי מ"א הנז' שכתב דהכלבו לאיסורא בעלמא קאמר דמדקאמר מור"ס ז"ל בהגה הוי צידה משמע דחיובא איכא ועוד דהא איתא בהדיא בכלבו המשלח כלבים לרדוף אחר הצידה ורדף כדי שיגיע הכלב לתפסה חייב ע"כ. וע"כ כתב דמ"ש הכלבו ורדף כדי שיגיע וכו' היינו מעשה וכתב דכן יש לפרש דברי מור"ם ז"ל יעו"ש וכן הברכ"י או' ד' השיג על דברי מ"א הנז' ועל דברי הא"ר הנז' כתב דהעיקר חסר מן ההגה וע"כ כתב שלא דקדק מור"ם ז"ל לכתוב כל דברי הכלבו משום דלא נפקא לן השתא אי חייב או איסור לבד וס"ל דבכל גוונא איסורא איכא ומ"ש בהגה היו צידא הוא שלא בכיוון דבלא רדף ליכא חיובא אלא איסורא יעו"ש:

א

ך) שם בהגה. משום מושב לצים. וכל העושהו אינו רואה בשמחת לויתן. ד"מ או' ב' מ"א סק"ה. ואפשר אם פרנסתו בכך אין איסור רק אם לטיול הוא עושה אז הוי מושב לצים א"א או' ה':

א

כא) [סעיף ג'] כל שבעינו ניצוד וכו' היינו שדרך העולם לצוד מינים אלו כגון חיות ועופות ודגים. ר"ז או' ד' ודבורים משמע בב"י דהוא בכלל דבר שבמינו ניצוד אבל שאר פו' פליגי עליה וכ"מ מהגר"א סק"ו. וחגבים טהורין לדעת רש"י הוא דבר שבמינו ניצוד אבל הרמב"ם אין סובר כן עיין א"ר או' י"א. עכבר הוא דבר שבמינו ניצוד דיש מין עכברים שמשתמשין בעורן. ח"א כלל ל' או' ז':

א

כב) שם. אין במינו ניצור וכו' כגון צרעים וזבובים ויתושים וכיוצא באלו שאין דרך העולם לצוד מינים אלו מפני שאין בהם צורך ואעפ"י שהוא צד אותם לצורך פטור אבל אסור מד"ס אפי' לצודן שלא לצורך אלא כמתעסק בעלמא. ר"ז שם:

א

כג) שם. פטור אבל אסור. אפי' צדן לצורך. תו' והר"ן. מ"א סק"ו. א"ר או' ח' תו"ש או ה ר"ז שם:

א

כד) שם בהגה. שלא לסגור תיבה קטנה וכו' אבל גדולה ס"ל לרמ"א דלכ"ע שרי אפי' אם היה אדם עומד בתוכה לא יכול לתפשה בחד שחיה. מ"א סק"ז. מיהו הלבוש השמיט מ"ש רמ"א קטנה אלא אוסר אפי' גדולה. וז"ל הכלבו שלא ינעול שידה תיבה ומגדל שיש אוכלין בתוכו ומצויין שם זבובין הרבה אם לא יניח להם ריוח שיצאו בו ע"כ. ואף בחור קטן שאינו נראה לזבובין מותר. וכ"כ התו' גבי דבורים א"ר או' ט':

א

כה) שם בהגה. או לסתום כלים וכו' אלא יתן סכין או שום דבר בין הכיסוי לתיבה בענין שייכלו לצאת משם ואעפ"י שאין מכוין לצודן פסיק רישיה הוא. לבוש:

א

כו) שם בהגה. ויש מקילין וכו' והב"ח פסק להחמיר וכן עיקר. מ"א סק"ח. והט"ז סק"ד כתב להכריע דדוקא בספק אם יש שם זבובים איצ לבדוק אח"ז אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובים יפריח מה שנראה בעיניו ואין לחוש יותר ובפרט דמידי דרבנן הוא שאין במינו ניצור יעו"ש אבל הא"ר או' יו"ד כתב דאין להקל בקיץ במקום שיש אוכלין וכתב שכ"כ באגודה פ' משילין:

א

כז) [סעיף ד'] פורסין מחצלת וכו' בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים גמ':

א

כח) שם. ובלבד שלא יכוין לצוד. דדבורים מינם ניצוד הוא. כ"כ הלבוש וכ"ה בב"י אבל מהרש"א בביצה דף ל"ו כתב דדבורים אין במינם ניצוד וכן הב"ח וכל האחרונים השיגו על ב"י בזה. א"ר או' י"א ועי"ש. וכ"כ לעיל או' כ"א יעו"ש ועיין באו' שאח"ז:

א

כט) שם. דלא להוי פסיק רישיה. ואע"ג דדבורים אין במינם ניצוד כדאיתא בביצה וכ"כ מהרש"א וב"ח וא"כ ליכא איסורא דאורייתא אפ"ה אסור משום פסיק רישיה ואם יש בו חור קטן אף שאינו נראה שרי דלא הוי פסיק רישיה. תו' ביצה. מ"א סק"ט. אבל כשאין בו חור כלל אז הוי פסיק רישיה ואסור אפי' במילי דרבנן. תו"ש או' ח':

א

ל) הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור משום שאיני יודע אם יצוד אם לאו. תו' שבת י"ז ע"ב. ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים. מ"א שם. ר"ז או' ו' וכ"מ בפסקי תו' לשבת או' ס"ב. וכ"כ האחרונים, ועיין ח"א כלל ל או' ז' וכן אסור לפתוח המצודה לפני החתול כדי שיאכל אותו והמצודה הויא כלי שמלאכתו לאיסור. חס"ל או' ב' ולכן אם העמיד המצודה מע"ש וניצוד בה עכבר בלילה צריך ליזהר שלא יסירו ממנה העכבר עד מו"ש. בן א"ח פ' וארא או' ז':

א

לא) ואם מותר להעמיד סם המות לזבובים או לעכברים בשבת עיין בס' שבות יעקב ח"ב סי' מ"ה שכתב דמותר אלא שבסוף אסרו משום מוקצה יעו"ש. וכ"כ בשו"ת קרית חנה סי' ד' לאסור יעו"ש וכ"כ האחרונים:

א

לב) [סעיף ה'] צבי שנכנס לבית וכו' מאליו. רש"י והר"ן. וא"כ כ"ש אם הכניסו לבית ונעל בפניו דחייב. וכ"כ הב"ח:

א

לג) שם. ונעל אחד בפניו וכו' היינו שסתם הדלת ואפי' בלא מנעל. א"א או' יו"ד. ר"ז או' ז':

א

לד) שם. ונעל אחד בפניו חייב. שזו היא צידתו. רש"י והר"ן עו"ש או' ז' ומיירי שהבית אינו גדול כ"כ דמטי ליה בחד שחיה וכמ"ש לעיל או' ט' דאי לאו הכי פטור אבל אסורין,

א

לה) שם. נטלו שנים פטורים. דכתיב בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה וא"כ כיון שכל אחד בפ"ע יכול לנוטלו הרי כל אחד אינו עושה אלא מקצתה, תו"ש או' ט':

א

לו) שם. אין אחד יכול לנעול וכו' ואם אחד אינו יכול ואחד יכול היכול חייב והשני הוי מסייע ואין בו ממש ופטור רמב"ם פ"א. מ"א סק"י. וכן הדין בכל מלאכות שבת. ר"ז או' ז' וזה שאינו יכול פטור אבל אסור. א"א או' יו"ד:

א

לז) שם. אין אחד יכול לנעול וכו' ואפי' אם הוא בעל כח גדול אלא שעושה באופן שהוא לבדו אינו יכול לעשותו כגון שעושה באצבע א' שצריך לסיועת אחר מקרי נמי אינו יכול וחייב. כ"כ התו' פ' המצניע (שבת דף צ"ג ע"א). תו"ש או' יו"ד:

א

לח) שם. ונעלו שנים חייבים. דאורחיה הוא לנעול בשנים והרי לכל אחד מלאכה דבלאו איהו לא מתעבדא. רש"י והר"ן:

א

טל) שם הגה. ואם הפתח כבר מגופף וכו' פי' הדלת סתום באופן שאין הצבי יכול לברוח. לב"ש:

א

מ) שם בהגה. ואם הפתח כבר מגופף וכו' וה"ה כשהיה צבי קשור בבית ונעל אעפ"י שניתר הצבי אח"כ אין אומרים לזה שיפתח את ביתו כדי שיצא הצבי כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל. הר"ן. והביאו א"ר או' ט"ו. וכ"פ בן א"ח פ' וארא או' ד' ומ"ש המ"א ס"ק י"א דמיירי כגון שלא ננעל הדלת עדיין משקשרו הצבי בתוכו ומשמע דאם ננעל פ"א אחר שקשרו הצבי בתוכו אפי' אם אח"כ ניתר הצבי ונפתח הבית שרי לנעול כבר השיג עליו הא"ר או' ט"ז והביא ראיה מן התוספתא דאם נפתח הפתח ונעל חייב ואף שהיה ניצוד כבר יעו"ש. וכן הח"מ או' ג' השיג על דברי מ"א הנז' וכתב דאף אם כבר ננעל הפתח אם אח"כ ניתר הצבי ונפתח הפתח הנועלו חייב משום צידה יעו"ש: וכ"נ דעת האחרונים. ועיין עוד לקמן או' מ"ד:

א

מא) החתול דינא כשאר חיה ואסור לצוד אותה כמ"ש ססי' זה בהגה. ואם נכנסה לחדר אסור לסגור הפתח עד שיוציאנה משם אם יודע שהיא שם ואע"ג דאינו מתכוין לצודה וגם אינו רוצה בצידתה שאין לו צורך בזה כלל עכ"ז אסור אם יודע שהיא שם וע"כ במקום דשכיחי חתולים הרבה בבתים צריכים להזהר בדבר הזה מאד דאם נכנס לחדר ולכל מקום שיש לו פתח לנעלו ורואה שיש שם חתול שלא ינעול הפתח עד שיוציא את החתול עשם. בן א"ח שם או' ה':

א

מב) ולכן צריך להזהיר את העם שלא יניחו צבי וכיוצא ביום שבת בתוך החצר בלתי קשירה או סגירה בתוך הכלוב דאז אסור לנעול פתח החצר בשבת, בן א"ח שם או' ט':

א

מג) [סעיף ו'] יכול השני לישב בצדו. ואפי' אם כוונתו בשביל הצבי שרי כיון דכבר נצוד ע"י הראשון. הרמב"ן בליקוטיו על מס' שבת:

א

מד) שם. ואפי' אם עמד הראשון והלך לו וכו' כתב התיו"ט (בפי' המשנה) כלומר שהלך לו לתוך הבית דאי לא תימא הכי היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחלה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר אח"כ וממלא הפתח הוא צדו להצבי ולמה יהיה פטור אלא כדפירשית עה"ל והביאו מ"א ס"ק י"א. וכתב הח"מ או' ג' כגון שלא ישב השני אצלו ברוחב הפתח זה בחצי הפתח וזה בחצי הפתח אלא שהראשון ישב ופניו כלפי פנים ומילא את הפתח ובא השני וישב ופניו כלפי חוץ גבו של שני לגבו של ראשון ומילא ג"כ את הפתח ועמד הראשון והלך לתוך הבית ועדיין הפתח סתום מחמת השני עכ"ל לב"ש. ומ"ש שם המ"א להשיב על דבר התיו"ט הנז' וס"ל כיון דכבר ניצוד ע"י הראשון אף אם ילך הראשון ויניח הפתח פתוח ואח"כ יבא השני לישב בפתח שרי כבר השיגו עליו הא"ר או' ט"ז והח"מ שם וכתבו דאף אם כבר ניצוד יש צידה אח"כ אם נפתח הפתח ובא אחד וסתמו ודברי התיו"ט נכונים וברורים יעו"ש. וכ"כ תו' חדשים בגליון פי' המשנה לר"ע בשם מוהרש"ח שהשיג על דברי מ"א הנז' וכתב דאליבא דדינא יפה כיון התוי"ט יעו"ש. וכ"כ א"א או' י"א דמתו' שבת ק"ו ע"ב ד"ה למה מוכח כהתיו"ט יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים. ועיין לעיל או' מ':

א

מה) וכתב המ"א בשם הרמב"ן ישב על הפתח ולא ידע שצבי בתוכו ואח"כ נודע שיש שם צבי מותר לו לישב עד שתחשך מפני שקדמה צידה למחשבתיה. מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' י"א. ר"ז או' י"א. בן א"ח פ' וארא או' ד':

א

מו) וכתב הרשב"א שבירושלמי נראה שמותר לנעול לשמור ביתו אעפ"י שע"י כן ניצוד הצבי ממילא שרי ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד ע"כ ואין להקל כ"כ עכ"ל. והר"ן הקשה על הרשב"א דפסיק רישיה הוה ובש"ג כתב ליישב דעת הרשב"א יעו"ש ומ"מ אין להקל. מ"א שם. אמנם הא"ר או' י"ד והער"ה או' ב' הקשו על דברי הרשב"א הנז' מכמה סוגיות בש"ס דמוכח דאפי' לא נתכוין אלא לדבר היתר ונעשה האיסור ממילא דפ"ר הוא אסור וע"כ כתב הא"ר שם דאף אם עושה לשמור ביתו אם יודע שיש שם צבי חייב יעו"ש. וכ"פ התו"ש שם דלא כרשב"א. וכ"כ האחרונים:

א

מז) נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך גמ' מ"א שם. ור"ל דא"צ לפתוח לו מקום שיצא דהא אינו אלא שומר ורק דאסור ליטלו ביד משום מוקצה. לב"ש. ואם יש לו בית הולך ומניחו שם רק ביד אסור ליקח משום מוקצה. וביו"ט נמי מוקצה שניצוד היום הא בגוונא דנא שייך מוקצה מותר ליקח ביד דכבר ניצוד ועומד הוא. א"א או' י"א. ומ"ש דאם יש לו בית הולך ומניחו שם וכו' היינו במקום דליכא איסור הוצאה וכגון שיש עירוב ודוק:

א

מח) מותר לפתוח הבית מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו. מ"מ. מ"א שם. א"ר או' י"ג. תו"ש שם. ר"ז או' י"ב:

א

מט) שם. השני פטור ומותר. לישאר יושב שם ואפי' אם עושה לשומרו מכאן ואילך אין בכך כלום שהצידה כבר נעשית והוא אינו עושה אלא שמירה. לבוש:

א

נ) שם. והראשון חייב. אבל אם לא מלאהו הראשון ומלאהו השני השני חייב. ב"ח:

א

נא) [סעיף ז'] אם לרפואה וכו' להתרפאות בבשרו או בעצמו. הרמב"ם בפי' המשנה לעדיות פ"ב מ"ה:

א

בנ) שם. אם לרפואה חייב. משום דהא במינו ניצוד הוא. תו"ש או' י"ב. ועיין לקמן או' נ"ה:

א

גנ) שם. ואם בשביל שלא ישכנו מותר. ואפי' אינה ממיתה מותר להנצל מצערא דגופא. לבוש.

א

דנ) שם. שלא ישכנו מותר. אף לכתחלה. גמ' וטור. א"ר או' י"ז:

א

הנ) שם. ואם בשביל שלא ישכנו מותר. בר"פ ח' שרצים מוקי לה כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה. הר"ן בסוף פ' האורג. ובמקום היזקא לא גזרו. ולהרמב"ם (בסעי' שאח"ז ובססי' של"ד דס"ל כר"י מלאכה שא"צ לגופה חייב) הטעם משום דאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו ואפי' אין ממיתין שרי דהא אין במינו ניצוד. מ"א ס"ק י"ב. וכן פרש"י בר"פ ח' שרצים דנחש אין במינו ניצוד אלא שהר"ן שם והרשב"א הקשו על פרש"י הנז' דא"כ אמאי אוקימנא בגמ' מתנ' כר"ע דפטר במלאכה שא"צ לגופה אפי' לר"י נמי ליפטר אלא ודאי הנכון דפטר משום דהויא מלאכה שא"צ לגופה יעו"ש. וכ"כ התו' שם. וכן הוכיח התיו"ט פט"ז דשבת מ"ז דנחש מינו ניצוד יעו"ש וכן הא"ר או' ח"י והנה"ש או' ה' הקשו על דברי מ"א הנ"ז וכתבו דנחש במינו ניצוד הוא יעו"ש. והתו"ש או' י"ג והלב"ש כתבו דט"ס במ"א וצ"ל במינו ניצוד יעו"ש. ומיהו בעיקר הטעם דפוטר הרמב"ם כתב הא"ר שם בשם ס' יראים ופסקי רקאנטי דכל צידה שאינו אלא להבריח ההיזק ממנו מודה ר"י דלא מיקרי צידה:

א

נו) והצד נחש וכיוצא בו בשבת כדי לצחק בו אסור, הרמב"ם בפי' המשנה לשבת פט"ז מ"ז והרע"ב, וכתב שם התוי"ט דהאי אסור לאו דוקא אלא ה"ה דחייב. ועיין עוד לקמן סי' שכ"ח סעי' מ"ה:

א

זנ) [סעיף ח'] שמונה שרצים האמורים בתורה. בפ' שמיני החולד והעכבר וכו' מ"א ס"ק י"ג:

א

חנ) שם. שמונה שרצים וכו' כתב הר"ן החובל בח' שרצים עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שרצים כיון שאין להם עור שיעכב הדם אלו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומשו"ה כל שלא יצא לחוץ פטור אבל כשיצא לחוץ חייב אף בשאר שרצים משום נטילת נשמה. ט"ז סק"ה. וכ"כ הלבוש וכ"ש החובל בבהמה וחיה ועוף דחייב אפי' בנצרר הדם כיון שכולם יש להם עור, ועיין לקמן או' ס':

א

טנ) שם. הצדן חייב, אפי' סתם מפני שבמינם נצודין הם שצדין אותן לצירך עורן, לבוש, עו"ש או' ט' והר"ן כתב טעם אחר משום דאין דרכן להזיק וסתמן נצודין לצורך העור. והביאו מ"א ס"ק י"ד ור"ל דאין חילוק בין ח' שרצים לשאר שרצים אלא בסתמא דבח' שרצים סתמא הוה לצורך חייב ובשאר שרצים סתמא פטור אבל אם נתכוין לצורך אפי' בשאר שרצים חייב ואם בודאי לא נתכוין לצורך גם בח' שרצים פטור. מחה"ש. והא דחייב בשאר שרצים אם צדן לצורך היינו אם יש במינם ניצוד וכמ"ש בסעי' ג':

א

ס) שם, והחובל בהם וכו' י"א דחובל חייב משום מפרק שהיא תולדה דדש ואע"ג דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיוצא דם כגרוגרות ממקום למקום. וי"א דחייב משום צובע, וי"א מפני נטילת נשמה (זהו שעורו בכל שהוא. מחה"ש) שבאותו מקום ולזה הסכימו רוב הפוסקים מ"א ס"ק ט"ו וכ"כ לעיל או' ח"ן בשם הר"ן והלבוש דהחיוב הוא משום נטילת נשמה שבאותו מקום יעו"ש וכ"כ התו"ש או' ט"ז, ר"ז או' ט"ו, וכ"כ האחרונים:

א

סא) שם, והחובל בהם וכו' ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם (פ"ח דין ח') מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב"ד פוטר יעו"ש. וה"ה בקורע פליגי (פ"י דין יו"ד) ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע, מ"א ס"ק ט"ו א"ר או' י"ט, ח"א כלל ל"א או' ד' ואפי' המכה את חבירו דרך שחוק או שאוחז בבשרו בחוזק עד שנתאדם אסור מד"ס:

א

סב) מי שהכה את בנו בשבת לייסרו ומחמת הכאה עשה בו חבורה והוציא ממנו דם חייב דאין זה דרך יסור לתוכחה לבן קטן אלא כי בשגעון ינהג. לב חיים ח"ג סי' צ"ה יעו"ש, ועיין ח"מ סי' תכ"ד סעי' ב' ומ"א לעיל סי' רע"ח יעו"ש:

א

סג) לחצוץ שיניו במחט דיש חשש דיוצא דם או לחכך הרבה בבשרו דיש חשש דיוצא עור או דם לא יעשה כן לכתחלה. כף החיים להרח"ף סי' ל' או' צ"ז, בן א"ח פ' וארא או' י"ד. ובענין אם אסור לכחך דם שבין העינים עיין בדברינו לקמן על סי' שכ"ח סעי' מ"ח יעו"ש:

א

סד) שם. ושאר שרצים וכו' כגון חולעת ונחשים ועקרבים רש"י ר"פ ח' שרצים, וברטנורה ור"י פירשו נמי חלזונות, א"ר או' י"ט:

א

סה) שם. ושאר שרצים אינו חייב וכו' דכיון שעורם רך במהרה נצרר הדם אעפ"י שאין שם חבורה. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' י"ז ועיין לעיל או' ח"ן:

א

סו) שם. והצדן לצורך חייב, שהרי במינם ניצוד, תו"ש או' ח"י. ועיין לעיל או' נ"ה דיש פלוגתא כזה:

א

סז) שם, שלא לצורך או סתם וכו' דסתמן שלא לצורך הוא שאין ראויין לכלום והויא צידה שלהם מלאכה שא"צ לגופה ופטור, לבוש, תו"ש או' י"ט:

א

סח) שם העולה דג מן הספל של מים והניחו עד שמת חייב משום חונק ולא עד שימות אלא כיון שיבש בו כסלע (ואם היה הדג קטן מסלע הכל לפי קטנו, כלכלת שבת) בין ספיריו חייב שאינו יכול לחיות, שבת ק"ז ע"ב ורמב"ם פי"א דין א' ולא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו, גמ' שם ורי"ו ח' י' וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים אעפ"י שירא שימות, מ"א ס"ק י"ז. א"ר או' ך' תו"ש או' י"ט ר"ז או' י"ג, ור"ל שירא שימות ויסרחו המים ויהיה לו הפסד, לב"ש. והיינו אם מצוה להניחו ביבשה אבל אם מצוה להניחו לים שרי דאין זה נטילת נשמה עד שיניחו ביבשה כשיעור שיבש כסלע. א"א או' י"ז וכ"כ בנ"א כלל ל"א או' א' ומיהו לפי מ"ש מ"א סי' תצ"ז הק"ו בשם הירוש' דחייב משום קוצר וא"כ כיון שהעלהו מן המים חייב משום עוקר דבר מגידולו ואפי' דעתו להחזירו למים לפ"ז אסור לומר לעכו"ם ליטלו מן החבית ולהשליכו לים כיון דבשעת נטילה הוי מלאכה אמנם אנן ק"ל דהחיוב משום נטילת נשמה א"כ שרי לומר לעכו"ם ליטלו ולהשליכו תיכף למים אחרים וכ"כ האחרונים:

א

סט) רופאים המחזיקים עלוקה וצריך להחליף המים בכל יום מותר ע"י נכרי דכיון דמזונתם עליו מותר להחליף המים אך כיון שהם מוקצים מותר ע"י נכרים. ח"א פת"ע או' כ"ג:

א

ע) שם. ולהרמב"ם חייב. שפוסק במלאכה שא"צ לגופה כר"י דחייב לבוש. ורוב הפוסקים כסברה ראשונה. וכ"פ בשה"ג. א"ר או' ך' וכ"כ הגר"א וכ"ה דעת הש"ע. כמ"ש לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ מביא דעת החולקים דדעתו לפסוק כסתם אלא רק דחושש לדעת החולקים לכתחלה יעו"ש. ועוד עיין לעיל סי' רע"ח ובדברינו לשם בס"ד:

א

עא) [סעיף ט'] פרעוש הנקרא ברגות בלשון ערב אסור לצודו וכו' דתניא הצד פרעוש בשבת ר"א מחייב ור' יהושע פוטר.(שבת ק"ז ע"ב) וכתב ב"י ואע"ג דהלכה כר' יהושע מ"מ איסורא מיהא איכא דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהנך תלת דאיתא בס"פ האורג:

א

עב) שם. פרעוש הנקרא ברגות וכו' הר' יוסף פי' שהשחור הוא כינה ולבן הוא פרעוש ור"ת פי' איפכא ונהגו כר"ת. טור. והוא מדברי הרא"ש (פ"ק דשבת) שכתב דעמא דבר כדעת ר"ת. וכתב ב"י דגם המרדכי כתב סתם כדעת ר"ת וכן דעת הרמב"ם שכתב בפי"א רמשים שהם פרים ורבים מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושין ההורג אותם חייב כהורג בהמה וחיה ואח"כ כתב ומותר להרוג את הכנים בשבת מפני שהן מן הזיעה עכ"ל ושחורה הקופצת הנקראת ברגות בערבי הווה מן העפר וכינה ההווה מן הזיעה הוא הלבן וכדעת ר"ת. וכתב הר"ן וה"ה בפי"א דלהרמב"ן והרשב"א דעת אחרת בזה שהם סוברים שהשחורה הקופצת הנקראת ברגות כיון דאינה פרה ורבה מותר לצודה ולהורגה ופרעוש שהזכירו חכמים הוא מין רחש אחר שהוא פרה ורבה וכתב הר"ן דלפי דעתו שזו קולה יתירה, ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת ר"ת הכי נקטינן וכן נהגו עכ"ל ב"י. וכך הם דבריו כאן בש"ע וכ"ה הסכמת האחרונים. ומ"ש הט"ז סק"ו דפרעוש פרה ורבה עיין מה שהשיג עליו התו"ש או' כ"ב והמש"ז או' ו' כתב דיש מן העפר ויש פרה ורבה כמו עכבר יע"ש:

א

עג) שם. אסור לצודו וכו' אבל אין חיוב צידה כאן דהוי דבר שאין במינו ניצוד. ט"ז סק"ז. ומ"מ פטור אבל אסור מדרבנן ולכך משום צערא מותר לכתחלה. וכן מבואר ברמב"ם וסמ"ג וסמ"ק ופו' א"ר או' כ"א. תו"ש או' ך' וכ"א ר"ז או' ח"י:

א

עד) שם. על בשרו ועוקצו. משמע אבל אם הוא על בשרו ואינו עוקצו או על חלוקו מבפנים אסור לצודו. אמנם הט"ז סק"ח הכריע לומר דאם הוא על בשרו אפי' אינו עוקצו שרי ליטלו כיון שראוי לעוקצו ואם הוא על חלוקו מבפנים ואינו יכול להפילו כגון שלבוש בבתי שוקיים נמי המקל לא הפסיד יעו"ש. וכ"כ המ"א ס"ק ח"י די"א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים. והח"מ או' ח' כתב דלכ"ע שרי ליטלו מעל בגדיו מבפנים יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ו' וכן הא"ר או' כ"ב התיר ליטלו מעל בשרו אפי' אינו עוקצו יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' כ"א. אבל אם הוא בענין שאינו ירא שינשכנו כגון על סרבלומבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו. ט"ז שם בשם התו' ונראה דה"ה המפלא בגדיו מפרעושים כיון שאינו ירא שינשכנו דאסור ליטלו ביד אלא מפילו משם כלאחר יד:

א

עה) שם. על בשרו ועוקצו. ונראה דה"ה בפשפש שהוא מין שרץ כשמוללין אוחו ריחו מאוס ביותר והוא מצוי בכותלים ובמטות וקורין לו בערבי ב"ק כמ"ש הרע"ב פ"ח דתרומות מ"ב וברש"י נדה דף נ"ח ע"ב יעו"ש דדינו כמו פרעוש דאסור ליטלו כ"א על בשרו ועוקצו וההורגו חייב כמ"ש באו' שאח"ז יעו"ש. אבל כפי הנראה דיש להקל יותר בפשפש מפרעוש בענין הנטילה ואפי' על בגדו מבחוץ שרי ליטלו אם אינו יכול להצילו כלאחר יד משום דעקיצתו מצערת הרבה יותר מפרעוש וגם מתחבא בבגדים ועוקץ אם אין מסירין אותו כידוע. ואח"כ ראיתי שכ"כ הפתה"ד או' יו"ד בשם ס' שם חדש עמוד זקנים דס"ג ע"ד יעו"ש:

א

עו) שם. ואסור להורגו, וההורגו חייב כמו שהורג חיה בהמה, גמ' וכ"כ לעיל או' ע"ב בשם הרמב"ם, וכ"כ העו"ש או' יו"ד. מ"א ס"ק י"ט. והיינו אם הורגו לצורך גופו אבל אם הורגו להנצל מעקיצתו הויא מלאכה שא"צ לגופה ופטור אבל אסור הוא ורק להרמב"ם חייב במלאכה שא"צ לגופה וק"ל כרוב פו' דפטור כמ"ש בסעי' הקודם גבי צידה יעו"ש, וכ"כ הברכ"י או' ה' יעוש"ב וכ"כ נ"א כלל ל"א או' ב' ר"ז או' י"ט. והגם דיש מתירין להורגו אם בא להורגו כמו שאר מזיקין לא ק"ל הכי כמ"ש בב"י וכ"ה הסכמת האחרונים:

א

עז) שם, ואסור להרגו, בימות החמה בלילה אם מתחכך בבשרו ומשים אצבעותיו שם ואינו יודע אם כינה או פרעוש אל ימיתנו שמא פרעוש הוא אלא יזיזנה משם, ס"ח סי' רס"ח, והביאו עו"ש שם, א"ר או' כ"ה. ונראה דה"ה בימות הגשמים צריך ליזהר שלא יהרגנו, וכ"נ מדברי העו"ש והא"ר שלא הביאו תיבת בימות החמה, וכ"כ הא"א או' כ"א בסתם אם נמצא כינה בליל ש"ק ואינו יודע מהו אף דרובא שכיחי לבנה לא אזלינן בתר רובא יעו"ש:

א

עח) שם אסור להרגו אבל רמשים שהויתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר וכתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור, הרמב"ם פי"א דין ב' ומשמע במ"מ שם דהא דקאמר פטור לאו דוקא אלא מותר לכתחלה דומיא דכינה אבל הלח"מ שם כתב דחילוק יש מדחלקם הרמב"ם בתרי בבי ודוקא כינה מותר להרוג אבל תולעים של בשר וכו' פטור אבל אסור הוא יעו"ש ומ"מ תולעים הגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור מ"א סק"ך א"ר או' כ"ו, תו"ש או' כ"ד, והגדלים בחיי הבהמה בין עור לבשר משמע באסירייהו קיימי (ר"ל באיסור אמ"ה) מה"ת ואסור ליתן לבני נח וההורגן בשבת חייב, א"א או' ך':

א

עט) שם. ואסור להורגו. וכן אסור לזרקו במים. חו"י סי' קס"ד. וכ"כ האחרונים. ועיין מ"ש על דבריו הברכ"י או' ה' יעו"ש:

א

פ) כתב בשה"ג פ"ק דשבת הנשים שהורגות פרעוש סומכות על רמב"ן ורשב"א ( הנ"ל או' ע"ב) והנח להם שיסמוכו עכ"ל. ואני אומר חלילה להקל דמכל שאר הפו' מבואר דחייב חטאת. א"ר או' כ"ו:

א

פא) שם הגה. ואפי' לא יטלנו וכו' ומיהו עיין א"ר או' כ"ג שהביא למ"ד דמותר למלול יעו"ש. ומ"מ מי שיודע באשתו שמוללת ומפרכת אותם ואינה מקבלת הוכחה אינו חייב להוכיחה ברכ"י שם:

א

פב) שם. אבל כינה מותר להרגה. דלא מקרי בריה דמזיעת אדם היא גדילה. תו"ש או' כ"ד. וכ"כ לעיל או' ע"ב:

א

פג) שם. אבל כינה מותר להרגה. וכתב הטור וה"מ בלוקחה מעל בגדיו או מעל בשרו אבל המפלא בגדיו אסור להרוג גם כינה וכו' מבואר דה"ק דוקא אם מוצאו על בגדיו דרך מקרה מותר להורגו ולא גזרו בזה משום פרעוש אבל אם מחפש אסור אפי' בבגד. ט"ז סק"ט:

א

פד) שם. והמפלא בגדיו מכנים לא יהרגם וכו' דכיון שמצוי שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים. ומ"מ נ"ל דמותר לזרקן במים וכ"מ בגמ' מ"א ס"ק כ"א. ומיהו מ"ש המ"א דמותר לזרקן במים הקשו עליו הרב נ"ח והא"ר או' כ"ט אבל התו"ש אוי כ"ה יישב דברי המ"א וכן הברכ"י או' ז' הביא סעד לדברי המ"א מהיר"ש יעו"ש. אמנם הח"א כלל ל"א או' ג' כתב לאסור, וכ"נ דעת הר"ז או' ך שאעפ"י הביא דברי המ"א כתב עליו דצע"ג. וע"כ נראה דיש להחמיר:

א

פה) שם. אבל המפלא ראשו וכו' ולא גזרינן כינה אטו פרעוש דבראש לא שכיחי פרעושים, עו"ש או י"ב, ר"ז או"ך וה"ה במפלא בשרו מותר להורגן, משום דלא שכיחי שם פרעושים ולא גזרינן כינה אטו פרעוש, ט"ז סק"ט:

א

פו) שם. אבל המפלא ראשו וכו' ולא חיישינן שינתק שער כיין שכואב לו ואם מנתק כואב לו ואינו מתכוין, א"ר או' ל"ח בשם ס"ח סי' רס"ח:

א

פז) שם לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום שהיא מנתק מן הצמר, ס"ח סי' רס"ח, מ"א ס"ק כ"א, א"ר שם, ר"ז או' כ"א:

א

פח) אין פולין אפי' בחול בר"ה מפני הכבוד של עוברין שלא ימאסו כיוצא בו אין עושין הקיאה בר"ה יביא במשפט על כל נעלם אמר רב זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה ושמואל אמר זה הרק בפני חבירו ונמאס חגיגה ה' ושבת י"ב, פת"ע או' כ"ח, ולפ"ז לאו דוקא ר"ה אלא כל מקום שמצוי שם בני אדם:

א

פט) שם. אבל המפלא ראשו וכו' עיין בשו"ת מימר חיים ס' י"א באחד שביום ש"ק בהיותו לימד בספר ובידו המניפה או המפוח שהוא מנוצות של עוף ובאו עליו יתושים ולפי תומו הכה עליהם במפוח שבידו גם בלא דעת וראה בעיניו שנפלו לארץ שנים ושלשה מהם מתים דא"צ כפרה כי הכל הולך אחר כוונת הלב וכ"כ בס' לב חיים ח"ב סי' ס' יעו"ש, או"ח או' ו'. ונראה דה"ה מי שישן בליל ש"ק ועקץ אותו פרעוש או מ"ן ראש אדום שעוקיץ והקיץ ועדיין השינה בעיניו והרגו בלא דעת שלא נזכר שבת וגם לא נתכוין להרוג כ"א להנצל מעקיצה דא"צ כפרה:

א

צ) מי שמצטער הרבה שקפצו לו כנים מאיש אחר ועוקצין לו בזקנו בשבת אסור לסרוק במסרק בנחת שעי"ז יפלו הכנים ברם לחוף ולפספס ולחכך בידיו מתחת זקנו אחר שמחלק שערותיו זה מזה בנחת ומפרידם כדי שיפלו הכנים יש להתיר, לב חיים ח"ג סי' יעו"ש, א"ח שם:

א

צא) [סעיף יוד'] כל חיה ורמש שהם נושכין וכו' בש"ס איתא חמשה נהרגין בשבת ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבא"י וכלב שוטה בכל מקום ע"כ, וכ"ה בטור, והא דלא כתבם בש"ע משום דכתב בב"י דנראה מדברי הרמב"ם פי"א דהני ה' לאו דוקא דה"ה לכל חיה ורמש שהם נושכין וממיתין ודאי יעו"ש, וכ"ה דעת הלבוש שסתם כדברי הש"ע, וכ"כ הגר"א:

א

צב) שם נהרגין בשבת משמע וכ"ש בחול, והא דאיתא בזוה"ק פ' יתרו דס"ח ע"ב ר"א אזיל בארחא והוה אזיל עמיה ר' חזקיה חמו חד חויא קם ר' חזקי' למקטליה א"ל ר"א שביק ליה לא תקטליה וכו' כתב הפתה"ד או' י"ג דשמא יש לחלק דלא אמרו בזוה"ק כן אלא כשהנחשים הם במקומם דהיינו במדברות ובתלמוד איירי כשהנחש בישוב, א"נ התם ממדת חסידות, א"נ אותו נחש ידע בו ר"א שהיה עתיד לעשות שליחותו של מקום ולא ילפינן מיניה לעלמא יעו"ש:

א

צג) שם. אפי' אין רצין אחריו, דיש פקוח נפש בהראותן בלבד ולפיכך שרי אפי' למ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב, ב"י, מ"א ס"ק כ"ב, תו"ש או' כ"ו, א"א או כ"ב ר"ז או' כ"ב:

א

צד) שם. אפי' אין רצין אחריו, ואפי' בורחין מלפניו, א"א או' כ"ג:

א

צה) שם. מקום שאינם ממיתין וכו' אבל במקום שממיתין כגון נחש בא"י ועקרב בכזיב שרי בכל ענין, שם, תו"ש או' כ"ג:

א

צו) שם אם רצים אחריו מותר להרגם, ולדעת הרמב"ם דמחייב במלאכה שא"צ לגופה צ"ל דהכי קאמר שאין ממיתין בודאי אלא הוא ספק פקוח נפש ולכן שרי מיהו לדידן דסבירן לן מלאכה שא"צ לגופה מדרבנן אף שאין ספק פקוח נפש שרי משום צערא בעלמא כיון שאינו אלא מדרבנן, ב"י, תו"ש או' כ"ח:

א

צז) שם. ואם לאו אסור, כיון שאין רצין אחריו, ואפשר לשנויי לדורסן לפי תומו לכך אסור להרגן רק לפי תומו משום צערא בעלמא כיון דאינו אלא מדרבנן, תו"ש או' כ"ט:

א

צח) שם, אבל מותר לדורסם וכו' וה"ה לחוף עליהם כלי ואפי' יושבים במקומה או בורחין מפניו אמנם נמלים ושאר שקצים וכה"ג אף דרך הילוכו אסור אלא צריך לדקדק בדריסתו במקומות שהם מצויים, או"ה כלל נ"ט סי' ל"ח ול"ט, שכנה"ג בהגה"ט א"ר או' ל"ג ר"ז או' כ"ב, ח"א כלל ל"א או' ז':

א

צט) שם. ואפי' במתכוין, ואפי' להרמב"ם שרי, מ"מ וצריך טעם לדבר ונ"ל דוקא בנחש ועקרב שע"פ הרוב הם ממיתין לכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדרסן מפני חשש סכנת נפשות אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם. מ"א ס"ק כ"ג, ומיהו מ"ש המ"א שע"פ הרוב הם ממיתין וכו' כתב עליו המחה"ש דל"ד דהיה אם היה ספק שקול אם ממיתין ג"כ מותר דק"ל ספק נפשות להקל יעו"ש, וכ"ה לדעת הרמב"ם אבל לדעת הש"ע אפי' אין ממיתין כלל רק שמזיק לגוף שרי לדורסם לפי תומו, ומ"מ כתב הר"ז או' כ"ב דכל בעל נפש יחמיר לעצמו במקום שאפשר דהיינו אם אין רץ אחריו אל ידרסנו אם אפשר להשמר ממנו יעו"ש:

א

ק) ואותן אנשים שהורגין השממית שקורין שפי"ן בל"א (ובלשון ערבי ענכבוד) נ"ל דאיסור גמור הוא דהא אינה מזקת ואף דיש לחוש שיפול לתוך מאכל מ"מ מלתא דלא שכיחא הוא ויכול לכסות המאכלים וגם אחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל ולכן יש למחות בידם, מ"א שם, א"ר שם, תו"ש שם ומיהו לדרוס שממית לפי תומו שרי לדידן דק"ל כר"ש אבל להרוג בידים אסור אף לדידן וכ"ש להרמב"ם, א"א או' כ"ג, וכ"נ דעת הר"ז או' כ"ג:

א

קא) [סעיף יא'] לא ישפשף ברגליו וכו' מקום דין זה בסי' זה משום דדמי לסעי' הקודם דבשניהם התירו לדרוס לפי תומו ובש"ס ג"כ מדמי להו ומ"מ יש חילוק דבסעי' זה לא שרי אם מתכוין אלא שמראה עצמו כאלו אינו מכוין כמו בסעי' הקודם והטעם עיין בב"י, לב"ש, ועיין לקמן או' ק"ד:

א

קב) שם. ע"ג קרקע וכו' משמע דע"ג רצפה שרי לדברי המתירין כיבוד במרוצף סי' של"ז סעי' ב' וכ"ה בירושלמי וע"ג ספסל לכ"ע שרי וליכא למיסר משום מירוח דממרח לא שייך אלא כשכוונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע, מ"א ס"ק כ"ד, תו"ש או' ל' וכ"כ האחרונים:

א

קג) כתב מהרי"ל מותר להעמיד רגליו עליו ובלבד שלא ישפשף וכ"כ בהגמ"נ מ"א שם, וכתב הא"ר או' ל"ו דמיירי כשאין דרך הילוכו ולא כמ"א (ס"ק כ"ה) שכתב הטעם משום דהאידנא ליכא מאיסותא ברוק דהא במהר"יל גופיה כתב רצה למוחקו משום מיאוס יעו"ש, ועיין לקמן או' ק"ו:

א

קד) שם. שאינו מתכוין למרח וכו' ואע"ג דגבי נחש ועקרב התירו אפי' במתכוין להרגם התם שאני משום דמזיקין נינהו ועוד דהתם עיקר המעשה הוא הריגת הנחש אבל הכא אין עיקר המעשה המירוח דכשידרוס עליו מבטל מאיסותא ב"י:

א

קה) שם. שאינו מתכוין למרח וכו' משמע ברוק נמי שייך מירוח אם רוצה להשוות ולהניח שם ע"ג מכה וכדומה, א"א או' כ"ד, ומיהו עיין ב"י סי' שכ"ח ד"ה אספלנית שכתב דבמשיחה רכה ביותר לא שכיח מירוח יעו"ש:

א

קו) שם. ואע"ג דממילא ממרח וכו' מכאן נראה לדקדק שמותר לשפשף אותו דרך הילוכו לא כמו שראיתי מדקדקים שאינן ממרחין כלל רק מעמידין עליו רגל מיהו כשאינו דרך הילוכו ודאי אסור כ"א להעמיד עליו רגל, דרישה או' ד' א"ר או' ל"ו:

א

קז) שם. ואע"ג דממילא ממרח וכו' פי' והוי פסיק רישיה דמודה ר"ש דאסור בלא מתכוין הכא מותר משום מאיסותא, ט"ז סק"י, א"ר או' ל"ז. ומיהו העו"ש או' י"ד כתב צ"ל דלאו פסיק רישיה הוא דאי לאו הכי אסור, וכ"כ התו"ש או' ל"א אבל בטור משמע כדברי הט"ז, וכ"כ המש"ז או' יו"ד:

א

קח) שם. משום מאיסותא, נראה דהאידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא יזהר שלא ישפשף כשדורס עליו ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל (לעיל או' ק"ג) אבל ליחה היוצאה מן הפה או מן החוטם ודאי איכא משום מאיסותא ובבהכ"נ אפי' ברוק שרי כמ"ש סי' צ' סעי' י"ג, מ"א ס"ק כ"ה, אבל הא"ר או' ל"ז השיג על דברי מ"א הנ"ז וכתב דגם האידנא מקפידין על הרוק וכיוצא בזה יעו"ש, ועיין לעיל או' ק"ג, ומ"מ האחרונים כתבו להחמיר כדברי מ"א:

א

קט) [סעיף יב'] שם, חיה ועוף שברשותו וכו' היינו כל בע"ח שהרגילן בבית ונעשו בני תרבות:

א

קי) שם. מותר לצודן פי' הא דאמרינן, במשנה חיה ועוף שברשותו הצדן פטור הייט פטור ומותר ואע"ג דאמרינן בס"פ ח' שרצים כל פטורי שבת פטור אבל אסור לבד מתלת היינו בחצר גדול כמ"ש כאן אבל הי"א שהביא בהגה לא ס"ל חילוק זה, ט"ז ס"ק י"א, והא"ר או' ל"ח כתב דמתני' מיירי במורדת ודעת הי"א אפי' לא מרדו אסור כשהחצר גדול ואפי' לדחותו במקים צר אסיר וכן בהמות שמרדו ועשוין לרבות אבל כשאין עשוין לרבות חייב לכ"ע יעו"ש, ונ"מ בחצר קטן לטעם הט"ז אסור לי"א ולטעם הא"ר לכ"ע שרי, וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש לקמן או' קי"ח יעו"ש:

א

קיא) שם. מותר לצודם. היינו שירדוף אותה עד שתכנס לבית או שדוחין אותה בידים כדלעיל סי' ש"ח סעי' מ' אבל לטלטל אותה ודאי אסור ט"ז שם, תו"ש או' ל"ב וה"ה האחרונים:

א

קיב) שם. מותר לצודם, לפתוח ולסגור לול של תרנגולים בשבת אסור, וכן מוכח מס' הזכרונות זר"א א"ח סי' ל"ח, מחב"ר או' ו' חס"ל או' ג' ועיין לקמן או' קכ"ב:

א

קיג) מותר להאכיל לעופות אשר בלול ביום ש"ק ע"י עכו"ם ואם הגוי מעצמו יסגור לית לן בה, זר"א שם, מחב"ר או' ז' חס"ל שם:

א

קיד) שם. אסור לתפשם. ל"ד לתפשם דהא אפי' לא מרדו אסור לתפשם דעוקצים וכדלעיל סי' ש"ח אלא ר"ל לצודם להכניסם למקום צר שניצודים ועומדים בו ומוכנים לתפשם. ועוד י"ל דהאי לתפשם ר"ל לדדותם בצוארם ובצדדיהם שלא בהגבהה מן הארץ דשרינן לעיל בסי' ש"ח סעי' ל"ט ומ' יעו"ש מאמ"ר:

א

קטו) שם. אם החצר גדול. משמע אבל אם החצר קטן דא"צ להם מצודה אפי' איסור דרבנן ליכא ובעוף בעינן נמי שהבית מקורה וחלונותיו סתומין כמ"ש לעיל או' ט' יעו"ש:

א

קטז) שם, שאם לא גדלו בין בני אדם וכו' אבל עכשיו שגדלו בין בני אדם א"צ להם מצודה כי יבואו מעצמם לביתם בערב ומ"מ כיון שמרדו ואין נוח לתפשם והחצר גדול מחזי כעין צידה ואסור על כל פנים מדרבנן, הגר"א, וכ"מ מדברי הא"ר שהבאנו לעיל או' ק"י יעו"ש:

א

קיז) שם, הגה, וי"א דאסור לצוד חיה ועוף שברשיתו וכו' ורש"ל בתשו' סי' יו"ד פסק כדעה ראשונה אבל הרב משאת בנימין בתשו' סי' ח' הכריע כרמ"א והב"ד הט"ז ס"ק י"א, וכ"כ המ"א ס"ק כ"ו דכן עיקר כמ"ש רמ"א, וכ"פ הר"ז או' כ"ד:

א

קיח) שם בהגה, וי"א דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו וכו' משמע אפי' בבית קטן אסור לכתחלה, עו"ש או' ט"ז, אבל הא"א או' כ"ו כתב דאף לדעת רמ"א היינו בחצר גדול אסור באין מורדין, וכ"כ הר"ז שם, וכן הוכיח הרב בעל מ"ב בב"ה וכתב דדברי העו"ש והט"ז אינם בדקדוק יעו"ש, וכ"כ לעיל או' ק"י בשם הא"ר יעו"ש וחצר גדול היינו שאינו יכול לתפשו בשחיה אחת כמ"ש לעיל או' ט' יעו"ש.

א

קיט) שם בהגה. וי"א דאסור לצוד חיה וכו' היינו להכניסם למקום צר שיהיו מוכנים לתפשם או לתפשם בצואריהם לדדותם כמ"ש לעיל או' קי"ד יעו"ש. ואם הוא מתכוין להכניסן לכלוב רק כדי שלא יעשו הזיקות בבית אפשר שיש להקל מ"ב או' נ"ח:

א

קך) שם בהגה, חיה ועוף שברשותו, אבל בהמות כגון פרות ורחלים ושאר בהמות מותר, ד"מ או' ב' וכ"כ בשה"ג פ' האורג וס' הזכרונות דף נ"ד. והב"ד הכנה"ג בהגב"י, וכ"כ הר"ז או' כ"ה:

א

קכא) שם בהגה, ואם צדן פטור, אבל הצד יוני שובך ויוני עלייה חייב, ר"ז או כ"ד:

א

קכב) בני אדם שיש להם כלוב מלא עוף אם באולי יפתח החלון שלהם ויצא העוף לחוץ אינם יכולין לחזור ולהכניסו בכלוב ואם יש דלת או חלון פתוח באותו בית שהכלוב בתוכו מכ"ש שאין להחזיר העוף לתוכו, ס' הזכרונות דף נ"ד, כנה"ג בהגב"י:

א

קכג) שם בהגה, ואם צדן פטור, ומיהו אווזים ותרנגולים שעדיין לא הורגלו בבית ואינם באים מעצמם לכלובן לערב הצדן חייב חטאת ואם הורגלו ובאים לכלובן לערב אף שאר עופות פטור אבל אסור, ואם יצאו מן הבית ומתיירא שלא יאבדו אעפ"י שאסור לצודן דוחין אותן כדי להכניסן לבית משום פסידא ומ"מ לטלטל ולתפוס אותם אסור אבל אווזים ותרנגולים ועופות שלא הורגלו אסור לדחותן, מ"ב סי' ח' א"ר או' ל"ח ונראה הא דאסור לדחות אותו שלא הורגלו היינו לבית קטן דמטו להו בחד שחיה אבל לבית גדול שרי לדחותן כיון דאין כאן צידה דאורייתא כמ"ש לעיל או' ט' וכ"כ באגודה תרנגולת שיצתה מן הבית אסור לצודה אך דוחה אותה עד שתכנס לבית דכיון דרחב הוא ולא מטו לה בחד שחיה לא הוי צידה ואם תינוקות קטנים או עכו"ם צדין אותה להחזירה אין מוחין בהם עכ"ל, והביאו מ"א ס"ק כ"ו, ח"א כלל ל' או' ד':

א

קכד) שם בהגה, אבל פרה וסוס וכ"ש שאר חיה ועוף שמרדו וכו' ואע"פ שכל מינן בני תרבות וגם הם היו בני תרבות וגדלו בני אנשים מ"מ אם מרדו וברחו ואינן חוזרין עוד לבית בערב אלא לנין בשדה כאווזים ובר אווזים שלנין על המים ואינן חוזרין לבתיהם הצדן בשבת חייב, ולכן אם קנה תרנגולת מחדש ואין רגילה כלל בביתו ואם תצא לא תחזור עוד לבית אלא תנקר באשפה הצדה חייב ואם יצאה מן הבית אסור לצודה ע"י גוי. ח"א שם או' ג':

א

קכה) שם בהגה, אם צדן חייב חטאת, וגם הש"ע מודה בזה דהצדן חייב חטאת, כ"כ האחרונים, והיינו בענין שכתבנו באו' הקודם:

א

קכו) שם בהגה, חתול דינה כשאר חיה וכו' ר"ל שאין דינה כמו בהמה שאין בה דין צידה כמ"ש לעיל או' ק"ך אלא דינה כמו חיה ועוף ויש בה כל פרטי איסור דיני צידה, ועיין לעיל או' מ"א:

א

מ"א סק"א ר"ל דצפור דרור מרוב קטנו נשמט מזוית לזיית ודר בבית כבשדה:

ב

ט"ז סק"א משמע דבסתומין הוי צידה:

ג

שם המגדל לפי מה שהו' כוונתו דשוה לדינא הטור עם הש"ע:

ד

שם אח"כ וצבי לבית. ר"ל והש"ע כ' ושאר צפורים וצבי. גם בזה אין מחלוקת:

ה

ט"ז סק"ג לאיסו' בזה. ר"ל בתיבה שיש בה זבובים:

ו

שם לדקדק בזה. שאין הזבובים נצודין בתיבה שהרי אם בא לפתוח התיבה וליטלם יברחו ולא דמי לדבורי' בכוורת דקתני פורסין מחצלת ע"ג כוורת ובלבד שלא יתכוין לצוד כי הכוורת קטנ' היא והדבורים נצודין בה ועוד דכוורת גופ' קתני ובלבד שלא יתכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי עכ"ל הטור וע"ז כ' הט"ז וזה אינו:

ז

שם ועל הקושיא השני' ועל הטור כצ"ל:

ח

מ"א סק"ח כ' בכוורת. דלשון הטור שהעתקתי באות ו' משמע דמוד' בתיבה קטנה וא"כ קשה מאי ויש מקילין הא רמ"א בקטנה מיירי. לכן פי' המג"א כפי' הט"ז סק"ג דגבי דבורים הוי כוורת קטנה משא"כ זבובים אף בקטנה שרי עיין בט"ז:

ט

הגה ס"ה מגופף פירוש סתם הדלת שאין הצבי יכול לברוח:

י

מ"א ס"ק י"א אלא כדפי'. כ' בעל חמד משה כגון שלא ישב השני אצלו ברוחב הפתח זה בחצי הפתח וזה בחצי הפתח אלא שהראשון ישב ופניו כלפי פנים ומילא את הפתח ובא השני וישב ופניו כלפי חוץ גבו של שני לגבו של ראשון ומילא ג"כ את הפתח ועמד הראשון והלך לתוך הבית ועדיין הפתח סתום מחמת השני עכ"ל:

יא

שם שהיה לו מאתמול. וכיון דאסברה רש"י בכה"ג משמע דכיון שניצוד פעם אחד אף שנפתח הפתח אח"כ שרי דלא משמע שיהי' כוונת רש"י דמאתמול עד עכשיו נצוד ועומד וק"ל:

יב

שם הר"ן אטעיתי' אהאי דינא תני במתני' הא למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו ופי' הר"ן כגון שיש צבי בבית והדלת מגופה והוא שמור בכך ובא וזה ונעל עוד במנעול אעפ"י שמוסיף לו שמירה מותר ולא אמרינן דהוי כאלו צד אותו שאם לא היה נועל שמא היה הדלת נפתח והצבי נמלט כך שני זה מותר לישב בצד הראשון כיון שהראשון מילא את הפתח אף על פי שאחר שהלך הראשון נשאר הצבי ניצוד מחמת שני עכ"ל מלשון זה משמע ליה לרש"י ולא שרי אלא כה"ג דנעל פתח מגופה שלא נתבטל צידתו בשום פעם וזה עיקר ההיתר גם בשני דאל"כ למה הוצרך כלל לומר שהיה מגופה ונעל וע"ז כ' המג"א דגם הר"ן ס"ל דאף על גב שנפתח פעם אחד שרי ומיירי אף על פי שבהליכת ראשון נשאר המקום פנוי אלא שהוקשה להר"ן קושית התוספות למאי נ"מ קאמר הא למה זה דומה כו' ומה אולמיה דהאי מהאי לכן פי' דקמ"ל בזה אם השני הוסיף שמירה על הראשון ג"כ מותר והכל מיירי בגוונא שפירוש שבהליכת הראשון נפתח הסתום וק"ל:

יג

שם שהצבי קשור. זה פירוש השני שפירש הר"ן על המשנ' וז"ל א"נ כגון שהיה צבי קשור בבית ובא ונעל שאף על פי שניתר הצבי אינו חייב לפתוח ביתו שיצא הצבי כיון דבהיתר נעל אף זה השני שבשעה שישב בהיתר ישב אין מחייבין אותו לילך משם אחר שהלך הראשון עכ"ל מזה משמע נמי כהתי"ט שאין היתר אלא אם נועלו בשעה שהיה קשור וע"ז כ' המ"א דהיינו דוקא פעם ראשון שנועל הדלת אסור אח"כ בעת שקשור אבל אם כבר נעלו כשהיה קשור ונפתח הדלת וניתר הצבי מותר לנעול כיון שכבר היה ניצוד פעם אחד:

יד

שם כ' מ"מ. זהו ג"כ פי' אחר על משנה הנ"ל והביאו המג"א מפני הדין שיוצא ממנו וכן דברי הרשב"א שהביא אח"כ הוא ג"כ פי' אחר על המשנה הנ"ל:

טו

שם ומשמרה עד שתחשך. כלומר דא"צ לפתוח לו מקום שיצא דהא אינו אלא שומר רק דאסור ליטלו ביד משום מוקצה:

טז

ס"ק י"ג ולהרמב"ם בסעיף שאח"ז בסוף סי' שנ"ד דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב:

יז

שם מתעסק כמתעסק בעלמא ולכן שרי ואפילו אין ממיתין דבלא"ה היה אסור כיון שיש במינם נצוד כצ"ל:

יח

שם כמה שכתוב ס"ג. ר"ל שכ' שם במג"א סק"ו בדאין במינו נצוד פטור אפי' צדו לצורך א"כ מדחזינן הכא בנחשים ועקרבים אם צד לרפואה חייב ע"כ במינן ניצוד ומש"ה ע"כ לא שרי להרמב"ם אלא עושה כמתעסק בעלמא:

יט

סקט"ו עסי' שכ"ח. ע"ש מג"א סק"ג:

כ

סקי"ז שלא יצוה לנכרי ליטול כצ"ל:

כא

שם שירא שימות. ויסרחו המים ויהיה לו הפסד. וק"ק דבלא"ה הוא מוקצה ועיין במג"א סי' רע"ח סקי"א וק"ל:

כב

שם עסי' ש"ז. ר"ל דשם במג"א סק"ז יש מתירין במקום פסידא לומר לנכרי לעשות שבו' ומש"ה נ"מ במאי שכתב תחילה שחייב עליה דמש"ה לא יאמר אע"ג דאיכא הפסד וק"ל:

כג

ט"ז סק"ח הוה הפרעוש. דכיון דהפרעוש הוי על חלוקו בפנים אפ"ה נוגעת בבשרו:

כד

שם על חלוקו בפנים ואפשר אפילו על חלוקו כצ"ל:

כה

ש"ע סי"א לא ישפשף. מקום דין זה בסימן זה משום דדמי לסעיף הקודם דבשניהם התירו לדרוס לפי תומו ובש"ס ג"כ מדמה להו ומ"מ יש חילוק דבסעיף זה לא שרי אם במתכוין אלא שמראה עצמו וכו' והטעם עיין בב"י:

כו

מ"א סק"כ הרמב"ם פי"א דמשום שהוייתן מן הגללים כצ"ל:

כז

ט"ז סק"ט אפילו בבגד. לשון אפי' שכ' ר"ל וכ"ש על הארץ:

כח

(מ"א ס"ק כ"ד) עסי' של"ז. אבל האוסרין שם דגזרי' אטו אינו מרוצף ה"ה כאן אבל בספסל לא שייך למיגזר אטו קרקע ושרי לכ"ע:

כט

סקכ"ה כשדורס עליו דמ"ש המחבר דורסו לפי תומו ר"ל שאז משפשף מעט אלא שאינו מתכוין ושרי משום מאיסותא מה שאין כן האידנא אסור לפי תומו אלא צריך ליזהר שלא יהיה שום שפשוף וכדברי מהרי"ל בס"ק הקודם:

ל

סקכ"ו שהם נצודים ואינם מחוסרים צידה:

לא

שם עבידי לרבוי מש"ה הצדן חייב אבל אווזים ותרנגולים פטור אבל אסור הרי דבלא עבידי לרבויי אסור ואיך כ' הג"מ דלא אסור אלא בעבידי לרבויי:

לב

שם וא"כ מתני' איירי דתני חיה ועוף שברשותיה הצדן פטור:

לג

שם כוון למ"ש בש"ג ר"ל דבהמה קיל מחי' ועוף ואין אסור בבהמה אלא עבידי לרבויי אבל חיה ועוף גם בלא עבידי לרבויי אסור ויש טעות סופר בהג"מ כמ"ש המג"א אח"כ ודלא כב"י דמתיר בחי' ועוף ג"כ בלא עבידא לרבויי ובזה נתיישב קושיתו של המג"א אהג"מ רק דעדיין קשה מ"ש הג"מ והא דתנ' אבל צדין כו' ה"ל לתרץ דשם בביבר קטן שכבר נצוד לכן כ' המ"א דהג' מ ס"ל כמ"ש בסימן תצ"ז ע"ש במג"א סק"ז דמותר לתופסן אפי' צ"ל הבא מצודה מש"ה הוצרך לומר דהיינו דוקא בי"ט כדי לאוכלן ודו"ק:

לד

שם תינוקת קטנה או נכרי צדין כצ"ל:

א

דרור למגדל כו'. מפני שהצפור דרור אף שהוא בבית קטן לא יכולין לתפסו:

ב

שהם ניצודים. לאפוקי בית גדול שאין יכולין לתפשו ועמ"ש סי' תצ"ז והרמב"ם כתב שיכול לתפסו בשחי' א' והשולה דגים מן הים לתוך ספל של מים [עס"ח] הוי צידה והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה:

ג

פטור. דניצודין ועומדין הם:

ד

הוי צידה. ז"ל הרמב"ם המשלח כלבים שיצודו צבאים וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיעו הכלב ותפסו חייב וה"ה בעופות עכ"ל משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה פטור והכל בו לאיסורא בעלמא קאמר:

ה

מושב לצים. ואינו זוכה לשמחת לויתן [ד"מ א"ז וכ"ה במ"ר פ' שמיני]:

ו

ניצוד פטור. אפי' צדן לצורך [תוס' ור"ן]:

ז

קטנה. אבל גדולה ס"ל לרמ"א דלכ"ע שרי דאפי' אם היה אדם עומד בתוכ' לא יכול לתופסה בחד שחי':

ח

ויש מקילין. אף על גב דהטור כ' בכוורת קטנה דאסור אבל בזבובים ס"ל דשרי שאם בא ליטלם יברחו כנ"ל לדעת רמ"א והב"ח פסק להחמיר וכן עיקר:

ט

פסיק רישיה. ואף על גב דדבורים אין במינן ניצוד כדאיתא בביצה וכ"כ רש"א ב"ח וא"כ ליכא איסור דאורייתא ואפ"ה אסור משום פסיק רישיה עמ"ש סי' שי"ד ס"א ואם יש חור קטן אך אינו נראה שרי דלא הוה פסיק רישיה [תוס' דביצה] וע' ברש"א שם שכתב ל"ג ותסברא: הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור שאינו יודע אם יצוד אם לאו [תוס' דף י"ז] ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים:

י

חייבים. אם אח' אינו יכול ואחד יכול היכול חייב והשני הוי מסייע ואין בו ממש ופטור [רמב"ם פ"א]:

יא

והלך לו. כתב התי"ט שהלך לתוך הבית דאלת"ה היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחלה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר וממל' הפתח הוא צודו וחייב אלא כדפי' עכ"ל ותימא דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח יהא אסור לסותמו אלא ע"כ כיון שהוא ניצוד כבר שרי ה"נ כן דהא רש"י כתב דאין זה אלא כשומרו לצבי שהי' לו מאתמול ונ"ל דלשון הר"ן אטעיתיה ע"ש אבל באמת בא הר"ן לומר שאע"פ שמוסיף שמיר' על שמירתו מותר וכ"ש היכא שאינו מוסיף כלום פשיטא דמותר וס"ל להר"ן דזה לא אצטריך לאשמועינן במתני' ולומר הא למה זה דומה וכו' כמ"ש התו' ע"ש, ומ"ש שהצבי קשור ובא א' ונעל מיירי כגון שלא ננעל הדלת עדיין משקשרו הצבי בתוכו ע"ש כתב מ"מ כתב הרמב"ן ישב על הפתח ולא ידע שצבי בתוכו ואח"כ נודע שיש שם צבי מותר לו לישב עד שתחשך מפני שקדמה צידה למחשבה והרשב"א כתב שבירושלמי נראה שמותר לנעול לשמור ביתו אף על פי שעי"כ נצוד הצבי ממילא שרי ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד ע"כ ואין להקל כ"כ עכ"ל והר"ן הקשה ג"כ על הרשב"א דפסיק רישיה הוא ובש"ג כתב ליישב דעת הרשב"א ע"ש ומ"מ אין להקל, נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך [גמ'], מותר לפתוח הבית מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו (מ"מ):

יב

שלא ישכנו מותר. משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה ובמקום הזיקא לא גזרו ולהרמב"ם הטעם משום דאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו ואפי' אין ממיתין שרי דהא אין במינו ניצוד כמ"ש ס"ג וע' ססי' של"ד:

יג

בתורה. בפ' שמיני החולד וגו':

יד

הצדן. דסתמן ניצודין לצורך העור דהא אין דרכן להזיק [ר"ן]:

טו

תחת העור חייב. י"א דחובל חייב משום מפרק שהיא תולדה דדש ואף על גב דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיוצא דם כגרוגרת ממקום למקום וי"א משום צובע וי"א משום נטילת נשמה שבאותו מקום וזה הסכימו רוב המפרשים ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב"ד פוטר ע"ש ועסי' רע"ח מ"ש וה"ה בקורע פליגי ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע עסי' שכ"ח:

טז

ושאר שרצים. כיון שעורן רך במהרה נצרר הדם אף על פי שאין שם חבורה:

יז

שלא לצורך פטור. דהוי מלאכה שא"צ לגופה. העולה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות (רמב"ם גמ') ולא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו (רי"ו ח"י גמרא) וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים אף על פי שירא שימות עסי' ש"ז:

יח

ועוקצו. משמע דאם הוא על בשרו ואינו עוקצו אסור לצודו ול"ד לקוץ בר"ה כמ"ש סי' ש"ח סי"ח דהכא ליכא למיחוש להזיקא רק צער בעלמא אבל י"א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים:

יט

ואסור להורגה. וההורגה חייב:

כ

מותר להרגה. לשון הרמב"ם פי"א רמשים שהווייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר וכתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור אבל רמשים שהן פרין ורבים או שהווייתן מן העפר כמו הפרעושין (אף על פי שאינה פרה ורבה) ההורגן חייב ומשמע במ"מ דהא דקאמר ברישא פטור לאו דוקא אלא מותר לכתחלה דומיא דכינה ומ"מ התולעים הגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור:

כא

לא יהרגם. כיון שמצוי שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים ומ"מ נ"ל דמותר לזרקן במים וכ"מ בגמ', לא יקח אדם הכינים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר, (ס"ח סי' רס"ח) וצ"ל דהוי פסיק רישיה עסי' ש"מ ס"ב מ"ש:

כב

אפי' אין רצין. דיש פקוח נפש בהראותן בלבד ולפיכך שרי אפי' למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב:

כג

ואפי' במתכוין. אפי' להרמב"ם שרי [מ"מ] וצריך טעם לדבר ונ"ל דוקא בנחש ועקרב שע"פ הרוב הם ממיתים ולכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדרסן מפני חשש סכנת נפשות אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם ואותן אנשים שהורגים השממית שקורין שפי"ן בל"א נ"ל דאיסור גמור הוא דהא אינה מזקת אף דיש לחוש שיפול לתוך המאכל מ"מ מלתא דלא שכיחא הוא ויכול לכסות המאכל וגם אחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל לכן יש למחות בידם:

כד

ע"ג קרקע משום כו'. משמע דע"ג רצפה שרי לדברי המתירין כיבוד במרוצף עיין סי' של"ז ס"ב וכ"ה בירושלמי וע"ג ספסל לכ"ע שרי וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע, כתב מהרי"ל מותר להעמיד רגליו עליו ובלבד שלא ישפשף וכ"כ הגמ"נ:

כה

משום מאיסותא. נ"ל דהאידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא יזהר שלא ישפשף כשדורס עליו ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל אבל ליחה היוצא' מן הפה או מן החוטם ודאי איכא משום מאיסותא ובב"ה אפי' ברוק שרי עסי' צ' ס"ג:

כו

חיה ועוף שברשותו. ז"ל הג"מ חיה ועוף שברשותו הצדן פטור אבל אסור והא דתנן אבל צדין חיה ועוף היינו בי"ט שצדן לכתחלה כדי לשוחטן ולאכלן אבל הכא בשבת לא וכגון דעבידי לרבויי כשרוצה לתופשן והן בבית גדול כ"כ שאם לא גדלו וכו' ואף לדחותן במקום צר שנוחין לתפוס אסור וכו' עכ"ל רבינו ברוך וצ"ע דהא דתנן אבל צדין וכו' מוקמינן לה בגמ' בביבר קטן שהם ניצודים בו וכמ"ש סי' תצ"ו א"כ בשבת אפי' בבית קטן אסור ואחר כך כתב וכגון כו' והן בבית גדול דזה אפי' בי"ט אסור וכ"ה בביצה דף כ"ד יוני שובך עבידי לרבויי (פרש"י עשויי' להשמט ולברוח מפני ב"א ופורחים עד קינן וצריך לעלות אחריהן וגם שם נשמטין ממנו ויורדים) אווזים ותרנגולים לא עבידי לרבויי וע"ק שכתב הג"מ אח"כ והכי איתא בירושלמי סוס שמרד וכו' ובירושלמי איתא שחייב חטאת וא"כ מתני' איירי כשלא מרדו ואפ"ה פטור אבל אסור והיאך פסק הרב"י דמותר לכתחלה לכן נ"ל שבהג"מ כוון למ"ש בש"ג בשם ראב"ן וז"ל בשבת אסור ליקח אווזים ותרנגולים וחיות שיש לו לאדם בביתו כגון צביים שמגדלן בביתו אבל בהמות מותר וחתול אסור והכי תניא בתוספתא הצד אווזים ותרנגולים ויוני הדרסאות פטור מכלל דאסור עכ"ל והנה ההג"מ ס"ל כמ"ש סי' תצ"ז ס"ז דאווזים ותרנגולים מותר לתופסם בי"ט ולכן כתב דדוקא בי"ט כדי לאוכלן אבל בשבת אסור ומ"ש אח"כ וכגון דעבידי וכו' ט"ס הוא וצ"ל ובהמות דעבידי לריבויי וכו' אסור (וכ"ה כ' בשם ספר הזכרונות דט"ס הוא בהג"מ ואולי כוון למ"ש) ומסיים בהג"מ הלכך צריכים ליזהר שלא לתפוס סוס המורד ופרה המורדת כו' והכי איתא בירוש' כו' ע"ש ותמצא שדברי כנים וישרים וכן עיקר כמ"ש רמ"א וכ"כ באגודה תרנגולת שיצתה מן הבית אסור לצודה אך דוחין אותה עד שתכנס לבית כיון דרחב הוא ולא מטו לה בחד שחי' לא הוי צידה ואם תינוקו' קטנים או עכו"ם צדין אותה להחזירה אין מוחין להם עכ"ל ולכן אין להקל בזה כלל ועמ"ש סי' הצ"ז בשם בעל המ"ב שגם דעתו לאסור ורש"ל בתשובה כתב אף שבגמרא ובסמ"ג איתא לאיסור ובהג"מ כתב להתיר רק בסוף כ' והמחמיר תע"ב ודוקא בחצר גדול אבל בבית מותר לכתחלה ע"ש כו' צ"ל דהג"ה אחרת היא וגם בכ"ה כ' לאיסור ומ"ש הרב"י ע"ז כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהנך תלת צ"ע דהא משנה זו ליתי' מהנך תלת כדאיתא ריש שבת וא"כ הוי ג"כ פטור אבל אסור ואיך כ' מותר לצודן:

א

(א) הצד וכו' – היינו שפתח שער המגדול ועשה תחבולות עד שנכנס הצפור לתוכו וסגר עליו אפילו לא תפסו עדיין בידו חייב כי בסגרו המגדול נגמרה הצידה אבל במה שהכניסו לבית אפילו הבית קטן וגם חלונותיו סתומין עדיין אינו נצוד שטבעו של הצפור דרור שאינו מקבל מרות ודר בבית כבשדה שנשמט מזוית לזוית ואינם יכולים לתפסו ולכן אינו נקרא צידה מדאורייתא:

ב

(ב) למגדל – של עץ ונעשה ככלוב גדול וביבר מקרי קרפיפות המוקפים לגדלם שם:

ג

(ג) ושאר צפרים וצבי וכו' – לצדדין קתני דבצפרים וכן בשאר עופות אינו חייב עד שיהיה הביבר והבית מקורה וגם חלונותיו סתומין שהוא יכול לברוח דרך שם ובצבי ושאר חיות חייב אפילו אינו מקורה וגם חלונותיו פתוחין:

ד

(ד) שהם נצודים – לאפוקי אם הבית והביבר גדול שאין יכולין לתפסו בשחיה אחת היינו בריצה אחת אלא צריך להנפש קודם שיגיענו לא מקרי צידה דאורייתא אף שהוא מקורה וממילא הצודהו שם בבית או בביבר חייב ועיין לקמן במ"ב ס"ק נ"ח. השולה דג מן הים לתוך ספל של מים חייב דהוי צידה אבל אם עקרו והבריחו לתוך בריכת מים לא הוי צידה שגם שם נשמט לחורין ולסדקין ועיין לקמן במ"ב סקל"ג. הצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה:

ה

(ה) פטור אבל אסור – על כל הסעיף קאי וע"כ צפור דרור שנכנס לבית דרך הפתח או החלון אע"ג שאינו ניצוד שם מ"מ אסור לסגור הפתח והחלון. ובזמן הקור שיש צער צינה או צער אחר כתב הח"א דמותר לנעול אם אין כונתו רק להציל מן הקור ואינו רוצה כלל בצידת הצפור כיון דאין בו צידה דאורייתא אע"ג דהוי פסיק רישיה בדרבנן אבל בשאר חיה ועוף דשייך בו צידה דאורייתא בבית אסור אע"ג שאינו מכוין כלל דהוי פסיק רישיה:

ו

(ו) הצד צבי – ה"ה שאר מינים [כ"כ א"ר ועיין בבה"ל]:

ז

(ז) ישן או סומא – דהני דרכן להשמט כשמרגישין יד אדם וע"כ כשצדו הוי צידה ממש משא"כ בחיגר ודכוותיה שאין יכולין להשמט ואפילו אם החיגר יכול להלך קצת עכ"פ הרי יכול להגיעו בשחיה אחת ע"כ חשיבי כניצודין ועומדין:

ח

(ח) או זקן – וה"ה קטן [רמב"ם וכן איתא בירושלמי וקטן מקרי קודם שיכול לרוץ כ"כ המאירי]:

ט

(ט) פטור – אבל אסור וע"כ כשמוצא לפעמים ארנבת חולה מונחת על הדרך אע"פ שאינה יכולה לזוז ממקומה אסור ליקח אותה דהוי צידה מדרבנן וי"א דחייב ועיין בבה"ל ובלא"ה אסור ליקח אותה משום מוקצה:

י

(י) הוי צידה – היינו אם לא עשה בעצמו מעשה כלל רק במה ששיסה את הכלב והכלב תפסו הוי רק צידה מדרבנן ואם עשה בעצמו ג"כ מעשה לזה כגון שברח הצבי מן הכלב והיה עיף ויגע והיה הוא רודף אחריו והשיגו הכלב עי"ז הוי צידה גמורה ואפילו אם רק עמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפסו הוי ג"כ תולדה דצידה ומיחייב שכן דרך הציידים:

יא

(יא) מושב לצים – ואינו זוכה לשמחת לויתן [ד"מ] ועיין בפמ"ג מה שכתב בזה:

יב

(יב) אין במינו נצוד – ואפילו אם הוא צדן לאיזה צורך ג"כ לא חשיב צידה:

יג

(יג) הלכך זבובים – ודבורים משמע בב"י דהוא בכלל דבר שבמינו ניצוד אבל שאר פוסקים פליגי עליה וכן משמע מהגר"א סק"ו. וחגבים טהורים לדעת רש"י הוא דבר שבמינו ניצוד והרמב"ם אין סובר כן. ודגים הוא בכלל דבר שבמינו ניצוד [אחרונים]:

יד

(יד) שלא לסגור – אלא יתן סכין או שום ד"א בין הכיסוי להתיבה בענין שיוכלו לצאת משם וכן אם יש חור קטן בתיבה אף שאינו נראה להדיא להזבובים אפילו הכי מותר דתו לא הוי פסיק רישיה:

טו

(טו) תיבה קטנה – אבל תיבה גדולה סבירא ליה לרמ"א דלכו"ע שרי דאפילו אם היה אדם עומד בתוכה לא היה יכול לתפסה בחד שחיה וגם הוא דבר שאין במינו ניצוד:

טז

(טז) ויש מקילין – הוא דעת הטור דס"ל דאע"ג דבש"ס איתא להדיא גבי כוורת דבורים דאם מכסה אותו באופן שאין בו נקב אסור משום פסיק רישיה וכדלקמן בס"ד מ"מ זבובים שאני דלא מקרי צידה כלל דלרוב קטנותן מצוי שכשפותח הכלי בורחין הכל משם משא"כ בכוורת דבורים שהיא מלאה מהם והם גדולים קצת א"א שלא יתפוס אחד מהם ולכך חשיב צידה עי"ז והב"ח פסק להחמיר כדעה הראשונה וכן המ"א כתב דכן עיקר וע"כ יש לראות להפריח הזבובים ועיין בט"ז שהכריע דמכיון שהפריח הזבובים שראה בעיניו תו אין צריך לעיין ולדקדק אולי יש שם עוד איזה זבובים כיון דזה לא הוי אלא ספק פסיק רישיה במילתא דרבנן דהוא דבר שאין במינו ניצוד אין להחמיר כל כך:

יז

(יז) פורסין מחצלת – בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים [גמרא]:

יח

(יח) בענין שאינו מוכרח – כגון שלא יהדק המחצלת על הכוורת כ"כ כדי שיוכלו הדבורים עכ"פ לצאת בדוחק או שיש בכוורת איזה חור קטן ויכולים לצאת משם ואע"ג שאין נראה להדיא להדבורים עי"ז אפ"ה שרי דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר אבל כשאין בו חור כלל אז הוי פסיק רישיה ואסור אפילו במילתא דרבנן. הפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנסה החיה לתוכה חייב חטאת אבל אם נכנסה אח"כ לתוכה פטור אבל אסור וכתב המג"א דמכאן מוכח שיש ליזהר שלא להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים וכ"כ בפסקי תוספות שבת י"ז:

יט

(יט) שנכנס לבית – מאליו וכ"ש אם הכניסו לבית ונעל בפניו דחייב:

כ

(כ) ונעל וכו' – היינו שסתם הדלת ואפילו בלא מנעל כיון שאין הצבי יכול לברוח:

כא

(כא) פטורים – דכתיב ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה וגומר ודרשינן בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה וא"כ כיון שכל אחד בפני עצמו יכול לנעלו הרי כ"א אינו עושה אלא מקצתו:

כב

(כב) אין אחד יכול וכו' – אורחיה הוא לנעול בשנים והרי לכל אחד מלאכה דבלאו איהו לא מתעבדא [רש"י] ואם אחד יכול לעשות בעצמו והשני אינו יכול ועשוהו שניהם זה שיכול חייב דמסייע אין בו ממש והוי כאלו עשה הכל לבד וזה שאינו יכול פטור אבל אסור:

כג

(כג) מגופף – פי' סתום באופן שאין הצבי יכול לברוח ע"כ מותר לנעול דהמנעול רק שמירה הוא ולא צידה דכבר ניצוד ועומד וכן כשהיה הצבי קשור בבית מותר להגיף את הדלת ואפילו אם ניתר הצבי אח"כ א"צ לפתוח הדלת כדי שיצא כיון דבהיתר סתם הדלת:

כד

(כד) יכול וכו' – ואפילו אם כונתו בשביל הצבי שרי כיון דכבר נצוד ע"י הראשון:

כה

(כה) והלך לו – ומיירי שבעת שהלך הראשון לא זז השני ממקומו כלל וכגון שהליכתו היתה לתוך הבית או שהשני ישב בתוך חלל הפתח מבפנים להבית והראשון ישב בתוך חלל הפתח לחוץ ונמצא כשהלך הראשון נשאר הוא על מקומו וע"כ מותר לו לכתחלה לישב עד שתחשך אף שהוא מתכוין בשביל הצבי כיון דאינו עושה מעשה מחדש אלא הוא שומר להצבי שכבר ניצוד דאם היה להיפוך שהשני ישב מבחוץ והראשון מבפנים א"כ היה צריך השני לקום ממקומו בעת שהלך הראשון לחוץ וממילא נתבטלה צידת הצבי וכשחוזר השני לישב על מקומו למלא את הפתח הרי הוא חייב משום צידה. אסור לנעול את ביתו כדי לשמור כלי ביתו אם יודע שיש צבי בתוכו אע"פ שאין מתכוין לצידת הצבי דהוי פסיק רישיה ואסור מן התורה וכ"ש אם מתכוין בשביל שניהם. ישב אחד על הפתח ולא מלאהו וישב השני ומלאהו השני חייב שעל ידו נעשה הצידה. נכנסה לו צפור תחת כנפי כסותו אף דכבר ניצוד ועומד הוא מ"מ אסור לו ליקח בידו משום מוקצה דבע"ח אלא יושב ומשמרו עד שתחשך או אם יש לו בית הולך ומניחו שם. מותר לפתוח את הבית בפני הצבי או לפרוק אותו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו:

כו

(כו) חייב – דמקרי דבר שבמינו ניצוד:

כז

(כז) ואם בשביל וכו' – היינו אפי' במקום שאין רגילין הנחשים להמית ואין רצין אחריו אלא עומדין במקומן דבזה אסור לילך להרגן וכדלקמן בס"י אפ"ה לצודן שרי דהיינו שכופה עליהם כלי או שקושר אותן והטעם דהא הוי מלאכה שאין צריך לגופה דהא אינו צריך לצוד אלא שלא ישכנו ואם היה יודע שיעמוד ולא יזיקנו לא היה צד וקי"ל דמלאכה שאינו צריך לגופה פטור אבל אסור מדרבנן והכא משום הזיקא אפילו איסור דרבנן ליכא ואפי' להרמב"ם דמחייב בעלמא במלאכה שא"צ לגופה מודה בזה וכתבו דטעמא משום דס"ל דזה לא מיקרי מלאכה כלל והוי כמתעסק בעלמא כיון שאין רצונו בעצם הצידה כלל ואדרבה כונתו להבריח אותו מעליו:

כח

(כח) שמונה וכו' – דהנה מתחלה ביאר המחבר דין צידה בחיה ועוף דבאותן המינים סתמייהו ניצודין לצורך ועכשיו ביאר המחבר דין צידת שרצים דבהו יש חילוק דבאותן המינים שיש להן עורות והוא הח' שרצים האמורים בתורה החולד והעכבר והצב וגומר יש צידה דמסתמא צדן ג"כ לצורך זה אם לא שכונתו היתה בהדיא שלא לצורך ופטור משום דהו"ל מלאכה שאינו צריך לגופה אבל שאר שרצים אין להן עורות וסתמייהו ניצודין שלא לצורך אם לא שכונתו היה בהדיא לאיזה צורך ואז הוא חייב אם הוא דבר שבמינו ניצוד:

כט

(כט) והחובל – טעם לחיוב חבלה הוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש וע"כ אפילו יצא הדם כל שהוא או נצרר הדם כל שהוא חייב:

ל

(ל) בהם – נקט חבלה בשרצים משום דבהו יש שרצים שאין להם עור ואינו חייב עד שיצא הדם כמו שמסיים המחבר אבל כ"ש דיש חיוב חבלה בבהמה חיה ועוף שכולם יש להם עור וחייב אפילו בנצרר וכ"ז מיירי כשצריך לדם החבלה לכלבו או לאיזה ענין או לבשר שנצרר בו הדם להאכיל לכלבו עם דמו דאל"ה הוא בכלל מקלקל ופטור ויש מן הפוסקים שסוברין דלפיכך חייב בנצרר הדם דאין זה בכלל קלקול אלא תקון שדרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהא נוח להכבש. ואם עשה חבלה באדם דרך נקמה או בבהמה חיה ועוף של חבירו באופן זה ויצא הדם או נצרר דעת הרמב"ם שחייב בזה בכל גווני כי איננו בכלל מקלקל והטעם מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב וה"ה בקורע בחמתו והראב"ד פוטר עי"ש. ולכו"ע איסור יש בזה דכל המקלקלין בכל מלאכות שבת אף שפטורין מחטאת מ"מ אסורין וע"כ יזהר מאד שלא להכות שום חי בשבת הכאה שיכול לבוא לידי חבורה כי עכ"פ איסור יש בדבר לכו"ע והעולם נכשלין בזה וכן אסור לחוך שחין שע"י החיכוך מוציא דם שנבלע בבשר וא"כ עושה חבורה [מ"א בסימן שכ"ח ס"ק ל"ד]. ואם הוא מקיז דם לאדם לרפואה כשאין בו סכנה או בבהמה חייב לכו"ע דהוא בכלל מתקן וגם הוא מלאכה הצריכה לגופה דהא רוצה עתה בחבלה זו כדי להתרפאות. ולפי זה הוצאת השן הוא מלאכה דאורייתא דהוא בכלל חובל לרפואה [כ"כ מ"א בסימן שכ"ח סק"ג והפמ"ג והח"א ועיין בבה"ל ובמאמר מרדכי משמע דהוצאת השן רק איסור יש בו ולא חיוב חטאת דחבלת הדם הנעשה עי"ז א"צ לגופה וכ"מ מהגר"ז]:

לא

(לא) חייב – דנצרר היינו שנאסף ונקבץ במקום אחד ושוב אינו חוזר ונבלע בהבשר וע"כ חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש וכנ"ל:

לב

(לב) אינו חייב – הטעם דקי"ל חבורה החוזרת לא שמה חבורה וע"כ שאר שרצים שעורן רך ממש כבשר במהרה נצרר בו הדם וישוב אח"כ לקדמותו לפיכך אינו חייב עד שיצא דם משא"כ ח' שרצים שאין עורן רך אין נצרר בו הדם עד שנתהוה חבורה גמורה שאין חוזרת לקדמותו ויש לחייבו אף בנצרר משום נטילת נשמה שבאותו מקום:

לג

(לג) שלא לצורך – כגון לשחק וכה"ג ופטור משום דהוה ליה מלאכה שאין צריך לגופה. הצד דגים מן הנהר אפילו נתנו תיכף בתוך ספל של מים שלא ימות חייב משום צידה ואם הניחו עד שמת חייב גם משום נטילת נשמה ולאו דוקא מת אלא אפילו אם הניחו עד שיבש כרוחב סלע בין סנפיריו ועדיין הוא מפרכס והחזירו בתוך המים חייב ג"כ משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות [ואמרינן בגמרא דלאו דוקא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו] וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לא"י ליטול דג מן החבית של מים ולהניחו ביבשה אע"פ שירא שמא ימות ויפסדו המים דלא מקילינן איסור דאורייתא ע"י א"י במקום הפסד אם לא שיצוהו ליתן אותו תיכף בתוך בריכה אחרת של מים וטלטול בע"ח שהוא איסור דרבנן מקילינן ע"י א"י בזה:

לד

(לד) ולהרמב"ם חייב – אפילו שלא לצורך כל שנתכוין למלאכה דס"ל מלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה ורוב הפוסקים פוסקים כדעה הראשונה דפטור מחטאת משום דבעינן מלאכת מחשבת ואסור מדרבנן:

לה

(לה) הנקרא ברגות – היינו השחורה הקופצת:

לו

(לו) אסור לצודו – אף דהוא דבר שאין במינו ניצוד עכ"פ אסור מדרבנן וכנ"ל בס"ג ואיצטריך לאשמעינן לאפוקי מדעת איזה מן הפוסקים דסברי דאף זו היא בכלל מאכולת שמותר לצודה ולהרגה ואם הוא ספק לו בלילה אם הוא כנה או פרעוש מותר לצודה ואסור להורגה ומותר לפלות הבגדי' מפרעושים בשבת אך יזהר שלא יטלם בידו דהוא בכלל צידה רק יפילם מעליו:

לז

(לז) אא"כ הוא וכו' – היינו דמשום צערא דעקיצה לא גזרו רבנן על איסור צידה ומותר לצודו ולהשליכו וזהו שכתב עוקצו [מ"א וכ"כ הגר"א דהאי עוקצו דוקא הוא] ויש מקילין גם כשהוא על חלוקו מבפנים ליטלו בידו ולהשליכו פן יבא לידי עקיצה ואם אפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בודאי נכון להחמיר בזה:

לח

(לח) ואסור להרגו – הטעם דמחלקינן בין פרעוש לכנה הוא דכל מלאכות דשבת ממשכן ילפינן להן וילפינן מיתת כל בע"ח לחיוב משחיטת אילים מאדמים שהיו במשכן בשביל עורותיהן ולאו דוקא ע"י שחיטה דה"ה ע"י הכאה וחניקה או נחירה וכל כי האי גוונא כיון שבא עי"ז נטילת נשמה חייב ואמרינן מה אילים מאדמים שפרים ורבים אף כל שפרים ורבים לאפוקי כנה דאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה לא חשיבא בריה אבל פרעוש אע"פ שגם היא אינה פרה ורבה מ"מ כיון שהוייתה מן העפר יש בה חיות כאלו נברא מזכר ונקבה וחייב עליה משום נטילת נשמה ואפילו אם הפרעוש עוקצו אסור להרגו:

לט

(לט) לא ימללנו – להתיש כחן שלא יחזרו אליו ועיין בספר א"ר מה שכתב בזה:

מ

(מ) מותר וכו' – בכל מקום שמוצאה בין על בשרו או על בגדיו דרך מקרה:

מא

(מא) להרגה – הטעם כנ"ל. ורמשים שהוייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר והתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור [ואסור מדרבנן] אבל רמשים שהן פרים ורבים מזכר ונקבה או שהוייתן מן העפר כמו הפרעושים ההורגן חייב [רמב"ם] ודוקא התולעים שנתהוו מן הפירות אחר שנתלשו אבל אותן הגדלים בפירות במחובר יש בהן איסור דאורייתא להרגן דמקרי שרץ גמור [כ"כ מ"א לפי מה שביארו הפמ"ג ובבה"ל בררתי דהפטור מפירות תלושין דוקא כשנתהוו אחר שנתעפשו]:

מב

(מב) לא יהרגם – דכיון שמצויים שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים. ומ"מ מותר לזרקן במים [מ"א] דהריגה גופא אינו אלא גזירה ולא גזרו בזה אבל בפרעושים דיש בהן חשש דאורייתא אסור גם בזה דהוא כמו הריגה ממש. לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר והוי פסיק רישיה:

מג

(מג) אבל המפלה וכו' – דבראש אינו מצוי פרעושים ולא שייך לגזור בשבילם וכתב הט"ז דה"ה במפלה על בשרו ג"כ מותר להרגם דשם ג"כ אינו מצוי שיחפש אחר פרעושים ולא גזרו בזה כ"א במפלה את בגדיו:

מד

(מד) שהם וכו' – כגון כלב שוטה וכה"ג:

מה

(מה) אחריו – ואפילו בורחין מלפניו:

מו

(מו) אם רצין וכו' – לדעת הרמב"ם דמחייב במלאכה שאין צריך לגופה צ"ל דהכי קאמר שאין ממיתין ודאי אלא הוא ספק פקוח נפש ולכן ברצין אחריו איכא חשש סכנתא ושרי מיהו לדידן דסבירא לן מלאכה שאין צריכה לגופה מדרבנן הוא דאסירא אף שאין ספק פקוח נפש כלל שרי משום צערא בעלמא כדי שלא יוזק. ודוקא אלו וכל כי האי גוונא שמזיקין הן בטבען ונשיכתן נשיכה עוקצת אלא שאין דרכן להמית בזה המקום משא"כ פרעוש דלעיל וכל רמשים קטנים כהאי גוונא דאף ע"י עקיצתן ליכא צער כולי האי בהני אסור להורגן אף כשהם עוקצין אותו אלא יבריחם מעליו [ב"י]:

מז

(מז) לדורסם – וה"ה שכופה עליהן כלי [א"ר]:

מח

(מח) ואפילו במתכוין – דמלאכה שאין צריכה לגופה היא והכא כשהן מזיקין אפילו מדרבנן לא גזרו כשאין הורגן להדיא אלא שיראה לפני הרואה כאלו אינו מתכוין שלא יאמרו זה נוטל נשמה בשבת במתכוין ולא ידעו לחלק אמנם נמלים ושאר שקצים ורמשים אפילו דרך הילוכו אסור לדרסן. אסור להרוג בשבת שממית שקורין שפי"ן ואף שאומרים העולם שהוא סכנה כשנופל במאכל מ"מ לא ברי הזיקא וגם יכול לכסות המאכלים לכן יש למחות בידם וכ"ש דיש ליזהר מלהרוג שאר רמשים ותולעים הנמצאים בפירות [אחרונים]:

מט

(מט) ע"ג קרקע – וע"ג רצפה תליא בפלוגתא דסימן של"ו ס"ב גבי כבוד הבית במרוצף ע"ש ולהרמ"א דאוסר שם בכל גווני ה"ה הכא דאסור אף על גבי רצפה וע"ג ספסל לכו"ע שרי דלא שייך בזה אשוויי גומות ומשום מירוח גופא ליכא למיסר דלא שייך מירוח אלא כשממרח איזה דבר ע"ג חבירו וכונתו שיתמרח אבל כאן רוצה שיהיה נבלע:

נ

(נ) ואע"ג דממילא וכו' – כלומר דלפעמים ממרח ואיכא למיחש שמא ישכח ויכוין וישוה גומות כמש"כ סימן ש"ב ס"ו מ"מ הכא שרי משום מאיסותא:

נא

(נא) שרי משום מאיסותא – אע"פ שבעת שדורס על הרוק מצוי שמשפשף ג"כ מעט אעפ"כ התירו משום מאיסותא כיון דלא משפשף הנה והנה ולא הוי פסיק רישיה. ודוקא כשהוא בדרך הלוכו אף שהוא מתכוין לדרוס על הרוק אבל אינו מתכוין למרחו אבל אסור לילך למקום הרוק כדי לדרוס עליו דזה אינו נקרא לפי תומו אלא ילך ויציג רגלו על הרוק ויזהר שלא ישפשף כלל דזה מותר בכל גוונא. כתב המ"א האידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא צריך ליזהר שלא יהיה שום שפשוף כשדורס עליו רק יציג רגלו על הרוק. ובליחה היוצאת מן הפה או מן החוטם ודאי איכא מאיסותא ושרי לדרסו לפי תומו ובבהכ"נ אפילו ברוק שרי לדרוס עליו לפי תומו דנוהגין בו כבוד וכדלעיל בסימן צ' סי"ג ונראה דאפילו בביתו כשהוא מרוצף אין להחמיר ברוק יותר מבליחה:

נב

(נב) חיה ועוף שברשותו – כולל כל מיני בע"ח שהרגילן בבית ונעשו בני תרבות:

נג

(נג) מותר וכו' – היינו אפילו בחוץ והטעם כיון שהם בני תרבות והורגלו בבית וממילא יחזרו לביתם בערב ונוח לתפסן לכן אף כשיצאו מן הבית הרי הן כניצודין ועומדין ולא שייך בהם צידה:

נד

(נד) לצודן – ובלבד שלא יטלם בידו שכל בע"ח הם מוקצים אלא רודף אותם עד שיכנסו למקום צר ונועל בפניהם:

נה

(נה) גדול – אבל אם החצר קטן דבלא"ה אין צריכין להם מצודה אפילו איסור דרבנן ליכא:

נו

(נו) שאם וכו' – היינו שעכשיו שנתגדלו בין אנשים אין צריכין להם מצודה כי יבואו מעצמן לביתם לערב ומ"מ כיון שמרדו ואין נוח לתפסם והחצר גדול מחזי כעין צידה ואסור על כל פנים מדרבנן:

נז

(נז) דאסור – היינו כשהם בחוץ או בפנים בבית גדול שיש בו שיעור צידה דהיינו שלא יכול להשיג בשחיה אחת וכנ"ל בריש הסימן ופסקו האחרונים כהי"א הזה. ואם יצאו העופות לחוץ וחושש שלא יגנבו אותן אף דאסור לתפסן בעצמו בידים מ"מ אם תינוקות קטנים צדין אותם א"צ למחות בידן גם דמותר לומר לא"י שיצוד אותן דהוי שבות דשבות כ"כ הח"א וכתב עוד דמותר לעמוד בפני העוף שלא יברח כדי שממילא יחזור לבית גם הביא המ"א בשם האגודה דמותר לדחות העוף מאחריו שיכנס לבית אם הבית גדול שאין יכול להשיגו שם בשחיה אחת דאין כאן צידה גמורה ובח"א כתב דאם דרכו של אותו העוף שאין נשמט מן היד כמו שיש מן התרנגולות שתיכף היא יושבת כשרוצין לתפסה ואין צריך לרדוף אחריה דבהו אין איסור צידה כלל לכו"ע אם הורגלה כבר בבית ומותר להכניסה ע"י דחיה או לרדפה אף לבית קטן או לכלוב שלה וכן יש להקל:

נח

(נח) לצוד – ולפ"ז יש ליזהר שלא להכניס העופות בשבת מן הבית [כשהוא גדול ומחוסר צידה שם] למקום הכלוב שלהם ששם המקום צר ומקרי צידה גמורה. ואם הוא מתכוין להכניסם לכלוב רק כדי שלא יעשו היזיקות בבית אפשר שיש להקל ועיין בביאור הלכה. ואם היו עופות חדשים שלא הורגלו בבית יש בזה איסור בכל גוונא ואפילו אם נכנסו בעצמן לכלוב אסור לנעול הדלת של הכלוב בפניהם:

נט

(נט) אבל פרה וסוס וכו' – פירוש דבפרה וסוס שהם מיני בהמות לא שייך צידה כלל אפילו מדרבנן אפילו קנה אותם מחדש ועדיין לא הורגלו לבוא לביתו כי אין עשויין להשמט מתחת ידי אדם ומותר לתפוס אותן ולסגור אותן במקום צר ובשאר חיה ועוף שברשותו שעשויין להשמט מידי אדם אף שאין צריכין מצודה לתפסן כי יבואו מעצמן לביתן לערב מ"מ יש בו איסור צידה דרבנן וכל זה בשלא מרדו אבל מרדו אפילו פרה וסוס חייב חטאת עבור צידתן אפילו נתגדלו מתחלה בביתו וזהו שכתב וכ"ש שאר חיה ועוף וכו' והוא שמרדו הפרה והסוס לגמרי וברחו מרשותו עד שצריך לבקש מצודה או איזה תחבולות לתפסו וגם אינן באים לערב לביתו:

ס

(ס) וכ"ש וכו' שמרדו – מיירי ג"כ שמרדו וברחו ואינן חוזרין לביתו בערב אלא לנין בשדה כאווזא ובר אווזא שלנין על המים וקשה לתפסן בלי מצודה ותחבולה וגם המחבר מודה דבזה חייב חטאת הצודה אותן. וכתבו האחרונים דמזה נלמוד דה"ה אם קנה אווזין ותרנגולין מחדש ועדיין אינן רגילין כלל בביתו ואם יצאו לא יחזרו עוד לבית אלא תנקר באשפה הצדן חייב. ואם יצאו מן הבית אסור לצודן אפילו ע"י א"י [ח"א] ונראה דאם הבית גדול דלא מטא ליה בחד שחיה מותר על ידי א"י להכניסן בתוכו אם חושש שיבוא לידי פסידא ואם תינוקות קטנים רודפין אותם להחזירן לתוך הבית הזה גם כן אין מוחין בידן ועיין בבה"ל:

סא

(סא) דינה כשאר חיה – ר"ל דאין דינה כבהמה אלא כחיה ועוף ויש בה כל פרטי דיני איסור צידה כמו בהם וכנ"ל:

א

מג"א סק"ג פטור קאי על סעיף ב' או זקן פטור:

ב

מג"א ס"ק י"א ומ"מ אין להקל וכן משמע דעת הרמ"א ס"ג דאסור לסגור התיבה דהוי פ"ר לענין זבובים אף דסוגר התיבה לשמור שאר הדברים שבתוכה:

ג

מג"א ס"ק יד דסתמן נצודין ועיקר החלוק בין ח' שרצים דסתמא ולישנא דהש"ע שלא לצורך או סתם הא כשלא לצורך במפורש גם בח' שרצים פטור:

ד

שם בא"ד דהא אין דרכן להזיק אבל שאר שרצים דמזיקין סתמא נצודים בשביל שלא יזיקו וקשה לי דאיך כתב ולהרמב"ם חייב הא כ' מקודם בס"ז דלא ישכנו מותר דגם הרמב"ם מתיר וצע"ג:

א

העור עיין בה"ט ועיין בשו"ת בית אפרים סי' כ"ב באורך בענין זה ובישוב דברי רש"י והרמב"ם שלכאורה הוא נגד הש"ס בחולין ע"ש:

ב

לא יהרגם עיין בה"ט ואפשר שגם החו"י שבס"ק שלפני זה מודה בכאן שאינן רק משום גזרה וגם כי דברי החו"י אינם מוכרחים ועיין בבר"י שכתב להשיג על החי"י דר"ת ס"ל דמשום צערא לא גזרו וגם הש"ג כתוב דהני נשי יש להם על מה שיסמוכו שלהרמב"ן והרשב"א שחור' הקפצה שלנו אינו הפרעוש שבש"ס ואמנם בא"ר כתב שחלילה להקל וכ"ז בפרעוש אבל בכנה דמשום גזירה הוא בכה"ג אין לגזור וגם כי דברי החו"י מ"ש דאע"ג דלא הוי פ"ר דאפשר שתמלט מ"מ הא הוא מתכוון שימותו אינו מוכרח דבשאינו מולל רק זורקה כך למים אפשר שתמלט רק שעכ"פ ע"י שהות הרבה וקרוב שלא תחזור עליו לצער: וכן מצאתי בבר"י בישוב דברי המג"א ממ"ש עליו בקרבן נתנאל במה דמייתי מהש"ס די"ל דמיירי בחול והא"ר כ' דמיירי במפלח ראשו ובבר"י כתב די"ל דהמ"א סבר דלאו פ"ר הוא דאפשר שיצאו מהמים וגם אינו מכוין להמיתם רק להחליש כוחם שלא יקפצו עליו פעם אחרת ע"ש. ולכן נראה דגם בלילה דמסופק אם כנה או פרעוש שלא ימיתנה מ"מ אפשר דאם מצטער שחוזרים עליו שרי להשליך למים בלי מלילה ועיין בא"ר מ"ש בנ"ץ לענין למחות לאשתו ביד חזקה אם אינו משער שתשמע בקולו ישתוק וכ"כ בבר"י כיון דבלא"ה לפי מ"ש הש"ג יש להם על מה שיסמכו וכן איכא דעת ר"ת ע"ש:

ג

צדן עבה"ט ועיין בשו"ת ומהרי"ט צהלון סי' רמ"ה צרעין שיצאו מהכוורת מותר לומר לעכו"ם להעמיד נגדם מטה משוח במי לימון ולדבר להם דברים טובים עד שיקבצנו במטה ולקחת המטה עמהם וליתנו בכוורת מבלי שיסתום פתח הכוורת ואפי' לישראל אפשר דשרי ע"ש:

א

צפור דרור. בגמ' מפרשי' הא דתנן צפור למגדל חייב משום צידה אבל לבית לא היינו בצפור דרור שאינו מקבל מרות ודר בבית כבשדה שנשמט מזויות לזוית וא"כ אפי' בבית שאין חלונותיו פתוחים אינו ניצוד דהוי מחוסר עדיין צידה ואע"ג דרש"י פי' במשנה דטעם דבית משום דחלונות פתוחים משמע דבסתומות [יש] צידה היינו לר"י דלא ס"ל לחלק בין מחוסר צידה או לא אבל רשב"ג ס"ל דמחוסר צידה פטור אין חילוק בין החלונות אבל שאר עוף חייב אפי' בבית וע"כ חילק כאן בין ציפור לצפור אבל הטור לא חילק בזה נ"ל שס"ל דמה שאמר רשב"ג במשנתינו לא כל הביברין שוין זה הכלל כל המחוסר צידה פטור שאין מחוסר צידה חייב זה קאי אמגדל דנקט ברישא דאם הוא מגדל גדול שאינו ניצוד אם מחוסר עדיין צידה פטור ובזה נכלל ג"כ החילוק שבין עוף לעוף דהכל לפי מה שהוא ניצוד ולא מחוסר צידה אח"כ חייב וע"כ כתב הטור הצד צפור למגדל שהוא ניצוד בו וכונתו הן העוף לפי מה שהוא הן המגדל לפי מה שהוא וכן במ"ש אח"כ וצבי לבית או לביבר שהוא ניצוד כונתו לבית שיש בו חלונות פתוחי' ששם אין שום צפור ניצוד כמ"ש רש"י במשנ' לר"י ולא נצוד שם אלא חיה ובש"ע כאן דכ' בשאר ציפורים דיש חילוק בבית היינו בבי' שאין בו חלונו' פתוחי' וכדמפרי' בגמר' שאפשר שנשמט מזויות לזויות לענין צפור דרור ה"נ בחיות שיש חילוק בבית בין גדול לקטן ע"כ כתב שהוא ניצוד בו כנ"ל להשוות הש"ע עם הטור ואין ביניהם חילוק לדין ומו"ח ז"ל נכנס לדוחק לעשות מחלוקת ביניהם וא"צ לזה:

ב

ישן או סומא. עביד להשמט כשמרגישין יד אדם ובגמ' מחלקים בחולה אם מחמת עייפות שהוא יגע ואינו יכול לזוז ממקומו ניצוד ועומד הוא ופטור ואם מחמת חמימות הוא חולה לא הוה ניצוד וחייב והטור וש"ע לא זכרו כיון שהשוהו לזקן משמע דגם החולה אינו יכול להשמט כמו הזקן והיינו מחמת יגיעתו. והרי"ף לא הבי' ברייתא זו דישן או סומא כו' לפי שכבר יש כלל מסור לנו כל המחוסר צידה כו' כנ"ל:

ג

הלכך זבובים כו'. ולכן יש ליזהר וכו' הטור בשם בעל התרומות כתב לאיסור בזה וכ' עליו ונ"ל שא"צ לדקדק בזה כו' ועוד דאמרי' ובלבד שלא יכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי וקשה דזה אינו דהא מפרשי' לה בגמרא מאי ובלבד שלא יכוין לצוד שלא יעשנו מצדה דהיינו דאית ביה חלונות שלא יכסה אותם חלונות דאם לא כן הוי פסיק רישיה וזהו אפי' אליבא דר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מ"מ מודה בפסיק רישיה דאסור אלא ע"כ דיש מקום שיוכלו לצאת וכ"כ התוס' שם בפ' משילין דיש נקב קטן שאין הדבורים רואין אותו בהא פליגי ר"י ור"ש דלר"י צריך דוקא נקב גדול שיהא נרא' לדבורים ולר"ש סגי בקטן וא"כ כאן בתיבה ויש בה זבובים צריך ג"כ נקב קטן אמאי התיר הטור לגמרי אפי' בלא נקב קטן וכן הקשה הב"י וכתב עוד ב"י מה שחילק הטור בין כוורת שהיא קטנה לגדולה אף אנו נחלק בין תיבה קטנה לגדולה וא"כ נתת דבריך לשיעורים דבכורת נמי איכא רברבי וזוטרי ע"כ ונ"ל דברי הטור נכונים ותחלה נדקדק לשונו שכתב ונ"ל שא"צ לדקדק בזה ולא כתב ונ"ל שהוא מותר אלא דגם הוא ס"ל דאסור כשרואה זבובים בודאי בתיבה אלא דקאמר שא"צ לדקדק אחר זה לעיין אם יש שם זבובים וע"ז נתן טעם חדא דאפי' אי הוה פסיק רישיה לענין זבובים שאין להם מקום לצאת מ"מ אינו אסור מטעם שלא קרוי ניצוד כי אין ודאי שיבואו לידו דאפשר שאחר שיפתח הכיסוי וירצה ליטלם יפרחו ולא תגיע א' לידו וע"ז אמר ול"ד לדבורים בכורת דהכורת קטנה היא והדבורים ניצודים כוון בזה דעכ"פ יהיו ניצודים דכל כורת היא קטנה לענין זה שלא יכלו כל הדבורים שיברחו דא"א בכך דהדבורים גדולים וממלאים הכורת וא"א שלא יתפוס אחד מהם משא"כ בתיבה שיש בה זבובים דאפשר שיברחו בפותחו ורוב פעמים אנו רואין שהוא כך לקטנותם של זבובים וכל תיבה היא גדולה אצלה לענין שיוכלו לברוח ובזה מתורץ קושי' הב"י על הטור ועל הקושי' השניה של הטור נר' דה"ק חדא דאפי' אם בודאי יש זבובים לא קרוי ניצוד כמו דבורים ועוד אפי' אם תאמר דבודאי הוה פ"ר ואסור מ"מ בספק אם יש שם זבובים יש להתיר דשם אין פ"ר כי זה הוה ספק פ"ר והוה דבר שלא במתכוין ומותר כמו בכור' היכא דלא הוה פ"ר כגון שיש נקב קטן כמש"ל ה"נ אין פסיק רישיה בודאי כי אפשר שאין שם זבובים וזה היא כמו במקום דלא הוי פ"ר דמותר שלא במתכוין כנ"ל לישב דברי הטור על נכון כי לא בא לחלוק בביאור על בעל התרומה אלא שנ"ל שא"צ לדקדק אח"ז ויוכל להסגיר התיבה בלי בדיקה אם יש שם זבובים וכן נ"ל להלכה למעשה דאם רואה שם זבובים יפריח תחלה מה שיפריח אבל א"צ לחפש אחר זה וכ"ש אם יפריח פעם א' ול"ח שמא נשארו עוד וכדאי הוא רבינו הטור לסמוך עליו בזה בפרט שלא מצינו בפי' חולק עליו ומו"ח ז"ל תי' לדברי הטור דלא הוי פ"ר גבי דבורים דלא ניחא ליה שיהיו ניצודים ולא יוכלו לצאת לאכול פרחים לעשות דבש ולא דק דודאי כל דבר שאין במינו ניצוד לא ניחא ליה בההוא צידה כלל אלא שגזרו חכמים אטו צידה שבמינו נצוד דניחא ליה בכך והרב"י כתב וז"ל אלא אי איכא למידחי דברי בעל התרומות הכי איכא למידחי שאני דבורים דכורת היא מקום שהם ניצודין והוי כמכניס ארי לגורוקי שלו אבל זבובים בתיבה וכורת לא הוה מקום צידתן אפשר דלא חשיבי ניצודים עד שיתפשם בידו עכ"ל ותמהני על גברא רבה ב"י דאם לא רצה בדחית רבינו הטור ודאי אין גם בדחייתו ממש דשאני ארי בגורוקי ששם הוא עומד ואינו כועס להשחית מקום סגירתו אבל במקום שאין מקומו הוא משחית ולא הוי ניצוד כדפרש"י בס"פ האורג משא"כ בזבובים שבתיבה שבכ"מ שאינם יכולים לצאת משם הם ניצודים וע"כ יש לנו לומר דבשעה שיפתח התיבה יברחו אח"כ זהו סברת רבינו הטור עוד כתב ב"י א"נ דע"כ לא אסר ר"ש לפרוש מחצלת על הכוורת בפ"ר אלא בדבורים שבמינו ניצוד אבל זבובים שאין במינן ניצוד כל שאינו מתכוין מותר אפי' בפ"ר עכ"ל. ויפה הקשה עליו מו"ח ז"ל דבפרק משילין משמע אח"כ בסמוך בהדיא דדבורים הוין שאין במינן ניצוד ואפ"ה בעי' דוקא דלא יהיה פ"ר:

ד

ויש מקילין. כבר העליתי בס"ד דדוקא בספק אם יש שם זבובים א"צ לבדוק אחר זה אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובים יפריח מה שנרא' בעיניו ואין חשש יותר כן ראוי לפסוק בפרט במידי דרבנן במין שאינו ניצוד דמה"ת אין חיוב בו כלל רק משום גזירה דרבנן משום מינו ניצוד:

ה

ח' שרצים כו'. כתב הר"ן החובל בח' שרצים עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שקצים כיון שאין להם עור שיעכב הדם אלו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומ"ה כל שלא יצא לחוץ פטור אבל כשיצא לחוץ חייב אף בשאר שקצים משום נטילת נשמה:

ו

פרעוש. היינו השחורה הקופצת ופרה ורבה ואמרי' בפ' ח' שרצים דילפי' ממשכן אלים מאדמים מה אלים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה לכך חייבים על הריגת הפרעוש אבל כינה הלבינה אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת האדם אין חייבים על הריגתה אלא אסור מחמת גזירה שמא יהרוג פרעוש:

ז

אסור לצודו. אבל אין חיוב צידה כאן דהוה דבר שאין במינו ניצוד:

ח

אא"כ הוא על בשרו ועוקצו. משמע על חלוקו מבפנים אסור וכתבו התוס' פ"ח שרצים דאם נושך את האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דמשום צערא שרי אבל אם הוא באותו ענין שאינו ירא שינשכנו כגון על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו עכ"ל. והקשה ב"י דמרישא משמע דלא שרי ליטול אותה אלא בשעה שנושכת דוקא הא על בגדיו בפנים אסור וכן נראה מדברי סמ"ג וסמ"ק שכתבו וה"מ דאסור בשעה שקופצת לכאן ולכאן אבל אם היה עוקצת מותר משמע דלא שרי אלא בעוקצת ומסיפ' משמע דוקא על סרבלו מבחוץ דליכ' למיחש שמא ינשכנו הוא דאסור ליטלה אבל על בגדיו מבפנים שרי דשמא ינשכנו וכ"כ הר"ן בשם התוס' וה' המגיד בשם התוס' והרשב"א וכ"נ מדברי רש"י עכ"ל ומלשונו כאן משמע להחמיר וק"ל דא"כ למה זכרו התוס' כלל בסרבלו מבחוץ והי' להם לכתוב רבותא אפי' בחלוקו בפנים וא"ל דקמ"ל דאפ"ה יכול להפילו לארץ דהא באשר"י כתב ג"כ כדברי התוס' ולא כ' כלל אבל יכול להפילו לארץ וכן בטור אלא נראה דוקא על סרבלו שהוא בגד העליון רחוק מבשרו אסור אבל על חלוקו שהוא סמוך לבשרו מותר והוא בכלל על בשרו דנקט בסיפ' דכשהחלוק על בשרו הוה הפרעוש על בשרו ועוקצו דאמר פי' ראוי לעוקצו תדע לך דאל"כ למה זכר כלל בשרו אלא היה לו לומר רק עוקצו לחוד וכל' סמ"ג וסמ"ק אלא ודאי דאפי' אם אין עוקצו ממש אלא על בשרו שיש חשש עקיצה קרוי עקיצה וכן נ"ל כוונת הטור שכ' ודוקא מעל הארץ או מעל בגדיו אבל אם הוא על בשרו ועקצו מותר לצוד וכתב ב"י שמשמע להחמיר ולע"ד לא נרא' כן מלשונו דא"כ לא ה"ל להזכיר כלל ארץ או בגדים ותו דאפי' על הבשר נימא דאסור כל זמן שאינו עוקצו מדהתנה דוקא על בשרו ועקצו וזה ודאי אינו דהי' לו לחלק בבשר עצמו בין עוקצו או לא אלא ודאי דראוי לעוקצו קאמר וא"כ בכלל על בשרו הוה נמי על חלוקו בפנים ואפי' על חלוקו מבחוץ שרי דקרוב לבשר הוא ולא אסרו אלא על סרבל שהוא הבגד העליון שהוא רחוק מבשרו וכ"מ עוד מל' הרא"ש שכתב אבל אם הוא על בשרו מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דאין מתכוין לצידה אלא כמתעסק שלא ישכנו ואין בו איסור טלטול דהוה כקוץ בר"ה עכ"ל הרי דנקט ל' עתיד שלא ישכנו ש"מ שלא נשכו עדיין וא"ל דה"ק שלא יוסיף וישכנו דהיה לו לומר שלא ישכנו עוד ותו דהא מדמה אותו לקוץ בר"ה ושם אנו מתירין טלטול אפי' כל שלא ניזק עדיין אלא שלא יוזק וכ"ת שאני טלטול שהוא מדרבנן הא אפי' צידה גמורה דכאן הוא מדרבנן כיון שאין במינו ניצוד אלא ודאי מחמת חשש בעלמא שלא ישכנו כיון שאפשר לישך מותר כנ"ל בכונת התוס' וחזי' דגדולי הפוסקים דהיינו הר"ן וה' המגיד פי' דבריהם של התוס' כן בפי' ודברי הטור נראים ג"כ הכי וכמ"ש ואפשר דגם כונת הש"ע כאן ג"כ כדרך שזכרתי דעקצו דנקט היינו ראוי לעוקצו ולענין הלכה כל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בקלות יש לעשות כן אם הוא על חלוקו מבפנים אבל אם הוא לבוש בבתי שוקים וקשה לו להפיל הפרעוש אם לא יטלנו ביד תחלה הסומך על המקילים שהם תוס' ורש"י וה' המגיד והרשב"א שהתירו בפי' לא הפסיד בפרט במילי דרבנן כנלע"ד וכן אנו רואים מרוב העולם שעושים כן וחלילה לומר שכלם נכשלים:

ט

לא יהרגם. משום גזירה שיהרג גם פרעוש דהוה כהורג גמל אבל במלילה בכינה לא גזרו וכתב בטור דכינה מותר להרגו וה"מ בלקחו מעל בגדיו או מעל בשרו אבל המפלה בגדיו אסור להרוג גם כינה כו' מבואר דה"ק דוקא אם מצאו על בגדיו דרך מקרה מותר להורגו ולא גזרו בזה משום פרעוש אבל אם מחפש אחריו אסור אפי' בבגד אלא דק"ל דכ' הטור עוד ודוקא במפלה בגדיו גזרו הריגת כינה אטו הריגת פרעוש אבל במפלה ראשו מותר להרוג כינה ולא גזרינן אטו פרעוש שאינן מצויות בראש עכ"ל דהדיוקים סותרים אהדדי דתחלה כתב במפלה בגדיו דוקא אסור משמע על בשרו מותר אפי' דרך הפלאה ואח"כ אמר דעל ראשו דוקא מותר משמע דעל גופו אסור שיש פרעושים מצוים וי"ל דבגוף לא שכיח שיחפש שם אחר כינה ובודאי לא גזרו שם אטו פרעוש ולא הוצרכו להזכיר זה אלא הראש שדרכו בהפלאה אפ"ה לא גזרו כנ"ל:

י

ואע"ג דממילא ממרח. פי' והוי פ"ר דמודה ר"ש דאסור בלא מתכוין הכא מותר משום מאיסות':

יא

מותר לצודן. פי' הא דאמרינן במשנה בזה חיה ועוף שברשותו הצדן פטור היינו פטור ומותר ואע"ג דאמרינן בס"פ ח' שרצים כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מתלת היינו בחצר גדול כמ"ש כאן והי"א לא ס"ל חילוק זה ורש"ל בתשו' סי' י' פסק כדיעה ראשונה ובתשובת מהר"ר בנימן הכריע כרמ"א והא דמותר לפי דיעה ראשונה לצוד היינו שירדוף אותה עד שתכנס לבית או שדוחין אותה בידים כדלעיל סי' ש"ח ס"מ אבל לטלטל אותה ודאי אסור דלא כרש"ל בתשו' הנ"ל כמ"ש שם סימן ש"ח:

א

(בש"ע סעיף ח') שמונה שרצי' כו' עיין מ"ש בספרי שו"ת בית אפרים סי' כ"ב בביאור דברי רש"י בשבת דף ק"ן ובדברי הרמב"ם והבאתי שם דברי הירושלמי בזה והם דברים נאותים בעזה"י וע"ש סימן כ"ג וסי' ך"ד מ"ש שם מדברי אא"ז הגאון מוה' אלעזר מרגליות ז"ל בגליון המשאת בנימין שהביא ראיה להמ"ב בענין היתר נחיר' הבהמות מרש"י דשבת דף ע"ה ע"ש מ"ש בזה ועתה מצאתי בשו"ת פמ"א חלק א' סי' ע"ה כ' ג"כ מדברי רש"י זו וכדברי אא"ז הנ"ל: