שולחן ערוך, אורח חיים ר״ו: דיני הפסק וטעות בברכת הפירות ובו ו סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני הפסק וטעות בברכת הפירות ובו ו סעיפים:
בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא אבל אם בירך על פרי האדמה בורא פרי העץ לא יצא הלכך אם הוא מסופק בפרי אם הוא פרי עץ או פרי האדמה מברך בורא פרי האדמה. ועל הכל אם אמר שהכל יצא ואפילו על פת ויין:

ב

היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ ובירך על פרי האדמה ונתכוין לפטור את פרי העץ יצא:

ג

כל אלו הברכו' צריך שלא יפסיק בין ברכ' לאכיל': הגה יותר מכדי דיבור [ב"י בשם שיבולי לקט] וצריך להשמיע לאזניו ואם לא השמיע יצא ובלבד שיוציא בשפתיו ונאמרי' בכל לשון ולא יברך ערום עד שיכסה ערותו במה דברי' אמורים באיש אבל אשה יושבת ופניה של מטה טוחות בקרקע כי בזה מתכסה ערותה (ועיין לעיל סי' ע"ד סעיף ד') ואפילו אם אינו ערום אם לבו רואה את הערוה או שראשו מגולה אסור לברך:

ד

כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך:

ה

אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו בירך ואח"כ הביאוהו לפניו צריך לברך פעם אחרת אבל מי שבירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יות' מאותו המין או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון אינו צריך לברך: הגה וטוב ליזהר לכתחילה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו [בית יוסף טור י"ד סימן י"ט]:

ו

נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך אף ע"פ שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך על הראשון: הגה רק שלא היה דעתו עליו לאכלו [הגהות מיימוני פרק ד' וכל בו ואגור ואבודרהם ותשו' מהרי"ל סי' צ"ב] וצריך לומ' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא ש"ש לבטלה ואם אמר כשנפל ברוך אתה ה' ולא אמר אלהינו יסיים ויאמר למדני חוקיך שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא ש"ש לבטלה אבל העומד על אמת המים מברך ושותה אע"פ שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך מפני שלכך נתכוין תחלה: הגה ועיין לעיל סעיף א' אם בירך בטעות מה דינו:

א

ונתכוין לפטור כו'. כ"כ הר"ר יונה על פירש"י וכ"כ הכל בו ועכ"פ אם לא נתכוין לפטור את פרי העץ לא יצא אף על פי שמונחים שניהם לפניו מ"מ לכתחלה לא יברך בפה"א רק בפה"ע:

ב

צריך שלא יפסיק כו'. היינו כדי שאילת שלום תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי ואם הפסיק יותר צריך לחזור ולברך בין אם בירך על דבר ולא היה בידו בין ברכה שנתחייב בה ולא יכול לברך אותה לפי שעה (ב"י בשם שבולי לקט) וצריך להשמיע לאזניו ואין חילוק בין ק"ש ובין ב"ה ושאר כל הברכות:

ג

שיוציא כו' ואין חילוק בין ק"ש לבהמ"ז ושאר כל הברכות צריך שיוציא בשפתיו ואם מחשב בלבו לא יצא דלא כהרמב"ם וסמ"ג דמחלקין בין ק"ש לשאר ברכות (וע"ל סי' ס"ב וסי' קפ"ה):

ד

צריך לאחוז בימינו. כל מצוה יאחוז ביד ימינו (מרדכי פרק כיצד מברכין):

ה

או ממין אחר כו' ויש מי שחולק בשני מינין דצריך לחזור ולברך כשמביאין לפניו מין השני אף אע"פ שלא גמר לאכול מן הראשון ולכן טוב להזהר לכתחלה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו אפ' מינים אחרים שברכותיהן שוה למין זה שבירך (מורי בב"ח):

ו

ונפל מידו כו'. וי"א מי שבירך על המאכל ואחר שבירך נמאס יש לו לאכול ממנו מקצתו אף על פי שנרקב כדי שלא יהא ברכתו לבטלה וכן הדין באם בירך על הכוס לשתות ונשפך ורוצה לשתות אחר צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה לפניו יותר מאותו משקה בשעת ברכה (ב"י בשם ר"י):

א

לא יצא. נ"ל דאותם הגדלים על האילן ומברך בפה"א מחמת דלא נגמר פרי או שאינן עיקר הפרי אם בירך בפה"ע יצא מ"א ובס' אבן העוזר חולק עליו דלא יצא ע"ש (וכן בס' אליהו רבה השיג על מ"א בזה) ועיין בתשובת פנים מאירות סי' נ"ח ובבאר היטב אשר לפני יש שם חסרון איזה אותיות ע"ש:

ב

דבור. פי' כדי דיבור שאילת שלום תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי ומורי ושתיקה לא הוי הפסק בדיעבד אפילו בזמן מרובה עיין מ"א:

ג

בימינו. ואל יתחוב בסכין רמ"מ:

ד

א"צ לברך. עיין מ"א שהאריך והעלה להלכה וז"ל כללו של דבר אם דעתו על כל מה שיביאו פשיטא דא"צ לברך ואם היה נמלך ממש פשיטא דצריך לברך ובסתם כל זמן שמונחים לפניו מהראשונים פליגי דלהכל בו צריך לברך דאין קביעות לפירות ולהס"ח א"צ לברך מיהו דוקא מיני פירות אבל שתה שכר והביאו לו דגים אע"ג שהיא ברכה א' צריך לברך אא"כ היה דעתו עליהם ואם אין מונחים לפניו מפירות הראשונים לכ"ע צריך לברך עכ"ל. ועיין ט"ז. אם בעודו מברך הביאו לו פירות יפים יאכל מהראשונים תחלה כיון שבירך עליהם תחלה אף על פי שהיה דעתו לפטור גם היפים ס"ח. ועיין בתשו' באר עשק סי' ע"ד (ובס' אליהו רבה ס"ק י'):

ה

עליו. עיין מ"א בירך על המים ושמע שיש מת בעיר ישתה מעט מן המים וישפוך השאר ואם אמרו לו שהתקופה נופלת ימתין מעט עד שתעבור התקופה וישתה ולא יברך. ס"ח מ"א:

א

ברכות מ' וכרבי יהודה

ב

טור

ג

ר' יונה אהא דאין ברכותיהם שוות בדף מ"א

ד

מהא דטול בריך שם

ה

ציינתיו בסי' קע"ה

ו

גם זה בסי' ע"ד:

ז

ברכות מ"ו

ח

רמב"ם בפ"ד מה"ב מהירושלמי

ט

טור מההיא דירושלמי בסוף הסימן

י

טור והרא"ש מהא דירושלמי י' ע"א ושאר פוסקים

יא

שם

יב

שם בירושלמי

א

ס"א בירך כו'. עתוס' שם ד"ה ר"י כו':

ב

הלכך כו'. כנ"ל סי' ר"ב ס"ב וסי"ח:

ג

ואפי' כו'. עתוס' שם ב' ד"ה ור"י וכ"כ הרי"ף וש"פ שכן סתמא דסוגיא דספ"ק פשיטא כו':

א

ס"ב היו כו'. כנ"ל ור"ל מ"ש רש"י מ"א א' ד"ה אבל. ואע"ג כו' שם בשאינו מתכוין:

א

ס"ג יותר כו'. כמ"ש בירושלמי והביאו הרא"ש סי' כ' הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זימנא תנייתא ומפרש ש"ל משום הפסק ושיעור כ"ד וכמ"ש בירושלמי והביאו הרא"ש שם פ"ט סי' י"ג היה יושב בבהכ"ס כו' ועס"ה:

ב

וצריך כו' ואם כו' ובלבד כו'. כנ"ל סי' קפ"ה ס"ב:

ג

ונאמרים כו'. כמש"ש ס"א:

ד

ולא כו'. ספ"ג דברכות ופ' כ"ג דשבת ופ"ט דב"מ:

ה

בד"א כו'. בפ"ב דחלה:

ו

ופניה כו'. ברכות כ"ד א' ועמ"א:

א

ס"ד ואפי' כו' כ"ה ב' ועתוס' שם ד"ה והרי כו' וערא"ש פ"ט סי"ג ר"י בעי כו' וכ"כ הג"מ דבכל ברכות אסור ודלא כהר"ן פ"ק דשבת כו'. ב"י וליתא דגם הר"ן ס"ל כן וכמ"ש בסי' צ"א ס"ב:

ב

או כו'. כמש"ש ס"ג:

א

ס"ה אין כו' ברך כו'. רמב"ם וטור מירושלמי הנ"ל הדין דנסיב כו':

ב

אבל מי כו'. כמ"ש בספ"ז כולהו נבגא כו' ועס"ו אבל העומד כו' וע"ל סי' קע"ז ס"ד וכמ"ש בירך על היין שלפני כו' ובריש ע"פ פליגי בשינוי מקום אלא שי"ל להיפך ממש"ש ל"ש אלא בשבתות וי"ט כו' וכ' ב"י בשם כל בו די"ח על הרז"ה שם וכ"כ בי"ד סי' ר"ט ס"ו בש"ע וז"ש בהג"ה וטוב כו':

א

ס"ו נטל כו'. ל' הרמב"ם וכ"ד הרא"ש מירושלמי שם ופ' הבעיא לחומרא:

ב

או נמאס. הר' מנוח:

ג

רק כו'. הוא דעת הראב"ד והג"מ בשם ר"ת לפסוק הבעיא לקולא וכ"ד מהרי"ל ועד"מ ועסי' ר"ט ס"ב בכג"ה:

א

רק שלא היה דעתו וכו' – אף שמלשון הרמ"א משמע לכאורה דהוא מפרש את דברי המחבר אבל באמת אינו כן דלדעת המחבר שהעתיק לדינא שיטת התוספות והרא"ש וגם רבינו יונה [כן הכריח בספר מאמר מרדכי דלא כט"ז] אפילו בדעתו בהדיא על הכל לאכלו ג"כ צריך לחזור ולברך דעיקר ברכתו היה ע"ז שאוחז בידו והשאר נגרר אח"ז ממילא וע"כ כיון שנפל ונאבד צריך לחזור ולברך [כ"כ הפרישה והנהר שלום והמאמ"ר וכן מוכח מהגר"א] אלא דהרמ"א הסכים לדינא לנהוג כיתר הפוסקים שחולקין [והוא הגה"מ וכל בו בשם ר"ת ותשובת מהרי"ל וכן באבודרהם בין לפי חכמי הדור שם ובין לשיטת ר"ג בר שלמה] וס"ל דבדעתו לאכול כולם א"צ לחזור ולברך [ומסתברא דבזה אף שלא היו לפניו בעת הברכה] וזהו שסיים הרמ"א רק שלא היה דעתו עליו והיינו דלמעשה אין לנהוג לחזור ולברך אלא היכא דבשעת ברכה לא היה דעתו בהדיא על כולם אלא בסתם [אף דבעלמא מותר לאכול הכל בברכה זו אף שבירך בסתמא הוא רק בשלא נפל הראשון דאז נמשך הכל אליו בברכתו אבל שנפל הראשון ונמצא קאי הברכה רק על אלו לא מהני אלא היכא שהיה דעתו בהדיא עליהם דאז שוין הם בברכה זו אבל לא בסתמא אף שהיו לפניו כשבירך על הראשון] אבל היכא דהיה דעתו בהדיא לאכול גם השאר אף כשנפל הראשון א"צ לחזור ולברך [וכן ביאר המגן אברהם וא"ר ונהר שלום כונת הרמ"א דר"ל שלא היה דעתו בהדיא] ודע עוד דאף דלדעת השו"ע והרמ"א מוכח דבסתמא עכ"פ חוזר ומברך אף שהיו מונחים כולם לפניו על השלחן בשעת ברכה מכמה פוסקים מוכח דס"ל דאף בסתמא כיון שהיו מונח הכל על השולחן לפניו א"צ לחזור ולברך והוא הראב"ד המובא בב"י [ומשום דס"ל דבסתמא הברכה קאי על כל מה שמונח לפניו על השלחן] ורבינו גרשום בר' שלמה הסכים ג"כ עמו כמבואר באבודרהם והשב"ל ס"ל נמי הכי דמפרש הירושלמי דצריך לברך כשהיה דעתו רק ע"ז לבד ומשמע דבסתמא והיו הכל לפניו על השלחן א"צ לחזור ולברך וחכמי הדור שהביא האבודרהם כתבו נמי כדברי השב"ל [וגם דעת הרמב"ם אפשר לפרש כן דרק כשלא היו מונחים לפניו בשעת ברכה הוא דצריך לחזור ולברך] ועיין במגן אברהם שהביא בשם המבי"ט שכתב ג"כ דבסתמא אינו חוזר ומברך. וספק ברכות להקל:

א

סעיף ב' היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ וכו'. נ"ב עיין במג"א בשם הרא"ם דאם בירך תחלה ברכת חתנים יברך אח"כ שנית אחר ברכת אירוסין ע"ש. ולכאורה היה נראה דזה דוקא להסוברים דחופה קודם הקידושין לא מהני אבל להסוברים דמהני לא הוי צריך לברך שנית. מיהו יש לומר אף אם מהני היינו רק גוף החופה אבל הברכות הבאים על השמחה ודאי לא שייך קודם הקידושין כיון דלא סמכה דעתא שמא יחזרו בהו אח"כ א"כ ל"ש שמחה ולכך ל"ש בזה ברכות לכך אף למ"ד דחופה קודם קידושין מהני מ"מ הברכות לא שייך רק אחר הקידושין כי חלות קנין החופה לא הוי רק אחר הקידושין ודו"ק היטב כן נראה לפענ"ד נכון:

א

גי' מחבר ר"מ בהגהת שלחן הטהור.

א

[א] בירך על פירות האילן וכו'. נראה לי דאותן הגדילים על האילן ומברך בורא פרי האדמה משום דלא נגמר הפרי או שאינן עיקר הפרי אם בירך בורא פרי העץ יצא, עד כאן לשון מגן אברהם. וקשה אם כן למה פסקו הטור ושולחן ערוך בסימן ר"ב סעיף ב' גבי בוסר שאינו עיקר הפרי דאם הוא מסופק שיברך בורא פרי האדמה וכן כתב בסוף הסימן שם הא גם בברכת בורא פרי העץ יצא כיון שגדל על האילן:

ב

[ב] היו לפניו וכו'. הט"ז תמה על השולחן ערוך למה לי שיהא לפניו הא אפילו הביאו לפניו אחר הברכה פרי העץ אם נתכוין לפטור יצא, עד כאן. ולפי עניות דעתי נקט לפניו לרבותא דאף שהם לפניו, מכל מקום דוקא כוונה בעינן, לאפוקי בירך סתמא לא פטר פרי העץ. כתב בית יוסף ועל כן אם היה לפניו אתרוג וזית שהוא משבעה מינין ובירך על אתרוג אם לא נתכוין לפטור את הזית צריך לברך על הזית, וכן אם לפניו אגוזים ותפוחים ובירך על האגוזים אם לא נתכוין לפטור התפוחים צריך לברך עליו שאם התפוח חביב עליו מאגוזים אין בדין שיפטור דרך גררה, אלא אם כן נתכוין להם מתחילה, עד כאן, ועיין לקמן סוף סימן רמ"ו:

ג

[ג] [לבוש] יברך תחילה וכו'. קשה דלקמן סימן רי"א סעיף ג' כתב שני דעות בזה ושם יתבאר:

ד

[ד] שלא יפסיק בין וכו'. הקשה עולת תמיד דמשמע לעיל סימן קע"ז דדוקא במפסיק בדיבור הוי הפסק ומתרץ דבדיבור הוי הפסק אף בפחות מכדי דיבור, אבל בשתיקה בעינן יותר מכדי דיבור וצריך עיון לדינא, עד כאן דבריו בקיצור. ולעניות דעתי אפשר דהכא רק לכתחילה קאמר אבל בדיעבד אין חוזר ומברך וקל להבין, וכן פסק מגן אברהם. עוד אפשר דשתיקה אף ביותר מכדי דיבור לא הוי הפסק אלא כשהיה ההפסק בענין שלא חשב בשעת ההפסק שיאכל או שישתה מיד והוי דומיא דהיסח הדעת, וראיה קצת ממה שכתבו במטה משה וכנסת הגדולה סימן ר"ג בשם ספר חסידים דאם אמרו לו אחר שבירך שהתקופה נופלת ימתין ואל ידבר עד שידע בטוב שעברה התקופה וישתה המים, עד כאן. משמע דאף יותר מכדי דיבור וכן משמע קצת סעיף ה' בבירך קודם שהביאו לפניו וכו', וכן משמע מריא"ז שהביא בשיירי כנסת הגדולה, ועדיין צריך עיון. שוב מצאתי בספר ברכת אברהם דף קע"ד שכתב להדיא דאף ששותק יותר מכדי דיבור אין הפסק, ומחלק בין ברכת שבח כגון ברכת ברקים דלקמן סימן רכ"ז ובין ברכת הנהנין עיין שם באריכות:

ה

[ה] [לבוש] רבי ומורי וכו'. בשיירי כנסת הגדולה האריך למחוק תיבת ומורי, דשלום עליך רבי לחוד הוי תוך כדי דיבור, וכן מצאתי במעדני מלך פרק מרובה. ודין טוחות בקרקע ביארתי בסימן ע"ד:

ו

[ו] [לבוש] בין בימין וכו'. כתב סולת בלולה ואל יתחוב הפרי שמברך עליו בסכין לפי שבימין עיקר החיים, ואז הוא שני הפכים בנושא אחד, עד כאן. וכתב ספר חסידים סימן ק"ט האומר לחבירו תושיט לי הספר יקחנו בימין ולא בשמאל:

ז

[ז] וצריך לחזור וכו'. ופשיטא דצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד קודם שיחזור ויברך כדלקמן, וכן כתב ארחות חיים. והנה בספר הזכרונות דקדק מלשון השולחן ערוך שכתב אין מברכין עד שיביאוהו לפניו ולא קאמר עד שיהיו לפניו, אלא דמורה על דבר שתלוי בדעת אחרים שאפשר שלא יביאוהו לו, וכן הדעת נותנת דאטו מי שהניח פרי בתיבה ויסגור אותה לא יוכל לברך עליו אף על פי שאינו לפניו ואינו רואהו דלמאי ניחוש ומאי חסר, עד כאן. אבל בספר א"ח השיג עליו דלעולם צריך לחזור ולברך, ומט"ז משמע דנוטה כסברא ראשונה:

ח

[ח] או אפילו מין אחר וכו'. הב"ח והפרישה חולקים בזה דכיון שהוא מין אחר צריך לברך, וכן דעת הט"ז ביו"ד וכאן וכן משמע מתשובת מהר"ם גלאנטי סימן ל"ח שכתב מי שהיה לפניו מיני פירות הרבה וברכותיהם שוות ורוצה לברך על כל אחד בפני עצמו כדי להשלים מאה ברכות בשבת או ביום טוב אינו רשאי דהואיל ויכול לפוטרם בברכה אחת קרינן ביה למה לי רוב זבחיכם והוי כמו ברכה לבטלה אלא לא ישים כל מיני פירות שדינם בברכה אחת כולם לפניו, אלא יביאם אחד אחד לפניו ויברך על כל אחד ואחד כיון שאינם על השולחן ואינם לפניו, עד כאן, וכן כתב ארחות חיים דזה כדעת הב"ח. ולעניות דעתי אפשר דדין דהר"ם הוא דאפילו לדעת השולחן ערוך ולבוש דכיון דלא היה מכוונין בברכתו לכתחילה רק אפירות שהם לפניו ולא בירך בסתם לכן יברך על כל אחד. והנה בספר זכרונות השיג על דין דהר"ם דכיון שכוונתו לאכול מיני פירות מרובים שברכתן שוות זה אחר זה מה מועיל בתקנה זו שלא יהיו כולן לפניו הרי בידו להביאם לפניו והרי ברכה שאינה צריכה, עד כאן. ואני מצאתי בדברי הר"מ בתשובת באר עשק סימן ע"ד, ושכן כתב בעשרה מאמרות ומשמע שם דאפילו במין אחד דינא הכי לברך על כל אחת וזה סייעתא למה שכתבתי דדין דהר"ם הוא לכולי עלמא, וכן נראה עיקר כי גם יש בידי לדחות ראיית ספר זכרונות, אלא דעתי לקצר בספר הזה ועיין לקמן במגן אברהם סוף סימן רט"ו:

ט

[ט] [לבוש] ואפילו אכל. בזה השיג נחלת צבי על הלבוש דכיון שאכל הראשונות צריך לחזור ולברך, עיין שם, ובאמת הטור והשולחן ערוך לא כתבו זה בפירוש. אבל נראה לעניות דעתי דיצא ללבוש ממה שכתב רמ"א ביו"ד סימן י"ט דאם הביאו לו ממין הראשון ששחט אין צריך לברך על השחיטה השניה וכו' וכן משמע להדיא דאף שכבר נשחט הראשון מיירי וכן משמע בדרישה ופרישה וב"ח וט"ז ס"ק י"ב שם ואם כן קל וחומר הוא ומה בשחיטה דלהרבה פוסקים אין קבע אפילו הכי אין צריך לפרש כל שכן באכילה, ואף הפרישה שפוסק שם דלא כרמ"א פוסק באכילה להדיא כלבוש עיין שם, וכן משמע בלחם חמודות פרק כיסוי דם ופרק כיצד מברכין דף מ"ח ועמק ברכה ושל"ה דף צ"ב וכן פסק הב"ח וספר אפי רברבי אף בשחיטה משום דספק ברכות להקל ואף דבספרי אליה רבה הקשיתי על הגדולים דאפשר דהתם בשחיטה עדיף כיון דעדיין לא כיסו הדם הוי עדיין כעוסק בשחיטה והבאתי שם ראיה מלבוש בעטרת זקנים גם דקדקתי מלשון הטור ועיטור דנקטו חיה ועוף משמע אבל בהמה דלא בעי כיסוי בעי ברכה עיין שם, מכל מקום כיון שהבאתי הרבה גדולים דמקילין מי יחמיר בספק ברכות כנגדם, ובפרט בדין אכילה דיש קבע, ועוד דאם לא כן יהיה הלבוש דהכא סותרים ליו"ד, וכן העליתי בספרי להלכה בכל זה להקל, עיין שם ועיין לעיל סימן ח' מה שכתבתי שם, ונחלת צבי מביא ראיה מסימן ח' בציצית שפסק רמ"א ואם פשט הראשון קודם שלבש השני אזלא ברכה הראשונה ואשתמיטתיה דברי הב"ח שהבאתי שם דיש חילוק בין ציצית דאין קבע לאכילה ושחיטה דיש קבע לכן נראה להלכה כפסק הלבוש. כתב עמק ברכה ושל"ה שם דבכל סעיף זה מיירי כשלא היה דעתו מתחילה לאכול רק פירות שלפניו ואחר כך נמלך עוד דבזה צריך לברך, גם לא היה מיירי כשהיה דעתו בתחילה על כל מה שיביאו לו דבזה פשיטא דאין צריך לברך אלא מיירי שבירך סתם ואפילו אוכל בביתו אין צריך לחזור ולברך כשיביאו לו בני ביתו או הוא עצמו עוד, עד כאן. אבל מגן אברהם ופרי חדש סימן י"ט לא הזכירו וכתבו דשולחן ערוך מיירי בשדעתו לכך והאריכו לדקדק הכי מבית יוסף סוף סימן קע"ז. ולעניות דעתי גם בבית יוסף יש לפרש הכי דמיירי בסתם עיין שם ודו"ק, וכן הבין רמ"א ביו"ד שם ודלא כפרי חדש שהבין דרמ"א מיירי בנמלך ולכך תמה עליו וליתא, ואם דעתו לכך נראה דאפילו מין אחר לכולי עלמא אין צריך לברך. כתב מגן אברהם דוקא כשיושב ואוכל דרך קביעות מה שאין כן כשאוכל פירות דרך עראי אפילו הביאו לו מאותו המין צריך לברך לכולי עלמא כשאוכל הראשונה, עד כאן וצריך עיון. עוד כתב דוקא מיני פירות אבל שתה שכר והביאו לו דגים אף על גב שהוא ברכה אחת צריך לברך, אלא אם כן היה דעתו עליו אף על פי שהיו באין למתק השתיה:

י

[י] [לבוש] לבדו וכו'. בדרישה תמה על רמ"א ולבוש דהא כתב הרא"ש דאף בדעתו לאכול כולם אם נטל אחד בידו ונפל ממנו צריך לברך. וכן דעת הטור ושולחן ערוך שכתבו אף על פי שהיה מאותו המין לפניו משמע שדעתו לאוכלם, עד כאן. ולעניות דעתי דסבירא ליה מה שכתב הרא"ש ודעתו לאוכלם פירוש לאכול מהן ואותו נטל בידו, וכן פירש מעדני מלך דף מ"ח ודייק כן, דאי ברוצה לאכול כולם היינו אמת המים ולשון הטור ודעתו לאכלו. ובאמת אפשר לחלק דבאמת המים מכוין מתחילה שלא לשתות מיד אחר הברכה הקילוח שלפניו, אבל הכא שנטל פרי זה בידו ועיקר הברכה עליו ואחר כך נפל מידו אפשר דצריך לברך ובזה נדחה כל מה שהאריך הט"ז בענין זה, גם מדסיים הבית יוסף וכתב ולפי זה צריך לומר שמה שכתב רבינו תם והביאו לו כוס אחר בשהיה דעתו עליו משעה ראשונה. על כרחך משמע דלדעת הרא"ש אף בדעתו עליו צריך לברך. והנראה לעניות דעתי שדעת הרא"ש במה שכתב ודעתו לאוכלם היינו לאפוקי כשהיה בדעתו שלא לאכול יותר דאז לכולי עלמא צריך לברך ולא מיירי נמי שדעתו לאוכלם בפירש דאז לכולי עלמא אין צריך לברך, אלא מיירי שמונחים לפניו ונוטל אחד בידו ובירך וכמו שכתבתי לעיל בשם עמק המלך, וכן נוטין דברי הטור ושולחן ערוך וכן מגן אברהם בדברי רמ"א ויש לכוין בו דברי לבוש, ועיין לעיל סוף סימן ק"מ: כתב בתשובת רמ"ט סימן רכ"ד דמי שהיה לפניו סל מלא תפוחים ונתן עיניו באחת לאוכלה ובירך ואחר כך נראה לו האחרת יותר טובה ולוקחה אין צריך לחזור ולברך, עד כאן. ולא נהירא דהא כתבתי אפילו בסתם צריך לחזור ולברך, ואפשר דוקא התם דנאבד או נמאס מה שאין כן בזה שהראשון ראוי לאוכלו עדיין. אך קשה הא כיון דזה יותר טובה צריך ברכה אחרת כדלעיל סק"ב, ואפשר נמי כיון שדעתו לאוכלה יפה קודם שאכל הראשון שאני. ועוד יש לומר דוקא בשני מינים הוא דאינו פוטר החביב דרך גררא מה שאין כן במין אחד אף שהוא יותר טובה, אבל בספר חסידים סימן תת"ן כתב אם יהיה לפני אדם תפוח ובירך עליו ואחר שבירך בא לפניו פרי אחר יותר טובה ויפה. לא יאכל אלא על מה שבירך עליו, עד כאן, הביאו במטה משה סימן שנ"ג משמע דמיירי אפילו במין אחד ומשמע לי דלא יאכל כלל אפילו שאחר שאכל הראשון גם בברכה, ומגן אברהם העתיק דברי מטה משה בירך על פירות וכו' יאכל מהראשונה תחילה, וכתב עליו ומיירי שהיה דעתו לפטור היפים דאם לא כן צריך לחזור ולברך על היפים עד כאן לשונו. ותמיהני שמשנה הלשון, ועוד תימא הא מבואר במטה משה וספר חסידים כיון שלא היה דעתו עליו עיין שם. מיהו על קושיא דשינוי הלשון נראה שדקדק מסיפא שכתב ספר חסידים שם להדיא דמיירי שלא היה דעתו עליו שהרי כתב בסיפא ואם יבוא לו פרי אחר וכבר אכל הראשון יברך גם על האחרון, עד כאן. וקשיא ליה הא מרישא משמע אף שלא אכל עדיין הראשון צריך לברך על השני לכן שינה הלשון וכתב אכל מהראשונים תחילה דמשמע ברישא. אוכל השני על סמך ברכה הראשונה. אבל לעניות דעתי לא מוכח מידי דיש לומר רישא שהשני יפה מהראשונה לכך צריך לחזור מה שאין כן בסיפא מיירי בפרי שאינו יפה מהראשון, ועוד דהא אפילו לדבריו דאוכל היפה בלא ברכה ודאי מיירי באין דעתו עליו ומטעמא דפרישות, ולכאורה רמ"ט דוקא דיעבד קאמר אבל לכתחילה יאכל מה שבירך עליו כדמשמע מספר חסידים, ויותר נראה דספר חסידים דוקא בלא היה לפניו בשעת ברכה קאמר אבל כשהיו לפניו טוב שיאכל היפה ובהכי מיירי רמ"ט, וצריך עיון:

א

א) [סעיף א'] בירך על פירות האילן בפה"א יצא. והטעם משום דעיקר אילן ארעא היא. ברכות מ' ע"ב. ב"י. עו"ת אות א'. ואפי' הזיד ובירך פה"א על של עץ נמי יצא. א"א אות א':

א

ב) שם. פה"א יצא. כ"פ הטור. וכ"כ התו' שם והרשב"א והרא"ש כמ"ש בב"י. מיהו כתב בב"י דהרמב"ם פסק בפ"ח דלא יצא אבל בכ"מ שם בפ"ח דין יו"ד כתב דיש נוסחא בהרמב"ם שכתוב דיצא יעו"ש. וכ"ה בנוסחא שלפנינו כתוב דיצא. וכ"ה הסכמת האחרונים דיצא והכי נקטינן:

א

ג) שם פה"ע לא יצא. מיהו אותם הגדלים על האילן דמברך פה"א משום דלא נגמר פרי או שאינן עיקר הפרי אם בירך פה"ע יצא. מ"א סק"א. סו"ב אות א' י"א בהגה"ט. ברכ"י אות ב' ח"א כלל נ"א אות י"ב. חס"ל אות ב' ועיין א"ר אות א' ומאמ"ר אות א' ובאה"ע מה שפקפקו על דברי מ"א הנז' ומ"מ כיון דכל הפו' הנז' מסכימים לדבריו וק"ל סב"ל הכי נקטינן כדברי המ"א וכן על דבר שברכתו פה"ע או פה"א רק שמחמת שנתרסק מברכין עליו שהכל אם בדיעבד בירך עליו ברכה הראויה לאותו המין יצא. ח"א שם:

ב

ג) וכן על פירות אדמה שדינן לברך שהכל כאותן פירות שטובים מבושלין יותר מחיים אם בירך פה"א יצא. פמ"א ח"א סימן נ"ח. ברכ"י אות ג':

א

ד) שם הילכך אם הוא מסופק וכו' מברך פה"א. כתב העו"ת אות א' כיון דהרמב"ם חולק ע"ז וסובר דאם בירך על פה"ע פה"א לא יצא יותר עדיף לברך שהכל דיוצא אליבא לכ"ע יעו"ש. וכ"כ הרב ראשון לציון די"ד יעו"ש אבל הברכ"י אות ד' כתב כיון דדעת הרמב"ם אינו מבורר ויש נסחאות כתוב דיצא העיקר כפסק מרן יעוש"ב. והביאו השע"ת וכן הסכים המט"י אות א' והשיג על העו"ת יעו"ש. וכ"ה הסכמת האחרונים ר"ז אות א' ח"א כלל נ"ח אות ד' חס"ל אות א' קיצור ש"ע סימן נ"ו אות ב':

א

ה) שם ועל הכל אם אמר שהכל וכו' משמע דאפילו על ריח בשמים אם אמר שהכל יצא. ועיין לקמן סימן רט"ז אות ל"ב:

א

ו) שם אם אמר שהכל יצא וכו' וכן אם בירך במ"מ על כל דבר יצא דבלשון תורה הכל נקרא מזון חוץ ממים ומלח. ח"א שם אות ג' בן א"ח פ' בלק אות י"ג:

א

ז) שם ואפילו על פת וכו' ונפטר בכל אותה סעודה בברכת שהכל שאמר. שכנה"ג בהגה"ט אות ב':

א

ח) [סעיף ב'] היו לפניו פה"א ופה"ע וכו' והט"ז סק"ב כתב דאפילו אם לא היה לפניו פה"ע בשעת ברכת פה"א אם כיון עליו בשעת ברכת פה"א יצא יעו"ש וכן הסכים א"ר אות ב' מש"ז אות ב' ברכ"י אות ה' נה"ש אות א' מאמ"ר אות ג' ר"ז אות ב':

א

ט) שם היו לפניו פה"א וכו' וכן אם היו לפניו שהכל ופה"א או פה"ע ובירך שהכל וכיון לפטור את פה"א או את פה"ע יצא. א"א אות ב':

א

י) שם ונתכוון לפטור וכו' ודוקא אם נתכוון אבל מסתמא לא נפטר הפרי העץ ואעפ"י ששניהם מונחים לפניו בשעת ברכה. עו"ת אות ב' עט"ז. א"ר שם. מש"ז וא"א שם. נה"ש שם. ר"ז שם. שע"ת אות א'. וכ"מ בהדיא לקמן בש"ע סימן רי"א סעיף ג' יעו"ש:

א

יא) שם ונתכוון לפטור וכו' וכ"ז דיעבד אבל לכתחלה צריך לברך על כל אחד ברכה הראויה לו. עט"ז. מש"ז שם. מחה"ש סק"ב. ר"ז אות א' שע"ת שם:

א

יב) שם ונתכוין לפטור וכו' אבל אם לא נתכוין לפטור כגון שהיו לפניו פה"ע ופה"א ורוצה לאכול משניהם ולקח בידו פרי עץ וטעה ובירך פה"א וכשסיים הברכה נזכר שפה"ע צריך לברך נראה דיניח מידו פה"ע ויאכל פה"א ואח"כ חוזר לברך על פה"ע אבל אם תיכף שסיים פה"א ונזכר חזר ואמר בפה"ע ג"כ וכך היתה ברכתו בפה"א בפה"ע נראה דנפטרו שניהם וא"צ לברך עוד דהא ברכה אחת פוטרת שני דברים הם מזכיר שניהם כמ"ש ביו"ד סימן של"א סעיף ע"ח יעו"ש וא"כ הכא נמי כיון שהיו לפניו שניהם ודעתו לאכול מהם והזכיר בברכה שניהם י"ל דיצא אלא שצריך ליזהר שאחר שאכל מן העץ תיכף יאכל מן פה"א ולא יסיח ולא יפסיק בינתיים וכמ"ש ביו"ד שם. ועיין עוד לקמן סימן ר"ט סעיף ב' בהגה ודוק:

א

יג) לקח בידו פרי אחד וסבור שהוא פה"ע ותיכף שסיים הברכה אמר לו חבירו שמא פה"א הוא וסיים בפה"א נראה דיצא ממ"נ דאם הוא פה"א כבר יצא כמ"ש סימן ר"ט סעיף ב' דאם טעה ובירך ברכה אחרת אם סיים ברכה הראויה לאותו דבר יצא. ואם פה"ע הוא ג"כ יצא דהא אם בירך פה"א ונתכוין לפטור פה"ע יצא כמ"ש בסעיף זה וכ"ש כשהזכיר פה"ע ג"כ י"ל דיצא:

א

יד) [סעיף ג'] כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק וכו' וה"ה בברכת המצות צריך שלא יפסיק בין הברכה לעשיית המצוה. ב"י בשם שה"ל. ומ"ש המ"א סק"ג בענין חתן וכלה כתבנו אותו לעיל סימן קס"ז אות מ"ו ויעו"ש לענין דינא:

א

טו) שם הגה. יותר מכדי דיבור. וכדי דיבור הוא כדי שאלת שלום תלמיד לרב. והיינו שלום עליך רבי ומורי. ב"י בשם שה"ל. וכ"כ הלבוש. ט"ז סק"ג. מיהו השכנה"ג בהגב"י אות ה' הכריח לומר מהגמרא והפו' דכדי שאילת שלום תלמיד לרב הוא רק שלום עליך רבי ומ"ש בשה"ל ולבוש ומורי אמר דט"ס הוא יעו"ש וכ"כ העו"ת אות ג' מ"א סק"ד. א"ר אות ה' ר"ז אות ג' חס"ל אות ג' בן א"ח פ' בלק אות ג':

א

טז) ואם בירך על המצוה לעשות או על דבר לאכלו ולא עלתה בידו לפי שעה ונתעכב יותר מכדי שאילת תלמיד לרב ועלתה בידו צריך לחזור ולברך. ב"י בשם שה"ל. אבל בסימן ק"מ כתב שהרד"א חולק ע"ז וכתב דשתיקה לא חשיבה הפסקה לא שנא מרובא ל"ש מועטת יעו"ש. והב"ד מ"א סק"ד וכתב דלכתחלה ודאי לא מפסקינן אבל בדיעבד א"צ לחזור ולברך אא"כ דבר בנתיים עכ"ל. וכ"כ א"ר אות ד' ער"ה אות ג' וכתב ודלא כפרח שושן יעו"ש. א"א אות ד' ח"א כלל ה' אות ט' קיצור ש"ע סימן ן' אות ה':

א

טוב) אבל אם הפסיק בדיבור אפילו במלה אחת צריך לחזור ולברך. ער"ה שם וכתב שכ"כ התב"ש ביו"ד סימן י"ט יעו"ש. וכ"כ שש"א ביו"ד סימן י"ט אות ב' א"א בזה הסימן אות ד' שע"ת אות ב' וכ"כ לעיל סימן קס"ז אות מ"ד יעו"ש:

א

חי) ואף אם שח מפני הכבוד והיראה בין הברכה למצוה או בנהנין לאכילה חוזר ומברך ואסור להפסיק דשאני ק"ש שאין מברך אקב"ו וכו' ול"ד כ"כ לק"ש. א"א שם. וכ"כ הר"ז אות ג' והוא מכ"מ פ"ב דק"ש דין י"ז ומ"א סק"ד יעו"ש:

א

יט) וכן אם שמע חבירו מברך לא יענה אמן בין ברכה לטעימה וכן לא יענה קדיש או קדושה בין ברכה לטעימה ואם שגג וענה י"א שצריך לחזור ולברך אמנם כיון דאיכא פלוגתא בזה כתבנו לעיל סימן קס"ז אות ס"א דאין לחזור ולברך משום דק"ל סב"ל יעו"ש:

א

כ) מיהו אם שח לצורך האכילה או לצורך המצוה ההיא א"צ לחזור ולברך כמ"ש סימן קס"ז סעיף ו' וסימן כ"ה סעיף יו"ד יעו"ש:

א

כא) שם בהגה. יותר מכדי דיבור. ושהייה שהיא לצורך אכילה אינה חשובה הפסק כלל אפילו לכתחלה לפיכך המברך על הפרי וחותך ממנו ואוכל לא יחתוך עד אחר הברכה כדי שיברך על השלם למצוה מן המובחר כמ"ש בסימן קס"ח. ר"ז אות ג' קיצור ש"ע סימן ן' אות ה' וכ"כ א"ר רסי' ר"ב יעו"ש. ועיין בדברינו לשם אות ד':

א

כב) לא יברך אדם על מאכל או משקה שהוא חם או קר ביותר דיש לחוש להפסקה. א"ר שם חס"ל אות ג' בן א"ח פ' בלק אות ג' וכן אם הביאו לפניו מאכל או משקה ויש בו איזה דבר שצריך להסירו יסיר ואח"כ יברך משום הפסקה ועוד כדי לברך על דבר שהוא נקי וכן כשרוצה לשפוך מן המים ששותה ישפוך ואח"כ יברך כמ"ש לעיל סי' זק"ן סוף אות יו"ד יעו"ש:

א

כג) שם. וצריך להשמיע לאזניו וכו'. ואין חילוק בין ק"ש ובין בהמ"ז ושאר כל הברכות. עט"ז. וכ"ה לעיל סימן קפ"ה סעיף ב' וסימן ס"ב סעיף ג' יעו"ש:

א

כד) שם. ובלבד שיוציא בשפתיו. ואין חילוק בין ק"ש לבהמ"ז ושאר כל הברכות צריך שיוציא בשפתיו אבל במחשב בלבו לא יצא דלא כהרמב"ם והסמ"ג דמחלקים בין ק"ש לשאר כל הברכות. ב"ח. עט"ז. וכ"כ לעיל סימן קפ"ה אות ה' יעו"ש:

א

כה) שם. ובלבד שיוציא בשפתיו. וגם צריך לברך במיתון ובישוב הדעת ובכוונת הלב מאד כי כל מה שמכוין ביותר. הוא מסיר כח הקלי' הנאחזות במאכל ההוא ומזדכך החומר שלו ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה כמ"ש לעיל רס"י ר"ב בשם האר"י ז"ל יעו"ש:

א

כו) שם. ולא יברך ערום וכו' ואפילו אחר דיכול להחזיר פניו ולברך לא מהני שיכוין להוציא הערום דכיון דאינו יכול לצאת בברכתו אלא א"כ יכוין עמו הו"ל שומע כעונה ולא כהרהור בעלמא ט"ז ביו"ד סימן א' ס"ק י"ט. ש"כ שם ס"ק ל"ז. ער"ה בזה הסימן אות ד':

א

כז) שם. טוחות בקרקע וכו'. פי' דבוקות ומכוסות בקרקע שלא תהא נראות. עגבות שלה כי עגבות הוי ערוה דלא ק"ל כרב הונא. ב"י. והביאו מ"א סק"ה. ומיהו מ"ש שם המ"א להשיג על דין זה ולומר דעגבות אין בהם משום ערוה עיין א"ר סימן ע"ד אות ה' מה שתמה עליו ומסיק דלהלכה ק"ל דעגבות יש בהם משום ערוה כש"ס דילן יעו"ש. ועיין לעיל סי' ע"ד סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד:

א

כח) שם. טוחות בקרקע וכו'. ונראה דגם טוחות בקרקע אינה צריכה אלא להיות קבוע ותקוע בקרקע באופן שיכסו הקמטים שבין עגבותיה גם מאחוריה ואף שאינם מכוסים בצדדים דצדדי העגבות בכלל ירכים הם ולא בכלל העגבות. פרישה אות ו'. והביאו א"ר סי' ע"ד אות ה':

א

כט) שם. אם לבו רואה את הערוה או שראשו מגולה וכו'. עיין בסי' ע"ד ובסי' צ"א מזה ובדברינו לשם בס"ד:

א

ל) שם. צריך לאחזו בימינו וכו'. וכן בכל ברכה של דבר מצוה ראוי לו שיאחז בימין מרדכי פ' כ"מ בשם ראבי"ה. והביאו ב"י סי' רי"ב. עט"ז בזה הסי' ט"ז סי' רצ"ו סק"ו. וכן האומר לחבירו תושיט לי הספר יקחנו בימין ולא בשמאל ס"ח סי' ק"ט. א"ר אות ו'. וכ"ש שאר דבר מצוה הכל בימין. א"א אות ו'. ואטר יד עיין בא"א שם שנסתפק מיהו לדברי המקובלים משמע שצריך לאחוז בימין דעלמא כמו שאר אדם וכן עמא דבר:

א

לא) שם. צריך לאחזו בימינו וכו'. ואל יתחוב הפרי שמברך עליו בסכין לפי שבימין עיקר החיים ואז הוא שני הפכיים בנושא אחד. א"ר שם. וכ"כ הרו"ח אות ב' בשם ס' אור החיים. בן א"ח פ' בלק אות ד'. וע"כ דבר שדרכו לאחז במזלג ולברך עליו אם אפשר יש לעשות המזלג של כסף ואם לאו יש לאחזו בידיו ולא יאחז במזלג של ברזל ויברך מטעם הנז'. וכ"כ הרו"ח שם. בן א"ח שם:

א

לב) שם. צריך לאחזו בימינו וכו'. ויש ליזהר לאחז בידו דוקא ואם יש לו בית יד צריך להסירו בשעת ברכה. וכן לא יאחז ע"י כלי או ע"י כף בשעת ברכה משום דאינו דרך כבוד. רק אם דרך לאכלו בכף שרי אם אינו של ברזל כנז':

א

לג) שם. צריך לאחזו בימינו וכו'. והיינו לכתחלה אבל בדיעבד אם לא אחזו בידו כל שהוא לפניו יצא. לבוש. שכנה"ג בהגה"ט אות ד'. ר"ז אות ט'. קיצור ש"ע סי' נ' אות ג':

א

לד) [סעיף ה'] צריך לברך פעם אחרת. אבל הריא"ז כתב דאם בירך על האוכל קודם שיבא לפניו ואח"כ בא לפניו א"צ לחזור ולברך שהרי לכך היה דעתו מתחלה עכ"ל והב"ד השה"ג בפ"ג שאכלו. כנה"ג בהגה"ט. ובס' הזכרונות דקדק מלשון הש"ע שכתב עד שיביאוהו לפניו ולא קאמר עד שיהיו לפניו מורה על דבר שתלוי בדעת אחרים שאפשר שלא יביאוהו לו. והביאו א"ר אות ז' וכתב שכן נוטה דעת ט"ז סק"ט יעו"ש. וכ"כ בהדיא בב"י הטעם משום דאפשר שלא יביאו לו משמע הא אם הוא מוכרח שיביאו לו כגון שמונח בקופסא והמפתח בידו וכדומה דא"צ לחזור ולברך:

א

לה) שם צריך לברך פעם אחרת. ופשיטא דצ"ל ברוך שם וכו' קודם שיחזור לברך כמ"ש סעיף ו' א"ר שם:

א

לו) שם מאותו המין או ממין אחר וכו' א"צ לברך. משמע דאפילו אם הביאו לו אח"כ ממין ז' או ממין שחביב עליו יותר כיון שברכתו כברכת הראשון א"צ לברך עליו. ועיין לקמן אות ט"ל:

א

לז) שם או ממין אחר וכו' א"צ לברך. וכ"כ הלבוש מיהו הב"ח כתב דלדעת הטור דוקא כשהביאו לו ממין הראשון אבל משני מינין צריך לחזור ולברך כשהביאו לפניו מין השני ואעפ"י שלא גמר לאכול מין הראשון ולא כמ"ש בש"ע יעו"ש. וכ"כ הדרישה אות ג' והט"ז סק"ז. אמנם סיים הב"ח דטוב ליזהר לכתחלה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו אפילו מינים אחרים שברכתן שוה עם מין זה שמברך עכ"ל. משמע דאינו חושש רק דלכתחלה יכוין על כל מה שיביאו לו אבל אם כבר בירך בסתם ואח"כ הביאו לי דא"צ לחזור ולברך. וכ"נ דעת מור"ם ז"ל בהגה. וכ"כ הלבוש מאמ"ר אות ו' ועוד עיין במ"א סק"ז שהאריך בזה וסיים וז"ל כללו של דבר אם דעתו על כל מה שיביאו לו פשיטא דא"צ לברך ואם היה נמלך ממש פשיטא דצריך לברך ואם בירך בסתם וכל זמן שמינחים לפניו מהראשונים פליגי דלהכלבו צריך לברך משום דס"ל דאין קביעות לפירות ולס"ח סימן תתמ"ז א"צ לברך ומיהו דוקא מיני פירות אבל שתה שכר והביאו לו דגים אע"ג שהוא ברכה אחת צריך לשרך אלא א"כ היה דעתו עליהם ואעפ"י שבאין למתק השתייה ואם אין מונחים לפניו מפירות הראשונים לכ"ע צריך לברך עכ"ל מיהו הלבוש כתב דאפילו אכל הראשונים קודם שיביאו האחרונים יצא וא"צ לחזור ולברך יעו"ש ונראה דה"ד אם היה דעתו לאכול עוד קודם שגמר את הראשונים אבל אם לא היה דעתו מקודם וגם גמר את הראשונים גם הלבוש מודה דצריך לחזור ולברך כיון דנסתלק מעשה הראשון לגמרי והו"ל כנמלך. וע"כ נראה לענין דינא כיון דאיכא פלוגתא בזה וק"ל סב"ל לכתחלה יש לכוין בברכתו לפטור כל מין פרי שיבא לפניו אשר ברכתו כברכת אותו המין אשר בירך עליו עד שיברך ברכה אחרונה ואז יוכל לאכול כל מה שיביאו לפניו עד שיברך ברכה אחרונה ואפילו אם לא נשאר לפניו ממין שבירך עליו. ובדיעבד אם בירך סתמא ולא כיון ואח"כ הביאו לו פרי אשר ברכתו כברכת הראשון בין ממין זה בין ממין אחר א"צ לברך כל זמן שיש לפניו מאותו פרי הראשון שבירך עליו או שהיה בדעתו לאכול עוד מקודם שעדיין לא נגמר הפרי הראשון מלפניו אבל אם לא נשאר עוד מפרי הראשין לפניו וגם לא נתן דעתו לאכול עוד משהיה הפרי הראשון לפניו ואח"כ הביאו לו עוד בין מאותו המין בין ממין אחר צריך לחזור ולברך אעפ"י שעדיין לא בירך ברכה אחרונה משום דהו"ל נמלך. ועיין לקמן סוף אות ט"ל:

א

לח) וכ"ז במידי דבר אכילה. אבל אכילה ושתיה כגון שכר ודגים וכדומה אעפ"י שברכותיהם שוות אין אחד פוטר את חבירו עד שיהיה לפניו בשעת ברכה או שיכוין עליו בשעת ברכה אבל אם לא כיון עליו בשעת ברכה ולא היה לפניו אעפ"י שעדיין יש לפניו מאותו דבר שבירך עליו אינו פוטר לא אוכל את המשקה ולא המשקה את האוכל כמ"ש המ"א. וכ"כ הר"ז אות ט' קיצור ש"ע סימן נ"ז אות ה' ולענין אורח הנכנס לבית בעה"ב עיין דינו לעיל סימן קע"ט סעיף ה' ובדברינו לשם בס"ד:

א

טל) שם א"צ לברך. מי שיש לפניו פרי ובירך עליו בתה"ע ולא היה לפניו פרי אחר ואחר שבירך בא לפניו פרי אחר יותר יפה לא יאכל תחלה אלא מה שבירך עליו. ס"ח סימן תתמ"ז. והביאו כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ח. ומיהו מ"ש המ"א שם דמיירי שהיה דעתו לפטור היפים דאל"כ צריך לחזור ולברך על היפים יעו"ש. מלשון ס"ח לא משמע כן אלא אפילו לא היו לפניו בשעת ברכה ולא כיון להם כיון שברכתם כמו הפרי שבירך עליו נפטרו יעו"ש. והגם שכ"כ מרן ז"ל בב"י בשם הרשב"א דאינו בדין שיפטור שאינו חשוב את החשוב אלא דרך כוונה והביאו מור"ם ז"ל לקמן סימן רי"א סעיף ה' בהגה יעו"ש נראה דמרן ז"ל לא ס"ל הכי מדלא כתב זה בש"ע וכ"מ מדסתם בסעיף זה וכתב דאם הביאו לו ממין אחר דא"צ לברך ולא כתב לחלק במין האחר אם הוא חשוב יותר מן הראשון או לא משמע דאין חילוק אלא כל שברכתו כברכת הראשון א"צ לברך. והטעם נ"ל משום דהא דמקדימין החשוב או מין ז' אינו אלא לכתחלה ולחיבוב מצוה אבל לא לגרום ברכה משום זה ודוק. ומיהו המחמיר שלא לאכול דבר שיש בו פלוגתא אם צריך לחזור ולברך תע"ב:

ב

טל) שם א"צ לברך. אם הביאו לפניו ל' אגוזים או תפוחים ודעתו לאכול כולם והוא טועה בדעתו שסובר שצריך לברך על כל אחת בפ"ע כשנודע לו האמת א"צ לברך שנית ולא דמי לנמלך שלא היה בדעתו ונתחדש לו אכילה אבל בזה שלא נתחדש לו כלום למה יברך. שע"ת אות ד':

א

מ) [סעיף ו'] נטל פרי לאכלו וכו' ואם היה לפניו סל תפוחים ונתן עיניו באחת לאכלה ואח"כ נראה לו האחרת יותר טובה ולקחה נראה דא"צ לחזור ולברך. מבי"ט ח"א סימן רכ"ד. וכ"כ בתיקון יששכר דנ"ז ע"ב כנה"ג בהגה"ט. עו"ת אות ה' ועיין לקמן אות מ"ג וא"ר אות יו"ד:

א

מא) שם ונאבד או נמאס וכו' וי"א מי שבירך על מאכל ולאחר שבירך נמאס המאכל בעיניו יש לו לאכול הימנו מקצתו אעפ"י שנרקב כדי שלא יהא ברכה לבטלה. ב"ח בשם ברכות מהר"ם. עט"ז אות ו' ופרי שיש בו חשש שמא התליע בתוכו יש לפותחו ולראות תוכו ואח"כ לברך כמ"ש לעיל סימן ר"ב אות ד' יעו"ש:

א

מב) שם אעפ"י שהיה מאותו המין לפניו וכו' הגה. רק שלא היה דעתו עליו לאכלו ע"כ משמע דמור"ם ז"ל בהגה בא לבאר דברי הש"ע דמ"ש הש"ע דצריך לחזור ולברך אעפ"י שהיה מאותו המין לפניו כשבירך היינו משום שלא היה דעתו לאכול עוד ממה שלפניו רק מה שלקח בידו אבל אם דעתו לאכול עוד ממה שלפניו אעפ"י שנאבד מה שבירך עליו יכול לאכול עוד משלפניו על סמך הברכה שבירך בתחלה. וכ"מ מדברי הלבוש דליכא פלוגתא בזה. והגם דלשון הש"ע הוא מהרא"ש ובהרא"ש כתב שאם היו לפניו פירות ודעתו לאכלם ונטל אחד מהם ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך לברך ברכה אחרת וכו' דמשמע דאעפ"י שהיה דעתו עליהם צריך לברך ברכה אחרת כבר כתב במעדני יו"ט על הרא"ש פ' כ"מ דלאכלם ל"ד אלא פי' לאכול מהם ואוחו שרוצה לאכול נטל בידו יעו"ש. ומיהו יש מן האחרונים שהבינו שמור"ם ז"ל פליג על הש"ע ולדעת הש"ע אע"ג דדעתו לאכול עוד משלפניו צריך לחזיר ולברך משום דנאבד אותו העיקר שבירך עליו עיין דרישה אות ד' וט"ז סק"ח ומט"י אות ג' וא"ר אות יו"ד ודוק. ומ"מ כיון דק"ל סב"ל ורבים הוא דסברי דאם דעתו לאכול עוד ממה שלפניו א"צ לברך הכי נקטינן:

א

מג) שם הגה. רק שלא היה דעתו וכו' פי' שלא היה דעתו עליו בבירור דבסתם לא אמרינן שדעתו על כל מה שלפניו מיהו במבי"ט סימן רכ"ד משמע דבסתם דעתו על כולם יעו"ש. מ"א סק"ח. ועיין לעיל אות מ':

א

מד) שם ולא אמר אלהינו וכו' ואם אמר אלהי ולא סיים נו יסיים ויאמר אלהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם שגם זה הוא פסוק בדברי הימים א' סימן כ"ט אלא משום שאין תחלת הפסוק ברוך אתה וכו' אלא ויברך דוד י"ל נמי אח"כ ברוך שם וכו' מאמ"ר אות יו"ד. ואם אמר שם בלא ברכה בחנם אם הוא שם הוי"ה יסיים פסוק שמתחיל בשם הוי"ה כגון ה' ימלוך לעולם ועד. או ה' שמעה תפלתו וכו' ואם טעה ואמר שם אדני יסיים כמה תראה השיבה נפשי משואיהם וכו' וכדומה ואם אמר שם אלהים יסיים יחננו ויברכנו וכו' ואם אמר שם אל יסיים ה' ויאר לנו וכו' וכדומה ואם טעה ואמר לה' יסיים הישועה על עמך וכו' ואם ר"ל וידבר משה וטעה ואמר וידבר ה' יסיים אל משה לאמר מצות ה' פת"ע אות י"ד:

א

מה) שם מברך ושותה ואם אמרו לאדם אל תשת מים כי התקופה נופלת וכבר בירך ימתין ואל ידבר עד שידע שעברה התקופה ואז ישתה ואל יברך פעם שניה. ואם בירך על המים ושמע שמת יש בעיר ישתה מעט מן המים וישפוך השאר. ס"ח סומן תתנ"א. והביאו העו"ת אות ה' וכתב נלמוד מדבריו דס"ל בתקופה דיכול לשתות המים אחר נפילתה ואעפ"י שהיו המים חלושים בשעה שנפלה התקופה ואין המנהג כן ולפי הנהגה דידן יש להחמיר שלא לשתות מפני הסכנה וה"ה לענין מת דק"ל מפני דמה"מ מטיל במים סה"מ ולא מטעם שיתפרסם שיש מקרה מת עכ"ל. וא"כ לפ"ד צ"ל אחר ברכתו ברוך שם וכו' אמנם המחב"ר בסימן תנ"ה אות א' כתב דאנן בארץ הצבי וכל גלילות טורקיאה וערי איטאליה נזהרין שלא לשתות מים בשעת התקופה דוקא אמנם אחר זמנה שותים מאותם מים שהיו בתלוש בשעת התקופה ואין פוצה יעו"ש. וא"כ לפ"ז יש להמתין ולא ידבר עד אשר יעבור זמן נפילת התקופה ואז ישתה וכמ"ש בס"ח:

א

מו) שם מברך ושותה וכו' ואם שותה בידיו יש להטבילו ואח"כ לשתות בהם כמ"ש לעיל סימן קנ"ח אות ס"א יעו"ש:

א

בירך על פירות האילן. נ"ל דאותן הגדלים על האילן ומברך בפה"א משום דלא נגמר פרי או שאינן עיקר הפרי אם בירך בפ"הע יצא:

ב

היו לפניו. ולענין לכתחלה עסי' רי"א ס"ג:

ג

שלא יפסיק. חתן וכלה שבאו ליארס וליכנס לחופה מיד והחזן סבר שלא באו אלא ליכנס לחופה ובירך ברכת חתנים יברך שנית ברכת חתנים אחר ברכת ארוסין וקדושין (רא"ם ח"א ד'):

ד

יותר מכדי דיבור. ואם בירך על המצוה לעשות או על דבר לאכלו ולא עלתה בידו לפי שעה ונעכב יותר מכדי שאילת תלמיד לרב (דהיינו שלום עליך רבי) ועלתה בידו צריך לחזור ולברך עכ"ל ב"י בשם ש"ל ובסימן ק"מ כתב שהאבודרהם חולק על זה וכתב דשתיקה לא חשיב' הפסקה לא שנא מרובה לא שנא מועטת ולכתחלה ודאי לא מפסקינן אבל בדיעבד א"צ לחזור ולברך אא"כ דיבר בנתיים, כשיאכל האגוז ישברנה ואח"כ יברך (של"ה מט"מ) עמ"ש רסי' רצ"ו, כתוב בכ"מ ואף על גב דבברכות של ק"ש שואל מפני הכבוד ומפסיק בין ברכה לק"ש שאני התם כיון דלא מברכינן לקרות את שמע לא קפדינן כולי האי וע' סימן ס':

ה

טוחות בקרקע. פי' דבוקות ומכוסות בקרקע שלא תהא נראה עגבות שלה כי עגבות הוי ערוה דלא קי"ל כר"ה כמ"ש סימן ע"ג עכ"ל הרב"י, ולכן כתב הרמב"ם פ"ה מחלה בפי' המשנה שיהא כל פניה טוחות בקרקע, אבל הרע"ב כת' בפ"ב דחלה עגבות אין בהם משום ערוה וכ"מ פשט' דגמרא דף כ"ה דאר"ה עגבות אין בהם משום ערוה ואף על גב דלית הלכתא כברייתא דמסייע ליה כמ"ש סי' ע"ג דצריך הפסק' טלית היינו מטעם דנוגע בהן וכ"כ בת"ה וז"ל עגבות דנפשיה לית ביה ערוה ודחבריה בנוגע אסור ובאשתו בנוגע מותר ברואה אסור עכ"ל ולענין אשתו לא קי"ל כותיה כמ"ש סימן ע"ג ע"ש מ"מ לענין עגבות קשה למה לא פסקינן כר"ה דהא ליכא מאן דפליג ובג"א פסק דאפילו נגיעת עגבות פי' דנגיעי בהדדי באחוריים ליכא קפידא והר"ש פ"ב דחלה מביא הירושלמי שמדקדק מהמשנה עגבות אין בהם משום ערוה וכו' ובפ' מ"ש מוקי לה שהיה פניה טוחות בקרקע עכ"ל, כלומר דמהא ליכא למשמע מינה אבל מ"מ הלכה כר"ה וכ"מ דעת הרא"ש והרי"ף שלא הביאו כלל הא דפניה טוחות לכן נ"ל לפסוק כמ"ש הרשב"א ועבי"ד סימן שכ"ח:

ו

לאוחזו בימינו. ואל יתחוב בסכין (ברכות רמ"מ):

ז

א"צ לברך. הנה ראיתי שכל גדולי האחרונים הקשו בטי"ד סימן י"ט כתב דצריך לברך ונדחקו לישב לכן אציגה לפניך מקור דין זה ז"ל הרב"י אין מברכין עד שיביאהו לפניו וא"ת מ"ש מדין אמת המים כמ"ש ס"ו י"ל דשאני הכא שאפשר שלא יביאו לו אבל המים סופן לבוא (מוכח מזה דאע"פ שהיה דעתו עליו לא מהני דשמא לא יביאו לו) ומ"ש ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין לאו דוקא אלא ה"ה ממין ברכת הראשון כמ"ש ססי' קע"ז אף על פי שלא היו הפירות לפניו כיון דללפת הפת הם באים וכו' עיין שם ועמ"ש סימן קע"ט בשם הכל בו עכ"ל וז"ל הבית יוסף שם כתב הכל בו בשם הר"מ ב' או ג' מיני פירות או אפי' מין א' אם אין כולם לפניו בשעה אחד מברך על כל אחד לבדה מפני היסח הדעת והגיה הר"ף ז"ל כשאדם אוכל בבית חבירו כגון בבית מילה די לו בברכ' א' ואפי' כלה מין זה קודם שיביאו לו מין אחר כיון שתלוי בדעת בע"ה אינו עושה היסח הדעת ע"כ, ורבינו כתב בסימן ר"ו מי שבירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו וכו' וכבר כתבתי בסימן קע"ז שנראין דברי רבינו וז"ל שם כתב הרשב"א דאע"פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת הפת הם באים א"צ לברך ואף על פי שהכל בו כתב י"א דפירות שהובאו אחר המוציא צריכים ברכה אף על פי שאוכלן עם הפת נראין דברי הרשב"א דכיון דדעתיה עלויה כי אינם בשלחן בשעת ברכה מאי הוי וכ"ד רבינו בסי' ר"ו שכתב מי שבירך על פירות וכו' ומשמע דאותו המין לאו דוקא אלא שברכותיהן שוות מאותו המין קרי להו ומיהו היכא שאחר שבירך שגר מבית אחרים שלא היה דעתו עליהם צריך לברך וכו' עכ"ד הרב"י הרי לך בהדיא הטור כאן מיירי שהיה דעתו על פירות השניים בשעת ברכת הראשונים וקמ"ל דאע"פ שלא היו לפניו א"צ לברך אבל בסתמא אין ה"נ דצריך וכמ"ש בי"ד סימן י"ט מי שבירך ע"ד לשחוט הרבה בהמות ואח"כ הביאו לו יותר אפי' מאותן המין ואפי' עדיין לפניו מהראשונים צריך לברך אא"כ היה דעתו על כל מה שיביאו לו עכ"ל הרי מיושב לך דעת הטור וצ"ע על הרב"י בסימן קע"ט שכתב הכל בו חולק עם הטור דהא הכל בו מיירי בסתמא כמ"ש והגיה הר"ף וכו' וזה מיירי בסתמא וצ"ע וז"ל המרדכי פ' כ"מ אם אין המשקין לפניו בשעה שבירך על היין צריך לברך עליהן דהאידנא ליכא קבע לשתיית יין ול"ש ביה לומר הסיבה וע"ש סימן ר"ח סי"ו א"כ ק"ו לפירות ומ"מ אם אוכל בתוך הסעודה פירות ה"ל קבע וא"צ לברך וכמ"ש סימן קע"ט ס"ב ועסי' רי"ג ורמ"א כ' בד"מ ועבי"ד סי' י"ט לענין שחיטה ה"ה כאן עכ"ל ס"ל בכאן כדעת בעל העיטור שכתב שם שכל שהוא מין הראשון א"צ לברך וא"כ כיון שדעת הטור שם דאעפ"כ צריך לברך וגם במין אחר י"א שם דאם עדיין לפניו מהראשונים א"צ לברך לכן כתב דלכתחילה יהיה דעתו על כל מה שיביאו לו וא"כ א"צ לברך אליבא דכ"ע וזהו דוחק דהטור יזכה שטרא לבי תרי ועוד דהיאך יפסוק שלא כדברי אביו הרא"ש ולפי מ"ש לק"מ דמיירי כאן שדעתו עליו אך עדיין צריכים אנו ליישב דברי הרב"י שפסק גבי שחיטה אם עדיין לפניו מהראשונים א"צ לברך וכאן פסק דדוקא דעתו עליו וכ"פ לעיל בסי' קע"ט ס"ד וצ"ל דס"ל דגבי שחיטה מסתמ' יש קבע לשחיטה וכמ"ש שם בי"ד, ולכן נ"ל דאם קבע עצמו לאכילת פירות א"צ לברך דאין עושה היסח הדעת אא"כ נמלך ממש ואף למש"ל בשם המרדכי מ"מ בדבר שהברכות הן שוות מודה מיהו מדברי הכל בו דלעיל לא משמע הכי דמשמע דוקא משום דתלוי בדעת בע"ה הא לאו הכי לא עמ"ש סימן רי"ג ועוד דשאני שחיטה דאע"פ ששחטן עדיין מונחים לפניו משא"כ באכילה דכבר אכל הראשונים ועמ"ש סי' ח' ס"ק ט"ו ובמט"מ כתב בשם ס"ח סי' תתמ"ז אם אכל הראשון צריך לברך על השניה אם לא היה דעתו עליו ואם עדיין לפניו מהראשונים [אין] צריך לברך עכ"ל והיינו כמ"ש הרב"י בי"ד לענין שחיטה ובמהרי"ל כתב בסתם אם הביאו לו אחר כך צריך לברך ע"כ, כללו של דבר אם דעתו על כל מה שיביאו לו פשיטא דאין צריך לברך ואם היה נמלך מהם פשיטא דצריך לברך ובסתם כל זמן שמונחים לפניו מהראשונים פליגי דלהכל בו צריך לברך כמש"ל דאין קביעות לפירות ולהס"ח א"צ לברך מיהו דוקא מיני פירות אבל שתה שכר והביאו לו דגים אף על גב שהוא ברכה א' צריך לברך אא"כ היה דעתו עליהם אף ע"פ שבאין למתק השתיה עמ"ש סימן רי"ב ואם אין מונחים לפניו נ"ל דלכ"ע צריך לברך ואף רמ"א מודה בזה דשאני שחיטה דכל זמן שמונחי' לפניו מיקרי עוסק בשחיטה וכמ"ש הרב"י שם אבל באכילה דוקא כשהביאו לו ממין הראשון כשעדיין עוסק באכילה (עבי"ד סי' רס"ה ובש"כ שם דמילה שאני דלא אסיק אדעתי' שיביאו לו) כמ"ש של"ה דאינו מסיח דעתו מאכילה כל זמן שהוא מיסב על השלחן עכ"ל, משמע דאם אינו מיסב לכך רק אוכל פירות דרך עראי אפילו הביאו לו מאותו המין צריך לברך לכ"ע אם כבר אכל הראשוני':

ח

רק שלא היה דעתו. פי' שלא הי' דעתו עליו בבירור דסתם לא אמרינן שדעתו על כל מה שלפניו ובמבי"ט סי' רכ"ד משמע דבסתם דעתו על כלם ע"ש ועב"י ססי' ק"מ דיש חולקין עמ"ש שם, כתב מט"מ בשם ס"ח בירך על פירות ועודו מברך הביאו לו פירות יותר יפים יאכל מהראשונים תחלה כיון שבירך עליהם ע"כ, ומיירי שהיה דעתו לפטור היפים דאל"כ צריך לחזור ולברך על היפים כמ"ש סי' רי"א ס"ה בירך על המים ושמע שיש מת בעיר ישתה מעט מן המים וישפוך השאר ואם אמרו לו שהתקופה נופלת ימתין מעט עד שעברה התקופה ואח"כ ישתה ולא יברך (ס"ח סימן תתנ"ד) ואפילו למ"ד שיש סכנה בדבר כי שומר מצוה לא ידע דבר רע (כ"ה) עמ"ש סימן תנ"ה:

א

(א) בירך וכו' – הואיל ועיקר האילן הוא מן הארץ ולא שיקר בברכתו ואפילו הזיד בזה [פמ"ג]:

ב

(ב) על פרי האדמה וכו' – ואפילו כשהפירות גדילין על העץ אך שאין העץ מתקיים בחורף לא יצא דהוי בכלל פרי האדמה וכדלעיל בסי' ר"ג בהג"ה:

ג

(ג) לא יצא – כתב מ"א ואותן פירות הגדלים על האילן ומברך בורא פרי האדמה משום דלא נגמר הפרי או שאינן עיקר הפרי וכדלעיל בסימן ר"ב ס"ב וס"ו אם בירך בפה"ע יצא כיון דעכ"פ מין פרי עץ הוא. וכן על פירות האדמה שטובין מבושלין יותר מחיין שדינן לברך שהכל כשאוכלן כשהם חיין אם בירך בפה"א יצא [פנים מאירות]:

ד

(ד) אם הוא פרי העץ וכו' – וכן כשהוא ספק לו מצד הדין אבל אם הוא ספק לו מחמת שלא למד לא יאכל עד שילמוד:

ה

(ה) אם אמר שהכל – וכ"ז דיעבד אבל לכתחלה צריך לברך על כל דבר ברכתו המיוחדת לו:

ו

(ו) ואפילו וכו' – ר"ל אף שהם דברים חשובים:

ז

(ז) היו וכו' – דוקא דיעבד אבל לכתחלה לכו"ע אין לכוין להוציא את פה"ע דטוב יותר לברך ברכה המיוחדת לו ובלא"ה יש דעות בסימן רי"א ס"ג די"א דטוב יותר להקדים פרי העץ:

ח

(ח) לפניו – נקט לפניו לרבותא דאפילו היה לפניו פה"ע כשבירך לא נפטר ממילא אא"כ נתכוין בהדיא לפטור אבל באמת היכי דנתכוין בהדיא לפטרו מהני אפילו לא היו לפניו פרי העץ כשבירך:

ט

(ט) פרי האדמה ופה"ע – וכן אם היה לפניו דבר שברכתו שהכל ודבר שברכתו פה"א ונתכוין בשהכל לפטור גם המין השני יצא בדיעבד:

י

(י) יצא – ועיין בשע"ת דיש חולקין ע"ז וס"ל שאפילו נתכוין לפטור את פה"ע המונח לפניו לא יצא וצריך לחזור ולברך בורא פרי העץ וברכת בורא פה"א לא היתה לבטלה דנתקיימה על פרי האדמה לבד ומ"מ מסיק דבדיעבד אין לחזור ולברך וכדעת השו"ע דספק ברכות להקל ויותר טוב להיות נמלך שלא לאכול מיד הפרי העץ אלא לאחר זמן ויחזור ויברך עליהן:

יא

(יא) בין ברכה לאכילה – וה"ה ברכת המצות בין ברכה להמצוה:

יב

(יב) יותר מכדי דיבור – היינו כדי שאילת תלמיד לרב שהוא שלום עליך רבי ויותר מהכי חשיב הפסק ומיירי בשתיקה אבל דיבור אפילו מלה אחת הוי הפסק כל שהוא שלא לצורך הברכה וכמבואר בסימן קס"ז ס"ו עי"ש עוד יש חילוק בין שתיקה לדיבור דבדיבור הוא לעיכובא וצריך לחזור ולברך אבל בשתיקה הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד אפילו שהה הרבה יותר מכדי דיבור א"צ לחזור ולברך כל שלא הסיח דעתו בינתים. כתבו האחרונים דאפילו מפני הכבוד והיראה אסור להפסיק אחר הברכה ואם הפסיק חוזר ומברך ואפילו לעניית אמן או לקדיש וקדושה וברכו ג"כ לא יפסיק. לא יברך על מאכל או משקה שהוא חם או קר ביותר משום חשש הפסק. ומי שבירך על מאכל ולאחר שבירך נמאס בעיניו יש לו לאכול קצת שלא יהיה הברכה לבטלה. הרוצה לשתות מים ששופך קצת ממנו ישפוך תחלה ואח"כ יברך דתרווייהו איתנהו משום הפסק ומשום ביזוי ברכה כ"כ בשערי תשובה בסי' ר"ב בשם אחרונים. כשאוכל אגוז ישברנה ואח"כ יברך דאין כדאי להפסיק הרבה בין הברכה לאכילה ועוד שמא לא ימצאנה יפה ואינה ראויה לברכה ולענין שארי פירות עיין לעיל בסימן ר"ב בשערי תשובה:

יג

(יג) בשפתיו – אבל אם הרהר בלבו את הברכה לא יצא ועיין לעיל בסימן קפ"ה ס"ב במ"ב ובסימן ס"ב בבה"ל סוד"ה יצא:

יד

(יד) בכל לשון – עיין לעיל קפ"ה ס"א במ"ב:

טו

(טו) באיש – שהגיד והביצים בולטין ונראין ולא מהני בלא כיסוי:

טז

(טז) טוחות בקרקע – פי' דבוקות ומכוסות בקרקע וצריך להיות מכוסה כ"כ שלא תהא נראה עגבותיה כי העגבות יש בהן משום ערוה [ב"י] ובמ"א מאריך בזה ומסיק דעגבות אין בהן משום ערוה וכן נוטה קצת דעת הגר"א לעיל בסי' ע"ד ובא"ר וכן במגן גבורים מצדדים לדינא כהב"י ולכן יש להחמיר לכתחלה:

יז

(יז) צריך לאוחזו – טעם האחיזה כדי שיכוין לבו על מה שמברך והוא רק לכתחלה דבדיעבד אם בירך עליו כשהיה מונח בפניו אף אם לא אחזו כלל יצא וכדלקמיה:

יח

(יח) בימינו – הטעם משום חשיבות [ובאיטר יד אזלינן בתר ימין ושמאל דידיה ולא בתר דעלמא כן משמע מחי' רע"א וכ"מ במ"א סימן קפ"ג] וכן בכל ברכה שמברך על איזה מצוה יש לו לאחוז הדבר ביד ימינו בשעת ברכה וע"ד הקבלה אין לתחוב הפרי שמברך עליו בסכין אף שיאחוז הסכין בימינו. כשאומר לחבירו להושיט לו ספר יקבלנו ביד ימינו [ס"ח]:

יט

(יט) צריך לברך פעם אחרת – ואפי' כוון דעתו עליהם בשעת ברכה ג"כ לא מהני כיון שאז לא היו לפניו ולא היה להברכה על מה לחול ולא דמי לאמת המים דס"ו דהתם כיון שבודאי יבואו המים נגדו כאלו היו לפניו דמיא משא"כ הכא דתלוי בדעת אחרים. ואם היה הדבר שבירך עליו מונח בתיבה בעת הברכה ואחר הברכה לקחה משם אינו צריך לחזור ולברך כיון שהוא מוכן לפניו ואינו תלוי בדעת אחרים ובפמ"ג מצדד דה"ה כל כה"ג שהוא ודאי שיובא אצלו כגון שהוא בחדר הסמוך לו ג"כ אין צריך לחזור ולברך אך לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה אחד מטעם הפסק ועוד דלכתחלה המצוה לאחוז בידו בשעת הברכה וכנ"ל בס"ד:

כ

(כ) ואח"כ הביאו לו – היינו אפילו אחר שכבר אכל הראשונים. והנה מדברי הרמ"א דבסמוך משמע דהמחבר מיירי אפילו בשלא היה דעתו בהדיא על כל מה שיביאו רק שבירך על פירות אלו שהיו לפניו בסתמא ואמרינן דזה הוי כאלו אתני בפירוש שאם יביאו לו עוד שיאכל גם מהן משום שכן דרך האדם לכנוס מאכילה קטנה לגדולה אא"כ היה דעתו בהדיא שלא לאכול רק אלו הפירות שהם לפניו או שבעת שגמר אכילתו הוסכם בדעתו שלא לאכול עוד ואח"כ נמלך לאכול דבזה לכו"ע צריך לחזור ולברך:

כא

(כא) ממין אחר – ובלבד שיהיה ממין פירות דאם בירך על דגים והביאו לו שכר שהוא מין אחר לגמרי אף שברכותיהם שוות מ"מ אינם נפטרין בברכתו בסתמא אא"כ היה דעתו בהדיא לפטור אותם בהברכה או שהיו לפניו עכ"פ על השלחן בשעה שבירך:

כב

(כב) שברכתו וכו' – כמה אחרונים חולקים בדין זה וס"ל דדוקא באותו המין ממש הוא דפוטר בברכתו בסתמא אף לאותן פירות שהביאו לו אח"כ אבל למין אחר לא מהני ברכתו בסתמא וצריך לברך ומ"מ אם הביאו לו המין האחר בעוד שלא כלה מין הראשון נראה שאין לברך כיון שהביאו לו בשעה שהיה עסוק עדיין באכילה וכן נראה להלכה. ויש מן האחרונים שכתבו עוד דאם קבע עצמו לאכילת הפירות אף שבירך בסתמא על הפירות שהיו לפניו והביאו לו מין אחר שכלה המין הראשון א"צ לחזור ולברך דכיון דקבע עצמו לאכילה אינו מסיח דעתו מזה:

כג

(כג) ליזהר לכתחלה – דיש מן הפוסקים שסוברים דבסתמא לא מהני בכל גווני אא"כ היו לפניו בשעת ברכה אבל בלא"ה בעינן שיהיה דעתו על כל מה שיביאו לו אח"כ:

כד

(כד) או נמאס – וה"ה במצאו שנרקב ואינו ראוי לאכילה כלל ונוטל אחר דאם עדיין קצת ראוי לאכילה צריך לאכול ממנו כדי שלא יהא ברכתו לבטלה [עט"ז]:

כה

(כה) אע"פ שהיה וכו' – ר"ל אפ"ה לא אמרינן דיהיה חל ברכתו על הכל והטעם עיין בה"ל:

כו

(כו) רק שלא היה דעתו – ר"ל שלא היה דעתו בפירוש בשעת ברכה על כולם רק בסתמא דאם היה בדעתו בשעת ברכה לאכול גם השאר א"צ לחזור ולברך [ואפילו כשלא היה מונח לפניו אז על השלחן] ועיין בבה"ל דיש כמה ראשונים שסוברין דאפילו בסתמא ג"כ א"צ לחזור ולברך דכיון שהיה מונח לפניו על השלחן הוי כדעתו בהדיא על הכל. וספק ברכות להקל. בירך על פירות ובעודו מברך הביאו לו פירות יותר יפים יאכל מהראשונים תחלה כיון שבירך עליהם אף שהיה דעתו לפטור היפים. ואם לא היה דעתו לפטור היפים צריך לחזור ולברך עליהם [מ"א] והא"ר מצדד דא"צ לחזור ולברך כיון שהוא מין אחד. בירך על המים ושמע שיש מת בעיר ישתה מעט מן המים וישפוך השאר ואם אמרו לו שהתקופה נופלת ויש אז חשש סכנה לשתות המים ימתין מעט עד שתעבור התקופה ואח"כ ישתה ואפילו למ"ד שיש חשש סכנה אף בכה"ג כיון שהיו אז המים תלושים מן הקרקע אפ"ה ש"ד כי שומר מצוה לא ידע דבר רע:

א

סעיף א' אם אמר שהכל יצא וברכה אחרונה בדבר שמברכין מעין ג' אם ברך בנ"ר אם יוצא עיין תשו' גו"ו סי' ט"ו ועיין מג"א סי' ר"ח ובסי' ר"י:

ב

סעיף ב' ונתכוין לפטור. עיין ט"ז סי' ר"ח ס"ז:

ג

מג"א ס"ק ד' כ' שהאבודרהם חולק. עיין תשו' פרח שושן שכתב לחלק דהתם השהייה לצורך קריאה לגלול ולקרות:

ד

סעיף ג' בהג"ה יותר מכדי דבור היינו שתיקה אבל דבור בכל ענין הוי הפסק ואסור לענות אמן או קדיש וקדושה ואם ענה תליא במחלוקת הט"ז והמ"א לעיל סי' כ"ה ס"י אשל אברהם סי' נ"א סק"ו:

ה

סעיף ה' אינו צריך לברך היה לפניו איזה מינים שברכותיהן שוות והיה דעתו לאכול כולם אבל כשבירך על א' לא היה יודע שהמינים אחרים ג"כ ברכתן שוות לזו והיה בדעתו שלא יפטרו בברכה זו צ"ע אם צריך לחזור ולברך על האחרים עיין תבואת שור יו"ד ססי' י"ט:

ו

סעיף ו' בהג"ה רק שלא היה דעתו עליו. אם נטל כוס שכר קודם הסעודה לשתות והיה דעתו לשתות ג"כ בתוך הסעודה ונשפך הכוס י"ל דלהסוברים לעיל סי' קע"ד דהפת פוטר המשקים שבתוך הסעודה. א"כ הברכה לא היה כלל על השכר שבתוך הסעודה וצריך לחזור ולברך כשישתה קודם הסעודה ע' בס' תוס' שבת לקמן ססי' רע"א:

א

(•) בש"ע סעיף א' בירך על פירות האילן בפה"א יצא כו' וע' בראשון לציון שכ' דיברך שהכל דלא קי"ל כר"י אלא דיעבד ובבר"י כ' דבפה"א עדיף דמבוררת טפי וע' בשאגת אריה סי' כ"ג שנשא ונתן אם ראוי לירא שמים לחוש לכתחלה לנוסחת ספרים ישנים שברמב"ם שפוסק לא יצא ונ"מ אם נסתפק אם יברך בפה"ע או בפה"א לא יברך בפה"א מספק והעלה דעיקר הנוסח שברמב"ם כמ"ש הכ"מ דיצא וגם הביא ראיה מהא דאמר עולא מחלוקת בברכותיהם שוות כו' דעולא ס"ל כר"י דיצא ע"ש: בש"ע סעיף ב' ונתכוין לפטור בפה"ע יצא ע' מג"א שהראה מקום לסי' רי"א דלכתחלה אין לעשות כן וכ"כ בעט"ז ע"ש:
(א) לא יצא. עבה"ט וע' ביד אפרים מ"ש על דברי אה"ע שלענין אם אין עיקר הפרי אין ראי' מקפריסין רק לענין לא נגמר הפרי שפיר יש ראיה מבוסר וכן בא"ר לא כ' רק לענין גמר הפרי ע"ש וע' בבר"י שדחה גם הראיה זו מבוסר דמ"מ יותר צודקת ברכת בפה"א דבפה"ע משמעותו שזה עיקר הפרי אבל מכל מקום בדיעבד אף בפה"ע יצא. ומ"ש בפנים מאירות סי' נ"ח דבבוסר ודכוותיה יברך בפה"ע לצאת ידי הרמב"ם ז"א דהנוסחא הנכונה ברמב"ם כמ"ש הכ"מ דבירך בפה"א על פה"ע יצא ע"ש וע"ש בפמ"א שאם על פירות האדמה שטובים מבושלים יותר מחיים שדינן לברך שהבל אם בירך בפה"א יצא בדיעבד ע"ש ופשוט דה"ה איפכא ואותן שחיין טובים ממבושלין ובירך לאחר הבישול בפה"א יצא ונראה שאם נסתפק אם פרי זו טובה חייה ממבושלת או איפכא יש לברך בפה"א בין קודם הבישול או אח"כ כיון דבדיעבד יצא ואע"ג שגם בשהכל בדיעבד יצא מ"מ בפה"א מבוררת טפי כמ"ש לעיל בשם הבר"י ומ"ש בס"ס ר"ד במסופק ברכתו שהכל היינו במסופק בענין שאם יברך בפה"א או בפה"ע לא יצא אף בדיעבד אבל בכה"ג בפה"א עדיף כיון שבדיעבד יצא וע' בט"ז שכ' דלמה נקט בש"ע שהיה לפניו שאפילו היה דעתו עליו הדין כן כדלקמן סעיף ה' ובשאגת אריה סי' כ"ז כ' שהפריז על מדותיו דהתם הברכות שוות בפה"ע אך גם באם היה לפניו נראה מדש"י ותוס' דאין ברכת צנון פוטר את הזית ומפיק להלכה כדברי רש"י דלא מהני לפטור בבה"ג וצריך לברך על של עץ בפה"ע ע"ש: וע' בר"י שהביא דברי השאגת אריה וכ' ליישב הסוגיא לדעת הש"ע ומסתבר טעמיה כיון דבירך בפה"א על פה"ע בדיעבד יצא א"כ כשבידו פה"א ומתכוין בפרטות לפטור את פה"ע דיצא דגדול כח הכוונה וע"ש שכ' דברי רבינו יונה מורה להדיא כט"ז וכ"כ בפי' בס' כל בו וכ"כ באורחות חיים שהוא דעת הרשב"א וכן דעת מור"מ בד"מ כהש"ע וכן הפר"ח בלקוטים. ונראה שאם היה לפניו אין לחזור ולכרך כדברי הש"ע דספק ברכות להקל ולכתחלה יש לו להיות נמלך שלא לאכול מיד פה"ע דהא אין כאן ברכה לבטלה כיון שעיקר ברכתו על פה"א נתקיימה וכן אם לא היה לפניו ראוי לעשות כן לאפוקי נפשיה מפלוגתא וע' בא"ר מבואר דכוונה בעינן הא סתמא אפילו היו שתיהן לפניו לא פטר בברכת בפה"א את בפה"ע ע"ש שכזה מיושב קושיית הט"ז וכ"פ בפמ"א ח"א סי' נ"ח וכ' שם וכן אם היו לפניו דבר שברכתו שהכל ודבר שברכתו בפה"ע או האדמה וטעה ובירך על שהכל תחלה אין נפטר על עץ או האדמה בלא מתכוון וגדולה מזו דאפי' בדבר שברכותיה' שוות כ' הב"י בשם הרשב"א כו' א"כ אף כשבירך שהכל צריך לחזור ולברך על כל מין ברכה הראויה לו וע' בשו"ת הריב"ש סי' שפ"ד באמצע התשובה שם כ' ומי איכא למימר דמי שלפניו כשר וגבינה שברכותיה' שוות ובירך על הגבינה שיהא צריך לחזור ולברך על הבשר מפני שא"א לאוכלם יחד מחמת איסור כו' ע"ש. ונראה דהיינו במתכוין או אפילו בסתמא כיון שדעתו לאכול גם הבשר אחר קנוח והדחה דאל"כ בלא"ה ה"ל נמלך:

ב

דבור עבה"ט וע' מ"ש אח"ז בת"ש סי' י"ט סק"ב ומבואר שם דאם שכח ואכל בלא ברכה אין לו לברך בתכ"ד של אכילה וע"ש שהביא מדלעיל סי' קע"ב וצ"ע דהא הרמ"א כ' שם דעיקר שיברך והיינו לאחר בליעת המשקין וא"כ גם בשכח ואכל אפשר דמהני לברך תכ"ד. ונראה שאם יש לפניו עוד מאותו המין יהיה זריז לברך תכ"ד של האכילה שאכל ושוב יאכל אח"כ ממה שלפניו ג"כ וכן גבי משקין דלעיל סי' קע"ב יש לעשות כן וע' במג"א דבין ברכה לאכילה אין לו לשאול שלום אפילו תלמיד לרב ולא דמי לברכת ק"ש ע"ש וה"ה דאינו משיב כיון שיש בזה משום ברכה לבטלה כשמפסיק בדבור וע' בת"ש סי' י"ג דשיחה אפי' מלה אחת שאינה לצורך האכילה שמברך עליו הוי הפסק וצריך ברכה אחרת ע"ש:

ג

א"צ לברך עבה"ט וע' ת"ש סי' י"ט מ"ק י"ד מ"ש בזה וע"ש ס"ק ל"ג אם הביאו לפניו שלשים אגוזים או תפוחים ודעתו לאכול כולם והוא טועה בדעתו שסובר שצריך לברך על כ"א בפ"ע כשנודע לו האמת א"צ לברך שנית דלא דמי לנמלך שלא היה בדעתו לאכול ונתחדש לו אכילה אבל בזה שלא נתחדש לו כלום למה יברך ע"ש וע' בתשו' מהר"מ גלאנטי והביאו בא"ר ע"ש:

ד

עליו עבה"ט וע' מ"ש לעיל סי' ר"ב:

א

ואפילו על פת ויין. שגורמים ברכות הרבה לעצמן בקידוש והבדלה וברכת חתנים:

ב

היו לפניו פריכו'. תמוה לי ל"ל שיהא לפניו הא כתב בס"ה אם בירך על פירות שלפניו והביאו לו יותר ממין אחר שברכתו כברכת הראשון דא"צ לברך וכאן הוי גם כן ברכת של פרי העץ כברכת פרי האדמה שאם נתכוין באמירתו בפה"א גם על פרי העץ א"צ לברך אחר כך בפה"ע ודין זה הוא מדברי הרר"י שמביאו ב"י ומבואר בדברי הרר"י שמיירי בהביאו לפניו אחר כך פרי העץ דהיינו אחר שבירך בפה"א על פרי האדמה וכן יש ללמוד מדברי הרשב"א שמביא ב"י וז"ל אם אוכל תפוחים ובירך עליהם ואחר כך הביאו לפניו אגוזים אם התפוחים חביבים עליו יותר פוטר את האגוזים בגררת ברכת התפוחים אבל אם אינם חביבים עליו אינם פוטרים האגוזים אא"כ נתכוין להם מתחלה עכ"ל ש"מ שבנתכוין פוטר אפילו הביאו לפניו אחר ברכת התפוחים וה"ה כאן לענין פה"ע אחר פרי האדמה כיון שיצא בה וע' ס"ה

ג

יותר מכדי דבור. פי' כדי דבור שאילת שלום תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי ומורי:

ד

וע"ל סי' ע"ד. עמ"ש שם ובי"ד סי' ר':

ה

צריך לאוחזו בימינו. מטעם זה במ"ש אוחז הכוס בימינו ובשמים בשמאלו ואח"כ מחליף כדאי' בסי' רי"ב:

ו

בירך ואח"כ הביאו לפניו כו'. כת' בכ"מ שזה נלמד מדין הנזכר בס"ו שהוא ירושלמי כ"כ בכ"מ פ"ד דברכות:

ז

ממין אחר שברכתו כו'. הב"י כ"כ מסברת עצמו וכבר הוכחנו בי"ד סימן י"ט דלא קי"ל הכי ומה שהביא ראיה מדברי רשב"א במ"ש שא"צ ברכה על הפירות כיון שבירך על הפת אינו ענין לזה דשם ודאי הכל גריר אחר הפת שהוא עיקר אף שלא היה הפת לפניו וגם באותו מין נראה דאין פוטר מברכה אלא באדם שדרכו להימשך באכילת פירות יותר ממה שמונח לפניו אבל במי שחושב בדעתו שהוא יאכל סך זה ודרכו שלא יאכל רק מה שלפניו אם הביאו לפניו עוד ה"ל נמלך וצריך לברך וזה סברא פשוטה וא"צ ראיה:

ח

רק שלא היה דעתו לאכלו. ראיתי כאן מחלוקת חדשה בין פוסקים הראשונים ואחרונים והב"י לא זכר מזה. ב"י בשם הרא"ש כתב למדים מהירושלמי אם היו פירות לפניו ודעתו לאוכלם ובירך עליו ונפל מידו צריך לברך על הפירות שיאכל כו' הרי דלא מהני מה שהיה בידו לאכול בשעת הברכה וכ"מ דברי הטור שהוא ל' הש"ע כאן שכתב אע"פ שהיה לפניו מאותו מין יותר כשבירך על הראשון אבל הג"מ כתבו בשם ר"ת דאם בירך על כוס ונשפך והביאו לו כוס אחר די לו בברכה ראשונה דמה לי הוא ומה לי אחר וכב"י דר"ת איירי שהביאו לו כוס אחר כשהיה דעתו עליו משעה ראשונה עכ"ל ורבינו יונה כתב בפ' כ"מ וז"ל למדנו מזה הירושלמי שמי שבירך על הדבר ונפל מידו א"צ לחזור ולברך כשחוזר ואוכל מאותו המין עכ"ל. לשון זה משמע קצת דלא היה בדעתו לאכול עוד מאותו המין מדכת' כשחוזר ואוכל משמע מילתא דלא היה בדעתו מעיקרא דאל"כ לא היה לו להזכיר לשון חזרה. ובב"י כתב אחר דברי הרא"ש וכ"כ הרר"י ולא ידעתי מהיכן למד כן דלהרא"ש אפי' היה בדעתו תחילה לאכול עוד צריך לחזור ולברך הרי מחלוקת בין הראשונים ובסימן ר"ט יתבאר דיש מחלוקת בזה גם בין מהרי"ל למהרח"י וצריך לישב דברי רמ"א שפסק כאן דתליא מילתא בדעתו הלא פסק כבר הרמב"ם וטור וש"ע כאן אם בירך ואח"כ הביאו לפניו צריך לברך פעם אחרת והוא מהירושלמי כמ"ש בכ"מ ע"ז ולא כתב שם רמ"א דתליא בדעתו תחלה ובאמת הא והא מיירי בגוונא חדא דזה נלמד מזה:

ט

שלכך נתכוין תחלה. קשה מזה על מ"ש בס"ה דאם הביאו לפניו אחר שבירך צריך לברך פעם אחרת הא נתכוין תחלה ע"ז בשלמא לר"ת מיירי שם דלא היה דעתו מתחלה על זה כמ"ש בסמוך אבל להרא"ש דלא מהני דעתו מתחילה לאכול גם זה לענין אם נאבד ממנו מה שבירך עליו או שנמאס כמ"ש בסמוך ה"ה אם בירך ואח"כ הביאו לפניו דהא דין זה דהביאו לפניו אחר שבירך הוא נלמד מדין זה כמ"ש בכ"מ פ"ר דזהו נלמד מהירושלמי והיינו הדין דנסיב תורמס ונפל מיניה כמו שהעתיק ב"י וה"ה נאבד שזכר הש"ע ואמאי מהני באמת המים מה שמכוין על מה שיבא אחר הברכה ובאמת י"ל דעת הרא"ש דאיהו לא ס"ל הך פיסקא דבירך ואח"כ הביאו לפניו דצריך לברך אלא אם היה דעתו מתחלה ע"כ מהני כמו באמת המים ול"ד לבירך ונאבד דסעיף זה דשם נאבד מה שבירך עליו עצמו משא"כ בבירך על דעת שיביאו לו והביאו לו אותו דבר א"צ לברך שנית אלא על הטור וש"ע קשה דפסקו כאן באמת המים שא"צ לברך ובהביאו לפניו כתב הטור דצריך לברך וכן הש"ע וצריך לחלק דהביאו לפניו אח"כ אינו ברור כ"כ כמו אמת המים דודאי יבואו המים אבל בפירות אפשר שיבוא אונס ולא יבוא וכ"כ בלבוש וא"כ שייך לומר בזה נתת דבריך לשיעורין דא"כ אם זה המביא הוא סמוך לחדר של זה המברך עומד שם באופן שאין שייך שם אונס לא יצטרך לחזור ולברך ואי תימא לא פלוג רבנן זה אין שייך בברכה לברך בחנם ובב"י הביא בשם ש"ל דהמברך על דבר לאוכלו ולא עלתה בידו לפי שעה ונתעכב עד לאחר כדי דיבור צריך לחזור ולברך ונראה כיון שאין פסק זה מבורר לנו אם אירע שבירך ואחר כך הביאו הפירות לפניו יביא מין אחר שברכתו כפירי זו ויכוין להוציא גם פירות אלו: