שולחן ערוך, אורח חיים ר״א: מי הוא המברך. ובו ד סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

מי הוא המברך. ובו ד סעיפים:
גדול מברך אפילו בא בסוף ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך רשאי והני מילי כשאין שם אורח אבל אם יש שם אורח הוא מברך אפילו אם בעל הבית גדול ממנו כדי שיברך לבעל הבית ומה ברכה מברכו יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ויצליח בכל נכסיו ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר ולא ישלוט שטן במעשה ידיו ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור עון מעתה ועד עולם ואם בעל הבית רוצה לוותר (פי' שאינו רוצה להקפיד) על ברכתו ולברך ברכת המזון בעצמו רשאי: הגה וה"ה שיכול ליתן לברך למי שירצה (ב"י בשם אוהל מועד):

ב

לא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו דרך חק ומשפט כהונה אבל לתת לו החכם רשות שיברך אין בכך כלום. אבל כהן ת"ח מצוה להקדימו שנאמר וקדשתו לפתוח ראשון ולברך ראשון: (וע"ל סי' קס"ז סי"ד):

ג

מי שנותנים לו לברך ואינו מברך מקצרים ימיו:

ד

צריך לחזור שיתנו לו כוס של ברכה לברך:

א

והני מילי כשאין שם כו' וי"א היכי דליכא אורח מי שבצע יברך אז ואף ע"ג דלענין בציעה נמי דינא הכי שהגדול בוצע מ"מ אם נתן הגדול רשות לא' לבצוע יברך ג"כ ב"ה:

ב

לא יקדים כו' וז"ל התלמוד פ' בני העיר אמר רבה בב"ח אר"י כל ת"ח שמברך לפניו אפילו כ"ג ע"ה חייב מיתה שנאמר משנאי אהבו מות א"ת משנאי אלא משניאי ופרש"י שגורמים לבני אדם לשנאתם שאומרים אין נחת רוח בתורה כיון שרואים ת"ח שפל לפני ע"ה או יש לפרש פי' אחר דנראה כאלו הברכה אינה כדאי שיהיה הוא המברך מפני חשיבותו של ע"ה שהוא ראוי לברך. מצאתי בשם מהרנ"ש אפי' כ"ג ע"ה אין להקדימו אבל כהן ת"ח מצוה להקדימו היינו בשהוא שוה לת"ח ישראל אבל אם הכהן ת"ח אינו שוה לת"ח ישראל אזי טוב ממדת חסידות להקדימו כן משמע מתוס' פ' בני העיר גבי עובדא דר' פריד' ובזה יש סמך למנהג במדינות אלו שנוטלים רשות מהכהנים אפי' במקום שיש ת"ח ליתן רשות לישראל אפילו ע"ה לברך (טור) ויש מי שמחמיר שלא ליתן רשות אפי' לכהן ע"ה לברך לפני ת"ח (מורי בב"ח) וי"א שאין ללוי שום קדימה לברך לפני ישראל (טור בשם מהר"מ מרוטנבורג):

א

מברך. ואם הגדול מוציא ליחה שקורין הושטי"ן יברך אחד כי אין זה נכון שיפסיק הרבה פעמים ויהיה רוקק והאחרים ימתינו מהר"ם מ"א. וכן לכתחלה לא יתן לברך לקטוע אצבע או למוכה שחין. תשובת חות יאיר סי' קע"ו:

ב

מברך. אורח שהוא נזיר עיין בתשובת חכם צבי סי' קס"ח ובספר פרי הארץ חא"ח סי' ה':

ג

לבעה"ב. וברכת את ה' לרבות בע"ה. מהר"ש:

ד

שירצה. קשה ממ"נ אם נותן לברך לא' מב"ב פשיטא דגם הם אורחים לענין זה שמברכין לבעה"ב. ונ"ל דאם א' סמוך על שלחנו ומשלם לו דמי מזונו ואותו א"צ לברך לבעה"ב רשאי ליתן לו לברך ועוד נ"ל דאם ב' אוכלים בבית אחד ואחד יש לו אורח על שלחנו דמן הדין יש לאורח לברך ואם אותו בעה"ב רוצה לוותר יכול ליתן לברך למי שירצה. מ"א ע"ש:

ה

לכהן ע"ה. ואמרינן בגמרא דחייב מיתה שמבזה התורה:

ו

ראשון. בקריאת התורה רש"י ור"ן והרא"ש כתב להיות (ראש) מדברים בכל קבוץ עם לדבר ולדרוש תחלה. וה"ה בישיבה ידבר בראש. כתב המ"א וצ"ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים הכהן לכל הנך מילי מאחר שמדאורייתא הם. ואפשר דאין אנו בקיאין ביחוסי כהונה. ומיהו אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר רשאי. סמ"ג וע"ל ס"ס קכ"ח ס"ק פ"ב מש"ש. ואם צריך להקדים לוי לישראל מחלוקת בין הפוסקים י"א שצריך להקדים וכן יסד בחרוז נודה לשמך ברשות הכהנים והלוים. וי"א שא"צ וגורסין הכהנים הלוים דכהנים איקרי לוים עמ"א. (ובספר אליהו רבה פסק דכשאין כהן יש ללוי הקדימה לפני ישראל בהמוציא ובבהמ"ז וכן משמעות ב"ח ופרישה):

ז

ימיו. דכתיב ואברכה מברכיך והמברך בהמ"ז מברך לבעה"ב רש"י. וא"כ דוקא באורח הדברים אמורים ובכוס בה"מ. מ"א:

א

ברכות מ"ו

ב

תוספות מעובדא דרב ור' חייא שם

ג

שם מ"ה

ד

הרא"ש שם

ה

מגילה כ"ח

ו

מרדכי שם

ז

גיטין נ"ט

ח

ברכות נ"ה

ט

שם נ"ג לפירוש רש"י:

א

ס"א אפי' אם כו'. הרא"ש מעובדא דר"ח ורב וזה שלא כדברי התוס' וכנ"ל ואם רצה כו' ומ"מ ראי' לדין הנ"ל ממ"ש ל"ט א' נתן בר קפרא כו' וכ"כ המרדכי בפ"ד דמגילה ועס"ב:

ב

ומה ברכה כו'. בגמ' שם:

ג

ואם בעה"ב כו'. כנ"ל דהטעם כדי כו':

א

ס"ב דרך חוק כו'. דהא בלא"ה יכול לכבד הפחות ממנו כנ"ל ס"א. מרדכי שם:

ב

אבל כהן כו'. עתו' שם וע"ל סי' קס"ו:

א

בא לבסוף – בגמרא איתא דאיכא מ"ד דאם בא גדול לבסוף אינו מברך דעיקר שבסעודה מברך [אחד מאותן שהיו בתחלת הסעודה רש"י] והגמרא מסיק דהלכתא גדול מברך אפילו בא לבסוף ולכאורה משמע דהיינו עכ"פ רק בגדול משום חשיבותו אבל בסתם אנשים כ"ע מודים דעיקר שבסעודה מברך ולא מי שבא בסוף הסעודה וצ"ע:

ב

ואם בעה"ב רוצה לוותר וכו' למי שירצה – עיין מ"ב מש"כ דרשות בידו ליתן לאחר אף שאינו אורח כ"כ המ"א וש"א ויש לעיין אם יש שם גדול אם רשאי הבעה"ב להעביר ממנו הזימון וליתן לאחר או אפילו לעצמו דהא בעלמא קי"ל דגדול מברך ורק אם יש אורח שמיסב אצל בעה"ב אמרו דיברך הוא כדי שיברך את בעה"ב אבל אם האורח אינו מברך שפיר נראה דקיימא זכות הברכה להגדול ולמה יהיה זאת ברשות בעה"ב להעביר מהגדול וכ"ש אם האורח הוא הגדול שבכולם ג"כ בודאי לכאורה אין לו רשות להעביר ממנו והשו"ע שהרשה לבעה"ב ליתן למי שירצה אפשר דמיירי כשאין שם גדול שכולם היו שוין ובפרט דיש מן הפוסקים דס"ל דלעולם הזכות הוא להגדול ואורח דמברך הוא רק בשוין [עיין תוס' ר' יהודה ורבינו יונה] והנה לענין בעה"ב בעצמו יש לצדד ולומר דאפילו יש גדול הרשות בידו לברך בעצמו דהא משמע בשו"ע דמעלת האורח חשובה יותר ממעלת גדול כדי שיברך את בעה"ב ולפי המבואר לקמן דצריך לחזור אחר כוס של ברכה יכול הבעה"ב לומר כלום תקנו אלא משום תקנתא דידי אנא בזה ניחא לי טפי ורק לענין ליתן לאחר לכאורה מסתבר כדברינו דבמקום שיש שם גדול אין לו רשות לזה:

א

במג"א ס"ק ד' הי' לוי קודם. נ"ב ע"ש בפי' הירושלמי שבגליון ש"ס פירוש אחר ובפני' שם עוד פירוש אחר:

א

סעיף ב' לא יקדים חכם ישראל לפני כהן עם הארץ. נ"ב הנה ראיתי בספר קטן נקוב בשם שרביט הזהב על הלכות מילה שהביא שו"ת מוהרשד"ם יו"ד סי' רל"ט שדעתו דכהן שהוא מוהל הוא קודם לכל אדם והוא חולק עליו. ולפענ"ד נראה דבלא"ה אינו ענין למצות וקדשתו דכל מצוה זו לא נאמר רק בענין שאין בו שליחות כגון לקרות בתורה ראשון בזה הטילה התורה חיוב להקדים הכהן אבל במילה שעיקר החיוב הוי על האב רק אם האב רוצה או שאינו יכול הוא עושה שליח במקומו לאחר וכיון דשלוחו הוא בזה אין חיוב לעשות את הכהן שליח רק כיון דמצוה דיליה היא בידו לעשות שליח למי שירצה ולא מצינו בכל התורה כשיהיה לאדם איזה עסק ורצה לעשות שליח שיהיה מחויב לעשות הכהן דוקא שליח. כן ה"נ בזה כיון דהמילה הוי חיוב על האב ואם מכבד לאחר הוי רק בתורת שליחות להיות כמותו בזה למי שלבו חפץ יכול לעשות שליח. ובזה היה נראה להכריע דהיכא דליכא אב דעל הב"ד למולו בזה לא שייך שליחות אז ראוי לכבד את הכהן יותר אבל היכא דאיכא אב מותר לו לכבד את מי שירצה ואתי שפיר כנלפע"ד בעת ודו"ק:

א

[א] גדול מברך וכו'. פירוש בשכולם אוכלים משלהן דאם לא כן יתן לאורח או לאחד מבני ביתו דהוא כאורח, ואם מוציא ליחה שקורין הוכש"ט יברך אחר כי אין נכון שיפסיק הרבה פעמים ויהיה רוקק והאחרים ימתינו ברכת המזון:

ב

[ב] כדי שיברך וכו'. ובדרשות מהר"ש וברכת את ה' אלקיך את לרבות בעל הבית (מלבושי יום טוב), ואני כתבתי לעיל שם הוא בירושלמי:

ג

[ג] [לבוש] משניאי כביכול וכו'. לא דק דקרא בחכמה כתיב, וכן פירש רש"ל זה לשונו, שגורמים לשנוא התורה מלבושי יום טוב וכן פירש רש"י ורבינו יונה ועיין לעיל סימן קס"ז סעיף י"ד נתבאר כל דיני סימן זה. בחרוז נודה לשמך וכו' ברשות הכהנים והלויים ויש גורסין הכהנים הלויים כלומר דהכהנים איקרי לויים וטעמם משום דבזמן הזה לויים וישראלים שווין כדפירש רש"י פרשת ראה, אבל הפרישה מחלק דהתם לענין מתנת חינם קאמר, שאין הישראל מחויב ליתן לו. והשתא ניחא תמיהת מגן אברהם עיין שם, ולפי זה כשאין כהן יש ללוי הקדימה לפני ישראל במוציא וברכת המזון וכן משמע בב"ח ופרישה:

ד

[ד] [לבוש] והמברך ברכת המזון וכו'. ואם כן דוקא באורח הדברים אמורים ובכוס ברכת המזון, מגן אברהם. ואני אומר הא האידנא שהמברך מברך כל היושבים שהרי אומר אותנו וכו'. אך קשה בש"ס [ברכות] דף נ"ה מגילה [מנא ליה] דמקצרין דלמה דוקא במקללך כתיב אאור, אבל באינו מברך גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו. ויש לומר דאם כן ואברכה מברכיך למה לי הא נלמד ממקללך אאור ומדה טובה מרובה וכו':

ה

[ה] [לבוש] כדי שיתברך וכו'. קשה קצת אם כן מאי פריך בסוף נזיר מגדול העונה אמן דילמא שאני בברכת המזון שמתברך:

א

א) [סעיף א'] גדול מברך וכו' וגדול היינו שגדול בחכמה כמ"ש לעיל סימן קס"ז אות צ"ז יעו"ש וכ"כ הר"ז בזה הסימן אות א' והא דגדול מברך כגון שכולם אוכלים משלהם דאל"כ יתן לאורח או לאחד מבני ביתו דהוא כאורח. א"ר אות א'. א"א אות א'. ואם הגדול מוציא לחה שקורין הושט"ן יברך אחר כי אין זה נכון שיפסיק הרבה פעמים ויהיה רוקק והאחרים ימתינו. הגה בברכת מהר"ם. מ"א סק"א. א"ר שם סו"ב אות א' בי"מ אות א' וכן אין ליתן לכתחלה לברך בהמ"ז לקטוע אצבע או למוכה שחין. כמ"ש לעיל סימן קפ"א אות כ"ח יעו"ש:

א

ב) שם גדול מברך וכו' ומזה סמך למה שנהגו שאבל מברך כיון דמסב בראש אלא שהרחיבו גדול המנהג הרבה שיברך האבל כל י"ב חדש. ואין מקום למנהג זה אלא בשניהם שווים אבל אם בעה"ב אבל ויש לו אורח או אם האורח אבל בכל גוונא אם בעה"ב רוצה לברך הרשות בידו. שאלת יעבץ סימן ע"ד. ברכ"י אות א"ב. שע"ת אות א' בי"מ אות ד' ואות ה':

א

ג) שם גדול מברך וכו' והאדנא אין מקפידין בכל זה דלא לייתו לאינצויי עם בעה"ב לומר לו זה הוא גדול והגון והבעה"ב נותן לברך למי שירצה במקרה בעלמא בלי שום הקפדת גדול או קטן או הגון או אינו הגון לבוש. שכנה"ג בהגה"ט אות א' עו"ת אות א' סו"ב שם. אבל בני ספרד גם האדנא נהיגו מנהג זה דגדול מברך ויש קפידא אם בעה"ב יתן לברך למי שירצה בי"מ אות ו' והיינו בברכת הזימון דאי בבהמ"ז המנהג לברך כל אחד בפ"ע כמ"ש סימן קפ"ג אות ל"ח יעו"ש:

א

ד) מרגלא בפומא דאינשי שהמכבד לחבירו לברך בהמ"ז שמכבד בארבעים זהובים. ברכ"י אות ד'. בי"מ אות י"א. ועיין מ"ש הש"כ בחו"מ סס"י שפ"ב:

א

ה) שם. ואם רצה ליתן רשות לקטן וכו' היינו קטן במעלה כמ"ש התו' בברכות מ"ז ע"א ממה דאמר ליה רבי לרב קום משי ידך ומביאו ב"י יעו"ש. אבל לא קטן בשנים עיין לעיל סימן קפ"ו סעיף ב' ודברינו לסימן קצ"ט אות ל"ג ודוק:

א

ו) שם והני מילי כשאין שם אורח וכו' ובליל פסח בעה"ב מברך אע"ג דאיכא אורח כמ"ש לקמן סימן תפ"ט בהגה ובח"י שם סק"ז יעו"ש:

א

ז) שם כשאין שם אורח וכו' וי"א היכא דליכא אורח מי שבצע יברך אז ואע"ג דלענין בציעה נמי דינא הכי שהגדול בוצע מ"מ אם נתן הגדול רשות לאחד לבצוע יברך ג"כ בהמ"ז. עט"ז אות א' ועיין לעיל סימן קס"ז אות צ"ז:

א

ח) שם אם יש אורח הוא מברך וכו' אורח שהוא נזיר אין לו לברך משום לך לך וכו' וגם אינו יכול להיות המברך והמזמן ושאחר יקבל הכוס ח"צ סימן קס"ח וס' פרי הארץ סימן ה' י"א בהגה"ט. שע"ת בזה הסימן אות ב' ולעיל סימן ק"ץ ועיין בדברינו לשם אות כ"א:

א

ט) שם אם יש אורח וכו' והא דאירח מברך ה"מ כשהוא הגון בעיני בעה"ב אבל אם אינו הגון בעה"ב מעביר ממנו הברכה. ב"י בשם אוהל מועד ועיין בזוה"ק פ' בלק דקפ"ז ע"ב דמשמע שם דמי שהוא אומר ד"ת על השלחן הוא צריך ליקח הכוס ולברך יעו"ש:

א

י) שם אם יש אורח וכו' ואם יש שם הרבה אורחים כגון בסעודת מצוה וכדומה אז יתנו לגדול שבהם או למי שאמר ד"ת על השלחן כנז' באות הקודם:

א

יא) שם כדי שיברך וכו' ובדרשות מהר"ש וברכת את ה' אלהיך את לרבות בעה"ב. מי"ט. א"ר אות ב' סו"ב אות ב' והא דאורח מברך לבה"מ כגון שאוכל בחנם אבל אם משלם לו מעות א"צ לברכו כמ"ש לקמן אות ט"ז יעו"ש:

א

יב) שם כדי שיברך וכו' בברכה שמברך האורח לבה"ב אחר שיאמר הרחמן הוא יברך את השלחן הזה וכו' וכל צמא ממנו ישתה אז תכף יאמר והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ואחרי אמרו הרחמן הוא יברך את הבעה"ב הזה וכו' יאמר בנוסח זה בבנים שיחיו ובנכסים שירבו ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו. לא יבוש בעוה"ז ולא יכלם לעוה"ב. ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר ואל ישלוט שטן ויצה"ר ועין הרע לא במעשה ידיו ולא במעשה ידינו ואל יזדקק לא לפניו ולא לפנינו שום דבר חטא ועון והרהור רע מעתה ועד עולם ובכל אשר יפנה ישכיל ובכל אשר יפנה יצליח אכי"ר. ואם הבה"ב ב' או ג' אז יזדקק בלשונו לומר הנוסח בלשון רבים והטעם שצריך לסמוך אחר אומרו קרובים לעיר שלא ישלוט עין הרע כדי שתהא ברכה שלימה כדדרש רב בב"מ דק"ז. ובנישואין יוסיף לומר הרחמן היא יברך את החתן והכלה וכשם שזכו לחופה כך יזכו לבנים זכרים ושאר מצות ומ"ט ובילד הנולד יאמר בליל השמירה כשם שזכה לצאת לאויר העולם כך יזכה למחר וכו' וביום המילה יאמר כשם שזכה למילה כך יזכה וכו' ואם הוא בכור יאמר ולפדיון. ובכלל הברכה כתב הא"ח דלא יזכיר המסובין והכלבו כתב שיזכיר. כף החיים להרח"פ סימן כ"ה אות מ"ג ועיין בדברינו לסימן קפ"ט אות יו"ד:

א

יג) שם כדי שיברך וכו' וגם הבן מברך לאביו ברכת האורח כמ"ש לעיל אות א' ולקמן אות ט"ז יעו"ש. וכ"כ הבי"מ וכשמברך הבן לאביו אומר הרחמן היא יברך את אבי מורי בעה"ב הזה ואת אמי מורתי בעלת הבית הזה וכו' בי"מ שם. ועיין בדברינו לעיל סס"י קפ"ו:

א

יד) שם כדי שיברך וכו' והמביאין מיני מתיקה לפני האורח והדרך לברך את בעה"ב יש לברך תחלה ולאכול ואח"כ לברך את בעה"ב כמ"ש לעיל סימן קע"ד אות ה"ן יעו"ש וכן עמא דבר:

א

טו) שם יה"ר שלא יבוש וכו' ואנחנו מברכין בנוסח אחר כמ"ש בסידורים. ועיין ל"ח פ"ג שאכלו א' כ"ג שתמה ע"ז יעי"ש. והביאו המחה"ש סק"ב:

א

טז) שם הגה למי שירצה ויש ליזהר ליתן הכוס של בהמ"ז למי שיודע בו שבקי לברך ואין מגמגם בלישניה כדי שתהא השמחה בשלימות ולא יבוש המברך והמתברך. ס' אור חדש קטן על דיני ברכות דכ"ט סוף ע"ג. בי"מ אות ג':

א

טוב) שם הגה. למי שירצה. קשה ממ"נ אם נותן לברך לאחד מב"ב פשיטא דגם הם אורחים לענין זה שמברכין לבה"ב ונראה לפרש דאם אחד סמוך על שלחנו ומשלם לו דמי מזונו ואותו א"צ לברך לבה"ב רשאי ליתן לו לברך. מ"א סק"ב. בי"מ אות ח':

א

חי) ואם שנים איכלים בבית אחד ואחד יש לו אורח על שלחנו יכול הוא ליתן לברך למי שירצה דמן הדין יש לאוח לברך. ואם אותו בעה"ב רוצה לומר על ברכתו יכול ליתן לברך למי שירצה. מ"א שם. בי"מ אות ע'. ואם הם ב' בעלי בתים וכל אחד יש לו אורח ורוצה לברך האורח שלו אז הגדול שבהם מברך או האומר ד"ת כמ"ש לעיל אות יו"ד ואם לא יפילו גורל ונראה לדידן שכל אחד מבדך לעצמו א"צ לזה דהא כל אחד ואחד יכול לברך לבעה"ב שלי ועיין באות שאח"ז ואות כ"ו ודוק:

א

יט) והא דאורח מברך דוקא בימיהם שהיה אחד מברך והאחרים יוצאים בברכת המברך דשייך האי טעמא כדי שיברך לבעה"ב משא"כ האידנא דנהוג עלמא להחזיק עצמן כל ישראל חבירים ומברך כל אחד בהמ"ז לעצמו ואין. מתכוונים לצאת בברכת המברך על הכוס א"כ מאי מפסיד בעה"ב בכך אם יברך בעצמו הרי מקיים המצוה החביבה ולא הפסיד ברכה. וכיון שכל אחד מברך לעצמו ובעה"ב ממילא מתברך יש לו לבעה"ב עצמו לברך ונזכות במצוה. וכן נאה למדקדקים יראי ה' וחרדים אל דברו שלא להניח מצוה הבאה לידם לעשותה ע"י אחרים ולא עוד אלא שכחו של בעה"ב יפה ליתנה לכל מי שירצה וא"צ לחוש לאורח אפילו האורח אבל ב"מ. שו"ת הרב יעב"ץ סימן ע"ד. בי"מ אות י"א:

א

ך) מלמד שאוכל אצל בעה"ב יתר על שכר לימודו אין לו זכות בכוס של בהמ"ז. וכן פועל שאוכל אצל בעה"ב יתר על שכרו אין לו דין בעה"ב וא"צ לומר שאינו אומר כל נוסחי הרחמן בלי דעת בעה"ב הרב הנז' שם. והביאו הבי"מ אות י"ב וכתב כיון דהאידנא אין דרך להקפיד ומסתמא אדעתא דהכי שוכרין פועלים שיברכו כל הד' ברכות כתיקונן כמ"ש סימן קצ"א א"כ ה"ה לנוסחי הרחמן כיון שכבר נתקנו בבהמ"ז ואומרים כ"ע אמרינן אדעתא דהכי שוכרין עכשיו פועלין שיאמרו כל נוסחי בהמ"ז כתיקונו כדנהיגי כ"ע עכ"ל. וכ"כ אנן אנן לעיל סימן קצ"א אות ב' יעו"ש:

א

כא) [סעיף ב'] לא יקדים חכם וכו' דאיתא במגילה דכ"ח ע"א. כל ת"ח שמברך לפניו אפילו כ"ג ע"ה אותו ת"ח חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי ופרש"י ז"ל שגורמין לבני אדם לשנאותו שהרואה ת"ח שפל לפני ע"ה אומר אין נחת רוח בתורה עכ"ל וכתב שם המרדכי בפ' בני העיר דדוקא אם החכם ישראל מקדים את הכהן ע"ה לפניו דרך חק ומשפט כהונה ע"ז נאמר כל משנאי וכו' אבל אם החכם נתן רשות לכהן ע"ה לברך המוציא או בהמ"ז אין כאן בית מיחוש דהא חכם יכול ליתן רשות אפילו לישראל הפחות ממנו כדאיתא בברכות דרבי א"ל לרב קום משי ידך וכו' עכ"ל והביאו ב"י וכך הם דבריו כאן בש"ע. מיהו הב"ח כתב דיש להחמיר שלא ליתן רשות לכהן ע"ה לברך לפניו בסעודה יעו"ש ועיין לעיל סימן קס"ז סעיף י"ד ובדברינו לשם בס"ד:

א

כב) שם אבל כהן ת"ח מצוה להקדימו וכו' כדאיתא בגיטין נ"ט ע"ב. וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. ופרש"י ז"ל לפתוח ראשון בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש. ולברך ראשין בסעודה. וליטול מנה ראשון אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה עכ"ל וכ"כ התו' בסוף מס' מו"ק בפי' השני יעו"ש אבל התו' בגיטין שם כתבו ליטול מנה יפה ראשון כגון במעשר עני או בצדקה אם הוא עני או בחברים המסובין בסעודה אבל במידי דשותפות לא דאמרינן בפסחים נ' ע"ב הנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם עכ"ל והב"ד מ"א בזה הסימן סק"ד וגם הביא פלוגתא בזה די"א מדרבנן וקרא אסמכתא וי"א דאורייתא יעו"ש. ועיין בטורי אבן מגלה כ"ח שכתב דת"ח דינו גם לענין זה ככהן יעו"ש:

א

כג) שם מצוה להקדימו וכו' אפילו כשישראל גדול ממנו אבל חיובא מדאורייתא ליכא אלא בשוין. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט אות ב' ומכאן סמך למנהג שננו שנוטלין רשות מהכהנים בבהמ"ז ואפילו במקום שיש ת"ח גדולים. ל"ח פ"ג שאכלו אות. מ"ז. שכנה"ג בהגב"י אות ד' ועיין לעיל סימן קס"ז אות ק"ד:

א

כד) שם מצוה להקדימו וכו' ואם ירצה ליתן רשות לישראל לברך רשאי. טור. וכתב ב"י בשם סמ"ג דהיינו במקום דאין שם עם רב יעו"ש וכ"כ הל"ח שם אות מ"ח דבסעודה גדולה שיש בה עם רב אינו רשאי ליתן רשות יעו"ש. והביאו שכנה"ג שם אות ב' ועיין לעיל סימן קס"ז אות ק':

א

כה) שם מצוה להקדימו וכו' ואם לא יש שם כהן ויש לוי אעפ"י שאינו ת"ח כמו הישראל יש להקדימו כמ"ש לעיל סימן קס"ז אות ק"א יעו"ש. וכ"ז שהחכם קודם לכהן וכהן ללוי ולוי לישראל בשכל המשובים הם בעלי בתים ואין שם אורח או שכולם אורחים ואין בעה"ב מיסב עמהם אבל אורח ובעה"ב אפילו בעה"ב הוא כהן וגדול בחכמה האורח מברך כדי שיברך לבעה"ב. ר"ז אות ד' ועיין לעיל אות י"ט:

א

כו) [סעיף ג'] מי שנותנין לו לברך ואינו מברך וכו' כדאיתא בברכות נ"ה ע"א ג' מקצרין ימיו של אדם וחד מנייהו מי שנותנין לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך דכתיב ואברכה מברכיך. ופרש"י ז"ל והמברך בהמ"ז מברך לבעה"ב עכ"ל. והביאו מ"א סק"ד וכתב וא"כ דוקא באורח הדברים אמורים ובכוס בהמ"ז עכ"ל. ונראה דלדידן דגם באיכא כוס כל אחד מברך לעצמו כמ"ש סימן קפ"ג אות ל"ז ליכא חששא דהא גם אם יקח אחר הכוס יכול הוא ג"כ לברך את בעה"ב. וכ"כ החס"ל אות י"ז. ועיין לעיל אות י"ט:

א

כז) המזומן לברכה וקדם חבירו ובירך חייב ליתן לו מ' זהובים ונראה בעיני שאין דנין קנסות הללו בזה"ז. ש"ג על הרי"ף פ"ג שאכלו בשם הריא"ז. ועיין בחו"מ סימן שפ"ב ובש"כ שם:

א

כח) [סעיף ד'] צריך לחזור וכו' כדאיתא בברכות ג"ן ע"ב. א"ל רב לחייא בריה ברי חטוף ובריך וכן א"ר הונא לרבה בריה חטוף ובריך. ופרש"י ז"ל כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנוהו לך ותברך עכ"ל והקשו שם בגמ' והתניא ר"י אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך ותירצו תנאי היא ואית תנא סבר דממהרין ליתן שכר למברך יותר מן העונה אמן יעו"ש ועיין בדברינו לעיל סימן קכ"ד אות ל"א שכתבנו דגם לס' האו' גדול העונה דהמברך בכונה גדולה ועצומה הוא יותר גדול מהעונה יעו"ש:

א

גדול מברך. ואם הגדול מוציא ליחה שקורין הוש"ט יברך אחר כי אין זה נכון שיפסיק הרבה פעמי' ויהיה רוקק והאחרים ימתינו (הג"ה בברכת מהר"ם):

ב

למי שירצה. קשה ממ"נ אם נותן לברך לאחד מב"ב פשיטא דגם הם אורחים לענין זה שמברכין לבע"ה ונ"ל דאם סמוך על שלחנו ומשלם לו דמי מזונו ואותו א"צ לברך לבע"ה רשאי ליתן לו לברך ונ"ל דאם ב' אוכלים בבית אחד וא' יש לו אורח על שלחנו יכול הוא ליתן לברך למי שירצה דמן הדין יש לאורח לברך ואם אותו הבע"ה רוצה לוותר על ברכתו יכול ליתן לברך למי שירצה:

ג

לא יקדים. ואמרי' בגמ' דחייב מיתה שמבזה התורה:

ד

לפתוח ראשון. בקריאת התורה (רש"י ור"ן) והרא"ש כ' להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם לדבר ולדרוש תחלה וה"ה בישיבה ידבר בראש (רש"י גיטין) וכ' בטי"ד סי' כ"ח בהג"ה דאם עלה ישראל ראשון אין מחייבין אותו י' זהו' דקר' אסמכתא הוא וכ"כ התו' בחולין דף פ"ז וצ"ע דבגיטין דף נ"ט אמרי' בהדיא דאוריי' היא וגם הרמב"ם מנאה במנין המצות סי' ל"ב ועיין פ"ד מהל' כלי המקדש ועבח"מ סי' שפ"ב וכ"כ הריב"ש סי' צ"ד בשם סמ"ג בפשיטות דאוריית' היא וכ"כ בתשובות מהר"מ סי' ק"ז ובירושלמי פ"ה דגיטין מייתי פלוגתא דאמוראי בזה ועיין במהרי"ק ש"י אמרי': בגמ' וליטול מנה יפה ראשון הכהן קודם ופי' התו' והרא"ש דדוקא במעשר עני המתחלק בתוך הבית או בצדקה בחברי' המסובין בסעודה אבל במידי דשותפות לא דאמרי' הנותן עיניו בחלק יפה אינו רואה סי' ברכה לעולם, וצ"ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים הכהן לכל הנך מילי ויש ליזהר בזה מאחר שמדאורייתא הם, ואפשר דאין אנו בקיאין ביחוסי הכהונה וכמ"ש ססי' תנ"ז, ומיהו אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר רשאי (סמ"ג), כתב הטור י"א שצריך להקדים הלוי לישראל שהרי ריב"ל אמר מימי לא בירך ישראל לפני ואין נראה דהתם מצד גדולתו קאמר שריב"ל היה גדול, והב"ח כ' דזה אינו דא"א שריב"ל לא סעד מימיו אצל מי שגדול ממנו ואפ"ה בירך הוא ועוד הביא ראיות ע"ש, וכן יסד בחרוז נוד' לשמך כו' ברשות הכהנים והלוים, ויש גורסין הכהנים הלוים כלו' דהכהנים איקרו לוים ובמתני' סוף הוריות אמרי' לוי קודם לישראל, וכ"פ בי"ד סי' רנ"א ס"ט וכיון דחזינן דליטול צדקה ולקרות בתורה קודם א"כ ה"ה לשאר דברים דאין לימוד למחצה וצ"ע למה מייתי בגיטין מקראות אחרים ובהוריות גם כן ועיין במ"ר פרשת נשא ובירושלמי דהוריות: אח"כ ראיתי בירושלמי סוף הוריות דאיתא התם שלוי וישראל שוין רק בזמן הדוכן היה לוי קודם אבל בי"ד פסקו דלא כוותיה וכמ"ש הרב"י שם וצ"ע למה דהא רש"י פרשת ראה כתב גם כן כן וכ"ה בספרי שם:

ה

מקצר ימיו. דכתיב ואברכה מברכיך והמברך ב"ה מברך לבעל הבית (רש"י) וא"כ דוקא באורח הדברים אמורים ובכוס ב"ה:

ו

כוס של ברכה. בסוף נזיר פירש"י דקאי אכוס של ברכת זימון משום ממהרין ליתן שכר למברך קודם להעונה אמן, ומ"מ שניהם שוין בשכר וכ"מ דעת הטור מדכתבו כאן וצ"ע דבי"ד סי' כ"ח פסק דגדול העונה אמן יותר מן המברך, ובגמ' אמרי' תנאי היא וצ"ל דהתם הג"ה היא ואינו מדברי הטור כמ"ש הרב"י שם ואף על גב דבח"מ סי' שכ"ב פסק רמ"א כדבריו לענין מילה י"ל דמ"מ הדין אמת דאם קדמיה אחר שפטור מלשלם דעכ"פ העונה אמן מקבל שכר כמו המברך אף על פי שממהרין לברך בשביל זה אינו חייב לשלם דהא לא אפסדיה מידי אח"כ מצאתי שכ"כ בש"כ בח"מ ססי' שפ"ב וע"ש כמה דינים:

א

(א) גדול מברך – היינו הגדול בחכמה שבכל המסובין הוא יהיה המברך בהמ"ז לכולם ואף דהשתא המנהג שכל א' מברך לעצמו בלחש וכדלעיל בסימן קפ"ג מ"מ מנהג ד"א לכבדו שיהיה הוא המזמן ומיירי שכל המסובין הם בעלי בתים שאכלו משלהן דאם היה א' בעה"ב הדבר תלוי בו ליתן לאורח לברך וכדלקמיה או למי שירצה מבני ביתו ויברך ג"כ לבעה"ב. אם הגדול מוציא ליחה [שקורין הוש"ט] יברך אחר כי אין זה נכון שיפסיק הרבה פעמים ויהיה רוקק והאחרים ימתינו [אחרונים]. יש מקומות שנוהגין שנותנין לאבל [שעל אביו ואמו כל י"ב חודש] לברך ודוקא כשכולם שוים דהיינו שכולם אוכלים משלהם אבל כשאוכל מפתו של בעה"ב תלוי ברצון בעה"ב למי שירצה יתן וכ"ש אם רוצה בעצמו לברך:

ב

(ב) בסוף – הסעודה כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל וכדלעיל בסימן קצ"ז ס"א ע"ש ומסתברא דאם משהה בסעודתיה אין מחוייבין להמתין עליו עד שיגמור סעודתו כדי שיהיה הוא המברך אלא מברך אחר והוא יענה:

ג

(ג) אם יש שם אורח – היינו כשהוא אוכל מפתו של בעה"ב:

ד

(ד) מברך אפי' וכו' – ואם יש שם כמה אורחים תלוי לפי דעתו של בעה"ב ואפילו ליתן לקטן שבהם:

ה

(ה) ומה ברכה מברכו וכו' – בספר לחם חמודות תמה למה אנו משנים נוסח הברכה דבעה"ב ממה שנאמר בש"ס:

ו

(ו) רשאי – שלא תקנו ליתן לאורח אלא לטובתו כדי שיברכנו וכ"ש אם האורח אינו הגון בעיניו דיש לו לעשות כן:

ז

(ז) למי שירצה – היינו דאפילו אם א' סמוך על שלחנו ומשלם לו דמי מזונו שאותו א"צ לברך לבעה"ב ג"כ רשאי ליתן לו לברך:

ח

(ח) לא יקדים וכו' – ואמרינן בגמרא דהוא בכלל משניאי אהבו מות שמשניא את התורה בפני ההמון שיאמרו שאינה חשובה כ"כ בראותם שהחכם שפל לפני ע"ה דאף שהוא כהן מעלת התורה גדולה ממעלת הכהונה:

ט

(ט) דרך חק וכו' – ר"ל שמקדימו מפני משפט הכהונה:

י

(י) רשות – ר"ל אין בזה פחיתות ערך לת"ח מדאינו מברך בלתי רשותו ואפילו אם הוא אינו כהן יכול ליתן לו רשות לברך:

יא

(יא) אבל כהן ת"ח וכו' – וה"ה כששניהם אינם חכמים:

יב

(יב) מצוה להקדימו וכו' – ואפילו אם הת"ח הוא גדול ממנו דאין עליו חיוב לכבדו מחמת מצות וקדשתו מ"מ טוב שיקדים הכהן לפניו כיון שהוא ג"כ חכם והעושה כן הוא מאריך ימים:

יג

(יג) לפתוח ראשון – בקריאת התורה ולברך ראשון בסעודה בברכת המוציא ובבהמ"ז וכן להוציא בקידוש דוקדשתו הוא לכל דבר שבקדושה וכתבו הפוסקים דבכלל לפתוח ראשון הוא להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם ולדרוש תחלה וה"ה בישיבה ידבר בראש ועיין במ"א שמצדד דהלימוד מוקדשתו הוא דאורייתא (ולא אסמכתא בעלמא) ומ"מ אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר בכל זה רשאי ורק בקריאת התורה אינו יכול למחול וכדלעיל בסימן קל"ה במ"ב סק"ט אמרי' בגמרא דהכהן יטול מנה יפה ראשון [ור"ל שישראל צריך ליתן לכהן מנה יפה ראשון לכל המסובין] והיינו דוקא בחברים המסובין בסעודה או בצדקה אבל כשהכהן חולק איזה שותפות עם חבירו ישראל לא דאדרבה אמרינן בגמרא כל הנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם וצ"ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים לכהן לכל הנך מילי [מ"א וע"ש שמצדד למצוא קצת טעם למנהג ומ"מ לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה]. טוב להקדים הלוי ג"כ לישראל אם הם שוין בחכמה בבהמ"ז ובהמוציא וכן בנתינת הצדקה דהא מקדימין אותו בקריאה ג"כ לפני ישראל:

יד

(יד) שנותנים לו לברך – ר"ל אורח שנותנים לו לברך בהמ"ז ואינו מברך מקצר ימיו משום דבדין כשהאורח מברך לבעה"ב וכנ"ל ובזה שנמנע לברך את בעה"ב שהוא מזרע אברהם שנאמר בו ואברכה מברכיך ומכלל הן אתה שומע לאו נמצא גורם קללה לעצמו וכתב המ"א ודוקא כשמברכין על הכוס דאז החיוב על האורח לברך את בעה"ב. ונ"ל שר"ל שבלא זה אין גורם קללה אבל בודאי אין נכון לאדם לדחות מצוה הבאה לידו:

טו

(טו) לברך – שיהיה הוא המזמן ומוציא אחרים ידי חובתן ולא לשמוע ולענות אמן שאף שהשומע כעונה ועונה אמן כמוציא ברכה מפיו מ"מ ממהרין ליתן שכר תחלה להמברך:

א

(במ"א ס"ק ד') וצריך עיון דבגיטין אמרינן בהדיא דדאוריי' היא נ"ב ולי לק"מ דהא דפרי' דרכי שלום דאורייתא היא קאי לאינך אמוראי דנפקא מקר' אחרינא ותדע דאי למ"ד וקדשתו מאי פריך הא איצטריך דרכי שלום ללוי שקורא אחר כהן ולהקדימו לישראל ועוד מאי משני דאורייתא ומפני דרכי שלום הא תינח לאינך מ"ד דאית לן למימר תורה אמרה כן להקדימו כהן ללוי ולוי לישראל מפני דרכי שלום אבל למ"ד וקדשתו לכל דבר היאך שייך לומר כן להקדישו מפני דרכי שלום ועיין בירושלמי דמייתי פלוגתא דאמוראי בזה אי הוא מדאורייתא או לא ותלמודא דידן ס"ל כמ"ד דמדאורייתא היא ולכך פריך שפיר לכולהו אינך אמוראי ודו"ק:

א

מברך עבה"ט ועיין שאלות יעב"ץ סי' ע"ד שמה שנוהגין לתת לאבל לברך דוקא בשניהם שוים אבל אם בעה"ב אבל ויש לו אורח או אם אורח אבל בכל גוונא אם בעה"ב רוצה לברך הרשות בידו ע"ש:

ב

מברך עבה"ט שהראה מקום לשו"ת ח"צ אורח שהוא נזיר כו' והבאתי דברי התשוב' ההוא ולא באורח תליא מלתא כלל רק שכך היה המעשה שכבדו האורח שהיה נזיר לברך ונתן הכוס לאחר והוא זימן בשם ובירך וזה שהיה תופס הכוס בירך בפה"ג וע"ז חלק שם דאין לעשות כן ועיין מ"ש שם:

ג

ראשון עבה"ט מ"ש דאין בקיאין ביחוסי כהונה והוא מדברי המג"א והראה מקום לסי' תנ"ז שכ' שם כן לענין נתינת חלה לכהן בזמן הזה ע"ש וע' בשו"ת מהרשד"ם בענין שבויה לכהן ובתשובת שבות יעקב וחוט השני וחות יאיר וזכרון יוסף שהאריכו בזה וע' בשו"ת בית אפרים חלק א"ח סי' ה' וחלק אה"ע באורך בענין זה: