שולחן ערוך, אורח חיים רפ״ב: קריאת התורה והמפטיר בשבת ובו ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

קריאת התורה והמפטיר בשבת ובו ז סעיפים:
מוציאין ס"ת וקורים בו שבעה ואם רצה להוסיף מוסיף: הגה וה"ה ביו"ט מותר להוסיף על הקרואים (רמב"ם פי"ב מהל' תפלה ותשובת מהר"ם וב"י) ויש אומרים דבי"ט אין להוסיף (ר"ן פרק הקורא) וכן נהגו במדינות אלו מלבד בשמחת תורה שמוסיפין הרבה גם בכל יו"ט אין המפטירין ממנין הקרואים כדלקמן:

ב

מותר לקרות עולים הרבה אע"פ שקרא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך אין בכך כלום: הגה ויש אוסרים (מרדכי סוף מגילה) וכן נהגו במדינות אלו חוץ מבשמחת תורה שנהגו להרבות בקרואים ונוהגים כסברא ראשונה:

ג

הכל עולים למנין ז' אפי' אשה וקטן שיודע למי מברכין אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור: הגה ואלו דוקא מצטרפים למנין הקרואים אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים (ר"ן וריב"ש) ודין עבד כנעני כדין אשה אבל אם אמו מישראל מותר לעלות (הגהות מיי' פי"ב מהל' תפלה) ואסור לקרות בראש מגולה ואין איסור לקרות ע"ה נכבד ועשיר וגדול הדור לפני ת"ח כי אין זה בזיון לת"ח רק כבוד לתורה שמתכבדת באנשים גדולים (א"ז) וממזר מותר לעלות לס"ת (מהר"א מפרא"ג) וע"ל סי' קל"ו מסדר הקרואים:

ד

נוהגים לקרות שבעה לגמור עמהם הפרשה ואומר קדיש וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא השביעי. הגה וכן נוהגים בימים טובים שאין מפטיר ממנין הקרואים אבל בחול שאסור להוסיף על מנין הקרואים השלישי הוא מפטיר וביום שמוציאין ב' ספרים או ג' המפטיר קורא באחרונה וקטן יכול לקרות בפרשת המוספין או בד' פרשיות שמוסיפין באדר וכן נוהגים (ר"ן ומרדכי פ"ב דמגילה) אע"פ שיש חולקים ואומרים קדיש קודם שעולה המפטיר ואין חילוק בזה בין הוסיפו על מנין הקרואים או לא ובין מוציאין ס"ת א' או ג' (ב"י בשם הר"ר ישעיה והרא"ש ורבי ירוחם):

ה

אם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא אחד מאותם שעלו לקרות בתורה וכבר אמר ש"ץ קדיש אחר קריאת הפרשה זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות ויברך על קריאתו תחלה וסוף: הגה אבל אם לא אמר קדיש יפטיר מי שעלה לשביעי אם יודע ואם יש אחרים שיודעים להפטיר לא יפטיר מי שעלה כבר (א"ז) עססי' קמ"ד:

ו

אם טעה ש"ץ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש אין צריך לקרות עוד אחר אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי דקי"ל מפטיר עולה למנין שבעה:

ז

קרא הפרשה בתפלת שחרית בשבת ודילג פסוק אחד חוזר וקורא הוא ושנים עמו אפילו הפטיר והתפלל מוסף חוזר וקורא:

א

מוציאין ס"ת. וי"ל בריך שמיה בין בשבת בין בחול האר"י ז"ל והנותן ס"ת והמקבלו צריך שיהא בימין. מסכת סופרים:

ב

שבעה. הטעם שאם יארע לאדם אונס ולא בא לבה"כ כל ז' ולא שמע ברכו יאזין אזנו לשמוע ז' פעמים ברכו ויצא י"ח. ועיין כנה"ג מ"ש בשם המבי"ט:

ג

מוסיף. והרשב"ץ כתב דעכשיו דכולן מברכין אין להוסיף משום ברכה שא"צ וכן ראוי לנהוג. והגאון מהר"ש תיקן בפראג שלא לקרות יותר מעשרה חוץ ממפטיר מפני טורח הציבור. א"ז. עיין בתשו' גנת ורדים סי' נ"ג בהלק"ט ח"ב סי' קנ"ג ועיין יד אהרן:

ד

להוסיף. וכשחל י"ט בשבת לכ"ע מותר להוסיף לבוש. כשחל יה"כ בשבת אין להוסיף משום שראשי הפרשיות מכוונים שמסיימין במילי דכפרה לכן טוב שלא לשנותם. מ"א:

ה

חוץ מבש"ת. וכן בחתונה ועיין ביד אהרן:

ו

למנין שבעה. אבל לא למנין שלשה. כנה"ג:

ז

וקטן. אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיביא ב' שערות כנה"ג בשם תשו' ב"י. אם אין שם כהן אלא קטן קורין אותו עיין מ"א. ומשמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה וכ"כ במ"ס:

ח

או בד' פרשיות. זולת פ' זכור שהוא לכ"ע מדאורייתא עי' סי' תרפ"ה וראיתי נוהגין שאין קטן מפטיר במרכבה ביום א' של שבועות ולא בז' של פסח. ומטה משה כתב שאין להפטיר בשבת שובה וכתב המ"א ונ"ל דכל זה בקטן שהגיע לחינוך שיודע לחתוך האותיות בטוב ודלא כאותם שמניחים קטנים הרבה לומר ההפטרה. ועיין תשו' ב"ח סי' קנ"ח. ובכנה"ג ובפרח שושן כלל א' סי' ח':

ט

המפטיר. היינו בשבת אבל בחול שהמפטיר ממנין אומרים קדיש אחר המפטיר דא"א קדיש עד שנשלם המנין:

י

או ג'. כתב הלבוש שבשבת שקורים שתי פרשיות שיש לקרות מנין חצי הקרואים בכל סדרה וכתב ט"ז ונראה דהיינו מנין ז' אבל לא מה שמוסיפים דבזה אין שום חיוב מן הדין:

יא

וסוף. וה"ה בשבת של חזון אפי' נמצא מי שיודע להפטיר רק שלא ידע לקונן כנהוג דינא הכי ריב"ש. ואפי' יש אחרים היודעים לקונן רשאי הרב לומר כיון שדרך הרב לעולם לאומרו מותר לכתחלה לעלות שלישי ומפטיר. ול"נ דלא יעלה שלישי כמ"ש רמ"א מ"א. אם קראוהו בבה"כ אחרת ונזדמנה לו אותה הפרשה צריך לחזור ולברך מ"כ:

יב

לשביעי. ויאמר קדיש אחר ההפטרה. מ"א:

יג

פסוק א'. ה"ה תיב' א' וע"ל סי' קל"ז ועיין מ"א מענין הנהגות החיובים. כתב בספר הכוונות דהעולה ששי הוא המעולה שבקרואים:

א

מגילה כ"א

ב

הריב"ש בתשו'

ג

שם בגמרא

ד

טור ואתיא שפיר בין למ"ד מפטיר עולה ובין למ"ד אינו עולה שם במגילה

ה

הריב"ש בתשובה

ו

טור בשם הר"מ מרוטנבורג ושאר פוסקים והשבלי לקט בש' מסכת סופרים

ז

הגהות מיימוני פרק ב' מה"ת מהא דמסכת סופרים

א

ס"א וה"ה. דס"ל דאבל מוסיפין קאי אכולם וכמ"ש רש"י שם דטעם דאין מוסיפין הוא משום ביטול מלאכה:

ב

וי"א דס"ל דלא קאי רק אשבת וטעם דאין מוסיפין משום דא"כ ישוה חול לר"ח וכן בכולם וכמ"ש כ"ב ב' נקוט האי כללא כו':

ג

גם בכל י"ט. ר"ל דגם בזה נוהגין כס' ראשונה וכמ"ש בס"ד בהג"ה וכמו דקי"ל מפטי' עולה שם כ"ג א' וע"ש:

א

ס"ב מותר לקרות. סוכה נ"ד א' דמדלגי דלוגי:

ב

ויש אוסרים. ובחש"מ משום דלא אפשר וכמ"ש בר"ח שם כ"ב א' ואמרו שם ואם איתא כו' שאני כו' אלמא דאסור במקום דאפשר וס' הראשונה ס"ל דהאיסור שם הוא לעלות ממנין הקרואים רק במקום דלא אפשר כמש"ל סי' קלז ס"ו וע"ש:

א

ס"ג שיודע. ירושלמי ח"א כדי שידע בטיב ברכה וח"א שיודע למי מברכין וכ"פ מהר"מ עכ"ל הג"מ פי"ב ועיין בברכות מ"ח א':

ב

אבל. מגילה שם:

ג

ואלו דוקא. דקאמר עולין וקאמר אפי' קטן אשה ול"ק נשים קטנים וגי' הפוסקים הכל משלימין כו':

ד

ודין עבד. בפ"ק דחגיגה מכדי כל שהאשה כו' ובירושלמי ספ"ב דכתובות הלכה י"א אר"ז בשם ר"י העבד עולה מז' קריות וידבר עולה מעשרה פסוקים:

ה

אבל אם. כמ"ש בפ"ד דיבמות עבד הבא על כו' ושם מ"ה ב' ברב מרי כיון דאמו מישראל מקרב כו':

ו

ואסור לקרות. מ"ס פי"ד פוחח הנראין כרעיו או בגדיו פרומין או מי שראשו מגולה פורס שמע וי"א בכרעיו ובגדיו פרומין פורס אבל לא בראשו מגולה ואינו רשאי להוציא אזכרה מפיו כו':

ז

וממזר. דישראל הוא לכ"ד כמ"ש בפ"ב דיבמות ופ"ה דקדושין:

א

ס"ד נוהגים. תוס' במגילה כ"ג א' ד"ה כיון דעושין ככ"ע שאין המפטיר עולה ותקנו קדיש בין הז' והמפטיר כדי שידעו שאינו מן המנין ולכן גומרין עם הז' דאין לומר קדיש באמצע הקריאה ואע"ג דמגמ' לא מ' כן לפי שבימיהם היה מפטיר בשביעי כמש"ש כ"ט ול':

ב

וכן נוהגים. שם ד"ה חד:

ג

אבל. שם:

ד

וביום. שם ד"ה כיון. ועי"ל כו' ותוס' בשבת כ"ג ב':

ה

וקטן. מגילה כ"ד א' ואף בכה"ג דהא עולה אפי' למנין ז' כנ"ל:

ו

אע"פ שיש חולקין. עיין ברא"ש ס"ה דלא מסתבר דקטן כו':

ז

ואומרים קדיש כו' ואין חילוק. ר"ל אף ע"ג דמוסיפין וא"כ בלאו המפטיר הוסיפו והל"ל הקדיש אח"כ וכן כשמוציאין ב' או ג' שאין המפטיר קורא מה שקרא הז' כמ"ש בתוס' ורא"ש שם מנהג רש"י ורבותיו דלא כר' משולם וע' ברא"ש שם:

א

ס"ה אם לא כו' צריך. שם כ"ג א' המפטיר בנביא צריך כו':

ב

אבל אם. כמ"ש בס"ו:

ג

ואם. עס"ס קמ"ג מתוספתא:

א

ס"ו אם קרא. מס' סופרים פי"א ה"ד ה"ו ובתוס' ד"ה חד כו':

א

או בד' פרשיות – עיין במ"ב מש"כ בשם המגן אברהם דבשאר מפטיר ג"כ דוקא בקטן שהגיע לחנוך ויודע לחתוך האותיות וכו' ולענ"ד יש לעיין אם אינו יכול הקטן לומר מלה במלה עם הש"ץ מתוך הכתב עיין סימן קל"ט ס"ב ובסימן קל"ה ס"ד ונהי דבגדול לא נהגו לדקדק בזה עיין באחרונים שם מ"מ למה צריך להקל כ"כ בקטן לגבב כל הקולות להדדי [ובפרט בפרשת המוספין וכל הד' פרשיות הלא באמת יש חולקים וס"ל דקטן אינו יכול להיות מפטיר בפרשת המוספין וכל הד' פרשיות שהמפטיר עולה לפרשה בפ"ע ואך דהרמ"א לא הכריע כוותייהו נגד המרדכי והר"ן והלא הרמ"א הסכים שם אף בגדול לדעת המחבר דבעינן שיהיה יכול לקרות מלה במלה עם הש"ץ מתוך הכתב] ומהירושלמי שמקיל ביודע למי מברכין אין ראיה דאפשר דמיירי ביודע לקרות מתוך הכתב דבימיהם היו רגילין יותר בכתב ס"ת ותדע דאל"ה האיך יתרץ המחבר דאוסר באינו יכול לקרות מתוך הכתב את הירושלמי הזה ומי עדיפא קטן מגדול אלא ודאי כמו שכתבנו ועכ"פ נלענ"ד דבפרשיות המוספין וכל הד' פרשיות אין כדאי להקל לקרות קטן למפטיר אם אינו יודע לקרות מלה במלה עם הש"ץ מתוך הכתב ובחדושי רע"א מצאתי שכתב שבתשובת פרח שושן העלה לעיקר דקטן לא יקרא בד' פרשיות ומשמע בכל גווני:

א

אם לא נמצא וכו' – וביום שמוציאין ב' ס"ת וקראו ז' בראשונה ושניה למפטיר ואין נמצא שם מי שיודע להפטיר אסור לקרוא לשביעי לס"ת שניה משום פגמו של ס"ת ראשונה אבל אותם הקודמים י"ל דשרי ועיין סימן קמ"ד ס"ד יע"ש וצ"ע [פמ"ג]:

א

דקי"ל מפטיר וכו' – ואף דהגמרא מיירי היכי דשייר להמפטיר פסוקים שלא קראן מתחלה ולכך עולה למנין ובזה הלא כבר קראן מתחלה ומבואר לעיל בסוף סימן קל"ז דכשחוזר עם אחד מה שכבר קרא לאחר אינו עולה מן המנין הכא שאני כיון דלא אפשר בענין אחר שכבר סיים הפרשה ששייך לשבת זו וכמבואר שם דהיכא דלא אפשר עולה למנין:

א

במג"א סק"א ומשמע, נ"ב עיין תשובות ח"ס או"ח סי' קע"א וסי' ק"ע, [ע"ד דברי ריבות שנתהווה בקהלה אחת ע"ד הוספת אחרון בכל שבת וביוה"כ שחל בשבת אשר הנהיג הרב אב"ד שתהיה מזה סיוע לקופת ת"ת ולאחר שהאריך לדבר בענין זה ולבארו באר היטב כת' בסוף תשובה סי' רע"א וז"ל היוצא מדברינו מה שהנהיג להוסיף אחרון בכל שבת כדי להחזיק תורה עם תינוקות של בית רבן יפה עשה ויחזיק במעוזו ואל ירף מזה, אמנם ביוה"כ שחל בשבת ניהו שאין לתופסו מפני שנהג כמנהג מקומו בעיר פראג מכל מקום נראה לי יותר טוב שלא לנהוג כן במקום דלא נהיגי ובשגם שאין בזה הפסד כל כך להקופה של תלמוד תורה אם לא יוסיפו פ"א וכו']:

ב

לסי' רפ"ב במג"א סקט"ז ואל יאמר. נ"ב ובספר אבן העוזר פסק דיאמר קדיש אחר השביעי ואח"כ יפטיר וכן נוהגין בט"ב שאומרים קדיש בין קריאה למפטיר בשחרית וכן נראה לי להורות:

ג

שם במג"א ד"ה החתן שהי' וכו' הוא אחרון לו וכו', נ"ב ואפילו ביום המילה עצמו כ"כ לבוש מטעם שסופו לעלות לתורה ביום שתלך היולדת לבהכנ"ס אח"כ ביום מ"ם ע"ש וכ"כ בשערי אפרים ע"ש:

א

סעיף ה' זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות וכו' נ"ב עיין במג"א וט"ז שכתבו דכיון שאמרו קדיש יש חשש נכנסין וכו'. נראה לי דהיינו דוקא אם עדיין לא גללו הס"ת וגם השביעי או זה שרוצה להפטיר כבר נסתלק מן הבימה אז יש חשש נכנסין וכו' אבל אם עדיין השביעי עומד שם ולא נסתלק אז ליכא חשש נכנסין כיון דיראו זה שעומד למעלה מפטיר ידעו שקורא בתורה תחלה וגם אף אם נסתלק מן הבימה אם כבר הגביה הס"ת יגללו אותה אז הוה כדיעבד לחזור ולהניחה ולפתחה וי"ל דלא גזרו משום הנכנסין רק לכתחלה ולא בדיעבד וכמ"ש הט"ז כעין זה ביו"ד סי' י"ג לענין חשש מראית העין דאינו רק לכתחלה ובדיעבד כשר כן ה"נ כיון שכבר גללו הס"ת הוי כדיעבד ויפטור השביעי כך בלי קריאה. ובפרט דדברי המג"א אין מוכרחין וי"ל הש"ע מיירי באחר ולא בשביעי בזה יש לחלק בין הקדיש או לא אבל אם האחרון רוצה להפטיר י"ל אף באמר קדיש יפטיר בלי קריאה. וכן נראה חילוק זה קצת בעטרת זקנים לעיל סי' קל"ז לכך עכ"פ באם כבר גללו הס"ת נראה לעשות כן שיפטיר השביעי וצ"ע לדינא בזה. וכן בדין אם שכחו שלא קראו למפטיר עדיין וגללו הס"ת נמי יהיה תליא בהך דינא כנ"ל וצ"ע בכל זה ודו"ק היטב:

א

[א] [לבוש] וביום טוב וכו'. דאיכא איסור מלאכה, וביום הכיפור איכא עונש כרת ובשבת סקילה (ש"ס), רמז לזה שמ"ע ג' אותיות ישראל חמישה אותיות ה' ד' אותיות אלקינו ו' אותיות ה' אחד ז' אותיות ובכולם הם כמנין כ"ה שנאמר כ"ה תברכו (מטה משה):

ב

[ב] [לבוש] ובשבת וכו'. ועוד שאם יארע לאדם שום אונס שלא בא לבית הכנסת כל שבעת ימי השבוע ולא שמע ברכו יאזין בשבת מפי הקורין ז' פעמים ברכו ויוצא ידי חובתו כן הוא בהגה לבושים ישנים וכן בבית יוסף. עוד מצאתי טעם דשבת נמשל לעולם הבא שהוא יום מנוחה לצדיקים ולכן קורין שבעה, וביום הכיפור שבא לכפר על מעשה עולם הזה שנמשל לששת ימי החול קורין ו':

ג

[ג] [לבוש] אבל מוסיפין וכו'. והתשב"ץ כתב דעכשיו דכולן מברכין אין להוסיף משום ברכה לבטלה וכן ראוי לנהוג אם לא בחתונה או מילה (כנסת הגדולה ועולת תמיד ומגן אברהם), והמקילין לא הפסידו דמכל שארי פוסקים משמע היתר גם דעת מגן אברהם נוטה כן, ודבריו קצת סותרין גם מה שהשיג על עולת שבת אינו השגה ואולי טעות סופר יש בדבריו, וזקיני הזקן הגאון זכרונו לברכה תיקן פה פראג שלא לקרות יותר מעשרה חוץ ממפטיר ומפני טורח ציבור והוספתי על דבריו שלא יוסיפו אפילו בימים נוראים יותר מעשרה דאם כן יהא קדושים יותר משבת:

ד

[ד] [לבוש] הרשות וכו'. צריך עיון דרמ"א כתב עלה ויש אוסרין וכן נהגו חוץ מבשמחת תורה, עד כאן, וכן מלבוש גופיה סימן תרס"ט משמע כן וכן בסימן קל"ו סעיף ד' ואפילו בחתונה או כשיש חיובים הרבה כתב מגן אברהם דלא נהגו להקל, ודע דגם המתירין מודים דאינו עולה למנין שבעה:

ה

[ה] [לבוש] וכן נוהגים. לא בכל מקום וכו' (מלבושי יום טוב), וכן פה פראג נוהגין להוסיף ביום טוב ויום הכיפור, וכן נראה לי ראיה ממתניתין ריש פרק הקורא עומד דתניא ברישא גבי שני וחמישי וגם גבי ראש חודש וחול המועד אין מוסיפין ולא תנא לה נמי גבי יום טוב ויום הכיפור. ועוד נראה לי ראיה ממגילה דף כ"ג דאמר ר' עקיבא ביום כיפור שבעה ובשבת ששה אין פוחתין אבל מוסיפין ומשמע ודאי דקאי נמי אשבת דתנא בסוף אם כן ממילא נלמד לר"י דסבירא ליה דבשבת שבעה דהוא הדין ביום טוב ויום כיפור מוסיפין, ולדעת האוסרין צריך עיון לתרץ זה וכן משמע בתוס' שם ד"ה חד וכו' ואגודה שם דמותר כן פסק בתשובת ריב"ש סימן פ"ד:

ו

[ו] וקטן. האידנא לא נהיגי לקרות קטן כלל אלא למפטיר, והטעם כתב הפרישה דדוקא בימיהם שהיה כהן מברך תחילה ואחרון מברך בסוף הוא דעולה ולא לדידן שכל אחד מברך תחילה וסוף, וראיה לזה בהרא"ש פרק קמא דקידושין. ומגן אברהם כתב זה לשונו ומצאתי בריב"ש סימן שכ"א בשם רש"י דמה שכתב בגמרא הכל עולין וכו' היינו דוקא למפטיר וכן משמע בהגהות מיימוני מבית יוסף סימן קל"ה בשם הרוקח עד כאן לשונו, ותימא לפרש למנין שבעה אמפטיר, גם עיינתי שם ולא מצאתי כלום ואדרבה כתב שם בשם רבינו תם דלמנין שבעה עולה ולא למפטיר כיון שהוא חובת היום, שוב ראיתי בסימן שכ"ו שכתב שם בשם רבינו תם דמתניתין דקטן קורא קאי אמפטיר, ומזה תימה יותר על מגן אברהם דסיים להדיא הריב"ש דגמרא דעולין למניין שבעה מיירי בשבעה עצמן אף לפירוש רש"י ולא אמפטיר אלא דממתניתין ליכא ראיה דיש לומר דקאי אמפטיר ומיירי שם שגם הגדול קורא קודם מה שקורא קטן וקטן המפטיר חוזר וקורא לכבוד התורה עיין שם, ומה שפירש בית יוסף סימן קל"ה דברי רוקח נמי ליתא דהכי פירושו קטן עושה סניף דהיינו דרק קטן אחד נקרא לשבעה וכמו שכתב הריב"ש סימן ל"ה אפילו קטן אפילו אשה ולא קתני נשים, וכן נראה פירוש הגמרא ודו"ק, והברטנורא משנה ו' פרק ד' דמגילה דוקא משלישי ואילך עולה וכן כתב הרמב"ם שם ובזה נדחה נמי דברי בית יוסף בסימן קל"ה ואין להאריך. כתב מגן אברהם הנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ומצוה לתרגם להם שיבינו (מסכת סופרים פרק י"ח) וכן נהגו הנשים לצאת חוצה, עד כאן, ודבריו סותרים ואפשר לדחוק דקאי למעלה עיין שם:

ז

[ז] [לבוש] שאין כבודו וכו'. לשון בית יוסף בשם הר"ן דכיון דלאו בני חיובא נינהו לא מפקי לגמרי, עד כאן. ורוצה לומר שאין יכולין להוציא ידי חובתן של אנשים וגדולים לגמרי והלבוש נראה שהבין דמפקי על הוצאת ספר תורה ולא דק:

ח

[ח] [לבוש] אפילו בארבע פרשיות. זה לשון הב"ח וכן דעת כל הגאונים זולת הריב"ש שאוסר בשם ספר המנהיג בשם ר"ת ואין הלכה כיחיד במקום רבים וכן המנהג בכל המקומות ואף הריב"ש לא אמר דאסור אלא בסתם קטן שאינו יודע למי מברכין אבל בקטן היודע דעולה למנין ז' על פי תקנת משה רבינו כל שכן מוסיפין שאינו אלא תקנות גאונים, עד כאן, ועיין סוף סימן תרפ"ה ותימא דאף שדעת המרדכי דמנין שבעה עדיף ממפטיר מכל מקום דעת הריב"ש להיפך דהא דעולין למנין שבעה גרוע מחובת המוספים כמו שכתב בית יוסף בשמו והוא בריב"ש סימן שכ"ו וכן מבואר בסימן ל"ה וסימן נ"ח ושכ"ח, וטעמא דמי שקורא מוספים הוא חובה כמו כל שבעה שקורין בפרשת השבוע וכיון דאסור לקרות כל שבעה קטנים אם כן כשקורא קטן מוסף הוי כולי על ידי קטן, גם מה שכתב בסימן תרפ"ה דקריאת כל שבת היא דאורייתא מדאמר בפרק קמא דף ד' דמשה תיקן וכו' וכן כתב ט"ז שם לא ראה בסמ"ק סימן קמ"ט דמכל מקום אינו אלא תקנתא דרבנן וכן כתב מהר"ם מינץ סימן פ"ה ובסוף משנה פרק ב' דחנוכה. ועוד אני תמה על מה שכתב הב"ח שהוא יחיד הא לא נזכר בבית יוסף המתירין אלא המרדכי ומהר"ם אם כן הם במקום שלושה ובפרט נגד ר"ת ושדברי ריב"ש דברי טעם הם, גם לעניות דעתי אין ראיה ממרדכי דיש לומר דקאי אמה שכתב קודם שכבר קראו גדול אלא שקטן המפטיר חוזר וקוראה מפני כבוד התורה ובזה גם הריב"ש מודה בתשובה שם, אבל שיקרא הקטן בלא שיקרא הגדול קודם יש לומר דמרדכי מודה דאסור, גם יש לומר דמיירי בשאר מוספים וסבירא ליה כלא חיובא הן כמו שכתב בית יוסף בשם שבלי הלקט, אבל ארבע פרשיות וראש חודש דחיובא אסור, ומה שכתב הב"ח שכן המנהג כבר כתב הריב"ש בסימן ל"ה שהוא שלא כהוגן ויש למחות לאותן השומעים לקול חכם עיין שם. ונראה דאין לחלק דריב"ש מיירי כשקטן קורא בעצמו אבל האידנא למה שהשליח ציבור קורא מותר דמסתמא גם בזמנו היה השליח ציבור קורא, ועוד דהא כשקורא עצמו כתבו אחרונים בשם תשובת בית יעקב דאפילו למנין שבעה אין עולה, אלא שצריך עיון בתשובת בית יעקב זה דהא הך דעולין למנין שבעה הוא בגמרא והם היו נוהגים לקרות בעצמן, גם מב"ח משמע דקטן מותר אפילו בעצמו. מיהו נראה לי לדידיה דוקא מפטיר אבל לא למנין שבעה ולמנהגינו אפילו השליח ציבור קורא לא יעלה הקטן אם לא למפטיר ועל כל פנים יש להחמיר במפטיר בארבע פרשיות שלא יעלה קטן ופרשת זכור פשיטא דאסור, שוב נדפס תשובת ב"ח והאריך בדין קטן וצריך עיון לי שם. והנה הריב"ש סימן שכ"ו השיג על הנוהגין שגדול קורא בתורה וקטן מפטיר דלא יהא כבוד התורה דיאמרו דהגדול הוא למנין שבעה ואם כן לא קרא מי למפטיר, ובית יוסף כתב שדבריו נפלאים כיון שמפסיקין בקדיש ודאי הוא למפטיר, עד כאן. ולא דק דבסימן שכ"א מבואר דנהגו שלא לומר קדיש עד אחר קריאת גדול הנזכר לעיל קודם שקרא הקטן הפטרה:

ט

[ט] וכן נוהגין וכו'. וראיתי נוהגין שאין קטן מפטיר במרכבה ביום ראשון דשבועות ולא בשביעי של פסח, ומטה משה כתב שאין להפטיר בשבת תשובה, ונראה לי דכל זה בקטן שהגיע לחינוך שיודע לחתוך האותיות בטוב (מגן אברהם): [לבוש] יקראו חצי וכו'. נראה דמודה דחד גברא קורא ומחבר הסדרות כמו שעושין כן במקום שקורין שבעה והיינו דרביעי מחבר הסדרות כדלעיל דלא פליג הלבוש אלא על מה דחולקין השבעה וקורין גם כל המוספין בשניה אבל שאחד יחבר הסדרות לא פליג וזה ברור, והשגת מגן אברהם בזה הוא לחינם, ונראה אם קורין אחד עשרה יקרא הששי סוף הראשון וקצת משניה וכן אם קורין עשרה דכיון שאי אפשר בענין אחר נותנין מעלת חצי קריאה של זה לראשונה ועוד דבשניה קורא גם המפטיר נגד זה ואם קורין שתים עשרה או שלוש עשרה יחבר השביעי הסדרות ואפילו כשקורין יותר דינא הכי ובהכי מיירי דברי מלבושי יום טוב שאביא בסמוך: יקראו מנין וכו'. וראיתי שרבינו מהר"ר ליווא זכרונו לברכה פה פראג הורה שעל כל פנים לקרות לשביעי קצת מפרשה שניה כי היכי דניקרי למנין היום גם בפרשת שניה (מלבושי יום טוב), ולחם רב וט"ז השיגו עיין שם ודברי לבוש עיקר וכן נוהגין:

י

[י] מי שיודע וכו'. וכן בשבת חזון כשאינו יודע לקונן בהפטרה אף שיודע לקרות הפטרה ריב"ש סימן י"ב:

יא

[יא] [לבוש] שהרי היא וכו'. צריך עיון הא בריב"ש שם כתב טעם כשצריך לברך משום דצריך לחזור ולקרות איכא למיגזר משום נכנסין שלא ראוהו קורא בתורה ויאמרו שאין המפטיר צריך לקרות בתורה וכל שצריך לחזור ולקרות צריך לברך אפילו אי היה צריך לקרות קודם קדיש נמי היה צריך לברך עיין שם, ועיין (ש"ס) [שולחן ערוך סימן] קמ"ג דאחד קורא שבעה פעמים ומברך, ונראה לי דהלבוש סבירא ליה אף כשיודע השביעי דצריך נמי לחזור ולקרות כיון שהפסיק בקדיש, ואף דריב"ש מסופק בזה מכל מקום הא מלבושי יום טוב בשם אור זרוע סבירא ליה כן בפשיטות, ונראה דסבירא ליה ללבוש דאין הטעם משום נכנסין דבזמן מועט כזה לא חיישינן לזה כמו שכתב הריב"ש שם אלא דחיישינן כיון דאין דרך להפסיק בקדיש בין קריאת המפטיר בתורה לקריאת הפטרה והשתא מפסיקין יאמרו שאין המפטיר צריך לקרות בתורה שלא יחשבו קריאתו בתורה לענין הפטרה כיון שהפסיק בקדיש יאמרו שקריאת הפטרה קריאה חדשה הוא ולא שייכה לקריאתו בתורה הקודם וזה שאמר שהרי היא קריאה חדשה, וכן נראה לי פירוש הריב"ש שם ודו"ק ולאפוקי מט"ז ומגן אברהם שהבינו בריב"ש טעם שגם שביעי צריך לקרות משום הנכנסין בשעת קדיש, ולדבריהם יהא דברי ריב"ש כסותרים עיין שם כי קיצרתי אלא ברור כדפירשתי:

יב

[יב] יפטיר וכו' מי שעלה וכו'. ואל יאמר קדיש אחריו (דרכי משה) אלא יאמר אחר ההפטרה (מגן אברהם):

יג

[יג] אם יודע וכו'. ואם אין יודע מפטיר אחד מראשונים ולכאורה משמע כריב"ש דגם בזה אין חוזר וקורא כיון שלא אמר קדיש אבל ממה שאכתוב בשם מלבושי יום טוב משמע שחוזר וקורא דאם לא כן למה להרב לחזור ולקרות ולא יאמרו קדיש כיון שיודעין שיפטיר הרב, וכן עיקר דהא איכא חשש דנכנסין שלא ידעו זה שקרא קודם:

יד

[יד] [לבוש] דלמה יברך וכו'. במלבושי יום טוב השיג עליו דאין שום איסור בדבר כמו באין לוי בסימן קל"ה, באור זרוע ודרכי משה כתבו מוטב שיפטיר דמי שלא קרא וכו' ולא כתבו טעם הלבוש, אלא נראה לי הטעם משום ברוב עם הדרת מלך אם יש טעם בדבר נדחה המוטב, כגון רק משום ברוב עם וכו'. בשבת חזון שרגילין להפטיר הרב יפטיר אף שכבר קרא ושכן הוא נהג בק"ק קראקא וכן הגאון מהר"י כ"ץ אף שכבר קראו, עד כאן, וכן מגן אברהם כתב בשם משאת בנימין שהרב מתיר לכתחילה לעלות שלישי ומפטיר אלא שהוא כתב ולא נראה דלא יעלה לשלישי ואפשר אילו ראה דברי מלבושי יום טוב לא היה כותב כן, גם נראה כזילזולא כשאין קורא שלישי ועיין סוף סימן קמ"ג:

טו

[טו] אם טעה וכו'. משמע הא לכתחילה כגון שאין שם רק שבע שיכולין לברך ולקרות אין גומר הפרשה עם הששי וכן נוטה דעת תשובת נחלת שבעה סימן כ"ו אלא דהאריך ותמה ממה שכתב הרי"ף פרק הקורא עומד בראש חודש אדר שחל להיות בואתה תצוה קורין ששה בואתה תצוה עד ועשית והמפטיר חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית אמאי לקרות ששה עד סוף תצוה ולא כי תשא עד כאן דבריו בקצרה, ולא עיין בגמרא מגילה דף ל' דבאמת ראוי לעשות אלא משום דאמרינן אוקומי דקא מוקמי התם ואין הדבר ניכר לפרשת שקלים. גם נראה דאז אומרים קדיש אחר הפטרה ולא קודם כמו שכתבתי לעיל בשם דרכי משה, ובתשובת נחלת צבי שלא כתב כן לא ראה לדרכי משה:

טז

[טז] אלא יקרא וכו'. והא דבסימן קל"ז דאינו עולה צריך לומר דהתם באפשר דהיינו שלא סיימו:

יז

[יז] ודלג פסוק וכו'. הוא הדין תיבה אחת עיין סימן קל"ז מדינים אלו ולעולת שבת אשתמיט שם:

יח

[יח] [לבוש] אבי הילד בשבת וכו'. ואם הילד חלוש שאין יכולין למול בשבוע זו אינו חיוב אלא בשבת קודם המילה ומי שחלה המילה בשבוע זו קודם דמילה בזמנה עדיפא ואם היו סבורים למולו בשבוע זו והיה חיוב, ואחר כך נדחה המילה אינו חיוב פעם שנית (מגן אברהם), וצריך טעם מאי שנא ממה שכתב אחר כך כשנדחה החתונה אם רוצה שיזמרו אותו הוא חיוב שנית בשבת שלפני החתונה:

יט

[יט] [לבוש] או שאין להם וכו'. ומכל מקום אינו דוחה שום חיוב כמו שכתב לגבי בר מצוה וקל וחומר הוא אבל מי שבא לבית הכנסת אחרת צריך עיון אם דוחה (מגן אברהם), וראוי לנהוג מספיקא דדוחה כמו דקיימא לן בדיני קדיש בסימן קל"ג בעיר חדשה נכון שיקבעו משפט אחד לאורח ולתושב, ונראה דבר מצוה שאינו בשבת ראשון מאיזה טעם דינו כמילה שנדחה הנזכר לעיל ועיין סימן רכ"ה:

כ

[כ] [לבוש] המוהל ואבי הבן וכו'. ואם יש שתי מילות בשבת ואי אפשר לקרות אלא שני חיובים האבות קודמים למוהלים (מגן אברהם), וקיצרתי כיון דביש מקומות אין אבי הבן חיוב כלל גם בשאר הדברים מנהגים אחרים וכמו שכתבתי בסימן קל"ו:

א

ואם רצה. עיין תשובת בית יהודה סי' ס' באריכות. חלק הבונה והסותר ועיין באר היטב ס"ק ג':

ב

מותר. לוי שהוא ממזר נפגם מקדוש' לוי ת' דבר משה סי' ט"ו ות' בי"ד סי' ק"ה ועיין ב"ח:

ג

וקטן. עיין תשו' דבר משה סי' כ' בהרב המבי"ט ח"א סי' י"ט ועיין בת' הריב"ש וכנה"ג:

א

א) [סעיף א'] מוציאין ס"ת וכו' האר"י ז"ל היה נזהר בכל יום שבת בשחרית בעת הוצאת ס"ת מן ההיכל לומר אותו הנוסח הכתוב בזוה"ק פ' ויקהל והוא בריך שמיה דמאריה עלמא וכו' וביום שבועות היה עולה לקרות עשרת הדברות בפיו בקו"ר כדרך שנוהגים חכמי הקהלות כמנהג ספרד. וכן בפ' בחוקותי היה עולה ביום שבת ההוא לקרות בפיו בקו"ר הקללות של פ' בחקותי כחכמי הקהלות ספרד. גם בכל ימי שבת לא היה עולה לס"ת אלא ששי כמ"ש בזוה"ק פ' שלך לך על ר' כרוספדאי חמיד לבא דמימוי לא סליק בשבת לס"ת אלא שתיתאה דאיהו צדיק ועליה אתמר מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. שער הכוו' דף ע"ג ע"ג. ובענין כוונת פתיחת ההיכל ופתיחת ס"ת כבר כתבנו לעיל סי' קל"ד או' יו"ד קחנו משם:

א

ב) ואם לא אמר בריך שמיה בשעת הוצאת ס"ת יאמר אותו כשפותחין אותו לפני העם כמ"ש לעיל סי' קל"ד או' י"ב:

א

ג) שם. וקורין בו שבעה. הנה ענין הז' אינו אלא תקנתא דרבנן דתקנת מרע"ה לא היתה אלא בסתם ואפי' חד גברא. מט"י או' ב' והטעם כתב בשה"ל בשם הגאונים דלמה קורין שבעה בתורה שאם יארע לאדם אונס שלא בא לבהכ"נ כל ז' ימי השבוע ולא שמע ברכו יאזין מפי הקורין ז"פ ברכו ויצא י"ח עכ"ל. והביאו ב"י. ואין זה מעיקר הטעם אלא לתוספת טעם דהא בזמן חכמי המשנה לא היו מברכין אלא הפותח והחותם ולא נתקנה ברכה לכל העולין אלא בזמן חכמי התלמוד כדאיתא ריש פ' הקורא. מט"י שם. ואמנם האר"י ז"ל בשער הכוו' דף ע"ג ע"ד נתן טעם בסוד כי מספר העולים בס"ת ביום שבת הם ז' כנגד ז' ספירות והם כהן בחסד לוי בגבורה ישראל בת"ת ד' בנצח ה' בהוד ו' ביסוד ז' במלכות. והנה אין בחי' גילוי גמורה אלא בשני שלישים תחתונים דת"ת וכל היסוד. ונמצא כי המעולה שבכולם הוא היסוד כי כולו מגולה ולכן ר' כרוספדאי לא הוה סליק לס"ת אלא שתיתאה שהוא כנגד היסוד המגולה ומקבל האור כולו בגילוי גמור ואחריו במדרגה הוא השלישי שהוא כנגד הת"ת שאורו מגולה ברובו בשני שלישיו התחתונים ושאר העולים כולם הם אורות סתומים ולכן אינם במדרגת אלו השנים הנז' אלא פחותים מהם אבל בהם עצמם יהיו מדריגות כי החסד גדול מהגבורה ואחריו הגבורה ואחריו הנצח ואחריו ההוד אבל הגרוע מכולם הוא הז' כי הוא כנגד העטרה שביסוד ואין שם אלא הארה מועטת בתכלית. וזהו טעם מ"ש בגמ' הכל עולים למנין ז' אפי אשה ועבד וקטן וכמו שנז' בדברי הפו' וטעמו של דבר מפורש עם האמור כי הז' גרוע מכולם כי הוא סוד העטרה ובו יצדק שם אשה ועבד וקטן עכ"ד. ועוד עיין מזה מ"ש לעיל סי' קל"ה או' י"ט ואו' ך' וסי' קל"ו או' ד' יעו"ש:

א

ד) שם. וקורין בו שבעה. והא דלא גזרו שמא ילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א בר"ה י"ל דקריאת התורה דליתא אלא בצבור לכ"ע ליכא למיגזר משא"כ לולב ושופר ומגילה שהם ביד כל אחד ואחד וכ"כ בהדיא מהרלנ"ח סי' ל"ב יעו"ש. ער"ה או' א' ומה שנוהגין להביא ספרים לבהכ"נ ולא גזרו כמו בשופר כתב הרשב"ץ ח"ב סי' קצ"ז כי גודל המצוה מחייב שלא לעשות כן דאדם טרוד בהם ויבא להעביר אבל בשאר ספרים שאין בהם קיום מצוה לא ישכח יעו"ש והביאו הער"ה או' ב':

א

ה) שם. וקורין בו שבעה. כל שקראו מנין הקורים כל מה שהוא חובת היום יצאו בין שקרא הראשון רוב הפרשה והשבעה קראו מיעוטא בין שהשלים אחד הפרשה וחזר השני הפרשה מתחלתה ועד סופה וכן כולם. מהרמ"ט ח"א סי' רכ"ד. כנה"ג בהגה"ט. ועיין לעיל סי' קל"ז סעי' ו' ובדברינו לשם ודוק:

א

ו) מנהגינו בשבת שיש בו חתן או ברית מילה שמוסיפין יותר מז' ולפעמים החזן קורא לשני מה שכבר קרא לראשון וכן ביום שמחת התורה. וכתב בעל תיקון יששכר בדף נ"ו דאפי' לכתחלה כשר למעבד הכי. כנה"ג שם:

א

ז) מנהג פשוט בהרבה מקומות שבשמחת תורה קורין ד' או ה' ילדים בס"ת אחד ואחד מברך לכולם רק עמו עומדים והכל משום שמחת תורה. וכן ראיתי שעשו בירושלים בפני מורי הרלנ"ח ז"ל. תיקון יששכר שם. כנה"ג שם:

א

ח) מנהגינו בשבת שיש שירה או עשרת הדברות או תוכחות או קללות שבמשנה תורה עולה החכם המרביץ תורה בקהל ואם אין מרביץ בקהל קוראין ליותר גדול שבקהל והמנהג שהחכם או אותו גדול קורא חותם. וכתוב בס"ת סי' תשס"ו שהראשונים היו קוראין ע"ה לתוכחה שלא יהיה אדם חשוב ויתקיימו דבריו והוא אומר ומקללך אאור ואעפ"י כן לא יתכן לכל מי שיקרא ש"ץ שיענה מלעמוד שנאמר ואל תקוץ בתוכחתו עכ"ד. ולפי דרכו נ"ל שאין לקרות חכם בתוכחות וקללות משום דק"ל קללת חכם אפי' ע"ת היא באה. כנה"ג שם. והמנהג עכשיו לקרות החזן התוכחות והוא יהיה ג"כ העולה:

א

ט) יזהר החזן שלא יקרא מי שעינו אחת עורת או שבור או מי שבראשו נתק לקרותו בפ' נתקים והתגלח ואת הנתק וכו' מפני שמביישו. ולא יקרא למי שהוא חשוד על העריות בפ' עריות וכן על כל דבר ודבר שאדם חשוד לא לא יתכן שיקרא אותו החזן. וכן כשקורא החזן הברכות הכתובים לפני התוכחות אין לקורא לחשוב לברך את חבירו. וכשהוא קורא קללות אין לחשוב בשעת קריאה על אותם נכרים. ס"ח סי' תש"ע. ונראה מ"ש שאין לקרות למי שחשוד על עריות בפ' עריות ה"ד כשהוא חשוד אבל אין הדבר ברור דאם הדבר ברור נראה דאדרבא שראוי לקראו כדי שיתבייש ויפרוש מהם וכן כדי שידע ענשה ויפרוש מהם דמהאי טעמא קרינן פ' עריות במנחת יוה"כ ומיהו דוקא אם עדיין הוא רועה זונות אבל אם פירש ועשה תשו אין ראוי לקרותו. כנה"ג שם:

א

י) שם. ואם רצה להוסיף וכו' ומשמע מכל הפו' שאפי' האידנא שכולן מברכין מותר להוסיף שהרי גם בזמן התלמוד היה כל אחד מברך ואפ"ה כתבו כל הפו' שמותר להוסיף. מ"א סק"א. אמנם בהגהות הרי"ף ז"ל כתב בשם הרשב"ץ (והוא בתשב"ץ ח"ב סי' ע') שעתה שכל הקוראין מברכין אין להוסיף יותר מז' אפי' בשבת כדי שלא נוסיף בברכות שאינן צריכות ע"כ. והביאו כנה"ג בסוף הגה"ט וכתב ומנהג פשוט בינינו כשיש חתונה או אבי הבן או בעל ברית בקהל להוסיף על שבעה ונראה דה"ד כשיש חתן או אבי הבן או בעל ברית בקהל אבל בלתי סבה ראוי לחוש לדברי הרשב"ץ עכ"ל. והביאו מ"א שם. א"ר או' ג' וכתב דהמקילין לא הפסידו דמכל שאר פו' משמע היתר. וזקיני הגאון ז"ל תיקן בפראג שלא לקרות יותר מעשרה חוץ ממפטיר מפני טורח צבור והוספתי על דבריו שלא יוסיפו אפי' בימים נוראים יותר מעשרה דא"כ יהיו קדושים יותר משבת עכ"ד:

א

יא) ונראה דגם מי שקיבל עליו סברת הרשב"ץ אם נמצא במקום שמוסיפין אחר קריאת החמישי וחוזרין וקורין לכל הנוספין ממה שכבר קרא החמישי ולבסוף קורין עוד שנים וקורין אותם סמוך ומשלים כמו שכן נוהגין בארצות מצרים מותר לו לעלות לסמוך או למשלים דכיון שאין קורין לנוספין אלא ממה שקרא כבר החמישי אינם עולין מן המנין כמ"ש הרא"ש פ' הקורא עומד גבי מפטיר עולה למנין ז' יעו"ש. וכ"כ מרן ז"ל לעיל סי' קל"ז דין ו' יעו"ש. נמצא דהסמוך והמשלים שקורין דבר חדש הם המשלימין מנין ז' כס"א או' א' ועיין לעיל סי' קל"ה או' ר' ודוק:

א

יב) שם הגה. וה"ה ביו"ט מותר להוסיף וכו' וכן הוא דעת הש"ע דלא אמרו שאין מוסיפין אלא בחול ור"ח וחש"מ ולכן מדלא הזכיר הש"ע איסור התוספת אלא בהנך משמע דס"ל דיו"ט ויוה"כ דינן כשבת כשיטת רוב הפו' ודלא כס' יש מפרשים שהביא הר"ן ז"ל דס"ל דלא קאי היתר תוספת דמתני' אלא בשבת. אבל ביו"ט ויוה"כ אין מוסיפין שלא להעלותן לקדושת יום שבת דפשטה דמתני' היא כדעת הרמב"ם ורש"י והרא"ש והטור וכ"נ דעת התו' דף כ"ג בד"ה חד אמר עולה וכו' יעו"ש. מט"י או' ג' וסיים ומ"מ במקום שאין נוהגין להוסיף ראוי לחוש למ"ש הרשב"ץ יעו"ש:

א

יג) וכתב הראנ"ח ז"ל בח"ב סי' ס"ח דיכולין להוסיף כפי המנהג ביו"ט על חמשה הקוראין בתורה מחמת איזה שמחה שיש בקהל. כנה"ג בהגב"י. וכתב שכ"ה מנהגם:

א

יד) שם בהגה. וי"א דביו"ט אין להוסיף וכו' ומ"מ המפטיר אינו ממנין הקרואין בכל יו"ט כמ"ש לקמן סעי' ד' בהגה יעו"ש:

א

טו) שם בהגה. וי"א ביו"ט אין להוסיף וכו' אבל כשחל בשבת לכ"ע מותר להוסיף. לבוש. ט"ז סק"א. מ"א סק"ב. ושמעתי שקצת גדולים הורו שלא להוסיף ביוה"כ אפי' כשחל בשבת משום שראשי הפרשיות מכוונים שמסיימים במילי דכפרה ולכן טוב שלא לשנותם. מ"א שם. ר"ז או' ב':

א

טז) וכתב הלבוש ראיתי קצת מן החזנים כששתי פרשיות דבוקות והם במקום שמוסיפין על ז' הם מדקדקי' שלא לקרות בפרשה הא' רק ג' וברביעי קורין סוף הראשונה וקצת מן השנייה כדי לחלק אותם שתי פרשיות עם הז' הראשונים שדרך לקרות בשאר קהלות. ונ"ל שזה דקדוק עניות הדעת הוא שכיון שמנהגם בזה המקום להוסיף על ז' למה לא יקראו חצי הקרואין בפ' הראשונה וחצי השני בפ' השניה כמו שעושין כן מטעם זה במקום שקורין ז' כדי להשוותן והכא נראה אדרבא כשאין קורין רק ד' בראשונה הרי עושין השנייה עיקר שקורין בה רוב הקרואין כמנהגם לכן נ"ל דמנהג של שטות הוא לעשות כן אלא יקראו מניין חצי הקרואין בפ' ראשונה ומניין חצי השני בפ' שנייה עכ"ל. ומשמע הא אם אין מוסיפין אין לקרות כ"א ג' בפרשה הא' והרביעי קצת מן הראשונה וקצת מן השנייה וג' האחרונים בפ' שנייה. וכ"כ הבית יהודה סי' ל"ב וכתב דאפי' אין שום איסור בזה אין אדם יכול לשנות המנהג דכל המשנה אין רוח חכמים נוחה הימנו יעו"ש. וכ"כ המחב"ר או' ז' אמנם דעת הט"ז סק"א דגם אם מוסיפין שפיר דמי לקרות הרביעי קצת מן פ' הראשונה וקצת מן השנייה דאין קפידה אלא במה שהיא חיוב מן הדין אבל לא במה שמוסיפון עיין יא"פ. וכ"כ התו"ש או' ב' וכתב שכ"כ התו' והתשב"ץ סי' רמ"ג. וכ"כ בס' לחם רב והביאו המחב"ר או' ח' וכן הסכים המחב"ר שם דחצי העולים העקרים יקראו בראשונה והרביעי יקראו בראשונה ובשנייה וחציין עם הנוספין יקראו בשנייה ונתן טעם בסוד יעו"ש. וכ כ החס"ל או' ג' וכתב המש"ז או' א' שכ"ה מנהגם. וכן הוא המנהג עתה דגם אם מוסיפין קורין ג' בראשונה והרביעי בראשונה ובשנייה וג' אחרונים עם הנוספין כולם בפ' שנייה:

ב

טז) קהל אחד שסברו כי מטות ומסעי מחוברים וקראו ג' גברי בפ' מטות וד' מפ' מסעי ואחר צאתם מבהכ"נ נודע להם שאינם מחוברות א"צ לחזור דעיקר תקנה היתה שיקראו בתורה ז' גברי באיזה מקום שיהיה. שו"ת פרי הארץ סי' ו' יעו"ש. פת:

א

טוב) שם בהגה. וכן נהגו במדינות אלו וכו' לא בכל מקום. מבי"ט. וכן בפראג נוהגין להוסיף ביו"ט וביוה"כ. א"ר או' ה' ועי"ש:

א

חי) [סעיף ב'] מותר לקרות עולים הרבה אעפ"י שקרא זה וכו' שהרי בימי חנוכה ובחש"מ דסוכות קורא זה מה שקרא זה. ב"י בשם הריב"ש. ומ"מ אינו עולה למנין ז' כח"ש סס"י קל"ז יעו"ש. מ"א סק"ג. תו"ש או' ג':

א

יט) שם. אעפ"י שקרא זה וכו' זהו דעת הריב"ש בתשו' וראיותיו אינם מכריעות והרשב"ץ ח"ב סי' ע' וקצת אחרונים חולקים בדין זה כאשר יראה הרואה בספרי האחרונים ואף דנהוג הכי בכמה מקומות כהוראת הריב"ש ומרן ואין למחית בידם מ"מ יר"ש היכול ליזהר לא יעלה כשאין קוראין לו מחדש. ואיש על העדה שדבריו נשמעין בקהל עדתו ינהיג שיקראו העולים כולם מחדש איזה פסוקים נוספים. ומטעם זה נהגו בכמה מקומות בר"ח טבת שחל בשבת ויש עולים הרבה לחלק הפרשה כפי העולים והסמוך שהוא במקום הששי הוא גומר הפרשה והמשלים בשל ר"ח ודלא כמ"ש הלק"ט בח"ב סי' ר"ח. ברכ"י או' ג':

א

ך) שם. אעפ"י שקרא זה וכו' והגו"ר בכלל ב' סי' כ"ב קרא תגר על המנהג שבשמחת תורה באים לכבוד החתן וקורין בפסקא דולאשר אמר עד ובגאותו שחקים ויוצאים מבהכ"נ זו לשאר בתי כנסיות וחוזרין ועולין ומנהג זה אין לו משענת ואין לדחות כבוד שמים באיסור ברכות יעו"ש. י"א בהגב"י:

א

כא) שם הגה. חוץ מבשמחת תורה שנהגו להרבות וכו' ואפי' בחתונה או כשיש חיובים הרבה לא נהגו להקל. ובמ"ב כתוב ראיתי מקילין גם בחתונה. מ"א סק"ד. תו"ש או' ד':

א

כב) [סעיף ג'] הכל עולים למנין ז' אפי' אשה וקטן וכו' דוקא למנין ז' עולין אבל ביו"ט ובשאר ימים שעולין פחות מז' אין אשה וקטן מצטרפין. וכן הסכימו כל האחרונים. עו"ת או' ג' וכ"ה לפי דברי האר"י ז"ל שהבאנו לעיל או ג' שאינו עולה הקטן והאשה אלא לשביעי דוקא יעו"ש. וכ"כ הברכ"י או' ה' והגם דיש מקילין כמ"ש בברכ"י שם אנו אין לנו אלא דברי האר"י ז"ל שנותן טעם בסוד. ונראה דבדיעבד אם כבר קראו לקטן ולא הרגישו עד שבירך דיש לסמוך על המתירין:

א

כג) שם. אפי' אשה וקטן וכו' דוקא למנין שבעה מצטרף אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיהיה בן י"ג ויביא שתי שערות. הר"ם מלמד בתשו' כ"י סי' מ"ג. כנה"ג בהגה"ט. עו"ת שם. מ"א סק"ו. תו"ש או' ז' ר"ז או' ה' ועיין מש"ז או' ג' שכתב להתיר אמנם לענין דינא נראה דיש להחמיר כדעת הרבים ועיין לעיל סי' נ"ה סעי' ה' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

כד) שם. אפי' אשה וקטן וכו' והאידנא לא נהיגי לקרות קטן אלא למפטיר. מ"א שם. א"ר או' ו' תו"ש שם. רז או' ז' ומיהו משמע דלאחר שנשלם המנין הקרואין מותר לקרותו ואין נוהגין כן. מ"א שם. וכ"כ המט"י או' ו' דרבים נוהגין שלא להעלות הקטן כלל בין בשבת בין בשאר ימים ויש מקומות שתקנו שאפי' גדול ועדיין הוא בחור שלא נשא אשה שאינו עולה בשבת שחרית והזכיר מנהג זה הרשב"ץ ח"ב סי' רס"א וכתב שציבור שהסכימו ותיקנו שלא יעלה בחור בתורה תקנתם תקנה ואם עשו חרם החרם חל לפי שקריאת התורה בציבור אינה אלא דרבנן יעו"ש. ועיין לעיל סי' קל"ה או' ח"י:

א

כה) שם. אפי' אשה וקטן וכו' משמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה וכ"כ במ"ס. מ"א שם. תו"ש או' ו' והרב המאירי בפסקיו כתב יש מי שמפרש שלא נאמרו הדברים אלא בזמן שהיו קוראים אמצעיים בלא ברכה ואשה יכולה לקרות באמצע אבל עכשיו שכולן מברכין אין אשה קוראה כלל וכן הדין נותן שהרי היאך תברך והיא פטורה ומיהו קטן מברך הואיל ויש לו שייכות בת"ת וגם אחרים מצווים ללמדו עכ"ל. ברכ"י או' ז':

א

כו) שם בהגה. אבל אם אמו מישראל וכו' דאז הו"ל ישראל מעליא דק"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. מ"א ומחה"ש סק"ז.

א

כז) שם בהגה. ואסור לקרות בראש מגולה אעפ"י שאינו מוציא אזכרה מפיו וקורא בחדר שחוץ לבהכ"נ דאי מוציא אזכרה מפיו או יושב בבהכ"נ בל"ה אסור כמ"ש לעיל סי' צ"א סעי' ג' ועוד י"ל דהאי גילוי הראש דהכא אינו כהתם אלא דאפי' בכובע הדק אסור משום כבוד צביר אלא שצריך להיות מכוסה גם בכובע הגדול כעומד בפני הגדולים. וכ"כ המט"י או' יו"ד:

א

כח) שם בהגה. ואין איסור לקרות עם הארץ וכו' וה"ד בשירה וכיוצא בשאר עליות גדולות אבל בעשרת הדברות אין לקרות ע"ה בשגם הוא נכבד ועשיר וגדול הדור לפני ת"ח וכן המנהג. יפ"ל או' ה':

א

כט) שם בהגה. וממזר מיתר לעלות וכו' אבל אין לקרות לו פ' לא יבא ממזר וכו' שלא יתבייש. ואם עבר ונשא ישראלית מדברי הכנה"ג בהגה"ט נראה דאדרבא ראוי לקראו בפ' כי תצא ולקרא לו פסוק לא יבא ממזר כדי שיתבייש ויפרוש ממנה אבל מדברו הרב ספר חיים סי' י"א או' כ"ו נראה דלא ויש לחלק. ומעשה היה בממזר שנשא ישראלית בהחבא באנשי דלא מעלי אנשים ריקים, וענשו אותו שלא לקרותו לס"ת ושלא ליכנס לביהכ"נ יען לא יוכלו לכופו לגרשה כי נסתייע מצד המינים כנידע. יפ"ל או' ו' ועיין לעיל או' ט':

א

ל) שם בהגה. וממזר מותר לעלות וכו' ואם הוא כהן או לוי אסור לעלות לכהן או לוי משום דנתחלל מקדושת כהן או לוי ואף אם אינו כהן אין מעלין אותו ראשון במקום כהן. ב"ד סי' ק"ה. ברכ"י או' ח' ועיין לעיל סי' קל"ה או' כ"ה ונראה דאם הוא ת"ח ואין ת"ח אחר באותו ציבור יכול לעלות ראשון במקום שאין שם כהן וכמ"ש ז"ל בסוף מס' הוריות ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ. ועיין לעיל סי קל"ה סעי' ד' ודוק:

א

לא) ומי שהמיר ושב בתשו' מותר לעלות ואם לא שב אסור דכתיב ולרשע אמר אלהים וכו' חכם צבי סי' י"ג. דב"מ בהגה"ט או' ז':

א

לב) [סעיף ד'] נוהגין לקרות שבעה וכו' מה שנהגו למכור ששי בפני עצמו יש קצת סמך מהזוהר שלח לך עמוד שי"ב. מ"א סק"ט. ואחרון מוכרים בפ"ע דאחרון חביב שמסיים הספר. א"א או' ט':

א

לג) שם. ואומר קדיש וכו' טעם הקדיש לפי שצ"ל קדיש אחר קריאת הפסוקים ואין לומר קדיש באמצע הקריאה ומה שאין קורין קדיש אחר קריאת המפטיר לפי שאין קריאתו בתורה על צד החיוב אלא מפני כבוד התורה לכך לא חשיבא קריאתו קריאה ולכך אמרינן נמי דחוזר וקורא מה שקרא שביעי. וכל זה המנהג נתקן אחר שנסתם התלמוד דאלו בזמן התלמוד לא היו נוהגין לומר קדיש בין ז' למפטיר ולא היה חוזר מה שקרא הז' אלא הז' הוא המפטיר דהא הלכתא כמ"ד מפטיר עולה למנין שבעה ולכך כיון שלא נגמר ענין השבעה ולא נגמרה קריאת סדר היום אין לומר קדיש עד גמר הסדר והענין. כ"כ התו' והרא"ש ז"ל. מט"י או י"א:

א

לד) ואם אירע טעות מחודש כגון סוף פ' שופטים דכתיב כי תצא והיה סבור הש"ץ דשם הוא גמר הסידרא והעלה ז' וקרא קדיש והזכירוהו כשעולה המפטיר וקורא שאר הפרשה צריך לחזור לומר קדיש פעם אחרת כיון דבקדיש א' לא נגמר הסדר אעפ"י שנגמר המנין ולא דמי לגמר הסדר (סעי' ו') ולא נגמר המנין דאיכא תרתי לטיבותא דנגמר הסדר וגם שחוזר המפטיר וכופל מה שקרא הששי אבל בנדון כזה דלא נגמר הסדר וגם קורא קריאה חדשה מה שלא קרא שלפניו הויא קריאה חשובה ולא יספיק קדיש א' וצריך לחזור ולומר קדיש פעם אחרת. מט"י שם:

א

לה) שם. וחוזר וקורא עם המפטיר וכו' ואם נמצא טעות בס"ת כשקורא העולה השביעי וכבר קרא ג' פסוקים הורה הכנה"ג דא"צ להוציא ס"ת אחר אלא השביעי ישלים הפרשה ולא יברך אחריה והוא יפטיר בברכות יעו"ש. וכבר כתבנו על זה לעיל סי' קמ"ג או' כ"ב ואו' כ"ג קחנו משם. ועוד עיין לקמן או' נ"ז:

א

לו) שם. וחוזר וקורא עם המפטיר וכו' ואם קרא המפטיר ב' פסוקים לבד ובירך ברכה אחרונה יקרא פסוק ג' בלי ברכה. שו"ת זר"א סי' ט"ו. מחב"ר או' י"ט. והגם דיש חולקים כתב בס' אות אמת ד"י ע"ב לענין הלכה נראה דנקטינן כמאן דמיקל משום חומרא דברכות יעו"ש. והב"ד הפתה"ד או' טו"ב יעו"ש. ועוד עיין לעיל סי' קל"ז או' כ"ג ודוק:

א

לז) שם הגה. וכן נוהגין ביו"ט שאין מפטיר וכו' מפני שי"א שמותר להוסיף מ"א סק"י:

א

לח) שם בהגה. אבל בחול שאסור להוסיף וכו' וכן נוהגין ביוה"כ במנחה ובט' באב שהשלישי מפטיר כיון שעולה למנין ואין יכולין להוסיף על שלושה. טור:

א

טל) שם בהגה. וביום שמוציאין ב' ספרים או' ג' וכו' כגון ר"ח טבת שחל בשבת שצריך לקרות פ' השבוע ופ' ר"ח וענין חנוכה או בש"ת שצריך לקרות פ' וזאת הברכה ופ' בראשית ופ' מוספין בכל זה המפטיר בלבד קורא באחרונה ובין שמשלימין המנין או מוסיפין על המנין הכל עולין בשני ספרים הראשונים. ועיין לקמן סי' תרפ"ד סעי' ג':

א

מ) שם בהגה. וקטן יכול לקרות בפ' המוספין וכו' אעפ"י שיש חולקין וכו' פי' דס"ל דקטן לא יוכל לקרות בפ' זכור שהוא דאורייתא מ"מ אנו נוהגין לקרותו דהא עולה אפי' למנין ז'. ט"ז סק"ג. וכ"כ המש"ז או' ג' אלא שכתב דלא יקרא הוא לעצמו דהא י"א דקריאת פ' זכור כמו מן התורה ואין יוצאין בקריאת קטן ובא"ר או' ח' כתב להחמיר גם בד' פרשיות שלא יעלה קטן יעו"ש. וכן העלה בתשו' פרח שושן כלל א' סי' ח' דהקטן לא יעלה בד' פרשיות יעו"ש והביאו בחידושי רע"א. אמנם עיין בברכ"י סי' רפ"ד או' ב' מה שהאריך בזה וסיים וז"ל נראה לענין הלכה שנוהגים שקטן מפטיר וקורא בפ' המוספין אין למחות בידם ולערער עליהם וינהגו כמנהגם דהכי מוכח מהרא"ש והמרדכי ומהר"ם וכן הסכימו רבנן בתרא מהרש"ל ומור"ם והב"ח והט"ז סי' תרפ"ה והכנה"ג והגו"ר כלל א' סי' ל"ו ומהרי"ל נמי בתשו' סי' קס"ז כתב רבותינו התירו כיון דהכל עולין למנין ז' וקצת נראה דדעת מרן הכי הוי מדסתם וכתב בש"ע (סי' רפ"ד סעי' ד') קטן יכול להפטיר ולא חילק אף שיש לדחות אמנם בפ' זכור ראוי שיפטיר גדול כיון שמהרי"ל גמגם ומהרש"ל והכנה"ג אפיקו לפ' זכור מכללא אבל אם עלה קטן אף בפ' זכור לא ירד כדמוכח מהרא"ש וכסברת מור"ם והב"ח והט"ז יעו"ש. ועוד עיין לקמן סי' תרפ"ה סעי' ז':

א

מא) ומאי דנהיגי בעיר קדשינו ירושת"ו בק"ק תלמוד תורה מנהג זה נמי מיוסד על אדני פז. וכמו שהנהיג מהרלנ"ח מאריה דארעא ואחריו החזיק מהר"י בנימין וכסברת הלק"ט ומהריק"ש והוא דעת הריב"ש. וכן הוא מנהג באיטליה כמ"ש בהגהות גור אריה. ברכ"י שם או' ג' וע"ש:

א

מב) אתרא דנהיגי כמנהג המקומות שכתב הריב"ש דגדול קורא וקטן מפטיר אם מפסיקין בקדיש אחר קריאת שביעי אין למנוע מנהגם מאחר שמרן אשר כל עדתנו עליו יסמוכו כתב בב"י דשפיר עבדי ונפלאו דברי הריב"ש בעיניו וגם מהריק"ש הביאו ודלא כמ"ש הרב אמת ליעקב בקריאת המפטיר בס"ת או' ח' דף קכ"ב. ברכ"י שם או' ד' ועי"ש:

א

מג) במקום שנוהגים שגדול קורא בספר שני בחובת היום ואח"כ עולה קטן וחוזר וקורא בתורה ומפטיר א"צ הקטן לקרוא כל פ' חובת היום שקרא הגדול רק חוזר ג' פסוקים אחרונים ודיו. מהר"ם פרובינצא"ל בתשו' כ"י סי' כ"א והסכים עמו מהר"ח פינצי. וכ"כ בפסקי הרב המאירי ז"ל למגילה דף כ"ו ע"ב. וכ"כ מהריק"ש סי' רפ"ב. וכ"כ התו' במגילה סוף דף כ"ג ע"א. והם דברים פשוטים ברכ"י שם או' ה':

א

מד) שם בהגה. או בארבעה פרשיות וכו' וראיתי נוהגין שאין קטן מפטיר במרכבה ביום א' של שבועות ולא בז' של פסח. ומט"מ כתב שאין להפטיר בשבת שובה. מ"א ס"ק י"ב. וה"ה בשבת פ' יתרו דמפטירין במרכבה דישעיה. א"ח או' ט'. ונראה לי דכל זה בקטן שהגיע לחינוך שיודע לחתוך האותיות בטוב ודלא כאותם שמניחים קטנים הרבה לומר ההפטרה. מ"א שם. וכ"כ הט"ז סס"י תרפ"ה דבקטן היודע למי מברכין קאמר יעו"ש:

א

מה) שם בהגה. ואומרים קדיש קודם וכו' כדי שיהא הפרש בין הקרואים לחובה ובין הקורא להפטיר. ומזה הטעם כשמוציאין שלשה ס"ת אין אומרים קדיש אחר קריאת ס"ת ראשון מפני שעדיין לא נשלם חובת היום שאין קורין בו אלא ששה. עו"ת או' ד':

א

מו) שם בהגה. ואומרים קדיש קודם וכו' היינו בשבת אבל בחול שהמפטיר ממנין (וכגון בט"ב) אומרים קדיש אחר המפטיר דא"א קדיש עד שנשלם המנין ויש מנהגין אחרים בענינים אלו עיין בריב"ש ולכן אין לשנות שום מנהג. מ"א ס"ק י"ג:

א

מז) שם בהגה. ואומרים קדיש קודם וכו' פי' לאפוקי מדעת הר' ישעיה שמביא ב"י שמחלק בזה בין ס"ת אחד לב' אלא בכל פעם הקדיש קודם המפטיר דוקא. ט"ז סק"ד. ועוד עיין מ"ש בזה לעיל סי' קמ"ז או' מ"ד ואו' מ"ה קחנו משם:

א

מח) ואם טעה הש"ץ בשמחת תורה ואמר קדיש אחר ספר ראשון צ"ל קדיש פ"ב אחר ספר שני. שו"ת אמרי אש סי' נ"א ועי"ש טעמו. וכ"כ א"ר סי' תרס"ט או' י"א. ונראה שזהוא דוקא למנהג בני אשכנז שאומרים רק קדיש אחד אבל למנהג בני ספרד שאומרים ב' קדישים אחד אחר ספר שני ואחד אחר קריאת המפטיר כמ"ש בב"י והב"ד לעיל סי' קמ"ז או' מ"ד אם טעה הש"ץ ואמר קדיש אחר ספר ראשון א"צ לחזור לומר אחר ספר שני כיון שעתידין לומר אחר ספר שלישי ועולה לכאן ולכאן:

א

מט) מעשה בשבת שקלים שנאבד המפתח של שני היכלות ובאו ושאלו את פי ואמרתי שיביאו עכו"ם וישבר הפותחות כיון דמקלקל אינו אלא איסור דרבנן והוי שבות דשבות במקום מצוה דלא גזור רבנן. וכשהלכו לקרוא לעכו"ם נפתח היכל אחד במפתח של בית אחר ואותו ההיכל אין בו אלא ספר שני שהכינו לפ' שקלים אבל ספר שהכינו מע"ש בסדר היום היה בהיכל אחר ולכך הוצרך הש"ץ לגלול ס"ת האחר בעוד שהקהל עסוקין בזמירות התפלה ואחר שהכינוהו והחזירוהו למקומו נמצאו המפתחות ונפתח ההיכל הסגור ונסתפקו איזה מהס"ת יוציאו אם הישן או החדש והסכימה דעתם להוציא החדש ואמר מורי ז"ל שיפה עשו. מהרי"ע בסוף ס' בית יהודה דף ק"י ע"א סי י"ד:

א

נ) [סעיף ה'] אם לא נמצא מי שיודע להפטיר וכו' וה"ה בשבת של חזון אפי' נמצא מי שיודע להפטיר רק שלא ידע לקונן כנהוג דינא הכי. כ"מ בריב"ש שם. מ"א ס"ק י"ד. ובמקום שנוהגין שהרב עולה להפטיר ולקונן בשבת חזון לא יעלה הרב לשלישי באותו שבת. כ"כ מ"א שם. וביום שמוציאין שני ס"ת וקראו ז' בראשונה ושניה למפטיר ואין נמצא שם מי שיודע להפטיר אסור לקרוא לשביעי לס"ת שניה משום פגמו של ראשון אבל אותם הקודמים י"ל דשרי. א"א או' י"ד:

ב

נ) במקום שאין ישראל יודע להפטיר יכול לעלות כהן או לוי להפטיר ויאמר הש"ץ אעפ"י שהוא כהן או לוי כמו שנהגו כשעולה באמצע. לד"א סי' י"ט או' ו':

א

נא) שם. זה שרוצה להפטיר וכו' ומשום כדי שלא תהא כבוד הנביא שוה לכבוד התורה התקינו שיהא המפטיר קורא בתורה תחלה. וביום שיש בו מוסף הניחו לו לקרות פ' מוסף והקהל יוצאין עמו. עו"ת או' ה':

א

בנ) שם. זה שרוצה להפטיר וכו' מפני כבוד התורה יקרא ויברך דאיכא למיגזר משום הנכנסין שלא ראוהו קורא בתורה כבר בברכה אבל אם לא אמר קדיש ומפטיר מי שעלה לשביעי לא חיישינן משום הנכנסין שאין זמן מרובה בין הברכה שבירך על קריאתו בסמוך. ט"ז סק"ה:

א

גנ) שם. צריך לחזור ולקרות וכו' מדסתם משמע דאפי' השביעי רוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות דכיון שהפסיקו בקדיש הנכנסים לא ידעו שזה קרא בתורה ואיכא בזיון לתורה כדאמרינן בסוטה דף ט"ל דהמפטיר צריך שיקרא בתורה תחלה. מ"א ס"ק ט"ו:

א

דנ) אם קראוהו בביהכ"נ אחרת ונזדמנה לו אותה הפרשה שקרא צריך לחזור ולברך. מ"כ. מ"א שם. ר"ז או' י"ז:

א

הנ) שם בהגה. יפטור מי שעלה לשביעי וכו' ואל יאמר קדיש אחריו. כ"כ בד"מ ומ"מ נ"ל דיאמר קדיש אחר ההפטרה דהא הקדיש קאי על קריאת התורה וההפטרה לא חשיבא הפסק דשייכא לקריאה כמ"ש בהגמ"נ. מ"א ס"ק ט"ז. א"ר או' י"ב ר"ז או' ח"י וה"ד אם שכח לומר קדיש אחר ז' ונזכר קודם הפטרה לא יאמר אז קדיש עד אחר ההפטרה הגרע"א:

א

ונ) שם בהגה. יפטיר מי שעלה לשביעי וכו' ואם השביעי אינו יודע להפטיר בנביא אז יאמר הש"ץ קדיש אחר השביעי ויעלה להפטיר היודע ממי שעלה לקרות בתורה קודם ר"ז שם:

א

זנ) ושנמצא טעות במשלים אחר שקראו ג' פסוקים לנוהגין שלא להוציא ס"ת אחר כמ"ש לעיל או' ל"ה אם יאמר הקדיש אחר גמר הפרשה או אחר ההפטרה עיין בשו"ת מימר חיים סי' י"ג שהעלה דיאמר הקדיש אחר גמר הפרשה ויפטיר המשלים בברכות יעו"ש. א"ח או' י"ב:

א

חנ) שם בהגה. לא יפטיר מי שעלה כבר וכו' רב שעלה שלישי ואחד קנה מפטיר לקרוא להרב אם מיתר להרב לעלות למפטיר ביש אחר היודע להפטיר עיין בשו"ת אבני צדק חא"ח סי' כ"ז שכתב דאם יש אחר היודע להפטיר אינו רשאי לעלות יעו"ש. א"ח או' י"ג:

א

נט) ואם אחד קנה מפטיר וקראוהו למנין ז' לא יעלה כיון שמזומן להפטיר כן נראה לי להלכה אע"ג דיש מתירין עיין בא"ח שם:

א

ס) [סעיף ו'] אם טעה ש"ץ וכו' משמע הא לכתחלה כגון שאין שם רק ז' שיכולין לברך ולקרות אין גומר הפרשה עם הששי וכן נוטה דעת נ"ש סי' כ"ו. א"ר או' ט"ו. אלא יקרא שבעה והשביעי יפטיר ויאמר קדיש אחר הפטרה. א"א או' י"ז:

א

סא) שם. ואמר קדיש וכו' אבל אם לא אמר קדיש עדיין יקרא עוד שביעי מלבד המפטיר כדי לצאת אף להאומרים שהמפטיר אינו עולה למנין שבעה כמו שנוהגין לצאת לד"ה. ר"ז או' י"ט. אבל הברכ"י או' ט"ו ובספרו לד"א סי' ט' או' כ"א כתב דאף אם אמרו קדיש אחר הששי צריך שיקרא אחר לבד המפעיר יעו"ש. והב"ד לעיל סי' קל"ז או' מ"א יעו"ש:

א

סב) שם. אלא יקרא עם המפטיר וכו' והא דבסי' קל"ז דאינו עולה צ"ל דהתם באפשר דהיינו שלא סיימו. א"ר או' ט"ז:

א

סג) שם. אלא יקרא עם המפטיר וכו' ואם יש ספר שני ישלים המנין בספר שני. שו"ת זר"א סוף סי' ט"ז. מחב"ר או' ך' וכ"כ בספרו לד"א סי' ט' או' כ"א והב"ד לעיל סי' קל"ז או' מ"א יעו"ש:

א

סד) ביום שמוציאין ג' ספרים שמעתי מפי זקן שראה להגאון מהרי"ק שהיה מקפיד שהקורא ר"ל החזן יהיה אחד כי כל התורה נתנה ע"י סרסור אחד מרע"ה. קובץ כ"י ישן נושן לקוטי הגאון מהר"ר מרדכי ממודינא. מחב"ר או' כ"א:

א

סה) ס"ת שני שקורא בו המפטיר שנפסל צריך להוציא אחר אך אם נפסל במפטיר שבת דעלמא יש להסתפק. מרן בב"י משם הרשב"ץ והוא בתשו' ח"א סי' קל"א. ברכ"י או' ט"ז. ועיין בדברינו לעיל סי' קמ"ג או' כ"ה שכתבנו דלדעת מרן צריך להוציא אחר ולדעת אחרונים אין להוציא אחר יעו"ש:

א

סו) שם. אלא יקרא עם המפטיר וכו' ואין צריך לומר קדיש פעם שנית. לבוש. וכ"כ המט"י או' יו"ד:

א

סז) שם. אלא יקרא עם המפטיר וכו' ואם קראו לששה כל הפרשה והכניסו הס"ת לארה"ק יש להוציאו שנית ולקרוא שנית פ' האחרונה לשביעי ולא בפ' שאחריה. שו"ת כתר כהונה סי' ג' יעוש"ב. א"ח או' ב':

א

סח) ש"ץ שקרא בס"ת בשבת עם הששי מה שכבר קרא לחמישי ולא חידש כלל וקרא לשביעי והשלים עמו הסדר ואמר קדיש ומפטיר ואשרי והתחיל ימלוך וכו' כדי להחזיר ס"ת למקומו ונזכרו טעותם א"צ לחזור. נאמן שמואל סי' ד' עיקרי הד"ט סי' ו' או' ח':

א

סט) יו"ט שחל להיות בשבת שטעה הש"ץ והשלים הפ' עם חמישי כסבור שהוא יו"ט בלבד ואמר קדיש ושוב הרגישו בטעותם יקראו שנים בס' השני והשני יפטיר ואם יחזור לומר קדיש זה תלוי בפלוגתא ושב וא"ת עדיף. עיקרי הד"ט שם או' ט"ז. ונראה שזהו דוקא לבני אשכנז שאין אומרים אלא קדיש אחד לשני ספרים אבל לבני ספרד שאומרים שני קדישים לשני ספרים כמ"ש לעיל סי' קמ"ז או' מ"ד ואו' מ"ה גם בענין זה י"ל קדיש אחר ספר שני:

א

ע) [סעיף ז'] קרא הפרשה בתפלת שחרית בשבת וכו' אבל במנחה בשבת או בשני וחמישי וקרא עשרה פסוקים בלא פסוק המדולג אינו חוזר ואם לאו חוזר כמ"ש לעיל סי' קל"ז סעי' ג' ועיין בדברינו לשם בס"ד:

א

עא) שם. ודילג פסוק אחד וכו' משמע שאם לא דילג פסוק אחר שא"צ לחזור והיינו דוקא אם כבר גמר מלקרות אבל אם עדיין הס"ת לפניו יש לחזור ולקרות הפסוק ההוא. עו"ת או' ו' אבל המ"א ס"ק י"ח כתב דה"ה תיבה אחת אלא שדברו בהווה. וכ"כ א"ר או' י"ז. וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש לעיל סי' קל"ז או' ז' יעו"ש. ונראה דה"ה אם דילג אות אחת וכ"כ הר"ז או' ך' וכן אם היפך אות אחת כגון אל את או ער עת וכדומה דכיון דנשתנית ענין התיבה הויא כאלו חסרה. ועיין בילקוט ראובני פ' תולדות דמ"ח ע"ב שכתב בשם התיקונים תיקון ב' וז"ל ש"ץ כד קרא בס"ת צריך דיתכוונון מלין ולא יעיל ליה בהלעטה כגוונא דעשו דאתמר ביה הלעיטני נא וכו' יעו"ש. יפ"ל אר ז':

א

עב) שם. חוזר וקורא וכו' וצריך לברך לפניה ולאחריה כמ"ש לעיל סי' קל"ז או' ח' יעו"ש. ובענין מנהגי החיובים עיין מ"א בסוף הסי' וכבר כתבנו מזה לעיל סי' קל"ה או' כ"א ואו' כ"ב ובסי' קל"ו או' ט' ובסי' קמ"ז יעו"ש. ונהגו להזכיר נשמות ולברך העוסקים בצרכי צבור באמונה. והטעם כתוב בשה"ל לפי שהשבת יום מנוחה דוגמא לעת"ל והוא יום שהמתים אינם נידונים בגיהנם ראוי הוא להזכירם למנוחה ולהתפלל עליהם. ונוהגים לפסוק צדקה בשעה שמזכיר נשמות כי יועיל למתים מה שנודרים החיים בעד המתים ומתפללים עליהם כמ"ש רז"ל כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מגיד שהמתים צריכין כפרה. ב"ח בזה הסי' ב"י סי' רפ"ד. יעיין לקמן סס"י רפ"ד בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

מג"א ביום השבת שחרית כן יש גירסא א' דדוקא בשבת ועיין בסידור הרב ז"ל ובחנם תמה על זה בחמד משה:

ב

שם אבל איש אחד מהעולים לתורה:

ג

שם פרשת האזינו שהיו קורים כל יום מהשבוע בסדר הזי"ו ל"ך:

ד

שם להשלימו למחר. אבל בב' וה' אין מתורץ בזה דאע"ג דדעתו להשלימו בשבת אין זה נקרא השלמה דהא בשבת חוזר וקורא גם מה שקרא בב' וה' א"כ היא קריאה בפני עצמה. וע"ז כתב המג"א כו' ר"ל דשם משמע תירוץ על זה ע"פ סוד:

ה

שם שהיו מחלקין הסדרות. ר"ל וזה אסור דהא אסור לסיים הסדרה שלא במקומה:

ו

סק"א בזמן התלמוד. כדאיתא במגילה כ"א ע"ב וכיון דתקנה זו היה עדיין בימי התלמוד וכ"ש בימי הפוסקי' ואפ"ה כלם כתבו האי דינא דמוסיפין (דאלו מהתלמוד גופי' אין ראיה די"ל דמה דתנינן דמוסיפין היינו קודם התקנה לכן הביא מהפוסקים) ושוב כ' המג"א דמ"מ כיון שהרשב"ץ כ"כ ראוי לנהוג כך והפוסקים שכתבו דמוסיפין מיירי במקו' צורך כגון חתונה וכה"ג שיש חיובים הרבה:

ז

ט"ז ססק"א דבזה אין שום חיוב מו הדין. ר"ל ולכן אף שמוסיף דרך משל עד עשרים שרי שיהי' כל הנוספים בסדרה ב' ולא יקרא בסדרה א' רק ג' וחצי מהרביע' שהוא קורא סוף סדרה א' ותחלת סדרה ב':

ח

(הגה ס"א) אין המפטירין כו'. כלומר דלענין המפטיר סומכין וגם בכל יו"ט על האומרים דמותר להוסיף כמבואר במג"א ס"ק יו"ד:

ט

מ"א סק"ה למנין שלשה. ר"ל בזמן שאין קורין רק ג' אינם עולים למנין וכן אפילו כשקורין זיין אין עולים אלא אחר שקראו שלשה הראשונים גדולים דוקא מפני שג' הראשונים הם עיקר הקרואים שא"א לעולם בפחות מג' והשאר הם תוספת:

י

סק"ו אינו יכול. והא דהקטן עולה היינו במקום שהש"ץ קורא אבל הוא עצמו לא יקרא דאין מוציא הצבור:

יא

שם קוראין אותו. זה סותר לדברי המג"א סק"ה וצ"ל משום דחק התירו בזה משום עשה דוקדשתו:

יב

שם אבל בלוי אני מסופק כנ"ל:

יג

שם אם יקראו לכהן פעמים. נראה דס"ל אם אין שם לוי אם התירו שיהיה הוא גם במקום לוי. א"נ לענין מפטיר המבואר בסעיף ה' ואין הספר לפני:

יד

שם עיין סימן קמ"ו ר"ל דמבואר שם דאף מי שכבר השלים הפרשה אסור לדבר בשעת הקריאה בדברי תורה ואין אסור זה אלא כמו מצות הקהל שהרי הוא כבר השלים וא"כ ה"ה לנשים:

טו

סק"ח ועסי' קנ"א ס"ו דכתב שם שאסו' לכנס לביה"כ בראש מגולה ובגדול משתעי ושם נשאר הקושיא הא בלא"ה אסור ומש"ה תירץ דלעמוד שרי וקמ"ל דביה"כ לעמוד נמי אסור ולשון לכנוס לאו דוקא וק"ל:

טז

מ"א ס"ק י"א שהשביעי ר"ל בד' פרשיות או שבת ר"ח שיש ב' ספרים ואותם הפרשיות הם חובה ליום כמו הסדרא או יותר לכן יקרא השביעי בספר השני כדי שיהי' חובת היום ממנין זיין הקרואים ואח"כ קורא המפטיר ג"כ בספר השני לכבוד התורה ואומר ההפטרה ומ"ש המג"א שהשביעי קורא למפטיר אין הכוונה שהוא עצמו יפטיר אלא ר"ל שהוא יקרא בספר תורה שניה הפרשה שקורא אח"כ המפטיר וכ"ה בב"י:

יז

ט"ז סק"ג מ"מ אנו נוהגים. דברים אלו מבוארים היטב מדבריו בסי' תרפ"ה וס"ל שם שאף הקטן עצמו יכול לקרות הפרשה. אבל המג"א כאן סק"ו חולק אפילו בשאר שבתות וכ"ש בד' פרשיות אלא דמיירי שהש"ץ קורא ואפ"ה היש חולקין לא התירו לקרותו בד' פרשיות:

יח

סק"ד בין ס"ת אחד לב'. דעת ר' ישעיה הוא מה שהבאתי באות ט"ו שהשביעי קורא חובת היום בס"ת ב' ואומרים קדיש וקורין המפטיר וא"כ במ"ש רמ"א אומרים קדיש קודם שעול' למפטיר אין ר' ישעיה חולק ולכן נרא' דמ"ש בט"ז לאפוקי מדעת ר' ישעיה הוא ט"ס וכצ"ל מדעת הראב"ד שהובא בב"י וע"ש שדעתו דבב' ס"ת אם יאמרו קדיש על הראשונ' חיישינן לפגמו של ספר שני שלא אמרו עליו קדיש לכן יאמר הקדיש אחר קריאת המפטיר:

יט

מ"א ס"ק י"ד כמ"ש רמ"א ר"ל דרמ"א כ' אם יש אחרים שיודעים וכו' הרי שלא התירו אלא משום דוחק ואם כן כשרוצה הרב להפטיר אין לו לעלות לכתחלה לשלישי:

כ

שם עסי' תקמ"ד זה אינו נמשך לדבריו הראשונים אלא על גוף הדין שבש"ע ע"ז מפלפל שם המג"א איך הדין כשמוציאין ב' ס"ת דאז יש איסור לאדם א' לעלות לב' ס"ת וע"ש:

כא

ס"ק ט"ו אותה פרשה. שכבר קרא אפ"ה צריך לחזור ולברך:

כב

ס"ק ט"ז ועמ"ש סימן רצ"ב ע"ש במג"א סק"ב:

כג

שם דלא כהלבוש דברי הלבוש הובאו בט"ז סק"א ומ"ש שם הט"ז ונראה דהיינו כו' הם דברי עצמו לחלוק על הלבוש שכתב שחולקין בשוה ומשמעות דבריו שחמשה קורין פרשה א' וחמשה בפרשה ב' ופליג המג"א עליו דצריך א' לחבר שני הסדרות:

כד

שם עיין סי' קמ"ד כצ"ל וקאי אמ"ש בש"ע יפטיר מי שעלה לשביעי וביאר המג"א שם דבס"ת אחרת אסור עיין שם:

כה

ס"ק י"ז עססי' קל"ז דשם מבואר דהיכא דלא אפשר עולה למנין אפילו קרא זה מה שקרא זה וה"נ לא אפשר דאין לקרות פסוקים מסדרה השייכה לשבת אחר:

כו

ש"ע ס"ז ודילג פסוק א' דין זה כפול לעיל סי' קל"ז:

כז

מ"א ס"ק י"ח אינו חיוב פעם שנית קצת קשה ממה שכ' אח"כ בחתן אם רוצה שיזמרו אותו כו' וכן הקשה בא"ר:

כח

שם עד שתלך לבה"כ ומ"מ נ"ל דאם כו' ופ' יום לנקבה הוא חיוב כצ"ל ור"ל אפילו היא חולה:

כט

שם וצ"ע אם יש ב' מילות וכו'. קודם הילד ויולדת בשבת שהולכת כו' כצ"ל:

א

ביום השבת שחרית בפתיחת הארון יאמר בריך שמיה כמ"ש בזהר ויקהל [כתבים], כתב הזוהר פ' ויקהל ע' שס"ט אסור למאן דקרי באוריית' למיפסק בפרשתא או אפי' מלה חדא אלא באתר דפסק משה פרשת' לעמא לאשלמ' יפסיק ולא יפסוק מילין דשבתא אחרא בשבתא דא וכו' נ"ל דכונתו דאם בא לסיים הסדרא שלא במקומה המיוחד אסור אבל איש א' מותר להפסיק אפי' במקום שלא פסק פ' בתורה דכולהו ז' גברי כחד חשיבי דהא בזמן התלמוד הראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה תדע דהא פ' ויצא ופ' מקץ אין בה פ' כלל בתורה והאיך יקראו ז' גברי אלא ודאי כדאמרן וכ"מ בברכות ספ"ק דאמר' כל פ' דלא פסקה משה באורייתא לא פסקינן ע"ש וקאי שם שאם רוצה לקרות הפסוק ולא יותר ומ"מ צ"ע דקורין בב' וה' ומפסיקין אפילו בפ' דלא פסקי' משה וצ"ע ועוד דהא במקדש היו מחלקין פ' האזינו כמ"ש סימן תכ"ח ס"ה וצ"ל כיון שדעתו להשלימו למחר שרי וע"ש בזוהר ע' ש"ע בענין ב' וה' וגם צ"ע דהא דמגיל' ד' כ"ט איתא במערבא מסקי לאורייתא בג' שנים ש"מ שהיו מחלקין הסדרות עמ"ש סימן ל"ב סל"ב ומה שאומרים פסוקים בתפלה י"ל כיון דקור' אותם דרך תחנה ובקשה שרי כמ"ש סי' מ"ט בטור ע"ש ועמ"ש סי' תכ"ב ס"ד: ואם רצה להוסיף. ומשמע בכל הפוסקים שאפילו האידנא שכולן מברכין מותר להוסיף שהרי גם בזמן התלמוד היה כל אחד מברך ואפ"ה כתבו כל הפוסקי' שמותר להוסיף כנ"ל דלא כע"ש, והרשב"ץ כתב דעכשיו דכלן מברכין אין להוסיף משום ברכ' שא"צ וכן ראוי לנהוג אם לא במקום חתונה או ברית [כ"ה]:

ב

דבי"ט אין להוסיף. אבל כשחל בשבת לכ"ע מותר להוסיף [לבוש] ושמעתי שקצת גדולים הורו שלא להוסיף ביה"כ אפי' כשחל בשבת משום שראשי הפרשיות מכוונים שמסיימים במילי דכפרה לכן טוב שלא לשנותם:

ג

אין בכך כלום. ומ"מ אינו עולה למנין ז' כמ"ש ססי' קל"ז והע"ש לא דק:

ד

חוץ מבש"ת. ואפי' בחתונה או כשיש חיובים הרבה לא נהגו להקל וכתוב במ"ב ראיתי מקילים גם בחתונה:

ה

למנין ז'. אבל לא למנין שלשה [ע"ש]:

ו

וקטן. אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיביא ב' שערו' (ר"מ מלונדרש בתשו' ב"י סימן מ"ג) אם אין שם כהן אלא קטן קוראין אותו אבל בלוי אני מסופק אם יקראו לכהן פעמים [רי"ט סי' קמ"ה] ורדב"ז כ' דאין קורין לכהן קטן למנין ג' אבל קורין למנין ז' (כ"ה סי' קל"ה) ול"נ דמ"ע דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן דהא כתיב כי את לחם אלהיך הוא מקריב וקטן לאו בר עבודה הוא והאידנא לא נהיגי לקרות קטן אלא למפטיר, ומצאתי בריב"ש סי' שכ"א בשם רש"י דמ"ש בגמר' הכל עולין וכו' היינו דוקא למפטיר וכ"מ בהג"מ גבי עבדים כנענים ובב"י ססי' קל"ה בשם הרוקח ומיהו משמע דלאחר שנשלם מנין הקרואים מותר לקרותו ואין נוהגין כן, משמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה ואף על פי שנתקנה משום ת"ת ונשים אינן חייבות בת"ת מ"מ מצוה לשמוע כמו מצות הקהל שהנשים והטף חייבים בה עסי' קמ"ו, ומיהו י"ל דאף על פי שאינן חייבות עולות למנין וכ"כ התוספות סוף ר"ה אבל במ"ס פי"ח כתוב הנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ומצוה לתרגם להם שיבינו עכ"ל וכאן נהגו הנשים לצאת חוצה:

ז

אמו מישראל. דאז ה"ל ישראל מעליא:

ח

בראש מגולה. זה קאי אקטן וכ"כ בד"מ דאלו גדול בלא"ה אסור כמ"ש ססי' ב' ועסי' קנ"א ס"ו, ומיהו י"ל דדוקא לילך אסור אבל לעמוד ולישב שרי וכ"מ ביומא ד' כ"ה וע"ש בתוספות ד"ה והא בעינן:

ט

נוהגין. מה שנהגו למכור ששי בפ"ע יש קצת סמך מהזוהר שלח לך עמוד שי"ב:

י

וכן נוהגין בי"ט. מפני שי"א שמותר להוסיף:

יא

המפטיר קורא באחרונה. וי"א שהשביעי קורא למפטיר עב"י:

יב

בד' פרשיות. וכ"פ ב"ח דלא כרש"ל וראיתי נוהגין שאין קטן מפטיר במרכבה ביום א' של שבועו' ולא בז' של פסח ומט"מ כתב שאין להפטיר בשבת שובה ונ"ל דכ"ז בקטן שהגיע לחינוך שיודע לחתך האותיות בטוב ודלא כאותם שמניחים קטנים הרבה לומר ההפטרה:

יג

ואומרים קדיש קודם. היינו בשבת אבל בחול שהמפטיר ממנין אומרים קדיש אחר המפטיר דא"א קדיש עד שנשלם המנין ויש מנהגים אחרים בענינים אלו עיין בריב"ש ולכן אין לשנות שום מנהג:

יד

אם לא נמצא וכו'. וה"ה בשבת של חזון ואפי' נמצא מי שיודע להפטי' רק שלא ידע לקונן כנהוג דינא הכי כ"מ בריב"ש שם, ומ"כ אפי' יש אחרים היודעים לקונן רשאי הרב לומר כיון שדרך הרב לעולם לאומרו מותר לכתחלה לעלות שלישי ומפטיר ולי נראה דלא יעלה לשלישי כמ"ש רמ"א עססי' קמ"ד:

טו

צריך לחזור ולקרות. מדסתם משמע דאפי' השביעי רוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות כיון שהפסיקו בקדיש הנכנסים לא ידעו שזה קרא בתורה ואיכא בזיון לתורה כדאמרי' בסוטה ד' ל"ט דהמפטיר צריך שיקרא בתורה תחלה, אם קראוהו בבה"כ אחרת ונזדמנה לו אותה הפ' צריך לחזור ולברך (מ"כ):

טז

יפטיר מי שעלה לז'. ואל יאמר קדיש אחריו כ"כ בד"מ ומ"מ נ"ל דיאמר קדיש אחר ההפטרה דהא הקדיש קאי על קריא' התור' וההפטרה לא חשיבי הפסק דשייכי לקריאה כמ"ש בהג"מנ ועמ"ש סי' רצ"ב עמ"ש סי' קל"ה ס"ב דכשיש ב' סדרות קורין חד גברא מסוף סדרה ראשונה לתחל' סדרה שניה וכן המנהג פשוט דלא כלבוש: יש נוהגין ביום שמוציאין ב' ס"ת לקרות ו' בס"ת א' ובספר ב' א' והמפטיר חוזר וקורא בראשונה וטעות היא [רשב"ם סימן י"ב כ"ה תכ"ה] עססי' תקמ"ד:

יז

אם טעה ש"ץ כו'. עססי' קל"ז והע"ש לא ע"ש ועססי' תרפ"ד:

יח

ודילג פסוק א'. נ"ל דה"ה תיבה א' אלא שדברו בהווה עסי' ס"ד: הנהגת חיובים מספר הלבוש עם מעט נופח משלי: בפוזנא התוקע והמתפלל מוסף בר"ה ויה"כ חיובים ובקצת מקומות אין נוהגין כן עעסי' תקפ"ד, אבי הבן בשבת שקודם המילה והמוהל והסנדק [ויש לדקדק מלשונו שאם הילד חלוש שאין יכולין למולו בשבוע זו אינו חיוב אלא בשבת שקודם המילה], ומכל מקום נ"ל דמי שחלה המילה בשבוע זו קודם דמילה בזמנה עדיפא ואם היו סבורים למול בשבוע זו והיה חיוב ואחר כך נדחה המילה אינו חיוב פעם שנית: ואם המילה בשבת אפילו הם מבה"כ אחרת או שאין להם דין עירנות הם חיובים [ונ"ל דמי שאין לו דין עירנות אינו דוחה שום חיוב כמש"ל גבי בר מצוה וק"ו הוא אבל מי שבא לבית הכנסת אחרת צ"ע אם דוחה]: ואבי הילד בשבת שהולכת אשתו לבה"כ הוא חיוב שהוא במקום קרבן [ר"ל מלשונו שאם היא חולה ואינה יכולה לילך לבית הכנסת אינו חיוב עד שתלך לבה"כ] ומ"מ נ"ל דאם הוא מ' יום לזכר ופ' יום לנקבה הוא חיוב דאז הוא זמן הבאת קרבן ואם מתה אשתו שוב אינו חיוב ונ"ל דהמפלת בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאין בה דאז אינו דוחה חיוב אחר דשמא אינו ולד: אם חל יום שמת אביו או אמו בשבת הוא חיוב, החתן בשבת שקודם החתונה ואף אם לא יהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך בדרך רחוקה על החתונה ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרים אותו לא (ונ"ל דאם סבור שתהיה החתונה באותו שבוע והיה חיוב ואחר כך נדחה החתונה אם רוצה שיזמרו אותו הוא חיוב שנית בשבת שלפני החתונה), ונער בר מצוה באותו שבת אם יש לו עירנית דוחה לכל החיובים כיון שהוא יום חינוכו חוץ מן החתן שמזמרים אותו שהוא שוה לו שדוחה ג"כ לכל החיובים ויפילו גורל, וחתן ביום חתונתו קודם לבר מצוה ואם אין לו דין עירנות לבר מצוה אינו דוחה שום חיוב ועמ"ש סימן רכ"ה: החתן שהיה חתונו מיום ד' ואילך הוא חיוב בשבת שאחריו ודוקא כשהוא בחור או היא בתולה, ומי שאשתו הולכת לבית הכנסת הוא קודם לחתן זה, הסנדק הוא דוחה לאבי הבן, ואבי הבן למוהל ואם המוהל הוא מילד אחר יפילו גורלות, וצ"ע אם יש ב' מילות בשבת וא"א לקרות אלא שני חיובים היאך נעביד אם נאמר ששני האבות קודמים יבא מוהל של זה אצל אב של זה ומוהל של זה אצל אב של זה ויאמר נפילו גורל, ואם יזכו המוהלים יאמר כל אב למוהל שלו אני קודם לך, ונ"ל דמ"מ האבות קודמין, ואיש של יולדת בת קודם לאבי הילד הזכר, ויום שמת בו אביו או אמו ג"כ קודם לאבי הילד, ובשבת שהולכים לבית הכנסת אפילו לבן הוא קודם לכל החיובים [ומ"מ נ"ל דסנדק קודם] חוץ מן החתן בשבת שמזמרין אותו, זה הכלל יום שמת בו אביו הוא אחרון לכל החיובים ואבי הילד קודם המילה הוא אחרון לו, ובבראשי' שנוהגין למכור נדר ויכלו, ובפ' ויחי שיש נדר המלאך הגואל יכול לו לקנותם ולדחות כל הלוים החיובים חוץ מחתן שמזמרין ומנער בר מצוה ויש עוד מנהגים אחרים נהרא נהרא ופשטיה:

א

(א) מוציאין וכו' – יש לומר בריך שמיה בפתיחת הארון בין בשבת ובין בחול. והנותן ס"ת והמקבלו צריך שיהא בימין ואפילו אם הוא איטר יד אין לשנות בזה:

ב

(ב) וקורין בו וכו' – והיא מצוה מד"ס והיא תקנה קדומה ממשה רבינו ע"ה וכמ"ש בסימן קל"ה עי"ש במ"ב:

ג

(ג) שבעה – הנה בזמן המשנה היה המנהג שהראשון שבקרואים היה מברך הברכה לפניה והאחרון היה מברך הברכה לאחריה והאמצעים כולן היו יוצאין בברכתן ואח"כ בזמן הגמרא התקינו שכל אחד יברך לפניה ולאחריה כמו שנהוג היום:

ד

(ד) ואם רצה – וי"א שהיום שכל אחד מהקרואים מברך לפניה ולאחריה וכנ"ל אין כדאי להוסיף להרבות בברכות אך במקום הצורך כגון חתונה או ברית מילה וכל כה"ג אין לחוש לזה:

ה

(ה) מוסיף – ונכון שלא להוסיף הרבה מפני טורח הצבור ובמקום שיש לחוש לתרעומות איזה אנשים כשלא יקראו להם לתורה א"צ לדקדק בזה. כתבו האחרונים דבשבת שקורין ב' פרשיות יש לקרות מנין חצי הקרואים מהשבעה בכל סדרה דהיינו שקורא להרביעי קצת מהסדר א' ומהסדר ב' ג' פסוקים עכ"פ ואין לחוש במה שיוסיף על השבעה בסדר ב' כיון דאין שום חיוב מן הדין להוסיף:

ו

(ו) אין להוסיף – וכשחל יו"ט בשבת לכו"ע מותר להוסיף על שבעה כמו בשאר שבתות השנה דכי בשביל שניתוסף בו קדושת יו"ט נגרע ממנו המעלה דשאר שבתות אך כשחל יוה"כ בשבת טוב לכתחלה שלא להוסיף על שבעה משום שראשי הפרשיות מכוונים שמסיימים במילי דכפרה:

ז

(ז) מלבד בשמחת תורה – דכדי שיזכה כל אחד לקרוא בתורה בעת סיום התורה אוקמי אדינא כרוב הפוסקים שמתירין להוסיף ביו"ט:

ח

(ח) אין המפטירין וכו' – ר"ל דלמפטיר קורא פרשה בפני עצמה בחובת היום ומזה ממילא ג"כ ראיה דנקטינן לדינא כדעה א' דביו"ט מותר להוסיף על מנין הקרואים וכדלקמן:

ט

(ט) אין בכך כלום – ומ"מ אינו עולה מן המנין אם לא שהוסיף לכל הפחות שני פסוקים על מה שקרא הראשון דאז דיעבד עולה למנין וכמ"ש בסוף סימן קל"ז:

י

(י) חוץ מבש"ת – י"א דה"ה בחתונה אבל מנהגנו שלא לקרוא לזה מה שקרא כבר אחד אף בחתונה לבד בש"ת נוהגין כרמ"א [פמ"ג]:

יא

(יא) למנין שבעה – אבל לא למנין שלשה [מ"א] ובעולת שבת כתב עוד דה"ה למנין דה"ו שיש בר"ח ויו"ט ויוה"כ ג"כ אין עולה:

יב

(יב) וקטן – ואף אם אין שם כהן אלא קטן קורין אותו [רי"ט ורדב"ז] ודעת המ"א שאין אנו מחוייבין לקרותו דמ"ע דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן דהא כתיב כי את לחם אלהיך הוא מקריב וקטן לאו בר עבודה הוא וכן נוהגין בימינו שכשאין בבהכ"נ כהן שהוא בן י"ג שנה קורין ישראל במקום כהן ואפילו יש שם כהן קטן. ויותר מזה נוהגין כהיום שאין קורין קטן כלל לשום עליה אפילו אם כבר נשלם מנין הקרואים אלא למפטיר [אחרונים]. כתב המ"א בשם מסכת סופרים שהנשים אע"פ שאין חייבות בת"ת מ"מ חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ואין נוהגות ליזהר בזה ואדרבה יש מקומות שנוהגות הנשים לצאת חוץ בעת הקריאה:

יג

(יג) שיודע למי מברכין – ומ"מ אין יכול להיות מקרא את העולים דהיינו שהוא יקרא בקול רם בס"ת והעולים אומרים אחריו בלחש וכל הצבור יהיו יוצאים ידי חובתן בשמיעה ממנו עד שיביא שתי שערות [ומשהוא בן י"ג שנה בחזקה שהביא שתי שערות לענין זה] ומ"מ כשאין שם קורא אחר ותתבטל הקריאה לגמרי מסתפק הפמ"ג דאפשר דיש להקל באופן זה אפילו אם לא הביא עדיין שתי שערות וכן בדה"ח בהלכות קה"ת מיקל ג"כ בשעת הדחק:

יד

(יד) כולם – או רובם:

טו

(טו) אמו מישראל – דאז הו"ל ישראל מעליא וחייב בכל המצות:

טז

(טז) בראש מגולה – היינו אפילו הוא קטן. וכן קטן שהוא פוחח דהיינו שבגדיו קרועים וזרועותיו וכתפיו מגולין אסור לקרותו לתורה [מגילה כ"ד ע"ב]:

יז

(יז) מותר לעלות – שהרי הוא חייב בכל המצות שבתורה כשאר איש ישראל:

יח

(יח) נוהגים – מה שנהגו למכור ששי בפני עצמו יש קצת סמך מהזוהר שלח לך [מ"א] ואחרון מוכרים בפ"ע דאחרון חביב שמסיים בו [פמ"ג] ומ"מ ח"ו להתקוטט בעבור זה שכל אותיות התורה הם כולם קדושים וטהורים וכדכתיב אמרות ה' אמרות טהורות וגו':

יט

(יט) לקרות שבעה וכו' – דהנה מן הדין קי"ל דמפטיר עולה למנין שבעה והיה יכול לגמור הפרשה דהיינו הסדרה עם המפטיר שהוא השביעי ואח"כ לומר קדיש ואך כדי לצאת גם דעת האומר בגמרא דאין מפטיר עולה למנין שבעה וע"כ מהנכון הוא לקרות שבעה קרואים קודם שמתחיל המפטיר וכדי להודיע לכל שהמפטיר אינו ממנין העולים תקנו ג"כ שהנכון לכתחלה להפסיק בהקדיש בין קריאתו לקריאת שאר העולים וממילא מוכרח לגמור הסדרה מתחלה כדי שלא יפסיק בקדיש באמצע הקריאה ואח"כ לחזור עם המפטיר עכ"פ ג' פסוקים ממה שקרא השביעי או האחרון:

כ

(כ) ולגמור עמהם הפרשה – וה"ה דיכול להוסיף עוד על השבעה אך העיקר אשמועינן דנהגו שלא להשלים בהמפטיר את הפרשה ואח"כ לומר קדיש אלא יאמר קדיש קודם קריאת המפטיר וממילא מוכרח לגמור כל הסדרה מתחלה קודם אמירת הקדיש וכמש"כ בסקי"ט:

כא

(כא) וכן נוהגים ביו"ט – ר"ל שגם ביו"ט אף דמדינא היה מותר המפטיר להיות מן המנין חמשה מ"מ נוהגים ג"כ שאין המפטיר מן המנין אלא קורא בפני עצמו בפרשה של חובת היום והקדיש אומר מקודם ומ"מ יוצא בזה אף למ"ד דעולה מן המנין שהרי רוב הפוסקים סוברים דמותר להוסיף וכנ"ל בס"א:

כב

(כב) או ג' וכו' – כגון ר"ח טבת שחל בשבת שצריך לקרות פרשת השבוע ופרשת ר"ח וענין של חנוכה או בש"ת שצריך לקרות פרשת וזאת הברכה ובראשית ופרשת המוספים בכל זה המפטיר בלבד קורא באחרונה ובין כשמשלימין המנין או שמוסיפין על המנין הכל עולים בשני ספרים הראשונים:

כג

(כג) או בד' פרשיות – ואע"פ שפרשת זכור היא חובה מן התורה שישמענה כל אדם מישראל והקטן שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציאם י"ח מ"מ הרי עכשיו הש"ץ קורא ומשמיע לצבור ומוציאם ידי חובתן ויש מחמירין בדבר שלא לקרותו לקטן לפרשת זכור וכן לפרשת פרה שי"א שגם היא מדאורייתא וכן הסכים בא"ר ודה"ח. וביום א' של שבועות שקורין המרכבה למפטיר וכן בשביעי של פסח שקורין השירה ובשבת שובה ג"כ נוהגין שאין קורין אותו לכתחלה למפטיר ובתשובת פרח שושן העלה לעיקר דהקטן לא יקרא בד' פרשיות והביאו בחידושי רע"א. ואמנם גם בשאר מפטיר ג"כ דוקא בקטן שהגיע לחינוך שיודע לחתוך האותיות בטוב ודלא כאותן שמניחים קטנים הרבה לומר ההפטרה [מ"א] ועיין בבאור הלכה:

כד

(כד) אע"פ שיש חולקים – היינו דהחולקים ס"ל דוקא בשבת שקורא המפטיר מה שכבר קרא השביעי אז נוכל לקרות לקטן משא"כ בכל אלו שקורא המפטיר פרשה שלא קראו מתחלה:

כה

(כה) ואומרים קדיש – לא חידש בזה כלום על המחבר רק לאשמועינן מה שסיים לבסוף דאין חילוק וכו' אלא בכל פעם אומרים הקדיש קודם המפטיר דוקא:

כו

(כו) קודם שעולה המפטיר – היינו בשבת אבל בחול שהמפטיר ממנין הקרואים אומרים קדיש אחר המפטיר [דהיינו אחר שמכניסין הס"ת להיכל] ולא קודם דאין אומרים קדיש עד שנשלם המנין ובחוה"מ פסח וכן בחוה"מ סוכות אומרים קדיש אחר שקרא הרביעי דאז כבר נשלם מנין הקרואים:

כז

(כז) אם לא נמצא וכו' – וה"ה בשבת של חזון אפילו נמצא מי שיודע להפטיר בנביא רק שלא ידע לקונן כנהוג ג"כ דינא הכי:

כח

(כח) צריך לחזור ולקרות – ואפילו השביעי רוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות כיון שהפסיק בקדיש הנכנסים לא ידעו שזה המפטיר קרא מתחלה בתורה ואיכא בזיון לתורה כדאמרינן בגמרא דהמפטיר צריך שיקרא בתורה תחלה מפני כבוד התורה [היינו דאי המפטיר יפטיר בנביאים ויברך עליו ולא יקראו בתורה הרי אנו משוים דברי הנביאים לתורה בקריאה וברכה לכן צריך לקרות המפטיר בתורה תחלה ומזה יראו שהתורה עיקרית] ומ"מ נכון יותר בעניננו שהפסיק בקדיש שיקרא המפטיר אחד מן הקודמים ולא השביעי:

כט

(כט) יפטיר מי שעלה וכו' – היינו שיפטיר בנביא וא"צ לחזור ולקרות בתורה אלא מה שקרא בשביעי בסיום הפרשה [או כשהוסיפו מי שקרא באחרון] עולה גם למפטיר דהא קי"ל דהמפטיר עולה למנין שבעה וכדלקמיה בס"ו והקדיש יאמר אחר קריאת הפטרה וברכותיה. כתב הפמ"ג דה"ה בכל מפטיר כששכח לומר הקדיש מקודם ונזכר אחר שכבר קרא המפטיר בתורה לא יאמר הקדיש עד לאחר קריאת הפטרה וברכותיה:

ל

(ל) אם יודע – ואם השביעי אינו יודע ויצטרך לעלות למפטיר אחד מהקודמים אז בכל גווני צריך לחזור ולקרות ולברך בתורה לשם מפטיר:

לא

(לא) לא יפטיר – ובשבת חזון במקום שהמנהג שקוראים הרב למפטיר לא יקראוהו מקודם לשלישי [מ"א ותו"ש] ועיין בא"ר:

לב

(לב) מי שעלה כבר – אם קראו לאדם לתורה בבית הכנסת אחרת ונזדמן לו אותה הפרשה שקרא היום צריך לחזור ולברך [אחרונים]:

לג

(לג) א"צ לקרות וכו' – ר"ל שא"צ לקרות עוד שביעי מלבד המפטיר דאחרי שאמר קדיש בסיום הפרשה אינו קורא אח"כ רק לשם מפטיר לבד כמו שרגיל תמיד אחר הקדיש והוא יהיה עולה למנין שבעה אבל אם נזכר קודם שאמר הקדיש אז צריך לקרות אחד לשביעי ממה שקרא כבר ויסיים הפרשה עמו ויאמר קדיש ואח"כ יחזור לקרות איזה פסוקים למפטיר כמו שרגיל תמיד:

לד

(לד) אלא יקרא וכו' – וא"צ לחזור ולומר קדיש:

לה

(לה) ודילג פסוק אחד – ה"ה תיבה אחת אלא שדיבר בהוה:

לו

(לו) חוזר וקורא – ויברך לפניה ולאחריה על הג' פסוקים ועיין לעיל סימן קל"ז ס"ג שם מבואר כל פרטי דין זה:

א

(במ"א בהתחלה) ביום השב' שחרית נ"ב ואיני יודע למה העתיק דווקא בשבת שחרית והילך לשון הזוהר דפוס מנטובה דף ר"ו סדירא לסדרא עמא קדישא ביומא דא ובשאר יומין דס"ת בעי לסדרא ולתקנא בחד כורסייא וכו' אר"ש כד מפקין ס"ת וכו' ע"ש:

א

סעיף ג' בהג"ה וממזר מותר לעלות ובמקום לוי לא יעלה דנתחלל קדושת לויה מג"א לעיל סי' קלו סקי"ג:

ב

מג"א ס"ק ה'. לא למנין שלשה מבואר שם דהיכי דעולים פחות משבעה כגון יו"ט ויה"כ אינו עולה ורק למנין ז' עולה ע"ש לפ"ז נראה פשוט דבשבת רק אשה א' עולה אבל לא ב' נשים כיון דמבלעדה ליכא ששה קרואים ולא גרע שבת מיוה"כ דלששה לא מצטרף אשה ואולם מלשון הרמ"א אבל לא שיהי' כולם נשים לא משמע כן ועיין תשו' פנים מאירות ח"ב סי' נד:

ג

מג"א ס"ק ו'. וקטן לאו בר עבודה לענ"ד הא איתא בספרי הובא בחינוך להרא"ה מצוה רס"ט דקדושים יהיו לאלקיהם אתי לרבויי דמחוייבי' לקדש כהן בע"מ אע"ג דאינו בכלל את קרבן ד' אלקיך הוא מקריב ע"ש:

ד

סעיף ד' בהג"ה אע"פ שיש חולקים ע' ת' פרח שושן סי' ח' העלה לעיקר דקטן לא יקרא בד' פרשיות:

ה

מג"א ס"ק טו. צריך לחזור ולקרות כיון. היינו בברכה פ"מ ע"ש:

ו

מג"א ס"ק טז. דיאמר קדיש אחר ההפטרה וה"ה אם שכח לומר קדיש אחר ז' ונזכר קודם ההפטרה לא יאמר אז קדיש עד אחר ההפטרה משום הנכנסין שיאמרו שהמפטיר לא קרא בתורה. פר"מ:

א

וה"ה בי"ט וכו'. דהא דתנן אבל מוסיפין עליהם קאי גם אי"ט וי"א ס"ל דלא קאי רק אשבת שיש לו מעלה יתירה וכתב בלבוש שאם חל י"ט בשבת פשיטא שיש לו עכ"פ מעלה דשאר שבתות ובודאי לא יגרע בשביל שנתוסף עליו עוד קדושת י"ט ולא כמנהג קצת מקומות שאינם מוסיפים על [חמשה] בשבת זו שהוא מנהג שטות. עוד כתב שבשבת שקורים שתי פרשיו' שיש לקרות מנין חצי הקרואים בכל סדרא ונראה דהיינו מנין ז' אבל לא מה שמוסיפים דבזה אין שום חיוב מן הדין:

ב

ואומ' קדיש כו'. לפי שאין המפטי' ממנין העולי' שאינו קורא בתורה אלא מפני כבוד התורה ע"כ מפסיקים בקדיש בין קריאתו לקריאת העולים:

ג

אע"פ שיש חולקין. פי' דס"ל דקטן לא יוכל לקרות בפ' זכור שהוא דאוריי' מ"מ אנו נוהגים לקרותו דהא עולה אפי' למנין ז':

ד

ואומרי' קדיש קודם כו'. פי' לאפוקי מדעת הר' ישעיה שמביא ב"י שמחלק בזה בין ס"ת א' לב' אלא בכל פעם הקדיש קודם המפטיר דוקא:

ה

זה שרוצה להפטיר צריך כו'. מפני כבוד התור' יקרא ויברך דאיכא למיגזר משום הנכנסים שלא ראוהו קורא בתורה כבר בברכה אבל אם לא אמר קדיש ומפטיר מי שעלה לשביעי לא חיישינן משום הנכנסין שאין זמן מרובה בין הברכה שבירך על קריאתו בסמוך:

ו

בתפלת שחרית בשבת. אבל במנחה בשבת או בשני וחמישי וקרא י' פסוקים בלא פסוק המדולג אינו חוזר ואם לאו חוזר. כתב ב"י בשם רשב"ץ ס"ת שני שקורא בו המפטיר שנמצא בו טעות אין ספק שצריך להוציא אחרת שחובת היום הוא ובספר מוטעה לא אפשר והמפטיר שבכל שבת אם נפסל ס"ת אחר שקראו ז' כגון שנקרע אפשר דכיון דאין קריאת המפטיר אלא משום כבוד התורה שיפסיק בקריאת ג' פסוקים בספר שהוא פסול בלא ברכה [מותר] כדי שלא להטריח את הציבור ויש לפקפק בדבר עכ"ל ונ"ל דהא דמסופק בדבר היינו דוקא בענין שזכר שנקרע הספר תורה אחר הקריאה של הז' אבל אם נמצא פסול בספר תורה אחר הקריאה מה שלא הרגיש בו תחלה בשעת הקריא' נ"ל שצריך להוציא אחרת לקרות בה מפטיר כיון שמתחלה לא היו קוראין בספר תור' כשר למה לא יברך עכשיו על ס"ת כשר כיון שצריך לקרות עכ"פ וזה עד שלא התחיל המפטיר לקרות אבל אם התחיל כבר ואח"כ נמצא טעות כתבנו בי"ד סי' רע"ט דלא יוציא אחרת אלא יאמר החסרון בעל פה ויסיים אח"כ בספר הזה:

א

בט"ז ס"ק א' דהיינו מנין ז' כו' צ"ע דמשמעות לשונו שבא לפרש דברי הלבוש וז"א שהלבוש הביא דיש נוהגין לקרות הרביעי בחבר הסדרות וחלק ע"ז כיון שבאותו מקום נוהגים להוסיף על ז' יש להם לקרות חצי הקרואים בראשונה וחצי הקרואים בשני' כמו שעושים במקום שקורין ז' להשוותן ואדרבה כשאין קורין רק ד' בראשונה א"כ עושין השניה עיקר שקורין רוב הקרואים כמנהג ע"ש וא"כ דברי הלבוש אינ' לעזר רק לנגדו ונ"ל שחסר שורה בדברי הט"ז וכצ"ל ונראה דשפיר דמי לקרות ברביעי סוף מן הראשונה וקצת מן השני' שאין קפידא לתת מעלה בסדרה אחת מחברתה רק במה שיש חיוב מדינא דהיינו מנין ז' אבל לא מה שמוסיפין כו' כך צריך להגיה או בנוסח אחר על דרך כוונה זו:

ב

(במג"א תחלת הסי') תדע דהא פ' ויצא ופ' בלק כו' זה צ"ע ועיין מ"ש בפתחי שערים שער א' בשם מחצית השקל דפרשת בלק יש פסקא רק פ' מקץ אין פיסקא וע"ש:

ג

(ס"ק ו') אבל בלוי אני מסופק כצ"ל: מכאן ועד סימן רפ"ו הארכתי בחבורי שערי אפרים בפתחי שערים משם תדרשו: