שולחן ערוך, אורח חיים רפ״א: שלא יכרע בולך אנחנו מודים ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

א

שלא יכרע בולך אנחנו מודים ובו סעיף אחד:
אין לשחות בולך אנחנו מודים שאין לשחות אלא במקומות שאמרו חכמים: הגה ונוהגים שבשבת מאחרין יותר לבא לבהכ"נ מבחול משום דבתמיד של ימות החול נאמר בבוקר ואצל שבת נאמר וביום השבת דמשמע איחור (מרדכי פכ"כ) ונוהגין להרבות בזמירות של שבת כל מקום לפי מנהגו ובכל דבר אם לא אמרו אין מחזירין אותו מלבד אם לא אמר לאל אשר שבת וכו' מחזירין אותו ויש להאריך ולהנעים בזמירות ואין למחות במאריך בהם אע"פ שהמוחה מכוין משום ביטול תורה (אור זרוע) ומ"מ בשבת ויו"ט לא יאריך יותר מדאי כדי שיאכלו קודם שעה ששית כדלקמן סי' רפ"ח:

א

ויש להאריך כו' אין להתחיל החזן לנגן בשבת שוכן עד אלא בפי ישרים תתהלל והמנהג מתפשט מן החזנים וטעות יש בידם וטורח ציבור שלא לצורך (ספר חסידים):

א

מחזירין אותו. היינו שיאמר אחר התפלה משא"כ בשאר הזמירות שאינן אלא רשות אם רצה א"א כלל. מ"א:

ב

ולהנעים. דוקא בניגון שיש בו נעימה כעין שעושין בפסוקי דזמרה וכבר הפליגו הקדמונים בגנות המשוררים המאריכים ומפרידים אות מחברתה. ומ"מ יזהרו לקרות ולהתפלל בזמנו ב"ח. אל אדון ב' חרוזות הראשונים בני ה' תיבות והשאר בני ד' תיבות וב' אחרונות בני ו' תיבות. זוהר והאר"י ז"ל:

א

רבי יונה בסוף פרק חמישי דברכות

ב

אף על גב דגבי קרבן מוסף כתיב שזמנו כל היום כבר כ' מהרי"ל ישוב לזה בה"ש עיין שם):

א

ס"א אין לשהות. ברכות ספ"ה ל"ד א' ב' וע"ש בתוס' ד"ה מלמדין ולשון הכורע בהודאה כו' כל הודאה במשמע רק בהודאה שבתפלה וכמ"ש ואם בא לשחות כו':

ב

ונוהגין. יומא ל"ד א' נאמר במוספין על עולת התמיד דמ' שקרב עמו וכמ"ש ביומא ע' ב' וכר"ע שם:

ג

ונוהגין להרבות. מגילה פ"ג דנפיש סדורא דיומא:

ד

ובכ"ד אם. כמ"ש התוס' סוף פ"ק דברכות גבי זכרנו וכמ"ש סי' תקפ"ב ס"ה:

ה

מלבד. עמ"א:

ו

ויש להאריך. מדקרי להו בפט"ז דשבת פסוקי דזמרא:

ז

אין למחות כו' אע"פ. שם י"א חזייה לר"ה כו':

ח

ומ"מ. בפ' אלו דברים הכל מודים בשבת כו':

א

ובכל דבר וכו' – עיין במ"ב מש"כ ואפילו נשמת הוא מד"מ ואם נזכר כשהתחיל ישתבח מסתברא שעד שלא אמר בא"י אל מלך וכו' יחזור לנשמת ויאמר כסדר וכמו בזכרנו ומי כמוך ועיין בח"א כלל י"ט דין ו' ואם איחר לבוא לבית הכנסת יותר טוב שידלג מפסוקי דזמרה ולא ידלג נשמת וכמו שכתב בחיי אדם כלל י"ט דין ו' עיין שם והעתקתי לעיל בסימן נ"ב במשנה ברורה סק"ד ודלא כשע"ת שכתב בסי' זה בהפכו:

א

[א] [לבוש] וכן נוהגין וכו'. אך העם נוהגין להאריך ביום טוב גם בשינה שחרית ועונג להם (מלבושי יום טוב). ובאמת מה שכתב הב"ח דעיקר הטעם משום שינה שחרית שהוא עונג שבת אלא דאסמכו אקרא, אם כן הוא הדין יום טוב דהא מחויב לענגו ביום טוב כמו בשבת עיין סימן תקכ"ט, וצריך עיון מיהו כיון דביום טוב מאחרין משום טירדת הסעודה כדלקמן סימן תקכ"ט ולכך צריכין להשכים אם כן אותן שאין צריכין להכין ישנין משום תענוג יום טוב:

ב

[ב] וביום השבת וכו'. הקשה הב"ח הא פסוק זה בפרשת מוספין כתיב, ותירץ מגן אברהם על פי מה שכתבו תוס' ברכות דף כ"ח שהמוספין היו נשחטין עם התמיד, והאריך בפירוש תוס' עיין שם. ויותר נראה כתירוץ הב"ח דמלא כתיב מלבד עולת הבוקר וכדאיתא במהרי"ל עיין שם, ודברי הגהות שבסוף סימן זה נוטה לזה:

ג

[ג] [לבוש] לדוד בשנותו וכו'. כל טוב בחול"ם בין הטי"ת והו"ו, יצילנו ה' בדגש הנו"ן:

ד

[ד] [לבוש] יושב בסתר עליון וכו'. עליון שמת מעוניך המ"ם בלא דגש:

ה

[ה] [לבוש] הללויה וכו'. ארצם נחלה לנחלה בלא למ"ד ובמזמור הודו לה' כי טוב כתב בלמ"ד:

ו

[ו] [לבוש] רננו צדיקים וכו'. ייראו מה' כל בשני יודין בתחילה (אבודהם):

ז

[ז] [לבוש] להאריך וכו'. ואין למחות במאריך בהם אף שמוחה מכוין משום ביטול תורה (רמ"א):

ח

[ח] [לבוש] חוץ מלאל וכו'. הגהות מיימוני תמה הוא בטולטלא אין אומרים אותו כלל, ועוד אני תמה שלא הזכיר בש"ס ודומה לזכרנו ומי כמוך בסימן תקפ"ב (מלבושי יום טוב), ומגן אברהם פירש דאינו חוזר ליוצר אור אלא אומרו אחר התפילה מה שאין כן שאר זמירות אינן אלא רשות:

ט

[ט] [לבוש] לפי שאין תודה וכו'. ואינו טעם של עיקר (טור), ונראה משום דמזמור זה אין אומרים לשם קרבן תודה אלא לשם הודאה (בית יוסף), ותמה במטה משה למה טרח הבית יוסף הא הטור גופיה כתב בסימן נ"א למה אינו טעם של עיקר דליכא למיחש דילמא אתא להקריבה כשיבנה המקדש דלא טעי אינשי בהכי, עד כאן. ולעניות דעתי דעת הבית יוסף דאם היו אומרים לשם קרבן אסור גם בזמן הזה דמיחזי כשיקרא כיון שאינו קרב, לכן הוצרך לפרש דהוא לשם קרבן הודאה דאין חשש איסור בזמן הזה רק משום דאתא למיטעי לעתיד:

י

[י] [לבוש] מוסיפין נשמת וכו'. שאומר אין מלך אלא אתה ואינו אומר אין לנו מלך טועה כי באמת אין לנו מלך אלא הקב"ה כדכתיב כי חלק ה' עמו. המקיץ רדומים ולא נרדמים (כלבו). על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות פעמים, ורוב הוא מלשון ורצוי לרוב אחיו, ריבי כמו רבבי ודגשות הבית לחסרון הכפל להמון העם קורין רוב בשורק וטעות הוא, ובשבע כלכלתנו והאומר ובשובע טועה הוא כי שובע שם הפועל ושבע שם רעב (אבודרהם):

יא

[יא] [לבוש] הנשמה יתירה וכו'. ובה אנו משיגים חכמה יתירה בשבת (מטה משה). המדקדקים אומרים ובמקהלות המ"ם בחיר"ק והה"א בשב"א פת"ח ומה שאומר ואין צריך למחות וכו' בבית יוסף מבואר דאין נכון וכן כתב הוא גופיה סימן קי"ג סעיף ג' ול' כי הם שנים וצריכה הלבנה לעזור את השמש בלילה להודיע שלא יספיק לעולם בשמש לבד, ויש אומרים ראה והקטין ומפרשין אותו על הקיטרוג (טור), לפירוש הראשון קשה דהוה ליה למימר ראה והתקין הלבנה, וליש אומרים גם כן קשה דהוה ליה לומר ראה והקטין הלבנה (ב"ח), ואשתמיטתיה דברי אבודרהם זה לשונו אמר צורת הלבנה כי הלבנה היא גוף שחור אין לה אורה אלא מה שמקבלות מאור השמש, ויש אומרים ראה והתקין ראה שקיטרגה לבנה על השמש ומיעט צורתה ואחר כך נתן להכוכבים לסיועה לה לתקן צורתו, עד כאן. וזה כוונת הטור בבירור ובזה נסתלקו קושיות הב"ח. והב"ח פירש שצורתו של יעקב נראית בלבנה שעל כן תיקנו בברכת הלבנה ברוך יוצרך וכו' ראשי תיבות יעקב, לזה אמר קרא לשמש ויזרח אור פירוש אור של שכינה השרויה על זיו איקונין של יעקב ששמו שמש ראה והתקין צורת הלבנה כדי שיהא אור של השמש מאיר על הלבנה שעל ידי כן הגיע צורתו של יעקב בלבנה לפי שמקבלת אורה משמש שהיא צורתה של יעקב ממש: כתב הכלבו מהכל יודוך עד אל אדון קי"ג תיבות נגד מאה ברכות ושלוש עשרה כריתות שנכרתו על כל מצוה, ומן ובוקע עד שבתה ט' תיבות נגד תשעה צדיקים אדם נח אברהם יצחק יעקב משה ואהרן דוד שלמה וכנגד תשע שמות של מלאכי השרת אראלים חשמלים שרפים כרובים חיות אופנים גלגלים עירין קדישין. אל אדון מיוסד באלפי ביתא ובראשונה עשרה תיבות נגד עשרת הדברות ובאחרונים י"ב תיבות נגד מזלות נשארו תשע אמצעים שבכל אחת שמונה תיבות שהם ע"ב נגד שם המפורש, עד כאן. ולשון אבודרהם לרמוז שעל ידי שם ע"ב אותיות מסר עשרת הדברות לי"ב שבטים, עד כאן, ומזה מבואר שאין לומר ברוך הוא ומבורך רק ברוך ומבורך. חסד ורחמים לפני כבודו ולא כסא כבודו:

יב

[יב] לאל אשר שבת וכו'. וישב על כסא פירש הכלבו לכל בריה ברא הקב"ה שר ובליל שבת בראשית ישב על כסא כבודו וקראן כולם ובעמדם לפניו עמד מכסאו להושיב בו שר של שבת וזה תפארת עטה ליום המנוחה שכבוד גדול עשה לו שהושיבו על כסאו לפני כל השרים ובראותם כך עמדו ואמרו שירות לשר של שבת וכו' וירד מן הכסא וצווח טוב להודות לה' וענו כולם ולזמר לשמך עליון וזהו שבח של יום השביעי אותו שעשה לו הקב"ה, ויום השביעי משבח וכו' כלומר כל מזמור טוב להודות לה' וכו' לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו אלו השרים שענו כולם ואמרו לזמר לשמך עליון, ואבודרהם פירש נתעלה על כל מה שעשה בששת ימים וישב על כסא כבודו שהיה פנויה ממלאכתו וזה דרך משל מה שהאוזן יכולה לשמוע. תפארת עטה וכו' רמז שאין בגדי שבת דומה לחול:

יג

[יג] [לבוש] ובחר ביום השביעי וכו'. לפי ששולט בו שבתאי וכל מלאכה שיעשה בה אין בה סימן ברכה (אבודרהם), ובתניא כתב לפי שהתורה ניתנה בשבת שחרית על ידי משה ראוי לספר בשבחו שהתורה ניתנה לו במתנה. חמדת ימים וכו' כי עבד נאמן וכו' כלומר כיון שקראתו עבד נאמן כאילו נתת כליל תפארת בראשו. וכתוב בהן שמירת שבת ושמרו וכו', דבדברות ראשונות כתוב זכור ובשניות שמור דכשאדם נותן מתנה לחבירו ומאבדה ואחר כך נתן לו אחרת אומר לו שמור אתה בטוב, כך הקב"ה נתן שבת לישראל, ובא מקושש וחיללו כשחוזר בדברות שניות אמר שמור כלומר שמרינהו היטב, שם:

יד

[יד] [לבוש] תשובה וכו'. עיין ס"ק ב':

א

א) [סעיף א'] אין לשחות בולך אנחנו מודים וכו' נראה דוקא במודים שאינו לשון שחייה. וה"ה בכל קומה לפניך תשתחוה שאינו אלא דרך סיפור בעלמא אבל בואנחנו כורעים ומשתחוים וכו' בעלינו לשבח יש לשחות דמדאומר ואנחנו כורעים ומשתחוים וכו' אם לא יכרע וישתחוה אז מיחזי כשיקרא. דרישה. וכן אין להשתחות בליל ש"ק בעת שאומר השתחוו לה' בהדרת קודש. א"ח או א':

א

ב) כתב מ"א בשם הכנה"ג סי' רל"ז דיש מקומות שאין אומרים והוא רחים וכו' בפסוקי דזמרה מלבד ביוה"כ שאומרים אותו עכ"ל אמנם כבר כתבנו לעיל בסי' רס"ז או' ה' דמנהג העולם רובו ככולו אומרים אותו בשבת ויו"ט בפסוקי דזמרה ובסדר קדושה וכן נהגו בעה"ק ירושת"ו ובחברון ת"ו יעו"ש:

א

ג) שם בהגה. ונוהגין שבשבת מאחרין וכו' אבל מ"מ ממהרין לבא יותר מביו"ט כדי לקרות ק"ש בזמנה. מ"א סק"א. והרדב"ז בתשובות החדשות סי' תרי"ד כתב אף דיש לישב דברי המרדכי מ"מ מנהג בלתי הגון הוא אלא הטוב והישר להשכים לתפלה בשבת כמעשהו בחול יעו"ש. מחב"ר או' ב':

א

ד) שם בהגה. ונוהגין להרבות בזמירות וכו' ועיין בלבוש שכתב טעם לכל המזמורים שאנו מוסיפים ביום השבת שמדברים ממעשה בראשית שכלו ביום שבת או ממתן תורה שנתנה בשבת ואומרים שיר של פגעים שהוא יושב בסתר עליון להציל מן המזיקין המצויין בליל שבת יעו"ש. ועוד עיין בזוה ק פ' תרומה דף קל"ז ע"ב שנתן טעם בסוד למזמורים שמוסיפין בשבת וגם בענין נשמת כל חי שאומרים בשבת יעו"ש. ועיין לקמן או' ז':

א

ה) כתב הטור דבאשכנז אין אומרים מזמור לתודה בשבת לפי שאין תודה קריבה בשבת ע"כ. וכן הוא מנהג ספרד שאין אומרים אותו לא בשבת ולא ביו"ט. וכ"כ ב"י דמנהגינו לומר מזמור לתודה בחול ולא בשבת:

א

ו) וכשאומר ואתה מושל בכל שבויברך דוד יכוין כי. כל רומז אל בחי' היסוד כידוע שהיסוד נקרא כל. ותיבת בכל גי' ב"ן הרומז אל בחי' שם ב"ן שבמלכות ור"ל שתחילה יכוין להמשיך הארה אל בחי' היסוד הנקרא כל ואח"כ יכוין להמשיך הארה מן היסוד אל בחי' המלכות הנרמזת בתיבת בכל שהוא גי' שם ב"ן וכמו שמכוין בחול קודם נתינת הצדקה אשר בתיבת בכל. ועיין לעיל סי' נ"א או' מ"ד ובסי' קל"ב סוף או' ו':

א

ז) ואחר השירה מוסיפין נשמת שיש בו מענין יציאת מצרים לכך סמכוהו אצל השירה. טור. ועוד מפני הנשמה היתירה שיש לאדם בשבת. לבוש. ואם שכח לומר נשמת ואמר ישתבח כחול יאמר נשמת אחר ישתבח ולא אחר התפלה ואם לא נזכר עד אחר ברכו אינו חוזר לאומרה אחר התפלה הרב מכתם לדוד א"ח סי' י"ג מיהו הרב בן א"ח פ' תולדות או' ב' כתב הגם דענה ברוך ה' המבורך כל עוד שלא התחיל בברכת יוצר יאמר נשמת כדי לקבל בה תוספת הנפש יעו"ש. ובש"ח כתוב שאם איתר לבא לביה"כ ידלג נשמת ולא מפסוקי דזמרה. רק לענין המזמורים שמוסיפין בשבת אעפ"י שגם הם שגבו למעלה מ"מ נשמת עדיף יעו"ש. שע"ת או' א' וכבר כתבנו במ"א שצריך האדם להשתדל מאד שלא יחסר שום דבר מסדר התפלה כי כולם נסדרו על סדר רזין עילאין:

א

ח) נשמת כל חי תכוין ר"ת נכ"ח שהם כענין ג' הויות שהם ג' מוחין חב"ד. כל חי גי' ס"ח אהיה הויה אהיה והם בגי' חיים והם סוד התפילין הנקרא חיי המלך והכונה היא כי זה הוא תמורת התפילין שבימי החול. ותכוין כי עתה באמרך נשמת כל חי לקבל חלק תוספת הנפש (ר"ל נרנח"י דנפש) דכורא שבך מבחי' יום שבת דכורא. שער הכוו' דף ע"ג ע"א. והבא לומר ק"ש בשבת מבלי הקדים נשמת כל חי דומה קצת לפי סודו לקורא ק"ש בלא תפילין. מכתם לדוד סי' י"ג בי"מ או' א' בסדר נשמת כל חי אומרים במקהלות רבבות והמון העם קורין במקהלות המ"ם בפתח והה"א בצירי וכן נדפס בסידורים והמדקדקים קורין במקהלות המים בחירק והה"א בשב"א פת"ח וכ"כ הרד"א. שכנה"ג בהגה"ט או' ה' וכ"כ ש"ץ בש"ח דף ר"ה ע"ג. הנסחא העיקרית לומר וה' אלהים אמת לא ינום ולא יישן. בן א"ח פ' תולדות או' ד' ובריותיו הבית דגושה ובשבא והריש בחירק. ומ"ש בסידורים וישוררו נכון לדלגו. ואין לומר ובשובע רק ובשבע השין והבית קמוצים. ש"ץ בש"ח דף ר"ד ע"ג יעו"ש. ועיין ביא"ף שהנוהגין לומר וכל עין לך תצפה התיו בשבא והצדיק בפתח הוא טעות וצ"ל התיו בחירק והצדיק בשבא שאינו מלשון אערך לך ואצפה שהוא ענין תוחלת ותקוה רק מלשון הבטה כמו עיניו בגוים תצפנה וכה"ג טובא יעו"ש. שע"ת או' א' והלבבות יראוך והקרב והכליות יזמרו לשמך כצ"ל חס"ל או' ד' קבלה בידינו מר"י החסיד ששבח נשמת כל חי מסוגל על כל צרה שלא תבוא לקבל האדם על עצמו כשיהיה ניצול ממנה לומר נשמת כל חי בתודה וקול זמרה בפני עשרה ובו נצולו רבים. חס"ל שם:

ב

ח) ובכן ישתבח. כתוב בסדה"י ר"ל הטעם למה שהוסיפו בשבת מילת ובכן יותר מבימי החול מפני שזה השבח נתקן על שירת הים ובשירת הים יש בה רמז לשם בן ע"ב ועליו אנו אומרים ישתבח שמך שהוא בכחו רגע הים והוא רמוז בפסוק ויסע ויבא ויט ובשבת שסמכנו לשירה שבח אחר והוא נשמת כל חי הוסיפו מילת ובכן והוא רמז לשם בן ע"ב של ישתבח שמך עכ"ל. ש"ץ בש"ח דף ר"ה ע"ג:

ג

ח) בנוסח יוצר דשבת אומרים א"ב אל אדון על כל המעשים במקום אל ברוך דחול וסודו כתוב בזוה"ק פ' תרומה דקל"ב ע"א ופ' ויקהל דר"ה ע"ב יעו"ש. וע"כ ראוי ליזהר לאומרו מלה במלה ובכונה שלימה:

ד

ח) אל אדון צריך לדעת כי חרוזות הראשונים בני ה' תיבות והשאר בני ד' תיבות ושנים אחרונות בני ו' תיבות כמ"ש בזוה"ק שם והרב זלה"ה וצריך לדקדק ולומר ברוך ומבורך ולא יאמר ברוך הוא ומבורך מפני שצריך להיות ה' תיבות כנז' וכ"כ בכנה"ג בשם רש"ל. ש"ץ שם ע"ד. ויאמר דעת ותבונה סובבים הודו ולא אותו. ויאמר שרפים וחיות ואופני הקודש שהם ג' עולמית. בריאה שרפים. יצירה חיות. אופנים עשיה. מהר"י צמח בס' פע"ח שער השבת פי"ט. וכ"כ הגו"ר בס' גן המלך סי' נ"ב:

א

ט) שם בהגה. אם לא אמר לאל אשר שבת וכו' מחזירין אותו כתוב בהגמ"נ ותמה אני דהא בטלטולא אין אומרים אותו עכ"ל ול"נ דלא קאמר דיחזור ליוצר אור דהא לא נזכר בתלמוד ועוד דאינו אלא מנהג אלא כוונתו שיאמרו עדיין אחר התפלה משא"כ בשאר זמירות שאינן אלא רשות ואם רצה אין אומרם כלל. מ"א סק"ג. וכ"כ הרב בר יוחאי ז"ל שער ז' דף קמ"א ע"א דאם לא אמרו אין מחזירין אותו כיון שלא הוזכר בש"ס יעו"ש. והביאו הפתה"ד או' ו':

ב

ט) ואם נזכר בתוך התפלה אפי' קודם שסיים ברכת יוצר לא יחזור לראש הברכה בשבילו הואיל ואינו אלא מנהג בעלמא. וה"ה שלא יאמר אותו לבדו במקום שנזכר כיון שאינו שייך שם. ר"ז או' ב':

א

י) קרא לשמש ויזרח אור וכו' פי' כשקרא לשמש להאיר וראה שיבואו העולם לטעות אחריו לעבדו אז התקין צורת הלבנה כדי שימנעו מלטעות אחריו כאשר יראו כי הם שנים וצריכה הלבנה לעזור את השמש בלילה להודיע שלא יספיק לעולם בשמש לבד. וי"מ ראה והקטין ומפרשין אותו על הקטרוג. טור. ומ"ש הב"ח עיין מה שתירץ הא"ר או' י"א והמט"י רס"י זה והובא בש"ץ דף ר"ו ע"ב יעו"ש:

ב

י) וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו. פי' שהיצירה נתעלה אל מקום הבריאה הנקרא כסא כידוע. ועיין שער הכוו' דף ע"ג ע"ב:

א

יא) שם בהגה. ויש להאריך וכו' דוקא בניגון שיש בו נעימה כעין שעושין בפסוקי דזמרה. וכבר הפליגו הקדמונים בגנות המשוררים המאריכים ומפרידים אות מחברתה ותיבה מחברת. מ"א סק"ד:

א

יב) שם בהגה. ואין למחות במאריך וכו' ומ"מ יזהרו לקרות ולהתפלל בזמנו. מ"א סק"ה:

א

יג) שם בהגה. אעפ"י שהמוחה מכוין משום ביטול תורה וכו' רב גדול ומובהק היה גומר בבהכ"נ לפי שהיו מאריכין בברכות שהיה דעתו ללמוד ונענש על זה. ס' הגן דף ה' מחב"ר או' ד':

א

יד) איש אחד מאן דהו זכה לג"ע שהיה אומר הברכות בקול נעים בבהכ"נ ואף מהיה אדם קל בזכות זה הביאוהו לג"ע ומכבדין אותו. כך סיפר הוא אחר פטירתו לשמש בהכ"נ. ס' הגן שם. מחב"ר או' ה':

א

טו) ישמח משה. פי' כשהיו אבותינו במצרים וראה משה כובד השעבוד שהכבידו עליהם בקש מפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו ונתנו לו ובחר ביום השביעי וכאשר נצטוו על יום השבת שמח משה שבחר בו וזהו ישמח משה במתנת חלקו. וי"מ משום הא דכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם וע"כ תיקנו ישמח משה באותה מתנה. טור. ובשער הכוו' דף ס"ו ע"א כתב כי כשעלה מרע"ה אל הר סיני לקבל התורה נתנו לו אלף חלקי אורה הנרמזים באלף רבתי דאדם שת אנוש בד"ה. וכשחטאו ישראל בעגל נסתלקו ממנו בעון ישראל ולא נשתייר בו רק חלק אחד מן האלף והיא סוד האלף זעירא דויקרא אל משה. ולפי שמשה לא אבדם ע"י חטא עצמו אלא בעוון ישראל לכן הקב"ה משלים אליו אלו האלף חלקים מחלקם של ישראל שהם בחי' אותם האורות והעטרות והעדיים שקבלו ישראל בהר סיני ואח"כ נתנצלו ונתפרקו מהם כמש"ה ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב. ומשם נטלם ונשלם מחלקם של ישראל. והנה בכל ע"ש בבוא ליל שבת חוזר מרע"ה לקחת אותם האורות של אלף חלקים שלו עצמם שנאבדו ממני ולוקחם בסוד תוספת שבת וכיון שלוקחם משלו הוא מחזיר לישראל אותם ההארות שלקח מחלקם ואלו האורות נתנים לישראל בכל ע"ש בסוד תוספת שבת. וז"ס ישמח משה במתנת חלקו פי' כי משה הוא שמח עתה ביום השבת במתנת חלקו עצמו הראשון שנאבדו ממנו ועתה נתנו לו במתנה ביום השבת. והכוונה לומר ולהגיד מעלת מרע"ה כי אעפ"י שניתנו לו בתחי' האורות והכתרים מחלקם של ישראל הנה הוא שמח בחלקי ודי לו בזה ותיכף מחזיר הארותיהם של ישראל להם ואינו נוטלם לעצמו כי חפץ הוא לזכות את הרבים ואינו אומר כיון שאני לא חטאתי והם חטאו בעגל ובעבורם אבדתי שלי א"כ גם עתה אעכב את שלהם בידי אמנם הוא שמח במתנת חלקו ואז מחזיר להם חלקם. ונמצא כי בזה ניכרת מע' מרע"ה כי עבד נאמן קראת לו כי אעפ"י שהפקיד השי"ת בידו פקדון חלקם של ישראל הנה עתה ביום השבת הוא עבד נאמן להחזיר הפקדון לבעליו והם ישראל. וביאר מה ענין מתנת חלקו הנז' ואמר כי היא כליל תפארת אשר בראשו נתתה בעמדו לפניך על הר סיני ונאבדה ממנו ועתה חוזר השי"ת ליתנה לו במתנה עכ"ל:

א

טז) כתוב בסידורים ובשביעי רצית בו ולפי גירסא זו מלת בו מיותרת דכיון דכתיב בשביעי א"צ לומר בו ובהרד"א הביא הנוסח והשביעי רצית בו. שכנה"ג בהגב"י או' ג' וכתב הרב זלה"ה כי אין לומר זכר למעשה בראשית בשחרית כ"א בערבית ובמוסף. ש"ץ דף ר"ח ע"ד. שע"ת:

א

טוב) ומנהג בספרד לומר אתה הראת קודם ס"ת לפי שנאמר על קבלת התורה והיא ניתנה בשבת. טור:

א

מג"א סק"א יותר מביו"ט דביו"ט מאחרין יותר משום טרדת סעודת יו"ט:

ב

סק"ב דאמרי' פ"ה דפסחים מוסיפין בשש וכו' כצ"ל:

ג

שם ונ"ל דט"ס. דבתמורה ליכא הא מלתא כלל. אדרבה יליף שם דף י"ד מקרא דמוספין כשרים כל היום:

ד

שם עולת הבוקר דלשון זה משמע דמוספים בהדי עולת הבוקר נעשים וסמוך לה:

ה

שם וה"ה ר"ח קשה לי למה כת' כך כי מסתברא יש לומר דכמו דילפינן יה"כ מרגלים ה"נ ילפינן ר"ח. ודוקא שבת הוא דלא ילפינן מרגלים משום דבשבת כתיב וביום דמשמע איחור משא"כ ר"ח דלא כתיב ביה ביום וצ"ע כעת: ודע דאע"ג דברגלים כתיב נמי יום דכתיב בפרשת אמור דבר יום ביומו מ"מ מקדימין המוספים משום קרא דמלבד עולת הבוקר והאי קרא דבר יום אתי לכדדרשינן בתמורה דף י"ד דמוספים כשרים כל היום בדיעבד והבאתיו באות ג':

ו

שם כמ"ש רש"י בפסחים. היא בדף נ"ח ברש"י ד"ה ר' ישמעאל סבר ע"ש דמשום דכתיב בשבת וביום מש"ה מוספין דשבת מאחרין עד שש ואע"ג דברש"י שלפנינו הביא דבר יום ביומו נ"ל דט"ס הוא דהאי קרא כתיב ברגלים וילפינן מני' לדיעבד כמ"ש תחלה. אבל לכתחלה מצוותן עם תמיד של שחר אע"כ ט"ס הוא ברש"י וצריך לגרוס וביום השבת וק"ל. ודע דקצת קשה לי על המג"א דאיך ס"ד דהתוס' בקושייתם דהא דקאמר בפסחים מוספים בשש דיעבד קאמר אבל לכתחלה מקדמינן להו הא בפי' אמר שם הש"ס איפכא דלכתחלה אין מקדימין המוספי' קודם שש ומה"ט מאחרין ליה לתמיד של בין הערבים ע"ש ויש ליישב:

א

יש מקומות שא"א והוא רחום וגו' בפסוקי דזמרה מלבד ביום הכפורים שאומרים אותו (כ"ה סי' רל"ח): מבחול. אבל מ"מ ממהרין לבא יותר מבי"ט כדי לקרות ק"ש בזמנה עסי' תקכ"ט:

ב

וביום השבת. הקשו האחרונים הלא פסוק זה בפרשת המוספין כתיב ומנ"ל לאחר תפלת השחר ונדחקו הרבה ואשתמיטתיה דברי התו' בברכות דף כ"ח שכתבו שהמוספין היו נשחטים עם התמיד ונקטרים עמו ע"ש וז"ל של מוספין כל היום הקשה הר"ר שמשון ז"ל דאמרינן פ"ה דזבחים מוספין בשש בזיכין בשבע וכ"ת ה"מ למצוה אבל דיעבד כל יומא נמי זמני' הרי בתמור' משמע שהמוספין היו נשחטין עם התמיד ונקטרין עמו ותי' דהתם מיירי בשב' עכ"ל ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל הרי ביומא משמע וכו' והוא שם דף ע' דקי"ל הלכה כר"ע ויליף לה מדכתיב ברגלים מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד וילפינן יה"כ מהם וא"כ היאך אמר מוספין בשש דהא התמיד קרב לכל המאוחר בד' אלא ע"כ דיעבד קאמר דכשר בשש א"כ היאך אמר כל היום וי"ל דמיירי בשבת פי' וההיא דמוספין בשש מיירי בשבת דלא ילפינן מרגלים וה"ה ר"ח ולכן מקריבין בשש אבל באמת בדיעבד מוסף כשר כל היום כדאית' פ"ב דתמורה ודברי מהרש"א בכאן צ"ע וא"כ ה"פ כיון דכתיב במוסף וביום דמשמע איחור כמ"ש רש"י בפסחים רפ"ח א"כ מוספין בשש ואנן מצלינן מוסף אחר שחרית לכן מצוה לאחר שחרית כנ"ל וב"ח כ' עיקר הטעם משום שינה שזהו עונג שבת ואסמכוה אקרא עכ"ל וא"כ בימי החורף ל"ל בה:

ג

מחזירין אותו. כתוב בהגמ"נ ותמה אני דהא בטולטילא א"א אותו עכ"ל, ול"נ דאף הא"ז לא קאמר שיחזור ליוצר אור דמנ"ל הא לחזור בשביל דבר שלא הוזכר בתלמוד וכמ"ש סימן תקפ"ב ס"ה ועוד דאינו אלא מנהג אלא כונתו שיאמרו עדיין אחר התפלה משא"כ בשאר זמירות שאינן אלא רשות אם רצה א"א כלל ועסי' ס' מ"ש ורסי' נ"ט:

ד

ולהנעים בזמירות. דוקא בניגון שיש בו נעימה כעין שעושין בפסוקי דזמרה וכבר הפליגו הקדמונים בגנות המשוררים המאריכים ומפרידים אות מחברתה ותיבה מחברתה:

ה

ואין למחות. אף על גב דאמרינן במגילה בשבת ממהרין לצאת כשיוצא קודם ו' שעות מקרי מהר (ב"ח) ומ"מ יזהרו לקרות ולהתפלל בזמנו: אל אדון ב' חרוזים הראשונים בני ה' תיבות והשאר בני ד' תיבות וב' אחרונות בני ו' תיבות ואין לשנות הנוסח' וכ"ה בזוהר תרומה ע' רל"ד ע"ש:

א

(א) מאחרין – ומ"מ צריכין ליזהר שלא לעבור זמן ק"ש וברש"י [מגילה כ"ג] משמע שגם בשבת מצוה למהר לקרוא ק"ש כותיקין:

ב

(ב) ובכל דבר וכו' – היינו כל דבר שמוסיפין בשביל שבת ואפילו נשמת:

ג

(ג) מחזירין אותו – אין הכונה שמחזירין אותו לברכת יוצר אור אלא לאחר תפלת ח"י יאמר כך בלי ברכה ויתחיל משבח נותנים וכו' משא"כ שאר זמירות אם שכח אין חיוב לאמרן אחר התפלה. ואם נזכר קודם שאמר בא"י יוצר המאורות שלא אמר לאל אשר שבת אפשר דיש לחזור ולהתחיל מלאל אשר שבת [פמ"ג ע"ש שנשאר בזה בצ"ע]. כתב הח"א מ"מ נ"ל שלא ידלג לכתחלה הנוסח דלאל אשר שבת או הכל יודוך כדי להתפלל בצבור שהרי כ"ז נזכר בזהר ש"מ שנוסח ברכה כך היא:

ד

(ד) ולהנעים – היינו לאמרם בנגון שיש בו נעימה כעין שעושין בפסוקי דזמרה אבל לא להאריך הרבה וכבר הפליגו הקדמונים בגנות המשוררים המאריכים ומפרידים אות מחברתה ותיבה מחברתה. וביותר מצוי קלקול ע"י הנגונים בסיום הברכה כשעונין הקהל אמן לפעמים עונין קודם שיסיים ממש הברכה ולפעמים מאריכין בניגון אחר סיום התיבה ועונין בהפסק גדול אמן [פמ"ג]:

ה

(ה) במאריך בהם – ומ"מ יש ליזהר מאד שלא לעבור זמן ק"ש ותפלה עי"ז:

א

(במ"א ס"ק ב') בפ' המוספין כת'. נ"ב ואפשר לומר דבשחרית לאחר פ' התמיד מוסיפין וביום השבת מ"ה צריך איחור:

א

מחזירין אותו. עבה"ט וכת' בבר"י בשם מכתם לדוד אם שכח לומר נשמת ואמר ישתבח כחול יאמר נשמת אחר ישתבח ולא אחר התפלה ע"ש ובשמ"ח כת' שאם איחר לבא לבה"כ ידלג נשמת ולא כפסוקי דזמרה רק לענין המזמורים שמוסיפין בשבת אעפ"י שגם הם שגבו במעלה מ"מ נשמת עדיף ע"ש ועיין בש"ח בדיקדוק התיבות בזמירות תבת לישרים נאוה תחלה הנו"ן בקמ"ץ. והאלף נחה. אבל לביתך נאוה קודש חנו"ן בפתח והאלף נעה בפתח. כי נעים נאוה תהלה הנו"ן קמוצה והאלף נחה וכת' בשם האבודרהם במזמור רננו ייראו מה' כל הארץ בשני יודין בתחילה יראו את ה' קדושיו צ"ל הריש בשבא והאלף נחה להבדיל בינו ובין יראו משורש ראה עיין רד"ק. כל טוב הטית בחולם ולא יאשמו האלף בשבא נח והשי"ן בשבא נע. ויהי נועם ה' בספרים המדוייקים הישינים הוא באדני. מאדם עד בהמה בקצת ספרים כתוב ועד בוא"ו וטעות הוא. וכן כתוב בקצת ונתן ארצם לנחלה וט"ס וצ"ל נחלה רק לקמן בכל"ח איתא לנחלה. בנוסח נשמת ובריותיו הבית דגושה ובשבא והריש בחיריק. מ"ש בסידורים וישוררו נכון לדלגו. וא"ל ובשובע רק ובשבע השי"ן והב' קמוצים ע"ש. ועיין ביד אפרים שהנוהגים לומר וכל עין לך תצפה אומרים התיו בשבא והצדיק בפתח והוא טעות וצ"ל התיו בחירק והצדיק בשבא שאינו מלשון אערוך לך ואצפה שהוא ענין תוחלת ותקוה רק מלשון הבטה כמו עיניו בגוים תצפנה וכה"ג טובא ע"ש. וכת' מהר"י צמח שי"ל דעת ותכונה סובבים הודו ולא אותו. ועיין בגן המלך סי' נ"ב כ' יש נוסחא לו' שרפים ואופנים וחיות הקודש וכן הכריע האבודרהם וגם הוא ז"ל צידד לו' כן שהוא בהדרגה ממעלה למעלה אך בתיקוני זוהר הנוסחא שרפים וחיות ואופני הקודש וקבלת רשב"י תכריע ע"ש ועיין בשו"ת מאיר נתיבים סי' ו' שכת' בשם גן המלך להיפוך וליתא שהרי סיים וקבלת רשב"י תכריע ואפשר כוונתו על מ"ש לצדד מסברא דנפשיה וע"ש שכתב שאלו ואלו דא"ח ואין לשבש הנוסחא האחרת ע"ש ועיין בש"ח שכתב וכתב הרב זלה"ה שא"ל בתפלת שחרית זכר למעשה בראשית כ"א בערבית ובמוסף ע"ש:

א

במג"א ס"ק א' לקרות ק"ש בזמנה ברש"י דמגילה איתא ממהרין לבא שכבר תיקנו הכל מע"ש ויפה למהר ביאתם לקרות ק"ש כוותיקין כו' והביאו הב"ח:

ב

(שם ס"ק ב') ואשתמיטתיה כו' דבריו צ"ע דלאו רישין סיפין ואפשר לומר בכוונתו דלכאורה הפשוט בכוונת המרדכי כיון שקרבן המוסף היא אחר התמיד וכיון שהמוסף הוא מתאחר גם הקרבן של שחרית הוא מתאחר וכעין שכ' המג"א בסוף לענין תפלה כמו כן י"ל לענין הקרבן שלא היה רק הפסקה מעט בקצת עבודת קלות המפסיקות בין התמיד לבין המוספן וכדאמרינן אביי הוה מסדר כו' וכ"כ הב"ח בתירוץ א' על קושיא זו אלא שאין מספיק דמנין לנו לומר כן שתהיה איזה איחור בשבת יותר מבשאר ימים ואי משום דכתיב ביום אין זה ראיה על איחור רק דממילא המוספין מתאחרין ואינם נעשים בבקר לפי שצריך להקדים לו תמיד של שחר ושאר דברים אבל מ"מ התמיד של שחר היה נעשה בזמנו ואחריו על הסדר היו מקריבין והולכין עד שהגיעו למוספין וזה עיקר קושיית האחרונים וע"ז כתב המג"א דאשתמיטתיה דברי התוספות שהמוספין היו נשחטים עם התמיד כו' ור"ל דמוכח מדברי התוספות שמצד סדר הקרבנות היום אין מאחרין קרבן מוסף כלל דילפינין מדכתיב ברגלים רק שבת לא ילפינן מרגלים משום דגבי רגלים כתיב מלבד עולת הבוקר כו' משא"כ בשבת דכתיב ביום משמע איחור מזה ילפיכן דמוספין של שבת משתנים משאר מוספין וקריבין לכתחלה בשש וא"כ זה כוונת המרדכי כיון דבשבת כתיב ביום דמוכח מיניה דמוסף של שבת מאוחר משאר מוספין וזמנו לכתחלה בשש א"כ כשרוצה להסמיכן אל התמיד יש לולאחר התמיד עד קרוב לזמן שלו ולכן כיון שאנו סומכין תפלת מוסף מיד אחר תפלת שחר כדלקמן סי' רפ"ו א"כ יש לו לאחר תפלת השחר ג"כ כנ"ל.
ומ"ש המג"א וה"ה ר"ח לכאורה מיותר ונראה שר"ל כלפי מ"ש הב"ח דבמוסף ר"ח אע"ג דלא כתיב בבקר אלא על עולת התמיד התם כיון דכתיב בראשי חדשיכם ולא כתיב וביום ראש חדשיכם כמו בשבת גלי קרא דלא משמע איחור כו' והמ"א סובר דר"ח דינו כשבת לענין זה דלא ילפינן ליה מרגלים אלא ילפינן ליה משבת ומ"מ צ"ע דמי הכריחו להמג"א בזה ואדרבא לפי"ז קשה דא"כ בר"ח נמי נימא הכי שיש לאחר קצת תפלת שחרית בשביל מוסף: