שולחן ערוך, אורח חיים רס״ט: דין הקידוש בבהכ"נ. ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

א

דין הקידוש בבהכ"נ. ובו סעיף אחד:
נוהגין לקדש בבהכ"נ. ואין למקדש לטעום מיין הקידוש אלא מטעימו לקטן דאין קידוש אלא במקום סעודה (וע"ל סי' רע"ג) ומעיקרא לא נתקן אלא בשביל אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא להוציאם י"ח ועכשיו אע"ג דלא אכלי אורחים בבי כנישתא לא בטלה התקנה זהו טעם המקומו' שנהגו לקדש בבהכ"נ אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבהכ"נ וכן מנהג א"י: הגה ונהגו לעמוד בשעה שמקדשין בבהכ"נ:

א

לקטן. ואם אין קטן טועם המקדש וישתה כשיעור. ב"ח ועיין מ"א: (ובספר אליהו רבה כתב דבטעימה בעלמא סגי ע"ש ראייתו):

ב

בבי כנישתא. היינו בבית הסמוך לבה"כ דבביה"כ אסור לאכול. תוס' מ"א:

ג

בבה"כ. ומ"א בשם כמה גדולים כתב שלא לבטל כי הרבה גאונים יסדוהו. ומהרי"ל היה נוהג לקנות יין לקידוש ולהבדלה בבה"כ. מותר לקטנים להאכילן בשבת בשחרית לפני הקידוש דהא י"א אפי' גדול מותר כמ"ש הראב"ד ואסור לענות הקטנים. מ"א:

ד

לעמוד. הטעם בכלבו דמעלי לעייפות הברכיים:

א

טור

ב

פסחים ק"א:

ג

ר"ן ורמב"ם בתשובה והמגיד בפרק כ"ט והרשב"א בתשובה

ד

בית יוסף כדעת התוספות והרא"ש שם בפסחים והטור ור' ירוחם

א

ס"א נוהגין לקדש. פסחים ק"א א':

ב

ואין כו'. שם:

ג

אלא. עירובין מ' ב':

ד

ומעיקרא. פסחים שם:

ה

ועכשיו לא בטלה. כמש"ל סי' רס"ח ס"ח וסי' רל"ו ס"ב. וע' גמ' פ"ג דתענית כ"ד א' ובפסחים תוס' ק"ו א' ד"ה זכרהו דאין יין קידוש מד"ת או הטעימה אינה מד"ת ומוציאין מד"ת:

א

במג"א ס"ק א' הגה"מ בשם מהר"מ. נ"ב עיין תוס' ישנים יומא פ"ב ע"א סברתם ההפוכה ולקמן סי' תע"א סק"ז וכן סי' תרט"ז ס"ק ב' כתב כדעת מהר"מ ולקמן סי' תר"מ סק"ג כתב בהיפוך וצ"ע ועיין תרה"ד סי' צ"ד שכ' דאין סברת התוס' ישנים הפוכה מסברת מהר"מ ועיין מחצית השקל סי' תרט"ז וסי' תר"מ [מהגאון כ"ס]:

א

[א] נוהגין לקדש וכו'. עיין בטור במה שתמה על רב נטרונאי והאריך הט"ז לפרשו דמה שכתב וטועמים כל הציבור וכו' היינו בביתם משום רפואה אבל בבית הכנסת לא היו טועמים רק נותנים על עיניהם משום רפואה עיין שם באריכות. ומה אעשה שלא עיין בספר המנהיג שכתב רב נטרונאי בזה הלשון שהטעם שטועמין בו הציבור משום רפואה הוא שנותנים ממנו על עיניהם, עד כאן, הרי להדיא דקאי אציבור שטועמין ונותנים על עיניהם וכן מבואר בתשובת הרשב"א סימן תכ"ג, גם תמיהני על בית יוסף וב"ח שהאריכו לפרש דברי רב נטוראי ולא עיינו בתשובת רשב"ם שם שפירשו זה לשונו, משום דקידוש במקום סעודה אינו דבר תורה אלא שדבר תורה לקדש בכניסתו הם תיקנו על הסעודה ומשום אורחים ומשום רפואה אמרו שיהיו מקדשים בציבור, עד כאן, ועיין לקמן סימן רע"א ס"ק [כ"א]. עוד כתב רשב"א שם טעמים על קידוש בזמן הזה עיין שם וכן באבודרהם על כן אין להקל בה במקום שנוהגין, וגדולה מזו כתב בתשובת הרשב"א סימן ל"ז דאי שכח שליח ציבור ולא אייתי יין מהדרינן להביא יין ובמהרי"ל דהיה נוהג לקנות יין לקידוש והבדלה:

ב

[ב] [לבוש] והמקדש בבית הכנסת צריך וכו'. משמע דהציבור אין צריך לעמוד, אבל רמ"א כתבו ונהגו לעמוד בשעה שמקדשין בבית הכנסת, עד כאן, משמע דכל הציבור יעמדו וכן כתב הכלבו סימן ל"ח להדיא וסיים דמעלי לעייפות הברכים וכן כתב ספר המנהיג:

ג

[ג] לקטנים וכו'. שלא הגיע לחינוך ב"ח אבל בתשובת הר"ן סימן פ"ב דאפילו במקום שנהגו ליתן להתינוק הנימול ביום המילה היינו משום שהברכה בשבילו היא אבל בקידוש הוי ברכה לבטלה דהא לא הגיע לחנכו בברכה אלא צריך ליתן לקטן שהגיע לחינוך (מגן אברהם). ואם אין קטן יטעום המקדש (דרשות מהר"ש ומלבושי יום טוב), ומגן אברהם כתב בשם הגהות מיימוני דנותנים לגדול לשתות, ואולי לאו דוקא דודאי עדיף שישתה עצמו, אך מה שכתב מגן אברהם דצריך ליזהר שישתה כשיעור בסימן רע"ג סעיף ה' לא משמע הכי מספר התרומות ומלבושי יום טוב אלא טעימה בעלמא דסגי, וטעמא נראה לי משום שיש לסמוך על השר מקוצי שהביא בית יוסף דמתיר ובתשובת רשב"א שם כתב דיש לומר שהקידוש מוציאו ידי חובה לשתיה דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו לאכילה. גם מה שכתב מגן אברהם ונראה לי שהמקדש יהא בדעתו לצאת בביתו בקידוש זה דהא יש אומרים שיוצא, עד כאן, תמוה דמבואר בבית יוסף בריש סימן רע"ג דדוקא בבית אחד מחדר לחדר יוצא אך למה שאפרש לקמן יש ליישב:

א

יותר טוב. מקום שלא נהגו לקדש בבה"כ ואחר שבנו ביה"כ חדשה עשו מעצמם וקדשו ונהגו בכך זמן מה העלה בתשו' שב יעקב סי' י"ד שאין למחות בידם כי הוא מנהג ותיקין על פי הדין והוכיח כן מש"ס ע"ש:

א

א) [סעיף א'] נוהגין לקדש וכו' מהרי"ל ז"ל היה נוהג לקנות המציה הזאת לתת יין קדוש והבדלה שבבהכ"נ דרשות מהרי"ל ז"ל. שכנה"ג בהגה"ט. ועיין סי' רצ"ה:

א

ב) שם. אלא מטעימו לקטן. ואע"ג דאסור להאכיל לקטן איסור בידים כמ"ש סי' שמ"ג היינו בדבר שיש בו לאו אבל קידוש אינו אלא עשה. הג"מ בשם מהר"ם. ולפי מ"ש בסי' שמ"ג דאפי' איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים אפ"ל כיון די"א דאפי' גדול מותר לשתות דיוצא בקידוש זה אע"ג דלא ק"ל הכי מ"מ לקטנים שרי. א"נ כיון דא"א בע"א שרי ב"י. והב"ח כתב דה"ד בהגיע לחינוך אבל בלא הגיע לחינוך לית ביה איסורא. מיהו בתשו' הר"ן סי' פ"ב כתב בשם הרשב"א דאי יהיב לקטן כזה הוי ברכה לבטלה דהא לא הגיע לחנכו בברכה אלא צריך ליתן לקטן שהגיע לחינוך. דהב"ד מ"א סק"א יעו"ש. א"ר או' ג' תו"ש או' א' וה"ה דאין ליתנו לשוטה וחרש דלאו בני חינוך נינהו. א"א או' א' ויש להעמיד הקטן שהגיע לחינוך אצל המקדש ולאמר לו שיכוין לברכת המקדש לצאת ידי קידוש ולשתות אח"כ שיעור רביעית כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. ועיין סי' רע"ג סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

א

ג) שם. אלא מטעימו לקטן. ואם אין קטן יטעום המקדש. דרשות מהר"ש ומי"ט. ומ"א שם כתב בשם הג"מ דנותנים לגדול לשתות. ואולי לאו דוקא דודאי עדיף שישתה בעצמו. א"ר שם:

א

ד) וכתב שם המ"א דכששותה גדול ישתה כשיעור שיהא חשוב במקום סעודה כמ"ש סי' רע"ג סעי' ה' וכ"כ הב"ח. והמקדש יהיה בדעתו לצאת בביתו בקידוש זה דהא י"א שיוצא בזה ואפ ה יכול לקדש שנית להוציא בני ביתו וכמ"ש סי' רע"ג סעי' ד' עכ"ד. והביאו התו"ש שם. ר"ז או' ג':

א

ה) שם. אלא מטעימו לקטן. והנוהגים שלא להטעימו אלא מוליכו לביתו ושותהו טוב הדבר להניחם כמנהגם ולא ישנוהו שיש להם על מה שיסמוכו וכ"ש אם יש בדבר חשש מחלוקת. תשב"ץ ח"ד סי' ל"ב. י"א מ"ב או' ד':

א

ו) שם. אלא מטעימו לקטן. עיין בטור וב"י לענין אם מותר להעביר היין של קידוש ליל שבת על עיניו יעו"ש. ועיין תו' פסחים ק' ע"ב שכתבו בשם ר' נטוראי שהרפואה שנותן ממנו לתוך עיניו וכ"כ במרדכי פ' אלו קשרים יש מפרשים ליתן ע"ג עיניו ויש לעשות לצאת ידי שניהם יעו"ש. מיהו רש"י פי' בברכות מ"ג ע"ב ובשבת קי"ג ע"ב והרא"ש שם שהרפואה שישתה מכוס של קידוש יעו"ש. וכ"כ בשו"ת הגאונים שבסוף ס' נהרות דמשק סי' קי"ב דלא שמענו מי שמשים את הכוס של הקידוש בליל שבת ע"ג עיניו אלא בשתיה יעו"ש. והביאו הרו"ח:

א

ז) שם. דאכלי ושתי וכו' היינו בבית הסמוך לבהכ"נ כמ"ש סי' רמ"ג סעי' ו' (ר"ל דשם כתב דאם שמע שכינו הקידוש יצא יעו"ש). דבבהכ"נ אסור לאכול כמ שסי' קנ"א. מ"א סק"ב. ומיהו עיין בדברינו לסי' קנ"א או י"ב דשם כתוב דיש מתירין לאורחים לאכול בבהכ"נ וכתבנו שם דבשעת הדחק יש לסמוך על המתירין יעו"ש:

א

ח) שם. אבל יותר טוב וכו' וכ"כ הטור ואי איישר חילי אבטליניה. אבל הרשב"א בתשו' סי ל"ז כתב ובכלל זה ודאי אני מדמה גם שמחזירין אחר יין שכבר נתקנה תקנה לקדש ואז מותר באמת שתקנה קבועה היא וצריכין לחזר עליה. והב"ד מ"א סק"ג וכתב וגם במדינתם נוהגין לקנות בדמים המצוה מי שיתן היין לבהכ"נ ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו כמ"ש הרשב"א וכ"מ בתענית דף כ"ד עכ"ד. וכ"כ התו"ש או' ג'. ר"ז או' ב':

א

ט) מקום שלא נהגו לקדש בבהכ"נ ואחר שבנו בהכ"נ חדשה עשו מעצמם וקדשו ונהגו בכך זמן מה העלה בתשו' שב יעקב סי' י"ד שאין למחות בידם כי הוא מנהג ותיקין ע"פ הדין והוכיח כן מש"ס יעו"ש:

א

י) שם הגה. ונהגו לעמוד וכו' בלבוש כתב והמקדש בבהכ"נ צריך לעמוד מפני כבוד הציבור. משמע דהצבור א"צ לעמוד אבל מדברי רמ"א שכתב ונהגו לעמוד וכו' משמע דכל הצבור יעמדו. וכ"כ הכלבו סי' ל"ח בהדיא וסיים דמעלי לעייפות הברכים. וכ"כ ס' המנהיג. א"ר או' ב' וכ"כ הברכ"י או' ג' ובשיו"ב או' א':

א

ש"ע סעיף א' דאין קידוש אלא כלומר וא"כ אין המקדש יוצא בקידוש זה כיון שאינו במקום סעודתו מש"ה אסור לו לטעום כלום עד שיקדש במקום סעודתו:

ב

מ"א סק"א דא"א בענין אחר שרי. כיון דאי לא שתו קטנים הוי ברכת הגדול ברכה לבטלה שרינן איסור שתיה לקטנים שלא במקום סעודה:

ג

שם אבל בתשובות הר"ן כצ"ל:

ד

שם כמש"כ הראב"ד. הובא בב"י סי' רפ"ט:

ה

שם לענות הקטנים וכמש"כ סי' תרי"ו כצ"ל. כלומר דחיוב להאכילו קודם קידוש בשחרית ולא חיישינן למסרך שיתרגל בכך דבדבר שהוא תקנתן לא גזרו:

ו

שם והא דמטעימן להו. היינו בקידוש של ביהכ"נ דזה אינו לתקנתו של תינוק שהוא טעימ' בעלמא והתינוק א"צ לזה ומה שהתחיל המג"א לכתוב וז"ל ולפי מש"כ הרב"י בסי' שמ"ג כו' לא קאי אדסמיך ליה לומר דמה"ט מותר להטעימו אלא הוא ענין בפ"ע לומר דאם התינוק צריך לאכול ולשתות קודם קידוש יהבינן ליה:

ז

שם ואפ"ה יכול לקדש שנית בביתו. להוציא את בני ביתו:

ח

סק"ב כמש"כ סי' רע"ג ס"ו דאם שמע שכינו הקידוש יוצא בו עיי"ש:

א

מטעימו לקטן. אף על גב דאסור להאכיל לקטן איסור בידים כמ"ש סי' שמ"ג היינו בדבר שיש בו לאו אבל קידוש אינו אלא עשה (הג"מ בשם מהר"ם) ולפי מ"ש בסי' שמ"ג דאפי' איסור דרבנן לא ספי ליה בידים צ"ל כיון די"א דאפי' גדול מותר לשתות דיוצא בקידוש זה אף על גב דלא קי"ל הכי מ"מ לקטנים שרי א"נ כיון דא"א בע"א שרי [ב"י] וב"ח כ' שיתנו דוקא לקטנים שלא הגיעו לחינוך אבל בתשו' הר"ן סי' פ"ב בשם הרשב"א דאי יהיב לקטן כזה הוי ברכה לבטלה דהא לא הגיע לחנכו בברכה ואפילו במקום שנהגו ליתן להתינוק הנימול ביום המילה היינו משום שהברכה בשבילו היא אבל בקידוש לא אלא צריך ליתן לקטן שהגיע לחינוך ולפמ"ש הרב"י בסי' שמ"ג בשם הרשב"א והר"ן דבכל מידי דהוא רביתא דתינוק כגון אכילה ושתיה מותר להאכילו בידים דלא גזרו בו חכמים דהא אפי' ביה"כ מצוה להאכילו ואין מחנכין אותו אפי' לשעות כמ"ש סי' תרי"ו וכ"ש כאן ויש חילוק בין אכילת איסור לאכיל' היתר בזמן האסור וכמ"ש התוס' בפסחים דף ק"ו ע"ב וכ"ש דמותר להאכילן בשבת בשחרית לפני קידוש דהא י"א אפי' גדול מותר לאכול כמ"ש הראב"ד ע"ש ונ"ל דאסור לענות הקטנים וכמ"ש סי' תרי"ו ולא חיישי' דדלמא אתי למיסרך דבדבר שהוא לתקנתו של תינוק לא גזרו (רשב"א בתשו' סי' ע"ב /צ"ב/) והא דמטעימין להו בקידוש ולא גזרי היינו משום דלאו מילת' דקביעות' הוא דזמנין דאיכ' אורחי' ולא מטעמינ' לינוקא (רשב"א סי' ש"ג): כתב בהגמ"נ ואם אין תינוק בבה"כ נותנין לגדול לשתות בקידוש והבדל' עכ"ל ונ"ל דבקידוש ישתה כשיעור וכמ"ש סי' רע"ג ס"ה וכ"כ הב"ח ונ"ל שהמקדש יהיה בדעתו לצאת בביתו בקידוש זה דהא י"א שיוצא בזה ואפ"ה יכול לקדש שנית בביתו וכמ"ש סי' רע"ג ס"ד:

ב

דאכלי ושתי. היינו בבית הסמוך לבה"כ כמ"ש סי' רע"ג ס"ו דבבה"כ אסור לאכול כמ"ש סי' קנ"א (תוס'):

ג

יותר טוב להנהיג. והרשב"א בתשו' סי' ל"ז כתב וז"ל ובכלל זה ודאי אני מדומה גם שמחזירין אחר יין שכבר נתקנה תקנה ואם לקדש מותר באמת שתקנה קבועה היא וצריכין לחזור עליה וכמ"ש עכ"ל וגם במדינתינו נוהגין לקנותו בדמים המצוה מי שיתן היין לבהכ"נ ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו כמ"ש הרשב"א וכ"מ בתענית דף כ"ד:

א

(א) מטעימו לקטן – הנה י"א שיזהר ליתן רק לקטן שלא הגיע לחינוך אבל המ"א כתב בשם הפוסקים דמותר ליתן אפילו לקטן שהגיע לחינוך (היינו כבר שית כבר שבע כל חד לפום חורפיה) ואדרבה אם יתן רק לקטן שלא הגיע לחינוך יהיה ברכת המברך לבטלה דהא לא הגיע לחנכו בברכה. ואפילו לפי מה שמבואר לקמן בסימן שמ"ג דאסור להאכיל בידים לקטן אפילו דברים שאסורים מדרבנן הכא שרי מפני כמה טעמים עיין במ"א וה"ה דמותר להאכיל לקטנים בשבת בשחרית לפני קידוש ואסור לענותו. כתבו האחרונים דאם אין קטן שהגיע לחינוך בבהכ"נ אזי ישתה כשיעור רביעית שיהא חשוב במקום סעודה כמש"כ סי' רע"ג ס"ה ויוצא בזה ויברך אח"כ ברכה אחרונה ויחשוב בדעתו לצאת בקידוש זה ומ"מ יכול אח"כ לחזור ולקדש בביתו להוציא בני ביתו וכמ"ש סימן רע"ג ס"ד:

ב

(ב) דאין קידוש וכו' – היינו דאין המקדש יוצא בקידוש זה כיון שאינו במקום סעודתו משו"ה אסור לו לטעום כלום עד שיקדש במקום סעודתו:

ג

(ג) בבי כנישתא – עיין לעיל בסימן קנ"א ס"א במ"ב מש"כ בזה:

ד

(ד) להוציאם י"ח – ואע"ג דהמקדש עצמו לא יצא מוציא את האחרים כמ"ש סימן רע"ג דבקידוש יכול לברך לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם:

ה

(ה) שלא לקדש וכו' – ובמדינתנו נוהגין לקדש בבהכ"נ בשבת ויו"ט בלבד בליל א' של פסח אין לקדש בבהכ"נ [תפ"ז עי"ש]. ומהדרין אחר יין ונוהגין לקנות בדמים המצוה מי שיתן יין לבהכ"נ לקידושא ואבדלתא ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו כמ"ש הרשב"א:

ו

(ו) לעמוד – ואמרו הראשונים שזה מועיל לעייפות הברכים:

א

(במ"א ס"ק א') וכ"ש דמותר להאכילן נ"ב לפי מ"ש תוס' בפסחים דף י"ח ד"ה שה לבית וכו' יש ליישב דה"נ הוא חינוך מצוה ע"ש ומ"א בעצמו הביא בסי' שמ"ג תוס' זה ע"ש:

ב

(סק"ב) שכבר נתקנה. נ"ב וכ"כ הר"ן בפ' ערבי פסחים:

א

בבה"כ עיין באשל אברהם בשם השב יעקב וע' בשו"ת חר"ש בן הרשב"ץ סי' נ"ג ובחוט המשולש חלק ב' סי' ל"א ע"ש:

א

נוהגים לקדש בבה"כ. בטור מביא דברי רב נטרונאי גאון ותמה עליהם מצד הדין אבל באמת הם תמוהים מצד ביאור לשונו שאין פי' נכון ומרווח נמצא עליהם כי הב"י פי' דהיו עושים קידוש הא' בשביל רפואה והיינו בבה"כ והשני בבית משום קידוש במקום סעודה והוא דבר תמוה דא"כ יש ברכה לבטלה ח"ו גם בענין הטעימה שכתב רב נטרונאי דהוא משום רפואה סתם ואח"כ כתב ליתן על עיניהם ותו דמתחל' לא הביא ראיה על הטעימה שהוא רפואה ואח"כ אצל עינים הביא ראיה דאמרי' פסיע' א' כו' ונלע"ד דכך פי' של הדברים דר"נ גאון מפ' הא דאמרי' אין מקדשין אלא במקום סעודה הטעם לא כהרר"י שמביא ב"י משום דרבנן אסמכוה אקרא דוקראת לשבת עונג במקום עונג תהא קריא' אלא משום רפואה דאפשר שהיה זה קבלה בידו שהסעודה שעושה אחר הקידוש היא רפוא' לו ולכך הסכימו הקידוש לטעימה והיינו הסעודה כמ"ש הטור ס"ס רע"ג בשם הגאונים דשתית כוס מקרי במקום סעודה נמצא שאין חיוב טעימה משום ענין הקידוש עצמו דהקידוש הוא בלא"ה ואפי' בלא יין כלל סגי מן התורה בקידוש כמ"ש התו' פ' ע"פ דף ק"ו אלא דאסמכוה ביחד בשביל הרפואה. וענין הקידוש בבה"כ של ר"נ גאון הי' בודאי שלא היו כל הצבור שותין מכוס הקידוש שזה דבר זר ומ"ש שטועמין כל הצבור אין פי' בבהכ"נ אלא ה"ק דכל הצבור טועמין בביתם אחר הקידוש מפני הרפואה ובבה"כ לא היו שותים אלא אפשר שא' הי' שות' או נתנו לתינוק ושאר הצבור נתנו על עיניהם משום רפואה כדאמרי' פסיעה גסה כו' וע"כ צריך כאן דוקא לראיה דלעיל שזכר רפואה אצל הטעימ' לא הוצרך לראייה שזהו עיקר הפי' של קידוש במקום סעודה כמ"ש אלא דכאן בנתינה על עינים ולא שתו צריך לראיה שאף זה רפואה ונמצא ביאור הדברים כ"ה אע"ג דאין קידוש אלא במקום סעודה מ"מ מקדשין בבה"כ דהטעימ' של קידוש אינה משום מצות הקידוש ומה שטועמין כל הציבור בביתם הוא מצד הרפוא' לא מצד חובת הקידוש דהקידוש הוא שפיר בלא"ה כן הוא בביתם וזה שמקדש בבה"כ ונותן לציבור ולא שתו רק שמו על עיניהם דגם זה לרפואה כמו דאיתא משום פסיעה גסה כו' וא"ל ל"ל שימת העין משום רפוא' הא עדיף טפי הרפוא' שתהיה בביתם אח"כ בטעימה לזה תירץ משום דאיכא מאן דלית ליה יין ולא תהיה לו רפואה זו הלכך תקנו לקדש בבית הכנסת על היין ולשום על עיניהם נמצא יהיה שניהם בידם מצות הקידוש אע"ג דלא טעמו דהטעימה משום רפואה וכאן יש רפואה במה שמשימין על העינים כנ"ל נכון פי' דברי רב נטרונאי גאון ומתורץ קושית רבינו הטור ג"כ עליהם בס"ד:

א

במג"א ס"ק א' ולפמ"ש הרב"י בסי' שמ"ג בשם הרשב"א והר"ן דבכל מידי דהוא רביתא דתינוק נראה שבא ליישב קושית הב"י הא דמטעים לקטן לפי שיטת הרשב"א והר"ן כו' ור"ל דבאמת כו' תרי גווני איסורא איכא חדא שיש לחנך לקטן אף באיסורי דרבנן שלא להאכילו ועוד משום אתי למיסרך וס"ל להרשב"א והר"ן דבמידי דאכילה ושתיה לא שייך בי' חינוך לקטן כלל ולא גזרו חכמים לחנכו אפילו ביוה"כ כו' ומ"ש ויש חילוק בין אכילת איסור כו' ר"ל דאפש' דגם הרמב"ם בסי' שמ"ג דוקא באכילת איסור ממש מיירי אבל באכילת היתר בזמן איסור מודה דלא גזרו חינוך זה בתינוק אפי' בדאורייתא כגון יוה"כ וכ"ש כאן שהוא איסור דרבנן וההיא דעירובין ביוה"כ בלא כוס משום דאתי למיסרך אתינן עלה וכאן לא חיישינן לזה דכיון דאין כאן מלתא דקביעותא וכמ"ש בסוף דבריו דזימנין דאיכא אורחין ולא ספי להו לתינוקת כצ"ל:

ב

ס"ק ג' וז"ל ומכלל זה ודאי אני מדומה גם שמחזירין כו' כן הוא בלשון הרשב"א והוא מגומגם ולענ"ד כצ"ל אני מדומה ג"כ שמחזירין אחר יין שכבר נתקנה תקנה לקדש ואז מותר באמת שתקנה קבועה היא כו' ור"ל כמ"ש שם קודם לזה די"ל דכיון דזמנין דאיכא אורחין תקנו לקדש ביין בין איכא ובין ליכא דומיא דברכה מעין שבע שהיא תקנה קבוע בכל מקום כו':