שולחן ערוך, אורח חיים רס״ה: דין כלים הנתנים תחת הנר ובו ד סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין כלים הנתנים תחת הנר ובו ד סעיפים:
אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר כדי שיהא נוטף בתוכו גזירה שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה ואם חברו לו בסיד או בחרסית מותר דכיון שהוא כלי אחד בדיל מיניה משום איסור שבת:

ב

לא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת גזירה שמא יסתפק ממנו :

ג

אין נותנין כלי בשבת תחת הנר לקבל שמן הנוטף מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו ומותר ליתנו מבעוד יום והשמן הנוטף אסור להסתפק ממנו בשבת: הגה ואסור ליגע בנר דולק כשהוא תלוי אף על פי שאינו מטלטלו ואין בו משום מוקצה בנגיעה בעלמא מכל מקום אסור פן יתנדנד קצת מנגיעתו ויטה (א"ז):

ד

נותנים כלי תחת הנר לקבל נצוצות מפני שאין בהם ממש ואין כאן ביטול כלי מהיכנו אבל לא יתן לתוכו מים אפי' מבע"י מפני שמקרב זמן כיבוי הניצוצות ומ"מ מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בע"ש כיון שאינו מתכוין לכיבוי אלא להגביה השמן: הגה וי"א אפילו מתכוין לכיבוי שרי מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כיבוי וכן נוהגין (סמ"ג):

א

מהיכנו. שקודם לזה היה הכלי ראוי לטלטלו ועכשיו בשבת עושהו מוקצה אבל מותר לתת תחת נר של שעוה כיון דאפשר לנער האיסור מתוך הכלי לא חשיב מבטל כלי מהיכנו עי' סי' רע"ז ס"ג. וכתב מהרי"ל דישים כלי מבע"י תחת השלחן ובשבת אחר אכילה יסיר השלחן והכלי עומד מעצמו תחת הנר ומסיים המ"א שהוראה זו ברורה ויש לסמוך עליה ע"ש. ואם יש בכלי דבר היתר דלא אפשר לנערו מותר להניחו תחת הנר לקבל בו שמן דהא יכול לטלטלו אגב היתר כמ"ש בסי' ש"י ס"ח ע"ש:

ב

אסור. ואם לא נטף לתוכו שמן לא נאסר הכלי לטלטל במחשבה בעלמא. ש"ג:

ג

ויטה. בנר של שעוה לא חיישינן כמ"ש סי' רע"ז ס"ג:

ד

השמן. כתב המ"א ומדברי כולם למדנו דאסור ליתן מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה כדי שיכבה כשיבא עד המים דהא מתכוין לכבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש עיין שם (אמר המגיה שמעתי מכמה גדולים שנהגו ליתן מים תוך הקנה ע"י עכו"ם בערב שבת)

א

שבת כ"ח כ"ט וכת"ק

ב

שם

ג

גם בזה אם חיברו בסיד או בחרסית מותר כדלעיל סעיף א')

ד

שם: מ"ב

ה

שם מ"ו

ו

תשובות הגאונים. בשם רב נטרונאי גאון:

א

ס"א בדיל. פסחים י"א א' אליבא דר"י וה"ה לרבנן בכה"ג:

א

ס"ג ואין בו. עירובין פ"ד א' בטיבלא ומשתמשין בו בני מרפסת:

ב

מ"מ אסור. רי"ף ורא"ש פ"ק די"ט בשם ירושלמי גבי אבל כופין כו' ובלבד שלא יגע בביצה:

א

ס"ד שמקרב זמן. לשון המחבר:

ב

ומ"מ כו' וי"א כו'. פלוגתתם תליא בשני תירוצים של תוס' שם ד"ה מפני. ונראה דלפי כו' ועוד כו'. דלפי תי' הראשון דגם במחיצה של מים מותר אלא כל שנופל להדיא לתוך המים אסור וכל שאין נופל להדיא כמו טלית שאחז בו האור מותר ואפי' מתכוין ה"ה כאן וז"ש וי"א כו'. ולפי תי' השני דבמחיצה של מים כיון דאין מחיצה מפסקת אסור והא דטלית משום שאין מתכוין ה"ה כאן כיון שאין מחיצה מפסקת אסור אא"כ שאין מתכוין:

א

מפני שהוא מבטל וכו' – עיין במ"ב שכתבנו מפני שהוא כסותר הכלי טעם זה איתא ברמב"ם וברש"י בפרק מי שהחשיך ובדף מ"ב פי' רש"י מפני שהוא כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה וכתב הפמ"ג דאפילו כלי שמלאכתו לאיסור אף דמתחלה היה ג"כ עליה קצת שם מוקצה אעפ"כ אסור להעמידה לקבל שמן הנוטף דמתחלה היתה הכלי מותר לטלטלה עכ"פ לצורך מקומה ועכשיו אסור לגמרי:

ב

פן יתנדנד – עיין במ"ב מה שכתבתי בשם המגן אברהם והעתיקו דבריו כמה אחרונים אמנם בא"ז שממנו נובע הדין של הרמ"א מצאתי דאפילו נוגע ממש במנורה תלויה מקרי טלטול מן הצד ע"ש ועתה מיושב דברי הד"מ כפשוטו. [ומה שכתב המגן אברהם בם הד"מ בשם א"ז דמיירי שדבר היתר מונח וכו' אינו בד"מ שלפנינו וט"ס הוא במג"א וצריך להגיה כמו שכתב היד אפרים ע"ש]:

ג

ויטה – עיין במ"ב דבשל שעוה לא חיישינן והוא מהמ"א ועיין בא"ז שמחמיר אף בנר של שעוה ועיין בסימן רע"ה דדעת הגר"א דבנר של שעוה ג"כ חיישינן להטיה ויש לחלק מהטיה דשם דהוא עושה בכונה ס"ל דשייך ג"כ בשעוה אבל הכא דאין מתכוין להטות רק דע"י הנדנוד יבא להטיה אין זה פסיק רישא לגבי שעוה דאפשר שלא יבא לזה ותדע דאל"ה יהיו דברי השו"ע בסימן רע"ה ס"א וסימן רע"ז ס"ג סתרן אהדדי לדברי הגר"א:

א

אבל לא יתן וכו' – ואפילו אם עבר ונתן יסלקנו. פמ"ג בשם רש"י:

ב

לתוכו מים – ואפילו אם ירצה להעמיד הכלי עם מים קודם שמדליק השמן מצדד המג"א להחמיר:

ג

כיון שאינו מתכוין וכו' – וברא"ש כתב עוד טעם דבשמן אין כיבוי כלל דאפילו לא יתן לתוכה מים כשיכלה השמן תכבה הפתילה וכתב המגן אברהם דלפ"ז אף בשבת מותר ליתן מים לעששית אם מדליקה א"י לצורך חולה ובא"ר חולק ע"ז ע"ש [ולשארי פוסקים גם המגן אברהם מודה דאסור כדאיתא בא"ר ולפלא על השע"ת ואולי חסר איזה תבות בדבריו שצריך לכתוב מתחלה דברי הרא"ש]. ובמקומות שנוהגין להדליק בעששית מע"ש ונותנין תחלה מים ואח"כ שמן וכשקורין א"י בשבת להדליק לצורך חולה עושה כן מעצמו כמנהג העיר מותר [מח"ב ושע"ת]:

ד

וי"א וכו' – עיין במגן אברהם שהשיג על רמ"א שלא נמצא כן בסמ"ג ומ"מ מפני זה לא נדחו דבריו לפי מה שכתב הגר"א דדין זה תליא לפי שני התירוצים של התוספות ולפי תירוץ הראשון דתלוי הענין בנופל האש להדיא לתוך המים הדין דמותר ועיין במגן אברהם סק"ח בשם המ"מ שזה התירוץ נראה בעיניו לעיקר אמנם בחדושי הרשב"א משמע דעששית מקרי נופל להדיא לתוך המים ורק משום שאין מתכוין שרי וצ"ע:

ה

מתכוין לכיבוי – פי' שמתכוין שאחר שיכלה השמן יתכבה תיכף ולא יתקלקל הכלי כ"כ הט"ז ובא"ר בשם המלבושי יו"ט פי' שכשהשמן קרוב למים מתכבה הנר אף שיש עדיין קצת שמן וקמ"ל דאפילו מתכוין שיתכבה בשביל זה שרי:

ו

גרם כיבוי – ואף דבסימן של"ד קי"ל דגרם כיבוי שרי דוקא במקום פסידא זהו בשבת עצמה אבל לא גזרינן בכה"ג ע"ש אטו שבת [תו"ש]:

א

במג"א סק"י שיעש' כן בשבת. נ"ב וא"ר כתב עוד בשם הכל בו דכשנותן חמים בנר עצמו ליכא למגזר שיעשה כן בשבת ר"ל דהוי דומיא דעורות לעבדן עם חשיכ' כמ"ש התוס' סוף פרק כירה גלל כן נראה לי למעש' דעכ"פ מותר כהאי גוונא ע"י גוי בערב שבת שישפוך הגוי המים אל הקנה דהרי א"נ יעשה כן על ידי גוי בשבת יש בזה שבות דשבו' ובשגם דכיבוי עצמה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא. ע"כ נראה לי דבערב שבת יש להתיר בוודאי על ידי גוי:

א

סעיף א' אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן וכו'. נ"ב הנה בש"ע נקט טעם דרש"י מכח דיש חשש שמא יכבה אבל הרמב"ם כתב מכח דהוי מוקצה ועיין בפ"י מ"ש בזה היה נראה ראיה ברורה להרמב"ם מן הש"ס מקור דין זה בשבת דף כ"ט ע"ב אמרו לו משם ראיה שאני דבית נתזה דזריזין הם ע"ש באריכות. וקשה לי ע"ז מן הש"ס דפסחים בפ"ב דף ל"ז דקאמרינן שם להיפוך דאמר ר"י דבר זה שאל בייתוס בן זונין וכו' אמרו לו יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בן בייתוס מותרין. א"כ ה"נ שייך טעם זה דיאמרו כל הקערות אסורין וקערות בית נתזה מותרין [ולפמ"ש רש"י בפסחים דרוב נחתומין אין להם דפוס משמע דאם הוי שכיח גם ההיתר לא הוי חיישינן לשמא יאמרו א"כ אפשר לו' דבבית נתזה שכיח זריזין כמוהם הרבה לכך לא גזרו. מיהו א"כ תקשה מן הש"ס דחולין דמה פריך שם אהדדי ע"ש ודו"ק וממ"ש שם בפסחים אם יאמרו בזריזין וכו' מזה אין ראיה דהתם במקדש הכל זריזין הם ולא אתו לאחלופי גם במקדש קיי"ל דאין שבות במקדש ולא גזרינן בזה גזירה כזו] וקשיא דרבנן אדרבנן ובע"כ דכאן הוי רק מכח חשש מוקצה וא"כ יש לומר התם הוי חשש חמץ והוי חשש דאורייתא אבל כאן הוי רק חשש דרבנן ולא חיישינן שמא יאמרו. אך קשה א"כ מאי ראיה מייתי הש"ס בחולין דף ק"ז מכאן הרי התם נמי הוי רק חשש דרבנן דהרי בב"ח אף אם אוכלן יחד אין בו איסור תורה דדוקא דרך בישול אסרה תורה ואפשר דהתם עיקר איסורו דאורייתא והוי דרבנן ויש לו עיקר מן התורה וכן במלאכת חוה"מ דפריך שם מינייהו נמי עיקרו מן התורה אבל כאן מוקצה הוי עיקרו דרבנן מיהו קשה דבעלמא חזינן דמוקצה חמור מדרבנן דיש לו עיקר מן התורה דספק דרבנן דיש לו עיקר מן התורה ספיקו להקל וספק מוקצה אסור וא"כ למה כאן יהיה להיפוך וצע"ג כעת ודו"ק. ועיין בחיבורי על או"ח משנת תר"ז בהלכות פסח סי' תס"ז מ"ש בזה ודו"ק:

א

[א] כלי מנוקב וכו'. במשנה שפופרת של ביצה ופירש ברטנורה קליפה קשה דביצה ומהרי"ל פירש קנה של אגם:

ב

[ב] וחברה לו וכו'. פירוש אפילו חברה בעל הבית בסיד או בחרסית ונעשית חזקה כשל יוצר מותרת:

ג

[ג] [לבוש] וכן לא וכו'. פירש הב"ח דלא זו אף זו נקט אף בקערה דפתילה מחברן אפילו הכי לא אמרינן דבדיל מיניה אלא אסור, ולפי זה הך בבא דקערה לרבנן איצטריך והיא גירסת הרמב"ם בפירוש המשנה, ובש"ס דילן אמר איפכא דלר' יהודא איצטריך עד כאן דבריו. ותימא דבפירוש המשנה לרמב"ם מבואר כמו בש"ס דילן דף כ"ט דלר' יהודה איצטריך דהא דאוסר ר' יהודה בקערה כיון שיש לו חיבור פתילה עיין שם וכן משמע בתוספות יום טוב, ומה שכתב תוספות יום טוב דאפשר דגריס בש"ס דמספקא, כן מצאתי בכלבו סימן ל"ו עיין שם. ומה שהקשה בתוספות יום טוב ליתני קערה וחרס ולשתוק מביצה ותירץ דהוה אמינא דביצה הואיל ואין הפתילה בתוכו נאסור עיין שם, וקשה אם כן אמאי אמר הש"ס צריכה דמיפסקא הא מוכרח עדיין לצריכה זו ובזה לחוד סגי ובלחם משנה בפרק במה מדליקין תירץ סלקא דעתיה אמינא דוקא בקערה של חרס דמאיס שרי ר' יהודה, עד כאן, ולפי זה השתא דתנא רישא אכתי מנלן דשרי ר' יהודה בקערה שאינו של חרס:

ד

[ד] [לבוש] דלא בדיל וכו'. ואם חיברו בסיד מותר כדלעיל וכן משמע ברמב"ם פרק ה':

ה

[ה] לקבל שמן וכו'. אבל לקבל נר שעוה דאפשר לנער מותר (בית יוסף בשם הגהות אשירי) וכן ראיתי ברוקח סימן קט"ו, והקשה בית יוסף מסימן ש"ט סעיף ד' דהוי בסיס לדבר האסור ואסור לנער, ותירץ מגן אברהם דהתם היה עליו בין השמשות מה שאין כן הכא וכדלקמן סימן רס"ו סעיף ט' עיין שם, וצריך עיון ממה שכתב הוא גופיה סק"ו דליפול פחם שבראש הפתילה אסור דחשיב ביטול כלי כיון שאי אפשר לנערם מיד וכהאי גוונא כתב בס"ק זה. ונראה לי דהכא בנר דולק קרי אפשר לנער מיד ולא חיישינן כיבוי משום הפסד דידליק הכלי מה שאין כן הפחמין:

ו

[ו] ליתנו וכו'. אבל בתוספות יום טוב פרק כירה פירש דברי רש"י דוקא אם נתנו מבעוד יום מותר להניחו אבל לכתחילה אין ליתנו דחיישינן לאחר שיפול לתוך הכלי שמן מטלטלו, ובלחם משנה שם פירש דילמא אתא ליהנות משמן, מיהו מטור ותשב"ץ כתבו דמותר ליתנו וכן כתב רש"ל בביאוריו לסמ"ג, ופשוט דלכולי עלמא אסור לטילטול הכלי אחר שנפל בתוכו וכתב בשלטי גיבורים דדין כלי זה הוא כמו נר שהדליקו באותו שבת בסימן רע"ט. עוד כתב אם לא נטף בו שמן מבעוד יום לא אסרה במחשבה בעלמא, עד כאן, ותמה מלבושי יום טוב בסימן ש"ד דאף נטף מבעוד יום ליכא איסורא עדיין שבין השמשות הוקצה השמן, עד כאן. ולעניות דעתי כוונת שלטי גיבורים לאו משום דשמן זה אסור אלא דמתוך מעשה זה שנטף עליו שמן נתקיים מחשבתו והוי כמו כלי שמלאכתו לאיסור בסימן ש"י סעיף ז' וכמו הניח מעות על כלי ונטלו מבעוד יום (בית יוסף בשם הלכות גדולות), וכן ראיתי ברוקח ס"ח קט"ו. כתב שלטי גיבורים דף ק' ע"ב נסתפק אור זרוע היכא שהניח כלי תחת הנר ונפל הנר לתוכו ואחר כך נפל לחוץ או שנטלו כותי מהכלי אם מותר לטלטל הכלי אחר כך, ונראה לי דאם נפל תוכו בשבת מותר ועיין סוף סימן ש"י וסעיף ג' שם:

ז

[ז] שאין ממש וכו'. ומותר ליטלן אחר שנפלו לתוכו (רש"י), ונראה לי דטעות סופר הוא וצריך לומר מותר ליטלו דהיינו הכלי דאילו האפר של ניצוצות אסור לטלטלן כמו שכתב סימן תצ"ח סעיף ט"ו (מגן אברהם), ובאמת שכן הוא לשון רש"י סוף פרק כירה אף בדף מ"ג פירש רש"י ליטלן, ומכל מקום דחוק לומר שיש טעות סופר, ועוד שראיתי ברש"י באלפסי סוף פרק כירה ור"ן שם זה לשונו אין בהם ממש משכבו מותר ליטלן עד כאן לשונו, לכן נראה לי דלא דמי לסימן תצ"ח דשם הוא ממשות אפר כירה מה שאין כן ניצוצות אין בהם ממש אחר שכבו לכן מותר אותו אפר שאין בו ממש:

ח

[ח] [לבוש] לא שייך וכו'. שאם לא כן אפילו בלא מים אסור שהניצוצות נופלת בשמן תוס', אבל הרא"ש תירץ בזה דבכלי המים תחת הנר גזרינן שיתן מים בכלי בשבת בשעת נפילת הניצוצות אבל הכא לא גזרינן שמא יתן לתוכו שמן דהנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, עד כאן, ועיין סק"י מה שכתבתי בשם הכלבו:

ט

[ט] [לבוש] הרבה מים וכו'. אין הדבר תלוי ברב או מעט דלעולם השמן צף כולו למעלה, גם לא ידעתי מאין יצא לרבו דברים אלו ונרשם עליו סמ"ג ולא ראיתי שם כן וכן בסמ"ק. ונראה לי דיש כוונת ריבוי שכשהשמן נדלק ולא כולו אבל קרוב למים מתכבה הנר אף בעוד שיש קצת שמן, ועוד יש כוונת לכבותה הניצוצות לכשיכלה כל השמן (מלבושי יום טוב), והט"ז פירש שמתכוין שאחר שיכלה השמן יכבה תיכף ולא יקלקל הכלי, אך מה שכלל מלבושי יום טוב דברי לבוש ורמ"א להדדי ליתא דנראה דהם ללבוש קשה על רמ"א שכתב הטעם מאחר שאין המים בעין ולמד כן מסמ"ג ובסמ"ג מבואר דכוונה אסור וכמו שכתב מגן אברהם, לכן נראה לי דנזהר הלבוש וכתב טעם משום שהשמן כולו וכו' וכתב דאין זה אפילו גרם כיבוי והיינו כגאונים שהביא בית יוסף, וכן כתב הרא"ש זה לשונו כשיכלה השמן תכבה הפתילה ואין נתינת מים [ממהרים] הכיבוי, עד כאן, וכתב מגן אברהם אם כן אפילו בשבת שרי כשכותי מדליקו לצורך חולה, עד כאן. ונראה דאין לסמוך על זה, חדא דלשאר פוסקים ודאי אסור, ועוד אפשר דגם הרא"ש מודה בשבת גופיה דחיישינן שישפוך המים אחר שהודלק השמן ויבוא לכיבוי ממש:

י

[י] [לבוש] שהשמן כולו וכו'. מימי תמהתי על המנהג ששופכים מים מבעוד יום בתוך הקנה שעומד בו הנר של חלב או שעוה ומתוך כיבוי המים נשתייר חתיכה מנר ויש שמתכוונין לכך שהוא נגד המשנה לכולי עלמא, ונראה שסומכים על מה שכתב (בר"מ) [בדרכי משה] בשם אור זרוע דפירוש המשנה אין נותנין כלי עם מים וכו' היינו כשנר דולק קודם נתינת המים אבל כשנותן מים מתחילה שרי. ועוד נראה לי שסומכין על מה שמצאתי בכלבו דף כ"ג טעם שנותנין מים בשמן מבעוד יום משום דטעם המשנה דאין נותנין כלי עם מים וכו' מבעוד יום כדי שלא יתנו שם בשבת והך גזירה לא שייכא בכלי שהדליקו בו שהכל יודעין שאסור ליגע בו משחשיכה ומשום גורם לכיבוי ליכא לפי שזה הגורם נעשה מבעוד יום, עד כאן, ואם כן ודאי דהוא הדין בנר חלב דמותר וטעמא דמסתבר הוא וכן משמע בתשב"ץ סימן י', וזה נראה לי כוונת רבינו ירוחם בשם רמ"ה שהביא בית יוסף וכן מבואר ברבינו ירוחם גופיה כמו שכתב קודם זה עיין שם כשהוא ברור והבית יוסף נדחק בחינם. כתב איסור והיתר כלל נ"ט סימן מ"ה מותר ליתן כלי מלא מים תחת הנר שלא יפול על הטבלא והא דאסור היינו כשחושש רק מפני המפה וכהאי גוונא אבל במקום סכנה שרי:

יא

[יא] [לבוש] ויטה השמן וכו'. משמע בנר של שעוה לא חיישינן וכמו שכתב סימן רע"ז סעיף ג':

יב

[יב] [לבוש] שמא ינדנד וכו'. הט"ז ריש סימן תקי"ג תמה על רמ"א שפסק לקמן דוקא בטילטול אסור ביצה שנולדה ולא בנגיעה והכא אסור משום שיתנדנד, עד כאן. ולא קשה מידי דהא כתב רמ"א הכא הטעם שמא יטה והוא מאור זרוע, ואי קשיא מסימן ש"ח סעיף ג' ובלבוש שם סעיף ה' דכתב סתם דוקא שאינו מנדנדו, ואפשר דכתב כן משום מנורה שהזכיר אחר כך, או דהתם קאמר דאם כוונת הנגיעה הוא לנדנד הוא דאסור כמו טילטול אבל אם כוונתו לנגיעה אף דממילא מנדנד מותר, ועיין לקמן סימן ש"י סעיף ו' וסימן תקי"ג סעיף ד' בכופה עליה כלי דאסור בשנוגע ויש לחלק:

א

א) [סעיף א'] אין נותנין כלי וכו' וטעמא דאיסורא משום דכיון שהקצהו לנר אם מסתפק ממנו חייב משום מכבה. וכשחברו ליכא למיחש דמשום איסור שבת בדיל מיניה. רש"י ב"י:

א

ב) שם. ויתחייב משום מכבה. היינו להרמב"ם שפסק כר"י דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ומ"מ אף לר"ש אסור. מ"א סק"א. ועיין לקמן סי' רע"ח וס' שט"ז סעי' ח' וסי' של"ד סעי' כ"ז ובדברינו לשם בס"ד:

א

ג) שם. ויתחייב משום מכבה. אם יש חתיכות קטנות של חלב בנר הדולק ונוטל אחת מן החתיכות אם נוטל הרחוקה מן הפתילה אינו חייב ומיהו לכתחלה ודאי אסור בין בשבת בין ביו"ט וכן לחתוך מן הנר בשעה שהוא דולק. ב"ח בשם א"ז. שכנה"ג בהגה"ט או' ג' עו"ש או' א' ועיין לקמן סי' תקי"ד סעי' ג':

א

ד) שם. ואם חברו לו בסיד וכו' פי' אפי' חברה בעה"ב בסיד או בחרסית ונעשית חזקה כשל יוצר מותרת. ב"י. א"ר או' ב':

א

ה) [סעיף ב'] לא ימלא קערה שמן וכו' ואם חברו בסיד או בחרסית מותר כדלעיל. וכ"מ ברמב"ם פ"ה. א"ר או' ד' תו"ש או' ד':

א

ו) שם. ויתן ראש הפתילה וכו' היינו ראש השני של פתילה. פרישה או' ב':

א

ז) שם. גזרה שמא יסתפק ממנו. ואפי' כבתה הנר ואפי' נטף מן הנר אסור להנות בשבת מן השמן ההוא מפני שהוא מוקצה מחמת איסור. הרמב"ם פ"ה מה"ש דין י"ב:

א

ח) [סעיף ג'] אין נותנין כלי בשבת תחת הנר וכו' שקודם לזה היה הכלי ראוי לטלטלו ועכשיו בשבת עושהו מוקצה. ט"ז סק"א. וכאלו משברו בשבת דמי. לבוש:

א

ט) שם. לקבל שמן הנוטף וכו' אבל לתת כלי תחת נר של שעוה מותר דכיון דאפשר לנער האיסור מתוך הכלי לא חשיב מבטל כלי מהיכנו. ב"י בשם הג"א וכתב עליו ב"י דזהו כדעת הי"א בסי' ש"ט סעי' ד' אבל לסברה ראשונה הוי בסיס לדבר האסור ואסור לנער יעו"ש. מיהו המ"א סק"ב הסכים להתיר כדברי הג"א יעו"ש. וכ"נ דעת הא"ר או' ה' וכ"כ הר"ז או' ה' ואף אם לא ניער האיסור משם אם נטלו עכו"ם משם או שנפל משם חזר להתירו הראשון. ד"מ או' ד' א"ר או' ו':

א

י) וכתב עוד ב"י בשם הג"א דה"ה אם יש בכלי דבר היתר דלא אפשר לנערו אם לא יתקלקל דמותר לתת אותו כלי תחת הנר לקבל השמן או נר עצמו שיפול דהא יכול לטלטלו לכשיכבה לכל הפחות אגב התירא כמו כנונא אגב קטמיה. והביאו מ"א שם. תו"ש או' ה' ר"ז או' ג' חס"ל או' א':

א

יא) וכתב עוד ב"י בשם תשו' אשכנזית (והיא תשו' מהרי"ל) שמותר לשום כלי מבע"י תחת השלחן וכשתלך לישן תסיר השלחן והכלי עומד מעצמו תחת הנר ואע"ג דגורם לבטל כלי מהיכנו נראה דשרי יעו"ש. וכן הסכים מ"א שם. תו"ש שם. ר"ז או' ד':

א

יב) שם. לקבל שמן הנוטף וכו' ואם נותן בגד בלוי שיבולע בתוכו שמן הנוטף ש"ד ולא שייך בכי הא בסיס. נה"ש או' ב' חס"ל או' א':

א

יג) שם. ומותר ליתנו מבע"י וכו' ופשיט דלכ"ע אסור לטלטל הכלי אחר שנפל בתוכו ודין כלי זה הוא כמו נר שהדליקו באותו שבת בסי' רע"ט. א"ר או' ו':

א

יד) שם. ומותר ליתנו מבע"י וכו' ואם לא נטף בו שמן מבע"י לא נאסר הכלי במחשבה בעלמא. שה"ג מ"א סק"ג. א"ר שם. אבל נטף מבע"י שמן אף דמותר הוא מ"מ הוה מחשבה ומעשה וככלי שמלאכתו לאיסור. א"ר שם. א"א או' ג' ואם לא נטף מבע"י אעפ"י שנטף משחשיכה לא נאסר הכלי לטלטל כשמנער הנצוצות ממנה. לבו"ש:

א

טו) שם הגה. ואסור ליגע בנר דולק וכו' מי שכבה נר בשבת בשוגג אסור להתענות בשבת אלא יתענה בחול שני וחמישי ויתן לצדקה שיעור דמי חטאת. ברכ"י סי' של"ד או' ו' ושיעור דמי חטאת היינו עז קטנה בת ח' ימים כמה שוה באותו מקום ובאותו זמן:

א

טז) שם בהגה. פן יתנדנד קצת וכו' מי שנענע בראשו או באחד מאבריו בעששית דולקת בשבת בלא כוונה ונשפך מעט שמן והנר לא כבתה אי חשיב מחלל שבת ובעי כפרה במקום קרבן חטאת עיין בס' הפרד"ס דשו"ט בהא טובא ובדף ף' ע"ג כתב דזה לא נכנס בסוג שוגג להתחייב בזמן הבית קרבן חטאת דלהתחייב בקרבן בעינן או דלא ידע ששבת היום או שסבור מלאכה זו מותרת ברם הכא שיודע שהיום שבת ואסור לכבות אלא דדרך העברה בבלי דעת נענע הנר אין זה שוגג אלא אנוס ולא חייבתו התורה כמבואר בב"ק כ"ו ע"ב ובתו' פ"ק דשבת י"א ע"א ד"ה שמא יעו"ש ומסיק בדף פ"ב ע"ג דאין לחייבו אפי' תענית לפום דינא ומ"מ ראוי הוא שיתענה ויתפלל שלא יחטא עוד אפי' באונס. וה"ה אם כבה הנר בפתיחת הדלת ברוח באויר המתהוה ע"י הפתיחה דפטור לגמרי ואם רצה להחמיר בתענית או צדקה תע"ב יעו"ש. פתה"ד או' ג':

א

טוב) ומי שעבר על איסור דרבנן אפי' בשוגג יתענה יום אחד:

א

יח) שם בהגה. ויטה. השמן אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר או כאשר ירחיקהו יתחייב משום מכבה אבל בנר של שעוה לא חיישינן לזה כמ"ש לקמן סי' רע"ז סעי' ג' יעו"ש:

א

יט) [סעיף ד'] נותנים כלי תחת הנר וכו' ולתת כלי תחת הנר לקבל פחם שבראש הפתילה יש מתירין דמדמי ליה לנצוצות ויש אוסרין לפי שיש ביטול כלי מהיכנו לפי שיש בהם ממש. ב"י בשם הכלבו. וכ"כ מהרי"ל סי' ל"ב דליתן כלי תחת הנר ליפול לתוכו פחמים אסור דאינם כלים כשיכבו יעו"ש ואע"ג דאפשר לנערם כשיכבו מ"מ חשיב ביטול כלי כיון שא"א לנערם מיד. מ"א סק"ז. ר"ז או' ז' ומיהו התו"ש או' ט' כתב דלהפסד מרובה כגון שיש לחוש לדליקה מותר לבטל כלי מהיכנו יעו"ש. וכ"כ הר"ז שם:

א

ך) שם. מפני שאין בהם ממש וכו' ומש"ה אם נפלו לתוכו מותר ליטלו משכבו. ב"י. וכתב המ"א שם דהיינו הכלי מותר ליטלו אבל האפר של נצוצות אסור לטלטלן כמ"ש סי' תצ"ח סעי' ט"ו יעו"ש. ור"ל דצריך לנער מן הכלי ואח"כ ליטלו ומיהו נראה דה"ד אם נעשה בהם ממש אסור לטלטלן וכמבואר שם בסי' תצ"ח אבל אם אין בהם ממש כ"א דוקא אבק משהו נדבק בכלי מותר לטלטלן עם הכלי דבטלי אגב הכלי ונראה דזהו ג"כ כוונת רש"י שכתב ומותר ליטלן. ועיין א"ר או' ז' ודוק:

א

כא) שם. אפי' מבע"י וכו' ואע"ג דשאר מלאכות מותר להתחיל מבע"י כמ"ש רס"י רנ"ב הכא גזרינן שמא יעשה כן בשבת שיסבור שאין בו איסור כ"כ. מ"א סק"ז:

א

כב) שם. מפני שמקרב זמן כיבוי וכו' ואע"ג דגרם כיבוי שרי כמ"ש סי' של"ד סעי' כ"ב גבי טלית שאני הכא שאין שום דבר מפסיק בין הנצוצות והמים אלא האויר לחוד והמים הם תחת הנצוצות ממש אבל גבי טלית אין המים תחת האש אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא. מ"א סק"ח. תו"ש או' י"א:

א

כג) שם. כיון שאינו מתכוין לכיבוי וכו' וא"כ לא גזרינן שיעשה כן בשבת. תו' מ"א סק"ט:

א

כד) שם הגה. וי"א אפי' מתכוין לכיבוי שרי וכו' פי' שמתכוין שאחר שיכלה השמן יכלה תיכף ולא יקלקל הכלי. ט"ד סק"ג. ומדברי כולם למדנו דאסור ליתן מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה כדי שיכבה כשיבא עד המים דהא מתכוין לכיבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש אך בד"מ כתב בשם א"ז כיון שנותן המים קודם שמדליק השמן שרי דליכא למגזר שיעשה כן בשבת וכמ"ש לעיל בשם התו' אך כיון שהשמיטו רמ"א בש"ע אפשר דלא ס"ל הכי מאחר שכל הפו' נתנו טעמים אחרים גבי שמן ש"מ דלא ס"ל הכי ובהרא"ש כתב דבשמן אין כיבוי כלל דאפי' לא יתן לתוכו מים כשיכלה השמן תכבה הפתילה ואין נתינת מים ממהרין הכיבוי עכ"ל וא"כ אפי' בשבת שרי כשעכו"ם מדליקו לצורך חולה. מ"א סק"י. מיהו הא"ר או' ט' כתב דאין לסמוך על זה חדא דלשאר פו' ודאי אסור ועוד אפשר דגם הרא"ש מידה בשבת גופיה דחיישינן שישפוך המים אחר שהודלק השמן ויבא לכיבוי ממש עכ"ל והביאו מחב"ר או' ב' וכתב דבמקומות שהמנהג להדליק בעששית ונותנים מים תחלה ואח"כ שמן אין לפקפק כלל אפי' בשבת ע"י גוי לחולה דהוא מעצמו עושה כמנהג העיר וכ"ע מודו וכן ראיתי מעשה בארץ הצבי יעו"ש. והביאו שע"ת:

א

כה) מותר לתחוב הנר לתוך החול וכיוצא בענין כשיגיע האור לשם ימנעהו מלשרוף יותר ויכבה מאליו שגרם כיבוי הוא ואפי' משחשיכה מותר לעשות כן כגון ביו"ט כמ"ש בסי' תקי"ד. ר"ז או' ט' ועיין סי' תקי"ד סעי' ג':

א

כו) כתב או"ה כלל נ"ט סי' מ"ה מותר ליתן כלי מלא מים תחת הנר שלא יפול על הטבלא והא דאסור היינו כשחושש רק מפני המפה וכה"ג אבל במקום סכנה שרי. א"ר או' יו"ד. ולדבריו אם רואה נר שנכפף ויפול על השלחן רשאי ליתן תחתיו כלי מים. מש"ז או' ג' נזר ישראל סי' י"א או' ז' ומ"מ אם אפשר בלתי מים יתן רק כלי ריקם:

א

מג"א סק"א ומ"מ אף לר"ש אסור דאע"ג דס"ל לר"ש דפטור מ"מ אסור:

ב

רסק"ב תחת נר של שעוה. היינו נרות שלנו וחושש שמא יפול וידליק מה שתחתיו ומניח שם כלי שיפול על הכלי וגם הכלי יוכל מיד לנערה כמבואר בסימן רע"ז עיין שם:

ג

שם כדעת הי"א. בסי' ש"ט ס"ד דס"ל דלא נעשה בסיס לדבר האיסור אא"כ הניחו אדעתא שישאר שם כל השבת וכיון שהניח הכלי מסתמא היה דעתו שאם יפול הנר לנערו מיד כדי שלא ישרוף הכלי א"כ לא נעשה הכלי בסיס:

ד

שם למקצת שבת. ר"ל אע"פ שהיה דעתו לנער מ"מ אסור לעשות כך שיפול האיסור על הכלי דמבטל מהיכנו לשעתו טרם שמנער הובא דעתו ברס"ו במ"א סקי"ד:

ה

שם מדפריך בגמרא אהך דינא דסעיף זה דמבטל מהיכנו פריך מדינא דסעיף ד' ומשני שאין בהם ממש ואין בטל הכלי:

ו

סק"ג ואם לא נטף. שנתן הכלי מבע"י ולא נטף כלום מותר לטלטל הכלי בשבת שבש"ג עצמו כת' ואם לא נטף לתוכו שמן מבע"י כו' ולשון זה תמוה דאם נפרש דכשלא נטף מבע"י אף שנטף משחשיכה מותר לטלטלה הא ליתא דהא אף כשהניח הכלי בשבת ונטף בתוכה אסור לטלטלה דהא חשבינן ליה ביטול כלי מהיכנו ואם נפרש הכוונה דלא נאסר מבע"י קשה הא אפי' אם נוטף ליכא איסורא מבע"י דהא לא הוקצה השמן אלא בין השמשות וכן הביא הא"ר קושיא זו ונדחק מאוד ולכן השמיט המג"א בכונה תיבת מבע"י וס"ל דט"ס הוא בש"ג אלא הכוונה שעמד שם הכלי עד שחשיכ' ולא נטף לתוכו כלל ולא נאסרה במחשבה. והפרי מגדים שהביא דברי הא"ר על דברי המג"א לא עשה כלום. איברא נ"ל ברור שבחנם הרעישו כל הגדולים אלו המי"ט והא"ר והמ"א כי דברי הש"ג כנים ונאמנים. ופירושו שאם לא נטף מבע"י אע"פ שנטף משחשיכה לא נאסר הכלי לטלטל כשמנער הניצוצות ממנה. והיינו דהא כת' המ"א הובא במג"א רסק"ב דהא דחשבי' ביטול כלי מהיכנו אף דיוכל לנערו היינו משום דאינו רוצה לנערו משמע דאם ניערו שרי לטלטל הכלי. אלא דבאמת אפילו ניערו הוי לו לאסור לא מבעיא לסברא הראשונה שבסימן ש"ט אלא אף לדעת הי"א אסור כאן דהא כתבתי באות ג' דבנר של שעוה מותר לדעת הי"א אלו משום דמסתמא היה דעתו שינערו שלא ישרף הכלי והוא מדברי הב"י א"כ בשמן אדרבא מסתמא היה דעתו שיונח שם כל השבת דהא אינו רצה לנערו ולהפסידו אלא שרי אפ"ה מטעם שכ' המג"א שם ס"ק ב' דכיון דלא היה בה"ש לא נעשה בסיס והיינו דקאמר הש"ג אם נטף מבע"י נעשה בסיס ביה"ש ואסר לטלטלו אפילו כשנערו לכ"ע וכדאמרן משא"כ אם לא נטף אלא משחשכה אע"פ שהכלי הונח שם מבע"י כדי שיוטף לתוכה לא נאסרה במחשבה בעלמא והוי כאלו הונחה הכלי שם בשבת דמותר לטלטלה כשמנער וזה נכון ולפי שאין דרכי בחיבורי זה להאריך בחידושין אין להאריך יותר ודו"ק:

ז

סק"ד דס"ל כת"ה. הובא במג"א סי' ש"י סק"ג:

ח

שם ליגע בביצה. הוא בסקי"ג במגן אברהם סק"ב:

ט

שם דדעת הרב כמש"כ. ר"ל כדעת המ"מ:

י

שם ובד"מ כת'. זהו תירוץ על הקושיא:

יא

ש"ע ס"ד לקבל ניצוצות שלהבת הנוטפות מן הנר כדי שלא יודלק מה שתחתיו רש"י דמ"ב. וע"ז רמזו המג"א סק"ב במ"ש וכ"מ מפירש"י גבי ניצוצות ר"ל דאע"ג דיש בו חשש הדלקה מ"מ לא ברי הזיקא:

יב

ט"ז סק"ב ביטול כלי מהיכנו לשון זה אינו כלל בתוס' וכאן הוא ט"ס וצ"ל שהוא גורם כיבוי:

יג

מ"א סק"ח ועי"ל דאסור וכו' לב' תירוצים הראשונים שרי לעשות מחיצה משלג וברד ולתירוץ זה אסור הא דמותר להעמיד כלי חרס חדשים מלאים מים בסי' של"ד סעיף כ"ב לפי שהכלי מפסיק:

יד

ש"ע סעיף ד' מים בעששית שקורין לאמפא:

טו

מ"א סק"י גרם כיבוי מותר היינו האי דשל"ד סעיף כ"ב שעושה כ"ח חדשים מלאים מים ודומיהם

א

ויתחייב משום מכבה. היינו להרמב"ם שפסק כר"י דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ועסי' רע"ח (מ"מ פי"ב) ומ"מ אף לר"ש אסור ע' בתוס' סוף כירה:

ב

אין נותנין כלי כו'. אבל מותר לתת תחת נר של שעוה כיון שאפשר לנער האיסור מתוך הכלי לא חשיב מבטל כלי מהיכנו עסי' רע"ו ס"ג ול"ד לשמן שאינו רוצה לנערו ולהפסידו (הג"א) וכתב הרב"י דזהו כדעת הי"א בסי' ש"ט ס"ד דאלו לסברא הראשונה הוי בסיס לדבר האיסור ואסור לנער וכ"כ הר"ן פ' מי החשיך די"א דאסור לבטל כלי מהיכנו למקצת שבת עכ"ל הרב"י וצ"ע דהא כ"ע מודו דאם הניח דשרי לנער דלא מיקרי בסיס לדבר איסור כיון שלא היה עליו ב"ה וכמ"ש סי' רס"ו ס"ט ותלמוד ערוך היא דאל"כ נתבטל הכלי לכל השבת וא"כ מ"ש בין משאות קטנות לגדולות אלא שהר"ן ומ"מ פ' כ"א והרשב"א סוברין דאסור לבטל כלי מהיכנו אפילו למקצת שבת ואסור להניח לכתחלה אלא במקום הפסד וכ"כ הרמב"ם שם אבל הרי"ף והרא"ש וטור סברי אפי' שלא במקום הפסד שרי כמ"ש סי' רס"ו ס"ט וא"כ הכא לכ"ע שרי דהא איכא למיחש ח"ו לדליקה ומיהו בתשו' מהרי"ל סי' ל"ב הוקשה על מ"ש בהג"ה מדפריך בגמ' והא תנן נותנין כלי תחת הנר לקבל בו ניצוצות ולא קא משני שאני ניצוצות דאפשר לנערם וכ"כ הר"ן וא"כ ס"ל דלא חשיב פסידא אא"כ ברי היזיק וכ"מ בפירש"י גבי ניצוצו' וכ' מהרי"ל דישים כלי מבע"י תחת השלחן ובשבת אחר האכילה יסור השלחן והכלי עומד מעצמו תחת הנר דהא אפי' גרם כיבוי שרי כ"ש גרם ביטול כלי מהיכנו ואף על גב די"א דוקא במקום פסידא כמ"ש סי' של"ד סכ"ב מ"מ דעתי נוטה להתיר ועוד דהא אין נזהרין מלהשים כלי תחת הנר אף על פי שנופל בו שמן כי אין מתכוין לכך ה"ל אין מתכונים כשמסיר השלחן אלא להצלת השלחן ועוד דקי"ל דבר שאינו מתכוין מותר ועוד יש ראיות ואפ"ה לא אסמוך על היתר זה עד שיסכימו עמי א' מרבותי שי' עכ"ל, הנה לא רצה להורות במקום רבו אבל לעד"נ שהוראה זו ברורה היא ויש לסמוך עליה וגם על הג"א יש לסמוך לפי מ"ש סי' רס"ו ס"ט וקושית הניצוצות נ"ל דלק"מ דעכ"פ אי אפשר לנערו מיד עד שיכבו ומשני אין בהם ממש ומיד הם כבים כנ"ל גם שאר קושיות הר"ן יש ליישב ועסי' ש"ח סעיף ל"ט, כתב בהג"א אם יש בכלי דבר היתר דלא אפשר לנערו מותר להניחו תחת הנר לקבל בו שמן דהא יכול לטלטלו אגב היתר כמ"ש ססי' ש"י ע"ש כמ"ש בר"ן סוף נוטל ע"ש ועסי' ש"ח סכ"ז וס"ל:

ג

והשמן הנוטף. ואם לא נטף לתוכו שמן לא נאסר הכלי לטלטל במחשבה בעלמא (ש"ג):

ד

בנגיעה בעלמא. צ"ל דס"ל כת"ה דכשהנגיעה לצורך דבר המותר מותר ולצורך דבר האיסור אסור אבל לדעת המ"מ דאסור ליגע בביצה מפני שהיא מתנדנד א"כ ה"ה ה"נ אפילו אין הנר דולק עליו אסור ועסי' ש"י ס"ו ועיין מה שכתוב רסי' תקי"ג דדעת הרב כמ"ש וא"כ מ"ש כאן צ"ע ובד"מ כתב בשם א"ז וז"ל דמיירי שדבר היתר מונח עליו ורוצה ליקח ממנו והוי טלטול מן הצד כמ"ש סי' שי"א ס"ח ועסי' ש"ח ס"ג אבל ליגע בו ממש אסור:

ה

ויטה. ובנר של שעוה לא חיישי' כמ"ש סי' רע"ו ס"ג:

ו

שאין בהם ממש. ומות' ליטלן אחר שנפלו לתוכו (רש"י) ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל מות' ליטלו דהיינו הכלי דאלו האפר של ניצוצות אסור לטלטלן כמ"ש סי' תצ"ח סט"ו וע"ש וכ' מהרי"ל סי' ל"ב אבל ליפול לתוכו פחמין אסור דאינם כלים כשיכבו ע"ש ואף על גב דאפש' לנערם כשיכבו מ"מ חשיב ביטול כלי כיון שא"א לנערם מיד כ"מ בתוס' דף מ"ג סוף ד"ה בעודן עליו ועמש"ל ס"ג:

ז

אפי' מבע"י. אף על גב דשאר מלאכות מות' להתחיל מבע"י כמ"ש רסי' רנ"ב הכא גזרי' שמא יעשה כן בשבת שיסבור שאין איסור בו כ"כ:

ח

מפני שמקרב. משום דפריך בגמרא דהא גרם כיבוי שרי כמ"ש סי' של"ד סכ"ב ומשני ש"ה שמקרב את כיבויו דחיישינן שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שמא יגביה הכלי עם נפילת הניצוצות אבל בטלית שאחז האור שרי ליתן עליו מים כמ"ש סי' של"ד וה"ה דשרי לעשו' מחיצות שלג או ברד לפני הדליק' א"נ דהכא אין שום דבר מפסיק בין הניצוצות והמים אלא האויר והמים תחת הניצוצות ממש אבל בטלית אין המים תחת האש כדי לכבותו כשיפול אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המי' להדי' (תוס' סוף כירה ורשב"א) והאחרון נראה עיקר (מ"מ פי"ב) ועי"ל דאסור לעשות מחיצות משלג וברד דדוקא כשמפסיק כלי שרי ובטלית שאני שאינו אלא שלא תתפשט האור (תוספות):

ט

כיון שאינו מתכוין לכבוי. וא"כ לא גזרינן שיעשה כן בשבת (תוס'):

י

וי"א אפי' מתכוין לכיבוי וכו'. צ"ע דז"ל הסמ"ג אסור ליתן לתוך הכלי מים אפי' מע"ש משום שהוא מקרב כיבוי הניצוצות אפי' לרבנן דאמרי גרם כיבוי מותר שכיון שהמים בעין ובודאי יפלו הניצוצות ובכוונת כיבוי הוא נותן המים הרי אלו כמכבה בידים אבל אלו צלוחית שנותנין שם מים להגביה השמן או שלא ישבר הכלי מותר עכ"ל הרי בהדיא שאם מתכוין לכיבוי אסור ומ"ש כיון שהמים בעין וכו' והכלי עצמו אינו נשרף כונתו כמ"ש התו' דדוקא כלים מלאים מים שרי להעמיד דמפסיק כלי בין המים ובין האור אבל הכא המים והאור באין להדדי ע"ש ותמצא כדברי ובסמ"ק כ"ה בהדיא הטעם משום שאין נתכוין לכיבוי וידוע שכל דבריו הם דברי הסמ"ג ודברי רמ"א צ"ע ומדברי כולם למדנו דאסור ליתן מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה כדי שיכבה כשיבא עד המים דהא מתכוין לכיבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש אך בד"מ כ' בשם א"ז כיון שנותן המים קודם שמדליק השמן שרי וכנ"ל דליכא למיגזר שיעשה כן בשבת וכמש"ל בשם התוס' אך כיון שהשמיטו רמ"א בש"ע אפשר דלא ס"ל הכי מאחר שכל הפוסקים נתנו טעמים אחרים גבי שמן ש"מ דלא ס"ל הכי וברא"ש כ' דבשמן אין כיבוי כלל דאפי' לא יתן לתוכה מים כשיכלה השמן תכבה הפתילה ואין נתינת מים ממהרים הכיבוי עכ"ל וא"כ אפילו בשבת שרי כשעכו"ם מדליקו לצורך חולה:

א

(א) ממנו – דכיון שהוא בכלי אחר שאין הנר בתוכו לא בדיל מיניה וכיון שהקצהו לנר המסתפק חייב משום מכבה:

ב

(ב) ויתחייב וכו' – ואפילו להפוסקים שסוברין דעל סתם כיבוי אין בו חיוב חטאת רק איסורא בעלמא מלבד כשהוא מכבה כשצריך להפחמים וכדלקמן בסימן של"ד סכ"ז אפ"ה גזרו ביה רבנן הך גזירה:

ג

(ג) ראש הפתילה – ר"ל קצה השני מהפתילה שאינו דולק יתן בהקערה לשאוב השמן וסד"א כיון דהפתילה מונחת גם בקערה יהיה בדיל מניה קמ"ל דאפ"ה גזרינן:

ד

(ד) ממנו – וגם בזה אם חברו בסיד או בחרסית מותר:

ה

(ה) לקבל שמן – אבל מותר לתת תחת נר של שעוה או של חלב שחושש שמא יפול וידליק מה שתחתיו ומניח שם כלי שיפול על הכלי ומטעם דכיון דאפשר לנער מיד האיסור מתוך הכלי כמש"כ סימן רע"ז לא חשיב מבטל כלי מהיכנו ולא דמי לשמן שאינו רוצה לנערו ולהפסידו. ולהעמיד כלי תחת הפחם שבראש הפתילה שיפול לתוכו אסור אם לא במקום הפסד ואע"ג דלאחר שכבו יכול לנערם מן הכלי מ"מ חשיב ביטול כלי מהיכנו לפי שעה עכ"פ כיון שא"א לנערם מיד:

ו

(ו) מהיכנו – שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו אסרו בטלטול מחמת השמן שבתוכו שהוא מוקצה מחמת איסור כמש"כ בסימן רע"ט וחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו מפני שדומה כאלו סותר הכלי ומשברה. ואם יש בכלי דבר המותר מותר להניחו תחת הנר לקבל בו שמן דהא יכול לטלטלו אגב ההיתר אם הוא בענין שמותר לטלטל בשבילו כמו שכתב בסוף סימן ש"י עי"ש. עוד עצה אחרת כתב בתשובת מהרי"ל והסכים עמו המ"א דישים כלי מבעוד יום תחת השלחן ובשבת אחר האכילה יסיר את השלחן והכלי עומד מעצמו תחת הנר ואף דהוא גורם בשבת לבטל כלי מהיכנו ע"י הסרת השלחן מ"מ שרי כיון שאינו מבטלו בידים בשבת ועוד דהא אין אנו נזהרים מלהשים כלי בשבת על השלחן תחת הנר אע"פ שנופל בו שמן כי אין מתכוין לכך ה"נ אין מתכוונים כשמסיר השלחן אלא להצלת השלחן שלא יפול עליו הנר:

ז

(ז) והשמן הנוטף – ואם לא נטף לתוכו שמן כלל לא נאסר הכלי לטלטל במחשבה בעלמא. ובא"ר כתב דאם נטף שמן לתוכה מבע"י מתקיים מחשבתו שחשב עליה ומקרי עי"ז כלי שמלאכתו לאיסור אף אם אח"כ נשפך השמן וכמו אם הניח מעות על הכלי מבע"י אף שנטלו מבע"י מ"מ הוי מיוחד לאיסור והוי מוקצה ועיין בפמ"ג:

ח

(ח) אסור להסתפק – ונראה אפילו יש שמן היתר הרבה בכלי מבע"י והניחה אז לקבל שמן הנוטף מ"מ אסור להסתפק דדבר שיש לו מתירין לא בטיל [פמ"ג וע"ש עוד]:

ט

(ט) בשבת – שכבר הוקצה השמן בין השמשות ומיגו דאיתקצאי בין השמשות לנר איתקצאי לכולי יומא. וגם הכלי אסור בטלטול ע"י השמן שנעשה בסיס לה:

י

(י) פן יתנדנד וכו' – משמע מזה דבלא חשש הטייה אין לחוש משום איסור טלטול מוקצה ע"י הנדנוד וכתב המ"א דמיירי שדבר היתר מונח עליו ורוצה ליקח ממנו והוי טלטול מן הצד דמותר כמש"כ סימן שי"א ס"ח אבל ליגע בו ממש אסור במנורה תלויה אפילו אין הנר דולקת בתוכה ועיין בביאור הלכה:

יא

(יא) ויטה – השמן אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר או כאשר ירחקהו יתחייב משום מכבה ועיין בסימן רע"ז ס"ג דבנר של שעוה לא חיישינן לזה:

יב

(יב) נותנים כלי – אפילו בשבת:

יג

(יג) לקבל ניצוצות – שלהבת הנוטפת מן הנר כדי שלא יודלק מה שתחתיו:

יד

(יד) ממש – בניצוצות שמיד הן כבין ומותר לטלטל את הכלי אף אחר שנפלו לתוכו ואין כאן ביטול כלי מהיכנו אף לשעה מועטת מיהו האפר של ניצוצות אסור לטלטלן דהוי נולד [מ"א וע' בא"ר]:

טו

(טו) אפילו מבע"י – ואע"ג דבשאר מלאכות קי"ל דשרי להתחיל אותו מבעוד יום והמלאכה נגמרת בשבת כמ"ש רסי' רנ"ב ולא גזרינן שמא יתחיל לעשות כן בשבת שאני התם דהכל יודעין שהוא מלאכה ולא יטעו לעשות כן בשבת אבל הכא יש לחוש שמא יחשוב שאין בזה שום איסור ויעשה כן בשבת ויש לחוש שמא יגביה הכלי עם המים נגד הניצוצות ויכבה אותן [תוספות סוף כירה וע"ש עוד טעמים והעתיקן המ"א]:

טז

(טז) מפני שמקרב וכו' – כתב הא"ר בשם או"ה כשיש סכנת דליקה ח"ו מותר ליתן כלי מלא מים לקבל הניצוצות ולפ"ז אם רואה נר שנכפף ויפול על השלחן רשאי להעמיד תחתיו כלי מלא מים ועיין בפמ"ג שמפקפק בעיקר דינו של האו"ה ונראה דיש להקל במקום הדחק ע"י קטן:

יז

(יז) שאינו מתכוין – וע"כ לא גזרינן שיעשה כן בשבת:

יח

(יח) וי"א וכו' – וליתן בע"ש מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה או חלב כדי שיכבה כשיבוא עד המים אסור לכו"ע דהא מתכוין לכיבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש ומ"מ במקום צורך יש להתיר בזה לסמוך על הפוסקים דס"ל דדוקא כשהמים בכלי אחר אסור שמא יעשה כן בשבת אבל באותו נר עצמו לא שייך למיגזר שיעשה כן בשבת שהכל יודעין שאסור ליגע בנר הדלוק גם יזהר ליתן המים בקנה קודם שמדליק הנר [א"ר וח"א] ולכ"ע מותר לתחוב הנר בע"ש לתוך החול וכיוצא בענין שכשיגיע האור לשם ימנעהו מלשרוף יותר ויכבה מאליו שגרם כיבוי הוא [אחרונים]:

א

(במ"א ס"ק א'.) סוף כירה נ"ב דף מ"ז ע"ב:

ב

(שם) למיחש ח"ו לדליקה. נ"ב אין להבין דהא בשעוה מיירי:

א

מ"א ס"ק ב' ותלמוד ערוך הוא. לפ"ז יהא מוכח מסוגי' זו דעכ"פ אם לא היה עליו בה"ש והונח בשבת ולא היה דעתו להיות עליו כל השבת לא הוי בסיס. וק' מלשון תוס' ריש ביצה ד"ה ובה"א וכו' וי"ל לפיר"ת ניחא וכו' הא שם דלא היה עליו בה"ש לכ"ע מותר. וביותר ק' בתוס' בשבת מ"ד ד"ה יש עליו מעות ובמניח בשבת איירי וכו'. וי"ל כגון דהניחם כדי להסירם אחר השבת. הרי די"ל אף דלא היה עליו בה"ש וגם דעתו להסירה בשבת מקרי בסיס. ואולם התמיה קיימת על תוס' מההיא דשליפי אגורי. ונ"ל די"ל דלא הוי ביטול מהיכנו. דבכל שעה שירצה לשתות בכלים יכול להניח על הכרים גם דבר ההיתר ואח"כ יהא מותר לנער דאין מוקצה לחצי שבת. וכמ"ש הט"ז להדי' לקמן ססי' ש"י ודו"ק:

ב

שם נ"ל דלק"מ דעכ"פ. עדיין יקשה מפירכת הש"ס דנותנים כלי תחת הדלף הא זה דומה לשעוה וצ"ע:

ג

שם כ' עוד בהג"א אם יש בכלי. וק' לי א"כ היכא משכחת אין נותנים כלי תחת השמן. הא לא הוי ביטול כלי מהיכנו דכשירצה לטלטל הכלי יניח בו ההיתר ומשום דהיה בסיס שעה א' קודם שנתן לתוכו היתר. הא קיי"ל אין מוקצה לחצי שבת וכמ"ש לעיל וצ"ע:

ד

מג"א ס"ק י' וא"כ אפי' בשברן שרי. האליה רבה אוסר ועיי"ש מ"ש בשם הלבוש:

א

בש"ע סעיף ד' כיון שאין מכוין לכבוי ולפי"ז אפי' בשבת כשמדליק עכו"ם לצורך חולת ובא"ר חולק ע"ז ע"ש ובמח"ב כ' דבמקומות שנוהגים להדליק בעששיות ונותנין תחילה מים ואח"כ שמן וכשקורין עכו"ם עושה כן מעצמו כמנהג העיר מותר כו' וכן ראיתי מעשה בארץ הצבי ע"ש:

א

מבטל כלי מהיכנו. שקודם לזה היה הכלי ראוי לטלטלו ועכשיו בשבת עושהו מוקצה:

ב

אפי' מבע"י. כטעם ברש"י דגזרי' שלא יעשה כן בשבת וכתבו התוס' אע"ג דבהרבה מלאכות שרי מבע"י בפ"ק ולא גזרי' שמא יעשה כן בשבת דהתם אב מלאכה הם משא"כ כאן דאין איסור אלא משום ביטול כלי מהיכנו ל"ד לאיסור כולי האי ואיכא למיחש שמא יבא לידי כיבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים כו' עכ"ל:

ג

וי"א אפי' מתכוין כו'. פי' שמתכוין שאחר שיכלה השמן יכבה תיכף ולא יקלקל הכלי:

א

במג"א ס"ק ד' ועיין מ"ש ריש סימן תקי"ג דדעת הרב כהמגיד משנה וא"כ מ"ש כו' כצ"ל. ובד"מ כת' בשם א"ז וז"ל משום מוקצה ליכא דהוי טלטול מן הצד עכ"ל וצריך לומר דמיירי בדבר כו' אבל ליגע בו ממש אסור כצ"ל ר"ל שמתנדנד והוי טלטול גמור וא"כ א"ש מ"ש בסי' תקי"ג כמגיד משנה וע"ש במג"א ריש סימן תקי"ג שכת' ג"כ כן: