שולחן ערוך, אורח חיים רס״ג: מי ומי המדליקין ואם טעו ביום המעונן. ובו יז סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

מי ומי המדליקין ואם טעו ביום המעונן. ובו יז סעיפים:
יהא זהיר לעשות נר יפה ויש מכוונים לעשות שתי פתילות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור: הגה ויכולין להוסיף ולהדליק ג' או ד' נרות וכן נהגו. האשה ששכחה פעם אחת להדליק מדלקת כל ימיה ג' נרות (מהרי"ל) כי יכולין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר ובלבד שלא יפחות: (אשירי' ומרדכי מס' ר"ה ריש פ' י"ט):

ב

אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת אפי' אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת הוא:

ג

הנשים מוזהרות בו יותר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית ואם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ולקידוש היום נר שבת קודם וכן אם אין ידו משגת לקנות נר שבת ונר לחנוכה נר שבת קודם משום שלום הבית דאין שלום בית בלא נר (ואם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולקנות נר לחנוכה ע"ל סימן תרע"ח):

ד

לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת וגם לא יאחר ואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד רשאי כי כיון שמקבל עליו שבת מיד אין זו הקדמה ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה שהיא שעה ורביע קודם הלילה: הגה וע"ל סי' רס"ז ואם היה הנר דולק מבעוד היום גדול יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת (טור):

ה

כשידליק יברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת אחד האיש ואחד האשה גם בי"ט צריך לברך להדליק נר של י"ט ובי"ה בלא שבת יש מי שאומר שלא יברך וע"ל סי' תר"י: הגה יש מי שאומר שמברכין קודם ההדלקה ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה (מרדכי סוף ב"מ) וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנו עד לאחר הברכה ומשימין היד לפני הנר אחר ההדלקה ומברכין ואח"כ מסלקין היד וזה מקרי עובר לעשייה וכן המנהג (מהרי"ל):

ו

בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו אבל מי שהוא אצל אשתו א"צ להדליק בחדרו ולברך עליו לפי שאשתו מברכת בשבילו:

ז

אורח שאין לו חדר מיוחד וגם אין מדליקין עליו בביתו צריך להשתתף בפרוטה:

ח

ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד י"א שכל אחד מברך על מנורה שלו ויש מגמגם בדבר ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד. (הגה אבל אנו אין נוהגין כן):

ט

המדליקין בזויות הבית ואוכלים בחצר אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה הוי ברכה לבטלה:

י

לבעל הלכות גדולות כיון שהדליק נר של שבת חל עליו שבת ונאסר במלאכה ועל פי זה נוהגות קצת נשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה ואין מכבות אותה ויש אומרים שאם מתנה קודם שתדליק שאינה מקבלת שבת עד שיאמר החזן ברכו מועיל ויש אומרים שאינו מועיל לה ויש חולקים על בעל הלכות גדולות ואומרים שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר אלא בתפלת ערבית שכיון שאמר החזן ברכו הכל פורשין ממלאכתם ולדידן כיון שהתחילו מזמור שיר ליום השבת הוי כברכו לדידהו: הגה והמנהג שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה אם לא שהתנה תחלה ואפי' תנאי בלב סגי (מרדכי) אבל שאר בני הבית מותרין במלאכה עד ברכו ועיקר הדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השלחן אבל לא בשאר הנרות שבבית (אור זרוע) וצריך להניח הנרות במקום שמדליקין ולא להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר (מרדכי פ' ב"מ):

יא

אע"פ שלא התפללו הקהל עדיין אם קדם היחיד והתפלל של שבת מבע"י חל עליו קבלת שבת ואסור בעשיית מלאכה ואפילו אם אומר שאינו רוצה לקבל שבת:

יב

אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחם:

יג

אדם שבא לעיר בערב שבת וכבר קבלו אנשי העיר עליהם שבת אע"פ שעדיין היום גדול אם היו עליו מעות או שום חפץ מניחו ליפול:

יד

אם ביום המעונן טעו צבור וחשבו שחשכה והדליקו נרות והתפללו תפלת ערבית של שבת ואחר כך נתפזרו העבים וזרחה חמה אינם צריכים לחזור ולהתפלל ערבית אם כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה ואם יחיד הוא שטעה בכך צריך הוא לחזור ולהתפלל ערבית ולענין עשיית מלאכה בין צבור בין יחיד מותרים דקבלת שבת היתה בטעות וי"א שאותם שהדליקו נרות אסורים בעשיית מלאכ' ושאר אנשי הבית מותרין וי"א שאותו נר שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו ולהוסיף בו שמן אפילו אם כבה אסור לטלטלו:

טו

מי ששהה להתפלל מנחה בע"ש עד שקבלו הקהל שבת לא יתפלל מנחה באותו בהכ"נ אלא ילך חוץ לאותו בית הכנסת ויתפלל תפלה של חול והוא שלא קבל שבת עמהם אבל אם ענה וקבל שבת עמהם אינו יכול להתפלל תפלת חול אלא יתפלל ערבית שתים:

טז

אם בא לבהכ"נ סמוך לקבלת הצבור שבת מתחיל להתפלל מנחה ואע"פ שבעודו מתפלל יקבלו הצבור שבת אין בכך כלום הואיל והתחיל בהיתר:

יז

י"א שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה: הגה ומותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת וכ"ש במוצאי שבת. ומי שמאחר להתפלל במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה מתר לומר לחברו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו כן נ"ל:

א

וטוב לאשה יראת ה' שלא תדליק את הנרות של שבת בקינסא רק יהי' לה נר של שעוה מיוחד לה להדליק מידי שבת בשבתו (פענח רזא פרשת בשלח):

א

נר יפה. וידליק בכל החדרים שהולך שם מט"מ. עיין סעיף ו'. ויעשה נרות כרוכים ביחד זכר לזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו וכן נוהגין בבה"כ ב"ח. ואסור להדליק נרות של שבת משעוה הבאה מבית תפלתם עי' סי' קנ"ד סעיף י"א:

ב

להוסיף. ונוהגין להדליק ז' נרות כנגד ז' ימי השבוע וכ"כ האר"י ז"ל:

ג

ששכחה. ואם שכחה כמה פעמים צריכה להוסיף בכל פעם כדי שתהא זהירה בכבוד שבת. ואם נאנסה ולא הדליקה כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בזה א"צ להוסיף וסומא ג"כ תברך דהא נהנית ג"כ ממאורות מ"מ אם יש לה בעל פקח יברך הבעל מיהו אם אוכלת עם אחרים בשלחן אחד לא תברך מ"א עי' ס"ח. אשה היולדת מדליק הבעל את הנרות בשבת ראשון ומברך. מנהגים מט"מ ושל"ה. ובימי נדותה האשה מברכת בעצמה ע"ל סי' פ"ח ובכנה"ג כתב שיש להביא הנר לפני היולדת ותברך היא בעצמה. ואשה ששכחה ולא ברכה על הדלקה אם נזכרת קודם זמן איסור הדלקה תברך עוד אבל לאחר זמן איסור הדלקה לא תברך. כנה"ג בשם מהר"י ברונא. ועיין תשובת נחלת שבעה סימן ח'. ואשה שהגיע זמן טבילתה בליל שבת טוב יותר שבעלה ידליק ויברך ויש נוהגות שהולכת לביתה בין חפיפתה לטבילתה ומדליקה וחוזרת לטבילה וכתב א"ז שמעתי שקצת נשים נוהגות ע"פ זקיני הגאון ז"ל שמדליקות בבית הטבילה ועיין תשובת מהרי"ל סי' כ"ג:

ד

מה יאכל. פי' וצריך לקנות במעות שבידו לאכול דבודאי אכילתו קודם לנר שבת ומיהו אם יש לו לחם לאכול דיו ונר קודם ליקח משאר מאכלים. מ"א:

ה

מוזהרות. ואפי' אם ירצה הבעל להדליק בעצמו האשה קודמת ב"ח. חוץ אם היא יולדת עי' ס"ק ג' מש"ש:

ו

הבית. ועוד מפני שהאשה כבתה נרו של עולם. ומ"מ האיש יתקן הנרות. כתבים:

ז

קודם. ונר אחד סגי וכן בחנוכה. מ"א:

ח

למהר. ומכאן סמכו הקדמונים שמשגרין התינוקות לבתיהם קודם ברכו כדי שידליקו ולא ידליקו קודם. ש"ג:

ט

כשידליק יברך וגו'. טוב שיהיה לה נר מיוחד להדליק בו מידי שבת בשבתו עטרת זקנים בשם פענח רזא. ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה שיתן לה הקב"ה בנים זכרים מאירים בתורה מט"מ. כתב מהר"ש כשיש חופה ע"ש ומאחרים בה עד אחר שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה אז תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה ואח"כ בחשיכה תפרוס ידיה על הנרות ותברך. או תאמר לעכו"ם להדליק אחר החופה והיא תברך ע"ש. וכתב המ"א שדבריו תמוהים. ומיהו בדיעבד אם שכחה מלברך עד שחשיכה יש לסמוך אמהר"ש ועי' ס"ק ג' מש"ש. ומ"מ סגי בנר א'. מ"א ע"ש:

י

אחר ההדלקה. דאם תברך קבלה לשבת ואסורה להדליק וא"כ ביו"ט תברך ואח"כ תדליק כ"כ בס"ס הדרישה בא"ע בשם אמו. וכתב המ"א אבל אין חכמה לאשה וכו' דלא חלקו חז"ל ע"ש:

יא

ולברך עליו. אבל להדליק צריך שלא יכשל בעץ או באבן ועי' מ"ש ס"ק א'. מ"א:

יב

שלו. דכל מה דמתוסף אורה יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אור [ה] בכל זויות וזויות. וכתב של"ה דמ"מ לא יברכו שנים במנורה אחת שיש לה קנים הרבה. ועיין בא"ז. (ובספר אליהו רבה בשם זקינו הגאון זצ"ל להתיר לברך שנים אף במנורה אחת ע"ש):

יג

בחצר. משמע דאם אוכל בבית אפי' אין דולקת עד הלילה שרי ומיהו מצוה לעשות נרות ארוכות שידלקו עד הלילה. של"ה ומט"מ ד"מ:

יד

לבטלה. ואפשר דאם באותו מקום היה קצת חשך ומשתמש שום דבר לאור הנר ליכא איסורא מהרי"ל סי' כ"ג:

טו

אשה. ואם האיש מדליק ליכא מנהגא ומותר במלאכה ומ"מ טוב להתנות. ב"ח:

טז

תחלה. ומ"מ אין להתנות כ"א לצורך. מ"א:

יז

הנרות. ומ"מ מברכין עליהם ואפי' מדליק בחדרים כמ"ש ס"ו. ומיהו דוקא כשיש לו חדר מיוחד ולא בירך על נר אחר וכמ"ש ס"ו אבל אותן המדליקין בבית האכסדרא אין מברכין אפי' לא בירך על נר אחר שאין זה מצוה המוטלת עליו וגם אין משתמשין שם לצורך אכילה אבל במקום שמשתמשין לצורך אכילה צריך לברך עיין מ"א. וטוב ליזהר לכתחלה להדליק במקום אכילה. ונ"ל דדי כשעומד נר א' שם. מ"א ע"ש:

יח

שבת. ואם רוב הקהל לא היו בבהכ"נ אין נמשכין אחר המיעוט וכן בעיר שיש בה בה"כ הרבה אין אחת נמשכה אחר חברתה. כנה"ג:

יט

ליפול. פי' שהולך לחדר עי' סי' רס"ו סי"ב:

כ

שהדליקו וכו'. עיין ט"ז שכתב דלא קי"ל כי"א אלו ולא כי"א שמביא אח"כ:

כא

שבת. דהיינו אמירת ברכו לדידן כמ"ש ס"ס רס"א:

כב

מלאכה. דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל שיש לו היתר מותר אמירה כמ"ש סי' ש"ז ס"ח:

כג

ממלאכתו. וכ"כ בתשובתו. וכ"פ הב"ח דלא כלבוש דאוסר אא"כ בירך והסיח דעתו מהשבת. ולא ידעתי מה מועיל בה"מ למלאכה מ"א וכן פסק הט"ז בתשוב' באורך ע"ש ועיין יד אהרן מ"ש על הט"ז. ובתשובת זרע אברהם חא"ח סי"ט. וזה פשוט דאם אמר המבדיל וכו' הכל שרי כמ"ש סי' רצ"ט סעיף י'. אך צ"ע אם יוכל אח"כ לומר רצה בבה"מ די"ל דוקא כשמתפלל תפלת חול לא יאמר רצה אבל כשאומר המבדיל לחוד רשאי לומר רצה עמ"ש ס"ס קפ"ח:

א

טור מהא דר' הונא שבת כ"ג

ב

טור והכל בו בסימן כ"ד

ג

לשון הרמב"ם בפ"ה מהלכות שבת מהא דרב ששת כ"ה

ד

שבת ל"א

ה

הרמב"ם שם

ו

שבת כ"ד

ז

שם

ח

תוס' והרא"ש והמרדכי מהא דרב צלי של שבת בע"ש ברכות כ"ז

ט

דהיינו בשעות זמניות י"ב שעות אפילו ביום ארוך וכדלעיל בסי' רל"ג בהגה

י

תוספות בשבת כ"ה והרא"ש שם והרמב"ם בפ"ה וש"פ והר"ן והמרדכי ורב עמרם וסמ"ק ורבי ירוחם

יא

מרדכי והגהו' מיימון בשם הירושלמי

יב

שם בתוספות וטור בשם י"א

יג

מרדכי שם

יד

בהגהת מרדכי

טו

מצא בתשו' אשכנזית

טז

א"ז

יז

ר"ע

יח

אגודה

יט

שבלי הלקט

כ

הגהות מיימוני בכ"ה בשם רבי מאיר והמרדכי בפרק ב' דשבת

כא

כל בו בשם הרי"ף

כב

תוספות והרא"ש בסוף פרק ב' דשבת ורבי ירוחם בחלק ב' והמגיד בשם הרמב"ן והרשב"א

כג

ב"י מדברי הטור:

כד

מרדכי ספ"ב דשבת ורמב"ם

כה

שבלי הלקט

כו

ברכות כ"ז

כז

ב"י ושכן נראה מדברי רבי יונה

כח

הרא"ש שם והרשב"א שם ותלמידי רבי יונה שם ור"י

כט

מרדכי ספ"ב דשבת בשם הגאונים

ל

שבלי הלקט בשם הגאונים

לא

ת"ה סי' ת' ובכתביו סי' קנ"ג שמצא בתשו' וכן הורו כמה גדולים

לב

מרדכי ספ"ב דשבת והגהות מיימוני פ"ה ושם בת"ה

לג

שם בת"ה ובכתביו סי' קנ"ג

לד

רשב"א בשם התוספו':

א

ס"א יהא זהיר. כ"ג ב':

ב

יפה. שם א':

ג

ויש. ל"ג ב':

ד

ויכולין כו' כי יכולין. מפ"ג דמגילה אבל מוסיפין:

ה

דבר המכוון. שם נגד מי:

א

ס"ב אחד. כ"ה ב':

ב

אפי'. כ"ג ב' א"ר פשיטא לי כו' וקידוש קודם לכבוד היום בע"פ ק"ה א' ב' וכבוד היום דבר מועט שוה לד' כוסות כמ"ש שם קי"ב א' פשיטא כו' תנא דבי אליהו כו':

א

ס"ד ואם היה. תוס' כ"ה ב' ד"ה חובה מהנ"ל לא יקדים:

א

ס"ה כשידליק. ירושלמי פרק הרואה:

ב

אחד. כנ"ל ס"ב:

ג

גם בי"ט. ירושלמי שם:

ד

וביה"כ. דמנהגא הוא כמ"ש בפ"ד נ"ג ב' דפסחים ולא מברכינן אמנהגא כמ"ש בפ"ד דסוכה מ"ד ב':

ה

יש מי. פ"א דפסחים ז' ב':

ו

ויש. כדעת בה"ג ס"י:

א

ס"ו בחורים. משום שלום בית כמ"ש פ' ב"מ:

ב

אבל. שם בנ"ח:

א

ס"ז אורח. שם בנ"ח.

א

ס"ח ב' או כו'. שכ"א מצווה:

ב

ויש. דליכא טעמא דשלום בית כנ"ל:

א

ס"ט המדליקין. ע' בתשובת מהרי"ל סי' נ"ג מ"ש בזה ובס' שקדם:

א

ס"י לבה"ג כו'. כיון דבשביל שבת בא כמ"ש בספ"ג דעירובין מ"ב ב' לענין זמן וזהו שקבעוהו הדלקה מלאכה אחרונה ואפי' להטמנה אף דתנן ספק חשיכה אין מדליקין כו' וטומנין כו' וכמש"ש ל"ה ב' אחר הדלקת הנר היו תוקעין ג"ת ושובת והא דשוהין כו' לפי שהוצרכו לשהות עד שידליקו כולם או רובם:

ב

ועפ"ז. תוספתא בפ' בתרא דסוכה אפי' נר בידו כו':

ג

וי"א. פלוגתתם תליא בחילוף הגי' בפ"ד דביצה ל' ב' אבל עצי סוכה כו' ויש שאין גורסין וער"ן שם שפי' דה"ק באומר איני בודל כו' וחזר בו מתי' הראשון דאפי' בעצי סוכה דמצוה מהני:

ד

ויש חולקים. מהא דשוהין אחר הדלקה כנ"ל ומהא דריב"ח שמעתי שאם בא להדליק כו':

ה

אלא בתפלת כו'. כמ"ש בפ"ד דברכות כ"ז וע"ל סי' רנ"ג ס"ב וסי' רס"א ס"ד:

ו

ואפי' תנאי כו'. תוספתא פ"ו דטהרות וע' מ"ש בי"ד סי' ר"י ס"א:

ז

ועיקר הדלקה. שבת כ"ה ב' ועתוס' ד"ה הדלקת:

ח

וצריך. כ"ב ב':

א

סי"א אע"פ. ברכות שם:

א

סי"ב אם רוב כו' אדם שבא. מתוספתא הנ"ל:

א

סי"ד אם כשהתפללו. ברכות שם:

ב

ואם יחיד כו'. שם:

ג

ולענין עשיית כו'. תוס' שם דבשלמא בתפלה לא מטרחינן אבל במלאכה אין חילוק:

ד

וי"א שאותם כו'. דס"ל דקבלה בטעות הוי קבלה ומתפלה אין ראיה כיון דתפלה בטעות אינה כלום ואף בצבור רק משום דלא מטרחינן להו הקבלה ג"כ אינה כלום משא"כ בקבלה דהדלקה ובזה יפה כוון שכ' וי"א דר"ל דאף בהתפללו מעריב הדין כן ואף דשם במרדכי שלא התפללו עדיין מעריב ועמ"א:

ה

וי"א שאותו. דהוקצה למצותו אע"ג שלא הוקצה לאיסורו וכמ"ש מ"ה א' ועמ"א ול"נ כו':

א

סט"ו אבל אם ענה כו'. מהא דטעה כו' וכמ"ש סי' ק"ח ס"ט:

א

סט"ז הואיל והתחיל כו'. שבת ט' ב' ואם התחילו:

ב

בהיתר. תוס' שם מהא דסוכה ל"ח ע"ש. ואע"ג דכה"ג מיקרי התחיל באיסור כמ"ש בע"פ ק"ז ב' וע' רשב"ם שם ד"ה סוף סוף כאן לא מחמרינן כולי האי כו'. ועמ"א:

א

סי"ז י"א שמי. קנ"א א' מותר לאדם כו':

ב

וכ"ש במ"ש מי כו'. דיש היתר אף לעצמו בהבדלה וכמ"ש שם ק"נ ב' מותר לאדם לומר כו' וע"ש תוס' ד"ה לכרך כו':

א

שתי פתילות – עיין במ"ב במש"כ דמדליקין מנר לנר. כן איתא בסימן תרע"ד בב"י בשם בעה"ת ומש"כ דנהגו להחמיר ע"י קיסם אף דבמגן אברהם בסימן תרע"ד כתב בסתמא דנהגו להחמיר גם בשבת שלא להדליק מנר לנר כבר כתב שם הפמ"ג דהמנהג להחמיר הוא ע"י קיסם בלחוד אבל מנר לנר לית מנהג וגם בימינו ראינו שהמנהג להדליק מנר לנר וכן בח"א כתב שבשבת מדליקין מנר לנר. אולם בעיקרא דדינא יש לעיין היאך מותר מדינא להדליק מנר לנר בנר של שבת בשלמא בנר חנוכה אף דעיקר מצוה הוא נר אחד והשאר הוא רק למהדרין מ"מ כיון דההידור הזה הוא נזכר בגמרא תו הוי נר של מצוה ומותר מדינא רק דנהגו להחמיר מחמת זה כדאיתא שם בהג"ה אבל בשבת לא נזכר כלל בגמרא שתי נרות כ"א דעצם ההדלקה הוא חובה ואנו עושין בעצמנו לרמז בעלמא ובפרט אם מדליק יותר משתים מנ"ל דמותר להדליק מנר לנר אפשר דזה הוי כמו אם רוצה להדליק נר של חול בחנוכה [היינו יותר מחשבון הקצוב] דבודאי אסור מדינא ובספר התרומה שכתב דמותר אפשר דמיירי כששני בע"ב דרין בבית אחד דלכל אחד יש מצות הדלקה. אך מסתימת לשונו לא משמע כן. ואולי משום דלכל מה דמיתוסף אור יש בו יותר שלום בית ושמחה יתירה הכל הוא בכלל עונג שבת ומקרי נר של מצוה וכעין שכתב המגן אברהם לקמן בס"ק ט"ו ועדיף זה מנר חנוכה דמחמירין בו משום דהשאר אינם רק להידור אבל זה אין לתרץ דלא מקרי עדיין נר של מצוה כ"ז שלא ברכה עליה דז"א דאם הדלקתה הוא שלא לצורך שבת היתה צריכה לכבותה ולחזור ולהדליקה וכדלקמן א"ו דהדלקתה הוא לצורך שבת אלא שלא קבלה עליה שבת עדיין כ"ז שלא ברכה וא"כ בודאי הוא בכלל נר של מצוה וע"כ כתירוצנו הנ"ל והא"ר כתב בשם פענח רזא שטוב שיהיה נר מיוחד להדליק בו תמיד כל הנרות של שבת:

ב

ששכחה וכו' – עיין בפמ"ג דה"ה אם לא שכחה לגמרי רק שחסרה נר אחד ממה שהיתה רגילה מתחלה ולא נהירא דכל זה הוא רק מנהג והבו דלא לוסיף עלה:

א

אין לו מה יאכל – עיין במגן אברהם ונטיתי מפירושו דהוא דחוק מאד בלישנא ע"כ פירשתי במ"ב דהכונה שהוא מתפרנס מקופת הצדקה ולאות שהוא כן דהנה דין זה וגם דינא דסימן תרע"א ס"א לענין נר חנוכה שניהם מלשון הרמב"ם וממקור אחד נחצבו כמו שבאר הגר"א שם וכאן ושם כתב בהדיא כן ברמב"ם אפילו אין לו מה יאכל כי אם מן הצדקה ומסתמא ה"ה בעניננו. ומה שכתב שם שואל היינו ג"כ שהוא שואל על הפתחים כמו בעניננו וכמו שכתב הא"ר שם דאל"ה היה לו לומר לשון לוה כמו בד' כוסות עי"ש. ומה שכ' עוד במ"ב דמצות לחם קודם לכל עיין בפמ"ג דלחם כדי שביעה בעינן ולא בכזית [ור"ל אם הוא רעב דאל"ה בודאי יוצא בשעור קטן וכדאמרינן בגמרא לעולם יסדר אדם שלחנו בע"ש אע"פ שאינו צריך אלא לכזית ועיין לקמן בסימן רצ"א ס"א ובמה שכתבנו שם] וראיה לדברי הפמ"ג מהא דהביא המגן אברהם בריש סי' רצ"א בשם ס"ח דאין לחלק הסעודה לשתים שלא יהיה שבע כדי לקיים סעודה ג' ומזה למד דה"ה לענין מצות נר אבל יש לדחות דמצות נר חמיר יותר מסעודה שלישית דעליה אמרו חז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ולא על הדלקת הנר וכמו שפסק השו"ע דשואל עליה על הפתחים דהיא עיקר סעודת עונג שבת ואין זה בכלל מה שאמרו עשה שבתך חול וכמו שכתב המ"א. וראיתי בדה"ח שהעתיק דפת כדי שביעה של שלש סעודות קודמת לנר והנה דבריו נובעים מדברי הט"ז בסי' תרע"ח שכתב שם דפת של שלש סעודות שהם מדאורייתא קודמת לנר חנוכה ומזה למד דה"ה לנר שבת אבל באמת הסכמת רוב הפוסקים דהוא מדרבנן ואסמכתא אקרא והפמ"ג תיקן זה דלפי שיש בזה אסמכתא אקרא חמיר יותר מסתם דרבנן ע"ש אבל מ"מ סוף סוף צע"ג בזה דהלא ראינו דאחשבו רבנן לנר שבת וחנוכה משום שלום בית ופרסומי ניסא יותר מסעודה ג' דהלא בשביל נר שבת וחנוכה צריך לשאול על הפתחים כדי להשיגה ובשביל סעודה ג' אינו חייב לזה וכמו שכתב המגן אברהם לעיל בסי' רמ"ב עי"ש ולזה רמז המגן אברהם פה בס"ק ה' ובפרט מה שכתב הדה"ח דשלש סעודות כדי שביעה קודם יותר מנר שבת לענ"ד פשוט דאין להחמיר בזה בסעודה ג' דדי בכביצה ויותר מעט [ועיין בסימן רצ"א] והשאר יוציא לנר של שבת:

ב

על הפתחים – ועיין בסימן תרע"א דמוכר כסותו וה"ה הכא [פמ"ג]:

א

לא יקדים – לפי מה דמבואר לקמן בס"י בהג"ה דהמנהג דאשה כשמדלקת מסתמא מקבלת שבת בזה א"כ תוכל שפיר להקדים עד זמן פלג המנחה אם לא כשמתנית שאינה מקבלת שבת בזה:

ב

בעוד היום גדול – הוא ברייתא שבת כ"ג ע"ב דתנינא שם ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר והקדמה נקרא היכא שמקדים הרבה קודם זמן התוספת ואיחור נקרא היכא שמדליק בצמצום עם זמן התוספת משום דשמא בין כך ובין כך יאחר הזמן וזמן התוספת הוא תלי באשלי רברבי דלדעת השו"ע לעיל בסימן רס"א הוא מעט קודם סוף השקיעה וכשמדליק זמן הרבה קודם לזה הוא בכלל לא יקדים [ואפילו אם הוא בתוך שעור ד' מילין המבוארין לעיל ואף דמבואר לעיל בהמחבר דיכול להוסיף עד התחלת ד' מילין היינו בשקיבל עליו שבת מאותו הזמן ועשה אותו לתוספת וזהו מה שכתב המחבר שם רצה לעשותו כולו תוספת עושה היינו לכל עניני שבת ולא לענין הדלקה בלבד ובכאן הלא איירי בלי קבלה] ולדעת הגאונים דמתחלת השקיעה הוא זמן בה"ש א"כ זמן התוספת הוא זמן מועט קודם לזה וכוונת הברייתא דלא יקדים הוא זמן הרבה קודם לזמן הזה וכ"ז בשלא קבל עליו שבת בהדלקה דהיינו שלא בדל א"ע ממלאכה אחר הדלקה אבל אם קבל עליו שבת יוכל להקדים עד פלג המנחה:

ג

וגם לא יאחר – עיין במגן אברהם סק"י במה שכתב משם מנהג הקדמונים ולא העתקתיו משום דכהיום אין שייך זה דהם היו זהירים לומר ברכו הרבה קודם בה"ש שבזה הוא קבלת שבת כמו שבזמננו נוהגין לומר לכו נרננה ולכה דודי כי אפילו בחול היה מנהגם להתפלל מבעוד יום וכנ"ל בסימן רל"ג והעם היו זהירים להדליק קודם לזה ומנחה היו מקדימים קודם לזמן הדלקה משא"כ כהיום דדרך האנשים להתפלל מנחה בבהמ"ד עם דמדומי חמה [עיין ברכות כ"ט ע"ב ולעיל בסימן רל"ג בבה"ל] בודאי צריכה האשה להדליק מקודם ולא תמתין עד שיתפללו העם מנחה ולפלא על הבה"ט שהעתיק דבר זה אם לא שנאמר דגם בזמנו היו נוהגין להתפלל ברכו מבעו"י גדול ולפי מה שכתב לעיל בסימן רס"א סק"ו גם באופן זה לא יצויירו דבריו:

ד

קודם הלילה – עיין במ"ב ועיין בסימן רס"א במגן אברהם שהביא בשם הב"ח דיש לחוש לדעת הר"א ממיץ ולפרוש עצמו ממלאכה שתי שעות קודם הלילה ומשמע מיניה דלא חשש לדעת השו"ע שפסק דלא יקדים יותר משעה ורביע ולמעשה בודאי יש לסמוך על הב"ח והמ"א דיוכל לקבל עליו שבת שתי שעות קודם הלילה דאף דבסימן זה סתם הרמ"א ולא חלק על המחבר בסימן רס"א ס"א בהג"ה העתיק שם בשם מהרי"ו ע"ש משמע דס"ל דעל שתי שעות קודם הלילה חלה הקבלה ובפרט דדעת הלבוש והגר"א הנ"ל [ועוד פוסקים שקיימי בשיטתייהו וכמ"ש לעיל בסימן רל"ג בבה"ל] דפלג המנחה הוא שעה ורביע קודם השקיעה. אח"כ מצאתי בפמ"ג בעניננו שהעתיק ג"כ את דברי המגן אברהם הנ"ל לדינא:

ה

מבעוד וכו' – עיין במ"ב והוא מחדושי רע"א ואף שבעל דה"ח לא כתב כן מ"מ מסתבר טעמא כהגאון רע"א דלא יקדים היינו רק לכתחלה דומיא דלא יאחר דהוי רק לכתחלה ואם נרצה להחמיר לכבות ולחזור להדליק כדי שתהיה ההדלקה בזמנה ולא יעבור על לא יקדים יצא שכרו בהפסדו דתהיה ברכתו הראשונה לבטלה. וכ"ז כשהיה ההדלקה אחר פלג המנחה אבל אם הדליק קודם פלג המנחה לצורך שבת אפילו אם קבל עליו שבת מאותו הזמן אין הדלקתו מועילה כלום אף דיעבד וצריך לכבות ולחזור ולהדליק ולברך כ"כ בספר עולת שבת. ועיין במה שכתבנו מקודם אימתי הוא זמן פלג המנחה:

א

כשידליק יברך – ואם נסתפקה אם ברכה או לא א"צ לברך דספק ברכות להקל ועוד דסרכא נקטא ואתיא [נחלת שבעה ודה"ח]. ואם ידעה בודאי שלא ברכה משמע מא"ר דיש להקל לברך כל זמן שהוא שעת היתר להדליק וכהמ"א בס"ק י"א דסומך בדיעבד על מהר"ש אך אם הוא זמן איסור פליג על מהר"ש:

ב

וע"ל סימן תר"י – עיין במ"ב ועי"ל דכונת המחבר להורות טעם על מה דס"ל שאין לברך כי לקמן בסימן תר"י ס"א כתב המחבר דמקום שנהגו להדליק מדליקין ומקום שלא נהגו להדליק אין מדליקין ע"כ אף דמנהגנו הוא להדליק אפ"ה אין לברך דאמנהגא לא מברכין וזה הטעם איתא בבאור הגר"א:

ג

אחר ההדלקה – עיין במ"ב ואשה שמתנית שאינה מקבלת שבת בהדלקה או איש דקי"ל לקמן דאין צריך להתנות משמע בדה"ח דאפ"ה ידליקו ויפרסו ידיהם ואח"כ יברכו משום דלא פלוג וכדעת המגן אברהם אבל מדברי הגאון רע"א בחדושיו ומדברי ח"א מוכח דבזה יברכו ואח"כ ידליקו:

א

בחורים וכו' – עיין במ"ב כ"כ העולת שבת והתו"ש והפמ"ג והח"א וש"א ובדה"ח משמע שהוא מפרש בחורים ממש אבל לא מי שיש לו אשה והאמת עם כל הפוסקים הנ"ל אחד כי כן דייק לשון הש"ע להמעיין בו דדוקא אם הוא אצל אשתו נפטר בברכתה ועוד כי מקור הדין הזה הוא ממרדכי בשם המהר"ם ודין זה הובא בתשב"ץ קטן [שחיברו רבינו שמשון בר צדוק תלמיד מהר"ם] ג"כ בשם המהר"ם ושם מבואר בהדיא ככל הפוסקים הנ"ל. ועתה נסביר טעם סעיף זה וסעיף הסמוך לו [ויבואר בדברינו היטב טעם דברי המגן אברהם בס"ק י"ד] והוא דכשיש לאיש כמה חדרים צריך להדליק בכל החדרים משום שלום בית ע"כ אם הוא בביתו אצל אשתו והיא מברכת במקום אחד הוי כאלו הוא היה המברך וממילא נפטרו כל החדרים שהוא מדליק בהברכה וכמו לענין בדיקת חמץ דמברך במקום אחד ועל סמך זה הוא בודק כל החדרים משא"כ אם הוא איננו בביתו ויש לו חדר מיוחד לעצמו איך יפטר בהברכה שברכה שם אשתו במקום אחר ואף דהוא אינו אוכל שם עכ"פ משום שלום בית חייב להדליק ולברך משא"כ בס"ז דאין לו חדר מיוחד א"כ הסברא דמשום שלום בית אין שייך שם שהרי בלא"ה יש שם אורה ולא נשאר עליו כ"א במה שיש מצוה על כל איש ישראל הדלקת נר בשבת וזה יוצא במה שאשתו מדלקת שם בביתו ע"כ אין צריך להשתתף אז בפריטי:

א

ואם יחיד וכו' – היינו אפילו התפלל אז מנחה קודם פלג המנחה ואע"ג דבכל ע"ש מותר באופן זה להתפלל ערבית קודם הלילה וכדלקמן בסימן רס"ז דקיי"ל (ברכות כז, א) דעביד כמר עביד וכו' אפ"ה כיון שהוא נוהג תמיד כרבנן ובטעות התפלל היום שסבר שכבר חשכה לכך צריך לחזור ולהתפלל ומשום טעם זה אפילו אם אירע מעשה זה בחול נמי דינא הכי כ"כ המגן אברהם וא"ר ותו"ש ופמ"ג ודלא כעו"ש שכתב דוקא אם התפלל אז מנחה אחר פלג המנחה. וכן מה שכתב ברישא דבצבור אין צריך לחזור איירי בכל גווני דהיינו אפילו התפללו באותו היום מנחה אחר פלג המנחה אף דהוי תרתי דסתרי לא מטרחינן צבורא משום זה וכ"כ בעו"ש:

ב

וי"א שאותם שהדליקו וכו' – עיין הטעם במ"ב משום דהדלקה היא מעשה לכן עדיפא והוא מהב"י ולפ"ז אם היו מקבלין על עצמן שבת ע"י אמירה דהיינו ע"י מזמור שיר ליום השבת והיתה בטעות שאח"כ נתפזרו העבים וזרחה החמה היו מותרים לכ"ע במלאכה אבל לפי מה שהסביר הגר"א בבאורו טעם הי"א נראה דגם זה אסור להי"א דהוא הסביר הטעם של הי"א דס"ל דקבלה בטעות הוי קבלה ומתפלה אין ראיה דתפלה בטעות אינה כלום ואפילו בצבור רק משום דלא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל לכן הקבלה שבאה ע"י התפלה ג"כ אינה כלום משא"כ בקבלה דהדלקה עכ"ד א"כ לפ"ז במזמור שיר או בסתם קבלה בע"פ דינו כמו בהדלקה. ודע דבטעם הגר"א מיושב קושית העו"ש המובא בא"ר ע"ש:

ג

אסורים וכו' – עיין בא"ר שכתב דוקא בצבור אבל יחיד שהדליק נרות בטעות לא חשיב קבלה כלל והפמ"ג והדה"ח מחמירין בהדלקה אף ביחיד וכ"ז דוקא לאחר פלג המנחה:

ד

ליגע בו – עיין במ"ב בשם המגן אברהם ועיין בש"ע הגר"ז שמתמיה מאד על איסור הנגיעה:

א

של חול – ולא קשה מסעיף י"ב דיחיד נגרר אחר הרוב רק לענין מלאכה אבל לענין תפלה כל שלא ענה עמהם ברכו מתפלל תפלה של חול חוץ לבהכ"נ [פמ"ג]:

א

סעיף א' בעגול ברמ"א. אשיר"י ומרדכי. ב"ב והא דלקמן סי' תקצ"א סעי' ד' ומייתי ראיה מלקמן ריש סי' רפ"ב. אבל צל"ע מש"ס פ' ע"פ דף ק"ד ע"א ומש"ס ר"פ התכל' דף ל"ט ע"א וצ"ע לחלק. שוב מצאתי קושיא זו בספר שחיבר השל"ה על המרדכי ונדחק מאד ליישב אהא דפרק התכלת אבל מהבדלה לא תירץ כלום ע"ש. ולי נראה ראיה ממתני' מס' פרה פ"ד משנה ב' שמינית וחזר והזה שמינית כשרה ועיין ר"ע מברטנורא שם [מהגאון כ"ס]:

ב

שם ס"ק י"ב דלא חלקו חכמים נ"ב והמעיין בפנים יראה שהיא עצמה הרגישה בזה וכתבה דהרי בנס חנוכה מברכין עובר לעשייתן א"כ הרי חזינן דלענין. ברכת הדלקה פליגי רבנן ולא דמי לטבילה וכו' דלא פלוג ועמ"ש בחידושינו למס' שבת דף כ"ד ע"ב:

ג

שם ס"ק ל"ג לא ידעתי מה. נ"ב המעיין בפנים (יראה) בהגהת הלבוש יראה שהרגיש בכל הדברים וסברתו נכונה דהרשב"א יליף מתחומין שהוא בעצמו יכול לילך ע"י בורגנין וה"ה בע"ש שהרי יכול להתיר נדרו במה שקדם לקבל שבת משא"כ במ"ש קודם שבירך בהמ"ז לא יכול לומר המבדיל דמפסיד רצה שבבהמ"ז וא"כ אין שום מציאות שיבשל לעצמו באמצע סעודה שלישית וממילא אסור לו להנות ממלאכת חבירו ודברי דט"ז כבר דחאום בספר חמד משה ודבריו נכונים ע"ש. ומכל מקום אין אנו מוחין בהדלקת נר ע"י ישראל שאמר המבדיל אבל לא לאפות ולבשל בשביל זה דשייך שמא ירבה בשבילו וגם בלאו הכי נמי יש להחמיר במלאכה גמורה קודם הבדלה כמ"ש המג"א לקמן ס"ס רצ"ט ע"ש:

א

סעיף א' בהג"ה כי יכולין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר ובלבד שלא יפחות. נ"ב אבל עיין בילקוט ראובני בשם המדרש בפרשת תרומה בפסוק עורות תחשים וזה"ל אחר עשר שכל המוסיף גורע והבן לאפוקי בקדושה בעשרה ע"ש מוכח דהמוסיף על ענין מכוון גורע ואין להוסיף על ענין מכוון ועמ"ש בזה בחיבורי על התורה בפרשת תרומה בשנת תרי"א ע"ש בזה ודו"ק:

ב

שם סעיף י"ב אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת וכו'. נ"ב הנה ראיתי להגאון מליסא בהסידור שלו בהלכות שבת שפסק דאף אם קבלו שבת בתפלה מבעוד יום מותר בו לצורך מצוה כמו בבה"ש דלא קבלו עליהם רק כדין תוספת שבת ולא כדין שבת עצמו ע"ש שחולק על האחרונים. ולפענ"ד נראה כדעת האחרונים כיון דבעיא היא בנדרים דף י"ב אם בעיקרו הוא מתפיס או בהשתא קא מתפיס ואנן קיי"ל דבעיקרו קמתפיס וא"כ ה"נ המקבל שבת ודאי בעיקרו קמתפיס בעיקר שבת ולא בהשתא כדין תוספת שבת הוא מתפיס. כן היה נראה לי לכאורה. מיהו לפמ"ש בחיבורי ספר החיים הלכות ר"ה סי' ת"ר להשיג על הט"ז שכתב שם דקבלת שבת הוי כנדר ושבועה ותמהתי עליו דהרי הוי כמתפיס בדבר האיסור דלא הוי נדר ע"ש לפי"ז יש להחזיק דברי הגאון מליסא זצ"ל הנ"ל דבשלמא התם בש"ס דבעיקרו נמי הוי כדבר הנדור לכך כיון דאפשר לומר דבעיקרו קא מתפיס לא אמרינן בהשתא קא מתפיס אבל כאן אם נימא בעיקר שבת הוא מתפיס לא יחול כלל דהוה כדבר האסור רק בענין תוספת שבת כיון דזה אינו הכרה לאדם ואם ירצה אינו מקבל שבת רק אם מקבל שבת מבעוד יום אמרה התורה שחל עליו שבת א"כ זה הוי כנדור והוי מתפיס בדבר הנדור ובזה ודאי דבהשתא קא מתפיס לכך אין ראוי להיות דינו רק כדין בה"ש ולכך כמו דבגוף בה"ש מותר לצורך מצוה כן ה"נ בקבלו שבת מבעוד יום מותר בו לצורך מצוה [וכן גוף תוספת שבת כיון דאינו עיקר שבת רק דהתורה אמרה שחייב האדם להוסיף על השבת תוספת זה הוי כאלו היה משל האדם לכך נקרא דבר הנדור ולכך המקבל שבת הוי כמתפיס בו ודו"ק] נמצא צדקו דברי הגאון מליסא ז"ל כנלפענ"ד בזה ודו"ק:

א

ולענ"ד הדין עם אמו של הגה' דרישה דביו"ט תברך ואח"כ תדליק ומ"ש המג"א ראיה מסי' קנ"ח ומדברי התוס' בפסחים דף ז' ע"ב לענ"ד אין הנדון דומה דשם בסימן קנ"ח שמברכין מיד אחר הנטילה משום נטילה שאחר יציאת בית הכסא שם נוסח ברכת נטילה שוה וכן דברי התוספות בפסחים שמברכין בכל הטבילות אחר שטבל משום טבילת גר שם ג"כ נוסח הברכה שוה וטבילת גר על הטבילה כמו שאר כל חייבי טבילות ולכך משו' לא פלוג לא חילקו אבל ברכת הדלקה אין נוסח ברכה של הדלקת נר שבת שוה לנוסח ברכה של נר יום טוב על נר שבת מברך להדליק נר של שבת כמבואר כאן בש"ע ס"ה ועל נר של יום טוב נוסח הברכה להדליק נר של יום טוב כמבואר כאן בסוף סימן תקי"ד ולא שייך לא פלוג ולדברי המגן אברהם צריך לומר שלא פלוג בכל ברכת הדלקה אם כן קשה גם בהדלקת נר חנוכה יברך אחר שהדליק משום לא פלוג והא ודאי ליתא כמבואר בסימן תרע"ו ס"ב בהג"ה אלא ודאי כיון שהנוסח הוא להדליק נר של חנוכה ובשל שבת הנוסח להדליק נר של שבת לא שייך לא פלוג א"כ הה"ד דביו"ט ג"כ לא שייך לא פלוג וכן נ"ל להורות כאשת הגאון דרישה והיא אשה נשאה לבה בחכמה:

א

[א] [לבוש] בנים תלמידי חכמים וכו'. ולכך יש לאשה להתפלל בשעת הדלקה על בנים בעלי תורה וטוב שתקרא בעת הזאת הפטרה מראש השנה של חנה עד וירם קרן משיחו (של"ה). אין מדליקין בנר ישן של חרס על שולחנו תשובת רש"ל סימן פ"ו, וטוב לאשה יראת ה' שלא תדליק בקינסא רק יהיה לה נר של שעוה מיוחד להדליק מידי שבת בשבת (פענ"ח רז"א):

ב

[ב] זכור וכו'. לכך עושים נרות כרוכים דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ויש אומרים נגד איש ואשה כי נר כמנין איברים שבאיש ואשה כי באשה יש ארבע איברים יותר מרמ"ח מבאיש שתי צירים ושתי דלתות, עוד טעם רמז לשתי נשמות הכרוכים יחד בגוף האדם (מטה משה) ועיין לקמן סימן תרע"א:

ג

[ג] להוסיף וכו'. ויש נוהגים להדליק שבעה נרות ויש אומרים עשרה ואלו הנרות אינן צריכין להיות כולם על השולחן שאוכל (של"ה דף קל"ט):

ד

[ד] מה יאכל וכו'. פירוש וצריך לקנות במעות שבידו לחם לאכול דודאי אכילת לחם קודם לנר (מגן אברהם):

ה

[ה] הנשים מוזהרות וכו'. מכל מקום הבעל הבית מתקן הנרות (כתבים). כתב הב"ח אף אם ירצה הבעל בית להדליק בעצמו האשה קודמת ויש נוהגין להדליק לו נר כרוך בבית הכנסת כדי שגם הוא מקיים מצוה הדלקה בעצמו, עד כאן, ונראה דמכל מקום לא יברך. יולדת שבת ראשונה מדליק הבעל ומברך וכן מי שאין לו אשה ידליק בעצמו (מטה משה), ובשיירי כנסת הגדולה כתב מנהגינו להביא נר ליולדת ומדלקת עוד כתב שיירי כנסת הגדולה ז"ל רש"ל פרק ב' דביצה:

ו

[ו] [לבוש] שכבתה וכו'. חוה נוטריקון חלה וסת הדלקה (ר' דוד אבודרהם) ורש"ל סימן י"ד מתיר להדליק ולברך על שעוה מבית תפילות כותים עד כאן לשונו, וכן כתב עולת שבת. ואני עיינתי ברש"ל שם ולא מצאתי מידי, גם תמיהני שמצאתי בתשובת רש"ל סימן פ"ה שפסק לאסור ובית יוסף לעיל סימן קנ"ד סעיף י"א וכן ביו"ד סימן לק"ט סעיף י"ג, ואפילו ללמוד בהם אסור עיין שם ועיין סימן תרע"ג סק"ג:

ז

[ז] [לבוש] כששכחה וכו'. הטעם כדי שתהא זהירה שאם שתשכח עוד צריכה להוסיף עוד נר בכל פעם ופעם (ב"ח):

ח

[ח] [לבוש] ואם נאנסה. כגון שהיא בבית האסורים וכיוצא בה אין צריך להוסיף (מגן אברהם):

ט

[ט] [לבוש] כל ימיה וכו'. להוסיף על כל נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה (מטה משה מהרי"ל). שמעינן מהא תלת. א', דאף שרגילה בשלושה מדליקה יותר. ב', אפילו נר מצוה אחד שאינה של שבת. ג', משמע דרק הוספה בעינן כגון שמדליקה נר גדול יותר או נותנת מעט שמן יותר אבל אין צריכה להדליק עוד נר לתוספת דלא כהבנת רמ"א ולבוש ונראה להקל בזה לאשה עניה:

י

[י] [לבוש] חייב לברך וכו'. נר או נרות של שבת (מנהגים), פירוש כשמדליק נר אחד מברך נר וכשמדליק שתים מברך נרות, אלא דמשמע שם דאף בשתים יכול לברך נר ועיו"ד סימן ק"ך סעיף ג'. כתב מגן אברהם אם שכחה מלברך עד שחשיכה יש לסמוך אמהר"ש שתברך עוד, עד כאן, ולא נהירא דדוקא בזמן היתר הדלקה מותרת ולא בזמן איסור כמו שכתב מהר"י ברונא, וכן אשה שהגיע זמן טבילתה בליל שבת לא תעשה כן אלא כמו שכתב עולת שבת שתדליק ותברך קודם הליכתה ולהתנות בלבה שאינה מקבלת שבת עד אחר רחיצה, אך יש לגמגם הא אמרינן ובלבד שלא יקדים ועיין שם. כתב עוד שבעל ידליק ויברך ושמעתי מבית זקיני הגאון הרא"ש ז"ל שהולכין לביתם בין חפיפתן וטבילתן ומדליקין וחוזרין לטבילה ועוד שמעתי קצת נוהגין על פי זקיני דמדליקין בבית הטבילה והיה רחוק בעיני דהא דוקא על שולחנו בעינן, אך מצאתי סמך בתשובת מהרי"ל סימן נ"ג שהתיר להדליק ולברך אפילו בבית הכנסת הסמוך למקוה כשאין הנרות מיוחדת לבית הכנסת כל שכן בבית הטבילה שיש צורך לנר סמוך לחשיכה, ומכל מקום נכון כאשר כתבתי בתחילה:

יא

[יא] [לבוש] ואסור לו וכו'. ולפי זה ביום טוב תברך ואחר כך תדליק וכמו שכתב בהקדמת פרישה ליו"ד, אבל מגן אברהם כתב דלא חילקו חכמים כדלעיל סימן קנ"ח:

יב

[יב] [לבוש] כקידוש וכו'. והוא הדין להבדלה ופשוט דאם יש לו נר אחד יקנה קידוש או נר חנוכה, ואפשר דהוא הדין שאר צרכי שבת קודם לנר שני. כתב מגן אברהם סומא תברך כמו שכתב סוף סימן ס"ט, אם יש לה בעל פקח יברך הבעל מיהו אם אוכלת בשולחן עם אחרים לא תברך דהא ליכא שמחה גבה, עד כאן, וצריך עיון:

יג

[יג] [לבוש] ובלבד וכו'. עיין לעיל סוף סימן רס"א לא ידליק קודם מנחה (מגן אברהם בשם שלטי גיבורים) וכן פסק ראב"ן, אבל במרדכי סוף פרק במה מדליקין ושבלי הלקט דהדליקו קודם מנחה, ויש לחלק דהתם מיירי בקרוב לחשיכה דמתיירא מחילול שבת:

יד

[יד] [לבוש] יכבנו וכו'. כתב בדרשות מהר"ש שמיחה בנשים שבבית שלא להדליק של שבת או יום טוב בעודה בידה אלא יניחו תחילה מידי דהוה אנר דחנוכה (מלבושי יום טוב), ועיין סעיף י', וזה לשון אגודה אין להדליק נר חנוכה או שבת ויום טוב ולהשימם במקומות אחרי הדלקה אך תחילה ישימם במקומם ואחר כך ידליקם, עד כאן, ועיין לקמן סימן תרע"ה סק"ד:

טו

[טו] בחדרים וכו'. שתי פתילות (דיני מהרי"ו) משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן או בשום דבר (מרדכי וכלבו), משמע שאין אוכלין שם וכן משמע בתשובת מהרי"ל סימן קנ"ה, ומזה למד מטה משה בשם רש"ל מי שיש לו כמה חדרים והולך מן הבית לחדר שצריך להיות לו נר אחד בכל המקומות שיש לחוש שמא יכשל שם עיין שם, וכן משמע ממה שכתבו הלבוש ושולחן ערוך בסיפא אין צריך להדליק בחדרים ולברך וכו', והוא מלשון המרדכי, משמע דוקא לברך אין צריך כיון שהוא אצל אשתו אבל צריך להדליק, מיהו ראיתי בכלבו ותשב"ץ לא כתבו אלא אין צריך להדליק משמע דאין צריך אפילו להדליק כיון שהוא אצל אשתו ומדלקת בבית שאוכל, ומה שכתב המרדכי ולברך דרצה לומר אף שרוצה להחמיר ולהדליק לא יברך:

טז

[טז] בבית וכו'. משמע כשמדליקין עליו אפילו שותף אין צריך ולכן קשה לי על מה שכתב עולת תמיד זה לשונו, בירידים שכמה בעלי בתים דרים בחדר אחד יברך אחד ואחרים ישמעו ויכוונו לברכתו ויענו אמן גם הוא יכוין להוציאן, עד כאן, ואפשר דמיירי שכל הדרים בחדר אחד המה אורחים אם כן ודאי החיוב מוטל להדליק בחדר זה והי מינייהו מפקת, ועיין לקמן רי סימן תרע"ז כי דין זה נלמד מחנוכה (באגודה):

יז

[יז] [לבוש] והמנהג וכו'. ואם האיש מדליק ליכא מנהגא ומותר במלאכה ומכל מקום טוב להתנות (ב"ח). יש לנשים להתפלל מנחה קודם הדלקה (לחם רב), ועיין סימן תרע"ט:

יח

[יח] מברך וכו'. דוקא בשכל אחד מנורה בפני עצמו בזוית אחרת כדי שיהא מאירים כל הזויות אבל מנורה אחת שיש לה הרבה פיות אין מברך אלא אחד (של"ה דף קל"ב). אבל שמעתי זקיני הגאון זכרונו לברכה פסק כוותיה וכן מסתבר מבפמוטות שלנו אם דולק כל הנרות אזי האור ממשיך לכל הזויות, ועוד דאם כן כשיש שני מנורות זה אצל זה לא יברכו ולא משמע הכי מרמ"א ופוסקים, ועוד דכל שמרבין נרות אף במקום אחד נתוסף אורה בכל החדר, גם נראה לי ראיה מתשובת מהרי"ל סימן נ"ג מקור דין זה דמייתי ראיה ממדליקין נרות ביום טוב בבית הכנסת אף דשרגא בטיהרא מאי מהני אלא כל מה דמתוסיף אורה חשוב הנאה טפי עיין שם, הרי דהתם שהוא יום ממש והוא אור בכל בית הכנסת אפילו הכי חשבינן ליה הנאה טפי:

יט

[יט] המדליקין וכו'. פירוש דוקא אותן שיש להם עונג לאכול בחצר מותרים כדלקמן סוף סימן רע"ג, ומגן אברהם כתב שם דוקא כשמצטער הרבה כשאין אוכל בחצר מותר ומבואר בתשובת מהרי"ל סימן נ"ג ואגור סימן שס"א דאגודה מודה דמותר, ולב"ח ונחלת צבי אשתמיטתיה עיין שם. ובמטה משה כתב דעל כל פנים יקדש במקום נר דהא צריך לראות בנר בשעת קידוש כדלקמן סימן רע"א סעיף י':

כ

[כ] עד הלילה וכו'. שיהא שלום בית כשיבואו מחצר לבית אבל אם אוכל בבית אין צריך שיהיו דולקות עד לילה דכשהשמש באה ונהנה מאורה, ועוד דאפשר אף ביום גמור נהנה מאורה טפי כשאוכל שם כדלעיל בנרות ביום טוב בבית הכנסת ודלא כמגן אברהם. ומגן אברהם כתב בשם מהרי"ל דמכל מקום מצוה לעשות נרות עד הלילה, עד כאן, ולעניות דעתי מהרי"ל בסימן נ"ג מיירי כשאין אוכלין בבית עיין שם:

כא

[כא] ברכה לבטלה. ואפשר דאם באותו מקום היה קצת חושך ומשתמש שום דבר לאור הנר ליכא איסורא (מגן אברהם בשם מהרי"ל). גם בזה מהרי"ל גופיה משמע לי היתר גמור בזה גם דלא כמטה משה שקיצר בדברי מהרי"ל עיין שם ודו"ק:

כב

[כב] שהתנה תחילה וכו'. ומכל מקום נראה לי דאין להתנות כי אם לצורך מאחר שיש חולקים דאם לא כן תברך תחילה ותתנה (מגן אברהם):

כג

[כג] [לבוש] לברך עליו וכו'. היינו כשמדליק גם על השולחן אבל כשאין מדליק על השולחן כלל כגון שיש הרבה נשים בחדר אחד מברך ואפילו הוא בחדר שאין אוכל כלל כדלעיל סעיף ו', ולפי זה הוא הדין במה שכתב אחר כך וצריך שיעמוד וכו', אבל בנרות של בית הכנסת אין לדקדק להדליקן במקומן דהא אין מברכין עליהן ולאפוקי מתשובת בית יעקב סימן נ"ג ועיין ס"ק י"ד:

כד

[כד] [לבוש] ואפילו התנה וכו'. זה לשון בית יוסף לכאורה נראה דהיינו פלוגתא דר"ם ורי"ף בהדלקה ויותר נראה בתפילה אי אפשר לעשותו חול לדברי הכל עד כאן לשונו, ועל פי זה פסק כן בשולחן ערוך ונמשכו אחריו כל האחרונים, ותמוה לי הא בכלבו ריש סימן ל"א כתב דראיה לרי"ף מהא דאמרינן בברכות מי בדלת, עד כאן, ובברכות דף כ"ז קאי להדיא על התפילה ומאי ראיה מתפילה להדלקה, ועוד הא כתב אחר כך אם התנה מותר, מדקאמר מי בדלת משמע שברשותו הוא אם רוצה לקבל יקבל ואם לאו לא יקבל, עד כאן, הרי להדיא דגם בתפילה מהני תנאי מלא דאין חילוק בין הדלקה לתפילה וכן משמע בספר תניא, אך קשה מאי פריך הש"ס שם משהתפלל וכו' ונכנס אחר כך למרחץ דילמא התנה הכי על כן בעירובין דף מ' ע"ב פריך כיון דאמר זמן קיבלו עליהם דאמר ליה ר' ירמיה מי בדלת וכו' הא אפשר להתנות:

כה

[כה] [לבוש] שהזכיר קדושת היום וכו'. כן כתב בית יוסף ולפי זה משמע דבברכה לחוד לא הוי קבלה, וקשה דקודם זה דייק בית יוסף מהרא"ש דבברכה לחוד סגי, ויש לומר היינו אם לא התנה אבל בהתנה דוקא כשמתפלל תפילת שמונה עשרה, אך יש לדחות ראיות בית יוסף דהרא"ש איירי בציבור אבל ביחיד אפשר דברכו לחוד לא הוי קבלה וראיה לזה מצאתי בספר תניא סימן י"ב וזה לשונו, שבברכות מקדש השבת מקבל עליו שבת ואחר כך בציבור כתב שהתחילו ברכו וכו' אלא כדפירשתי, אך בשבלי הלקט לא משמע קצת הכי:

כו

[כו] המיעוט וכו'. אבל כשהרוב לא היו בבית הכנסת אין נמשכין, וכן בעיר שיש בה בתי כנסיות הרבה אין אחד נמשכת אחר חברתה (כנסת הגדולה), ובפראג נוהגים למשוך כל בתי כנסיות אחר בית הכנסת ישנה וחדשה:

כז

[כז] מניחו וכו'. פירוש שהולך לחדר כמו שכתב סימן רס"ו סעיף י"ב (מגן אברהם). ובעולת תמיד כתב בשעת הדחק יש לסמוך על הפוסקים דדוקא מלאכה גמורה אסור אבל בטילטול מותר כיון שהוא לא קיבל עליו. כתב מלבושי יום טוב ראיתי דרשות מהר"ש שהורה שיתפלל בשל שבת, עד כאן, וצריך עיון דהא בסעיף ט"ו מבואר דאם אינו מתפלל באותו בית הכנסת מתפלל של חול והוא מדברי מהר"ש, ואפשר כיון שצריך להניח וליפול הוי נמי ענה ברכו עם הקהל:

כח

[כח] ואם יחיד וכו'. אף דבסימן רל"ג פסק דעביד כמר עביד הכא מיירי כשהתפלל גם מנחה אחר פלג המנחה (עולת תמיד). ולא נהירא אלא אף שלא התפלל מנחה אחר פלג המנחה צריך לחזור ולהתפלל כיון שהתפלל בטעות והוא שלא בזמנה אליבא דהלכה וכן מבואר ברבינו יונה פרק תפילת השחר וכן הדין בחול כשטעה:

כט

[כט] [לבוש] קבלה יותר וכו'. בעולת תמיד השיג דבסמוך משמע איפכא דהרי התנאי מועיל בהדלקה ולא בתפילה אלא דהכא הטעם כיון שכבר התפלל וגם הדליקו, עד כאן, ותימא עליו שלא ראה בבית יוסף שכתב להדיא כלבוש, לכן נראה לי דסבירא ליה לבית יוסף דלענין תנאי תפילה עדיף דאיך אפשר להתפלל מעריב ולהתנות שלא יהא לילה, אבל בהדלקה שפיר שייך להתנות שיהא עדיין יום ואפילו הכי מדליק לצורך שבת, אבל כשמקבל שבת בהדלקה אף שהוא בטעות כיון שהוא מעשה עדיף מתפילה. גם מה שכתב הטעם כיון שכבר התפלל ליתא דהא הם דברי מרדכי שהביא בית יוסף וזה לשונו, ולא הספיקו להתפלל מנחה וכו', משמע דמעריב לא התפללו כלל וכן במרדכי גופיה דף ט' כתבו להדיא ולא התפללו מעריב ועיין בסמוך:

ל

[ל] מותרים וכו'. צריך עיון שסתם בזה גם הבית יוסף לא הביא שום דעה החולקת בזה, ואני עיינתי וראיתי בשבלי הלקט דף ט' דרש"י וגאונים חולקים על רשב"א והרא"ש וסבירא להו דקבלות ציבור אפילו בטעות הוי קבלה וכן פסק ראב"ן סימן ק"ע ואגור סימן שנ"ט ורוקח סימן מ"ח ושלטי גיבורים בשם ריא"ז וכן פירש בחכמת שלמה דברי תוס' ודברי מרדכי שהביא הבית יוסף שהם יש אומרים שאותן שהדליקו וכו', הבין הבית יוסף ושולחן ערוך דמודים להרא"ש ולכן דחקו לחלק בין הדלקה לתפילה כמו שיתבאר. ולעניות דעתי הוא טעות דמדכתב המרדכי ולא התפללו ערבית משמע דאם התפללו בטעות אסורין אף אותן שלא הדליקו דחלק על רשב"א והרא"ש כי הם סבירא להו דגם בהדלקה ותפילה לא הוי קבלה בטעות, וכן מצאתי בגדולת מרדכי ובגליון מהר"מ טוקטין, וראיה ברורה לדברי משבלי הלקט שם ורוקח שהביאו מעשה דמרדכי ופסקו מיד דאחר תפילות ציבור בטעות אסורים במלאכה וכן מצאתי מבואר בפסקי ראקנטי סימן פ"ח עיין שם, לכן אומר אני שאין לסמוך בזה על שולחן ערוך ולבוש אלא דאסורין אחר תפילה ומכל מקום המיעוט שלא התפללו מותרין במלאכה ואין נמשכין בזה אחר הרוב כיון שהיא בטעות:

לא

[לא] שאותם שהדליקו וכו'. נראה דוקא כשהציבור הדליקו בטעות אבל יחיד שהדליק בטעות מותר כמו בתפילה וכדפירשתי לעיל וכו' בספר תניא, ועיין בט"ז במה שכתב דלא קיימא לן כיש אומרים דהא כתב רמ"א וכו', ואם כן כל שכן בית יוסף הוא תמוה דאדרבה היינו הך:

לב

[לב] [לבוש] שעל ידי תפילה וכו'. ויש אומרים שאותו הנר שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו או להוסיף בו שמן ואפילו אם כבה אסור לטלטלו (שולחן ערוך), ויפה עשה לבוש שהשמיטו משום שכתב בית יוסף ואינו יודע טעמו כיון שאחרים מותרין במלאכה מותרין ליגע (לחם חמודות פרק תפילת השחר ומלבושי יום טוב), וכן הט"ז דחה ליש אומרים מהלכה. ואני אומר חלילה לדחות כי ראיתי שפסקו כן שבלי הלקט ורוקח ואגור ופסקי ראקנטי שם בשם הגאונים גם ראיתי בדרישה שכתב על בית יוסף זה לשונו נראה לי טעם ברור בזה כדי שיהא היכר לאותן שהדליקו שחל שבת עליהם ואסורים במלאכה, עד כאן. ונראה דוקא כשהיה בציבור בטעות אז צריך היכר אבל יחיד שהדליק בקבלה שלא בטעות אין צריך היכר דמהיכא תיתי יטעה לעשות מלאכה, ובזה נראה לי לתרץ הקושיא שמביא מגן אברהם מסוף סימן תרע"ד דמותר להדליק נר חנוכה מנר שבת דנראה לי דהתם מיירי שלא בטעות, עוד נראה לי דלקמן מיירי שהתנה בשעת הדלקה וכיון שהדליק עצמו מותר במלאכתו הוא הדין דמותר ליגע בנר ומגן אברהם תירץ בשלהבת אין בו ממש:

לג

[לג] [לבוש] אבל אם לא היו בבית הכנסת וכו'. משמע כשהוא בבית הכנסת צריך לענות וכן משמע בתרומת הדשן שהביא וזה לשונו, אבל אם לא יענה כגון שלא היה בבית הכנסת וכו', וצריך עיון איך לא ראה באגודה בפרק כיצד מברכין זה לשונו, מצא החזן אומר ברכו לא יענה עמהם כי לאחר שענה לא יוכל להתפלל מנחה דחול, עד כאן, מבואר דלא יענה ועיין ס"ק ל"ה:

לד

[לד] לא יתפלל בבית הכנסת וכו'. פירוש אף שנכנס אחר ברכו לבית הכנסת צריך לצאת מבית הכנסת לחוץ ויתפלל וכן משמע בהגהות מיימוני:

לה

[לה] [לבוש] כבר קבלו וכו'. לכאורה נראה דהוא הדין כשאמרו מזמור שיר ליום השבת במקום שנוהגים דהוי קבלה כדלעיל סימן רס"א וכן מצאתי בתשובת באר עשק סימן ל"ח אלא דכל הפוסקים נקטו אמרו ברכו ואפשר דמשום עניה נקטו הכי דאי מתפלל של שבת שתים, ועיין בראב"ן סימן קס"ח שהקיל יותר עד שיתפללו אתה קדשת מיהו לא קיימא לן הכי:

לו

[לו] [לבוש] יכול הוא וכו'. משמע דרשות בידו שלא להתחיל ובתרומת הדשן לא משמע לכאורה הכי ואפשר דמיירי בידוע שלא יגמור קודם ברכו ולכך סבירא ליה דרשות בידו ועיין בסמוך:

לז

[לז] הואיל וכו'. והיינו כשהיה סבור שיוכל לגמור קודם ברכו (ט"ז). וצריך עיון דאף שכן הוא בפסקי מהרא"י סימן קנ"ג הא כתב בבית יוסף שיותר יש לסמוך על תרומת הדשן סימן ד' והיינו אף שידוע לו שלא יגמור אפילו חצי תפילה קודם ברכו מותר וכן משמע במגן אברהם, שוב ראיתי בפרישה שפירש נמי דברי תרומת הדשן דמיירי שלא ידע בודאי שלא יוכל לגמור קודם ברכו כגון שסבר שאחד מן הקהל יושיב החזן מעט ודלא כבית יוסף עד כאן. אך קשה דאם כן מאי הקשה תרומת הדשן מפירוש רשב"ם במעשה דאגריפס הא בפסחים דף ק"ז מיירי שידוע בודאי שיאכל אחר זמן איסור ודוחק ליישב, ואפשר כוונת הט"ז משום שראה שכתב בהגהות מיימוני דהר"ש כתב דאם יודע בודאי שלא יגמור אסור להתחיל, עד כאן, אבל תמיהני אם כתב מהר"ש כן דאם כן תרומת הדשן שהביא דברי מהר"ש וסמך עליו בעיקר דין זה למה פסק בזה נגדו ולפחות היה לו להביאו ואולי סבר הגהות מיימוני כיון שהתחיל בפסקי מהרא"י בדברי מהר"ש סיומי נמי ממהר"ש וליתא למעיין שם. כתב בהג"ה מנהגים שם צריך עיון לדברי מהר"ש בכהאי גוונא ימתין אחר ברכו ואז יתפלל שתים של שבת או אמרינן שיצא לחוץ, עד כאן, משמע דאם הוא בבית הכנסת מחויב לענות ולעיל כתבתי בשם אגודה דלא יענה ועל כל פנים בזה דיצא לחוץ ויתחיל להתפלל מיד כדי שלא יחול עליו החיוב דעניית ברכו:

לח

[לח] מותר לומר וכו'. הטעם בבית יוסף דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו והקשו עליו הב"ח וט"ז ומלבושי יום טוב דמכל מקום עכשיו שקיבל אין לו היתר בעולם לעשות בעצמו. ולעניות דעתי סבירא ליה כמו שכתב הלבוש לקמן דיכול להתיר קבלתו כמו נדר אם כן יש לו נמי היתר לעשות בעצמו אך עיקר דין זה דמהני התרה, צריך עיון לי לדינא גם מה שסמכו בזה על מהרי"ו עד כאן לשונו. קשה דהכא כתב בשם יש מי שאומר ולעיל סימן רס"א סעיף א' פסק כסתם דברי מהרי"ו, מי שקיבל אבל ציבור שקיבלו עיין לעיל סימן רס"א:

לט

[לט] וכל שכן במוצאי שבת. לכאורה תמוה הא חולק אחר כך על דין מוצאי שבת, ונראה דמיירי הכא במה שצוה לו לבשל בערב שבת אחר קבלה דמותר במוצאי שבת מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו וכן רוצה לפרש דברי רמ"א, ומה שכתב מי שמאחר וכו' הוא ענין חדש אבל מגן אברהם וכל אחרונים לא הבינו כן עיין שם:

מ

[מ] [לבוש] מיהו וכו' ברכת המזון וכו'. הב"ח וכל אחרונים חולקים דמה מועיל ברכת המזון למלאכה והסכימו לרמ"א דמותר בכל ענין אפילו לא בירך ברכת המזון עיין שם באריכות:

מא

[מא] [לבוש] חמור יותר וכו'. הקשו על הלבוש ממה שכתב רמ"א בדרכי משה דאדרבה ערב שבת חמיר יותר ובמוצאי שבת כולי עלמא מודים הואיל דאפשר לו להבדיל ולעשות מלאכה וכן כתב בתשובת רמ"א סימן קל"א, ולא קשה מידי דהלבוש לטעמיה דגם בערב שבת אפשר להתיר נדרו כדלעיל, מיהו הט"ז כתב טעם אחר בין בהיתר ערב שבת בין במוצאי שבת דאיסור אמירה רק באם הוא אסור לכל ישראל מה שאין כן במותר לזה וכו':

מב

[מב] [לבוש] והשבתי לו וכו'. עיין בט"ז ואחרונים שהאריכו בזה. כתב ספר חסידים סימן רס"ב מי שלא הוכן מאכלו לא יושיב להמתין השליח ציבור בברכו כי מוטב שיאכל לחם יבש ואל יעכבו ואם עדיין יש שהות ביום ויש שעה גדולה יעכבו אין שעה וסמוך לספק בין השמשות מוטב שלא יאכל ולא יחללו ספק שבת, עד כאן, נראה דבסיפא מיירי שאין לו אפילו לחם לאכול לכך היה רשאי לעכב אם אין סמוך וכו' אבל ברישא שיש לו לחם בעינן שעה גדולה. עוד כתב מה שכתב הנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים זהו במקום רשותם אבל בבית הכנסת לא:

א

מותרים. ובספר אלי' רבה הוכיח בראיות ברורות להחמיר בעשיית מלאכה אף שהיה קבלת שבת בטעות וכן מבואר בגדולת מרדכי ובגליון מהר"מ טקטין ובפסקי ראנקטי סי' פ"ח. אבל מיעוט שלא התפללו מותרין במלאכה ואין נמשכין בזה אחר הרוב כיון שהוא בטעות:

ב

אין בכך כלום. ואף שידוע לו שלא יגמור אפילו חצי תפלה קודם ברכו כן משמע במ"א דלא כט"ז: וכן הסכים להיתר בס' אלי' רבה.

א

א) [סעיף א'] יהא זהיר לעשות נר יפה. דא"ר הונא הרגיל בנר שבת להשתדל בו לעשותו יפה הויין ליה בנים ת"ח שבת כ"ג ע"ב. טור. ונ"ל הטעם משום דהשבת בחי' חכמה. ועוד ע"ד מש"ה כי נר מצוה ותורה אור. וע"כ הזהיר בנר מצוה יהיה לו תורה אור. וכן פרש"י ז"ל. וע"כ ראוי לאשה להתפלל אחר שתדליק שיתן לה השי"ת בנים זכרים מאירים בתורה. ועיין לקמן או' לד:

א

ב) שם. יהא זהיר וכו' וידליק בכל החדרים שהולך שם שלא יכשל בעץ או באבן מט"מ ורש"ל. מ"א סק"א תו"ש או' א' מיהו עיקר הברכה על הנרות שמדליקין במקום אכילה:

א

ג) שם. ויש מכוונים לעשות ב' פתילות וכו' פי' בנר שקורין קרויזי"ל ידליק ב' פתילות ויברך על שתיהן להדליק נר של שבת. וכן בנר של שעוה. ושל שומן לוקחין שתי נרות. ב"ח:

א

ד) שם. אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. וכ"כ בשער הכוו' דף ס"ז ע"א בסופו. וי"א נגד איש ואשה כי נ"ר נ"ר כמנין איברים שבאיש ואשה. כי באשה יש ד' איברים יותר מרמ"ח שבאיש ב' צירים וב' דלתות. עוד טעם רמז לב' נשמות הכרוכים יחד בגוף האדם. א"ר או' ב' ועוד נ"ל הטעם כי הם כנגד ב' תוספת נר"ן שמקבל האדם בשבת אחד מבחי' הלילה ואחד מבחי' היום כמ"ש לעיל סס"י רס"א יעו"ש. ועיין לעיל סי' רס"ב או' ז':

א

ה) שם. אחד כנגד זכור וכו' ולא ידבק ב' נרות ביחד דהוי כמדורה. כ"כ מור"ם ז"ל בסי' תרע"א סעי' ד' בהגה והב"ח כתב נוהגין להביא לבהכ"נ ב' נרות של שעוה כרוכים ביחד זכר לזכור ושמור בדבור א' נאמרו ומנהג הגון הוא מהגדולים הקדמונים יעו"ש ונראה דלא פליג זה אמ"ש בהגה דהתם הוי בנר ביתו דאם הם כרוכים ביחד הוי כמדורה והכא מיירי שמביאו לבהכ"נ זכר שמר וזכור ומשום מדורה לא חיישינן כיון דכבר יוצא בנר ביתו, אי נמי דהכא מביאן כרוכין ובשעת הדלקה מפרידן ולא נהירא. שכנה"ג בהגה"ט או' ג' וכ"כ המט"י או' א' דצריך להדליק ב' פתילות בשני נרות להכירא אחד כנגד זכור וא' כנגד שמור ודלא כמ"ד להדליק ב' פתילות בנר א' ומ"ש מ"א בסק"א אחר המחי' ליתא יעו"ש:

א

ו) ואם מילא קערה שמן והקיפה פתילות והרחיקם זה מזה עד כאצבע אינו נעשה כמדורה. כ"כ הטור בסי' תרע"א בשם הרא"ש לענין נרות חנוכה. וכתב שם ב"י דשיעור הרחקת אצבע בפתילות בינוניות ולפי אותו הערך צריך להוסיף ריחוק בגסות ולמעט ריחוק בדקות יעו"ש. וא"כ ה"ה לשבת וע"כ אותם המדליקין בשבת בעששית שמניחין בה מים ושמן ופתילות צריך להרחיק הפתילות זה מזה עד כאצבע אם הם בינוניות כנז' ורוחב אצבע הנז' בכ"מ הוא רוחב גודל של אדם בינוני כידוע:

א

ז) נרות שעוה שהם של ע"ז אעפ"י שהוא בענין שמותרים להדיוט ליהנות מהן מ"מ אסורים לנר שבת וה"ה לכל מילי דמצוה משום דמאיסי כמ"ש לעיל סי' קנ"ד סעי' י"א וביו"ד קל"ט סעי' י"ג יעו"ש. וה"ה שאסור לעשות נרות של שבת משעוה הנוטף מנרות בבית עכו"ם ודלא כמי שהתיר כמ"ש בדברינו לעיל סי' קנ"ד או' ע"ט יעו"ש. וה"ה עכבר שנמצא בשמן אסור להדליקו לנרות שבת ואפי' אם יש ששים כנגד העכבר כמ"ש לעיל סי' קנ"ד סעי' י"ב ובדברינו לשם או' ט"פ ואו' ץ' יעו"ש וכ"כ התו"ש בזה הסי' סוף או' א' ובס' זב"צ על יוד סי' ק"ד או' ו' ואו' ז' וכן שמן שנתנו תחת המטה שאסור באכילה משים רו"ר השורה עליו כמש ביו"ד סו' קט"ז סעי' ה' ובברכ"י שם או' יו"ד ה"ה דאסור להדליקו לנר שבת ולכל נרות של מצוה משום הקריבהו לפחתך וכ"כ בן א"ח פ' נח או' י"ז. אבל שמן מר שאינו ראוי לאכילה אין שורה עליו רו"ר ומותר להדליקו לנר שבת ונר חנוכה. בן א"ת שם. ונראה דכ"ז אם אפשר באחר אבל אם לא אפשר באחר ידליק בהם רק שלא יברך:

א

ח) אין להדליק בנר ישן של חרס על השלחן. תשו' רש"ל סי' פ"ו. א"ר או' א' ובאיש עני שאין לו ודאי מותר. מש"ז בסוף הסי' ואם הסיקו באור או אם הוא של זכוכית או של חרס מצופה שרי כמ"ש לקמן סי' תרע"ג ס"ג וטוב לאשה יראת ה' שלא תדליק בקנסא רק יהיה לה נר של שעוה מיוחד להדליק מידי שבת בשבת. פענח רזא. עט"ז א"ר שם. ועיין לקמן או' י"ד:

א

ט) שם הגה. ויכולין להוסיף וכו' ויש נוהגין להדליק ז' נרות וי"א עשרה. של"ה. מ"א סק"ב. וחסידים ואנשי מעשה נוהגין להדליק דוקא ז' שהם כנגד ז' עולים. וגם כי הם כנגד ז' ימי השבוע. ועוד כי השבת היא בחי' המלכות שהיא שביעית אל ספירות הבנין כידוע וע"כ מדליקין ז' לרמז אל בחי' הנז' וביוה"כ נוהגין להדליק ו' וביו"ט ה' ובר"ח ד' כנגד מנין העולים שיש להם טעם בסוד כמ"ש לעיל סי' קל"ה או' י"ט יעו"ש. וכ"כ הפתה"ד סוף או' א' חס"ל או' א':

א

י) שם בהגה. האשה ששכחה פעם אחת וכו' ואם שכחה כמה פעמים צריכה להוסיף בכל פעם כי הדבר משום הכירא שתהיה זהירא מכאן ולהבא בכבוד שבת. ב"ח. ומה"ט נ"ל דאם נאנסה ולא הדליקה כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא דא"צ להוסיף. מ"א סק"ג. א"ר או' ח' תו"ש או' ג' ונראה דה"ה אם לא הדליקה מחמת עוני שלא היה לה כסף לקנות דא"צ להוסיף:

א

יא) וה"ה אם מתחלה היה דרכה להדליק ג' נרות בכל פעם אם שכחה צריך להוסיף נר אחד ותדליק כל פעם ד' וכן עד"ז לעולם. מחה"ש. וכן אם דרכה להדליק ב' נרות ופ"א הדליקה רק א' צריך להוסיף. וכן אם מדלקת הרבה ושכחה פ"א וחסר א' תדליק יותר שתהא זהירא. א"א או' ג' ודבר פשוט הוא שצריך להוסיף שמן ותדליק הנוסף אבל לא בשמן שהיתה מדלקת בו ב' נרות תדליק בו ג' דאדרבא בזה מגרעות נתן דנכבין מהרה וממעטת יותר בכבוד שבת:

א

יב) שם בהגה. מדלקת כל ימיה וכו' להוסיף על כל נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה. מט"מ ומהרי"ל. שמעינן מהא תלת. א' דאף שרגילה בג' תדליק יותר. ב' אפי' נר מצוה אחר שאינה של שבת. ג' משמע דרק הוספה בעינן כגון שתדליק נר גדול יותר או ליתן מעט שמן יותר אבל א"צ להדליק עוד נר לתוספת דלא כהבנת רמ"א ולבוש ונראה להקל בזה לאשה עניה. א"ר או' ט' מחה"ש. א"א שם:

א

יג) שם בהגה. ג' נרות. ויותר טוב שתספיק לעניה אחת כ"כ שמן כדי שתדליק. מהר"ש שער אריה בהגהו' כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' א' והביאו השע"ת או' ג' וכתב אבל המנהג להוסיף נר כדברי מהרי"ל עכ"ל אמנם לפי מ"ש באו' הקודם דמהרי"ל לא כתב בהדיא להוסיף נר דיותר טוב להספיק לענים אם אפשר:

א

יד) שם בהגה. ג' נרות. ואם מותר להדליק נר שבת מנר שבת ע"י אמצעי עיין לקמן סי' תרע"ד שכתב דיש מתירין אם הוא בענין שאין לחוש שיכבה האמצעי קודם שידליק נר שבת אבל לסתם מרן גם זה אסור אלא א"כ מדליק נר מנר יעו"ש. ועיין במ"א שם שכתב בשם המרדכי דנהגו להחמיר שאין להדליק נרות מצוה זה מזה וכתב הא"א שם אפשר דהיינו ע"י אמצעי אבל בלא אמצעי גם מצד המנהג ליכא אלא שסיים דיותר טוב להדליק נרות שבת ע"י שמש יעו"ש. ועיין לעיל או' ח' ולקמן או' צ"א:

א

טו) [סעיף ב'] אחד האנשים ואחד הנשים וכו' וחייב כל אדם כשאוכל סעודת הלילה לאוכלה אצל אור הנר שזה בכלל עונג שבת הוא. ועיקר מצות הדלקת נרות הוא נר זה שאוכל אצלו. ר"ז או' א' ועיין לקמן סעי' יו"ד בהגה:

א

טז) ואעפ"י שאוכל ומקדש על הגג שאור הלבנה זורח על שלחנו מבערב עכ"ז מדליקין נר שבת בברכה יען דנר שבת מלבד טעם הפשטי של שלום הבית יש בו חיוב ע"פ הסוד. בן א"ח פ' נח או ד' וטעם בסוד עיין בזוה"ק פ' בראשית דמ א ע"ב ולקמן או' ך':

א

טוב) שם. אפי' אין לו מה יאכל וכו' פי' וצריך לקנות במעות שבידו לאכול דבודאי אכילתו קודם לנר שבת ומיהו אם יש לו לחם לאכול דיו, ונר קודם ליקח משאר מאכלים. מ"א סק"ד. תו"ש או' ד' ומשמע לחם כדי שביעה בעינן ולא בכזית א"א או' ד' ומשמע דוקא לחם לאכול אבל ללחם משנה ודאי דנר קודם:

א

חי) שם. שואל על הפתחים וכו' דהוא עיקר סעודת שבת ואין זה בכלל עשה שבתך חול וכו' מ"א סק"ה. תו"ש או' ה':

א

יט) שם. שואל על הפתחים וכו' ועיין סי' תרע"א סעי' א' דשם כתב או מוכר כסותו יעו"ש. וא"כ לפי מ"ש בסעי' ג' דנר שבת קודם לנר חנוכה כ"ש דצריך למכור מלבושו לצורך נר שבת. מחה"ש. וה"ד לצורך נר אחד שהוא מן הדין אבל אינו מחויב לשאול על הפתחים או למכור כסותו כדי להדליק שתי נרות והוא פשוט:

א

כ) [סעיף ג'] הנשים מוזהרות וכו' כדאיתא במדרש מפני שכבתה נרו של עולם פי' שגרמה מיתה לאדה"ר. טור. מ"א סק"ז. וכ"כ בזוה"ק פ' בראשית דמ"ח ע"ב וז"ל ואתתא בעיא בחדוה דלבא ורעותא דאדלקא בוצינא דשבת דהא יקרא עילאה הוא לה וזכו רב לגרמה למזכי לבנין קדישין דיהון בוצינא דעלמא באורייתא ובדחלתא ויסגון שלמא בארעא ויהיבת לבעלה אורכא דחיין בג"כ בעיא לאזדהרא בה עכ"ל. וכ"כ בתיקונים תיקון כ"ד וצריך אתתא לתקנא שרגא בליל שבת לימינא ואתחשיב לה כאלו תקנה מנרתא בדרום ופתורא בצפון וכו' יעו"ש. ועיין לעיל סי' רס"ב סוף או' א':

א

כא) שם. הנשים מוזהרות וכו' אבל תיקון הנרות של שבת צריך ליזהר לעשותם האיש בעצמו כמ"ש בשער הכוו' דף ס"א ע"ד. מ"א שם:

א

כב) שם. הנשים מוזהרות וכו' ואפי' אם ירצה הבעל להדליק בעצמו האשה קודמת. ב"ח. מ"א סק"ו. מחב"ר או' ב' מיהו אם קדם האיש והדליק אין לאשתו עליו אלא תרעומת אבל אינו חייב לשלם כחוטף מצוה עשרה זהובים כיון דהמצוה מוטלת עליו נמי והבית והנר שלו. מחב"ר או' ג' יעו"ש. ומ"מ אם ירצה הבעל להדליק במקום שינה הרשות בידו רק שלא יברך אלא האשה תברך על הנר שמדלקת אצל השלחן. כ"כ האחרונים:

א

כג) ומי שאין לו אשה ידליק בעצמו. ואשה היולדת בשבת א' מדליק הבעל את הנרות ומברך. מט"מ סי' תכ"ג. שכנה"ג בהגה"ט או' יו"ד. מ"א שם. וכתב שם השכנה"ג דמנהגינו להביא נר ליולדת והיא מדלקת ומנהג יפה הוא עכ"ל אבל הרב מהר"י לוי וואלי בהגהו' כ"י כתב עליו דלדעת הרמב"ם ומור"ם לקמן דין יו"ד דהדלקה במקומה בעינן אינו מנהג יפה. והביאו הברכ"י בשיו"ב או' ב' שע"ת או' ג' ועיין לקמן או' ע"א. ומשמע דבימי נדותה האשה מברכת בעצמה. מ"א שם. וכ"כ האחרונים ועיין לעיל סי' ח"פ בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

כד) שם. הנשים מוזהרות וכו' וכשיש נשים רבות מחלקות המצוה ביניהם. ואם עומדות כולם זו אצל זו אפשר שיוצאות בברכה שמברכת אחת מהן. וכשאין נשים בבית מצוה על האנשים להדליק ולברך. שה"ג פ' ב"מ. כנה"ג בהגהט:

א

כה) שם. נר שבת קודם. ואע"ג דקדוש דאורייתא מ"מ על היין דרבנן כמ"ש רסי' רע"א. מ"א סק"ח. תו"ש או' ח' ר"ז או' ד':

א

כו) שם. נר שבת קודם וכו' וה"ה דקודם ליין של הבדלה מק"ו דהא נר חנוכה קודם ליין של הבדלה כדלקמן סי' רצ"ו וסי' תרע"ח. עו"ש או' א' א"ר או' י"ב:

א

כז) שם. משום שלום בית וכו' ולכן אם יש לו נר א' סגי ויקנה אח"כ לקידוש או לנר חנוכה ומ"מ גם בחנוכה בנר א' סגי. מ"א סק"ט. א"ר או' י"ב. תו"ש או' ט' ר"ז או' ד':

א

כח) סומא ג"כ תברך דהא נהנית ג"כ ממאורות וכמ"ש סי' ס"ט וק"ו הוא מנר חנוכה כמ"ש סס"י תרע"ה יעו"ש. ומ"מ אם יש לה בעל פקח יברך הבעל. מיהו אם אוכלת בשלחן אחד עם אחרים לא תברך דהא ליכא שמחה גבה. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. ר"ז או' י"ב. ואם היא עקרת הבית תדליק היא תחלה ותברך ואחרות מדליקין אח"כ ומברכין. א"א א' ט' ועיין לקמן סעי' ק':

א

כט) שם. משום שלום בית וכו' ואפשר אף מי שאוכל בחצר כבסי' רע"ג אפ"ה נר ביתו עדיף משום שלום בית א"א או' ד' ואו' ט':

א

ל) [סעיף ד'] לא יקדים למהר וכו' ומכאן סמכו הקדמונים שמשגרין התינוקות לבתיהם קודם ברכו שיצוו להדליק ולא ידליק קודם מנחה. הגמ"ר ושה"ג אשר סביב המרדכי פ"ב דשבת בשם צפנת פענח. שכנה"ג בהגב"י או' א' מ"א סק"י:

א

לא) שם. לא יקדים למהר וכו' צריכין להדליק בקיץ הנרות ארוכות לכבוד שבת שידלקו עד הלילה דאם לא כן לא הוי לכבוד שבת. מהרי"ו סי' כ"ב וחדושי אגודה שהביאו שם כנה"ג בהגה"ט:

ב

לא) ויש ליתן שמן כדי שיאיר כל הלילה דדבר שמצותו בלילה כל הלילה מצותו. ואם עני הוא יתן שמן לנר כשיעור סעודה. הלק"ט ח"א סי' רמ"ז. י"א בהגה"ט:

א

לב) שם. ובלבד שיהא מפלג המנחה וכו' עיין בדברינו לעיל סי' רל"ג או' ז' דהיינו בשעות זמניות י"ב שעות. ואפי' ביום ארוך וכדלעיל סי' רל"ג בהגה. באה"ג. וכ"כ האחרונים. ועיין בדברינו שם או' ז' ואו' ח' ואם קבל קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום. כמ"ש לעיל סי' רס"א או' כ"א. וע"כ המקדימין להתפלל ערבית בליל שבת מפלג המנחה צ"ל גם קבלת שבת אחר פלג המנחה דקודם לכן אינה כלום:

א

לג) שם הגה. ואם היה הנר דולק וכו' פי' כגון שהדליק קודם פלג המנחה ואפי' הדליקו בשביל נר שבת. ואם הדליק אחר פלג המנחה שלא לשם שבת צריך לכבות ולהדליק לצורך שבת. עו"ש או' ב':

א

לד) [סעיף ה'] כשידליק יברך וכו' ראוי לאשה שתתפלל בשעת הדלקת נר של שבת שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה כי בשעת עשיית המצוה התפלה יותר נשמעת ובזכות נר שבת שהוא אור תזכי לבנים בעלי תורה שנקראת אור שנאמר כי נר מצוה ותורה אור רבי בחיי ז"ל פ' יתרו והובא בס' מט"מ סי' תי"ז. שכנה"ג בהגה"ט או' ה' מ"א ס"ק י"א. וטוב שתתן מקודם פרוטה לצדקה. ואשה קשת רוח בגידול בנים או שאין לה כלל סגולה שתאמר לאחר הדלקת הנרות ההפטרה של יום א' דר"ה. וטוב שתבין מה שהיא אומרת ותאמר בכוונה. קיצור ש"ע סי' ע"ה או' ב' וטוב ליתן ג' פרוטות לצדקה משום שיש להם נועם בסוד כמ"ש לעיל סי' נ"א או' מ"ד ואו' מ"ה וסי' קל"ב או' ו' ד"ה ועוד עיין וכו' יעו"ש:

ב

לד) נמצא דסדר הדלקה כך הוא. תחילה תאמר לשם יחוד וכו' הרני בא לקיים מ"ע של הצדקה והרני נותנת ב' פרוטות לצדקה ועוד הרני נותנת פרוטה אחת לצדקה לתקן את שורש מצוה זו וכל תרי"ג מצות הכלולות בם במקום עליון. ויהי נועם וכו' ואח"כ תאמר לשם יחוד וכו' הרני בא לקיים מ"ע דרבנן להדליק ב' נרות לכבוד שבת אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור (ואם מדלקת ז' תאמר ועוד הרני מדלקת ה' כדי שיהיה סך הכל ז' שהם כנגד ז' עולים לס"ת) לתקן את שורש מצוה זו במקום עליון. ויהי נועם וכו' ואח"כ תדליק ואחר שתדליק תניח הפתילה בארץ ותשים ידיה כנגד שלהבת הנר באופן שלא תראה אותה או תעצום עיניה אם הם נרות רבים שלא יתכסו בכל היד ותברך להדליק נר של שבת ואח"כ תראה הנרות ותתפלל שיתן לה השי"ת בנים מאירים בתורה. וזהוא נוסח התפלה. יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתחוס ותרחם עלי ותגדיל חסדך עמדי לתת לי זרע אנשים עושי רצונך ועוסקים בתורתך לשמה ויהיו מאירים בתורה בזכות נרות השבת הללו כמ"ש כי נר מצוה ותורה אור. וגם תחוס ותרחם על בעלי פלוני בן פלוני ותתן לו אורך ימים ושנות חיים עם ברכה והצלחה ותסייעהו לעשות רצונך בשלימות כיר"א ויהי נועם וכו' יהיו לרצון וכו':

א

לה) נוהגות הנשים שקודם הדלקת הנרות רוחצות ולובשות בגדי שבת ואשרי להם. וצריכין להתפלל מנחה תחלה כי בהדלקת הנרות היא מקבלת שבת על עצמה ואינה יכולה להתפלל אח"כ מנחה של חול. ואשה שנתאחרה בעסקיה ובאה לביתה קרוב לחצי שעה קודם שבת שאם תרחץ ותלבש תוכל לבא לידי ספק חילול שבת מצוה יותר שתדליק כמות שהיא משתבא ח"ו לידי ספק חילול שבת. ואם הבעל רואה שהיא מתאחרת מלבא. מצוה גדולה שידליק הוא ואל ישגיח ברוגזה. קיצור ש"ע סי' ע"ה או' ו' בן א"ח פ' נח או' ט' ואם נתאחרה מלהתפלל מנחה ולא יש שהות להתפלל ואח"כ תדליק נראה שתתנה קודם שתדליק שאינה מקבלת שבת בהדלקה כ"א באמירת בואי כלה ומזמור שיר ליום השבת כמו האנשים כדי שתוכל להתפלל מנחה אח"כ:

א

לו) שם. כשידליק יברך וכו' ואם שכחה מלברך ולא נזכרה עד שיצאה מן הקהל לא תברך כלל. מהר"י ברונא בתשו' כ"י ומוכח מדבריו שם דאם נזכרת קודם זמן איסור הדלקה שמברכת. שכנה"ג בהגה"ט או' י"א. והמ"א ס"ק י"א כתב דאם שכחה מלברך עד שחשיכה יש לסמוך אמהר"ש שתברך אבל הא"ר או' יו"ד כתב עליו דלא נהירא דדוקא בזמן היתר הדלקה מותרת לברך ולא בזמן האיסור כמ"ש מהר"י מרונא יעו"ש. וכ"כ א"א או' י"א. חס"ל או' ב' ואם נסתפקה אם ברכה על הדלקת הנר אז לא תברך בלתי ש"ומ משום דק"ל סב"ל:

א

לז) אשה שהגיע זמן טבילתה בליל שבת אם הולכת לבית הטבילה אחר פלג המנחה תדליק ותברך אלא שתתנה שאינה מקבלת שבת בהדלקה אם רוצה לעשות שם איזה דברים כגון חפיפה וכדומה אבל אם רוצה להלוך לשם קודם פלג המנחה ואינה יכולה לבא לבית אחר פלג המנחה בין חפיפה לטבילה כדי להדליק אז בהגיע זמן הדלקה בעלה מדליק ומברך. כ"ה הסכמת האחרונים. ומיהו טוב לעשותו שליח שתאמר לבעלה קודם הליכה אתה מדליק במקומי:

א

לח) שם. להדליק נר של שבת. וגם אם מדליק ב' או' ד' יברך להדליק נר וכו' משום דלפום דינא לא יש חיוב כ"א נר אחד ועוד דתיבת נר יש לה טעם בסוד כמ"ש לעיל סי' רס"ב או' ז' יעו"ש. ומיהו בדיעבד אם בירך להדליק נרות של שבת יצא ואפי' אם אינו מדליק כ"א נר אחד:

א

טל) שם. גם ביו"ט צריך לברך וכו' ואם חל בשבת מברכין להדליק של שבת ושל יו"ט וכמ"ש מור"ם ז"ל בהגה לקמן בסי' תר"י סעי' א' יעו"ש ולא מחזי דה"ן חותמין בשתים דיוה"כ ויו"ט נמי מקרי שבת. יפ"ל או' ט' חס"ל או' ה' ועיין בדברינו לעיל סי' נ"א או' מ"ט וסי' ר"ח או' ע':

א

מ) שם. גם ביו"ט צריך לברך וכו' יש מקומות שהנשים נהגו לברך זמן בהדלקת נר יו"ט ואין לזה יסוד מיהו אין למחות בהן בחזקת היד. שאלת יעבץ סי' ק"ז. ברכ"י או' א' שע"ת או' יו"ד וכ"כ החס"ל שם דאין לברך זמן על הדלקת הנרות של יו"ט. ואשר מדלקת פעם ראשונה אם צריכה לברך שהחיינו עיין מ"ש לעיל סי' כ"ב או' ב' לענין תפילין וה"ה לכאן יעו"ש ועוד עיין בדברינו לעיל סי' רנ"ג או' מ"א:

א

מא) שם. להדליק נר של יו"ט. משמע דאין חילוק בין מצות ושבועות וסוכות לר"ה דבכולם יש לברך להדליק נר של יו"ט חוץ משבת ויוה"כ דאשתנו למעליותא וצריך להזכיר בהדיא של שבת או של יוה"כ כמ"ש בסי' זה ובסי' תר"י סעי' א' יעו"ש:

א

מב) שם. וביוה"כ בלא שבת וכו' והטעם דכיון שאין אוכלין ושותין בו ליכא משום שלום בית. מיהו המנהג לברך כמ"ש רמ"א בסי' תר"י. תו"ש או' י"ג. א"א או' י"ג:

א

מג) שם בהגה. ויש מי שאומר שמברך אחר הדלקה וכו' והטעם דס"ל מיד כשבירך קבל עליו את השבת ואסור לו להדליק אח"כ וע"כ מדליק ואח"כ מברך. ונראה דפלוגתא זו לא שייך אלא בשבת אבל ביו"ט דמותר להדליק נר גם אחר הדלקה בהא כ"ע מודים דבעינן עובר לעשייתן כמו בכל המצוות ויברך קודם הדלקה. עו"ש או' ב' וכ"כ בן הרב דרישה בהקדמה הנדפסת בטור יו"ד בשם אמו אלא שהמ"א ס"ק י"ב כתב דאין חכמה לאשה ולא חילקו חכמים יעו"ש. אבל הדג"מ השיג על המ"א וכתב דהדין עם אשתו של דרישה דביו"ט תברך ואח"כ תדליק יעו"ש. וכן הסכים המחבר או' ד' והב"ד השע"ת או' יו"ד וכ"כ האחרונים. ומאחר דביו"ט מברכת ואח"כ מדלקת צריכה ליזהר שלא תשיח עד אחר גמר כל הנרות שמברכת עליהם ואם שחה שלא מענין ההדלקה אם עדין לא הדליקה אפי' נר א' תחזור ותברך אבל אם הדליקה נר אחד מאלו הנרות שברכה עליהם לא תחזור ותברך. בן א"ח פ' נח או' יו"ד והוא מהברכ"י בשיו"ב או' ה' יעו"ש:

א

מד) שם בהגה. לא יהנה ממנו וכו' משמע שלא יהנה ממנו כלל עד אחר הברכה כדי שתהא הברכה עובר לעשייתו. תו"ש או' ט"ז:

א

מה) שם בהגה. ומשימין היד לפני הנר וכו' ואם הנרות רבים שאין די בהשמת היד תעצום עיניה ותברך ואח"כ תפתח עיניה ותהנה מן האור כדי שיהא עובר לעשייתן:

א

מו) [סעיף ו'] צריכים להדליק נר שבת וכו' וכתב מהרי"ו סי' כ"ג הבחורים כשהם מדליקין בביתם צריכין ב' פתילות. כנה"ג בהגב"י. עי"ש או' ג' א"ר או' ט"ו. וצריכין שיהיו הנרות דולקות עד שיבואו לביתם בלילה ויהנו מאורם דאם לא כן לא הועילו כלום והוי ברכה לבטלה:

א

מז) שם. ולברך עליו. דהדלקת נר חובה משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן. מרדכי. מ"א ס"ק י"ג. ור"ל אעפ"י שאין אוכלין שם. לב"ש מחה"ש:

א

מח) שם. א"צ להדליק בחדרו ולברך וכו' משמע אבל להדליק צריך אלא שאין לברך עליו. וכ"כ המ"א ס"ק י"ד והתו"ש או' ח"י. מיהו ובתשב"ץ לא כתבו אלא א"צ להדליק משמע דא"צ אפי' להדליק כיון שהוא אצל אשתו ומדלקת בבית שאוכל ומ"ש המרדכי ולברך ר"ל אף שרוצה להחמיר ולהדליק לא יברך א"ר או' ט"ו:

א

מט) [סעיף ז'] אורח שאין לו חדר מיוחד וכו' אבל אם יש לו חדר מיוחד במקום שמתארח שם אינו נפטר בברכת אשתו. ר"ז או' ט' ח"א כלל ה' או' יו"ד. קיצור ש"ע סי' ע"ה או' ט':

א

נ) שם. צריך להשתתף בפריטי. וה"ד כשאוכל בפ"ע אבל אם סומך על שלחן בה"ב הרי הוא בכלל בני ביתו וא"צ להשתתף בפריטי כמ"ש המ"א רס"י תרע"ז בשם תשו' רש"ל יעו"ש. תו"ש או' י"ט. וכ"כ הר"ז או' ט' קיצור ש"ע שם:

א

נא) שם. צריך להשתתף בפריטי. וה"ה אם בה"ב מקנה לו חלק בשמן במתנה כמ"ש המ"א סי' תרע"ז סק"א לענין נר חנוכה. וכ"כ הר"ז או' ט':

א

נב) [סעיף ח'] שכל אחד מברך וכו' דכל מה דמתוסף אורה יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית וזוית. מ"א ס"ק ט"ו:

א

נג) שם. שכל אחד מברך וכו' ומ"מ לא יברכו שנים במנורה א' שיש לה קנים הרבה. של"ה. מ"א שם. מיהו בא"ר או' ח"י התיר לברך אפי' שנים במנורה א' יעו"ש. ונראה דלכ"ע כלה וחמותה אמה ובתה ואשה רעותה הסומכות על שלחן א' והשמן והפיות כולם נדלקים לעולם אז הברכה אחת היא. ואם כל אחת מדלקת ופיה פתחה בברכה היא ברכה לבטלה. וכן ראיתי שכתב מהרי"ל וואלי בהגהו' כ"י. אך אם שני בני אדם חלוקים בעסתם ואם אחד מברך הוא נותן שמן ומדליק ב' פיות ואם השני מברך מוסיף שמן ומדליק שתי פיות אחרות לדעת מהרי"ל נראין דברי הא"ר דמצי כל אתד לברך. ואפשר דבנידון זה גם השל"ה מודה. ולדידן בכל גוונא נקטינן כדברי מרן ז"ל הן לו יהי שתי מנורות וחלוקים בעסתם יהי שלחנם לפניהם אל מול פני המנורה שלו עם כל זה ברכה אחת לכלם. ברכ"י בשיו"ב או' ג' ועיין לקמן או' נ"ו:

א

נד) שם. ולא יברך אלא אחד. ונכון שיעמדו אצל המברך ויכוונו לברכתו שיוציאם י"ח וגם המברך יכוין להוציאם ואז יוצאין לכ"ע. עו"ש או' ד' ומיהו בן הנשוי שאוכל על שלחן אביו ואמו מדלקת שם אם יש לו חדר מיוחד לשינה תדליק אשתו בחדר המיוחד לשינה ותברך. ואם רוצה להדליק גם אצל השלחן תדליק מקודם ואח"כ תדליק בחדר השינה ותברך אך צריך ליזהר שיהיו הנרות דולקות עד בואם לישן כדי להנות מאורה. וה"ה איש ואחיו האוכלים על שלחן אחד אחת מברכת על נר שאצל השלחן והשנית על נר שבחדר המיוחד לה. וזהו הנכון ליזהר לכתחלה אבל המנהג לברך כל אחד על מנורה שלו ואעפ"י שאוכלין במקום אחד כמ"ש באו' שאח"ז:

א

נה) וכן בירידים שכמה בעלי בתים דרים בחדר א' יברך אחד והאחרים יענו אחריו אמן ויכוין להוציאם י"ח והם יכוונו לצאת בברכתו. עו"ש שם. ומיירי שכל הדרים בחדר א' המה אורחים. א"ר או' ט"ז. אבל כשהם אצל בעה"ב א"צ דנשיהם מדליקין בביתם. א"א או' י"ד:

א

נו) שם הגה. אבל אנו אין נוהגין כן. הדבר מבואר דכוונת רמ"א לומר דאין נוהגין כמרן ז"ל אלא מנהגם לברך כל א' כדעת מהרי"ל וכ"פ העו"ש וכ"נ מדברי הא"ר. ברכ"י בשיו"ב או' ד' יעו"ש. וכן יש נוהגין בספרד לברך כל א' על מנורה שלו ואע"פ שאוכלין במקום אחד. וכ"כ היפ"ל או' יו"ד. וכבר כתבנו בכ"מ דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל:

א

נז) [סעיף ט'] המדליקין בזוית הבית ואוכלין בחצר וכו' פי' דוקא אותן שיש להם עונג לאכול בחצר מותרין כדלקמן סס"י רע"ג ומ"א כתב שם דוקא כשמצטער הרבה כשאין אוכל בחצר מותר. ובמט"מ כתב דעכ"פ יקדש במקום נר דהא צריך לראות בנר בשעת קידוש כדלקמן סי' רע"א סעי' יו"ד יעו"ש. א"ר או' י"ט. ויתבאר עוד מזה לקמן סי' רע"ג סעי' ז' יעו"ש:

א

נח) שם. ואוכלים בחצר וכו'. משמע דאם אוכל בבית אפי' אין דולקות עד הלילה שרי (דכיון דאוכל שם נהנה מהאור מיד כשהשמש באה. לב"ש) ומיהו מצוה לעשות נרות ארוכות שידלקו עד הלילה כדאיתא במהרי"ל. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' כ"א א"א או' ט"ז. ועיין לעיל או' ל"א:

א

נט) שם. שדולקות עד הלילה וכו' שיהיה שלום בית כשיבואו אחר האכילה מחצר לבית לב"ש:

א

ס) שם. הוי ברכה לבטלה. ואפשר דאם באותו מקום היה קצת חשך ומשתמש שום דבר לאור הנר ליכא איסורא. מהרי"ל סי' כ"ג. מ"א ס"ק י"ז. תו"ש או' כ"ב:

א

סא) [סעיף י'] לבה"ג כיון שהדליק נר וכו' וא"ת כיון דברדלקת הנר חל עליו שבת א"כ כיון שהדליק נר אחד חל עליו שבת ואיך יוכל להדליק את השאר וי"ל כיון דכולם לכבוד שבת כחד חשיבי ולא חל עליו שבת עד שידליק וכמ"ש בב"י יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ז':

א

סב) שם. לאחר שברכו והדליקו כו' נראה דל"ד לאחר שברכו דהא כתבנו לעיל או' מ"ג דבברכה מקבלת שבת וא"כ איך תקבל השבת והפתילה בידה אלא מיד אחר ההדלקה תניח הפתילה בארץ ואח"כ תברך:

ב

סב) שם. שכיון שאמר החזן ברכו וכו' מי שלא הכין מאכלו בע"ש ורוצים לומר ברכו אם עדיין יש שהות ביום ויש שעה גדולה יכול לעכב החזן לומר ברכו אבל אם הוא סמוך לבה"ש אל יעכבהו דמוטב שיאכל לחם יבש ואל יחלל שבת. ס"ת סי' רס"ב. כנה"ג בהגב"י. מ"א סק"ל:

א

סג) שם. ולדידן כיון שהתחילו מזמור וכו' אמנם לפי דברי האר"י ז"ל קבלת שבת הוי באמירת באי כלה כמ"ש לעיל סי' רס"א או' כ"א יעו"ש:

א

סד) שם הגה. והמנהג שאותה אשה וכו' ואם האיש מדליק ליכא מנהגא ומותר במלאכה. ומ"מ טוב להתנות. ב"ח מ"א ס"ק ח"י. מיהו הט"ז בסי' תרע"ט כתב דגם באיש אסור אבל הלבוש והמ"א שם כתבו דבאיש מותר יעו"ש. וכ"כ האחרונים דהאיש מותר במלאכה אחר הדלקה אלא רק לכתחלה טוב להתנות. וא"כ כיון שהאיש אינו מקבל שבת בהדלקה יש לברך קודם הדלקה כמו שאר מצות דמברך עליהן עובר לעשייתן וכמו נר יו"ט דמברך קודם כמ"ש לעיל או' מ"ג יעו"ש:

א

סה) שם בהגה. מקבלת שבת בהדלקה וכו' ותתפלל מנחה תחלה. מ"ב. מ"א סק י"ט. דאם תדליק תחלה כבר קבלה שבת ואיך תתפלל מנחה של חול אלא תהא צריכה להתפלל ערבית שתים כמ"ש סעי' ט"ו. מחה"ש. ועיין לעיל או' ל"ה:

ב

סה) ולענין הטמנה אף דלכתחלה צריכה להקדים הטמנה להדלקה מ"מ בדיעבד אי הדליקה קודם לא נאסרה אלא במלאכה שאסור ביה"ש אבל הטמנה לא נאסרה בדיעבד. ח"ס סי' ס"ה יעו"ש. פ"ת:

א

סו) שם בהגה. אם לא שתתנה תחלה. ומ"מ אין להתנות כ"א לצורך מאחר שיש חולקין דאם לא כן תברך תחלה ותתנה. מ"א סק"ך. א"ר או' כ"ב. ר"ז או' ז':

א

סז) שם בהגה. ועיקר ההדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השלחן וכו' היינו כשמדליק גם על השלחן אבל כשאין מדליקין על השלחן כלל כגון שיש הרבה נשים בחדר אחד מברך. ואפי' הוא בחדר שאין אוכל כלל כדלעיל סעי' ו' א"ר או' כ"ג. ולכן מי שמדליק בחדר וגם על השלחן מדליק תחלה בחדר ואינו מברך ואח"כ מדליק על השלחן ומברך. ואם אינו מדליק על השלחן מחמת שאוכל עם אחרים והמה מדליקים מדליק בחדר המיוחד לו:

א

סח) שם בהגה. שמדליקין על השלחן וכו' משמע שמדליקין על השלחן בעצמו וכן ראיתי קצת שנוהגין כן. אמנם לפי הזוה"ק והאר"י ז"ל צריך להדליק נגד השלחן דהיינו מנורה בדרום ושלחן בצפון והמטה באמצע כמ"ש לעיל רס"י רס"ב יעו"ש. ואף אם אינו יכול לעשות כסדר הזה מ"מ לפי סודם של דברים כיון שזה בחי' בפ"ע וזה בחי' בפ"ע אין נכון לערבם ביחד כידוע:

א

סט) שם בהגה. אבל לא בשאר הנרות וכו' ומ"מ מברכין עליהם ואפי' אם מדליק בחדרים שאין משתמש לצורך אכילה דלא גרע מיוה"כ ומיהו ה"ד כשלא בירך עדיין על נר אחר ויש לו חדר מיוחד כמ"ש בסעי' ו' אבל אותן המדליקין באכסדרה אין מברכין אפי' לא בירך על נר אחר כיון שאין משתמש שם לצורך אכילה וגם אין מצוה זו מוטלת עליו אבל במקום שמשתמשים לצורך אכילה אפי' אכל במקום אחר רשאי לברך כמ"ש סעי' ט' וטוב ליזהר להדליק במקום אכילה מיהו סגי בנר א' מ"א ס"ק כ"א. תו"ש או' כ"ה. אמנם לפי דברי האר"י ז"ל צריך להדליק ב' במקום שלחן א' כנגד זכור וא' כנגד שמור ויש להם טעם בסוד כמ"ש לעיל סי' רס"ב או' ז' יעו"ש:

א

ע) שם בהגה. וצריך להניח הנרות וכו' גם בנר שבת ויו"ט הדלקה במקומה בעינן. מרדכי ואגודה פ' ב"מ וכתב הב"ח בסי' תרע"א שכן דעת הרמב"ם ז"ל. שכנה"ג בהגה"ט או' ב':

א

עא) שם בהגה. ולא להדליק במקום זה וכו' שאינו ניכר שמדליק לכבוד שבת. לבוש. לכן נ"ל דאם עמד שעה מועטת על מקומו רשאי אח"כ להניחה במקום אחר. וה"ה דמותר ליטלו ממקומו ולהניחה במנורה גבוהה התלויה דהא ניכר שעושה לכבוד שבת. ואין אסור אלא כשמדליקין במקום שאין משתמשין בו ומניחו אח"כ במקום שמשתמשין בו דק"ל הדלקה עושה מצוה כמ"ש הטור. ומיהו באגודה כתב דאין להדליק נר חנוכה שבת ויו"ט ולהשימם במקומם אחרי הדלקה אך תחלה ישימם במקומם ואח"כ ידליקם. מ"א ס"ק כ"ג. תו"ש או' כ"ו. ואפי' אם האשה חולה צריכה להדליק נרות שבת במקום הנחתם. בן א"ח פ' נח או' יו"ד. ועיין לעיל או' כ"ג. ועוד עיין לקמן ססע"י י"ד ובדברינו לשם בס"ד:

א

עב) שם בהגה. ולא להדליק במקום זה וכו' אבל בנרות בהכ"נ אין לדקדק להדליקם במקומן דהא אין מברכין עליהן ולאפוקי מתשו' בית יעקב סי' נ"ג. א"ר או' כ"ג:

א

עג) [סעיף יא'] אם קדם היחיד והתפלל וכו' והיינו אם הוא מפלג המנחה ולמעלה כמ"ש לעיל סעי' ד' ובסי' רס"א סעי' ב' בהגה יעו"ש:

א

עד) שם. ואסור בעשיית מלאכה. משמע דוקא לעשות מלאכה בידים אסור אבל יכול לומר לעשות מלאכתו למי שלא קבל עדיין שבת וכמ"ש סעי' י"ז עו"ש או' ז':

א

עה) שם. ואפי' אם אומר שאינו רוצה וכו' משום דבתפלה אינו מועיל תנאי כמו בהדלקה ודין זה אתיא אליבא דכ"ע. עו"ש שם. תו"ש או' כ"ז. ומשמע דוקא בתפלה אינו מועיל תנאי אבל באמירת ברכו מועיל ומ"מ לכתחלה יש להחמיר. ועיין א"ר או' כ"ה. ומיהו אם עדיין לא התפלל מנחה או אפי' אם התפלל מנחה אלא שנצרך לו לעשות עוד מלאכה ושמע קהל שאומרים ברכו אם באותו מקום יש בהכ"נ הרבה שאין אחת נמשכת אחר חברתה כמ"ש אח"ז עונה ברכו ומכוין שאינו מקבל שבת. ואם לא התנה מיד כשענה ברכו או שאמר באי כלה קבל עליו שבת ואסור במלאכה:

א

עו) [סעיף יב'] אם רוב הקהל קבלו וכו' ואם רוב הקהל לא היו בבהכ"נ אין נמשכין אחר המיעוט. וכן בעיר שיש בהכ"נ הרבה אין אחר נמשכת אחת חברתה. כנה"ג בהגב"י. מ"א ס"ק כיד. תו"ש או' ס"ח. ואפי' אם יש בבהכ"נ אחת רוב אין האחרת נמשכת אחריה. א"א או' כ"ד. אבל אם יש מנין בבית אצל היחיד אף שהוא קבוע נגרר אחר הרוב. דה"ח או' א':

א

עז) שם. אם רוב הקהל וכו' ולכאורה היה נראה דה"ה במו"ש אם רוב הקהל לא התפללו עדיין ערבית אין רשות ליחיד להקדים עצמו להתפלל ערבית ולעשות מלאכה דנמשך אחר הרוב בע"כ אך כמדומה שנוהגין להתיר בזה. תו"ש, שם. וכ"כ המש"ז או' ג' דבמו"ש אין היחיד נגרר אחר הרוב ומותר להקדים להבדיל ולעשות מלאכה יעו"ש:

א

עח) שם. אם רוב הקהל קבלו וכו' היינו שאמרו ברכו כמ"ש בסי' רס"א. תו"ש או' כ"ט. ולפי דברי האר"י ז"ל היינו שאמרו באי כלה כמ"ש שם בסי' רס"א או' כ"ז יעו"ש:

א

עט) שם. המיעוט נמשכים אחריהם וכו' י"א דוקא במלאכה גמורה אבל לא טלטול ושאר שבותים וי"א דאפי' בטלטול ושאר שבותים נאסרו וה"ד במי שענה ברכו עם הקהל הא לא ענה כגון שלא היה בקהל מותר בכל השבותים. כנה"ג בהגב"י. ועיין לקמן או' פ"א:

א

פ) ויחיד שלא היה בבהכ"נ שקבלו בה שבת אעפ"י שהוא רגיל להתפלל תמיד באותו בהכ"נ אם רוב העיר לא קבלו עדיין שבת אפשר להתירו במלאכה. ר"ז או' י"ט:

א

פא) [סעיף יג'] מניחו ליפול. משמע דאפי' בטלטול אסור אם קבלו רוב הקהל שבת אבל בכנה"ג כתב להתיר בשם קצת גדולים יעו"ש ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק עו"ש כיון שעוד היום גדול. עו"ש או' ח' א"ר או' כ"ז:

א

פב) שם. מניחו ליפול. פי' שהולך לחדר ושם מניחו ליפול מ"א ס"ק כ"ה. א"ר שם. ועיין לקמן סי' רס"ו סעי' י"ב ובדברינו לשם בס"ד:

א

פג) [סעיף יד'] א"צ לחזור להתפלל ערבית וכו' אבל קודם פלג המנחה אפי' צבור נמי מחזירין כיון דלאו זמן תפלת ערבית כלל. ב"י. לבוש:

א

פד) שם. ואם יחיד הוא שטעה בכך וכו' והטעם בש"ס דצבור לא מטריחינן להו. וה"ה בחול נמי דינא הכי. ואע"ג דאנן ק"ל בדיעבד כר' יהודה דאחר פלג המנחה הוי זמן תפלת ערבית כמ"ש סי' רל"ג הכא שאני שהתפלל ע"ד שהוא לילה ממש ואלולי כן לא היה רוצה להתפלל לכך יחיד צריך לחזור ולהתפלל אבל בסי' רל"ג מיירי שהוא יודע שהוא יום אלא שסבר כר"י דזמנה הוא מפלג מנחה ולמעלה ולכן בדיעבד אינו צריך ולהתפלל דקל דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. תו"ש או' ל"א. לב"ש. ונראה דה"ד למי שאין דרכו להתפלל ערבית מפלג המנחה ובפעם הזאת טעה והתפלל אבל למי שדרכו להתפלל ערבית מפלג המנחה אע"ג דעכשיו טעה וסבור שהוא לילה דא"צ לחזור ולהתפלל כיון דאינו מקפיד בכך. ועיין בדברינו לעיל סו' רל"ג או' י"ב ודוק:

א

פה) שם. צריך לחזור ולהתפלל וכו' ונראה דאם טעה או נאנס ולא התפלל שנית א"צ להתפלל שחרית שתים דלא גרע דעבד ליחיד מלכתחילה לרבים. תו"ש או' ל"א. וכבר כתבנו באו' הקודם דמי שדרכו להתפלל ערבית אחר פלג המנחה אע"ג דעכשיו טעה דא"ל לחזור ולהתפלל כלל:

א

פו) שם. ולענין עשיית מלאכה בין צבור בין יחיד מותרים וכו' כ"כ ב"י בשם הרא"ש והרשב"א ז"ל אבל הא"ר או' ל' הביא כמה פו' שחולקים על הרא"ש והרשב"א בזה וס"ל דקבלת צבור אפי' בטעות הוי קבלה וסיים דאין לסמוך בזה על הש"ע ולבוש אלא דאסורין במלאכה אחר תפלה אלא רק המיעוט שלא התפללו מותרין במלאכה ואין נמשכין בזה אחר הרוב כיון שהוא בטעות יעו"ש. וכ"כ המ"א ס"ק כ"ו. תו"ש או' ל"ב. א"א או' כ"ו. דה"ח או' ג':

א

פז) שם. וי"א שאותם שהדליקו וכו' והטעם כתב ב"י משום דס"ל דעדיפא קבלת שבת ע"י הדלקת נר שהוא מעשה מקבלה בתפלה יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם ודיש חולקים בזה וס"ל דלא יש חילוק דגם קבלה ע"י התפלה בטעות הוי קבלה. וה"ה אם התפללו מפלג המנחה ולמעלה אבל אם התפללו קודם לזה לכ"ע לא הוי קבלה כיון דצריך לחזור ולהתפלל אפי' אם היו צבור כמ"ש לעיל או' פ"ג יעו"ש. וה"ה בהדלקה אם הדליקו קודם פלג המנחה לא הוי קבלה כמ"ש לעיל סעי' ד' יעו"ש:

א

חפ) שם. וי"א שאותם שהדליקו וכו' נראה דוקא כשהצבור הדליקו בטעות אבל יחיד שהדליק בטעות מותר כמו בתפלה. א"ר או' ל"א. ומיהו לפי מ"ש לעיל או' כ"ד דגם יחיד אינו חוזר אם התפלל בטעות מפלג המנחה ולמעלה א"כ ה"ה בהדלקה אם היתה מפלג המנחה ולמעלה אפי' בטעות הוי קבלה. וה"ד אם קבלו בפי' שבת בהדלקה אבל בסתם לא הוי קבלה לאיש בהדלקה כמ"ש לעיל סעי' יו"ד בהגה ובדברינו לשם או' ס"ד:

א

טפ) שם. וי"א שאותו נר שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו וכו' בב"י כתב ע"ז ואיני יודע טעם למה המותרין במלאכה לא יהיו מותרין ליגע בנר שהודלק לשם שבת עכ"ל והלבוש השמיט י"א זה וכתב הל"ח פ' תה"ש או' כ"א דיפה עשה. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ג' וכ"כ הט"ז סק"א דלא ק"ל כי"א זה. מט"י או' ג' ואני אומר דחלילה לדחות כי ראיתי שפסקו כן שה"ל ורוקח ואגור ופסקי ראקנאטי סי' פ"ח בשם הגאונים. גם ראיתי בדרישה שכתב על ב"י וז"ל נ"ל טעם ברור בזה כדי שיהא היכר לאותן שהדליקו שחל שבת עליהם ואשורים במלאכה עכ"ד. ונראה דוקא כשהיה בצבור בטעות אז צריך היכר אבל יחיד שהדליק בקבלה שלא בטעות א"צ היכר דמהיכא תיתא יטעה לעשות מלאכה. א"ר או' ל"ב. ומיהו עיין לקמן או' ל"א דמשמע דאין חילוק אלא דכל שהודלק לכבוד שבת הוקצה למצותו ואסור להשתמש בו יעו"ש:

א

צ) שם. אסור ליגע בו וכו' כתב א"ז אפי' אחר שלא הדליק עדיין ולא קבל שבת מ"מ אסור ליגע בו ולטלטלו עד מו"ש כיון שהודלק לשבת ע"כ. והביאו מ"א ס"ק כ"ז וכתב דא"ז לשיטתיה אזיל דקבלה בטעות שמה קבלה וא"כ הוקצה למצותו וכיון שהוקצה לבעלים הוקצה לכל יעו"ש. תו"ש או' ל"ג:

א

צא) שם. אסור ליגע בו וכו' והא דאסור ליגע בו גזרינן שמא ישתמש בו. והא שכתב בסי' תרע"ד דמותר להדליק מנר שבת כיון ששניהם של מצוה הם. א"נ י"ל שלהבת אין בו ממש כדאיתא סוף ביצה גבי שלהבת של הקדש. מ"א שם. אבל להשתמש בגוף הנר של שבת תשמיש חול אסור וא"כ מי שהדליק נר שבת בעוד יום גדול והתנה שלא לקבל שבת אפ"ה הוקצה הנר למצותה ואסור להשתמש בו תשמיש חול וה"ה אחרים אסורים דמוקצה לבעלים אסור לכל בפרט במידי דמצוה. א"א או' כ"ז. ועיין לעיל או' י"ד:

א

צב) [סעיף טו'] עד שקבלו הקהל שבת וכו' דהיינו אמירת ברכו לדידן כמ"ש סס"י רס"א. מ"א ס"ק כ"א. ומיהו כבר כתבנו שם בסי' רס"א דלפי דברי האר"י ז"ל קבלת שבת הוי באמירת באי כלה יעו"ש:

א

צג) שם. לא יתפלל מנחה וכו' ונראה דה"ה אם עדיין לא התפללו הקהל מנחה באותו בהכ"נ דלא יקדים היחיד לקבל שם שבת:

א

צד) שם. לא יתפלל מנחה וכו' פי' אף שנכנס אחר ברכו לבהכ"נ צריך לצאת מבהכ"נ לחוץ ויתפלל. וכ"מ בהג"מ א"ר או' ל"ד. וה"ה בעזרה מתפלל חול. א"א או' כ"ח:

א

צה) שם. אבל אם ענה וקבל שבת וכו' היינו שענה ברכו ועשהו קדש בעניית ברכו ומשו"ה לית ליה תקנתא. ב"י. תו"ש או' ל"ה. ומשמע הא אם ענה וכיון שלא לקבל עתה שבת בענייתו יכול להתפלל מנחה. וכ"מ ממ"ש לעיל או' ע"ה דיכול לענות ולהתנות שלא לקבל שבת וע"כ מי שבא לבהכ"נ קודם שהתפלל מנחה ושמע שאומרים ברכו עונה עמהם ומכוין שאינו מקבל שבת בזו הענייה כדי שיוכל אח"כ להתפלל מנחה:

א

צו) שם. אבל אם ענה וקבל שבת וכו' מי שהתפלל מנחה ביחיד בע"ש חו"ה בעוד היום גדול וקבל שבת ביחיד באמירת לכה דודי ומזמור שיר ליום השבת ואח"כ נזכר שלא אמר יעלה ויבא במנחה יחזור ויתפלל מנחה של חול ויזכיר בה יעלה ויבא. זר"א ח"ג חא"ח סי' ז"ך יעו"ש. פתה"ד או' י"א:

א

צז) שם. אינו יכול להתפלל תפלת חול וכו' ואם התפלל נראה דיצא וא"צ להתפלל ערבית שתים:

א

צח) שם. יתפלל ערבית שתים. היינו מתחלה לשם שבת ואח"כ השנייה לתשלומי מנחה ואם היפך אפשר דיצא הואיל ועדיין יום הוא וזמן מנחה. א"א או' כ"ח. ועיין לעיל סי' ק"ח או' ג' ואו' ל"ח:

א

צט) [סעיף טז'] מתחיל להתפלל מנחה וכו' משמע אף שיודע שאינו יכול לגמור תפלתו קודם שיקבלו הקהל שבת אין בכך כלום כיון שהתחיל בהיתר ואינו אלא חומרא בעלמא. וכ"מ מדברי מ"א ס"ק כ"ט. וכ"נ דעת הא"ר או' ל"ז. וכ"כ התו"ש או' ל"ז וכתב ודלא כהט"ז. וכ"כ הנה"ש או' א' והשיג על הט"ז יעו"ש. מש"ז או' ב' וכ"פ הר"ז או' כ"ד. חס"ל או' י"ב. ומ"מ אם אפשר יותר טוב להתפלל במקום אחר:

א

ק) [סעיף יז'] י"א שמי שקבל וכו' הא דכתב הש"ע זה בשם י"א משום דזהו כתב הרשב"א בשם התו' אבל הר"ן חלק עליו כמבואר בב"י אמנם דעת הב"י נראה כהרשב"א וכן הסכים הב"ח. וכ"פ הר"ז או' כ"ה. ח"א כלל ה' או' ו' דה"ח או' ה' והיינו כגון בעיר שיש בהכ"נ הרבה שאין אחת נמשכת אחר חברתה או כגון שלא קבלו רוב הקהל אבל אם לא יש כ"א בהכ"נ אחת וקבלו רוב הקהל גם חבירו נאסר אעפ"י שלא קבל כמ"ש לעיל סעי' י"ב ובדברינו לשם או' ע"ו:

א

קא) שם. מותר לומר לישראל וכו' דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל שיש לו היתר מותר אמירה כמ"ש סי' ש"ז סעי' ח' מ"א סק"ל. תו"ש או' ל"ח מיהו הט"ז סק"ג כתב הטעם כיון דלחבירו מותר ואין עליו איסור שבת מותר לזה האמירה דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל ישראל יעו"ש:

א

קב) שם בהגה. וכ"ש במו"ש וכו' פי' דהא בע"ש כבר קבל שבת וא"א לחזור אפ"ה שרי מטעם דאי בעי לא היה מקבלו כ"ש במו"ש דכל שעה ושעה אם רוצה מתפלל ומבדיל דמותר לומר. ד"מ או' ח' מ"א ס"ק ל"א. מיהו הלבוש חלק על רבו רמ"א בדין זה וכתב דלא דמי עיולי שבת לאפוקי שבת יעו"ש אבל הב"ח והט"ז סק"ג השיגו על דברי הלבוש והסכימו לדברי רמ"א יעו"ש. וכ"פ העו"ש או' יו"ד וכתב דהכי נוהגין. א"ר או' מ' ברכ"י או' ג' ר"ז או' כ"ה. ח"א כלל ט' או' יו"ד. ומיהו עיין בתשו' ב"ח סי' ק"י שכתב דהמיקל כרמ"א שהוא כהרשב"א לא הפסיד והמחמיר כהר"ן קדוש יאמר לו ותע"ב וגם הר"ן לא נחלק אלא באמירה אבל אם חבירו עשה מעצמו מותר לאותו שמשהה סעודתו להנות ממנו אליבא דכ"ע יעו"ש והביאו שע"ת או' כ"ג:

א

קג) שם בהגה. שכבר התפלל והבדיל וכו' היינו שהבדיל בתפלה כמ"ש סי' רצ"ט סעי' יו"ד שכיון שהבדיל בתפלה מותר לעשות מלאכה אעפ"י שעדיין לא הבדיל על הכוס יעו"ש. וכ"כ מ"א ס"ק ל"ב:

א

קד) שם בהגה. ומותר ליהנות וכו' ואעפ"י שעדיין לא בירך בהמ"ז. וכ"פ הב"ח דלא כלבוש דאוסר אלא א"כ בירך והסיח דעתו משבת. ופשוט דאם אמר המבדיל וכו' אע"ג דעדיין לא בירך ולא התפלל הכל שרי כמ"ש סס"י רצ"ט אך צ"ע אם יכול אח"כ לומר רצה בבהמ"ז די"ל דוקא כשהתפלל תפלת חול לא יאמר רצה אבל כשאמר המבדיל לחוד רשאי לומר רצה. מ"א ס"ק ל"ג. תו"ש או' מ' ועיין לעיל סס"י קפ"ח ובדברינו לשם בס"ד:

א

קה) ומי שהדליק הנר בע"ש אחר שקיעת החמה וכן מי שבא בשבת לעיר מחוץ לתחום עיין בענין התיקון שלו בב"י סוף סי' זה ובזכ"ל ה' שבת או' ח' ופתה"ד בזה הסי'

א

מ"א סק"א ידליק בכל החדרים ר"ל אע"פ שאינו אוכל שם והוכיח זה מסעיף ו' שאם לומדים במקום אחר מדליקים בחדרם אף על פי שאין אוכלים שם מ"מ כיון שהולך שם חיישינן שלא יכשל שם ואפילו אם אשתו מברכת בשבילו כת' גם המ"א ס"ק י"ד דאע"פ דאין צריך לברך צריך להדליק:

ב

סס"ק י"א ומ"מ סגי בנר אחד. נראה דקאי אאידך דמהר"ש שתאמר לנכרי להדליק והיינו כשלא עבר ביה"ש דשרי אמירה לנכרי כמבואר ר"ס רס"א או אפי' לאחר ביה"ש כמבואר סי' רע"ו ס"ב בהג"ה דנוהגין להקל להתיר. וע"ז כת' דאסור לומר להדליק אלא נר אחד וכ"כ המ"א שם סק"ז:

ג

ס"ק י"ב ספר הדרישה בא"ע בשם אמו כצ"ל:

ד

שם כ"כ סי' קנ"ח. ע"ש במ"א ס"ק ט"ו ג':

ה

ס"ק י"ג שלא יכשל בעץ כו'. ר"ל אע"פ שאין אוכלין שם ועיין מה שכתבתי באות א':

ו

ס"ק ט"ו אהדלקה ביה"כ או שמדליקי' בבית כו'. דנהנה בו בלילה לצורך כו' כצ"ל:

ז

ש"ע ס"ט עד הלילה. שיהי' שלום בית כשיבואו אחר האכילה מחצר לבית:

ח

מג"א ס"ק ט"ז אין דולקות עד הלילה. דכיון דאוכל שם נהנה מהאור מיד כשהשמש באה:

ט

סק"כ דאל"כ תברך. ר"ל בסעיף ה' שמברכת אחר הדלקה דאם תברך קבלה שבת. ולמה לא תברך תחלה ותתנה:

י

ס"ק כ"א דלא גרע מיו"כ. היינו כמש"כ בס"ק ט"ו:

יא

שם ועיין מש"כ ס"ט. ר"ל דמבואר שם דאפי' אוכל בחצר כל שיבוא לשם אחר האכילה למקום שהנרות דולקות לא הוי ברכה לבטלה אע"פ שלא אכל שם:

יב

שם חדר מיוחד. ר"ל דצריך לזה ב' תנאים. אחד שהחדר מיוחד לו והיינו שכת' בסעיף ו' להדליק בחדרים ר"ל המיוחד להם. שנית שלא בירך על נר אחר וכמבואר סעיף ו' דאפי' אם אשתו מדלקת בשבילו א"צ לברך מכ"ש כשהוא בעצמו בירך על נר במקום אכילה שוב א"צ לברך בשאר החדרים:

יג

שם אבל אותן שמדליקין. זהו ענין בפ"ע ור"ל מי שמדליק באכסדר' שאורה רב וגם אין שום אדם משתמש שם אין מקום כלל לברך:

יד

שם כמש"כ ס"ט נראה דצ"ל כמ"ש ס"ו והיינו בס"ק ט"ו בשם מהרי"ל שביהכ"נ של נשים הוא מרתפו של השמש:

טו

שם וטוב ליזהר. קשה מאי קמ"ל פשיטא דעיקר החיוב במקום אכילה היא. וי"ל דקמ"ל אם רוצה לאכול בחצר וא"צ שם נרות ואפ"ה בכל החדרים שידליקו הוא מברך כמש"כ המ"א תחלה קמ"ל דאפ"ה לכתחלה לא יעשה כן אלא יאכל בבית כדי שיקיים עיקר תקנת חז"ל שתיקנו נר במקום אכילה וכ"כ המג"א ססי' רע"ג דלא יאכל בחצר אלא במצטער הרבה ע"ש:

טז

ס"ק כ"ב עססי"ד. דמבואר שם דאותו נר אסור ליגע בו א"כ פשיטא שא"א להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר. ותירץ דקמ"ל אפי' ע"י תנאי. ואע"ג שכת' המ"א ס"ק כ"ז דאוסרים בני הבית ליגע באותו הנר אפילו התנו שלא לקבל שבת. היינו דדוקא בהתנו בני הבית דמ"מ כיון שהמדלקת לא התנה הוי נר של שבת ואסורים כולם ליגע בו אבל אם התנה המדליק עצמו עדיף והמדליק עצמו מותר ליגע בו ומכ"ש אחרים. וכן ראיתי כסברא הזו בא"ר:

יז

ס"ק כ"ג שעה מועטת. דבזה כבר יש היכר שהודלק לכבוד שבת ואע"ג דבנ"ח לקמן סי' תרע"ה צריך שיניחנה שם במקום הדלקת' כל שיעור חצי שעה. היינו משום שאסור להשתמש לאורה ואם יקחנה למקום אחר הרואה סובר שלצורך תשמיש לקחה משא"כ נר שבת מותר להשתמש לאורה ומדוע לא יקחנה ממקום למקום לצורך תשמישו ואין האישור אלא משום דאין ניכר וכו' וכיון שעמד שעה מועטת יש היכר:

יח

שם וה"ה דמותר ליטלו. זה מותר אפי' לא עמד שעה מועטת משום דהמנורה גדולה נעשה רק לכבוד שבת ויש היכר:

יט

שם דהדלקה במקומה בעי' וזהו ג"כ מקומה כצ"ל:

כ

שם דס"ל כמהרי"ל דמברכין עליהם כמש"כ המג"א ס"ק כ"א:

כא

שם ובאגודה כת'. הביא זה משום דברמ"א אין נזכר איסור אלא להדליק במקום זה ולהניחה במקום אחר אבל אם מדליק בעוד הנר בידו ומניחו במקום ההדלקה הוא דשרי. אבל האגודה אוסר גם בזה אלא תחלה יניחם במקומם ואח"כ ידליק:

כב

בש"ע סעיף י"ד צריך הוא לחזור. אע"ג דלעיל סי' רל"ג מבואר דמתפללין ערבית מפלג המנחה ולמעלה הכי שאני כיון דבטעות הי' שהי' סבור שכבר חשיכה לא עלתה תפלה כ"כ הב"י:

כג

שם שאותם שהדליקו נרות. סבירא להו דאע"ג דבש"ס ברכות דכ"ז מבואר דתפלת ערבית בטעות שהיה סבור שחשכ' אין אוסר בעשיית מלאכה היינו דוקא קבלת שבת ע"י התפל' אבל קבלת שבת ע"י הדלקה שהוא מעשה אוסר אף בטעות כ"כ הב"י והד"מ בדעת הי"א אלו. ומש"כ ושאר אנשי הבית מותרים כ"ז הוא לשון המרדכי בשם הגאונים שהם בעלי הדעה הזאת ומבואר בכוונתם דהם עצמם מודים שא"א שיהי' הדלקה בטעות אוסר ממש כהדלקה בכוונה וס"ל דנחתינן חד דרגא דכיון דבהדלק' בכוונה אסורים כל אנשי הבית במלאכה לבה"ג והמרדכי דלעיל סעיף יו"ד כדמשמע נמי בב"י בד"ה כת' בהג"ה ע"ש. לכן בהדלקה בטעות מסתיין להקל בשאר אנשי הבית אבל אותם שהדליקו אסורין כנ"ל ביאור דבריהם וה"נ מסתברא דהכי סבירא להו להמרדכי והגאונים מדהוצרכו לכתו' בכאן בשאר אנשי הבית מותרין ש"מ דבהדלקה בכוונה כולן אסורין דאל"כ מאי קמ"ל הכא דהא פשיטא דטעות לא עדיף מכוונה וק"ל:

כד

ט"ז סק"א דאשה המדליקה דבריו מבוארים ע"פ מה שכתבנו באות הקודם דהמרדכי והגאונים ס"ל דדי בהדלקה בטעות להיות נחית חד דרגא א"כ לדידן דקיי"ל דבהדלקה בכוונה ג"כ אין אסור אלא המדליק. א"כ הכא אפי' המדליק שרי ובחנם נתקשו המחברים בדברי הט"ז וק"ל:

כה

שם וא"כ כ"ש דלא תימא דדוקא בהדלקה דאשה פסק רמ"א כך אבל בהדלקת אחר מודה דאסורין כולם במלאכה א"כ יכול להיות אמת כהמרדכי מש"ה כת' דאדרבה רבותא היא אם באשה שהיא עקרת הבית וכולם נמשכים תמיד אחר דעתה וכ"ש כשהדליק אדם אחר וק"ל. ודע דמדברי הט"ז כאן מבואר שחולק על מ"ש המ"א ס"ק י"ח דאיש המדליק מותר הוא עצמו במלאכה אבל הט"ז ס"ל דהוא עצמו אסור כמו אשה המדלקת וק"ל:

כו

מג"א ס"ק כ"ו שמה קבלה. ר"ל דנא כהב"י והד"מ שהבאתי באות כ"ג דס"ל דהמרדכי דוקא בהדלקה קאמר כיון שהוא מעשה אלא דגם בתפלה קאמר ומה דמשמע בש"ס דתפלה אפי' בצבור לא הוי קבלה אם היא בטעות היינו לענין שאין המיעוט נמשך אחריהם משא"כ בלי טעות כמבואר בסעיף י"ב:

כז

שם ומשמע דאף בחול. צ"ע מה המשך זה להקודם והוא ענין בפני עצמו.

כח

שם שהתפלל. קחי על היחיד:

כט

שם וכ"כ הרב"י הבאתיו באות כ"ב ור"ל כיון דהב"י יהיב טעמא דכיון דהיה בטעות לא דמי לסי' רל"ג משמע דה"ה בחול:

ל

ס"ק כ"ז וקשה וכו'. לשון זה אינו דברי המג"א אלא העתיקו מספר א' וזהו שסיים עכ"ל:

לא

שם אע"פ. שהתנו. לא היה צריך לזה דהא אפילו בלא תנאי מותרים שאר ב"ב במלאכה אפי' לדעה ראשונה דסעיף יו"ד כיון שהיה הקבלה בטעות וכמ"ש באות כ"ג וקמ"ל הא"ז דאפ"ה באותו נר אסורים ליגע. אלא דרבותא קאמר דאפי' התנו אסורים. ומסברא כת' כן דכיון דאפי' בלא תנאי מותרין במלאכה ואפ"ה אסורין ליגע באותו נר א"כ ה"ה בהתנו וק"ל:

לב

שם ול"נ דא"ז לשיטתיה. המג"א מתרץ דטעם הא"ז לאו משום לתא דמלאכה בשבת אלא מדין הוקצהו למצותו דאיתא אף בחול שאסור להנות ממנו וכמבואר לקמן סי' תרל"ח לענין סוכה ע"ש ואוסר הא"ז נגיעה משום גזירה שמא ישתמש ומש"ה לא קשה מסי' תרע"ד משום דהתם שניהם של מצוה ולא חשיב הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא חשו ג"כ שמא ישתמש בדבר חול דלא רצו לבטל מצוה משום גזירה זו משא"כ בדבר שאינו מצוה גזר הא"ז נגיעה אטו הנאה:

לג

שם לשיטתיה אזיל. משמע דר"ל דאזיל לשיטתיה דס"ל דגם בתפלה הוי קבלה כמו שביארתי באות כ"ו. וקשה דגם להב"י והד"מ יכול להיות כן דהא מודים דבהדלקה מיחשב קבלה ונ"ל דמ"ש דהא"ז אזיל לשיטתיה לא בא לשלול דעת הב"י והד"מ אלא בא לומר דהא"ז לשיטתיה שעומד בשטת המרדכי שהם הי"א הראשונים שאותן שהדליקו אסורין משא"כ להרא"ש דס"ל דאף המדליק מותר בעשיית מלאכה א"כ לא הוקצה למצותו כלל וק"ל:

לד

שם ובש"ל משמע דגם מזה נסתר דברי הספר שהעתיק תחלה שאומר דלא אסר הכא אלא ב"ב שיוצאין וכו':

לה

שם שלהבת אין בו ממש. ולכן אע"פ שהוקצה למצותו רשאי להדליק ממנו ואין אסור רק הנאות אחרות וכמש"כ המ"א בסי' רע"ט סק"ב:

לו

ס"ק כ"ח כמ"ש ססי' רס"א כוונתו למש"כ המג"א שם דאף שאומרים מזמור שיר וכו' מ"מ לא הוי קבלה עד ברכו ע"ש:

לז

ס"ק כ"ט כמ"ש ססי' תרנ"ה. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל בססי' רל"ב או רל"ה דשם מבואר דאף אם התחיל בהיתר כל שידע שימשוך עד שעת האיסור הוי כהתחיל באיסור וגם כאן ידע תחלה שבאמצע תפלתו יקבלו הצבור שבת:

לח

שם אלא חומרא בעלמא זהו דברי תה"ד וכן הסכים הב"י. אבל בכתבים כת' מהרא"י דאם ידע שלא יוכל לגמור הוי התחיל באיסור ולזה הסכים הט"ז סק"ב:

לט

הגה סי"ז וכ"ש במוצאי שבת עיין תשובת ב"ח סי' ק"י:

מ

ט"ז סק"ג שמור לי פירות. הובא דין זה לקמן סי' ש"ז סעיף יו"ד והטעם כתבתי שם דכיון דבשליח ליכא כלל איסור שבת אהא מלתא כיון שהוא בתחו' הפירות ושמירת פירות מותר בשבת מש"ה אע"ג דאצל המשלח יש בזה איסור מצד שהפירות חוץ לתחומו ואינו יכול לילך לשם בשבת אין בזה איסור שבות דאמיר' דבתר שליח אזלי' ואין להקשות למה הוצרך שמואל לומר הא מילתא הא אפי' הוי אזלינן בתר משלח אפ"ה הוי שרי משום אידך דשמואל הובא בסי' ש"ז ס"ח דמותר לו' לחבירו לך עמי לכרך פלוני למחר כיון שיש צד היתר ע"י בורגנין ע"ש. לק"מ דסברא דבורגנין אין מועיל רק דעל ידי זה מותר לו' לחבירו שילך למחר ולא בשבת עצמו וכמ"ש שם במג"א ס"ק י"ב ושמואל קמשמע לן דאומר לו שישמור פירות שבתחומו בשבת וק"ל:

מא

שם מותר לו' לישראל חבירו. מה"ט גופי' דבתר השליח אזלינן ואצלו ליכא עדיין איסור שבת:

מב

שם דאם יש שם בורגנין. באמת לפי דעת הר"ן דבתר משלח אזלינן. ואין הטעם רק משום בורגנין קשה מאי קמ"ל כמו שהקשתי באות ל"ט לכן הקשה הט"ז על הר"ן אח"כ. ועוד קשה על הר"ן דהא טעמא דבורגנין אין מועיל רק לו' לחבירו שילך למחר אבל לא בשבת אע"כ דטעמא דשמואל בפירות שבתחומך הוא משום דבתר שליח אזלינן וכהרשב"א:

מג

שם דאי נימא גם למפרע מהני אמאי אמר שמואל שם מותר לו' וכו' כצ"ל:

מד

שם שאם היו מחיצות וכו' כלו' יכול לומר לחבירו הבא לי פירות למחר כיון שאם היו מחיצות הי' יכול להביא בשבת כמו שאתה אומר שאם יש בורגנין הולך וכל היכא דמותר לומר לחבירו לעשות למחר מותר הוא עצמו להחשיך עליו וכדאמר אבא שאול במתניתין שם כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו:

מה

שם אבל מחשיך הוא לשמור. ר"ל כיון דמותר להחשיך לשמור ש"מ דיכול לו' לחבירו בשבת שילך למחר לשמור פירותיו שמחוץ לתחום והיינו ע"כ מטעמא דבורגנין א"כ להביא פירות נמי:

מו

שם ע"כ מותר להחשיך. ר"ל כיון דשמירת פירות עצמם אינו אסור וליכא כאן איסור רק מחמת שהפירות חוץ לתחום שלו מש"ה שפיר הוא זכאי באמירתו דיכול לו' לחבירו שבתחום הפירות שמור לי פירות שבתחומך כאידך דשמואל וא"צ כלל טעמא דבורגנין משא"כ להביא פירות שזה אסור אפילו למי שהוא בתחומין של הפירות מש"ה לא קשיא רק מחמת שחידש שמואל היתר דבורגנין:

מז

שם נשתנה באמת טעמו. ר"ל דאע"ג דבלא שמואל הייתי אומר דאין הטעם דזכאי באמירתו מחמת בורגנין אלא משום שיכול לומר למי שהוא בתחום הפירות שמור לי משום דבתר שליח אזלינן. מ"מ אחר שחידש שמואל התיר בורגנין נימא דטעמא דמתניתין נמי הוא משום דזכאי באמירתו לכל אדם לשמרן אפי' מי שאינו בתחומן מחמת טעמא דבורגנין אבל במה שזכאי באמירתו רק למי שהוא בתחומן לא מקרי זכאי באמירתו שיהי' רשאי להחשיך:

מח

שם מצד מעשה עצמו כמ"ש. ר"ל מצד שהם חוץ לתחום ולכן הוי שפיר זכאי באמירתו למי שהוא בתחום הפירות וכאידך דשמואל. וא"כ מוכח דטעמא דמתניתין וטעמא דאידך דשמואל דפירות שבתחומך הכל טעם אחד ולאו משום בורגנין אלא משום דבתר שליח אזלינן וכהרשב"א ודלא כהר"ן:

מט

שם דזה תלוי בזה. ר"ל דכך אמר הש"ס שם דהא דאמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו קאי אהאי דשמואל דזכאי לו' שמור לי פירות שבתחומך מש"ה רשאי רק לשמור פירות ע"ש בש"ס ריש דף קנ"א ובפירש"י ממילא כיון שהוכיח תחלה דטעמא דמתניתין להחשיך לשמור אינו משום בורגנין א"כ גם טעמא דשמור פירות שבתחומך אינו משום בורגנין ובתשובתי סי' ר' הארכתי בביאור דברי הט"ז וכאן כתבתי לנקוט בקצרה הצורך לצורת' דשמעתא לבד:

נ

שם דהא מצינו היתר. ר"ל למה הוצרך לאשמועינן דבתר שליח אזלינן הא אפי' אי הוי אזלינן בתר משלח הי' מותר מטעם בורגנין ולעיל אות ל"ט כתבתי תירץ ע"ז וצ"ע קצת מדוע לא תירץ הט"ז כך:

נא

שם כ"ש היכא דא"צ. ר"ל דשם בין לשליח בין למשלח אין היתר רק ע"י בורגנין מכ"ש כאן דא"צ היתר בורגנין רק למשלח ולא לשליח:

נב

שם כיון שאין האיסור שוה. לישנא בעלמא הוא ועיקר הכוונה כיון שאין איסור על השליח ואנן בתר שליח אזלינן:

נג

מג"א ס"ק ל"ב כמש"כ הי' רצ"ט ר"ל דמבואר שם בסוף הסי' דאף שלא הבדיל על הכוס מותר במלאכה אע"כ דמש"כ רמ"א והבדיל היינו בתפלה:

נד

ס"ק ל"ג וזה פשוט. הוא ענין בפ"ע ור"ל דאפילו הלבוש מודה דאם המשלח אמר המבדיל אף שלא בירך ולא התפלל שרי וכמ"ש הסי' רצ"ט דהוא עצמו מותר במלאכה:

א

יהא זהיר. וידליק בכל החדרים שהולך שם (מט"מ שר"ל) עס"ו ויעשה נרות כרוכים דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו (שם) וכן נוהגי' בב"הכ ב"ח ובע"ש כתוב דאסור דהוי כמדור' ולא ראה בד"מ בסי' תרע"א עמ"ש שם וע"ל ס"ח דאדרבה מצוה להרבו' לאור:

ב

ויכולין להוסיף. ויש נוהגין להדליק ז' נרות וי"א עשרה (של"ה):

ג

פעם א'. ואם שכחה כמה פעמים צריכה להוסיף בכל פעם כי הדבר משום הכיר' שתהיה זהירה מכאן ולהבא בכבוד שבת (ב"ח) ומה"ט נ"ל דאם נאנסה ולא הדליקה כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בה א"צ להוסיף:

ד

מה יאכל. פי' וצריך לקנות במעות שבידו לאכול בודאי אכילתו קודם לנר שבת וכ"מ ברא"ש פ' ע"פ אהא דמקשה פשיטא דנר עדיף מיין קידוש דאפשר לקדש אפת ולא קא משני דאשמעי' דבמקום שאין לו פת נר עדיף אלא ודאי פת עדיף וכ"מ בגמ' שם דף ק"א דלא היה מקפיד רבה על הנר רק על האכילה ועססי' רע"ג ומיהו אם יש לו לחם לאכול דיו ונר קודם ליקח משאר מאכלי':

ה

שואל על הפתחי'. דהיא עיקר סעודת שבת ואין זה בכלל עשה שבתך חול וכו' ועמ"ש סי' רמ"ב וערסי' תרע"א:

ו

הנשים מוזהרות. ואפי' אם ירצה הבעל להדליק בעצמו האשה קודמת (ב"ח) וכשהיא יולדת בשבת ראשונה מדליק הבעל ומברך (מנהגים מט"מ ושל"ה) משמע דבימי נידותה האשה מברכת בעצמה ועמ"ש סי' פ"ח:

ז

מפני שמצויות. ועוד מפני שהאשה כבתה נרו של עולם ומ"מ האיש יתקן הנרות (כתבים):

ח

נר שבת קודם. אף על גב דקידוש דאורייתא מ"מ על היין דרבנן כמ"ש רסי' ער"א:

ט

משום שלום הבית. ולכן אם יש לו נר א' סגי ויקנה אח"כ לקידוש או לנר חנוכה ומ"מ גם בחנוכה בנר א' סגי, נ"ל דסומ' ג"כ תברך דהא נהנה ג"כ ממאורות וכמ"ש סי' ס"ט וק"ו היא מנר חנוכה כמ"ש ססי' תרע"ה ע"ש ומ"מ אם יש לה בעל פקח יברך הבעל מיהו אם אוכלת בשלחן א' עם אחרים לא תברך עס"ח דהא ליכא שמחה גבה:

י

לא יקדים. ומכאן סמכו הקדמונים שמשגרין התינוקות לבתיהם קודם ברכו שיצוו להדליק ולא ידליק קודם מנח' (ש"ג במרדכי פ"ב בשם צפנ' פענח):

יא

כשידליק. ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה שיתן לה הקדוש ברוך הוא בנים זכרים מאירים בתורה (מט"מ בשם בחיי פ' יתרו): יש סדורים שכתב בהם ברכה לנרות אחר יציאת בה"כ ואין לאומרה (רמ"מ פ"ז): כתב מהר"ש בשם מהר"מ ז"ל כשיש חופה בע"ש ומאחרי' בה עד אחר שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה אז תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה ואחר כך בחשיכה תפרוש ידיה על הנרות ותברך או תאמר לעכו"ם להדליק אחר החופה והיא תברך עד כאן, ותמוה היא דל"ש ברכה בדלוקה ועומדת ועוד דאמירה לעכו"ם שבות ומיהו ב"ה לא גזרו אשבות (עסי' רס"א) וע' במהרי"ו שהתיר להדליק בעוד היום גדול ואח"כ לפרוס ידיהם ולברך וכו' ומ"ש שנמצ' בקובץ שמברכין על הנרות בשבת אחר יציאת בה"כ לא ס"ל ולא מר בריה דרבינ' חתים עליה (מהרמ"מ הגמ"נ) ומיהו בדיעבד אם שכח' מלברך עד שחשיכ' יש לסמוך אמהר"ש ועסי' רע"ו ס"ב בהג"ה ומ"מ סגי בנר א':

יב

אחר ההדלקה. דאם תברך קבלה לשבת ואסור' להדליק וא"כ בי"ט תברך ואח"כ תדליק כ"כ בסוף ס' הדרישה בא"ע בשם אמו אבל אין חכמה לאשה וכו' דלא חלקו חכמים כמ"ש סי' קנ"ח ע"ש וכ"כ התו' פסחים דף ז' ע"ב:

יג

ולברך עליו. דהדלקת נר חובה משום שלום בית שלא יכשול בעץ או באבן (מרדכי) ואפי' למ"ד בנר יה"כ א"צ לברך מ"מ הכא משתמשין לצורך אכילה להכין כליהם וכלי סעוד' משא"כ ביה"כ וכ"ש לדידן דס"ל דמברכין ביה"כ דחשבי' שלום בית אפי' בלא אכילה (מהרי"ל בתשו' סי' קנ"ה):

יד

א"צ להדליק בחדרו ולברך עליו. אבל להדליק צריך שלא יכשלו בעץ או באבן ועמ"א ס"א ועס"ז:

טו

שכל א' מברך. דכל מה דמתוסף אורה יש בה שלום בית ושמח' יתירה להנאת אורה בכל זויות וזויות וכן מה שנוהגת מקצת נשים כשהיא ליל טבילה והמקוה סמוכה לבה"כ ואינם רוצים לילך לביתם שלא יטנפו ולכן מדליקין נרות שלהם בבית הכנסת אין למחות בעדם מ"ד אהדלקה ביה"כ א"נ כשמדליקין בבית ואוכלין בחצר, וא"ת התם משתמש קצת לצורך אכילה ה"נ אפשר דעבדי מידי בבה"כ דנהנה בו בלילה לצורך אכילה וקל למצוא אבל נרות המיוחדות בלא"ה לבה"כ אין לברך עליהם דאין עשויה להאיר רק לכבוד ומיהו בעיר שב"הכ של נשים הוי מרתיפו של השמש שמא חשיב לצורך סעודה למשוך יין בלילה (מהרי"ל סי' נ"ג) וכת' של"ה דמ"מ לא יברכו שנים במנור' א' שיש להן קנים הרבה:

טז

ואוכלים בחצר. משמע דאם אוכל בבית אפי' אין דולקות עד הלילה שרי ומיהו מצוה לעשות נרות ארוכות שידלקו עד הלילה כדאיתא במהרי"ל (של"ה ומט"מ וד"מ):

יז

הוי ברכה לבטלה. ואפשר דאם באותו מקום היה קצת חשך ומשתמש שום דבר לאור הנר ליכא איסורא (מהרי"ל נ"ג):

יח

והמנהג כו'. ואם האיש מדליק ליכא מנהג' ומותר במלאכ' ומ"מ טוב להתנות (ב"ח):

יט

מקבלת שבת. ותתפלל מנחה תחלה (מ"ב):

כ

שהתנה תחלה. ומ"מ נ"ל דאין להתנות כי אם לצורך מאחר שיש חולקין דאל"כ תברך תחילה ותתנה ועס"ה:

כא

אבל לא בשאר הנרות. עמ"ש ס"ו בשם מהרי"ל דמ"מ מברכין עליהם ואפי' מדליק בחדרים שאין משתמשין בהם לצורך אכילה דלא גרע מיה"כ ועמ"ש ס"ט ומיהו דוקא כשיש לו חדר מיוחד ולא בירך על נר אחר וכמ"ש ס"ו אבל אותן המדליקין בבית האכסדרה אין מברכין אפי' לא בירך על נר אחר שאין זה מצו' המוטלת עליו וגם אין משתמשין שם לצורך אכילה אבל במקום שמשתמשי' לצורך אכילה אפי' אחר רשאי לברך כמ"ש ס"ט וטוב ליזהר לכתחלה להדליק במקום אכילה ומיהו נ"ל דדי כשעומד נר א' שם:

כב

וצריך להניח כו'. עססי"ד וי"ל דהכא מיירי ע"י תנאי:

כג

ולא להדליק כו'. כלומר שאינו ניכר שמדליק לכבוד שבת (לבוש) ולכן נ"ל דאם עמד שעה מועטת על מקומו רשאי אח"כ להניחה במקום אחר דהא מותר להשתמש לאורה וה"ה דמותר ליטלו ממקומו ולהניחה במנורה גבוה התלויה דהא ניכר שעושה לכבוד שבת ובמרדכי מפרש הטעם דהדלקה במקומו בעינן וזהו ג"כ מקומה ואין אסור אלא כשמדליקין במקום שאין משתמשין בו והניחו אח"כ במקום שמשתמשין בו דקי"ל הדלקה עושה מצוה כמ"ש הטור וכה"ג אמרינן גבי נר חנוכה הדליקה בפנים והוציאה לחוץ וכו' אבל בחוץ ממקום למקום שרי כ"מ ביש"ש ספ"ו דב"ק דכת' שאם הדליקה למעלה מכ' והניחה למטה מכ' אמה שלא יאמרו לצרכו נקיט לה משמע שבתוך כ' ליכא האי טעמא ובמהרי"ו ה' פסח כתב דעיקר ההדלקה תלויה בנרות שעל השלחן ולכן לא ידליקו במקום א' ויניחנה על השלחן דהרואה אומר לצרכו הוא דנקט לה עכ"ל משמע לדידן דס"ל כמהרי"ל כל הבית הוי מקומו ומ"מ יש ליזהר לכתחלה לברך על השלחן ובאגודה כתב וז"ל לכן אין להדליק נר חנוכה שבת וי"ט ולהשימם במקומם אחרי הדלקה אך תחילה ישימם במקומם ואח"כ ידליקם:

כד

אם רוב הקהל כו'. ואם רוב הקהל לא היו בבה"כ אין נמשכין אחר המיעוט וכן בעיר שיש בה"כ הרבה אין אחת נמשכה אחר חברתה (כ"ה):

כה

מניחו ליפול. פי' שהולך לחדר כמ"ש סימן רס"ו סי"ב עמ"ש סס"י רס"א:

כו

שאותם שהדליקו. ומהרמ"ט כתב דהמרדכי ס"ל דבקבלה בטעות בצבור שמה קבלה אך שאין המיעוט נמשכים אחריהם וכן כתב הש"ל ורש"ל וכ"פ ד"מ בשם א"ז ואין להקל וכ"כ הרוקח והראב"ן והש"ג ומשמע דאף בחול דינא הכי דיחיד צריך לחזור ולהתפלל וצבור א"צ לחזור כיון שהתפלל בטעות עסי' רל"ג וכ"כ הרב"י דלא כע"ש:

כז

אסור ליגע בו. כתב א"ז אפי' אחר שלא הדליק עדיין ולא קבל שבת מ"מ אסור ליגע בו ולטלטלו עד מ"ש כיון שהודלק לשבת ע"כ וקשה דבססי' תרע"ד כ' דמותר להדליק נר חנוכה מנר שבת וי"א דהכא מיירי בבני ביתו שיוצאין בהדלקתו ולכן אסורים ליגע אף על פי שהתנו שלא לקבל שבת והתם מיירי באחרים שאינם בני בית עכ"ל ול"נ דא"ז לשיטתיה אזיל דקבלה בטעות שמה קבלה וא"כ הוקצה למצותו כדאיתא בשבת דף מ"ה וכיון שהוקצה לבעלים הוקצה לכל וכ"מ מדכתב כיון שהודלקה לשבת והא דאוסר ליגע דגזרינן שמא ישתמש בו ובש"ל משמע בהדיא דאף שבני הבית אין סומכין בהדלקתו אסורין ליגע אותו נר ע"ש ובססי' תרע"ד מותר כיון ששניהם של מצוה הם א"נ י"ל שלהבת אין בו ממש כדאיתא סוף ביצה גבי שלהבת של הקדש עמ"ש סי' רע"ט סס"א:

כח

שקבלו הקהל שבת. היינו אמירת ברכו לדידן כמ"ש ססי' רס"א:

כט

אין בכך כלום. אף על גב דכה"ג מיקרי התחיל באיסור כמה שכת' ססי' תרנ"ה מ"מ הכא לא קפדי' כולי האי הואיל ואינו אלא חומר' בעלמא (ת"ה שם):

ל

מותר לומר. דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו וכל שיש לו היתר מותר אמירה כמ"ש סי' ש"ז ס"ח: מי שלא תיקן מאכלו יש להמתין עם ברכו ואם הוא סמוך לב"ה אל ימתינו ומ"ש מוטב שיהיו שוגגין וכו' זהו במקום רשות אבל בבית הכנסת לא (ס"ח סי' רס"ב):

לא

וכ"ש במ"ש. פי' דהא בע"ש כבר קבל שבת וא"א לחזור אפ"ה שרי מטעם דאי בעי לא היה מקבלו כ"ש במ"ש דכל שעה ושעה אם רוצה מתפלל ומבדיל מכ"ש דמותר לומר:

לב

התפלל והבדיל. בתפלה כמ"ש סי' רצ"ט:

לג

ומותר ליהנות. ול"ד להעושים ב' ימים יה"כ שאסורים לאכול בלילה מה שבישל אחר ביום דהתם לפי דעתם שמסתפקין שמא היום יה"כ א"כ המלאכה הזאת נעשית באיסור דאסור לכל ישראל לעשות מלאכה אבל הכא הוא יודע שכבר עבר שבת רק שהוא לא הבדיל ול"ד למי שלא הניח ע"ת דצריך להקנות קמחו לאחרים אבל אחרים אסורי' לאפות קמחו דש"ה דקמחו נאסר דקנסוהו (ד"מ) וכ"כ בתשובה וכ"פ הב"ח דלא כלבוש דאוסר אא"כ בירך והסיח דעתו מהשבת לא ידעתי מה מועיל ברכת המזון למלאכה וזה פשוט דאם אמר המבדיל וכו' הכל שרי כמ"ש ססי' רצ"ט אך צ"ע אם יכול אח"כ לו' רצה בב"ה די"ל דוקא כשהתפלל תפילת חול לא יאמר רצה אבל כשאמר המבדיל לחוד רשאי לומר רצה ועמ"ש סי' ער"א וס"ס קפ"ח:

א

(א) יהא זהיר וכו' – הנה עיקר הדלקת הנר הוא חובה משום מצות עונג שבת ומחמת הידור מצוה יראה לעשותו יפה ועיין לקמן סי' רס"ד ס"ו:

ב

(ב) יפה – ואיתא בש"ס דזוכה עבור זה לבנים תלמידי חכמים דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ע"י נר מצוה דשבת בא אור דתורה ולכך ראוי שתתפלל האשה אחר שתגמור ההדלקה והברכה שיתן לה הקב"ה בנים זכרים מאירים בתורה והדלקת הנר צריך להיות בכל החדרים שהולך שם בשבת עכ"פ נר אחד אף שאינו אוכל שם כדי שלא יכשל בעץ או באבן מיהו הברכה תברך על הנר שבמקום אכילה:

ג

(ג) לעשות – ואם מעותיו מצומצמין נראה שטוב יותר שיקנה אחד יפה ולא שנים גרועין:

ד

(ד) שתי פתילות – היינו כשהוא דולק שמן בנר ואם הדלקתו הוא בנרות עושה שני נרות. ומותר להדליק מנר לנר בין אם מדליק שנים או יותר ואין בזה משום בזוי מצוה דכולן של מצוה הם אבל אסור להדליק קיסם או נר של חול מנר של שבת משום בזוי מצוה. ונהגו להחמיר בזה אפילו אם כונתו כדי להדליק בו נר אחר של שבת ועיין בבה"ל:

ה

(ה) אחד וכו' – ויש שמכוונין לעשות נר של שעוה משני נרות קלועים ביחד זכר למה שאמרו חז"ל דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו ומנהג הגון הוא אבל אותן האנשים שמדבקין אותן בשעת הדלקה סמוכין זה לזה שלא כדין עושין כי לבסוף מתחממות זו מזו ונוטף השעוה עי"ז וגם נכפלות ונופלות. אסור להדליק נרות של שבת משעוה הבאה מבית תפלתם של א"י אפילו באופן שמותר להדיוט כגון שבטלו הא"י אפ"ה אסור למצוה משום דמאיס [מלעיל סימן קנ"ד סי"א] ועיין בפמ"ג שכתב דאם אין לו נר אחר כ"א זה דשרי ומ"מ לא יברך על זה ועיין לעיל סימן קנ"ד סי"א ובמש"כ שם:

ו

(ו) להוסיף – ויש נוהגין להדליק ז' נרות כנגד ז' ימי השבוע ויש עשרה כנגד עשרת הדברות ואין צריכין להיות כולן על השלחן:

ז

(ז) ג' נרות – מיירי בשהיתה רגילה בשנים ואם היתה רגילה מתחלה בשלשה צריכה להדליק כל ימיה ד' ואם שכחה כמה פעמים צריכה להוסיף בכל פעם עוד נר אחד יותר והכל משום קנס כדי שתהא זהירה בכבוד שבת וע"כ אם נאנסה ולא הדליקה כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בזה א"צ להוסיף. כתב הא"ר דבאשה עניה יש להקל בששכחה שתוסיף כל ימיה מעט שמן בנר ואם היא מדלקת נרות תדליק תמיד נר אחד מעט יותר ארוך מבתחלה:

ח

(ח) דבר המכוון – ר"ל ששתי נרות הוא מכוון כנגד זכור ושמור וכנ"ל:

ט

(ט) אין לו וכו' – אין הכונה דאין לו כלל מה יאכל דבזה מוטב שיחזור על הפתחים כדי לקנות לחם לשבת דיקיים בזה מצות קידוש וגם עיקר סעודת שבת אלא הכונה שאין לו לאכול משל עצמו שהוא מתפרנס מקופת הצדקה אפ"ה צריך להשתדל להשיג ג"כ נר לשבת. ומי שיש לו מעות מצומצמין מצות לחם לסעודת שבת קודם לכל ונר לשבת קודם ליקח משאר מאכלים דאף דשאר מאכלים ובשר הוא ג"כ בכלל עונג שבת מ"מ נר עדיף יותר משום שלום בית וכדלקמן. ומיהו משום נר די נר אחד לחוד והשאר יוציא על מאכלי שבת כדאמרינן בגמרא דאפילו עני צריך לעשות דבר מועט לכבוד שבת. ועיין במה שכתבנו לעיל בסימן רמ"ב במ"ב:

י

(י) על הפתחים וכו' – דהוא עיקר עונג סעודת שבת ומיהו אין צריך לזה רק בשביל נר אחד:

יא

(יא) הנשים מוזהרות – ואפילו אם ירצה הבעל להדליק בעצמו האשה קודמת אם לא שיש הרבה נרות יכול הוא ג"כ להדליק. וכשהיא יולדת בשבת ראשונה מדליק הבעל ומברך. ובימי נדותה האשה מברכת בעצמה [אחרונים]:

יב

(יב) מפני שמצויות – ועוד טעם מפני שכבתה נר שלו עולם שגרמה מיתה לאדה"ר. ומ"מ טוב שהאיש יתקן הנרות [כתבים]:

יג

(יג) נר שבת קודם – ואע"ג דקידוש דאורייתא מ"מ על היין דרבנן דמן התורה יוצא בתפלה וכמו שנכתוב בסימן רע"א ועוד דהא יכול לקדש על הפת:

יד

(יד) משום שלום הבית – ואם יש לו נר אחד סגי ויוציא המותר לקידוש או לנר חנוכה. וגם לחנוכה בנר אחד סגי. ואם יש לו נר אחד לשבת ונר אחד לחנוכה ויש לו עוד מעט מעות נ"ל דטוב יותר לקנות עוד נרות לחנוכה להיות מן המהדרין וכמו שבארתי בבה"ל. כתב המ"א דאשה סומא ג"כ יכולה לברך על נר שבת דהא נהנית ג"כ מהמאורות ומיהו אם יש לה בעל שהוא פקח הוא יברך ואם אוכלת בשלחן אחד עם אחרים שברכו והדליקו לא תברך דהא עיקר הטעם שכולם מברכין משום שמחה יתירה שיש ע"י ריבוי הנרות כמ"ש בסעיף ח' והא ליכא שמחה גבה:

טו

(טו) בעוד היום גדול – היינו כשהוא זמן הרבה קודם תוספת שבת וזמן תוספת שבת להשו"ע הוא מעט קודם סוף השקיעה ועיין בבאור הלכה. ועיין בסימן רס"א במ"ב ס"ק כ"ג דמסקינן שם דמי שפורש עצמו ממלאכה חצי שעה או עכ"פ שליש שעה קודם השקיעה אשרי לו דהוא יוצא בזה ידי כל הראשונים:

טז

(טז) לא יאחר – היינו היכא שהוא מדליק בצמצום בסוף זמן המותר והטעם משום דשמא בין כך ובין כך יאחר הזמן ועיין לעיל בסימן רס"ב סקי"א במ"ב:

יז

(יז) ולקבל עליו וכו' – היינו שיפרוש עצמו מכל מלאכות האסורות ואפילו מאותם דברים שהם אסורים מדרבנן:

יח

(יח) ולמעלה – אבל קודם פלג המנחה אין קבלתו קבלה אף בדיעבד ועיין בסימן רס"א ס"ק כ"ה במ"ב:

יט

(יט) הלילה – היינו צאת ג' כוכבים ודעת הלבוש והגר"א דפלג המנחה הוא שעה ורביע קודם השקיעה. ולכו"ע שעה ורביע זו היא שעה זמנית דהיינו שמתחלק כל יום לי"ב חלקים לפי שעותיו בין שהוא ארוך או קצר להשו"ע מתחלק מעה"ש עד צאת הכוכבים ולהלבוש והגר"א מזריחת השמש עד השקיעה:

כ

(כ) מבעוד היום גדול – אפילו אם היה אחר פלג המנחה ומיירי שהיה דלוק לענין אחר אבל אם הדליק לצורך שבת אף שלא קבל עליו שבת בהדלקתו מ"מ אין צריך לכבותו אף דלכתחלה לא היה לו להדליק כ"כ מקודם שאינו ניכר שמדליקין לצורך שבת מ"מ בדיעבד ש"ד ועיין בבה"ל:

כא

(כא) כשידליק – י"א כשיש חופה בע"ש ומאחרין בה עד אחר שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה פן תצטרך לעשות עוד איזה דבר האסור בשבת ע"כ תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה ואח"כ בחשיכה תפרוס ידיה על הנרות ותברך או כשהוא עדיין בין השמשות אחר החופה תאמר לא"י להדליק דלא גזרו על שבות בה"ש לצורך מצוה וכנ"ל בסימן רס"א והיא תברך ותמהו האחרונים ע"ז דלא שייך ברכה בדלוקה ועומדת ובפרט דעתה הוא זמן איסור להדליק ואיך תאמר וצונו להדליק ועל אידך תקנה דתאמר לא"י להדליק ג"כ קשה הא אין שליחות לא"י וא"כ היא אינה מדלקת ואיך תברך ואפילו ישראל המצוה לחבירו להדליק ג"כ דעת הדה"ח דהמצוה לא יברך רק המדליק כ"ש בזה דהאשה לא תברך ומסקי האחרונים עצה אחרת לזה דהיינו לפי מה דקיי"ל דיכולה לברך ולהתנות עכ"פ בלצורך שאינה מקבלת שבת בהדלקה ה"נ בעניננו הוי לצורך ותדליק ותברך קודם שהולכת לחופה ותתנה וה"ה נמי באשה שחל ליל טבילתה בע"ש תדליק ותברך קודם הליכתה לבית הטבילה ותתנה שאינה מקבלת שבת עד אחר רחיצה וחפיפה:

כב

(כב) להדליק נר – ואפילו כשמדליק כמה נרות טוב יותר שיאמר נר כי עיקר החיוב הוא נר אחד:

כג

(כג) גם ביו"ט וכו' – ואין צריך לברך זמן על ההדלקה מיהו במקום שנהגו אין למחות בידן:

כד

(כד) נר של יו"ט – ואם חל יו"ט בשבת אומר של שבת ושל יו"ט:

כה

(כה) וע"ל סימן תר"י – דמביא שם המחבר דעת הפוסק המצריך לברך דסבירא ליה דגם יוה"כ אף שאין בו אכילה ושתיה ואין שייך עליו מצות עונג אפילו הכי שייך בו משום שלום בית:

כו

(כו) קודם ההדלקה – כשאר כל המצות שמברכין עליהן עובר לעשייתן:

כז

(כז) אחר ההדלקה – ס"ל דאם תברך הוי כאלו קבלה לשבת בפירוש ושוב אסורה להדליק וא"כ ביו"ט דלא שייך זה לכ"ע תברך ואח"כ תדליק ודעת המ"א דלא פלוג אבל הרבה אחרונים ס"ל כמ"ש מתחלה:

כח

(כח) בחורים – היינו שיש להם נשים אלא שהולכין חוץ לביתם ואף שאשתו מדלקת בביתו אינו נפטר בברכת אשתו כיון שיש לו חדר מיוחד במקום שמתארח שם וכ"ש אם אינו נשוי דמחויב להדליק:

כט

(כט) בחדרם – אפילו החדר מיוחד רק ללון שם ואוכלים בבית אחר:

ל

(ל) ולברך עליו – דהדלקת נר חובה משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן וצריך להיות הנרות ארוכים שידלקו עד שיבואו לביתם בלילה ובלא"ה הוי ברכה לבטלה [דה"ח]. ועל הירידים שמתאכסנים הרבה בע"ב בחדר אחד ואין הבעה"ב עמהם בחדרם חל עליהם חובת הדלקה בברכה אפילו אם נשיהם מדליקין בביתם ע"כ ישתתפו כולם וידליק אחד ויברך ויכוין להוציא כולם בברכתו וגם הם יכוונו לצאת בברכתו ואם הבעה"ב ג"כ עמהם בחדרם אין צריך להשתתף עמו בפריטי כיון שנשיהם מדליקים בביתם וכדלקמן בס"ז:

לא

(לא) אין צריך וכו' ולברך עליו – אבל להדליק צריך אפילו אינו אוכל שם כדי שלא יכשל בעץ או באבן:

לב

(לב) שאין לו חדר מיוחד – הא אם היה לו חדר מיוחד צריך להדליק ולברך אפילו אם מדליקין עליו בביתו וכנ"ל בס"ו:

לג

(לג) להשתתף – ובריש סימן תרע"ז הביא המג"א בשם תשובת רש"ל דגם הבחורים צריכין להשתתף ומסיק שם דאפשר דהיינו דוקא כשאוכל בפ"ע אבל אם סמוך על שלחן בעה"ב הרי הוא בכלל ב"ב ע"ש:

לד

(לד) בפרוטה – וה"ה אם הבעה"ב מקנה לו חלק בנר שלו במתנה וכמ"ש לקמן בסימן תרע"ז לענין נר חנוכה:

לה

(לה) שכל אחד מברך – דכל מה דמיתוסף אורה יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית וזוית:

לו

(לו) ויש מגמגם – טעמם דבלא"ה יש שם אורה מרובה מנרות שהדליק הראשון:

לז

(לז) אין נוהגין וכו' – אלא כדעה הראשונה וכתב המ"א בשם השל"ה דמ"מ לא יברכו שנים במנורה אחת שיש לה קנים הרבה ויש מקילין גם בזה. וכתב הפמ"ג דיש לסמוך ע"ז בנשים עניות שאין להם כ"א מנורה אחת:

לח

(לח) כן – ואם יש לאחד מהן חדר המיוחד לו אע"פ שאינו אוכל שם ואינו משתמש שם שום צורך אכילה לכ"ע יכול לברך שם וכנ"ל בסעיף ו':

לט

(לט) ואוכלים וכו' – עיין לקמן סוף סימן רע"ג במ"א סקט"ו דאין מותר לאכול בחצר רק דוקא במצטער הרבה בביתו משום זבובים וכיוצא הא לא"ה צריך לאכול דוקא במקום נר ועיין במ"ב מה שכ' שם:

מ

(מ) בחצר – משמע דאם אוכל בבית אף שאין דולקת עד הלילה סגי ולא הוי ברכה לבטלה שאף שעדיין יום יש לו הנאה ושמחה בשעת אכילה מן הנרות. ומצוה מן המובחר שיעשה נרות ארוכות שיהיו דולקות עד הלילה אף שרוצה לאכול מבעוד יום:

מא

(מא) הוי ברכה לבטלה – שכיון שאינו יכול לעשות שום תשמיש אצלן כשחוזר אח"כ לביתו בלילה שלא יכשל בעץ ואבן לית ביה משום שלום בית ואם בבית שהדליק היה קצת חשך ומשתמש שם שום דבר לאור הנרות לצורך סעודה ליכא איסורא אף שאין דולקת עד הלילה ואף שאוכל בחצר:

מב

(מב) והמנהג וכו' – ואם האיש מדליק אפילו כשהוא מברך על הדלקתו וכדלעיל בסעיף ו' ליכא מנהגא ומותר במלאכה ומ"מ טוב להתנות:

מג

(מג) מקבלת שבת – ותתפלל מנחה תחלה דהואיל דכבר קבלה שבת שוב א"א להתפלל תפלה של חול. ובשאין שהות לזה יותר טוב שתתפלל ערבית שתים וכדלקמן בסעיף ט"ו מלכנוס ח"ו בספק חלול שבת ועיין לעיל בסימן רס"ב בס"ק י"א:

מד

(מד) שתתנה תחלה – ואין להתנות כ"א לצורך מאחר שיש חולקין וסוברין דלא מהני תנאי וכנ"ל:

מה

(מה) ועיקר הדלקה וכו' – היינו דיברך עליהן ולא על שאר הנרות לפי שעיקר המצוה לכתחלה הן הנרות שאוכלין לאורן וראוי שתהא הברכה עליהן ואפילו על נר אחד סגי [מ"א]. מיהו אם יש הרבה נשים ואין לכל אחת שלחן בפני עצמה יכולה לברך על הנרות שעומדים בבית בשאר מקומות כגון על הנרות שדולקין על המנורה התלויה באמצע הבית וכה"ג דכללא נקטינן דבכל מקום שמדליק כדי לעשות שם איזה תשמיש איכא משום שלום בית וראוי לברך:

מו

(מו) הנרות שבבית – היינו בעה"ב שיכול להדליק על השלחן ולברך עליו אבל באורח אם יש לו חדר מיוחד לעצמו אפילו אינו אוכל שם מדליק שם נר ומברך עליו וכנ"ל בסעיף ו':

מז

(מז) וצריך וכו' – היינו אפילו אם יתנה בפירוש שאינו מקבל שבת עד שיהיו הנרות על מקומם:

מח

(מח) לא וכו' – היינו שאסור להדליק במקום שאין משתמשין בו ולהניח הנר במקום שמשתמשין בו משום דקי"ל הדלקה עושה מצוה וכיון שהדליק במקום שאין משתמשין בו שאינו מקום חיובא לא מהני הדלקתו כלום אף שמניח אח"כ במקום חיובא וצריך לכבות ולחזור ולהדליק אבל אם הדליק בבית במקום שמשתמשין בו מותר לטלטלם אח"כ ולהניח במקום אחר דכל הבית הוי מקומם. והלבוש מחמיר אף בזה ובמקום הצורך יש להקל. כתב הח"א הנשים שמדליקין בסוכה בחג ומטלטלין לתוך הבית לא יפה הן עושין:

מט

(מט) מבע"י – היינו מפלג המנחה ולמעלה וכדלעיל בסי' רס"א ס"ב בהג"ה:

נ

(נ) ואפילו וכו' – ואף דבהדלקה י"א דמהני תנאי וכדלעיל בס"י בתפלה שאני כיון שהזכיר בה קדושת שבת:

נא

(נא) אם רוב הקהל – ואם רוב הקהל לא היו בבהכ"נ אין נמשכין אחר המיעוט וכן בעיר שיש בה בתי כנסיות הרבה אין אחת נמשכת אחר חברתה ואפילו אם באחת רוב אבל אם עושה מנין בביתו אפי' מנין קבוע בטל אצל הרוב [דה"ח]:

נב

(נב) מניחו ליפול – פי' שהולך לחדר ומניחו ליפול שם להצניעו וכמ"ש סימן רס"ו סי"ב וע"ש במ"ב ובה"ל:

נג

(נג) אינם צריכים – דלא מטרחינן צבורא אף שבטעות היתה:

נד

(נד) מפלג המנחה ולמעלה – דקודם פלג המנחה אפילו צבור נמי מחזירין דלאו זמן תפלת ערבית היא כלל. וזמן פלג המנחה עיין לעיל בסימן רל"ג:

נה

(נה) צריך הוא וכו' – כיון שבטעות התפלל שסבר שכבר חשכה וה"ה בחול נמי דינא הכי כיון שהוא נוהג תמיד להתפלל מעריב בזמנו כרבנן והיום בטעות התפלל:

נו

(נו) שאותם שהדליקו – אף אם לא התפללו אבל בלא הדלקה אף שהתפללו תפלת שבת כיון שבטעות היתה לא שמה קבלה וטעם הי"א דסבירא להו דקבלה שהיא ע"י הדלקה עדיפא דאית בה מעשה ועיין באחרונים שהביא בשם כמה מגדולי הפוסקים דס"ל דקבלת צבור בטעות אפילו רק ע"י תפלה שמה קבלה רק שבזה אין המיעוט נמשכין אחר הרוב כיון שבטעות היתה הקבלה ואין להקל נגד אלו הפוסקים. ובמקום הדחק יש לסמוך על דעה קמייתא שבשו"ע:

נז

(נז) ליגע בו וכו' – היינו אפילו אחר שלא הדליק עדיין ולא קבל שבת כ"כ הא"ז וכתב המ"א הטעם דאזיל לשיטתיה דקבלת צבור בטעות שמה קבלה וא"כ הוקצה הנר למצותו וכיון שהוקצה לבעלים הוקצה לכל וגם אסור ליגע בו דחיישינן שמא ישתמש בו. ולצורך מצוה יש להקל [דה"ח]. כתב הפמ"ג מי שהדליק נר שבת בעוד היום גדול והתנה שלא לקבל שבת אפ"ה הוקצה הנר למצותה ואסור להשתמש בו תשמיש חול ואפילו אחרים אסורים דמוקצה לבעלים אסור לכל:

נח

(נח) שקבלו וכו' – היינו באמירת ברכו או במזמור שיר ליום השבת כל מקום לפי מנהגו וכדלעיל בסי' רס"א ס"ד ע"ש:

נט

(נט) לא יתפלל וכו' – היינו אפילו עוד היום גדול ומשום שאחרי שהקהל קדשו היום לא יעשנו חול אצלם:

ס

(ס) אבל אם ענה – היינו שענה ברכו ועשהו בעצמו קודש בעניית ברכו ואיך יעשנה אח"כ חול ומשו"ה לית ליה תקנתא:

סא

(סא) שתים – היינו מתחלה לשם שבת ואח"כ שניה לתשלומי מנחה ואם הפך אפשר דיצא הואיל ועדיין יום הוא וזמן מנחה כ"כ הפמ"ג בסימן זה ועיין לעיל בפמ"ג במ"ז סימן ק"ח סק"ח:

סב

(סב) מתחיל להתפלל – מנחה ולא ימתין עד שיענה ברכו דאם יענה שוב לא יוכל להתפלל אח"כ מנחה:

סג

(סג) הואיל והתחיל בהיתר – ואע"פ שהיה יודע שלא יוכל לגמור אפילו חצי התפלה קודם ברכו מ"מ מקרי התחיל בהיתר לפי שאיסור זה שלא להתפלל תפלה של חול אצל המתפללים של שבת אינו אלא חומרא בעלמא ומ"מ טוב יותר באופן זה שיצא לחוץ בהכ"נ ויתפלל שם:

סד

(סד) מותר לומר – דכיון שלחבירו מותר אין איסור אמירה שייך בזה. וסעיף זה איירי כשיש שהות הרבה עד בה"ש דאם הוא סמוך לבין השמשות בודאי קבלו רוב אנשי העיר שבת והמיעוט נגרר אחריהן בע"כ וכדלעיל בסי"ב ולא שייך דין זה. כשמגיע סמוך לבין השמשות אל ימתינו לומר מזמור שיר ליום השבת [או שאר מאמרים הנוהגים לומר בשביל קבלת שבת] בשביל איזה אנשים העוסקים בביתם בעניניהם ומשהין לבוא לבהכ"נ:

סה

(סה) וכ"ש במו"ש – פי' דהא בע"ש כבר קבל שבת וא"א לחזור ואפ"ה שרי וכ"ש במו"ש דכל שעה ושעה אם רוצה מתפלל ומבדיל מכ"ש דמותר לומר:

סו

(סו) התפלל והבדיל – היינו שהבדיל בתפלה דבזה מותר לעשות מלאכה וכדלקמן בסימן רצ"ט אף שלא הבדיל על הכוס:

סז

(סז) ומותר ליהנות – והלבוש אוסר אלא א"כ בירך והסיח דעתו מהשבת והאחרונים הסכימו עם השו"ע. ואם אמר המבדיל בין קודש לחול באמצע סעודתו לכו"ע שרי כמ"ש בסוף סי' רצ"ט דאפילו הוא בעצמו מותר אז במלאכה אך צ"ע אם יכול אח"כ לומר רצה בברכת המזון כיון שעשהו מתחלה לחול. כתב הפמ"ג במו"ש אין היחיד נגרר אחר הרוב אע"פ שכולם לא התפללו ולא הבדילו יכול הוא להבדיל ולעשות מלאכה משיגיע הזמן:

א

(במג"א ס"ק י"א) שכחה מלברך או להדליק עד שחשיכ' כצ"ל:

ב

(במ"א ס"ק כ"ו.) ואין להקל. ג"כ נגד מהרמ"ט ואינך רבוותא:

א

מג"א ס"ק ד' דאשמעינן דבמקום שאין לו לענ"ד י"ל דהא הר"ן בשבת הקשה איך דחינן קידוש דאורייתא בשביל נר ביתו ונר חנוכה ותי' דמקדש אפת אלא דמצוה מן המובחר ביין ע"ש והרא"ש ס"ל דבזה אין חדוש כיון דיכול לקיים קידוש על הפת ונר ביתו אבל בהא ס"ל להרא"ש ג"כ כהר"ן דלא דחינן דאורייתא משום נר ביתו ולזה ס"ל להרא"ש דאם אין לו פת בודאי עדיף לקנות פת דבלא פת אינו יוצא ידי קידוש דהרא"ש לשיטתי' דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא דאורייתא אע"כ דיש לו פת ומקדש בלא יין דיוצא ידי דאירייתא אלא מדרבנן לא יצא ובזה נר ביתו עדיף לזה הקשה הרא"ש דאם איתא דמקדשים אריפתא א"כ יצא גם ידי דרבנן אע"כ דלא יצא ידי דרבנן רק ביין ואשמעינן דנר ביתו עדיף מלקנות יין לקידוש ודו"ק אולם למ"ש המג"א סי' רע"ג סי"א דמיני תרגימי מקרי מקום סעודה א"כ עדיין מה הקשה הא י"ל דמיירי שיש לו מיני תרגימי דיצא מדאורייתא אבל מידי קידוש דרבנן דבעי' על הפת או יין ומיירי דאין לו פת ויין והוכיח המג"א דס"ל להרא"ש דסעודת שבת היינו פת עדיפא מנר שבת ודו"ק ועמ"ש בגליון סי' רע"א במג"א סק"א:

ב

מג"א ס"ק ט' וק"ו הוא מנר אינו מובן דהתם אינו מצוה ליהנות רק לפרסומי ניסא מש"ה אין חלוק בין סומא לאחר:

ג

סעיף ד' בהג"ה הנר דולק מבע"י היינו שהיה דלוק לענין אחר כיון דלא היה הדלקה לשבת צריך לחזור ולכבות ולחזור ולהדליקה לצורך שבת אבל אם ההדלקה הי' לצורך שבת אלא שהדליק בעוד היום גדול א"צ לכבותו אלא לכתחלה לא ידליק כ"כ מקודם שאינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת אבל דיעבד ש"ד ומ"ש תוס' כדתני' ובלבד שלא יקדים היינו דמזה משמע דהמצוה אינה רק שיהיה לו בשבת נר דלוק אלא דמצות ההדלקה עצמו לצורך שבת ולכתחלה ראוי שיהא ניכר שההדלקה לכבוד שבת ולפ"ז תלוי הכל אם ההדלקה היא לצורך שבת או לא ולישנא דהרמ"א מבעוד יום גדול אינו מדוקדק ובתוס' והטור לא הזכירו תיבת גדול:

ד

סעיף ה' גם בי"ט צריך לברך יש מקומות שהנשים נוהגין לברך זמן בהדלקת נר יו"ט ואין לזה יסוד מיהו אין למחות בהן בחזקת היד שאלת יעב"ץ סי' ק"ז:

ה

מג"א ס"ק יא ותמוה הוא דלא שייך לענ"ד גם על אידך תקנה דתאמר לגוי להדליק קשה כיון דאין שליחות לנכרי היא אינה מדלקת ואיך תברך והעיקר לפי"מ דקיי"ל דיכולה להתנות עכ"צ לצורך ותדליק קודם ותתנה:

ו

מג"א ס"ק יב דלא חלקו חכמים כמ"ש סי' קנ"ח וכו' לענ"ד דהא תינח להבה"ג דהדלקה הוי קבלת שבת ולהסוברים דאפי' תנאי לא מהני א"כ בשבת החיוב לברך אח"כ י"ל דלא חלקו חכמים אבל כיון דקיי"ל דלצורך מהני תנאי וע"כ דס"ל לעיקר כהפוסקים דתנאי מהני אלא דשלא לצורך חיישי' להפוסקים דלא מהני תנאי ומש"ה מברכים אחר הדלקה לחוש להחמיר להנך פוסקים וכמ"ש המג"א סק"כ וא"כ ל"ש לומר לא חלקו חכמים דהא לא תקנו חכמים מידי בשבת דמדינא גם בשבת מברכים תחלה ודו"ק ובעיקר הדין בשבת דאין מברכים קודם דהוי קבלה איני מבין דהא מדלקת כמה נרות ולא אמרינן דאחר הדלקת נר א' הוי קבלה ואיך מדלקת האחרים וע"כ דהקבלת שבת בגמר הדלקה א"כ פשיטא דהברכה לא עדיף מהתחלת הדלקה וצ"ע:

ז

סעיף י' משליכות לארץ משמע דאסור לו לילך עם הנר למקום אחר להניחו עיין לקמן סי' רס"ז במג"א סקי"ט ובאבן עוזר שם אח"כ מצאתי להגאון מהר"א ווילנא עמד בזה בסי' רס"ו ס"ק ט"ז:

ח

סעיף י"א בעשיית מלאכה ואפי' אם אומר. בטור כ' והתוס' כ' שאין תלוי בהדלקת הנר אלא תלוי בתפלת ערבית שהמתפלל ערבית חל עליו שבת וכתב הב"י דצריך לפרש דהיינו תחלת ערבית שהוא ברכו ואח"כ כתב הב"י ומה שכתב רבינו עוד שהמתפלל ערבית חל עליו שבת נ"ל לאשמעי' דאע"פ שלא התפללו הקהל ערבית וקדם היחיד והתפלל של שבת חל עליו שבת מיהו אם אינו רוצה לקבל שבת וכו' ויותר נראה כיון דהזכיר קדושת היום בתפלה א"א לעשותו חול לד"ה עכ"ל. נראה דזהו דוקא בתפלת ערבית ממש דמזכיר קדושת היום אבל בברכו תליא בשטת הפוסקים אם מהני תנאי בהדלקה. ואולם ק' לשון הש"ע. דהא במ"ש תחלה אם קדם היחיד והתפלל חל עליו קבלת שבת זהו מיירי בברכו לחוד ועלה כ' ואפילז אם אמר שאינו רוצה לקבל"ש והא זה רק בתפלה ממש ולא בברכו וצ"ע:

ט

מג"א ס"ק כ"ו ומהרמ"ט כ'. ר"ל דלפי דברי הש"ע צ"ל אף דקבלת שבת ע"י תפלה דטעות לא הוי קבלה הדלקה גרע דאפי' בטעות הוי קבלה וכמ"ש בב"י ולזה קאמר דמהרמ"ט כ' דאין חלוק. אלא דהנך פוסקים ס"ל דגם בתפלה הוי אפי' בטעות קבלה מש"ה ס"ל הכי גם בהדלקה:

י

סעיף ט"ו אלא יתפלל ערבית שתים. וצ"ע אם בכה"ג מתפלל מנחה תחלה. כיון דעדיין יום הוא. משבצות זהב סי' ק"ח סק"ח. ובכאן בספר אשל אברהם כ' כאן ס"ק כח דמשמע דמתפלל ערבית תחלה ואם היפך אפשר דיצא כיון דעדיין הוא יום:

יא

סעיף ט"ז מתחיל להתפלל מנחה. ולא ימתין להתפלל מנחה עד אחר ברכו בשביל עניית ברכו כמי שצריך לעשות בשאר ימים. כיון דאם יענה ברכו אינו יכול להתפלל מנחה עכ"ל מהרא"י. ואפשר דוקא להתחיל קודם. דעדיין אין חיוב עניית ברכו. וכן משמע להדיא בתה"ד שם והוא דלא קבל שבת עמהם כגון שלא היה בבהכ"נ ולא ענה ברכו משמע אם הוא בבהכ"נ מחוייב לענות ברכו. אבל באגודה כ' פ"ב דשבת דאם בא לבהכ"נ כשאומרים ברכו לא יענה. ולפמ"ש לעיל סי"א בגליון דלמה דקיי"ל דבהדלקה יכול להתנות. ה"ה בברכו קודם תפלה. א"כ י"ל דצריך לענות ברכו ולהתנות שאינו מקבל שבת ויכול להתפלל מנחה מחוץ לבהכ"נ:

יב

סעיף י"ז מותר לומר לישראל חברו. ע' ת' פני יהושע חיו"ד ססי' י"ג:

א

נר יפה עבה"ט ועיין בשו"ת בית יעקב שכת' שיש נוהגין להדליק ב' נרות קודם קבלת שבת על הבימה ומכבדין אחר שידליק ואחר הדלקה מעמידן אותם השמש לפני העמוד במקום המתפללים וכת' שיש למחות שלא לעשות כן דאף באותו בית אין להוליכו ממקום זה למקום אחר כמ"ש בסעיף יו"ד בהג"ה ואפי' בנרות בה"כ ע"ש ועיין בב"י סי' תרע"ה באורך בענין זה:

ב

ששכחה עבה"ט. וכת' בשיורי ברכה בשם מוה' שמואל שער אריה בהגהת כת"י שכתב ע"ז דיותר טוב לעשות מי ששכחה שתספיק לעני' אחת שמן להדלקה ע"ש אבל המנהג להוסיף נר וכדברי מהרי"ל ומ"ש אשה היולדת כת' בשיורי ברכה על דברי כנה"ג בשם חכם א' לפקפק בזה דהדלקה במקומה בעינן כדלקמן סעיף יו"ד ע"ש ועיין לעיל ס"ק א' בשם בית יעקב וכת' בתשו' נחלת שבעה סי' ח' אשה שהדליקה ב' נרות ע"ד שתעשה ברכה וע"י טרדת שבת נסתפקה אם עשתה ברכה וכת' לחלק בין אם הדליקה בזמנה ע"ש ואין נלענ"ד והראיה שהביא מטעם בוכתבתם אין הנידון דומה כלל והעיקר בזה כל שהדליק מפלג המנחה ולמעלה מסתמא לשם מצות שבת הדליקה ובירכה ואפי' אם ספק לה א"צ להדליק נר בברכה ואם מסופקת אם הדליקה קודם פלג המנחה או אח"כ יש לחזור ולהדליק לשם מצוה בלא ברכה וע' בא"ר מ"ש בזה:

ג

כשידליק עבה"ט וכת' בפמ"א ה"א סי' ס"ט שטעות הוא ביד הנוהגים לעשות נר מיוחד לשבת ומדליקין בבה"כ ומברכין דהוי ברכה לבטלה אם לא שהשמש לא ידליק שום נר תחלה עד שידליק הוא בברכה דשייך בזה שלום בית שלא יכשלו זה בזה כשתחשך ואח"כ ידליק השמש שאר הנרות ע"ש וכ"כ בשו"ת מקום שמואל סי' י"ח דאף שיש קונין מצות הדלקת נרות בממון הרבה מ"מ אין לברך ע"ש:

ד

אחר הדלקה עבה"ט ובדגול מרבבה הסכים להלכה דלא כהמג"א כיון שאין נוסח הברכה שוה שבשבת אומרת של שבת וביו"ט אומרת של יו"ט לא שייך לא פלוג ולכן אין ראיה מסי' קנ"ח דשם כן נוסח הברכה וכן מ"ש התוס' בטבילת גר כן הוא וסיים בה כנ"ל להורות כאשת הגאון דרישה והיא אשה אשר נשאה לבה בחכמה ע"ש וכן במח"ב הסכים לזה מטעם דכמה פוסקים ראשונים סוברים גם בטבילה לברך קודם ואף שנוהגים ע"פ בה"ג לברך אח"כ י"ל דהכי קיבלו דאף דבטלום לטבילותא טוב לברך בחיותו טהור אבל בזה טפי עדיף לברך ביו"ט קודם הדלקה ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ סי' ק"ז דמה שנוהגים לברך זמן בשעת הדלקת נר יו"ט אין לזה יסוד מיהו אין למחות בידם בחזקת היד ע"ש:

ה

מלאכה עבה"ט ועיין בב"י שדין זה מחלוקת הרשב"א בשם התוס' והר"ן ובש"ת פני יהושע הנדפס חלק יו"ד סי' ג' בסופו כת' שזה תלוי במחלוקת הפוסקים לענין שלד"ע אם בעינן שליח בר חיובא ע"ש ומ"ש ע"ז בספר בית מאיר באה"ע סי' ה':

ו

ממלאכתו עבה"ט ועיין בתשו' ב"ח סי' ק"י שכת' המיקל כרמ"א שהוא כהרשב"א לא הפסיד והמחמיר כהר"ן קדוש יאמר לו ותע"ב גם הר"ן לא נחלק אלא באמירה אבל אם חבירו עשה מעצמו מותר לאותו שמשכה סעודתו להנות ממנו אליבא דכ"ע ע"ש ועיין בשו"ת מים רבים סי' ל"ב בשם הרב מהר"י אשכנזי שהסכים כלבוש מחמת הירושלמי שהביא הרשב"א סי' תשל"ט ע"ש ובבר"י כת' שאין הכרח ועיקר כדברי מור"ם ע"ש:

א

צריך הוא לחזור ולהתפלל כו'. בגמרא אמרינן שאני צבור דלא מטרחי' וכ' הרא"ש דלענין מלאכה בין ציבור בין יחיד מותרים וכמ"ש כאן אח"כ אלא שהמרדכי בשם הגאונים והיינו וי"א דבסמוך ס"ל דגם לענין מלאכה אסור למי שהדליק ונראה דלא. קי"ל כן דהא כתב רמ"א בסמוך ס"י דאשה המדליקה דוקא אסורה אבל שאר בני בית מותרים וא"כ כ"ש שאדם אחר הדליק. ומכ"ש דלא קי"ל כי"א שמביא אח"כ דגם לבני בית אסור ליגע בנר שהדליק זה וכבר כתב ב"י ע"ז דאינו יודע טעם למה יאסרו אחרים בזה:

ב

הואיל והתחיל בהיתר. והיינו שהיה סבור שיוכל לגמור קודם ברכו:

ג

וכ"ש במ"ש כו'. כבר כתבתי תשו' על דין זה והנני מעתיקה. פניתי את לבי להבין ולהשכיל במעט בינתי איך להתנהג בהוראה זו שנחלקו בה בתראי הרב הגדול מהרמ"א בא"ח סי' רס"ג כתב דאם המשיך א' סעודתו במ"ש עד הלילה דמותר לו לומר לחבירו שכבר הבדיל שיעשה מלאכתו ומותר ליהנות מבישולו אז ואחריו קם הרב מוהר"מ יפה ז"ל ופסק לאיסור כמ"ש בסמוך דבריו: תחלה נבאר מחלוקת הראשונים דהיינו הרשב"א עם הר"ן במקור דין זה לענין עיולי שבת: איתא בפרק שואל (שבת ד' קנ"א) אר"י א"ש מותר לאדם לומ' לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי וכ' ב"י בא"ח סי' רס"ג בשם הרשב"א דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית. והר"ן כתב על זה ולי נראה אין הנדון דומה לראיה דש"ה דאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר עכ"ל וכב"י על דברי הר"ן וז"ל ואיני מבין דבריו דה"נ איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו מלאכה עכ"ל ונלע"ד דטענת הרב"י אינה טענה בזה דע"כ לא מהני סברא זו שיש היתר בלא"ה אלא כל שיש היתר עכשיו אבל לא מהני לומר כן למפרע דהיה יכול להיות תחילה בענין שיהיה עכשיו היתר דמ"מ עכשיו דאין לו היתר תדע שהוא כן דאי נימא גם למפרע מהני אמאי אר"ח שם מותר לומר לכרך פ' אני הולך למחר כיון שיש לו היתר ע"י בורגנין היה לו לו' שאם היה רוצה היה הולך שם או סמוך לו קודם שבת אלא פשוט שא"א כן אלא ביש צד עכשיו להתיר אע"פ שהוא שבת וכיון שבשבת עצמו מצינו היתר בזה כל שיש בורגנין ע"כ מותר אף בלא בורגנין דאיסור אמירה לא שייך בזה כיון שאינו שוה לכל עכשיו ביום השבת משא"כ בזה שקיבל עליו שבת קיבל עליו כל קדושתו דאל"כ ה"ל לאתנויי אזה מקבל ואזה לא מקבל ומדלא אתני ה"ל שבת מיד לכל מילי וזה פשוט בעיני: אמנם בענין קושית הר"ן על הרשב"א בעסק זה הגם כי איני כדאי להכריע מ"מ נלע"ד דלק"מ על הרשב"א דמ"ש הר"ן דשאני בשמור לי פירותי כו' דאפשר לו על ידי בורגנין דמוכח בגמרא דאין הטעם משום בורגנין דהא ר"י אמ' שמואל חידש דבר זה דבורגנין על דין דמותר לומר לכרך פ' אני הולך למחר שאם יש בורגנין כו' ופרכינן עליה ממתני' דתנן אין מחשיכין על התחום להביא פירות. דהא יש היתר שאם היו מחיצות כו' משמע דבלאו דברי שמואל לא הוי קשיא ליה מתני' בעצמה רישא וסיפא דתנא רישא אין מחשיכין על התחום להביא פירות ובסיפא תנן אבל מחשיך הוא לשמור פירות וע"כ לומר דמתני' עצמה ניחא ליה מטעם שפירש"י במתני' דהבאת פירות הוא דבר שאסור לעשותו בשבת ע"כ אין מחשיכין בשבילו לצאת אחר שבת בשביל זה משא"כ שמירת פירות שהוא עצמו מותר בשבת אם היה בתחומו רק שההליכה חוץ לתחום מעכבת עליו ע"כ מותר להחשיך בשביל זה רק מחמת דברי שמואל שחידש היתר זה ואמר כל שיש צד היתר עכשיו בשבת לשום אדם דהיינו מי שיש לו בורגנין התירו האמירה לכל אדם ה"נ בהבאת פירות נימא מתוך שיש היתר למי שיש לו מחיצות יהיה מותר להחשיך. נמצינו למדין דטעם היתר דמתני' להחשיך לשמור פירותיו לא תליא בהיתר בורגנין אלא בטעם דהשמירה בעצמה אין בה מעשה איסור וא"ל דאחר שנאמרו דברי שמואל נשתנ' באמת טעמא דמתני' והיה טעם היתר להחשיך לשמור פירות בשביל בורגנין זה אינו דא"כ לא היה לו לשמואל לחדש דין חדש מותר לומר לכרך פ' אני הולך כו' אלא היה לו לומר מ"ט דמתני' דמותר להחשיך בשביל שמירות פירות בשביל שאם יש בורגנין אע"כ דטעמא דמתני' לאו משום בורגנין אלא מטעמא דאין כאן איסור שבת מצד המעשה עצמו כמ"ש וזהו גופיה טעם דברי שמואל בהך מימרא אחריתא דאמר אומר אדם לחבירו שמור לי פירות שבתחומך כו' דאין כאן איסור לגמרי דזהו ממש כטעם מתני' דהחשכה לשמור פירות כדאיתא שם דזה תלוי בזה ועוד ראייה דאי תאמר דטעם היתר פירות תחומך הוא משום בורגנין כאידך דשמואל דמותר לומר לכרך פ' אני הולך קשה תרתי דשמואל ל"ל כיון דחד טעמא לתרווייהו וא"ת השתא נמי לפ"ד שהטעם לאו משום בורגנין מכ"ש קשה הך דשמואל בפירות תחומך ל"ל דהא מצינו היתר אפי' ביש איסור שבת כגון באמירה לכרך פ' אני הולך למחר ומ"מ מותר כיון שיש היתר על ידי בורגנין כ"ש היכא דאין צריך לבורגנין לק"מ דהא במסקנא אנן מפרשי' דברי אבא שאול שנתן כלל כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו הוא מכח דברי שמואל שאמר מימרא דפירות תחומין וה"ק לת"ק כיון דהיתר להחשיך הוא תלוי בהיתר אמירת פירות תחומך היה לך ליתן כלל בזה דאמירה והחשכה שווין ונ"מ לענין לפקח על עסקי מת וכלה דגם שם יש היתר בהחשכה כיון שיש היתר באמירה ושם בעסקי המת אין שום היתר בלא"ה כדאמרינן שם במימרא קמייתא דשמואל דפרכינן אלא מת מאי ניהו להביא לו ארון ותכריכין כו' הא אחר נמי כיון שאם יש שם מחיצות הוה היתר ומשנינן משכחת לה למיגז ליה גלימא שבזה אין מועיל היתר מחיצות דהוא כמו היתר בורגנין וא"כ שפיר מיתרצי דברי שמואל שהוצרך לומר מימרא דפירות תחומך כדי לגלות לנו דכאן לא מיירי בהיתר ע"י בורגנין ומינה נילף היתר דמת וכלה דלא מיירי בענין שיש היתר בלא"ה: ולפי"ז שפיר יליף הרשב"א כשם שכאן בפירות תחומך אין אנו צריכין להיתר בורגנין אלא מותר מכח דאין כאן איסור לגמרי כיון שלחבירו מותר ואין עליו איסור שבת ע"כ מותר לזה האמירה שישמור פירותיו ה"נ בזה שקיבל עליו שבת קודם חשיכה אין עליו איסור אמירה לחבירו שהוא מותר לגמרי דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל אדם מישראל ועלו דברי הרשב"א כהוגן ולכך הביאו בש"ע דבריו להלכה ותו דגם הר"ן לא נחלק פי' מצד הדין עליו אלא שכתב שאין הנדון דומ' לראייה וכ"כ בס"ד שדומה ממש: ועתה נדון במחלוקת דבתראי דהרב רמ"א יליף מדברי רשב"א דלעיל דה"ה במ"ש אם אחד המשיך סעודתו עד הלילה שמותר לומר לחבירו לעשות לו מלאכה וליהנות ממנו ורמ"י חולק עליו וז"ל אבל ל"נ דאין דומה עיולי שבתא לאפוקי שבתא דבעיולי שבתא הדבר תלוי בנדרו וקיבלו עליו קדושת שבת ונוכל לומר שזה קיבל עליו וזה לא קיבל עליו אבל באפוקי שבתא שכבר נאסר עליו ביום השבת והוא ממשיך בקדושתו בלילה כל האיסורים נמשכים עמו כו' וכל זמן שלא בירך ב"ה הרי קדושת שבת עליו: ונלע"ד עיקר כדעת מהרמ"א ומהרמ"י לא עיין כל הצורך בזה דאיהו חושב דהיתר של הרשב"א בע"ש קודם חשיכה הוא מטעם שזה מקבל לא קיבל עליו לאסור על עצמו מלאכת חבירו וכ"כ הוא שם בהדיא בתחלת סי"ז וז"ל שאע"פ שקיבל עליו השבת להוסיף מחול על הקודש מ"מ לא אסר אלא מלאכת עצמו אבל מלאכת חבירו לא אסר עליו עכ"ל הרי שתלה ההיתר מחמת שלא קיבל עליו מלאכת חבירו וזה אינו דא"כ אין לו שייכות לההיא דהרשב"א דיליף ליה מגמ' דפירות תחומך דשם הוי שבת גמור ואפילו הכי מותר מטעם כיון שאין האיסור שוה לכל וה"ה נמי בזה. וראיתי בדפוס חדש של ספר לבוש החור שפירש הרב רמ"י בתשובה שפי' דברי הרשב"א באופן זה כי היכי דפירות תחומך מותר כיון שיש היתר ע"י בורגנין ה"נ יש כאן היתר בקבלת שבת דאלו בעי לא היה מקבל עליו שבת וזה כפי' ב"י שהבאתיו בתחילת הפסק הזה וכבר דחינו אותו שם והנני מוסיף עוד עכשיו דאלו יליף לה מטעם בורגנין אמאי יליף לה הרשב"א ממימרא דשמואל השנית שאמר דין פירות תחומך ולא יליף לה ממימרא הקודמת הרבה דהיינו מה שאמרו מותר לומ' לכרך פ' אני הולך כו' ושם מבואר בפי' הטעם משום בורגנין ומ"ט שביק ליה הרשב"א ויליף ממימרא אחריתא המאוחרת ולא הוזכר שם טעם בורגנין כלל ואדרב' מוכח דלא הוה טעמא כן וכמ"ש תחלה בהוכחה ברורה: והנה איך שיהיה אין מקום לאיסור דאם תפרש טעם הרשב"א כמ"ש מהרמ"י בספרו דמותר מטעם שלא קיבל עליו כלל מלאכת חבירו ק' דהרשב"א לא נתכוין לזה דאין לזה דמיון דההיא דפירות תחומך אלא ודאי הך טעמא בדותא היא והטעם השני כיון שאם היה רוצה לא היה מקבל עליו כלל התוס' כמ"ש הרב בתשובה שם. א"כ כ"ש במ"ש שאם היה רוצה היה מבדיל דזה עדיף מקבלת שבת דהתם אין בידו לתקן עכשיו וכאן יש בידו גם עכשיו לתקן ולו' המבדיל אבל האמת הברור ששניהם אינם אמת אלא הטעם הוא דאיסור אמירה לא נאסר אפילו בשבת גמור רק באם הוא אסור לכל ישראל משא"כ באם מותר לזה בשבת ה"נ מותר גם להב' לו' לעשותו ממילא הוי כן בעיולי שבתא וכ"ש באפוקי שבתא וכמ"ש ומש"ה לא זכר הרשב"א מ"ש דק"ו הוא ומ"ש הרב רמ"י דקדושת שבת נמשכת ממילא עליו הוא דבר בלתי מתקיים כלל לפע"ד ואדרבא בגמרא פרק שואל (שבת דף ק"נ) לא מוכח כן דאי' התם משום ראב"י אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל משמע איסורא בעלמא איכא אבל לא קדושת שבת ממש וכן פירש"י אח"כ שם במה דאית' א"ל ר' אבא לרב אשי במערבא אמרי' הכי המבדיל בין קודש לחול ועבדינן צורכין ופירש"י שאמירה זו ללות את המלך להיכרא בעלמא ואע"ג דלא אבדיל עדיין בתפילה ומוכח ג"כ התם דע"י אחרים מותר לעשות חפציו מדאמר אסור לו לאדם כו' משמע דוקא בעצמו וזה פשוט אלא שהרב רמ"י כתב דכיון שלא בירך ב"ה לא הסיח דעתו מן השבת ואינו נכון לפי ע"ד וראיה מדמצינו בב"י בא"ח סי' קפ"ח לענין אם נמשכה סעודת מ"ש עד הלילה שהרא"ש כתב שאין לומ' רצה מ"ד אמי ששכח לו' מנחה של שבת ומתפלל בלילה שתים של חול אע"פ שנתחייב בשבת תפלה זו ואחר כך מביא הג"ה שי"ל רצה ומביא תירץ בשם תשובה אשכנזית על ההיא דתפלת מנחה שהביא הרא"ש ממנה דשאני תפלה כיון דהזמן עבר ואינו מתפלל אלא לתשלומין והיאך יתפלל שבת אבל ב"ה אתי על סעודה שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בב"ה הרי לפניך דלא אמר לו' רצה בשביל שעדיין קדושת שבת עליו עכשיו כל זמן שלא הסיח דעתו ממנו אלא כיון שתחילה סעד בשבת יש לברך עכשיו על התחלת הסעודה אבל לא על מה שסועד עכשיו בלילה תדע לך דאי אקרי בא' שהתחיל לאכול בלילה קודם שהתפלל פשוט שאין לו לו' רצה כיון דאין כאן התחלת סעודה ביום ע"כ אין מקום לו' כיון דלא בירך ב"ה עדיין שבת עליו ומ"ש רמ"י ראיה ממי שעושה ב' ימים יה"כ דאסור בשני אפי' מי שאינו עושה ב' ימים אסור לבשל לזה שאני התם דזה המחמיר הוא רוצה לצאת ידי ספק דשמא עיקר י"כ למחר ונמצא דהשני הוא עושה באיסור לפי סברתו של זה משא"כ כאן דהאחר עוש' בהיתר גמור כיון דלילה הוא מותר אף לזה שלא הבדיל עדיין וזה הקשו כבר על רמ"י כמ"ש שם בתשובה שלו אלא שתי' דהתם לאו משום ספיקא דיומא מדיש לו היתר על נדרו בזה אלא ודאי משום גדר חסידות הוא דהא אנן בקיאין בקביעא דירחא ודבריו תמוהים מאוד דהא בכל ב' י"ט של גליות לא סמכינן אהך בקיאות משום שמא ישכח הבקיאות כמו שלחו מתם ריש ביצה אלא שבי"כ מכח שא"א לעמוד לרוב הצבור בכך סמכינן אעיקר הדין כמ"ש רמ"י גופי' בסי' תרכ"ד אלא שקצת חסידים מחמירים ועושים בי"כ כמו בשאר י"ט ונמצא לדידהו הוי ב' ימים של י"כ כמו בשאר י"ט ממש: אחד כותבי זה כמה שנים מצאתי גם למו"ח ז"ל שמתיר כדעת רמ"א וכ' ג"כ קצת מהדברים שזכרתי: