שולחן ערוך, אורח חיים רמ״ט: דינים השייכים לערב שבת. ובו ד סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דינים השייכים לערב שבת. ובו ד סעיפים:
אין הולכין בע"ש יותר מג' פרסאות כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול ויוכל להכין צרכי סעודה לשבת בין שהולך לבית אחרים בין שהולך לביתו וה"מ כשהוא ביישוב במקום שיוכל להכין צרכי שבת אבל אם במקום שהוא שם א"א לו להכין צרכי שבת או שאינו מקום יישוב בטוח מותר לילך אפי' כמה פרסאות ואם שלח להודיעם שהוא הולך שם לשבת מותר לו לילך כמה פרסאות בכל גוונא:

ב

אסור לקבוע בע"ש סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול ואפילו הוא סעודת אירוסין מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וכל היום בכלל האיסור. הגה וסעודה שזמנה בע"ש כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר כנ"ל וכן המנהג פשוט. ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה אפילו סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל מן הדין אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול מט' שעות ולמעלה:

ג

דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת:

ד

אם קבל עליו להתענות בע"ש צריך להתענות עד צאת הכוכבים אם לא שפירש בשעת קבלת התענית עד שישלימו הצבור תפלתן: הגה ויש אומרים דלא ישלים אלא מיד שיוצאים מבית הכנסת יאכל (טור ומרדכי ס"פ בכל מערבין (בשם הר"מ) והגהות מיי' פרק א' מהלכות תענית) ולכן בתעני' יחיד לא ישלים וטוב לפרש כן בשעת קבלת התענית ובתעני' צבור ישלים והכי נהוג (מהרי"ל בתשו' סי' ל"ג) ואם הוא תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים:

א

אין הולכין בערב שבת כו' ובמדינות אלו אין נזהרין כזה וי"מ דדווקא בהולך ברגליו אבל ההולך בעגלה או רוכב על הסוס נהגו העולם להקל והנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין מ"מ צריך להזהר שלא יהלך עד עת ערב אפי' למהר כדי לבא לעירו ולביתו כי הרבה פעמים נכשלי' שמחללים שבת:

ב

וסעודה שזמנה בע"ש. אפילו בזה צריך לזהר להתחיל לכתחילה קודם ב' שעות זמניות (מורי בב"ח) ונרא' שלא לאכול בע"ש בסעודה גדולה אפילו בסעודת מצוה (אא"ז בשם מהרר"ש במהרי"ל) רק הקרובי' ושושבינים השייכי' יותר לאותה סעודה וגם הם לא ירבו בסעודה ג"כ כדי שביעה וכ"ש אכילה גסה (אא"ז ז"ל) ומי שקובר את מתו בע"ש סמוך לחשיכה קודם התפלה בב"ה חייב בהבראה אם יש שהות לאכול קודם התפילה דפסקינן כר"י דשרי להתחיל כו' (אגודה):

ג

ולאכול ולשתו' בלי קביעות כו'. היינו דוקא לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד לא דמחזי כמזלזל בכבוד שבת (ב"י בשם הרב המגיד): מצאתי כתוב דיני תענית בע"ש דהיינו יאר צייט באם חל פעם ראשון בע"ש ולא השלים אזי אין צריך להשלים (מהרש"ל בשו"ת):

ד

והכי נהוג מהרי"ל. ובתענית חלו' יש להשלים עד הלילה (ב"ח):

א

מג' פרסאות. ואם הוא יושב בעגלה או רוכב על הסוס יכול ללכת יותר ומכל מקום יזהר שיהיה יכול להגיע בעוד היום גדול. ב"ח:

ב

להכין. ובמדינות האלו רוב בני אדם מכינין בריוח ולכן אין נזהרין בזה. אגודה מ"א:

ג

אירוסין. וה"ה סעודת נשואין ב"ח. וצ"ע דבסי' תמ"ד ס"ז כתב דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא אפי' בע"פ כ"ש בע"ש דקיל טפי ועו"ק דבסי' תקמ"ו כתב דמותר לישא ערב הרגל. ועו"ק דכיון דאירס בע"ש ה"ל זמן סעודה בע"ש. וברוקח סי' למ"ד הביא הירושלמי הזה ונ"ל דה"פ אסור ליארס בע"ש הדא דאתמר סעודת אירוסין פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות בע"ש סעודת אירוסין אבל לארס מותר ר"ל מותר לארוס בע"ש שמא יקדמנו אחר ואז מותר ג"כ לעשות סעודה מ"א ע"ש ועיין סי' תמ"ד ס"ו. ועיין תשובת חות יאיר סי' ע' מה נקרא סעודת מצוה באורך. והקובר את מתו בע"ש אם חייב בהבראה עיין י"ד סי' שע"א: (ועיין בספר אבן העוזר שמתרץ קושית המ"א על פסק הש"ע) ובספר אליהו רבה פוסק דאירס בע"ש אם אפשר לדחות למחר או ליום אחר אסור לעשות הסעודה בע"ש ולקמן מיירי בא"א לדחות:

ד

פדיון הבן. ופדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע"ש. ומילה אע"פ שעבר זמן כגון שהיה חולה בשמיני מיקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל כ"מ מתוס' דמ"ק דף ח' עיין מ"א. ועיין בי"ד סי' רס"ו בש"ך ובט"ז דיש אוסרים למול מילה שלא בזמנה בע"ש:

ה

מותר כנ"ל. ואם א"א להתקיים שניהם תדחה סעודת שבת לבוש. וב"ח כתב דמצוה להתחיל קודם שעה עשירית ושל"ה כתב מורי מהר"ש מלובלין היה סנדק בע"ש ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה שם מנין בלעדו ושל"ה השיב לו ע"ש:

ו

להתענות. וב"ח כתב בשם הפוסקים דאסור להתענות בע"ש אם לא שאם אוכל ביום אינו תאב לאכול בלילה:

ז

ובת"צ ישלים. משמע דבת"צ לא מהני תנאי דלאו בדידיה תליא מלתא וכ"מ סי' תקע"ב:

ח

תענית חלום. נראה דגם הי"א מודים דבתענית חלום יש להשלים דהא אפי' בשבת עצמו מתענין אחרונים ועיין שכנה"ג ויד אהרן. ונ"ל דאם מתענה בכל ע"ש והשלים פעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם. וה"ה מי שמתענה תעניתים הכתובים בסי' תק"פ וה"ה ער"ח שחל להיות בע"ש וכ' סיון שחל בע"ש מ"א. ולענין יאר צייט בע"ש כתב הב"ח דאם בתחלה כשהתחיל להתענות אירע יום ו' יזהר שיקבל עליו שלא ישלים דיא"צ הוי כמו נדר וכיון שלא השלים בתחלה שוב א"צ להשלים אבל אם אירע בתחלה בימות החול והשלים נעשה כנדר וצריך להשלים אף אם יחול אח"כ ביום ו' עכ"ל נמצא למידין אם חל פעם הראשון היא"צ ביום ו' אם לא השלים אז א"צ להשלים כל ימיו אם חל היא"צ ביום ו'. ואם השלים אז או שחל היא"צ ראשון באמצע השבוע דאז חייב להשלים מדינא אז צריך להשלים כל פעם שחל יא"צ שלו ביום ו'. וט"ז חולק וכתב דלא מקרי דרך נדר אא"כ דעתו שינהוג כן לעולם ע"כ המיקל לא הפסיד ובפרט מי שמצטער ע"ש ועיין ביו"ד סי' ת"ב ס"ק י"ב מש"ש והעולם נהגו כהב"ח ועיין בתשובת נחלת שבעה סי' (נ"ז) [נ"ח]:

א

סוכה מ"ד וכדאיכא דאמרי הרי"ף ורא"ש ורמב"ם בפר' ל'

ב

בית יוסף

ג

מדברי הרמב"ם שם ורבינו ירוחם בחלק א'

ד

מהא דגיטין ל"ח

ה

הרב המגיד ברמב"ם פרק ל':

ו

טור מהא דעירובין ח' ומבואר בירושלמי פרק ב' דתענית

ז

תענית י"ח לדעת הרא"ש שם וכ"כ הטור

ח

טור ווהגהות מיימוני פ"א מהלכות תענית

א

ס"א וה"מ כשהוא כו' ואם. כמש"ש אפי' כסא דהרסנא כו':

א

ס"ב שאינו רגיל. כן מוכח מהא דע"פ צ"ט ב' אוכל והולך כו':

ב

ואפי' הוא. ירושלמי:

ג

וכל היום. דסתמא קא' שם בע"ש:

ד

וסעודה שזמנה. דאפי' סעודת אירוסין אם אירס כבר מותר כמ"ש בפ"ג דפסחים מ"ט א' ואפי' סעודת נשואין כמ"ש בפ"ק דמ"ק וכולם מותרין בערב הרגל:

ה

ולאכול. פסחים צ"ט ב' כר' יוסי דמתני' שם כותיה וע"כ בלי קבועות מיירי כמ"ש למטה וכן מ' לשון אוכל כו' וע"כ בסעודה שרגיל מיירי כנ"ל:

ו

אבל מצוה. שם ק' א' הלכה כר' יוסי בהפסקה ושם רי"א אין מפסיקין מ' דאין מתחילין אלא דשם בקביעות סעודה ועתוס' בשם בה"ג:

א

ס"ד אם קיבל. דכל תענית שלא שקעה כו' כמ"ש בתענית י"ב ובסתם קבלה צריך להשלים:

ב

אם לא. כפי' הרא"ש בעירובין שם דמתענין ומשלימין ר"ל אם ירצה וכן כ' תוס' שם ד"ה והלכתא כו':

ג

וי"א דלא. עתוס' דע"ז ל"ד א' ד"ה מתענין כו' ומיהו כו' ועמ"א:

ד

ואם הוא. דאפי' בשבת שרי שבת י"א א':

א

אין הולכין בע"ש וכו' – לכאורה נראה אם הולך לדבר מצוה מותר לילך עד סמוך לערב ממה דאיתא בסימן רמ"ח ס"א ע"ש אף שגם שם מתבטל מעונג שבת כמ"ש בס"ב ואולי דבעניננו חמירא דלא הכין כלל ועיין לקמן בסימן ר"נ בבה"ל מה שנכתוב בזה ומ"מ נראה דיש להקל בהליכה יותר מג' פרסאות בענין זה אם הוא משער שיגיע בעוד יום גדול:

ב

ויוכל להכין וכו' – עיין בעו"ש שמחמיר בענין זה אפילו במוליך מזונותיו עמו דלא פלוג חכמים בזה ללישנא בתרא דגמרא וכן מוכח בב"י שהעתקתי דבריו במ"ב סק"ה אבל בא"ר חולק עליו ומצדד להקל בזה ע"ש:

א

אסור לקבוע וכו' – ר"ל לעשות סעודה קבועה ואפילו פעם אחת בימי חייו וראיה לזה סעודת אירוסין כ"כ הפמ"ג ועי' בהרב המגיד בשם יש מפרשים והובאה בב"י וע"כ לא מיירי בסעודה שאינה רגילה דאל"ה תקשי עלייהו מירושלמי דאוסר בסעודת אירוסין ועיין בב"ח:

ב

שאינו רגיל בימי החול – ואפילו אם הוא עשיר ביותר ועושה בכל יום סעודה רחבה כמו בשבת מ"מ בע"ש יש למנוע מלעשות כן כדי שיאכל לתיאבון בלילה כן מוכח ברש"י גיטין ל"ו ע"ב ד"ה בע"ש ע"ש ועיין לקמן בסימן רפ"ח סעיף ז' בהג"ה דאיש כזה צריך לעשות בשבת שינוי בסעודת היום להקדים או לאחר כדי שיהא מינכר יום השבת משאר ימי השבוע:

ג

ואפילו היא סעודת אירוסין – עיין בביאור הגר"א שכתב דאם אירס כבר מותר כמו דאמרינן בפ"ג דפסחים וכו' אין כונה דאירס מאתמול דהלא בזה בודאי אוסר הירושלמי ועוד דע"ז אין שום ראיה מפ"ג דפסחים אלא כונתו דכיון שכבר אירס ממילא שריא הסעודה לזה באותו יום ג"כ וכדעת המגן אברהם ומוכח מלשונו דס"ל דלכתחלה אסור לארס בע"ש ובאמת לכאורה קשה מאד דהירושלמי מתיר בהדיא ונ"ל דהגר"א כיון במה שכתב שכבר אירס לתרץ קושית המגן אברהם שהקשה דהירושלמי שאוסר לעשות סעודת אירוסין בע"ש [שז"ל הירושלמי אסור לארס בע"ש הדא דאתמר סעודת אירוסין אבל לארס מותר אמר שמואל אפילו בט"ב מותר לארס שלא יקדמנו אחר] סותר המשנה דפסחים דמוכח שמותר לעשות סעודת אירוסין אפילו בע"פ וכ"ש בע"ש ומה שתירץ דכונת הירושלמי דוקא כשאירס מאתמול אבל כשאירס בע"ש מותר לעשות אז גם הסעודה הוא דחוק מאד בירושלמי וע"כ כיון בלשונו הצח לתרץ קושיתו והוא דדעת הירושלמי דאם בא לפנינו לשאול בע"ש אם לארס או לא לא מקילינן ליה בזה מפני כבוד השבת דהיינו משום הסעודה שיצטרך לעשות אח"כ באותו יום אם לא שיתרצה בהדיא שלא לעשות סעודה באותו יום אז מקילינן ליה לארס וזה הוא כונת הירושלמי דמתיר לארס אבל אם בא לפנינו לשאול אם לעשות סעודה באותו יום אחר שכבר אירס מורינן ליה להקל דהוי סעודת מצוה ובאופן זה מיירי המשנה דפ"ג דפסחים וכ"ז הוא לדעת הירושלמי מתחלה אבל לפי מה דמסיק שמואל אח"כ דאפילו בט"ב מותר משום שלא יקדמנה אחר ממילא ה"ה דאפילו בע"ש מותר לכתחלה בכל גווני וממילא מותר אח"כ לעשות סעודה ג"כ. היוצא לפ"ז דלדינא לפי מה דקי"ל כשמואל לקמן בסימן תקנ"א ס"ב לכ"ע מותר לארס בע"ש וממילא מותר לעשות סעודה ג"כ וכונת הגר"א הוא רק לתרץ דעת הירושלמי מתחלה דיסבור דאפילו מאירוסין יש ליזהר אם דעתו לעשות סעודה:

ד

מפני כבוד השבת שיכנס וכו' – ובפמ"ג מצדד דאין הטעם משום לתיאבון אלא דעיקר הטעם הוא מפני שמזלזל בזה כבוד שבת שעושה ע"ש שוה בזה לימי השבת:

ה

או פה"ב – וה"ה בסיום מסכתא:

ו

מותר – עיין במגן אברהם שהביא בשם הלבוש דאם אפשר לקיים שתיהן מוטב ואם לאו תדחה סעודת שבת ור"ל דלא יוכל לקיים בלילה כלל מפני אכילה גסה ואפ"ה אין לו לחוש לזה כיון שהוא עוסק עתה בסעודת מצוה ויקיים למחר הג' סעודות כמ"ש בסימן רע"ד וכן ביאר הפמ"ג כונתו ומ"מ לדינא יש לעיין בזה טובא דהלא סעודת שבת בלילה היא חובה מצד הדין משא"כ בסעודת ברית מילה ופדה"ב אינו אלא מצוה בעלמא ולא חיובא כלל וא"כ אם משער שע"י אכילתו יתבטל לגמרי מסעודת לילה יש לו למנוע מזה ומהשו"ע אין שום ראיה כלל דהשו"ע לא התיר רק אם עי"ז לא תהיה אכילתו בלילה לתיאבון אבל עכ"פ לא יתבטל מהמצוה לגמרי [וגם אם טעם איסור קביעת סעודה הוא משום דמזלזל בשבת בזה לא מיחשב זלזול כלל כיון שהוא סועד סעודת מצוה או אם הטעם משום דעי"ז אין הכנה לצורך שבת יש לומר דבסעודת מצוה לא החמירו בזה וסמכו דמסתמא יכין עכ"פ כסא דהרסנא לכבוד שבת] משא"כ אם עי"ז יהיה בלילה אכילה גסה דלא נחשבה אכילה כלל מסתברא דיש לו למנוע מלאכול הרבה כדי שלא יבוא לזה. אח"כ מצאתי בעט"ז שדעתו ג"כ דיזהר מלאכול כ"כ באופן שיבא לידי בטול סעודה בלילה ואף שהוא מחמיר באכילה כדי שביעה שאין מקור לזה עכ"פ לאכול ולשתות באופן שיוכל לבוא לידי בטול סעודה לגמרי בלילה בודאי יש לו ליזהר. ודע דמה שהביא המגן אברהם בשם הב"ח דמצוה להתחיל קודם ט' שעות הוא מפורש לקמן בסימן תרצ"ה בהג"ה לענין סעודת פורים וביותר מזה ע"ש [ולפלא שהביא זה מהב"ח] וכן מוכח שם בהגר"א דפשיטא ליה דבר זה ע"ש ונוכל ללמוד מעניננו לשם דבדיעבד יוכל לעשות סעודת פורים אפילו ממנחה ולמעלה. כתב הד"מ בשם הא"ז מצוה לאכול סעודת שבת לתיאבון ומאחר דעיקר הסעודה הוא לחם לכן אסור לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה משום דשוב לא יוכל לאכול עיקר סעודת שבת לתיאבון והד"מ חולק עליו דהא אנן קי"ל דאוכל והולך אפילו מן המנחה ולמעלה עד שתחשך א"כ ש"מ דלא חיישינן אלתיאבון והמג"א הסכים עם הא"ז דנהי דקי"ל כר' יוסי דמותר לאכול אחר המנחה [ולא קי"ל כר' יהודה דס"ל דאסור לאכול ולשתות מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול] הוא רק משום דאין להחמיר עליו מבעוד יום משום חשש דלתיאבון אבל כשהגיע זמן סעודת שבת גם ר' יוסי מודה דמצוה לאכול לתיאבון [עיין תוס' פסחים צ"ט ע"ב שהוא נגד סברא זו דבודאי יהיה זהיר בזה ע"ש אבל מכמה פוסקים משמע דלא ס"ל כהתוספות] וא"כ כיון שעיקר הסעודה הוא לחם אין לאכול גרימז"ל או שארי מיני מזונות כה"ג קודם כדי שיהא תאב לאכול וכמו מן המנחה ולמעלה לר' יהודה [זהו כוונת המג"א בבירור בעז"ה ואח"כ מצאתי במחצית השקל שגם הוא ביאר כמש"כ דמבעוד יום גם להמ"א מותר ועיין בפמ"ג] ובמקומות דנוטלין לידים קודם קידוש שעל הכוס פשיטא דאסור לאכול קודם המוציא כדי שלא יהיה הפסק רב בין נטילה להמוציא וע"ש עוד שהקשה דהוא גרם ברכה שאינה צריכה וגם דאסור להקדים ברכת במ"מ קודם לברכת המוציא. והנה במקומותינו שהמנהג שאין נוטלין לידים קודם קידוש נהגו העולם להקל בשחרית כדעת הד"מ ואוכלין מיני מזונות לאחר קידוש קודם הסעודה ועיין בשו"ע של הגר"ז שיישב המנהג וכתב שאין למחות ביד המקילין ומ"מ יש אנשי מעשה שמחמירין לעצמן במקום דאפשר כדעת המג"א ותיכף אחר הקידוש נוטלין לידים ומברכין על הפת ואוכלין הכל בתוך הסעודה וכ"כ בספר שלחן עצי שטים ועכ"פ לכ"ע נכון להדר שלא למלא כרסו משארי אכילות קודם סעודת הפת:

ז

מלקבוע סעודה וכו' – היינו לאכול פת כדי שביעה כרגילותו בחול אבל מעט להשקיט רעבונו אינו בכלל קביעת סעודה לענין זה:

ח

מט' שעות ולמעלה – עיין במ"ב והטעם דאף שצריך לחשוב שעות זמניות היינו בשאין היום קצר הרבה אבל כשהיום קצר מאד ובודאי לא יהיה תאב לאכול בלילה אחר אכילתו הסעודה הרגילה לא עדיף ד"ז מאם היה איסטניס דאיתא לקמן בסימן ת"ע ס"ג ובסימן תע"א ס"א בהג"ה דמחמרינן ביה ונהי דשם לגבי מצה חמור מעניננו היינו דלית ביה חיובא אבל עכ"פ מצוה איכא ואף שבאמת גם איסטניס א"צ להתענות בע"ש כ"א מצד מדת חסידות היינו תענית גמור משא"כ בנידון דידן דהוא רק בהקדמה בעלמא בודאי מצוה לעשות כן:

א

אם לא וכו' – ונראה פשוט לדעת המחבר אם חיוב התענית היה עליו מכבר ורצה לפרוע בתענית ע"ש אינו יוצא בזה כיון שלא השלימו כדין וצריך לצום יום אחר. ודע דאפי' לדעת המחבר דלא העתיק בפנים דעת הר"מ אפילו לי"א ומשמע דס"ל דזה לא מקרי השלמה כלל במה שקיבל שבת בתפלתו היינו דוקא במי שקיבל על עצמו תענית ומסתמא היתה כונתו לסתם תענית דדינו הוא עד צאת הכוכבים וממילא מוכרח הוא להשלימו אבל בת"צ כגון עשרה בטבת שחל בע"ש משמע בב"י דמצדד להורות כהפוסקים דס"ל דהאי מתענין ומשלימין דקאמר הגמרא היינו אם ירצה להשלים רשאי והאי סוגיא קאי שם גם את"צ כדמוכח שם אבל מדברי הרמ"א דלא הזכיר בהגהתו את דעתם וכתב סתם דבת"צ ישלים משמע דסתם כדעת הרוקח וראבי"ה המובא בב"י דס"ל דצריך להשלים ועיינתי בד"מ שכתב שגם דעת התא"ו כן עיי"ש [ומש"כ בשם הר"ן לא מצאתי שם בעניי שום ראיה לזה] ואח"כ כתב שכן הוא דעת מהרי"ל דבת"צ ישלים ונרשם בשו"ע בשם מהרי"ל בתשובה סימן ל"ג היינו ששם איתא וז"ל סוף דבר אחר תפלת ערבית הוי שפיר השלמה בערב שבת ותענית יחיד אבל במ"ג בעומר היה פה תענית קריאה בשביל גזרה ולא רציתי להתיר לאכול ביום אף כי היה בע"ש לבד לאותו שהתנו ובחול הוי השלמה בגמר שקיעה דהיינו צה"כ כמו שנהגו עכ"ל ומ"מ ק"ק על הרמ"א אמאי לא הזכיר בהגהתו כלל את דעת הפוסקים המובא בב"י דס"ל דההשלמה תלוי ברצון וביותר שגם מהרי"ל גופא בתשובה סימן קנ"ז כתב וז"ל ותענית יחיד בע"ש מנהג דילי עד אחר תפ"ע כדברי מהר"מ אבל תענית צבור לעצמי אני מחמיר להשלים ככמה רבוותא גדולי אשכנז דמחמירי ולעלמא אני אומר דעביד כמר עביד והכל לש"ש עכ"ל ומש"כ בסימן ל"ג שלא התיר היינו שלא התיר בפירוש אבל לא החמיר ג"כ ומלשון הרמ"א בהג"ה לא משמע כן ואולי משום דנהגו העולם כדעת מהרי"ל שהנהיג לעצמו וכן הוא דעת הרוקח וראבי"ה ותא"ו וכנ"ל כתב כן:

ב

וי"א דלא ישלים – עיין במ"ב להאי י"א אין נכון להמתין מעת בואו מבהכ"נ עד צה"כ אם תאב לאכול ומתעכב מחמת התענית. ודע דמדברי הראב"ד שהובא בב"י משמע דתיכף מששקעה חמה והוא כבר קיבל עליו שבת אף שלא התפלל עדיין מקרי עי"ז ג"כ השלמה. ונ"ל דהאי י"א וכן סברת הראב"ד הוא רק במי שקבל התענית שלא בלשון נדר רק בסתם קבלת תענית אבל מי שאסר על עצמו לאכול יום א' בלשון נדר לכ"ע אסור עד שתחשך שאז כלה היום ועיין ביורה דעה סימן רט"ו וסימן ר"כ ס"א:

א

ס"ק ו' במג"א ומהר"ם טיקטין. נ"ב עיין בספר חמד משה דמביא ראיה מפסחים דף ק"ט ע"א ע"ש דברים נכונים ועיין רש"י ביצה דף י"ט ע"ב ד"ה בחג הסוכות וכו' שכת' מיהו פשיטא לן דכל זמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר ונראה בפירוש דדייק רש"י דוקא בזמן המקדש ולא לאחר החורבן ע"ש [מהגאון כ"ס]:

א

[א] והני מילי וכו' שיבוא לשם וכו'. ולשון השולחן ערוך והני מילי כשהוא בישוב וכו' נראה דקאי נמי אמקום שהוא בערב שבת בבוקר והיינו כשיכול להכין שם, ובמקום שילך עד שלושה פרסאות לא יוכל להכין ויצטרך לילך יותר לא ילך ומלבוש לא משמע הכי:

ב

[ב] [לבוש] או שיש עמו צידה וכו'. פירוש באותו המקום שבא לשם יש עמו צידה ולמקום שיגיע אפשר שלא יהיה לו מכל מקום מותר משום דאגת סכנה אבל כשמוליך עמו מזונותיו מותר לילך אף שהוא במקום בטוח כן נראה לי וכן פירש הריב"ש סוף סימן ק"א ולאפוקי מעולת תמיד שאוסר במקום בטוח אף כשמוליך מזונות עמו דהא בלישנא בתרא קיימא לן דאפילו לאושפיזא אמאי דנקט סמוך אפילו הכי אוסר על כרחך שלא ראה לריב"ש הנזכר לעיל. גם נראה לי דלא דק דללישנא בתרא סבירא ליה דלא מיירי כלל כשמוליך מזונות עמו, וכן מוכח בביאורי רש"ל לסמ"ג עשין ל', ועוד הא פירש הר"ן פרק קמא דשבת אמאי דנקט אושפיזא סמיך ולא כפירוש רש"י דאמאי דנקט עמו בדרך סמיך עיין שם, וכן מצאתי בפרישה בשם רש"ל זה לשונו לכל הדעות אם הכין סעודתו ולקחה עמו שרי, ומכל מקום נראה לי דלא יהלך עד עת ערב דשמא לא יגיע למלון מבעוד יום וילך יותר מדאי עד כאן לשונו. ואם אירע שהלך עד חשיכה אם הוא סמוך לתחום העיר ילך לעיר דקיימא לן בסימן ת' דנכנס לתוכה ומהלך את כולה מיהו על כל פנים אסור לישב על העגלה או על הסוס, ועיין סימן רס"ו ס"ק ט':

ג

[ג] [לבוש] או שלח וכו'. כתב מגן אברהם בשם אגודה במדינות האלו רוב בני אדם מכינין בריוח ולכן אין נזהרין בזה, עד כאן. ולא ראיתי שום אחד מגדולי פוסקים ראשונים שהזכירו, מיהו בהולך בסוס או בעגלה מקיל הב"ח אפילו ביותר משלושה פרסאות אבל לא ילך עד ערב כלל:

ד

[ד] סעודות אירוסין וכו'. והוא הדין נישואין דהיה אפשר לעשות ביום אחר, והא דלקמן סימן תמ"ד דחשיבי סעודת אירוסין מצוה אפילו בערב פסח תירץ במגן אברהם דשם מיירי דאירוס בערב פסח דמותר שמא יקדמנו אחר והוא הדין בערב שבת דעושה נמי סעודת אירוסין רק אם אירוס קודם לכן אמר הכא דאסור לעשות בערב שבת. ולי נראה דאף באירוס בערב שבת אם אפשר לדחות למחר או יום אחר אסור לעשות בערב שבת ולקמן מיירי באי אפשר לדחות ודברי עולת תמיד סותרין להתם עיין שם:

ה

[ה] אפילו סעודה שרגיל וכו'. (בס') [וכן הוא] בשולחן ערוך וצריך פירוש הא בלא רגיל כל היום אסור, ונראה דהכי קאמר פשיטא דאכילה קצת מותר אלא אפילו סעודה גמורה שרגיל מותר. אך צריך עיון מה שאמר בלי קביעות וכו' מותר להתחיל מן הדין, משמע דמכל מקום מצוה למנוע אף בלא קביעות אבל לקבוע אפילו איסורא איכא, ואחר כך כתב אבל מצוה למנוע מלקבוע סעודה וכו' ובבית יוסף לא נזכר לשון מן הדין כלל. ונראה לי דסבירא ליה דאכילת סעודה בלא קביעת מצוה למנוע מתשיעי ולמעלה, והא דכתב מצוה למנוע מלקבוע אין פירושו קביעות לסעודה אלא לאכול תמיד כן בכל ערב שבת, ולמד כן ממה שכתב בבית יוסף בשם יש מפרשים ודו"ק. ועוד נראה לי דמה שאמר ולאכול ולשתות בלי קביעות וכו' קאי למעלה על סעודה שאינו רגיל דמותר כיון שאינו קבוע ואחר כך אמר אפילו סעודה שרגיל בה רוצה לומר אף שקבוע אם הוא סעודה שרגיל מותר מן הדין אלא שמצוה למנוע מלקבוע וכו':

ו

[ו] [לבוש] מתשיעי וכו'. ואנשי מעשה נמנעין אף קודם מנחה לקבוע סעודה הרגיל אלא פחות ממנה למאן דאפשר (ב"ח), ועיין סימן תקכ"ט (ס"ק) [סעיף א']:

ז

[ז] ברית מילה וכו'. ויזהרו להתחיל קודם תשע שעות זמניות ואם לא התחילו מותר להתחיל אחר כך (ב"ח). כתב בשל"ה דף קל"א מורי מהר"ש היה סנדק בערב שבת ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה מנין בלעדו ולמד כן ממילה מראש חודש אב עד תשעה באב שנוהגין שאין אוכלין בשר כי אם מנין, עד כאן. ולעניות דעתי יש לחלק דמה שנהגו הכי מראש חודש אב היינו כדי שלא יקילו לזמן הרבה ולילך אף שאין דרכן כל השנה משום תיאוב בשר כדמשמע בסימן תקנ"א סעיף י', ועוד דיתבאר שם דמקילין ליקח מנין מלבד הקרובים השייכים לבעל הסעודה, והט"ז מקיל שם יותר וכתב דמילה עדיף משבת עיין שם. ועוד נראה לי דשאני התם דודאי עובר לאכול בשר אבל הכא אפשר לקיים שניהם, ואולי מהר"ש הנזכר לעיל לא היה אפשר לו. גם נראה לי לחלק דהתם בשעת אכילת בשר קעביד איסור אבל הכא אכילת מילה אין איסור רק שיאכל אחר כך לתיאבון ומצוה קודמת קודם:

ח

[ח] ופדיון הבן וכו'. דוקא בזמנה אבל מילה אף שעבר זמנה מותר דאסור להניח ערל ועיין ביו"ד סוף סימן רס"ו דיש אוסרים למול מילה שלא בזמנה בערב שבת עיין סימן תקס"ח ס"ק ז':

ט

[ט] אנשי מעשה וכו'. אם השלים פעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם והוא הדין מי שמתענה תעניתם הכתובים בסימן תקע"ט והוא הדין ערב ראש חודש שחל בערב שבת (מגן אברהם). כתב הט"ז דוקא אותן שמדרכן לאכול בתאוה טפי כשהם מתענין מה שאין כן אותן שהן חלושים אחר התענית, ומגן אברהם כתב דוקא איסטנס הנזכר בסוף סימן ת"ע ראוי להתענות:

י

[י] והכי נהוג וכו'. מסקנת אחרונים דבתענית חלום אף ליש אומרים אף בחול אין צריך להשלים מכל מקום חמירא סכנתא ונוהגין להשלים אפילו בערב שבת ותענית יחיד טוב להתנות ואם לא התנה אוכל אחר תפילת ערבית עם שקיעת החמה ותענית ציבור ישלים עד צאת הכוכבים ולא מהני תנאי מיהו תענית הציבור מחדש מהני, ונראה לי דבהכי מיירי מהרי"ל סימן ל"ג:

יא

[יא] [לבוש] בפעם הראשונה וכו'. פירש הב"ח אם אירע בתחילה בערב שבת יזהר שיקבל עליו שלא ישלים אבל אירע בתחילה בימות החול והשלים צריך להשלים אף אם יחול אחר כך בערב שבת, עד כאן. וכן כתב הפרישה בשם רש"ל וכן ראיתי בתשובת רש"ל סימן ט', ותמיהני על של"ה דף ר"א שכתב בשם תשובת רש"ל דאם חל בתחילה בערב שבת הברירה בידו להשלים, ומה שכתב הב"ח בימות החול והשלים משמע דאם רוצה אינו משלים בחול לא נהירא אלא נראה דמחויב להשלים בחול וכן מוכח בשל"ה שם וכן מצאתי בתשובת חוט השני סימן ס"ו. וגדולה מזו נראה דאף שחל בתחילה בערב שבת ולא השלים דאין צריך להשלים כל ימיו בערב שבת מכל מקום כשאירע ביניהם בחול צריך להשלים ואולי גם כוונת הב"ח כן, ומה שכתב בימות החול והשלים רוצה לומר שהשלים בסתם בלא תנאי דאז הוי כנדר וכמו שדעתו להשלים עד עולם אבל כשהתנה בתחילה שאינו מקבל עליו להשלים אפילו בערב שבת אין צריך להשלים ודו"ק. וגדולה מזו כתב בתשובת חוט השני שם דראוי שלא להשלים לעולם בערב שבת אף כשחל בתחילה בחול דמסתמא לא היה קבלתו על ערב שבת וכן כתב בתשובת נחלת שבעה סימן נ"ח וכן כתב הט"ז המקיל לא הפסיד בפרט מי שמצטער בתענית:

א

א) [סעיף א'] אין הולכין בע"ש יותר מג' פרסאות וכו' מהתחלת היום. הרמב"ם פ"ל דין י"א. וא"כ לפי מה דק"ל מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום יהיה זמן ההליכה מן הבוקר עד קרוב לשליש היום ושני שלישי היום יהיה להכין צרכי סעודה. ולפ"ז משמע דגם ההולך בעגלה או רוכב סוס לא יהלך יותר מזה השיעור כדישישאר זמן להכנת הסעודה. מיהו הב"ח כתב נראה דדין זה דוקא בהולך ברגליו אבל בהולך בעגלה או רוכב סוס נהגו העולם להקל והנח להם מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. ומ"מ צריך ליזהר שלא להלך עד עת ערב אפי' ממהר כדי לבא לעירו ולביתו כי הרבה פעמים נכשלים שמחללים שבת שאינם באים לעיר עד הלילה אלא ישבות פרסה או שתים רחוק מן העיר בכפר ולא יחלל שבת עכ"ל והביאו עט"ז או' א' מ"א סק"א. א"ר או' ג' ועיין לקמן או' ה':

א

ב) שם יותר מ"ג פרסאות וכו' ואם במקום שילך עד ג' פרסאות לא יוכל להכין ויצטרך גילך יותר לא ילך א"ר או' א':

א

ג) שם. ויוכל להכין וכו' ובמדינות האלו רוב בני אדם מכינים בריוח ולכן אין נזהרים בזה. אגודה סוף סוכה. מ"א סק"ב. מיהו הא"ר או' ג' כתב שלא ראה שום אחד מגדולי הפו' ראשונים שהזכירו זה עכ"ד ונראה שר"ל שדעתו להחמיר כדעת הש"ע ואין לסמוך על מה שמכינים יותר:

א

ד) שם. כדי שיגיע לביתו וכו' כי כמה מכשולים בא עי"ז שבעל אושפיזא או אפי' בביתו כשבא סמוך לשבת מוסיפין לבשל בשבילו ומחללין שבת ומכ"ש שכמה פעמים יכשל להתאחר בדרך עד שהחשיכה ממש וכמה חילול שבת יש בהוצאה והכנסה ויציאה מחוץ לתחום ושביתת בהמתו ולכן כ"ז ישים האדם ללבו ולא יסיתנו היצר לאמר עוד היום גדול והדרך טוב. ח"א כלל א' או' ז':

א

ה) שם. ויוכל להכין צרכי סעודה וכו' ונראה כיון דהטעם משום צרכי סעודה אם יוכל ליקח עמו דבר מוכן וצרכי סעודת שבת יוכל להלך יותר. ואח"כ ראיתי שכ"כ דרישה או' ב' אלא שכ' דמ"מ לא יהלך עד עת ערב דשמא לא יגיע למלון מבעוד יום וילך יותר מדי עכ"ד. ואם אירע שהלך עד חשיכה אם הוא סמוך לתחום העיר ילך לעיר דק"ל בסי' ת' דנכנס לתוכה ומהלך את כולה מיהד עכ"פ אסור לישב על העגלה או על הסוס, א"ר או' ב' ועיין סי' רס"ו:

א

ו) שם. וה"מ כשהוא ביישוב וכו' ר"ל מקום שהוא שם בע"ש בבקר קודם שנוסע כן נראה לשון הש"ע אבל הלבוש כתב מקום שיבא לשם ועיין מ"ש עליו הא"ר והברכ"י או' א' יעו"ש:

א

ז) שם או שאינו מקום יישוב וכו' ר"ל אעפ"י שיש לו שם צרכי שבת אלא שאינו מקום יישוב שיש פחד מן הלסטים או מן חיות רעות מותר לילו אפי' כמה פרסאות ב"י:

א

ח) שם. ואם שלח להודיעם וכו' וכן אם צוה קודם לביתו להכין לו אין זה מן הכלל. ב"י וכן במקום שמוכרין דברים המבושלים כל היום יש להתיר. דב"מ בהגה"ט או' ג':

א

ט) [סעיף ב'] אסור לקבוע בע"ש סעודה וכו' כדאיתא בגיטין ל"ח ב' שתי משפחות היו בירושלם אחת קבעה סעודתה בע"ש ואחת בשבת (פי' בשעת בה"מ) ושתיהן נעקרו טור וב"י, וה"ה דאסור לקבוע בעיו"ט סעודה שאינו רגיל אף בשחרית דיו"ט ושבת מצוה אחת. היא לענגו ולכבדו. מש"ז או' א' א"א או' ג' ואף פעם אחת כל ימי חייו אם קובע סעודה שאינו רגיל אסור. א"א או' ד' ולשתות בקביעות אסור כל היום דע"י שישתכר יבטל משבת לגמרי כ"כ האחרונים:

א

י) שם ואפי' היא סעודת אירוסין וכו' היינו אם אירס קודם ע"ש אבל אם אירס בע"ש מותר לעשות סעוד' דזמנה הוא ומותר ולעשות סעודה בע"ש משום שמא יקדמנו אחר. וסעודת נישואין לארס נמי שזמנה בע"ש שרי. ומ"ש בירושלמי פ"ק דכתיבות דאסור לישא בע"ש משום כבוד שבת יעו"ש חולק על תלמוד שלנו כן סי' המ"א סק"ג יעו"ש. וכן הסכים התו"ש או' ב' ר"ז או' ו' אבל הא"ר או' ד' כתב דאין עושין סעודת נישואין בע"ש משום דהיה אפשר לעשות ביום אחר ואף באירס בע"ש כתב אם אפשר לדחות למחר או ליום אחר חסור לעשות בע"ש יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל א' או' ח' אפי' סעודת מצוה אסור לעשות בע"ש אם אפשר לעשות ביום אחר. וכן המנהג פה עיה"ק ירושת"ו אעפ"י שעושין הארוסין והנשואין בפ"א בע"ש אין עושין הסעודה כ"א בליל שבת. ועיין באה"ע סי' ס"ד סעי' ג':

ב

י) ודע דכ"ז בסעודת אירוסין אבל סעודת שידוכין לא הוי מצוה וכמ"ש המש ז סי' תמ"ד או' ח' וא"א או' ט' וע"כ אסור לעשותה בע"ש אבל מה שאוכלין מיני מתיקה אחר כתיבת התנאים פשיטא דשרי דלא מקרי סעודה:

א

יא) שם. שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול. ועוד ט"א כתב המ"א סק"ד בשם ר"ת שמתוך טרדת הסעודה לא יתעסקו בצרכי שבת עכ"ל. ונ"מ בין שני הטעמים דלטעם ר"ת אם יש לו מי שיתעסק בצרכי שבת מותר אבל לדעת הש"ע אסור:

א

יב) שם בהגה. או פדיון הבן וכו' ופדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע"ש אבל מילה אעפ"י שעבר זמנה כגון שהיה חולה בשמיני מקרי זמנו קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה היא דאסור להניחו ערל. ומיהו עיין ביו"ד סס"י רס"ו בש"כ וט"ז בסי' רס"ב סק"ג דיש אוסרים למול מילה שלא בזמנה בע"ש יעו"ש. מ"א סק"ה. וכ"ה המנהג שאין מלין מילה שלא בזמנה בה' וששי כדעת האוסרים והגם דיש מתירין משום דשב וא"ת עדיף. אמנם מ"ש המ"א לענין פדיון הבן שעבר זמנו דאסור לעשותו בע"ש המו"ק חולק עליו וכתב דמותר לעשותו בע"ש דכל שעתא זמניה כמו מילה ואסור להחמיץ המצוה יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל א' או' ח' אלא שכתב דנכון להקדימה בבקר כדי שיוכל לאכול סעודת שבת לתאבון יעו"ש. וע"כ נראה היכא דא"א לעשותו בקרוב כגון שרוצה האב לנסוע או הכהן בע"ש או במו"ש ולא יוכלו להתעכב מחמת איזה סיבה ואח"כ אפשר שישאר הבן בלא פדיון זמן הרבה נראה דמותר לעשותו בע"ש ולעשות ג"כ סעודה כדי שלא להחמיץ המצוה:

א

יג) וכן אם שכח וסבור שמותר לעשות סעודת פדיון הבן שלא בזמנו בע"ש והכין צרכי סעודה אפשר להתיר דאנוס הוא ולא מזלזל בכבוד שבת מקרי ויעשו בשחרית. א"א או' ה' והגם שכתב שם וצ"ע היינו לדעת המ"א אבל לפי מ"ש לעיל באו' הקודם דיש חולקים נראה בכה"ג יש להתיר בשופי:

א

יד) שם בהגה. מותר וכו' אם אפשר לקיים שתיהן מוטב ואם לאו תדחה סעודת שבת. לבוש. והב"ח כתב דמצוה להתחיל קודם שעה עשירית. מ"א סק"ו. ויש נוהגין לעשותה קודם חצות כדי שאח"כ יהיה להם תיאבון לסעודת שבת. והחכם עיניו בראשו שלא יאכל כל שבעו מפני כבוד שבת. ונראה דהכל לפי מה שהוא אדם רק יש ליזהר לקיים שניהם ולא יחסר ממנו שום מצוה. ועיין בס' פרי צדיק ח"ב פ' בא דף כ"ט ע"א שכתב דהאוכל סעודת פדיון הבן חשוב כאלו התענה פ"ד יום יעו"ש:

א

טו) וכתב העט"ז או' ב' נראה שלא לאכול בע"ש בסעודה גדולה אפי' בסעודת מצוה רק הקרובים ושושבינים השייכים יותר לאותה סעודה וגם הם לא ירבו בסעודה ג"כ כדי שביעה וכ"ש אכילה גסה עכ"ל. והביאו י"א בהגב"י וכתב אבל מדברי הפר"ח סי' תמ"ד סעי' ו' שכתב חתן לא דוקא אלא ה"ה אחר משמע דאין דעתו לחלק בכך יעו"ש. וכ"מ מסתמיות דברי הפו' דכל שהוא קרוי לסעודה מותר לו לאכולי:

א

טז) כתב בשל"ה דף קל"א ע"א מורי מהר"ש היה סנדק בע"ש ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה מנין בלעדו ולמד כן ממילא מר"ח אב עד ט"ב שנוהגין שאין אוכלים בשר כ"א מנין עכ"ד. והביאו א"ר או' ז' וכתב דיש לחלק דשאני התם דודאי עובר לאכול בשר אבל הכא אפשר לקיים שניהם ואולי מהר"ש הנ"ל לא היה אפשר לו. ועוד כתב לחלק דהתם בשעת אכילת בשר קעביד איסור אבל הכא בשעת אכילת מילה אין איסור רק שיאכל אח"כ לתיאבון ומצוה קודמת קודם יעו"ש:

א

טוב) שם. ולאכול ולשתות בלי קביעות וכו' ה"ד לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד לא דמחזי כמזלזל בכבוד שבת. ב"י בשם הרב המגיד. עט"ז או' ג':

א

חי) שם. מט' שעות וכו' ר"ל מסוף ט' שהוא תחלת עשר כמ"ש רס"י תע"א. ער"ה או' ב' ומשערין בשעות זמניות כמ"ש א"א בסי' תע"א או' א' דהיינו רביע היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים כמ"ש בסי' תמ"ג יעו"ש. ומ"מ החכם עיניו בראשו וכל שיודע בעצמו אם יאכל בעת ההיא לא יהיה לו תאוה לאכול סעודת שבת יש להמנע ואפי' קודם ט':

א

יט) שם. מט' שעות וכו' מיהו אנשי מעשה נוהגין דאף קודם מנחה אינם קובעין בסעודה הרגיל בה בימות החול אלא מפחית ממנה הרבה כגון פת לחם עם צינון וכיוצא בו בלחוד למאן דאפשר. ב"ח. א"ר או' ו' ויש נמנעין מחצות ואילך שאין אוכלין כ"א מיני מזונות או פירות. והסועד בע"ש משהתחיל שעה ה' ואילך לא יאמר בסעודה ההיא על נהרות בבל כ"א שיר המעלות בשוב ה' משום דמשעה ה' ואילך מתגלית הארת שבת כמ"ש בש' הכוונות דף ס"ב ע"א יעו"ש ועיין בדברינו לעיל סי' זק"ן סוף או' ח"י:

א

כ) שם. מט' שעות ולמעלה. ואם התחילו קודם ט' א"צ להפסיק. פסחים ק' ע"ב ופרשב"ם שם. וכ"כ א"א בסי' תע"א או' א' לענין ע"פ יעו"ש. ועיין לקמן סי' רע"א סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד:

א

כא) [סעיף ג'] דרך אנשי מעשה להתענות וכו' כדי שיכנס לשבת כשהם תאבים. ב"י. מיהו הרב החסיד בעל דעת חכמה בשער השבת פ"ד כתב דתענית ע"ש טעמו לפשפש במעשיו כדי שתשרה בו תוספת נשמה כמ"ש הרב הקדוש בראשית חכמה והיינו דתלי בבי רב כי ע"י התורה והרהור תשובה זוכה לנשמה יתירה יעו"ש, והביאו מחב"ר או' ב' וכתב דדבריו חיים וקיימים:

א

כב) אמנם ברוקח סי' ל"ו כתב דאין להתענות לכתחלה בע"ש דאמרי' בשלהי מגלת תענית הנשבע להתענות בע"ש הרי זה שבועת שוא שמקצת ע"ש כשבת עכ"ל. והביאו הב"ח בסי' זה. וכ"פ הב"ח סס"י תרפ"ו יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ז בשם כמה פו' דאסור להתענות בע"ש כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה אם לא כשהוא איסטניס ואם אוכל ביום לא יאכל בלילה לתיאבון וכמ"ש סי' ת"ע יעו"ש. וכ"מ בשער הכוו' דף ס' ע"ג שכתב וז"ל וביום ו' יכוון להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוספת נשמה משבת הבא גם לסבה זו לא היו אנשי משמר מתענים ביום ו' מפני כבוד השבת פי' כדי לקבל תוספת נשמת השבת עכ"ל משמע כי כיון שביום ו' מקבל תוספת נשמה אין ראוי להתענות. וה"מ ממ"ש בשער הכוו' דף ס"ב ע"א כי ביום ו' מהתחלת שעה ה' נכנסת הארת שבת יעו"ש. וא"כ כיון שמקודם חצות נכנסת הארת שבת הרי רוב היום בהארת שבת ורובו ככולו וע"כ אין ראוי להתענות בו מפני כבוד הארת שבת:

א

כג) [סעיף ד'] צריך להתענות עד צה"כ. פי' אפי' תענית יחיד וכ"כ התו' בהדיא בפ' בכל מערבין בשם הירושלמי. עו"ש או' ד':

א

כד) שם. אם לא שפירש וכו' ואף אם לא פירש אם הרהר כן בלבו סגי. מהר"י זיין בתשו' שערי ישועה כ"י שער סי' א' ברכ"י או' ג':

א

כה) שם. אם לא שפירש וכו' ואז מותר לאכול אפי' בעוד היום גדול. עו"ש שם. ואם אומר ענינו האוכל מבעוד יום עיין לקמן סי' תקס"ב סעי' א':

א

כו) שם הגה. וי"א דלא ישלים אלא מיד שיוצאים בבהכ"נ וכו' זהו דעת הר"מ שהביא הטור דס"ל דזה מקרי השלמה שמתענה עד אחר קבלת שבת ומשמע דאפי' בתענית צבור וכ"ש בתענית יחיד. וכ"כ העו"ש או' ד' והוי יודע דאחר קבלת שבת הוי השלמה ה"ד מפלג המנחה ואילך מט' ומחצה שעות זמניות אבל קודם לזה אף שקבל שבת קודם תפלת ערבית אחר מנחה לא מהני. א"א או' ח':

א

כז) שם בהגה. וי"א דלא ישלים וכו' ודוקא בע"ש אבל בחול לא מקרי השלמה עד צאת הכוכבים. כ"כ מ"א סק"ח בשם מהרי"ל. וכ"כ התו"ש או' ח':

א

כח) שם בהגה. וטוב לפרש כן בשעת וכו' ולדעת הש"ע דוקא צריך לפרש ואם לא פירש צריך להשלים אפי' בתענית יחיד כמ"ש לעיל או' כ"ג יעו"ש וכן הוא המנהג להחמיר כדעת הש"ע דאם לא פירש משלים עד צה"כ:

א

כט) ולענין תענית יא"ר ציי"ט כתב רש"ל בתשו' סי' ט' דנהגו להשלים בע"ש רק שהוא היה מקובל באם אירע יא"ר ציי"ט הראשון בע"ש אז המנהג שלא להשלים אבל אם חל בחול חייב להשלים גם בע"ש יעו"ש. אבל דעת הט"ז סק"ג להקל דאף אם חל פעם הראשון בחול כשיחול אח"כ בע"ש א"צ להשלים יעו"ש. מיהו מדברי הש"ע משמע דאין חילוק דאף בפעם הראשון אם חל בע"ש צריך להתנות ואם לא התנה צריך להשלים כמ"ש באו' הקודם וכ"נ דעת הב"ח וכן הוא המנהג להחמיר ולהתנות גם בפעם הראשון ואם לא התנה משלים ואם חל פעם ראשון בחול ואח"כ חל בע"ש ורוצה שלא להשלים כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה יש לעשות התרה. וכן הדין בכל תענית יחיד כגון בעי"ת וכדומה אבל תענית צבור ותענית חלום המנהג להשלים עד צה"כ וכמ"ש לקמן:

א

ל) ואם חל יא"ר ציי"ט פעם ראשון בחול והתנה בפירוש כשיחול בע"ש לא ישלים פשיטא דראוי שלא להשלים לכ"ע. מש"ז או' ג' ועיין שע"ת או' ח':

א

לא) שם בהגה. ובת"צ ישלים. עד צה"כ ולא מהני תנאי דלאו בדידיה תליא מלתא. מ"א סק"ח. א"ר או' יו"ד. תו"ש או' ט' ר"ז או' י"ב. אבל תענית צבור מחדש מהני תנאי. א"ר שם. א"א או' ח':

א

לב) שם. ואם הוא תענית חלום וכו' כיון שיכול להתענות אפי' בשבת כ"ש שמשלים עד הלילה. טור. והטעם כתב בהגהות פ"א מה' תענית כיון שהוא מפני הסכנה לבטל ולבער חלום רע אין להקל בו שמא לא יועיל לבטלו אם לא יתענה עד הלילה יעו"ש אבל בהג"א פ"ק דתענית כתב בשם א"ז דא"צ להמתין עד שקיעת החמה אלא מיד בצאתו מבהכ"נ ערבית מותר לאכול. והב"ד ב"י. אלא שבכאן בש"ע פסק כדברי הטור. וכ"כ בד"מ או' ג' דהמנהג כדברי הטור. מ"א שם. א"ר שם. ר"ז שם. ואף אם פירש קודם שישן אם יחלום חלום שצריך להתענות שלא ישלים לא מהני תנאו וצריך להשלים. כר"ש:

א

מ"א סק"א ומ"מ יזהר שיהיה יכול להגיע כצ"ל:

ב

סק"ה ואסור להניחו ערל וכ"מ בתו' כו' כצ"ל:

ג

מ"א סק"ו כ"ש מילה דעדיף משבת עכ"ל כצ"ל:

ד

ט"ז סס"ב דוקא אם כבר פירש לו בסתם אבל לכתחלה לא יאמר אלא בסתם כצ"ל:

ה

ס"ק ג אע"פ שכבר חל התענית כצ"ל:

ו

שם בי"ד סי' רי"ד כצ"ל:

ז

סק"ח הכתובים בסימן תק"ע וכמש"כ בי"ד בסימן ת"ב כן צריך להיות:

א

יותר מג' פרסאות. ואם הוא יושב בעגלה יכול ללכת יותר ומ"מ יזהר שיהיה יכול להגיע בעוד היום גדול (ב"ח):

ב

ויוכל להכין. ובמדינות האלו רוב בני אדם מכינין בריוח ולכן אין נזהרים בזה (אגודה סוף סוכה):

ג

סעודת ארוסין. וה"ה סעודת נשואין דהי' אפשר לעשותו ביום אחר [ב"ח] וצ"ע דכ' בסי' תמ"ד ס"ז דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא אפי' בע"פ דבח"ה אסור לעשות סעודת אירוסין כ"ש בע"ש דקיל טפי כדאיתא בגמ' והיא משנה שלימה וע"ק דבסימן תקמ"ו כ' דמותר לישא ערב הרגל והיא תלמוד ערוך פ"ק דמ"ק וע"ק דכיון דאירס בע"ש ה"ל זמן הסעוד' בע"ש וא"ל דלא ה"ל ליארס היום דיש לחוש שמא יקדמנו אחר וברוקח סי' ל' הבי' הירוש' הזה ונ"ל דה"פ אסור ליארס בע"ש הדא דאתמר סעודת אירוסין (פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות בע"ש סעודת אירוסין) אבל לארס מותר פי' מותר לארוס בע"ש שמא יקדמנו אחר ואז מותר ג"כ לעשות סעודה ובפרק קמא דתענית מסיים בה בירושלמי אמר שמואל אפילו בט' באב מותר ליארס ע"ש וצ"ע על הש"ג פכ"ב דשבת שכ' אסור לארס אשה בע"ש עכ"ל דהא לכ"ע שרי ובירושלמי פ"ק דכתובות דאסור לישא בע"ש משום כבוד שבות ע"ש דמשמע דחולק על תלמוד שלנו ועיין בא"ע סימן ס"ג:

ד

כבוד השבת. ובח"ה כתב בשם ר"ת /ר"ח/ שמתוך טרדת הסעודה לא יתעסקו בצרכי שבת:

ה

פדיון הבן. פדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע"ש ומילה אף על פי שעבר זמנה כגון שהיה חולה בשמיני מקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה היא דאסור להניחו ערל עכ"ל (כ"מ בתוס' במ"ק סוף דף ח') ועמ"ש סי' תקס"ח ס"ב וסימן תקמ"ו ועבי"ד סימן רס"ו בש"ך וט"ז דיש אוסרים למול מילה שלא בזמנה בע"ש:

ו

מותר. אם אפשר לקיים שתיהן מוטב ואם לאו תדחה סעודת שבת [לבוש] וב"ח כ' דמצוה להתחיל קודם שעה עשירית ושל"ה כתב מורי מהר"ש מלובלין היה סנדק בע"ש ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה שם מנין בלעדו ושל"ה השיב לו ע"ש ועסי' תקנ"א ס"י ובע"ש כ' הא דאין שמחה אלא בבשר דוקא בזמן שב"ה קיים והי' בשר שלמי שמחה ע"כ ולא עיין בסנהדרין דף ע' ומהר"מ טיקטין ומרדכי דתענית כתב ואם אמרו שמותר לכבס מפני כבוד שבת כ"ש מילה דעדיף משבת עכ"ל התם קאי אבעלי ברית שי"ט שלהם הוא ע"ש ועסי' תקנ"ט: ז"ל ד"מ כתוב בא"ז וז"ל מצוה לאכול סעודת שבת לתיאבון ומאחר דעיקר סעודה הוא לחם אסור לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה משום דלא אוכל עיקר סעודת [שבת] לתיאבון ע"כ והוא אזיל לטעמיה דס"ל דאסור לאכול אחר מנחה בע"ש אבל לדידן דקי"ל דמותר לאכול אחר מנחה ש"מ שא"צ לאכול לתיאבון וא"כ מותר לאכול גרימז"ל מבע"י וכתב בתשוב' דע"ש לאחר קידוש היה מביאין גרימז"ל לפני ר"ק ואכל ובירך במ"מ ואח"כ ברכה מעין ג' כדי להשלים ק' ברכות ואח"כ היו אוכלים לחם לצורך סעודה עכ"ל ד"מ ולא הבינותי דבריו דאף הא"ז לא אסר אלא בשבת לאפוקי מעובדא דר"ק נ"ל שהדין עמו דהא עכ"פ מצוה איכא לאכול לתיאבון ולדידן דנוטלין הידים לפני קידוש פשיטא דאסור לאכול קודם המוציא, ועוד דברכת המוציא קודם לברכת במ"מ כמ"ש סימן רי"א ס"ה ועוד דאפי' בשבת אסור לגרום ברכה כמ"ש ססי' רט"ו:

ז

להתענות בכל ע"ש. והב"ח כ' בשם הפוסקים והירושלמי דאסור להתענות בע"ש שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה וכ"כ סי' תרפ"ו וכ"ה במשנה פ"ד דתענית וכ"כ מט"מ בשם תנחומא פ' בראשית ומגילת תענית וכ"כ בהגמ"נ ה' פורים ובהגהות סמ"ק ובשאלתות פ' ויקהל וצ"ל דהא דר' אבין ציים כל ע"ש היינו משום שהיה איסטניס ואם היה אוכל ביום לא היה אוכל בלילה לתיאבון כמ"ש סי' ת"ע וכן עיקר:

ח

שיוצאים מב"ה. דזה מקרי השלמה שמתענה עד אחר קבלת שבת אבל בחול לא מקרי השלמה עד צ"ה (שם במהרי"ל) ובתענית חלום ישלים (שם ד"מ), ונ"ל דאם מתענה בכל ע"ש והשלים בפעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם, וה"ה מי שמתענה תעניתים הכתובים בסי' תקע"ט וכמ"ש בי"ד ססי' ת"ב וה"ה ער"ח שחל בע"ש, משמע מל' רמ"א דבת"צ לא מהני תנאי דלאו בדידיה תליא מלתא וכמ"ש סי' תקע"ב ס"ב ואף שבמהרי"ל שם משמע דמהני תנאי היינו משום דלא היה ת"צ גמור כנ"ל ועיין בטור סימן תקס"ז:

א

(א) יותר מג' פרסאות – מתחלת היום והוא קרוב לשליש היום כפי מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום ובנוסע בעגלה או רוכב על סוס דנוסע במהרה יוכל ליסע הרבה יותר מג' פרסאות עד שליש היום ומהב"ח משמע להקל בנוסע בעגלה ליסע אפילו אחר חצות היום ובלבד שיעמוד לשבות בעוד היום גדול בכדי שיוכל להכין צרכי שבת:

ב

(ב) לביתו – היינו למקום ששובת שם:

ג

(ג) שהולך לביתו – ואף שהוא מכוין שבביתו יהיה לו יותר עונג שבת מ"מ אסור שמא לא ידעו כלל מביאתו ולא הכינו בשבילו. ובמדינות אלו רוב בני אדם מכינים צרכי שבת בריוח ולכן אין נזהרין בזה כלל בין כשהולך לביתו או להתארח בבית אחרים [ממ"א בשם אגודה] ובהרבה אחרונים ראיתי שכתבו דמ"מ צריך ליזהר לכתחלה שלא ילך או יסע עד סמוך לערב מפני שכמה פעמים נכשלים עי"ז ובאים לידי חילול שבת כי בעל אושפיזא או אפילו בביתו כשבא סמוך לשבת מוסיפין לבשל בשבילו ומחללין שבת וגם כמה פעמים יארע דלא יגיע למלון ולביתו מבעוד יום עד שחשכה ממש וכמה חילול שבת יש בהוצאה והכנסה ויציאה מחוץ לתחום ושביתת בהמתו ולכן כל זה ישים האדם ללבו וימהר לשבות אפילו בכפר ולא יסיתנו היצר לומר עוד היום גדול והדרך טוב אך אם אירע שהלך עד חשיכה והיה בבה"ש בתוך תחום עיר מותר להלוך בתוכה כבסימן תי"ו וצריך לירד מעגלה וסוס עיין סימן רס"ו ושם יבואר אי"ה:

ד

(ד) וה"מ כשהוא וכו' – ר"ל במקום שכלו הג' פרסאות כ"כ הלבוש ועיין בא"ר:

ה

(ה) שאינו וכו' – דעמידה בדרך אינו מקום בטוח דכל הדרכים בחזקת סכנה ולכן אפילו יש עמו צדה כדי צרכי שבת מותר לו ליסע משם עד שיבוא למקום בטוח:

ו

(ו) כמה פרסאות – ומ"מ יזהר שלא יתאחר לבוא עד סמוך לערב וכנ"ל בסק"ג:

ז

(ז) אסור לקבוע – ואיתא בגמרא דהיתה משפחה בירושלים שקבעה סעודתא בע"ש ונעקרה:

ח

(ח) בע"ש – וה"ה בעיו"ט דיו"ט נמי מצוה לענגו ולכבדו (פמ"ג):

ט

(ט) סעודת אירוסין – פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות הסעודה בע"ש דאף דסעודת אירוסין היא מצוה מ"מ היה לו להקדימה אבל אם אירס בע"ש מותר לעשות הסעודה דכיון דאירוסין שריא בע"ש משום שלא יקדמנה /יקדמנו/ אחר ממילא שרי הסעודה לזה ג"כ וחשובה כמו סעודת מילה ופדיון הבן שזמנה קבוע. וכן אם היו הנשואין בע"ש מותר לעשות הסעודה ג"כ ומ"מ לכתחלה טוב ונכון אם אפשר לדחות הסעודה למחר או יום אחר אפילו באירס בע"ש. ודע דכ"ז בסעודת אירוסין אבל בסעודה שעושין בשידוכין שלנו לא הוי סעודת מצוה כ"כ בפמ"ג בסימן תמ"ד ולפ"ז אין לעשותה בע"ש אפילו אם נגמר השידוך באותו יום ומה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים לא מקרי סעודה:

י

(י) כבוד השבת – ויש שכתבו הטעם שמתוך טרדת הסעודה לא יתעסקו בצרכי שבת:

יא

(יא) שיכנס לשבת וכו' – שאף שאוכלה בבוקר כיון שהוא מרבה בסעודתו שלא כרגילותו שוב לא יאכל בלילה לתיאבון:

יב

(יב) ברית מילה – אפילו אם אינה בשמיני ללידתו כגון שהיה חולה בשמיני ונדחית מ"מ מקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל אפילו יום אחד וכן בפדיון הבן אפילו עבר זמנו מ"מ כיון שמן הדין אפילו אחר ל' יום כל שעתא ושעתא רמיא חיובא עליה לפדותו ממילא מותר לעשות ג"כ הסעודה:

יג

(יג) מותר – דהיא ג"כ סעודת מצוה ואין לדחותה מפני סעודת שבת ומ"מ לכתחלה מצוה להקדימה בשחרית משום כבוד שבת וכמו שמבואר בסימן תרצ"ה ס"ב לענין סעודת פורים ע"ש ובדיעבד יכול לעשותה אפילו ממנחה ולמעלה:

יד

(יד) ולאכול ולשתות וכו' – ואין בכלל זה אם הוא שותה כ"כ הרבה מיני משקה עד שיהא שבע כי הוא בודאי מקלקל תאות המאכל והחוש יעיד ע"ז ולפעמים יוכל להבטל ע"י שכרותו מסעודת שבת לגמרי וע"כ מצוה להמנע מזה עכ"פ מט' שעות ולמעלה:

טו

(טו) אפילו וכו' – היינו כמו ואפילו ור"ל דלא מבעיא בלי קביעת סעודה כלל דזה ודאי מותר כל היום ואפילו מצוה להמנע ג"כ ליכא ואפילו בקביעת סעודה כיון שאינו עושה סעודה רחבה רק כמו שרגיל בה בחול מותר כל היום מן הדין אבל מצוה להמנע וכו':

טז

(טז) מלקבוע סעודה – ואם התחיל אינו מפסיק:

יז

(יז) מט' שעות ולמעלה – היינו שעות זמניות והוא רביעית היום עד הלילה ומ"מ נראה דבימות החורף בזמן שהימים קצרים מאד מצוה להמנע מלקבוע סעודה הרגילה אפילו קודם ט' שעות כל שהוא משער בנפשו שעי"ז לא יהיה תאב לאכול בלילה:

יח

(יח) להתענות – כדי שיהיו תאבים לאכול בלילה ועיין בב"ח ומ"א וש"א שהסכימו דאין להתענות בע"ש כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה אם לא שהוא איסטניס כ"כ שאם יאכל ביום לא יוכל לאכול בלילה לתאבון אז מנהג טוב הוא אם אין מזיק לו התענית:

יט

(יט) צריך להתענות וכו' – וכמו אם קבל תענית סתם בשאר ימי השבוע דדינו הוא עד צאת הכוכבים דוקא ולא מהני במה שהתפלל תפלת ערבית מקודם וכדלקמן בסימן תקס"ב ס"א וב' ה"ה הכא ואינו נחשב לאיסור במה שנכנס לשבת כשהוא מעונה אע"ג דביום השבת גופא אסור להתענות:

כ

(כ) אם לא שפירש – ואז מותר אפילו עוד היום גדול וכן אם התנה להתענות רק עד אחר מנחה גדולה מהני תנאו:

כא

(כא) וי"א דלא וכו' – האי י"א ס"ל דבין בתענית יחיד ובין בת"צ כגון עשרה בטבת שחל בע"ש לא יתענה רק עד שיצא מבהכ"נ דאז כבר קבלו שבת בתפלה שמתפללים מפלג המנחה ואילך [הוא מי"א שעות חסר רביע ואילך והשעות הן זמניות ועיין לקמן סימן רס"א] ומקרי עי"ז השלמת התענית מה שמתענה עד אחר קבלת שבת וה"ה בעיו"ט עד אחר קבלת יו"ט [ובחול גם לי"א לא מקרי השלמת התענית עד צאת הכוכבים] ומכריע הרמ"א דבתענית יחיד דהיינו שיחיד גזר על עצמו תענית לסמוך על הי"א דלא ישלים ומ"מ לכתחלה טוב יותר שיפרש כן בשעת קבלת התענית ובדיעבד אין זה לעיכובא ובת"צ חמירא מזה וצריך להשלים כדין ואפילו תנאי לא מהני דלאו בדידיה תליא מילתא וצבור שגזרו על עצמן תענית מחדש בשביל איזה ענין לא חמירא כ"כ ומהני תנאי:

כב

(כב) בתענית יחיד וכו' – תענית יחיד נקרא מי שקיבל על עצמו להתענות בע"ש זה או שדרכו להתענות בכל ע"ש או ערב ר"ח שחל בע"ש [היינו אותם אנשים שאין אומרים יו"כ קטן ביום ה' שלפניו דאלו האומרים מתענין ג"כ ביום ה'. א"ר בסי' תי"ח] או שמתענה יום שמת בו אביו ואמו או כ' סיון או שמתענה תעניתים המבוארים בסימן תק"פ. כתב מ"א דאם מתענה בכל ע"ש והשלים פעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם וה"ה בכל הנ"ל דמסתמא כ"ז שלא התנה בפירוש שאין דעתו להשלים תמיד אמרינן דדעתו לנהוג כן לעולם. ולכתחלה יותר טוב שלא ישלים בפעם ראשון כשחל בע"ש וכמו שכתב הרמ"א וכדי שלא יצטרך להשלים תמיד ואם בתחלה כשהתחיל להתענות יום שמת בו אביו ואמו או ער"ח ושאר תעניתים הנ"ל חל בחול ובחול הלא משלימין וע"כ יש פוסקים דס"ל דאפילו כשיארע אח"כ בע"ש ג"כ צריך להשלים עד צה"כ דמסתמא דעתו להתנהג כן תמיד אם לא כשהתנה בפירוש שאין דעתו להתנהג כן לעולם ויש חולקין ע"ז וס"ל דמסתמא לא קבל על עצמו להשלים אף בע"ש וע"כ מי שמצטער יוכל לסמוך על המקילין ולאכול תיכף אחר יציאתו מבהכ"נ אף שהיום גדול:

כג

(כג) עד צאת הכוכבים – ואפילו הי"א הנ"ל מודו בזה שהרי אפילו בשבת עצמו יכול להתחיל ולהתענות ת"ח וכדלקמן בסימן רפ"ח וכ"ש שישלים עד הלילה. והנה יש מהפוסקים שחולקין וסוברין דגם בתענית חלום די להמתין עד שיצא מבהכ"נ ערבית דבזה מקרי השלמה אבל האחרונים הסכימו עם השו"ע דאין להקל בזה דכיון שהוא מפני הסכנה לבטל ולבער חלום רע שמא לא יועל לבטלו אם לא ישלים עד הלילה:

א

(במ"א סק"ג) ובחה"מ אסור נ"ב לאלומי קושייתו ממתני' כת' כן דלא תימא דמשנה קאי בחה"מ דפסח שהולך בע"פ כדי לעשו' הסעודה בח"ה ע"ז כת' דבח"ה אסור:

ב

(שם) דבסי' תקמ"ו כת' דמותר לישא ערב הרגל נ"ב וגם לעשות הסעודה מדלא כת' שם שאסור לעשות סעודה ערב הרגל:

ג

(במ"א סק"ו) וכ"כ בתשובה כצ"ל:

א

מג"א ס"ק ה' וסי' תקמ"ו. ר"ל אף דקי"ל שם דמותר לעשות פדיון הבן בחוה"מ ומשמע אף שלא בזמנו היינו מטעם דמסקי תוס' שם דלא מקרי ערוב שמחה בשמחה אלא סעודת נשואין וכמ"ש הש"ך יו"ד סי' ש"ה סקט"ו אבל מ"מ נקטינן הסברא כדנקטי תוס' בקושיותם דפדיון הבן שלא בזמנו לא מקרי זמנו קבוע:

ב

מג"א ס"ק ח' עד אחר קבלת שבת. וכן בעי"ט עד אחר קבלת י"ט ומדין תוס' שבת משא"כ בערב ר"ח וערב חנוכה. אשל אברהם סי' תקס"ב ס"ב.

א

ת"ח עבה"ט. ועיין בשו"ת חוט השני כשאירע היא"צ בתחל' בע"ש א"צ להשלים כשאירע אח"כ ג"כ בע"ש אבל כשחל בחול צריך להשלים. וע"ש דאף כשחל בחול בתחל' י"ל דלא ישלים כשחל בע"ש דמסתמא לא היה קבלתו על ע"ש כו' ועי' בשו"ת נחלת שבעה סי' נ"ח שכת' ג"כ דאף שחל בחול מ"מ כשחל אח"כ בע"ש א"צ להשלי' וכאשר עשה ביא"צ הראשון שאירע בע"ש כן יעש' כל ימיו כמ"ש ביו"ד סימן ת"ב דלא כיש טועין לפרש שהכל תלוי ביא"צ הראשון שלאחר י"ב חודש דליתא אלא על יא"צ הראשון שאירע שחל בע"ש קאמר ועיין בא"ר ובמשבצות זהב כת' להקל כשחל הראשון (ר"ל שלאחר יב"ח) בע"ש ודעתו שאף אם יארע בחול לא ישלים כי בזמנינו הדורות חלושים ע"ש.

א

אסור לקבוע כו'. ל' הרמב"ם אינו כן אלא שהרב בעל הש"ע עירב בו פי' של הרב המגיד וז"ל הרמב"ם בפ"ל אסור לקבוע סעודה ומשתה בע"ש מפני כבוד השבת ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך ואעפ"כ מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול עכ"ל ופי' בו הרב המגיד וז"ל ונראה מל' רבינו שסעודה ומשתה שאינו נוהג בימות החול אסור לעשותו בערב שבת וכל היום בכלל האיסור והוכיח כן ממימרא דגיטין פ' השולח ב' משפחות כו' ולאכול ולשתות בלא קביעות סעודה אפי' סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל וכמבואר בפ' ע"פ וכר' יוסי ולקבוע סעודה שנהג בה בחול מצוה להמנע מט' שעות ולמעלה לפי שסבר רבינו דאע"ג דקי"ל כר"י דאמר אוכל והולך עד שתחשך היינו דוקא בלא קביעות סעודה כנ"ל לדעת רבינו והוא נכון עכ"ל. והטור כתב וז"ל ונראה דאף קודם המנחה נמי אין לקבוע דע"ש סתמא קאמר דגרס בפ' השולח אר"י ב' משפחות היו בירושלים א' קבעה סעודתא בע"ש וא' בשבת פי' בשעת בה"מ ושתיהן נעקרו עכ"ל. ולפי פי' הרב המגיד ל"ק מ"ש הטור דאיהו עושה ב' בבות בדברי הרמב"ם דהיינו ברישא מיירי מסעודה שאינו רגיל בה בחול זה אסור כל היום וסיפא מיירי מרגיל כו' ומ"ש הרב אפי' סעודה שרגיל וכו' ל' אפילו אינו מיושב לי דהא מיירי דוקא מרגיל ונראה דאסעודה אמר אפי' כלומר אפי' בסעוד' שאינו עראי מותר מן הדין ואין איסור אלא משום מצוה אלא דלא נתיישב שפיר לע"ד האי חילוק דרגיל דהא לא מצינו זה גם הרמב"ם היה לו להזכירו בפי' ותו ל' ואעפ"כ כו' הוא ק' דהל"ל אבל לקבוע סעודה מצוה להימנע ותו למה הזכיר הרמב"ם תחלה סעודה ומשתה ובסיפא לא זכר רק סעודה ותו תחלה אמר סתם מפני כבוד שבת ובסיפא אמר כדי שיכנס לשבת כו' בודאי לא לחנם כתב שינוי זה ובאמת הם ב' מילי כמ"ש הרא"ש בפ' ע"פ וז"ל דאפשר אע"ג דשרי ר"י להתחיל ולא חייש ליכנס כשהוא תאב מ"מ לכשתחשך צריך להפסיק מפני כבוד השבת עכ"ל. ונלע"ד לפרש דברי הרמב"ם בדרך זה דהוקשה לו תחלה דקי"ל כר"י דאוכל והולך כל היום ואי' בפרק השולח שמשפחה א' נעקרה בשביל קביעות ע"ש ולא סגי לתרוצי האי קושיא ולומר דר"י לא מיירי מקביעות דאם יש היתר בלא קביעות אפי' כל היום אין סברא שתיעקר המשפחה בשביל הקביעות אלא התירוץ ע"ז דאותה משפחה קבעו סעוד' ומשת' שקבעו עצמן לשתות כדרך ששותין דרך שכרות וע"כ נענשו וע"כ זכר הרמב"ם אסור לקבוע סעודה ומשתה וזה כל היום דע"י שישתכר יבטל משבת לגמרי וא"כ יש כאן ב' דיוקים. הא' דבלא קביעות אפילו אוכל ושותה אין איסור והב' דאפי' בקביעות סעודה מותר כל שלא קובע גם לשתיה ע"כ אמר אחר כך ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך היינו הדיוק הא' ואח"כ אמר ואעפ"כ ימנע אדם שלא לקבוע סעודה פי' אפילו בלא קביעות משתה שזהו מותר מצד הדין דהא לא ישתכר ולא יבטל כבוד שבת לגמרי מ"מ ימנע אדם עצמו שלא לקבוע אפילו סעודה לחוד כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה כנלע"ד נכון בפי' דברי הרמב"ם אבל הטור לא פי' כך אלא היה מפרש דהרמב"ם חדא בבא קאמר וסיפא הוא פי' דרישא לומר דלאו דוקא כל היום אלא ממנחה ולמעלה ואע"ג דאמר תחלה סתם בע"ש מ"מ נתכוין לעירובו של יום דהיינו ממנחה ולמעלה וכיוצא בזה מצינו בסי' תקנ"ב דכתב הטור בשם הרמב"ם מימינו לא אכלנו אפי' תבשיל של עדשים בעט"ב. וכתב הטור ע"ז דהיינו בסעודה המפסקת ועוד מפ' בסיפא דרישא דאמר אסור לאו איסור גמור הוא אלא מצוה בעלמא הוא שימנע עצמו כו' וע"ז הקשה הטור דע"ש סתמא משמע כל היום דהא אמרינן ב' משפחות קבעו אחד בע"ש ואחד בשבת והך בשבת פי' בשעת בה"מ והיינו בשחרית דהא אין קובעין מדרש אחר מנחה אלא ודאי בשחרית קאמר שהיה דרכן לדרוש וא"כ הך בע"ש נמי בשחרית קאמר ובזה נתיישב שפיר מ"ש הטור פי' בה"מ ונדחק מהרי"א בזה כמ"ש הב"י ולפי מ"ש ניחא:

ב

אם לא שפי' כו'. הל' משמע דוקא אם כבר פי' בסתם אבל לכתחלה לא יאמר בסתם כדי שישלים דלמה יקבל עליו בתחלה להתענות מקצת שבת:

ג

וי"א דלא ישלים. הוא דעת מהר"מ בטור לענין שאר תעניות ובתענית חלום הביא ב"י בשם הג"א בשם א"ז כתב בת"ח א"צ להמתין אלא עד יציאה מב"ה ובתשו' מהרי"ל סי' ל"ג בשם ראבי"ה כתב דאפי' בחול א"צ להשלים ובמ"ש רמ"א לחלק בין תענית יחיד לצבור אין הכרעה לתענית חלום אבל המנהג פשוט בינינו להשלים בתענית חלום אפי' בע"ש. ולענין תענית יאר צייט כ' רש"ל בתשו' סי' ט' דנהגו להשלים בע"ש רק שהוא היה מקובל באם אירע יא"צ הראשון בע"ש אז המנהג שלא להשלים ונתן טעם לזה ע"פ תשובת מהרי"ק דיום שמת אביו חשוב כמו נדר ובשבת לא חל הנדר אלא דאם חל בחול אז חל הנדר וחייב להשלים גם בע"ש וסיים וראייה דהא אפי' מי שקיבל עליו התענית סתם בע"ש מחוייב להשלים ע"כ. ולענ"ד תמוה דמ"ש אותה שעה שחל השבת מיום השבת דפטור מתענית זה אע"פ שכבר התענה בחול ותו דהא לא מקרי דרך נדר אא"כ הי' בדעתו שינהוג כן לעולם כמבואר בי"ד סי' רי"ד ותו מדהביא ראיה ממקבל תענית סתם דחייב להשלים ואנן לא קי"ל הכי כמ"ש כאן רמ"א ע"כ אני אומר דהמיקל בדבר שלא להשלים בע"ש לא הפסיד בפרט מי שמצטער בתעניתו לא יצטער בהתחלת שבת ועוד נראה דמ"ש בגמ' הני בר בי רב דיתבי בתעניתא בכל ע"ש והטור הביאו היינו דוק' באותן שמכירים בעצמן שאחר התענית יהיו תאבים לאכול משא"כ באותן שהם חלשים אחר התענית והאכילה אינה נוחה כל כך עליהם לא יתענו וראיה מסי' תרפ"ו לענין פורים שחל ביום א' עיין מה שכתב שם:

א

במג"א ס"ק א' ומכל מקום יזהר שיהי' יכול להגיע כצ"ל:

ב

מ"א ס"ק ג' והוא משנה שלימה הוא ט"ס כאן וצ"ל לעיל אמ"ש דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא אפי' בע"פ והיא משנה שלימה בפסחים דף מ"ט כו' כצ"ל וא"ל דהתם מיירי' בח"ה דבח"ה אסור לעשות סעודת אירוסין כדאיתא בסי' תקמ"ו וא"כ א"א לאוקמי התם בחה"מ וכגון שיש לו עיסה מגולגלת כו' וע"כ דבע"פ מיירי א"כ כ"ש בע"ש כדמוכח בערבי פסחים דקאמר דאפילו לר"י דמקיל בע"ש ויו"ט בע"פ משום חיובא דמצה מוד' ע"ש:
ומ"ש המג"א ועוד קשה דבסימן תקמ"ו כו' ר"ל וא"כ קשה על הב"ח שכתב דה"ה סעודת נשואין כו' דהא משמע כיון שנושא ערב הרגל גם הסעודה עושה אז ואע"ג דבסימן תקמ"ו איתא שעושה הסעודה ברגל היינו לומר שמותר אף בכה"ג שעושה הסעודה ברגל ואין איסור משום אין מערבין כו'. אבל מ"מ סיומא דמלתא דקאמר בש"ס מותר לישא ערב הרגל היינו אף שעושה הסעודה אז נמי שרי.
ומ"ש ועוד קשה כיון דאירס בע"ש כו' לכאורה צ"ע דאיך מוזכר כאן שאירס בע"ש. ואפשר דקאי על דבר' הב"ח דמדמי סעודת נשואין לאירוסין ובנשואין ודאי דמיירי שנשא היום וא"כ באירוסין כה"ג ודאי דשרי דהא לא אפשר על יום אחר פן יקדמנו אחר וא"כ שוב הו"ל זמן הסעודה היום ולכן כ' המג"א דפירש הירושלמי דסעודת אירוסין אסור אם אירס קודם לכן כו'. וצ"ע דא"כ מאי רבותיה דסעודת אירוסין דהא לקמן סי' תקמ"ו איתא דאם סועד שלא בשעת אירוסין ליכא מצוה ואדרבא דהא גופי' קמ"ל דכה"ג אינו בכלל סעודת מצוה שאין חל עליו שמח' אירוסין ולכן אסור בע"ש וכאן בש"ע נמי בכה"ג מיירי שכבר אירס ואפשר עוד דיש חילוק בין ההיא דסימן תקמ"ו דמיירי שכבר סעד סעודת אירוסין אלא שהוא אוכל גם עתה אצל ארוסתו אין זה מצוה אלא סעודת סבלונות כמבואר בסימן תמ"ד ע"ש. משא"כ הכא דאף על גב דמיירי שהסעודה שלא בשעת אירוסין מ"מ עדיין לא סעד סעודת אירוסין כלל והיא סעודה הראשונה אצלו ואפ"ה אסור בע"ש כיון שאינו בשעת אירוסין ממש א"כ אין זמנה קבוע היום משא"כ כשיארס בע"ש מותר לעשות הסעודה ג"כ. ומ"מ צ"ע דהא בח"ה קי"ל דמותר לארוס ומ"מ אסור לעשות סעודה בשעת אירוסין. ולא אמרינן כיון דמארס היום הו"ל זמנה קבוע כמו מילה ופדיון הבן. ואף על גב דהתם במילה ופדיון הבן הטעם דלית ביה משום שמחה מ"מ האי טעמא לא איצטריך אלא להתיר אף שלא בזמנה כמבואר בט"ז סק"ד אבל בזמנה שרי כיון דזמנו קבוע כמבואר שם בשם התוספות וא"כ ה"נ נימא הכי כשאירס בח"ה דמיקרי זמן קבוע לסעודה כמ"ש המג"א כאן לענין אירס בע"ש וצ"ע. ועיין במג"א סימן תקנ"א ס"ק ל"ד דכ' דסעודה שלא בשעת אירוסין ליכא ומ"מ הוה סעודת מצוה ואח"כ כ' דבסימן רמ"ד משמע דלא הוי סעודת מצוה ע"ש ולפענ"ד יש לחלק כמ"ש.
ומ"ש המג"א דבפרק קמא דתענית כו' אפשר שר"ל דכיון דחזינן שהתירו לארוס אף בט"ב משום שמא יקדמנו אחר א"כ כ"ש דבע"ש דשרי מה"ט ואין לו להתבטל בדבר להמתין על יום אחר א"כ שוב ה"ל זמן הסעודה קבוע ומותר בע"ש.
ומ"ש וצ"ע על הש"ג כו' עיין בד"מ סימן רנ"א שהביא דברי הש"ג שכתב כן בשם הירושלמי והד"מ כ' שהמנהג פשוט לארוס בע"ש וכ' דהש"ג מפרש מה שאמר הירושלמי הדא דתימא סעודת אירוסין ר"ל שהוא רוצה לארום ולעשות הסעודה ג"כ היום ושאז אסור מפני שצריך לטרוח בסעודה אבל לארוס בלבד כגון שהסעודה כבר מוכנת מאתמול או שאינו רוצה לעשות הסעודה עכשיו מותר ובכה"ג מיירי בש"ג כשהוא רוצה לעשות גם הסעודה עכשיו אז אסור לארוס מפני הערמה וכן נראה ממ"ש בש"ג ע"ז וכן בד"ת יש למעט כדי שיתעסקו בצרכי שבת עכ"ל והביאו רמ"א בס"ס רנ"א נראה דס"ל דגם באירוסין היינו טעמא שלא יהא טריד בסעודה ולא יוכל לעסוק בצרכי שבת אבל האירוסין עצמם פשיטא שאין שייך טרחא וטרדא שא"צ שהות לזה ואפשר שזה כוונת המג"א במ"ש ובפ"ק דתענית כו' ר"ל דא"א לפרש כוונת הירושלמי דעיקר האיסור באירוסין מחמת שצריך לטרוח בצרכי סעודה הא באירוסין לחוד אין איסור בע"ש כלל מצד האירוסין גופייהו דע"ז לא שייך לומר אפי' בט"ב כו' דזה שייך דוקא אם היה טעם ההיתר בע"ש משום שמא יקדמנו אחר שייך לומר דאפי' בט"ב מותר מהאי טעמא משא"כ אם נאמר דמעיקרא אין מקום איסור בארוסין בע"ש אם לא מחמת הסעודה ואם רוצה לעשות הסעודה דוקא בשעת אירוסין לא התירו לו אף לארס ג"כ א"כ מאי אפילו ט"ב דקאמר דהכא הארוסין שרינן משום שמא יקדמנו:

ג

(ס"ק ה') דאסור להניחו ערל וכ"מ בתוספות כו' כנ"ל ועיין סימן תקס"ח ס"ק יו"ד שכ' דאסור לעמוד עכו"ם ר"ל כמ"ש כאן שאביו אסור להניחו כך:

ד

(ס"ק ו') ובע"ש כתב הא דאין שמחה כו' ר"ל דמהר"ש אמר ראיה משבוע שחל ט"ב שאין לאכול יותר ממנין ואף דהתם אפשר לקיים שהשאר לא יאכלו בשר ויאכלו דברים אחרים מכל מקום אין שמחה אלא בבשר וע"ז כ' בע"ש דיש לפקפק בזה דהא אין שמחה אלא בבשר היינו בזמן שבהמ"ק קיים וע"ז כתב המג"א שלא עיין בסנהדרין דף ט' ר"ל גבי בן סורר דאמרינן דכל זמן שהוא כשלמים אית ביה משום שמחה ודברי הש"ס אלו הובאו בט"ז סימן תקנ"ב ע"ש.

ה

ומ"ש המ"א ומהר"מ מטיקטין כתב ואם אמרו כו' ר"ל שבעלי ברית המילה מותרים לכבס באב דיו"ט שלהם הוא ועדיף מלכבוד שבת אלמא דיו"ט של בעל ברית עדיף מכבוד שבת וא"א לו לדחות סעודת המילה בשביל סעודת שבת וכיון שמהר"ש הי' סנדק שהוא נקרא בעל ברית כמבואר בסימן תקכ"א ס"ג ג' היה שפיר היה יכול לדחות סעודת שבת מחמת סעודת המילה:

ו

(בש"ע סעיף ד') עד צאת הכוכבים צריך למחוק הס"ק שבט"ז ולציין אותו תחלת סעיף ד' קודם תיבות אם קיבל עליו כו' וכן צריך להגיה בט"ז שם עליו אם קבל עליו אם כבר אמר בסתם כו' כצ"ל: