שולחן ערוך, אורח חיים רמ״ג: דין המשכיר שדה ומרחץ לעכו"ם ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין המשכיר שדה ומרחץ לעכו"ם ובו ב סעיפים:
לא ישכיר אדם מרחץ שלו לעכו"ם מפני שנקרא על שמו ועכו"ם זה עושה בו מלאכה בשבת דסתם מרחץ לאו לאריסותא [פירוש אריס הוא העובד ליקח חלק ממה שישביח לבעליו] עביד ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את העכו"ם בכך וכך ליום ונמצא שהעכו"ם עושה מלאכה בשליחותו של ישראל אבל שדה מותר שכן דרך לקבל שדה באריסות ואף ע"פ שיודעים שהוא של ישראל אומרים העכו"ם לקח' באריסו' ולעצמו הוא עובד ותנור דינו כמרחץ ורחיים דינו כשדה: הגה ואע"פ שלא לקחה העכו"ם רק לשליש או לרביע ויש לישראל הנאה במה שהעכו"ם עובד בשבת שרי דעכו"ם אדעתא דנפשיה עובד. [ב"י בשם מיי' פ"ז וב"י סי' רמ"ה בשם סה"ת]:

ב

אפילו מרחץ או תנור אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע"י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות מותר להשכיר' לעכו"ם או ליתנם לו באריסות: הגה ואפילו במקום האסור אם אין המרחץ או התנור של ישראל רק שכרם מעכו"ם וחזר והשכירם לעכו"ם שרי דאין שם הישראל נקרא עליו [א"ז בשם גאונים] וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבביתו והם יודעים ששכרו עכו"ם שרי [ב"י בשם מהרי"א ור"ח וא"ז] ואם עבר והשכירו במקום האסור י"א ששכרו מותר [ב"י בשם הגאוני'] וי"א שאסור [מרדכי פ"ק דשבת וכן עיקר] [וע"ל ס"ס רמ"ה]:

א

לא ישכיר אדם כו'. וי"א שאם לא ישב בה הישראל מעולם מותר להשכירם לעכו"ם או ליתנם לו באריסות וליכא למיחש לחשד שהרי שם ישראל לא נקרא עליהם מעולם אלא מעכו"ם קנאה וחזר והשכירן לעכו"ם (ב"י בשם הר"ן) ואם עבר והשכירו במקום האסור י"א ששכרו מותר וי"א שאסור וכן עיקר מיהו נראה דדוקא בנותן לו שכר בעד יום שבת לבדו אבל אם אפו בו הרבה ימים כיון דהוי בהבלע' שאר ימי שבת וגם המלאכה כולה מוטל על העכו"ם הכל מודים דשרי בדיעבד (מורי בב"ח):

א

שמו. דע שלשה חלוקים יש בדין שכירות. אחד בשוכר לגוי שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ ורווחים או הפירות יחלוקו. ב' שהגוי נוטל כל הרווחים או הפירות ויתן לישראל דבר קצוב כל שנה. והב' חילוקים אלו מותרים בשדה ובמרחץ מדינא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד רק חכמים אסרו אלו הב' חילוקים במרחץ משום מראית עין מפני דנקראת על שמו וכו'. אבל חלוקה ג' דהיינו שיהיה כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לנכרי דבר קצוב לכל שנה זה ודאי אסור מדינא אפי' בשדה כ"ש במרחץ דהוי הגוי שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאף אם לא עשה הגוי מלאכה בשבת יטול שכרו הדבר קצוב כל שנה וליכא למימר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. ממילא אם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות כמבואר בסעיף ב' חזר להיות המרחץ כשדה. הב' חילוקים ראשונים מותר והחלוקה ג' אסור. ודע דכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא שוכרו דרך הבלעה עם ימות חול. אבל ליום השבת לחוד אסור בכל גווני עי' ט"ז:

ב

מעכו"ם. בב"י כתב אפי' קנאו מנכרי שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו ע"כ נראה להתיר אף בקנה. מ"א:

ג

שבביתו. צ"ע הא כתוב בסי' רמ"ד דאפי' דר בין העכו"ם יש לחוש לאורחים הבאים שם ה"נ ניחוש לזה ועוד הא קי"ל דכל שאסרו רז"ל משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור ט"ז ע"ש. והמ"א האריך והעלה דתרתי בעינן דעומד ברשות אחר בפני עצמו. ושלא יהא רוחצין בו אלא שכניו ע"ש (ובס' אליהו רבה מתרץ קושית מ"א והעלה כדעת רמ"א ע"ש):

ד

וי"א שאסור. ב"ח כתב דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא אלא משום מראית עין אסרו שכרו מותר ומ"מ דוקא בהבלעה אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור כמ"ש ס"ס רמ"ה:

א

ע"א כ"א וכרשב"ג הרי"ף בפ"ז מהלכות שבת והתוספות והרא"ש ושאר פוסקים:

ב

טור בשם הרמב"ן והרא"ש והר"ן שם

ג

טור בשם רב האי

ד

הרא"ש שם:

א

ס"א לא ישכיר כו' אבל כו'. כרשב"ג אע"ג דרשב"א פליג שם ופסק בירושלמי באבל ובשבת ובע"ז הלכה כרשב"א מ"מ בזה הלכה כרשב"ג דסתם מתני' כוותי' שם ובכ"מ לא כו' ומשמע דשדה מותר תוס' שם ובפ"ק דשבת:

ב

ותנור כו' מטעם הנ"ל:

ג

ואע"פ כו'. שם בגמ' מ"ט אריסא אריסותיה כו':

א

ס"ב אפי' מרחץ כו' וכן אם כו'. שם אריסותא למרחץ כו':

ב

ואפי' במקום כו'. שם מפני שנקרא כו':

ג

ואם עבר. עמ"א:

א

שכן דרך וכו' – יש לעיין אם הפירוש דרוב העולם נותנין באריסות וכ"כ הרא"ש שם בלשונו ספ"ק דע"ג אבל אם המנהג שוה לשכור פועלים כמו אריסות אסור דלא יתלו באריסות או דילמא דבכה"ג ג"כ שרי ומה שאמר בגמרא אריסא אריסותיה עביד היינו שדרך נמי ליתנו באריסות לאפוקי מרחץ דאין דרך ליתנו באריסות וכמו שכתב הר"ן ס"פ כל כתבי לפי שהוצאותיו מרובין ושכרו מועט ויודעין הכל שבשביל ישראל הוא עושה ומלשון הרמב"ם משמע כמו שכתבנו למעלה בשם הרא"ש דז"ל בפ"ו מהלכות שבת הלכה ט"ו דבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות אסור להשכירו לא"י וכו' משמע דלהתירא בעינן רובא וכן משמע מלשון השו"ע בס"ב:

א

וחזר והשכירם – עיין במ"ב שכתבנו י"א דבשכירות נמי וכו' הוא דעת הט"ז וכן משמע ממ"א כ"כ הפמ"ג אבל דעת הנהר שלום וכן הח"א כא"ר ובאמת מסתברא כותיה דהא משמע בגמרא דשכירות לא שכיחא כ"כ וממילא שם בעליו הראשון הא"י עליו אף עתה ויתלו דשכיר יום של הראשון הוא וכשיודע להם דמישראל הוא יודע גם זה דשכרו מישראל אם לא שישב בה הישראל כמה שנים ונתפרסם לכל אז יש לעיין בזה:

א

במחבר סעיף א' אבל שדה מותר. נ"ב ובזמנינו אין שום שדה באריסות כי אם בשכיר יום וצ"ע אם להשכירו אם נקרא שם ישראל עליו ומכ"ש דאסור ע"י מכירה של הערמה בע"ש וחוזר ולוקח ממנו אחר שבת דלא התירו אלא בבהמה ובתלוש ובהפסד מרובה ודיעבד אבל לכתחלה ובשדה מחוברת לא. ועיין תשובות ח"ס או"ח סי' נ"ז וסי' נ"ט ושם בסימן נ"ט נשאל ע"ד מי ששכר מהשר [ברייאהויז] בית בישול שכר ופועל נכרי מושכר לו לשנה כי כן דרך כל עושי שכר וטרח השואל למצוא קולא לבשל גם ביום ש"ק להצילו מהפסד גדול מאד אם תשבת מלאכתו ביום השבת ולאחר שמאריך לגבב כל צדדי היתר בנידון זה סיים וז"ל מכל מקום מידי לא תצא הוראה להיתר ועל זה אנו מתפללים שתהיה פרנסתינו בהיתר ולא באיסור ואין הכוונה בלי גזילה וגניבה שזו אינו בידי שמים אבל הכוונה דברים האסורים ונצטרך להתירם משום הפסד פרנסתינו לשיזבן רחמנא מאלו וכיוצא באלו עכ"ל ועיי"ש היטב בכל התשובה]:

א

סעיף א' לא ישכיר אדם מרחץ שלו לעכו"ם וכו'. עיין בספרי עבודת עבודה על ע"ז בפ"ק שם מ"ש בדין אם מותר לתת מרחץ באריסות באמת ובדין מכירה לזמן אם אסור כמו השכרה או לא ע"ש מ"ש בשיטת הרמב"ם ודו"ק:

ב

שם סעיף ב' אפילו מרחץ או תנור אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע"י כך וכו'. נ"ב קשה לי למה יועיל בזה פירסום הרי קיי"ל בש"ס ופוסקים דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים והטעם דמאן דמוכר בפרהסיא הוא מוכר כדי שיקפצו עליו זבינא ולפ"ז נראה דה"ה המשכיר שדהו נמי יש לו פירסום מה"ט גופא דהרי אף בהלואה הוה אמרינן דיש לו קול זולת הטעם דמאן דיזיף בצנעא הוא יזיף וא"כ בשכירות דלא שייך ה"ט ודאי דיש לו קול וכמו במכירה וא"כ כיון דיש לו קול למה אסרו להשכיר לכותי ובע"כ אף היכי דיש לו קול אסרו חז"ל וא"כ מ"ט יועיל בזה פירסום. ואין לומר דהקול דמכירה ושכירות לא נחשב פירסום דא"כ למה טורפין בו מן הלקוחות אם לא נחשב קול. ואפשר לחלק העניינים דבלקוחות כיון דבלא"ה דרך כל לוקח לחקור אחרי הדבר אם אין בו ערעור ולכך ניהו דבמוכר בעדים אין בו פירסום גמור להיות נודע לכל אף בלי חקירה מ"מ קצת קול יש בו דעכ"פ אם יחקור אחרי הדבר יוודע לו אח"כ שכן הוא בזה אמרינן דדוקא בהלואה דהוי בצנעא ואף אם יחקור אחרי הדבר לא יוודע לו בזה אמרינן דאינו טורף ממשעבדי אבל במוכר דעכ"פ קצת פרסום יש בדבר ואם יחקור יוודע לו האמת ולכך טורף מלקוחות שהיה לו לחקור ולא לקנות ואם לא חקר איחר דאפסיד אנפשיה אבל בשבת בעינן שהפרסום יהיה שיהיה נודע ממילא לכל בלי שום חקירה כי אדם בעלמא מה לו לחקור ואם יראה יבא לחשוד אותו לא עליו מוטל לחפוש אחרי זכותו בזה בעינן פרסום גדול ובזה אין לו פרסום רק אם עשה כן שנה אחר שנה. ובהיות כן צ"ע על הפוסקים שפסקו דשדה לאריסות מותר ומנ"ל כן דהרי י"ל מה דקאמר הש"ס אבל שדהו לנכרי שרי היינו רק בשכירות והיינו מכח דשכירות יש לו קול וניהו דבמרחץ לא סמכינן על זה לבד מ"מ בהצטרף הך סברא דאריס אריסותיה קעביד וא"כ יש כאן שני תליות לקולא אחד דעכ"פ הרוב יהיה לו קול ויוודע לו שהיא בשכירות ואם נבוא לחוש למיעוטא שלא ידעו מהך קלא אכתי י"ל דהם יאמרו דבאריסות הוא כיון דעביד לאריסות אבל באם אינו בשכירות רק באריסות א"כ קלא לית ליה דאריסות אין לו קול וא"כ על הך קולא לבד דיתלו דבאריסות הוא אפשר דלא סמכינן דאכתי חיישינן לכמה בני אדם שלא ידעו מזה ויטעו דשכיר יום הוא ומנ"ל להקל ולומר דע"ז לבד נמי סמכינן דלמא לא סמכינן על סברא זו רק בצירוף הך מעלה דיש לו קול וצ"ע:

א

[א] [לבוש] איסור דאורייתא וכו'. כן כתב בית יוסף סוף סימן רמ"ד בשם סמ"ג, ועיין בחזקוני פרשת בא בפסוק לא יעשה מלאכה מה שהקשה [על] רש"י דאשתמיטתיה דברי סמ"ג ולבוש אלו, גם מצאתי בספר יראים סימן קי"ג זה לשונו הא דאמרינן אמירה לכותי שבות כשאינו מלאכת ישראל כגון שאומרים לכותי עשה האש שלך לצרכי, אבל להוציא קדירות של ישראל מן הגחלים דישראל אסור מדאורייתא, עד כאן. ובזה יש לישב מה שהקשיתי בסק"ח על הסמ"ג, מכל מקום מפוסקים משמע דלעולם דרבנן:

ב

[ב] מפני שנקראת וכו'. פירוש דמדינא שרי להשכיר לכותים שיתן לישראל כך וכך לשנה או שיתן לכותים חלק בריוח המרחץ וזהו אריסות ואם כן כותים אדעתיה דנפשיה עביד אלא דאסור משום מראית עין מפני שנקראת וכו', ולפי זה בחוץ לתחום נראה דשרי לכולי עלמא כדלקמן סימן רמ"ד בשדה. ומה שכתב (ע"פ) [עולת שבת] דלראב"ד דסבר במקום שישראל (משתרש) [משתמש] במלאכת כותי אסור יש להחמיר באריסות דמרחץ, עד כאן. ליתא דלא כתב כן אלא (בשביל) [כשכל] הריוח לישראל אלא שנותן לכותי שכר מלאכתו לשנה דאז לא שייך כותי אדעתיה דנפשיה קעביד דהא יש לו שכירות שלו אף שאינו עובד, מה שאין כן באריסות דמרחץ שיש לכותים חלק בו אף שישראל (משתמש) [משתרש] שרי כיון דכותים עביד אדעתיה דנפשיה:

ג

[ג] וסתם מרחץ וכו'. מתוך שהוצאותיו מרובה ושכרו מועט:

ד

[ד] בכך וכך ליום וכו'. דזה מדינא אסור ואפילו חוץ לתחום אסור ואף דבסימן רמ"ד סעיף ה' פסק הלבוש כמאן דאמר דאף בשוכר לשנה מדינא אסור מכל מקום לא הזכירו משום דאזיל לשיטתו דשוכר לשנה אסור היינו כדכתב שם טעמא משום דהוי כאילו ציוהו לעשות בשבת ואם כן היא היא, או מילתא דפסיקתא נקט מה שהוא לכולי עלמא:

ה

[ה] אבל שדה מותר וכו'. פירוש אפילו בתוך התחום, ואם שוכר כותי לשנה שיעבוד לו שדהו וכל הפירות לישראל נכלל בפלוגתא שכתבתי אי אסור חוץ לתחום. ואם קצב עמו לעבוד או לקצור שדהו אסור תוך התחום כיון שכל הפירות לישראל כדלקמן ריש סימן רמ"ד:

ו

[ו] מותר אחר כך להשכירם וכו'. בטור בשם הרא"ש, הלכך מותר בקבלנות וכו', ומגיה הבית יוסף וצריך לומר מותר בהבלעה דהיינו שישכור לכותי המרחץ ותנור שיהא כל הנאה לכותי והכותי יתן לישראל דבר קצוב דאי בקבלנות היינו שישכור הכותי לשנה לעבוד וכל הנאה של ישראל זה אסור גם בשדה כדלקמן ריש סימן רמ"ד, והוסיף בית יוסף בשם מהר"א דאף למתירין בשדה היינו משום שאף על פי שלא יעשה מלאכה בשבת ישלים ביום אחר אבל במרחץ או תנור שאם לא עשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו היום נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור עד כאן דבריו. וכתב הט"ז זה לשונו מורי חמי כתב שדברי מהר"א שגגה הם דאם כן ריחיים דנהגו היתר הלא נהנה ישראל ממלאכת שבת וכו', ובחינם כתב כן דאנן קיימא לן כבית יוסף גם בשדה אסור לקמן סימן רמ"ד, עד כאן. ולעניות דעתי לאו בחינם הוא אלא דינא רבה איכא דאף למאן דאוסר בשדה היינו משום מראית עין ולא מדינא ולכך בתוך התחום דוקא אסור וחוץ לתחום מותר אבל לסברת מהרי"א דאיסור מרחץ ותנור משום שישראל נהנה ממלאכת שבת אם כן מדינא אסור ואפילו חוץ לתחום וזה ברור. והשתא ניחא נמי מה שדחה הבית יוסף גופיה דברי מהרי"א אף דסבירא ליה דאפילו בשדה אסור ודו"ק. והט"ז האריך לתמוה בזה תמיה גדולה על בית יוסף עיין שם ודבריו בזה הם לחינם, גם מה שתמה על בית יוסף תמיה גדולה דלא פירש הך קבלנות היינו הבלעה כמו שכתב בסימן רמ"ד לא קשה מידי לעניות דעתי דשאני הכא שהעתיק הטור מדברי הרא"ש שכתב הבלעה לא הוה ליה לשנות לכתוב לשון קבלנות דאיכא למיטעי ביה אלא הוה ליה להעתיק לשון הרא"ש ממש וזה נכון וברור למעיין בבית יוסף ושכן כוונתו אלא שקיצרתי. והנה מגן אברהם כתב על הב"ח הנזכר לעיל דכתב על מהרי"א שלא כדת של תורה אלא דיש חילוק בין שדה למרחץ וריחיים, עד כאן. ולעניות דעתי יפה דקדק וכתב הב"ח דהא פסק הטור בסימן רמ"ד דאם שכרו לשנה שיכתוב לו או יארג לו בגד מותר הא שם נמי נהנה ישראל במלאכת כותי דשבת אם כן הוא הדין בריחיים ומרחץ, ואף דבית יוסף כתב לקמן שיש חולקים מכל מקום לטור על כרחך סבירא ליה דמותר משום דגם בזה דשכרו לשנה מיקרי נמי אדעתיה דנפשיה עביד אף שישראל יצטרך לשלם לו אף שלא יעשה בשבת מכל מקום כיון שיש לו שכירות שנה כותי לא מרע נפשיה ועוסק אף בשבת אדעתיה דנפשיה ואם כן יפה השיג הב"ח אל מהרי"א שפירש חילוק זה בטור:

ז

[ז] שכרם מכותים וכו'. זה לשון מגן אברהם לא ידעתי למה כתב אם שכרם הא בבית יוסף כתב אפילו קנאו מכותים שרי כיון שעדיין לא ישב בה ואפשר שבאור זרוע כתב שכרם, ומכל מקום נראה לי להתיר אף בקנה, עד כאן. ולי נראה דליכא פלוגתא דבקנה דוקא כשעדיין לא ישב בה דאז אין שמו עליו אבל בשכרם אף שישב בה אם חזר והשכירם אין שמו עליו שאינו שלו כן נראה לי, והיינו שלא הביאו רמ"א ולבוש מה שכתב בית יוסף כיון שעדיין לא ישב בה אלא סתמא להתיר כט"ז שהביא דברי בית יוסף הנזכר לעיל על שכרם לא (דבק) [דק] בזה:

ח

[ח] בביתו וכו'. הקשה מגן אברהם מה בכך כשאין רוחצין אלא שכיניו אכתי איכא למיחש שיעבור אחר ויראה העשן יוצא, עד כאן. ולי נראה כיון שאחר אינו יודע שיש כאן מרחץ ויסבור שעשן זה מענין אחר. ומה שהקשה הט"ז מאי שנא סימן רמ"ד סעיף א' דיש לחוש לאורחים וכו' הכי נמי ניחוש שמא יכנסו אורחים לביתו ומתוך זה חולק והחמיר בדין זה. ולעניות דעתי אין כדי בזה לדחות דברי רמ"א דיש לומר דהכא צריך לומר שיכנס אחר לביתו לא חיישינן מה שאין כן לקמן שיבוא לשדה או לחצירו. ומגן אברהם הוסיף דאף כשהוא ברשות אחר אין היתר אלא כשאין רוחצין בו אלא שכיניו ולא משמע הכי במרדכי סוף פרק כל כתבי אלא כל שהוא ברשות אחר מסתמא שכרו לכותים והוי כנתפרסם ואף שאחרים רוחצים בו מותר. גם תיבת שכיניו שהעתיק הבית יוסף ומגן אברהם ליתא שם, גם מה שדקדק מגן אברהם דדברי רבינו חננאל יהיו סותרים אשתמיטתיה באגודה שם שכתבו בשם ר"ת. והנה בט"ז הקשה מסימן ש"א דכל מה שאסרו חכמים משום מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור, ואף דהכא אינה אלא שבות דרבנן מכל מקום הא כתב בית יוסף סימן רמ"ד בשם סמ"ג דמלאכה על ידי כותים לישראל הוי דאורייתא, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דשם מבואר דדוקא כשמסרו בשבת הוא דאורייתא אבל לא כשמסרו בערב שבת כמו שאמר הלבוש ברס"ז, אבל הכא ודאי אין חשד ששכר לכותים בשבת כדמשמע בכל סימן זה שאין החשש אלא ששכר לו בכך וכך ליום קודם שבת, ועוד דלא קיימא לן כסמ"ג כדלקמן סימן רס"א וסימן שכ"ח סעיף י"ז בחולה שאין בו סכנה דמותר על ידי כותי משום שהוא מדרבנן. ובאמת קשה מזה על סמ"ג דהא דין דחולה מפורש בש"ס סוף פרק מפנין ופסקו הסמ"ג גופיה וצריך עיון. ומכל מקום מבואר דקיימא לן דהוא דרבנן והכי קיימא לן בסימן של"ד סעיף י"ח, אם כן אין קושיא כלל על מהרי"א ורמ"א שפסקו דין דהכא שהוא אליבא דהלכתא, וסמ"ג יש לומר דלא סבירא ליה כמהרי"א בדין זה. גם קשה ממה שכתב בית יוסף בסימן ש"ד דהסמ"ג פסק כרשב"א בעבד כותי דאסור מדאורייתא הא אפילו בשאר כותים אסור:

ט

[ט] [לבוש] ויש אומרים שקונסין וכו'. והב"ח כתב דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכירו לכותים לשנה דאין איסור אלא משום מראית עין בדיעבד שכרו מותר אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור כדלקמן סוף סימן רמ"ה הביאו אחרונים איזה מלאכה יכול לעשות כותי ביד ישראל:

א

ושכר את העכו"ם. ופשוט דאם מתנה עמו שלא יעשה בשבת ציית לי' דמותר עיין ת' בי"ד סימן צ"ד:

ב

כמרחץ. בתשו' נחלה ליהושע סי' י"ג נשאל מי שבנה תנור בביתו לעשות בו זכוכית ופועלים ישמעאלים אי מותר לעשות בשבת כי הוא פסידא באם יתקרר התנור בשבת והעלה דאם דרך להשכירו אפילו בשכירות יום אסו' להשכיר בחכירות דדמי למרחץ וכ"ד סמ"ק ורמב"ן ואין להתי' אא"כ והא חלק לאומן בגוף התנור ויקח מזכוכי' חלק כפי ערך שיש בו בתנור ועיין תשו' אדרת אליה סי' א':

א

א) [סעיף א'] לא ישכיר אדם מרחץ וכו' פי' דמדינא שרי להשכירו לעכו"ם שיתן לו כך וכך בין יסיק בו העכו"ם או לא יסיקנו. או שיתן לכותי חלק בריוח המרחץ וא"כ כותי אדעתא דנפשיה עביד כמ"ש גבי שדה וזהו אריסות אלא שאסור מפני שנקראת על שמו אבל להשכירם לעכו"ם לימים שיתן לו העכו"ם כל יום ויום כך וכך אסור מדינא דהוי כשכר שבת. מ"א סק"א. א"ר או' ב' ודבר פשוט הוא שאם משכיר לגוי על מנת שלא יעשה מלאכה בשבת וציית ולא עביד מלאכה בשבת מותר. ב"ד סי' צ"ז. זכ"ל ה' שבת או' ש':

א

ב) שם. מפני שנקרא על שמו וכו' ולפ"ז בחוץ לתחום נראה דשרי לכ"ע כדלקמן סי' רמ"ד סעי' א' א"ר שם. ומ"ש העו"ש דלהראב"ד יש להחמיר כתב עליו הא"ר שם דליתא אלא גם להראב"ד הכא שרי יעו"ש. וכן הסכים המט"י או' א' וכתב דכ"ה דעת הש"ע אלא שסמך על מ"ש בסי' רמ"ד יעו"ש. וכ"כ א"א או' א':

א

ג) שם. מפני שנקרא על שמו וכו' אבל אם לא ישב בו ולא נקרא שמו עליו מעולם אלא מעכו"ם קנאו ולעכו"ם השכירו אין בו איסור. ב"י בשם תשו' הגאונים. וכ"פ מ"א סק"ג. א"ר או' ז' א"א או' ג' ר"ז או' ט"ו. ח"א כלל ג' או' י"ג. ועיין לקמן או' כ':

א

ד) ומשמע מזה דאם הישראל בנאו נקרא על שמו אפי' שלא ישב בו אבל ממ"ש בב"י בשם הגאונים שנקראת על שמו אינו אלא בישראל שבנה לעצמו וישב הוא בעצמו בהם וכו' משמע דאפי' בבנה בעינן ישב. נה"ש או' א' וכ"כ בתשובת משיבת נפש סי' ו' והביאו פ"ת:

א

ה) שם. דסתם מרחץ וכו' מתוך שהוצאותיו מרובה ושכרו מועט' ב"י בשם הר"ן. עו"ש. א"ר או' ג' ר"ז או' ו'. ואם השכיר גם דירה שבמרחץ לעכו"ם והוא דר שם ליכא חשש מראית עין ושרי. ראב"ן סי' רצ"ב. א"ח או' א':

א

ו) שם. אבל שדה מותר וכו' דע דהש"ע לא התיר בשדה אלא בשני אופנים או בתורת שכירות שהעכו"ם שוכר השדה ונוטל כל הריוח לעצמו דבנפשיה קטרח או בתורת אריסות שהוא למחצה ולשליש ולרביע שאעפ"י שיש לישראל הנאה בחלק המגיע לו בשדה כשעובד העכו"ם בשבת מ"מ כיון שיש לעכו"ם חלק בשדה מיקרי דעביד אדעתא דידיה ומותר בין מן הדין בין מפני מראית העין כיון דשדה קיימא לאריסותא. אבל באופן ג' שהוא בקבלנות דהיינו שמשכירה לעכו"ם בדבר ידוע לשנה או לחודש כדי שיקבל עליו העכו"ם כל המלאכה הצריכה לעבודת קרקע והישראל יטול כל הריוח אע"ג דמן הדין מותר דה"נ שייך טעמא דעכו"ם בדנפשיה קעביד מ"מ אסור משום מראית העין דכיון שרואין שהישראל יטול כל הריוח יבואו לחשוב שהעכו"ם הוא שכיר יום והוי שלוחו של ישראל דלא שייך לומר דארעא לאריסותא קיימא אלא כשהאמת כן הוא שאם יחקרו הדבר ימצאו שכן הוא האמת משא"כ בקבלנות אפי' אם יתברר להם האמת שהוא בקבלנות מיחזי להו לאינשי כשכיר יום ולכך כיון שאין איסור זה מן הדין אלא מפני מראית העין לא נאסר אם הוא חוץ לתחום כמ"ש לקמן סי' רמ"ד סעי' א' יעו"ש. מט"י או' א' וכ"כ הט"ז ס"ק א. ר"ז או' ח':

א

ז) שם. אבל שדה מותר וכו' ר"ל בין בשכירות בין באריסות דבמקום האסור אסור גם שכירות ובמקום המותר מותר גם אריסות וכמ"ש ההגה ואעפ"י שלא לקחה רק לשליש וכו' מט"י או' ב':

א

ח) שם. אבל שדה מותר וכו' פי' אפי' בתוך התחום. עו"ת. א"ר או' ה' ומיירי דוקא בחוצה לארץ אבל בא"י בלאו הכי אסור להשכיר להם שדות וכמ"ש ביו"ד סי' קנ"א. עו"ת שם:

א

ט) שם. ולעצמו הוא עובד. כתב התו"ש או' י"ב דאם שוכר העכו"ם בקבלנות לשנה ולא קצב לו שכר קבוע כמה יתן לו דגם זה מקרי קצץ דגוי אדעתא דנפשיה קעביד וכו' יעו"ש אבל הפתה"ד או' ג' חלק עליו והביא כמה ראיות דזה אסור לגבי שבת יעו"ש:

א

י) שם. ותנור דינו כמרחץ וכו' ואין חילוק אם לוקחין פת מן התנור וקמח מן הריחים או אם לוקחין מעות כן הוא דעת מרן ז"ל בב"י יעו"ש:

ב

י) שם. ותנור דינו כמרחץ וכו' היינו לפי מנהגם באותם הזמנים אבל אם הם נוהגים בריחים בפועלים ובתנור בשכירות יתהפך הדין וכדמוכח סעי' ב' וכמ"ש הרב המגיד בשם המפ' וז"ל שאין דין זה תלוי בדין הדברים אלא לפי המקומות יש שדרכן להשכיר פורני וישן שאין דרכן וכן במרחץ אלא שדברו חכמים בהווה לפי מנהג ארצם עכ"ל. מט"י או' ג':

א

יא) שם. ותנור דינו כמרחץ וכו' אבל פונדק מותר להשכיר לעכו"ם דדוקא מרחץ נקרא על שם ישראל ולא פונדק פסקי רקנטי סי' ק"ו א"ח או' א':

א

יב) [סעיף ב'] אפי' מרחץ או תנור אם השכירם שנה אחר שנה וכו' וכגון שהתנה עמו בתחלה שלא יעשה בו מלאכה בשבת ויו"ט. לבוש פרישה או' ה' ט"ז ס"ק ב' מט"י או' ד' וכשיעברו הג' שנים שנתפרסם הדבר אז מותר להשכיר גם לשבת. מט"י שם. ור"ל שאחר שנתפרסם הדבר מותר להשכיר גם השבת עם החול בהבלעה לשנים וחדשים אבל להשכיר השבת לחוד בכל גווני אסור וכמ"ש הט"ז שם ועיין לקמן או' ט"ז:

א

יג) שם. אם השכירם שנה אחר שנה וכו' ועוד כתב ב"י פי' אחר בשם מהרי"א שהשכירו לשנים מרובות כלומר לג' או לד' שנים שכיון שהשכירו לכל כך שנים דמי למכר ואית ליה קלא ותו ליכא למיחש למראית העין עכ"ל. וכ"כ ב"ח וכן פי' המט"י שם דברי הש"ע דלא מיבעיא אם השכירו בבת אחת לשנים מרובות דהיינו לג' או לד' דודאי שרי אלא אפי' לא השכירו אלא לשנה אחר שנה מותר מכח הפרסום וכתב דבחלוקה א' מותר מיד להשכיר שבת עם החול כיון דאית ליה קלא משא"כ בחלוקה ב' שצריך להשכיר לחול לבד עד שיתפרסם יעו"ש. מיהו הזכ"ל כתב דלא ס"ל להב"י פי' מהרי"א וע"כ לא כתבו בש"ע יעו"ש. וע"כ נראה היכא דעינינו רואות דנתפרסם הדבר בשכרו לעכו"ם לג' שנים בבת אחת ויצא קלא יש להקל אבל אם לא יצא קלא יש להתנות עם העכו"ם שלא יתעסק בו בשבת ויו"ט עד שיתפרסם הדבר:

א

יד) שם. וכן אם מנהג וכו' ר"ל בין ליחיד שהוא לבדו משכיר ונתפרסם עי"כ בין אפי' לא נתפרסם אלא שכך נהגו אנשי אותו המקום מותר בכל ענין כיון דטעם האיסור אינו מן הדין אלא מפני החשד כל שיהיה באופן שיסתלק החשד בין מצד פרסום המשכיר בין מצד מנהג המקום מותר וחזר דינו להיות כשדה. ומיהו לא מהני היתר זה דמנהג או דפרסום אלה בשכירות או אריסות כמרחץ ותנור אבל בקבלנות דבית ושדה דלקמן סי' רמ"ד אסורין לעולם בתוך התחום ואעפ"י שנהגו אנשי המקום שלא לשכור פועלים ליום יום אלא רגילים בקבלנות לא מהני כיון דבקבלנות כל הריוח הוא לישראל מיחלף להו קבלנות בשכירות פועלים. ועוד דבקבלנות מיחזי להו לאינשי כשכיר יום, וכ"כ הט"ז סק"ב בד"ה הכלל העולה דבקבלנות אסור אפי' במפורסם יעו"ש מט"י או' ה':

א

טו) שם. ואם מנהג המקום וכו' ואם רוב אנשי העיר דרכם להשכיר בכו"ך ליום אי שרי לישראל להשכיר לשנה או לחדש מפני הרואום שיאמרו שנוטל שכר שבת עיין פתה"ד או' ו' מה שהאריך בזה ונוטה דעתו לאסור יעו"ש. וע"כ יש להחמיר ואין להתיר אלא א"כ יתנה חוץ משבת ויו"ט עד אשר יתפרסם הדבר וכמ"ש לעיל או' י"ב יעו"ש:

א

טז) שם. מותר להשכירם וכו' והיינו דוקא אם משכירם לאחד לשנה או לחדשים בדבר ידוע ושיטול החוכר כל הריוח שיבא ממנו אבל אם היה משכירו לימים אסור ליקח שכר שבת ויו"ט. טור. ואם לקח שכרו אסור. פרישא או' ח' ועיין לקמן או' כ"ה:

א

טוב) בעיר שנוהגים שהעכו"ם צדין הדגים בכל יום בחול ובשבת וישראל קנה עם העכו"ם מחיר הדגים מהמלך בשותפות והעכו"ם הוא הצד בחול ובשבת שרי שהכל יודעים שהוא באריסות ואפי' שהרשת היא מישראל. רו"ח או' ב':

א

חי) ואם קנה ישראל מהמלך כל צידת הדגים והשכיר עכו"ם בקבלנות כו"ך לחודש שיתעסק במלאכת הצידה וכל הריוח לישראל אז אם הוא חוץ לתחום מותר להתעסק העכו"ם אף בשבת אבל אם הוא בתוך התחום אסור להתעסק בשבת ויו"ט כמ"ש לעיל או' ו' אבל אם קנה רק המכס של הדגים מהמלך דהיינו כל מי שיצוד כו"ך דגים נותן כו"ך מכס דגים או מעות זה נכלל במ"ש לקמן סי' רמ"ד סעי' ו' יעו"ש, ועיין עוד לקמן סי' רמ"ד או. ז"ן:

א

יט) שם. מותר להשכירם וכו' ואף במקום שמותר להשכיר לגוי מרחץ תנור וכירים לא ישכירם לו בע"ש אלא קודם לכן כמ"ש רס"י רמ"ו ויעו"ש הטעם, ר"ז או' י"ד:

א

כ) שם בהגה רק שכרם מעכו"ם וכו' וה"ה אם קנאם מעכו"ם ולא ישב בה ישראל ולא נקרא שמו עליו מותר להשכירם כמ"ש ב"י בשם תשו' הגאונים וכ"פ מ"א סק"ג וכ"נ דעת הט"ז סק"ב, וכ"כ המט"י או' ו' וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש לעיל או' ג' והא דנקט הגה שכרם כ' שם המט"י לרבותא נקט דאעפ"י שאינה שלו בעינן שלא ישב בה בעצמו קצת חדשים דאם ישב בה קצת חדשים חשובה כשלו יעו"ש, מיהו הא"ר או' ז' כתב דבקנה בעינן דוקא שלא ישב בה ולא נקרא שמו עליו אבל בשכרם אף שישב בה אם חזר והשכירם אין שמו נקרא עליו כיון שאינה שלו יעו"ש, וכ"כ הנה"ש או' א' וכ פ ח"א כלל ג' או' י"ג. אבל הא"א או' ג' כתב דדעת הט"ז והמ"א דשכרם וקנאם חדא היא ובעינן שלא ישב בה הא ישב בה אפי' בשכרן מעכו"ם אסור וכתב דאין להקל לנגד הט"ז והמ"א יעו"ש: וכ"כ המאמ"ר או' ג' והשיג על הא"ר יעו"ש:

א

כא) ומשמע מדברי תשובת הגאונים הנז' דכל שקנה ולא ישב בה אעפ"י שקנה בפרהסיא מותר להשכיר אבל מדברי התו"ש או' ג' משמע כשקונה וכותב ומעלה בערכאות שלהם ומתפרסם מיד אסור יעו"ש והביאו ח"ס סי' נ"ז וכתב דהתקנה לזה כשגם הקבלנות נכתב בערכאות שלהם ומתפרסם לכל דקבלן הוא שרי יעו"ש ונראה דא"צ דוקא בערכאות דיש מקומות שאין כותבין השכירות בערכאות אלא כל שקנה ולא ישב בה ועשה החכירות או האריסות לפני עשרה מישראל ונתפרסם הדבר שרי:

א

כב) שם בהגה. ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבביתו וכו' והב"ח כתב דהמרדכי פ' כל כתבי בשם ר"ח כתב אפכא דדוקא כשהמרחץ הוא ברשות אחר בפ"ע ומכירין בו שכיניו שמושכר הוא לעכו"ם ממש אין לחוש עכ"ל והב"ד מ"א סק"ד וכתב דתרוייהו בעינן עומד ברשות אחר ושלא יהיו רוחצין בו אלא שכיניו יעו"ש והביאו י"א בהגב"י, וכ"כ התו"ש או' ד' והשיג על הא"ר מ"ש על מ"א יעו"ש, וכ"פ ר"ז או' ט"ז ח"א כלל ג' או' י"ג ועיי"ש בתו"ש מ"ש על קשיית הט"ז יעו"ש:

א

כג) שם בהגה. והם יודעים ששכרו העכו"ם שרי. ונ"מ למקום שאין נוהגין להשכיר מרחץ ואפ"ה בכה"ג שרי משום דמאחר שאין רוחצין בו אלא שכיני הדירה כבר ידוע להם שהשכירו לעכו"ם. ב"י. וכגון שהשכירו לעכו"ם ע"ד שכתבנו לעיל דהיינו שנותן דבר קצוב לישראל לחודש או לשנה והעכו"ם יקח כל הריוח או שנותן לו שליש או רביע מן הריוח אבל ליקח הישראל כל הריוח וליתן לעכו"ם דבר קצוב לחודש או לשנה אסור וכמ"ש לעיל או' ו' יעו"ש:

א

כד) ראובן יש לו בית בתוך העיר לצורך מלאכת העבדנין והם שכירי חודש אין ראוי להקל ואפי' בקבלנות דהיינו שיתן לעכו"ם לעבד כו"כ עורות בשכר ידוע ואימתי שירצה יעשה אין היתר בביתו של ישראל אך אם הישראל אינו דר שם ואין שם בני בית שיחשדוהו אם יעשה בצנעה ובדלת סגור באופן שהעוברים בשוק לא ירגישו שהפועלים עושים שם מלאכה יש להתיר. דברי יוסף סי' ט' יעו"ש. אבל בשו"ת מים רבים סי' ט"ו ט"ז י"ז חלק על דברי יוסף הנז' וכתב דכיון דהוא בתוך ביתו של ישראל אין חילוק בין איכא רואים לליכא רואים יעו"ש. והב"ד שע"ת או' ג' וכן המט"י בסי' רמ"ד או' ג' חלק עליו והסכים לאסור וכתב דאפי' אם היתה החצר של עכו"ם אין להתיר כיון שהכל יודעים שהם פועלים לישראל שהעורות והכלים כולם של ישראל הוו יעו"ש. ומשמע הא אם החצר וגם הכלים של עכו"ם ורק לוקחים עורות בקבלנות מישראל שרי כיון שאין המלאכה נקראת ע"ש ישראל וכ"ש אם לוקחים לעבד גם מכותים דשרי:

א

כה) שם בהגה. עבר והשכירו במקום האסור י"א ששכרו מותר וי"א שאסור וכו' והב"ח כתב דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכירו לעכו"ם לשנה דאינו אסור אלא משום מראית העין בדיעבד שכרו מותר אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור כמ"ש סס"י רמ"ה יעו"ש. מ"א סק"ה. א"ר או' ט' ר"ז או' י"ג. ח"א כלל ג' או' י"ט. אבל המט"י או' ח' כתב דדעת הש"ע לאסור בכל גוונא והכי נקטינן יעו"ש ועיין לקמן סי' רמ"ה או' ל"ב:

א

כו) שם בהנה. וי"א שאסור וכו' בלבוש כתב וי"א שקונסין אותו לאסור אפי' שכרו וכן עיקר עכ"ל והביאו א"א או' ה' וכתב לכאורה קנס לא קנסו בנו אחריו או לאחרים ומותר ליתן לצדקה אבל י"ל זה במראית עין משא"כ היכא דמדינא אסור כההיא דסי' רמ"ה לא קנס הוה יעו"ש:

א

כז) ומלאכה ע"י כותים לישראל דהיינו שנתן ישראל לכותי בשבת לעשות לו מלאכה כתב ב"י בסי' רמ"ד בשם סמ"ג דהיא דאורייתא יעו"ש. והביאו הט"ז סס"י זה, אבל התו"ש רס"י זה כתב דבש"ס ובפו' איתא להדיא דאינו אלא מדרבנן וכתב דכן הלכה רווחת בישראל דלא כהמיכלתא יעו"ש וכ"כ המש"ז או' ג' דכל הפו' כתבו דהוה דרבנן אלא שכתב דאסמכתא כי האי חשוב כד"ת ועוד כתב דהיכא דעכו"ם עושה דברים של ישראל מה"ת אסור וכשל עצמו לצורך ישראל מדרבנן יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' רע"ו סעי' ב' בהגה ובדברנו לשם בס"ד:

א

ש"ע ס"א לא ישכיר אדם. דע שיש ג' מינים בעניינים אלו. מין ראשון שמשכיר לנכרי שדהו או מרחץ תנור ורחיים בעד מאה זהובים לשנה בין יעסוק בהם הנכרי בין לא יעסוק בהם כלום וזהו המובחר שבכולם להיתר משום דאית ביה תרתי לטיבותא חדא כיון שכל הריוח לנכרי א"כ כי עביד מלאכה בשבת אדעתיה דנפשי' עביד לאו אדעתא דישראל שנית דלא מטי לישראל שום שבח והנאה ממלאכת שבת דהא הוא לקח משכירות הקצוב שלו אפי' אם לא עשה הנכרי כלל ולכן אין זה מותר מדינא בכולם (ודוקא בהבלעה אבל אם משכיר השבתות לבד הו"ל שכר שבת שלא בהבלעה אסור הובא במ"א סק"א) אלא דבמרחץ ותנור אסו' משום מראית העין שיחשבו הרואים שהנכרי הוא שכר יום ובנתפרסם שרי כמבוא' בס"ב וכן חוץ לתחום דליכא מראית העין נמי שרי כמבואר ר"ס רמ"ד. מין השני שישראל שוכר הנכרי לעשות כל השנה כולה המלאכ' הצריכ' לשדהו או למרחץ תנור ורחיים וכל המלאכה מוטלת על הנכרי ואינו שכר יום אלא נקרא קבלנות שכל המלאכה הצריכה מוטל על הנכרי ושכירות של הנכרי היא למחצה ולשליש ולרביע וזה המין נקרא אריסות. מין זה גרע מהראשון שהרי חלק ישראל משביח ע"י מלאכה שעושה בשבת ומ"מ בשדה קרוב זה למין הראשון דאף ע"ג שחלק ישראל משביח במלאכת השבת מ"מ אין ריוח לישראל מזה שהרי אם לא יעשה בשבת יעשה בחול כיון דהמלאכה בקבלנות על הנכרי וא"כ יש בזה ג"כ ב' לטיבות' אחד דנכרי אדעתא דנפשיה עביד כיון שיש לו חלק וחלק ישראל ממילא נשבח. ב' דאין לישראל ריוח מש"ה שרי אבל במרחץ ואינך לית ביה רק חדא לטיבותא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד וחדא לריעותא דהישראל מריוח במלאכת שבת כי אם לא יעשה הנכרי בשבת לא יטול הישראל אותו הריוח. ואפ"ה התירו חז"ל מה"ט דאדעת' דנפשיה לחוד רק במרחץ ותנור אסו' משום מראית עין דבחוץ לתחום או בנתפרסם שרי. ולפי שמין הראשון קל ממין זה דאית ביה ב' לטיבותא לכן התחיל הש"ע לא ישכיר לרבותא וסיים אבל שדה מות' ר"ל מות' להשכי' משום דדרכו באריסות וליכא מראית עין (ואע"פ שהאמת אינו באריסות וכה"ג אוסר בסי' רמ"ד ע"ש בט"ז סק"ב לא דמי דהתם באמת הוא גרוע מאריסות והכא עדיף וק"ל) וממילא משתמע דאריסות נמי שרי אלא כיון שאין מבוא' בהדיא בש"ע היתר דאריסות אע"ג דמשמעות יש להיתר מ"מ טרח וכתב לה המ"א בהדיא. מין השלישי ששוכ' להנכרי בקבלנות בלא אריסות אלא שמשלם לו מעות. וזה המין בשדה הוי ב' לטיבותא שהרי הנכרי עביד אדעת' דנפשיה כיון שעליו המלאכה מוטל לגומרה הוא רוצה למהר לגמור והישראל אינו מרויח כלל שאם לא יעשה בשבת יעשה בחול מש"ה מדינא שרי מין זה בשדה רק יש אוסרין משום מראית עין בר"ס רמ"ד ע"ש בט"ז סק"ב. אכן במרחץ ואינך שהישראל נהנה ממלאכת שבת אוסר מהרי"א מדינא ע' במ"א סק"ב ועמש"ש והט"ז סק"א וסק"ב אוסר רק משום מראית עין כמו בשדה וכן משמעות הב"י:

ב

מ"א ססק"א עסי' ש"ו ס"ד וכו' בכל מקומות אלו מבואר דמין הראשון אסור בלי הבלעה:

ג

סק"ב עיין ר"ס רמ"ד. דשם מבואר דמין השלישי אסו' בשדה משום מ"ע וע"ז מביא המ"א דברי מהרי"א דבמרחץ אסור מין הג' מדינא:

ד

שם דהא היהודי מרויח באמת ע"ז קשה דהא באריסות נמי מרויח ישראל ואפ"ה שרי מדינא כמו שכתבנו במין הב' דמות' משום דאדעתא דנפשי' עביד וסברא זו שייך נמי במין הג' דהא בשדה שרי מה"ט מין הג' ולכן לתרץ קושיא זו סיים המ"א מנפשי' ביאו' דברי מהרי"א וכת' וליכא למימר כו' ורצונו דמין ג' במרחץ הוי ב' לריעותא שהישראל מרויח וגם לא שייך אדעת' דנפשי' דבשלמא בשדה בקבלנות כבר יודע הנכרי כל מה שמוטל עליו וכשעושה בשבת אינו מכוין רק למהר מלאכתו משא"כ במרחץ ששכרו הישראל שיעשה כל השנה מלאכת המרחץ בעת שימצאו רוחצים וממילא אף אם לא יסיק הנכרי בשבת כגון שלא ימצאו רוחצים בשבת אפ"ה משלם לו הישראל כל שכרו א"כ כשנמצאו רוחצים הוא עסיק אדעתא דישראל ובשלמא באריסות דמרחץ שאם לא נמצאו רוחצים הפסיד הנכרי חלקו וממילא עביד אדעת' דנפשיה משא"כ בהא שאם לא היו נמצאים רוחצים לא הפסיד הנכרי וזה ברור בכוונת המ"א (והפמ"ג נתקשה בדברי המ"א אלו ולפע"ד לא דק דכוונתו כמ"ש והמעיין שם יבין מעצמו ואין להאריך ודוק):

ה

ט"ז סק"א דבר קצוב. זהו המין השלישי. הנקרא קבלנות והביא ע"ז דברי הב"י שסיים ומכאן נלמד לתנור כו' משמע דס"ל דגם בתנור ורחיים ומרחץ אין איסור קבלנות אלא משום מ"ע ולא מדינא וכן מבואר בהט"ז ס"ק שאח"ז וחולק אהמג"א סק"ב דאסו' באלו מדינא ונ"מ חוץ לתחום או נתפרסם שעושה בקבלנות דשרי להט"ז:

ו

שם שלא התירו חכמים זה קאי אקבלנות דשדה העתיק בט"ז סי' רמ"ד סק"ב:

ז

רסק"ב בטור כ' הלכך לשון הטור מהרא"ש ולפ"ז נתברר ונתפרסם הדבר בכל גבולינו שכל מי שיש לו מרחץ או תנור אינו שוכר פועלים (לעשות לו מלאכה בהם ולוקח הוא הריוח של הרחיצה והאפי') אלא משכירו לאחר לשנה או לחדשים בדבר ידוע הלכך מותר בקבלנות שאין מלאכת הנכרי נקרא ע"ש ישראל (ר"ל דלית ביה מ"ע) אבל אם היה משכירו לימים אסור ליקח שכר שבת ויו"ט:

ח

שם ה"פ מותר להשכיר המרחץ. רצה לו' דלגירסא בהבלעה אין מתיר הרא"ש אלא מין הראשון (וכן ג"כ מין השני ולא הוצרך הרא"ש לבארו בהדיא) לגירסא בקבלנות מתיר גם במין הג' כיון דאף במין הג' נכרי אדד"נ עביד ואינו אסור במרחץ רק משום מ"ע. וכיון דנתפרס' שרי:

ט

שם להרא"ש חולק אהפוסקים. כלומ' דאף אם נדחה דברי מהרי"א ונאמר דשרי מדינא מ"מ איך מתיר הרא"ש קבלנות והפוסקים בסי' רמ"ד אסרו אפי' בשדה קבלנות משום מ"ע (כמו שהעתיק הט"ז בס"ק א' סי' זה ורסי' רמ"ד) ומכ"ש במרחץ ותנור א"כ ע"כ צריך לגרוס בהבלעה וכ"ת הא טעם הפוסקים שאסרו קבלנות בשדה היינו דאעפ"י שדרכו באריסות מ"מ שמא יחקרו ויוודע להם שאינה באריסות יחשדוהו בשכיר יום. וא"כ הכא בנתפרסם שרי דליכא מ"ע ז"א דבשלמא אי הני נתפרסם שדרכו בקבלנות ליכא מ"ע ושרי באמת משא"כ הרא"ש וטור דנתפרסם בגבולם שדרכו להשכיר ממילא אסור קבלנות מה"ט גופי' דשדה דה"נ שמא יחקרו ויודע להם שלא השכיר אלא הוא מקבל כל הרויח ויחשדוהו בשכיר יום וק"ל: והיינו מ"ש מסי' רמ"ד. היינו מה שהעתיק בס"ק הקודם:

י

שם וכן כ' כאן בש"ע סי' רמ"ד סעיף א' כצ"ל:

יא

שם אין בדחי' זו ממש. אין כוונתו לחלוק אהב"י אלא לפרש דברי הב"י דמש"ה אין בדחייה זו ממש משום דאפי' אם נאמר כן דשרי מדינא מ"מ משום מ"ע אסור אפי' בשדה. וזהו עצמו מה שסיים הב"י כי היכא דלא לשוויה להרא"ש חולק כו'. ובא"ר הבין דהט"ז כאן משיג על הב"י ומש"ה הקשה שם אהט"ז והאמת שאינו כך וכמ"ש:

יב

שם ומו"ח ז"ל כו' דלאריסות עומד הלא אם לא עשה הנכרי כצ"ל:

יג

שם הכלל העולה כו' איסור גמור הוא. אין כוונתו איסור גמור מדינא אלא משום מ"ע דכך הוא ממש כל דבריו בס"ק זה ובס"ק הקודם דסבירא ליה כמ"ש הב"י דיש לדחות דגם בהא שייך אדעתא דנפשיה רק דיש בו מ"ע:

יד

שם אפי' בנתפרסם שהוא משכיר כו' אמת דבנתפרסם שדרכו בקבלנות מותר בשדה דבנתפרסם ליכא מ"ע (ובשדה כך הוא אפי' למג"א) ובמרחץ ואינך להט"ז שרי כיון דס"ל דאין בקבלנות איסור רק משום מ"ע ממילא בנתפרסם שרי (רק להמג"א סק"ב לא מהני נתפרסם משום דסבירא ליה דאסו' בהוא מדינא) אלא כוונת ט"ז אנתפרסם דמיירי ביה הרא"ש וטור שנתפרסם שמשכירו וכמו שביארנו אות י"ב דזה דמי לשדה דלאריסות קיימא ואפ"ה אסור שמא יחקרו ה"נ בנתפרסם גם כן שמא יחקרו ויודע להם שלא השכיר. והרב משבצות זהב סק"א וסק"ב הבין דהטורי זהב אוס' אפילו בנתפרסם בקבלנות וגם זה הרבה מחלוקת בזה ובחנם טרח כיון דבהדיא כ' הטורי זהב בלשונו במפורסם שהוא משכיר וזה ברור ובתשובה ביארתי באורך וכאן קצרתי:

טו

שם ולדינא יפה כוון. כאלו אמר דמהאי טעמא שהעלה הבית יוסף דקבלנות אסור לכן יפה כוון בשלחן ערוך שלא התיר אלא מין הראשון דהיינו שכירות וכן מין השני שהוא אריסות דמות' בשדה בסתם ובמרחץ בנתפרסם שהוא באריסות וק"ל: ודע דנראה דבנתפרסם שהוא משכי' י"ל דאסו' ליתן באריסות בין בשדה בין במרחץ ואינך משום טעמא דהרב המגיד דכיון שאין האמת כן איכא למיחש שמא יחקרו ויוודע להם שלא השכיר כגון שיראו שישראל נוטל לעצמו מפירות השדה ויחשדוהו בשכיר יום. ודוקא להיפך הוא שכתבנו באות א' דאם נתפרסם באריסות שרי להשכי' כיון דאם יודע להם שאינו באריסות אלא הנכרי נוטל כל הריוח עדיף טפי משא"כ בהא ובתשובה הנ"ל ביארתי בזה:

טז

מ"א סק"ג ועסי' רמ"ד ס"ה. דהקשה לו דשם מתיר הרמב"ם בכה"ג ממש ששכר נכרי לשנה שיכתוב לו בכל עת שיצטרך אלא דהמ"א שם בסקי"ד יישב כל זה דמיירי שאין הישראל מרויח במה שעושה בשבת ועיין שם ובכה"ג אדעתא דנפשיה עביד למהר מלאכתו וא"ר שהשיג על המ"א מההוא דהתם בחנם השיג ולא ראה אז דברי המ"א בסקי"ד ואין להאריך כי המעיין יבין:

יז

שם אלא להשכיר. כוונתו כי הב"ח השיג אמהרי"א ממ"ש הש"ע והפוסקים דרחיים דינו כשדה משמע כמו דשדה מותר מין הג' מדינא ואינו אסור אלא משום מ"ע ה"נ ברחיים וע"ז השיג המ"א דלא מיירי ממין הג' ולא השוה רחיים לשדה אלא לענין מין הראשון והשני ומה שלא הזכי' המ"א רק מין הראשון היינו משום דלא מיירי רק ממין הראשון (כמו שכתבנו באות א' וע"ז כתבו ורחיים דינם כשדה:

יח

שם כמ"ש ססי' רמ"ד יש חיסור לשון וצ"ל כמ"ש הב"י בסי' רמ"ו וכוונתו לפי שהב"ח כשהשיג על מהרי"א הוסיף עוד דהרא"ש ס"ל דאפי' מראית עין ליכא לכן כ' דזה ודאי אינו כמ"ש הב"י סי' רמ"ד דאסור הובא בט"ז סק"א אמנם המ"א גופי' מסכים למהר"יא דאסור מדינא כמו שסיים שהישראל כו' מרויח כו':

יט

(ט"ז סק"ג) חדא דהא כת'. תימא מדוע לא הקשה אהמחבר שמתיר אם נתפרסם או שהמנהג כו' ולמה לא ניחוש לאורחים וי"ל דלאורחי' ממדינה אחרת לא חיישינן דאיך ידעו שהוא מלאכת ישראל ואם יחקרו עד שיודע להם שהוא של ישראל מסתמא יוודע להם ג"כ המנהג או הפרסום משא"כ בסי' רמ"ד דחיישי' לעיר הקרוב' שיודעים שהוא של ישראל וק"ל. שוב ראיתי שהקשה כך בשו"ת נודע ביהודה סי' י"ב ותירץ קרוב למ"ש וע"ש:

א

מפני שנקראת. פי' דמדינ' שרי להשכירו לעכו"ם שיתן לו כך וכך בין יסיק בו העכו"ם או לא יסיקנו או שיתן לעכו"ם חלק בריוח המרחץ וא"כ עכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד כמ"ש גבי שדה וזהו אריסות אלא שאסור מפני שנקראת וכו' אבל להשכירו לעכו"ם לימים שיתן לו העכו"ם כל יום ויום כך וכך אסו' מדינ' דהוי כשכר שבת טור ורא"ש עסי' ש"ו ס"ד ועססי' רמ"ד ור"ס רמ"ו:

ב

שדה מותר. ודוקא כשנותן לעכו"ם חלק בפירות ע' רסי' רמ"ד, ובמרחץ אסור מדינא לשכור לו עכו"ם לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח מכל השבתות דהא היהודי מרויח במה שהעכו"ם עושה בשבת וליכא למימר דעכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו ועיין סי' רמ"ד ס"ה (ב"י בשם מהרי"א) ונ"ל דה"ה ברחיים אסור ואינו מותר אלא להשכיר לעכו"ם כמ"ש ססי' רמ"ד לא כב"ח ע"ש, ונראה לי דאף הוא לא אמר להלכה דהרי אף הרא"ש לא קאמר אלא בבית ושדה דאז קציצ' מותר מדינא שאם לא יעשה בשבת יעשה בחול ואז אין הישראל מרויח במלאכתו משא"כ במרחץ ורחיים, וזה ברור שכתב על מהרי"א שלא כדת של תורה ערסי' רמ"ד וסימן רמ"ה:

ג

רק שכרם מעכו"ם. לא ידעתי למה כתב אם שכרם דהא בב"י כתב אפי' קנאו מעכו"ם שרי להשכירו כיון שעדיין לא ישב בה ולא נקרא שמו עליו ואפשר שבא"ז כ' שכרם וכו' ומ"מ נ"ל להתיר אף בקנה:

ד

אותן שבביתו כו'. כתב הב"ח וזה ממש איפכא ממ"ש המרדכי פ' כ"כ בשם ר"ח דדוקא כשהמרחץ ביד ישראל אסור דנקראת ע"ש, אבל כשהמרחץ הוא ברשות אחר בפ"ע ומכירין בו שכיניו שמושכר הוא לעכו"ם ממש אין לחוש עכ"ל ול"נ דתרווייהו איתנהו כשרוחצין ב"ב לבד אפילו עומד ברשותו שרי ובלבד שיהיה בביתו אבל אם עומד בר"ה ובמקום רואין אסור וכשעומד ברשות אחר בפ"ע אפילו רוחצין בו אחרים שרי כמ"ש המרדכי ומ"מ מ"ש רמ"א פה צ"ע דהרי אין חשדא אלא במקום ישראל כמ"ש סי' רמ"ד וישראל אסור לרחוץ בשבת וא"כ מהיכן ידע שהוא מסיקו בשבת אלא ע"כ צ"ל שמא יעבור אחד מהם ויראה העשן יוצא א"כ אפי' אין רוחצין רק אותן שבביתו מה בכך, ולכן נ"ל דכוונת מהרי"א ג"כ למ"ש המרדכי דהא שניהם כתבוהו בשם ר"ח וז"ל הרב"י בשמו אם יש לישראל דירה (פי' בחצר אחרת שהוא אינו דר בתוכו) ובתוכו מרחץ שאין רוחצין בו אלא שכיני הדירה מותר דמאחר שאין רוחצין בו אלא שכיני הדירה כבר ידוע להם שהשכירו לעכו"ם עכ"ל כלו' דאם היה אינש דעלמא רוחץ בתוכו בחול מתוך שהוא נכנס ויוצא ויודע לו שהמרחץ הוא של ישראל וכשיעבור בשבת ויראה העשן יוצא יחשדוהו שהוא שכר העכו"ם משא"כ כשאין רוחצין בו אלא השכנים הם יודעים האמת שהשכירו לעכו"ם ואם יעבור אינש דעלמא לא ידע שהמרחץ הוא של ישראל כלל כנ"ל ברור דבעי' תרווייהו עומד ברשות אחר ושלא יהו רוחצין בו אלא שכניו:

ה

עבר והשכירו וכו'. וב"ח כ' דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכירו לעכו"ם לשנה דאינו אסור אלא משום מראית העין בדיעבד שכרו מותר אבל אם הביא שכר שבת לבדו אסור כמ"ש ססי' רמ"ח ואם המלאכה מוטלת על ישראל ערסי' רמ"ה ועסי' רמ"ו:

א

לא ישכיר. דע ששלושה חילוקים יש אחד הוא אריסות ששוכר לא"י שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ והרווחים או הפירות יחלוקו. הב' הוא שכירות שא"י נוטל כל הרווחים או הפירות ונותן לישראל עבור שדהו ומרחצו דבר קצוב לכל שנה. הב' חילוקים אלו מותרים בשדה לגמרי ובמרחץ רק מדינא דא"י אדעתיה דנפשיה עביד אלא שחכמים אסרו אלו הב' חלוקים במרחץ משום מראית העין מפני דנקראת על שמו ויבואו לחשדו שעושה בשליחותו אבל החלוקה הג' דהוא קבלנות דהיינו שיהיו כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לא"י דבר קצוב לכל שנה עבור פעולתו זהו ודאי אסור מדינא במרחץ דהוי הא"י שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל ריוח אותו יום וע"כ אם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות כמבואר בס"ב חזר להיות המרחץ כשדה הב' חילוקים ראשונים מותר והחלוקה הג' אסור. וכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא משכירו דרך הבלעה עם ימות החול אבל ליום השבת לחוד אסור אפילו בשדה וגם נתפרסם זהו עיקרי הדינים שבסימן זה בקצרה:

ב

(א) מרחץ שלו – בין שבנהו בעצמו או אפילו קנה וישב בה ונקרא שמו עליו:

ג

(ב) לא"י – וכ"ש לישראל מומר דעובר נמי משום לפני עור לא תתן מכשול וטעם זה שייך אף בשדה ובכל דבר:

ד

(ג) מפני שנקרא – פירוש דמדינא שרי להשכירו לא"י לשנה או לחודש שיתן לו כך וכך בין יסיק בו הא"י בין לא יסיקנו וכל הריוח יהיה לא"י דאיסור שכר שבת ליכא דהא מושכרת היא לו לשנה ואיסור דאמירה לא"י בודאי לא שייך בשכירות דלנפשיה הוא עושה ואפילו אם יש לו לא"י רק חלק בריוח המרחץ גם כן אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד כמש"כ בסוף הסעיף אלא שאסור בכל זה מפני מראית העין שנקראת על שמו של ישראל ויאמרו הבריות דשכיר יום הוא ושלוחו הוא ודוקא כשמשכירו לשנה או לחודש אבל להשכירה לא"י לימים שיתן לו הא"י כל יום ויום שיסיקנו כך וכך אף דגם זה אדעתיה דנפשיה עביד מ"מ מדינא אסור דהוי כשכר שבת ועיין לקמן בסימן רמ"ד דדבר האסור מפני מראית עין אינו אסור אלא בתוך התחום של ישוב ישראל:

ה

(ד) דסתם מרחץ – פי' דכתב להלן דשדה מותר להשכירו מטעם זה שיתלו באריסות וע"ז קאמר דבמרחץ ליכא האי טעמא להתיר דאין דרך ליתנו באריסות ולא יתלו ג"כ שהשכירו כפי האמת דלא שכיח:

ו

(ה) בשליחותו של ישראל – וזהו איסור גמור כמו שאמרו בכמה מקומות דאמירה לא"י שבות ואסמכוהו אקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ולא כתיב לא תעשה לרמז דאפילו ע"י אחרים לא יעשה ואפילו כשעושה בעצמו מלאכה של ישראל בשבילו ג"כ צריך למחות בידו:

ז

(ו) שדה מותר – להשכירה לא"י בדבר קצוב דאף דנקראת נמי על שמו כמו מרחץ דכל מחובר סתמא שם בעליו עליו ולהשכיר נמי לא שכיח כל כך מ"מ מותר דלא יחשדוהו בשכיר יום כדמפרש שכן דרך וכו' ולפיכך יתלו באריסות ואריסות שרי דאדעתיה דנפשיה עביד כדלקמיה בהגה"ה:

ח

(ז) ותנור – להשכיר תנורו לאפות בו דינו כמרחץ דתנור נמי אין דרך להשכירו וליתנו באריסות כמו מרחץ ויחשדו דשכיר יום הוא אצלו:

ט

(ח) ורחיים וכו' – משום דדרכו ליתנו באריסות כמו שדה ולפיכך להשכירו נמי מותר וכדלעיל. ועיין בר"ן דמשמע דאם אין דרך אנשי אותו המקום ליתן רחיים באריסות דינו כמו מרחץ לאיסור דבאמת תלוי בכל אלו הדברים לפי מנהג המדינה בין להקל בין להחמיר וכדלקמיה בס"ב:

י

(ט) ואע"פ וכו' – אשדה וריחיים קאי דהמחבר מיירי בשכירות והוא מוסיף דאף אריסות מותר והמחבר ג"כ ס"ל כן דמטעם זה התיר בשכירות כנ"ל אלא שהוא ביאר בהדיא:

יא

(י) רק לשליש וכו' – ודוקא בזה שנותן לאינו יהודי חלק בתבואה אבל אם שכר האינו יהודי לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל התבואה מהשדה אף דמדינא בזה ג"כ שרי דהאינו יהודי אדעתיה דנפשיה עביד דאף אם לא יזבל ויחרוש ויקצור השדה בשבת יכול לעשות בחול וממהר בשביל עצמו מ"מ אסור דיבאו לחשדו בשכיר יום ולא יתלו באריסות כשיראו לבסוף שאין לו שום חלק בפירות הארץ וכדלקמן בריש סימן רמ"ד ודע דבמרחץ כה"ג דהיינו ששוכר אינו יהודי לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח של השבתות מדינא אסור וה"ה בריחיים באופן זה דהא דשרינן מתחלה מדינא היינו דוקא בשדה וכדומה דהמלאכה קצובה ואפשר להשלימה בכל עת דאין ריוח לישראל במה שעושה האינו יהודי בשבת דאם לא יעשה היום יעשנה ביום אחר אז אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד אבל במרחץ וריחיים דהמלאכה אינה קצובה וכל יום ריוח לעצמו דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל אותו היום א"כ עיקר המלאכה בשביל ישראל הוא ומדינא אסור כמו שכיר יום דאף דמקבל שכר לא אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד הואיל ונהנה הישראל ממלאכת שבת [ואפילו להט"ז לקמן בסימן רמ"ד סק"ה דמתיר להרמב"ם נראה דאסור ג"כ בזה מדינא דרגילות להקפיד על האינו יהודי כשמבטל איזה יום]. וכיון דמדינא אסור אפילו נתפרסם ששכרו לשנה וגם הוא חוץ לתחום דאין בו משום מראית העין ג"כ אסור ואין היתר כ"א היכא דיש לאינו יהודי קצת חלק בריוח השבתות דאז אמרינן דאדעתיה דנפשיה עביד ומותר בריחיים וגם במרחץ במקום שנתפרסם הדבר וכבסעיף ב' וכ"ש שמותר היכא שמוכרו לו לגמרי בכל ע"ש:

יב

(יא) מותר וכו' או ליתנם וכו' – דתו ליכא חשדא ואף דאין דרך אותו המקום ואותו האיש רק להשכיר מ"מ מותר גם באריסות דיתלו דהשכירו לו:

יג

(יב) רק שכרם – בב"י הביא בשם תשובת הגאונים דה"ה אם קנה מאינו יהודי ותיכף קודם שישב בה השכירם דלא נקרא שמו עליו ויש לסמוך ע"ז [מ"א וש"א]:

יד

(יג) מאינו יהודי – דאם היה של ישראל נראה דאסור דעי"ז יחשדו אותו ישראל בעל המרחץ שהאינו יהודי הוא שכיר יומו:

טו

(יד) וחזר והשכירם – י"א דבשכירות נמי אינו מותר אלא כשלא ישב בה הישראל כמש"כ הב"י בקנה אבל הא"ר ושארי אחרונים כתבו דבשכרו מאינו יהודי אף שישב בה הישראל מותר להשכירה לאינו יהודי דלא נקרא שמו עליו:

טז

(טו) בבית דירה – היינו שהמרחץ אינו בר"ה רק בחצירו באחד מהבית דירה שלו ולכך אם אין רוחצין בו בחול אלא אותן שבביתו שרי דאנשים אחרים לא ידעו אם יש שם מרחץ ואותן שבביתו היודעים מזה גם הם יודעים שהשכירו לא"י אבל כשרוחצין בו גם אנשים אחרים הלא נתפרסם שיש שם מרחץ ואותו המרחץ נקרא מכבר על שם ישראל וכשיראו אח"כ שעשן יוצא ממנו בימי השבת יתלו דבשליחותו הסיקו הא"י וכ"ז כשהוא בבית דירה שלו אבל אם הוא עומד בר"ה במקום רואים אז אפילו אם אינם רוחצין בו רק אותן שבביתו מ"מ אסור דהא הכל יודעים שיש שם מרחץ ואין הכל יודעים שהשכירו לאינו יהודי כן כתבו הרבה אחרונים ויש מקילין עוד דאם הוא עומד ברשות אחר בפ"ע שלא בחצירו אז אפילו רוחצין בו גם אנשים אחרים אפ"ה שרי דמסתמא אין הכל יודעים שהוא שלו רק אותן השכנים של המרחץ ומסתמא נתודע להם גם את זה שהשכירו לא"י:

יז

(טז) י"א ששכרו מותר וכו' – והאחרונים הסכימו דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכיר המרחץ לאינו יהודי לשנה או לחודש דמשום שכר שבת ליכא דהלא הוא בהבלעה ואינו אסור אלא משום מראית העין כנ"ל בס"א לכן בדיעבד מותר לקבל השכר מהאינו יהודי משא"כ אם השכירו לימים דמדינא אסור משום שכר שבת לכן אפילו הביא האינו יהודי מעצמו מעות אסור לקבל הימנו כמ"ש בסימן רמ"ה ס"ו וע"ש מה שכתבנו במ"ב ואם המלאכה מוטלת על ישראל עיין ריש סימן רמ"ה:

א

(במ"א ס"ק ב') ודוקא כשנותן לעכו"ם חלק בפירות ובמרחץ אסור מדינא נ"ב ההמשך דוקא כשנותן לעכו"ם חלק בפירות למחצה ולשליש ולרביע אבל כשנותן במעות למחצה ולשליש אסור משום מראית העין גום אם שכר הגוי לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל התבואה משדה ג"כ אסו' משום מראית העין אבל לא מדינא דעכו"ם אדעתי' דנפשיה עביד כדמסיים אף אם לא יזבול ויחרוש ויקצור השדה בשבת יכול לעשות בחול ועלה קאמר ובמרחץ בכה"ג אסו' אפי' מדינא לעבוד בו וכו' ונ"מ אי שכרו בדיעבד מותר או אסו' ובבאר היטב לא דק שכת' על רחיים ומרחץ וה"ה משמע דאינן אסורים אלא מפני מראית העין וק"ל:

א

שבביתו עבה"ט וכת' בדברי יוסף סי' ט' ראובן יש לו בית בתוך העיר לצורך מלאכת העבדנין והם שכירי חודש אין ראוי להקל מחמת דעת הרמב"ם כיון שהרבה מפרשים דעת הרמב"ם להחמיר כשמרויח ישראל ע"י שזה עושה בשבת ואפילו בקבלנות שלא על זמן אין היתר בביתו של ישראל אך בכה"ג שהישראל אין דר שם ואין שם ב"ב שיחשדוהו אז אם יעשה בצנעה ובדלת סגור באופן שהעוברים בשוק לא ירגישו שהפועלים עושים שם מלאכה יש להתיר ע"ש ועיין בשו"ת מים רבים סי' ט"ו ט"ז י"ז שחולק על דברי יוסף בזה וכת' דכיון דהוא בתוך ביתו של ישראל אין חילוק בין איכא רואים לליכא רואים ע"ש:

א

רק לשליש או לרביע. היינו שנוטל העכו"ם חלק בגוף המלאכ' בזה אמרי' דעכו"ם אדעתא דנפשי' טרח אבל אם הישראל נוטל כל הריוח של המלאכה אע"פ שהעכו"ם קיבל עליו לכל השנה רק שנותן לעכו"ם דבר קצוב אסור דשמא יאמרו שכיר יום הוא אצלו וזה מבואר בב"י סי' רמ"ד שכתב בשם הרב המגיד והר"ן וז"ל שלא התירו חכמים מפני הטעם שתולין באריסות אלא כשהאמת כן שאם יחקרו הדבר ימצאו שכן הוא שהעכו"ם חולק בפירות אבל כה"ג שהבעלים נוטלין כל הפירות מחזי להו לאינשי כשכיר יום וכן כתב התוספות ומכאן נלמד לתנור ורחיים ומרחץ שאסור לשכור לעכו"ם בדבר ידוע לשנה או לחדש כדי שיקבל עליו כל מלאכ' הצריכה להם עכ"ל וכתב שכן הסכמת הפוסקים:

ב

מותר להשכיר' לעכו"ם. בטור כתוב הלכך מותר בקבלנות שאין מלאכת העכו"ם נקראת ע"ש ישראל וכתב ב"י שצ"ל בהבלעה במקום בקבלנות שכ"ה בפסקי הרא"ש וברי"ו וכ' עוד דאי גרסי' בהבלעה ה"פ מותר להשכיר המרחץ או התנור לחדש דמדינ' שרי כיון שאינו נוטל שכר שבת אלא בהבלעה ולמראית עין אין כאן כיון שדרך להשכיר ואי גרס בקבלנות ה"פ מותר לשכור לעכו"ם לחדש נעשות מלאכת המרחץ או התנור כו'. אך ל' משכירו קשה ע"ז דה"ל לכתוב אבל אם היה שוכרו וזה הוכחה על גי' בהבלעה דאתי שפיר ל' משכירו עכ"ל. ובשם מהר"א כתב שא"א לגרוס בקבלנות דאפי' לדברי המתירין בשוכר עכו"ם בדבר ידוע לעשות מלאכת קרקעות הני מילי בשדה משום שאע"פ שלא יעשה מלאכה בשבת ישלים ביום אחר אבל במרחץ או תנור שאם לא יעשה מלאכה בשבת הפסיד ישראל ריוח אותו יום נמצא ישראל נהנה ממלאכת שבת ואסור ומסיק בב"י אע"פ שאפשר לדחות טעם זה מ"מ יש לגרוס בהבלעה לא בקבלנות כי היכי דלא נשויה להרא"ש חולק על הפוסקים שאוסרים בזה כו' עכ"ל והיינו מ"ש מסי' רמ"ד ולע"ד נראה דאין חילוק בין גי' הבלעה לקבלה בזה ואין פי' לקבלה בזה שהעכו"ם מקבל המלאכה עליו והישראל יטול הריוח דזה ודאי אסור כמו שכתב בית יוסף בשם מהר"א ועדיפא מיניה דהוא כתב למאן דמתיר בשוכר עכו"ם כו' דמודה בהא ובאמת קיימי לן גם בשדה לאיסור שכ"כ ב"י בסי' רמ"ד בשם הסכמת הפוסקים וכ"כ כאן סימן רמ"ד ס"א והוא דעת הרמב"ם ומ"ש ב"י דאפשר לדחות טעם זה כונתו דגם בזה אמרינן עכו"ם כי טרח אדעתא דנפשיה טרח אין בדחי' זו ממש דכבר זכרתי לפני זה דברי ב"י והסכמת הפוסקים שכל שהישראל נוטל כל הריוח שאסור אלא דהך בקבלנות שזכר הטור היינו שהעכו"ם מקבל עליו ליקח הריוח כולו יהיה מה שיהיה ויעשה באיזה יום שירצה והיינו ממש בהבלעה ותמהני על הב"י שהוא עצמו הביא כן בסי' רמ"ד על מילתא אחריתא וז"ל ויותר נראה דרב נטרונאי הכי קאמר דרחיים של מים הם כלים מותר להשכירם לעכו"ם ופי' בקבלנות כלומר שהעכו"ם מקבל עליו כל מה שיעלו פירותיה בין רב למעט בדבר ידוע שנותן לישראל בכל חודש או שנה עכ"ל וא"כ למה לא פי' כאן דברי הטור כן וא"צ שום הג"ה אבל קבלנות שהעכו"ם עושה המלאכה לישראל אלא שההיתר מכח שמקבל עליו לחודש או שנה זה ודאי איסור גמור וכמ"ש מהרי"א ומו"ח ז"ל כ' על דברי מהרי"א שהם שגגה דא"כ ריחיים דנהגו היתר דלאריסות עומד הלא אם לא עשה העכו"ם מלאכת הריחיים בשבת הפסיד הישראל ריוח אותו יום אלא ודאי דעכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ושרי לכ"ע מן הדין כו' ובחנם כ"כ דאנן קי"ל בכל גווני אסור כמ"ש בסימן רמ"ד אפילו בקבלנות והיא דעת הרמב"ם והסכמת הפוסקים כמ"ש ב"י: הכלל העולה מדברינו ע"פ פסקי הב"י דבקבלנות שמקבל העכו"ם לעשות מלאכה או לחדש או לשנה לישראל והישראל יקבל הרווחים והעכו"ם יקח דבר קצוב איסור גמור הוא בריוח של שבת אפי' במפורס' שהוא משכיר לעכו"ם דזה לא עדיף מן שדה דסתמא קאי לאריסות ואפ"ה אסור בסימן רמ"ד וכאן לא התיר הטור והש"ע אלא בקבלנות שמקבל העכו"ם כל הרויח ונותן לישראל דבר קצוב וזהו ממש בהבלעה וא"צ להגיה בטור כלל דקבלנות כזה והבלעה חד מילתא היא בזה ולדינא יפה כוון רבינו בעל הש"ע דישכיר לעכו"ם שיקבל כל הרוחים בשדה אפי' בסתמא ומרחץ היכי שמפורסם שהוא עומד להשכיר וה"ה אם נותן לעכו"ם מאריסות דמותר מטעם כיון דהעכו"ם שקיל חלק בריוח דגוף השדה והמרחץ דהיינו המעות שמקבלין מן הרוחצין חשיב פירי של המרחץ כמ"ש ב"י. והך נתפרסם הדבר פירושו שבימות החול השכירו לעכו"ם זה ימים רבים. וכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא שוכרו דרך הבלעה עם ימות החול אבל לימות השבת לחוד אסור בכל גוני והך ששכרם מעכו"ם שכתב רמ"א פי' שלא ישב בה הישראל ולא נקרא עליו שמו מעולם כ"כ בב"י בשם תשובת הגאונים:

ג

רק אותן שבביתו. נראה לי דמיירי שאין אחרים יודעים כלל מתי הוסק מרחץ זה אלא השכנים וע"כ אין הרגשה גם בשבת זה אבל אם מרגישין בשעת ההסקה ודאי יש שם חשד אמנם צ"ע שדין זה לפי הנראה תמוה היא חדא דהא כ' בסי' רמ"ד ב"י בשם תשו' אשכנזית ורמ"א מביאו דאפי' דר בין העכו"ם יש לחוש לאורחים הבאים שם ה"נ ניחוש לזה והוא ק"ו דהא יש על כ"פ יהודים בעיר ההיא ושמא יבוא א' לביתו ויחשדנו. ותו דאמרינן בפ' חבית ופסקוהו בסי' ש"א מי שנשרו כליו הולך כו' ולא ישטחם נגד העם מפני מראית עין ואפי' בחדרי חדרים ואמרי' ע"ז בגמ' דרב ס"ל הכי מטעם שכל שאסרו חכמים אפי' בחדרי חדרים אסור וה"נ הוה האיסור משום מראית העין שיאמרו שכירו הוא למה מותר במקום שאין שם מצויין בני אדם. וזה יש לתרץ דש"ה שאפי' אם העכו"ם הוי שכירו של ישראל ועוש' בשבילו אין כאן איסור דאוריית' אלא שבות דאמיר' לעכו"ם היא שבות בזה לא החמירו כל שהיא במקום שאין שם מראית עין דכ"כ הרא"ש שם בפ' חבית דבאיסור דרבנן לא אמרינן אפי' בחדרי חדרים אסור אלא דצ"ע דהא כתב ב"י סי' רמ"ד בשם סמ"ג דמלאכ' ע"י עכו"ם ולישראל הוא דאורייתא ועמ"ש סי' רמ"ד ס"ו גבי מכס:

א

במ"א ס"ק ב' וליכא למימ' דעכו"ם אדעתיה דנפשיה כו' רבים נבוכו בזה ולפנ"ד דבא ליישב בזה קושית הב"ח שהקש' על דברי מהר"י אבוהב שהיה סובר דבמרחץ כיון שהישראל מרויח ע"י שהעכו"ם עושה בשבת אסו'. וע"ז הוקשה דהא בסעיף א' שרחיים דינו כשדה ומותר ליתן באריסות אלמא דאף שהישראל נהנה ממלאכת שבת ע"י שהעכו"ם עושה מלאכה ברחיים לא איכפת לן בהכי כיון שנוטל חלק באריסות שרי מדינא דכל דאדעתיה דנפשיה עביד אין חשש בזה במה שיש לישראל הנאה במה שהעכו"ם עובד כמבואר בסעיף א' בהג"ה ומשום מראית עין ליכא דרחיים לאריסות קא עביד כמו בשדה. וא"כ גם במרחץ היכא שנתפרסם שהוא שוכר בקבלנות כך תוכן קושית הב"ח וע"ז חולק המ"א וס"ל דגם ברחיים אין היתר מדינא בקבלנות רק באריסות דוקא וה"ה במרחץ דדוקא באריסות שאם לא מסיק לא יהיה לעכו"ם ריוח כלל ונמצא עושה כן בשביל עצמו ואף דמטי הנאה לישראל הנאה דממילא הוא ושרי משא"כ בקבלנות ממ"נ אם קיבל עליו שיסיק דוקא ביום השבת ג"כ ואם לאו יפחות לו משכרו פשיטא דשכיר ממש הוא ואסור ולא שייך בזה אדעתיה דנפשיה קעביד דהוה כשלוחו ממש לעבוד עבורו ביום השבת ואם הוא בסתם קבלנות שאם לא יסיק באיזה זמן ג"כ הוא מחויב ליתן לו שכרו משלם וא"כ אין זה כשלוחו ממש שהרי אינו מקפיד עליו שיסיק גם ביום השבת וזה קבלנות גמורה מ"מ אסור דלא שייך אדעתיה דנפשיה כ"א היכא דקא משתרשי לי' לעכו"ם ע"י הסקה זו בשבת משא"כ בזה שהישראל יצטרך לשלם לו אף אם לא יסיק בשבת א"כ עיקר הסקה זו של נכרי בשבת הוה בשביל הישראל ולא שייך בזה אדעתיה דנפשיה קעביד משא"כ בבית ובשדה מדינא הוא שרי בקבלנות דהא עכ"פ מחויב העכו"ם להשלים המלאכה ולא איכפת ליה לישראל אם יעשה בשבת או בחול א"כ מה שהעכו"ם עושה בשבת אין ריוח לישראל ולאו אדעתיה דישראל קעביד בשבת. וקרוב הדבר שיש להגיה הך וליכא למימר וכו' עד מה שנרשם ב"י בשם מהרי"א הוא שייך אחר תיבת ובמרחץ ורחיים וכצ"ל ובמרחץ אסור מדינא וכו' במה שהעכו"ם עושה בשבת ב"י בשם מהרי"א ונ"ל דה"ה וכו' ואז אין הישראל מרויח במלאכתו (ר"ל וא"כ העכו"ם שעושה המלאכה בשבת אינו עושה אותה בשביל להרויח לישראל רק אדעתיה דנפשיה עביד בשבת כדי שיהיה לו פנאי לנוח בימות החול) משא"כ במרחץ ורחיים דליכא למימר דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד (ר"ל ואז לא איכפת לן במה שיש לישראל ריוח במה שהעכו"ם עובד בשבת כמו ברחיים וכמו שהקשה הב"ח) דהא אף אם לא יעשה העכו"ם בשבת יצטרך לשלם לו ועיין בסימן רמ"ד סעיף ה' וזה ברור וכו' כצ"ל. ולפי מה דאיתא לפנינו צ"ע שכתב ב"י בשם מהרי"א הך מלתא דאף אם לא יעשה כו' יצטרך לשלם לו וזה לא נזכר בדברי מהרי"א כלל גם מ"ש דהרי אף הרא"ש לא קאמר אלא בבית ושדה כו' אין מובן לדברים אלו דמה חידוש בזה הן הן דברי מהרי"א אלא דהב"ח קשיא ליה דאף במרחץ ורחיים לשתרי בקבלנות דמ"ש מרחיים באריסות דלא איכפת לן בריוח ומראית עין ליכא הכא כיון דנתפרסם ולפי מ"ש א"ש. ומ"ש המג"א לעיין בסי' רמ"ד סעיף ה' נראה שר"ל דהתם קאמר בשוכר בקבלנות שיכתוב או שיארוג לו דשרי לדעת הרמב"ם והראב"ד אוסר משום דישראל מרויח במה שהעכו"ם עושה בשבת דשמא גם למחר יצטרך לכתוב ואף הרמב"ם אינו מתיר אלא משום דס"ל דאין זה ריוח ידוע לישראל משא"כ בתנור שיש לישראל ריוח ידוע במה שמסיקו בשבת גם הרמב"ם מודה דאסור דלא שייך בזה אדעתיה דנפשיה קעביד כיון שאין ריוח כלל לעכו"ם במה שיכתוב או יארוג או יסיק היום שהרי בין כך ובין כך מחויב לשלם לו ותנור דומה לשכרו לכל המלאכות דגם הרמב"ם מודה בזה כיון שודאי יש ריוח לישראל והנכרי אינו מרויח בזה. ועיין בט"ז סי' רמ"ד ס"ק ה' שכתב אם הישראל מקפיד על ביטולו גם הרמב"ם מודה דאסו' וא"כ ה"נ ע"כ מיירי שאינו מקפיד בין יסיק ובין לא יסיק יתן לו שכרו משלם ולא שייך אדעתיה דנפשיה קעביד. ובתוס' שבת כתב דהב"ח מפרש דמהרי"א ר"ל דאף בקבלנות כה"ג שהותנה עמו בכל יום שתסיק אתן לך כך וכך ס"ל ג"כ למהרא"י דאסור כיון שיש לישראל ריוח ולכן שפיר השיג הב"ח דמ"ש מרחיים באריסות ולענ"ד לשון בקבלנות אינו סובל לפרש כן דכה"ג פשיטא דאינו בכלל הקבלנות ועוד נלענ"ד דבכה"ג נמי יש לאסור דאף דאינו קובע לו מלאכתו בשבת מ"מ כיון דהעכו"ם שכר שבת הוא נוטל אצלו א"כ מיחזי כשלוחו ולא דמי לעורות לעבדן דמות' בקצץ דהכא המלאכה ידוע של ישראל וא"כ מה שהוא מפורסם שהוא בקבלנות באופן זה דאם יסיק יתן לו כך וכך מ"מ הוי כשלוחו של ישראל להסיק לו בשבילו ואסור ואינו מותר מדינא כ"א היכא שיש לעכו"ם חלק בריוח עצמו שהוא אריסות למחצה כו' שאז לא שייך עליו שם שליחות מהישראל דעכו"ם כדי ליטול חלקו קעביד וכן אם אין העכו"ם נוטל חלקו בריוח רק שכר לבד שרי היכא שאין הישראל מרויח במה שהעכו"ם עושה בשבת כגון בשכר לכתו' לו לדעת הרמב"ם או עורות לעבדן שאם לא יעשה בשבת יעשה בחול משא"כ אם הישראל מרויח במה שהעכו"ם עושה בשבת והמלאכה ידועה שהיא של ישראל פשיטא דמיחזי כשלוחו אף שקצץ ליתן לו כך וכך בעד כל הסקה אם לא כשנוטל חלקו בשכר המלאכה עצמו. ודרך כלל נלע"ד בפי' דברי המג"א שיש כאן שני ענינים שיש להתיר ע"י חדא היכא דלא מטי לישראל הנאה ממה שעכו"ם עושה ביום זה אע"ג דגם להעכו"ם אין הנאה במה שעושה היום דוקא מ"מ כיון דהישראל לא קפיד שיעשה היום דוקא ש"ד וזה ענין בית ושדה בקבלנות שנותן לעכו"ם דבר קצוב שישלים מלאכתו והעכו"ם אדעתי' דנפשיה קעביד בשבת אע"ג דלא מטי ליה הנאה מעבודה זו שעובד היום מ"מ הרי גם הישראל אינו נהנה מזה דמה איכפת ליה אם יעשה היום או ביום החול וא"כ מה שעכו"ם עושה היום למהר מלאכתו אדעתיה דנפשיה קעביד ועוד יש ענין להתי' היכא דמטי לישראל הנאה מעבודת עכו"ם בשבת אלא שגם העכו"ם יש לו הנאה מזה שעושה היום לפי שהוא נוטל חלק מריוח מלאכה זו שעובד היום נמי אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד ושרי וזה ענין רחיים באריסות וכן תנור ומרחץ באריסות דמדינא אין מקום לאסור מחמת שישראל נהנה כיון שגם העכו"ם כהנה משא"כ רחיים ותנור ומרחץ בקבלנות שהישראל נוטל הריוח ונותן לעכו"ם דבר קצוב בין יעשה המלאכה היום או לא אסור מדינא דהא הישראל נהנה במה שזה עושה המלאכ' שהוא ריוח בפ"ע ואין לו תשלומין במה שיעשה למחר שהוא ריוח בפ"ע והנכרי אינו מרויח בעשיית מלאכתו היום דהא הישראל מחויב ליתן לו מה שקצוב אף אם לא יעשה היום וכיון דלא מטי ליה רווחא בזה ל"ל אדעתיה דנפשיה קעביד וכיון דמטי הנאה לישראל אסור והב"ח רוצה לדמות רחיים בקבלנות לרחיים באריסות דאמרי' אדעתיה דנפשיה קעביד. וע"ז אמר דז"א דהכא ל"ל אדעתיה דנפשיה קעביד כו' ור"ל כמ"ש דהכא ליכא רווחא לנכרי. ואח"כ כתב המג"א דהרי אף להרא"ש לא קאמר כו' ר"ל דאין לדמות לבית ושדה בקבלנות דשרי מדינא אע"ג דליכא רווחא לעכו"ם שהוא לוקח דבר קצוב שלו דז"א דהתם סוף סוף הוא מחויב להשלים מלאכתו ואם לא יעשה היום יעשה בחול וא"כ ליכא רווחא לישראל ובכה"ג לא איכפת לן במה שאין ריוח לעכו"ם בעשיית יום זה דוקא משא"כ במרחץ ורחיים דיש ריוח לישראל בעשיית יום זה צריכים אנו להקפיד שיהיה ריוח לנכרי ג"כ במעשה יום זה כגון באריסות משא"כ בקבלנות דלא איכפת ליה לנכרי וכמש"ל. ומעתה חיבור דברי המג"א כך הם. דמתחלה כתב ול"ל עכו"ם כו' ר"ל וא"כ לא דמי לרחיים באריסות וכדעת הב"ח משום דהכא אין ריוח לנכרי אלא דלכאורה אכתי היה הכרח להב"ח דלא איכפת לן בריוח הנכרי ממ"ש הרא"ש דמדינא שדה מותר בקציצה אלמא אעפ"י שאין לנכרי ריוח במלאכת אותו היום דוקא שרי כיון דעכ"פ לוקח דבר קצוב שייך אדעתיה דנפשיה קעביד וא"כ ה"ה ברחיים בקציצה ואי משום דברחיים איכא ריוח לישראל הא מוכרח מרחיים באריסות דלא קפדינן בריוח לישראל כל שיש ריוח לעכו"ם וכיון דמוכח משדה דדבר קצוב מיקרי ריוח לעכו"ם ממילא שאין מקום לחלק בין אריסות לקציצה כזה אמר דגם הרא"ש לא אמרו אלא בבית ושדה דאז קציצה מותר כו' ר"ל דודאי דבר קצוב לא מיקרי ריוח לעכו"ם אלא התם אין ריוח לישראל דתרווייהו בעי' דוקא ולפי"ז א"צ להגיה בדברי המ"א וכמש"ל ומ"מ אי לאו דמסתפינא הוי אמינא להגיה כנ"ל כיון שאין נזכר החילוק הראשון במהרי"א רק החילוק השני:

ב

בט"ז סק"ב כ' כך דאנן קיי"ל בכל גוונא אסור כמבואר בסי' רמ"ז כו' ותמוהים דבריו דהא התם הטעם משום דכשיודע שאין העכו"ם נוטל חלק בפירות מיחזי לאינשי כשכי' יום ואסור משום מראית עין ובכאן דמיירי שהוא מפורסים שדרכו להשכי' בקבלנות ממילא דלא שייך מראית עין וכן מבוא' בב"ח דלא מייתי ראיה רק לענין דאף שיש לישראל ריוח שרי מדינא כמו ברחיים באריסות וממילא דגם כאן דמיירי בנתפרסם שרי בשדה דודאי לא שייך מראית עין וממילא דאף דגם בתנור שרי דלא איכפת לן במה שהישראל מרויח דממילא קאתי. ונראה שהט"ז ס"ל דלפי מ"ש ה"ה דכשיחקרו ויתוודע להם שאין נוטל חלק בפירות מיחזי כשכי' יום ולכאור' קשה כיון שיחקרו יתוודע להם שהוא בקבלנות ואם לא יחקרו הרי יתלו באריסות. וצ"ל דזה ודאי עתיד להגלות להם שאין העכו"ם נוטל חלק בפירות שיראו כן בעת הקציר כמ"ש המג"א סי' רמ"ד סק"ה. וכיון שע"כ הוא עושה בשליחות ישראל אתי למחשדי' שהוא בשכירות יום ולא יתנו אל לבבם לחקור זאת אם הוא בקבלנות או שכיר יום כיון שעכ"פ לאו אדעתיה דנפשיה קעביד נמצא שזה הפירסום שהיא בקבלנות אינו מועיל כלל דאין מפורסם רק שהעכו"ם אינו נוטל חלק בפירות ומ"מ יוכל להיות ששכיר יום הוא אצלו. ומ"מ צ"ע דדלמא מיירי שנתפרסם שהוא קבלן ממש ולא שכיר יום שכך דרך בעל השדה תמיד ומכ"ש במנהג רוב אנשי המקום להשכיר בקבלנות דוקא דלא שייך זה. ונראה דהט"ז כוונתו למ"ש בסי' רמ"ד סק"ב דהתוס' הביאו הירושלמי דקבלנות דוקא בתלוש אבל לא במחוב' וכך הוא להרמב"ם וש"מ דקרקע ישראל אפילו בשדה כו' עיי"ש ודהך סברא י"ל דבמחובר אפילו מדינא אסור קבלנות ולא משום דמיחזי כשכי' יום וא"כ אף במפורסם שדרכו להשכיר בקבלנות אסו' ולפי אידך סברא שכ' שם צדדין להתי' בשדה כו'. א"כ פשיט' דבמפורסם יש להתיר כמ"ש. ויותר נרא' דהט"ז קאי על מ"ש הטור בשם הרא"ש דמיירי שם באם המפורסם הוא שכר פועלים רק הוא משכיר לאחד לשנה או לחדשים וא"כ גם בזה שייך כשיודע להם כו' כמ"ש: