שולחן ערוך, אורח חיים רמ״ב: להזהר בכבוד שבת. ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

א

להזהר בכבוד שבת. ובו סעיף אחד:
אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את השבת ולא אמרו עשה שבתך חול ולא תצטרך לבריות אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר על כן צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד את השבת מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת מפני כבוד השבת: הגה נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויום טוב [סמך ממרדכי ריש מסכת ר"ה] והוא מכבוד שבת ויום טוב ואין לשנות יש שכתבו שבקצת מקומות נהגו לאכול מולית"א שקורין פשטיד"א בליל שבת זכר למן שהיה מכוסה למעלה [מהרי"ל ולא ראיתי לחוש לזה]:

א

אפי' מי שצריך כו' ולא אמרו עשה שבתך חול פי' אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר שאין לו אלא מה שנותנין לו מן הצדקה אבל כשאין לו ורוצה ללות ע"ז לא אמר ר"ע דיעשה שבתו חול רק כדאמרו חז"ל אמר הקב"ה בני לוו עלי ואני פורע אבל אם אפשר לו צריך לכבד השבת כפי יכלתו מ"מ לא ילוה אלא אם כן יש לו לפרוע ויזכה להתעשר כשמחז"ל בפרק כל כתבי עשירים שבכל ארצות במה הם זוכין להתעשר מפני שמכבדין השבת ש"מ שצריך לכבד השבת קודם שיתעשר כי כל פרנסתו קצובה לאדם מר"ה לר"ה חוץ מהוצאות שבתות וי"ט והוצאת בניו לת"ת (גמרא) וי"א אף הוצאות ר"ח מה שמביאים התינוקות להרב שלהם בר"ח (א"ז בשם הירושלמי) וכ"כ בפסיקתא וסימן כל הוצאות קצובים לאדם בתשרי חוץ מתשר"י ר"ת ת"ת שבתות ר"ח י"ט (שמעתי בשם מהר"ן מקראקא):

ב

נוהגין כו' (כת' מ"ב סי' א' שמותר לעשות בע"ש עיסה גדולה ויחלקו הנשים ממנה כל א' כדי שיעור חלה ושפיר עבדי הכי והאחרונים בי"ד סימן שכ"ו הביאו וחולקים עליו ול"נ כדעת מ"ב הנ"ל רק שכ"א תקח העיסה לביתה אבל לא על אותו הדף (שמגלגלין עליו) העיסה ודוק כנלע"ד:

א

השבת. ולא יפחות משני תבשילין זוהר בראשית. ובתיקוני שבת איתא שיאכל בכל סעודה מג' סעודות דגים ע"ש ונ"ל דכל אחד לפי טבעו כמ"ש סי' רפ"ח. אם המוכרים הדגים מיקרין השער נכון לתקן שלא יקנו דגים איזה שבתות וראיה ממשנה ספ"ח דכריתות צמח צדק סי' כ"ח וכ"כ הפר"ח במנהגי איסור ס"ק ס"ו ובית הילל י"ד סי' רי"ח כתב דדוקא כשנתייקר השער יותר משליש כמו שהיה מקדם אבל אם נתייקר פחות משליש או שליש כמו שהיה מקדם אין לעשות תקנה וחייבים לקנות דגים לכבוד השבת דהידור מצוה עד שליש ע"ש. לווין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה ירושלמי. כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה חוץ מתשר"י ר"ת ת"ת שבת ראש חדש יו"ט. והוצאת ר"ח ר"ל מה שמביאים התינוקת להרב שלהם בר"ח עטרת זקנים בשם הר"ן מקראקא וכ"כ המ"א בסי' ת"ט בשם הב"ח ע"ש. אם שלחו לו דבר מאכל שיאכל בשבת אסור לאוכלו בחול ב"ח סי' תתס"ו:

ב

ביותר. היינו מי שיש לו מזון י"ד סעודות לאכול כל ימות השבוע בכל יום ב' סעודות לא יטול מהצדקה לאכול סעודה ג' וזהו פירושו עשה שבתך חול ר"ל כמו חול ב' סעודות. מ"א ט"ז:

ג

בבית. אסור לאכול פת גוי בשבת. ויאכלו מהחלות בשבת. מ"א ועי' סי' שכ"ה ס"ד:

א

טור מדברי רש"י בפי' הפרקי אבות פ' ה' אהא דשבת קי"ח

ב

פסחים קי"ב וקי"ג

ג

בבא קמא דף פ"ב

א

ס"א אפי' כו'. פסחים קי"ג א' תנא דבי אליהו כו' עושה דבר מועט כו' ובשבת קי"ח א' מ' דא"צ כלל וע"כ שם בעני לגמרי כמו שמפורש שם ובפסחים איירי שאותו דבר מועט יש לו משלו וז"ש ולא אמרו כו' דחוקה לו ביותר והיינו כשאין לו ממי ללוות וכמ"ש התוס' רפ"ב די"ט ט"ו ב' ד"ה לוו עלי כו' וט"ס שם כשאין לו לפרוע וצ"ל כשאין לו ממי ללוות:

ב

ע"כ צריך. פסחים שם כדתנן ר' יהודה בן תימא אומר כו' והזריזות הוא ע"כ בכה"ג:

ג

נוהגין ללוש כו'. ירושל' הביאו הרא"ש סוף ר"ה אי מצית כו' והא דאמר שבעה ימים משום דבשבת וי"ט בלא"ה לשין בבית:

ד

יש שכתבו כו'. עתוס' דערבי פסחים ק' ב' ד"ה שאין. ויש מפרשים כו':

ה

זכר למן. כמ"ש ביומא פ' יוה"כ כתיב וברדת הטל כו':

א

צריך – ב"ח וע"ש ותו"ש כתבו שיענגו כראוי וכן מוכח בב"י דכן דעתו וכן סתמתי במ"ב כמותם והט"ז כתב דסגי בכסא דהרסנא לחוד ורבותא דשו"ע הוא דלא נימא דהוא כמו שאין לו כלום דדי לו בב' סעודות ע"ש אבל לפי מה שכתבנו דאפילו מי שאין לו כלום צריך ליתן לו ג' סעודות וכסא דהרסנא א"כ אין רבותא בזה שיש לו מעט משל עצמו לענין זה ואפשר דלא נימא דבחול יסתפק מאחרים שנותנין לו ושבת יעשה מהמעט שיש לו ואף דאין מגיע לקנות מזה רק ב' סעודות ה"א דיעשה שבתו חול כיון דעל שבת אפשר לו לצמצם שלא יצטרך לבריות כלל וע"כ לא דמי זה למי שאין לו כלום משלו ועיין בביאור הגר"א שמפרש ג"כ כהט"ז אבל לפי מה שכתב בסימן רס"ג דכבוד היום שוה לד' כוסות לענין דבר מועט דהיינו כסא דהרסנא וא"כ כ"ש דסעודה שלישית גופא ובע"כ לפי זה אנו מוכרחין לפרש דמה שכתב המחבר מתחלה צריך לכבד השבת היינו לכבדו כראוי ביותר מכסא דהרסנא דלענין כסא דהרסנא אפילו מי שהשעה דחוקה לו ביותר מחויב וכ"כ הע"ש ולפי שאין דעת הגר"א מבורר לן אם כמו שמפרש כאן או כמ"ש לקמן ע"כ סתמתי כיתר הפוסקים ודלא כהט"ז דהוא יחידאה בזה:

ב

לכבד וכו' – ואם יש לו רק מעט מעות ובא שכיר לתבוע עבור פעולתו שגמר לו היום [דאם גמרו מאתמול אין עליו רק איסור דבל תשהה וכמבואר בחושן משפט והוא כשאר בע"ח דעלמא אך בת"ח יש לעיין עיין יומא פ"ז ה"ד ח"ה וכו'] נראה דצריך ליתנם להפועל כדי לקיים מה שכתוב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש אף שעי"ז לא ישאר לו במה לענג השבת או שיפייסנו שיתרצה להמתין עד אחר השבת דחיוב תשלומי שכיר בזמנו הוא מדאורייתא וזה הוי רק מדברי קבלה. ואפילו להפוסקים דזה ג"כ הוי מדאורייתא וכמו שכתבנו במ"ב שם הוי עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה [יבמות כ"א] וזה לא מיקרי כתבעו ואין לו דאינו עובר בבל תלין. וכן דברינו הוא דוקא אם כבר הביא הפעולה לבית בעה"ב וקבל ממנו דאל"ה יש לבעה"ב עצה אחרת שלא לקבל ממנו ואז אינו עובר אפילו אם אמר לו הפועל בא וטול החפץ ממני ואיני רוצה לעכבו תחת השכירות וכמו שכתוב בשטה מקובצת בב"מ דף קי"ב בשם הר"ר יהונתן ע"ש:

ג

ולא אמרו וכו' – היינו דמתחלה קס"ד דמה שאמרו עשה שבתך חול מיירי באנשים שאינם דחוקים כ"כ ואפ"ה הזהירו שלא יפזר על עונג שבת כדי שלא יבוא עי"ז לבסוף להצטרך לבריות וא"כ ה"נ בעניננו טוב יותר שיצמצם ולא יפזר על עונג שבת המעט שיש לו כדי שלא יתדלדל ביותר ולזה ביאר ואמר דהתם מיירי למי שהשעה דחוקה לו ביותר היינו שאין מגיע לו מממונו כ"א ב' סעודות על שבת ולזה אמרו דמוטב שיעשה שבתו חול כדי שלא יצטרך לבריות אבל בעניננו שיש לו מעט משלו לפזר על שבת צריך לענג שבת במה שיש לו ויבטח בה' שיתן לו אחרים עבור זה דהוצאת שבתות ויום טוב הוא חוץ ממזונות הקצובין לו לאדם מר"ה וכמו שאחז"ל:

ד

כדי לכבד השבת – עיין במגן אברהם שכתב בשם הירושלמי דלוין ברבית לצורך סעודת שבת והעתקנוהו במ"ב:

ה

והוא מכבוד שבת וכו' – ויש לזה רמז בכתוב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו את אשר תאפו אפו וגו' משמע דיש לאפות בע"ש להכין לשבת גם בזמן הגמרא היה מנהג קבוע לזה כמו שהביא המגן אברהם ובעו"ה היום התחילו איזה נשים להשבית המנהג ההוא ולוקחין מן האופה ולאו שפיר עבדי דמקטינים בזה כבוד שבת:

ו

זכר למן שהיה מכוסה – לכאורה מנהג זה תמוה לרבים דמה ראו לעשות בשבת זכרון למן שלא ירד בו כלל והתוספות בפרק ע"פ כתבו דמשום שלא ירד המן יש לעשות זכר לו והוא דחוק גם לפ"ז היה להם לעשות פשטידא גם ביו"ט והרמ"א לענין לחמים קאמר בשבת ויו"ט ולענין זה קאמר רק בליל שבת משמע דוקא קאמר ומה נמרצו אמרי יושר של התורת חיים שכתב טעם הגון לזה והוא לפי דשבת בראשית הוא דוגמת שבת שלע"ל שהוא יום שכולו שבת ולכן אנו עושים כמה דברים בשבת זה דוגמתו היינו לאכול בשר ודגים נגד סעודת שור הבר ולויתן ומקדשין על היין נגד היין המשומר בענביו לצדיקים לע"ל וכבר אמרו חז"ל דעל שם זה נקרא שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים לע"ל ולכך שפיר יש לעשות בשבת זכר למן ההוא [תוספות שבת]:

א

במג"א ס"ק א' וראיה ממשנה. נ"ב ואין הנידון דומה לראיה דהתם לא דס"ל לאסור אלא שאין השאר עליו חובה ומכל מקום אם תרצה תביא גם השאר ומסתמא כן עשו אחר שהוזלו הקינין משא"כ אם עבר השבת בלא דגים אינו יכול לתקנן. ועוד התם הוא להציל העני מאיסור כרת אבל הכא העני שאין ידו משגת פטור הוא מכל מקום נכון לתקן ולשבר מלתעות מיוקרי השער אבל ללמוד מזה למקום אחר צ"ע ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם ספ"ד דגיטין ובתוי"ט שם ועיין מג"א לקמן ריש סימן תרנ"ו:

ב

שם ס"ק ד' לעשות מהם לחמין ובעש"ק משמוציאים אותם מן התנור מניחים מיד על השולחן. ט"ז יו"ד ס"ס קע"ח:

ג

באו"ד וצ"ע דאדרבא. נ"ב בטור שם משום שחייב אדם לטהר עצמו ברגל ובמרדכי ריש מס' ר"ה כתב הטעם משום שבלא"ה עושה לחמים לצורך יו"ט ע"ש. ונ"ל דתרוייהו צריכין דאי משום דחייב אדם לטהר עצמו וגופו ברגל מכל מקום אינו מוכרח שיאכל חולין בטהרה שטהור שאוכל מאכלים טמאים לא נטמא גופו ועיין בסוגיא דשמונ' עשר דברים במס' שבת פ"ק. אך משום שעושים הלחמים ביו"ט בעצמם וגופם טהור בלאו הכי משום שצריך עצמו לטהר ברגל א"כ ממילא הלחמים טהורים. ובזה מיושב מה שקשה משבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים דאע"ג שגם בשבת עושה לחם בביתו מכל מקום אין בני ביתו טהורים שאינו מחוייב לטהר עצמו בשבת ואתי שפיר הכל. ומיהו צ"ע דהא בראש השנה אינו חייב לטהר עצמו כי אם בשלשה רגלים:

א

סעיף א'. נ"ב עיין בט"ז סק"א הביא בכאן מאמר חז"ל כל השומר שבת וכו' קורין לו וסר עונך וכו' וביאר בו הכוונה ועמ"ש בביאורו בעזה"י בחיבורי על התורה שנת תקצ"ט בפרשת כי תצא בפסוק כי יהיה באיש חטא משפט מות על הספרי שם ע"ש ובפרשת וילך בחיבורי שנת ת"ר ע"ש ודו"ק. ומ"ש הט"ז מה דרש"י פירש בחומש על פסוק זכור את יום השבת לקדשו כב"ש והקשה הט"ז למה לא פסק כב"ה ונדחק בזה ועיין בחידושי למס' נדה דף ל"ח ע"א מ"ש בישוב הדבר על נכון גבי חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהם בשבת ע"ש ודו"ק. והנה מה שאיתא במדרש הובא בפר"ד מעולם לא זזה שכינה מישראל אפילו בשבת של חול עיין בחיבורי על התורה משנת תרט"ו מ"ש בעזה"י ע"ש ודו"ק. והנה עיין במג"א כאן שהביא בשם ע"ש דבשבת בעינן כולו לכם ותמהו עליו דבפסחים אמרינן רק דהכל מודים דבשבת בעינן נמי לכם ע"ש והאחרונים נדחקו לומר דגירסא אחרת הי"ל להע"ש. ולפענ"ד נראה כדבריו ולא היה לו גירסא אחרת כלל והוכיח כן מן הש"ס כאן דרבא אמר דלר"א מודה דבעינן נמי לכם מכח דכתי' ביה עונג וא"כ משמע דשבת עדיף מיו"ט דכתי' ביה עונג א"כ תינח לר"א דביו"ט י"ל כולו לד' הוי בשבת מעלה דהוי נמי לכם אבל לר"י דביו"ט נמי בעינן לכם א"כ במה עדיף שבת דכתי' ביה עונג ולמה כתו' בשבת עונג ולא ביו"ט ובע"כ דבשבת הוי כולו לכם ומדר"א נשמע לר"י כמו דלר"א עדיף בחד צד שבת מיו"ט כן מוכרח לר"י נמי כן ולכך לדידן בעינן כולו לכם וצדקו דברי העולת שבת כנלפענ"ד בעזה"י ודו"ק:
שם אפילו מי שצריך לאחרים וכו'. נ"ב עיין במג"א ס"ק ב' מ"ש לווין בריבית לצורך סעודת שבת ועיין בפרמ"ג דהכוונה דרך היתר ואינו נראה דא"כ פשיטא ומה קמ"ל ואם הוא עני והוה בכלל עשה שבתך חול למה יתחייב ללות ועמ"ש בזה בחידושי תורה משנת תקפ"ט בפרשת בהר די"ל דלצורך מצוה מותר ללוות בריבית וכמשמעות דברי הרמ"א ביו"ד סי' ק"ס. גם יש לומר דמיירי רק ברבית דרבנן ע"ש ומה שביארתי שם לשון הירושלמי אשר ממנו מקור דין זה ע"ש. שוב הגיע לידי ספר פני משה על הירושלמי סדר נזיקין ובפ"ח מסנהדרין ששם מקור דין זה פירש הפ"מ כן במראה פנים דמיירי בריבית דרבנן ושמחתי כי כוונתי לדעתו ת"ל וע"ש ועיין בחידושי לש"ע יו"ד סימן ק"ס מ"ש בזה ודו"ק:

א

[א] [לבוש] כל המענג וכו'. בספר חסידים טוב ארוחת ירק בשבת ואהבה עם אשתו ובני ביתו, וכבדתו שיכבד השבת שלא יריב עם אשתו ובני בית, כתב בזוהר הכועס בשבת כאילו אוקיד נורא דגיהנום. עוד בזוהר פרשת צו תלמידי חכמים אתקריאו שבת וחייבים לענגא להם בכל מיני מאכל ומשתה ובלבושין שפירין כגוונא דשבת והמבזה תלמיד חכם כאילו מבזה שבת שהוא כאילו עובד כוכבים. כתב הצמח צדק אם מוכרי דגים מייקרים השער מחמת שקונים לשבת דגים נכון לתקן שלא יקנו דגים באיזה שבתות, ובהג"ה ספר בית הלל ליו"ד סימן רי"ח כתב דוקא אם נתייקר יותר משליש שהיה מקודם כמו בהידור מצוה עד שליש עיין שם באריכות. ולעניות דעתי מבואר הטעם בתשובות שם דאיתא שעניים לא יקנו לעולם מחמת היוקר אם כן אין חילוק. ונראה לי דמי שיש לו דגים מקודם התקנה מותר לאכלן אם לא שהתנה בתקנה בפירוש ודלא כמשמע בספר בית הלל שם, דהא כוונת התקנה משום יקרות וזה כבר יש לו ודו"ק. כתב עמק ברכה טוב ללמוד בשבת קודם אכילה:

ב

[ב] [לבוש] לפי שהוא מפזר וכו'. עוד טעם אחר שמעתי בשם הגאון מהר"ר העשיל זצ"ל, דלקמן אמרינן נותנין לו משאלות לבו והא קיימא לן אין אדם מת וחצי תאוותו בידו אם כן בהכרח צריך לנחלת יעקב שאין לה מצרים:

ג

[ג] [לבוש] ולפי שהוא ממלא וכו'. ויותר נראה לי הטעם כמו שכתב בסמ"ק סימן רפ"א וראשית חכמה דאף דקיימא לן הרהור מותר מכל מקום בכלל עונג הוא שלא יהרהר כלל בחפצו ובעסקיו אלא יהא דומה לו כאילו כל מלאכתו עשויה וכאילו יש לו כל הרהוריו ועסקיו וכמו שכתב לקמן סימן ש"ו, אי נמי נראה לי דזה הוא מדה כנגד מדה שנותנין לו כל משאלות לבו. ובזה מיושב קושיות עמק המלך מאי רבותא דחסיד שפסק מלגדור שדהו וכתב שהוא גלגול צלפחד ומהרש"א ושל"ה פירשו דאפילו אחר שבת לא גדר והוא דחוק. ולעניות דעתי הכי פירושא דפסק מלהרהר בלגדור שדהו והיה דומה לו כאילו כבר נגדור לזה היה הקב"ה ממלא משאלות לבו ועלתה לו אילן צלף:

ד

[ד] [לבוש] וקלה לזה תשובתו וכו'. היינו משום דקשיא אי בלא תשובה שבת מאי מהני ואי עשה תשובה שבת למה לי, לכך פירש דלעולם מיירי שעושה תשובה אלא מתוך ששומר שבת קלה תשובתו, אבל הט"ז תירץ דתשובה בלא שבת לא מהני, כדאיתא בפרק יום הכיפורים עבר על כריתות ומיתות בית דין תשובה תולה ומיתה ממרקת, עד כאן. וקשה דהרבה תנאי פליגי שם וסבירא להו דתשובה מהני ותקשו להו קושיא זו, גם הביא הש"ס בטעות דיסורים בלא מיתה ממרקין עיין שם:

ה

[ה] [לבוש] ותלו אותו באנוש וכו'. אבל בדרישה מצאתי לפי שאנוש טעה לומר שראוי לעבוד עבודה זרה ולחלוק כבוד לכותים כמו שכתב הרמב"ם תחילת הלכות עבודה זרה וקאמר דאם אחד עובד עבודה זרה בטעותיו ומשמר שבת מוחלין לו, עד כאן. ולפי זה קצת קשה על מה שכתב בספר תנאי הלכות מנחת שבת פני ילכו והנחותי לך בזכות שבת שהוא יום מנוחה לכך בשעה שנתרצה להם הקב"ה על מעשה עגל וציום על מעשה משכן הזהירם על שבת תחילה כדכתיב ויקהל משה וכו', עד כאן. הרי דשבת מכפר על עגל שהוא עבודה זרה גמור וכו' דגם שם הוא בענין זה:

ו

[ו] [לבוש] כולי עלמא מודה וכו'. בפסחים דף ס"ח ע"ב וכו' דהכי פירושא דפשיטא לר' יהושע דסבירא ליה ביום טוב חצי לה' וחצי לכם לא גרע שבת מיום טוב אלא אפילו ר' אליעזר דסבירא ליה ביום טוב או כולו לה' או כולו לכם מודה בשבת דבעיא נמי לכם והיינו לר' אליעזר לא בעינן חצי לכם בשבת דלא קאמר אלא שלא יהא כולו לה'. ובזה מיושבין דברי מרדכי פרק קמא דשבת וזה לשונו, אסור להתענות עד שש בשבת וכתב ראבי"ה אבל בתפילה ובתלמוד שרי לעסוק בשבת ולהתענות דקיימא לן כר' אליעזר או כולו לגבוה. שוב ראיתי דפסק ראבי"ה כר' יהושע עד כאן לשונו, ותמה הב"ח הא הכל מודים בשבת עיין שם באריכות. ולעניות דעתי הכי קאמר דלר' אליעזר שרי להתענות בשבת עד אחר שש וכדפירשתי, ודלא כהבנות הב"ח דכל היום קאמר וקל להבין. מבואר מזה דלמאי דחזר ראבי"ה ופסק כר"י והכי קיימא לן סימן תקכ"ט אם כן על כל פנים חצי לכם בעינן והב"ח האריך ומסיק דרובה לה' בעי בשבת ולא נהירא. והנה יש פנים לומר דלר' יהושע נמי שבת עדיף מיום טוב דכולו לכם מותר ולא קאמר אלא לר' אליעזר, וזה נראה לי דעת עולת שבת שכתב דמשמע מסוגיא דאף על גב דביום טוב בעי חצי לה' אבל בשבת אם רוצה לעשות הכל לכם עושה ובלבד שלא יבטל זמן התפילה, עד כאן, וכתב עליו מגן אברהם נשתקע הדבר ולא נאמר דהא כתיב גם כן שבת לה' אלקיך, עד כאן. ולעניות דעתי כדפירשתי, ועוד נראה לי דאין ראיה מפסוק זה דודאי לדרשא אחריתא הוא דאם לא כן מנא ליה לרבא דילמא סבירא ליה לר' אליעזר גם בשבת או כולו לה' או כולו לכם, ועוד הא פסוק דוקראת לשבת עונג הוא בישעיה והוי כעוקר מה דאיתא באורייתא והוה ליה לתורה לכתוב כמו שכתוב ביום טוב עצרת תהיה לכם. ועוד תימא עליו הא הלבוש פסק נמי בסימן רצ"ב דשבת כולו לכם, וכן הביא בית יוסף בסימן רפ"ב בשם ירושלמי אלא דמפרש דקאי על תלמידי חכמים שהם יגיעין כל ימות השבוע בתורה. גם מה שכתב על עולת תמיד שלא העתיק תיבת נמי תמיהני עליו הא גם בטור ובית יוסף סימן רפ"ח ולבוש כאן העתיקו וכן בפרישה כתב שזה הנוסחא בש"ס, ובסמ"ג ורבינו ירוחם פסקו בסתם דחצי לכם בעינן, וכן בים של שלמה פרק ב' דביצה סימן ד'. ומכל מקום בתלמידי חכמים הנזכרים לעיל נראה דלכולי עלמא מותר להם לענג יותר משאר בני אדם:

ז

[ז] לכבד וכו'. בזוהר דלא יפחות משני תבשילין, ובתקוני שבת שיאכל בכל סעודה משלוש סעודות דגים. ונראה לי דכל אחד לפי טבעו כמו שאכתוב סימן רפ"ח, כן כתב מגן אברהם, ובתשובת מהר"מ אלשקר בסימן ק"ז כתב דחייב לשתות יין גם בסעודה שלישית:

ח

[ח] [לבוש] בני לוו וכו'. והא דעשה שבתך חול וכו', מיירי שאין לו לפרוע אלא אם כן יטול מן הצדקה אבל הכא מיירי שיש לו משכנות כדי לפרוע ואין לו מעות לכך קאמר לוו עלי ואני פורע כן כתב הגהות אשירי פרק ב' דביצה, וזה יש לכוין בדברי הלבוש. כתב בספר תניא לוין בריבית לצורך סעודת שבת ויום טוב או סעודת מצוה כתבו אחרונים דאם אין לו אלא שתי סעודות לא יטול מן הצדקה לאכול סעודה שלישית, וצריך לומר דמכל מקום אותן שתי סעודות יהי יותר מסעודות דחול דאם לא כן תקשה אהא דפריך בגמרא כל ימי עני רעים והאיכא שבתות וימים טובים:

ט

[ט] בחמשה בשבת וכו'. משמע דעיקר התקנה לכבס לכבוד שבת והא דלא תיקן בעולת שבת משום שאין פנאי לכבס או דבדוחק נתכבס ונתייבש באותו היום, ודלא כמגן אברהם דמשמע מיניה שהבין דעיקר תקנה היה שלא לכבס בערב שבת שיהא פנוים לכבוד שבת דליתא, וכן מבואר בספר צידה לדרך פ"ט שכתב מתקנת עזרא שיכבס אדם בגדיו לכבוד שבת, עד כאן, הרי שלא הזכיר מחמישי. ונראה דסבירא ליה דחמישי דקאמר אורחא דמילתא נקט והוא הדין קודם בזה ניחא מה שהוצרך רש"י לפרש בבבא קמא פרק ב' מכבסין בגדיהם לכבוד שבת, עד כאן. דקשה הא בש"ס מפורש טעם זה אלא דבש"ס נזכר ביום חמישי וקאמר רש"י דלא תטעה לפרש דהתקנה היה על חמישי כהבנת מגן אברהם ודו"ק. כתב רמ"א יש שכתבו שבקצת מקומות נהגו לאכול מולייתא שקורין פשטיד"א בליל שבת זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה ולא ראיתי לחוש לזה, עד כאן. כתב שיירי כנסת הגדולה ובמקומות הללו מנהג פשוט לאכלן, עד כאן, ומזה שמוט הלבוש משמע שאינו מנהג במדינותינו. גרסינן פרק ב' דביצה שמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת היה מוצא בהמה נאה אומר זו לשבת למחר מצא אחרת נאה הימנה מניח שניה ואוכל הראשונה, אבל הלל אמר ברוך ה' יום יום, וכתב הב"ח שמצא באור זרוע דהלל מודה דמדת בית שמאי עדיפא וכן כתב בפרישה בשם דרכי משה סימן ר"ן, וכן כתב מגן אברהם שם, וכן פירש מהרש"א, והשתא ניחא לי שבספר תניא לא הביא אלא דברי בית שמאי עיין שם. ובמטה משה מחלק בין חפצים נאים וכלים חדשים שאינם מצויים תמיד הלכה כשמאי אבל במאכלים הלכה כבית הלל:

י

[י] לחמים וכו'. כתב מגן אברהם ומביא בדרכי משה סמך לזה מדכתב הטור סימן תר"ב שיאכל חולין בטהרה בשבעה ימים שבין ראש השנה ליום כיפור, וקשה הלא תשעה הם, אלא על כרחך ביום טוב בלאו הכי אוכלין בטהרה. וצריך עיון דאדרבה משם מוכח דאין צריך ליזהר בשבת דאם לא כן ישארו רק ששה ימים כשתסיר שבת ושני ימים טובים של ראש השנה, ויש לומר דר' חייא היה מקדש על פי הראיה ורק יום אחד של ראש השנה. ומכל מקום מוכח מרמ"א שהטעם לאכול פת כשר ואם כן צריך לאכול החלות בשבת ולא פת אחר, עד כאן. ותימא הא כתב במרדכי ריש ראש השנה דמשום הכי אמר ר' חייא ז"ל כי שבשני ימים טובים של ראש השנה לא היה צריך להזהירו שהכל לשין בבתיהן לכבוד יום טוב, עד כאן. הרי ר' חייא לא היה מקדש על פי הראיה אלא הוי שני ימים טובים של ראש השנה. גם עיינתי בדרכי משה וראיתי שאינו מביא סמך כלל מטור אלא ממרדכי הנזכר לעיל שכתב הטעם משום כבוד יום טוב והוא הדין דראוי ללוש לשבת משום כבוד השבת, ובאליהו זוטא כתבתי זה מסברא ואחר כך מצאתי בדרכי משה. ועוד דמטור אין סמך כלל דהא כתב הטעם משום דחייב אדם לטהר עצמו ברגל ואם כן לא קאי אשבת כלל דהא אין חיוב לטהר בשבת וממילא נדחה נמי דינו דצריך לאכול דוקא פת כשר דמה ענין שבת לפת כשר דדוקא בעשרת ימי תשובה שייך חומרא זו, אבל הכא דנוהגים הטעם משום כבוד שבת וכמו שכתב רמ"א, ותדע דהא כתב הטור בסימן תר"ג דנוהגים ליזהר בעשרת ימי תשובה בפת כשר הא אינם אלא ששה או שבעה כדלעיל, אלא דאין חיוב לאכול בשבת פת כשר וזה ברור. כתב מגן אברהם עוד סמך מתענית דף כ"ה דדביתהו דרב הונא כל ערב שבת היתה מסקת התנור שיהיו סוברים שאופת פת, עד כאן. גם נראה לי ראיה מאגודה פרק מרובה דעזרא תיקן שיהא אשה משכמת ואופה בכל ערב שבת. כתב בספר כוונת דיש לעשות אחת גדולה ואחת קטנה ואחת בינונית ובליל שבת יבצע על האמצעית וביום על הגדול וסעודה ג' על הקטנה:

א

לכבד. ע' בבה"ט מ"ש בשם צמח צדק ואחרי שגזלו הוסיף עוד בת' בית יהודה סי' ל"ב שאסור לקנותם ע"י גוי אמצעי ובת' בי"ד סימן רי"ו העלה להחמיר אפי' לקבלם במתנה ע"ש:

א

א) [סעיף א'] אפי' מי שצריך לאחרים וכו' צריך לזרז עצמו לכבד את השבת. דהכי איתא במס' שבת ד' קי"ח ע"א. א"ר יוחנן משום רבי יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים. רב נחמן בר יצחק אמר אף ניצול משעבוד מלכיות. אמר רב יהודה אמר רב כל המענג שבת נותנין משאלות לבו. טור. וכתב מהרי"א ז"ל דנותנין לו נחלה בלא מצרים הוא מדה כנגד מדה שכשם שהוא מפזר מעות בלא שיעור לצורך שבת כן יתנו לו נחלה בלא שיעור. וכן מה שאמרו ניצול משעבוד מלכיות לפי שמקבל עליו עול שבת מעבירין ממנו עול מלכיות. וכן נותנין לו משאלות לבו כדי שיוכל למלא חפצו מכל עונג שירצה ב"י. וגם הנשים חייבות בעונג שבת. פרישה סי' ר"פ ומש"ז שם. ועונג שבת הוא אכילת בשר שמן ביותר ודגים ומשקה מבושם ושתיית יין. ב"ח. ועיין לקמן או' יו"ד.

א

ב) וכתב בזוה"ק פ' פקודי דרנ"ב ע"ב וז"ל כד עייל שבתא מתסדראן תמן כל פתורי דבני עלמא דאקרו בני היכלא דמלכא ואלף אלפין ורבוא רבוין ממנן קיימי על אינון פתורי האי חיויתא עילאה על אלין ארבע שרפים עאל בההוא אתר וחמא כל אינון פתורי ואשגח בכל פתורא ופתורא והיך מענגי ליה לכל פתורא ופתורא וקיימא ובריך ליה לההוא פתורא וכל אינון אלף אלפין ורבוא רבויין כלהו פתחי ואמרי אמן. ומה ברכה היא דבריך על האי פתורא דמתסדר ואתענגא כדקא יאות אז תתענג על ה' וכו' כי פי ה' דבר. וכולהו אמרי אז תקרא וה' יענה וכו' רוחא עלאה דאקרי זכותא"ל כד ההוא פתורא אתענג בכולהו סעודתי. בסעודתא בתראה תליתאה מסיים ואמר על כל אינון קדמאי ואמר אז יבקע כשחר אורך וכו' כבוד ה' יאספך. וכל אינון שבעין נהורין אחרנין בכל סטרין פתחי ואמרי הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' עכ"ל. וע"כ כיון דמלאכי עליון רואין השלחן צריך ליזהר שלא להניח עליו דבר בזוי וגם כשמניח פירות על השלחן צריך להניח בעין יפה ואפי' אם הוא לבדו יושב על השלחן:

א

ג) שם. אפי' מי שצריך לאחרים וכו' והא דאמר ר"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות היינו בדלא אפשר ליה אבל אפשר ליה צריך לכבדו כדי יכלתו. דגרסינן בשבת קי"ט ע"א עשירים שבכל הארצות במה הם זוכי' במה שמכבדין את השבת והא דא' ר חייא בר אשי אמר רב אפי' דבר מועט ועשאו לכבוד שבת הוי עונג וא"ר פפא אפי' בכסא דהרסנה היינו למי שהשעה דחוקה לו. טור והביאו הט"ז סק"א וכתב דג' חלוקות יש אם אם הוא איש אמוד וראוי לו לצמצם במזונות כדי שלא יהיה עני מ"מ בשבת לא נאמר כן ויכבד לפי יכלתו. ואם הוא איש שיש לו מעט משלו וצריך לאחרים הוא בכלל חיוב עונג והיינו ההיא שאמרו אפי' בדבר מועט לכבוד שבת כגון כסא דהרסנא וכ"ש שחייב בג' סעודות אבל אם השעה דחוקה לו ביותר דהיינו שאין לו כלום משלו ומוטל הכל על הצדקה אז אינו בכלל חיוב ענג ואין חייב אלא בשני סעודות והיינו דר"ע עשה שבתך חול וכו' יעו"ש. ועוד עיין לקמן או' ט"ז:

א

ד) שם. צריך לזרז עצמו וכו' ואל יאמר היאך אחסר פרנסתי כי אדרבא אם יוסיף יוסיפו לו כדקתני תחליפא אחוה דרבנאי חזואה כל פרנסתו של אדם קצובה לו מר"ה לר"ה חוץ מהוצאת שבת ויו"ט והוצאת בניו לת"ת אם מוסיף יוסיפו לו. ואמרינן נמי גבי הוצאת שבת ויו"ט אומר הקב"ה בני לוו עלי ואני פורע. וכיון שכן הוא אל ידאג כי נאמן הוא בעל חובו לפרוע לו חובו. טור:

א

ה) גרסינן בפסחים דס"ה ע"ב אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן לכם דכתיב וקראת לשבת עונג. פי' משום דבחד קרא כתיב עצרת תהיה לכם ובקרא אחרינא כתיב עצרת לה' אלהיך ופליגי בה רבי אליעזר ורבי יהושע רבי אליעזר סבר או כולו לכם פי' לאכול ולשתות ולשמוח בו או כולו לה' פי' ללמוד ולשנות. ורבי יהושע סבר חלקהו וחציו לה' חציו לכם. וקאמר דבשבת כ"ע מודו דבעינן לכם. טור. והביאו מ"א סק"א וכתב ודלא כעו"ש שכתב דבשבת אם רוצה לעשות הכל לכם עושה ובלבד שלא יבטל זמן התפלה יעו"ש. וכן מבואר בשער הכוו' דף ע' ע"ג דיש תיקון נעשה ע"י תפלה ויש תיקון נעשה ע"י אכילה ויעו"ש טעם הסוד:

ב

ה) וכתב בתיקונים תיקון ע' ד"ה פקודא דברית מילה וכו' וז"ל וכל מאן דנטיר שבת ואוקיר ליה ומענג ליה בגין יקרא דקב"ה. הכי קב"ה יהיב ליה אתר לעילא בנייחא דלא טרח ביה ונח תמן מכל טרחא דהאי עלמא דטרח בכמה גלגולי ועובדין עכ"ל ומ"מ אע"ג דאכילה ושתיה בשבת מצוה משום עונג שבת צריך ליזהר שלא יאכל הרבה וכמו שצוה המגיד למרן ז"ל למעט באכילה ושתיה אפי' בשבתות ויו"ט וכמ"ש במגיד משרים פ' כ"א יעו"ש ורק שיעשה הכל לכם יחוד וכו' ועיין עוד לקמן סי' רצ"ח או' ו':

א

ו) וכתב הרמב"ם ר"פ ל' דשבת דכבוד ועונג שבת מד"ס הוא אבל להתענות בשבת נראה מדבריו בפ"א דשבועות דאסור מה"ת כמ"ש הרשב"א והרדב"ז. ומדברי הטור סי' תקנ"ב משמע דאין חובה על האדם לאכול בשר ולשתות יין בשבת ודוקא אם נמנע משום אבל הוא דאסור. וכ"ה בהדיא בתר"י פ' מ"ש יעו"ש. ודלא כהרב בית יעקב סי' ע"ג יעו"ש. ער"ה או' ג'. ולענין ג' סעודות אי הוה מה"ת או אסמכתא בלבוש סי' רצ"א משמע דהוה מה"ת אבל הא"ר שם או' א' ובסי' קס"ז או' כ"ח כתב דהוה מדרבנן וקרא אסמכתא יעו"ש. מש"ז או' א':

א

ז) שם. צריך לזרז עצמו וכו' אבל אינו חייב להצר עצמו לשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת. הרמב"ם פ"ל ב"י. וכ"כ בסדה"י והביאו כנה"ג בהגב"י. וכ"כ העו"ת או' א' דאם אין בידו גם דבר מועט דלא מחייב לשאול על הפתחים בשביל כבוד שבת יעו"ש:

א

ח) וכתב בס"ח סי' תתס"ג טוב ארוחת ירק בשבת ואהבה עם אשתו ובני ביתו. וכבדתו שיכבד השבת שלא יריב עם אשתו ובני ביתו. וכתב בזוהר הכועס בשבת כאילו אוקיד נורא דגיהנם. עוד בזוהר פ' צו ת"ח אתקריאו שבת וחייבין לענגא להו בכל מיני מאכל ומשתה ובלבושין שפירין כגוונא דשבת והמבזה ת"ח כאילו מבזה שבת שהוא אצלו עובד כוכבים. א"ר או' א':

א

ט) שם. לכבד את השבת. ולא יפחות משני תבשילין. זוהר פ' בראשית דמ"ח ע"ב. מ"א סק"א. ונראה דה"ד אם אוכל בימות החול א' סגי בשבת בשנים משא"כ אם כבר אוכל בימות החול ב' צריך להוסיף בשבת ולאכול ג' וכן ע"ז הדרך אם אוכל בחול ג' יוסיף עוד בשבת ד' כדי שלא יהא מאכלו של חול כמאכלו בשבת וכ"נ מלשון התיקונים תיקון כ"א וז"ל ובכלא צריך למעבד בשבת תוספת דאם הוה רגיל למיכל ביומא דחולא נהמא וחמרא יוסיף בשבת בשרא הה"ד ששת ימים תעבוד וכו' יעו"ש. ובר"ח שח"ל בשבת צריך להוסיף עוד תבשיל משאר שבתות לכבוד ר"ח ואהני ליה שלא ישכח מלומר יעלה ויבא ויותר טוב אמר עם הספר. רו"ח או' ב':

ב

ט) אע"ג דבכל סעודה אפי' סעודת מצוה צריך לחסר מין מאכל אחד הראוי להיות או להניח מקום פנוי בשלחן בלי קערה מן הקערות הראויות לתת שם לזכור החרבן כמבואר בש"ע סי' תק"ס בסעודת שבת ויו"ט מותר ואיסורא נמי איכא אם מקומו ניכר שפנוי משום כך. נזר ישראל סי' ל"ד או' ט"ז:

א

י) ובתיקוני שבת כתב שיאכל בכל סעודה מג' סעודות דגים יעו"ש והביאו מ"א סק"א וכתב דצ"ל דכל אחד לפי טבעו כמ"ש סי' רכ"ח עכ"ל. מיהו בשער הכוו' לא נזכר בהדיה שצריך לאכול דגים בשבת רק ממ"ש בדף ע"ב ע"ג בפזמון של ליל שבת ונונין עם רחשין משמע שהאר"י ז"ל היה אוכל דגים בליל שבת אמנם בפע"ח שער י"ח פ' כ"ב כתב בהדיא דיש לעשות סעודה ג' בדגים כי הדג עינו פקיחא ואז הארה מא"א לז"א וכו' יעו"ש, וא"כ משמע משער הכוו' ומפע"ח דבליל שבת אכילת הדגים הוא רק לתענוג כמו שמוסיפין שאר פירות אבל בסעודת מנחה צריך לקבוע סעודתו עליהם ושאר מינים הוא רק לתענוג וכן יש לנהוג מי שאפשר לו לכבד השבת. ויש להקדים אכילת דגים קודם לבשר כמ"ש לעיל סי' זק"ן או' ל"ח יעו"ש:

א

יא) ואם הוא איש עני והדגים ביוקר ואינו יכול לקנות כ"א דבר מועט לכבוד שבת ורוצה לאכול ממנו מעט בליל שבת לתענוג והשאר לקבוע עליו סעודת מנחה לקיים מאמרי האר"י ז"ל יש להניח כל הדגים לפניו בליל שבת לאכול ממנו מעט ואח"כ יצניע הנשאר לסעודת מנחה אבל לא יניח דבר מועט על השלחן מה שצריך לאכול ?מק בלילה כי אין כבוד להניח דבר מועט על השלחן כ"א בעין יפה כמ"ש לעיל או' ב' יעו"ש:

א

יב) ואם העכו"ם מיקרין שער הדגים לפי שרואין שהיהודים קונים לכבוד שבת נכון לתקן שלא יקנו דגים, וראיה ממשנה ספ"א דכריתות צ"צ סי' כ"ח. מ"א סק"א. וכ"פ הפר"ח במנהגי איסור ס"ק ט"ו. י"א בהגה"ט. וכתב בית הלל ליו"ד סי' רי"ח דדוקא אם נתיקר יותר משליש שהיה מקודם כמו בהידור מצוה עד שליש אבל בפחות משליש או שליש אין לעשות תקנה ומחוייבים לקנות יעו"ש. אמנם הא"ר או' א' והתו"ש חלקו עליו וכתבו דאין לחלק משום דאיכא עניים דאינם יכולין לקנות ביוקר יעו"ש. ונראה דבזה הולכין אחר ראות עיני הדיין וכפי המקום וכפי השעה:

א

יג) ואם נתייקרו הדגים מחמת עצמם ולא מחמת הסוחרים אז אין לעשות תקנה שלא לקנות. גור אריה יהודה סי' ז':

א

יד) קהל שראו שהעכו"ם מוכרי דגים מיקרים השער ביותר ובשביל זה עשו רובם הסכמה בחרם שלא יקנה מהם שום יהודי אסור לקנות מהם גם ע"י עכו"ם אמצעי. וגם אם נתנו לו במתנה אסור דמתנה כמכר. בית יהודה חי"ד סי' ל"ב יעו"ש. אמנם מ"ש דגם אם נתנו במתנה אסור הער"ה או' ג' חלק עליו וכתב דליתא דכיון דעיקר התקנה היא משום יוקר השער מתנה אינו בכלל קנין לענין זה אא"כ אמרו כן בפירוש יעו"ש. וכ"כ בשו"ת שאילת שלום סי' ע"ז:

א

טו) ונראה דמי דיש לו דגים מקודם התקנה מותר לאכלם אם לא שהתנו בתקנה בפי' ודלא כמשמע בס' בית הלל שם. דהא כוונת התקנה משום יקרות וזה כבר יש לו. א"ר שם. ער"ה שם. וכן מי שהיה בעיר אחרת ולא ידע מהתקנה וקנה שם דגים לככיד שבת והביא עמו לביתו מותר לאכלם. כר"ש:

א

טז) שם שהשעה דחוקה לו וכו' היינו מי שיש לו מזון י"ד סעודות לאכול כל ימות השבוע בכל יום ב' סעודות לא יטול מן הצדקה לאכול סעודה ג' וברמב"ם בפי' המשנה כתב דלא יאכל במ"ש כלום ויאכל סעודה ג' בשבת. ומ"מ אם אין לו אלא ב' סעודות לא יטול מן הצדקה לאכול סעודה ג' מ"א סק"ב. ור"ל דדוקא ביש לו י"ד סעודות בזה ס"ל לרמב"ם דיקדים סעודת מ"ש לאוכלה לערב ביום שבת כדי לקיים מצות ג' סעודת בשבת אבל באין לו רק ב' סעודות ליום שבת בזה גם הרמב"ם מודה דאינו אוכל כ"א ב' סעודות ולא יטול מן הצדקה לאכול סעודה ג' וכ"כ א"א או' ב' ומיירי כגון שבמו"ש יהיה לו מה לאכול כגון שיתנו לו וכה"ג ולא יצטרך ליקח מן הצדקה אבל אם במו"ש יצטרך ליקח מן הצדקה מוטב שיקחנו בשבת ויהיה לו ג' סעודות ולא יאכל במו"ש. לב"ש סק"ב. ועיין ביו"ד סי' רנ"ג ורנ"ו סעי' א' ודע דמי שאין לו משלו כלום ולוקח מהצדקה צריך ליתן לו הגבאי ג' סעודות בשבת כמ"ש ביו"ד סי' ר"ן סעי' ד' יעו"ש. וכ"כ תו"ש או' א' ועי"ש מ"ש על הט"ז. ומ"מ טוב ונכון לכל אדם לזרז עצמו להכין לו גם סעודה רביעית לליל מ"ש מפני שמצותה גדולה כמ"ש במקומו בס"ד:

א

טוב) לוין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה. מ"א שם בשם הירושלמי. יש מפרשין לוין מעכו"ם או מישראל דרך התר. ויש מפרשין ברבית דרבנן. ויש מפרשין אפי' בריבית קצוצה. עיין מחב"ר או' ו' שהאריך בזה. וע"כ שומר נפשו ירחק מזה ואין להתיר אלא מעכו"ם או מישראל דרך התר. ואם יש עליו לפרוע שכר שכיר הוא קודם לעונג שבת שלא לעבור על כמה לאוין ועשה אלא רק אם אפשר שלאחר שנותן לו יבקש ממנו שילוה לו:

א

חי) אם שלחו לו דבר מאכל לאוכלו בשבת אסור לאוכלו בחול. ס"ח סי' תתס"ו. ואם שלחו לו לאכול בשבת ולא היה צריך לו אם יודע שאם אוכלו בחול מקפידים לא יוכל לאוכלו בחול אלא מצניעו לשבת הבאה ואם הוא דבר שאינו יכול להצניע יאכל בחול שלא יהא לאבוד. ס"ח סי' תתס"ז:

א

יט) שם. מפני כבוד השבת. כלומר שלא יכבסו בע"ש שיהיו פנוים לכבוד שבת. מ"א סק"ג. וכ"כ המחב"ר או' ז' בשם כמה פו' דהטעם הוא כדי שיניחו ע"ש כולו לצרכי הכנת שבת. וכתב וכן נהגו לכבס ביום אחד משבוע חוץ מע"ש ודלא כהרב ידי אליהו תיקון כ"א שתפס דדוקא ביום ה' יכבס ולא קודם יעו"ש. ומ"מ אם אפשר יותר טוב לכבס ביום ה' או ביום ד' משום דמיום ד' ואילך הוא מכלל שבת הבאה כמ"ש לעיל סי' קל"ב או' ו' דביום ד' מקבלין הארת הנפש משבת הבאה וביום ה' מקבלין הארת הרוח וביום ו' הארת הנשמה יעו"ש. וא"כ כיון שבהם מקבלין הארת שבת הבאה טוב לכבס בהם בגדי שבת הבאה כדי שיהא מכין לשבת בימים שמקבלין בהם הארת שבת. ודע דדוקא לענין כיבוס בגדים מקדימים ליום ה' וד' אבל לענין סעודת שבת צריך להכין דוקא בע"ש וכמ"ש לקמן סי' ר"ן יעו"ש:

א

כ) שם. מפני כבוד השבת. ואם היה שם אונס ולא כיבסו בה מותרין לכבס בע"ש. מט"י או' ד':

א

כא) התקנה לא היתה אלא שאם ירצו לכבס יכבסו ביום ה' ולא שעכ"פ יכבסו. ידי אליהו שם. ופשוט דכל שיש לו בגדים מכובסים ונקיים א"צ לכבס בכל שבוע וכן נהגו. מחב"ר או' ח':

א

כב) שם הגה. נוהגין ללוש כדי שיעור חלה וכו' וראיה לזה מתענית דכ"ד דביתהו דרבי חנינא כל ע"ש היתה מסקת התנור שיהיו סבורים שאפתה פת. ומ"מ מוכח מדברי רמ"א שהטעם שצריך לאכול פת כשר וא"כ צריך לאכול החלות בשבת ולא פת אחר. מ"א סק"ד. ור"ל דבתענית משמע דאופין בעש"ק רק משום כבוד שבת אבל מדברי רמ"א משמע גם כדי לאכול פת כשר. ולכן כתב ח"א כלל א' או' ד' ולכן הנוהגין לאכול פת פלטר של גוי בחול מ"מ יש ליזהר שבשבת יאכל דוקא פת ישראל. וכ"כ קיצור ש"ע סי' ע"ב או' ו' ועיין לקמן סי' שכ"ה סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד:

א

כג) שם בהגה. כדי שיעור חלה וכו' וגם כדי לקים מצות חלה לפי שאבדה חלתו של עולם כדאיתא בירושלמי דשבת פ"ב מ"א שם. וכ"כ רש"י ז"ל בשבת ל"ב ע"א בשם בראשית רבה יעו"ש. ור"ל לפי שאבדה חלתו של עולם כמ"ש לכך צריכה האשה להפריש חלה בע"ש לתקן אותו הפגם:

א

כד) ודע כי אעפ"י שבזה"ז החלה נשרפת עכ"ז אין ראוי לסמוך על דברי המקילין להפריש כל שהוא אבל צריך ליזהר להפרישה כשיעורה האמתי ע"פ הסוד אחד ממ"ח חלקים. שה"מ פ' שלח לך ויעו"ש הסוד, ועיין בש"ע יו"ד סי' שכ"ב סעי' א' ובהגה שם שבסוף הסי' ודו"ק. ונראה דאף מי שסומך על המקילין לכל הפחות כשהאיש רוצה ליקח רשות מאשתו כדי לקיים מ"ע של החלה יש להפריש אחד ממ"ח כדי לקיים המצוה בשלימות ע"פ הסוד שכתב האר"י ז"ל. וגם האשה יש לה לעשות כן לפחות באיזה ימים כגון בימים נוראים וכדומה כדי לקיים המצוה בשלימות:

א

כה) גם צריך ליזהר כאשר עושין העיסה רכה מאד וכשעורכין אותה על הלוח עורכין אותה עם מעט קמח כדי שלא תתדבק העיסה בלוח ובידים צריך לכוון כשמפריש החלה שתהיה דעתו גם על הקמח ההוא הנדבק בעיסה וכמ"ש הר"ן זלה"ה במס' קידושין פ' האומר. באופן שיותר טוב שלא יפריש החלה עד שיערוך הלחם על הלוח ואח"כ ישרוף החלה כ"א הפרישה מקודם ושרפה אינה מועילה אל הקמח. שה"מ שם:

א

כו) גם טוב ליזהר כשאוכל פת של מי שאינו מוחזק בכשרות שיפריש ממנו חלה קודם שיאכלנו ובפרט בפת פלטר שרוב פעמים אינם זהירין להפריש חלה שה"מ שם:

א

כז) גם צריך ליזהר כשעושין עיסה לצורך פת הבאה בכסנין שהם כעין כיסין וממלאין אותם מדבש ואגוזים וכיוצא וכן כשעושין מן העיסה צפיחית בדבש או מיני לביבות המתבשלות במים וכן כל כיוצא בזה צריך להפריש מהם חלה לפי שתחלת בלילתן היתה קשה ולא רכה כעין תבשיל. שה"מ שם. ומיהו עיין ביו"ד סי' שכ"ט ובש"כ שם שיש פלוגתא בזה וע"כ אם יש לו עיסה אחרת יש להניח זו אצלה ולהוציא מאותה העיסה ולכוין לפטור את זה ואם אין לו אחרת יש להפריש מזו חלה בלא ברכה רק קודם שיפריש יאמר הרני בא לקיים מצות הפרשת חלה מן העיסה לתקן את שורש מצוה זו במקום עליון. ויהי נועם וכו' ויפריש חלה ואח"כ יאמר הרי זו חלה תרומה:

א

כח) שם בהגה. לעשות מהם לחמים וכו' וכתב העו"ת בשם ס' הכוו' דיש לעשות החלות אחת גדולה ואחת קטנה ואמצעית ובליל שבת יבצע על האמצעית וביום שבת על הגדולה ובסעודה ג' על הקטנה עכ"ל אמנם בשער הכוו' שהוא מדברי האר"י ז"ל לא נזכר מזה כלום וע"כ לא ראיתי מי שנזהר בזה:

א

כט) שם בהגה. והוא מכבוד שבת ויו"ט. אמרו עליו על שמאי הזקן כל יום היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום, תניא נמי הכי ב"ש אומרים מחד שביך לשבתיך וב"ה אומרים ב"ה יום יום, ביצה ט"ז ע"א. טור. וכתב הב"ח דמדברי הרמב"ן מבואר דהלכה כבית הלל אבל הא"ז כתב אע"ג דמדה אחרת היתה בהלל הזקן אפ"ה מודה הלל דמדת שמאי עדיפא טפי, וכ"מ במעשה דההוא קצב (שבת קי"ט ע"א) שאמר וכל בהמה נאה שמצאתי אמרתי זו לכבוד שבת וכו' וכן עיקר עכ"ל. והביאו הט"ז בסוף סי' זה. וכ"כ בפרישה או' י"ד. מ"א סי' ר"ן מיהו במ"מ מחלק בין חפצים נאים וכלים חדשים שאינם מצויים תמיד הלכה כשמאי אבל במאכלים הלכה כב"ה. והביאו פרישה שם. א"ר או' ט' ונראה דגם במאכלים דבר שאינו נמצא בטוב בע"ש וש להזמינו מקודם וכמ"ש לקמן סי' ר"ן בס"ד:

א

ל) מצות עונג שבת גמרא גמירי לה עד דאתא ישעיהו ואסמכה אקרא דכתיב וקראת לשבת עונג וכו' וכשם שיש עונג באכילה כך יש עונג בהנאת הגוף ומצוה על האדם לענג א"ע בהנאת גופו שגם היא נקראת עונג דכתיב אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג. ס' יראים סי' צ"ט. והביאו הב"ח וכתב משמע שיש ליזהר שלא ילך יחף בשבת. ומיהו עיין לעיל סי' ב' סעי' ו' בהגה ובדברינו לשם או' כ"ג דשם כתוב אפי' בחול לא ילך יחף יעו"ש, וי"ל דכאן יש איסור נוסף דעובר ג"כ משום עונג שבת:

א

מ"א סק"א מסוגיא דפסחים דף ס"ח דקאמר ר"א ביו"ט או כולו לכם (ר"ל רובו דהא ע"כ צריך להתפלל) או כולו לה' (ר"ל שהרשות לו שלא יאכל כלל ויעסוק בתורה כל היום) ר' יהושע אומר חלקוהו חציו לה' וחציו לכם. וס"ל דאסור להתענות ביו"ט והכי קיי"ל לקמן סי' תקכ"ט. וקאמר רבא הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם ע"כ. והקשה העולת שבת כיון דקיי"ל כר"י למה אמר רבא הך מילתא דאינו נ"מ רק לר"א לכן פי' דרבא קאי אפי' לר"י שמודה בשבת דבעינן לכם דוקא ור"ל שלא חלקוהו אלא צריך רובו לכם ולא חציו וממיל' דיכול לעשות כל היום לכם רק שיתפלל כמו בי"ט לר"א כך הם דברי העו"ש. והמ"א חולק דרב' אזיל אליב' דר"א אף דלא קי"ל כוותיה:

ב

סק"ב ומ"מ אם אין לו. ר"ל דאע"ג דרמב"ם ס"ל דכשיש לו בשבת ג' סעודו' לא ישייר למוצאי שבת כלום מ"מ מוד' דכשאין לו בשב' רק ב' סעודו' לא יקח מן הצדק' ומיירי כגון במצ"ש יהי' לו מה לאכול כגון שיתנו לו וכה"ג שלא יצטרך ליטול מהצדק' אבל אם במוצאי שבת יצטרך ליטול מהצדקה מוטב שיקחנו בשבת ויהיה לו ג' סעודו' ולא יאכל במו"ש כן נ"ל:

ג

שם עמ"ש סי' רמ"ג ס"ב כצ"ל: לוין בריבית היינו בדרך היתר:

ד

סק"ד הטור סי' תר"ב. הטור הבי' זאת מהירוש' דר' חייא צוה כן לרב:

ה

שם אוכל בטהר'. משום דהכל לשין בבתיהם ומסתמ' הוא בהכשר ע"ש בד"מ.

ו

ט"ז סק"א סמיכות המשניות שזכרתי כל זה הוא לשון הרב"י:

ז

שם דרך קצרה. זה ענין בפ"ע לפרש הטור בדרך אחר וכל דברי הט"ז מבוארים וא"צ להאריך בביאורים:

ח

שם דביתהו דר' חנינא כצ"ל:

ט

שם ומ"מ מוכח כי הטור שהביא הירושלמי הנ"ל כת' דילפינן מיניה דאפילו מי שאינו נזהר מפת עכו"ם בכל השנה בעשי"ת יהיה נזהר א"כ למ"ד רפ"א דבשבת ויום טוב בלאו הכי אוכל בטהרה מוכח דבשבת ויום טוב לא יאכל פת ע"א ועיין בא"ר חולק ע"ז:

א

לכבד השבת. ולא יפחות משני תבשילין (זוהר בראשי' עמוד ק"ל) ובתיקוני שבת שיאכל בכל סעודה מג' סעודות דגים ע"ש ונ"ל דכל א' לפי טבעו כמ"ש סי' רפ"ח ס"ד, אם הערלים מיקרין השער דגים נכון לתקן שלא יקנו דגים וראיה ממשנה ספ"א דכריתות (צ"צ), כתוב בס' עולת שבת משמע מסוגיא דפסחים אף על גב דבי"ט בעינן חצי לה' אבל בשבת אם רוצה לעשות הכל לכם עושה ובלבד שלא יבטל זמן התפלה ע"כ ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר דהא כתיב ג"כ שבת לה' אלקיך אלא ה"ק אף על פי דר"א פליג בי"ט ואמר או כולו לה' וכו' אבל בשבת בעי' נמי לכם כ"ה בטור ובגמ' והוא לא העתיק תיבת נמי ואפש' שנוסחא מוטע' אטעיתי' עסי' ר"ץ וב"י ר"ס רפ"ח:

ב

שהשעה דחוקה. היינו מי שיש לו מזון י"ד סעודות לאכול כל ימו' השבוע בכל יום ב' סעודו' לא יטול מן הצדקה לאכול סעודה ג' והכי אמרי' בפ' כל כתבי ע"כ, וכ"כ ב"ש ע"ש וברמב"ם בפי' המשנ' כתב דלא יאכל במ"ש כלום ויאכל סעודה ג' בשבת והיינו כדמשני בגמ' מעיקרא וס"ל דלא מוקמינן ליה בגמ' כר"ע אלא לר' חידקא ע"ש ומ"מ אם אין לו אלא ב' סעודו' לא יטול מן הצדקה לאכול סעודה ג' וכ"כ ב"ש עמ"ש סי' רע"ג ס"ב לוין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה (ש"ל ירושלמי):

ג

כבוד השבת. כלו' שלא יכבסו בע"ש שיהיו פנוים לכבוד שבת:

ד

לעשות מהם לחמים. ומביא בד"מ סמך לזה מדכ' הטור סי' תר"ב שיאכל חולין בטהרה בז' ימים שבין ר"ה לי"כ וקשה הלא ט' הם אע"כ בי"ט בלא"ה אוכל בטהרה וצ"ע דאדרבא משם מוכח דבשבת א"צ לזהר דאל"כ ישארו רק ו' כשתסיר שבת וב' י"ט של ר"ה, וי"ל דר' חייא היה מקדש ע"פ הראיה כדאיתא במס' ר"ה וא"כ היה רק יום א' י"ט ולי נראה ראיה לזה מתענית דף כ"ה דביתהו דרב חנינא כל ע"ש היתה מסקת התנור שיהיו סבורים שאפת' פת ומ"מ מוכח מדברי רמ"א שהטעם לאכול פת כשר וא"כ צריך לאכול החלות בשבת ולא פת אחר ועמ"ש סימן רע"ד וגם כדי לקיים מצות חלה לפי שאבדה חלתו של עולם כדאי' בירושלמי דשב' בפ"ב (ל"ב):

א

(א) אפילו וכו' – הנה עיקר מצות עונג שבת נתפרש לנו על ידי הנביאים וכמו שנאמר וקראת לשבת עונג ויש פוסקים שס"ל דעיקרו הוא מן התורה שהשבת הוא בכלל מקראי קודש שנאמר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש וגו' ומקרא קודש פירשו חז"ל בספרא דהיינו לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בעונג אכילה ושתיה והפליגו חז"ל [בשבת קי"ח] מאד במצוה זו ואמרו דכל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים וניצול משעבוד מלכיות וזוכה עבור זה לעשירות ועי"ש עוד כמה מאמרים בענין זה. והנה בגדר מצוה זו יש ג' מאמרי חז"ל בזה א) הא דאמרו דצריך לענגו בדגים גדולים וראשי שומן ותבשיל של תרדין שזה היה מאכל חשוב בזמניהם וכן בכל מקום ומקום לפי מנהגו יענגוהו במאכלים ומשקים החשובים להם עונג [ולפי שמן הסתם רוב בני אדם עיקר ענוגם בבשר ויין ומגדנות לכך איתא בסימן ר"נ ס"ב דירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו]. ב) הא דאמרו דאפילו דבר מועט שעשאו לכבוד שבת קיים מצות עונג שבת ואפי' כסא דהרסנא (היינו דגים קטנים מטוגנין בשמנן) ג) הא דאמר ר"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וחילוק כל אלו המאמרים הוא באופן זה דהיינו למאן דאפשר ליה צריך לכבדו כפי יכלתו ומי שהשעה דחוקה לו ביותר היינו שאין לו רק מזון ב' סעודות לשבת בזה אמר ר"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ואינו מחויב לא בג' סעודות ולא בכסא דהרסנא ומי שיש לו ממון כדי לקנות מזה מזון ג' סעודות ויותר מזה קצת מחויב להוציא אותן על שבת כדי שיקיים ג' סעודות וכסא דהרסנא וה"ה מי שאין לו כלום והוא מוטל הכל על הצדקה הרי הגבאים מחויבים ליתן לו ג' סעודות וכסא דהרסנא עכ"פ ובאדם נכבד הכל לפי כבודו וכמו שנתבאר ביו"ד בסי' רנ"ג. ולא אמרינן בזה עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות דלא אמרינן הכי אלא במי שעדיין לא נצטרך ליטול אבל מי שכבר בא לידי מדה זו לפשוט ידו וליטול נותנים לו הכל כנ"ל [ובמקומות שנוהגין הגבאים לקבוע לעניים רק שתי סעודות ולא הסעודה ג' לאו שפיר עבדי ועכ"פ בימות הקיץ בודאי יזהרו בזה] ולזה בא השו"ע לומר דאם יש לו גם מעט משלו צריך לדחוק עצמו לכבד ולענג שבת כראוי כיון דאפשר לו ויש בידו להוציא ע"ז ולא סגי בכסא דהרסנא לחוד ולזה סיים דיצמצם בשאר ימים מהוצאותיו כדי שיהא נשאר לו זה לכבוד שבת. ועיין בט"ז ותוספות שבת ושארי אחרונים שכתבו דאף מי שהשעה דחוקה לו ביותר דהוא פטור מדינא מסעודה ג' וכסא דהרסנא מ"מ נכון מאד שיראה להשתדל להיות עכ"פ מן הכת האמצעית דהיינו בקיום ג' סעודות וכסא דהרסנא:

ב

(ב) לכבד את השבת – וטוב ליזהר שלא יפחות משני תבשילין גם טוב שיאכל בכל סעודה מג' סעודות דגים אם לא שאין נאותים לו לפי טבעו או ששונאן ושבת לעונג ניתן ולא לצער וכדלקמן בסי' רפ"ח אם מוכרי הדגים מייקרין השער נכון לתקן שלא יקנו דגים איזה שבתות עד שיעמוד השער על מקומו והנה בבה"ט הביא דלא יעשו תקנה רק אם הוסיפו המקח יתר על שליש מכמו שהיה מקדם אבל בא"ר ובפמ"ג כתבו דאף פחות משליש יוקר יש לעשות תקנה משום עניים. עוד כתב שם דאין בזה משום בטול מצות עונג דיש לענג השבת במאכלים אחרים. אם תקנו לאסור לאכול דגים כמה שבתות ואחד קנה מקודם מותר:

ג

(ג) למי שהשעה וכו' – ומיירי כשאין לו משכונות ללות עליהם ובלא משכון אין יכול להשיג דאל"ה צריך ללות כדי שלא לבטל מצות עונג שבת וכמו שאחז"ל שאומר הקב"ה בני לוו עלי ואני פורע:

ד

(ה) מפני וכו' – היינו כדי שיהיו לבנים לשבת אבל לא בע"ש כדי שיהיו פנוים להתעסק בצרכי שבת ולפ"ז צריך ליזהר שלא לילך בחלוק אחד כמה שבתות כדי שלא לעבור על תקנות עזרא:

ה

(ו) כדי שיעור חלה – היינו מלבד שהלישה והאפיה הוא מכלל כבוד שבת ויו"ט כמו שמסיים לבסוף עוד יש בזה טעם כדי לקיים מצות חלה לפי שאיבדה את אדה"ר שהיה חלתו של עולם שנברא בע"ש ועיין באחרונים דאפילו הנוהגין לאכול פת פלטר של א"י בחול מ"מ בשבת ויו"ט נכון ליזהר שלא לאכול כ"א מפת ישראל מפני כבוד השבת ויו"ט. ופשוט דאם הוא אנוס שאין לו על מה לקדש כ"א על פת של אינם יהודים כמו שמצוי לאנשי חיל העברים יכול לקדש עליו:שהיה מכוסה למעלה ולמטה – בטל ואף זה מכוסה הבשר בין דפי העיסה:

ו

(ז) ולא ראיתי וכו' – ובמקומותינו המנהג לאכלן [שכנה"ג]:

א

(מ"א ס"ק ב') לוין ברבית נ"ב פי' מן עכו"ם דבלא מצוה אסור כדאי' בי"ד אבל מישראל אסור משום לפני עור.

ב

(שם) בירושלמי. נ"ב מ"ק פ"ב:

ג

(ס"ק ד') וי"ל דר"ח היה נ"ב לפענ"ד דבריו אלו שלא בדקדוק חדא דהטור סימן תר"ב כת' וז"ל לפי שבר"ה לא היה צריך לאכול בטהרה שחייב אדם לטהר עצמו ברגל ולא נשאר עדיין אלא ז' ימים גם בד"מ שם סי' תר"ב כ' בעצמו שאין ראייה מזה אלא לי"ט אלא שסמך המנהג לשבת מהא דתיקן עזרא שתהא משכמת ואופה בע"ש ע"ש ונראה דט"ס יש בדבריו וכצ"ל בד"מ מביא סמך לזה בסי' תר"ב בשם המרדכי ע"ש שסבר חולין בטהרה ר"ל פת ישראל דהא א"א לאכול חולין בטהרה בימי ר"ח דהא כולם טמאי מתים נינהו אמנם הטור ס"ל שהי' להם אפר פרה כמ"ש האר"י בש"ע שבימי האמוראים היו משתמשים בשמות שהיה להם אפר פרה לטהר ע"ש:

א

בטור הביא גמרא דכל כתבי כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כאנוש מוחלין לו איכא למידק אי לא עשה תשובה שבת מאי מהני ואי עשה תשובה שבת ל"ל. ונראה דמיירי שעשה תשוב' אלא דתשובה לא מהני שיהא מוחלין לו כדאיתא בפ' יה"כ עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה תולה ומיתה ממרקת קמ"ל כאן דאם בעשותו תשובה שומר שבת כהלכתו מהני תשובה שיהא נמחל לו:
(א) אפי' מי שצריך לאחרים. בטור כתב וז"ל והא דאר"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריו' היינו בדלא אפשר ליה אבל אפשר ליה צריך לכבדו כפי יכלתו כו' והא דא"ר חייא בראשי אפי' דבר מועט ועשאו לכבוד שבת הוי עונג ואמר רבא אפילו כסא דהרסנ' היינו למי שהשעה דחוקה לו וכמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני א"א הרא"ש כמוני היום שיש לי מעט משלי ואין מספיק לי וצריך אני לאחרי' אם אני בכלל עשה שבתך חול כו' אם לאו ולא השיבני דבר ברור אח"כ מצאתי בפירקי אבות לרש"י שפיר' על ההיא משנה דר"י בן תימא או' הוי עז כנמר שכ' וז"ל תכף לאותה משנה ר"ע או' עשה שבתך כו' שנוייה ההיא דבן תימא לאורויי דר"ע לא אמר אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר ונשר לכבד שבתות ביותר ע"כ. ע"כ צריך כל אדם לצמצם בשאר הימים כדי לכבד השבת ואל יאמר היאך אחסר פרנסתי כי אדרבה אם יוסיף מוסיפין לו כדתנא כו' נראה בירור דבריו דתחלה הוקשה לו על מ"ש קוד' דיש חיוב לענג שבת וקשה ממ"ש ר"ע עשה שבתך חול לכאורה פי' שהזהיר שלא יפזר אדם מעות בשביל אכילה ושתיה ע"ד שאמרו בפ' ע"פ אכול בצל ושב בצל ולא תיכול אוזין ותרנגולים לז"א דאפי' בשבת יצמצם מזונותיו בשביל שלא יהיה עני וא"כ בטל עונג שבת לזה תי' דאין הפי' כן בדברי ר"ע אלא הוא מיירי במי שא"א לו להוציא בשביל עונג שבת וא"כ כ לשאפשר לו צריך להוציא לפי עשרו וא"כ קשה מ"ש אפי' כסא דהרסנא לזה תי' היינו שהשעה דחוק' לו ונסתפק רבינו הטור מה נקרא שהשעה דחוקה לו דנ"מ לדידיה שהיה לו מעט משלו והיה צריך לאחרים דהיינו מסתמא היו נותנין לו סיפוק לכל שבוע כדרך שנותנים ללומדים בקהילות קדושות וצריך שתדע דהך דר"ע דאמר עשה שבתך חול היינו שאין נותנין לו מן הצדקה בשבת כי אם על ב' סעודות כדאיתא בפרק כל כתבי (שבת דף קי"ח) וא"כ היה ספק לרבינו אם הוא בכלל זה כיון דצריך לסיפוק אחרים וזהו צדקה ממילא לא נתחייב בשבת רק בב' סעודות וגם אינו בכלל חיוב עונג כלל א"ד דהשעה דחוקה היינו שאין לו כלל משלו ומוטל הכל על הצדקה וזה נפשט לו מדברי רש"י שדרש סמוכים במשניות ואלו לא היה דברי רש"י הייתי מפ' דבן תימא לא מיירי כלל בשבת אלא מדרך מוסר על מדותיו של אדם כמ"ש רבינו בריש א"ח אלא דמדברי רש"י למד דזה קאי על שבת ומחלק דההיא דר"ע מיירי בשעה דחוקה ביותר דהיינו שאין לו משלו כלום אלא מוטל הכל על הצדקה. אבל ב"ת אמר דאדם יהא עז כנמר להשתדל שיהי' לו מעט משלו ואז אינו מוטל כו' על הצדקה ממילא היא בכלל חיוב ענג אבל א"א לומר דב"ת מיירי ממי שידו משגת דבזה לא היה צ"ל הוי עז כנמר נמצא יש ג' חלוקות אם הוא איש אמוד וראוי לו לצמצם במזונות כדי שלא יהיה עני מ"מ בשבת לא נאמרה כן ויכבד לפי יכלתו ואם הוא איש שיש לו מעט משלו וצריך לאחרים הוא בכלל חיוב ענג והיינו ההיא שאמרו אפילו בדבר מועט לכבוד שבת כגון כסא דהרסנא וכ"ש דחייב בג"ס אבל אם השעה דחוק' לו ביות' דהיינו שאין לו כלום משלו ומוטל הכל על הצדקה אז אינו בכלל חיוב ענג ואין חייב אלא בב' סעודות והיינו דר"ע עשה שבתך חול כו'. וע"כ סיים הטור ע"כ צריך כל אדם לצמצם בשאר הימים כו' פי' שראוי לו להביא עצמו לידי חיוב ענג דחיובו אם יש לו מעט משלו וזה יוכל לעשות אחר שיצמצם בחול ממילא יהיה לו מעט משלו כו' כנלע"ד ברור ונכון וראיתי פי' דחוקי' בד"א והנלע"ד נכון כתבתי. וכתב ב"י דאי' פ' ע"פ תנא דבי אליהו אע"פ שאר"ע עשה שבתך חול אבל עושה דבר מועט אר"פ כגון כסא דהרסנא כדתנן ר"י ב"ת או' הוי עז כנמר כו' ופירש"י הוי עז התחזק במצוה יותר מכדי יכלתך ונראה דרש"י ל"ג בגמ' הך לישנא וכדתנן דהא רש"י במסכת אבות יליף האי מילתא מכח סמיכות המשניות שזכרתי ולעד"נ ששפיר גרס רש"י הך לישנה כדתניא דאי לאו סמיכות ה"א דר"י ב"ת לא מיירי מענין שבת ומכח הסמיכות דרשי' ליה ובא רש"י במסכת אבות שלא תקשה מנלי' לתלמוד באמת דבן תימ' מיירי משבת לזה גילה רש"י שם באבות דמסמיכות ילפינן לה ונמצא הכל ניחא בס"ד. דרך קצרה בפי' דברי הטור דאיכא למיפרך תרי גמרות אהדדי דהיינו הא שאמרו צריך לענג שבת דוקא ואיתא עשה שבתך חול משמע שא"צ להתענג כלל וע"כ לומר שיש חילוק בין שעה דחוקה או לא ואיתא תו דאפי' בכס' דהרסנ' סגי ויש כאן ספק אם יש כאן ג' חלוקות או אין כאן אלא ב' וההיא דכסא דהרסנ' הוי בכלל עשה שבתך כו' ונ"מ מזה לענין הדין דרבינו הטור שהיה לו מעט משלו וצריך לאחרים. אם נימא שאין כאן אלא ב' חלוקות ומי שיש לו מעט משלו הוי בכלל עשה שבתך כו' או יש כאן ג' חלוקות דהיינו מי שיש לו ממון כדי צרכו הוא בכלל ענג שבת כפי יכולת ומי שיש לו מעט משלו הוי בכלל אפי' בכסא דהרסנ' ומי שאין לו כלל משלו הוא בכלל עשה שבתך חול ופשט לו מההיא דרש"י דפי' ההוא דעז כנמר לענין שבת וזה ע"כ לא איירי באיש שיש לו כל צרכו דא"צ זירוז דאין כאן חסרון כיס ופשיטא שחייב בענג שבת וג"כ לא מיירי בעני גמור שאפילו מעט אין לו שלזה לא מהני זירוז אלא ודאי דמיירי שיש לו מעט משלו שהוא צריך זירוז שיענג ואפילו בכסא דהרסנ' די בכך וע"כ סיים הטור דחוקה ביותר להורות על חלוקה הג' וסיים רבינו שצריך לצמצם כו' דהיינו שכל אדם אפילו אין לו מעט יראה שיהיה לכל הפחות מכת האמצעי' דהיינו עכ"פ בענג שבת ולא מן הכת הג' וזה כונת הגמ' תנא דבי אליהו אע"פ שאר"ע עשה שבתך חול כו' ואפילו בכסא דהרסנ' פי' אעפ"י שיש ג' חלוקות והחלוקה הג' פטור לגמרי מ"מ כיון שיש חלוקה אמצעית היוצאות אפילו בכסא דהרסנ' יראה כל אדם שיהיה בכלל אמצעית וכפי' דברי הטור: בגמרא פ"ב דביצה אמרו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת כו' ופירש"י על פסוק זכור את יום השבת כבית שמאי והרמב"ן כתב שם דהלכה כב"ה וכתב מו"ח ז"ל מצאתי בשם א"ז דהלל מודה דכב"ש עדיף וראיה עוד ממעשה בקצב בפרק כל כתבי שהיה מתפאר שעשה כב"ש:

א

בט"ז ס"ק א' א"ד דהשעה דחוקה כו' יש כאן חיסור לשון וכוונתו דהיה מסתפק דואל תצטרך לבריות היינו שלא יצטרך כלל אבל אם צריך לקבל אעפ"י שיש לו מעט משלו כגון שהיה מרויח לשבוע סלע והיה צריך יות' אין לו לקבל רק מה שמספיק על פרנסתו בחול ולא יטריח על הצבו' לקבל מהם מה שיספיק לו על סעודה ג' ומכ"ש על כסא דהרסנא ומה שאמרו שחייב בכסא דהרסנא כשהשעה דחוקה היינו כשאינו צריך לאחרים כלל רק שהוא משתכר פרנסתו בכל שבוע בצמצום צריך לצמצם מימות החול לענג בכסא דהרסנא ולפי"ז אין כאן רק שתי חלוקות דאם יצטרך לבריות מחמת שרוצה לענג שבת ע"ז אמר עשה שבתך חול וכשאין צריך לבריות זה צריך לענג השבת העשיר ירבה והבינוני ימעיט ואין זה רק שני חלוקות צריך ואין צריך ולפי"ז פי' שעה דחוקה היינו שאין צריך לבריות רק שמסתפק במעשה ידיו בצמצום או דלמא דהשעה דחוקה היינו כשיש לו מעט שלו וצריך לאחרים וזהו ג"כ בכלל עונג שבת בכסא דהרסנא ומה שאמרו עשה שבתך חול היינו שאין לו כלל משלו וא"כ יש כאן ג' חלוקות אין צריך כלל וצריך מעט כגוונא דהטור וחלוקה ג' שאין לו משלו כלל ומוטל הכל על הצדקה שזה מקרי השעה דחוקה לו ביות'. והדר פשטיה מדברי רש"י כו'. ומ"ש הט"ז דרך קצרה כו' או אין כאן אלא ב' וההיא דכסא דהרסנא בכלל עשה שבתך כו' כוונתו שהוא נכלל במה שאמרו שם ואל תצטרך לבריות להורות דאם אינו צריך לבריות הוא בכלל עונג שבת ובזה חייבו בכסא דהרסנא כיון שאין צריך לבריות אבל אם צריך לבריות אף כסא דהרסנא א"צ לעשות וזהו שאמר שגם כסא דהרסנא הוא בכלל עשה שבתך כו':

ב

במ"א ס"ק א' בתיקוני שבת כת' שיאכל כו' דגים ע"ש ונ"ל דכל א' כו' מיקרין השער של דגים כו' סוף פ"א דכריתות כו' ואני אומ' ישתקע הדבר ולא יאמר דהא כתי' כו' כצ"ל:

ג

ס"ק ד' ומביא בד"מ סמך כו' הנה הטור כת' שם וז"ל לכך קורין אותו ז' ימים לפי שבר"ה לא היה צריך ליזהר לאכול בטהרה שפשיטא שיאכל בטהרה שחייב לטהר עצמו ברגל ולא נשאר רק ז' ימי החול כו' ע"כ נוהגין ליזהר מפת של עכו"ם בעשרת ימי תשובה עכ"ל. והד"מ כאן כת' ועיין לקמן סימן תר"ב אם צריך ללוש בביתו לכבוד שבת ולזה כיון המג"א במ"ש ומביא הד"מ סמך כו' וקשה הלא ט' הן ור"ל שהטו' שם קשה לו כן שהרי ט' ימי תשובה הן שמוזהרין לאכול בהם ולכן הוצרך לתרץ דעל יו"ט לא הוצרך בירושלמי להזהיר וס"ל להד"מ דוודאי אין הכוונה משום חיוב לטהר עצמו ברגל ממש שהרי לא נזכר זה בשום מקום שמחוי' לאכול ברגל בטהרה אע"פ שאפשר גם בזמן הזה כמ"ש המג"א סימן תר"ב בשם של"ה. אלא דמזה נלמוד שמחויי' עצמו לנהוג בי"ט יותר בטהרה מבשאר ימים אבל עיקר דחייב עצמו לטהר ברגל מובנבלתם לא תגעו ומיירי בזמן המקדש ולכן ס"ל לרמ"א כמו דיליף הטו' לענין שלא לאכול פת עכו"ם בעשי"ת ממה שצוה רב לאכול אז חולין בטהרה. א"כ ה"ה ביו"ט שראוי לנהוג עצמו בטהרה יות' מבימי החול ג"כ יש ליזהר שלא לאכול פת עכו"ם ולכן יש לו ללוש בביתו וע"ז כת' המג"א וצ"ע וכו' ומ"מ מוכח מדברי הרמ"א שהטעם לאכול פת כשר ר"ל פת ישראל ומ"ש רמ"א כאן והוא מכבוד שבת ר"ל דזה בכלל כבוד שבת וי"ט מה שנוהג בקדושה ובטהרה ביות' ולכן אין לו לאכול רק החלות ולא פת אחר של עכו"ם כלל כך הוא כוונת המג"א אמנם באמת רמ"א לא כיון בזה רק כוונתו למ"ש בד"מ סימן תר"ב בשם המרדכי ושם כת' דלכאורה מוכח מזה דבשבת א"צ וכת' שמ"מ המנהג לעשות אף בשבת ומתקנת עזרא משכמת ואופ' כו' ומכבוד שבת הוא כו' ע"ש ועיין בא"ר על דברי המג"א בזה והנלע"ד כתבתי:

ד

שם כדאיתא בשבת פ"ב ע"ש בדף ל"ב ברש"י בשם בראשית רבה: