שולחן ערוך, אורח חיים ק״ע: דברי מוסר שינהג אדם בסעודה. ובו כב סעיפי': – עם 21 מפרשים

א

דברי מוסר שינהג אדם בסעודה. ובו כב סעיפי':
אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ואפילו מי שנתעטש [פי' שטדנודאר"י בלע"ז] בסעודה אסור לומר לו אסותא היו מסובין בסעודה ויצא אחד מהם להטיל מים נוטל ידו אחת ששפשף בה ואינו נוטל אלא בפני כולם שלא יחשדוהו שלא נטלו: הגה ואם לא שפשף אינו נוטל כלל אם לא נגע במקום טנופת אבל אם עשה צרכיו ודאי צריך נטילה: (הגהות אשירי פ"ב דברכות) והני מילי לשתות אבל לאכול נוטל אפילו בחוץ דמידע ידעי דאנינא (פירוש שמטרפת ומתבלבל דעתו) דעתיה ולא אכל בלא נטילה ואם דבר עם חבירו והפליג נוטל' שתי ידיו כיון שהסיח דעתו: הגה והא דבעינן נטילה לשתיה היינו בתוך הסעודה דחיישינן שמא יאכל אבל בלאו הכי אין צריך נטילה לשתיה: [הר"י ס"פ אלו דברים ורש"י פרק אמר להם הממונה]:

ב

שנים ממתינים זה את זה בקערה שכשהאחד מסלק ידו מן הקערה לשתות חבירו מפסיק מלאכול עד שיגמור השתיה אבל אם הם שלשה אין השני' פוסקין בשביל האחד:

ג

משיירין פאה בקערה כל אחד מהאוכלים והוא מאכל השמש אבל כשהשמש מערה מן האלפס לתוך הקערה אין דרך להניח באלפס כלום לצרכו:

ד

אין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו שלא לביישו:

ה

הנכנס לבית כל מה שיאמר לו בעל הבית יעשה:

ו

לא יהא אדם קפדן [פי' כעסן או רגזן] בסעודתו:

ז

לא יאכל אדם פרוסה כביצה ואם אכל (הרי) זה גרגרן:

ח

לא ישתה כוסו בבת אחת ואם שתה הרי זה גרגרן. שנים דרך ארץ שלשה הרי זה מגסי הרוח: הגה ומיהו כוס קטן מאד מותר לשתותו בבת אחת (ב"י) וכן גדול מאוד בשלשה או ארבעה פעמים (ד"ע):

ט

לא יאכל שום או בצל מראשו אלא מעליו ואם אכל הרי זה רעבתן: הגה ולא יאכל דרך רעבתנות ולא יאחוז המאכל בידו אחת ויתלוש ממנו בידו השנית. [טור]:

י

לא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן:

יא

לא ישתה אדם שני כוסות בבת אחת בתוך סעודתו ויברך ברכת המזון מפני שנרא' כגרגרן:

יב

שנים שיושבין על השלחן הגדול פושט ידו תחלה והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו הרי זה גרגרן:

יג

הנכנס לבית לא יאמר תנו לי לאכול עד שיאמרו הם: הגה לא יאמר אדם לחבירו בא ואכול עמי מה שהאכלתני דהוי כפורע לו חובו ונראה כאלו הלוה לו ויש לחוש שיאכילהו יותר ואית ביה משום רבית אבל מותר לומר לו בא ואכול עמי ואאכול עמך בפעם אחרת ומותר לאכול עמו אחר כך אפי' בסעודה יותר גדולה. [ד"ע לפי' הטור]:

יד

לא יפרוס אדם פרוסה על גבי הקערה אבל מקנח הקערה בפרוסה:

טו

לא ילקט פירורין ויניח על גבי השלחן מפני שהוא ממחה (פי' מטריד) דעתו של חבירו ולא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או לתוך הקערה לפי שאין דעת כל הבריות שוה:

טז

לא ישתה מהכוס ויתן לחבירו מפני סכנת נפשות:

יז

ולא ישתה כוס ויניחנו על השלחן אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתננו לו:

יח

הנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתננו לשמש שמא יארע דבר קלקול בסעודה אלא יקחנה ויניחנו ואח"כ יתננו לו:

יט

אורחים הנכנסין אצל בעל הבית אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית:

כ

נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא א"כ יודעים מי מסב עמהם מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעודה:

כא

השמש שהיה משמש על שנים הרי זה אוכל עמהם אף על פי שלא נתנו לו רשות היה משמש על שלשה אינו אוכל עמהם אא"כ נתנו לו רשות:

כב

אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתיית חבירך קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס ולא תשפוך משום בל תשחית אחר שתיית מים שפוך מהם דרך שם: הגה אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתה מים וכמו שיתבאר לקמן סימן קע"ט ונ"ל דדוקא שלא היה מלח בפת או במאכלים שאכל וכן שלא שתה משקה שיש בו מים אבל בלאו הכי ליכא למיחש וכן נוהגין שלא ליזהר באכילת מלח ושתיית מים אחר הסעודה מטעם שנתברר:

א

ואם דיבר עם חבירו כו'. כיון שהפליג שעה אחד או שתים הסיח דעתו מסעודה ולא נזהר לשמור ידיו כן פר"י:

ב

אין מסתכלין בפני האוכל אף בחלקו המונח לפניו ודו"ק (מהרש"ל):

ג

לא יהא אדם קפדן בסעודתו. כי האורחי' ובני בית מתביישים אז לאכול כי יחושו פז מתרגז ומקפיד על אכילתן:

ד

לא יאכל אדם פרוסה כו' וי"א לא יאחוז אדם פרוסה כביצה כן ל' הבריי' אע"פ שאינו אוכל אלא קצת ממנו נקרא רעבתן. (ב"י וכ"מ מהרמ"י):

ה

לא ישתה מהכוס ויתן לחבירו דוק' לא יתן אבל אם שותה ומניחו לפניו על השלחן והוא לקח מעצמו לית לן בה רק שלא יתננה לו בידים דשמא מחמת בושה יקבל ממנו וישתה ולא יקנח (מהרש"ל ומורי בב"ח):

ו

אא"כ יודעים מי מסיב עמהם. אפי' בסעודת מצוה (מטה משה) מנהג גדול הי' בירושלים המוסר סעודה לחבירו וקלקלה צריך ליתן לו דמי בשתו ובושת אורחים וגם מנהג אחר היה שם מפה פרוסה על הפתח כ"ז שמפה פרוסה אורחים נכנסין נסתלק' אין האורחים נכנסין טור בשם הגמרא המוכר פירות וכן נוהגין עד היום בק"ק קראקא:

א

בסעודה. אפי' בד"ת:

ב

ששפשף. וצריך לברך ענט"י ויברך תחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר מ"א. והט"ז כתב שא"צ לברך ענט"י עיין סי' קס"ד ס"ק ה' בט"ז ובסי' קס"ה ס"ק א' במג"א. ומיהו אם אינו רוצה לאכול רק לשתות א"צ לכ"ע ברכת ענט"י דמשום חששא א"צ ברכה מ"א ועיין יד אהרן סי' קס"ד:

ג

ידיו. וא"צ לברך המוציא כמ"ש רמ"א סי' קע"ח מ"א. (ועיין בס' ברכת אברהם דף כ"ד):

ד

לשתות. ל"ד לשתות אלא ה"ה לד"א מחויב להמתין מ"א. אי' בתוס' בכורות דף מ"ד אין שותין מים בפני רבים אלא יהפוך פניו ושלא בשעת סעודה אפי' בשאר משקין יהפוך. בכתובות דף ס"ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין ובאכסנאי אפי' בעלה עמה אסורה וה"ה שאר משקין המשכרין מ"א ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה ועיין בא"ע סי' ע':

ה

השמש. ומדת חסידות ליתן לו מיד דבר מועט ע"ל סי' קס"ט ס"א:

ו

יעשה. ומ"מ אין דרך ארץ שיעשה מיד עד שיפציר בו אבל בגדול עושין מיד עיין מ"א:

ז

כביצה. אפי' אוכל מעט רק שאוחז פרוסה כביצה בידו. ב"י:

ח

מאוד. פי' שהוא קטן מרביעית ושכר שלנו שיעורו יותר מרביעית. מ"א:

ט

מראשו. פי' שלא יתחיל לאכלו מראשו ובשבת יתחיל לאכול מראשו. מ"א:

י

פרוסה. משום מיאוס:

יא

תחילה. אפי' כל א' קערה שלו לפניו או במיני פירות שיש לכל א' לפניו ב"ח ועי' ט"ז:

יב

לאכול. ואם נתנו לפניו לאכול א"צ שיאמרו לו שיאכל וראיה מאליעזר שאמר לא אוכל וגו' והרי עדיין לא א"ל אלא א"צ אמירה מ"א. ויכסה השלחן בצניעות מפני רוח קדושה השורה עליו ולא יאכל ממקום שאכל עכבר וחתול שקשה לשכחם. ובענין דברים המשכחים כגון זתים וכיוצא בהם אין זה אלא בע"ה אבל האוכלם בכוונה כנודע מוסיפין לו זכירה. אך צריך ליזהר מאוד שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף. האר"י היה אוכל עשבי המדבריות שאין נזרעין ע"י אדם לקיים ואכלת עשב השדה. כתבים:

יג

הקערה. שמא תפול לתוך הקערה ותמאס. אל יחתוך בשר ע"ג יד אלא ע"ג השלחן. ש"ס:

יד

לחבירו. שמא מחמת הבושה יקבל חבירו ממנו וישתה בע"כ וימות מחמת מיאוס. וט"ז כתב אני ראיתי בצוואת ר"א הגדול שמזהיר מאוד שלא לשתות ממה ששייר חבירו כי שמא יש לו חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור ע"ש:

טו

לעבדו. ולשמש המשמש בסעודה שרי רש"ל פג"ה ס"ך והבאר היטב אשר לפני העתיק עוד משמו וה"ה לאחר שנתן לכל א' חלקו ע"ש והעתקתי אחריו בש"ע א"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ב ותרצתי עפ"ז קושית הב"י וט"ז ע"ש. אבל עתה שבתי וראיתי וחפשתי במהרש"ל שם ולא מצאתי רק כמו שהעתקתי כאן ולא יותר. ונ"ל שלשון הט"ז אטעיתיה שכתב בסעיף י"ח ס"ק ט' שא"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל א' חלקו כראוי ע"ש. וסבר הבאר היטב אשר לפני דה"ה כאן נמי הדין כן ולא דק ע"ש:

טז

עמהם. אפי' בסעודת מצוה. מט"מ: (עי' בס' אליהו רבה שמביא בשם של"ה כמה דיני מוסר בסעודה וכתב בשם רוקח דרך ארץ לא יאכל אדם מעומד ולא ישתה מעומד ולא יקנח הקערה כו' ולא יעמוד מיד אחר הסעודה ולכל מין מאכל ישהא אחריו כשיעור ברכה אחרונה שלו. איתא במסכת דרך ארץ לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהיה ער בין הישנים ולא ישן בין הערים ולא יושב בין העומדים ולא עומד בין היושבים כללא של דבר אל ישנה אדם דעתו מדעת חבירו ובני אדם. ולא יישן אחר אכילה מיד ועי' ברמב"ם הלכות דעות שהאריך בדברים אלו והנהגתן):

יז

רשות. מפני שיזמן עמהם. ממילא אם אוכלין מידי דאין מזמנין עליו אין לו לאכול בלא רשות. ט"ז:

א

תענית ה'

ב

ירוש' פ"ו דברכות

ג

יומא ל'.

ד

נלע"ד דכאן איירי ביושב לבדו בסעודה וכן משמע ל' הגה"א וא"כ לא שייך לומר שיטול משום חשדא

ה

ברכות מ"ו

ו

עירובין ל"ג

ז

רמב"ם בפ"י מה"ב

ח

מס' דרך ארץ זוטא פ"ד

ט

שם

י

שם (פי' לא יאחוז פרוסה כביצה בידו)

יא

שם ופסחים ט"ו ביצה כ"ה

יב

ביצה שם ומס' דרך ארץ זוטא פ"ד

יג

שם

יד

שם

טו

שם פ"ה

טז

שם פ"ו

יז

שם פ"ז

יח

שם

יט

שם

כ

שם

כא

שם

כב

שם וחולין צ"ד

כג

סנהדרין נ"ו

כד

ברכות מ"ה

כה

א"ח מגמ' דמסכת תמיד

א

ס"א אפי' כו'. ירושלמי הביאו הרא"ש פ"ו דברכות ס' ל"ד ועסי' קע"ד ס"ח:

ב

ואם לא כו'. דלכן אינו נוטל רק ידו אחת ושם בשלמא רגלים כו' זאת אומרת כו':

ג

והא דבעינן כו'. רש"י שם וע"ל סי' קנ"ח ס"ו וראיה לכאורה ממ"ש בפסחים קט"ו ב' נטל ידיו בטיבול כו' מ' דקודם הטיבול א"צ ועתו' שם ד"ה צריך כו' אבל י"ל משום דלשתיה א"צ אלא ידו א'.

א

ס"ב שכשהאחד כו'. ב"י:

א

ס"ג והוא כו'. רש"י שם:

א

ס"ה הנכנס כו'. ספ"ז דפסחים ורפ"ו דמס' ד"א:

א

ס"ו לא יהא כו'. שם:

א

ס"ח מיהו כו'. פסחים שם:

א

ס"ט ולא יאכל דרך כו'. כמ"ש בכמה מקומות והא מתחזי כרעבתנותא וכנ"ל ובד"א זוטא פ"ו ולא יהא אדם לא נוקדן ולא עומקן ולא גרגרן:

ב

ולא יאחוז כו'. פ"ז דד"א ומעשה בר"ע כו' וגי' הטור שם הפקח שבהם אחז הקלח בידו ותלשו כו' הטפש שבהם אחז הקלח בב' ידיו. ומ"מ יש לפרש כגי' שלנו שם דלא כהרב:

א

ס"י לא ישוך כו'. שם פ"ט וגי' לתוך הקערה:

א

סי"א לא ישתה כו'. שם ספ"ו ועספ"ז דברכות וברא"ש שם ס"ס ל"ה:

א

סי"ב שנים כו'. ברכות מ"ז א' ורפ"ג דד"א:

א

סי"ג הנכנס. שם רפ"ח לא יאמר אדם כו':

ב

אבל כו'. ד"א שם לא יאמר כו' ובירושלים כו' וגי' הטור וב"י ובירושלים היו הופכין אכסניא לנישואין ופי' בד"מ דהיינו כה"ג שאומר בתחילה בא כו' ואמר לנשואין ר"ל אפי' בסעודה גדולה וז"ש אפי' כו':

א

סי"ד לא יפרוס כו'. רפ"ט שם:

ב

סכ"ב אחר ששתית כו'. פ"א דתמיד וע' במפרש:

ג

וכן נוהגין כו'. וכ"כ תוס' ספ"ק דעירובין י"ז ב' ד"ה מים כו':

א

אם לא נגע במקום הטינופת – בלבוש איתא אם יודע שלא נגע וכו' וכן איתא בהגהת אשר"י:

א

הנכנס לבית כל מה שיאמר לו בעל הבית יעשה – בקצת נוסחאות בש"ס פסחים (דף פז.) איתא חוץ מצא ועיין בב"ח שפירש כל שירות שיאמר לו בעה"ב שיעשה בתוך ביתו יעשה חוץ מצא כלומר אם יאמר לו שישרת אותו ביציאה חוץ לבית כגון לשלחו לשוק אין צריך לשרתו בכך כי אין זה כבודו לילך לשווקים והעתיקו המ"א וע"ש עוד ביאור:

א

אורחים הנכנסים וכו' – עיין במ"ב הטעם דעי"ז מתבייש בעה"ב כשיחסר להם כתב בספר תוספות ירושלים איתא בירושלמי ברכות (פ"ו ה"ו) [פ"ו ה"ו] אין רשות לאורח ליכנס אחר ג' פרפראות ע"ש בפי' בעל ספר חרדים. ולא יפה הם עושים הבאים לסעודת מילה ונשואין וכדומה בסוף הסעודה דפעמים אין לבעה"ב מה ליתן לפניהם ונמצא מתבייש:

א

לא היו מסובין וכו' – עיין במ"ב בשם אחרונים והוא נובע מספר מטה משה ולא ידעתי מקורו וגם אין העולם נזהרין בזה כלל ומהש"ס שילהי פרק כיצד מברכין דאיתא שם דילמא אתי לאימשוכי בתרייהו ג"כ אין ראיה כלל להחמיר דאפשר דלא שייכא אלא בסעודת רשות משא"כ בסעודה שהיא של מצוה אפשר דע"ז שייך מה שאחז"ל מצוה בעידנא דעסיק בה מגני [מן היסורין] ומצלי [מן החטא]. ונ"ל שאפילו לדידיה אם יכול להיות תועלת ממה שהת"ח מיסב שמה כגון מה שנוהגין בזמנינו חבורה של מכניסי אורחים או של גמ"ח וכדומה שעושין סעודה בזמן המיוחד להם וממה שהת"ח יהיה אז ביניהם יתחזק עי"ז הדבר יותר ויותר אין שום חשש בדבר ואדרבה כבוד התורה הוא כשמצותיה מתחזקין. ועוד אפשר דאפילו לדידיה אינו אסור אא"כ יושב עמהם בחבורתם דגנאי הוא לו אבל כשהת"ח יושב בחבורה של איזה לומדים היושבים סביביו אף שבסעודה ההיא יש הרבה ע"ה ג"כ [או אפשר דה"ה כשיושב במקום מיוחד בפני עצמו] לית לן בה והכי דייק לשון הש"ס אא"כ יודעין מי מיסב עמהן דמשמע אצלם ממש וכפירש"י דגנאי לת"ח לישב אצל עה"א וזכר לדבר הא דאיתא במדרש על הפסוק טוב אחרית דבר מראשיתו דר"א ור' יהושע הוו בסעודת מילה של אלישע בן אבויה ואמרו אינהו בדידהו [ר"ל שארי בני אדם] ואנן בדידן עי"ש במדרש:

א

[א] אין משיחין וכו'. אפילו בדברי תורה. כתב הפרישה ונראה דאפילו בין תבשיל לתבשיל אין משיחין כל זמן שדעתו עוד לאכול, וראיה ממה שכתב סימן קע"ז לענין ברכת היין והטוב והמיטיב שאין אחד פוטר חבירו אף שיאמר סברי ויעשה שחביריו יפנו בית בליעתן מאכילה מחשש שמא אחד מהן יעבור ויאכל ויענה אמן ויבוא לידי סכנה, לכן חששו בכל ענין. ומיהו נוכל לומר דהיינו דוקא לדידהו שהיו אוכלין כשהן מסובין על צד שמאל ואז הוושט למעלה והקנה למטה וכשמדבר נפתח הקנה והמאכל של מעלה ממנה הראוי ליכנס לתוך הוושט יפול ויכנס לתוך הקנה ויסתכן מה שאין כן בזמן הזה שאנו אוכלין ויושבין בשוה שאין לחשוש כולי האי משום הכי לא ראיתי נזהרין בזה, ומיהו חילוק זה לא מצאתי בשום מקום, עד כאן. ועיין לעיל סוף סימן קע"ד דקיימא לן דכשאומר סברי פוטר, ואם כן הכא נמי ודאי דמותר בין תבשיל לתבשיל:

ב

[ב] והני מילי לשתות וכו'. כתב בתורת הבית הקצר דף נ"ט ומי שנודע שדעתו קצרה הרבה אפילו לשתות נוטל מבחוץ שהכל יודעים שאין דעתו סובלת לעשות כן, עד כאן. והנה לפי מה שכתב רבינו יונה שרגילים היו בשעת שתיה לאכול וכן כתב הט"ז בשם רש"י אם כן לדידן אין צריך נטילה כלל לשתיה ומלבוש לא משמע הכי:

ג

[ג] [לבוש] ולי נראה וכו'. ואני אומר ולא זו בלבד שהבית יוסף ורמ"א פסקו הכי בשם הגהות אשירי אלא שראיתי גם בסמ"ג דף קי"ג וסמ"ק, ואגודה פרק קמא דיומא מ"ח פרק אלו דברים ושלטי גיבורים שפסקו הכי ודוחק לומר דמיירי ביושב לבדו בסעודה. לכן נראה לי ליישב דדוקא היכא דמחויב ליטול ידיו אמרינן שיטול בפנים משום חשד אבל היכא שאין מחויב כלל לא אמרינן שיטול משום חשד שוב ראיתי בפרישה שחולק נמי על הלבוש וכתב דהפוסקים מיירי בראהו ששיפשף, עד כאן. ולפי זה בלא ראהו אין צריך ליטול בפנים כלל והוא דוחק, גם מסתימת כל הפוסקים לא משמע כן. ומגן אברהם כתב דחיישינן דילמא איכא דחזי ליה ששיפשף ולא חזי דנוטל ויחשוד ודחוק. גם תמיהני על עולת תמיד שתמה על רמ"א שכתב סתם ואם לא שפשף אינו נוטל ואינו כן דעת השולחן ערוך מדכתיב הטעם באכילה דמידע ידעו דאנינא דעתאי ולא כתב טעם שלא יחשדוה שמא לא שיפשף דאף בלא שיפשוף צריך נטילה, עד כאן. ותימא הא טעם דמידע ידעי וכו' הוא ש"ס ערוכה ביומא דף ל', ואם כן תיקשי על הפוסקים הנזכרים לעיל, ועוד דילמא באמת הכי פירושו דמידע ידע דאנינא דעתיה ואם כן על כרחך או שנטל או שלא שיפשף, גם תיקשי לדידיה אם כן בשתיה נמי נימא הכי שלא יחשדוה. אלא נראה לי דלא קשה מידי דמסתמא יחשדוה ששיפשף כיון דמצוה לשפשף כמבואר בש"ס שם, וכן מבואר בלשון השולחן ערוך גופיה שכתב נוטל ידו אחת ששיפשף בה וכו' משמע דבלא שיפשוף אין צריך נטילה:

ד

[ד] נוטל שתי וכו'. כתב הפרישה אף על פי דקיימא לן שאין הפלגה מסעודה מצריך נטילת ידים וברכת המוציא כמו שכתב הטור סימן קע"ד ובהלכות סוכה, מכל מקום הביאו הטור ללמוד ממנו דין אחר לענין היסח הדעת גמור בודאי, עד כאן, והוא דחוק. ולעניות דעתי סבירא ליה לטור לחלק דמכל מקום נטילה בלא ברכה בעי בהפליג, ועיין בספר ברכת אברהם דף צ"ד וכן משמע באגודה פרק קמא דיומא ודלא כעולת תמיד:

ה

[ה] [לבוש] וגם בזה אמרו וכו'. אומר אני דאלולי דברי גדולי פוסקים הייתי מפרש ש"ס יומא דף ל' דקאי אסיפא אהפליג דוקא, אבל בהשתין אין חשד דאמרינן שהשתין בענין שאין צריך לשפשף, וראיה לזה מלשון הש"ס אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו וכו', משמע דקאי אהפליג דבהשתין די ביד אחת, מיהו ברי"ף והרא"ש לא העתיקו ונוטל שתי ידיו ונראה שלא היה בגירסתם. ולדינא אף דנראה לי נכון פירושו מכל מקום אינו כדאי לסמוך עליו נגד כל גדולי פוסקים, וגדולה מזה מצאתי בתורת הבית הארוך ומשמרת הבית דף קנ"ז דקרוב הדבר במפליג דאף לאכול נוטל בפנים משום חשד דבמפליג לדבר מאי אנינות דעת איכא, עד כאן. מיהו בתורת הבית הקצר שם פסק כן במפליג גם לא הזכיר כלל שם דין דהשתין כאילו לא קאי הש"ס על השתין וכאשר פירשתי וצריך עיון רב:

ו

[ו] [לבוש] ויחנק וכו'. כתב מלבושי יום טוב ולי נראה דבלאו הכי אסור כמו שכתב רמ"א בחושן משפט סימן קע"ו וסימן ע"ב. וקצת קשה דאם כן אפילו בשלושה נמי אסור דהא לשון רמ"א בני חבורה האוכלין יחד ואחד אוכל הרבה יכולין אחרים לסלקו, גם טעם הלבוש דחוק, וכן כתב מגן אברהם דלשתות לאו דוקא. ונראה שיצא ללבוש משום שהבית יוסף כתב זה לשונו, ונראה לי דהכי קאמר כשאחד שותה ממתין לו וכו', והבין דוקא כששותה דינא הכי משום סכנה, אבל אישתמיטתיה דברי רבינו יונה פרק שלושה שאכלו שכתב זה לשונו, בשעה ששותה אחת או חותך לחם או ממתין לו שיתנו מפרוסה של המוציא יש לו להמתין לחבירו מפני דרך ארץ ובכאן לא בא להשמיענו אלא מפני דרך ארץ, אבל לענין להניח חלקו כשמפסיק בדברים אחרים ששוהא הרבה לא דיברו כאן, עד כאן, גם על רבינו בית יוסף יש לתמוה שכתב ונראה לי ולא הזכיר מדברי רבינו יונה. כתב בספר צידה לדרך דף נ"ט שנים ממתינין והוא שלא יהא שהייתן הרבה ושלא יפסוק בדברי שיחה, עד כאן:

ז

[ז] בקערה וכו'. בין במעשה קדירה בין במעשה אילפס. (ב"ח):

ח

[ח] האוכל וכו'. והשותה כנזכר לעיל. כתב מגן אברהם בשם תוס' בכורות דף מ"ד, אין שותין מים בפני רבים אלא יהפוך פניו, ושלא בשעת הסעודה אפילו בשאר משקין יהפוך. ולעניות דעתי לא דק דמה שכתבו התוס' שם ד"ה ואין וכו' ובהלכות דרך ארץ וכו' דנקט מים בו משמע דוקא במים יש חילוק בין שעת סעודה אבל בשאר משקין אפילו שלא בשעת הסעודה אין צריך להפוך וכן מצאתי בפסקי תוספות:

ט

[ט] יעשה וכו'. כן הוא בפסחים דף פ"ו. הקשה מגן אברהם דכי שאלו מאי טעמא כי יהבו לך כסא וכו' הוה ליה לתרוצי משום כל שיאמרנה וכו', ותירץ דמכל מקום אין דרך ארץ שיעשה מיד עד שיפציר בו, עד כאן. וקצת קשה דמשמע דיתיב מיד אפוריא, וראיתי שתירץ מהר"ש אידלש דניחא לו להשיב מדינא דש"ס דאין מסרבין לגדול מהני, ואכתי קשה מאי שאלו הם ידעו כל מה שיאמר בעל הבית כו'. ולעניות דעתי לתרץ דלשון יהבי ליה כסא משמע הושיטו לו כוס ולא אמרו לו ואין זה בכלל כל מה שיאמר בעל הבית ודו"ק. חוץ מצא לפירוש הב"ח שכל תשמישו בתוך הבית יעשה חוץ מצא שיאמר שישרתהו גם חוץ לבית, ומכל מקום הפרישה פירש כל מה שאומר לך בעל הבית באמירה בעלמא עשה חוץ מצא אם אומר לך בעל בית צא לא תצא אם לא בהכאה או בהפשלת כלים משום שאמרו אכסנאי פוגם ונפגם, ולחם חמודות דף תק"ד כתב לצאת בעלמא קאמר, ולהכי השמיטו הפוסקים. איתא בש"ס אפילו זרקו אסור לשנות:

י

[י] [לבוש] שמונע וכו'. ועוד טעם בלחם חמודות שם שלא יאכלו בני ביתו ואורחים כי יחשבהו שמקפיד על אכילתם:

יא

[יא] [לבוש] כגון שיאחז וכו'. כתב בלחם חמודות שם היינו בעודם בקערה, אבל כשהוציא מקערה אין רעבתנות:

יב

[יב] קטן וכו'. פירוש קטן מרביעית של"ה, ובשכר שלנו שיעורו יותר מרביעית (מגן אברהם). ומלבושי יום טוב כתב זה לשונו, לשון השולחן ערוך קטן מאוד, וכן בגדול כתב מאוד. וכן נראה לי עיקר דהאר"י אמר לא אמרו בכוסך קטן ויינך מתוק וכריסי רחבה דמשמע עד דאיתא לכולהו, ומשום הכי דייק השולחן ערוך לכתוב קטן מאוד וכן גדול מאוד. והא דהטור ושולחן ערוך לא העתיקו לדברי האר"י, נראה לי משום דמילתא דלא שכיחא שיהא שלושתם כאחד, עד כאן, ועיין במגן אברהם מזה. בכתובות דף ס"ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין ואכסנאי אפילו בעלה עמה אסור דאסור בתשמיש המטה, ועיין לקמן סימן ר"מ סעיף י"ג. ואם היא רגילה לשתות יין כשהיא עם בעלה מותרת לשתות מעט כשאינה עם בעלה, אבל כשהיא עם בעלה אפילו הרבה מותר אפילו אינה רגילה. כתב מגן אברהם דהוא הדין בשאר משקין המשכרין, עד כאן, ואפשר לחלק דיין ישמח לבב אנוש:

יג

[יג] מראשו וכו'. כתב הפרישה נראה לי דראשו של שום היא המשובח שבו והוא הלבן, ומה שלמטה הימנו הוא הירק הוא הגרוע ונמצא כשיאכל המשובח תחילה לפעמים שישאר העלין הירוקין ויהיה כרעבתן, ויש מפרשים דקאי אהכשר אכילה, וראשון עיקר. כתב לחם חמודות מדקרי לה רעבתון מוכח שכל שהוא דרך רעבתון לא יאכל כתב אגודה דבשבת יתחיל בראשו:

יד

[יד] [לבוש] לכך נראה לי וכו'. והב"ח ודרישה פירשו דהכי קאמר לא יביא שתי כוסות ביחד בסעודתו ואף על פי שאין דעתו לשתות שניהם אלא אחת לשתות והשני לברך עליו ברכת המזון, אף על פי כן מאחר שמביא שניהם ביחד נראה כגרגרן. ועיין עוד בב"ח ולחם חמודות דף רכ"ה שהאריכו ופירשו נמי לענין זוגות עיין שם, וכיון דהאידנא לא קפדינן לזוגות לא הבאתיו:

טו

[טו] הגדול פושט וכו'. לשון ספר צידה לדרך דף נ"ט לעולם לא יהא אדם מהפושט ידו בתחילה לקערה ולא המושך ידו באחרונה, עד כאן. הקשה הב"ח הא דינא כדלעיל סימן קס"ז סעיף י"ד ולא משום גרגרן, ותירץ דהכא מיירי אף דאיכא קערה לפני כל אחד ואחד, והט"ז תמה עליו הא אם כל אחד ככרו לפניו אין צריך להמתין אפילו על הבוצע כדלעיל סעיף ט"ו. ולעניות דעתי דהתם אמרינן שאינו עושה משום רעבתנות אלא משום הפסק ברכה, גם פירושו שפירש דמיירי שאוכלין בקערה אחת ונוטל רשות מגדול לא מהני דחוק:

טז

[טז] [לבוש] כן נראה לי וכו'. זה לשון מלבושי יום טוב לאו מדיליה הוא אלא מרבו רמ"א שהגיה כן בשולחן ערוך, עד כאן. ולעניות דעתי מכל מקום איכא הפרש בינייהו דלרמ"א מותר לומר בא ואכול עמי ואאכול עמך בפעם אחרת, וללבוש משמע דזה אסור אלא שיאמר בתחילה סתם אכול עמי ואחר כך אומר ואם לא תרצה וכו'. מיהו אפשר דלבוש רק מפרש הלשון אכול עמי מה שתאכילנו שכוונתו כך, אבל אינו אומר כן בפירוש. ומכל מקום יש שינוי לשון בין אכלו עמי ואאכול, ובין אכול מה שתאכילנו. ורש"ל וב"ח פירשו בירושלים הופכין דמותר לומר מה שהאכלתני אכול עמי שאין דברים אלו מראין שחבירו האכילו כדי שיחזור ויאכל עמו אלא הוא מעצמו רוצה לחזור ולהאכילו דרך חסד כמו שאכלו אצלו דרך חסד אבל אם אומר אכול עמי מה שהאכלתני מראה בדבריו שחבירו הלוהו והאכילו כדי שיחזור ויאכלנו ומיחזי כריבית, ומט"ז משמע דבכולם יש לאסור:

יז

[יז] מפני שהוא ממחה וכו'. והב"ח פירש שמא ישפך מה שבקערה, אי נמי שמא הפרוסה תפול לתוך הקערה:

יח

[יח] [לבוש] אפילו להניחם וכו'. בשולחן ערוך לא זכר זה כאן וצריך לומר שסמך על סעיף יו"ד שכבר כתב שם. ובאמת צריך עיון למה לא כתבן בבבא אחת כאשר כתבו הטור, גם קשה לי למה הוצרך לכתוב דאין ליתן לחבירו בקערה הא קל וחומר הוא מהא דלעיל דאין מניחין על השולחן. והנראה לעניות דעתי כתבתי בשולחן ערוך, דאיתא במסכת דרך ארץ לא ישוך אדם מפרוסה ויחזירה לתוך הקערה, וכן לא ישוך אדם מפרוסה ויתננה לחבירו ולא ישתה מן הכוס ויתננה לחבירו, עד כאן. משמע לי דאין הכוונה על חתיכה שנשך דזה אפילו על השולחן אסור אלא הכוונה על החתיכה שנשאר ממנה דומיא דלא ישתה מכוס ויתננה דנותן הנשאר בכוס, וכן מוכח לי מרוקח סימן שכ"ט שכתב זה לשונו, לא יאכל אדם מן הפרוסה ויחזירנה בקערה, עד כאן. וכיון דנקט לא יאכל במקום לא ישוך משמע שמה שנושך אוכל אלא דהנשאר מחזיר, ולכן חלק השולחן ערוך דבסעיף י' מיירי מחתיכה שנשך עצמו. וכן נראה לי לפרש דברי הטור דמה שכתב דאין להניחו על השולחן מיירי מחתיכה שנשך ומה שכתב או בקערה מיירי מחתיכה הנשאר אף שכתבן בבבא אחת. והשתא ניחא דקשה מנא ליה לטור דין דאין להניח על גבי שולחן הא לא נזכר במסכת דרך ארץ, אלא כדאמרן ודו"ק. ודלא כלחם חמודות דף רכ"ד שנדחק וכתב דטור גורס גם כן ולא יניחנה על גבי השולחן:

יט

[יט] [לבוש] בין הנותר בין לחבירו וכו'. כתבו אחרונים בשם רש"ל דוקא ליתן לידו, אבל מותר להניחו לפניו על השולחן שאז אינו שותהו חבירו כשימאס לו משתיה, עד כאן, וכן מצאתי בפרישה. ונראה דאף לפי מה שכתב בלחם חמודות דף רכ"ד דמשום שישתה זה אין ראוי לומר שיבוא לסכנת נפשות, אלא הטעם שאם הוא מאניני הדעת לא ישתה כלל וימות בצמא, מכל מקום אפשר דמודה דמותר להניח לפניו על השולחן דאז ישתה מים אחרים אבל כשנותן לידו מתבייש לשתות ממים אחרים וקל להבין נראה לי. ובט"ז כתב דבצוואת ר' אליעזר הגדול הזהיר מאוד לשתות מכוס ששתה חבירו כי שמא יש לו חולי בגופו ויצא רוחו מפיו לאותו שיור, וסיים הט"ז דבמדינות אחרות נזהרין מאוד בזה:

כ

[כ] [לבוש] שאינו איסטניס וכו'. ובפרק קמא דמסכת תמיד מבואר דאף לאיסטניס מהני קינוח נשיקות פיו או שישפוך ממים וכן פסק בלחם חמודות שם. ומזה קשה קצת לדברי הט"ז בשם ר' אליעזר הגדול הנזכר לעיל, ואולי ר' אליעזר הגדול מיירי שישתה אדם אחר שאינו מכירו דיש לחוש יותר:

כא

[כא] קלקול בסעודה וכו'. פירוש שיתקלקל אחד מתבשילין ויצטרכו לו המסובין, והב"ח פירש לפי שנראה שחלקו בזויה בעיניו ולא חפץ בה ומסרה לשמש, לכן יניחנה לפניו דמראה שמקובל בעיניו אלא דלפי שאין צריך לאכול עכשיו נתנו לשמש. והפרישה פירש הטעם שיתקוטט הבעל הבית עם השמש שיסבור שהוא לקח לו לעצמו ולא נתנה לפני מסובין כלל מה שאין כן כשהניחו לפניו וראהו בעל הבית אז מותר ליתן לו, ולפי זה אין צריך להמתין רק עד אחר שיניח לכל אחד חלקו כראוי:

כב

[כב] וליתן לבנו וכו'. דוקא כל מה שלפניהם אבל קצת מותר (דמשק אליעזר דף רמ"ב), ולשון מלפניהם לא משמע הכי, וכן מלשון הרמב"ם שהביא מגן אברהם משמע דאפילו קצת אסור. ונראה באורחים יכולין ליתן זה בזה וכן כתב בית יוסף. וכתב רש"ל פרק גיד הנשה דלשמש המשמש בסעודה שרי ושיירי כנסת הגדולה חולק בזה, מיהו היכא שידוע שיש די והותר מותר בכל זה:

א

האוכל והשותה כצ"ל כתב מ"א בשם תו' בכורות דף מ"ד אין שותין מים בפני רבים אלא יהפוך פניו ושלא בשעת הסעודה אפילו בשאר משקין יהפוך ולא דק דמ"ש בתוס' שם ד"ה ואין שותין ובה' דדך ארץ כו' דנקט מים כו' משמע דוקא מים יש חילוק בין שעת הסעודה אבל בשאר משקים אפי' שלא בשעת הסעודה א"צ להפוך וכן מצאתי בפסקי תוס' אליה רבא ע"ש:

ב

כל מה שיאמר כו' עיין בספר אליה רבה מביא כמה פירושים על האי דאמרינן חוץ מצא:

ג

ויברך בה"מ. ומה ענין בהמ"ז לדין הזה עיין לבוש ותשוב' בי"ד סי' פ"א:

א

א) [סעיף א'] אין משיחין בסעודה וכו' אפילו בדברי תורה. תענית ה' ע"ב. מ"א סק"א. א"ר אות א' מער"ק על הרמב"ם פ"ז מה"ב דין ו' דד"מ בהגה"ט אות ב' בי"מ אות ט' יפ"ל אות א' ומיהו לאפרושי מאיסורא משיחין. א"א אות א'. ואפילו בין תבשיל לתבשיל אין משיחין כל זמן שדעתו עוד לאכול וראיה ממ"ש בסי' קע"ד וקע"ה לענין ברכת היין והטוב והמטיב שאין אחד פוטר את חבירו עד שיאמר סברי מרנן כדי שיפנו בית בליעתן מאכילה וכו' ומיהו נוכל לומר דה"ד לדידהו שהיו אוכלין כשהן מסובין על צד שמאל ואז הושט למעלה והקנה שבו מדברים למטה וכשהוא מדבר נפתח הקנה והמאכל שלמעלה ממנו הראוי לכנס לתוך הושט יפול ויכנס לתוך הקנה ויסתכן מה שאין כן בזה"ז שאנו אוכלין ויושבין בשוה שאין לחשוש כולי האי ומשום הכי לא ראיתי נזהרין בזה פרישה אות א' א"ר שם. ברכ"י אות א' מאמ"ר אות א' וכתב שס הברכ"י ולפי זה בליל התקדש חג הפסח כשהוא מיסב יש ליזהר ביותר לקיים דברי חכמים עכ"ל ומיהו בשיו"ב שם חזר בו מטעם דהאידנא ליכא הסיבה כמש"ל סימן קס"ז סעיף י"א ועם כ"ז כתבו דאין משיחין בסעודה ומשמע גם לדידן דלא נהגינן בהסבה וסיים אך אין נזהרין בזה וכמו שכתב הפרישה יעויין שם והביאו הזכ"ל אות ס' ובי"מ אות יו"ד. והשע"ת אות א' כתב הטעם משום דדשו בה רבים וע"כ כתב דאין לחלק בין לילי פסחים לשאר השנה יעויין שם. ומיהו הפרמ"ג בא"א שם חולק וכתב דאף בזמן הזה שאין סומכין על שמאל אין משיחין יעויין שם. וכן כתב קיצור שלחן ערוך סימן מ"ב אות ה' ועוד עיין בדברינו לעיל סימן זק"ן אות ט"ז מה שכתבנו בשם הזוה"ק יעויין שם:

א

ב) שם אין משיחין וכו' כל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים. פרקי אבות פ"ג. מ"א שם. ועיין בדברינו לעיל סימן זק"ן אות טו"ב ואות ח"י ואות י"ט סדר הלימוד שצריך לומר על השלחן יעויין שם:

ב

ב) וכל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו. דילמא אתי עניא ויהיב ליה. ברכות נ"ד ע"ב ונ"ה ע"א. זוה"ק פ' עקב דרע"ג ע"ב. אור צדיקים למהר"ם פאפירש ז"ל סימן כ"ג אות ח' וכתב שם ואם לא יבא עני או אתה בדרך תפריש לעני חלקו. וכשיתן אז יתן למי שיש בו ריח תורה ויודע לברך ברהמ"ז:

א

ג) שם ואפילו מי שמתעטש וכו' מה שיש נוהגין כשמתעטשים לומר לישועתך קויתי וכו' החסידים ואנשי מעשה נזהרין שלא לאומרו משום דכשהוא מתעטש הוא טרוד בעיטוש ואינו יכול לכוין בשם כראוי ומי שאינו מכוין בשם עונשו מרובה כמ"ש לעיל סימן ה' יעויין שם וע"כ נזהרין שלא לאומרו דשב ואל תעשה עדיף. ומיהו אם יאמר לישועתך קויתי השם בלתי הזכרת שם הוי"ה ש"ד:

א

ד) שם נוטל ידו אחת ששפשף וכו' פירוש דיש לשפשף הניצוצות מימי רגליו שלא יראה ככרות שפכה כמש"ל סימן ג' אות ל"ז אלא רק בעומד במקום גבוה ומשתין או לתוך עפר תיחוח א"צ כמו שכתב בשלחן ערוך שם סעיף י"ג וז"ש בהגה בסמוך ואם לא שפשף וכו' וכן כתב הט"ז סק"א. ועיין מדברינו לשם אות ל"ח ובסימן ד' אות פ"ו:

א

ה) שם נוטל ידו אחת וכו' כתב המ"א סק"ב וצריך לברך על נטילת ידים כמ"ש ססי' קס"ד ודלא כאגודה יעויין שם. ומיהו כבר כתבנו לעיל שם בסימן קס"ד אות ט"ז ואות טו"ב דכיון דאיכא פלוגתא בזה אין לחזור ולברך על נטילת ידים משום דק"ל סב"ל יעויין שם. ומיהו אם אינו רוצה לאכול רק לשתות אין צריך ברכה לכולא עלמא דמשום חששא לשמא יאכל אין צריך ברכה מ"א ומחה"ש סק"ב בי"מ אות י"א ועיין לקמן אות ח':

א

ו) שם הגה. ואם לא שפשף אינו נוטל וכו' בלבוש כתב דוקא לאכילה אבל לשתייה צריך ליטול דיחשדהו ששפשף ולא נטל והביאו מ"א סק"ג וכתב עליו דלא נהירא דא"כ אפילו יצא לחוץ ולא השתין יהא צריך ליטול מפני החשד אלא ע"כ ה"ק דילמא איכא דחזי ליה ששיכשף ולא חזי שנטל ויחשוד אותו משא"כ בשלא שפשף ליכא למיחש להא וכתב דכן מצינו בב"ח יעויין שם. וכן כתב הפרישה אות ב' ודחה דברי הלבוש יעויין שם. בי"מ שם. ומיהו זהו מדינא אבל משום נקיות צריך ליטול אפילו לא שפשף כמש"ל סימן ז' סעיף ב' ובדברינו לשם ובסימן קס"ד אות י"ג יעויין שם. וכן נוהגין ליטול אפילו בלא שפשף משום נקיות ולא דמי לסי' קנ"ח סעיף ו' דהתם מיירי בסתם ידים והכא מיירי בהטיל מים ודוק:

א

ז) שם בהגה. אינו נוטל כלל וכו' והיינו אם לא נכנס לבה"כ דאם נכנס לבה"כ צריך ליטול ואעפ"י שלא עשה צרכיו וכמש"ל סימן ד' אות ס"ה יעו"ש:

א

ח) שם והני מילי לשתות וכו' פרש"י שא"צ עוד לאכול אלא לשתות הוא נכנס שהיו רגילים להאריך לשהות בשתייה אחר המזון ומיהו צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו וגם הר' יונה כתב בס"פ אלו דברים דטעמא דצריך ליטול מפני שדרכם היה בשעת שתייה לאכול מעט דאי לאו הכי לא היה צריך ליטול ידיו בשביל השתייה. ב"י. ט"ז סק"ב. ולפי זה משמע דגם אם היו שותים בלא סעודה צריך נטילה משום דדרכם היה לאכול מעט בשעת השתייה אבל מור"ם ז"ל בד"מ אות א' כתב דמפירש"י בפ' אמר להם הממונה (יומא דף ל') משמע קצת דלא בעינן נטילה לשתייה אפילו שנותן פרוסה לתוך פיו אלא דוקא בשתייה שאחר הסעודה קודם בהמ"ז יעו"ש. וזהו שכתב כאן בהגה סוף סעיף זה והא דבעינן נטילה וכו' לפי פירושו בד"מ ודוק. ומשמע מב"י לפי' ר"י דלדידן שאין נוהגין לאכול פרוסה בתוך השתייה א"צ ליטול וכן כתב א"ר אוח ב' אלא שכתב דמלבוש לא משמע הכי יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו לעיל אות ו' דזהו מדינא אבל משום נקיות צריך ליטול אפילו בלא שפשף יעו"ש:

א

ט) שם והני מילי לשתות וכו' ומי שנודע שדעתו קצרה הרבה אפילו לשתות נוטל מבחוץ שהכל יודעים שאין דעתו סובלת לעשות כן. כ"ה בגמרא שם. וכן כתב בתה"ק דף נ"ט והביאו א"ר אות ב' מש"ז אות ונראה דה"ה לדידן דנוהגין ליטול בכל ענין משום נקיות כמ"ש באות הקודם הו"ל כדעתו קצרה ונוטלין מבחוץ כיון שהכל יודעין שמנהג ליטול וכן המנהג עכשיו פשוט ליטול מבחוץ מפני שהכל יודעין שהמנהג ליטול וליכא חשדא:

א

י) שם ואם דבר עם חבירו והפליג וכו' פרש"י דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והם עסקניות עכ"ל. וכן כתב ב"ח. עט"ז אות א' ומיהו בס' ברכת אברהם ח"ד סימן קכ"ז כתב דבסתם שעה אחת איכא למימר דילמא נזהר מלטנף ידיו ומלטמא ידיו אבל בשתי שעות אינו מועיל על הרוב דמנהגו של עולם להיות ידים עסקניות ליגע שלא במקום טהרה בשתי שעות עכ"ד. והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות א' והעו"ת אות ב' אלא שכתב שם העו"ת דלא משמע כן מדברי המחבר ור"ל דס"ל כרש"י ז"ל דגם בשעה אחת חיישינן וכן יש להחמיר:

א

יא) שם נוטל שתי ידיו וכו' כתבו התו' בפ' ע"פ והרא"ש שם על הך דיומא דמדטעון נטילה ה"ה ברכת המוציא אבל מדברי הטור נראה דוקא נטילה ולא ברכת המוציא וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ז מה"ב. שכנה"ג שם אות ב' וכן כתב המ"א סק"ד דברכת המוציא א"צ כמ"ש רמ"א סימן קע"ח סעיף ב' בי"מ אות י"א:

א

יב) שם והפליג נוטל שתי ידיו וכו' מדברי המחבר משמע דדבר עם חבירו והפליג יכול ליטול ידיו בחוץ דדוקא בהשתין דמאיס לבני חבורה צריך ליטול ידיו לפניהם אבל מלשון הברייתא ומדברי הרמב"ם פ"ז מה"ב משמע דבכל גוונא צריך ליטול לפניהם וכן עיקר. פר"ח אות א' ומיהו המ"א סק"ה כתב דגם לדברי מרן ז"ל בהפליג צריך לפניהם ואפילו לאכילה יעו"ש. א"א אות ה' וכן כתב הלבוש. דה"ח אות ב' בי"מ שם:

א

יג) שם נוטל שתי ידיו כיון שהסיח דעתו. ובס' צרור החיים כתב ושמעתי ממורי הרב ר' פרץ שאם נוטל בידו פת אינו צריך נט"י שדעתו עליו ולא יסיח דעתו. ברכ"י אות ב' בשם מור זקנו מהר"א אזולאי ז"ל בהגהותיו כ"י. שע"ת אות ג' זכ"ל אות ס':

א

יד) שם הגה. דחיישינן שמא יאכל וכו' ומ"מ נוטל בפנים כיון שהעיקר בשתייה חיישינן שיאמרו שלא נתן אל לבו ליטול ידיו. מ"א סק"ו. ועיין לעיל אות ט':

א

טו) שם בהגה אבל בלאו הכי א"צ נטילה לשתייה ודוקא משום שתייה א"צ נטילה אבל משום ברכה לברך א"י או על השתייה צריך כמ"ש לעיל סימן ד' סעיף ח"י ובדברינו לשם אות ץ' יעו"ש. דהא הכא מיירי בשפשף דאי לא שפשף כבר כתב מור"ם ז"ל לעיל בסמוך דא"צ ליטול ואפילו אם הוא בתוך הסעודה יעו"ש ועיין לעיל אות ח' ודוק:

א

טז) [סעיף ב'] שנים ממתינין וכו' והוא שלא יהא שהייתן הרבה ושלא יפסוק בדברי שיחה א"ר סוף אות ו' בשם צד"ל דף נ"ט. מחה"ש סק"ז. ומשמע דוקא אם אוכלין בקערה אחת אבל אם אוכל כל אחד בקערה לבדו פשיטא דא"צ להמתין:

א

טוב) לשתות וכו' כתב הלבוש הטעם דשמא יקפיד זה ויחנק בתוך השתייה עכ"ל משמע דדוקא בלשתות צריך להמתין אבל לדבר אחר אין צריך להמתין. מיהו הר' יונה בפ"ג שאכלו כתב ע"ז דשנים ממתינין זה לזה בקערה וז"ל כלומר בשעה ששותה האחד או חותך הלחם או ממתין שיתנו לו מן הפרוסה של המוציא יש לו לחבירו להמתינו מפני דרך ארץ עכ"ל והביאו ד"מ אות ב' ודרישה אות א' יעו"ש. משמע בהדיא דלשתות ל"ד אלא ה"ה לדבר אחר צריך להמתין וכן כתב המ"א סק"ז וכתב ודלא כלבוש. וכן כתב א"ר אות ו' וכתב דאשתמיט ללבוש דברי הר' יונה יעו"ש י"א בהגב"י סו"ב אות א' בי"מ אות י"ב. חס"ל אות ג' ונראה דזהו דוקא בשוים אבל מיסב עמהם אב או אם או אח גדול וכל מי שגדול בחכמה ובמנין שחייבין בכבודו זהו כבודו שהקטנים ימתינו לגדול אפילו באמצע אכילה ולא הגדול ממתין על הקטנים. חס"ל שם:

א

חי) איתא בתו' בכורות דף מ"ד ע"ב אין שותין מים לפני רבים אלא יהפוך פניו ושלא בשעת הסעודה אפילו בשאר משקין יהפוך מ"א שם. ועיין א"ר אות ח' מה שהשיג על מ"א והברכ"י אות ג' מיישב יעו"ש. ומיהו סיים שם הברכ"י דהאידנא שותין מים אף שלא בשעת סעודה בפני רבים וכן הפו' השמיטו להא דסוברים כפי' ר"ת שהביא התו' שם עכ"ל וכן עמא דבר לשתות בין מים בין שאר משקים בין בתוך הסעודה בין שלא בתוך סעודה בפני רבים:

א

יט) איתא בכתובות דף ס"ה ע"א. אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין. ואכסנית אפילו בעלה עמה אסור. ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה. מ"א שם. א"ר אות י"ב וכתב שם המ"א דה"ה בשאר משקין המשכרין אבל הא"ר שם כתב אפשר לחלק דיין ישמח לבב אנוש. ומיהו נראה דהדין עם המ"א דהא חזינן כל מידי דמשכר משמח וע"כ יש לחוש לזה גם לשאר משקין. וכן כתב קיצור ש"ע סימן מ"ב אות ט"ז. ועיין אה"ע סי' ע' סעי' ב':

א

כ) איתא בפסחים דף קי"ט ע"ב. לא יאכל אדם תרין ולא ישתה תרין פי' לא יאכל ולא ישתה זוגות משום סכנה. טור. מיהו בתו' חולין דף ק"ז ע"ב כתבו דהאדנא לא קפדינן בהכי לפי שאין סכנה מצויה לבא בזה"ז על ידי כך יעו"ש. והביאו ב"י ולכן תמה על הטור שהביא זה כיון שאינו מצוי בזה"ז ועיין פרישה וב"ח שמיישבין יעו"ש. וכן כתב א"ר אות י"ד דהאדנא לא קפדינן אזוגות יעו"ש וכן כתב מהריק"ש בהגהותיו מחב"ר אות ב':

ב

כ) איתא בירושלמי רפ"ק דכתובות אין קטן רשאי לישב בפני מי שגדול ממנו עד שיאמר לו שב ויליף לה מדכתיב שבו פה וישבו. כס"א אות א':

א

כא) [סעיף ג'] משיירין פאה בקערה. וכו' והב"ח כתב כיון דאיכא פלוגתא בגירסאות ראוי לכל בעל נפש שיחמיר לעצמו ולהניח פאה בין במעשה קדרה ובין במעשה אלפס יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות א' א"ר אות ז' מיהו בשה"מ פ' עקב כתב הרב ז"ל דאין חשש בזה בזה"ז לפי שטעם שיעור הפאה מפני איזה עני שיבא בתוך הסעודה או ג"כ להשאיר חלק לשמש המשרת בסעודה ולכן כיון שמשיירין בקדרה אחר שנתנו לפני בעל הבית לאכול חלק אשתו ובני ביתו די לו בשיור פאה זו ובפרט שאין עתה נוהג אצלינו ענין עניים הבאים בתוך הסעודה ולא ענין השמש ולכן אין דין זה נוהג עתה כלל עכ"ל. וכן כתב בס' נגיד ומצוה והביאו י"א בהגה"ט. ועיין בדברינו לעיל סימן זק"ן אות ט"ו מה שצריך האדם ליזהר בענין אכילה ושתייה שלו יעו"ש:

א

כב) שם והוא מאכל השמש וכו' ומ"מ מדת חסידות ליתן לו מיד דבר מועט כמ"ש רסי' קס"ט ואפילו אינו משמש בסעודה רק מבשל המאכל ואפי' אין מזונו עליו. מ"א סק"ח. והיינו אפילו אין בו ריחא וקיוהא ומכל מין ומין. וזהו מדת חסידות ביותר. א"א אות ח' ועיין לעיל סימן קס"ט אות ד':

א

כג) [סעיף ד'] כל מה שיאמר בעה"ב יעשה. ואף דמחוייב לעשות מ"מ אין דרך ארץ שיעשה מיד עד שיפציר בו אבל לגדול עושין מיד. מ"א סק"י אבל הברכ"י אות ח' כתב שמדברי מהרש"א בח"א משמע איפכא דכל מה שיאמר בעה"ב אהני לשלא יסרב נמי והסכים לדבריו יעו"ש. שע"ת אות ו' בי"מ אות ך':

א

כד) שם כל מה שיאמר בעה"ב וכו' לא דוקא בעה"ב עצמו אלא ה"ה בנו הגדול או אחד מהגדולים שנ בני הבית כי כל אחד מנייהו נחשב כמו בעה"ב וגירי דבעה"ב נינהו וכבודם כבודו. ברכו אות ז' שע"ת שם. בי"מ אות י"ט:

א

כה) שם יעשה. ואף אם יאמר לו דבר גסות ושררה יעשה. וה"ה אם יאמר לו דבר שאין כבוד לו כ"כ ימחול על כבודו ויעשה. ברכ"י אות ד' ואות ה' שע"ת שם. ומיהו מ"ש דימחול על כבודו ויעשה כתב עליו הבי"מ אות י"ז דאין דבריו מוכרחים יעו"ש. וע"כ נראה הכל לפי מה שהוא אדם דאם אין בזה. כ"כ בזיון לפי כבודו ימחול ואם לאו לא ימחול ועיין לקמן אות כ"ז ובזוה"ק פ' פנחס דף רמ"ב ע"א ודוק:

א

כו) ואם האורח נוהג באיזה פרישות ואומר לו לעבור עליו אינו מחייב לשמוע לו. ומיהו בדבר שאין בו סרך איסור רק פרישות בעלמא טוב לגבר להסתיר מעשיו וישמט כל מה שיוכל וע"ז נאמר אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי. ברכ"י אות ו' שע"ת שם. כר"ש בי"מ אות ח"י:

א

כז) שם יעשה בפסחים דף פ"ו ע"ב אמרינן כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא. ופי' הב"ח כגון שא"ל הבעה"ב שילך בשוק לעשות לו איזה עסק א"צ לעשות כי אין זה כבודו לילך לשוקים שאינו מכיר בהם. ובמט"מ פירש שאם א"ל הבע"ה לצאת מהאכסניא לא יצא כדאמרינן בערכין דף ט"ז ע"ב עד שיפשילו כליו. ואיתא התם דאפילו אכסניא דאקראי אסור לשנות. מ"א סק"י. א"ר אות ט' בי"מ אות כ"א. והרב ר"ח בשער הקדושה פ' ט"ז פי' דמה שאמרו רז"ל כל מה שאומר לך בעה"ב עשה חוץ מצא בעה"ב היינו הקב"ה כל מה שיאמר לך עשה מהמצות עשה חוץ מצא שאם יאמר לך צא מביתי ואל תכנס כענין אלישע אחר אל תשמע אלא תכנס בתשובה יעו"ש והביאו השל"ה בש' האותיות אות ק' דצ"ח ע"ב. ועוד י"ל כי בעה"ב רומז אל רז"ל שנתנה תורה להם רשות להורות כמ"ש ככל אשר יורוך וכשיש פלוגתא יכול אדם להחמיר ולעשות ככ"ע כמ"ש במס' עירובין דף ז' ע"א אבל לסקל אינו יכול עד שיסכימו רוב הפוסקים רוב בנין ורוב מנין כידוע וז"ש כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה ר"ל אם עתה עושה כל מה שיאמר לך בעה"ב ר"ל כדברי הכל עשה חוץ מצא ר"ל לצאת מדבריהם ולהקל שזה אינו תלוי בדעתך אלא עד שיסכימו הרוב:

א

כח) שם יעשה. ואם אין חפצו להנות מאחרים רשאי וכמ"ש רז"ל במס' ברכות דף יו"ד ע"ב גבי שמואל הרמתי אבל אם הוא מצרי עין אסור להנות ממנו וכמ"ש רז"ל מס' סוטה דף ל"ח ע"ב כל הנהנה מצרי עיין עובר בשני לאווין אל תלחם ואל תתאיו יעו"ש:

א

כט) [סעיף ו'] לא יהא אדם קפדן וכו' מפני שמונע בני ביתו מלתת כלום לעניים מיראת קפדנותו. לבוש. והוא ממעשה שהביא שם. במס' ד"א רבתי פ"ו בהלל הזקן שעשה סעודה אחת ובא עני וישב על פתחו ואמר אשה אני צריך להכניס היום ואין לי פרוסה כלום לסעודת נישואין אז נטלה אשתו כל הסעודה ההיא ונתנה לו ואח"כ לשתה עיסה אחרת ובשלה אלפס אחרת ובאתה והניחתו לפניהם אמר לה בתי אף אני לא דנתי אותך לכף חובה אלא לכף זכות שכל המעשים שעשית לי לא עשית אלא לשם שמים יעו"ש. והביאו ב"י. וא"נ יש לומר כמשמעו שלא יהא קפדן ורגזן בתוך סעודתו כי האורחים ובני הבית מתביישין אז לאכול כי יחושו פן יתרגז ויקפיד על אכילתם. ל"ח פרק פכ"ה אות צ"ג. עט"ז אות ג' א"ר אות יו"ד:

א

ל) שם לא יהא אדם קפדן וכו' ול"ד בתוך הסעודה אלא בכל עת צריך האדם להזהר מן הכעס בתכלית כמ"ש רז"ל במס' פסחים דף ס"ו ע"ב כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וכו' ואפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו יעו"ש. וכן אמרו בזוה"ק פ' תצוה דף קפ"ב ע"א דאי ההיא בר נש עקר קדושה דא עלאה מאתריה למשריה בתריה סט"א ודאי דא איהו ב"נ דמריד במריה ואסיר לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה ודא איהו טורף נפשו באפו. איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה ואשרי בגויה אל זר. וע"ד כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו דההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו אשר נשמה אחלף באפו. כי במה נחשב הוא. כו"ם אתחשיב ההוא ב"נ. ומאן דאתחבר עמיה ומאן דאשתעי בהדיה כמאן דאתחבר בכו"ם ממש מ"ט בגין דכו"ם ממש שארי בגויה. ולא עיד אלא דעקר קדושה עלאה מאתריה ושארי באתריה כו"ם אל זר מה אל זר כתיב ביה אל תפנו אל האלילים כגוונא דא אסיר לאסתכלא באנפוי עכ"ל. וכן אמר לו המגיד למרן ז"ל שלא יכעוס על שום דבר שבעולם ואפי' במלי דשמיא כמ"ש בריש ס' מגיד משרים יעו"ש. וכ"כ בש' רוה"ק דף ט' ע"א שהאר"י ז"ל היה מקפיד בענין הכעס יותר מכל שאר העבירות אפילו כשהוא כועס בשביל מצוה וכענין משה רבע"ה והיה נותן טעם לזה ואומר כי הלא כל שאר העבירות אינם פוגמים אלא כל עבירה ועבירה פוגמת אבר אחד אבל מדת הכעס פוגם כל הנשמה כולה ומחליף אותה לגמרי ונכנסת במקומה נפש מצד הקלי' ואעפ"י שעושה האדם תיקונים לנפשו ותשובה מעולה ומצות רבות וגדולות הכל נאבדים ממנו לגמרי לפי שאותה הנשמה הקדושה שעשתה כל המעשים טובים נתחלפה בטמאה והלכה לה ונשארה שפחה טמאה במקומה וצריך פעם אחרת לחזור ולתקן כל התיקונים הראשונים שעשה בתחלה וכן הוא בכל פעם ופעם שכועס נמצא כי בעל הכעס אין לו תקנה כלל כי הוא ככלב שב על קיאו. וגם אי עשה איזה מצוה גדולה אשר בסיבתה נתעבר בו איזה נשמה קדושה של צדיק לסייעו על ידי הכעס מסתלקת ממנו יעוש"ב:

א

לא) [סעיף ז'] לא יאכל אדם פרוסה כביצה וכו' זהו לשון הטור. אלא ששם כתוב הר"ז רעבתן וכצ"ל ומ"ש בש"ע הר"ז גרגרן ט"ס הוא. וכתב בב"י דמשמע מלשון הברייתא שאם אוחז פרוסה כביצה אעפ"י שאינו אוכל אלא קצת ממנו נקרא רעבתן. וכתב דכן צריך לפרש דברי הטור. וכ"כ הלבוש. פרישה אות ג' ט"ז סק"ד. מ"א ס"ק י"א. ועיין לעיל סימן קס"ז סעיף א' דמשמע שם דוקא יותר מכביצה הוא דהוי רעבתן אבל כביצה לא הוי רעבתן יעו"ש:

א

לב) שם לא יאכל אדם פרוסה וכו' ואסור לאכול אדמה. שבת קי"ג ע"ב. ופרש"י ז"ל שמביאו לידי חולי יעו"ש:

א

לג) [סעיף ח'] לא ישתה כוסו בבת אחת וכו' ואם משייר מעט לא הוי גרגרן. מ"א ס"ק י"ב. בי"מ אות כ"ד:

א

לד) שם הגה. ומיהו כוס קטן וכו' פי' שהוא קטן מרביעית. של"ה. ואמרו בגמרא דיין מתוק או מי שכריסו רחבה מותר לשתותו בבת אחת והשמיטו רמ"א משום דמשמע ברש"י דדוקא רבי ישמעאל שהיה כריסו רחבה מאד. וביין מתוק למי נתתה דבריך לשעורין מיהו נ"ל דאין שיעור לכוס רק הכל לפי מתיקות היין ורחבת כריסו ולכן השמיטו רמ"א דהכל נכלל בכוס קטן ומיהו בשכר שלנו בודאי שיעורו יותר מרביעית. מ"א ס"ק י"ג. בי"מ שם. ועיין א"ר אות י"ב ובי"ש שלנו שהוא חריף מאד נראה אפילו פחית מרביעית לא ישתה בבת אחת אא"כ הוא כוס קטן מאד או ישייר ממנו מעט:

א

לה) שם בהגה. כוס קטן וכ' ובקטן נמי אם שותה בשני פעמים אין גאוה דהא מותר בב"א קאמר וגאוה ליכא כ"א בג' פעמים א"א אות י"ג:

א

לו) [סעיף ט'] לא יאכל שום או בצל מראשו וכו' נ"ל דראשו של שום הוא המשובח שבו והוא הלבן ומה שלמטה ממנו הוא הירק והוא הגרוע ונמצא כשיאכל המשובח תחלה לפעמים שישאר העלין הירוקין ויהיה הרעבתן. פרישה אות ח' א"ר אות י"ג. וה"ד במקום שאוכלין גם העלין עם הראשין אבל במקום שאוכלין רק הראשין היינו אורחיה וכן במקום שיש אוכלין ראשין ועלין ויש אוכלין רק ראשין והוא רוצה לאכול רק ראשין היינו אורחיה:

א

לז) שם מראשו וכו' ובשבת יתחיל לאכול מראשו. מ"א ס"ק י"ד בשם אגודה. א"ר שם. א"א אות י"ד בי"מ אות כ"ה. ומה"ט אפשר דה"ה נמי דבשבת יכול לשתות כוסו בבת אחת. תוספת שבת סימן רע"ד. בי"מ שם:

א

לח) שם הגה. ולא יאחוז המאכל בידו אחת וכו' היינו כשאוחז המאכל בעודו בקערה אבל כשהוציא המאכל מהקערה אין נראה שיהיה דרך רעבתנות אם יתלוש ממנו בידו השנית. ל"ח פכ"ה אות צ"ד. א"ר אות י"א בי"מ אות כ"ו. אין נושכין ואוכלין אלא חותכין ואוכלין מדרש ילקוט הובא במהרש"א ח"א ברכות ח' ע"ב:

א

טל) אמר ליה אליהו לרבי נתן אכול שליש ושתה שליש והנח שליש לכשתכעוס תעמוד על מילואך. גיטין ע' ע"א. וכתבו התו' נדה כ"ד ע"ב דל"ד דהא דרך אכילה להיות מרובה על השתייה אלא שבין אכילה ושתייה יהיו שני שלישים יעו"ש:

א

מ) תני רבי חייא הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים יהא רגיל בטיבול קיץ וחורף. סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה. ואל תשהה עצמך בשעה שאתה צריך לנקביך. גיטין שם. ועיין לעיל סימן זק"ן אות ו' ואות ט"ו:

א

מא) [סעיף יוד'] לא ישוך פרוסה וכו' משום שנמאסת לבריות. לבוש. מ"א ס"ק ט"ו:

א

מב) שם ויניחנה ע"ג השלחן. או ע"ג הקערה. טור. והא דאמר לקמן סימן קע"א ס"ג שהמדקדקים אוכלין מעט מן הפת עם הדייסא צ"ל דהכא מיירי בדאיכא אחרים עמו דמאיסי ולקמן מיירי באוכל הוא לבדו. פר"ח אות יו"ד. וא"כ כשאוכל דייסא בפת לפני אחרים צריך לאכול חתיכת הפת כולה עם הדייסא בכל פעם. ועיין בדברינו לשם אות י"ט:

א

מג) [סעיף יא'] לא ישתה אדם שני כוסות וכו' דנראה כעושה לשרות המאכל שיאכל הרבה. לבוש. מ"א ס"ק ט"ז. והב"ח ודרישה פירשו דה"ק לא יביא ב' כוסות ביחד בסעודתו ואעפ"י שאין דעתו לשתות שניהם אלא אחד לשתות והשני לברך עליו בסמ"ז אעפ"י כן מאחר שמביא שניהם ביחד נראה כגרגרן יעו"ש. א"ר אות י"ד. והרב ב"ד סימן פ"ד כתב דבתוך הסעודה מופלג מבהמ"ז אינו נראה גרגרן כששותה שניים בפעם אחד וכן שלא בסעודה אם שותה שניים בב"א אינו כגרגרן יעו"ש. וכן כתב המחה"ש והלב"ש דלפי דברי הלבוש בתוך הסעודה מותר לשתות ב' כוסות בב"א יעו"ש. ועיין ב"ח ול"ח פרק כ"ה אות צ"ז שהאריכו בזה ופירשו נמי לענין זוגות וכן פי' הט"ז סק"ה יעו"ש. ולפי שהאידנא לא חיישינן לזוגות כמ"ש לעיל אות ך' לכן לא הביאותים. ועיין לקמן אות מ"ה:

א

מד) שם שני כוסות וכו' ומיהו בשבת יכול לשתות שני כוסות בבת אחת ויותר כמ"ש לעיל אות ל"ז יעו"ש. וכ"כ הבי"מ אות כ"ח:

א

מה) שם שני כוסות בבת אחת וכו' ומשמע דאפילו אם משייר מן הכוס או שותהו בשני פעמים אפ"ה לא ישתה שנים בבת אחת דשריותא דא דוקא לכוס אחד כמ"ש סעיף ח' אלא דוקא אם אוכל איזה דבר בין כוס לכוס או שוהה מעט בכדי שתיית רביעית ואח"כ מביאין אחר נראה דלית לן בה. וכן אם הוא באמצע סעודה או שלא בתוך סעודה נראה ג"כ להתיר כס' הב"ד ודעמיה כיון דליכא איסורא בזה אלא דוקא משום גרגרן וכיון דאיכא מתירין אזלינן בתרייהו ומיהו הרוצה להחמיר כדברי הכל דהיינו גם באמצע סעודה לא יביאו לו ב' כוסות בב"א תע"ב:

א

מו) [סעיף יב'] הגדול פושט ידו וכו' וא"ת הא שנינו לעיל סימן קס"ז סעיף י"ז בוצע פושט ידיו תחלה וא"כ דינא הוא שהגדול פושט ידיו תחלה ולמה אמר הכא משום גרגרן תירץ הב"ח דהכא מיירי דקערות טובא איכא על השלחן לפני כל אחד ואחד ואפ"ה דרך ארץ הוא שלא יהא פושט ידו לקערה שלפניו עד שהגדול יפשוט ידיו תחלה וכתב דה"ה במניחין פירות לפני כל אחד ואחד דרך ארץ הוא שיפשוט הגדול ידיו תחלה יעו"ש והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות ח' עו"ת אות ה' מ"א ס"ק י"ז. א"ר אות ט"ו. מיהו הט"ז סק"ו הקשה על דברי הב"ח מסימן קכ"ז סעיף ט"ו דאם כל אחד ככרו לפניו א"צ להמתין אפילו על הבוצע וכתב דודאי מיירי בקערה אחת וקמ"ל דאפי' בנטילת רשות מהגדול לא יפשוט ידו תחלה יעו"ש וכ"כ הדרישה אות ו' אבל הא"ר שם תירץ לקושיית הט"ז דהתם מיירי בפרוסת המוציא דנראה שעושה כן שלא להפסיק ואינו נראה כגרגרן והביאו המחה"ש ס"ק י"ז. וכן תירץ המש"ז אות ו' ועוד כתב שם הא"ר על הט"ז דפירושו דחוק יעו"ש. וכן פסק קיצור ש"ע סימן מ"ב אות ו' כדברי הב"ח מ"ב אות כ"ח:

א

מז) שם הגדול פושט ידו וכו' לעולם לא יהא אדם מהפושט ידו בתחלה לקערה ולא המושך ידו באחרונה. צד"ל דף נ"ט א"ר שם:

א

מח) [סעיף יג'] הנכנס לבית וכו' ר"ל לבית בעה"ב כן הוא בב"י בשם מס' ד"א וכ"כ הלבוש. אבל בעה"ב עצמו או אפילו אחד מבני הבית רשאין לומר שרוצין לאכול ושיכינו שלחן וכיוצא. ככר לאדן דקי"ג ע"ב. יפ"ל אות ט':

א

מט) שם לא יאמר תנו לי וכו' ואם נתנו לפניו לאכול א"צ שיאמרו לי שיאכל וראיה מאליעזר שאמר לא אוכל וכו' והרי עדיין לא אמרו לו אלא א"צ אמירה שלחן ארבע. מ"א ס"ק ח"י. מיהו ממ"ש לעיל אות כ"ג משמע דצריך שיאמרו לו יעו"ש וכ"כ א"א אות ח"י דאין הכרע מאליעזר דאפשר שאמרו לו או שהקדים לומר כדי שלא יאמרו לו ואז יהיה מוכרח לקיים משום ד"א יעו"ש. וכן עמא דבר שאין אוכלין עד שאומרים להם:

א

נ) שם בהגה. ויש לחוש שיאכילהו יותר וכו' אי נמי שמא הראשון האכילו בזמן הזול וזה מאכילו בזמן היוקר ואעפ"י שאינם מתכוונין לכך שלא האכילו על דעת שיפרע לו יותר ממה. שהאכילו ואין כאן רבית מ"מ הא מיהא מחזי כרבית. והיינו דקתני מפני שהוא דרך רבית כלומר דרך רבית הוא אבל לא רבית ממש. ב"י. לבוש. וכ"כ מ"א ס"ק י"ט דמ"ש מור"ם ז"ל ואית ביה משום רבית כלומר דמחזי כרבית. ועיין ביו"ד סימן סק"ב ס"א בהגה ומ"ש שם המ"א בענין דברים המשכחים כבר כתבנו אותם לעיל סימן זק"ן מאות כ"ו עד אות ל' יעו"ש:

א

נא) מי רוצה להיות חסיד צריך לנהוג חומרות יתירות אעפ"י שאינו מחויב בהם כפי הדין. ואכתוב קצת ממה שהזהירני מורי ז"ל ויש בהם דברים של חומרא בלבד ודברים שהם כפי הדין. צריך ליזהר שלא לאכול תרמוסין הנשלקין ע"י גוים למתקן. וכן שלא לאכול אפונין של הגוים שקלו אותם כעין אותם קליות ובלע"ז נק' קורמ"ש. והנה התרמוסים אעפ"י שמן הדין מותרין הם לפי שאין עולין על שלחן מלכים עכ"ז לא גרעי מההוא גברא (עיין מו"ק די"ב ע"ב) דלא איתחזי ליה אליהו ז"ל משום דשתה מים דאחים ליה קפילה ארמאה. אבל האפונים מן הדין אסורים מפני שקליות שלהם עולין על שלחן מלכים ושרים של מקומות שעושים אותם קליות ול"ד מלכים אלא כיון שעולים על שלחן השרים אסורים שה"מ פ' וילך והגם דמור"ם ז"ל ביו"ד סימן קי"ג ס"ב כתב להתיר באפונים קלויים וה"ה מרן ז"ל בכ"מ על הרמב"ם פי"ז מה' מאכלות אסורות דין י"ז יעו"ש מ"מ נראה כיון דנפיק מפומיה דהאר"י ז"ל יש להחמיר:

ב

נא) ענין חומרות בדיני המעשר יזהר שלא לאכול שומשמין כמו שהם בשום אופן עד שיוציא מהם המעשר וזהו דין גמור כס' כל הפו' לפי שגמר מלאכתן הוא כשמוציאין מהם שמנם ואז הוא פטור מן המעשר לפי דעת הרמב"ם ז"ל לפי שגמר מלאכתן בהוצאת שמנן הוא ביד גוי אבל כשאוכלן כמות שהן הנה גמר מלאכתן הוא ע"י עצמו ונתחייב במעשר אפילו לס' הרמב"ם ז"ל שה"מ שם ומיהו עיין ברכ"י ביו"ד סימן של"א אות ך' שכתב דהרוצה להחמיר בתוך ביתו יחמיר אבל אין להורות ברבים מאחר שפשט המנהג להתר יעו"ש אבל הנראה כיון דנפיק מפומיה דהאר"י ז"ל יש להורות לרבים ג"כ אלא רק דאין למחות ביד המקל מאחר דיש מתירין:

ג

נא) גם בענין הזתים המרים שממתקים אותם ע"י ישראל הם גמר מלאכתן ע"י ישראל ע"ד הנז' בשומשמין וחייבין במעשר לד"ה אבל הזתים השחורים המתוקים וקנאן מיד הגוי וכבר היו ראוים לאכילה כמו שהן ע"י הדחק פטורים מן המעשר אף אם מיתקן עוד אח"כ הישראל בביתו. גם התרמוסין המתמתקין ע"י ישראל חייבין במעשר כפי הדין המוסכם מכל הפו' שה"מ שם. וכ"כ הרדב"ז בתשובת כ"י סימן שני אלפים ק"ז. והביאו הברכ"י שם אות ח"י ומ"ש בס' חרדים בהקדמה על מצות התלויות בארץ שאין כבישת הזיתם גמר מלאכה אלא משעה שליקטן הגוי והניחו בתוך הכלכלה נגמרה מלאכתן יעו"ש ונמשך אחריו בס' פאת השלחן סימן י"ג כבר השיג עליו בס' שד"ה סימן כ"ה והעלה להלכה שצריך לעשרן יעו"ש וכ"כ בס' מ"ח במס' מוצאי שבת פ"ז אות ו' יעו"ש והכי נקטינן ומיהו לענין ברכות תרומות ומעשרות נוהגין שלא לברך כ"א דוקא על פירות הגדילים בא"י וכמ"ש הברכ"י שם אות כ"ג יעו"ש וגם בזה על פדיון מעשר שני נוהגין שלא לברך וכמ"ש הברכ"י שם אות כ"ו בשם תשו' מרן ז"ל כ"י סימן ג' יעו"ש. וסדר הפרשת תרומות ומעשרות עיין ביו"ד סימן של"א סעיף י"ט ורק הקונה מעכו"ם אחר שנתלשו וגמרן ישראל אחר שמפריש מעשר ראשון מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנו לכהן והשאר מעכבו לעצמו וא"צ ליתנו ללוי וכמ"ש ביו"ד שם סעיף ד' יעו"ש:

ד

נא) גם בענין ענבים יש מקומות שעושין יין מכל מיני ענבים שבארץ ההיא ויש מקומות שאינם עושים יין רק מן המיוחדים לעשות מהן יין ולכן הגוים הנוטעים כרמים ההם כוונתם אינם רק למוכרם לעשות מהם יין ולכן באלו המקומות שהענבים שלהם מיוחדים לעשות מהם יין כגון הענבים השחורים שבא"י שאינם ראויים אלא ליין אזלינן בתר דעת הנוטעים אותם ונמצא שגמר מלאכתן אינן אלא כשעושין מהן יין ולכן היין ההוא חייב במעשר לד"ה כנודע ונמצא כפ"ז שאין לאכול אותם הענבים כלל עד שיוציא מהן מעשר כי אכילתן היא גמר מלאכתן והוי ביד ישראל אבל בשאר מקומות אעפ"י שעושין יין מן הענבים רוב הנוטעים אותם הוא לאכילת ולא ליין שלהן. שה"מ שם:

ה

נא) גם משנת השמטה הקונה פירות מעכו"ם ונגמרה מלאכתן ביד ישראל חייב להפריש תרומה ומעשר ומפריש מעשר עני כדין עמון ומואב כמ"ש מור"ם ז"ל בש"ע יו"ד סימן של"א סוף סעיף י"ט וכן כתב הברכ"י שם אות יו"ד בשם תשובת מרן ז"ל כי כן הוא מנהג ירושלים יעו"ש. ונראה דיש לפדותו ג"כ כמו שנת השלישית וששית שכתבנו לעיל יעו"ש ועוד עיין מזה מ"ש בתשו' בסה"ק באר מים חיים יעו"ש:

ו

נא) גם ההולך לגינת הגוי לקנות ירקות יזהר שלא יתלשם בידו כי הירקות גמר מלאכתן הוא תלישתן ונגמרו ביד ישראל ונתחייבו במעשר אותם שתלש ישראל. שה"מ שם:

ז

נא) גם יש ליזהר להפריש תרומות ומעשרות מן השקדים ומן הפורתקא"ל שמוכרין כאן בירושת"ו שידוע שרובם ככולם הם מפרדסים של ישראל וע"כ כל אחד ואחד הקונה חובה עליו להפריש בביתו ולא יסמוך על אחרים ואעפ"י שיש פתקה ביד המוכרים שהוא מעושר אל יסמוך ע"ז כי כאשר שאלנו יחקרנו על הדבר ראינו שאי אפשר להנצל מאיסורא אם לא יפריש בידו. ועוד דע דבשנה הזאת שנת התרע"ה אחר הפסח ראינו תולעים בפורתקאל והוא כמו תולעים של תאנים שאינו ניכר מיד אלא בהסתכלות וע"כ צריך כל אדם ליזהר ולעיין בזה:

ח

נא) גם יזהר להוציא תרומות ומעשרות מן היין שקונה (מן היין שקונה) מן החנוני בעל היין לפי שרוב אנשי הדור אינן בקיאין במעשרות וכע"ה דמו בענין המעשרות כמו יין של דמאי. גם הפודין מעשר שני על מעט קמח וכיוצא בזה הוא אסור לפי שאין מחללין פירות על פירות. שה"מ שם. ומיהו עיין ביו"ד שם סעיף קל"ג וברכ"י שם אות כ"ו שכתבו דיש מתירין לחלל על הפירות יעו"ש אלא שדעת האר"י ז"ל להחמיר וכן יש לנהוג בדבר שהוא ודאי חייב במעשרות אבל בדבר שהוא ספק אם חייב נראה דיש להקל:

ט

נא) ענין כלאי הכרם וערלה מי שהולך לגנות הגוים יזהר להתרחק שלא יקח מן הירקות אלא ממה שהם רחוקים מן הגפן כדי עבודתו שהם ד"א כנודע אם היא יחידית. ויזהר בכל דיני כלאי הכרם:

י

נא) גם טוב הוא שלא לקנות פירות האילן מן הגוים בפרדס שלהן פן יהיה שם ודאי ערלה ותראה אותם ואז אסור לקנותם. שה"מ שם:

יא

נא) אין לשתות קום החלב אחר שנקפה החלב ונבדלו המים ממנו וכמ"ש הר' אליעזר ממיץ ז"ל. שה"מ שם. ועיין בש"ע יו"ד סימן פ"א סעיף ה':

יב

נא) ובענין דגים הקטנים שכובשין אותן בשמן ומניחין אותן בתיבות קטנים וסותמין התיבות ומוכרין אותן כך כמו שהיא בתיבות הסתומים שמענו שיש בזה כמה מינין יש מין שכובשין אותו עם פרי שקורין טמאט"ס. ויש מין שכובשין אותן בשמן זית. ויש מין שכובשין אותן בשמן אווז. וזהו אסור משום נבלה ששחיטת עכו"ם נבלה כידוע. ויש מין שכובשין אותן בחלב חזיר. וע"כ האוכל מזה הדגים צריך לחקור ולדרוש במה נכבש דג זה ובאיזה מין שומן דשמא נכבש במין טמא ונטמא. ועוד צריך לחקור ולדרוש על הדגים בעצמם אם הם ממין טהור שיש להם סנפיר וקשקשת או ממין טמא ואחר שיתברר הדבר אוכל מהם. ומיהו יש חסידים ואנשי מעשה שאין אוכלין מזה הדגים כלל מפני איזה חששות והמחמיר תע"ב:

א

בנ) שם בהגה. אבל מותר לומר לו אכול עמי ואכול עמך וכו' שאינו מדבר כן אלא מדרך מוסר אבל אין דעתו שיבא לידי פרעון לעולם ר"ל שיחזור ויאכל עמו. ד"מ אות ד' מש"ז אות ז' וכתב וא"כ לק"מ מ"ש הט"ז ז"ל יעו"ש:

א

גנ) שם בהגה. ומותר לאכול עמו אח"כ וכו' היינו בסתם שאינו אומר לו בא ואכול עמי מה שהאכלתני דאל"כ היינו רישא דהוי כפורע חובו וכו':

א

דנ) [סעיף יד'] לא אדם פרוסה וכו' נראה דה"פ לא יכפה הקערה על פיה ויפרוס הפרוסה ע"ג הקערה מפני שרגילות הוא שגב הקערה מלוכלכת תמיד בדבר מיאוס אבל מקנח הקערה בפרוסה ואח"כ אוכל הפרוסה דאין זה מיאוס כמ"ש בסימן קע"א. ועוד י"ל דבקערה שיש בה מאכל קאמר דלא יפרוס פרוסה ע"ג הקערה שמא ישפך מה שבקערה. א"נ שמא תפול הפרוסה לתוך הקערה וממאיס בהכי. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט אות ט' ועי"ש. א"ר אות י"ז:

א

הנ) שם ע"ג קערה וכו'. ואל יחתוך בשר ע"ג היד אלא על השלחן איכא דאמרי משום סכנה שלא יקוץ ידו ואיכא דאמרי משום קלקול סעודה ר"ל אף בחבורה קטנה יצא דם וילכלך המאכל וימאיס המסובין ברכות ח' ע"ב ופרש"י שם. מ"א סק"ך:

א

ונ) שם אבל מקנח הקערה וכו' ומיירי שאוכל אח"כ אותם פרוסה. וקמ"ל דלא נימא שג"כ ממחה בזו דעתו של חבירו שמקנח בו ואוכל שנראה כצר עין שמקפיד לאיבוד דבר מועט הנדבק בקערה. פרישה אות י"ב. וכ"כ א"א אות ך' דמיירי שאוכל הפרוסה דאל"כ הוי ביזוי אוכלין כמ"ש בסימן קע"א:

א

זנ) [סעיף טו'] ולא ישוך מפרוסה וכו' לכאורה זהו כבר נלמד מק"ו דסעיף יו"ד ונראה דגרסינן ולא ישוך מפרוסה במ"ם ותרתי קאמר דברישא אשמעינן דלא ישוך פרוסה ר"ל אותה חתיכה קטנה עצמה שפרס בשיניו דרך נשיכה לא יתן ע"ג שלחן ואח"כ אשמעינן דלפני חבירו אסור ליתן אותה חתיכה גדולה שנפרס ממנה דרך נשיכת חתיכת קטנה פרישה אות י"ב. וכ"כ א"ר אות ח"י. ועיין מאמ"ר אות ט' ובדברינו לעיל אות מ"ב:

א

חנ) [סעיף טז'] לא ישתה מהכוס ויתן לחבירו וכו' ה"ד ליתן לחבירו לידו שאז ישתה ממנו שלא ברצונו ואולי ימאס לו ויסתכן משא"כ כששותהו ומניחו לפניו על השלחן שאז אינו שותהו חבירו כשימאס ולא ישתהו. פרישה אות י"ג. א"ר אות י"ט:

א

נט) שם ויתן לחבירו וכו' ואם לקח חבירו הכוס מעצמו ושותה ממנו לית לן בה רק שלא יתננו לו בידיו דשמא מחמת בושה יקבל ממנו וישתהו ואיכא סכנת נפשות. ב"ח בשם מהרש"ל. והביאו הט"ז סק"ח. וכתב דמשמע דמפרש הך סכנת נפשות משום דחבירו מאיס ליה לשתות דאפשר שנתערב רוקו שם. אבל אני ראיתי בס' צואת ר"א הגדול שמזהיר מאד מלשתות מכוס ששייר חבירו כי שמא יש לו איזה חולי בתוך גופו ויצא ריח מפיו לאותו שיור ונראה דע"ז אמר ג"כ סכנת נפשות. ולפ"ז גם אם הוא מונח אין לשתות ממנו. וכתב דבאמת ראיתי במדינות אחרות נזהרין מאד שלא לשתות משיור חבירו יעו"ש. והביאו א"ר שם. ולפ"ז מ"ש בסעיף כ"ב דמועיל קינוח מקום נשיקת הפה משום מיאוס ולשפיכת מים דרך ששתה שם ה"ד במכירו שאין בו חולי אבל אם אינו מכירו אין לשתות משיוריי אפי' בקינוח מקום נשיקת הפה ישפיכת המים דרך שם. וכ"כ א"ר אות ך' ועיין בדברינו לקמן אות ע"ו:

א

ס) [סעיף יז'] ולא ישתה כוס ויניחנו על השלחן וכו'. שאין זה דרך כבוד להעמיד כלי ריק על השלחן. לבוש. עו"ת אות ט' אבל אם שותהו חציו יכול להניחו על השלחן. פרישה אות י"ד:

א

סא) [סעיף חי'] לא יקח חלקו ויתננו לשמש וכו' שמא יארע דבר קלקול בסעודה ויצטרכו לו המסובין אלא יניחנו לפניו עד אחר הסעודה ואח"כ יתננו לו. לבוש. והב"ח כתב דאם לא יניחנו לפניו אלא מיד לאחר שנתנו לו חלקו חזר מיד ונתנו לשמש נראה לפי שחלקו בזויה בעיניו לא חפץ בה ומסרה לשמש אלא יטלנו ויניחנו לפניו דמראה שמקובל בעינו אלא דלפי שא"צ לאכול עכשיו נתנו לשמש עכ"ל. והביאו מ"א ס"ק כ"ב. והט"ז סק"ט כתב דיותר נכון כפירוש הלבוש אלא שכתב שא"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל אחד חלקו כראוי יעו"ש. והפרישה אות ט"ו כתב שמא יארע דבר קלקול בסעודה ר"ל שיבא בעה"ב להתקוטט עם השמש שיסבור שהוא לקח לו לעצמו ולא נתנו לפני המסובין כלל משא"כ כשהניחו לפניו וראהו בעה"ב אז מותר ליתן לו יעו"ש. ולפ"ז א"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל אחד חלקו כראוי וכמ"ש הט"ז. וכ"כ א"ר אות כ"א:

א

סב) בן שאוכל אצל אביו ועבד האוכל עם רבו נותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים. ש"ע יו"ד סימן רמ"ח ס"ו. וכ"כ מ"א ס"ק כ"ב אלא שכתב באתרא דקפדי אסור. וכ"כ א"ר אות כ"ד:

א

סג) כשעושה סעודה ד"א להשקות בעצמו למסובין כדאיתא בקדושין ל"ב ע"ב. מ"א שם:

א

סד) [סעיף יט'] אינם רשאים ליטול מלפניהם וכו' שמא יתבייש בעל הסעודה שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם ונמצאו הקטנים נוטלים אותם והולכין הרמב"ם פ"ז מה"ב דין יו"ד והביאו מ"א ס"ק כ"ג. וכתב משמע דאם יש להם הרבה על השלחן שלא יחסר להם רשאים ליתן להם וכ"כ קיצור ש"ע סימן מ"ב אות י"ז:

א

סה) שם ליטול מלפניהם וכו' כתב שכנה"ג בהגה"ט אות ט"ו בשם דמשק אליעזר דוקא כל מה שלפניהם אינו יכול ליתן לבנו וכו' אבל אם עדיין נשאר אצל האורח רשאין ליתן קצת ממה שלפניהם יעו"ש אבל הא"ר אות כ"ב כתב דלשון מלפניהם לא משמע הכי וכן מלשון הרמב"ם שהביא מ"א משמע דאפי' קצת אסור והא"א אות כ"ג כתב דהא דשרי ליתן מעט כגון דאיכא הרבה יעו"ש. ועיין לקמן אות ס"ט:

א

סו) שם לבנו או לעבדו וכו' וכ"ש לאחרים. יש"ש פג"ה סימן ך' מהרימ"ט ח"א סימן ק"ן. כנה"ג בהגה"ט. הגר"א. אבל האורחים יכולין ליתן זה לזה שמאחר שהוא זמן אותם אינו מקפיד במה שנותנין אלו לאלו ב"ח. א"ר אות כ"ב. ועיין בדברינו לעיל סימן קס"ט אות ז':

א

סז) שם לבנו או לעבדו וכו' ודוקא לעבדו אסור אבל לשמש המשמש בסעודה שרי יש"ש שם. מ"א שם. מיהו השכנה"ג בהגה"ט אות י"ד חולק והביאו א"ר שם. וההיא דלעיל סימן קס"ט ס"א מיירי בנותן לו דבר מועט שאינו מפסיד חלק האורח וכמ"ש שם אות ב' יטו"ש. ומ"ש שם שנותנין לו פרוסת פת כגון דאיכא הרבה וכמ"ש באות שאח"ז:

א

סח) שם אא"כ נטלו רשות וכו' והיכא שידוע שיש די והותר מותר בכל זה. א"ר שם. וכ"כ לעיל סוף אות ס"ד יעו"ש:

א

סט) שם אא"כ נטלו רשות וכו' ואם הוא דבר מועט של פרי וכדומה שאין לחוש שיבא בעה"ב לידי בושה או ליתן משלו ראוי והגון ליתן לילדי בעה"ב או לילדי חבירו כי בזה מרבה אהבת שלום ורעות. חס"ל אות י"ב:

א

ע) [סעיף ך'] נקיי הדעת שבירושלים וכו' דהכי איתא בסנהדרין כ"ג ע"א. תניא כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו חותמין על השטר אא"כ יודעים מי חותם עמהם. ולא היו יושבין בדין אא"כ יודעים מי יושב עמהם. ולא היו נכנסים בסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עמהם. ופרש"י מפני שגנאי היא לת"ח לישב אצל ע"ה בסעודה ע"כ ב"י. וכ"ה בברכות מ"ג ע"ב:

א

עא) שם לא היו מסיבין בסעודה וכו' ואפי' בסעודת מצוה כגון דמילה ונישואין. תוספות פסחים קי"ד ע"א ד"ה ואין. וכ"כ מור"ם ז"ל ביו"ד סימן רס"ה סעיף י"ב. מט"מ סימן רצ"א. שכנה"ג בהגה"ט אות י"ז. עו"ת אות י"א. עט"ז אות ו' א"ר אות כ"ג. ואפי' אם עורכין ב' וג' שולחנות באותה סעודה לא ישב הת"ח עם ע"ה משום דהרי הוא אצלו בסעודתא חדא ברואין זה את זה ולזימון מצטרפין. רו"ח אות ג' ועי"ש במה שהאריך שלא ירגיל הת"ח לילך לסעודות מילה וז' ברכות משום דלא יבצר שיש שם ע"ה ואומרים מרבה סעודתו בכל מקום ובפרט אם הוא מרביץ תורה ולא יחוש על מה שנותנין לו נדבה יעו"ש:

ב

עא) ועיין יפ"ל ח"ג על יו"ד סימן רס"ה אות כ"ב שנתן טעם למזמינים אותם לסעודת מילה ואין הולכין ואעפ"י שיש שם אנשים מהוגנים משום דכל דאיכא מנין מבלעדו אין להקפיד יעו"ש. ועוד עיין בהרמב"ם פ"ה מה' דעות דין ב' שכתב דהצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהם ומשמע דאפי' בסעודת מצוה יהיה מה שיהיה יעו"ש וכ"כ היפ"ל ח"ה אות י"ט יעו"ש:

א

עב) ועיין בשל"ה דף פ"ד שהאריך ליזהר מריבוי אכילה ושתייה. אלא יאכל וישתה רק להעמיד ולהבריא גופו שיהיה מזומן לעבודת הנפש. ובזה כל סעודותיו הויין סעודת מצוה. וביחוד הלומדים שהם פרושים ביותר. וכתב בס' הגן דאפילו עושה לשם מצוה כגון שבתות ויו"ט עובר בג' לאוין. השמר לך פן תשכח בל תשקצו שממלא כריסו כמו בהמה ואסור לברך בה"מ אחריה וזה פי' ובטן רשעים תחסר אכילתו מברכה. וכתב עו"ש השל"ה הנני מלמדך תשובה מעולה והיא חמורה מאד וקלה בהיות המאכל או המשתה שלפניו מתוק לחיך וחביב עליו ביותר ימשוך ידיו ממנו וימנע עצמו ממנו וזהו תשובה בכל עידן וזמן ומרוצה ומקובלת עד ה' האלהים וכתב עו"ש השל"ה ייטיב לבו בסעודתו אם מעט ואם הרבה ויאכל פתו בשמחה ויאכל הטוב והמועיל לו לרפואה ולא מה שערב לו לפי שעה. ישן בתחלת הלילה על צד שמאל ובסוף הלילה על צד ימין. ולא ישן סמוך לאכילה אלא ימתין אחר אכילה. ועיין ברמב"ם ה' דעות פ"ו שהאריך בדברים אלו והנהגתן. כתב הרוקח סימן שכ"ט דרך ארץ לא יאכל אדם מעומד ולא ישתה מעומד ולא יקנח הקערה ולא ילקלק אצבעותיו ואין לו לאכול ולעמוד מיד ע"כ. וכתב בליקוטי מהרי"ל לא נתנו חכמים שיעור השהייה אלא כך הוא השיעור כל מין שאכל ישהא אחריו כשיעור ברכה אחרונה שלו כגון פת ישהא כשיעור בהמ"ז ומין דבעי ברכה מעין שלש ישהא כשיעורה וכו' ע"כ. איתא במס' ד"א לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהא ער בין הישנים ולא ישן בין הערים ולא עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים כללו של דבר אל ישנה אדם דעתו מדעת חבירו ובני אדם ע"כ. א"ר אות כ"ג. הממלא כריסו מכל דבר אחיזתו אחילו. ג' דברים מתיזין גופו של אדם אכל מעומד ושתה מעומד ושמש מטתו מעומד ה' דברים קרובין למיתה יותר מחיים אכל ועמד שתה ועמד הקיז דם ועמד ישן ועמד שימש מטתו ועמד. גיטין ע' ע"א ועיין עוד מזה בדברינו לעיל סימן זק"ן אות ה' ואות ו' ואות ט"ו ומאות ל"ג ואילך יעו"ש:

א

עג) מנהג גדול היה בירושלים המוסר סעודה לחבירו וקלקלה נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו. בתרא צ"ג ע"ב. טור. אלא שכתב שם הרשב"ם דלית הלכתא אלא כרבנן דפטרי מבשת דגרמא הוא יעו"ש עוד מנהג גדול היה בירושלים מפה פרוסה ע"ג הפתח כ"ז שמפה פרוסה אורחין נכנסין נסתלקה המפה אין האורחין נכנסין בתרא שם. ופי' שם הרשב"ם ותקנה טובה היא לקבלת אורחין שידעו כי שם יאכלו וילכו שם לאכול ע"כ. וטעם המפה כתב פרישה אות ט"ו להראות שעדיין זמן לכנוס וליטול ידים לסעודה וכתב ועדיין המנהג כן בקצת הקהילות בסעודות נישואין וברית מילה עומד אחד לפני הפתח ומפה בידו ונראה דמכאן יצא המנהג עכ"ד. ובמדרש איכה רבתי בפסוק בני ציון היקרים איתא מה היתה קרותן לא היה אחד מהן הולך לסעודה עד שנקרא ונשנה ופי' הרמ"ך ז"ל ששונין לקרותו עוד פ"ב שמא שליח טעה בפ"א כעובדא דבר קמצא יעו"ש והב"ד היפ"ל אות י"ב וכתב דכן נוהגין בני עלייה דהגם שמזמין אותם בעה"ב לסעודה בעת הנישואין או ברית מילה פה אל פה עכ"ז אינם הולכין אם לא יבא עוד שליח מאתו בזמן הסעודה להזמינו מפני ד"א וגם דשמא בתחלה מפני הבושה הזמינו יעו"ש:

א

עד) [סעיף כא'] אעפ"י שלא נתנו לו רשות. מפני שיזמן עמהן ממילא אם אוכלין מידי דאין מזמנין עליו אין לו לאכול בלא רשות. ט"ז סק"י. א"ר אות כ"ד. ואם משמש על ט' שאוכלין דבר מזומן אפשר שיכול לאכול עמהם לצרף עשרה. א"ר שם מש"ז אות יו"ד. ומה שרשאי לאכול בלא רשות ה"ד כזית דכיון דבהכי יוצאין לזמן כמ"ש לקמן רס"י קצ"ט ועיין לקמן סימן קצ"ז ס"א וס"ב ודוק:

א

עה) שם על שלושה אינו אוכל וכו' וכ"ש אחד. עו"ת אות י"ב:

א

עו) [סעיף כב'] יקנח מקום נשיקת הפה וכו' כתב הלבוש דאפי' אם יודע בחבירו שאינו אסטניס כ"כ מ"מ יקנח מקום נשיקת פיו בכוס משום מיאום משמע דלא מהני תקנתא זו דקינוח אלא דוקא לשאינו אסטניס אבל לאסטניס לא מהני קינוח וכמ"ש לעיל סעיף ט"ז בסתם דלא ישתה מכוס ויתן לחבירו וכו' והיינו לאסטניס אבל הל"ח פכ"ה חולק וכתב דאף לאסטניס מהני קינוח אלא שברייתא זו לא חיישא למיתני תקנתא כאידך יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ך' יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו לעיל אות נ"ט דהא דמהני קינוח ה"ד אם מכיר בחבירו שאין בו חולי אבל אם אינו מכיר יש להחמיר יעו"ש:

א

עז) שם משום מיאוס וכו' דהו"ל כמו רקק בפניו דיענש בידי שמים שנאמר כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט על כל נעלם שדרשו חז"ל מאי על כל נעלם זה הרוקק וכו' יפ"ל אות י"ד. ועיין ס"ח סימן מ"ד ודיק. ואפילו אם מחזיר כוס ריקן שישתה בו חבירו יקנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס. חס"ל אות יו"ד:

א

עח) וכתב בס"ח סימן תתכ"ט אל יניח אדם לילד לקחת בידו מן הקערה שאוכלים כולם בה כי הילדים אינם יודעים לרחוץ ידיהם בטוב ושמא יאכל בקערה עם הגדולים וימאסו ויקוצו לאכול. ואם יש לאדם שכיר ישראל או מלמד לבנו או אורח או אורחים יעיין עליו שלא יהיו בניו מלוכלכים סביב חוטמיהן או בשאר לכלוך כי שמא יהיה להם מיאוס והם בושים לומר לו יעו"ש. והביאו היפ"ל אות י"א וכתב דטוב שלא להניח לשום אחד מבניו הקטנים על השלחן מפני האורחים כי סתם קטנים הם מלוכלכים ועל כל אלה יביאך וכו' יעו"ש:

א

עט) שם אבל אחר שתיית מים שפוך וכו' האי תלמידא דשפיך קמיה רביה לית ביה משום אפקרותא. תמיד כ"ז ע"ב. מאן דשתי מיא בצעי (פי' בקערה) קשה לברוקתא פסחים קי"א ע"ב. לשתות מים באכילת דגים נמנעים פסקי תו' מו"ק אות ל"ז. פת"ע אות כ"ז:

א

פ) שם בהגה. אחר כל אכילתך אכול מלח וכו' ה' דברים נאמרו בגרגיר (ר"ל באוכל גרגיר מלח) מאיר עינים מצהיל פנים מרבה זרע מרבה כח ממעט כשפים. חופת אליהו רבה אשר בסוף ס' ר"ח שער ה' יפ"ל אות ט"ו:

א

פא) שם בהגה. ולאחר כל שתייתך וכו' אכל ולא שתה אכילתו דם והוא תחלת חולי מעים ולא אמרו אלא בסעודת שחרית אכל ושתה ולא הלך ד"א נרקבין בני מעיו והוא תחלת רוח רעה ולא אמרו אלא בערבית חופת אליהו רבה שער ג' פת"ע. ועיין שבת מ"א ע"א. ורש"י שם ולקמן סימן קע"ט סעיף ו':

א

פב) צריך ליזהר האדם לכבד פירורי אוכלין משום דקשה לעניותא. חולין ק"ה ע"ב. והובא לקמן בש"ע סימן ק"פ ס"ד יעו"ש. ושלא ישתה אופיא ולא ינפח ביה. חולין שם. יש"ש פכ"ה סימן ר"ב. וכתב בשל"ה דף ף' שמעתי שזה האופיא מיירי מה שמעלה החבית כשהוא תוססת אבל כשעושה אופיא כששופך משקה בכלי זה האופיא הוה משקה ומ"מ נכון ליזהר גם שם כי חמירא סכנתא מאיסורא ע"כ. וכתב עו"ש השל"ה דאף שכתב הטור דהאדנא נהגו להקל במשקין שנתגלו מ"מ שומר נפשו ירחק מהם וקדוש יאמר לו. ג' דברים העושה אותם קשים לכשפים. א' השולף ירק מאגודה. ב' ההורג כנה בבגדו. ג' המקנח בחרס ע"כ שומר נפשו ירחק. האוכל מידי דנפל מפתורא לארעא יזהר שלא יאכל מן האגד שאסר גינאה. גם לא יאכל ירק שנפל על השלחן ולא ישב תחת המרזב וכשרוצה לשתות מים שנשאבו מן הנהר ישפוך תחלה מעט ממנו לארץ חולין שם. יש"ש שם. של"ה שם. א"ר אות כ"ד. ועיין לעיל סימן זק"ן סוף אות יו"ד וסימן ק"ס אות ב':

א

פג) יזהר מאד שלא להניח על השלחן ספר שלא למד בו איזה ימים דידוע שיש בהם תולעים קטנים הרבה ויבא לידי איסור ח"ו ואפשר ג"כ סכנה כדאמרינן מקק דספרי סכנתא והם התולעים. ח"א כלל מ"ה אות ח' גם בעודו על השלחן לא ישתה מעלה עשן כן מ"כ בספר כ"י. חס"ל סוף אות ה':

א

פד) שם בהגה. וכן נוהגין שלא ליזהר באכילת מלח וכו' משום דכל מאכלינו יש בו מלח וכל משקינו יש בהם מים. לבוש:

א

מ"א סק"ב דמשום חששא. דאינו רק חששא שמא אכל כמ"ש רמ"א בסוף הסעיף:

ב

סק"ג למטה אאכילה. משמע בזה כהב"ח:

ג

סק"ה הרב"י לשונם דהו"ל לכתוב החילוק בין שתיה לאכילה אחר בבא דהפליג והוי קאי חילוק זה אתרווייהו:

ד

סק"ו נוטל בפנים הוקשה לו ממ"נ אם לא יאכל הא א"צ כלל נטילה ואם יאכל שוב לא יחשדוהו:

ה

מ"א ס"ק י"ב אבל כששותהו. הוקשה לו בשני פעמים די שאינו גרגרן ולמה יהיה בכלל דרך ארץ הא אין לו ברירה אחרת לכן תירץ דיש ממוצע בין גרגרן לד"א כשמשייר מעט:

ו

ט"ז סק"ה בברייתא איתא כן. ול' זה משמע כמו שפי' המ"א ואין האיסור רק כשמברך בהמ"ז שכבר אכל כל צרכו וכששותה ב' כוסות נראה כרוצה לאכול עוד אבל באמצע הסעודה מותר לו לשתות ב" כוסות כדי לשרות מה שיאכל אח"כ אבל הטור מפרש פי' אחד דבה"מ רבות' היא דאלו לשתות ב' תוך הסעודה ודאי אסור משום זוגות אלא אפי' כשרוצה לברך על אחד מ"מ ההבאה ביחד אסור שנראה כגרגרן:

ז

סק"ו דלא מהני לעיל בסימן קס"ז סי"ז:

ח

שם אלא אם יש כצ"ל:

ט

סק"ז אפילו באכסניא דשס בברייתא תני הי' הופכין אכסניא לנשואין פי' מי שהאכיל לאחד באכסניא שהיא סעודה מעוטא חזר הוא והאכילהו בנשואין שהוא סעודה מרובה:

א

אין משיחין. אפילו בד"ת (כ"ה בגמ') כל שלחן שלא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים, וכתב בשל"ה דילמוד ממש ולא יסמוך על ברכת המזון:

ב

ידו א' ששפשף. וצריך לברך ענ"י כמ"ש ססי' קס"ד דלא כאגודה, ומיהו אם אינו רוצה לאכול רק לשתות א"צ ברכה דמשום חששא א"צ ברכה:

ג

אינו נוטל כלל. ובלבוש כתב דוקא לאכילה אבל לשתי' צריך ליטול דיחשדוהו ששיפשף ולא נטל ול"נ דא"כ אפי' יצא לחוץ ולא השתין יהא צריך ליטול מפני החשד אלא ע"כ ה"ק דלמ' איכא דחזי ליה ששיפשף ולא חזי שנטל ויחשוד אותו משא"כ כשלא שיפשף ליכא למיחש להא וכ"מ בב"ח, ובקצת נוסחאות כתבו הג"ה למטה אאכילה וליתא וכ"כ האגודה דקאי גם אשתיה:

ד

והפליג. ומ"מ א"צ לברך המוציא כמ"ש רמ"א סי' קע"ח:

ה

נוטל ב' ידיו. ולשתיה נוטל בפנים כדלעיל כ"ה בגמ' ובטור וברמב"ם ולא ידעתי למה היפך הרב"י לשונם, ואפשר שס"ל דבהפליג לעולם נוטל בפני' דליכא אנינות דעת וכ"כ בת"ה:

ו

שמא יאכל. מ"מ נוטל בפנים כיון שהעיקר השתיה חיישינן שיאמרו שלא נתן אל לבו ליטול ידיו (של"ה) ועסי' רי"ב מ"ש:

ז

לשתות. נ"ל דלאו דוקא לשתות ה"ה לד"א מחויב להמתין עליו וכ"מ מדסתמו הפוסקים ובגמ' ע"ש דלא כלבוש: איתא בתוס' בכורות דף מ"ד אין שותין מים בפני רבים אלא יהפוך פניו ושלא בשעת הסעודה אפי' בשאר משקין יהפוך, בכתובות דף ס"ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין ואכסנאי אפי' בעלה עמה אסור ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה ועיין בא"ע ס"ע, ונ"ל דהוא הדין בשאר משקין המשכרין:

ח

מאכל השמש. ומ"מ מדת חסידות ליתן לו מיד דבר מועט כמ"ש סימן קס"ט ואפילו אינו משמש בסעודה רק מבשל המאכל אפי' אין מזונו עליו:

ט

מערה מן האילפס. ובתוס' עירובין דף נ"ג ע"ב פירש בענין אחר ע"ש, ובס' ב"ש דף צ"א:

י

בעל הבית יעשה. אמרי' בפסחים ספ"ז א"ל מ"ט כי א"ל תיב אפוריא ישבת (ולא ישבת על גבי קרקע) א"ל כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא מאי טעמא כי יהבו לך כסא קבלת בחד זימנא א"ל מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול וכתבו התו' אמאי דיתיב אפרי' ל"ש לו' אין מסרבין לגדול דדבר גסות ושררה הוא לא היה לו לישב אי לאו משום כל מה שיאמר בעל הבית עשה עכ"ל, וקשה מאי א"ל בסוף מאי טעמא כי יהבו וכו' הא כבר א"ל כל מה שאמר לך בע"ה עשה וי"ל דאף דמחויב לעשות מ"מ אין דרך ארץ שיעשה מיד עד שיפציר בו, אבל לגדול עושין מיד וכ"מ מקצת ברש"י ע"ש, ומ"ש חוץ מצא פי' הב"ח כגון שאמר לי' הבה"ב שילך בשוק לעשות לו איזה עסק א"צ לעשות כי אין זה כבודו לילך לשוקים שאינו מכיר בהן, ובמט"מ פי' ואם א"ל הבעל הבית לצאת מהאכסני' לא יצא כדאמרינן בעירוכין עד שיפשילו כליו וכן נכון, ואית' שם דאפי' אכסני' דאקראי אסור לשנות:

יא

לא יאכל. פי' שלא יאחזנו בידו אף על פי שאינו אוכלו בבת אחת (ב"י):

יב

בבת אחת. ואם משייר מעט לא הוי גרגרן אבל כששותיהו בשני פעמים הוי דרך ארץ:

יג

כוס קטן. פי' שהוא קטן מרביעית (של"ה) ואמרו בגמרא דיין מתוק או מי שכריסו רחבה מותר לשתותו בבת אחת והשמיטו רמ"א משום דמשמע ברש"י דדוקא ר' ישמעאל שהיה כריסו רחבה מאוד, וביין מתוק נמי נתת דבריך לשיעורין, מיהו נ"ל דאין שיעור לכוס רק הכל לפי מתיקת היין ורחבת כריסו, ולכן השמיט רמ"א דהכל נכלל בכוס קטן ומיהו בשכר שלנו בודאי שיעורו יותר מרביעית:

יד

מראשו. פי' שלא יתחיל לאוכלו מראשו ובשבת יתחיל לאכול מראשו (אגודה שבת סי' ק"מ עסי' רע"ד ס"ב):

טו

לא ישוך. משום מאיסותא:

טז

לא ישתה. דנראה כעושה לשרות המאכל שאוכל הרבה (לבוש ועב"ח ובל"ח):

יז

הגדול. אפי' כל א' קערה שלו לפניו או במיני פירות שיש לכל אחד לפניו (ב"ח):

יח

תנו לי. ואם נתנו לפניו לאכול א"צ שיאמרו לו שיאכל וראיה מאליעזר שאמר לא אוכל כו' והרי עדיין לא א"ל אלא א"צ אמירה (שלחן ארבע):

יט

משום ריבית. כלומר דמחזי כריבית עבי"ד סימן קס"ב ס"א בהג"ה. בענין דברים המשכחים את האדם כגון זתים וכיוצא בהם אין זה אלא בע"ה אבל המאכל בכונה כנודע מוסיפין לו זכיר' כי הוא מתקן אותה אך צריך ליזהר מאוד שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף, האר"י היה אוכל עשבי המדבריות שאין נזרעים ע"י אדם לקיים ואכלת עשב השד' (כתבי'):

כ

פרוסה. שמא תפול לתוך הקערה ותמאס, אל יחתוך בשר על גבי היד אלא על גבי השלחן (גמר'):

כא

ויתן לחבירו. שמא מחמת הבוש' יקבל חבירו ממנו וישתה בע"כ וימות:

כב

לא יקח חלקו. דהוי כאלו מואס במה שנתן לו בע"ה לפיכך יניחנו תחלה (ב"י), בחולין ד' ו' מביא (רשב"א) תו' עבד שאוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזל בע"ה שכן נהגו עכ"ל ונ"ל דהכל לפי מה שהוא המנהג ובאתרא דקפדי אסור, כשעושה סעודה ד"א להשקות בעצמו למסובין כדאי' בקדושין דף ל"ב:

כג

אורחים. ל' הרמב"ם אין לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם וליתן ביד בנו וכו' שמא יתבייש בע"ה שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם כו' עכ"ל משמע דאם הרבה לחם על השלחן שלא יחסר להם רשאים ליתן להם וכמ"ש סי' קס"ט ס"א, וביש"ש פג"ה ס"כ כתב דדוקא לעבדו אסור אבל לשמש המשמש בסעודה שרי:

א

(א) אין משיחין בסעודה – אפילו בד"ת ודוקא בשעת אכילה גופא ומשום סכנה וכדלקמיה אבל בין תבשיל לתבשיל מותר ומצוה על כל אדם ללמוד תורה על שלחנו שכל שלחן שלא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים וכתב בשל"ה דילמוד משנה או הלכה או אגדה או ספרי מוסר ואינו יוצא במה שמברך בהמ"ז ועכ"פ יאמר איזה מזמור וטוב לומר אחר ברכת המוציא מזמור ה' רועי לא אחסר דהוא ד"ת ותפלה על מזונותיו:

ב

(ב) שמא יקדים וכו' – שכשיוצא הקול נפתח אותו כובע שע"פ הקנה ונכנס בו המאכל ומסתכן [רש"י]:

ג

(ג) נוטל ידו אחת – וצריך לברך ענט"י אם רוצה לאכול [מ"א] ועיין מה שכתבנו לעיל בסוף סימן קס"ד במ"ב בזה:

ד

(ד) ששפשף בה – ואם שפשף בשתי ידיו צריך ליטול שניהם ואיתא בגמרא דמצוה לשפשף הניצוצות של מי רגלים אם נתזו על רגליו שלא יראה ככרות שפכה וכנ"ל בסימן ג':

ה

(ה) אינו נוטל כלל – בין לאכילה בין לשתיה:

ו

(ו) ודאי צריך נטילה – ולענין ברכת ענט"י יש מהאחרונים שכתבו שלא לברך גם בזה ולעיל בסימן קס"ד הכרענו כדעת הח"א דבזה צריך לברך עי"ש:

ז

(ז) וה"מ לשתות – פי' שחוזר לביתו רק לשתות דאף לזה צריך נטילה שמא יבוא לאכול וכדלקמיה בהג"ה:

ח

(ח) ואם דיבר וכו' – איצא לחוץ קאי:

ט

(ט) נוטל שתי ידיו – דכיון דהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות [רש"י]. וכתב הברכי יוסף בשם ספר צרור החיים דכשנוטל פת בידו בשעה שמדבר א"צ נטילה שדעתו עליו ולא יסיח דעתו:

י

(י) כיון שהסיח דעתו – ובין אאכילה ובין אשתיה קאי כיון שהפליג. ומ"מ המוציא א"צ לברך שנית אף אם בודאי נגע במקום הטנופת [מ"א]:

יא

(יא) אבל בלא"ה א"צ וכו' – וכמו שפסק המחבר לעיל בסימן קנ"ח ס"ו:

יב

(יב) זה את זה – והוא שלא יהא שהייתן הרבה ושלא יפסיק בדברי שיחה:

יג

(יג) לשתות – וה"ה לדבר אחר. אין ד"א לת"ח לשתות מים בפני רבים אלא יהפוך פניו לצד אחר וי"א דדוקא שלא בשעת סעודה אבל בשעת סעודה שרי ושאר משקין מותר בכל גווני. בש"ס כתובות ס"ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין וכשהיא בדרך באכסניא אפילו בעלה עמה אסור וה"ה בשאר משקין המשכרין. ואם היא רגילה לשתות בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה [מ"א]:

יד

(יד) מאכל השמש – ומ"מ מדת חסידות ליתן לו גם מיד דבר מועט כמ"ש בסימן קס"ט וע"ש במ"ב סק"ב:

טו

(טו) אבל כשהשמש וכו' – פי' כשהשמש מערה מן האילפס לתוך הקערה אינו מדרך המוסר שישייר לעצמו באילפס אלא יערה הכל והם יניחו כל אחד בקערה מעט בשבילו:

טז

(טז) כל מה שיאמר וכו' – היינו אפילו דבר שיש בו קצת גסות ושררה שלא היה עושה כן האורח משום ענוה אעפ"כ יעשה [תוספות] ואם האורח נוהג איזה פרישות בדבר שעושה משום סרך איסור אינו מחוייב לשמוע לבעה"ב לעבור אבל דבר שהוא פרישות בעלמא טוב לגבר להסתיר מעשיו [שע"ת ע"ש]:

יז

(יז) יעשה – עיין בבגדי ישע שמצדד דהיינו דוקא זולת אכילה ושתיה אבל באכילה ושתיה אם אינו תאב לאכול ולשתות יותר והבעה"ב מפצירו לזה אינו מחוייב כדי שלא יזיק לו האכילה ואין בזה מניעת כבוד לבעה"ב אם אינו עושה כדבריו ע"ש:

יח

(יח) קפדן בסעודתו – מפני שמונע ב"ב לתת כלום לעניים מפני יראת קפדנותו ועוד כי האורחים וב"ב מתביישים אז לאכול כי יחושו פן יתרגש ויקפיד על אכילתן:

יט

(יט) לא יאכל אדם וכו' – והב"י מצדד דאפילו לאחוז בידו כביצה אינו כדאי אע"פ שאינו אוכל בבת אחת:

כ

(כ) בבת אחת – ואם משייר אפילו מעט תו לא הוי גרגרן [מ"א]:

כא

(כא) שנים דרך ארץ – פי' כששותהו בשני פעמים ועיין לקמן סימן ר"י מה שכתבנו שם:

כב

(כב) כוס קטן – היינו פחות מרביעית. וכ"ז כשהאדם בינוני ובסתם יין אבל מי שכריסו רחבה או יין מתוק נשתנה השיעור והוא מותר בבת אחת אפילו ביותר מזה ולפ"ז בשכר שלנו שאינו חזק בודאי שיעורו יותר מרביעית [מ"א]:

כג

(כג) מראשו – פי' כי השום הלבן שבו מבפנים הוא המשובח שבו והעלין הירוקין שמלמעלה גרועין מהן ומחזי כרעבתן כשיתחיל לאכול מראשו [פרישה] ובשבת מותר משום חיבוב סעודת שבת:

כד

(כד) מעליו – מצד העלין:

כה

(כה) בידו השניה – ר"ל כמו הרוצה לקרוע בכח דבר מדבר שמחזיק בשתי ידיו לקרוע ובמסכת דרך ארץ שלפנינו הגירסא הטיפש שבהן אחז הקלח בידו אחת ונשכו בשיניו ע"ש משמע דדוקא באופן זה הוי גנאי ועיין בביאור הגר"א:

כו

(כו) לא ישוך וכו' – מפני שנמאסה לבריות:

כז

(כז) לא ישתה וכו' ויברך בהמ"ז – דנראה כששותה אותם בב"א שעושה לשרות המאכל כדי שיוכל לחזור ולאכול אחר בהמ"ז עוד הרבה ובטור הגירסא לא יביא שתי כוסות ופירשו הרבה אחרונים דהכונה שרוצה לשתות עתה רק כוס אחד והשני יניחנו לברך עליו בהמ"ז אפ"ה לא יביאם בפעם אחד מפני הרואים שסבורים שבשביל להרבות בשתיה מכוין:

כח

(כח) הגדול פושט וכו' – אפילו בדאיכא קערות טובא לא יפשוט ידו לקערה שלפניו עד שהגדול יפשוט תחלה לקערה שלפניו וה"ה במניחין פירות לפני כאו"א שיפשוט הגדול ידיו תחלה:

כט

(כט) לבית – בעה"ב ופשוט דמיירי כשאינו מתארח שם בשכר:

ל

(ל) תנו לי לאכול – ואם נתנו לפניו א"צ להמתין תו עד שיאמרו לו שיאכל:

לא

(לא) משום רבית – כלומר דמחזי כריבית אבל מדינא לאו ריבית הוא דלא היה מתכוין בשעה שהאכילו בראשונה לכך:

לב

(לב) אבל מותר לומר וכו' – דאינו מתכוון כלל בזה לחוב רק אומר כן דרך המוסר שלא יסרב נגד דבריו ויאכל עמו ולא יקשה בעיניו לאכול עמו בחנם והט"ז חוכך גם בזה להחמיר עי"ש:

לג

(לג) אפילו בסעודה וכו' – דהלא אינו אומר לו אז בשעת אכילה שהוא לפרעון על מה שעבר רק בדרך מתנה בעלמא:

לד

(לד) פרוסה על גבי וכו' – היינו פרוסת פת והטעם שמא תפול הפרוסה לתוך הקערה וימאס האוכל. איתא בגמרא [ברכות ח'] כשיחתוך בשר יחתכנו ע"ג השלחן וכדומה ולא ע"ג היד שמא יפגע בידו וגם שמא יצא דם וימאס האוכל:

לה

(לה) בפרוסה – ובלבד שיאכל אח"כ הפרוסה דאל"ה איכא בזיון אוכלין כדלקמן בסימן קע"א [אחרונים]:

לו

(לו) ולא ישוך פרוסה וכו' – לכאורה הא נלמוד זה במכ"ש דסעיף י' דאפילו ע"ג השלחן אסור כ"ש ליתן לפני חבירו או בקערה אלא באמת גרסינן הכא מפרוסה [וכן הוא במסכת ד"א וברוקח] והיינו דאין הכונה על החתיכה גופא שאחזה בשיניו דזה אין להניחו אפילו על השלחן וכדלעיל בס"י אלא הכוונה על החתיכה שנשאר שנשך ממנה בשיניו איזה פרוסה דגם זו החתיכה לא יתן לפני חבירו לאכול או בקערה [א"ר ופרישה]:

לז

(לז) ויתן לחבירו וכו' – שמא מחמת הבושה יקבל חבירו ממנו וישתה בע"כ ואולי חבירו מאיס ליה לשתות ממה ששייר זה דאפשר דנתערב רוקו שם ויחלה עי"ז ולפ"ז דוקא אם נותנו לידו אבל אם מניחו לפניו והוא לוקח מעצמו לית לן בה וט"ז כתב אני ראיתי בצואת ר"א הגדול שמזהיר מאד שלא לשתות ממה ששייר חבירו כי שמא יש לו חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור ע"ש ועיין לקמן בסכ"ב דמהני קינוח מקום נשיקת הפה או במים כששופך מהם מעט דרך אותו מקום ששתה בפיו ולכאורה סותר לדברי ר"א הגדול ואולי דר"א הגדול מיירי דהראשון ששתה היה אדם שאין אנו מכירין אותו אם הוא בריא דאז יש לחוש יותר [א"ר] ועיין בפמ"ג:

לח

(לח) ויניחנו על השלחן – שאין זה דרך כבוד להניח על השלחן כוס ריקם [לבוש]:

לט

(לט) לא יקח חלקו וכו' – הב"ח פי' הטעם שנראה שחלקו בזויה בעיניו ולא חפץ בה ומסרה לשמש ולכן יניחנה לפניו דמראה שמקובל בעיניו אלא דלפי שא"צ לאכול מסרה לבסוף לשמש ומ"ש המחבר דבר קלקול ר"ל שעי"ז יוכל לבוא לידי קטטה הבעה"ב עם האורח ולבוש פי' כפשוטו דלפיכך לא יתננו תיכף להשמש שמא יהיה קלקול בסעודה ויצטרך לחלק הזה לחלק לשאר המסובין אלא יניחנו עד אחר הסעודה ואח"כ יתן לו וכתב הט"ז דלפ"ז א"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל אחד חלקו כראוי. כתב מ"א כשעושה סעודה דרך ארץ להשקות בעצמו למסובין כדאיתא בקידושין ל"ב:

מ

(מ) אינם רשאים וכו' – הוא תקנת חכמים מפני מעשה שהיה כדאיתא בחולין צ"ד מעשה באדם אחד שזימן ג' אורחים בשני בצורת ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים בא בנו של בעה"ב נטל אחד מהן חלקו ונתן לו וכן שני וכן שלישי בא אביו של תינוק מצאו שמחזיק אחד בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת ע"ש. וכתבו המ"א וא"ר דדוקא בכה"ג דש"ס שהיתה סעודה מצומצמת ומתבייש בעה"ב כשיחסר להם אבל אם יש הרבה על השלחן שלא יחסר עי"ז רשאים ליתן להם ולפ"ז כ"ש אם כבר כלו לאכול ונשתייר מותר ליתן להם מהשיריים ובספר שמן רוקח חוכך בכל זה להחמיר:

מא

(מא) או לעבדו – י"א דדוקא לעבדו אסור אבל לשמש המשמש בסעודה שרי ויש אומרים דאף לשמש אסור:

מב

(מב) לא היו מסובין וכו' – אפילו בסעודת מצוה [אחרונים] ועיין בבה"ל:

מג

(מג) אע"פ וכו' – דמסתמא נתרצו לזה שיאכל עמהם מעט משלהם כדי שיהיה להם זימון עי"ז וממילא אם אוכלין מידי דאין מזמנין עליו אין לו לאכול בלא רשות. וכתב הא"ר דאפשר דה"ה אם היו האוכלין תשעה [דבר שמזמנין ע"ז] יכול העשירי ג"כ לאכול בלא רשות דמסתמא ניחא להו כדי שיהא להם זימון בשם:

מד

(מד) קנח מקום וכו' – עיין לעיל בסט"ז במה שכתבנו שם במ"ב:

מה

(מה) דרך שם – כדי לשטוף הרוק שנגע דרך שם ועיין מה שכתבנו לקמן בסימן רל"א מעניני אכילה. יזהר מאד שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף [מ"א] כתב א"ר בשם של"ה ייטיב לבו בסעודתו אם מעט ואם הרבה יאכל פתו בשמחה. יאכל הטוב והמועיל לו לרפואה ולא מה שערב לו לפי שעה. ולא יישן סמוך לאכילה אלא ימתין אחר אכילה ועיין ברמב"ם הלכות דעות פ"ו שהאריך בדברים אלו והנהגתן. גם האריך בשל"ה ליזהר מרבוי אכילה ושתיה אלא יאכל וישתה רק להעמיד ולהברות את גופו מזומן לעבודת הנפש ובזה כל סעודותיו הוין סעודת מצוה וע"ש בא"ר שהביא עוד כמה ענינים הנוגעים בענין זה:

א

מג"א סק"ג ול"נ דא"כ. ולכאורא י"ל דזה בוודאי ליכא למיחש רק זה יש לחוש דאיכא דחזי שהשתין וסבר ג"כ ששפשף וכו' וק"ל:

ב

סעיף י"ט וליתן לבנו. ומכ"ש ליתן לאחר דאסור שו"ת מהרי"ט ח"א סי' ק"ל:

א

בסעודה. וכתב בא"ר כשם הפרישה דהאידנא שאין חוששין לזה לפי שאין החשש רק מחמת שהיה דרכם לאכול בהסיבה ע"ש וכתב בר"י דלפ"ז בליל פסח שהאכילה בהסיבה יש ליזהר בזה ע"ש. וצ"ע על תירוץ הדרישה בזה דמשמע בש"ס דבהסיבת שמאל אין חשש זה כלל ע"ש וא"כ הרי הסיבה שלהם של שמאל היו וצ"ל דאף אם מסיב בשמאל יש חשש כשמדבר משום שהקול יוצא דרך הקנה ונפתח השפוי כובע ע"י הדבור וע"כ צ"ל כדאמרינן בעלמא והאידנא דדשו בה רבים כו' עיין שבת דף קכ"ז ולפ"ז אין לחלק בין לילי פסחים לשאר השנים לענין זה:

ב

ששפשף. עבה"ט ובמור וקציעה הפליג ע"ז שהוא היפך הש"ס ובמח"ב כתב שבמח"ב בחנם העתיר דברים שדברי הש"ע מיוסדים על אדני פז והביא דברי התוס' ישינים ביומ' ודברי הריטב"א בחידושיו שפירש בשם התוס' ייע"ש בש"ע ע"ש:

ג

ידיו. עבה"ט וע' בר"י כ' שמז"ה כ' בשם צרור החיים ושמעתי ממורי הרב ר' פרץ שאם נוטל בידיו פת א"צ נט"י שדעתו עליו ואינו מסיח דעתו ע"ש:

ד

לשתות. עבה"ט והא"ר השיג על המג"א והביאו באשל אברהם ובבר"י שנראה לו בפשט התוס' כהמג"א ומ"ש בשם פסקי תוס' אפשר דט"ס נפל כו' ע"ש ואמנם מ"ש הא"ר מפסקי תוס' נראה שכוונתו לספר אחד שכך שמו שהיה ביד הא"ר כמבואר למעיין שבכמה מקומות מביא מפסקי התוס' שאין הכוונה על פסקי התוס' שלנו ע"ש:

ה

יעשה. עבה"ט ועיין מ"ש אא"ז מהרש"א בחידושי אגדות שלא יסרב וע' בא"ר ובבר"י כתב להכריע כמהרש"א ע"ש וכ' בבר"י דבנו הגדול או אחד מהגדולים של בני הבית בעה"ב מיקרי לענין זה. וכן משמע בסוף פרק כ"צ ע"ש וגם כ' שאם האורח נוהג איזה פרישות בדבר שעושה סרך איסור אינו מחויב לשמוע לבעה"ב לעבור אבל בפרישות בעלמא טוב לגבר להסתיר מעשיו וע"ז נא' אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי ע"ש:

א

ששיפשף בה. פי' דיש לשפשף הנצוצות ממי רגליו שלא יראה ככרות שפכה כמ"ש ס"ג אלא בעומד במקום גבוה א"צ ובזה אמר בסמוך ואם לא שפשף כו':

ב

וה"מ לשתות. פירש ר"י דרגילים היו בשעת שתיה אכול מעט ע"כ צריך נטילה:

ג

כל מה שיאמר בע"ה כו'. בטור הביא מעשה בר"ש שנכנסו אורחים אצלו וגזר עליהם שיאכלו וישתו והיו נודרין ומבדין והלקה אותם וקשה מאי מייתי מזה דלמ' שם הלקה אותם משום שבדו בנדר וי"ל דזה מקרי נדרי זריזין כדאיתא בי"ד סי' רל"ב אלא ע"כ הלקה אותם על שסירבו תחלה ולא הועיל להם מה שבדו אח"כ בנדר:

ד

פרוסה כביצה. דקדק ב"י מל' זה דאפי' אם אוכל מעט רק שאוחז פרוסה כביצה בידו וכ"ה לשון הברייתא:

ה

לא ישתה ב' כוסות. בברייתא איתא כן והטור כת' לא יביא ב' כוסות כו' נראה שהוא מפ' הבריית' דעל הבאה לשתיה קאמר דהיינו שרוצה לשתות כוס אחת ועל השני לברך ובזה לא יהיה בסכנה מחמת זוגות דהא אמרינן בע"פ דף ק"י כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה אפ"ה לא יביאם בפעם אחד מפני הרואים שסבורים שבשביל הרבות בשתיה מכוין כנ"ל:

ו

הגדול פושט. מו"ח ז"ל הוקשה לו אמאי אמר הרי זה גרגרן הא דינא הכי הוא לעיל דבוצע פושט ידיו תחלה ואם בא לחלוק כבוד כו' ומוקי להך באינם אוכלים בקערה אחת אלא כל א' קערתו לפניו או פירות וקשה דהא איתא בסי' קס"ז סט"ו דאם כל אחד ככרו לפניו א"צ להמתין אפילו על הבוצע. ונ"ל דודאי מיירי בקערה אחת והא קמ"ל דאפילו בנטילת רשות מהגדול לא יפשוט ידו תחלה דלא מהני לעיל נטיל' רשות אלא יש להנוטל רשות גם כן מעלה:

ז

אבל מותר לומר כו'. בא לפר' בזה מ"ש הטור בשם ברייתא ובירושלים היו הופכין אבל לא הבנתי היתר זה דטפי דמי להלואת סאה בסאה דהא ברישא לא היה מעיקרא שום לשון חוב אלא זה עושה אותו לחוב ק"ו כאן דבשעת אכילת הראשון יורד לאכול בתורת חוב ואפי' אם כוונתו דרך מתנה שיקבל ממנו והוא יחזור ויקבל ממנו מ"מ הל' מורה ג"כ על חוב. ולעד"נ דה"פ של הברייתא דאיתא בס"פ א"נ וכן היה הלל אוסר להנהו בני חבורה המקפידים ללות ככר לחם זה מזה שמא יתיקר ואע"ג דאמרי' שם דלית הלכתא כן היינו דוקא ככר לחם אבל בסעודה אפשר שאיכא למיחש טפי לריבית כי אין הסעודות שוות ובזה רגילין בני אדם להקפיד אלא דבירושלים שהיו רגילים תמיד בסעודות גדולות אפילו באכסניא ע"כ שפיר היו הופכין סעודתייהו זה לזה אפילו באמירת אכול עמי כו' כיון דלא קפדי כלל ע"כ בכל גווני שרי שם:

ח

מפני סכנות נפשות. כתב מו"ח ז"ל שכתב בשם רש"ל אם לוקח חבירו מעצמו ושותה לית לן בה רק שלא יתננה בידו דשמא מחמת בושה יקבל ממנו וישתה ואיכא סכנת נפשות עכ"ל משמע דמפרש הך סכנת נפשות דאפשר דחבירו מאיס ליה לשתות ממה ששייר זה ואפשר דנתערב רוקו שם. אבל אני ראיתי בס' צוואת ר"א הגדול שמזהיר מאוד מלשתות מכוס ששייר חבירו כי שמא יש לו איזה חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור ונראה דעל זה אמר גם כאן סכנת נפשות. ולפ"ז גם אם הוא מונח אין לשתות ממנו אלא דזה א"צ לכתוב דמעצמו לא יעשה כן אלא דמזהיר שלא יתן לו דשמא מפני הבושה יקבלנו. ובאמת ראיתי במדינות אחרות נזהרים מאוד שלא לשתות משיור חבירו:

ט

לא יקח חלקו כו'. מו"ח ז"ל פירש הטעם דמראה כמבזה מה שנותנים לו ויותר נכון כפי' הלבוש דשמא יהיה קילקול בסעודה ויצטרך לחלק הזה לחלק לשאר אלא יניחנו עד אחר הסעודה ואח"כ יתן לו. ולי נראה שא"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל אחד חלקו כראוי:

י

אף ע"פ שלא נתנו לו רשות. מפני שיזמן עמהם ממילא אם אוכלין מידי דאין מזמנין עליו אין לו לאכול בלא רשות:

א

בט"ז ס"ק ג' משמע דוקא לא בא בתוך המזון כו' כצ"ל: