שולחן ערוך, אורח חיים קצ״ט: על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים. ובו יא סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים. ובו יא סעיפים:
השמש שאכל כזית מזמנין עליו:

ב

כותי בזמן הזה הרי הוא כעובד עבודת אלילים ואין מזמנין עליו:

ג

עם הארץ גמור מזמנין עליו בזמן הזה:

ד

עכו"ם אין מזמנין עליו ואפי' גר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו אבל גר גמור מזמנין עליו ויכול לברך בהמ"ז ולומר על שהנחלת לאבותינו:

ה

אונן בחול שהוא פטור מלברך אין מזמנין עליו:

ו

נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמן ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד משום פריצותא דעבדים אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם:

ז

נשים מזמנות לעצמן רשות אבל כשאוכלות עם האנשי' חייבות ויוצאות בזימון שלנו: הגה אע"פ שאינן מבינות (הרא"ש ומרדכי ריש פרק שלשה שאכלו בשם רש"י):

ח

אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לאנשים ולא לנשים:

ט

טומטום אינו מזמן כלל:

י

קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה: הגה וי"א דאין מצרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה דאז מחזקינן ליה כגדול שהביא שתי שערות (הרא"ש ומרדכי פרק שלשה שאכלו וטור) וכן נוהגין ואין לשנות. וחרש ושוטה אם מכוונים ומבינים מצטרפין לזימון אע"פ שאין החרש שומע הברכה (מהרי"ל):

יא

מי שנדוהו על עבירה אין מזמנין עליו:

א

נשים אין כו'. ורבינו שמחה היה עושה מעשה להצטרף אשה וגם את"ל דאשה לא מחייבה אלא מדרבנן ה"מ לאפוקי את אחרים אבל צירוף בעלמא להזכרת אלהינו שפיר מצטרפין כ"פ מהרש"ל משמו ולא שמעתי מעולם מקום שנהגו כן האגור:

ב

קטן שהגיע כו'. וי"א דוקא באם קטן הוא בן ח' או בן ז' שנה לפחות דהוא זמן חנוכו אבל קטן בן שש אפילו הוא חריף ויודע למי מברכין ולמי שמתפללין אינו כלום שהרי לא הגיע לעונת הפעוטות והרי הוא כמי שאין בו דעת (ש"ת הרשב"א והריב"ש) ודוקא קטן אחד מצרפין לג' אבל שנים לא דרובא גדולים בעינן אבל לעשרה יש להצטרף אפילו ג' קטנים כמו שמצטרף ג' אוכלי ירק (הכל בו):

א

ולא טבל. וכל זמן שלא טבל כראוי מיקרי לא טבל. ופשוט דמי שהוא רשע בפרהסיא ועובר עבירות וכ"ש מומר דאין מזמנין עליו דלא גרע מע"ה בזמן התלמוד מ"א. ומומר דשב אפי' לא טבל יכול לצרף עי' י"ד ס"ס רס"ח:

ב

אונן. פי' כל זמן שמתו מוטל לפניו עי' סי' ע"א:

ג

לעצמן. עיין בספר יד אליהו דף ק"ט ע"ג:

ד

הפעוטות. כבן שש או כבן שבעה והמ"א כתב כבן ט' או כבן י' ע"ש אפשר דט"ס הוא:

ה

ב' שערות. פי' א"צ לבדוק אחר ב' שערות אבל אי ידיעינן שלא הביא ב' שערות אין מזמנין עליו. ולהוציא אחרים בעינן שידעינן בודאי שהביא ב' שערות מיהו אם כל אחד מברך לעצמו בלחש לית לן בה עיין סי' קנ"ו ס"ק ח' מ"א:

ו

וחרש. דוקא חרש המדבר ואינו שומע ושוטה שאינו שוטה גמור ל"ח. מ"א:

א

ברכות מ"ה

ב

הרי"ף והרא"ש שם מפ"ח דחולין

ג

תוס' שם בברכות מ"ז דהרא"ש

ד

שם בגמ'

ה

תוספות בשם ר"י בב"ב וכן הסכמות הפוסקים

ו

ברכות י"ח ומ"ק כ"ג

ז

ברכות מ"ה

ח

רמב"ם פ"ה ה"ה מהלכות ברכות

ט

סמ"ג בשם ר"י מההיא דערכין ב'

י

מההיא ר"ה כ"ט לענין שופר

יא

שם

יב

ברכות מ"א

יג

רמב"ם שם

יד

הריב"ש בתשו' ושאר פוסקים עי' בסי' נ"ה:

א

ס"ג ע"ה כו'. תוס' שם ד"ה אר"ה ע"ש:

א

עו"ג כו'. מתני' מ"ה א':

ב

אבל כו'. נלמד מהנ"ל:

ג

ולומר כו'. עתוס' דב"ב פ"א א' ד"ה למעוטי כו'. ולר"י נראה כו' עמש"ל סי' נ"ג סי"ט:

ד

ס"ו אבל כו' ולא כו'. גמ' שם ב':

ה

ובלבד כו'. דהן אינן מצטרפין לכ"ד שצריך עשר' דיליף מונקדשתי כו':

ו

ס"ז נשים כו'. עתוס' שם ד"ה שאני כו' וכ"כ בערכין ג' א' ד"ה מזמנות כו' וצ"ל כו' והרא"ש הקשה עליהם הא בערכין שם אמרינן הכל חייבין כו' ודומיא דכהנים לוים וישראלים ותי' הסמ"ג דשם כשאוכלות עם האנשים וכמש"שו וצ"ל דמש"ש דתניא נשים כו' וא"כ כשאוכלות עם האנשים חייבות ודוחק ודברי הרא"ש עיקר וכ"כ תר"י ע"ש:

ז

ויוצאת כו'. דלא מספקא בגמ' כ' ב' אלא אם הנשים מוציאות את האנשים:

ח

אע"פ כו'. בר"ס קצ"ג לא כ"כ וצ"ע ואפשר שדעתו כמ"ש ט"ז שם וצ"ע:

ט

ס"ח אנדרוגינוס כו' טומטום כו'. תוספתא דברכות שם:

י

ס"י קטן כו'. ממ"ש קטן היודע כו' ופחות מעונת הפעוטות אין דעתו כלום כמ"ש בפ' הנזקין ופ' ג"פ ודלא כר"ח שכ' דוקא קטן פורח שנכנס בשנת י"ג וערי"ף:

יא

בין כו'. דלא כר"ה גאון שכ' דוקא לי' וכמ"ש ריב"ל בקטן המוטל בעריסה וכן בירושל' שם ר' יעקב בר זבדי בעי קומי ר' יוסי בר' אלעזר תמן קטן עושין אותו סניף לעשר' אמו' אוף הכי עושין אותו סניף לג' מה תמן שמזכירין את השם עושין אותו סניף לעשרה כאן שאין מזכירין את השם לכ"ש א"ל והא אינו כ"ש תמן ע"י שהן מזכירין את השם עושין אותו סניף לעשרה כאן שאין מזכירין את השם אין עושין אותו סניף אבל הרמב"ם ס"ל דכ"ז בקטן המוטל בעריסה אבל קטן כה"ג אין חילוק וכ"מ בגמ' דקא' ריב"ל אע"פ שאמרו כו' אלמא דהאי מזמנין היינו בג' וע"ז אר"י ור"נ דמזמנין לקטן כה"ג ועתוס' שם ד"ה ולית כו' ואור"ת כו' מ"מ הרמב"ם לא ס"ל כר"ת מדקא' ולית הלכת' ככל כו' מ' אף כריב"ל:

יב

וי"א כו' עתוס' הנ"ל ומיהו קאמר בירושלמי אר"י זימנין כו' וזה לשון רבינו כו' ר"ל דלא עבדינן עובדא עד שיביא ב' שערות כמ"ש תוס' שם מ' דלהצטרף לזימון לא עבדינן כו' אע"ג דבגמ' שלנו מ' אף לענין מעשה דקאמר אביי ורבא כו' ועתו' שם ד"ה אביי כו. וכן לשיטת הרי"ף שפי' דצריך שיגיע לעונת הפעוטות:

יג

דאז כו'. עמש"ל סי' ל"ה ס"ה בהג"ה:

יד

ס"יא מי שנידוהו כו'. עמ"ש שם סי"א וסי"ב:

א

ע"ה גמור וכו' – עיין במ"ב מש"כ דכ"ש אם הוא רשע גמור ועובר עבירות בפרהסיא דאין מזמנין עליו ועיין בפמ"ג שכתב דאין סתירה לזה מסי"א דמבואר שם דדוקא כשנידוהו על עבירה הא לא"ה מזמנין עליו דהתם בעבירה אחת וכאן בעבר על כמה עבירות ולענ"ד נראה דאין חילוק בדבר אלא דלענין שארי דברים שבקדושה כגון לענין קה"ת ונ"כ ושארי דברים שבקדושה דצריך עשרה בודאי אפילו עבר על כמה עבירות לתאבון כ"ז שלא נידוהו נמנה למנין עשרה דהכי משמע מסתימת המחבר לעיל סימן נ"ה סי"א ע"ש [וגם דהראיה שהביאו ע"ז שם מעכן דכתיב ביה חטא ישראל דאע"פ שחטא ישראל הוא מורה ג"כ הכי דהתם הלא היה שם חילול שבת ועוד כמה עונות] והכא לענין זימון מסתברא שאפילו עבר עבירה אחת בפרהסיא במזיד [כגון שאכל חזיר או נבלה וטרפה שהוא דבר המפורסם בישראל לאיסור] אין מזמנין עליו והטעם דענין זימון הוא שחיובו בא ע"י שמתחלה התחברו יחד לאכילה ובשביל זה צריך ג"כ אח"כ להתחבר ולברך להש"י על אכילה שאכלו וע"ז איתא במשנה דאם הוא ע"ה אין מזמנין עליו והיינו עבור שפשע שלא למד לכך אין להתחבר אתו כדי לזמן כמו שכתבו הפוסקי' וע"כ קאמר המ"א דאם הוא רשע ועובר על התורה בפרהסיא בודאי אין נכון להתחבר אתו לזמן [ובסי"א לא מיירי בכה"ג] וממילא מסתבר' דאפילו אם ראוהו פ"א בפרהסיא שפקר בעבירה ג"כ אין לזמן אתו. ותדע דלענין זימון החמירו הרבה יותר דהרי בודאי אפילו ע"ה גמור מצרפין אותו לעשרה לענין קדיש וברכו וכה"ג ולענין זימון איתא במשנה דאין מזמנין עליו א"ו דלענין זימון חמיר הרבה יותר וכמו שכתבנו הטעם. ולפי כ"ז מה דאיתא לעיל בסימן נ"ה דאם לא נידוהו מצטרף למנין עשרה היינו רק לשאר דברים שצריך עשרה אבל לענין זימון בשם בודאי לא דלא עדיף מע"ה בזמן התלמוד ואולם היה אפשר עוד לומר דמה דאיתא במשנה דע"ה אין מזמנין עליו היינו דוקא לשלשה אבל לענין סניף לעשרה עושין ולפ"ז דינא דמ"א לענין רשע שעובר בפרהסיא ג"כ דוקא לענין שלשה ולא לענין עשרה. ולפ"ז מה דאיתא בשו"ע לעיל בסימן נ"ה דנמנה לעשרה היינו אפילו לענין זימון בשם וצ"ע:

ב

מזמנין עליו בזמן הזה – עיין במ"ב סק"ב וכל זה הוא לענין אם אנו מצרפין אותו לזמן עליו והטעם דמשום שפשע שלא למד לכך מדינא דגמרא אין מתחברין אתו לצרפו לזימון וכמו שכתב הרא"ש וכ"ש אם אינו מקיים מצות התורה דשייך טעם זה אבל הוא בעצמו בודאי חייב בזימון כשאר ישראל [ונ"מ לענין אם היו שלשה כה"ג בודאי מחוייבים לזמן או אם ישב בחבורה של אנשים כשרים שהיו שלשה בלתו בודאי אין רשאי להפרד מהם ויזמן אתם] דכי מי שאכל שום וריחו נודף וכו' וכמו שכתב הרמב"ם בתשובה דאפילו ירבעם בן נבט שבלא"ה עבד ע"ז אעפ"כ יענש גם על קלות כגון עירובי תבשילין וכדומה וכן מוכח בתוספות חגיגה כ"ב ד"ה כמאן בסה"ד עי"ש אח"כ מצאתי שכ"כ בשיטה מקובצת ברכות ע"ש:

א

נשים מזמנות לעצמן רשות – ודעת הגר"א בביאורו שהעיקר כהרא"ש ותר"י שנשים מזמנות לעצמן חוב. אך העולם לא נהגו כן:

ב

אבל כשאוכלות עם האנשים – פשוט דהיינו אפילו אשה אחת:

ג

ויוצאות בזמון שלנו – ומשמע מדברי היד הקטנה דהיא אסורה לברך ברכת הזימון ולהוציא את האנשים אלא שצריכה לשמוע ולצאת מהזימון שמברכין האנשים:

א

מזמן למינו – ואם הוא רשות או חוב עיין בע"ת ולבוש וא"ר:

א

עד שיהא בן י"ג שנה – ור"ל אפילו אם הביא שערות קודם י"ג לא מהני [מ"א וכ"כ הפרישה והב"ח]:

ב

מצטרפין לזימון – עיין במ"ב דמיירי בחרש המדבר ואינו שומע. לכאורה פשוט דדוקא לענין צירוף הוא אבל הוא אין נכון לכתחלה שיהיה הוא המזמן להוציא אחרים בבהמ"ז דהא קי"ל בסימן קפ"ה ס"ב דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו וא"כ אף דשומע כעונה מ"מ הם לא עדיפא מדידיה בעצמו ונשאר אצלם הברכות בדבור לבד בלא שמיעה לאזנים אח"כ מצאתי בחידושי רע"א שכתב ג"כ כעין זה לענין שאין כדאי שיהיה ש"ץ לכתחלה ג"כ מטעם זה ע"ש. והנה בזמן שהיו המזמנין מוציאין בבהמ"ז בודאי דהכי הוא אך כהיום שאין מוציאין בבהמ"ז כלל וכ"א מברך לעצמו והמזמן אומר רק נברך לבד אפשר דיש להקל בזה שיהי' הוא אף מזמן לכתחלה ולא דמי לתפלה אף דבזמנינו נמי כ"א מברך לעצמו מ"מ הלא מה שחוזר ומתפלל הש"ץ אף שכבר התפלל בעצמו מקודם הוא מפני שתקנת חז"ל לא זזה ממקומה משא"כ הכא שהעונים שאומרים ברוך שאכלנו וכו' הלא משמיעים לאזניהם ומה איכפת לן אם מי שאומר נברך אינו יכול להשמיע לאזנו וצ"ע:

א

סעיף א' השמש שאכל כזית מזמנין עליו. נ"ב הנה בש"ס פריך פשיטא ומשני מהו דתימא לא קבע וכו'. הנה בחיבורי ספר החיים סי' תפ"ו העליתי דאף לענין איסור אין בין השיניים מצטרף ובעינן כזית חוץ מבין השינים מכל מקום לענין מצוה אף שבין השיניים מצטרף מכח דהמצוה אחשביה ורוצה הוא להיות אכילה לכך אף שבין השיניים מצטרף [והנה שם בספר החיים לא כתבתי מכח אחשביה אך בחידושי למק"א כתבתי כן ודמיתי זה למ"ש הב"ש בש"ע אהע"ז סי' ל"א דאם שוה במקום אחד מהני לדידי שוה אבל אם אינו שוה בשום מקום לא מהני לדידי שוה. כן יש לומר כזה היכי דהוי בכזית אז ניהו דנחסר בין השינים כיון דקודם שאכל הוי כזית מהני אחשביה אבל אם הוי פחות מכזית ממש לא אהני אחשביה ובאיסור לא שייך אחשביה דאינו רוצה להתחייב ואדרבא יש לומר דלכך אכלו מכח דידע דלא הוה כו כזית חוץ בין השיניים ויופטר ולכך לא שייך אחשביה] והנה יש לעיין בברכת המזון מה דינו אי נימא כיון דבהמ"ז הוא מצוה מצטרף נמי שבין השיניים או כיון דאין חיוב לברך דלא לתהני ולא ליברוך א"כ גוף האכילה הוי רשות ואין שבין השיניים מצטרף. ולכאורה יהיה מוכח מכאן דמה פריך הש"ס פשיטא נימא דקמ"ל דאפילו לא אכל רק עם בין השיניים נמי מצטרף ויהיה מוכח מזה שאינו מצטרף. מיהו מזה אין ראיה דלא מצי לתרץ כן דא"כ קשה מה איריא שמש דנקט הרי זה שייך רבותא בכל אדם לכך מוכרח לתרץ דמהו דתימא דלא קבע. אך זה יש להוכיח ממה דפריך אח"כ והשמש שאכל פחות מכזית פשיטא ומשני איידי וכו' ומה פריך נימא דהרי תחלה אמר דלכך נקט שמש דהוי ס"ד דלא קבע והיינו דאין דעתו להצטרף. ולפי"ז ניהו דקמ"ל דאף דלא קבע נמי מצטרף מכל מקום יש לומר כך דזה הוי החילוק דעכ"פ בו בעינן כזית חוץ מבין השיניים ולכך קמ"ל השמש שאכל פחות מכזית היינו דעם בין השיניים הוי כזית רק אם לא נצרף שבין השיניים הוי רק פחות מכזית ולכך קמ"ל דניהו דבשאר אדם מצטרף אף שבין השיניים לברכת המזון היינו כיון דקבע אנן סהדי דבשעת אכילה הוי דעתו להצטרף ולברך ברכת המזון והוי דעתו להיות נחשב אכילה אף עם בין השיניים אבל בשמש דלא קבע א"כ בשעת האכילה לא אסיק אדעתיה להצטרף א"כ לא אחשביה לאכילה גם לכין השיניים ולכך כיון דלא אחשביה בשעת אכילה לצרף גם בין השיניים שוב הוי פחות מכזית ואין מזמנין עליו וטובא קמ"ל ומה פריך פשיטא ולמה לי לדחוקי ולומר איידי ובע"כ מוכח דבבהמ"ז אף בכל אדם בעינן חוץ מבין השיניים וא"כ קשה מה איריא שמש ולכך משני איידי ודו"ק היטב כי נכון הוא:

ב

שם סעיף ג' עכו"ם אין מזמנין עליו ואפילו גר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו. נ"ב עיין במג"א מ"ש כל שלא טבל כראוי כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ד סעיף ב'. ולפענ"ד אין ראיה דבשלמא התם לחומרא לכך כל שלא טבל כראוי עושה יי"נ אבל כאן כיון דמן התורה מחוייב בזימון אף דמדרבנן לא הוי טבילה מכל מקום כיון דמן התורה הוי גר ומן התורה חייבין בבהמ"ז מצטרפין ולא גרע גם בזה מכותי שמזמנין עליו והיינו כגון אם לא טבל לפני ג' דמפורש ביו"ד סי' רס"ח דלהרי"ף והרמב"ם פסול מכל מקום כיון דהוי רק מדרבנן דהרי מודים דבניו כשרים כמ"ש שם והדבר מוכרח לדידהו מגוף הש"ס דקאמר ר"י מל ולא טבל כאלו לא מל ולמה לא קמ"ל דאפילו (לא) טבל רק דלא הוי בפני שלשה לא הוי גר והרי אם לא טבל לא הוי בפני שלשה והו"ל לאשמעינן רבותא יתירה דאפילו טבל שלא בפני ג' דלא הוי גר. ובע"כ מוכח דאף לדידהו הוי רק מדרבנן ור"י קמ"ל דלא טבל כלל הוי כאילו לא מל ולא הוי גר מן התורה אבל אם טבל שלא בפני ג' הוי גר מן התורה רק מדרבנן לא הוי גר לכך מצרפין אותו לזימון, וראיה ממה דמשני בברכות דפריך שם והנכרי פשיטא ומשני בגר שמל ולא טבל כדאמר רחב"א גר שמל ולא טבל כאילו לא מל וקשה כאן שפיר הו"ל לאשמועינן רבותא ולומר דאפילו טבל רק דלא טבל כראוי נמי אין מזמנין עליו ולמה לי' לתרץ דלא טביל כלל. ובע"כ מוכח דאם טבל אף דלא הוי כראוי מזמנין עליו ודלא כהמג"א ודו"ק היטב:

א

פי' דברכת הזימון אינם מבינים אבל ברכת המזון צריכין להבין:

א

[א] כותי וכו'. מי שהוא רשע בפרהסיא ועובר עבירות וכל שכן מומר לכותים אין מזמנין עליו:

ב

[ב] עם הארץ גמור וכו'. משמע אפילו אינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית וכן כתב בכנסת הגדולה, ועולת תמיד ומגן אברהם כתבו דאין מזמנין עליו דלא שייך שיהא כל אחד בונה במה לעצמו כיון דרוב עמי הארצים קורין קריאת שמע וביחיד לא איכפת לן:

ג

[ג] [לבוש] ואפילו עם בעלה וכו'. כתב מלבושי יום טוב זה לשונו, כתב בדרשות מהר"ש שאכל עם אשתו וקרא לאחד שישתה עמו לזמן עמו ואמר לו שיצא ברכה אחרונה שעל היין בברכת הזן ששמע, ואהא דזימון עם אשתו קשה לי הא רבינו יונה כתב אפילו עם בעליהן לא משום דאין חברתן נאה עד כאן לשונו. ולא ידעתי מאי קשיא ליה דסבירא ליה כמו שכתב הטור בשם הר' יהודא כהן דהורה הלכה למעשה לצרף אשה לזימון והביא ראיה מדבעי הש"ס נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, וקאמר למאי נפקא מינה להוציא אחרים ידי חובתן מכלל דפשיטא ליה דמצטרפות דאי לא תימא הכי אדמבעיא ליה אם יכולות להוציא, תיבעי ליה אם מצטרפות, עד כאן. ואגב דאתי לידן נימא ביה מילתא דהב"ח כתב על דברי הטור הנזכר לעיל תימא גדולה הא תנן בהדיא נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם ונראה דלא הורה אלא לצרף לעשרה ולא לשלושה והכי נקטינן, עד כאן. ואישתמיטתיה תשובת מהר"מ מרוטנבורג סימן רכ"ז שכתב להדיא דיכולה לצרף אפילו לשלושה וכן כתב באגור סימן רמ"ט, ובר מן דין תימא עליו דאי מודה דאסור לצרף לשלושה אם כן אכתי קשה תיבעי אם מצטרפות לשלושה. ועיקר תמיה שתמה הב"ח יש לומר דר"י הכהן סבירא ליה דעם בעלה מותרת ובהכי התיר, וראיתי בדרישה שתירץ דסבירא ליה דמתניתין הכי קאמר נשים ועבדים וקטנים בצירופין יחד אין מצטרפין משום פריצות דעבדים עם נשים, ועבדים עם קטנים משום משכב זכור, עד כאן לשונו. ותמיהני דאם כן מאי פריך הש"ס דף מ"ז ממתניתין על ר' יוסי דאמר קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו הא ר' יוסי מיירי שאינו בצירוף נשים ועבדים יחד אלא עם זכרים בני חורין. עוד יש לי תימא בזה על הב"ח שמפרש דברי מהר"ם מרוטנבורג שכתב הטור הא בתשובה הנזכר לעיל מפורש להיפך, עיין שם כי קיצרתי כיון דלא נפקא מינה לדינא לדידן כי כתבתי לעיל דנהגינן שלא לצרף אשה כלל אפילו לעשרה, ואף דהב"ח פסק לצרף אשה או עבד לעשרה להזכרת השם לא ראיתי נוהגין כן, וכן כתב האגור סימן ר"מ:

ד

[ד] [לבוש] שברכת המזון צריכות וכו'. נראה דמתרץ בזה תמיהת הלחם חמודות דף נ"ו דדברי רמ"א דהכא ובסימן קצ"ג סותרין דהתם כתב שצריכין שיבינו עיין שם. ונראה לי דסבירא ליה ללבוש לחלק דאף בברכת זימון אין צריכין שיבינו מכל מקום ברכת המזון צריך שיבינו, וכן פירש הנחלת צבי דברי רמ"א, מיהו צריכין ליתן טעם לחלק בינייהו, ואפשר משום דסמכינן בזה על הפוסקים דסבירא ליה דלעולם אין חיובא בנשים רק רשות וכיון דאין חיובא פסק כרש"י ור"י דאף שאין מבינים יוצאים. עוד יש לומר דסבירא ליה לרמ"א כמו שכתב כנסת הגדולה סימן ס"ב ועולת תמיד סימן קצ"ג בשם ברכת אברהם דדוקא ביחיד שמוציא יחיד אבל יחיד שמוציא רבים כגון זימון בשלושה ואחד מוציא לשנים וכל שכן אם הם עשרה בזימון בשם, וכן כהאי גוונא בשליח ציבור המוציא בתפילתו רבים ידי חובתן לכולי עלמא אפילו אינם מבינין יוצאין, עד כאן, לכן הכא בזימון יוצאין הנשים, ובסימן קצ"ג מיירי כשאין זימון. אלא דמלבוש משמע דאף כשמברכין בזימון בשלושה אין יוצאין בברכת המזון כשאין מבינין דהא על זימון קאי וכתב וכבר כתבתי וכו', גם עיינתי בספר ברכת אברהם גופיה דף רמ"ז שכתב דנשים לענין זימון כיון שאין מצטרפות הויין כיחיד המוציא יחיד ועיין לעיל סימן קצ"ג סק"ב כתבתי לנהוג לדינא ולכן קיצרתי:

ה

[ה] [לבוש] היא מן התורה וכו'. ודעת עולת תמיד שהיא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ואנדרוגינוס אינו חייב אלא רשות לזימון למינו, וכן משמע בתוס' ברכות דף מ"ו ד"ה עד וכו' וכן כתב בספר קרית ספר מיהו זימון בעשרה דמזכירין השם כתב דהוא מדאורייתא וברכת את ה' אלקיך, וצריך עיון, ועיין לקמן סימן תקפ"ט וסימן תרפ"ט. הלבוש השמיט דין עבדים ובטור ושולחן ערוך כתב נשים ועבדים אין מזמנין עליהם, וצריך לומר דסמוך הלבוש על הכלל דכל שהאשה מצווה עבד מצווה. כתב עולת תמיד ונראה מדקתני עבדים ולא קתני בני חורין משמע דחצי עבד וחצי בני חורין מזמנין עליו והיינו טעמא דכיון דכופין את רבו לעשות אותו בן חורין הרי הוא כאילו כבר בן חורין, וצריך עיון למעשה עד כאן לשונו. ורצה לומר דהוי ליה למיתניה דאין מזמנין אלא בן חורין וקל להבין. וקשה דלקמן סימן תקפ"ט בשופר וסימן תרפ"ט במגילה קיימא לן דאפילו לעצמו אינו מוציא מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ועוד קשה דלעיל סימן קמ"ג כתב על מה שכתב השולחן ערוך דאין קורין בתורה בפחות מעשרה ובני חורין וזה לשונו, לאפוקי עבדים גמורים ובמחצה עבד ומחצה בן חורין נראה דחייב עד כאן לשונו, הרי דבריו סותרין. גם לעיל פסק כסתם והכא הניחו למעשה בצריך עיון ולעיל נתבאר לדינא דודאי צד עבדות קיים עליו. ומכל מקום הכא אפשר דמזמנים עליו כיון דטעמא משום פריצות וכיון שהוא חצי בן חורין וכופין לרבו אין בו פריצות כולי האי. גם מש"ס חגיגה דף ד' משמע דהיכי דתנא עבדים סתם משמע לגמרי, דאם לא כן ליתני עבדים שאינם משוחררים, ואפשר לכוין לזה דברי עולת תמיד ודו"ק ועיין ברוקח סימן של"ג, ובספרי ליו"ד סימן א':

ו

[ו] [לבוש] ומסתמא וכו'. דוקא לא יצטרפו אבל להוציא בעינן שידעינן בודאי שהביא שתי שערות דהא ברכת המזון דאורייתא, כן כתב מגן אברהם דלא כרש"ל וב"ח, ועיין לעיל סימן נ"ה. ויראה דהא דנהיגן ליתן לברך לבן י"ג בסתם היינו דנוהגין לברך גם כל אחד בפני עצמו בלחש ועיין לקמן סימן רכ"ה סק"ד:

ז

[ז] חרש ושוטה וכו'. פירוש חרש המדבר ואינו שומע אבל אם אינו שומע ואינו מדבר אינו מצטרף כדלעיל סימן נ"ה סעיף ח' וכן כתב בלחם חמודות. וכן לא מיירי בשוטה שדיברו חכמים כמבואר ביו"ד סימן א' אלא בשוטה שאין חכם והעם מחזיקין אותו כשוטה, ובאליה רבה ליו"ד יתבאר בארוכה:

ח

[ח] עיין ביו"ד סימן של"ד. ולעיל סימן נ"ה סעיף י"ב:

א

א) [סעיף א'] השמש שאכל וכו' דסד"א שאין לו קביעות לפי שהולך ובא קמ"ל ברכות מ"ז ע"ב ב"י ע"ז סק"א. ואעפ"י שאינו קובע מקום לסעודה שהרי צריך ללכת הנה והנה מ"מ כיון שדרכו בכך זו היא קביעתו. לבוש ר"ז אות א' מיהו הפתה"ד בסימן קצ"ז כתב דאין דין זה נוהג בשמש הנהוג בינינו דהטעם שהשמש מצטרף אף שלא קבע משום דדרך אכילתו בכך והוא שדרך השמש היה ליטול ידיו ולברך המוציא ולעמוד לשרת למסובין אבל השמש בזה"ז אין זה דרך אכילתו בכך לאכול משלחן המסובין אלא אח"כ מיסב על שלחנו כדרך כל הארץ ואין דרך לתת לו שים דבר מהשלחן כמו שהיה בזמן התלמוד וכייצא לזה כתב השל"ה דף ס"ב וא"כ הדר דיניה כשאר כל אדם שכתב הרא"ש דאדם אחר שהוא אוכל כעין השמש לא היה מצטרף כיון דאין לו קבע יעו"ש. והביאו השד"ח אס"ד מע' ז' אות ח' וע"כ יש לילך בזה אחר מנהג המקומות דאם נוהגין כזמן התלמוד מצטרף אף בלא קבע ואם נוהגין כמ"ש הפתה"ד אין מצטרף עד שיקבע עמהם:

א

ב) [סעיף ב'] כותי בזה"ז וכו' וכותים אותם שהושיב סנחריב בערי שומרון כדכתיב ויבא מלך אשור מבבל ומכותה וכו' ועל שם שהביאם מכותה נקראו כותים ונתגיירו מאימת האריות כדכתיב וישלח ה' בהם את האריות וכו' רש"י קידושין ע"א ע"א. ואח"כ עשאום עכו"ם ממש כדאיתא בחולין ו' ע"א ועיין ב"י:

א

ג) שם כותי בזה"ז וכו' ואפילו הוא חבר אבל צדוקי מזמנין עליו אם הוא חבר. ר"ז אות ב' מיהו עיין בש"ך יו"ד סימן ב' ס"ק כ"ד שכתב בשם תשו' ר' בצלאל סימן ג' דה"ד בצדוקי וביתוסי שבזמן הקודם שהיה להן כמה מדות טובות אבל באלו הקראים שבזה"ז שקלקלו מעשיהם הרי הם כעכו"ם יעו"ש. וכ"כ זב"צ שם בשם כמה פו' יעו"ש. וע"כ גם בזימון יש להחמיר. ועיין באות שאח"ז:

א

ד) שם כותי בזה"ז וכו' וכן הקראין אינם משלימין מנין ואין מצטרפין לקדיש ולתפילה ולזימון הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סימן מ"א. בי"מ אות ג' וכ"כ לעיל סימן נ"ה אות ס"ג יעו"ש:

א

ה) שם. כותי בזה"ז וכו' ופשוט דמי שהוא רשע בפרהסיא ועובר עבירות וכ"ש מומר דאין מזמנין עליו דלא גרע מע"ה בזמן התלמוד. מ"א סק"ב. א"ר אות ב' סו"ב אות א' י"א בהגה"ט. ר"ז אות ג' והיינו בעובר עבירות רבות הא משום חדא עבירה דוקא נידוהו אבל אם לא נדוהו מצטרף כבסעיף י"א. א"א אות ב' ועיין לעיל סימן נ"ה סעיף י"א ובדברינו לשם אות ט"ז:

א

ו) [סעיף ג'] ע"ה גמור וכו' פי' דבגמרא ברכות מ"ז ע"ב אמרינן דאפי' קרא ושנה ולא שימש ת"ח להבין טעמי המשניות אין מזמנין עליו אלא שהתו' והרא"ש שם כתבו דהאדנא מזמנין על ע"ה כדי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו יעו"ש וכ"כ הטור וכך הם דברי הש"ע:

א

ז) שם ע"ה גמור וכו' משמע דאפילו אינו יודע לקרות ק"ש שחרית וערבית מזמנין עליו בזה"ז. מיהו השה"ג פ"ג שאכלו כתב בשם הריא"ז דאם אינו קורא ק"ש שחרית וערבית אפי' בזה"ז אין מזמנין עליו יעו"ש. והביאו כנה"ג בהגה"ט. עו"ת אות ב' וכתב המ"א סק"א דלא שייך בזה שיהא כל אחד בונה במה לעצמו כיון דרוב ע"ה קורין ק"ש וביחיד לא אכפת לן יעו"ש. א"ר אות ב' ר"ז אות ג' בי"מ אות ה' קיצור ש"ע סימן מ"ה אות כ"ג:

א

ח) [סעיף ד'] עכו"ם אין מזמנין עליו. ובגמרא פשיטא הב"ע בגר בא"י שמל ולא טבל. ב"ח. ואפילו נתכוין לברך לאלהינו אין מזמנין עליו. ר"ז אות ד':

א

ט) שם ואפילו גר שמל ולא טבל וכו' וכל זמן שלא טבל כראוי מקרי לא טבל כמ"ש ביו"ד סימן קכ"ד סעיף ב' מ"א ס"ק ב' ואם טבל קודם שמל ספק הוה כמ"ש ביו"ד סימן רס"ח סעיף א' וטמטום צ"ע אם יש לדמותו לנכרת הגיד הכתוב ביו"ד שם או לא והנה פשיטא דבהמ"ז ספק תורה ולחומרא ואין ספק מוציא מידי ודאי. א"א אות ב' וישראל מומר שעשה תשו' י"א שצריך טבילה כמ"ש ביו"ד סימן רס"ז סעיף ח' ובסימן רס"ח יעו"ש וע"כ כ"ז שלא טבל יש לצרפו דוקא לזימון ג' אבל ביו"ד דאיכא הזכרת השם יש להחמיר:

א

י) שם אבל גר גמור מזמנין עליו וכו' וכ"כ לעיל סימן נ"ג סעיף י"ט ועיין בדברינו לשם אות ע"ג:

א

יא) שם ויכול לברך בהמ"ז וכו' אפילו להוציא אחרים. כ"מ בב"י וכ"כ הר"ז אות ד':

א

יב) [סעיף ה'] אונן וכו' פי' כל זמן שמתו מוטל לפניו מ"א סק"ג. ועיין סימן ע"א סעיף א' ובדברינו לשם בס"ד:

א

יג) שם אין מזמנין עליו. ואפילו להאומרים שאם רצה להחמיר על עצמו לענות ולברך הרשות בידו מ"מ כיון שהוא פטור אין מצטרף. ר"ז אות ה' ומיהו עיין בדברינו לעיל סימן נ"ה אות י"ג שכתבנו שם דכשיש רשות בידו לברך מצטרף ג"כ יעו"ש וכ"כ הבי"מ אות ט':

א

יד) שם אין מזמנין עליו. ואם בירך האונן והוציא אחרים י"ח אין יוצאין דפטור מן הדבר כעת מיקרי. א"א אות ג':

א

טו) [סעיף ו'] נשים ועבדים וכו' עיין בטור שכתב דהר' הכהן היה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון אבל הר"ם מרוטנבורג השיב על דבריו וכתב שאין מצטרפות יעו"ש. וכ"כ האגור שלא ראה ולא שמע מעולם מקום שנוהגין בו כן. והביאו ב"י. וכן המנהג עכשיו פשוט שלא לצרף אשה כלל לא לג' ולא לעשרה ובין אם היא אשתו או בתו או אחרת בכל ענין אין מצרפין:

א

טז) שם נשים ועבדים וכו' עיין עו"ת אות ד' שכתב דחצי עבד וחצי בן חורין מזמנין עליו דכיון דכופין את רבו לעשות אותו בן חורין הרי הוא כאלו בן חורין וצ"ע למעשה יעו"ש. ועיין מ"ש עליו הא"ר אות ה' והמאמ"ר אות א' יעו"ש. ונראה כיון דאין דין זה מבורר יש לצרפו דוקא לג' ולא לעשרה כיון דאיכא הזכרת השם:

א

טוב) שם משום פריצותא וכו' ולכן אפילו יש ג' עבדים אין מזמנין עם הנשים בחבורה אחת אבל עם אחרים מזמנין (הנשים) כשיש ג' בלא הנשים כמ"ש סעיף ז' מ"א סק"ד. וה"ה עבדים עם קטנים אין מזמנין יחד משום פריצות העבדים עם הקטנים במשכב זכור. ר"ז אות ז':

א

חי) שם אלא נשים לעצמם וכו' כ"ה בהרמב"ם ולא גרס וקטנים לעצמם דקטנים לאו בני זימון נינהו ואינם בני מצות לומר שיזמנו לעצמם. וכן בטורים שלפנינו שנדפסו מזמן מרן ז"ל ליכא אלא כמ"ש כאן בש"ע וכ"ה בטורים שעם הב"ח. מאמ"ר אות ב' וכתב ודלא כפרישה שהביא נוסחא בטור וקטנים לעצמם ונדחק ליישבה דליתא יעו"ש. וכ"כ היפ"ל אות ב' יעו"ש:

א

יט) שם אלא נשים לעצמם וכו' משמע אפי' בכוס וכדאיתא בזוה"ק פ' כי תשא דף ק"ץ ריש ע"א אלא שלא ראינו נוהגין כן יפ"ל אות א':

א

כ) שם ובלבד שלא יזמנו בשם. והטעם שאין מזמנין בשם דהוי דבר שבקדושה וכל דבר שבקדושה לא יהא אלא ביו"ד אנשים גדולים ובני חורין. ב"י לבוש:

א

כא) [סעיף ז'] נשים מזמנות לעצמן רשות. וי"א חובה כמ"ש בטור וכו' יעו"ש. ע"כ ראוי שילמד איש ירא ה' את בני ביתו שתהיינה מזמנות לעצמן. כשהם אוכלות בג' גדולות אבל אינם יכולות לזמן בשם אפילו הן מאה. חס"ל אות ח"י. בן א"ח פ' קרח אות י"ג:

א

כב) שם אבל כשאוכלות עם האנשים חייבות דמגו דחל חובת הזימון על האנשים בסעודה זו חל ג"כ עליהם. לבוש.

א

כג) שם ויוצאות בזימון שלנו. ואם הם ג' ורצו לחלק לזמן לעצמן הרשות בידם אם האנשים הם פחות מעשרה שאין מזמנים בשם. ר"ז אות ו':

א

כד) שם ויוצאות בזימון שלנו. משמע דדוקא האנשים אומרים ברכת הזימון והנשים יוצאות אבל לא בהיפך שהנשים יאמרו ברכת הזימון והאנשים יוצאים. והטעם נ"ל משום דהנשים ספק אם הם חייבים מה"ת כמ"ש סימן קפ"ו ועיין בדברינו לשם אות א':

א

כה) שם הגה. אעפ"י שאינם מבינות. ר"ל שיוצאין י"ח זימון מה ששומעין מן המברך אעפ"י שאינם מבינות כמו שיוצאין בבהמ"ז אעפ"י שאין מבינות לדעת רש"י ז"ל ועיין בדברינו לעיל סימן קצ"ג אות ב' ודוק:

א

כו) [סעיף ח'] אנדרוגינוס מזמן למינו וכו' וטעמא משום דאנדרוגינוס הוי בריה בפ"ע הילכך למינו מיהא מזמן ב"י ולבוש. מיהו העו"ת אות ה' כתב דאינו מוכרח דגם למאן דס"ל דספק זכר ספק נקבה אתיא שפיר דמשו"ה מזמן עם מינו דכל האנדרוגינוס שוות הם יעו"ש ובהגהת הלבוש:

א

כז) [סעיף ט'] טומטום וכו' וטעם הטומטום שאינו מזמן אפילו עם מינו משום דאיכא למיחש שמא ימצא זה זכר והללו נקבה או איפכא. ב"י ולבוש. עו"ת אות ו':

א

כח) שם אינו מזמן כלל. היינו עם מינו אבל אם יש ג' אנשים שמזמנין יכול להצטרף עמהם לענין לענות זימון דלא גרע מאשה כמ"ש סעיף ז' וכן האנדרונינוס אע"ג דאינו מצטרף לא עם האנשים ולא עם הנשים אם יש ג' אנשים מבלעדו שמזמנין יכול לענות עמהם ברכת הזימון:

א

כט) [סעיף יוד'] קטן שהגיע לעונת הפעיטות וכו' היינו כבן ט' או יו"ד וי"א כבן ז' או ח' כל חד וחד לפום חורפיה אבל בציר מהכי אעפ"י שהוא יודע מעצמו למי מברכין אין מזמנין עליו ב"י. ועיין מ"א סק"ו שכתב כס' הראשונה כבן ט' או יו"ד וכן נטה דעת הברכ"י אות ד' דהגם שכתב דדעת מרן ז"ל בש"ע שסתם נראה כל שהוא גדול מבן שש ויודע מעצמו למי מברכין כמ"ש הריב"ש מ"מ כתב דיש להחמיר עד שיהא בן ט' יעו"ש. וכ"כ בשיו"ב. והביאו הזכ"ל אות ז' בי"מ אות י"ד. וכ"כ החס"ל אות י"ג בן א"ח פ' קרח אות י"א:

א

ל) שם. בין לג' בין לעשרה. ודוקא אחד אבל לא ב' בין לג' בין לעשרה. ריא"ז הביאו שה"ג פ"ג שאכלו. מ"א סק"ו. מיהו בב"י כתב בשם הכלבו דלעשרה יש מצרפין אפי' ג' קטנים כמו שמצרפין ג' אוכלי ירק וכ"כ בס' א"ח דף ל"ד ע"ד. והרז"ה בס' המאור כתב דאפילו ד' קטנים. אבל הר"אש והגמי"י כתבו בשם ר"ת דקטן מצטרף לעשרה כי איכא ט' גדולים דטפי מאחד ליכא יקרא דשמיא וכו' יעו"ש. והב"ד הברכ"י אות ג' וכתב דהעיקר כדברי הריא"ז וכן פשט דברי הפו' והכי מוכח בירושלמי יעו"ש. וכ"כ בספרו מחב"ר אות ד' בשם המאירי יעו"ש. וכ"כ הער"ה אות ב'. בי"מ אות ט"ו. חס"ל אות י"ג:

א

לא) שם. בין לעשרה. מיהו לברהמ"ז של חתן וכלה דיומא קמא או פנים חדשות דצריך עשרה אין קטן מצטרף לעשרה אף לדעת הש"ע. שכנה"ג בהגב"י אות ו'. עו"ת אות ז'. בי"מ אות ט"ז. יפ"ל אות ד'. ועיין באה"ע סי' ס"ב סעי' ד':

א

לב) שם בהגה. דאז מחזקינן ליה כגדול וכו'. פי' דא"צ לבדוק אחר ב' שערות אבל אם ידעינן שלא הביא ב' שערות אין מזמנין עליו וכמ"ש סי' נ"ה סעי' ה'. ואם הביא ב' שערות קודם י"ג לא מהני. מ"א סק"ז סו"ב אות ג'. וכן אם אכל מבעוד יום ולא בירך עד הלילה ונעשה בר מצוה בלילה נראה דאין מצטרף לסברה זו דבתר התחלת סעודה אזלינן כמ"ש לעיל סי' קפ"ח סעי' יו"ד יעו"ש:

א

לג) שם. דאז מחזקינן ליה כגדול וכו'. ויכול אפי' לברך ולהוציא אחרים י"ח והכי נהוג. ב"א עו"ת אות ח'. אבל המ"א שם כתב דלהוציא אחרים בעינן דידעי בודאי שהביא ב' שערות ע"י בדיקה או שנתמלא זקנו וכמ"ש בח"מ סי' ל"ה דהא בהמ"ז דאורייתא הוא ולא סמכינן אחזקה יעו"ש. וכ"כ התשב"ץ ח"ג סי' קע"א והביאו הער"ה אות ד'. וכ"כ א"ר אות ו'. סו"ב שם. ר"ז אות ט'. מיהו אם כל אחד מברך לעצמו לית לן בה. מ"א שם. א"ר שם. סו"ב שם. והיינו הגיע לי"ג אלא דלא ידעינן שהביא ב' שערות אבל אם לא הגיע לי"ג אפילו כל אחד מברך לעצמו אינו יכול לומר ברכת הזימון דכיון די"א שאין מצרפין אותו לזימון כלל כ"ש שאינו יכול לומר הוא ברכת הזימון ואפילו לדעת הש"ע דמצטרף קטן פחות מבן י"ג לומר הוא ברכת הזימון נראה דיש להחמיר. ועיין לעיל ססי' קפ"ו:

א

לד) שם בהגה. וכן נוהגין וכו'. וכ"כ הלבוש ב"ח. א"א אות ו'. ר"ז שם. וכ"כ האחרונים רבני האשכנזים דכן נוהגין אבל הספרדים נוהגין כדברי מרן ז"ל. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י אות ה'. בי"מ אות י"ג. והיינו דוקא לענין צירוף אבל לא לענין שיאמר הוא ברכת הזימון כמ"ש באות הקודם:

א

לח) שם בהגה. וחרש ושוטה וכו'. ומיירי בחרש המדבר ואינו שומע דאלו סתם חרש שדברו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר אינו מצטרף. וכן לא לא מיירי בשוטה שדברו חכמים אלא בשוטה שאינו חכם והעם מחזיקים אותו לשוטה. ל"ח פ"ג שאכלו. אות נ"ד. שכנה"ג בהגב"י אות ז'. עו"ת ט'. מ"א סק"ח. א"ר אות ז'. סו"ב אות ד'. ואלם ששומע ואינו מדבר עיין א"א אות ח' שהניח בצ"ע וע"כ כתב בן א"ח פ' קרח אות י"ב דאינו מצטרף יעו"ש. ועיין לעיל סי' נ"ה סעי' ח'. ובדברינו לשם בס"ד:

א

מ"א סק"ב וכמ"ש ביו"ד סי' קצ"ח ס"ב כצ"ל:

ב

ט"ז סק"ב וקשה האיך מפרש ר"י המשנה דנשים וכו' כצ"ל:

ג

מ"א סק"ה ומ"מ צריך שיבינו ב"ה. דזימון קיל מבהמ"ז דחיוב בזימון אינו כ"כ כחיובם בבהמ"ז משום די"א נשים בזימון רשות אפי' כשאוכלים עם אנשים:

ד

ש"ע ס"ח אנדרוגינוס משום דהוא בריה בפ"ע הלכך למינו מיהו מזמן משא"כ טומטום דשמא זה זכר וזה נקבה:

ה

מ"א סק"ז ועוד דבס"ב. היינו בסי' קפ"ו ס"ב ואם איתא דמדאורייתא יוצא לישני דמברך הבן לאביו שיצא עכ"פ מדאורייתא וכמו בסי' קצ"ג ע"ש בט"ז סק"ב:

ו

ט"ז סק"ב וזה מוכח בפרק מ"ש נראה דהוקשה לו דאכתי מאי בעי בפ' מ"ש אי מוציאה אחרים הא היינו מתניתין דאינה מברכת על כוס הזימון לכן ביאר דבש"ס מיירי במקום שאין זימון ואגב ביאר הט"ז פלוגתת ר"י ור"מ ואח"כ כתב וע"ל כו' הוא עוד תירוץ על קושיא איך מפרש ר"י המשנה דנשים וכו':

א

ע"ה גמור. דבגמ' אמרינן דאפי' קרא ושנה ולא שימש ת"ח להבין טעמי המשניות להקשות ולפרק אין מזמנין עליו ולכן קאמר דאפי' ע"ה גמור מזמנין עליו בזמן הזה שאם היו פורשין מהן היו גם הם פורשים מן הצבור לגמרי ואם אינו קורא ק"ש אין מזמנין עליו (ש"ג) ולפי טעם ר"י מזמנין בכל ע"ה (כ"ה) ול"נ דל"ש שיהא כל אחד בונה במה לעצמו כיון דרוב ע"ה קורין ק"ש וביחיד לא איכפת לן:

ב

ולא טבל. וכל זמן שלא טבל כראוי מקרי לא טבל, כמ"ש בי"ד סימן קכ"ד ס"ב, ופשוט דמי שהוא רשע בפרהסיא ועובר עבירות וכ"ש מומר דאין מזמנין עליו דלא גרע מע"ה בזמן התלמוד:

ג

פטור מלברך. פי' כל זמן שמתו מוטל לפניו עסי' ע"א:

ד

משום פריצותא דעבדי. ולכן אפי' יש ג' עבדים אין מזמנין עם הנשים בחבורה א' אבל עם אחרים מזמנין כשיש ג' בלא הנשים וכמ"ש ס"ז:

ה

אף על פי שאינן מבינים. ומ"מ צריך שיבינו ב"ה כמ"ש סימן קצ"ג (לבוש) ול"ח כתב דרוב נשים מבינין קצת ועמ"ש שם:

ו

הפעוטות. כבן ט' או כבן י' ודוקא א' ולא שנים בין לג' בין לי' (ש"ג) עסי' נ"ה ס"ד דבתפל' אין מצטרף כיון דלא מצי פטר נפשיה מיני' משא"כ ב"ה דאי בעי לא אכיל (תר"י):

ז

מחזקין ליה כגדול. פי' א"צ לבדוק אחר ב' שערות אבל אם ידעינן שלא הבי' שתי שערות אין מזמנין עליו וכמ"ש סי' נ"ה ס"ה, ואם הביא ב' שערות קודם י"ג לא מהני ונ"ל דוקא לאצטרופי אבל להוציא אחרים בעינן שידעינן בודאי שהביא ב' שערות על ידי בדיקה או שנתמלא זקנו וכמ"ש בח"מ סי' ל"ה, דהא ב"ה ג"כ דאורייתא היא ולא סמכינן אחזקה, וביש"ש פ"ז דב"ק סל"ז כתב שמן התורה גדול יוצא בברכת הקטן רק שחכמים אסורה לכן סמכין אחזקה עכ"ל וצ"ע דבסימן קפ"ו ס"ח משמע דהוי דאורייתא מדפסקו האבעיא לחומרא ועוד דבס"ב קאמר ההוא דבן מברך כו', וכ"ה בגמ' ברכות דף ך' וקשה לישני כיון שאין יודע לברך לא גזרו רבנן כדי שלא יתבטל ב"ה דאורייתא וכמ"ש רסי' קצ"ג ועוד דהא עיקר הטעם דקי"ל אף על פי שיצא מוציא משום שכל ישראל ערבים זה בזה כדאיתא סוף פ"ג דר"ה, ובקטן ל"ש ערבות ומן התור' הוא פטור לגמרי ואיך יוציא הגדול, לכן נ"ל מ"ש הוא העיקר ועיין בב"י, ואח"כ מצאתי שכ' במלחמות פ"ג דברכו' בהדיא שהיא דאורייתא ע"ש מיהו אם כל אחד מברך לעצמו לית לן בה עיין ס"ס קפ"ו:

ח

וחרש. דוקא חרש המדבר ואינו שומע ושוטה שאינו שוטה גמור, עיין סי' נ"ה ס"ח (ל"ח) ובתשו' מהרי"ל סי' רכ"ד כ' וז"ל למ"ד דקטן מוטל בעריסה מצטרף לעשרה ה"נ חרש ושוטה דאכל בי י' שכינת' שריא אך לא קיי"לן הכי עכ"ל אפשר דהתלמיד שמע וטעה וסבר דאליבא דכ"ע הדין כן, עיין סי' נ"ה ס"ו:

א

(א) מזמנין עליו – שאף שלא קבע עצמו בשלחן עמהם שאוכל מעומד וגם הולך ובא באמצע אכילתו ואין לו קביעות כלל עמהם אפ"ה מצטרף שכיון שדרך אכילתו בכך זו היא קביעתו משא"כ באיש אחר וכמ"ש בסימן קצ"ג ס"ב במ"ב:

ב

(ב) ע"ה גמור – דבגמרא אמרינן דאפילו קרא ושנה ולא שימש ת"ח דהיינו להבין טעמי המשניות להקשות ולפרק אין מזמנין עליו ולכן קאמר דאפילו ע"ה גמור שאין בו מקרא ומשנה מזמנין עליו בזמן הזה שאם היו פורשין מהם היו גם הם פורשין מן הצבור לגמרי ואם אינו מקיים מצות התורה בדבר המפורסם בכל ישראל כגון שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית י"א שאעפ"כ מזמנין עליו ודעת המ"א שבזה אין מזמנין עליו דבזה כיון דכלל ישראל קוראין ק"ש לא חיישינן לקלקולא במה שנפרוש עצמנו מיחידים שאין קורין וכן סתמו כמה אחרונים וכ"ש מי שהוא רשע ועובר עבירות בפרהסיא דאין מזמנין עליו [מ"א וש"א]:

ג

(ג) עובד כוכבים אין וכו' – היינו אפילו נתכוין לברך לאלהי ישראל:

ד

(ד) ולא טבל – וכל זמן שלא טבל כדין בפני ב"ד של שלשה כמבואר ביו"ד סימן רס"ח ס"א מקרי לא טבל [אחרונים]:

ה

(ה) אין מזמנין עליו – דאינו גר עד שימול ויטבול:

ו

(ו) ויכול לברך – והיינו אפילו להוציא אחרים ידי חובתן בברכת המזון [ב"י]:

ז

(ז) לאבותינו – לפי שלאברהם נתנה הארץ למורשה ואברהם נקרא אב המון גוים:

ח

(ח) שהוא פטור מלברך – פי' כל זמן שמתו מוטל לפניו כבסימן ע"א:

ט

(ט) אין מזמנין – ואפילו להאומרים שאם רצה להחמיר ולענות ולברך הרשות בידו מ"מ כיון שהוא פטור אינו מצטרף ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ע"א סק"ד במ"ב לענין אם יש חבורה בעיר המיוחדים להוצאת המת ומסרהו להם:

י

(י) עליו – ואפילו בדיעבד אם בירך להוציא לאחרים לא מהני דכל שהוא בעצמו פטור מן הדבר אין יכול להוציא לאחרים [פמ"ג]:

יא

(יא) וקטנים – עיין לקמיה בסעיף י':

יב

(יב) אין מזמנין עליהן – ר"ל אם לא היו רק שני אנשים אין אלו מצטרפין לשלשה שיתחייבו על ידם בזימון משום דאלו אינן בני חיובא בזימון וכדלקמיה בס"ז ואפילו אם רצו לזמן עמהם ג"כ אין רשאין וגרע מנשים בעצמן או עבדים שיש להם עכ"פ רשות לזמן וכדלקמיה משום שאין חברתן נאה שיהיה הצירוף של שלשה ע"י הנשים וכן ע"י העבדים שהם פרוצים בזמה ואפילו אשה עם בעלה ובניה ג"כ אין נכון להצטרף מטעם זה:

יג

(יג) אבל מזמנין לעצמן – רשות וקאי אנשים ועבדים ולא אקטנים דקטנים לאו בני מצוה נינהו לומר שיזמנו לעצמן:

יד

(יד) פריצותא דעבדים – שחשודים על הזנות ועל משכב זכור ולכן אפילו יש ג' עבדים אין מזמנין עם הנשים בחבורה אחת דאכתי איכא פריצותא:

טו

(טו) בשם – דהזכרת השם הוא דבר שבקדושה וכל דבר שבקדושה איננו בפחות מעשרה זכרים ובני חורין וכדלעיל בסי' נ"ה:

טז

(טז) רשות – י"ל הטעם דלא רצו חכמים להטיל עליהם חיוב ברכת הזימון כשהם בפ"ע משום שאינו מצוי כ"כ שיהיו בקיאות בברכת הזימון:

יז

(יז) חייבות וכו' – ואע"ג דנתבאר בסקי"ב דאין מזמנין אנשים ונשים ביחד ואפילו רצו משום שאין חבורתן נאה היינו דוקא התם שהאנשים הם רק שנים וחיוב זימון בא ע"י צירוף נשים להכי מנכר צירופן והתחברותן יחד וגנאי הדבר משא"כ הכא מיירי כשיש שלשה אנשים זולתן ואין צריך כלל לצירופן לענין חיוב זימון ולכן אף שהנשים ועבדים מצטרפין לצאת ידי חובתן בשמיעה מהמברך ולענות אחריו ברכת הזימון אין בזה משום גנאי:

יח

(יח) ויוצאות וכו' – שכמו שהאנשים מוציאים לאנשים כן הם מוציאים לנשים ועיין בשו"ע הגר"ז שדעתו שאם רצו הנשים להתחלק מחבורת האנשים ולזמן בפ"ע הרשות בידן:

יט

(יט) אע"פ שאינן מבינות – ועיין בסימן קצ"ג במ"ב סק"ה מש"כ שם בשם האחרונים דיוצאות גם ידי בהמ"ז בשמיעה מפי המברך אע"פ שאינן מבינות לשה"ק וכתבנו שם דמ"מ יותר נכון שיאמרו אחר המברך מלה במלה בלחש אם אפשר להם:

כ

(כ) מזמן למינו – דכל אנדרוגינוס אחד הם משא"כ בטומטום לקמיה דשמא זה כשיקרע ימצא זכר וזה נקבה ואין נשים מצטרפות עם האנשים וכדלעיל בס"ו:

כא

(כא) לא לאנשים וכו' – דשמא נקבה היא ונתבאר בס"ו שאין מזמנין עליהן וכן עם הנשים דשמא זכר הוא ואין חברתן נאה וכנ"ל:

כב

(כב) אינו מזמן כלל – היינו אפילו עם שני טומטומים אחרים וכ"ש דאינו מצטרף עם אנשים ונשים ומ"מ פשוט דעם ג' אנשים יכול להצטרף דלא גריעא מאשה וכנ"ל בס"ז:

כג

(כג) שהגיע וכו' – ופחות מזה אין דעתו חשיב לכלום אפי' יודע למי מברכין:

כד

(כד) הפעוטות – היינו כבן ט' או כבן י' [מ"א] וי"א דה"ה בפחות משיעור זה אם הוא רק מבן שש ומעלה אם הוא חריף ויודע למי מברכין:

כה

(כה) ומצטרף וכו' – היינו אחד ולא שנים בין לשלשה בין לעשרה:

כו

(כו) בין לשלשה וכו' – והא דאיתא בס"ו דאין מזמנין על הקטנים מיירי בקטנים ביותר או שאינו יודע למי מברכין:

כז

(כז) דאז מחזקינן וכו' – דאמרינן כיון שהגיע לכלל שנים מסתמא כבר הביא שתי שערות וא"צ בדיקה אחר זה אבל אם בדקוהו ונמצא שאין בו שתי שערות לא מצרפינן ליה לזימון. וכל אלו הדעות הוא רק לענין צירוף שיהיה מצטרף לשלשה ולעשרה אבל שיהיה הוא המזמן ויוציא אחרים בבהמ"ז לכו"ע אינו מוציא עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד וידוע שהביא שתי שערות שבהמ"ז הוא מן התורה ובשל תורה אין סומכין על חזקה זו דמסתמא הביא מיהו אם המזמן אינו אומר כי אם נברך וכל בהמ"ז מברך כ"א ואחד לעצמו כמנהגנו [וכמבואר בסימן קפ"ג ס"ז] לית לן בה דכיון שהוא בן י"ג שנה סמכינן בזה על חזקה:

כח

(כח) וחרש – מיירי בחרש המדבר ואינו שומע דאלו בחרש גמור קי"ל דפטור מכל המצות כקטן דלאו בר דעה הוא וכדלעיל בסימן נ"ה ס"ח ואינו מצטרף. וחרש השומע ואינו מדבר עיין בפמ"ג:

כט

(כט) ושוטה – לא מיירי בשוטה גמור דזה אין מצטרף אלא שאינו חכם כ"כ כשאר אינשי והעם מחזיקין אותו לשוטה:

ל

(ל) אין מזמנין עליו – בין לג' בין לעשרה שזהו לשון נידוי שמרחיקין ומבדילין אותו מאגודתם ועיין לעיל בסימן נ"ה סי"ב בבה"ל:

א

לעצמן עיין בה"ט וע' בלבוש דאפי' עם בעלה אין נאה לזמן וע' בא"ר שם בשם מלבושי יו"ט וע' בגן המלך סי ע"ה שגדול אחד היה מזמן הוא וחתנו ובתו ודחה דבריו ע"ש וע"ש דאף לצרף אשה או עבד להזכרת השם בעשרה לא ראה נוהגין כן וכ"כ באגור ע"ש: בש"ע סעיף ז' בהג"ה אע"פ שאין מבינים עיין במג"א הביא דברי הלבוש דאף שבבהמ"ז צריכין להבין מ"מ ברכת הזימון א"צ להבין ועיין בא"ר שכתב שהלבוש בא ליישב קושית הל"ח שהקשה מסי' קצ"ג דאיתא דצריך שיבינו ולכן מחלק בין בהמ"ז לברכת הזימון וטעם החילוק בזה ע"ש וגם י"ל דמיירי שהם מברכות בעצמם בלחש רק ברכת הזימון צריך שיבינו ועיין בלבוש טעם הא"ז שכתב צריכות שיבינו לעצמם בלחש עכ"ל ויש כאן חסרון תיבות וצ"ל צריכות שיבינו או שיברכו בעצמם בלחש והיינו כמ"ש:

ב

הפעוטות. עיין באר היטב וע' בר"י שהוא קושית היד אהרן והמ"א עצמו סי' תרנ"ח כ' בן שש כמ"ש בח"מ סי' רל"ה ע"ש ובבר"י כתב ליישב קצת דברי המג"א בזה:

א

השמש שאכל כזית. דסד"א שאין לו קביעות לפי שהולך ובא קמ"ל:

ב

נשים ועבדים כו'. זהו משנה ריש פ"ג שאכלו ובטור כתוב והר"י הכהן היה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון והיה מביא ראיה מהגמרא פרק מ"ש נשים חייבות בב"ה דאורייתא או דרבנן נ"מ להוציא אחרים י"ח מכלל דפשיטא ליה דמצטרפות דאלת"ה תבעי ליה אם מצטרפות והר"מ השיב על דבריו שאין מצטרפות כו' וקשה היאך מפ' המשנה דנשים ועבדים אין מזמנין עליהם ובמרדכי כתוב שרבינו שמחה עשה כן מעשה להצטרף אשה לזימון אלא דשם מסיק דהיינו להזכרת השם לחוד ולא לשאר זימון אבל דברי ר"י בטור לא משמע לפרושי כן מסידור דבריו והפלוגתא שמבי' ע"ז.) ונראה דיש לומר המשנה דאין מזמנין על הנשים פירושו שיתן להם לברך בכוס הזימון דומיא דעד כמה מזמנין פירש"י דקאי על המברך בזימון וא"כ בצירוף שיברך איש עמהם אפשר דשרי ואע"ג דכלל התנא עמהם עבדים וקטנים והני אפי' לצירוף אסור מ"מ בהאי מילת' שוין שלא יברכו בזימון וזה מוכח בפ' מ"ש דשם לא קאי על זימון אלא בלא זימון דהיינו אשם עם בעלה ובעלה אינו יודע ברכת המזון והיא יודעת דע"ז קאי שם הסוגיא אח"כ. ועל זה מספקא לן שם ודייק רבינו יהודא אמאי לא מספקא ליה אם תצטרף לזימון בג' מכלל דפשיטא דמצטרפת לזימון בג' אלא שהיא לא תברך והר"מ ס"ל דלזימון חמור טפי ופשיטא דאפי' לצירוף אסירא אלא להוציא בברכה את בעלה קיל טפי כיון שהוא אינו יודע מספקא לן דוקא כנ"ל. וכאן הביא דעת הרמב"ם ולשונו דאפילו לצירוף אסירי. ועוד י"ל למ"ש ב"י אחר זה בסי' זה בשם הכלבו לענין קטן שמצרפין אותו לג' דוקא אחד דרובא דגדולי' בעי' ה"נ בנשים דמתני' היינו אם הם הרוב לא יזמן להם איש אחד. אבל לצירוף ב' אנשים והיא השלישית שפיר תצטרף כ"ה דעת ר"י הכהן:

א

בש"ע סעיף ה' פטור עיין בר"ש פרק ה' דדמאי שכתב לפרש הא דאין מברכין עליו כו' היינו לענין להוציא אחרים או אחרים יוציאו אותו י"ח בזה אמרו אינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו כו' אבל הוא לעצמו חייב לברך עליו המוציא וברכת המזון ודוקא מק"ש ותפלה ותפילין פטור ע"ש ולא ראיתי שנזכר דעה זו בפוסקים: