שולחן ערוך, אורח חיים קס״ו: דין הפסקה בין בציעה לנטילה. ובו ס"א: – עם 21 מפרשים

א

דין הפסקה בין בציעה לנטילה. ובו ס"א:
יש אומרים שאין צריך ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא ויש אומרים שצריך ליזהר וטוב ליזהר. (ואם שהה כדי הלוך כ"ב אמה מקרי הפסק): (תוספות פרק אלו נאמרין):

א

וטוב ליזהר כו'. ויברך ברכת המוציא מיד וטעמא משום דמשמע ליה דההיא דתיכף לנ"י ברכה איירי בנטילה שלפני הסעודה וכן פי' רב אלפס. מדקאמר אינו ניזוק בכל אותה סעודה ואי קאי לנטילת אתרוג א"כ כבר סעד ומאי דהוה הוה (תבואת שור):

א

ליזהר. כתב בזוהר בשלח שיתפלל קודם נטילה על מזונו ואם שכח להתפלל עד אחר נטילה מותר להפסיק בכך. והעולם נוהגים לומר מזמור ה' רועי בין נטילה להמוציא. מ"א:

ב

כ"ב אמה. עיין מ"א וע"ל סי' ח'. ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד לית לן בה. ע"ת וכ"כ מהרש"ל דדוקא במים אחרונים בעינן תיכף לנטילה ברכה אבל בראשונים אין שם כ"א זהירות בעלמא. ט"ז ועיין יד אהרן:

א

טור בשם הרי"ף ורמב"ם

ב

טור מהירו' פ"ו דברכות (ולענ"ד הוא ג"כ בבבלי דף כ"ב ע"ב):

א

ס"א י"א כו'. דההוא תכף לנט"י סעודה דפ"ו דברכות מפרשים הפוסקים במים אחרונים סמוך לבהמ"ז וכן פי' רש"י ותוס' שם:

ב

וי"א כו'. כ"מ בירושל' פ"ק דברכות ג' תכיפות הן כו' א"ר יוסי בר בון כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה אין פסול נוגע באותו קרבן וכל מי שתוכף לנט"י ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה כו' ואי במים אחרונים מאי דהוה הוה וגמרא ערוכה היא בברכות נ"ב ב' ועתוס' שם ד"ה תיכף כו' ועמ"ש ברס"י קע"ט ותר"י תי' דלא חשיב אלא הני דילפי' בירושל' מקראי וס' ראשונה ס"ל ההיא דירושלמי ג"כ במים אחרונים ור"ל אין מקטרג על אותה סעודה וכ"ה בתוס' דסוטה ל"ט א' ד"ה כל דירושלמי במים אחרונים איירי וההיא דפ"ח דברכות מפ' כמ"ש תוס' בפסחים ק"ו ב' ד"ה זימנין כו':

ג

ואם שהה כו'. תוס' דסוטה בד"ה כל מגמ' דזבחים ל"ג א' ערש"י שם ד"ה מרחק כו' ועמ"א שהקשה לפי הס"ד שם דאתיא כרבי א"כ אפי' שמה ביאה הא ליכא כ"ב אמה ונראה שודאי לכתחילה התכיפה אפי' פסיעה (אחת הוי הפסק) אלא דלענין עיכוב מפ' תוס' ולמד תוס' ממש"ש מאי קסבר כו' ולכן פריך אחר שאוקמה כר"י ב"י דוקא וע' הג"מ שם ומ"מ לדינא דברי המ"א נכונים:

א

במג"א סק"א סי' קע"ד. נ"ב סק"ו.

ב

שם ס"ק ב' רל"ה סעיף ב'. נ"ב ס"ק ו':

ג

שם סק"ג נ"ב עיין ח"ץ סי' קכ"ח שהקשה ג"כ קושית המג"א בהוספת נופך ומסיים ונלאו כל חכמי לב ליישבו ועמ"ש ביאורי הגראו"ו ז"ל. ולפענ"ד דהא בזבחים דף ל"ב דיש ע"כ איתא דבעינן סמיכה לפני ה' בפנים ממש וא"כ צ"ע מאי משני הש"ס כר"י בר"י דמרחק צפון מה בכך אכתי לעייל ידיה כי היכא דלקיים לפני ה'. וע"כ צ"ל דהאי לפני לא הוי מצוה בפני עצמה אלא הכל ככלל תיכף לסמיכה שחיטה ובין שתהיה כפנים אלא שמשהה כ"ב אמה בין סמיכה לשחיטה או בין שתהיה תיכף אלא שאינו בפנים ממש לא מקיים תיכף לסמיכה שחיטה עד שיהיו שניהם תכופין ובפנים וכן משמע מלשון רש"י דף ל"ב דיש ע"ב וע"ש בתוס' סוף ע"א ואתי שפיר הכל דבס"ד הו"א סייעתא לעולא דמדלא עייל ידיה לפנים ומקיים תרווייהו תיכף ולפני ה' ש"מ ביאה במקצת שמה ביאה ואי אפשר להכניס בפנים וניהו דמכל מקום תיכף הוי דהאי משהה דמפיק לקרא לסמוך לא מיקרי שיהה לענין שארי תכיפות מ"מ הכא אין אני קורא בה תיכף לסמיכה שחיטה מדלא הוי בפנים לפני ה'. וזה מדוקדק בלשון הברייתא אין אני קורא בה ר"ל ניהו דתיכף הוה מכל מקום אין אני קורא בה וכו' משום דלא הוי לפני ה' והוה סייעתא לעולא. ודחי הש"ס דלמא לא שמה ביאה וברייתא אתיא כר"י בר"י דמרחק צפון וא"נ מכניס ידו אכתי לא מקיים תיכף משום דמרחיק כ"ב אמות אע"ג דמקיים לפני ה' מכל מקום משהה כ"ב אמות וכיון דהכנסת היד ומדרבנן מיהת אסו' לכ"ע כמ"ש הרמב"ם דמכין אותו מכות מרדות לכ"ע דעדיף טפי להביא הקרבן לחוץ מלהכניס ידו לפנים דבין כך ובין כך לא מקיים תיכף לסמיכה שחיטה ודברי התוס' ברורין בעזהי"ת. ובספר מראה כהן הקשה הא עכ"פ היה צריך כדי השטת ידו לפנים ונמצא חסר ליה כ"ב אמה בציר פשטת יד הסומך, ולפענ"ד גם זה לק"מ דבלא"ה צריכין להבין דניהו דמשער ניקנור עד מזרחו של מזבח הוא כ"ב אמות הארכתי צריך להוליך הבהמה לצפון המזבח ולשוחטה שם. וע"כ צ"ל דאמרינן שם בזבחים דף ל"ב ע"ב הנשחט לפני ה' ואין השוחט לפני ה' ועומד השוחט במזרח המזבח ומושיט ידו לצפון לצואר הבהמ' ושוחט ומשום הכי אם הסומך מושיט ידו לפנים וסומך עדיין צריכין להוליך הבהמה כ"ב אמות דהיינו משם עד מזרחו של מזבח ועוד כדי השטת יד השוחט לצפונו ואתי שפיר ודו"ק בכ"ז:

א

[א] כדי הילוך כ"ב וכו'. פירוש אפילו בלא דיבור ובדיבור הוי הפסקה אפילו מעט אפילו בדברי תורה, וכן משמע במגן אברהם ריש סימן קע"ט ודלא כמו שכתב הוא גופיה בסוף סימן קס"ה, וכן הסכמת הב"ח וט"ז. וכתב הפרישה שהתוספות לא דייקי אלא שלא תאמר שיעור כ"ב לא הוי הפסק קא משמע לן דזה על כל פנים הוי הפסק, אבל בציר מהכי גם כן יש לומר דהוי הפסק, גם הוכיח כן באריכות מפרק כל הפסולים דף ל"ג ורמב"ם פרק ג' ופרק ה' מהלכות מעשה קרבנות, ובזה מתורץ קושית מגן אברהם עיין שם. מיהו מרש"ל וסייעתו שהבאתי בסימן שקודם זה מבואר דאפילו כדי הילוך כ"ב אמות שרי כיון שאינו מדבר ואינו עושה מעשה וכן משמע בט"ז. ומה שהאריך הט"ז ואחרונים מש"ס דפרק אלו דברים עיין שם, לא עיינו בברכת אברהם דף קצ"ז. מיהו בדיעבד משמע דאין צריך לחזור וליטול אף בהלך כ"ב אמות כל שלא הסיח דעתו וכן משמע בכנסת הגדולה ועולת תמיד. כתב בהלכות מהר"ן כמו שצריך לומר בערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם וכו', כן צריך לומר קודם נטילת ידים אם כל דבר מוכן הראוי לקידוש ולברכת מוציא כדי שלא יצטרך להפסיק, עד כאן. כתב של"ה דף פ"ה טוב וישר לומר מזמור לדוד ה' רועי וכו' מיד אחר אכילת ברכת המוציא מפני שמדבר בבטחון השם יתברך על מזונות ושאר דברים כל ימי חייו ולאחר מותו שלא ילך בגיהנום:

א

א) [סעיף א'] י"א שא"צ ליזהר וכו' וי"א שצריך ליזהר וכו' הא דאמר י"א שא"צ וי"א שצריך משום דבמס' ברכות דף מ"ב ע"א איתא תיכף לנט"י ברכה ומפרשי לה התם רש"י ותו' דאמים אחרונים קאי יעו"ש. וכן מפרש לה הרמב"ם בפ"ו מה' ברכות ורבינו יואל והב"ד הטור וב"י. אבל מתוך הירושלמי פ"ו דברכות משמע דההיא דתיכף לנטילה ברכה אמים ראשונים קאי דאיתא התם התוכף ברכה ללט"י אינו ניזוק בכל אותם סעודה. וכ"כ הטור וכ"כ בהגמ"י פ"ז דברכות והב"ד ב"י וכתב וכן נכון לעשות ליזהר גם במים ראשונים עכ"ל וכך הם דבריו כאן בש"ע. וכ"ה דעת הרא"ש והטור ור' ישעיה הראשון בפסקיו כ"י והרמ"ע באלפסי זוטא פ' כיצד מברכין כמ"ש הברכ"י בשיו"ב אות א' יעו"ש. וכ"פ הלבוש. פר"ח. ער"ה. מאמ"ר אות א' ועיין לקמן אות ו':

א

ב) שם י"א שא"צ ליזהר וכו' ומ"מ אסור למזוג הכוס בחמין בנתיים דצריך דקדוק שלא יחסר ושלא יותיר והוי הסח הדעת טפי וה"ה לכל כיוצא בזה. ובאגודה כתב בשם ר"ת דבחול אסור דחיישינן שמא יסיח דעתו וילך לו אבל בשבת שהשלחן ערוך יכול ליטול ידיו ולקדש וה"ה להבדיל ולאכול עכ"ל. מ"א סק"א. וכ"כ הט"ז סק"א. וזהו לפי מנהג שכתב מור"ם ז"ל בסי' ער"א סעי' י"ב שיש מקומות נוהגים ליטול קודם קידוש יעו"ש. אבל הט"ז שם ס"ק י"ד כתב דאעפ"י שכתב מור"ם ז"ל ואין לשנות מ"מ מי שחרד לדבר ורוצה לעשות כדיעה ראשונה וליטול ידיו אחר הקידוש ש"ד יעו"ש וכ"ה לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דף ע"א ודף ע"ב צ"ל הקידוש דוקא קודם נטילה. ויעו"ש טעם בסוד וה"ה בקידוש של שחרית צ"ל דוקא קודם נטילה וכמבואר בשער הכוו' שם דף ע"ד ע"ג יעו"ש. וכ"כ בפע"ח שער השבת פט"ז יעו"ש:

א

ג) שם וי"א שצריך ליזהר וכו' כתוב בה' מהר"ן כמו שצ"ל בע"ש עם חשיכה עשרתם ערבתם וכו' כן צ"ל קידם נט"י אם כל דבר מוכן הראוי לקידוש ולברכת המוציא כדי שלא יצטרך להפסיק והביאו א"ר אות א' וזהו ג"כ לפי מנהג שכתב מור"ם ז"ל שיש מקומות נוהגין ליטיל קודם קידוש כמ"ש באות הקודם אבל דעת מרן והאר"י ז"ל אינו כן אלא צ"ל הקידוש קודם כיעו"ש אלא דנפקא מנה לדידן דצריך ליזהר להזמין קודם נט"י מה שצריך לנט"י והמוציא כגון המפה לניגוב והשלחן והלחם והמלח וכדומה כדי שלא להפסיק בין הנטילה להמוציא וגם כדי לברך המוציא מיד:

ב

ג) שם וי"א שצריך וכו' ועיין מהרש"א שבת ט' ע"ב שכתב דאחר נט"י קודם אכילה אף בני בבל לא היו נוהגין בהתרת חגורה משום הפסק בין נטילה לאכילה יעו"ש. אבל הער"ה אות א' כתב דלא הוי הפסק כיון דצורך סעודה היא יעו"ש וע"כ נראה דלכתחלה יש להתיר קודם נטילה או אחר שיברך המוציא ויאכל כזית ובדיעבד אם התיר בין נטילה להמוציא לא הוי הפסק וכמ"ש לקמן אות ח' יעו"ש ועיין בקיצור ש"ע סי מ"א אות ב' שכתב דמותר לענות אמן בין נטילה להמוציא ונראה שהוא פשוט. ועיין לעיל סי' קנ"ח אות ד':

א

ד) וכתב השל"ה בשער האותיות אות ק' דף פ"א ע"ב דירגיל אדם עצמו להתפלל תפילת המזון קודם נטילה ואם שכח ולא התפלל עד שנטל ידיו יכול להתפלל בין הנטילה להמוציא ולא הוי הפסק מאחר שהיא מצרכי סעודה שצריך להתפלל על מזונו כמ"ש בזוה"ק יעו"ש. והביאו מ"א סק"ב. סו"ב אות א' וכ"כ המחב"ר אות ב' וכתב שם השל"ה בהגה בשם הרמ"ק שהתפלה הנכונה לזה לומר מזמור לדוד ה' רועי וכו' ועם היות בו פירושים רבים הכוונה הנאותה לזה הוא לכלול עשר ספירות ויעו"ש הסוד שכתב בו. וכתב המ"א שם דהעולם נוהגין לאמרו בין נטילה להמוציא. וכ"כ המחב"ר שם. מיהו המאמ"ר אות ב' כתב דעדיף טפי נאומרו קודם נטילה יעו"ש. ועיין בדברינו לסי' זק"ן הסדר שצ"ל קודם נט"י לאכילה יטו"ש. ומיהו נראה דאם לא אמרו קודם נטילה היותר נכון לאומרו אחר ברכת המוציא וגם עד אחר שיאכל כזית פת כדי שלא להפסיק בין נט"י להמוציא ורק פסוק עיני כל אליך ישברו וכו' ופתח את ידיך וכו' יש לאומרו בין נט"י להמוציא אם שכח לאומרו קודם נטילה משום דעיקר תפלת הפרנסה נזכר בו כידוע אבל השאר אין כ"כ נחוץ כדי להפסיק בהם בין נטילה להמוציא כנ"ל ובענין פסוק שאו ידיכם וכו' כבר כתבנו לעול סי' קס"ב אות ח' דאין לאומרו כ"א קידם נטילה או שאין לאומרו כלל כיון שלא נזכר זה בדברי האר"י ז"ל יעו"ש:

א

ה) וכתב המחב"ר אות ג' דפיוט שתיקן הרב הקדוש האר"י זצ"ל לשורר על השלחן אחר אכילה אסדר לסעודתא וכו' למבצע על רפתא וכו' נהגו לשוררם קודם קידוש. ובסעודה ג' קודם נט"י לסעודה יעו"ש. וכן אתקינו סעודתא וכו' שכתוב שם בשער הכוו' דף ע"ב ע"א לאומרו קודה נטילה נוהגין לאומרו קודם קידוש וכן יהא רעוא מן קדם עתיקא קדישא וכו' שכתוב שם בשער הכוו' לאומרו קודם כל סעודה מג' סעודות של שבת נוהגין לאומרו קודם קידוש ובסעודה ג' קודם נט"י והוא מנהג נכון כדי שלא להפסיק וגם כי כן נראה לפי סודם של דברים ויתבאר עוד מזה והנוסח שצ"ל לקמן בהלכות סעודת שבת בס"ד:

א

ו) שם ואם שהה כדי הילוך כ"ב אמה וכו' כן הוכיחו התו' בסוטה דף ט"ל ע"א ד"ה כל כהן מדאמרינן גבי מצורע לא היה תכף לסמיכה שחיטה שלא היה רשאי ליכנס לעזרה והיה סומך על הקרבן לפני שער ניקנור ואח"כ היו מוליכין הקרבן למזבח ומן השער עד המזבח היה כ"ב אמה ש"מ דזה מיקרי הפסק יעויין שם. והב"ד הט"ז סק"ב והמא"א סק"ג. ומיהו רש"ל בתשו' סי' ל"ד כתב דדוקא במים אחרונים בעינן תכף לנטילה ברכה אבל בראשונים אין שם כ"א זהירות בעלמא יעו"ש והביאו הט"ז שם. אבל דעת הב"ח כדברי מור"ם ז"ל דבהפסקה כדי הלוך כ"ב אמה אפי' בלא דיבור הוי הפסק יעויין שם. והביאו מ"א סק"ב:

א

ז) שם כדי הילוך כ"ב אמה וכו' פי' אפילו בלא דיבור ובדיבור הוי הפסקה אפי' מעט ואפילו בד"ת וכ"מ במ"א רסי' קע"ט ודלא כמ"ש הוא גופיה בססי' קס"ה. וכן הסכמת הב"ח והט"ז בססי' קס"ה. א"ר אות א' וכ"כ לעיל סי' קס"ה אות י"א יעו"ש. ועיין לקמן סי' קע"ט אות א':

א

ח) שם כדי הילוך כ"ב אמה וכו' ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם הפסיק יותר מכ"ב אמה א"צ ליטול שנית ויכול לברך המוציא אח"כ. ברכת אברהם סי' ס"א וס"ב. שכנה"ג בהגב"י אות ב' עו"ת אות א' מש"ז אות ב' והיינו כל שלא הסיח דעתו. א"ר שם. קיצור ש"ע סי' מ"א אות ב' ועיין לעיל סי' קס"ד אות ט' ואו' ט"ז:

א

ט) שם כדי הילוך כ"ב אמה וכו' ומיהו כל מה שמפסיק בניגוב בין נטילה להמוציא לא חשיב הפסק אפילו שהה טובא בניגובו שהרי צריך לנגב ידו היטב אלא דלאחר שניגב ידיו היטב חשיב הפסק אם לא יברך המוציא מיד ב"ח. וכ"כ המאמ"ר אות ג' חס"ל אות ב' ונראה דה"ה בין מים אחרונים לבהמ"ז הניגוב לא חשיב הפסק כיון דצריך לנגב קודם ברכה כמ"ש הרמב"ם סוף פ"ו מה"ב יעו"ש. ועיין לקמן סי' קפ"א ס"ח:

א

י) שם כדי הילוך כ"ב אמה וכו' וכשהולך מבית לבית חשיב הפסק אפי' הליכה מועטת מ"א סק"ג. ר"ז אות א' קיצור ש"ע שם. וה"ה בבית אחד והולך מחדר זה לחדר אחר אפי' הליכה מועטת ואפילו רואה מקומו הוי הפסק אבל בחדר אחד אפילו אינו רואה מקומו לא הוי הפסק אם הוא פחות מכ"ב אמה. דרכי חיים דף ק"ז ע"ב. א"ח אות ד' ומיהו ההולך ממקום שנטל ידיו למקום הסעודה לא חשובה הפסק כיון שהוא צורך הסעודה אלא שלכתחלה צריך ליטול ידיו סמוך למקום הסעודה אם אפשר ר"ז שם. ונראה דהנכון שלא לנגב ידיו עד שהולך למקום סעודה ושם יגביה ידיו כנגד ראשו ויברך ענט"י ואח"כ ינגב כדי שלא תהא ההליכה הפסק כיון שהוא קודם הניגוב והניגוב הוא מן המצוה כמ"ש באות הקודם. ואח"כ ראיתי שכ"כ בתשו' עונג יו"ט סי' ח"י והביאו הפת"ע סי' קנ"ח סוף אות כ"ז יעו"ש:

א

ש"ע כ"ב אמה עיין שו"ת ח"צ סימן קכ"ח:

ב

מ"א ססק"א סימן קע"ד. ע"ש סקי"ד:

ג

שם רל"ה ס"ב. ע"ש סק"ו:

ד

שם עסי' קס"ז ס"ה. ע"ש סקי"ד וכיון שהשטן מקטרג שהם בלא מצות טוב לחשוב בד"ת כן כתב רש"ל שם:

ה

שם וע' סי' ח' סי"ג. משם מחזיק קושייתו דהא חזינן שם דעכ"פ הליכה הוי הפסק ואף על גב דשם דוקא בבית אחר היינו משום דא"צ שם תיכף ודמי לסי' קע"ח משא"כ במקום דצריך תיכף וכמו שכתב באות הקודם:

ו

שם אפילו מפינה לפינה. פי' דהא דמקילין מפינה לפינה בסי' קע"ח היינו דוקא בברכה אחרונה דמותר להפסיק אפילו בדיבור ואינו מזיק שם אלא שינוי מקום ומפינה לפינה לא חשיב שינוי מקום משא"כ אחר ברכה ראשונה אסור להפסיק כלל וצריך לעשו' תיכף כמבואר בסי' שאח"ז ס"ו וה"ה בשחיטה מ"ה הוי הליכה מועטת מפינה לפינה נמי הפסק (כמו דיבור בעלמא) לכך כתבו שם התוס' דכשהלך בין ברכת היין לשתייתו הוי הפסק ע"ש:

א

י"א שא"צ ליזהר. ומ"מ אסור למזוג הכוס בחמין בנתיים דצריך דקדוק שלא יחסר ושלא יותר והוי היסח הדעת טפי (בתוספ' פסחי' דף ק"ז ב"ח) וה"ה לכל כיוצא בזה ועוד כתבו בשם ר"ת דבחול אסו' דחיישי' שמא יסיח דעתו וילך לו אבל בשבת דהשלחן ערוך יכול ליטול ידיו ולקדש וה"ה להבדיל ולאכול עכ"ל עמ"ש סי' קע"ד:

ב

וטוב ליזהר. וכ' בשל"ה שבכל יום קודם נטילה יתפלל על מזונו מאת הש"י ואם שכח להתפלל עד אחר נטיל' מות' להפסיק בכך ע"כ והעולם נהגו לו' מזמור ה' רועי וגו' בין נטילה להמוציא ועסי' רל"ה ס"ב, וכ' רש"ל על בעל הסעוד' ליתן לגדול באחרונ' ליטול אך אם הביא לו ליטול בראשונה והוא מונע עצמו עבירה הוא בידו לומר אני לא אפסיק ואחרים יפסיקו אלא יטול עצמו וישב ולא ידבר ואם שאלו לו ד"ת מותר להפסיק ע"כ עסי' קס"ז ס"ה וב"ח כ' דאסו' אפי' בד"ת וגם אפי' הישיבה הוי הפסק כמ"ש רמ"א ע"כ וא"כ רשאי הגדול למנוע עצמו מליטול בראשונה דעכ"פ איכא קפידא טפי כשמפסיק הבוצע מהאחרים ועוד דהאחרים אם יראו שימשך הדבר יכולים ליקח פת ולבצוע בלחש לעצמן:

ג

כ"ב אמה. התוס' בסוטה הוכיחו כן מדאמרינן גבי מצורע לא היה תכף לסמיכה שחיטה שלא היה רשאי ליכנס לעזרה והיה סומך על הקרבן לפני שער נקנור ואח"כ היו מוליכין הקרבן למזבח ומן השער עד המזבח היה כ"ב אמה ש"מ דזה מקרי הפסק, וקשה לי דבזבחים ד' ל"ג פריך מהא ברייתא למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיה ולסמוך ולשחטי' שם אצל הפתח דס"ד דקי"ל כר' דס"ל דכל העזרה כשרה לשחיט' ומשני דקי"ל כר"י דאסור לשחוט כי אם בצד המזבח, והשתא קשה לפי מאי דס"ד כר' א"כ אפי' למ"ד שמה ביאה לסמוך לפני הפתח ולעייליה ולשחטיה אצל הפתח מבפני' אלא ע"כ כשהולך ממקום למקום חשיב הפסק אפי' הליכ' מועט' וכ"מ במשנה ס"פ ב' דמדות במקום שסומכין שוחטין דתכף לסמיכה שחיט' וצ"ע ועסי' ח' סי"ג ועסי' קפ"א ס"ו מ"ש דבכדי אין להפסיק כלל, וצ"ע בי"ד סי' י"ט שפסק שיברך ברחוק ד"א קודם שיכנס לבית המטבחיים דהא אפי' ברכה אחרונה דרשאי להפסיק בינה לאכילה צריכה דוקא במקומה כמ"ש סי' קפ"ד ק"ו ברכה ראשונה, ועיינתי במקור הדין באגודה בחולין סי' ט' משמע שהכל בבית א' וכ"כ בשבת סי' ו' וז"ל הרוצה לשתות בבית המרחץ יברך בבית החיצון ע"מ לשתות בפנימי דהוי כמו מפינה לפינה ע"ש אבל התו' כתבו בפסחים ד' ק"א ע"א ד"ה ור' יוחנן וכו' דהוי הפסק משמע אפי' מפינה לפינה וכן עיקר דלא גרע מדבור בעלמא ודברי רמ"א בי"ד צ"ע:

א

(א) שא"צ ליזהר וכו' – דמה דאמרינן בש"ס [ברכות נ"א] תיכף לנט"י סעודה ס"ל דהיינו שלא יתעסק בינתים באיזה עסק או מעשה עד שיסיח דעתו או בשיחה הרבה דמביא לידי היסח הדעת [אפילו אם היה בד"ת] אבל אם יושב בטל ואינו עושה בינתים שום מעשה אף ששוהה הרבה או אפילו משיח מעט אין לחוש כיון שהשלחן ערוך לפניו ודעתו לאכול מיד לא מסיח דעתו:

ב

(ב) וי"א שצריך ליזהר – אפילו בשהיה לחוד כדלקמיה וכ"ש שלא לדבר בינתים אפילו שיחה מועטת ואפי' בד"ת חשיב הפסק לדידהו וצריך ליזהר לבד מהדברים שהם לצורך סעודה דמותר להפסיק לכו"ע:

ג

(ג) וטוב ליזהר – כתבו הספרים בשם הזוה"ק שמצוה לאדם שיתפלל בכל יום על מזונו קודם האכילה. ואם שכח להתפלל עד אחר שנטל ידיו לאכילה יש מצדדים שיכול לומר תפלה זו אחר הנטילה דלא חשיב הפסק דהוי קצת כצורך סעודה [ויש שנהגו לכתחלה לומר מזמור ה' רועי בין נטילה להמוציא] ויותר נכון שיאמרנו אחר אכילת ברכת המוציא וכ"כ א"ר בשם של"ה:

ד

(ד) ואם שהה וכו' – היינו משעה שנגב ידיו עד ברכת המוציא:

ה

(ה) כדי הילוך כ"ב אמה – שבשיעור זה נקרא הפסק אפילו ביושב במקומו [ואם הולך מביתו לבית אחר יש שמחמירין אפילו בהליכה מועטת] ומשמע מאחרונים דבשלא לצורך אין לשהות כלל בינתים אלא יברך המוציא מיד אחר הניגוב:

ו

(ו) מקרי הפסק – ולא מקרי תיכף וא"כ לפי מה שפסק המחבר דטוב ליזהר לתכוף נטילה לסעודה יש ליזהר גם מלשהות בינתים שיעור כזה. ודע דעיקר דין תכיפה המוזכר בסימן זה הוא רק מצוה לכתחלה אבל בדיעבד אפילו שהה הרבה או הפסיק בינתים אין צריך לחזור וליטול ידיו כל שלא הסיח דעתו בינתים משמירת ידיו:

א

(מ"א סק"ג) וק"ל דבזבחים נ"ב עיין בצאן קדשים שמיישב קושי' זו:

ב

(שם) וצ"ע בי"ד סי' י"ט שפסק. נ"ב וי"ל דשם איירי שרואה אותו מקום שבירך והוי כמו מפינה לפינה עיין לקמן סי' רע"ג סעיף א' ואגודה נמי איירי בכה"ג:

ג

(שם) והוי הפסק אפי' ממקום למקום כצ"ל:

א

כ"ב אמה עיין בה"ט ועיין במ"ג וע' בבכור שור בברכות דף מ"ב מ"ש בזה ישוב לקושיית המג"א ע"ש ובתשוכת חכם צבי סי' קכ"ח ובשו"ת חות יאיר סי רכ"ז ובשאלת יעבץ סי' זיין ובכרתי ופלתי סי' י"ט:

א

י"א שא"צ ליזהר כו'. הוא דעת רבינו יואל ורי"ף בטור דס"ל דהא דאמרי' תיכף לנ"י ברכה היינו במים אחרונים דוקא וקש' דאמרי' ר"פ אלו דברים דב"ה ס"ל מוזגין לכוס ואח"כ נוטלין לידים ומפרש שם טעם בברייתא דבר אחר משום דהכי עדיפא דתיכף לנט"י סעודה והתו' הקשו לשם למה לא חשבינן בהדי ג' תכיפו' ותירצו כיון דהוא במשנה דאלו דברים לא הוצרך לחשבי' א"כ מ"מ שייך גם במים ראשונים תיכף לנטילה ברכה דהיינו סעוד' וכ' מו"ח ז"ל דרבינו יואל ס"ל דלא קי"ל כהך ד"א מדלא חשבי' בהדי תכיפות ולא ס"ל כהתוס' ולענ"ד דלק"מ דלענין הפסק ולישב בטל אמרי' דיש איסור לעשות כן במים אחרונים דומיא דשאר תכיפות דחשיב שם תיכף לסמיכה שחיטה ותיכף לגאולה תפלה דבאלו יש איסור אפי' בלא עשה שום מעשה אלא יושב בטל משא"כ בתכיפות דנט"י לסעודה אין איסור ביושב בטל אלא בעושה מעש' בנתיים ואפי' בעושה מעש' כתבו התוס' בפ' ע"פ דקידוש שאומר בנתיים לא הוי הפסק דשאני מזיגה שמוזג הכוס בחמין דצריך דקדוק גדול שלא יהיה חסר או יתר. ועוד כתבו בשם ר"ת דבחול מיירי ב"ה שאם יטול קודם מזיגה יעסוק בשאר דברים ולא יאכל אבל בשבת אין לחוש שהשלחן ערוך לפניו. ורבינו יואל דמתיר כאן בהפסק בין נטילה להמוציא לא התיר אלא לישב בטל אבל פשיטא דלא התיר לעשות איז' מעשה בנתיים דזה יביא לידי היסח הדעת והיינו ההיא דתכף לנ"י סעודה שזכרנו זה נ"ל ברור ופשוט לדעת רבינו יואל ורי"ף:

ב

כ"ב אמה. שזה הי' השיעור משער נקנור עד בית המטבחיים ממילא ע"כ הוה הפסק כ"כ התוס' פ' א"נ הביאם ב"י סי' קכ"ח דשיעור זה הוא אינה תכיפה והוי ודאי הפסק וכ' רש"ל בתשובה סי' ל"ד דהיינו דוקא במים אחרונים בעי' תיכף לנטילה ברכה אבל בראשונים אין שם כ"א זהירות בעלמא: