שולחן ערוך, אורח חיים קס״ז: מקום וזמן הבציעה ומי הוא הבוצע. ובו כ"ס: – עם 21 מפרשים

א

מקום וזמן הבציעה ומי הוא הבוצע. ובו כ"ס:
בוצע בפת במקום שנאפה היטב (ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעט מצד העליון והתחתון) (הגהות מיימוני פ"ז מהלכות ברכות) ויחתוך פרוסת הבציעה וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר הככר עמו שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצ' מפני שנרא' כרעבתן: הגה ובשבת לא יחתוך בככר עד אחר הברכה כדי שיהיו הככרות שלימות (תוס' ומרדכי פ' כיצד מברכין) ומ"מ אם שכח וחתך כמו בחול אינו מזיק (מרדכי) ונראה הא דלא יבצע יותר מכביצה היינו דוקא בחול ואוכל לבדו אבל בשבת או שאוכל עם הרבה בני אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו וע"ל סי' רע"ד:

ב

יברך המוציא לחם מן הארץ (ואם רבים מסובים יכוונו לבם לשמוע ברכה ויענו אמן והמברך יכוין לאמן שאומרים) (א"ז) יתן ריוח בין לחם ובין מן:

ג

אין לברך קודם שיתפוס הלחם:

ד

יתן שתי ידיו על הפת בשעת ברכה שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת ולכך יש י' תיבות בברכת המוציא וי' תיבות בפסוק מצמיח חציר לבהמה וי' תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו וי' תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה וי' תיבות בפסוק ויתן לך:

ה

לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פירש"י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה ואם היא נקייה או שהיא מתובל בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוין לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין: הגה ומ"מ מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצוע כי השלחן דומה למזבח והאכיל' לקרבן ונא' על כל קרבנך תקריב מלח (ב"י בשם שבולי הלקט) והוא מגין מן הפורענות (תו' והגהת אשיר"י פ' כיצד מברכין וע"ל ס"ס ק"ע):

ו

יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך: הגה ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל (כל בו) והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק אף על פי שעדיין לא אכלו אחרים המסובים כבר יצאו כולם באכילת הבוצע כי אין צריכין כולם לאכול מן פרוסת הבוצע רק שעושין כן לחבוב מצוה: (רוקח ואור זרוע):

ז

ראובן שהיה נוטל ידיו לאכילה ויעקב היה מברך המוציא ונתכוין להוציא השומעים ואח"כ ניגב ראובן ידיו ובירך על נט"י לא הוי הפסק ויוצא בברכת יעקב ואינו צריך לחזור ולברך ברכת המוציא:

ח

שכח ואכל ולא בירך המוציא אם נזכר בתוך הסעוד' מברך ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו אינו מברך:

ט

אם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו אינו חוזר ומברך:

י

אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו או שאומר בריך רחמנא מלכא מארי דהאי פיתא יצא:

יא

אם היו שנים או רבים א' מברך לכלם ודוקא הסיבו שהוא דרך קבע (או בעל הבית עם בני ביתו דהוי כהסיבו) (טור) אבל אם היו יושבים בלא הסיבה כיון שאינם נקבעים יחד כל א' מברך לעצמו ואם אמרו נאכל כאן או במקום פלוני כיון שהכינו מקום לאכילתן הוי קבע ואפי' בלא הסיבה והאידנא שאין אנו רגילים בהסיבה ישיבה דידן בשלחן א' או בלא שלחן במפה אחת הוי קביעות ואפי' לבני חבורה כהסיבה דידהו דמי ולדידן אפי' קבעו מקום לאכילתן או בעל הבית עם בני ביתו לא מהני אא"כ ישבו בשלחן א' או במפה אחת:

יב

אם היו רוכבים ואמרו נאכל אע"פ שכל א' אוכל מככרו שלא ירדו מהבהמות מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד אבל אם היו אוכלים והולכים לא ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים אע"פ שאוכלים כלם בשעה אחד ומככר אחד כיון שלא קבעו מקום ואוכלין מפוזרים אינם מצטרפין:

יג

היכא דלא קבעו מקום דאמרינן שכל אחד מברך לעצמו אם כיון המברך להוציאם והם נתכוונו לצאת יצאו:

יד

אם המסובין רבים גדול שבכלם בוצע הגה אם הם שוים וא' מהם כהן מצוה להקדימו ואם הכהן עם הארץ ת"ח קודם לו ואם הכהן ג"כ ת"ח אלא שהוא פחות מן השני טוב להקדימו אבל אין חיוב בדבר (וע"ל סי' ר"א ומרדכי פ' בני העיר ב"י סי' קל"ה בשם רשב"א) ואם יש עמהם בע"ה הוא בוצע ואפי' אם האורח גדול [והמברך יאמר תחלה ברשות מורי ורבותי]: (א"ז ובית יוסף בשם שיבולי לקט):

טו

אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע אבל מותר לתת לכל אחד חלקו קודם שיאכל הוא [תוס' ומרדכי פרק ג' שאכלו] ואם כל אחד אוכל מככרו ואין כלם זקוקי' לככר שביד הבוצע רשאים לטעום קוד' ואם הוא שבת צריך שיהא לפני המסובים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע ואז יהיו רשאים לטעום קודם הבוצע:

טז

אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים:

יז

הבוצע פושט ידו תחלה לקערה לאכול ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו רשאי:

יח

הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד והאחד נוטל פרוסה בידו ואין הבוצע נותן ביד האוכל אלא א"כ היה אבל: [ופרשה ציון בידיה רמז לפרוסת המוציא שנותנין בידו בשעת אבלות] [ב"י ואבודרהם בשם רמב"ם פ"ז מהל' ברכו' ותשו' הרשב"א]:

יט

מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים אבל לקטנים יכול לברך אע"פ שאינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות:

כ

אפי' בשבת שהוא חייב לאכול פת לא יברך לו חבירו ברכת המוציא אם אינו אוכל ולא שרי לברך לאחרים אע"פ שאינו טועם אלא ברכת המוציא דמצה בליל ראשון של פסח וברכת היין דקידוש בין של לילה בין של יום: הגה ויש לאכול הפרוסה שבצע עליה קודם שיאכל פת אחר שתהא נאכלת לתאבון והוא משום חבוב מצוה: (אגור ונ"י בשם שבולי לקט):

א

ובפת דידן כו' כדי לצאת ידי שניהם דהיינו ר"ת דכתב לבצוע מצד התחתון וסמ"ק דכתב לבצוע מצד העליון ע"כ מה יפו דברי מהר"ם שחתך חתיכה לרוחב מב' צדדים ובוצע לצאת ידי שניהם:

ב

ולא פרוסה יותר מכביצה כו' ונראה דוקא בפורס לעצמו דביצה קרויה שיעור אכילה בבת אחת או כשיש לכל אחד ואחד ככר שלו לפניו אבל בפורס לבני ביתו שהן מרובין אין קפידא (מהרש"ל):

ג

ובשבת לא יחתוך כו'. והמדקדקים רגילים לרשום בסכין קודם ברכה (מורי בב"ח מהרש"ל):

ד

יברך המוציא כו'. פי' המוציא בה"א אע"ג דכשמוציא מן הארץ עדיין לאו לחם הוא אלא דגן אלא לכך אמרי' לחם לפי שאמרי' עתיד הקב"ה להוציא גלוסקאות ממש (תולדות יצחק פ' בהר) ואפשר מזה הטעם נמי אמרינן המוציא בה"א ולא מוציא דלכ"ע משמע לעבר אלא אמרינן המוציא דמשמע להבא מטעם הנ"ל. ועיין בש"ת מהר"ם מינ"ץ סי' ע"ד למה אנו אומרים המוציא לחם בה"א ולא הבורא פרי הגפן ע"ש: בפת מברכין מן הארץ שכונתו לא"י מה שאין כן בפירות מברך האדמה דאף ח"ל בכלל (ב"ח ע"ש):

ה

והוא מגין מן הפרענות. דאיתא במדרש כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה לזה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם (תו' פ' כיצד מברכין):

ו

אא"כ היתה השיחה כו'. ולאו דוקא אלא אפי' היה הפת נקייה ודעתו לאכול בלא מלח אפ"ה לא הוי הפסק כיון דצורך הוא ואין צריך להיות השיחה בענין פרוסת המוציא (הרמב"ם בפ"א הלכות ברכות) ואף כן משמעות רש"י ותו' רק צריך להיות ההפסק לצורך פרוסת המוציא מ"מ ספק ברכות להקל:

ז

גדול שבכולן בוצע כו'. ואותו בוצע מברך ובאם בע"ה בוצע אז האורח מברך (ב"י בשם תו') ואם יש עמהם בע"ה הוא בוצע ומיהו נוהגין לחלוק כבוד לגדול (כ"כ ל"ח) וכן נוהגין בסעודות גדולות (מורי בב"ח) ואפשר דבימיהם היו נותנים לכל א' פרוסה גדולה אכולה שירותא ע"כ היה בוצע בע"ה כדי שיבצע בעין יפה משא"כ האידנא שאין נותנים כ"א מעט מהפרוסה (כ"כ ע"ץ) וזה אינו אליב' דהלכתא ושמעתתא בפ' כל כתבי (שבת דף קי"ז ע"ב) רבי זירא בצע אכולה שירותא כו' דוקא בשבת משמע עביד הכי אבל בחול מחזי כרעבתנותא כדאמר בתר הכי א"כ א"א לומר דבימי חכמי התלמוד היו נותנין לכל א' פרוסה אכולה שירותא אם לא שצריכין לפרש דברי התלמוד כמו שמפרש מהרש"ל שרבי זירא בצע אכולה שירותא ר"ל שחתך השני הככרות שלקח ללחם משנה אשירותא ר"ל בסעודה אחד ודוק:

ח

אין המסובים רשאים לטעום עד שיאכל הבוצע כו'. וי"א דכיון שנתן לפני כל א' חלקו א"צ להמתין עד שיטעום הבוצע וכ' מורי בב"ח לכך יזהר הבוצע לטעום מיד קודם שנתן לכל א' חלקו כדי להוציא המסובין מפלוגתא:

ט

אין הבוצע רשאי כו'. כ"כ הטור וכן פירש"י בגמרא דקי"ל שצריך שתכלה הברכה קודם הבציעה אמן שייך לברכה ורי"ף גורס אין הבוצע רשאי לטעום וכ"כ הב"י בשם א"ח ונראה ל"ד נקטו לטעום אלא אפי' לבצוע אסור עד שיכלה אמן:
ונהגו שלא להאכיל לבהמה וחיה ועוף ולא לעכו"ם מחתיכה שנגע בה חתיכת המוציא (כל בו בשם הרד"א) וכ"כ הר"ר אבודרהם בשם ספר המנהגים ולא ראינו ולא שמענו מי שנזהר בזה ואין לדבר סמך כלל (ב"י):

א

היטב. פי' במקום הקשה ולא במקום הרך. זקן שאין לו שינים יבצע ממקום הרך הלק"ט ח"ב סי' (קפ"ב) [קפ"ח]:

ב

כפרוסה. ונ"ל דאפי' בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שתהא יותר גדולה וכן נוהגין. מ"א:

ג

כזית. לכתחלה יש לעשות כן. ועיקר המצוה לתת מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד כזית ולא מהלחם הנשאר. וצריך ליזהר בזה בסעודה גדול'. מט"מ מהרי"ל מ"א:

ד

המוציא. עיין עט"ז מ"ש בשם תולדות יצחק. ויאריך קצת בה"א דהמוציא. האר"י ז"ל:

ה

הפת. ואם יש לו בית יד צריך להסירו הגמ"נ. כשיאמר השם יגביה הפת ובשבת שתיהם. מהרי"ל מ"א:

ו

בפת. אלו הן לא תחרוש בשור וחמור כלאים לקט שכחה ופאה בכורים תרומת מעשר ומעשר שני חלה:

ז

למזבח. לכן אסור להרוג כינה על השלחן. ס"ח מ"א:

ח

ס"ס ק"ע. אע"ג דאין אנו נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח מ"מ מצוה להניח על השלחן. וכ"כ האר"י ז"ל דעל דרך הנסתר צריך מלח אפי' על פת נקי וכ"כ בית יעקב סי' קס"ה. וכתבו המקובלים דיטביל פרוסת המוציא במלח ג"פ:

ט

לאכילה. וצריך לאכול שיעור כזית קודם שידבר ואם הכניס המוציא לתוך פיו ולעס אין לדבר עד שיבלע ואם שח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך. של"ה עיין מ"א ועיין הלק"ט ח"ב סי' ל"ג. עיין ט"ז ס"ק ו' דלא אמר לטעום וכו' ע"ש וצ"ע דבגיטין דף ס"ב אמר אסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו. והרב מהור"ר משה חאגי"ז השיב דכלל גדול בש"ס דאין לסמוך כ"א על שנשנה במקומו לזה דייק הט"ז למה אמרו כאן דקאי על ברכות ודו"ק באר היטב אשר לפני:

י

מלח. אפי' לדידן שפת שלנו נילוש במלח. אפ"ה לא הוי הפסק. ט"ז:

יא

הפסק. ט"ז ומ"א חלקו ופסקו דהוי הפסק וכ"כ בפרח שושן חא"ח כלל א' סי' י"ד וט"ז מסיים שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל א' שיברך לעצמו ברכת המוציא אם יסיח קודם אכילת המוציא והבע"ה הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שיאכל ממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה ע"ש. ועיין בגינת ורדים כלל א' סי' מ"ג:

יב

מברך. כתב ב"י אם יכול לאכול יברך ויאכל מעט. וכתב המ"א וטוב לעשות כן מאחר שהרשב"א כתב דלהראב"ד צריך לברך אע"פ שגמר סעודתו ולכן טוב להוציא עצמו מפלוגתא:

יג

מלכא מריה. אפילו לא אמר פתא נמי יצא ב"י ב"ח. וצ"ל מלכא דעלמא מריה דמלך לבד אינו מלכות עי' סי' רי"ד. מ"א:

יד

נאכל. אע"ג דלעיל כתב דלא מהני אמירה אא"כ ישבו בשלחן א' היינו בבית אבל בשדה דליכא שלחן הוי קביעות באמירה בלא שלחן. מ"א:

טו

והולכים לא. פי' לא מהני אמירה. וצ"ע אם יושבים בעגלה א' ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד אם מצטרפין. ובספינה פשוט דקביעות גמור הוא. מ"א:

טז

יצאו. והמ"א הניח דבר זה בצ"ע ע"ש:

יז

בוצע. והחתן בוצע ביום חתונתו אעפ"י שיש גדול ממנו. ב"י מ"א:

יח

לו. ואם הת"ח נותן לו רשות אין כאן בית מיחוש שכנה"ג. והב"ח כ' דיש להחמיר שלא ליתן ת"ח רשות לכהן ע"ה וכ"כ המ"א:

יט

להקדימו. ומאריך ימים בכך. עיין ע"ת ובספר באר שבע דף כ"ג:

כ

בוצע. ונהגו לחלוק כבוד לאורח וכ"מ בגמ' דר' אבהו חלק כבוד לר' זירא לבצוע. מ"א:

כא

מורי. ונהגו ליטול רשות מכהן קודם הת"ח דהא מצוה להקדימו ומ"מ לא מהני מי שאומר ברשות אם לא נתן לו הכהן רשות. מ"א:

כב

פרוסה. ואסור לזרוק הפת כמ"ש סי' קע"א:

כג

אבל. ובשבת פורס כדרכו דאין אבילות בשבת:

כד

המוציא. וה"ה בכל ברכת הנהנין:

כה

לקטנים. אפילו אינם בני ביתו. ט"ז:

כו

אחר. י"א לאוכלה באחרונה. לכן יאכל קצת בתחלה וקצת בסוף של"ה. אין להאכיל מפרוסת הבציעה לעכו"ם או לבהמה. אבודרה"ם ט"ז מ"א:

א

סנהדרין ק"ב

ב

ברכות ל"ט

ג

הרא"ש ממשנה א' פ"ג דטבול יום

ד

תוס' והרא"ש והמרדכי שם

ה

הרמב"ם בפ"ז מה"ב

ו

טור ממשמעות גמ' דשבת ק"ז

ז

ברכות ל"א

ח

טור הירושלמי שם

ט

רוקח

י

טור וכל בו ורוקח בשם הירושלמי פ"ק דחלה

יא

ברכות מ"ח

יב

רמב"ם בפ"ז מהלכות ברכות

יג

ברכות שם

יד

ס' אורחות חיים

טו

ברכות נ"א

טז

טור וסמ"ג רמב"ם בפ"ד מה' ברכו' ולפי נסחאות שלנו

יז

ברכות מ'

יח

שם מ"ב

יט

תוס' שם ורא"ש ור"י והרא"ה

כ

ב"י ולדעת הטור בסי' קע"ד

כא

ר"י שם

כב

רוקח

כג

רמב"ם בפ"ז מה"ב ותוספות שם בברכות מ"ו

כד

שם בגמ'

כה

שם

כו

ירו' שם וכ"כ התוס' שם ד' מ"ז והר"ר יונה והרא"ש

כז

הרא"ש שם

כח

שם בבבלי

כט

שם

ל

רמב"ם בפ"ז מה"ב

לא

ר"ה דף כ"ט

לב

כן דקדק הב"י משם

לג

מרד' בפ"י דפסחים

לד

שם בר"ה

א

ס"א בוצע כו'. רמב"ם וטור וכפי' אחרון שברש"י שם ובמס' ד"א ספ"ו לא יפרוס אדם המוציא ממקום הרך אלא ממקום הקשה ובד"א זוטא פ"ו שם בא לפרוס את הככר בוצע ממקום הצלי:

ב

ובפת דידן כו'. צ"ע מ"ש דידן ודברי ט"ז תמוהים:

ג

ויחתוך כו'. כפי' השני שברש"י שם דקדים בשולא כו' ופליגי בזה רש"י וריב"א בשבת כ' א' וי"ש יוצא ידי שניהם:

ד

ויחתוך כו'. תוס' דברכות ל"ט ב' ד"ה והלכתא כו' ופי' ואח"כ בוצע ר"ל שמשבר אבל החתיכה הוא קודם משום הפסק:

ה

וצריך כו'. עבה"ג וכר"י:

ו

ואחר כו'. מסקנא דגמ' שם:

ז

ולא יבצע כו'. בפ"ז דברכות בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה ובירושלמי והביאו רוקח שיעור בציעה אית דאמרי בכזית ואית דאמרי פחות מכזית:

ח

ולא פרוסה כו'. בספ"ו דד"א ולא יאחוז אדם כביצה פרוסה בידיו ואם עושה כן ה"ז רעבתן ועפ"ו דברכות ופט"ו דשבת:

ט

ובשבת כו' תוס' בברכות בד"ה הנ"ל:

י

ומ"מ כו'. דהוי כשלם כמ"ש בידים כנ"ל אלא משום חששא שלא תשבר כולה ולא יהא לו לחם משנה לא יחתוך לכתחילה:

יא

אבל בשבת. כמ"ש בברכות ובשבת שם ושם:

יב

או בחול כו'. שאין הקפידא רק אם לא אוכל מפרוסה כביצה וכמ"ש סי' ק"ע ס"ז:

א

ס"ב ואם רבים כו'. ירושלמי פ"ג שאכלו ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי ר"ז מזג ליה כסא א"ל סב ובריך והב דעתך דאת משתי חורנא דתני השמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה א"ל כמה דאנא יהיב דעתי מפקא יתך ידי חובתך בברכתא כך הב דעתך מפקי ידי חובתי באמן א"ר תנחום בר ירמיה מתניתא אמרה כן המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא והטעם דאמן מכלל הברכה הוא וערש"י מ"ז א' ד"ה עד כו':

ב

יתן כו'. עתוס' ד"ה והלכתא כו' שם וכמ"ש בגמ' ט"ו ב':

א

ס"ג אין לברך כו'. כמ"ש במנחות ל"ה ב' ועתוס' דסוכה ל"ט א' ד"ה עובר ומיהו כו':

א

ס"ד יתן כו'. ירושלמי ספ"ק דחלה עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה משום לא תחרוש ובל תזרע ובל תחסום לקט שכחה ופיאה תרומה ומ"ר ומ"ש וחלה אבל נראה שט"ס הוא וכצ"ל שם לקט שכחה ופיאה תרומה ומ"ר ותרומת מעשר ומ"ש וחלה וביכורים וצדקה ר' יצחק כידו אתי מיסב לידו הוא פשוט עשר אצבעותיה ואמר הרי קיימתיה עשר מצות:

ב

ולכך יש כו'. טור:

ג

ויוד כו'. תוס' בד"ה הנ"ל:

א

ס"ה ואם כו'. כפרש"י שם:

ב

או כו' או כו'. כ"כ הטור והג"מ בשם פי' ר"ח:

ג

או שנתכוין כו'. כפי' הערוך בשש פי' לפתן כמ"ש היאכל תפל כו' ור"ל דבר שצריך לפתן ואמר שאין זה צריך לפתן וכיון שאין דעתו לאכול עמו לפתן א"צ להמתין על לפתן. כ"מ. וז"ל הערוך לית דין כו' היאכל תפל מבלי מלח תרגומו כמה דלא מתאכיל מידי בשש בלא מלחא פי' כ"ד שנאכל עם הפת בשש שמו ובלשון משנה לפתן ובלשנא דרבנן שמו בשש ועוד בא"י נותנין ממאה בקדירה ובצים ופלפלין ומבשלין אותו וקורין אותו תבשיל בשש. פ"א א"צ המברך להתבושש ולחזור על לפתן אלא מברך לאלתר מפני שיש בו מלח. פ"א מפני שהוא לחם יפה וא"צ לא מלח ולא לפתן עכ"ל: וכ' הג"מ שגם פי' ר"ח היא ע"פ פי' בעל הערוך וע' טור וז"ש או שהיא כו' כי הטעם הואיל ואינו נאכל בלא מלח ולפתן שלא יפסיק בין ברכה לאכילה צריך להמתין עליהם וע"פ פ' הנ"ל היאכל כו' וכנגד זה אמר מתובל והוא לפתן או כו' נגד מלח ולכן כתב רמב"ם או שנתכוין כו' דהטעם משום הפסק כנ"ל ויש לקיים דברי רמב"ם ג"כ ע"פ פרש"י:

ד

ומ"מ כו'. והוא כו' תוס' סד"ה הביאו כו':

ה

כי השלחן כו'. כמ"ש בסוף חגיגה:

א

סו מענין דברים כו'. כן פי' הרמב"ם והטור:

ב

תנו לפלוני לאכול כו'. רמב"ם וכגי' הרי"ף וש"פ בגמ' טול כרוך וז"ש בש"ע מענין דברים כו' וכנ"ל:

ג

ומ"מ כו'. כ"מ בגמ' שאמרו א"צ לברך כו':

ד

והא כו'. ראייתו מספ"ג דערובין ליתביה לינוקא כו' וכבר חלקו עליו ב"י וכל האחרונים דשם לא ישתה אבל כאן שיאכלו אח"כ הוי הפסק בין ברכה לאכילה ונראה שראייתו ממ"ש בע"פ ק' ב' א"ר ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו משום הפסק שינוי מקום דוקא דהוי הפסק אפי' באמצע סעודה כמש"ש דהוי כהיסח הדעת כמ"ש הרא"ש שם ורי"א אף כו'. ואין דעת התוס' כן שכ' שם בד"ה ורי"א ומיירי כו' וכ"כ רשב"ם בד"ה ידי יין כו' ועס"ז ומ"מ מדברי הרא"ש ומרדכי אין ראיה שהם לא כ' רק על המקדש ע"ש דלא כמ"א:

א

ס"ז ראוכן כו'. כיון דברכת נט"י לצורך אכילה לא הוי הפסק כמ"ש בס' שקדם:

א

ס"ט אם הוא כו'. כמ"ש כ"א א' ספק כו' וערא"ש שם ובגמרא שם ועוד תנן כו' ועתוס' ל"ה א' ד"ה לפניו כו':

א

ס"י אם כו'. עתוס' שם ד"ה ור"י כו':

ב

או כו'. שם בגמ' בבהמ"ז וה"ה לברכת המוציא וכר"מ שם דפ' בירושלמי כותיה וכן ר' יוחנן ס"ל כותיה אע"ג דדחו שם ור"י א"ל כו' הא אדחי במסקנא כמש"ש אצטריך סד"א כו':

ג

מלכא כו'. כר"י דקי"ל כותיה וי"ס גורסין בהדיא ולר"י דאמר כו' וערא"ש שם:

א

סי"א אם היו כו'. לשון הטור וע' תוס' מ"ה א' ד"ה אם כו' וז"ש שנים או רבים משום דבבהמ"ז יש חילוק בין ב' לג'. ב"י:

ב

ודוקא כו'. מתני' מ"ב א' ועתוס' שם ד"ה הסבו. בגמ' מ' כו' וערא"ש שם:

ג

או כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש ותר"י שם אריב"ל בשבועה כן הוא מתני' באורחין אבל בע"ה בתוך ביתו לא תני ר"ח אפי' בע"ה בתוך ביתו ופ' תר"י כריב"ל:

ד

אבל כו'. מתני':

ה

ואם כו'. גמ' שם:

ו

נאכל כאן. רא"ש ותר"י וערש"י ד"ה בדוך כו' דקבעו כו' וגמ' דיבר בהוה:

ז

והאידנא כו'. תוס' בד"ה הנ"ל משום דאין אנו רגילין בהסיבה ועוד כ' תר"י דוקא בימיהם שהיו שולחן ומפה לפני כ"א וא' אבל לדידן שאוכלין כולן על שולחן ומפה אחת א"צ הסיבה וכ"ה בתוס' שם וז"ש בשולחן א' כו' ולמטה אא"כ ישבו בשולחן כו':

ח

ולדידן כו'. ב"י וכ' משום דבלא ישיבה ליכא קבע כלל וכ"מ מברייתא שם ישבו לאכול כו' מוקי דאמרי ניזול כו' ואפ"ה ישבו בעי ולא הוי קביעות בלא ישבו וה"ה לבע"ה עם ב"ב ועמ"ש בסי' רי"ג:

ט

בשולחן כו'. צ"ע מ"ש מדידהו שקביעות מהני בישיבה בלבד כנ"ל וכן הדיוק שמדייק מהטור סי' קע"ד אינו אלא ישיבה בלבד ועתוס' מ"ג א' סד"ה הואיל וכ"כ בסי"ב אם היו כו' ונראה דט"ס הוא ושיטפיה דלישנא דלעיל נקט וכן בב"י לא כתבו ודלא כמ"א:

א

סי"ב אם היו כו'. ברייתא הנ"ל וה"ה כה"ג דוקא רוכב והולך כמהלך דמי:

ב

אבל כו'. בברייתא שם וכנ"ל דדוקא בישבו מהני קבע:

ג

כיון כו'. כמש"ש דקבע בעי שיאמרו ניזול כו' ועוד ישבו במקום א' משמע וז"ש ואוכלים מפוזרים והוא טעם אחר דתרתי בעינן וכמ"ש ברישא ואמרו נאכל כו' כיון כו' ואפשר שמזה דייק בש"ע בס' שקדם וכ' אא"כ כו' ואינו מוכרח רק שלא יהיו מפוזרים ויקבעו יחד דקביעות מקום לדידן לא גרע מלדידהו וכנ"ל:

א

ס"יג היכא כו'.. דשנים בבהמ"ז הוי כמו בלא הסיבה וכמ"ש תוס' מ"ו א' ד"ה אם כנ"ל דאמרינן שם ב' אלא תסתיים כו' ויוצא בדיעבד קא' דקי"ל מצוה לחלק וכן מדפריך מאי קמ"ל כו' ובס' רקנטי כ' בשם ריא"ז שכן דעת ר"ח אבל אין דעת הרא"ש כן וכן רש"י ס"ל כדעת הרא"ש דלא יצא כיון שלא קבעו ולדעתם צריך לחלק בין בלא קבע למקום שאין מזמנין ומ"מ דעת הרוקח וש"פ עיקר וכן בברכת הפירות אף שאין זימון לפירות אלא שלכתחילה אסור ע' סי' ר"ה:

ב

אם כו'. מ"ז א' והלכתא כו' וה"ה להמוציא כמש"ש מ"ו א' בוצע מברך ועתוס' שם ד"ה לא כו' וכן בכל הברכות כמ"ש מ"ג א' מדקתני כו':

א

סי"ד ואם הם כו'. מגילה כ"ד א' ועתוס' שם ד"ה כי כו' וקשה כו' וי"ל כו' ורש"י כו' וה"ה להמוציא דהא הבוצע מברך וערש"י שם ד"ה ולא כו':

ב

ואם יש כו'. שם מ"ו א':

ג

ואפי' כו'. עתוס' שם ד"ה לא כו':

ד

והמברך כו'. כמש"ש נ"ה א' שנאמר ראו כו':

א

סט"ו אין כו'. שם מ"ז א':

ב

אבל מותר כו'. עתוס' דברכות הנ"ל והשר מקוצי כו' ולא קי"ל כתירוצו אלא כמ"ש בירושלמי וכנ"ל וצ"ל דמ"ש הבוצע כו' היינו לטבול כמ"ש שם:

ג

והם כו'. כנ"ל דלא כהשר מקוצי:

ד

ואם כ"א כו'. תוס' שם ד"ה אין ובפסחים ק"ו א' ד"ה דהוה מעובדא דשם וכמשש"ו בשם הירושלמי:

ה

ואם כו'. בפסחים שם סד"ה הנ"ל:

א

סי"ז הבוצע כו'. כי"מ בתוס' הנ"ל ובירושלמי פ"ו שם תני המברך פושט ידו תחילה אא"כ רצה לחלוק לו כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בתורה הרשות בידו רב כד הוי קצי הוה טעים בשמאליה ומפליג בימיניה מ' כפי' הראשון בתוס' דפרוסת הבציעה קא' וכן כל הסוגיא שם בפרוסת הבציעה דקא' שם אח"כ ר"ה אהן דמר סב בריך סב בריך אין בו משום הפסק ברכה כו' וכן קודם לכן אמר מסובין אסורין לטעום כלום כו' והביאו התוס' כנ"ל וגם מ' משם שמותר לחלק קודם שיאכל כנ"ל סט"ו בהג"ה מדקא' רב כו' ממדת חסידות שלא יצטרכו להמתין עליו כמ"ש המפרש שם וגם מ' דלא כהשר מקוצי ומ' ג"כ משם דבפרוסת הבציעה אם בא לחלוק כבוד כו' ובזה מתורץ קושית השר מקוצי שכ' וכן מ' בסמוך כו' וכן פ' הרמב"ם ע"ש:

א

סי"ח הבוצע כו'. כנ"ל בירושלמי רב כו':

ב

ואין כו'. איכה רבתי. בד"ה:

א

סי"ט אבל לקטנים כו'. דמש"ש לבניו וב"ב היינו לקטנים דלגדולים לא שייך חינוך ועוד מדקא' שם ת"ש כו' ואריסיה מכלל ב"ב הוא ול"ד לב"ב דה"ה לאחרים ואורחא דמילתא נקט. ב"י:

א

ס"כ אפי' כו'. ממש"ש איבעיא להו כו' וכמש"ו אלא ברכת כו':

ב

בין כו'. ע"ל סי' רע"ג ס"ד בהג"ה וסי' תפ"ד ומברכי אינהו בהמ"ז ואי כו' אבל שאר ברכות מברך להם אפי' ברכת הירק וכ"כ הטור בשם הרא"ש ע"ש:

א

ובפת דידן – נקט דידן משום דבגמרא איתא [לחד גירסא] דצריך לברך המוציא מהיכא דמקדים הפת להתבשל והנה התנורים שהיו בזמן הש"ס דרכן היה להדביק הפת בדופני התנור וס"ל דשם בין חלק העליון שבככר ובין התחתון הנדבק בדופני התנור שניהם מתחילין להאפות בזמן אחד וע"כ בוצע ממקום שירצה או מהעליון שבככר או מהתחתון שבככר משא"כ בתנורים שלנו שמונח הפת על קרקעית התנור שמתחמם תחלה מחום האש שמונח עליו יש אומרים ששם מתחיל הפת להאפות תחלה ויש אומרים שהצד העליון הוא מתבשל תחלה שהוא לצד האויר וע"כ כתב הרמ"א דיחתוך מעט מצד העליון והתחתון [דהיינו מצדו של הפת] קודם גמר הברכה כדי לצאת ידי שניהם ועיין בלבושי שרד וכן בביאור הגר"א שתמהו ע"ז דאותן שתי דעות החולקים איזה מקום מתבשל תחלה שייך גם בתנורים שבזמן הש"ס ונשאר על הרמ"א בצ"ע מ"ש דידן דנקט. ודע עוד דהרמ"א אף שזכר דבריו בסתם מ"מ הוא כמו שהיה כתוב ויש מי שאומר דלדעת המחבר שפוסק במקום שנאפה היטב קפדינן העיקר רק שיבצע ממקום הקשה מעליונו של הככר או מתחתונו ולא מאמצעיתו דהוא פוסק כלשון אחרון שברש"י שגורס בגמרא מהיכא דקרים בשוליה ודעת הרמ"א שסובר כהפוסקים דגרסי בגמרא מהיכא דקדים בשוליה וכמו שכתב הגר"א והאחרונים העתיקו להלכה דברי הרמ"א דבזה אנו יוצאין ידי כו"ע:

ב

וצריך לחתוך מעט – עיין במ"ב ולפ"ז פשוט דהיכא שלא יהיה שהיה בשבירתה אחר הברכה כגון בככר קטן ודק א"צ לחתוך כלל קודם אכילה וכ"כ הגר"ז:

א

ויענו אמן – ואע"ג דבכל הברכות כששומע מישראל צריך לענות אמן נקטיה הכא משום דבכאן שרוצים לצאת בהברכה צריך לכוין לבם לשמוע הברכה [כמו שכתב בעצמו] ולענות אמן לבסוף משא"כ בעלמא שאין מחויב לשמוע כדי שיענו אמן אח"כ:

ב

והמברך יכוין וכו' – עיין במ"ב טעם הדבר והוא מד"מ וכן מבואר בא"ז להדיא והנה אף דהביאו זה מירושלמי בשום פוסק [לבד מהאו"ז] לא נמצא דבר זה [ובפרט מה שמוכח באו"ז דבלא"ה לא יצאו ידי חובתן הוא נגד הדין המבואר לקמן בסימן רי"ג וכמו שכבר העיר בזה המאמר ע"ש] ובאמת כל המברך בעצמו איזה ברכה אין צריך להאמן כלל וכלל ואדרבה העונה אחריה אמן ה"ז בור כמבואר בש"ס ואע"ג דהכא אינו מפסיק כלל עכ"פ למה לו להאמן [ואף שישבתי זה קצת במ"ב מ"מ הוא דוחק] ובאמת הל"ח פרק ג' שאכלו וכן בשכנה"ג כפי הנראה שהוקשה להם דין זה והשיאו דין זה לטעם אחר והוא כדי שידע אימתי לבצוע משום שאסור לבצוע עד שיכלה האמן מפי העונים כדלקמן בסעיף ט"ז אבל מד"מ מוכח כטעמא שכתבתי במ"ב. ולולא דמסתפינא הו"א דט"ס הוא בירושלמי וצ"ל הב דעתך מפקא ידי חובתך והכונה דבעינן דעת שומע ומשמיע וכדלקמן בסי' רי"ג ולפ"ז לא נזכר כלל דינא דאו"ז בירושלמי וב"ה שמצאתי אח"כ בפירוש ספר חרדים שהוא גורס כן בירושלמי ע"ש וצ"ע:

א

ולא ישיח – עד שיבלע עכ"פ מעט כמו שכתבתי במ"ב ויש ליזהר בזה הרבה דדעת המ"א וא"ר דמה שלועס לא מקרי עדיין אכילה וא"כ כששח הוי הפסק בין הברכה לאכילה ועיין בא"ר שהביא בשם ברכת אברהם שגם הוא סובר כהמ"א אך הרבה אחרונים כתבו דאף שלכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה מ"מ בדיעבד כשעבר ושח בשעה שהוא לועס בפיו א"צ לחזור ולברך דהלעיסה ג"כ אתחלתא דאכילה היא [הג"ה והנה ראית המ"א הוא מסימן ר"י דהלועס ופולט א"צ ברכה ובאמת לפי מה דמסקי האחרונים שם דשם משום שכונתו רק לטעימה בעלמא א"כ אין שום ראיה לעניננו דכונתו בלעיסה היה רק לשם אכילה וכן דחה באמת בזה הבגדי ישע את דבריו וכזה ג"כ בספר מגן גבורים וכן הגריעב"ץ בסידורו כולם דחו דבריו מהלכה [ונ"ל עוד דאף שבא"ר פה סתם כדבריו בסימן ר"י סק"ג שהביא משם ע"ת משמע שם בהדיא דאם לעס האוכל בפיו שלא לשם טעימה רק לשם אכילה מקרי אכילה] ומ"מ אפשר ליישב דבריו דכונתו הוא לפי מה שכתב בסימן ר"י מתחלה לפי דעת הרוקח דאפילו כונתו לאכילה מקרי רק טעימה ואף דשם מיירי באכילה ממש מ"מ לענין לעיסה לבד ס"ל להמ"א דבודאי יש לתפוס כדבריו דרק בשם טעימה מקרי עדיין אך האחרונים הנ"ל לא הסכימו לדבריו לענין דיעבד. ולענ"ד באמת צע"ג בזה דלשיטת הרמב"ם דס"ל לענין ברכה דהסוגיא איירי בבולע אפשר דבלא בליעה רק בלעיסה בעלמא אפילו כשהיה מתכוין לאכילה בשם טעימה בעלמא מקרי עדיין וכפי הנראה לדינא לכאורה יש לנהוג למעשה כהכרעת הח"א ואפשר עוד דאפילו המ"א מודה היכא דבלע הטעם שיש בפיו מן הלעיסה שא"צ לחזור ולברך דעי"ז חלה הברכה]. ועיין בח"א שגם הוא הסכים כן להלכה אך משמע מדבריו דדוקא כשבלע מתחלה עכ"פ הטעם שמצץ בפיו מן הלעיסה עי"ש:

ב

ומכל מקום לכתחלה לא יפסיק כלל – היינו אפילו בתנו לבהמה כן משמע מסתימת הכל בו וכן הביא בשיו"ב משם ספר האורה וכן מוכח בבה"ל ובספר האשכול עי"ש. והנה המ"א הביא בסימן רע"א בשם תשובת מהר"מ דלאכול קודם הבהמה הוא איסור דאורייתא ומשמע דס"ל דהוא דרשה גמורה ולא אסמכתא ולפ"ז פשוט דאפילו בירך המוציא צריך להפסיק אבל מהפוסקים הנ"ל מוכח דלא ס"ל הכי. ודע עוד דמסתימת הרמ"א משמע דאפילו פת שאינו נקי אף דלכתחלה בודאי מצוה להביא מלח קודם שמברך על הפת אבל בדיעבד אם כבר בירך אסור להפסיק קודם שיבלע מעט מפרוסת המוציא והנה הפמ"ג כתב דהרמ"א מיירי רק בפת נקי ולא נהירא אח"כ מצאתי בעזה"י בבה"ג ובאשכול שמוכח בהדיא כמו שכתבנו:

ג

אבל אח"כ וכו' – עיין במ"ב מש"כ בשם האחרונים שמסכימים עם הב"י ובאמת מקור דברי הרמ"א הוא מרוקח ואור זרוע והמעיין באור זרוע בתחלת דבריו יראה דלא איירי כלל בדינא דרמ"א בהפסיקו השומעים קודם שאכלו אלא תוכן דברי האור זרוע דשקיל וטרי הוא דלאו חיובא הוא להיוצאים בברכה לטעום מפרוסת הבוצע בדוקא אלא כאו"א יכול לאכול מככרו המונח לפניו דלא הוציאם אלא בברכה אבל לא שיאכלו דוקא מככרו ומשום זה אע"ג דבודאי יש חיובא לטעום מככר שברכו עליו המוציא [דבלא"ה תתבטל הברכה אצל המברך וממילא תתבטל ג"כ שמיעתם ולא יצאו גם הם וכמו שמוכח בסימן רי"ג ס"ב דהיכא דהברכה הוא לבטלה ממילא לא יצאו גם השומעים וכעין סייעתא לדברינו מדברי רבינו יונה בסוגיין דאין המסובין רשאין לטעום וכו' עי"ש בתירוץ א' ומה שהביא הפמ"ג ראיה מסימן ר"ט ס"ב בהג"ה דכתב שם הרמ"א גם הוציא האחרים בברכתו ולכן ברכתו ברכה לאו ראיה היא כלל לענ"ד דהתם אמרינן הואיל דהברכה חלה על אחרים שיוכלו לשתות מכוסם חלה נמי הברכה לגבי דידיה שיוכל לשתות יין מכוסות אחרים אע"ג דלא היה דעתו עליהם בפירוש אלא בסתמא וברכתו לא לבטלה היא כלל משא"כ בענינא דידן כיון שהפסיק לא חלה עדיין הברכה כלל ואינו יכול לאכול ולשתות על סמך ברכה זו והוי לבטלה וממילא לא יצאו השומעים ג"כ בברכתם ובדברינו מיושב קושית המ"א שמקשה בסימן רי"ג ס"ב על דברי הרמ"א דסימן ר"ט] אבל אין החיוב מוטל על כל אחד מהשומעים ובטעימת אחד מהם סגי או שיטעום הבוצע או אפילו אחד משארי המסובין יכולים אח"כ כ"א לאכול מככר אשר לפניו ומביא ראיה לזה מההיא דעירובין דאמרינן שם לטעמיה ינוקא אלמא דלאו דוקא כל השומעים מחויבים לטעום מכוס שברכו עליו אלא בטעימת אחד סגי ואפילו לא טעם המברך בעצמו אלא אחד מן השומעים סגי כן הוא תוכן דבריו למעיין שם [וכן משמע משארי ראשונים בסוגיא זו שעל זה שקלו וטרו עיין תוספות ר"י שארליא"ן וברבינו יונה] אבל אה"נ דאסור להפסיק לכל אחד מהשומעים קודם שיאכל מככרו ואם הפסיק אבד ברכתו ודברים אלו יש להעמיס גם ברוקח המובא בב"י למעיין בו אלא שיש שם ט"ס קטן שבמקום והשיחו צ"ל והשיח ור"ל שאחר שאכל המברך מככרו אף שהשיח מ"מ נפקי כולם בברכתו ויוכלו אח"כ לאכול מככרם משא"כ אם השיח קודם שאכל איבד ברכתו והויא ברכה לבטלה וממילא גם אחרים לא יוכלו לאכול מככרם על סמך זה וכדלקמן בסימן רי"ג ס"ב וזהו שלא כדברי הפמ"ג שרצה לומר שבאופן זה לכו"ע יוצאים דליתא וכן י"ל בכונת הריקאנטי סימן ע"ד המובא בא"ר ע"ש ולפ"ז גם הוא יכול לסבור כהב"י היוצא מדברינו שמרוקח ואו"ז גופא ג"כ אין מקור לדברי הרמ"א וקם דינא כהב"י וכמו שכתבו האחרונים:

א

במקום ברכת המוציא וכו' – ואם בירך במ"מ דעת הרבה אחרונים דיצא בדיעבד וא"ר בשם הדרישה בסימן קס"ח כתב דברכת בורא מיני מזונות היא ברכה כוללת כמו שהכל ויוצא על כל דבר דכל מילי מיזן זיין (חוץ ממים ומלח) וכן כתב הח"א בכלל נ"ח עי"ש בנ"א:

ב

בריך רחמנא וכו' – בט"ז לקמן סימן רי"ט הביא בשם תר"י דצריך לומר ג"כ אלהנא ושארי פוסקים לא הביאו דבר זה להלכה ומשמע דס"ל דכיון דרחמנא הוא במקום שם די בשם אחד דהא פשיטא בין לרב ובין לר"י אם יאמר ברוך ה' מלך העולם וכו' בודאי יצא דהא הזכיר שם ומלכות ועיין רשב"א פרק הרואה ובירושלמי שלפנינו ליתא:

ג

דהאי פיתא – עיין במ"ב והוא מהג"א וש"פ שכתבו בלשון אפשר ועיין בב"י דכתב דכיון שהוא ספיקא דרבנן לענין ברכת המוציא יצא בדיעבד ולכאורה לפי מה שכתב הרמב"ם דבעינן שיזכיר עכ"פ מענין הברכה והכא לא הזכיר כ"א ברמז בעלמא והיכן מצינו ברכה כזו וע"כ לא העתקתי כ"א לשון הראשונים בענין זה:

א

או רבים וכו' – וכ"ז לענין פת ולענין יין ושאר פירות נתבאר בסימן רי"ג ע"ש:

ב

אחד מברך לכולם – ואפילו אם המסובין יודעין בעצמן לברך מ"מ הידור מצוה הוא שאחד יברך ויוציא כולם דברוב עם הדרת מלך [מעדני יו"ט בפרק כיצד מברכין סימן ל"ג ושכ"כ גם הרמ"ך]:

ג

בלא הסיבה – עיין מגן אברהם שהעתיק בשם ש"ג דאם מקצתן מסובין אחד מברך לכולם אף שאינן מסובין ועיין בפמ"ג שכתב דלדידן דישיבה הוי כהסיבה ה"ה בישבו מקצתן מהני ולענ"ד צע"ג על עיקר דברי המ"א בשם הש"ג שהרי מבואר לקמן בסימן קצ"ג ס"ב דאף השלישי צריך לקבוע אותם בהסיבה עכ"פ בגמר אכילה ולדידן בישיבה וכמבואר בהדיא בדברי הרא"ש בפ' ג' שאכלו דממנו נובע זה הדין וידוע שיטת הרא"ש וש"פ וכן סתם השו"ע דמתניתין מיירי בין בברכת המוציא ובין בבהמ"ז וחד דינא הוא לתרווייהו וצע"ג:

ד

ישיבה דידן – אבל עמידה לא מהני [תוספות בברכות מ"ג ד"ה הואיל בסה"ד והעתיקו בב"י סימן רצ"ו וכ"כ הב"ח] ושאני ההיא דסי"ב דסגי בעמידה דשם הם יושבים על החמור:

ה

אלא אם כן ישבו בשלחן אחד וכו' – עיין במגן אברהם סקכ"ו שהסביר טעם הדבר דבבית דאיכא שלחן ואין כולם אוכלים על שלחן אחד מוכח דאין דעתם לקבוע יחד ובטל מה שקבעו מקום מתחלה והגר"א בביאורו כתב דאגב שיטפיה מקודם העתיק המחבר בשלחן אחד וכו' ובאמת לא בעינן כלל שלחן אחד או מפה אחת היכא שקבעו מתחלה לאכול יחד או בעה"ב עם בני ביתו אלא כל שיושבין ואוכלין ביחד דהיינו שאינם מפוזרים אחד הנה ואחד הנה מצטרפים וכמו בסי"ב ודלא כמ"א:

א

שלא ירדו מהבהמות – צ"ל ולא ירדו מהבהמות [מאמר מרדכי] וכן הוא לקמן בסימן קצ"ג ס"ג:

א

אם כוון המברך להוציאם וכו' – הקשה הט"ז דמאי אשמעינן דוקא הכא הא אפילו בדקבעו נמי צריך המברך להוציא והשומעים לצאת ועיין בא"ר שתירץ דאפשר דבקבעו אף שצריכין כונה לצאת מ"מ א"צ לכוין להדיא להוציאם דמסתמא כונתו כך כיון שקבעו דומיא דש"ץ התוקע בשופר דלקמן סי' תקפ"ט וכזה תירצו ג"כ שארי אחרונים:

א

שם בט"ז סק"ג דהא בשבת. נ"ב ז"א אלא בשבת כיון דהוי צורך לח"מ לא גרע מגביל לתורא משא"כ בחול הוי הפסק:

ב

שם במחבר ס"ד חציר לבהמה. נ"ב ויש בו ארבעים אותיות נגד מ' תיבות שבארבעה פסוקים אלו ומשום הכי צ"ל המוציא בה' כנ"ל:

ג

שם במג"א סקי"ח ס"ח. נ"ב סי' תק"א וכן והשקיתה העדה ואח"כ ובעירם וכן לענין דירה. אדם קודם כדמוכח מפסוק בנו לכם ערים לטפכם והדר גדרות ועיין פירש"י פרש' מטות. ועיין בשו"ת כתב סופר חלק או"ח סי' ל"ב ע"ש:

ד

שם במחבר סעיף י"א ישיבה דידן. נ"ב ולרבינו חננאל שברא"ש כן הוא מעיקר הדין ומה שהקשה הרא"ש דא"כ מאי מספקא להו לתלמידי דרב. נראה לי אדרב' היינו דמספקא להו אי היסיבה היינו על המיטו' כבכולה תלמוד' או הכנה לאכול בעלמא והוכיח הש"ס מרומיא דברייתא דקביעו' מקום בדוך פלן הוי קביעות וממילא דהיסיבה דמתני' היינו הכנה לאכול על שולחן אחד ולק"מ אר"ח אבל אי קשיא קושית התוס' ד"ה הסיבו וכו' דע"כ המקשן לא אסיק אדעתיה תירוץ התוס' דהרי לר"ח כן הוא קושטא דמלתא וצ"ע:

ה

שם במג"א ס"ק ל"ב בסוה"ד. נ"ב ברכות דף מ"ו ע"א ע"ש ור' אבוהו ידע הך דר' יוחנן דבעה"ב בוצע ואורח מברך כדמסיק בסוף וא"כ מה עלה על דעתו בתחילה שנתן לר' זירא לבצוע אלא ע"כ משום שרצה לחלק כבוד לר' זירא ומכל מקו' כשלא רצה ר' זירא לקבל חזר הוא ובצע וק"ל:

א

סעיף א' נ"ב עיין בחיבורי ספר החיים שהעליתי אף דקיי"ל אין דיחוי אצל מצות היכא דדחייה בידים יש דיחוי ועיין מ"ש בחיבורי ליו"ד מהדורא ד' סי' קע"ו והוא בהלכות חלה סי' שכ"ד ביאור דעת הרמב"ם שם בזה ויש ראיה מדברינו שם לדין זה עיי"ש ודו"ק והארכתי שם בזה:

ב

שם סעיף ב'. יברך המוציא לחם מן הארץ. נ"ב עיין במג"א סק"ח שכתב אבל בגמרא משמע דבורא לשעבר משמע ונשאלתי מאחד דבגמרא לא משמע רק דבורא משמע נמי לשעבר אבל משמע בינוני נמי ע"ש. והשבתי דלק"מ ולא הבין דברי המג"א וכוונתו דהמג"א בא לדחות רק ראיות הח"מ דהביא ראיה דברכות נתקנו בלשון בינוני כמו בורא משמע דראייתו מלשון בורא דמברכין בלשון בינוני לכך כ' דאין זה ראיה דיש לומר דבורא לשעבר נמי משמע וכיון דמשמע נמי לשעבר לכך י"ל דמברכין בלשון עבר ומה דמברכין בלשון זה דהוי לישנא דברא כמ"ש המג"א וז"פ בכוונתו. ולא כתבתי רק להוציא מלב הטועה ודו"ק היטב:

א

הא ודאי דאפילו אוכל פחות מכזית בעי ברוכי המוציא וכמבואר בש"ע סי' קס"ח ס"ט אלא שאם דעתו לאכול יותר ועיקר ברכת המוציא קאי על מה שאוכל תיכף לברכה ומה שאוכל אח"כ נפטר ונגרר אחר אכילה זו אף שכבר מפסיק בשיחה ושאר דברים בזה איכא למימר שאם אכל בשעת המוציא פחות מכזית אין אכילה זו חשובה שיגרר אחריו מה שיאכל אח"כ לפטרו מן הברכ'

א

[א] [לבוש] ואסמכוה אקל וחומר וכו'. ובספר תורת חיים בסנהדרין דף ק"ב מצאתי דיש רמז גדול בפריסת המוציא כשם שמפרישין ביכורים מן הקמה ותרומה מדגן וחלה מעיסה ככה מפריש ממנו ראשית לה' אחר אפיה, ולהכי צריך לחתוך מהיכא דקדים בישולא כמו בביכורים שאמרו חז"ל אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כו', ולכך מצוה לבצוע על פת שלם משום דאז מפריש ראשית הפת, אבל כשנחתך ממנה כבר שירים הוא עוד טעם דשולחן דומה למזבח וכל מעשה המזבח הוצרך להיות שלם בתכלית השלימות, במזבח גופיה אבנים שלימות הכהן והקרבן מום פוסל בהם, ולכך גם הכוס של ברכת המזון צריך להיות שלם וכן היין לא יהא פגום וצריך להיות מלא:

ב

[ב] [לבוש] שהוא דרך כבוד וכו'. ומטעם זה שמעתי שאין לבצוע מלחם שנשרף ממנו קצת עד שאין ראוי לאכילה, ואם אין אחר שלם טוב יותר שיחתוך הנשרף ממנו שאינו דרך כבוד, אבל מצאתי בתשובת שער אפרים דכל כמה דלא נחתך הנשרף נקרא לחם שלם לענין לחם משנה עיין שם. ואם ניטל החלה מפת שלם דינו כפרוסה, והארכתי להוכיח זה בתשובה בסוף ספרי אליהו זוטא בעומק עיון מה שהשיג בסוף ספר סולת למנחה אין מהצורך להשיב למעיין. כתב מגן אברהם ובפת דידן יחתוך למעלה, עד כאן, ונראה דמיירי כשנדבק למטה עפר, וכן משמע בב"ח. ונראה דמיירי בפרוסה דאילו בשלם יחתוך סביבו, מיהו גם בפרוסה אפשר לחתוך כן והא דאין חותכין ממקום השלם כמו בגלוסקא סימן קס"ח סעיף ג'. תירץ מגן אברהם שם דמשום דמכל מקום נראה כפרוסה עיין שם, מכל מקום טוב לעשות כן כתבו רש"ל וב"ח והמדקדקין רגילים לרשום בסכין קודם ברכה עד כאן לשונו, פירוש בשבת ויום טוב, וכן כתב בתורת חיים שם דבעינן ששיריה ניכרין בשעת הברכה. כתב מהרי"ל הלכות סעודה היה נוהג בכל ערב שבת וערב יום טוב לעשות עוגה סולת לבצוע עליו ומאחר דהיתה דקה לא היה צריך חיתוך מקודם. אך שמניח אצבעותיו על גבה והשני אגודלים למטה ובירך המוציא ובסיום הברכה כופפה מלמטה נגד מעלה עד תשבר, עד כאן. ורצה לומר שכפפה עד שנשבר ובשיירי כנסת הגדולה ועולת תמיד העתיקו על השבר והוא טעות, אבל בשל"ה דף פ"א כתב קיבלתי שטוב לבצוע בפרט שבתות וימים טובים על לחם העשוי באורך כדמות וי"ו דבציעת המוציא הוא כדמות יו"ד ושני ידים מה' אצבעות הם שני ההי"ן ולחם כדמות וי"ו אז נשלם השם, עד כאן, ולא הזכיר מדברי מהרי"ל. ובמהרי"ל סיים שם זה לשונו, ואכל חצי כזית ונתן כן לכולם ובחול היה מסבב החתך כמין טבעת ובאמצע הניחו מחובר והיה בוצע החתיכה מלמטה נגד מעלה, עיין לקמן בהלכות שבת ותמצא שיעור חתיכת הבציעה עד כאן לשונו. ובהלכות שבת כתב זה לשונו עיקר בציעת המוציא בכזית ויאכל חציה ובשבת אין לחוש, עד כאן. ומלשון ונתן כן לכולם משמע שנתן להם רק חצי כזית צריך לומר דסבירא ליה דעיקר הבציעה לעצמו הוא דבעינן כזית ולא לאחרים. וטעמא נראה לי משום דברוקח כתב ירושלמי שיעור בציעה אית דאמרי כזית ואית דאמרי פחות מכזית, עד כאן, וסבירא ליה למהרי"ל לחלק בגוונא דאמרן. ולפי זה קשה על רמ"א שכתב דצריך לחלק לכל אחד כזית ולא חש לדברי מהרי"ל, וביותר קשה על לחם חמודות דף מ"ח שכתב לתת לאחרים מחייב כמאן דאמר בירושלמי כזית כדי שלא יהא נראה כצר עין, עד כאן, משמע דשיעור בציעה לעצמו הוא פחות מכזית להיפך מדברי מהרי"ל. ונראה שזה כוונת הלבוש דבבוצע עצמו כתב דלא יפחות מכזית וליתן לאחרים כתב לפחות מכזית, אלא דראיתי הנוסחא בלבושים ישנים זה לשונו לפחות בכזית בבי"ת ולא במ"ם, וכן נראה דלנוסחא דילן הלמד מלפחות הוא מיותר, ולפי זה נמשך אחר רמ"א כדרכו וכן הב"ח כתב ס"ק ט"ו לפחות כזית שהוא חצי ביצה, ומכל מקום מבואר דגם הבוצע לעצמו בעיא כזית. ולדינא בין לעצמו בין לאחרים יתן כזית דיוצא לכולי עלמא דאית דאמרי פחות מכזית רצה לומר אפילו פחות מכזית וכן בתשב"ץ הביאו לשון ירושלמי כך, אבל לאית דאמרי כזית אסור לבצוע על פחות מכזית. שוב מצאתי בכלבו זה לשונו, ירושלמי עד כמה יפרוס פירוש כמה ירצה לאכול חד אמר כזית וחד אמר פחות מכזית הילכך משמע דמוציא כשאר ברכת הנהנין דאסור ליהנות בלא ברכה ומברך על פחות מכזית, עד כאן. הרי דמפרש ירושלמי לענין אכילה ולא לענין חתיכת הבציעה וצריך עיון. והא דאכל מהרי"ל חצי כזית ולא פחות מצאתי לו סמך בספר יראים סימן ק"ד שכתב דפחות מחצי כזית לאו כלום הוא עיין שם. עוד כתב מהרי"ל דבסעודה גדולה הגיע לאחד מהמסובין על שולחן השני לחלוק גם כן לחביריו והוא חלק לחבירו שאצלו ואם לא הספיק לכולן ישאל מן החתיכה האחרת אם נשאר כי היה עיקר הבציעה ולא נטל מן הלחם שנשאר שם בידו שבוצע ממנו בציעת המוציא עד כאן, וכן כתב מטה משה. ובספר תורת חיים הנזכר לעיל מצאתי טעם דצריך ליתן להם מאותה פרוסה שהפריש ושם ראשית לא הוי. כתב מגן אברהם דאפילו בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שתהא נראה יותר גדולה. כתב דרכי משה דיבצע כנגד המתבקע כי בזה הצד התחיל לאפות. כתב שיירי כנסת הגדולה כמה חתיכות צריך בברכת המוציא בשבת שבעה חתיכות כנגד שבעה בני אדם שקורין בתורה. וביום טוב חמישה חתיכות כנגד חמישה שקורין בתורה, ובראש חודש וחול המועד ארבע, ובחול ושבת במנחה שלושה חתיכות:

ג

[ג] [לבוש] חיישינן לשמא תשמט וכו'. וכן כתבו תוס' ומרדכי, אבל בתשב"ץ סימן שכ"ב מצאתי טעמא אחרינא משום כשחותך נופלים פירורים ממנו ואינו שלם, עד כאן, ועיין לקמן סימן קס"ח סעיף ב':

ד

[ד] [לבוש] דקרא כתיב וכו'. ור' דוד אבודרהם תירץ ועוד דהתם אי אפשר לתקן בענין אחר, ועוד שאינו דומה עירוב אות שאחר צר"י או סגו"ל לעירוב אות שאחר קמ"ץ דמרחיב טפי. כתב בהלכות מהר"ן הנותן ריוח בין לחם למן הארץ מובטח הוא שאינו ניזוק באותה סעודה. כתב ר' דוד אבודרהם המוציא לחם רצה לומר מזון כמו עביד לחם שהלחם אינו יוצא מן הארץ אלא התבואה שעושין ממנו לחם, וכן תמצא במן הנני ממטיר לכם לחם וידוע שלא ירד לחם, עד כאן. אבל בתולדת יצחק פרשת בהר כתב דמברכין המוציא לחם לפי שעתיד יוציא לחם כמבואר סוף כתובות דארץ ישראל יוציא גלוסקאות. ובזה מיושב מה שאומרים לחם מן הארץ ולא מן האדמה דארץ מרמז על ארץ ישראל ומטעם זה כתב הב"ח דאומרים המוציא שמשמעו נמי להבא וזה לרמז על העתיד לבוא. וזה פירוש הש"ס מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא ודו"ק, ועיין בספרי דברי אליהו מזמור ק"ד פסוק י"ד פירשתי מה שכתב שם מכוין לזה. ור' דוד אבודרהם תירץ על הא דלא תיקנו לחם מן האדמה דלישנא דקרא תיקנו, והכלבו כתב דהוי כאילו הוציא הלחם דאין בגרגיר חיטה שום פסולת שאף הסובין ראוין עמהן אף שמעורב שכך העני אוכל:

ה

[ה] שתי ידיו וכו'. ואם יש לו בית יד צריך להסירו. כתב של"ה ויכוין בברכת השולחן יותר משאר ברכות כי המאכל והמשתה מביא האדם לידי גסות הטבע וגובה לב, ולכן צריך להתבונן כדי שימשוך לבו תאות השם יתברך ולא לצד תאות מאכל ומשתה. כתב מהרי"ל הלכות שבת לעולם כשהזכיר השם בברכת המוציא הגביה פת בשתי ידיו למעלה עד שיסיים הזכרת השם והורידו כבראשונה בחול הרים הפת ובשבת השתים:

ו

[ו] [לבוש] ואפשר וכו'. פת חריבה וכו' משמע דוקא בנתכוין לאכול פת חריבה שאינה נקיה הוא דבעיא מלח אבל ברישא בפת נקיה כמו פת שלנו אין מצוה כלל, ומרמ"א משמע דאכולה קאי שיש מצוה וכן מצאתי להדיא במטה משה, ואולי מה שכתב הלבוש ועוד הא כתיב וכו' קאי נמי ארישא. ומשמע ברמ"א דרשות בידו להמתין, ומלבוש משמע דאפשר דחיובא איכא אפת נקיה, והא דאמרינן בברכות דף מ' לית דין צריך בשש היינו אחר שבירך המוציא, ועיין בתשובת בית יעקב סימן קס"ח:

ז

[ז] בדברים בטלים. והוא הדין אם בירך ברכה אחרת משום רא"ם סימן ד'. ומצאתי בבעל הלכות גדולות דף יו"ד אם עני אמן בתר נפשיה הוי כדיבר דברים בטלים. וכתב בספר ברכת אברהם אם הפסיק ולא שח כלל אין צריך לחזור ולברך ועיין לקמן סימן ר"ו ס"ק ד'. כתב עולת תמיד זה לשונו, כתב של"ה דצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית דפחות מכזית לא חשיב אכילה וגם אם הכניס פרוסת המוציא לתוך פיו ולועסו אין לדבר עד שיבלענו ואם עבר ודיבר קודם שבלע אין צריך לחזור ולברך עד כאן לשונו. ובדקתי בשל"ה דף פ"א ולא מצאתי אלא סיפא, וכן הביאו מגן אברהם ודעתו נוטה אפילו לחזור לברך וכן מצאתי בספר ברכת אברהם דף קע"ג שכתב בפשיטות שאין מברך אלא על תכלית הענין שהיא הבליעה אחר הלעיסה, עד כאן. ומזה קצת קשה על של"ה שם שהוא כמסתפק אבל רישא דצריך לאכול שיעור כזית קודם שידבר לא מצאתי גם דברי מהרי"ל שהבאתי לעיל סותרים לזה, ועוד הא קיימא לן סימן קס"ח סעיף ט' דעל פחות מכזית נמי מברכין המוציא. וטעמא דברכת הנהנין הוא ופחות מכזית נמי הנאה הוא ולא בעיא שיעור כזית, אלא היכא דמברכין על אכילה כגון על אכילת מצה:

ח

[ח] [לבוש] שאינם מצרכי וכו'. עיין בבית יוסף שמביא פוסקים הרבה דדוקא מצרכי המוציא בעינן אלא שכתב דמרמב"ם לא משמע כן, ולא ידעתי איך אפשר לזוז ממה שמפורש בפוסקים משום משמעות ברמב"ם, גם מצאתי בפרישה שכתב על בית יוסף זה לשונו יש לומר שהרמב"ם אינו חולק על כל הנך רברוותא ומה שכתב תנו לפלוני לאכול אטו גרע מתנו לבהמה שבודאי אם אומר תנו מאכל לפלוני שצריך אכילה אפילו עשיר שזהו מצוה להקדים פרנסתו יותר מהקדמת מזונות לבהמתו עד כאן לשונו, וכן משמע בשבלי הלקט ותניא ובאבודרהם והם גדולי אחרונים, ולא הזכירו ממשמעות הרמב"ם. ומתוך זה חשבתי לקבוע הלכה לחזור ולברך, אך משום ספק רמיתי אנפשאי ועיינתי שגם בהרא"ש ובאגודה פרק כיצד מברכין וראב"ן סימן ק"צ וסמ"ק סימן קנ"א משמע דכל שהוא צרכי סעודה לא הוי הפסק, לכן יראתי להקל. ועוד דתנו לבהמה הוי נמי לא צורך הסעודה כי אין איסור אלא אכילה גמורה ולא טעימות פריסת המוציא לבד, ועיין סימן תקצ"ב ס"ק ה':

ט

[ט] [לבוש] הביא מלח וכו'. פירוש אפילו בפת נקייה תנו לפלוני אפילו הוא עשיר כן כתבו אחרונים:

י

[י] [לבוש] שאסור לאכול וכו'. ויש מפרשים כמו שהקב"ה מזמין ומכין המזון הבריות תחילה דהיינו והדר מבשל אותו לצורך האדם כמו כן כל אדם צריך בביתו לעשות ר' דוד אבודרהם, לשתות מותר קודם בהמתו כדאשכחן ברבקה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה ספר חסידים. והשתא ניחא הא דפירש רש"י פרשת חקת והשקית את העדה ואת בעירם מכאן שחס הקב"ה על ממונם, עד כאן. דקשה דילמא מורה שישקו קודם בהמתן ודו"ק, ועוד יש לתרץ בה ואין להאריך:

יא

[יא] [לבוש] בין עניית אמן וכו'. בלחם חמודות לאו דוקא דהא שומע כעונה וכשטועם בלא עניית אמן נמי נפיק, עד כאן, וכן מפורש לקמן סוף סימן רי"ג:

יב

[יב] [לבוש] אבל הבוצע וכו'. הוא הדין אחד מן המסובין, כן כתב כנסת הגדולה וכן משמע מלחם חמודות [דף מ"ו] על פי (דכריתו') [דברי תוס'] שהבאתי [בס"ק י"ג]:

יג

[יג] [לבוש] דהיינו וכו'. ורמ"א טעם כסברא אחרונה, וטעמא כתב בדרכי משה זה לשונו ולי נראין דברי רוקח דמאחר שטעם אחד מן הפרוסה יצאו כולם מידי דהוי טעימת כוס של ברכה וכמו שכתב לקמן סוף סימן רע"א, עד כאן. גם מלבושי יום טוב כתב על הלבוש זה לשונו ואנו רואין מעשים בכל יום שלכתחילה עושים כן בברכת היין שבתוך הסעודה עד כאן לשונו. וכן כתב בלחם חמודות דף מ"ט וסיים זה לשונו, שוב מצאתי בדברי רוקח בתוס' פסחים דף ק' ע"ב זה לשונו, ידי קידוש יצאו אף על פי שלא שתו רק שיטעום המברך או אפילו אחד מהם, עד כאן. ותימא גדולה על חכם שכמותו דלא דקדק לעיין בתוס' פסחים דף ק"א זה לשונו, אף ידי יין לא יצאו, ומיירי ששתו בבית הכנסת אף על גב דלענין קידוש יצאו בשמעו כדפירשתי לעיל לענין יין לא פטר אלא אם כן שתה דהוי הפסק כדאמרינן גבי מוציא שאם הפסיק שצריך לחזור ולברך עד כאן לשונו. הרי להדיא דברכת היין וברכת מוציא צריך שיטעמו כולם בלא הפסקה, וטעמא נראה לי דדוקא ידי קידוש שהוא מצוה יכול אחד להטעים ויוצאים כולם, אבל מוציא וברכת היין שכל אחד שומע הברכה כדי שיאכל הוא עצמו וצריך לאכול או לשתות תיכף. ולפי זה ראיית רמ"א מכוס של ברכה בסוף סימן רע"א לאו ראיה כלל דהתם מיירי לענין קידוש, וכן כתב בראב"ן סימן קצ"א זה לשונו, אבל שאר דברים שאינן צורך סעודה הוי הפסק או אחד מחבורה אם דיבר הוי הפסק ואינו יוצא באותה ברכה, עד כאן, מדסתם משמע קצת דאף שכבר טעם הבוצע אינן יוצאים. ועתה נדפס מחדש ספר מגיני ארץ וראיתי שחולקין נמי אדין זה ושכן כתב הרא"ש ומרדכי ושמחתי ואף שמה שהקשה הט"ז הם יוצאים על ידי עניות אמן והוי כאילו בירך בעצמו ואם כן צריך שלא יפסיק בין אמן לאכילתו על כרחך ליכא קושיא כמו שכתבתי בס"ק י"ג, מכל מקום הדין זה אמת, וכן מצאתי בספר תניא זה לשונו, ואין הבוצע ולא שאר המסובין רשאין לספר לאחר שבצע עד שיטעמו, עד כאן. לכן אני אומר דעיקר כדברי בית יוסף ואף למי שלבו נקפו לחוש לדברי רוקח משום ספק ברכות להקל מכל מקום לכתחילה ודאי אסור לדבר כדברי לבוש אף שכבר טעם הבוצע עד שיטעום הוא ועיין לעיל סימן כ"ה סעיף ט', ואפשר דמשום הכי ראיתי נוהגין שכל אחד מברך בפני עצמו על פרוסה שנותן לו הבוצע. אך חל עלינו ליתן טעם על מעשים בכל יום שכתב מלבושי יום טוב ולחם חמודות בברכת היין תוך סעודה ואפשר שנהגו כן על פי דברי רוקח, גם בפסקי הר"ם רקנאט"י סימן ע"ד כתב כרוקח, והיינו שהבין נמי דדין קידוש ומוציא שוין הן ולמאי דפירשתי אין להפסיק לכל המסובין, ועוד הא בלאו הכי לדעת ר' אלחנן לעולם כל אחד מברך לעצמו על היין כמו שכתב בית יוסף סימן קע"ד:

יד

[יד] [לבוש] ולא יכול לתקן וכו'. אבל מעדני מלך דף ס"ד כתב דנפטר גם על העבר דכל שעודו מתעסק בדבר מיקרי שפיר עובר לעשייתו, עד כאן. ועיין לקמן סימן קס"ח ס"ק י"ח מה שכתבתי בשם כסף משנה:

טו

[טו] [לבוש] הוא שבע וכו'. כתב לחם חמודות דף ס"ד תמיהני על הלבוש דהא זה לשון בית יוסף, כתב הכלבו אי גמור סעודתו ולא יכול למיכל טפי לא ליברך משמע שאם יכול לאכול יותר יחזור ויאכל ויברך עליו תחילה וזה אפשר לדעת הראב"ד בשכח והכניס משקין לתוך פיו, אבל אין הפוסקים מודים לו כמו שיתבאר בסימן קע"ב הילכך אפילו יכול לחזור ולאכול אינו צריך עד כאן לשונו. גם דברי עצמו סותרים שבסוף כתב אלא כשרוצה לאכול והרי לדידיה לא ברצונו תליא מילתא אלא ביכולתו והוה ליה לכתוב אלא כשיכול עד כאן לשון לחם חמודות וכן כתב מלבושי יום טוב. ולעניות דעתי ליישב הכל דודאי אף שהוא שבע מכל מקום יכול לאכול הוא אלא דקץ עליו דכיון דכבר שבע, וסבירא ליה ללבוש זה שכתב כלבו ולא יכול למיכל משמע שהוא שבע לגמרי ולא יכול למיכל כלל על זה פליג הבית יוסף אבל מודה הבית יוסף דשבע מיהו בעינן אף שעדיין יכול למיכל דאם אינו שבע אף שאין דעתו למיכל עוד צריך לברך ולאכול, והיינו שכתב הלבוש אלא כשרוצה לאכול, וכן משמע מב"ח שהבין כן דברי בית יוסף שהרי כתב על דברי בית יוסף זה לשונו, ונראה דאפילו לא תהיה אכילתו אכילה גסה דקץ במאכל אפילו הכי כיון דגמר בדעתו שלא לאכול אינו מברך עד כאן לשונו, אלמא דיש לפרש דברי בית יוסף דפליג על אין יכול לגמרי אבל מודה דיהא שבע עד שיהא קץ במאכלו. אף תמיה לי בעיקר דברי בית יוסף במה שכתב שזה אפשר לדעת הראב"ד, הא כתב בסימן קע"ב בשם הראב"ד בהשגות והוא שבדעתו לאכול יותר ואף דאפשר דלאו דוקא נקט מכל מקום אין ראיה מיניה. גם קשה מאן הן הפוסקים שאין מודים לו ואי כיוון לדברי הראב"ד שכתב הבית יוסף שם בשם הרשב"א תמוה דבחידושי רשב"א דף מ"ד מוכח דסבירא ליה דאף שאי אפשר לו לאכול מברך דהא פסק כרבינא דמדמי לה לטובל ועלה בעליתו מברך עיין שם. גם תמוה איך כתב אבל אין הפוסקים מודים וכו' הילכך אפילו יכול לאכול קאמרי, ותדע דהכלבו גופיה בדף כ"א פסק כפוסקים הנזכרים לעיל. ועוד ראה זה מצאתי בבעל הלכות גדולות דף יו"ד כדברי כלבו ופסק נמי כפוסקים הנזכרים לעיל, ואין ספק שאילו ראה בית יוסף דברי בעל הלכות גדולות שכל דבריו דברי קבלה לא מלאו לבו לכתוב כן. לכן אני אומר דאף שאין דעתו לאכול צריך לחזור ולברך ולאכול מיהו אם הוא שבע עד שקץ במאכלו נראה דאין לחזור ולברך דאפשר לפרש כוונת בעל הלכות גדולות וכלבו שאין יכול לאכול שקץ במאכלו:

טז

[טז] יצא וכו'. וכל זה דוקא דיעבד ואפילו לא הזכיר פתא אלא אמר מריה דהאי כתבו הבית יוסף וב"ח דיצא, ועיין לקמן סימן רי"ד דאם דילג תיבת העולם לבד צריך לחזור ולברך. ולפי זה נראה לי דצריך לומר דוקא מלכא דעלמא, וכן משמע בב"ח ופרישה:

יז

[יז] [לבוש] יוצא האחד בברכות וכו'. כתב עולת תמיד זה לשונו, פירוש אפילו לא נתכוין להוציא בברכתו אפילו הכי יוצאים, וכן מוכח מסעיף י"ג עד כאן לשונו. וכן מצאתי בפרישה שכתב דלרוקח דאף דלא קבעו יוצאין בכיוון אם כן בקביעות יוצאין אף בלא כוונה, וסבירא ליה כמאן דאמר בהלכות ראש השנה סימן תקפ"ט דאין צריך כוונה להוציא ולצאת, עד כאן. אבל תמיהני הא השולחן ערוך והלבוש פסקו לקמן סימן קצ"ג וסימן רי"ג וסימן תקפ"ט דבעינן כוונה להוציא ולצאת, וכן מצאתי בלחם חמודות דף נ"ו שכתב בפשיטות דבעינן כוונה אף בקובע וכן משמע מרמ"א סעיף ב' הבאתיו ס"ק כ"ו, והא דרוקח לא קשה מידי דמיירי בדיעבד דוקא כמו שכתב הלבוש להדיא בסעיף זה וסעיף י"ג, אבל בקובע מותר אף לכתחילה בכיוון לצאת ולהוציא. מיהו נראה לי דאפשר דבקבעו אף שצריכין כוונה לצאת מכל מקום אין צריך לכוין להדיא להוציאם דמסתמא כוונתו כך כיון שקבעו דומיא דשליח ציבור התוקע בשופר דלקמן סימן תקפ"ט. ובזה ניחא קושיות הט"ז ס"ק י"ג דמה הוצרך להזכיר בסעיף י"ג אם כיוון המברך וכו' עיין שם ודו"ק:

יח

[יח] [לבוש] ומיהו וכו'. לא מהני וכו'. פירוש אפילו אמרו נאכל כאן או נאכל במקום פלוני, ואפילו בעל הבית עם בני ביתו:

יט

[יט] [לבוש] אם בדיעבד וכו'. וכתב עולת תמיד לא ידעתי מנא ליה ללבוש, ונראה דאפילו לכתחילה מותר, עד כאן. וכבר כתבתי דיש הוכחה גמורה ללבוש דאם לא כן תיקשי דברי שולחן ערוך אהדדי ודו"ק. גם אשתמיט לעולת תמיד דברי לחם חמודות דף ע' שהביא ראיה לזה מתשובת הרשב"א שהביא בית יוסף סימן רי"ג ועיין בבית יוסף סימן קע"ד, ועוד הא בפסקי רקנטי סימן פ' כתב דאפילו בדיעבד אינו יוצא, וכן נוטה דעת מגן אברהם ותמה על בית יוסף עיין שם:

כ

[כ] במקום אחד וכו'. כתב מלבושי יום טוב וצריך עיון ביושבים על העגלה והיא מהלכת ואמרו נאכל אם נאמר שהעגלה מצטרפים עד כאן לשונו. ולעניות דעתי להביא ראיה ממה שכתבתי בסימן ב' בשם ט"ז דיושב בעגלה הוי כרוכב ואם כן כל זמן שאין העגלה עומד הוי כרוכבין והולכין דלא הוי קביעות ועיין לקמן סימן צ"ד סעיף ד'. שוב נדפס ספר מגן אברהם וכתב דכיון ששלושתם יושבים באגודה אחת יש לומר דמצטרפין וצריך עיון, ובספינה פשוט דקביעות גמור הוא, ושמש אף שלא קבע אצל השולחן יוצא במוציא, עד כאן. ועיין לעיל סוף סימן פ"ט וסימן צ"ד דמשמע דעגלה וספינה שוין הן ויש לחלק. ונראה להקל גם בעגלה כשמכוין דהא בדיעבד בכל ענין יוצאים ועוד דמידי דרבנן הוא:

כא

[כא] תלמיד חכם קודם וכו'. ואסור ליתן רשות לכהן עם הארץ ב"ח סוף סימן ר"א:

כב

[כב] אין חיוב וכו'. כתב עולת תמיד הב"ח חולק וסובר דחיוב בדבר איכא אפילו נגד הלוי כל שכן נגד הכהן, עד כאן. ואני אומר שדברי הב"ח הן בסימן ר"א, ומבואר שם שאין חיוב בדבר עיין שם. וכתב לחם חמודות דף נ"ט מכאן נראה לי סמך למנהג שלנו שנוטלין רשות מהכהנים, עד כאן. ומכל מקום לא מהני מי שאומר ברשות אם לא נתן לו הכהן רשות (מגן אברהם). ולא נהירא דאי בעל בית מיסב עמהם מצוה לבעל הבית אפילו נגד כהן תלמיד חכם כמו שכתב שיירי כנסת הגדולה, ואי אין בעל הבית מיסב עמהם אין חיובא ליתן לכהן אלא כשהוא גדול שבמסובין ובלאו הכי גדול שבמסובין בוצע:

כג

[כג] הוא בוצע וכו'. תימא על מנהג העולם שמכבדין לגדול, ונראה דבימיהם היה המנהג שנותן הבעל הבית לכל אחד פרוסה אכולה שירותא ואיכא עין יפה מה שאין כן האידנא. ונראה לי כשבעל הבית עומד ומשמש יבצע הגדול כן כתבו מלבושי יום טוב ולחם חמודות דף נ"ז, ועיין בחידושי הלכות דף מ"ו. אך קשה לי על מלבושי יום טוב ולחם חמודות הא בש"ס דף ל"ט קאמר דאי בצע אכולה שירותא מיחזי כרעבתנותא וסתמא דש"ס הוא, ועוד דר' זירא קאמר נמי הכי ובש"ס דף מ"ו משמע ר' זירא גופיה סבירא ליה האי דינא דבעל הבית בוצע ויש לחלק:

כד

[כד] [לבוש] אין צריך ליתנו וכו'. אבל לשון השולחן ערוך אין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן הוא אבל, ופרשה ציון בידיה רמז לפריסת המוציא שנותנין בידו בשעת האבילות עד כאן לשונו, משמע דאין ראוי לעשות כן כשאינו אוכל דלא תיתרע מזליה, ועל הלבוש להביא ראיה. וכתב בעל הלכות גדולות דף ח' דבשבת פריס האבל כדרכו דכתיב ברכת ה' היא תעשיר זו שבת דכתיב ויברך אלקים ולא יוסיף עצב עמה זו אכילה:

כה

[כה] [לבוש] פרוסת הבציעה וכו' קודם וכו'. כתב של"ה בשם ספר חסידים ומכל מקום ישאיר מעט לאכול בסוף אכילה שיהא טעם של המוציא בפיו וכתיב והשאיר אחריו ברכה. כתב בית יוסף הכלבו כתב שלא להאכיל בהמה חיה ועוף או כותים מהחתיכה שנוגעת בה המוציא ואין לדבר סמך כלל, עד כאו, אבל בשל"ה ומטה משה פסקו הכי. ומצאתי בדרישה שכתב דכוונת הכלבו על הנשאר מפרוסה שפורס מלחם להמוציא ולא על כל הלחם שמברך עליו, עד כאן, וכן כתב ט"ז, ועיין לקמן סוף סימן ק"צ בכוס של ברכה וצריך עיון:

כו

[כו] עד שיכלה אמן וכו'. ונראה לי דמזה הטעם כתב רמ"א סעיף ב' ואם רבים מסובין יכוונו לבם לשמוע הברכה ויענו אמן והמברך יכוין לאמן שאומרים, עד כאן, וכן כתב לחם חמודות דף מ"ט והלבוש שהשמיטן נראה לי משום דפשוטן בטעמן:

כז

[כז] [לבוש] ואין בו משום הפסקה וכו'. והט"ז כתב דהוי הפסק כיון דממילא ימתינו עד שיאכל הוא, וכן הב"ח הזהיר שיטעום קודם שמחלק הפרוסת. וטעמו נראה לי דחיישינן שמא יבואו לטעום קודם שיטעום הבוצע וזה איסורא לחד פירושא, והט"ז לא דק בדבריו עיין שם:

כח

[כח] [לבוש] בפירוש על פת וכו'. דדרשות דג' היום בסימן רצ"א סעיף ד' אינה אלא אסמכתא (מלבושי יום טוב). הקשה עולת תמיד אף דקידוש היום דאורייתא מכל מקום על היין הוא מדרבנן כמו שכתבו תוס' ריש נזיר. ולי קשה יותר שכתב במטה משה סימן ל"ד ולבוש סימן רע"א סעיף ג' שכל עיקר קידוש ביום אינה אלא מדרבנן. גם צריך עיון פרק ג' דראש השנה דנראה במידי דמחויב מדרבנן יכול להוציא כמו במגילה והלל חוץ מדבר שאין חיוב כלל. גם אפשר לפרש דברי תוס' דאף על היין מדרבנן היינו דלא בעינן דוקא יין אבל על איזה דבר אכילה שתיה מיהא בעינן, ואם כן מיושב נמי קושיית עולת תמיד. מיהו מלבוש סימן רע"א סעיף י"ב לא משמע הכי וכן זה לטעם הלבוש ומלבושי יום טוב, אבל מגן אברהם כתב טעמא אחרינא דאכילת שבת ויום טוב אינה חובה על האדם אלא משום הנייתו דהא מצטער פטור לאכול, ולכך אם אינו יודע הברכה אמרינן גם כן לא ליתהני מה שאין כן במצה יין קידוש שהם חובה על האדם וחייב לצער עצמו לאכול הוי כברכת מצות, עד כאן וכ"כ הט"ז בסימן רע"ג. וצריך עיון דהכא כתב טעם אחר דאין שייך מצוה דגם בחול אוכל פת מה שאין כן במצה ויין קידוש שיש עכשיו שינוי עיין שם, גם טעם זה דחוק מאד. אך קצת קשה נמי על טעם הראשון דהא כשמתענה פטור נמי מקידוש היום ועיין סימן תרע"ח ס"ק ה'. ונראה דהוא הדין בליל ראשון של סוכות מוציא אחרים דאיתקש לט"ו דמצה:

כט

[כט] היין דקידוש וכו'. והוא הדין אפילו דפת אם מקדש עליו (מלבושי יום טוב), וכן כתב הלבוש גופיה בהג"ה סימן רע"ג והב"ח, ועיין שם סעיף ד' מה שהקשיתי על הלבוש מזה:

א

שנאפה. עוגה שנשרפה אפי' עד חציה מיקרי שלם אפי' לענין לחם משנה: ואין להאכיל לגוי או לבהמה מחתיכה שנוגע בה חתיכת המוציא ע' בי"ד סי' ע"ט וסי' פ':

א

א) [סעיף א'] בוצע בפת במקום שנאפה היטב. וכ"כ בזוה"ק פ' עקב דף רע"ב ריש ע"ב דצריך למבצע מאחר דבשולו יפה בגין דבשול הוא גמר פרי ודא ו' עכ"ל. ובפ' משפטים ריש דקכ"א ע"ב כתב מאתר דבשולו יפה לאפוקא פת שרוף אלא ממקום שהוא מוטעם יעו"ש:

א

ב) שם במקום שנאפה היטב. במס' דרך ארץ רבה פ"ו תניא לא יפרוס אדם המוציא ממקום הרך אלא ממקום הקשה ע"כ. והביאו ב"י. וכ"כ הלבוש. מ"א סק"א ר"ז אות ב' ואפי' מי שחביב עליו מקום הרך לא יבצע אלא ממקום הקשה. ואע"ג דאמרינן בעלמא חביב עדיף הכא שאני דבעינן חביבותו דפת. הלק"ט ח"ב סי' קפ"ח בי"מ אות י"ד:

א

ג) מיהו זקן שא"א לו לאכול מן הקשה יבצע ממקום הרך הלק"ט שם. י"א בהגה"ט. בי"מ שם. ואם זה הזקן הוא בעה"ב או גדול שבסעודה שצריך לבצוע לאחרים יש לבצוע לו ממקום הרך ולאחרים ממקום הקשה וכיוון דכיוונו לברכתו וביצע להם ממקום הקשה הו"נ הבציעה על מקום הקשה ועיין בי"מ אות ט"ו ואות ט"ז מ"ש בזה ולפי מ"ש א"ש ודו"ק:

א

ד) שם במקום שנאפה היטב. כתב בהגמ"י פ"ז מה' ברכות בשם סה"מ שיש לבצוע מצד התחתון של פת ששם מתבשל תחלה בהדבקו בתנור חם וכן נוהגין בצרפת אבל באשכנז נוהגין לבצוע מצד העליון כי אומרים ששם מתבשל תחלה והר"ם היה חותך חתך אחד משני צדדין לצאת ידי כולם עכ"ל. והביאו ב"י. וזהו שכתב מור"ם ז"ל ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת וכו' ר"ל דבפת דידן שהוא עבה ויכול האדם לבצוע מצד אחד או למעלה או למטה יש לבצוע מן הצד ויחתוך מצד העליון והתחתון כדי לצאת אליבא דכ"ע. ומ"ש הט"ז סק"ב לחלק בין פת שלהם הנאפה בתנור ובין פת שלנו הנאפה על קרקעות הוא תימה שהרי גם בפת שלהם יש פלוגתא איזה מתבשל קודם כמ"ש סי' רנ"ד ס"ה ובט"ז שם סק"ב יעו"ש. וכן הקשה המאמ"ר אות ג' והניח דברי הט"ז הנז' בצ"ע יעו"ש. וכ"כ האחרונים בסתם משמע דבכל פת צריך לחתוך חתך אחד מצד עליון והתחתון כדי לצאת אליבא דכ"ע. לבוש. ב"ח וכתב וכן נוהגין. סו"ב במק"ח אות א' ר"ז אות ב' ח"א כלל מ"ב אות י"א. ונראה דכשחותך את הפת קודם הברכה יתחיל לחותכו מצד מטה עד שיגיע לצד מעלה ובצד מעלה לא ישלים החיתוך כדי שיראה למעלה שלם ממש בשעת ברכה ואחר הברכה בוצע מה שנשאר מחובר למעלה ככדי שיאחוז הקטן וגדול עולה עמו כנז' בש"ע. ועיין לקמן אות י"א:

א

ה) שם הגה. ויחתוך מעט מצד העליון והתחתון. וה"ה אם אין לו לחם שלם והביאו לפניו פרוסה של לחם שכתב ב"י בשם רש"י ז"ל שלא יבצע ויברך מאמצעיתו אלא משולי הפת יעויין שם יש לחתוך מצד השלם חתיכה אחת מן הצד מצד העליון והתחתון כדי לצאת אליבא דכ"ע ועיין לקמן אות י"ב ובסי' קס"ח אות ט"ז:

א

ו) שם ויחתוך מעט וכו' ויש לחתוך כנגד המתבקע כי מחמת שבזה הצד התחיל לאפות נדחקה העיסה עד שנתבקע כנגדו. ד"מ אות א' בשם א"ז. מ"א סק"ב. א"ר אות ב' ר"ז שם:

א

ז) שם ויחתוך פרוסת וכו' בטור כתב יש שאין רוצים לחתוך הלחם כלל קודם הברכה כדי שיהא שלם ממש בשעת הברכה וא"א הרא"ש ז"ל כתב דלא נהירא דחשיב הפסק מה שמתאחר לחתוך הלחם ושוהא בין ברכה לאכילה אלא חותך ואינו מפריד הפרוסה עד לאחר הברכה עכ"ל. והוא מתו' ברכות ט"ל ע"ב יעו"ש וא"כ משמע דדוקא בפת עבה וקשה שיש שיהוי בחתיכתו וגם ע"י סכין כידוע זהו שצריך לחתוך קודם ברכה אבל פת רכה או דקה שא"צ שיהוי בחתיכתו ונחתך בידים אין לחתוך כ"א אחר ברכת המוציא כדי שיהא שלם ממש בשעת הברכה. ואח"כ ראיתי שכ"כ הר"ז סוף אות ג' קיצור ש"ע סי' מ"א סוף אות ג':

א

ח) כתב הלבוש דאם יש לו פת שלם מצוה הוא שיבצע על פת שלם כדי שיברך את השי"ת על פת שלם שנתן לו שהוא דרך כבוד ושבח לו ית' עכ"ד וכתב עליו הא"ר אות ב' דמטעם זה שמעתי שאין לבצוע מנחם שנשרף ממנו קצת עד שאין ראוי לאכילה ואם אין אחר שלם טוב יותר שיחתוך הנשרף ממנו שאינו דרך כבוד אבל מצאתי בתשי' שע"א סי' א' דכל כמה דלא נחתך הנשרף נקרא לחם שלם לענין לחם משנה יעו"ש עכ"ל הא"ר. וכ"כ בתשו' ח"צ סי' ס"ב. ב"ד סי' ף' מקום שמואל סי' מ"ח. מיהו הער"ה בסי' רע"ד אות א' חלק על דברי השע"א הנז' וכתב דק"ל כל העומד ליקצץ כקצוץ דמי יעו"ש וע"כ נראה כיון דיש פלוגתא בזה אם יש לו אחר לא יברך עליו המוציא וגם אין ליתנו ללחם משנה ואם אין לו אחר אז היותר נכון שלא לחתוך מקום השרוף עד אחר ברכת המוציא כיון דרבים סוברים חשוב לחם שלם אלא כשחותך פרוסה להמוציא יחתוך מצד הנאפה יפה. ומיהו אם הוא בענין כשגוררו עדיין נראה הפת שלם יש לגוררו מקודם:

א

ט) שם ויחתוך פרוסת הבציעה. היינו לכתחלה כדי ליזהר אף בהפסק מעט אבל בדיעבד פשיטא דלא חשוב כלל הפסק מידי דהיה אטול בריך דא"צ לחזור ולברך. ותדע דהרי הרא"ש לא נחלק על מ"ש התו' דבשבת נכון לברך קודם שיחתוך אלמא דלא הוי הפסק מה שחותך אחר שמברך. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט אות א' וכ"כ כט"ז סק"ג דאינו אלא על צד היותר טוב יעויין שם. וכ"כ ר"ז אות ג':

א

י) שם שאם יאחוז בפרוסה וכו' כ"כ הרא"ש בפ' כיצד מברכין והביא ראיה מדשנינו פ"ג דטבול יום ר"מ אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמיהו ר' יהודא אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו והלכה כר"י ע"כ. וכ"כ בהגמ"י פ"ז מה' ברכות בשם הר"ף והב"ד ב"י וכתב דאעפ"י שכתבו שם בהגמ"י אחר זה שר"ב כתב דאין לחוש לכך הו"ל יחיד לגבי הר"פ והרא"ש יעו"ש. ולזה פסק כן בש"ע. וכ"כ האחרונים:

א

יא) שם שאם יאחוז בפרוסה וכו' מהרי"ל ז"ל בחול היה מחתך החתך כמין טבעת ובאמצע הניחו מחובר והיה בוצע החתיכה מלמטה נגד מעלה ובשבת היה נוהג לעשות עוגה סולת לבצוע עליה ומאחר שהיתה דקה לא היה צריך חתוך אך הניח שמונה אצבעותיו למעלה על גבה והב' גודלים למטה ובירך המוציא ובסיום הברכה כפפה מלמטה נגד מעלה עד שתשבר. דרשות מהרי"ל ה' המוציא. שכנה"ג בהגה"ט אות ד' עו"ת אות ב' מ"א סק"ב. א"ר אות ב' ועיין לעיל סוף אות ד' ולקמן אות ל"ב יתבאר ע"פ דברי האר"י ז"ל כיצד יאחז הפת בידו בשעת ברכה בחול ובשבת יעו"ש:

א

יב) שם שאם יאחוז בפרוסה וכו' ואפי' בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שתהא נראת יותר גדולה וכן נוהגין. מ"א סק"ד. א"ר שם י"א בהגה"ט ואם ניטל החלה מפת שלם דינו כפרוסה. א"ר שם. ועיין לעיל אות ה' ולקמן סי' קס"ח אות יו"ד:

א

יג) שם ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך. אבל בשעת ברכה אסור לחתוך משום דאסור לעסוק בשום דבר בעת שהוא מברך ואפי' תשמיש קל אסור לעשות כמ"ש לקמן סי' קצ"א סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

א

יד) שם ויתחיל לברך. אם בירך על הככר לפרוס עליו מצד זה ולא עלה בידו והוצרך לפרוס ממנו מצד אחר הר"ז צריך לחזור ולברך וקודם שיברך צ"ל על הברכה הא' בשכמל"ו. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ"ג שאכלו. כנה"ג בהגה"ט. אבל העו"ת אות ב' כתב עליו דצ"ע למעשה וכ"כ המאמ"ר אות ד' דלפי מ"ש לקמן סי' ר"ו ס"ו הדין פשוט כאן דא"צ לחזור ולברך ולא מיבעיא לפי דברי רמ"א שם אלא גם לדעת מרן נמי א"צ לברך יעוש"ב. ועיין לעיל סי' ק"מ ס"ג ובדברינו לשם אות ט"ו ודו"ק וכן מ"ש הברכ"י אות י"ב והביאו שע"ת אות כ"ב במי שבירך המוציא ונפל מידו הפרוסה דיחזור ויברך ויפרוס. אנן לא ק"ל הכי משום דאיכא פלוגתא בזה בסי' ר"ו ס"ו וק"ל סב"ל אלא יחזור ויפרוס בלא ברכה כיון דדעתו לאכול עוד מזה הפת:

א

טו) שם לא יבצע פרוסה קטנה וכו' ושיעור בציעה אית דאמרי כזית ואית דאמרי פחות מכזית. רוקח בשם הירושלמי. ב"י. מיהו מדברי מור"ם ז"ל בהגה שכתב לכל אחד כזית משמע דפוסק כיש אומרים דצריך כזית לברכת המוציא וכ"מ ריש סי' תע"ה דצריך כזית לברכת המוציא וגם צריך לאוכלו בב"א בלתי הפסק יעו"ש וכ"כ העו"ת אות י"א בשם של"ה דצריך לאכול קודם שידבר כדי שיעור כזית דפחות מכזית לא חשיב אכילה יעו"ש. וכ"כ בשה"מ פ' עקב דבציעה של המוציא צ"ל כזית יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ז וכתב דיש להחמיר לכתחלה יעו"ש. וכ"כ הב"ח שם בסי' תע"ה. י"א בהגב"י בזה הסי' יפ"ל אות ב' וה"ד כשרוצה לאכול יותר יש לאכול כזית בב"א לכתחלה בברכת המוציא אבל לענין ברכה אפי' פחות מכזית יש עליו ברכת המוציא וכמ"ש לקמן סי' קס"ח ס"ט וכ"כ הדג"מ יעו"ש. ופשוט דגם הדג"מ לכתחלה קאמר דהא חוזר על דברי המ"א אבל בדיעבד כיון שבירך וטעם אפי' הפסוק בשיחה וכדומה א"צ לחזור ולברך ודלא כהבי"מ אות ט"ז שהאריך ללא צורך יעו"ש ועיין לקמן אות מ"ה:

א

טז) שם הגה. ובשבת לא יחתוך וכו' וה"ה ביו"ט. ר"ז אות ג' והטעם שלא תשמט ידו לבצוע כולה קודם שתכלה הברכה ואז לא יהיה לו לחם משנה. לבוש. וכ"כ התו' ברכית ט"ל ע"ב. אבל בתשב"ץ סי' שכ"ג כתב טעמא אחרינא משום כשחותך נופלין פירורין ממנו ואינו שלם. א"ר אות ג' והמרדכי שם בפ' כיצד מברכין כתב דשמא תפול הפרוסה ולא יהיה לו לחם משנה. והביאו מ"א סק"ה וכתב עליו משמע דאם לא נפלה לגמרי היו לחם משנה אבל באגודה בחולין סי' ק"ן כתב בשם מהר"ן דוקא כשאוחז בפרוסה עילה הככר עמו אבל אם חתך יותר לא הוי לחם משנה. וכתב שכ"מ בש"ג שם על המרדכי ולשון מור"ם ז"ל דאם חתך יותר מקרי פרוסה יעו"ש. ועיין לעיל אות יו"ד:

א

טוב) שם הגה. עד אחר הברכה וכו' הטעם משום דבשבת בעינן לחם משנה. ואי משום הפסק בין ברכה לאכילה כיון דלאו הפסק גמור לכבוד שבת שיהא לחם משנה הקלו. עו"ת אות ג' ועיין לעיל אות ט':

א

חי) שם עד אחר הברכה וכו' והמדקדקים רגילים לרשום בסכין קודם ברכה. ב"ח בשם רש"ל עט"ז. מ"א סי' ער"ד סק"א א"ר אות ב' מיהו הישי"ע כתב דאינו נכון וכ"כ הצל"ח בחי' לברכות ט"ל ע"ב דהיותר טוב שלא לרשום כלל והביאו הבי"מ אות ח"י יעו"ש. וע"כ נראה דהנכון לעשות פתין דקין לברכת המוציא של שבת כדי שלא יצטרך לרשום בסכין קודם ברכה וגם כדי שלא לשהות בחיתוך בין ברכה לאכילה וגם בחול יש לעשות כן אם אפשר כדי לברך על ככר שלם ממש. ועיין לעיל אות י"א:

א

יט) שם וצריך ליתן מן הפרוסה וכו' פי' עיקר המצוה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה מט"מ ומהרי"ל. מ"א סק"ו. מיהו מדברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דע"ב ע"ב משמע דצריך לבצוע מן הככר שעשה עליו המוציא ולתת לאחרים ולא מן הפרוסה שחותך לעצמו יעו"ש. ואע"ג דשם מדבר בשבת לא יש חילוק בזה בין שבת לחול דאם היה צריך לתת מחתיכה הראשונה לכולם היה אומר חותך חתיכה גדולה וחותך ממנה לו כזית ולאשתו כביצה ואח"כ למסובין אלא משמע דחתיכה הא' דוקא צ"ל לו לבדו ולאחרים חוזר וחותך לכל אחד ואחד מהככר עצמו שבירך עליו המוציא ועיין באות שאח"ז ודוק:

א

כ) כתב שכנה"ג בהגה"ט אות ו' וז"ל כמה חתיכות צריך לחתוך בברכת המוציא. מ"כ סימנם הז"ג ה' חתיכות בליל שבת כנגד ה' תיבות שבפסוק יאר ה' פניו. ז' חתיכות בשחרית כנגד פסוק ישא ה' פניו. ג' חתיכות בסעודה ג' כנגד פסוק יברכך ה' עוד ראיתי כתוב שבשבת בכל הסעודות ז' חתיכות כנגד ז' בני אדם שקורין בתורה בשבת. וביו"ט ה' חתיכות. כנגד ה' בני אדם שקורין בתורה. ובר"ח ובחו"ה ד' חתיכות כנגד ד' עולין ובחול ג' חתיכות כנגד ג' עולין. וגם בסעודה ג' של שבת י"א ג' חתיכות מפני שהיא לאחר מנחה שקורין ג' עכ"ל. והביאו א"ר סוף אות ב' מיהו לפי דברי האר"י ז"ל לא יש טעם שכתב בשער הכוו' דע"ב ע"ב וז"ל ואח"כ תבצע מן הלחם הימיני שהוא כנגד אות יו"ד של הוי"ה והוא כנגד החכמה אשר משם נמשך המזון המעולה מכל השאר ותבצע ממנו תחלה שיעור כזית ותאכלנו אתה ותכוין שהכזית הזה הוא כנגד אות יו"ד של היי"ה שהוא הז"א ואח"כ תבצע בציעה ב' כשיעור כביצה ותתן לאשתך ותכוין שהוא כנגד אות יו"ד אחרונה של אדנ"י שהיא בנוק' דז"א ותכוין שיתחברו ויעשו שם יאהדונה"י. ואח"כ תבצע ותתן לשאר בני הסעודה היושבים שם עכ"ל וזה שצריך ליתן כביצה לאשתו דוקא בליל שבת משום דסעודה זו נמשכת הארה אל בחי' המלכות כנז' בשער הכוונ' שם אבל ביום שבת אין לבצוע לה אלא כזית כמו שאר המסובין וא"כ משמע דאין לבצוע כ"א דוקא לו ולאשתו ולמסובין אם יש ואם לא יש מסובין אין לבצוע יותר וזהו בשבת וכ"ש בחול דלא יבצע יותר מכזית אם לא יש מסובין:

א

כא) וכתב השל"ה בשער האותיות אות ק' דפ"א ע"ב קבלתי שטוב לבצוע ובפרט בשבתות וביו"ט על לחם העשוי באורך שהוא כדמות ו' ואז מרומז שם הוי"ה הכול לכל עשר הויו"ת דהיינו בציעת המוציא הוא כדמות י' ושני ידים שתופס בהן הלחם בכל יד ה' אצבעות שהם ה' כנגד ה' הם שני ההין מהשם והלחם כדמות ו' ואז נשלם השם עכ"ל. והביאו א"ר אות ב' ועיין לעיל אות א' ולקמן אות ל"ב:

א

כב) [סעיף ב'] ברך המוציא וכו' במס' ברכות דל"ח ע"א יש פלוגתא בזה רבנן אמרי המוציא לחם מן הארץ ורבי נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ ואמר רבא במוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע (ופרש"י והברכה לשעבר בעינן שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ) אלא בהמוציא פליגי אי משמע לשעבר ופסיק תלמודא הלכתא כרבנן דאמרי דאפיק משמע וכתבו שם התו' ואעפ"י דבמוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע בירושלמי מפרש טעמא כדי שלא לערב האותיות כגון העולם מוציא ואע"ג דבלחם מן נמי איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ יעו"ש. והב"ד ב"י וט"ז סק"ד. והב"ח תירץ עוד דהא דתיקנו לברך המוציא דוקא כדי שיכוין המברך על לשעבר ועל להבא שעתידה א"י שתוציא גלוסקאות יעו"ש. וכ"כ בזוה"ק פ' פנחס דרמ"ד ע"ב ופ' עקב דרע"ב ובשה"מ פ' עקב דצ"ל דוקא המוציא וגם צריך לדקדק בה' דהמוציא כאלו יש בתוך מילויה ה' אחרת שהיא המלכות ובה' ראשונה תכוין שהיא כנגד בינה ובה' שנייה של המילוי כנגד המלכות והוא להשפיע מבינה למלכות יעוי"ש ועיין לקמן אות ל"ב:

א

כג) שם יברך המוציא וכו' ואם בירך מוציא יצא כ"מ מהגמ' שהבאנו באות הקודם. וכ"כ העו"ת אות ד' וצריך לברך המוציא במקום סעודה. מהרי"ו סי' קצ"א כנה"ג סי' קס"ו בהגה"ט ועיין בדברינו לסי' קס"ו אות יו"ד:

א

כד) שם יברך המוציא לחם וכו' כתב הרד"א המוציא לחם ר"ל מזון כמו עביד לחם רב שהלחם אינו יוצא מן הארץ אלא התבואה שעושין ממנה לחם. וכן תמצא במן הנני ממטיר לכם לחם וידוע שלא ירד לחם עכ"ל. אבל בתולדות יצחק פ' בהר כתב דמברכין המוציא לחם לפי שעתיד יוציא לחם כמביאר בסוף כתובות דא"י תוציא גלוסקאות ובזה מיושב מ"ש לחם מן הארץ ולא מן האדמה דארץ מרמז על א"י. והכלבו כתב דהוי כאלו הוציא הלחם דאין בגרגיר חטה שום פסולת שאף הסובין ראויין עמהן אף שמעורב שכך העני אוכל עכ"ד. ורד"א תירץ על הא דלא תיקנו לחם מן האדמה דלישנא דקרא תיקנו. והב"ד א"ר אות ד' וכ"כ הב"ח הא דמברכינן על הלחם הלמ"ה כלישנא דקרא להוציא לחם מן הארץ ועל הפירות מברכין בפה"א כלישנא דקרא ולקחת מראשית כל פרי האדמה יעו"ש ובשה"מ שם נתן טעם בסוד שהלחם הוא גי' ג' הויו"ת יעו"ש ועיין לקמן סי' קס"ח אות ע"ז בענין אם עשה פת מה' מיני דגן הגדל בעציץ שאינו נקוב יעו"ש:

א

כה) שם יברך המוציא וכו' במס' ברכות דל"ה ע"א ילפינן לה מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש. וכתבו שם התו' דלאו ק"ו ממש הוא דאינה אלא מדרבנן יעו"ש. וכ"כ הרשב"א והב"ד ב"י. ונ"מ דאם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו דאינו מברך כיון שהיא מדרבנן וספקא דרבנן לקולא וכמ"ש הטור וכ"פ בש"ע לקמן סעי' ט' יעו"ש אבל ברה"מ שהיא מדאורייתא אם נסתפק לו צריך לחזור ולברך וכמ"ש לקמן בסי' קפ"ד סעי' ד' יעו"ש. ועיין לקמן סי' קס"ח אות ע"ג:

ב

כה) ואמרו שם בגמ' כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה. וע"כ על כל אוכל ומשקה קבעו עליהם ברכה כוללת בפה"ע לכל פירות העץ ובורא פה"א לכל פירות היוצאים מן הארץ חוץ מן הפת שקבעו עליו המוציא לחם מן הארץ אעפ"י שיוצא מן הארץ ועל היין בורא פרי הגפן אעפ"י שיוצא מן העץ וכנז' שם במשנה ופי' רש"י ז"ל מפני חשיבותן יעו"ש. והטעם כתב הר"ז בזה הסי' אות א' שהיין חשיבותו מפני שמשמח את הלב שנאמר ויין ישמח לבב אנוש והלחם מפני שסועד הלב שנאמר ולחם לבב אנוש יסעד יעו"ש. וכתב השל"ה בש' האותיות אות ק' דפ"ג ע"ב דצריך לכוין בברכות השלחן יותר משאר ברכות כי המאכל והמשתה מביא האדם לידי גסות הטבע וגובה לב ולכן צריך להתבונן כדי שימשוך לבו תאות השי"ת ולא לצד תאות מאכל ומשתה יעו"ש. והביאו א"ר אות ה' ועיין בדברינו לעיל סי' קנ"ח אות ע"ו עונש המזלזל בברכת הנהנין וכמה צריך ליזהר בכוונת הברכות יעו"ש:

א

כו) שם יברך המוציא וכו' מי שנטל ובירך המוציא וידע שהמים שנטל פסולים לנט"י וצריך ליטול פעם אחרת. יאכל מיד פחות מכזית דא"צ לנט"י כדעת הרשב"ץ ודעמיה ושוב יטול ויגמור סעודתו. ואם אירע לו דאחר שבירך המוציא לא טעים מידי וחזר ונטל ידיו נסתפק בזה הרב בני חיי ססי' קס"ג ולי נראה דא"צ לברך דלא גרע מטול כרוך. ברכ"י אות י"ג. שע"ת או' י"ג:

א

כז) שם הגה. ואם רבים מסיבים יכוונו וכו' וכשם שהמברך מכוין בברכתו להוציא השומעים כך השומעים מכוונים באמן שעונין להוציא המברך. ד"מ אות ד' בשם הירושלמי. ועיין לקמן סי' רי"ג ס"ג. ובדיעבד אפי' לא ענו אמן המסובים כלל רק שכיוונו לברכתו יצאו כמ"ש שם בסי' רי"ג ס"ב יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סי' קכ"ד אות כ"ו שכתבנו דמי שהוא מחויב באותה ברכה ושומעה מאחרים לצאת י"ח דאין לענות ב"ה וב"ש אחר המברך משום הפסק יעו"ש:

א

כח) שם יתן ריוח וכו' שלא יבליע המ"ם. טור. וכתב בה' מהר"ן הנותן ריוח בין לחם למן הארץ מובטח הוא שאינו ניזוק באותה סעודה. א"ר אות ד' צריך להתיז הה' של הארץ ר"ל בקמ"ץ. דברי מנחם בהגה"ט אות ז':

א

כט) שם יתן ריוח וכו' וכן בין שאר ב' אותיות ששוות בברכות. ר"ז סוף אות ה':

א

ל) [סעיף ג'] אין לברך קודם וכו' וכמ"ש לעיל סי' כ"ה ס"ח גבי תפילין דצריך לברך אחר שהניחם על הקבורת וקודם קשירה אבל לא קודם הנחה על היד משום דהו"ל קודם דקודם ועיין בדברינו לשם אות מ"ז. וכ"כ מ"א סי' תרנ"א ס"ק י"א גבי לולב יעו"ש. ופשוט דבדיעבד אינו מעכב אם לא אחזו בשעת ברכה כל שהיה הפת מונח לפניו בשעת ברכה. מאמ"ר אות יו"ד. ועיין סי' ר"ו ס"ו ובדברינו לשם בס"ד:

א

לא) [סעיף ד'] יתן שתי ידיו על הפת וכו' ואם יש לו בית יד צריך להסירו. מ"א סק"י י"א בהגה"ט. א"ר אות ה' וה"ה בכל דבר המברך שיאחז ובימינו יסיר בית יד. א"א אות יו"ד:

א

לב) שם. יתן שתי ידיו על הפת וכו' פשטן של דברים דמלבד שצריך לאחוז הפת לבצוע יתן עליו עשר אצבעות כנגד עשרה מצות וכו' אבל הל"ח פ' כיצד מברכין אות מ"ג פי' דכוונת הטור לומר שיאחזנו בשתי ידיו יעו"ש. שכנה"ג בהגה"ט אות ה' וכ"כ בשה"מ פ' עקב דבתחלה תכוין בענין הלחם בעצמו שהם ג' הויו"ת כמנין לחם והם ג' גבורות הנמתקות בהיותם ביסוד ז"א בעת עליית ג' חסדים המגולים בסוד אור חוזר למעלה להגדיל את ז"א ואח"כ תקח הלחם בין שתי ידיך מזה ומזה ותברך המוציא וכו' ובמילת המוציא תגביה שתי ידיך האוחזית בלחם למעלה מעט והוא רמז לעליית המלכות בבינה יעוי"ש. ועיין לעיל סוף אות כ"ב וע"כ יר"ש יצא ידי כולם דהיינו בתחלה קודם שיתחיל הברכה יניח שתי ידיו על הפת ויתחיל לברך עד תיבת מלך העולם ואחר שיאמר מלך העולם יתפוס הפת בין שתי ידיו ויגמור הברכה ואח"כ יבצע ועיין בדברינו לעיל סימן קנ"ח אות ע"ג ודוק. וכן כתב בסידור הכוונות של הרש"ש ז"ל וז"ל תניח שתי ידיך על הפת ותכוין להשפיע מכל העשר ספירות אל המלכות הנק' לחם ותדגיש ה' דהמוציא ובמילת המוציא תגביה ב' ידיך והלחם באמצע עכ"ל משמע דתחלה צריך להניח ב' ידיו על הפת עד שיגיע לתיבת המוציא ואז יניחנו בין ב' ידיו ויגביהם בתיבת המוציא ואח"כ ישלים הברכה. וכן בשבת וכן ביו"ט שצריך לבצוע על שני ככרות בתחלה יניח ב' ידיו על ב' הככרות עד תיבת המוציא ואח"כ יניח הב' הככרות בין שתי ידיו ויגביהם וישלים הברכה בעוד שהם בין ב' ידיו ואח"כ יבצע. ולקמן בסימן ער"ד ית' בס"ד כמה ככרות צריך להניח בשבת על השלחן לפי דברי האר"י ז"ל וגם סדר הבציעה בשבת לפי דברי האר"י ז"ל יתבאר שם בס"ד:

א

לג) שם יתן שתי ידיו על הפת וכו'. וכתב בדרשות מהרי"ל כשהיה מזכיר תיבת ה' בברכת המוציא היה מגביה הפת בב' ידיו למעלה עד שסיים הזכרת ה' והורידו כבראשונה בחול היה מרים הפת הא' ובשבת השנים. עו"ת אות ד' מ"א סק"י. א"ר אות ה' ומיהו כבר כתבנו באות הקודם בשם האר"י ז"ל דלפי סודם של דברים אין להגביה כ"א בתיבת המוציא יעו"ש:

א

לד) שם כנגד יו"ד מצות וכו' ואלו הן. לא תחרוש בשור ובחמור. כלאים. לקט. שכחה. פאה. ביכורים. תרומה. מעשר ראשון. מעשר שני. חלה. טור. וכ"כ בכלבו וברוקח בשם הירושלמי פ"ק דחלה ומדרש ויכולו אלא שבמקום ביכורים כתוב שם לא תחסום ב"י. והטעם כתב פרישה אות ה' משום שאין אדם מביא ביכורים מכל שדה ושדה שלו רק מכל שדותיו פעם אחת ומש"ה אינו מונה ביכורים ומש"ה ג"כ אינו מונה י"א עם לא תחסום וביכורים עכ"ד. והרוקח סימן שכ"ט הוסיף דאמרו פ' הרואה דיש עשר מלאכות מן החרישה עד האפיה. מחב"ר אות ג' ולפי דברי האר"י ז"ל כבר כתבנו לעיל אות ל"ב הטעם דיניח עשר אצבעותיו על הפת לרמוז אל המלכות המקבלת השפעה מעשר ספירות יעו"ש:

א

לה) [סעיף ה'] לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח וכו' במס' ברכות מ' ע"א כתוב אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח לפני כל אחד ואחד וכ"כ הרמב"ם פ"ז מה' ברכות יעו"ש. והא דכתבו הטור והש"ע בלשון יחיד כתב הט"ז סק"ה דהטור מיירי ביחיד שאוכל והגמ' ורמב"ם מיירי במסובין רבים יעו"ש. וכ"כ המ"א ס"ק י"א דאם המסובין רבים צריך להמתין עד שיביאו לפני כל אחד ואחד. מיהו הי"א בהגה"ט כתב דבזמן התלמוד שכל אחד היה אוכל בשלחן קטן לפניו מש"ה אמרו שצריך לפני כל אחד ואחד אבל בזמנינו זה שכולם אוכלין בשלחן אחד לפני הביצע די ומש"ה לא כתב הטור לפני כל אחד ואחד עכ"ל. ונראה דבפת שלנו שיש בו מלח ואין מטבלין במלח אלא רק הפרוסה של המוציא כדי למתק הגבורות ולסלק הסט"א כמ"ש לקמן אות ל"ז אף לדברי הט"ז והמ"א אפילו המסובין רבים אין צריך להביא מלח רק לפני הבוצע:

א

לו) שם. לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח וכו' ומיהו לכתחלה צריך להזמין המלח על השלחן קודם נטילה כדי שלא ישהה בין נטילה לברכת המוציא וכ"כ לעיל סימן קס"ו אות ג' יעו"ש:

א

לז) שם. עד שיביאו לפניו מלח וכו'. וכתב בשה"מ פ' עקב וז"ל אחר שתבצע הלחם צריך לטבל פרוסת המוציא במלח ותכוין כי לחם ומלח אותיות שוות אבל השינוי הנמצא בהם כי הלחם רומז אל ג' הויו"ת שהם גי' לחם והוא סוד ג' חסדים שביסוד ומלח הוא ג' הויו"ת של הגבורות שביסוד הנמתקות ותכוין למתק הג' גבורות ע"י החסדים ע"י טבול זה כי כל מלח הוא קצת מרירות ודין עכ"ל. וכ"כ בסידור הכוו' של הרש"ש ז"ל וסיים וז"ל ולכן צריך שתטבול הפרוסה במלח ג"פ כנגד ג' הויות דלחם הממתקים את המלח. וגם תכוין כי מה שהיתה מ' פתוחה במלח נאלמה ונסתם פיה בלחם והוא כנגד הקלי' המסתלקת מעל השלחן ע"י טבול זה עכ"ל וכ"כ מהר"ם פאפירש בס' אור צדיקים סי' כ"ג אות י"ז צפורן שמיר סי' ה' אות ס"ד. וכתב שם בס' אור צדיקים כי יש בזה ג"כ בנתינת מלח על השלחן תיקון לנפש. והסו"ב אות ה' כתב שהמלח הוא להוציא בירורין מן הדומם ואם אין לו מלח נראה דיטבל פרוסת המוציא בלחם עצמו ג"פ ויכוין להמתיק ג' גבורות בג' חסדים בכל טיבול גבורה א' והטעם משום דהלחם אותיות מלח וגם הוא גי' ג' הויו"ת ונוכל לכנות אותם לג' גבורות ג"כ ובפרט בפת דידן שיש בו מלח ויכוין למתק המלח שבו אלא שפרוסת המוציא יכוין שהיא כנגד ג' חסדים ולחם התחתון שמטבל בו נגד ג' גבורות כיון דא"א בענין אחר. ומ"ש היפ"ל אות יו"ד דאם אין לו מלח יטבול בסוכר אחר הס"ר מכת"ר אינו נראה דמה שייך סוכר במקום מלח בענין זה כיון שהטעם היא כדי למתק הדין והסוכר אינו דין לא בשמו ולא בטעמו לא כן המלח או הלחם וגם מ"ש שם בשם הד"ט חא"ח סי' י"ד אות ל"ו ומעשה אברהם חי"ד סי' ל' דמותר למלוח הבשר בסוכר כבר דחה סברה זו רב פעלים ח"ב חי"ד סי' ד' מדברי ראשינום ואחרונים יעו"ש אמנם מ"ש שם היפ"ל דבסעודה א' של חתונה ובר"ה יניח סוכר על השלחן לטבול בו פרוסת המוציא לסימנא טבא יש לעשות זה אחר שיטבול פרוסת המוציא במלח למתק הדין אח"כ יחזור ויטבול אותה בסוכר לסי' טוב אבל לא כמ"ש בסוכר לבדו כי זה אינו נכון לפ"ד המקו' וכ"כ אחרונים:

א

לח) שם ואם היא נקייה וכו' אבל כל שאין הפת נקייה אעפ"י שאין זה חפץ לא במלח ולא בלפתן כתב הב"ח דלא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן וכתב ודלא כפי' הערוך יעו"ש. אבל מל' הש"ע שכתב או שנתכון לאכול פת חרבה וכו' משמע דאפי' אינה נקייה אם רוצה לאכלה כך בלא מלח ובלא לפתן א"צ להמתין וכ"מ בב"י יעו"ש. והלבוש אחר שכתב ל' הש"ע חזר וכתב ואפש"ל דאע"ג שנתכוונו לאכול פת חרבה שאינה נקייה צריכין לפחות מלח או לפתן לפרוסת ברכת הבציעה שבטלה דעתן אצל כל אדם יעו"ש. ולפי דברי האר"י ז"ל כבר כתבנו באות הקודם דאפי' הפת נקייה ומתובלת במלח צריך לטבל פרוסת המוציא במלח כדי למתק הגבורות ולסלק הסט"א מהשלחן וכ"כ בתשו' בית יעקב סי' קס"ה והביאו י"א בהגה"ט:

א

טל) שם א"צ להמתין. בד"מ אות ה' דבכולהו נראה שאם רוצה להמתין על המלח הרשות בידו או שמא אינו רשאי כי היכי דליהוי תיכף לנטילה ברכה עכ"ל. והביאו מ"א ס"ק י"ב וכתב דלפי מ"ש סעי' ו' דאפי' דבר שאינו צורך המוציא לא הוי הפסק בין ברכה לאכילה א"כ בין נטילה לברכה אפי' לכתחלה שרי ולכן סתם פה בש"ע עכ"ל ומ"ש ולכן סתם פה בש"ע חוזר על מור"ם ז"ל ור"ל מדכתב בש"ע א"צ להמתין ומשמע דאם רוצה יכול להמתין ולא הגיה מור"ם ז"ל על דברי הש"ע דאינו רשאי להמתין הו"ל כסתם הש"ע דמותר להמתין ולא הוי הפסק וחזר ממ"ש בד"מ או שמא אינו רשאי וכו' וכ"כ המחה"ש ס"ק י"ב יעו"ש וכ"כ הר"ז אות א' דאם רוצה להמתין הרשות בידו ואין לחוש להפסק בין נטילה להמוציא כיון שהוא לצורך סעודה אעפ"י שאינו לצורך המוציא. וכ"כ א"א אות י"ב. לב"ש. דה"ח אות ו' ולפי מ"ש לעיל אות ל"ז בשם האר"י ז"ל יש חיוב להמתין עד שיביאו לפניו מלח כיון שהוא לצורך המוציא ג"כ יעו"ש אלא דלכתחלה יש להזמינו קודם נטילה כדי שלא ישהה בין נטילה להמוציא. ומ"מ נראה דאם ימתק עד שיביאו מלח יהיה שהייה מרובה ויש חשש שיהיה הסח הדעת לנטילה אז יטבול פרוסת המוציא בלחם עצמו וכמ"ש לעיל אות ל"ז ואח"כ כשיביאו מלח חוזר לטבל פרוסת לחם במלח ויכיין כוונת הנז' וכן אם כבר בירך המוציא לא ימתין אלא יעשה כנז' וכ"כ בן א"ח פ' אמור אות יו"ד:

א

מ) שם הגה. ומ"מ מצוה להביא ע"כ שלחן מלח וכו' ומצוה זו מוטלת על הנשים להכין מלח בשלחן וידוע שאשתו של לוט היתה נציב מלח על אשר לא רצתה להביא מלח על השלחן. חס"ל אות ח' וצריך להשאר המלח על השלחן עד אחר בהמ"ז כמ"ש לקמן סי' ק"פ אות ג':

א

מא) שם הגה. כי השלחן דומה למזבח וכו' ולכן אסור להרוג כינה על השלחן שאוכלין עליו וההורג עליו כאלו הורג על המזבח כי השלחן הוא המזבח שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ומטעם זה מכסים הסכינים בשעת בהמ"ז משום שנאמר כי חרבך הנפת עליה ותחללה. ס"ח סי' ק"ב. והביאו מ"א ס"ק י"ג וכ"ה לקמן בש"ע ססי' ק"פ יעי"ש ומיהו מ"ש מכסים הסכינים בשעת ברהמ"ז. בשער רוה"ק דף יו"ד ע"א כתב בשם האר"י ז"ל דמי שהוא משורש קין צריך להזהר להסיר הסכין מעל השלחן בעת ברהמ"ז לגמרי ולא יספיק לכסותו יעו"ש וא"כ לדידן שאין אנחנו יודעין מי הוא זה משורש הבל לבד לפי שנתערבו ניצוצי הנשמות זה בזה כמ"ש בש' הגלגולים הקדמה ל' ובפע"ח ש' הק"ש פ"ג צריכין הכל להסיר הסכין מעל השלחן בעת ברהמ"ז ולא די בכיסוי. ועוד נ"ל דהיותר טוב ונכון שלא להניח סכין כלל על השלחן משעת המוציא עד אחר ברהמ"ז מטעם כי חרבך הנפת וכו' אלא אם יצטרך לו סכין לחתוך בו לחם או בשר יניחה אצלו ולא על השלחן וחותך בה וחוזר ומניחה אצלו. ועוד נ"ל דיש לזהר בזה שלא להרוג כנה ולהניח סכין גם בשלחן שלומד עליו. וכנה לא דוקא אלא ה"ה פרעוש וכדומה אסור להרוג על השלחן:

א

מב) שם בהגה. והוא מגין מן הפרענות. דאיתא במדרש כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם. תו' ברכות מ' ע"א. ב"י. מ"א ס"ק י"ד. וכתב שם המ"א דטוב לדבר בד"ת מלישב בטל וטוב משניהם שלא להפסיק כלל עכ"ד. ומיהו עיין בדברינו לעיל סי' קס"ה אות י"א שכתבנו דיש אוסרין להפסיק בד"ת בין נטילה להמוציא אלא רק יזהר שלא להפסיק כלל ותכף יברך המוציא יעו"ש:

א

מג) שם הגה. וע"ל ססי' ק"ע. פי' אע"ג דאין אני נוהגין באכילת מלח אחר הסעודה משום דיש בפת מלח מ"מ מציה להניחו על השלחן. מ"א ס"ק ט"ו. ולפי דעת המקו' לא די בהנחת המלח על השלחן אלא צריך לטבל בו ג"כ פרוסת המוציא ואפי' אם הפת נקייה ויש בה מלח כמ"ש לעיל אות ל"ז ול"ח יעו"ש. וכ"כ המ"א והמחה"ש שם:

א

מד) [סעיף ו'] יאכל מיד וכו' לכתחלה לא ישהה בין הברכה לאכילה יותר מכדי שאילת שלום תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי ובדיעבד אפי' אם שהה הרבה א"צ לחזור ולברך אא"כ דבר בנתיים. מ"א סי' ר"ו סק"ד יעו"ש. אבל אם הפסיק בדיבור אפי' אין בו כדי שאילת שלום כגון ב' תיבות או תיבה אחד צריך לחזור ולברך. כ"מ מל' הש"ע שאמר הביאו מלח הביאו לפתן וזהו ב' תיבות ואם לא היה צורך סעידה היה צריך לחזור ולברך וכ"מ ממ"ש לקמן אות ס"א דתיבת אמן אפי' שהיא תיבה אחת חשובה הפסק יעו"ש. וכ"כ נ"א כלל ה' אות י"ב ויתבאר עוד שזה בדברינו לסי' ר"ו ס' ג' בס"ד:

א

מה) שם ולא ישיח וכו' ולכתחלה לא ישיח עד שיאכל כזית של פרוסת המוציא כמ"ש לעיל אות ט"ו. וכ"כ השל"ה בשער האותיות אות ה' דף פ"א ע"ב בהגה והביאו מ"א ס"ק ט"ז. וכ"כ כף החיים סי' כ"ג אות ז'. בן א"ח פ' אמור או' י"ד. וכן צריך ליזהר ג"כ שלא לילך ממקום למקום עד שיבלע כי הליכה ממקום למקום חשובה הפסק כמ"ש לקמן סי' קע"ח סעי' א' יעו"ש. וכ"כ הר"ז אות ט. ואם שח בעודו לועס קודם שבלע מפרוסת המוציא כתב שם השל"ה מן הראוי היה שצריך לחזור ולברך מטעם שכתב ב"י סי' ר"י בשם סמ"ג גבי מטעמת א"צ ברכה ופסקו בש"ע שם סוף הסי' אלא משום סב"ל בדיעבד אם שח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך יעו"ש. והביאו מ"א שם. עו"ת אות י"א. ומיהו הלק"ט ח"ב סי' ל"ג כתב בפשיטות דא"צ לחזור ולברך וכתב דההיא דמטעמת שאני דלאו לאכילה מיכוונא יעו"ש. וכן הסכים הער"ה אות ג' יעו"ש. וכ"פ הרב טל אורות דף ד' ע"ב. והביאו דברי מנחם בהגה"ט אות יו"ד יעו"ש. ומ"ש הבי"מ אות ב' לדחות דברי הלק"ט ופסק דאם סח בעודו לועס קודם שבלע חוזר ומברך. נראה דאלו היה רואה כל דברי הפו' הנז' לא היה כותב כן ועוד הא ק"ל דכל דאיכא פלוגתא במלי דברכות אין לברך משום סב"ל. וע"כ מי ששכח וסח בעודו לועס קודם שבלע בדברים שאינם מצרכי סעודת א"צ לחזור ולברך. וכ"פ בן א"ח שם:

א

מו) שם ואם שח צריך לחזור ולברך. וה"ה אם בירך ברכה אחרת בין ברכה לאכילה שצריך לחזור ולברך. ולפיכך חתן וכלה שבאו ליארס וליכנס לחופה מיד והחזן חשב שלא באו ליכנס אלא לחופה ובירך ברכת חתנים צריך לחזור ולברך ב"ח אחר שבירכו ברכת אירוסין וקדשו. הרא"ם ח"א סי' ד' כנה"ג בהגה"ט. מ"א סי' ר"ו סק"ג. מיהו מהריק"ש א"ה סי' ס"ב הביא דברי הרא"ם הנז' וחלק עליהם וכתב דיברך ברכת אירוסין אח"כ לבד ואצ"ל ולברך ז"ב יעו"ש. והכנה"ג בא"ה שם בהגה"ט אות ו' אחר שהביא דברי הרא"ם הנז' כתב דמדברי הריב"ש ססי' פ"ב נראה דא"צ לחזור ולברך ברכת ארוסין ולא ברכת חתנים שנית יעו"ש. והב"ד הזכ"ל ח"ב חא"ה או' ב' וכתב ודלא כבאה"ט סי' ס"ב סק"ג יעו"ש. וכ"כ פ"ת שם אות ד' יעו"ש. וא"כ כיון דיש פלוגתא בזה וק"ל סב"ל אם אירע כזה שבירכו ב"ח קודם אין לברך עוד לא ברכת אירוסין ולא ב"ח אלא רק יתן כסף קידושין:

א

מז) שם מענין דברים וכו'. ואפי' אינו צורך לפרוסת המוציא רק לצורך סעודה לא הוי הפסק. ב"י לבוש. ב"ח. מ"א ס"ק י"ז:

א

מח) שם הביאו מלח וכו'. ואפי' לדידן שפת שלנו נילוש במלח וא"צ להביא מלח כמ"ש סעיף ה' מ"מ כיין דלזה ניחא ליה לאכול ע"י טיבול עוד במלח ודאי לא הוי הפסק. ט"ז סק"ז. עו"ת אות ז' ר"ז אות ט' ונראה דה"ה אם אמר הבא סכין לבצוע בו דלא הוי הפסק דאין סברה לחלק בין אוכל למכשירי אוכל. אור זרוע. ומשמע אפי' דבר להביא טעלי"ר ושאר כלי סעודה וכדומה לא הוי הפסק. א"א אות י"ז. פת"ע אות כ"ו:

א

מט) שם תנו לפלוני לאכול וכו'. ואין לחלק בין עשיר לעני דמ"מ צורך סעודה הוא. עו"ת אות ח' א"ר אות ט' א"א אות ח"י. יפ"ל אות י"א:

א

נ) שם תנו מאכל לבהמה וכו'. משום דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת וע"כ הוי מצרכי סעודה. לבוש. עו"ת אות ט' מ"א ס"ק ח"י. ר"ז שם ואין חיליק בין בהמה חיה ועוף ובין טמאה וטהורה. שבו"י ח"ג סימן י"ג. אבל לשתות אדם קודם כדאשכחן ברבקה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה. ס"ח סי' תקל"א מ"א שם. א"ר אות יו"ד ב"ד סימן ף' ברכ"י אות ו' א"א שם. ר"ז שם. ומיהו י"א דגם בלשתות בהמה קודמת. כתב סופר סימן ל"ב. עיקרי הד"ט סימן ט' אות נ"ב. יפ"ל אות י"ב. ונ"מ לסברה זו דאם הפסיק בין ברכת המוציא לאכילה ואמר תנו לבהמה לשתות דא"צ לחזור ולברך דכיון דשתיה צורך סעודה ובהמה קודמת הוי צורך סעודה ולא הוי הפסק כמש"ל אות מ"ז וכן אם הפסיק בין ברכת השתיה ואמר תנו לבהמה לשתות א"צ לחזור ולברך כיון שהיא קודמת:

א

נא) וכתב הט"ז סק"ז דטעימה בעלמא נראה דאין איסור קודם שיתן לבהמתו דא"כ למה אמרו כאן אסור לאכול עד שיתן וכו' יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ח' אבל הברכ"י אות ה' הקשה על דברי הט"ז והא"ר הנז' שהרי הרי"פ והרא"ש שם בברכות גרסי אסור שיטעום יעו"ש. והכי נמי גרסי ראב"ן ושה"ל ורבינו ישעיה הראשון בפסקיו כ"י ורבינו טוביהו בפסיקתא פ' עקב אסור לאדם שיטעום. ברכ"י שם בשיו"ב אות ג' וכ"מ בשו"ת שאלת יעב"ץ סי' טו"ב דטעימה נמי אסור וכמ"ש באות שאח"ז. וכ"כ ב"ד סי' ף' כתב סופר שם. וכ"כ לעיל סי' זק"ן אות ל"ב בשם מהריק"ש יעו"ש. וכ"ז בבהמות שלו אבל בבהמות אחרים שאין מזונותיהם עליו אינו חייב לתת להם כלום וכ"ש שא"צ להקדים. עיקרי הד"ט סי' ט' אות ל"ב. וכן אם אחרים נותנין לו ומקדימין אותו לבהמתו ליכא איסורא בין באכילה בין בשתיה כתב סופר שם בשם אביו הח"ס:

א

בנ) ומשמע בגמרא שלהי הניזקין דאף שאינו בביתו אינו רשאי לטעום עד שיתן לבהמתו קודם. שאלת יעב"ץ סי' טו"ב. ברכ"י אות ז' שע"ת אות ט'. וא"צ דוקא שיתן לפניהם אלא כל שצוה שיתנו מיד לפניהם הותר לאכול. נה"ש אות ד':

א

גנ) המגדל כלב או חתול אין לו חיוב להקדים מזונותם ומיהו למדקדק נכון להקדימם ג"כ. שאלת יעב"ץ שם. ברכ"י אות ח' זכ"ל אות ס' שע"ת שם:

א

דנ) בכתב סופר שם נסתפק בשבת ויו"ט דמצוה לאכול אפשר דאין איסור לאכול קודם בהמתו ונ"מ לענין הפסק יעו"ש. והביאו הפ"ת וכתב דלו נראה פשוט דאף אי נימא דבשבת ויו"ט מותר לאכול קודם לא הוי הפסק דמ"מ מענינא הוא:

א

הנ) שם תנו מאכל לבהמה וכו' מי שנדר שלא לטעום כלום קודם שיאמר מזמור אחד ושכח ובירך ברכת המוציא וקודם שיטעום נזכר מנדרו כתב הבי"מ אות יו"ד דיש לו ללמוד מה שנדר קודם שיטעום ולא הוי זה הפסק כיון דאסור לו לטעום קודם לימודו זה הו"ל מדברים דלצורך הסעודה דומיא דתנו מאכל לבהמה יעו"ש. מיהו הפתה"ד אות ד' תמה עליו בזה וכתב דאישתמיט מניה פסק מור"ם בהגה לקמן סי' ער"א ס"ה דאדם ששכח להבדיל עד לאחר שבירך המוציא ונזכר קודם שאכל דיאכל תחלה כדי שלא יהא ברכתו לבטלה והמ"א שם סקי"ב כתב דיבדיל ואח"כ יברך שנית המוציא ויאכל דהא אסור לאכול קודם שיבדיל ולא דמי לגביל לתורי דא"צ לברך דהתם אסור מדאורייתא יעו"ש ודעתו לומר דה"נ דכוותא דאם נדר בסתם דיש כמה פו' דס"ל שהוא מדרבנן יטעום תחלה ואח"כ יאמר המזמור כדברי הא"ר שם. שפסק כדברי מור"ם ז"ל אבל אם נדר בלשון קונם או שבועה דהוי לכ"ע דאו' אז יאמר המזמור קודם שיטעום וא"צ לברך שנית על אכילת הפרוסה וטוב לומר מז' ה' רועי דהוי מענין סעודה כמ"ש המ"א סי' קס"ו סק"ב יעוש"ב. ולעד"נ כיון דבשכח להבדיל יש פלוגתא וגם בנודר סתם יש פלוגתא יש לראות דעת הנודר דאם כוונתו בנדרו היתה משום כדי לומר ד"ת קודם אכילה אז הוי אמירת מזמור זה צורך סעודה ולא הוי הפסק ומותר לומר מז' ה' רועי קודם טעימא וא"צ לברך שנית בין שנדר סתם ובין אמר בל' קונם או שבועה אבל אם לא היתה כוונתו משום אכילה אלא רק ללימוד בעלמא ומ"ש קודם שיטעום הוא רק משום לזרוזי נפשיה אז יאמר בשכמל"ו אחר הברכה ויאמר מז' ואח"כ יברך שנית ויאכל:

א

ונ) שם הגה. ומ"מ לכתחלה לא יפסיק וכו' כ"כ מרן ז"ל בב"י בשם הכלבו דלכל הני מילי דאמרינן דלא הוו הפסק דיקא בדיעבד אבל לכתחלה לא יפסיק אפי' בדברים אלו עכ"ל ומשמע דדבר זה הוא מוסכם גם לדעת מרן ז"ל מדלא הביא פלוגתא ע"ז בב"י יעו"ש. וא"כ צריך להזמין המלח או הלפתן אם הוא צריך ללפתן לפרוסת המוציא קודם ענט"י וכן אם רוצה ליתן מאכל לאדם או לבהמה צ"ל ליתן להם קודם נט"י כדי שלא להפסיק לא בין ענט"י להמוציא ולא בין המוציא לאכילה ואם לא אמר תנו קודם נט"י לכתחלה לא יפסיק עד שיטעום פרוסת המוציא והגם שאמרנו לעיל אות נ"א דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו היינו לכתחלה אבל אם כבר בירך לא יפסיק בעבור זה לכתחלה בין ברכה לטעימה. ועיין בשד"ח כללים מע' א' אות ק' שכתב בשם כמה פו' די"א דאין זה דבהמה קודמת אלא מדרבנן וי"א שהוא רק ממדת חסידות יעו"ש. וע"כ לכתחלה אין להפסיק בין ברכה לטעימה:

א

זנ) שם ומ"מ לכתחלה לא יפסיק וכו' וכתב הרו"ח אות ב' דמכאן אתה תדין דאע"ג דאסור לקרוץ בפ"א דק"ש אם הוא להש"ץ כדי שלא יאמר במהרה כדי להשיג לומר סיום הק"ש עם הש"ץ מותר לקרוץ ביד כיון שהיא לצורך הק"ש יעו"ש. ומיהו לפי מ"ש לעיל סי' ס"א אות י"ד וט"ו דיוכל היחיד לכפול הג' תיבות. שבסיום הק"ש א"כ לא הוי זה הכרח לצורך הק"ש כדי שיוכל לקרוץ ועיין בדברינו לשם סי' ס"ג אות כ"ה ודוק:

א

חנ) שם בהגה. ה"ד שח קודם שאכל הבוצע אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק וכו'. כ"כ ב"י בשם הרוקח אלא שהוא ז"ל דחה דבריו וכתב כשאחד מברך לכולם הוי כאילו כל אחד בירך לעצמו וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך יעו"ש. וכן הסכים הט"ז סק"ח לדברי מרן ז"ל ודחה ראיית הב"ח שהביא לדברי מור"ם ז"ל יעו"ש. וכ"כ המ"א ס"ק י"ט וכתב דכ"כ התו' פסחים ק"א ע"א ד"ה ר"י בהדיא והרמב"ן סי' קפ"א והרא"ש והמרדכי ובוודאי אילו ראה רמ"א ז"ל דברי התו' והרא"ש והמרדכי לא היה חולק עליהם יעו"ש. וכ"פ הפר"ח אות ז' א"ר אות י"ג. פרח שושן חא"ח כלל א' סי' י"ד. י"א בהגב"י. ער"ה אות ד' וכתב מהריק"ש דראה למרן ז"ל שנהג כן והביאו הברכ"י אות ג' וכ"כ בשיו"ב אות ב' בשם חד מרבוואתא יעו"ש. וכ"פ זכור ליצחק סי' ל"ח דף ס"ב יעו"ש. ר"ז אות יו"ד. ח"א כנל ה' אות י"א בי"מ אות י"א ועיין לקמן אות נ"ט שכתבנו דיש סוברים כהרוקח יעו"ש. ומ"מ נראה דכיון דכל הני רבוואתא סברי כמרן ז"ל הכי נקטינן דאם סח המכוון קודם שטעם אע"ג דטעם הבוצע הוא חוזר ומברך והגם דכתבנו בכ"מ דכל דאיכא פלוגתא במילי דברכות אינו מברך משום סב"ל ואפי' כנגד הרוב ואפי' כנגד מרן ז"ל נראה דבכה"ג דלא בירך בפיו רק בכוונא לא חיישינן כ"כ לספק ברכות ואזלינן בתר רובא ואמרינן כיון דסח אזלא לה הכוונה וצריך לברך. ומ"מ כתב שם הט"ז שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל אחד שיברך לעצמו ברכת המוציא אם ישיח קודם אכילתו המוציא והבעה"ב הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שאכל וממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה אפי' אם אמת כדעת הרוקח עכ"ל. והביאו י"א והבי"מ שם. והא"ר שם כתב ראיתי נוהגין שכל אחד מברך בפני עצמו על פרוסה שנותן לו הבוצע יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו לעיל סי' קס"ה סוף אות י"א דהיותר טוב ונכון לנהוג שכל אחד יבצע לעצמו כדי שלא יצטרך לשהות בין נט"י להמוציא וגם לא בין המוציא לאכילה יעו"ש. וגם נראה כי כן נכון לעשות לפי דברי המקו' דכיון דע"י הברכה הוא מברר נצוצי קדושה שבמאכל ההוא וצריך כל אחד לתקן בחי' עצמו כפי כוחו ושדרשו ורוב כוונתו אין ראוי לסמוך על אחרים במקום שאפשר והוא יוכל לתקן יותר. ועוד דעיקר התקנה שאחד מוציא את חבירו הוא מפני שאינו יידע אבל במקום שהוא יודע ואם יסמוך על אחרים יצא מזה איזה חששות נראה דהיותר טוב דאין לסמוך על אחרים. ועיין לקמן אות פ':

א

נט) שם אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק וכו' וה"ה אם אכל אחד מהמסובין אעפ"י שעדיין לא טעה המברך יצאו כולם. מהר"ם מריקנטי סי' נ"ט. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות פ"א. עו"ת אות יו"ד. א"ר אות י"ב מש"ז אות ח' ומיהו דעת הפו' אינו כן אלא אפי' אם טעם אחד מן המסובין או המברך השח קידם שטעם צריך לחזור ולברך כמ"ש באות הקודם יעו"ש. אבל אם הבוצע הפסיק בדיבור בין ברכה לאכילה ואחרים אכלו אח"כ י"ל דיצאו הם בברכתו הואיל והם לא הפסיקו בדיבור. מש"ז שם וכ"כ הבי"מ אות י"ב יעו"ש. בן א"ח פ' אמור אות ט"ז. והבוצע עצמו ששח קודם טעימה אם צריך לחזור ולברך כתב שם המש"ז דבאנו למחלוקת הרוקח והב"י וא"כ לפי מ"ש באות הקודם דהסכמת הפו' כב"י צריך לחזור ולברך וכ"כ הבי"מ שם אמנם לפי מ"ש שם דיש לחלק בענין ס"ב בין שומע למברך י"ל דהמברך עצמו אם שח קודם טעימה והאחרים כבר טעמו קודם ששח א"צ לחזור ונברך משום סב"ל. ועיין באות שאח"ז:

א

ס) שם בהגה. יצאו כולם בברכת הביצע וכו' משמע דאם המסובין הפסיקו בשיחה בטילה קודם שאכל הבוצע צריכין לחזור ולברך וכ"כ הלבוש בהדיא יעו"ש עו"ת אות י"א:

א

סא) כשרבים מסובין הן בברכת היין או בהמוציא ולכל אחד ככר לפניו וכל אחד מברך לא יענה אמן אחר ברכת חבירו עד שיטעום תחלה דהוי הפסק. פמ"א חלק ב' סי' ה' ברכ"י אות ד' שע"ת אות י"א. וכן אם ענה אמן בתר נפשיה הוי כדבר דברים בטלים. בה"ג דף יו"ד והביאו א"ר אות ז' וכן אם שמע קדיש או קדושה בין הברכה לטעימה לא יענה כמ"ש לעיל סי' כ"ה סעי' יו"ד לגבי תפילין יעו"ש. וכ"כ הרב בן א"ח ז"ל פ' אמור אות י"ג דאפי' אמן דקדיש לא יענה יעו"ש. ומיהו בדיעבד אם שגג וענה קדיש או קדושה או ענה אמן י"ל דאינו חוזר ומברך כמ"ש לעיל סי' כ"ה אות ס"ג ואות ס"ד גבי תפילין משום דאיכא פלוגתא בזה וק"ל סב"ל יעו"ש. ונראה דהה"נ אם ענה אמן בתר נפשיה דאינו חוזר ומברך דאינו כדבר דברים בטלים ממש כיון דאינו אלא מגונה העונה אמן אחר ברכותיו וכמ"ש בב"י רסי' רט"ו יעי"ש. ובענין אם הפסיק באמצע הברכה כבר כתבנו לעיל סי' ה' אות ד' יעו"ש. ויתבאר עוד מזה בסי' ר"ו סעי' ג' בס"ד:

א

סב) [סעיף ז'] ונתכוין להוציא השומעים. וגם השומעים נתכוונו לצאת בברכתו כמ"ש סי' רי"ג ס"ג יעו"ש:

א

סג) שם ואח"כ ניגב ראובן ידיו וכו' וה"ה אם אח"כ נטל ראובן ידיו ובירך ענט"י דלא הוי הפסק כמש"ל אות כ"ו בשם הברכ"י יעו"ש. ומיהו מ"ש ואח"כ ניגב ובירך ענט"י ל"ד דברכת ענט"י צ"ל קודם הניגוב כמש"ל סי' קנ"ח אות פ"ג ואות פ"ה יעו"ש:

א

סד) שם לא הוי הפסק וכו' משום דענט"י שבירך הוי צורך סעודה. לבוש. עו"ת אות י"ד. ר"ז אות יו"ד:

א

סה) שם ויוצא בברכת יעקב וכו' עיין א"א אות י"ט דמפרש דברי הש"ע דמיירי אפי' אם בירך ראובן ענט"י קודם שאכל יעקב המוציא יצא ראובן בברכת יעקב יעו"ש. וכתב בס' דרכי חיים דק"ט ע"ב דמ"מ נכון שראובן ימתין מלברך ענט"י עד אחר שיאכל יעקב פרוסת המוציא ודוקא בדיעבד אם בירך ראובן ענט"י קודם שאכל יעקב יצא יעו"ש. ומ"מ לכתחלה יש ליזהר בברכת ענט"י להיות קודם המוציא משום דכצ"ל לפי סודם של דברים:

א

סו) [סעיף ח'] אם נזכר בתוך הסעודה מברך. ר"ל על מה שרוצה לאכול עוד. לבוש. מ"א סק"ד:

א

סז) שם אינו מברך. ולא דמי לענט"י בסי' קנ"ח סעי' י"א דהתם מעיקרא לא חזי הכא חזי מעיקרא לברוכי וכיון דאידחי אידחי. ברכות נ"א ע"א. מ"א ס"ק כ"א:

א

סח) שם אינו מברך. כתב ב"י בשם הכלבו שאם יכול לאכול יותר יחזור ויאכל ויברך עליו תחלה אבל הוא ז"ל כתב דאפי' יכול לחזור ולאכול א"צ יעו"ש. וכ"כ הב"ח דאפי' לא תהיה אכילתו אכילה גסה דקץ במאכלו אפ"ה כיון דגמר בדעתו שלא לאכול ואח"כ נזכר שלא בירך אינו מברך עכ"ל אבל המ"א שם כתב שטוב לעשות כדברי הכלבו מאחר שהרשב"א כתב דלהראב"ד צריך לברך אעפ"י שגמר סעודתו ויעו"ש בב"י סי' קע"ב ולכן טוב להוציא עצמו מפלוגתא עכ"ל. וכ"כ הר"ז אות י"א. חס"ל אות י"א. בי"מ אות י"ד. ומיהו אם קץ במזונו אסור לברך דביוה"כ כה"ג פטור הוא ולאו אכילה כלל. א"א אות פ"א. וכ"כ א"ר סוף אות ט"ו:

א

סט) [סעיף ט'] אינו חוזר ומברך. משום דברכת המוציא מדרבנן ולא יברך מספק. טור. לבוש. ט"ז סק"י. ר"ז אות י"ב. וכ"כ לעיל אות כ"ה יעו"ש. ואינו רשאי להחמיר על עצמו אלא שלא לאכול אבל לא לברך שלא ליכנס לספק ברכה לבטלה. ר"ז שם. וכ"כ לעיל סי' ד' אות נ"א וסי' ח"י אות ז' דכ"מ שאומרים סב"ל אין יכול לברך כלל מספק משום חומר דלא תשא יעו"ש. וכ"כ הער"ה סי' ר"ו אות ו' וכ"כ השד"ח אסיפת דינים אות ב' מע' ברכות אות ח"י בשם כמה פו' יעו"ש:

א

ע) והא דאמרינן דסב"ל ולא יברך ה"ד בשב ואל תעשה אבל לעשות מעשה ולאכול בלא ברכה מספק לא. כגון מי ששמע ברכת המוציא וסח קודם אכילה דלהרוקח ולמור"ם ז"ל א"צ לחזור ולברך אם כבר טעם הבוצע ולרבינו המחבר ושאר האחרונים ז"ל צריך לחזור ולברך אין לומר בזה סב"ל ויאכל בלא ברכה כיון דלהאומרים דצריך לחזור ולברך אם אוכל בלא ברכה עובר על מה שנהנה בלא ברכה מעל ואם יברך למי שאומר שא"צ לברך הו"ל ברכה לבטלה ע"כ שב וא"ת עדיף ולא יאכל אלא אם יוכל להמצא שישמע הברכה מאחר שחייב לברך ויצא הוא ג"כ י"ח ואם לאו לא יאכל דשוא"ת עדיף. הרב דבר משה ח"ג חא"ח סי' י"ד. והביאו י"א במ"ב סי' ס"ז בהגב"י. זכ"ל ח"א ה"ב אות ס' ומיהו הזכ"ל שם האריך לדחות דברי הדב"מ הנז' וכתב דבכל ספק ברכות שאמרו להקל הוא אפי' בקום עשה שא"צ לברך ויאכל בלתי ברכה יעו"ש. וכ"כ בח"ג באות הס' אות צ"ד יעוש"ב. והביאו השד"ח שם אות ט' יעו"ש. וסיים שם הזכ"ל בח"א דזה ודאי אין ספק דהטוב והישר לעשות כמ"ש הרב ז"ל לשמוע הברכה מאחר שחייב אבל שלא יאכל אם לא ימצא אחר זה לא ניתן ליאמר יעו"ש. ומיהו נראה דאם לא יש אחר להוציאו ורוצה לאכול יש לכוין הברכה בלבו דבהרהור ליכא חשש דלא תשא כמ"ש לעיל סי' זק"ן אות יו"ד יעו"ש. אבל לא יאמר הברכה בלשון לע"ז או תרגום משום די"א גם בזה שייך הזכרת שם לבטלה וכמ"ש השד"ח שם אות ז' יעו"ש. ועיין לעיל אות ח"ן ודיק:

א

עא) [סעיף יוד'] אם במקום המוציא בירך שהכול וכו' דהכי אמרי' במס' ברכות דף מ' ע"א במתני' ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא ואתמר בגמ' רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ור"י אמר אפי' פת ויין ופסקו הפו' כר"י כמ"ש בב"י יעו"ש. וכ"ה לקמן בש"ע סי' ר"ו סעי' א':

א

עב) שם בירך שהכל וכו' פי' שאמר בא"י אמ"ה שהנ"ב ב"ח ט"ז ס"ק י"א:

א

עג) שם או שאמר בריך רחמנא וכו' פי' שאינו אומר בא"י אמ"ה אלא בריך רחמנא הוא במקום בא"י אלהינו מלכא דעלמא הוא במקום מלך העולם דק"ל כר"י דכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה כדלקמן בסי' רי"ד. ב"ח. וכ"כ פרישה אות ח' דצ"ל מלכא דעלמא מאריה וכו' כדלקמן סי' רי"ד. יעו"ש. וכ"כ מ"א ס"ק כ"ב א"ר אות ט"ז. מאמ"ר אות י"ב. ר"ז אות י"ג. וכ"ה לקמן סי' רי"ט סעי' ד' וברבינו יונה ריש פ' הרואה כתב דצ"ל בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא יעו"ש:

א

עד) שם מאריה דהאי פיתא. ואם אמר מריה דהאי ולא אמר פיתא בדיעבד יצא. ב"י. ב"ח מ"א שם. א"ר שם. ר"ז שם. ואם נסתפק לו אם בירך המוציא בלשון זה וברור לו שלא אמר פיתא י"ל דחוזר ומברך משום דהוי ס"ס לחומרא. א"א אות כ"ב. ומיהו לפי מ"ש לעיל סי' ח"י אות ז' דגם באיכא ס"ס בברכות אמרינן סב"ל ואין לברך י"ל דיהרהר הברכה רק בלבו וכמש"ל אות ע' יעו"ש:

א

עה) ואם בירך על הפת בורא מוני מזונות כתב בתשו' בית יהודה חא"ח ס" מ"א דלא יצא יעו"ש. אבל הברכ"י אות יו"ד כתב דיצא וכתב שכן הוא נמי דעת מרן ז"ל בסי' קס"ח והט"ז שם סק"ו וא"ר שם אות ט"ז ואבן העוזר שם לדעת מרן ז"ל דאם בירך על לחם גמור במ"מ יצא יעו"ש. וכ"כ בשיו"ב בסי' זה אות ה' ובסי' ר"ז בשם כמה פו' דיצא יעו"ש. והב"ד שע"ת אות י"ג וכ"פ הער"ה אות ה' וכן הסכים קול אליהו סימן י"ב זכ"ל ה"ב מע' ט' עיקרי הד"ט סימן ט' אות י"ג ח"א כלל נ"ח אות א' קיצור ש"ע סימן נ"ו אות א' כר"ש סי' קס"ח יפ"ל שם אות א':

א

עו) ואם בירך על הפת בורא פה"א כתב מרן ז"ל בכ"מ פ"ד מה"ב דין ו' אפשר דיצא דהא פרי האדמה הוא יעו"ש. וכ"כ הרמ"ע ז"ל באלפסי זוטא פ' כינד מברכין דיצא. מיהו הברכ"י שם בשיו"ב כתב דהרא"ה והריטב"א ורבינו אשר בר חיים בס' הפרדס ס"ל דלא יצא ודנא כהרמ"ע יעו"ש. והביאו הזכ"ל שם שע"ת שם. אבל הער"ה אות ו' כתב דיצא. וכ"כ הרב פמ"א ח"א סי' נ"ח דיצא והביאו הער"ה סי' ר"ח אות ו' וכ"כ נ"א כלל נ"ח אות ב' יעו"ש וכ"כ בס' שלחן הטהור דל"ה ע"א והביאו ד"מ בהגה"ט אות י"ג וכן הבי"מ אות ו' האריך בזה והעלה דהעיקר כס' הכ"מ והרמ"ע דיצא והחוזר לברך המוציא עובר בלא תשא יעו"ש. ועיין בכ"מ שם שכתב דאם בירך על הפת בפה"ע אפשר נמי דיצא וכמ"ד עץ שאכל ממנו אדה"ר חטה היה יעו"ש והביאו הער"ה שם. וכ"כ בתו' ירושלים דבדיעבד יצא והביאו עה"ש על קיצור הש"ע שם:

א

עז) וכתב הבי"מ שם דנסתפק היכא דטעה הבוצע ובירך על הלחם שהכל או במ"מ או בפה"א במקום המוציא דדינא הוא דיצא אם גם השומעים יצאו והעלה דיצאו מטעם שומע כעונה והו"ל כברכו הם בעצמם יעו"ש. ולי נראה דזה תלוי בדעתם דאם כשטעה ובירך ברכה אחרת קבלו אותה עליהם וכוונו לה יצאו אבל אם כשראו שטעה לא נתנו דעתם עוד לברכתו לא יצאו שהרי לא כוונו לה ואנן בעינן שומע ומשמיע צריך לכוין כמ"ש סימן רי"ג סעיף ג' יעו"ש:

א

עח) ואם בירך ברכת המוציא אלא שבמקום לחם אמר המוציא פת מן הארץ לא יצא. כן דקדק הבי"ע בכ"י ממ"ש הרשב"א בפ' כ"מ. והפתה"ד בח"ב סימן ר"ב דכ"ז ע"א נתן טעם דפת נקרא רק אחר האפיה וזה מוציא שקר בברכתו יעו"ש והב"ד השד"ח באסיפת דינים אות ב' מע' ברכות אות א' ולי נראה דיצה דהא גם לחם אינו נקרא אלא אחר אפיה והפסוק אמר להוציא לחם וכו' אלא מאי אית לך למימר דקראו לחם על שם העתיד וה"נ נקרא פת ע"ש העתיד ועיין לעיל אות כ"ד ודוק:

ב

עח) מ"כ דמהר"ם פעם אחת נתאכסן אצל בני אדם שהיו מדלגין מלכות בברכת המוציא כגון אנשים שמסכסכין תיבותיהם וחזר מהר"ם ובירך בפרוסה שהושיט לו בעה"ב המוציא בנחת ע"כ. ודבר זה קיימתיו מסברת מקודם. ברכ"י בשיו"ב אות ד' זכ"ל אות ב' בה"ב מע' המוציא. ואם בעה"ב מדקדק בברכותיו כתב בס' שלחן הטהור דף נ"ו ע"א דמי שחוזר ומברך לא שפיר עביד שבה"ב בירך על השלימה והוא על הפרוסה ובפרט אם היה שבת ויו"ט שצריך לחם משנה יעו"ש. והביאו ד"מ בהגה"ט אות ט"ז. ולעד"נ דאם הוא יודע בעצמו שמכווין בברכה יותר מבה"ב אע"ג דבה"ב מדקדק בברכותיו יברך הוא דגדול מצות הכוונה יותר מפת שלימה ובפרט שכבר באה פרוסה זו מככר שלימה. ופשוט שצריך ליתן דעתו מקודם שאינו רוצה לצאת בברכת הבה"ב דאם כיון עליו והוא מדקדק בברכותיו אינו יכול לברך אח"כ:

א

עט) [סעיף יא'] אם היו שנים או רבים וכו' זהו לשון הטור וכתב עליו ב"י והא דלא כתב סתם אם היו רבים משום דלענין ברה"מ יש חילוק בין שנים ליותר משנים דכשהם שנים כל אחד מברך לעצמו וכשהם ג' אחד מברך לכולם וכשהם ששה הם נחלקים עד עשרה וכו' אבל בברכת המוציא ל"ש אם הם שנים או ג' או יותר בכל גווני אחד מברך לכולם עכ"ל. וטעמא דשני לן בין ברכת המוציא לברה"מ בענין זה כתב ב"י בשם שה"ל לפי שבסוף הסעודה הם נפרדים זמ"ז לפיכך כ"א מברך לעצמו אבל תחלת הסעודה שיושבין ודעתן להצטרף האחד יוצא בברכת המוציא של חבירו. ויש מפרשין לפי שברה"מ דאורייתא אין אחד מהן יוצא בברכת חבירו אבל בברכת המוציא דרבנן לא אחמור כולי האי יעו"ש. וכ"כ ב"י בסי' קצ"ג יעו"ש. וכתב הלבוש בסי' קצ"ג דטעם הראשון עיקר יעו"ש. וכ"כ הב"ח וכ"נ דעת הש"ע בסי' זה ובסי' קצ"ג דתלי טעמא בהסיבה או בישיבה על שלחן אחד יעו"ש וכ"כ המ"א ס"ק כ"ג טעם הא' לבד יעו"ש. ונ"מ לדידן דאפי' אם היו היושבים רבים יותר משנים אם לא היו יושבים לאכול על שנחן אחד או על מפה אחת צריך לברך כל אחד לעצמו. ועיין לקמן אות פ"ג:

א

פ) שם אחד מברך לכולם. כלומר צריך שאחד יברך לכולם משום דברוב עם הדרת מלך מעדני יו"ט פ' כ"מ אות ך' וכן כתב הכ"מ פ"א מה"ב סוף דין י"ב בשם הרמ"ך והביאו במעדני יו"ט שם. וכ"כ הר"ז אות ח"י. ומיהו כתב שם הר"ז דמ"מ רשאים הם לקבוע יחד על דעת שלא להצטרף ולפיכך נהגו עכשיו לברך כל אחד לעצמו משום שההמון לא היו נזהרין מלהשיח בין שמיעת הברכה לטעימה לכן הנהיגו כל אחד יברך לעצמו וכיון שנהגו כן ה"ז כאילו היתה דעתם בפי' בקביעותם יחד שקובעים ע"ד שלא להצטרף ופטורין מהידור זה עכ"ל וכ"כ בסי' רי"ג אות ו' דבכל המצות הרשות בידו לברך לעצמו יעו"ש. וכ"כ אינן לעיל אות נ"ח יעו"ש:

א

פא) שם ודוקא הסיבו וכו' ואפי' בהסיבו שאחד מברך לכולם אין יוצאין עד שיכוונו שניהם שומע ומשמיע כמ"ש לקמן סימן רי"ג סעיף ג' וכ"כ הל"ח פ' כ"מ אות ק"א. ט"ז ס"ק י"ג. א"ר אות י"ז. מאמ"ר אות י"ט. ועיין לעיל אות כ"ז:

א

פב) שם הגה. או בעה"ב וכו' דהוי שפיר קביעות אפי' בלא הסיבה. טור. והטעם כתב ב"י בשם הרב יונה משום דכל בני הבית נגררין אחריו יעו"ש וכ"כ הלבוש. ב"ח. פרישה אות ט':

א

פג) שם אבל אם היו יושבין בלא הסיבה וכו' ואם היו מקצתן מסובין ומקצתן שאינן מסובין אחד מן המסובין מברך לכולם ומוציא אפי' לשאינן מסובין וכן השמש שעומד על המסובין יוצא בברכת המברך ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' כ"מ. כנה"ג בהגב"י מ"א ס"ק כ"ה וכ"ז ור"ל אפי' לכתחלה דאי בדיעבד בל"ה יצאו כמ"ש באות שאח"ז. וכ"כ המאמ"ר אות י"ד ונ"מ לדידן דישיבה על שלחן אחד או על מפה אחת חשיב כהסיבה דידהו אם יש יושבין על השלחן ויש אשר אין יושבין מברך אחד מן היושבין לכולם ומוציא גם לשאינו יושב על השלחן וכ"כ המאמ"ר שם. א"א אות פ"ה ומיהו נראה דזהו דוקא אם יש יושבין על השלחן ויש אשר אין יושבין דאותם דאין יושבין נגררין בתרייהו אבל אם היו יושבין על שני שלחנות כל חבורה יושבת על שלחן לבדה צריך בכל שלחן אחד לברך המוציא להוציא את היושבין לאכול על השלחן ההוא כמ"ש לקמן אות כ"ו:

א

פד) שם כל אחד מברך לעצמו וזהו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם כיון שומע ומשמיע יצאו כמ"ש לקמן סעיף י"ג וכ"כ הלבוש בזה הסעיף ובסעיף י"ג יעו"ש. וה"ה לדידן אם לא היו יושבין על שלחן אחד ובירך רק אחד מהם וכיון שומע ומשמיע בדיעבד יצאו:

א

פה) שם והאידנא שאין אנו רגילין בהסיבה וכו' כ"כ התו' במס' ברכות דף מ"ב ע"א והר' יונה והרא"ש והרשב"א והרא"ה והטור כמ"ש בב"י:

א

פו) שם ישיבה דידן בשלחן אחד וכו' משמע דוקא בשלחן אחד הא אם היו יושבין בשני שולחנות נפרדים צריך לכל חבורה של שלחן אחד גדול שבהם לברך לעצמם. וכ"מ בא"א אות כ"ו מיהו בדיעבד אם כיוונו שומע ומשמיע יצאו כמ"ש לעיל אות פ"ד יעו"ש ועיין לקמן אות צ"ט:

א

פז) שם ואפי' לבני חבורה וכו' כלומר לא מיבעיא לבעה"ב עם בני ביתו דישיבה הוי קביעות דהא לדידהו נמי הוי קביעות אלא אפי' בני חבורה (פי' אורחים שנזדמנו לאכול יחד) דלידידהו לא הוי קביעות לדידן הוי קביעות ב"י:

א

חפ) [סעיף יב'] אם היו רוכבין ואמר נאכל וכו' ואע"ג דלעיל כתב דלא מהני אמירה אא"כ ישבו בשלחן אחד היינו בבית אבל בשדה דליכא שלחן הוי קביעות באמירה בלא שלחן מ"א ס"ק כ"ו א"א אות כ"ו ר"ז אות ט"ז. בי"מ אות ב':

א

טפ) שם ואמרו נאכל וכו' בלבוש כתב ונאכל במקום זה משמע שלא די באמירת נאכל לבד אלא שצריך לקבוע מקום ג"כ לומר נאכל כאן או במקום פלוני וכ"מ בר"ז שם. מיהו המאמ"ר אות ט"ו כתב דלדעת הש"ע באמירת נאכל לבד סגי יעו"ש. ונראה דלכתחלה יש להחמיר ולומר נאכל כאן או במקום פלוני לצאת אליבא דכולי עלמא. ונ"מ נמי לענין זימון דדין אחד להם כמ"ש לקמן סימן קצ"ג סעיף ג' יעו"ש:

א

צ) שם שלא ירדו וכו' עיין מאמ"ר אות ט"ז שכתב דהיותר נראה לגרוס ולא ירדו מהבהמות יעו"ש. ועיין לקמן סימן קצ"ג סעי' ג' דשם כתוב בהדיא ולא ירדו יעו"ש:

א

צא) שם והולכין לא. פי' דלא מהני אמירה. וכ"מ בגמ' מ"א ס"ק כ"ז. ובלא אמירה אפי' עמדו יחד אין מצטרפין להוציא א"א אות כ"ז:

א

צב) שם והולכין לא. וכתב שם המ"א וצ"ע אם יושבין בעגלה אחת ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד אם יצטרפו ואע"ג דק"ל דרוכב כמהלך דמי וה"ה ליושב בעגגה מ"מ כיון ששלשתם יושבין באגודה אחת י"ל דמצטרפין וצ"ע עכ"ל. והביאו א"ר אות ך' וכתב ונראה להקל כשמתכוין דהא בדיעבד בכל ענין יוצאין. ועוד דמידי דרבנן היא עכ"ד. וכ"פ הבי"מ אות ג' דבעגלה מצטרפין יעו"ש. ועיין א"ר בסי' קצ"ג אות ז' לגבי זימון בעגלה שציין על מ"ש כאן ונראה שר"ל דגם בזימון יכולין לזמן היושבין בעגלה אם נתכוונו לכך והח"א כלל מ"ח אות ז' כתב דבמקום ספק בג' יזמנו אבל בעשרה יש לחוש להזכרת שם לבטלה יעו"ש. ונראה לענין דינא דברכת המוציא יש לברך כל אחד לעצמו כיון דאפשר אבל לענין זימון יש לזמן כדי שלא לבטל המצוה וגם כיון דליכא הזכרת השם וכן בדאיכא עשרה במקום ספק יש לזמן בלתי הזכרת השם מטעם הנז' ומיהו בספינה פשוט דקביעות גמור הוא. מ"א שם א"ר שם. ח"א שם. ר"ז אות ט"ז. בי"מ שם וכן בעומדת העגלה ואמרו נאכל כאן ואכלו יחד ודאי מוציא. א"א אות כ"ז:

א

צג) שם ואם היו אוכלין בשדה וכו' כ"ה בב"י ואינו מכוון ונראה שצ"ל וכן אם היו ודוק. ושוב מצאתי כן בר"י ז"ל וכן העתיק הלבוש ז"ל. מאמ"ר או' י"ז:

א

צד) שם כיון שלא קבעו מקום ואוכלין וכו' נראה דהכא נמי מיירי כשאמרו נאכל ואפ"ה לא מהני כיון שאינם אוכלין במקום אחד. מאמ"ר אות ח"י. וכתב שם המאמ"ר דכל שאמרו נאכל אעפ"י שאין להם שלחן א' ומפה א' מהני כיון שהם בשדה ומשמע שם מדבריו דכל שאמרו נאכל וישבו במקום אחד בשדה מהני ואעפ"י שלא קבעו מקום יעו"ש. מיהו מדברי הר"ז אות ט"ז משמע דהגם שא"צ בשדה שלחן א' או מפה א' אבל הכנת מקום צריך שיאמרו נאכל כאן או במקום פלוני יעו"ש. ועיין לעיל אות ט"פ שכתבנו דלכתחלה יש להחמיר לומר נאכל כאן או במקום פלוני יעו"ש וה"ה לכאן:

א

צה) [סעיף יג'] אם כיון המברך וכו' פי' דבדיעבד יצאו שלא הצריכו לברך כל אחד אלא לכתחלה וכמ"ש ב"י בסימן רי"ג בשם תשו' הרשב"א לענין זימון דפירות יעו"ש. ט"ז ס"ק י"ג. וכ"כ הלבוש דבדיעבד יצאו וכ"כ א"ר אות י"ט ודחה דברי העו"ת שכתב להתיר אפי' לכתחלה יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות י"ט ותמה על העו"ת יעי"ש. נה"ש אות ז' ומיהו עיקר דין זה שכתב בש"ע הוא מדברי הרוקח אבל הרא"ש כתב אם לא הסיבו אע"ג דשומע כעונה ואפי' אמר אמן לא יצא והביאו ב"י יעו"ש ועיין מ"א ס"ק כ"ח שכתב צ"ע על הרב"י דלמה לא הביא דברי הרא"ש דאפי' בדיעבד לא יצא יעו"ש. וכן הפר"ח אות י"ג כתב דעיקר כדברי הרא"ש ולמעשה צ"ע יעו"ש. ועיין מאמ"ר שם מ"ש ליישב דברי הרא"ש ולעד"נ האי דלא הביא בש"ע דברי הרא"ש משום דכיון דלהרוקח אם נתכוונו יצאו וכ"מ מתשו' הרשב"א כמ"ש בב"י וק"ל סב"ל כמ"ש בב"י בכ"מ ע"כ פסק בש"ע כהרוקח. והכי ק"ל כדברי הש"ע ודעמיה דבדיעבד יצאו משום סב"ל וכ"כ בבאורי הגר"א דדברי הש"ט עיקר יעו"ש ודע דדין זה שייך גם בברהמ"ז היכא דלא קבעו יחד בין בשנים ובין בשלשה אם כיון אחד להוציא את חבירו יצא בדיעבד וכ"מ בביאורי הגר"א יעו"ש. וכ"כ מ"ב אות ס"ה ועיין לקמן סימן רי"ג אות ז':

א

צו) [סעיף יד'] אם המסובין רבים וכו' ואפי' שנים הרי הם כרבים לענין זה כמ"ש לעיל סעיף י"א. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ד:

א

צז) שם גדול שבכלם בוצע כלומר בשאין עמהם בעה"ב או שכולם בעלי בתים כן כתב הרמב"ם בפ"ז מה"ב וכ"כ התו' בר"פ ג' שאכלו. וכ"כ המרדכי שם. ב"י. לבוש. ר"ז א' י"ט. וגדול שבכולם היינו גדול בחכמה. ר"ז שם. וה"ה דיכול הגדול ליתן רשות לכל מי שירצה. ר"ז שם. ואם היו שם שני ת"ח שקולין בחכמה אבל האחד הוא ת"ח בן ת"ח עצום והב' אינו בן ת"ח עצום ת"ח בן ת"ח עצום קודם. ד"מ בהגה"ט אות ח"י. ואם היו שם ב' ת"ח מפולפל בתלמוד ואחד בקי בהוראות שיודע להורות דינים אליבא דהלכתא מורא הוראות קודם כמ"ש בסוף מס' הוריות יעו"ש ועיין עוד מזה ביו"ד סי' רמ"ד סעיף ח"י יעו"ש:

א

צח) שם גדול שבכולם בוצע. וחתן בוצע ביום חתונתו אעפ"י שיש גדול ממנו. ב"י בשם התו' מ"א ס"ק כ"ט ר"ז שם:

א

צט) שם גדול שבכולם בוצע. מ"ש הבי"מ אות כ"ב דבסעודות גדולות שהמסובין מרובין עד אין מספיק להם שלחן אחד ומעמידין להם בחדר אחד גדול שנים או ג' שלחנות בכדי שיספיק לכל המסובין וגדול שבכולם בוצע ומוציא את כל המסובין שבכל השלחנות ששם וכו' יעו"ש כבר הביאו היפ"ל אות י"ד וכתב עליו דלא כן המנהג בינינו אלא כל הגדול שבכל שלחן ושלחן הוא בוצע ונותן לפני כל אחד ואחד מהמסובין על שלחנו אעפ"י שכל השלחנות מונחות בחדר אחד ורואין אלו את אלו עכ"ל ועיין לעיל אות פ"ו שכתבנו שכ"מ נמי מדברי מרן ז"ל יעו"ש. וכן מ"ש הבי"מ בדיני טעימת המוציא אות ח"י בשם מהרי"ל דבסעודות גדולות צריך ליתן הבוצע מהחתיכה שבצע לכל השלחנות ולכל המסובין וכו' יעו"ש כבר כתבנו לעיל אות י"ט דלפי דברי האר"י ז"ל צריך לחתוך בתחלה רק לעצמו ולאחרים חוזר וחותך להם מן הככר יעו"ש:

א

ק) שם הגה. ואחד מכם כהן מצוה להקדימו. הטעם דדרשינן וקדשתו להקדימו לכל דבר שבקדושה לברך ראשון וכו' עו"ת אות י"ז. וכן הוא לקמן בש"ע סי' ר"א סעיף ב' יעו"ש. ואם ירצה יתן רשות לישראל לברך רשאי כ"כ שם הטור. ומשמע שם בב"י ה"ד אם אין שם עם רב. וכ"כ ל"ח בפ"ג שאכלו אות מ"ח והביאו שכנה"ג שם בהגב"י אות ב' בי"מ אות ז' ועיין לקמן סימן ר"א אות כ"ד:

א

קא) שם ואחד מהם כהן מצוה להקדימו. וכן אם אחד מהם לוי צריך להקדימו לישראל אם הם שוים כמ"ש בסוף מס' הוריות יעו"ש. וכ"פ בש"ע יו"ד סימן רנ"א סעיף ט' לגבי צדקה יעו"ש וכ"נ דעת הטור סימן ר"א והדרישה שם אות ב' וכ"כ לעיל סימן ג"ן אות מ"ב לגבי תפלה יעו"ש. והב"ח בסי' ר"א כתב דהלוי קודם לישראל ת"ח כשהלוי ג"כ ת"ח אעפ"י שאינו חשוב כמו הישראל יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגה"ט בזה הסי' אות י"ב עו"ת אות י"ז. ומיהו עיין במ"א סי' ר"א סק"ד שהביא בשם ירושלמי סוף הוריות וספרי דדוקא בזמן הדוכן היה לוי קודם יעו"ש. אבל הא"ר שם אות ג' כתב דגם בזה"ז יש ללוי קדימה לישראל כשאין כהן בהמוציא ובהמ"ז יעו"ש וכ"כ א"א שם אות ד' וע"כ נראה כיון די"א דגם בזה"ז יש לו דין קדימה וכ"פ בש"ע יו"ד סי' רנ"א כנז' יש להחמיר ודלא כהבי"מ אות ט' יעו"ש ומה שלא נזכר זה כאן בש"ע י"ל דסמך על מ"ש בסימן רנ"א דהא גם לגבי איזה נקרא גדול סמך על מ"ש ביו"ד סי' רמ"ד סעיף ח"י ודוק:

א

קב) שם בהגה. ואם הכהן ע"ה ת"ח קודם לו. הא דהיכא שהכהן ע"ה ת"ח קודם ואם לאו עובר משום משנאי אהבו מות ה"ד ברוצה הת"ח להקדים הכהן מצד כהונתו אבל אם החכם נותן לו רשות אין כאן בית מיחוש מרדכי פ' בני העיר והביאו ב"י סי' ר"א ופסקו שם בש"ע סעי' ב' וכ"כ בנימין זאב סי' רמ"ג ורנ"א שאם החכם נתן לו רשות ש"ד. והביאו כנה"ג סי' ר"א בהגה"ט וכתב דכן מנהגינו אבל הב"ח שם כתב נראה להחמיר שלא ליתן רשות לכהן ע"ה לברך לפניו יעו"ש והביאו שכנה"ג בהגה"ט בזה הסי' אות י"א. עו"ת אות ח"י. א"ר אות כ"א:

א

קג) שם בהגה טוב להקדימו וכו' כתב העו"ת אות י"ט דהב"ח חולק וסובר דחיוב בדבר איכא אפי' נגד הלוי כ"ש נגד הכהן אבל הא"ר אות כ"ב כתב דגם להב"ח אין חיוב בדבר יעו"ש:

א

קד) שם בהגה. טוב להקדימו וכו' ומאריך ימים בכך מגילה כ"ח א' מ"א ס"ק ל"א. ר"ז אות י"ט.

א

קה) שם ואם יש עמהם בעה"ב וכו' מדברי הרב משמע דאם בעה"ב עמהם אפי' האורח כהן והוא ת"ח גדול ובעה"ב ע"ה יברך בעה"ב כדי שיבצע בעין יפה. שכנה"ג בהגה"ט אות יו"ד. עו"ת אות כ' מיהו בשה"ג אשר סביב המרדכי פ"ג שאכלו כתב שאין רשות לבעה"ב לברך אלא עד שיטול רשות מכהן. והב"ד כנה"ג בהגה"ט והעו"ת שם וכתב שם העו"ת דכן המנהג בקצת מדינות שאומרים ברשות הכהן ונכון הוא עכ"ל. ובל"ח פ"ג שאכלו אות כ"ב כתב דנהוג עלמא גם בבציעה לחלוק כבוד לגדול וכתב שם הטעם מפני שבימיהם היו נותנים לכל אחד פרוסה גדולה אכילת שירותא ואיכא עין יפה משא"כ האידנא שאין נותנין כ"א מעט לאכול מפרוסת הברכה עכ"ל. והביאו העט"ז אות ז' שכנה"ג שם אות י"ג. עו"ת שם. מ"א ס"ק ל"ב. א"ר אות כ"ג סו"ב אות י"א. ר"ז אות י"ט. ומה שיש להקשות על טעם הל"ח כבר תירצו אותו האחרונים וע"כ אין לזוז מן המנהג ודלא כהבי"מ אות י"ג שכתב דאין נכון לנהוג כן יעו"ש:

א

קו) שם ואם יש עמהם בעה"ב וכו' ובעה"ב היינו בעל הסעודה. ומיהו צריך ליזהר לכוין בדעתו להוציא השומעים ולהוציא התיבות והאותיות של ברכה כתקנן ואם הוא מגמגם בלשונו ואינו מוציא האותיות כתקנן צריך לחזור ולברך האורח על הפרוסה כמש"ל אות ע"ח יעו"ש וה"ה לבן אצל האב אם יודע שאביו אינו מוציא האותיות כתקנן חוזר ומברך על הפרוסה:

א

קז) שם הגה. והמברך יאמר תחלה ברשות מורי וכו' כתב הל"ח בפ"ג שאכלו אות מ"ז דנהגו ליטול רשות מהכהנים בברהמ"ז ואפי' במקום שיש ת"ח גדולים ע"כ. והביאו שכנה"ג סימן ר"א בהגב"י אות ד' מ"א ס"ק ל"ג וכתב שם המ"א ונכון הוא ומ"מ לא מהני מי שאומר ברשות אם לא נתן הכהן רשות עכ"ד. אבל הא"ר אות כ"ב כתב דלא נהירא דאי בעה"ב מיסב עמהם מצוה לבעה"ב אפי' נגד כהן ת"ח כמ"ש השכנה"ג ואי אין בעה"ב מיסב עמהם אין חיובא ליתן לכהן אלא כשהוא גדול שבמסובין ובל"ה גדול שבמסובין בוצע עכ"ל. ומיהו הרואה יראה שם בל"ח שלא כתב זה אלא ממדת חסידות יעו"ש. וכן עתה המנהג כשיש מסובין מרובין אומר האוחז בידו כוס ברהמ"ז לזמן וברשות המסובין כל אחד ואחד לפי כבודו והוא מדרך ענוה שלא להחזיק עצמו שהוא גדול מכולם. והם אומרים כבודו בראש ר"ל שראוי לברך בראש וגם זה הוא ממדת ענוה. ומיהו אם הכהן ת"ח ושוה לו בודאי צריך רשות ידעתו. א"א אות ל"ג. וכ"כ בתשו' עולת שמואל סי' כ"ג יעו"ש. אבל אם נתנו לו כוס של ברה"מ לברך ובא וישב שם כהן בר אוריין שלא סעד א"צ ליטול ממנו רשות אפי' אם הוא מקפיד כיון דא"א לו לברך. עולת שמואל שם. והביאו פ"ת:

א

קח) שם בהגה. ברשות מורי וכו' וז"ל שה"ל מצאתי בשם ר' האי שנים שבאו לאכול המברך נוטל רשות מחבירו ואומר לו ברשות מורי והוא עונה ברשות שמים. שכך שנינו בברכות (נ"ה ע"א) ראה קראתי בשם בצלאל אמר הקב"ה למשה הגון לפניך בצלאל וכו' כך בסעודה בני ההסיבה בוחרים החשוב שבהם לברך והוא אומר ברשות רבותי כלומר אני יודע אם אתם מסכימים שהקב"ה מסכים עמכם והם משיבין ברשות שמים כלומר לכך אנו מסכימין שיסכימו מן השמים שנאה והגון אתה לפנינו. ומברך ובוצע. בא להם יין בתוך המזון א"צ לומר ברשות מורי שהרי כל אחד מברך לעצמו לפי שאין בית הבליעה פנוי לכך הוא אומר סברי מורי כדי שיניחו אכילתם ויתנו דעתם לשמוע הברכה ויענו אמן וא"ת הרי קידיש והבדלה שבית הבליעה פנוי ולמה אומר סברי מורי שלא תחלוק בברכת היין זה הכלל אין מסבירין אלא על היין ואין מרשין אלא על הפת מ"ט לחם שהוא רשות שאם רצה שלא לאכול הרשות בידו לפיכך נוטל רשות כדי שיסכימו כולם דעתם אבל לבה"מ ולקידוש והבדלה שהם חובה א"צ לומר רשות אלא סברי מורי כלומר תנו דעתכם לברכה כדי לצאת י"ח והם עונים לחיים. וכן יין שבתוך הסעודה א"צ ליטול רשות שהרי כיון שיש להם לאכול א"א בלא שתייה ולפיכך צ"ל סברי מורי שהיין גורם שכרות ומפני הפחד הוא אומר כך והם עונים לחיים עכ"ד. והביאו ב"י. ובא"ז כתוב כשבא לבצוע אומר ברשות מורי מדת ענוה הוא אעפ"י שהיא חשוב יותר מכולן שלא יהא נראה כמראה בעצמו שהוא החשוב והם עונים ברשות שמים וא"צ כ"א ליטול רשות והביאו ד"מ אות א' יעו"ש. ובתוך הגהות מהרש"ל כתוב וז"ל מצאתי מפני מה אומרים סברי מרנן על היין לפי שבשעה שהיו דנין ד"נ היו משקין אותן יין ע"ד תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. וכן היו משקין האבלים יין כדאמרינן לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים לכך אמרינן סברי מרנן שיהא לחיים ולכך הם חייבים לענות לחיים ולא למות עכ"ל ומהר"ם מ"ץ כתב הטעם מה שאו' סברי מרנן על היין ולא על הלחם ולא על השכר משום שהיין הביא קללה לעולם בימי נח שנשתכר ונתארר בנו כנען ע"כ אמרינן סברי כלומר תבינו שבדעתי לשתות ובדעתכם אני אשתה שלא יזיק ע"כ רגילים להשיב אחריו לחיים עכ"ל. והב"ד הב"ח בסי' קע"ד. שכנה"ג בזה הסי' בהגב"י אות ד' וכתב עוד ט"א בשם הרד"א ואתיא כמ"ד עץ שאכל ממנו אדה"ר גפן היה לפיכך נקנסה עליו מיתה. סברי מרנן היש בדעתכם שזה הכוס יהיה לחיים ולא למות ככוס של אדה"ר והם עונים לחיים יהיה ולא למות עכ"ל. וכתב עו"ש השכנה"ג טעמא מדנפשיה שלפי שהיין גורם שכרות וע"י השכרות באים נזיקים רבים כההיא דפ"ק דמגילה דקם רבה ושחטיה לר"ז ולכן אמרו סברי מרנן שיהיה הכוס לחיים ולא יגרום דברים של מיתה. ובשם תנחומא פ' פקודי כתב שהטעם מפני שהשותה ירא מסם המות שלא יהא בכוס והוא אומר סברי מרנן ואומרים הקהל לחיי כלומר שלחיי יהיה הכוס עכ"ל. וכ"כ בתיקונים תיקון כ"ד דצ"ל סברי מרנן והקהל עונין לחיי יעו"ש. ועיין בשער הכוו' דרוש א' דשבת דף ע"א ע"ד שכתב טעם בסוד לשני תיבות אלו של סברי מרנן והוא כי ס"ר דסברי גי' עשר הויו"ת פשוטות דחמשה חסדים וה' גבורות והב' דסברי ב' כוללים דחסדים וגבורות. והיו"ד דסברי עשרה כוללים שלהם. מרנן גי' ש"ם והיא ע"ד סוד שם של שמע שהוא גי' רפ"ח ושם ב"ן וכ"כ בסידור הכוו' של הרש"ש ז"ל. ור"ל בגי' דמלת סברי יכוין למתק ה' גבורות בה' חסדים כידוע שהיין רומז אל בחי' גבורה וצריך למתקו ומטעם זה ג"כ מוזגין אותו במים שהוא בחי' חסד כידוע ובגי' דתיבת מרנן יכוין אל בחי' בירורי רפ"ח ניצוצי קדושה שעולין אל בחי' שם ב"ן שהוא מלכות דאצילות כידוע:

ב

קח) וכתב עו"ש בשכנה"ג דלא ראיתי מנהג זה שאומרים לחיים אלא במשתה כשאחד שותה כוס ומראהו לחבירו ואומר לו שכן ישתה גם הוא כמוהו ואז עונהו לחיים וסמך לזה בפ' במה אשה מעשה בר"ע שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן. חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמדיהון ע"כ. וכתב עוד דהמנהג עכשיו שמי ששותה אומר למסובין עמו בשמחתכם או לכל אחד בפ"ע עכ"ל ומיהו מ"ש דלא ראיתי מנהג זה שאומרים לחיים עכשיו יש שנוהגין לומר לחיים. וגם במשתה יש נוהגין שלאחר שבירך ושתה חוזר להראות כוסו לחבירו ואומר לחיים ועונהו לחיים. ויש נוהגין לומר בשמחתכם או בשמחתך לכל אחד ואחד ועונים אותו רפואה וחיים:

א

קט) וכתב הב"ח בסי' קע"ד דמדברי כולם נלמיד דכ"ע שמברכין על היין אומרים סברי מרנן ואפי' אינו בתוך הסעודה ולפ"ז אף כשמברכין ברכת אירוסין ונישואין אומרים ג"כ סברי מרנן וכן ראיתי ממורי הרה"ג מהר"ר הירש שור ז"ל ושכך קבל מהגדולים וכך אני נוהג עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגב"י בזה הסי' אות ה' וכתב וכן המנהג פשוט דאף כשמברכין בבית האבל צ"ל סברי מרנן כלומר לא ישמע עוד שוד ושבר ונשתה כוס בשמחה והן עונין לחיים עכ"ד. וכ"כ היפ"ל סי' קע"ד אות ד' יעו"ש. וכ"נ לפי מ"ש לעיל באות הקודם שיש טעם בסוד לשני תיבות הללו דבכל עת שמברך על היין צריך לאומרם וכן עמא דבר ועיין לקמן בססי' קע"ד בהגה ומ"א שם ס"ק י"ו ובדברינו לשם בס"ד. ועוד עיין לקמן סי' ק"ץ אות ב':

א

קי) [סעיף טו'] אין המסובין רשאין לטעום וכו' ואעפ"י שנתן הבוצע לפני כל אחד ואחד אינם רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע. כ"פ מרן ז"ל בב"י לענין הלכה אבל התו' כתבו דהשר מקוצי היה אומר אם בצע המברך ונתן לכל אחד חלקו א"צ כל אחד להמתין עד שיטעום המברך. והא דאמרינן אין המסובין רשאים לטעום וכו' היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל לאחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא ע"כ. וכתב הב"ח ומ"מ נראה שהבוצע יהא נזהר לכתחלה לטעום מיד ולא לתת לכל אחד חלקו קודם שיטעום הוא לאפוקי נפשייהו דמסובין מפלוגתא דרבוותא עכ"ל. והביאו העט"ז אות ח' שכנה"ג בהגב"י אות ך' עו"ת אות כ"א. וכתב וכן המנהג עכשיו. א"ר אות כ"ז וכתב שהט"ז לא דק בדברי הב"ח יעו"ש. יפ"ל אות ח"י וכתב שכן המנהג כמ"ש העו"ת והכי נקטינן:

א

קיא) שם עד שיטעום הבוצע. ואפי' אם כל אחד מברך לעצמו כשזקוקים לככרו אפשר דאין רשאין לטעום קודם הוא. א"א אות ל"ה:

א

קיב) שם הגה. אבל מותר לתת וכו' הט"ז ס"ק ט"ו תמה על דברי מור"ם הנז' דהא לכתחלה אין להפסיק בשהייה בין ברכה לטעימה והמ"א ס"ק ל"א תירץ דזהו מכלל הטעימה הוא כיון דמברך בעד כולן. וכ"כ הלבוש יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו באות הקודם דלכתחלה יש ליזהר לטעום קודם שיתן למסובין יעו"ש. וכ"כ הט"ז שם דלא ראינו מעולם מי שנוהג כך כדברי מור"ם ז"ל יעו"ש וכ"כ המ"א שם בשם הירושלמי דרב טעים בשמאלו ומחלק המוציא בימינו. וכ"כ הר"ז אות ך' בי"מ אות ך':

א

קיג) שם בהגה. קודם שיאכל הוא. והם ימתינו עד שיאכל הוא. כ"כ מ"א ס"ק ל"ה. ומיהו יש דפוסים שכתוב זה בש"ע כמ"ש המאמ"ר אות כ"ד יעו"ש אבל לטעום קודם הבוצע אינם רשאין ואפי' אם יתן להם רשות כמ"ש לקמן אות קכ"ב יעו"ש:

א

קיד) שם ואם כל אחד אוכל מככרו וכו' דהיינו שיש לפני כל אחד ככר שלם כמו לפני הבוצע שאל"כ זקוקים הם לככר שלם שלפני הבוצע שכיון שיש על השלחן פת שלימה אסור לבצוע על הפרוסה אלא ע"ד שיתבאר לקמן רסי' קס"ח. ר"ז אות ך':

א

קטו) שם רשאין לטעום קודם ואעפ"י שהם יוצאין בברכת המברך רק שימתינו עד שיכלה אמן מפי רוב העונים כמו שהבוצע צריך להמתין כמש"ל סעיף ט"ז. ר"ז שם:

א

קטז) שם ואם הוא שבת וכו' וה"ה אם הוא יו"ט. כמ"ש לקמן סי' תקכ"ט סעי' א' וכ"כ הר"ז:

א

קיז) שם צריך שיהא לפני המסובין וכו' שאל"כ זקוקים הם לככר שלפני הבוצע לצאת בהן י"ח לחם משנה. ר"ז שם:

א

קיח) [סעיף טז'] עד שיכלה אמן וכו' לפי שהעונה אמן כמברך וצריך שתכלה הברכה קודם שיבצע ב"י בשם א"ח. לבוש ב"ח. פרישה אות י"א. ר"ז אות ב':

א

קיט) שם מפי רוב העונים. אבל א"צ להמתין על המאריכין לפי שכל המאריך באמן יותר מדאי אינו אלא טועה. ב"י בשם מהרי"ן חביב. לבוש. ב"ח. פרישה שם. ר"ז שם. א"ר סי' קכ"ח אות ל"ז ועיין בדברינו לעיל סי' קכ"ד אות ב"ן שכתבנו דבברכה שמוציא רבים י"ח צריך להמתין אפי' למאריכין ואעפ"י שהם טועין יעו"ש וה"ד כשיש ברכה לאחריה כגון בתפילת י"ח אי ברכת כהנים או ברהמ"ז דאם לא ימתין לא ישמעו התחלת ברכה שאחריה אבל בברכת המוציא שלא יש ברכה לאחריה א"צ להמתין למאריכין ואעפ"י שמוציא רבים י"ח. ועיין ט"ז סי' קכ"ח ס"ק י"ב וא"ר שם ודוק:

א

קך) שם מפי רוב העונים. אפי' כל אחד מברך לעצמו אפ"ה אמן שייך ועדיין לא כלתה הברכה ואסור לבצוע קודם סיום הברכה א"א אות ל"ו. וכ"כ בס' דרכי חיים באות אמן חלק ט' והביאו א"ח אות י"ג:

א

קכא) שם מפי רוב העונים. וה"ה אם בצע קודם הברכה דאסור לטעום עד שיסיימו הרוב אמן. א"א שם. דר"ח שם. א"ח שם:

א

קכב) [סעיף יז'] הבוצע פושט ידיו תחלה וכו' פי' לאחר שטעם הבוצע. תחלה ואח"כ טעמו המסובין רשאי הבוצע ליתן רשות לרבו שיפשוט ידיו תחלה לקערה לאכול אבל אינו רשאי ליתן רשות לטעום הבציעה קודם שיטעום הבוצע וכדפי' בסמוך דלא כהשר מקוצי דכיון שאמרו אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע לא מהני רשות שלו למיעבד איסורא. אבל כאן לא אמרו חכמים אין המסובין רשאין לפשוט ידיהם לקערה וכו' אלא דכיון שהיה בוצע להוציא המסובין ראוי הוא לכבוד שיפשוט ידו לקערה תחלה ולכך יכול הוא לחלוק כבוד זה לרבו כיון שאין שם איסור. ב"ח. פרישה אות י"ב. שכנה"ג בהגה"ט אות ט"ו:

א

קכג) שם למי שגדול ממנו וכו' וא"ת למה בצע הוא י"ל כגון שהוא בעה"ב או שחלק לו הגדול רשות. מ"א ס"ק ל"ז:

א

קכד) [סעיף חי'] הבוצע נותן וכו' ולא יזרוק הפרוסה משום ביזוי אוכלין וגם אינו כבוד למקבל הפרוסה שיתן לו דרך זריקה. לבוש סעי' י"ד. וכ"כ המ"א ס"ק ג"ח דאסור לזרוק להם הפת כמ"ש בסימן קע"א סעיף א' יעו"ש. ואע"ג דיש מתירין אם אינו נמאס בהמוציא י"ל דהוה בזיון מצוה. א"א אות ל"ח ועיין לקמן סימן קע"ז אות ו':

א

קכה) שם אא"כ הוא אבל ובשבת פורס כדרכו שאין אבילות בשבת. הר' מנוח בשם הגאונים. בד"ה. מ"א ס"ק ט"ל. וכ"כ א"ר אות כ"ד בשם בה"ג.

א

קכו) שם בהגה. שנותנין בידו וכו' משמע דאין ראוי לעשות כן כשאינו אבל דלא ליתרע מזליה א"ר שם:

א

קכז) [סעיף יט'] מי שאינו אוכל וכו' וה"ה בכל ברכת הנהנין. דדוקא בברכת המוציא שכל ישראל ערבין זב"ז וכשחבירו לא יצא כאילו הוא לא יצא לכן יכול לברך משא"כ בברכת הנהנין דלא ליתהני ולא לברך מס' ר"ה דף כ"ט ופי' רש"י שם. ב"י. לבוש בזה הסעי' וסעי' ך' מ"ח סק"מ. ר"ז אות כ"ג. ואפי' בדיעבד נמי לא יצא א"א אות מ' ח"א כלל ה' אות ח"י. ועיין לקמן סימן רי"ג אות ח"י:

א

קכח) שם אינו יכול לברך וכו' ואפי' אין האוכלין יודעים לברך. עו"ת אות כ"ג. ר"ז שם:

א

קכט) שם אבל לקטנים יכול לברך וכו' ואפי' אינם בני ביתו והא דנקט בברייתא ולב"ב אורחא דמילתא נקט. ב"י. ב"ח. לבוש. ט"ז ס"ק ט"ז. עו"ת שם. ר"ז שם. ואם יודעים לומר השמות מאליהם או יאמר להם אות ראשונה של השם והם יגמרו מאליהם. וכן יעשה לגדולים אם אינם יודעים לברך ואינו רוצה להנות כדי להוציאם בברכתו:

א

קל) [סעיף ך'] אפי' בשבת וכו' לא יברך לו וכו' וטעמא משום דאכילת שבת וי"ט אינו חובה על האדם אלא משום הנאתו דהא מצטער פטור לאכול וא"כ אם אינו יודע הברכה אמרינן ג"כ לא ליתהני דאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה משא"כ במצה ויין קידוש שהם חובה על האדם וחייב לצער עצמו לאכול הוי כברכת המצות מ"א ס"ק מ"א. וכ"כ הט"ז סימן רע"ג סק"ג. מיהו בזה הסימן ס"ק י"ז כתב טעם אחר משום דהפת הוא עיקר אכילתו ואין שייך בזה אכילת מצוה דגם בחול הוא אוכל פת משא"כ במצה ויין קידוש שיש עכשיו שינוי עכ"ל. והלבוש כתב הטעם משום דאינו מצוה בפירוש יעו"ש אבל המט"י תמה על טעם הלבוש וכי גרע מברכת היין דשחרית דאינו אלא מדרבנן וכתב הטעם דכל דבר שנראה לעין שאינו עושהו אלא דוקא משום מצוה בין אם הוא דאורייתא בין אם הוא דרבנן מברך לחבירו אעפ"י שהוא אינו נהנה כלל כיון דאית ליה שעושה משום מצוה ולא משום הנאה אבל אם אין עשייתו נראית בשביל מצוה אלא להנאתו כגון המוציא דשבת שאין הוכחה באכילתו שהיא משום חובה אינו יכול להוציא אם אינו נהנה משא"כ ביין דשחרית של שבת שנראה ודאי שהוא משום חובה דאל"ה לא היה לו לשתות יין קודם סעודה ואליבא ריקניא דאין כן דרך השותים יין וכן של ליל פסח טעמו כנז' ולכך אפי' שאינו נהנה מברך לאחרים יעו"ש:

א

קלא) שם אפי' בשבת שחייב לאכול פת וכו' וג' סעודות דשבת אם הם דאורייתא או דרבנן יתבאר לקמן בסימן ער"ד בס"ד ודין הקידוש בסי' ער"א יעו"ש:

א

קלב) שם ולא שרי לברך לאחרים וכו' וזהו דשרי לברך לאחרים בברכת המצות אעפ"י שאינו נהנה אם הוא דוקא לשאינו בקי או אפי' לבקי עיין בטור וב"י סימן רע"ג וסימן תרצ"ד ופסק מרן ז"ל בסי' רע"ג סעיף ד' דאינו מוציא אלא דוקא לשאינו בקי וכ"כ הב"ח בסימן תקפ"ה דכן הוא דעת הטור יעו"ש והגם דהפר"ח בסי' תקפ"ה פליג על מרן ז"ל וס"ל דיכול לברך אף לבקי אנן אתכא דמרן סמכינן ועוד הא ק"ל סב"ל וע"כ אינו יכול לברך להוציא אחרים בברכת המצות אם אינו נהנה אלא דוקא למי שאינו בקי. וכ"כ האחרונים. ועיין בדברינו לעיל סי' נ"ט אות כ"ז:

א

קלג) שם אלא ברכת המוציא דמצה וכו' כתב העו"ת אות כ"ג יש לתמוה אמאי לא חשיב חייב אכילת כזית פת בלילה הראשונה של סוכות דהא ילפינן בג"ש ט"ו ט"ו מחג המצות וכדמסיק בש"ס בכמה דוכתי עכ"ל. אבל הא"ר סוף אות כ"ח כתב נראה דה"ה בליל ראשון של סוכות מוציא אחרים דאיתקש לט"ו דמצה עכ"ל. וכ"כ א"א אות מ"א דבליל א' וב' דסוכות יכול להוציאו כמו מצה יעו"ש. והב"ד היפ"ל אות י"ט (ומיהו מ"ש שם היפ"ל דלאו ג"ש גמורה הוא וכו' לא ידענא מנ"ל הא דהא במס' סוכה כ"ז ע"א משמע דג"ש גמורה היא וכ"מ בטור וב"י סי' תרל"ט ומסתמיות דברי הפו' ראשונים ואחרונים ודבריו צל"ע) ומיהו נראה זהו לפי טעם המ"א אבל לפי טעם הט"ז והמט"י נראה דאינו יכול לברך המוציא בליל א' וב' דסוכות להוציא אחרים אם אינו נהנה וע"כ כיון דלא נזכר זה בדברי הגאונים וגם לא בדברי מרן ז"ל יש להחמיר משום סב"ל ואינו יכול לברך אם אינו נהנה:

א

קלד) שם וברכת יין דקידוש וכו' לכאורה נראה דוקא בברכת היין דקידוש שבת מפני דקידוש שבת דאורייתא כמ"ש במס' פסחים ק"ו ע"א ובמס' ברכות ך' ע"ב ופסקו הרמב"ם ז"ל ר"פ כ"ט מה"ש ובש"ע סימן ער"א סעיף ב' אבל בקידוש יו"ט שהוא מדרבנן כדמשמע בברכות ובפסחים שם וכ"כ מרן ז"ל בכ"מ על הרמב"ם שם דין ח"י אינו יכול לברך אם אינו נהנה אמנם בטור וב"י סי תפ"ד משמע בהדיא דגם בברכת היין של קידוש יו"ט יכול להוציא אחרים אפי' אינו נהנה וכ"מ בט"ז שם סק"א יעו"ש. וע"כ צ"ל הטעם כמ"ש הט"ז והמט"י שהב"ד לעיל אות ק"ל יעו"ש:

א

קלה) שם וברכת היין דקידוש וכו' וכן כשמקדש על הפת לאחרים בלילה יכול לברך להם ברכת המוציא אעפ"י שאינו נהנה. לבוש סימן רע"ג סעיף ד' בהגה. וכ"כ הב"ח שם סוף הסי' ט"ז שם סעיף ג' מ"א שם ס"ק י"ג. א"ר בזה הסימן אות כ"ט. מש"ז אות י"ז ר"ז אות כ"ג ח"א כלל ה' אות ח"י מיהו מ"ש שם הלבוש להתיר לברך להם המוציא אעפ"י שקידש על היין מדברי הב"ח שם משמע דאסור. וכ"כ הא"ר שם אות ה' דהב"ח והנ"ץ חולקים על הלבוש בזה יעו"ש. וכן הט"ז שם הקשה על הלבוש בזה והסכים לאסור יעו"ש וכ"כ המ"א שם מש"ז שם. וכתב שם המש"ז דאפי' כשמקדש על השכר אם רוב שתייתם ממנו אפ"ה אחד מוציא אעפ"י שיצא יעו"ש. ואם אין יין בשחרית שמברך המוציא ואוכל אין מוציא אחרים בהמוציא דלא הוי קידוש בזה בשחרית. מש"ז סימן רע"ג אות ג':

א

קלו) שם בין של היום. זהו סברת רי"ו אבל בשם המרדכי כתב ב"י דכיון. דליכא רק בפה"ג שמא הוי כמו ברכת היין שאינו יכול להוציא אחרים אם אינו אוכל יעו"ש. ונראה הא דלא חש מרן ז"ל לסברת המרדכי משום דלא כתב אלא בלשון שמא שמסתפק בדבר וכיון דרי"ו כתב כן בפשיטות פסק כוותיה. וכ"פ מור"ם ז"ל לקמן סי' רע"ג סעי' ד' וכ"פ הלבוש. ר"ז שם. ח"א שם. דה"ח בדיני קידוש אות ד':

א

קלז) שם הגה. ויש לאכול הפרוסה וכו' משמע דכל פרוסת המוציא צריך לאכלה בתחלה קודם שיאכל פת אחר משום חביב מצוה וכ"מ מדברי האר"י ז"ל בשה"מ פ' עקב שכתב וז"ל אם תוכל לכוון כל כוונות אלו בהמשך כל זמן אכילתך הוא דבר גדול ולפחות תכוון כוונה זו כשאתה אוכל אותה הפרוסה של כזית דהמוציא אשר ברכת עליו עכ"ל משמע דכזית המוציא שבירך עליו צריך לאוכלו כולו בתחלה ולכוין בו כל הכוונות הצריכות לאכילה כיעו"ש ובדברינו לעיל סימן זק"ן אות ך' יעו"ש. ומיהו בס"ח ססי' תתפ"ח כתב ומן המוציא משאיר מעט ואוכלו אחר הסעודה או יבש או במשקה ע"ש שיהא טעם של המוציא בפיו וכתיב והשאיר אחריו ברכה ע"כ. והביאו השל"ה בשער האותיות אות ך' דפ"א ע"ב. עו"ת אות כ"ה מ"א ס"ק מ"ב א"ר אות כ"ה ועיין השל"ה אות ק' בענין היז"ל אות ח"י שכתב דמועיל ג"כ שיור המוציא לתיקון הוז"ל וכ"פ הרח"פ בכף החיים סי' כ"ג אות י"ג יעו"ש אמנם מדברי האר"י ז"ל. לא משמע הכי כנז' אלא אדרבא משמע דהתיקון הוא שיאכל כל הפרוסה בתחלה ואנו אין לנו אלא דברי האר"י ז"ל. ומיהו הרוצה לקיים מאמרם ז"ל יש לשייר מככר שבירך עליו לאוכלו באחרונה:

א

קלח) וכתב שם בס"ח שלא יתן לנכרי לשתות מכלי שרגיל לברך עליו ולחם שבירך עליו המוציא לא יתן ממנו לעבד יעו"ש והביאו השל"ה שם:

א

קלט) וכתב הכלבו בשם הר' אשר נהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה חיה ועיף ולא כותי מחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא. וכ"כ הרד"א בשם ס' המנהגים והב"ד ב"י וכתב ולא ראינו ולא שמענו מי שנזהר בכך ואין לדבר סמך כלל עכ"ל. ומיהו השל"ה שם ומט"מ סימן רפ"ג פסקו כהכלבו והרד"א. וכ"כ העו"ת שם. ט"ז ס"ק ח"י. מ"א ס"ק מ"ב. ור"ל אותה חתיכת הבצוע שממנו פורסים לכל המסובין כשיעור כזית מה שנשאר מפרוסה עצמה נקראת בשם שנגעה בה. חתיכת המוציא. דרישה. וכ"כ הט"ז שם. וא"כ לפי מ"ש לעיל אות י"ט דלפי דברי האר"י ז"ל צריך לחתוך מהככר עצמו למסובין ולא מן הפרוסה מה שנשאר מהככר עצמו אחר שחתך ממנו המוציא נקרא חתיכה הנוגעת בהמוציא ואין להאכיל ממנו לבהמה חיה ועוף ואפי' טהורים ולא לעכו"ם:

א

קמ) וכתב שם הט"ז בשם ס' טעמי המצות להרקנטי שמזהיר מאד במצה דמצוה שלא להאכילה למי שאינו בן ברית ונותן טעם הגון לזה. וכתב שכן ראיתי רבים נוהגים נזהרי' מזה בפסח יעו"ש ואני שמעתי מעשה נורא ע"ז כי בימי הרב משה חיים ז"ל זקנו של מהרי"ח ז"ל בעל המחבר בן יהודע רב פעלים וכו' שזימן ישראל בפסח את עכו"ם א' שהיה שכינו והאכילו מצה על שלחנו ואח"כ ספר זה לפני הרב משה חיים ז"ל ואמר לו שיזהר ממנו בזאת השנה כי אפשר שיזיקנו נזק גדול ויהי היום וישראל יושב ובא העכו"ם ההוא וחרבו שלופה בידו ונעשה לו נס וברח מפניו ר"ל:

א

קמא) לא תן מדבר מאכל שיש בשלחן לכלב או לחתול הרב ר"ח שער הקדושה יעו"ש. וכ"כ ב"ד סי' ע"ט בשם הזוה"ק והב"ד הרו"ח סי' קע"א אות א' ובספרו כף החיים סימן כ"ג אות ט' ומשמע דל"ד כלב וחיתול אלא דה"ה לכל בהמה חיה ועוף הטמאים. וכ"כ החס"ל סימן ק"פ אות א' בן א"ח פ' אמור אות י"ב וכתב שם הרו"ח דהמשליכים עצמות הדגים והבשר תחת השלחן ובאים החתולים לאוכלם לא טוב עושים בעת ההיא. וכתב עו"ש הרו"ח ע"ש כלי יקר בפי' למלכים ב' סימן א' שלא לתת מסעודת מצוה שום דבר מאכל לגוים עע"ז יעו"ש. וסעודות שאומרים בהם ד"ת כולם חשובים של מצות וכאילו אוכלים לפני המקום ב"ה כמ"ש בפ"ג דאבות ג' שאכלו על שלחן א' ואמרו עליו ד"ת כאילו אכלו משלחנו של מקום וכו' וג' ל"ד אלא אפי' א' כמ"ש במס' ברכות דף ו' ע"א יעו"ש:

א

ט"ז סק"א ממקום היפה. זה קרוב לדברי רעיא מהימנא סוף פרשת משפטים תקוני המוציא מאחר דבישולו יפה לאפוקי (מעט) פת שרוף אלא ממקום שהוא מוטעם עכ"ל:

ב

סק"ב ובפת דידן. בא הט"ז לפר' מה חילוק יש בין פת דידן לדידהו:

ג

שם ולא מאמציעתו שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יבצע אלא משולי הפת ולא מאמציעתו רש"י ז"ל:

ד

שם דקדים בדלי"ת כלומר מהיכא שמקדים לאפות והיא היא רש"י ז"ל וכוונתו דגם לגירסא זו הפירוש כמו גירסא ראשונה שלא יבצע בפרוסה מאמצעיתה אלא ממקום הנקרם שמשם מתחיל האפיה אבל בנקרם עצמו אין חילוק כי כל הצדדים נאפים בזמן אחד וע"ז כתב רמ"א דפת שלנו אינו נאפים כל הצדדים בשוה לכן יש לבצוע בצד וכו' אבל תימא דהא בסי' רנ"ד מבואר דגם פת שבזמן הש"ס היה צד אחד מתחיל תחלה לאפות ע"ש ועיין באחרונים מזה:

ה

שם אפוי הרבה. יש חיסור לשון בט"ז כי זה גירסא שלישית דגמיר בישולא. ור"ל כי כל סביבות הפת אינו שוה לגמרי כי יש מקום ששלט שם האור יותר ושם הוא קשה ובמקום אחר הוא רך וזה כוונת מקום שנאפה היטב שבש"ע כמ"ש המ"א סק"א כן מבואר למעיין בב"י:

ו

מ"א סק"ב כנגד המתבקע. הביא זאת לומר דאף על גב שכתב רמ"א שיחתוך מעליון ותחתון ביחד. מ"מ אם צד אחד נתבקע זהו אות שהתחיל האפוי מצד השני ואז א"צ לחתוך רק משם וק"ל:

ז

שם וכ' רש"י. הביא זה לבאר מ"ש רמ"א פת דידן וכדרך שפירשו הט"ז בארתי לעיל אות ד' וכוונתו דרס"י כ' משולי לבד לפי שפת שלהם נאפה ב' הצדדים בשוה אבל בפת דידן יחתוך גם למעלה זהו המשך דבריו וכבר כתבתי באות ד' מה שיש לתמוה ע"ז ע"ש:

ח

סק"ג ויחתוך. הציון אות ב' צ"ל במחבר ויחתוך פרוסת וכו':

ט

(ש"ע ס"ב) והמברך יכוין. הטעם ע' בד"מ:

י

מ"א סק"ח גירסות חלוקות. ולגירסא אחת קאי הברכה על להבא:

יא

שם נהיה בקמץ. לשון עבר שכבר נהיה ודיעה ב' לומר בסגול שהוא בינוני דקאי אשניהם אעבר ועל העתיד וכמו בורא שהוא בינוני ואין אומרים ברא אבל בגמרא אמרו דבורא ג"כ אינו בינוני אלא עבר וקאי ברכה רק על עבר ומה שאין אומרים ברא משום לישנא דקרא. ואם כן י"ל נהיה בקמץ אבל הירושלמי משמע דפליג אש"ס דידן דקאשר דב"ש שאומרים שברא מאור האש שהיא לשון עבר היינו דוקא לפי שבמו"ש נברא אבל בדבר המתחדש תמיד כו' אלמא ס"ל דבורא בינוני וקאי ברכה על עבר ועתיד זהו המשך דברי המ"א:

יב

ס"ק י"ב שא"צ המוציא רק צורך הסעודה. וה"נ אף על גב דא"צ להמתין ולא הוי צורך המוציא מ"מ צורך הסעודה היא שצריך למלח או לפתן:

יג

ס"ק י"ח שאמרה להעבד שתה כצ"ל:

יד

ס"ק יט דאם הפסיקו צריך לחזור וכו'. בין ברכת קידוש לשתיית יין צריכים לחזור ולברך אף על גב דהמקדש שתה כבר הביאותיו בסי' הקודם אות ז' ע"ש:

טו

ט"ז סק"ח אף אם לא היה טועמים. כלומר אף על גב דהאמת דאין הטעימה רק משום חיבוב מצוה מ"מ אסור להפסיק אפילו אם לא היה כלל מנהג הטעימה וק"ל:

טז

שם ומכ"ש בברכת הנהנין. ומחמת זה וכו' כצ"ל:

יז

ש"ע סעיף י"א לבני חבורה. ר"ל שאינו בעה"ב עם בני ביתו:

יח

שם ולדידן אפי'. ר"ל דלא תימא כיון שהישיבה דידן הוי כהסיבה דידהו אם כן במקום דלא בעי הסיבה לדידהו כגון שקבעו מקום לאכילתו דהיינו שאמרו נאכל כאן או במקום פלוני וכן בעה"ב עם בני ביתו דלדידהו לא צריך הסיבה ה"א דלדידן א"צ אפי' ישיבה קמ"ל משום דבלי ישיבה לא מיקרי קבע:

יט

מ"א סס"ק כח דהוציאו מכלל זה. מכלל שמע ולא ענה הוציאו בהמ"ז ואם כן ה"ה המוציא:

כ

ש"ע סט"ו לכל אחד חלקו עיין רעיא מהימנא פ' עקב בד"ה פתח ואמר ועשית שולחן וכו':

כא

ט"ז ס"ק טו דהא דפליג. פי' שחילק זה החילוק דיש היתר אם נותן להם הבוצע:

כב

שם ורמ"א להחמיר דאף שנתן להם הבוצע אסורים לטעום תחלה:

כג

שם שהם יאכלו דמה לי שאוכל הוא מיד או הם דהברכה קאי על כולם:

כד

שם עיקר החיוב. כת' כן להגדיל הקושיא אבל באמת בלא זה נמי קשה כיון שכולם ממתינים ואין גם אחד שיאכל מיד:

כה

שם מפלוגתא דרבוותא פלוגתא דשר מקוצי ורמב"ם אם מותר להם לטעום קודם הבוצע:

כו

מ"א ס"ק ל"ד דבסי' ר"ו ס"ג כצ"ל:

כז

ס"ק ל"ו עסי' קכ"ד סי"א כצ"ל:

כח

ס"ק לט פורס כדרכו. דלא יהיה כאבילות דפרהסיא אם יתן לו בידו:

א

במקום שנאפה. פי' במקום הקשה ולא במקום הרך:

ב

בצד הפת. זהו לאידך פירושא דס"ל דבוצע ממקום שמתחיל הפת לקרום ולהתבשל, וי"א שהוא צד העליון, וי"א שהוא צד התחתון לכן יצא ידי שניהם, וכ' ד"מ בשם א"ז דהיינו כנגד המתבקע כי בזה הצד התחיל לאפות ונדחקה העיסה עד שנתבקע הצד שכנגדו וכ' רש"י שבפרוס' לא יבצע אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו ע"כ, ובפס /ובפת/ דידן יחתוך למעל' עמ"ש סי' קס"ח סס"ג: מהרי"ל היה חותך סביב הפת כעין טבעת ובאמצע הניח' מחובר' והיה פורס מלמטה למעלה ובעוגה דקה הניח ח' אצבעותיו למעלה וב' גודלין למטה ובירך ופרס:

ג

ויחתוך. שאם יחתוך אחר הברכה יראה הפסקה:

ד

חשוב כפרוס'. ונ"ל דאפי' בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שתהא נראה יותר גדולה וכן נוהגין ערסי' קס"ח:

ה

ובשבת לא. דשמא תפול הפרוסה ולא יהיה לו לחם משנה [מרדכי] משמע דאם לא נפלה לגמרי הוי לחם משנה אבל באגודה בחולין סימן ק"נ כ' בשם מהר"מ דוקא כשאוחז בפרוס' עולה הככר עמו אבל אם חתך יותר לא הוי לחם משנה, וכ"מ בש"ג במרדכי פכ"מ וכ"מ לקמן סי' קס"ח וכ"מ ל' רמ"א וחתך כמו בחול אינו מזיק משמע אם חתך יותר מקרי פרוסה:

ו

מן הפרוסה. פי' עיקר המצוה לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל א' וא' ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה (מט"מ מהרי"ל):

ז

לכל א' כזית. לכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית וכ"מ ר"ס תע"ה דצריך לדחוק ולאכול ב' זתים כא' עמ"ש שם ולא ראיתי נוהגין כן גם הב"י כתב בשם הרוקח דסגי פחות מכזית ומ"מ יש להחמיר לכתחלה:

ח

המוציא. מ"ש הרב"י דיש גירסות חלוקות צ"ע דהא בהדיא אמרינן סוף דף נ"ב דבעי לברוכי על מה שעבר וכ"ה בעירובין דף י"ט ע"א ואפשר דיש ט"ס בנוסחאות וכתבו דמפיק במקום דאפיק ונתחלף להם מ' בא', ומה"ט יברך נהיה בדברו בקמ"ץ תחת היו"ד, ובח"מ כ' לברך נהיה בסגו"ל משום דכל הברכות הם לשון בינוני כמו בורא אבל בגמרא איתא בהדיא דבורא לשעבר משמע מ"מ אמרינן בורא לישנא דקרא, וכ"כ בש"ג סס"ו דתיבת נהיה הוי לשעבר וכ"כ בכ"ה סימן ר"ב, ובח"ה כ' בשם הירושלמי דאפי' ב"ש לא פליג אלא באש אבל בדבר המתחדש בכל שנה מברכין בורא וכו':

ט

קודם שיתפוס. דבעי' סמוך לעשייתן כמ"ש סי' תרנ"א:

י

ב' ידיו. ואם יש לו בית יד צריך להסירו (בהגמ"נ מהרא"ק), כשיאמר השם יגביה הפת ובשבת שתיהם (מהרי"ל ע"ה):

יא

שיביאו לפניו. ואם המסובין רבים צריך להמתין עד שיביאו לפני כל א' ואחד (גמרא) עמ"ש סס"ו:

יב

א"צ להמתין. ובכולהו אם רצה להמתין הרשות בידו או שמא אינו רשאי להפסיק (ד"מ) ולפי מ"ש ס"ו דאפי' דבר שאינו צורך המוציא לא הוי הפסק בין ברכה לאכילה א"כ בין נטילה לברכה אפילו לכתחלה שרי ולכן סתם פה בש"ע:

יג

דומ' למזבח. ולכן אסור להרוג כינה על השלחן (ס"ח סי' ק"ב):

יד

והוא מגין. כ' ב"י בשם התו' בשם המדרש כשישראל יושבין וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליה' וברית מלח מגין עליהם ע"כ ועמ"ש סי' קס"ו דטוב לדבר בד"ת מלישב בטל וטוב משניהם שלא להפסיק כלל:

טו

עססי' ק"ע. פי' אף על גב דאין אנו נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח מ"מ מצו' להניחו על השלחן וכתבו המקובלים לטבל פרוסת הבציעה במלח:

טז

ולא יסיח. עד שיבלע הפרוסה. מיהו אם שח בעודו לועס א"צ לחזור ולברך (של"ה) ועססי' ר"י דהלועס א"צ ברכה א"כ עיקר הברכה על הבליעה וצ"ע:

יז

מענין דברים. אפי' אינו צורך לפרוסת המוציא רק צורך הסעודה [ב"י ב"ח]:

יח

מאכיל לבהמה. הוי צרכי סעודה דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, (גמרא) אבל לשתות אדם קודם כדאשכחן ברבק' שאמר' שתה וגם גמליך אשקה (ס"ח):

יט

אבל אחר כך לא הוי כו'. והא דצריך להמתין עד שיביאו מלח לפני כל אחד כמ"ש ס"ה היינו לכתחלה דלכתחלה אסורים גם הם להפסיק והא דקאמר בסי' קע"ד ס"ח דיין שבתוך המזון כל אחד מברך לעצמו משום שאין בית הבליעה פנוי ואין יכולין לענות אמן ולא קאמר משום דמפסיקין בין ברכה לשתיה התם ה"ק דיטעמו כלם תכף לברכה זה אחר זה ומיהו בתו' פסחים דף ק"א בד"ה ור"י אמר כתבו בהדיא דאם הפסיקו צריך לחזור ולברך ע"ש ובד"ה ידי קידוש וכ"כ הראב"ן סימן קפ"א וכן כתב הרא"ש והמרדכי בהדיא, והל"ח כתב דהתוספות סברי כהרוקח משום שכתבו דף קט"ו מצה לפני כל אחד ואחד נראה דטעמא כדי שיטעום תכף לברכה מיד כיון שזאת הברכה לשם חובה אבל בשאר ימות השנה דאין הברכה חובה א"צ לטעום תיכף לברכ' מיד עכ"ל וסובר הל"ח דרשאין להפסיק וזה אינו כמ"ש התוספו' דף ק"א ועוד דהא בכל השנה נמי צריך ליתן מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד כמ"ש ס"ה אלא פשוט דכוונת התוס' אף על גב דבכל השנה ממתין עד שיתן לו הבוצע פרוסת המוציא הכא נותני' מצה לפני כל א' כדי שיטעום תכף ומיד בלי הפסק כלל, ולכן כפלו לשונם וכתבו תכף לברכה מיד, אבל עכ"פ אם שח צריך לברך דאטו יהא שומע עדיף מאילו ברך הוא בעצמו והשיח צריך לחזור ולברך ואלו שמע והשיח לא יהא צריך לחזור ולברך כמ"ש הב"י ע"ש, דדוקא גבי קידוש והבדלה כיון שטעם אחד דיו ויצאו כולם משא"כ הכא שרוצה לאכול בברכת חבירו אסור להפסיק ולכן יש לנהוג כמ"ש התו' והרא"ש והמרדכי והרב"י וכ"מ בס"ז דדוקא משום דברכת ענט"י צורך סעודה לא הוי הפסק הא לאו הכי הוי הפסק ובודאי אלו ראה רמ"א דברי התוס' והרא"ש ומרדכי לא היה חולק עליהם:

כ

מברך. על מה שרוצה לאכול:

כא

אינו מברך. ול"ד לענ"י בסי' קנ"ח סי"א דהתם מעיקרא לא חזי הכא חזי מעיקרא לברוכי וכיון דאידחי אידחי (גמרא), כתב ב"י בשם כל בו אם יכול לאכול יברך ויאכל מעט עכ"ל, ונ"ל שטוב לעשות כן מאחר שהרשב"א כתב דלהראב"ד צריך לברך אף על פי שגמר סעודתו ע"ש בב"י סימן קע"ב ולכן טוב להוציא עצמו מפלוגתא ועמ"ש שם:

כב

רחמנא מלכא. אם אמר מלכא מאריה דהאי ולא אמר פת נמי יצא (ב"י ב"ח). מלכא מאריה, וצ"ע דבסי' רי"ד פס דאם אמר מלך ולא אמר העולם לא יצא וא"כ ה"נ בעי למימר מלכא דעלמא מאריה וכו' וכ"ה בסידורים:

כג

אחד מברך לכולם. דל"ד לזימון שאין מזמנין בפחות משלשה דהתם דעתיה למיעקר משא"כ בתחלת סעודה שמתחברין יחד:

כד

עם בני ביתו. אפילו ישבו בלא הסיבה:

כה

בלא הסיבה. ואם מקצתן מסובין אחד מברך לכולם אף שאינן מסובין (ש"ג):

כו

ואמרו נאכל. אף על גב דלעיל כ' דלא מהני אמירה אא"כ ישבו בשלחן א' היינו בבית אבל בשדה דליכא שלחן הוי קביעות באמירה בלא שלחן:

כז

והולכים לא. פי' לא מהני אמירה וכ"מ בגמ' וצ"ע אם יושבים בעגלה אחד ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד אם יצטרפו אף על גב דקי"ל רכוב כמהלך דמי וה"ה ליושב בעגלה מ"מ כיון ששלשתם יושבי' באגודה א' י"ל דמצטרפין וצ"ע ובספינה פשוט דקביעות גמור הוא משמע בש"ג דשמש אף על פי שלא קבע אצל השלחן יוצא בברכת המוציא עמ"ש בשמו סי"א וערסי' קצ"ט:

כח

יצאו. צ"ע דלא הביא הרב"י מ"ש הרא"ש וז"ל אם לא הסיבו אף על גב דשומע כעונה ואפי' אמר אמן לא יצא וכ"כ ברמזים וכ"כ רי"ו וכ"כ בפסקי רקנ"ט סי' פ' וז"ל לרש"י אם כל אחד יושב לבדו אף ע"ג שנתכוין שומע ומשמיע אין יוצא בברכת המוצי' של חבירו שצריך שיהיו קבועים יחד ולפי' ר"ח אינו כן עכ"ל, וכבר כ' הרא"ש שפירש"י עיקר ע"ש ומתשוב' הרשב"א שכ' הרב"י סימן רי"ג אין ראיה דש"ה אף על גב דאין זימון לפירות מ"מ הרי קבעו יחד ויצאו בדיעבד משא"כ היכא שלא קבעו כלל לא יצאו וכ"מ בחידושיו שהקשה הא קי"ל שמע ולא ענה יצא וצ"ע עכ"ל, משמע דכאן אפי' בדיעבד לא יצא וקושייתו נ"ל כדאיתא בירושלמי דהוציאו מכלל זה ב"ה וה"ה המוצי':

כט

גדול שבכולם. משמע בגמ' שהחתן בוצע ביום חתונתו אף על פי שיש גדול ממנו (ב"י בשם התו'):

ל

ת"ח קודם לו. ואסור לחכם להקדימו:

לא

טוב להקדימו. ומאריך ימים בכך:

לב

בע"ה בוצע. ונהגו לחלוק כבוד לגדול דלא שייך עין יפה כיון שאינו נותן לו פרוס' גדולה שתספיק לכל הסעודה [ל"ח] ועססי"א וכ"מ בגמרא דהא ר' אבוהו חלק כבוד לר' זירא לבצוע:

לג

ברשות מורי. ונהגו ליטול רשות מכהן (ל"ח) וכן נכון דהא מצוה להקדימו א"כ אסור לברך בלא רשותו וכן יסד בחרוז נודה לשמך ומ"מ לא מהני מי שאומר ברשות אם לא נתן לו הכהן רשות:

לד

מותר לתת. וא"ת דבסי' ר"ו ס"ב כתב דאסור להפסיק יותר מכדי דיבור וי"ל דזהו מכלל הטעימה הוא כיון דמברך בעד כולן מיהו בירושלמי איתא רב טעים בשמאלו ומחלק המוציא בימינו:

לה

שיאכל הוא. והם ימתינו עד שיאכל הוא:

לו

רוב העונים. אבל א"צ להמתין על המאריכין יותר מדאי עסי' קכ"ד ס"ט:

לז

למי שגדול. וא"ת למה בצע הוא י"ל כגון שהוא בע"ה או שחלק לו הגדול רשות:

לח

נותן. ואסור לזרוק הפת כמ"ש סימן קע"א:

לט

היה אבל. ובשבת פורס כדרכו [ב"ה בשם הר"ר מנוח]:

מ

מי שאינו אוכל. וה"ה בכל ברכת הנהנין דדוקא בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו לא יצא כאלו הוא לא יצא לכן יכול לברך עסי' תקפ"ה ס"ב משא"כ בברכת הנהנין דלא ליתהני ולא לברך:

מא

אפי' בשבת. כ"מ בגמרא מדאיבעי' להו בברכת המוציא של מצה אם רשאים לברך לאחרים מכלל דבכל שבת ויו"ט פשיטא לן דאין מברך לאחרים (ב"י) וטעמא משום דאכילת שבת ויו"ט אינו חובה על האדם אלא משום הנאתו דהא מצטער פטור לאכול וא"כ אם אינו יודע הברכה אמרי' ג"כ לא ליתהני דאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה משא"כ במצה ויין קידוש שהם חובה על האדם וחייב לצער עצמו לאכול הוי כברכת המצות, ועיין סימן קפ"ח סעיף ז':

מב

קודם שיאכל. וי"א לאוכלה באחרונה ולכן יאכל קצת בתחלה וקצת בסוף (של"ה) אין להאכיל מפרוסת הבציעה לעכו"ם או לבהמה (אבודרהם):

א

(א) בוצע בפת במקום וכו' – היינו לאחר שנטל ידיו לאכילה ורוצה לברך על הלחם ולאכול הוא בוצע לכבוד הברכה במקום שנאפה היטב דהיינו במקום הקשה ולא במקום הרך באמצעיתו:

ב

(ב) ובפת דידן – עיין בביאור הגר"א שמפקפק על לשון דידן דה"ה בתנורים שלהן שמדבקין הפת בצדי התנור ג"כ דינא הכי ועיין בבה"ל:

ג

(ג) בצד הפת – דבגמרא איתא [לחד גירסא] שבוצע ממקום שמתחיל הפת לקרום ולהתבשל ויש מפוסקים שס"ל דהוא צד העליון מהפת שהוא נגד אויר התנור וי"א שצד התחתון מתבשל תחלה שמונח על קרקעית התנור לכן צריך לחתוך מן הצד מהעליון והתחתון ויצא ידי שניהם. י"א שטוב שיחתוך בצד שהוא כנגד צד המתבקע כי בזה הצד התחיל לאפות ונדחקה העיסה עד שנתבקע הצד שכנגדו. בפרוסה יכול לבצוע במקום שנפרס וא"צ לבצוע במקום השלם רק שצריך לחתוך מצד העליון והתחתון [פמ"ג]. היכא שנשרף הככר במקום אחד או שנדבק בעפר אין לחתוך במקום ההוא לברכת המוציא:

ד

(ד) ויחתוך וכו' וצריך וכו' – האי וצריך הוא פירוש למה שכתב בתחלה ויחתוך וביאור הענין הוא דמדינא מברך ואח"כ פורס הככר כדי שתהיה כל הברכה אפת שלמה שהוא דרך כבוד לברכה אך כדי שלא יהיה שיהוי רב בין הברכה לאכילה ויראה כהפסקה כתבו הפוסקים דטוב לכתחלה שיחתוך מעט בככר קודם שמתחיל הברכה [ושיעור החיתוך יהיה מעט כדלקמיה] ויברך ואח"כ גומר להפריד הפרוסה מן הפת:

ה

(ה) מעט – ואפילו בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שיהיה נראה יותר גדולה:

ו

(ו) שאם לא כן וכו' – ר"ל שאם יחתוך כ"כ בהככר עד כדי שיעור שאם יאחז בפרוסה לא יעלה הככר עמו וישבר לחצאין נחשב כפרוס ומובדל מהככר ואע"ג שאם יאחז בהככר יעלה ממילא הפרוסה עמו לא מקרי שלם עי"ז:

ז

(ז) ויניחנה וכו' – הוא חוזר למה שכתב מתחלה ויחתוך פרוסת הבציעה:

ח

(ח) קטנה – היינו קטנה מכזית [לבוש] ועיין בביאור הגר"א ובא"ר:

ט

(ט) יותר מכביצה – היינו אם פורסה כדי לאכול תיכף ממנה גופא אבל אין בכלל זה מה שפורסין חתיכה גדולה מהככר ואח"כ חותך מן אותה פרוסה גופא חתיכה להמוציא דבזה לא מיחזי כרעבתנותא וכמבואר לקמן בסוף סימן זה בט"ז עי"ש:

י

(י) ובשבת – וה"ה ביו"ט מפני שצריך לברך על לחם משנה חיישינן שמא תשבר כולה קודם הברכה או עכ"פ שמא יחתוך כ"כ בעומק שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הככר עמו והוי כפרוס לגמרי ואנן לחם משנה בעינן וע"כ טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף דעי"ז יצטרך ע"י החתיכה לשהות קצת בין הברכה לאכילה לא חשיבא הפסק כיון דהוא צורך אכילה אלא דבחול מחמרינן לעשות ע"צ היותר טוב:

יא

(יא) אינו מזיק – ר"ל שלא הפסיד עי"ז הלחם משנה שכל שאוחז בפרוסה ושאר הככר עולה עמו הוי כשלם:

יב

(יב) אבל בשבת וכו' – פי' דבשבת לא מחזי כרעבתנותא דמשום חבוב סעודת שבת הוא עושה להרבות בסעודה:

יג

(יג) או שאוכל וכו' – ר"ל אפילו בחול:

יד

(יד) מן הפרוסה – פי' שעיקר המצוה לכתחלה כשמוציא אחרים ידי חובתן לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד מהם ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה [אם אחד מוציא את כולם בברכתו] שיחתוך בציעת המוציא כ"כ גדולה שיפסיק לחלק ממנה המוציא לכל המסובין:

טו

(טו) לכל אחד כזית – כדי שלא יהיה נראה כצר עין וכנ"ל בסוף הסעיף [ובד"מ איתא כזית או פחות מעט] וי"א עוד דבלאו האי טעמא ג"כ טוב הוא לכתחלה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא:

טז

(טז) המוציא – בה"א קודם המ"ם ואם בירך מוציא יצא:

יז

(יז) ואם רבים מסובים – ר"ל אם המסובים רוצים לצאת בברכתו:

יח

(יח) יכוונו לבם – משום דכיון דרוצה לצאת בברכת חבירו צריך ליתן דעתו לשמוע ואז הו"ל כל תיבה ששומע מפי המברך כאלו אמר בעצמו:

יט

(יט) ויענו אמן – דע"י העניה שמאמת הדבר אז נחשב כאלו הוא מברך בעצמו ומ"מ בדיעבד אינו מעכב כדלקמן בסימן רי"ג ס"ב ע"ש:

כ

(כ) והמברך יכוין וכו' – דענית אמן ג"כ מכלל הברכה היא ואע"ג דהוא בירך כבר בעצמו מ"מ ע"י שעונים אמן עליה הברכה חשובה יותר ולכך נכון לכתחלה לכוין לצאת בענית אמן שעונה העונה ועיין בה"ל:

כא

(כא) יתן ריוח – היינו שיפסיק מעט כדי שלא יבלע תחת לשונו אחת מהממין וכן בין שאר שתי אותיות ששוות בהברכות:

כב

(כב) קודם שיתפוס – שאין מברכין על המצות אלא סמוך לעשייתן כשהמצוה בידו לעשותה ולא קודם לכן ובדיעבד אם בירך ואח"כ נטלו בידו ג"כ אין צריך לחזור ולברך וכדלקמן בסימן ר"ו ס"ה ע"ש ובמ"ב:

כג

(כג) יתן שתי ידיו – היינו דטוב לעשות כן. ואם הוא לבוש בבתי ידים נכון שיסירם בשעת הברכה. כתבו האחרונים כשיאמר השם יגביה הככר ובשבת שמברכין על שתים יגביה שתיהם:

כד

(כד) התלויות בפת – כי עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסת פת [ירושלמי ספ"ק דחלה] בשעת החרישה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו בשעת הזריעה שדך לא תזרע כלאים בשעת דישה לא תחסום שור בדישו. לקט שכחה ופיאה תרומה ומעשר ראשון ושני וחלה:

כה

(כה) לא יבצע וכו' – וממילא צריך ליזהר מלהתחיל לברך הברכה ואם בירך צריך להמתין קצת מלאכול עד שיביאו המלח:

כו

(כו) לפניו – ואם רבים המסובים צריך להמתין מלברך עד שיביאו לפני כל אחד ואחד לפי שהוא מוציא אותם בברכתו וצריכין לטעום מיד אחר הברכה:

כז

(כז) מלח או לפתן – כדי שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה ועוד כדי שלא יצטרך אח"כ להפסיק בין ברכה לאכילה לבקש מלח ותבלין דאסור לכתחלה ואפילו אם יתאחר קצת עד שיביאו ג"כ נכון להמתין מלברך. ומש"כ נקיה כגון פת חטים וכה"ג:

כח

(כח) פת חריבה וכו' – דאין בזה משום כבוד ברכה הואיל דאין דעתו לאכול כלל בסעודה זו מלח ותבלין וגם לטעם השני משום הפסק ג"כ לא שייך בזה דהא אין דעתו כלל לבקש אח"כ מלח ותבלין:

כט

(כט) א"צ להמתין – ומ"מ אם רוצה להמתין קודם הברכה עד שיביאו לפניו מלח ותבלין הרשות בידו ואין לחוש להפסק בין נטילה להמוציא כיון שהוא צורך סעודה [מ"א וש"א]:

ל

(ל) דומה למזבח – כמו שאחז"ל [ברכות נ"ה] בזמן שבהמ"ק קיים המזבח מכפר על האדם עכשיו שלחנו של אדם [שנותן מלחמו לדל] מכפר עליו דכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':

לא

(לא) והאכילה – שאדם אוכל לחזק כחותיו ועי"ז יהיה בריא וחזק לעבודת ה':

לב

(לב) והוא מגין – דאיתא במדרש כשישראל יושבין וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם:

לג

(לג) וע"ל סוף סי' ק"ע – פי' אע"ג דמבואר שם דלדידן דפת שלנו הוא במלח אין אנו נוהגין באכילת מלח אחר הסעודה מ"מ מצוה להניחו על השלחן וכתבו המקובלים לטבול פרוסת המוציא במלח ג"פ:

לד

(לד) יאכל מיד – דלכתחלה אסור להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור כדלקמן בסי' ר"ו ס"ג עי"ש:

לה

(לה) ולא ישיח – עד שיכלה ללעוס קצת מהפרוסה ויבלענו כיון דפסק השו"ע לקמן בסוף סימן ר"י דבטועם לבד אם לא בלע א"צ ברכה א"כ עיקר הברכה על הבליעה [וכן אם רבים המסובין וכל אחד יש לו ככר ומברך לעצמו לא יענה אמן על ברכתו של חבירו קודם שיטעום הוא על ברכתו] ומ"מ אם עבר ושח בעודו לועס קודם שבלע הפרוסה בדברים שאינו מצרכי סעודה צ"ע אם צריך לחזור ולברך [ובח"א כלל מ"ט מצדד דאפילו לא בלע רק הטעם שמצץ בפיו מן הלעיסה א"צ לחזור ולברך] אמנם א"צ שיאכל דוקא שיעור כזית קודם שידבר דאפילו אם אכל רק פחות מכזית אחר הברכה חשיבא אכילה לענין זה דמותר לדבר אח"כ אם הוא צריך לכך ושלא במקום הדחק טוב שיאכל מתחלה שיעור כזית:

לו

(לו) ואם שח – אפילו תיבה אחת:

לז

(לז) מענין דברים – ואפילו הפסיק בדברים שאינו לצורך פרוסת המוציא רק מעניני צרכי סעודה ואפילו דיבר להביא הכלים שהן לצורך הסעודה לא הוי הפסק:

לח

(לח) שבירך על הפת וכו' – ואפילו פת שלנו דנקיה ומתובל בתבלין דפסק השו"ע לעיל דא"צ להמתין עד שיביאו מלח ולפתן מ"מ כיון שהוא חפץ לאכול הפת ע"י טיבול במלח ולפת ה"ז מעניני סעודה:

לט

(לט) תנו לפלוני לאכול – בין עני ובין עשיר ואפילו לא אמר שיתנו לו מפרוסת המוציא אלא אמר לב"ב שיתנו לו ככר שיברך בעצמו מ"מ מעניני סעודה הוא:

מ

(מ) מאכל לבהמה – ג"כ מעניני סעודה הוא דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. כתב המ"א בשם ס"ח דלשתות אדם קודם לבהמה כדכתיב ברבקה שאמרה להעבד שתה וגם גמליך אשקה:

מא

(מא) לא יפסיק כלל – בכל אלו הדברים ואפילו אם היה פת שאינו נקי דצריך להמלח ג"כ אסור להפסיק קודם שיבלע מעט:

מב

(מב) ששח – הבוצע קודם שאכל כצ"ל:

מג

(מג) אבל אח"כ וכו' – פי' אפילו השיחו אח"כ השומעים ויוצאים בברכתו קודם שטעמו ג"כ אין קפידא בדיעבד הואיל וכבר חלה ברכת המברך מיהו לכתחלה בודאי אסור לכל אחד מהשומעים להפסיק קודם שיטעום. והנה זהו רק דעת הרמ"א אבל כמעט כל האחרונים חולקים עליו וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך עצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך וה"נ השומעים אם הפסיקו בדברים קודם טעימתן שחוזרין ומברכין. ודע עוד דאם המברך שח קודם שטעם אף שהשומעים לא שחו כלל משמע מהפוסקים לכאורה דשוב אינם יוצאים בהברכה כמו שכתבתי בבה"ל וצ"ע לדינא:

מד

(מד) להוציא השומעים – וגם השומעים כוונו לצאת בברכתו:

מה

(מה) ואח"כ ניגב וכו' – ה"ה כשכל הנטילה וברכת ענט"י היה אח"כ ג"כ יוצא בדיעבד דכל זה לא הוי הפסק דהוי צורך סעודה וכנ"ל ולא נקט לשון זה אלא להורות לנו דאם ברכת ענט"י היה בשעה שיעקב בירך המוציא דלא יצא דהרי צריך להבין ולשמוע מה שאומר המברך ולא להפסיק בדברים אחרים ואז שומע כעונה [עיין לקמן סימן קפ"ג סוף ס"ו] ובעו"ה הרבה נכשלין בזה בליל ש"ק כשהבעה"ב מוציא בני ביתו בקידוש:

מו

(מו) ובירך ענט"י וכו' – ואע"ג דקי"ל שומע כעונה וכבר פסק המ"א לעיל בסימן קנ"ח סי"א דאם קודם שבירך ענט"י בירך המוציא לא יוכל לברך עוד ענט"י שאני הכא דלא ניגב ידיו קודם ברכת המוציא ולא נגמר המצוה עדיין אבל אם כבר נגב ג"כ לא יכול לברך עוד ענט"י כיון דכבר יצא בברכת המוציא:

מז

(מז) מברך – על מה שיאכל אח"כ דכי בשביל שאכל עד עתה בלי ברכה יחזור ויאכל בלי ברכה [גמרא]:

מח

(מח) אינו מברך – שברכת הנהנין הוא כשאר ברכת המצות שאין מברכין עליהם אלא עובר לעשייתן ולא אח"כ אא"כ היא מצוה שא"א לברך עליה עובר לעשייתן כמ"ש בסימן קנ"ח סי"א ע"ש ומיהו אם אפשר לו לאכול עוד מעט טוב שיברך המוציא ויאכל:

מט

(מט) אינו חוזר ומברך – כשיאכל עוד דברכת המוציא אינו אלא מדרבנן וספיקא לקולא ומטעם זה אפילו אם ירצה להחמיר ולברך ג"כ אינו רשאי משום ברכה שאינה צריכה מיהו אם נזדמן לפניו במסיבתו אחד שרוצה לאכול פת נכון שיוציאנו בברכת המוציא:

נ

(נ) במקום ברכת המוציא וכו' – היינו אף דפת הוא דבר חשוב אפ"ה מהני בדיעבד אם בירך שהכל וכ"ש על כל דבר כדאיתא לקמן בסימן ר"ו ס"א:

נא

(נא) בירך שהנ"ב – היינו שאמר ברוך אתה ה' אמ"ה שהנ"ב או אף שלא הזכיר תחלה כלל רק אמר בריך רחמנא וכו' לחוד יצא כיון שיש שם ומלכות דמלת רחמנא קאי במקום השם (שכן היו קורין אותו בבבל) ומלת מלכא הוא מלכות:

נב

(נב) דהאי פיתא – ואם אמר מלכא מאריה דהאי ולא הזכיר שם הפת כלל אפשר דיצא כיון שהפת מונחת לפניו ועיין בה"ל:

נג

(נג) יצא – בדיעבד אבל לכתחלה אסור בשתיהן דאף דברכות נאמרין בכל לשון היינו היכא דלא שינה כלל מנוסח הברכה אבל הכא הא שינה מנוסח שקבעו חז"ל בלשה"ק ואפ"ה יצא בדיעבד כיון שעכ"פ הזכיר שם ומלכות וענין הברכה. ולפי מה שפסק המחבר לקמן בסימן רי"ד מיירי כאן דאמר מלכא דעלמא מריה וכו' ועיין במה שנכתוב שם בבה"ל ומשמע בש"ס דה"ה אם אמר ברוך המקום מלך העולם שברא פת זה דיצא:

נד

(נד) שנים או רבים – נקט לשון זה משום דבבהמ"ז דינא הוא דדוקא בשלשה מזמנין יחד ומוציאין כל אחד את חבירו ובשנים אין מוציאין אחד את חבירו לכתחלה אבל בברכת המוציא אפילו לכתחלה יכול להוציא בשנים אחד את חבירו והטעם מבואר לקמן ריש סימן קצ"ג במ"ב:

נה

(נה) הסיבו – כן היה דרכן באכילתן דרך קבע להיות מטין על צדיהן השמאלית על המטה [רש"י]:

נו

(נו) עם בני ביתו – משום דנגררין אחריו שהוא מיסב לכך מצטרפים עמו אפי' בישיבה גרידא [ב"י]:

נז

(נז) הוי קבע – וע"כ אפילו כל אחד אוכל מככרו מצטרפין [גמרא]:

נח

(נח) ואפילו לבני חבורה – ר"ל שאינו בעה"ב עם בני ביתו דלדידהו אפילו בזמן הגמרא הוי כהסיבה וכנ"ל:

נט

(נט) ולדידן אפילו וכו' – צ"ל ואפילו לדידן ור"ל דלא תימא כיון שהישיבה דידן הוי כהסיבה דידהו א"כ במקום דלא בעי הסיבה לדידהו כגון שקבעו מקום לאכילתן דהיינו שאמרו נאכל כאן או במקום פלוני וכן בעה"ב עם בני ביתו דלדידהו לא צריך הסיבה הו"א דלדידן לא צריך אפילו ישיבה קמ"ל דבלא ישיבה לא מקרי קבע:

ס

(ס) בשלחן אחד וכו' – עיין בביאור הלכה מש"כ בשם הגר"א:

סא

(סא) כיון שעמדו וכו' – ר"ל דזה נחשב כמו ישיבה ומהני כיון שאמרו נאכל והכינו בזה מקום לאכילתן וכנ"ל בסי"א:

סב

(סב) והולכים לא – פירוש לא מהני אמירה שאמרו מתחלה נאכל דהליכה מבטל הקביעות. ואם יושבים בעגלה אחת ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד מסתפק המ"א דאפשר דמצטרפי דאע"ג דבעלמא נוסע בעגלה כמהלך דמי מ"מ כיון שעכ"פ כולם יושבים באגודה אחת י"ל דמצטרפין וכן נוטה דעת הא"ר להקל ובספינה פשוט אף להמ"א להקל דמצטרפי דקביעות גמור הוא. כתבו האחרונים דשמש המשמש בסעודה יוצא בברכת המוציא אם שומע ומתכוין לצאת אע"פ שהולך ובא תדיר ואינו קבוע אצל השלחן מפני שדרך אכילתו בכך:

סג

(סג) ואם היו אוכלים וכו' – צ"ל וכן אם וכו' ואדלעיל קאי שאמרו נאכל כאן וישבו לאכול אפ"ה לא מהני כיון שהיו מפוזרים דבעינן שיהיו במקום אחד [מאמר מרדכי]:

סד

(סד) שלא קבעו מקום ואוכלים וכו' – חד ענינא הוא ור"ל שלא קבעו מקום בשעת אכילתן אלא שאכלו מפוזרים זה לכאן וזה לכאן לכך לא מהני אף שאמרו מתחלה נאכל כאן:

סה

(סה) אם כוון וכו' – פי' בדיעבד יצא שלא הצריכו לברך כל אחד אלא לכתחלה ועיין במ"א שהניח דין השו"ע בצ"ע כי יש מהראשונים דסברי דבלא קבעי אין אחד יכול להוציא חבירו אף בדיעבד אמנם בביאור הגר"א הכריע לדינא דדברי השו"ע עיקר. ודע דדין זה שייך גם בבהמ"ז היכא דלא קבעו יחד בין בשנים ובין בשלשה אם כוון אחד להוציא את חבירו בבהמ"ז יצא בדיעבד:

סו

(סו) רבים – וה"ה שנים ומיירי כשאין עמהם הבעל סעודה או שכולם בעלי סעודה ואוכלין יחד:

סז

(סז) גדול שבכולם – בחכמה מפני כבודו:

סח

(סח) בוצע – ומוציא האחרים בברכתו ואפילו במקום דהמנהג דכל אחד מברך לעצמו על ככרו מ"מ המנהג דגדול בוצע תחלה [פמ"ג] והחתן ביום חתונתו בוצע אע"פ שיש בהמסובין גדול ממנו:

סט

(סט) להקדימו – דכתיב וקדשתו ואחז"ל לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון:

ע

(ע) ת"ח קודם לו – ואסור להת"ח להקדימו לפניו ומבזה בזה את התורה ואיתא לקמן בסימן ר"א דדוקא אם מקדימו לפניו דרך חוק ומשפט כהונה דהיינו מפני שהוא כהן אבל אם נותן לו רשות לברך שלא מחמת כהונה רשאי:

עא

(עא) טוב להקדימו – ואיתא בגמרא שמי שנזהר בזה מאריך ימים בכך:

עב

(עב) עמהם בעה"ב – ר"ל בעל הסעודה שאוכל עמהם:

עג

(עג) הוא בוצע – והוא קודם אפילו לכהן ות"ח כדי שיבצע בעין יפה:

עד

(עד) ואפילו אם האורח גדול – הנה הלחם חמודות כתב שכהיום נהגו לחלוק כבוד לגדול והמ"א הסכים עמו אך כמה אחרונים מפקפקין בזה אך בסעודה שכל המסובין אוכל כאו"א מככרו ומברכין לעצמן בודאי הנכון שבעה"ב יכבד להגדול שיבצע תחלה כיון שאין כאן טעם משום עין יפה:

עה

(עה) יאמר תחלה וכו' – היינו אפי' הגדול הוא הבוצע או בעה"ב משום מדת ענוה צריך ליטול רשות כאלו הם גדולים ממנו ולהם נאה לברך. כשיש שם כהן שמצוה להקדימו וכנ"ל אם רוצה אחר לבצוע וה"ה לבהמ"ז צריך ליטול ממנו רשות [ולא מהני מה שיאמר ברשות הכהן אם לא נתן לו הכהן רשות]:

עו

(עו) אין המסובין וכו' – כשיצאו בברכת הבוצע ועיין בפמ"ג שמצדד דאפילו אם לא נתכוין לצאת בברכתו וכל אחד מברך לעצמו כיון שכולם זקוקים לככרו של הבוצע אין מדרך הכבוד לטעום קודם שיטעום הוא:

עז

(עז) רשאים לטעום – דהיינו שירצו לחתוך מן הככר של הבוצע ולטעום קודם לו:

עח

(עח) אבל מותר וכו' – ואין בזה הפסקה דכ"ז צורך סעודה הוא:

עט

(עט) לכל אחד חלקו וכו' והם ימתינו – מלאכול עד שיטעום הוא תחלה. ואפילו נתן להם בפירוש רשות לזה י"א ג"כ דלא מהני. ודעת הט"ז בענין זה דאין כדאי להבוצע שיחלק לכל אחד חלקו אחרי שאינם רשאים לטעום מהם עד שיטעום הוא תחלה א"כ נחשב לו הדבר להפסק בין הברכה לאכילה וזה אסור לכתחלה אלא יראה לטעום קודם ואח"כ יחלק לכל אחד מהם וכ"כ ש"א:

פ

(פ) אוכל מככרו – ויש לכל אחד מהם ככר שלם בפ"ע:

פא

(פא) רשאים לטעום קודם – אע"פ שהם יוצאים כולם בברכת המברך:

פב

(פב) ואם הוא שבת – וה"ה יו"ט:

פג

(פג) צריך שיהא וכו' – דאם אין לפני כ"א מהמסובין לחם משנה הרי הם צריכים לסמוך על הבוצע שיש לפניו לחם משנה ולטעום מאותו לחם ואינם רשאים לטעום קודם לו:

פד

(פד) אין הבוצע וכו' – היינו אם הוא מוציאם ידי חובתם בברכה:

פה

(פה) אמן מפי רוב וכו' – שגם עניית אמן מכלל ברכה היא אבל המיעוט המאריכין יותר מדאי א"צ להמתין עליהם שכל המאריך באמן יותר מדאי אינו אלא טועה:

פו

(פו) הבוצע – שהוא הבעה"ב או מי שנתנו לו רשות לבצוע תחלה:

פז

(פז) פושט וכו' – דכיון שחלקו לו כבוד לברך תחלה ולבצוע להוציא המסובין ראוי לכבדו שיפשוט ידו לקערה תחלה:

פח

(פח) הבוצע נותן – אבל לא יזרוק חתיכת המוציא על השלחן לפני האורחים אפילו אם לא נמאס המאכל ע"י הזריקה כמו שיתבאר בסימן קע"א ועוד כיון שהיא פרוסת המוציא הוי בזיון מצוה:

פט

(פט) היה אבל – ובשבת פורס האבל כדרכו דלא יהיה כאבילות דפרהסיא אם יתן לו בידו:

צ

(צ) רמז לפרוסת המוציא – משמע דאין ראוי לעשות כן כשאינו אבל דלא ליתרע מזליה:

צא

(צא) אינו יכול לברך – אפילו אין השומע יכול לברך בעצמו:

צב

(צב) ברכת המוציא – וה"ה בכל ברכת הנהנין דדוקא ברכת המצוה שכל ישראל ערבים זה בזה וכאשר חבירו לא יצא ידי המצוה הוי כאלו הוא לא יצא משו"ה יכול להוציא אפילו הוא כבר יצא ידי המצוה משא"כ בברכות הנהנין שאע"פ שהן חובה על הנהנה לברך דאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה מ"מ בידו שלא ליהנות ולא לברך לפיכך אותו שאינו נהנה אין נקרא מחויב בברכה זו ועיין לקמן סי' קצ"ז ס"ד במ"ב לענין בהמ"ז:

צג

(צג) אבל לקטנים וכו' – ואפילו קטנים דעלמא שאין חנוכם מוטל עליו מדינא ג"כ מותר לברך עמהם כשרוצים ליהנות ואין יודעים לברך בעצמן וכ"ש כשהם מבני ביתו ולגדולים אפילו לבני ביתו נמי לא:

צד

(צד) אפילו בשבת שהוא חייב וכו' – היינו של כל השלש סעודות דאף שהם חוב אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין להמצוה עצמה חוב דהא אם נהנה ממה שמתענה א"צ לאכול כדאיתא בסימן רפ"ח ע"כ הם בכלל שאר ברכות הנהנין:

צה

(צה) אע"פ שאינו טועם – וה"ה כשכבר קיים מצות אכילת מצה וכבר קידש על היין והטעם בכל זה דברכת קידוש ואכילת כזית מצה היא מחובת המצות שהיא חוב על האדם וממילא הכל נכנסים בזה בכלל ערבות וכנ"ל וה"ה בליל א' וב' דסוכות שהוא חייב לאכול כזית פת בסוכה יכול ג"כ להוציא אע"פ שאינו טועם בעצמו:

צו

(צו) בין של יום – דעיקרו נתקן רק למצוה ולא בשביל הנאה וע"כ ברכה זו היא בכלל שאר ברכת המצות דקי"ל אע"פ שיצא מוציא:

צז

(צז) קודם וכו' – כתב של"ה שגם ישייר מן פרוסת המוציא מעט שיאכל אחר אכילתו כדי שישאר טעם המוציא בפיו. אין להאכיל לבהמה ועוף או לכותי מפרוסת המוציא או מהחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא היינו דמאותה פרוסה שחתך מקודם מהלחם השלם חותך אח"כ מן אותה פרוסה חתיכה קטנה להמוציא וגם אותה הפרוסה לא יאכילם שאין כבוד בזה להמצוה:

א

(בט"ז סק"ד) וק' לי מפ"ג שאכלו וכו' נ"ב לק"מ דהרא"ש דקדק מדבריו שצריך לאשמועינן טעמא והלכתא אבל חדא לא:

ב

(במ"א ס"ק כ"ח) מ"ש הרא"ש. נ"ב פ' כיצד מברכין סי' ל"ג:

ג

(שם ס"ק ל') ואסור לחכם להקדימו. נ"ב דרך חוק ומשפט כהונה כדאיתא לקמן סי' ר"א ע"ש:

א

מג"א ס"ק ז' וכ"מ רסי' תע"ה דצריך. ולכאורה יש לחלק דשם קאמר על בע"ה דהיינו הבוצע דהוא בוודאי צריך לאכול כזית ואינו מוציא את המסובין דצריכי ג"כ כזית וצ"ע:

ב

ס"ק י"ח. הוי צרכי סעודה. ע' לקמן סימן רע"א במג"א ס"ק י"ב:

ג

ס"ק י"ט לא היה חולק עליהם. ע' תשו' גנת וורדים חא"ח סימן מ"ג:

ד

ס"ק כ"ב מלכא דעלמא מריה דהאי וכו'. וכן הוא בש"ע סי' רי"ט ס"כ:

א

היטב עבה"ט ועיין לקמן סי' קס"א במקום שהיתה דבוקה בחבירתה ע"ש וע' ביד אפרי' מ"ש בפי' דברי הט"ז והמ"א בזה:

ב

לאכילה. עבה"ט וע' מ"א בשם ס"ח דלשתיה אדם קודם ועיין בשאילת יעבץ דאף שאינו בביתו אינו רשאי לטעום עד שיתן לבהמתו קודם והמגדל חתול אין חיוב להקדים מזונותיה ומ"מ נכון להקדים ע"ש. וכ' בר"י סי' קנ"ד בשם מז"ה שצריך ליזהר לצוות לתת מאכל לתרנגולים בבוקר כדי שלא יעבור על איסור צב"ח וכנודע ממעשה שאירע בזמן האר"י ז"ל עכ"ל והמעשה שבזמן האר"י הוא מוזכר בספר חרידים שהיה בזמנו ז"ל ועיין ביד אפרים מ"ש בענין אם הפסיק בין ברכה לשתי' בצווי ליתן לבהמתו לשתות: וגם מיניה שום טעם על מה שקצת אין נזהרין בזה ע"ש:

ג

הפסק. עיין בה"ט ועיין בפנים מאירות ח"ב סי' ה' שבני אדם שיושבים במסיבה אחת וכ"א כוסו לפניו לקדש וממתיני' בברכת היין עד שבירכו כולם ומי שקדם ובירך עונה אמן אחר ברכת חבירו ואח"כ מקדישים לאו שפיר עבדי וגורמים בהפסק זה ברכה לבטלה דכיון שהפסיק בין הברכה לטעימה הוי הפסק כמ"ש קצת פוסקים בעניית אמן אחר ברכת ק"ש וצריך לברך פעם אחרת והוי ברכתו הראשונה לבטלה ולכן אין להפסיק בעניית אמן וכן בברכת המוציא וכ"א ככרו לפניו אין לענות אמן אחר ברכת חבירו עד שיטעום אחר ברכתו ע"ש:

ד

מלכא מריה עבה"ט ועיין ב"ח סי' קס"ה דמשמע דאם בירך במ"מ על הפת לא יצא וכ"כ בבית יהודה סי' מ"א וכתב בבר"י שדעת הב"י והט"ז והא"ר בשם הדרישה דיצא וכ"כ באבן העוזר סי' קס"ח לדעת הב"י והבר"י צידד לומר דאפשר שגם הב"ח מודה וע"ש בשיורי ברכה ובסי' ר"ז דגם הרמ"ע כאלפסי זוטא ס"ל הכי ושם כתב דאם בירך על הפת בפה"א יצא והרא"ה והריטב"א פליגי עליו ע"ש. וכתב בבר"י אם נטל ובירך המוציא ונודע שהמים שנטל פסולי' לנט"י וצריך ליטול פעם אחרת יאכל מיד פחות מכזית דלדעת הרשב"ץ ודעמי' א"צ נטילה ושוב יטול ויגמור סעודתו. ואם אירע דאחר שבירך המוציא לא טעם מידי וחזר ונטל ידיו נסתפק הבני חייא ובבר"י כתב שנראה שא"צ לברך דלא גרע מטול בריך ע"ש:

ה

פרוסה עבה"ט. וכתב בר"י בשם מז"ה שכתב בשם צרור החיים מי שבירך המוציא ונפל אותה פרוסה שבירך עליו מידו יאמר בשכמל"ו ויחזור ויברך פעם אחרת ויפרוס מהלחם כ"כ התוספות והביאו ראיה מהירושלמי עכ"ל ועיין לקמן סי' ר"ו מחלוקת הפוסקים בענין זה:

א

במקום שנאפה היטב. בטור כ' עוד ממקום היפה שבפת:

ב

ובפת דידן כו'. פי' דבפרק חלק אמרינן דיבצע ממקום דקדים בישולא. ויש ב' גירסות הא' דקרים ברי"ש ופי' ממקום דנקרמין פנים של פת בתנור דהיינו מלמעלה לא מאמצעיתו של לחם וגי' אחרינא דקדי' בדלי"ת ופירש ממקום שהלחם אפוי הרבה וכל זה בלחם שלהם שהיה נאפה באויר התנור ושם לא היה חילוק בין עליון לתחתון כי הכל היה באויר התנור. אבל פת שלנו נאפ' על קרקעית התנור ויש בזה ב' דיעות די"מ שמתבשל תחלה בצד התחתון כי שם נדבק בתנור. וי"מ שצד העליון מתבשל תחלה ע"כ כדי לצאת ידי שניהם יחתוך מלמטה ומלמעלה בחתך א':

ג

וצריך לחתוך כו'. כדי שלא יהיה שהיית החתיכה הפסק בין ברכה לאכילה ואע"ג דאין זה הפסק דהא בשבת לא יחתוך כלל קודם המוציא דבעינן שלימות כדלקמן. אלא דבחול יעשה ע"צ היותר טוב:

ד

יברך המוציא כו'. דבגמרא יש פלוגת' רבנן ס"ל המוציא ור"נ ס"ל מוציא ואמרי' דבמוציא כ"ע ל"פ דמשמע לשעבר והברכה קאי על העבר אלא דבהמוציא פליגי אי משמע לשעבר ופסקי' כרבנן. וכתבו התוספות אע"ג דבמוציא כ"ע ל"פ מפרש בירוש' כדי שלא לערב ראשי האותיות העולם מוציא ואע"ג דבלחם מן איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ ובפ"ק דפסחים יש נמי כה"ג בברכת ביעור חמץ דיש פלוגתא אי נימא לבער או על ביעור ואמרי' לבער כ"ע ל"פ כ"פ בעל ביעור והלכתא על ביעור וכ' שם הרא"ש אע"ג דלבער כ"ע מודים ובעל ביעור פליגי משום דאמרי' בברכות מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא והמברך על ביעור ניכר שת"ח הוא ויודע דעל ביעור נמי להבא משמע כדאמרי' בפ' כ"מ משתבחי רבנן לר"ז בדרב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא א"ל הביאו לידי כי אתא קריבו ליה תכא א"ל לטעום מר מידי פתח ואמר מוציא לחם מן הארץ אמר זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא בשלמא אי אמר המוציא אשמעינן טעמא ואשמעינן דהלכתא כרבנן דאמרי אף המוציא (כ"כ זקיני מהר"י בר בצלאל) אלא אמר מוציא מאי קמ"ל במוציא כ"ע ל"פ אלמא שצריך להשמיענו חידוש בברכותיו ולכך נהגו לברך על ביעור להשמיענו חידוש דג"ז להבא משמע ושלא יטעה לומר דעל ביעור לשעבר ואם בירך כך לא יצא עכ"ל. וקשה לי מפ"ג שאכלו דף כ"ב מפלוגתא דר"ע ור"י אם לומר ברכו את ה' המבורך דר"ע ס"ל דאומר ברכו את ה' המבורך ואיתא שם בגמ' רפרם בר פפא איקלע לבי כנישתא דבי גיבר קם קרא בספרא ואמר ברכו את ה' ואישתק ולא אמר המבורך אוושו כ"ע ברכו את ה' המבורך אמר רבא פתיא אוכמא פי' כלי חרס בהדי פלוגת' למה לך (פירש"י טוב לאחוז דברי ר"י שאף ר"ע מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שא"צ) ועוד הא נהוג עלמא כר"י ע"כ הגמ' ואמאי גער רבא ברפרם דהא שפיר עבד כדי להראות שאף זה יצא ומ"ש מההיא דכיצד מברכין שאותו שאמר מוציא היה כונתו לאפוקי נפשיה מפלוגתא כדאמרינן בהדיא התם בגמ' ואפ"ה חלק עליו ר"ז מטעם דניכר מברכותיו של אדם אם הוא ת"ח ושמא גם רפרם כאן עבד מטעם זה כר"ע להראות חידוש דאין חילוק בעולם ביניהם דהכא כ"ע מודים בהמבורך הוה כהתם במוציא מודים כ"ע ואמאי לא נימא דשפיר עבד רפרם להראו' בברכותיו שהוא ת"ח כמו שירצה ר"ז בשלמא לפי' התוס' דשאני הכא מכח עירוב אותיות ניחא אלא להרא"ש דכתב מטעם שצריך להראות חידוש והוא מוכח מכח ההיא דפסחים קשה. ויש לישב דאחד מתרתי בעינן או שיראה חידוש או שיעשה אליבא דכ"ע ובשלמא ההיא דר"ז היה שפיר עושה להראות חידוש דהלכה לומר המוציא כרבנן דפליגי עם ר' נחמיה ואע"ג דפשוט דהלכ' כרבים מ"מ ה"א דהלכ' כר"נ דמסתבר טעמיה דמייתי ראיה דהמוציא משמע להבא כדכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ובשעה שאמר משה כן אכתי לא הוציא אותם אלא דרבנן מתרצי להאי קרא כדאי' שם בגמ' ממילא לר"נ עדיף טפי ע"כ קמ"ל חידוש דהלכה כרבנן וזה מבואר בלשון ר' זירא שאמר אי אמר המוציא אמר טעמא דמשמע דהיה צ"ל טעם ע"ז וזה עיקר החידוש וכן בפלוגתא דעל ביעור היה סברא לו' לבער דכ"ע מודים ופליגי בעל ביעור ר"פ ורב פפי ממילא הי' סברא לומ' כמו שכ"ע מודים ע"כ הוה חידוש במ"ש על ביעור אבל התם בהמבורך ע"כ לא אמר ככ"ע אלא שבא לומר חידוש דהלכה כר' עקיבא שא"צ המבורך וזה אין חידוש דהא קי"ל הלכה כר"ע אפי' מחביריו וכיון שאין כאן חידוש טפי ניחא לומר ככ"ע ע"כ איקפד עליו רבא וא"ל א"כ למה הוצרך רבא שם בפ"ג שאכלו לעיל מינה לפסוק הלכה כר"ע לענין שאין חילוק בין רבים ליחיד י"ל דהתם איכא רישא דמתניתין שם דאתיא כר"י הגלילי וה"א דכן הלכה קא משמע לן כאידך סתמא דאתיא כר"ע כנלע"ד ליישב:

ה

עד שיביאו לפניו מלח. בגמ' ורמב"ם כתוב אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפני כל אחד מלח כו' ולמה כתב הטור וש"ע לפניו. ונראה דהטור מיירי ביחיד שאוכל ובגמרא וברמב"ם מיירי במסובין רבים וזה מדוקדק בלשון גמרא ורמב"ם שכתבו אין הבוצע רשאי לבצוע כפל לשון אלא דברבים מיירי שאחד מהם הבוצע ולכן לא כתב הטור לשון הזה אלא לא יבצע לחוד:

ו

נקייה כו'. בטור כתב ואם היא פת נקיה א"צ וכ"כ ר"ח והרמב"ם והקשה ב"י אמאי כתב שכן כתב הרמב"ם שהרי הרמב"ם לא כ"כ אלא כתב אא"כ נתכוונו לאכול פת חריבה ולי נראה לפר' דברי הטור לפי שהרא"ש כתב וז"ל א"ל לית דין צריך בשש. י"מ איחור עד שיביאו לפתן מל' כי בושש משה וי"מ אין זה צריך לפתן היאכל תפל מבלי מלח מתרגמינן כמה דלא מתאכיל בשש מדלית מילחא עכ"ל ואין דרך הרא"ש להביא פירושים מאי דלא נ"מ לדינא ע"כ צ"ל דיש כאן נ"מ דלפי' הא' אין חילוק בין פת לפת דכולהו צריכים לפתן אלא דאין צריך להתאחר בשביל הבאת לפתן דמ"ש תחילה עד שיביאו לפניו לפתן היינו אם הוא מוכן אלא שמחוסר קצת הבאה משא"כ במקום שצריך איחור ושם במעשה ההוא דרבה בר' שמואל היה בענין שאם היה רוצה להמתין על הלפתן הי' איחור בדבר ע"כ אמר שא"צ להתאחר בשביל זה ול' לית דין אין קאי על הלחם אלא על עיקר הדין שצריך לפתן שא"צ לאחר ולפי' השני דאמר א"צ לפתן כלל משמע שיש חילוק בין פת לפת ושם היה פת נקיה ע"כ א"צ לפתן כלל אפי' אם הוא לפנינו. ולזה הפי' מסכים רבינו הטור וכ"מ מדברי הרמב"ם שכתב לחלק אם נתכוונו לאכול פת חריבה דאז א"צ כלל ללפתן ש"מ דלא כפי' הראשון אלא דכל אחד נקט פרט בפ"ע להרמב"ם הי' הפרט באם הפת חביבה עליו שלא יאכל כי אם לחם לבדו א"צ כלל לפתן. ולהטור הוה הפרט באם היא פת נקיה וע"כ פסק בש"ע כדברי שניהם:

ז

הביאו מלח כו'. נראה דאפי' לדידן שפת שלנו נילוש במלח וא"צ להביא מלח כמ"ש בס"ה מ"מ כיון דלזה ניחא ליה לאכול ע"י טיבול עוד במלח ודאי לא הוי הפסק. ואע"ג דבב"י כת' דמשמע מדברי התו' דזה הוה הפסק לא ידעתי מהיכן משמע לו כן דהתוס' לא כתבו אלא שאין עוש' איסור אם לא הביא כיון שהפת יפה אבל אי ניחא ליה שיביאו לו מלח ודאי לא הוה הפסק אלא דאח"כ הביא ב"י בשם תשובת הרשב"א דאם היה דעתו תחלה לאכול בלא לפתן ואח"כ אמר הביאו לפתן הוה הפסק וצריך לחזור ולברך כבר דחה ב"י מהלכה מפני דקי"ל אפילו דיבר במידי דל"ש לפרוסת המוציא אלא לצורך סעודה לא הוי הפסק. וכן נ"ל דמוכח מן גביל לתורי דלא הוי הפסק. והב"י דחה זה ואמר דגביל לתורי שייך לפרוסת המוציא כיון שאסור לטעום עד שיתן לבהמתו לעד"נ דאין איסור בטעימ' בעלמא דא"כ למה אמרו כאן אסור לאכול עד שיתן כו' ולא אמרו אסור לטעום כמ"ש ל' זה בפ"ק דשבת דף ט' אסור לטעום עד שיתפלל וכן אסור לטעום עד שיבדיל אבל כאן לא אסרו אלא אכילת סעודה והא ראיה דבקרא כתיב ואכלת ושבעת ובפי' אמרו בזה והדר ואכלת ושבעת דלכאורה קשה למה מביא כאן ושבעת אלא להורות דמתחלה לא היה רק כדי אכילה המביאה לידי שביעה וכ"כ מורי חמי זכרונו לברכ' דלאו דוקא לפרוסת המוציא:

ח

כבר יצאו כולם כו'. זה הביא ב"י בשם הרוקח וחלק עליו ודחה ראיה שלו בטוב טעם כי הרוקח מביא ראיה מהא דמברכין ונותנין לתינוק לשתות ואינה ראיה דהתם הוא מברך ע"ד שישתה התינוק לבד וכיון ששתה לא הוי ברכה לבטלה אבל הכא כל אחד חייב לברך כדי לאכול וכשאחד מברך לכולם הוי כאלו כל אחד מברך לעצמו וכשהוא מפסיק בין ענייתו אמן לטעימתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וזה נ"ל ברור עכ"ל ובאמת הדברים של ב"י ברורים כשמש בצהרים דהיאך שייך לומר שזה יוצא במה שאכל זה המברך פרוסת המוציא והא בברכת הנהנין אנו קיימין וכל אחד צריך לברך על הנייתו אע"ג דמה שטועמין המסובין מן פרוסת המוציא הוא חבוב מצוה לחוד לא חיוב מ"מ חיוב עליו לברך על מה שיאכל אח"כ וכל שאוכל בלא ברכה עבירה היא בידו וכיון שהפסיק בשיחה קודם הנאתו אזל' לה ברכה של זה ונהנה בלא ברכה ולמ' יהי' עדיף של חברו מברכה של עצמו. ותו דהא בזה שיוצא בברכת חבירו צריך שיענה אמן כמ"ש רמ"א לפני זה. וא"כ עיקר מה שהוא יוצא הוא ע"י מה שאומר אמן והוי כאלו בירך הוא בעצמו. וא"כ צריך שלא יפסיק בין אמן שלו לאכילתו. ומו"ח ז"ל הביא ראיה לפסק הרוקח מהא דפירש"י על טול בריך דלא הוי הפסק הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיטו למי שאצלו כו' משמע דאם טעם הבוצע מהפרוסה אע"פ שהמסובין לא טעמו אין השיחה הפסק אפי' שח א' מהמסובים שלא טעם דכבר יצאו במה שטעם הבוצע אלא שנותנים לכתחלה מהפרוסה לכולם מפני חיבוב מצוה עכ"ל. ואין בזה ראייה כלל דודאי הוי הפסק גמור במה שהמסובים מפסיקי' בדבור קודם עיקר אכילת' אף אם לא היו טועמים פרוסת המוציא ותלמוד' לא בעי רק לומר דשיחה לא הוי הפסק באמירת טול פרוסת המוציא וזה לא תמצא רק בבוצע לחוד ואין שייך כאן לומר רבותא ועוד נ"ל תמוה פסק הרוקח דלדידיה אם שנים רוצים להניח תפילין ואחד מברך והשני יוצא בברכתו והאחד שבירך והניח תפילין והשני לא הניח עדיין וכי לא הוה הפסק במה שהוא סח ונאמר שכבר יצא ידי הברכה בהנחת חבירו ודאי זה אינו ומכ"ש בברכת הנהנין ומחמת זה אמרתי בלבי שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל אחד שיברך לעצמו ברכת המוציא אם ישיח קודם אכילתו המוציא והבעל הבית הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שיאכל ממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה אפי' אם האמת כדעת הרוקח:

ט

שגמר סעודתו כו'. עמ"ש סי' קנ"ח סי"א מזה:

י

אינו חוזר ומברך דהמוציא הוא מדרבנן ואע"ג דבריש פרק כיצד מברכין יליף קל וחומר אם לאחריו מברך לפניו לא כל שכן כבר כתבו התוס' שם דלאו ק"ו הוא:

יא

בירך שהכל כו'. פי' שאמר בא"י אמ"ה שהכל כו' או אף שלא הזכיר תחלה כלל רק אמר בריך כו' לחוד יצא כיון שיש שם ומלכו' דרחמנ' הוא שם:

יב

אם הם ב' או רבים. אי לא נקט אלא ב' לחוד ה"א בג' מהני אפי' בלא הסיבה ואי הוה נקט רבים לחוד ה"א רבים הם ג' כמו בב"ה דשנים הוין כא' כן יש לכוין דברי ב"י:

יג

אם כיון המברך כו'. פי' דבדיעבד יצא שלא הצריכו לברך כל א' אלא לכתחל' וכמ"ש ב"י בסי' רי"ג בשם תשוב' הרשב"א לענין זימון דפירות והל' דכאן אינו מיושב דמה הוצרך להזכיר בכונ' המברך והשומע שזהו בכל מקום אפי' בהסבו אלא היה לו לכתוב ובדיעבד יצאו ומ"ש ב"י שזהו בס' הרוקח לא מצאתיו ברוקח שלנו:

יד

אם המסובים רבים. פי' אפי' שנים דכבר גילה לנו דשנים כרבים אלא דלעיל הוצרך לפ' מטעם שכתבתי:

טו

אבל מותר לתת כו'. זה תמוה לי דהא דפליג בזה דהיינו התו' בשם שר מקוצי התיר להמסובים לטעום תחל' אם נתן להם הבוצע חלקם והרמב"ם וטור לא חלקו וס"ל דבכל גווני אין להם לטעום תחלה זולת אם כל אחד אוכל מככרו ופסק ב"י ורמ"א להחמיר מ"מ אין להתיר לכתחלה להבוצע לחלוק להם קודם שיאכל הוא והם ימתינו דזה הוה הפסק בשלמא להשר מקוצי לא מקרי הפסק כיון שהם יאכלו תכף משא"כ למאי דמחמרינן ממילא ימתינו והוה זה הפסק בין הברכה לאכילת הבוצע שהוא עיקר החיוב והלא לעיל סי' זה סעיף ו' פסק דאפי' לטול בריך אסור לכתחלה להפסיק. ותו דבסעיף א' כ' שצריך שבחול יחתוך קודם המוציא שלא יהיה החיתוך הפסק כ"ש בזה שהוא חותך קוד' למי שלא יאכל בודאי הוי הפסק ולא יעש' כן וכן לא ראינו מעולם מי שנוהג כן וכ"כ מו"ח ז"ל שנ"ל שהבוצע יזהר לכתחל' לחתוך לו קודם אלא שהוא נותן טעם וז"ל לאפוקי נפשייהו דמסובין מפלוגתא דרבוות' וזה שלא בדקדוק דאם ימתינו לאכול עד שיטעום הבוצע אין בזה פלוגת' אלא מטע' שכתבתי:

טז

אבל לקטנים כו'. פי' אפי' אינם בני ביתו והא דנקט בבריית' ולב"ב אורחא דמלתא נקט:

יז

ולא שרי לברך כו'. פי' דקי"ל כל הברכות אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הנהנין שאין יכול לברך הברכה כשהוא יצא כבר אלא שמברך בשביל אחרים מש"ה בהמוציא דמצה ויין דקידוש דלא מקרי ברכת הנהנין אלא משו' דמצוה היא עליו ע"כ יכול להוציא אחרים אע"פ שהוא אינו טועם עמהם אבל בפת של שבת אע"פ שהוא חיוב מ"מ קרוי ברכת הנהנין ולא אמרו בזה להתיר להוצי' אחרי' אע"פ שאינו טועם ונרא' הטע' דפת היא עיקר אכילתו ואין שייך בזה אכיל' מצוה דגם בחול הוא אוכל פת משא"כ במצה ויין קידוש שיש עכשיו שינוי:

יח

שבצע עליה. ב"י הביא בשם הכל בו ואבודרהם שאין להאכיל לבהמה ועוף או לעכו"ם מחתיכה שנוגעות בו חתיכת המוציא פי' באותה פרוסה שחתך כבר מן הלחם השלם חותך אח"כ מן אותה פרוסה חתיכה קטנה להמוציא לא יאכיל אותה הפרוסה לבהמה והב"י כ' ע"ז שאין סמך לדבר זה. ואני ראיתי בס' טעמי מצות להרקנטי במצה דמצוה שמזהיר בה שלא להאכילה למי שאינו בן ברית ונותן טעם הגון לזה וכן ראיתי רבים נוהגים נזהרים מזה בפסח ממילא יש ליזהר גם בחתיכו' המוציא בזה דחד טעמ' הוא. עוד הבאתי ראיה בחבורי על רש"י פרשת בא בפסוק משארותם צרורות בשמלותם כו' שיש חבוב מצות במה שנשתייר מן מצה ומרור:

א

בש"ע סעיף א במקום שנאפה היטב כו' והיינו להגירסא דגמרא כמ"ש רש"י או גירסא דקדים בישולא ואפ"ה מפרש שהוא במקום שנאפה יפה כמ"ש הד"מ ולפום הך גירסא אין חילוק בין פת דידן לדידהו כלל כיון דעכ"פ הצד של מעלה או שבשוליו הוא נאפה יפה יותר מבאמצעיתו דהיינו הרך ורשות לבצוע בין מלמעלה או משוליו. משא"כ להגירסא דקרים או דקדים ופירושו ממקום שמתחיל לאפות אזי יש חילוק בין עליון לתחתון שיש דיעות איזה מתבשל תחלה וא"כ קשה למה סתם כאידך גירסא ולכן כתב רמ"א ובפת דידן כו' ר"ל דהש"ע קאי בפת דידה שאין חילוק בהתחלת אפיה בין עליון לתחתון כמ"ש הט"ז ולא אתי אלא לאפוקי אמצעי של פת וא"כ כיון דנקט במקום שהפת נאפה יפה ממילא נתמעט אמצעי של פת אבל בפת דידן באמת יש חילוק בין עליון לתחתון כמ"ש הט"ז ולא אתי אלא לאפוקי אמצעי של פת וא"כ כיון דנקט במקום שהפת נאפה יפה ממילא נתמעט אמצעי של פת אבל בפת דידן באמת יש חילוק בין עליון לתחתון וא"כ צריך לחוש לאידך גירסא דאזלינן בתר התחלת האפיה וכיון דאיכא דיעות הי מינייהו קדים צריך לחתוך משניהם:

ב

בט"ז סק"ב. דהיינו למעלה או מסביבות הפת או משוליו ולא מאמציעיתו כו' כצ"ל:

ג

שם דקדים בדלית. ופירושו מהיכא שמקדים לאפות והיינו הך וי"מ ממקום שהלחם אפוי הרבה ע"ש בד"מ וע"ז כ' דבלחם שלהם שהיה דבוק בצד התנור ושם לא היו חם מחמת התנור רק עיקר החום היו עולה מתחתיו וא"כ אין חילוק בין עליון לתחתון ונתן כלל דממקום קדימת פניו יבצע דהיינו הך מקום שמקדים לאפות דהעליון ותחתון שניהם מקדימין להתבשל מאמצעי של פת. משא"כ לדידן דהפת נדבק בקרקעיתו של תנור א"כ גם בין עליון לתחתון גופי' יש חילוק מי מתבשל תחלה ואיכא דס"ל שהעליון קודם להתבשל ואיכא דס"ל שהתחתון קודם ולכן יחתוך משניהם:

ד

ס"ק ד'. דר"י ס"ל דאומר ברכו כמו שרצה ר"ז כצ"ל:

ה

במג"א סק"ב. זה לאידך פירושא כו' ר"ל דלחד פי' דס"ל להטור הכי היינו מקום שהפת נאפה יפה ולאידך פירוש' היינו ממקום שמקדים לאפות וכן לפי הגירסא דקדים בישולא היינו ששם מקדים להתבשל וחדא מלתא הוא עם מקום שמקדים לאפות ובזה נחלקו שי"א שהוא צד העליון כו' ושוב כ' וכתב רש"י כו' משום דשולי הפת קדים בישולא לאמצע הפת וע"ז כתב המג"א ובפת דידן יחתוך למעלה נ"ל שאין ר"ל שיחתוך למעלה לבד רק ר"ל כלפי מ"ש רש"י שיחתוך משוליו משמע דבזה לחוד סגי לזה אמר שיחתוך בפת דידן גם למעלה כדי לצאת ידי הדיעות דלעיל ואפשר שחסר תיבה וכצ"ל ובפת דידן יחתוך גם למעלה:

ו

ס"ק ה' מ"ש הרב ב"י כו' ובח"מ כתב לברך הוא ר"ת בחכמת מנוח:

ז

שם דבורא לשעבר משמע ולא דמברכינין בורא ולא אמרינן שברא דהא ודאי לשון עבר משום דיש לנקוט לשון בינוני דבאמת ז"א דודאי גם בורא לשון עבר והא דלא אמרינן שברא שהוא לשון עבר לכ"ע משום דנקטינן בורא שהוא לישנא דקרא כמ"ש התוס' שם ולעולם צ"ל בברכות לשון עבר. ואח"כ כתב המג"א דבחידושי הרשב"א כתב בשם הירוש' דאף ב"ש ס"ל לומר שברא לא פליגי אלא באש (ומ"ש לפנינו אלא כמ"ש ט"ס הוא וצ"ל באש) שאין מתחדש בכל שנה אבל בדבר המתחדש אף ב"ש מודה דמברך בורא שהוא לשון בינוני ומ"מ תלמודא דידן עיקר ולקמן סימן ר"ד סקי"ד הביא דברי חכמת מנוח ורמז לכאן ע"ש:

ח

מ"א ס"ק י"ח אבל לשתות מותר וראיה מרבקה כו' צ"ע דטפי הו"ל לאתויי ראיה ממימרא דרחמנא בפ' חוקת והשקית את העדה ואת בעירם וראיתי באור החיים שם שעמד בזה וכת' לתרץ דבשעת הסכנה אדם קודם גם בההיא דרבקה כשיש סכנה או צער אדם קודם: (ועיין בנדרים דף פ' בפלוגתא דרבנן ור"י בקר' דולבהמתם ולכל חייתם ובאה"ע בב"ש סימן פ' ומ"ש ביד אפרים שם ובתשובה חלק אה"ע ולפענ"ד נראה הטעם דאסור לטעום כו' משום דכל אדם אין להחזיק עצמו לזכאי שלפעמים אין לו זכות רק שאוכל בזכות הבהמות כדאיתא במדרש בעובדא דאלכסנדר וקאמר התם מקרא דאדם ובהמה תושיע ה'. ועפ"ז י"ל לפי מה דמוקי בריש פ' כיצד מברכין הא דואספת דגנך באין עושין רצונו של מקום ה"ק ונתתי עשב בשדך לבהמתך ובזכות זה גם אתה ואכלת ושבעת ולכן כיון שבזכות הבהמה הוא אוכל ג"כ ראוי להקדימה תחלה ויליף לה מהאי קרא גופא דונתתי כי' והנה זה שייך דוקא בענין אכילה עפ"י דרך הטבע אבל אם הוא דרך נס אין סברא שהנס יהיה בזכות הבהמות וכ"כ בבנין אריאל בפסוק למות שם אנחנו ובעירנו ע"ש וא"כ בודאי הנס הוא בשביל אדם ואז הבהמה היא טפלה ולכך שפיר האדם קודם. ולכן בהוצאת מים מן הסלע שאין מקום לתלות בזכות הבהמות פקיד רחמנא למשה והשקית את העדה ואת בעירם ומדוקדק מה דקאמר והוצאת להם ר"ל בשבילם וזכותם לכן הם קודמין ולפי"ז היה מקום להוכיח מכאן להיפך דבמקום שהוא בדרך הטבע הבהמה קודמת לשתיה ג"כ ונ"מ לדינא אם הפסיק בין נטילה להמוציא ואמר ליתן לבהמה לשתות ואפשר דדוקא אכילת הבהמה יש להקדים לאכילתו אבל שתיית הבהמה אין להקדים לאכילה וכדמשמע קרא ונתתי עשב כו' דעל אכילתו באה הקפיד' להקדים הבהמה ולפי"ז י"ל אם נימא דלשתות ג"כ צריך להקדים אם רצה לשתות והפסיק בדבור ליתן לבהמה לשתות א"צ לחזור ולברך אך מנהג העולם שלא להקפיד בשתיה כלל אפי' המדקדקים בענין אכילה ולפי מ"ש יש ליתן טעם דווקא באכילה שצריך למטר השמים לרוות פני תבל תנובה ואמר במדרש שאין המטר יורד אלא בזכות הבהמות. אבל לענין שתיה שמים רבים ע"פ האדמה לאו בזכות בהמות תליא מלתא ולא מצאה הקפידה מקום לנוח להקדים הבהמה בשתיה ולכן המפסיק צריך לחזור ולברך. שוב מצאתי בא"ר ובפ"מ שהביאו דברי רש"י בחוקת מכאן שחס הקב"ה על ממונם ע"ש ולמ"ש בלא"ה א"ש דעל להקדים לא צריך למימר כיון דודאי נעשה הנס בזכות האדם וקצרתי ואמנם רוב העולם נזהרים בזה אף לענין אכילה ונראה לפי שעל הרוב יש להם עבדים ושכירים שלהם נמסר ההשגחה על הבהמות ועופות והם מוזהרים ועומדים לתת אכלם בעתו בבוקר השכם וחזקה שעושים שליחותם. וצ"ע אם מי שסומך על משרתיו בזה תמיד ועתה אירע שהפסיק באמירת גביל לתורא שנראה דלדידיה הוי הפסק ומי שאין לו מי שישרתהו והוא לעצמו צריך לזהר בזה כיון שאמרו חז"ל אסור לאדם כו' ועיין בספר חרדים ענין נפלא מרבינו הקדוש האר"י ז"ל בענין זה:

ט

במ"א סקי"ט דיין שבתוך המזון ר"ל דיין שבתוך המזון מיירי שאין כולם רוצין לשתות עתה דאל"כ הו"ל יין שלאחר המזון כיון שכולם פונים בעצמם לשתות וע"כ מיירי שעדיין כולם רוצין לאכול רק שאחד רוצה לשתות עתה ע"ז אמרינן שלא יכוונו השאר לצאת בברכתו שאל"כ יצטרכו לענות אמן ואין הבית הבליעה פנוי שהרי טרודים עדיין לאכול ולכן קשיא ליה להמג"א דתיפוק כיון שאין דעתם לשתות תיכף בלא"ה אין להם לצאת בברכתו של זה שהרי יפסיקו בין ברכה לשתיה וע"ז תירץ שאעפ"י שאינו רוצה לשתות עתה דרך שתיה מ"מ יטעמו כולם תיכף מהכוס שבירך זה עליו טעימה בעלמא בזאח"ז:

י

בט"ז ס"ק י' דלאו ק"ו הוא. אלא גילוי מלתא בעלמא דבאמת ברכה שלפניו לאו דאורייתא כו' והרא"ש בברכות דף ל"ט כת' דלאו ק"ו גמור הוא דמה לבסוף שכן נהנה כו' ע"ש:

יא

ס"ק טו מ"מ אין להתיר כו' ר"ל דהב"ח כת' דאסור לכתחלה מחשש שמא יטמאו תחלה והוא פלוגתא אם מותר אם לאו כמ"ש הט"ז לבסוף בשמו ואמנם בט"ז ס"ל דכיון דקם דינא להחמיר שימתינו בודאי כתורה יעש' ואזדא ליה חשש זה ומ"מ אין להתיר לכתחלה מטעמא אחרינא לפי שיהיה הפסק ואפשר שט"ס תיבת מ"מ וצ"ל מהאי טעמא דנקטינן לחומרא כהחולקין על השר מקוצי אין להתיר לכתחלה כו':