שולחן ערוך, אורח חיים קס״ג: דין מי שאין לו מים והמאכיל לאחרים. ובו ב"ס: – עם 21 מפרשים

א

דין מי שאין לו מים והמאכיל לאחרים. ובו ב"ס:
אם אין מים מצויים לפניו ברחוק יותר מד' מילין ולאחריו מיל יטול ידיו במפה ואוכל פת או דבר שטיבולו במשקה: (או אוכל ע"י כף):

ב

המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים והאוכל צריך נטילת ידים אף על פי שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל והוא הדין לאוכל במגרפה (פי' כלי שיש לו שינים פירו"ק בלע"ז) שצריך נטילת ידים: ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפני עור לא תתן מכשול: (הר"י ס"פ אלו דברים):

א

אם אין מים מצויים לפניו ד' מילין. וי"א מי שהולך בעגל' בין שאר הכותים שהולכים בחבורה ומתיירא לילך ביחידות אפילו תוך ד' מילין חשוב שעת הדחק והמחמיר תע"ב (מהרש"ל בש"ת סי' צ"ד) והרמב"ם מתיר לכרוך ידיו במפה אפילו במקום שמים מצויים דלא אסרו אלא לאוכלי חולין בטהרה:

ב

ואסור להאכיל. פי' בידים מ"ו ונ"ל אפילו להניח לפניו אסור ועי' בי"ד סי' קנ"א ס"ב:

א

מילין. ואם הוא ספק אם ימצא מים תוך ד"מ אפשר דיש לסמוך על הרמב"ם שמתיר לאכול במפה אפי' יש לו מים. מי שהולך בעגלה בין שאר הכותים ההולכים בחבורה ומתיירא לילך ביחידות אפי' תוך ד"מ חשוב שעת הדחק מהרש"ל בש"ת סי' צ"ד. אם יש לו מים פסולים לכ"ע יטול בהם בלא ברכה ולא חיישינן שיטעו לומר שהם כשרים. כנה"ג:

ב

כף. ע"ל סי' קנ"ח ס"ק י"ב. ועיין בס' בני חייא. ובס' פרח שושן חא"ח כלל א' סי' ט'. וביד אהרן:

א

רמב"ם בפ"ז מה"ב

ב

חולין ק"ז

ג

הר"ר יונה ספ"ח דברכות

א

ס"א אם כו'. פ"ג דפסחים ופ"ט דחולין ומדברי כל הפוסקים מ' דבכה"ג מותר כלל בלא נט"י אבל הערוך מפ' דוקא במפה:

ב

*יטול כו'. אבל בלא"ה אסור במפה כמ"ש בפכ"ה ק"ז ב' התירו כו' ודוקא לתרומה משום דזריזין אבל לא לטהרות וכ"ש לחולין גרידי. תר"י והרא"ש וש"פ ודלא כהרמב"ם שמתיר לחולין גרידי ועתוס' ביומא ע"ט ב' ד"ה הא כו' י"ל כו' וע"ש ד"ה נטלו כו' ונראה דרש"י ס"ל דחולין גרידי היתה:

ג

או אוכל בכף. בטור כ' זה לאיסורא וכמ"ש בס"ב וצ"ע:

א

ס"ב וה"ה לאוכל כו'. נלמד ממה שקדם. תר"י והרמב"ם והטור:

ב

ואסור כו'. כמ"ש בפכ"ה שם לא יתן כו':

א

אם אין מים מצויים וכו' – עיין במ"ב מש"כ דאפילו אם הוא מסופק שמא לא ימצא ג"כ שרי ועיין בח"א שכתב דוקא אם הוא רעב הרבה ובחידושי הריטב"א [שנדפס כעת] על פסחים בדף מ"ו משמע דאפי' בודאי שלא ימצא מים ג"כ אין להקל בסתמא רק כשהוא צריך לזה הרבה כגון שהוא חלוש מפני טורח הדרך וכיו"ב:

ב

ברחוק יותר מד' מילין וכו' – ומסתברא דכשהוא נוסע בגמלא פרחא [כגון על פאס"ט וכיו"ב] אין חושבין לפי אורך הדרך אלא לפי חשבון הזמן של הילוך ד' מילין לאדם בינוני שהוא שיעור ע"ב מינוטי"ן וכ"ז דוקא כשהוא רעב הרבה וכנ"ל:

ג

ידיו במפה – עיין במ"ב דמסתברא דוקא לשתי ידיו אך מלשון הרמ"א שהתיר אפילו לאכול בכף משמע דלדידיה ה"ה במפה ג"כ די ביד שהוא אוכל בו ולא חיישינן דילמא אתי למינגע ביד השני דבמה שהוא רואה בעצמו שמפה כרוך על ידו מינכר ליה ולא אתי למנגע ומ"מ צ"ע דעיקר דינו של הרמ"א דמתיר ע"י כף כבר פקפקו עליו כמה אחרונים:

א

ואסור להאכיל וכו' – מלשון זה משמע דדוקא בנותן לו כדי לאכול מיד [ובאופן זה מיירי הגמרא דאסור ליתן לשמש] אבל בלוקח לביתו מותר ליתן לו דמי יודע שיאכל שם בלי נט"י:

א

[א] [לבוש] וכן אם וכו'. בשולחן ערוך משמע דאינן שוין דלפניו אפילו ארבע מילין גופיה יחזור אם אין יותר מארבע מילין ולאחוריו דוקא תוך מיל יחזור, אבל מיל גופיה אפילו אין יותר אינו חוזר, וכן משמע בש"ס פסחים דף מ"ו. ומלבוש דכללינהו בחדא משמע דגם לאחוריו חוזר במיל גופיה אם אין יותר ממיל, וכן משמע לעיל סימן צ"ב סעיף ד' בתפילה, וכמו שכתב בית יוסף בשם הרמב"ם שם, גם דברי שולחן ערוך שם מראין כן, ולפי זה דברי שולחן ערוך סותרים, ועיין מה שכתבתי שם ס"ק ה'. ונראה דסבירא ליה לשולחן ערוך הכא להקל כיון דרמב"ם פוסק בכורך מפה אין צריך נטילה לעולם אפילו יש מים, ואף דלא קיימא לן כוותיה בזה מכל מקום אין להחמיר בדבריו במיל עצמו כיון דגם לדידיה לא עבדינן איסורא כיון שכורך במפה, וכהאי גוונא כתב הש"ך ביו"ד סימן נ"ד ס"ק ט' בשם דרכי משה:

ב

[ב] [לבוש] בלא נטילה וכו'. אפילו בשיש ספק אם ימצא מים תוך מיל, מגן אברהם. כתב כנסת הגדולה אם אין לו אלא מים פסולים לנטילת ידים יכול ליטול בהן בלא ברכה, ולא חיישינן שיטעו שהם כשרים:

ג

[ג] בידיו במפה וכו'. בשולחן ערוך מבואר דדבר שטיבולו במשקה שוה לכל זה לדין פת וכן כתב בלחם חמודות דף רכ"ג, וצריך עיון על הלבוש שהשמיט. ונראה לעניות דעתי משום דבית יוסף כתב כן בשם הרמב"ם וסבירא ליה ללבוש דרמב"ם לטעמיה אזיל דסבירא ליה דנטילה לדבר שטיבולו במשקה הוי נטילה גמורה ומברכין עליו כמו שכתב בבית יוסף סימן קנ"ח, אבל לדידן דקיימא לן דאין מברכין אין דינו בזה כפת. ודעת השולחן ערוך נראה דאזלינן לחומרא ולעיל טעמא דספק ברכות להקל, ומשמע מבית יוסף סימן קנ"ח גבי בשר צלי דהוא הדין במאכיל צריך האוכל נטילה בדבר שטיבולו במשקה:

ד

[ד] על ידי כף וכו'. כן כתב רמ"א, וצריך עיון דלא נזכר בבית יוסף אלא מפה ומנא ליה בכף, ואין לומר דכיון דבשניהם אינו נוגע בפת שוין הן דהא מצינו דרמב"ם מתיר על ידי מפה ואוסר במגריפה שקורין בלשון אשכנז גאפיל, ומסתמא כף ומגריפה דין אחד להם כדמשמע בלחם חמודות דף רכ"ג. וטעמא דרמב"ם נראה לי דבכורך במפה איכא היכר טפי מכף וממגריפה ולא חיישינן דנגע, ונמי ניחא על הא דפסק הרמב"ם באוכל שצריך נטילת ידים אף שאינו נוגע ואחר נותן לתוך פיו אלא דסבירא ליה דבכורך במפה איכא היכר טפי, ואולי סבירא ליה לרמ"א כיון דלדידן אין היתר במפה אלא דהיה רחוק כשיעור דמדינא מותר אפילו בלא מפה אין לחלק בזה בין מפה לכף ומזה ראיה למאי שאכתוב בסמוך:

ה

[ה] [לבוש] דכיון דחולין וכו'. לעניות דעתי לא צריכין לטעם זה אלא לרמב"ם דמתיר אף ביש לו מים, אבל לדידן דאין מתירין במפה אלא כשאין לו מים תוך השיעור לא צריכין לזה דבאמת אם אין לו מפה נמי מותר לו לאכול בלא נטילה, אלא דביש לו מפה צריך לכרוך במפה דוקא גם דברי בית יוסף יש לפרש כן:

ו

[ו] [לבוש] דהכהנים וכו'. כתב רש"ל סימן ל"ד דלכהנים התירו אף במפה אפילו לחולין כדאיתא להדיא בסוגיא עיין שם. ותמיהני דלא מצינו זה מפורש בסוגיא דחולין דף ק"ז דיש לומר דרב אמי ורב אסי אכלו תרומה, ויותר תימא דתוס' ביומא דף ע"ט ד"ה הא וכו' כתבו להדיא דדוקא תרומה מותר לכהנים ולא חולין, וכן משמע לי מתורת הבית הארוך דף קנ"ט ע"א שכתב זה לשונו, ורב אמי ורב אסי כהנים אוכלי תרומה הוי, עד כאן, משמע דדוקא כיון שאכלו תרומה היו כורכים במפה:

ז

[ז] [לבוש] או אוכל על ידי וכו'. בעולת תמיד הבין דברי לבוש המאכיל תוחבו לתוך פיו על ידי כף, ואין במשמע לשונו כך דאם כן הכי הוה ליה למימר אפילו אוכל על ידי כף ומדקאמר או אוכל מבואר דהכי קאמר או שאין אחר מאכילו אלא נותן בעצמו לתוך פיו על ידי כף, ואף שכבר כתבו הלבוש בריש סימן זה, מכל מקום נקטו הכא לכללו בטעם דלא פלוג רבנן, מיהו לדינא כתב דמשק אליעזר דאף שהמאכיל תוחבו על ידי מפה או כף בעינא נטילת ידים וצריך עיון. כתב רש"ל מי שאוכל חולין בטהרה אף המאכיל צריך ליטול שלא יטמא המאכל, עד כאן ואם תוחבו על ידי כף יראה להקל בזה:

ח

[ח] למי שלא נטל וכו'. אפילו כשפרוסה של אוכל והיה יכול ליטלו לבדו מכל מקום הוי מסייע ידי עוברי עבירה מגן אברהם, וכן מבואר בש"ך ליו"ד סימן קנ"א סעיף א'. וכל זה בידוע שאינו נוטל, אבל בספק נראה דינו כדלקמן סימן קס"ט סעיף ב' בברכת המזון שאם נותן בתורת צדקה אף שאין יודע שנוטל נותן לעני וכן משמע בלבוש שם ולחם חמודות שם וכן בשל"ה, מיהו טוב הדבר כשנותן לעני דלא קים ליה בגויה שיאמר לו קח זה ותטול ידך ותברך:

א

א) [סעיף א'] אם אין מים מצויים לפניו וכו' וז"ל הטור אסור לאכול בלא נטילה אפי' אם רצה לכרוך ידיו במפה או אוכל בכף שאינו נוגע בפת עכ"ל וכתב עליו ב"י דפכ"ה דף ק"ז ע"ב אסיקנא התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ופרש"י התירו מפה לאוכלי תרומה דכהנים זריזין הם ולא נגעי ולא התירו לאוכלי חוליהם בטהרה לפי שאינם למודים להשמר כמו כהנים עכ"ד. וכתב ב"י דכן הוא דעת הרא"ש דלא התירו מפה לאוכלי טהרות וכ"ש לחולין. וכן דעת רבינו יונה בס"פ אלו דברים וסמ"ג וסמ"ק אבל הרמב"ם כתב בפ"ו מה"ב לט אדם ידיו במפה ואוכל בהם פת או דבר שטיבולו במשקה ונראה שדעתו לומר דוקא באוכלי חוליהן בטהרת קודש או תרומה לא התירו לאכול במפה אבל לחולין גרידי לא אלא שהראב"ד הקשה על הרמב"ם וסובר כדעת הרא"ש והר"י יעו"ש. וסיים בב"י ולענין הלכה נראה דאין להתיר לאכול חולין ע"י מפה מאחר דכמה רבוותא פליגי עליה דהרמב"ם ומיהו היכא דאין מים מצויים לאחריו מיל ולפניו יותר מד' מילין מותר לאכול ע"י מפה דוקא וכדברי הערוך והכי נקטינן עכ"ד. וכך הם דבריו כאן בש"ע. וכן דעת הלבוש והב"ח. וכ"כ האחרונים. ועיין לקמן אות ט':

א

ב) שם יותר מד' מילין וכו' ואם הוא ספק אם ימצא מים תוך ד' מילין אפשר דיש לסמוך על הרמב"ם שמתיר לאכול במפה אפי' יש לו מים. מ"א סק"א א"ר אות ב' ר"ז אות א' דה"ח אות ח' ח"א כלל מ' אות י"א. וכן אם הולך בשיירא ומתיירא להפרד מהם לחפש אחר המים מותר לאכול ע"י מפה קיצור ש"ע סי' מ' אות י"ד. ועיין לעיל סי' קנ"ח סעי' ח' ובדברינו לשם אות ע"א. ימ"ש באה"ט קס"א בשם שו"ת הרש"ל סי' צ"ד עיין לקמן סי' קס"ד אות א' ודו"ק:

א

ג) איתא בירושלמי חלה פ"ב שומרי גנות ופרדסים כלאחריו דמי יעו"ש והביאו מ"א שם וכתב משמע הא אדם היושב בביתו צריך לילך ד' מילין וצ"ע עכ"ל. וכ"כ הר"ז שם בפשיטות דהיושב בביתו צריך לילך ד' מילין אם יודע שימצא שם מים. אבל הח"ח שם כתב דנראה פשוט דדמי כלאחריו וכתב דכ"מ בירושלמי שם יעו"ש. וכ"כ הא"א אות ח"י דבסי' צ"ב סעי' ד' משמע דוקא הולך בדרך צריך לילך ד' מילין ולא היושב בביתו יעו"ש. וכן הרב זרע יעקב אשכנזי ז"ל בשי' לברכות די"ג ע"ג חלק על המ"א יכתב דהיושב בביתו ודאי הוי כלאחריו יעו"ש. וכ"כ דה"ח אות א' דאם הוא בביתו צריך לחזור אחר מים שיעור מיל יעו"ש. ועיין פתה"ד אות א' מה שרצה לישב דברי המ"א ומיהו סיים וז"ל ומ"מ לענין הלכה כיון דהח"א וזרע יעקב ודה"ח ז"ל נקטי דלא כהמ"א יש לפסוק להקל בנט"י דרבנן דהיושב בביתו אין להטריחו לבקש מים טפי ממיל עכ"ל. וכ"כ בסדה"י ושנות חיים סי' כ"ט:

א

ד) שם לפניו ברחוק יותר מד' מילין ולאחריו מיל וכו' משמע דשיעור שצריך לחזור אחריהם לפניו מד' מילין ולמטה ולאחריו מיל ולמטה הא מיל עצמו א"צ לחזור. וכ"כ ב"י בשם הערוך ערך גבל ומן הגמרא פסחים מ"ו יעו"ש. וכ"כ א"ר אות א' והטעם שבכאן משמע דמיל עצמו אינו חוזר ובסי' צ"ב סעי' ד' גבי תפלה משמע דמיל עצמו חוזר כתב הא"ר שם דס"ל להש"ע הכא להקל כיון דרמב"ם פוסק בכורך במפה א"צ נט"י לעולם אפי' יש מים ואע"ג דלא ק"ל כוותיה בזה מ"מ אין להחמיר בדבר במיל עצמו יעו"ש. וכ"כ הער"ה אות א' אלא שכתב עוד טעם אחר דהא דהחמיר מרן ז"ל בתפלה מפני שהוא מדבר להקב"ה אבל הכא בנט"י דאינה אלא משום סרך תרומה וכ"ש דע"י מפה דאיכא היכרא שלא יגע פסק להקל יעו"ש. וכ"כ הר"ז אות א' מיהו מדברי הלבוש משמע דבמיל נמי חוזר וכ"כ א"ר שם ע"ש הלבוש. והמאמ"ר אות ב' כתב דמרן נמי הכי ס"ל דבמיל חוזר כמו תפלה יעו"ש. וכ"כ קיצור ש"ע סי' מ' אות י"ד. ואמנם עיין בדברינו לעיל ס" צ"ב אות ך' שכתבנו דיש כמה פו' דס"ל גם בהפלה מיל אינו חוזר וכ"מ מהגמ' יעו"ש. וא"כ כאן גבי נט"י כיון דגם מדברי מרן ז"ל נראה דבמיל אינו חוזר והאחרונים נתנו טעם לדבר הכי נקטינן. וגם בפחות ממיל שצריך לחזור לאחריו אם הוא הולך בשיירא ויש פחד להתפרד מהם או שהוא רעב שאינו יכול להמתין עד שיגיעו למקום מים ויש יותר מד' מילין יש להתיר לכרוך ידיו במפה ולאכול כמש"ל אות ב' ודע דאלו הד' מילין אפי' אם הוא הולך במסלת הברזל או עם פאסט שהולך כמה שעות בשיעור ד' מילין אפ"ה צריך להמתין שיעור ד' מילין דכיון שהוא משום טרחא פחות משיעור זמן זה לא נקרא טרחא:

א

ה) שם יטול ידיו במפה וכו' דבר פשוט הוא דט"ס הוי וצ"ל ילוט דר"ל שיכרוך ידיו במפה מאמ"ר אות ג' פתה"ד אות ב' ועי"ש שם במאמ"ר שכתב דדוקא ע"י מפה מכשירינן אבל בלא מפה לא ודלא כהא"ר אות ה' שכתב דאם אין לו מפה אוכל בלא מפה יעו"ש ואם יש לו מים פסולין יטול ולא יברך אלא שצריך לכרוך ידיו במפה ג"כ כמש"ל סי' ק"ס אות מ"ב יעו"ש:

א

ו) שם ילוט ידיו במפה וכו' או ילבש בתי ידים. קיצור ש"ע סי' מ' אות י"ד:

א

ז) שם ואוכל פת או דבר שטיבולו במשקה. מבואר מדברי הש"ע דדבר שטיבולו במשקה שוה לכל זה לדין פת. וכ"כ בל"ח פכ"ה סוף אות ע"ב. א"ר אות ג' פתה"ד שם. וכתב שם הפתה"ד ודלא כנראה מהרב בגדי ישע שהבין בל' מרן ז"ל דכריכת מפה לא קאי אלא אאכילת פת יעו"ש:

א

ח) שם הגה. או אוכל ע"י כף. והגם שמדברי הרמב"ם משמע דוקא מפה מועיל ולא כף כמ"ש בב"י וכמו שהקשה הא"ר אות ד' ומאמ"ר אות ה' על דברי מור"ם ז"ל מ"מ האחרונים הסכימו לדעת מור"ם ז"ל דה"ה דיכול לאכול ע"י כף. לבוש ול"ח שם. ר"ז אות א' דה"ח אות א' חס"ל אות א' ומיהו זה שאוכל פת ע"י כף נראה כגון שהפת כבר הוא מחותך ועכשיו הוא אוכלו ע"י כף או כגון שתופסו באיזה דבר כדי שלא יגע בו וחותכו בסכין ואוכלו בכף ונראה שזה הדבר מעט קשה לאכול פת בכף משום דצריך לחתכו כנז' או ללפת בו איזה דבר וע"כ היותר נכון לאכול ע"י מפה רק אם אין לו מפה אז יאכל ע"י כף:

א

ט) ודע דהא דשרי לאכול ע"י מפה כשאין מים מצויים צריך לכרוך שתי ידיו במפה כמו נטילה. ועוד כיון דהטעם שמא יגע כמש"ל אות א' האוכל בידיו עביד דנגע בידיו פעם בזו ופעם בזו וע"כ יש לתקן בענין שלא יגע כלל לא כן האוכל בכף אעפ"י שאינו תופס הכף אלא ביד אחד כיון דלא אפשר לתקן יותר מזה. ועוד משום דאין דרך האוכל בכף עביד דנגע כמו אוכל בידיו. ומ"מ כבר כתבנו באות הקודם דהאוכל פת בכף מעט קשה ונכון יותר לכרוך ידיו במפה מלאכול בכף יעו"ש:

א

י) ואותם בני אדם שנוטלין ידיהם בעשבים שנפל הטל עליהם שתי רעות הם עושים אחת שמזלזים בנט"י והשנית שמברכין ברכה לבטלה. שו"ת רש"ל סי' צ"ד. ובספרו יש"ש פכ"ה סי' כ"ב. והביאו שכנה"ג בהגה"ט סי' קס"ד אות ו' עו"ת שם אות ד' א"א בזה הסי' אות א':

א

יא) [סעיף ב'] המאכיל לאחרים א"צ נט"י וכו' ודבר שטיבולו במשקה נמי האוכל צריך נט"י והמאכיל א"צ. ער"ה אות ג' וכ"כ א"ר סוף אות ב':

א

יב) שם המאכיל לאחרים א"צ נט"י וכו' והא דלא גזרו נטילה על המאכיל משום דלא שייך סרך תרומה ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. לבוש. עו"ת אות ב' מיהו אם המאכיל הוא שמש צריך ליטול ידיו דכיון דהוא טרוד חיישינן שמא יאכל הוא עצמו ג"כ מעט רש"ל. הגרע"א. פת"ע:

א

יג) שם המאכיל לאחרים וכו' נראה בעיני דאוכלי חולין בטהרה צריך ליטול שלא יטמאו המאכל ובפרט דבר שטיבולו במשקה שסתם ידים מטמאים אותם. רש"ל פכ"ה סי' ל"ד. שכנה"ג בהגה"ט אות א' עו"ת שם בי"מ אות ל"א. מיהו אם תוחבו לו ע"י כף נראה להקל בזה. א"ר אות ז':

א

יד) שם המאכיל לאחרים א"צ נט"י וכו' ואם היו ידיו מטונפות צריך ליטול משום בל תשקצו. דמשק אליעזר דף שי"ז ע"ד. שכנה"ג שם אות ב' בי"מ אות ל"ב:

א

טו) שם והאוכל צריך נט"י וכו' ואפילו אחר מאכילו ע"י מפה צריך נטילה. דמשק אליעזר דף של"ז ע"א. שכנה"ג בהגב"י אות ג' עו"ת אות ג' מיהו מ"ש שם העו"ת דכ"כ הלבוש זה אינו כמ"ש הא"ר אות ז' יעו"ש. בי"מ אות ל':

א

טז) שם הגה. ואסור להאכיל למי שלא נטל וכו' ונראה דוקא כשנתן לו משלו אבל אם הפרוסה של האוכל רק שהוא מושיטו לו שרי דהא אם לא מושיט לו נוטלו ממילא. ומ"מ איכא מסייע ידי עוברי עבירה. מ"א סק"ב. א"ר אות ח' ער"ה אות ד' ר"ז אות ב' וכ"ז בידוע שאינו נוטל אבל בספק נראה דינו כדלקמן סי' קס"ט ס"ב בבהמ"ז שאם נותן בתורת צדקה אף שאין יודע שנוטל נותן לעני. וכ"מ בלבוש שם ול"ח שם וכן בשל"ה. מיהו טוב הדבר כשנותן לעני דלא קים ליה בגויה שיאמר לו קח זה ותיטול ידך ותברך. א"ר שם. ועיין בדברינו לקמן סי' קס"ט:

א

טוב) בתי משקאות שמוכרין מאכל ומשתה לכל הבא אליהם ובאים כמה שאוכלין בלי נטילת ידים ובלי ברכת המוציא עיין בס' תורת חסד חא"ח סי' ה' שהעלה שאין איסור בזה על המוכר משום ולפני עור יעו"ש. והביאו השד"ח כללים מע' ו' אות י"ט יעו"ש. א"ח אות ד':

א

אם אין. ואם הוא ספק אם ימצא מים תוך ד"מ אפשר דיש לסמוך על הרמב"ם שמתיר לאכול במפה אפי' יש לו מים: ירושלמי שומרי גנות ופרדסי' כלאחריו דמי ע"ש משמע דאדם היושב בביתו צריך לילך ד"מ וצ"ע:

ב

ואסור להאכיל. נ"ל דוקא כשנתן לו משלו אבל אם הפרוס' של האוכל רק שהוא מושיטו לו שרי דהא אם לא היה מושיט לו נוטלו ממילא אא"כ קאי בתרי עברא דנהרא כדאי' בע"א פ"ק ועמ"ש סי' שמ"ז ואפשר דמ"מ איכא מסייע ידי עוברי עבירה ועיין בתוס' גיטין דף ס"א ובע"א דף נ"ה וע' ברמב"ם ספ"י ממעשר שכ' שמותר ליתן לחולה ע"ה דמאי לתוך ידו אם הדמאי הוא של ע"ה אבל לא לתוך פיו ובודאי אפילו לתוך ידו אסור וה"ה אם הדמאי של הרופא אסור:

א

(א) אם אין מים וכו' – כתב בים של שלמה דאותן שנוטלין ידיהם בלחות העשבים כשאין להם מים עבירה היא בידם שמזלזלין בנט"י וגם ברכתן לבטלה היא שאין זה נטילה כל עיקר [והביאו הפמ"ג]:

ב

(ב) מצויים וכו' – אבל כשמים מצויים אסור אף במפה דילמא אתי למינגע:

ג

(ג) לפניו ברחוק יותר וכו' – ר"ל כשהולך בדרך ומשער שלא ימצא מים אף ברחוק יותר מארבעה מילין והוא רוצה לאכול אז התירו לו לאכול ע"י כריכת מפה על ידיו אבל אם הוא משער שישיג מים תיכף אחר ד' מילין מחוייב להמתין עד שיבוא לשם ולאחריו דיש לו טרחא לחזור מדרכו סגי בשיעור מיל כשמשער שלא ימצא בו מים מותר ע"י מפה. וכתבו האחרונים דה"ה אם מסופק שמא לא ימצא מים לפניו בשיעור ד' מילין ולאחריו מיל והוא תאב לאכול מותר ג"כ ע"י מפה ושומרי גנות ופרדסין כשצריכין לילך אחר מים אינם מחוייבין אלא פחות ממיל כמו מלאחריו משום שאינם יכולים לעזוב שמירתן. והח"א ושארי אחרונים הסכימו דכל היושב בביתו ג"כ אינו מחוייב לטרוח אחר מים אלא פחות ממיל כמו מלאחריו דרק לפניו בדרך שהולך בלא"ה לשם הצריכוהו להמתין עד ד' מילין:

ד

(ד) יטול ידיו וכו' – צ"ל ילוט ור"ל שכורך ידיו [מאמר מרדכי]:

ה

(ה) במפה – או בשום דבר [גמרא] ועיין בביאור הלכה דלדעת המחבר מסתברא דצריך לכרוך שתי ידיו דוקא דאף שאוכל באחת שמא יגע בחברתה אמנם לדעת רמ"א יש להקל בזה וצ"ע:

ו

(ו) במשקה – דגם בזה הצריכו נטילה כדלעיל בסימן קנ"ח ועיין מה שכתבנו שם במ"ב. כתב הא"ר דבמקום שאין לו מפה מותר אף בלא מפה כיון דאין יכול להשיג מים בשיעור זה אך באמת הוא דבר שאינו מצוי דאטו בגברי ערטילאי עסקינן דלית ליה שום סודר שיהיה יכול לכרוך ידיו בו ובודאי מחויב לעשות כן דהערוך דמצריך מפה לאו יחידאה הוא דגם הר"ח בפירושו על פסחים [שזכינו עתה לאורו] בדף מ"ז כתב בהדיא כן:

ז

(ז) ע"י כף – האחרונים נתקשו בזה דמנ"ל לרמ"א דין זה ושאני מפה שידו מכוסה משא"כ בזה שידו מגולה חיישינן טפי דילמא אתי למינגע ובא"ר יישבו בדוחק ע"ש וע"כ נראה דאם יש לו מפה יכרוך במפה דוקא:

ח

(ח) אינו צריך נט"י – אע"פ שנוגע בהמאכל דלא תקנו רבנן נטילה אלא להאוכל בלבד:

ט

(ט) אע"פ וכו' – דלא פלוג רבנן באוכל בין נוגע לאינו נוגע [לבוש]:

י

(י) וה"ה לאוכל במגרפה – דלא עדיף מאוכל מחמת מאכיל דצריך נטילה:

יא

(יא) למי שלא נטל ידיו – דוקא בידוע שלא נטל אבל בספק מותר [כן הוא לפי מה שצידד המ"א בסימן קס"ט סק"ה ע"ש] ובפרט דלעני בתורת צדקה בודאי אין להחמיר בספק ע"ש בס"ב. ומ"מ טוב דכשנותן לעני שלא קים ליה בגויה לאכול שיאמר קום נטול ידך [א"ר]:

יב

(יב) משום לפני עור – דהיינו בלחם של המאכיל דבלחם של האוכל ויוכל לקחת בעצמו אין כאן לפני עור מ"מ כתבו האחרונים דאסור גם בזה משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה ועיין בפמ"ג:

א

ס"ב המאכיל לאחרים. במהרש"ל כ' אם המאכיל הוא השמש צריך ליטול ידיו. כיון דטרוד חיישי' שיאכל הוא עצמו ג"כ ממנו:

ב

שם במגריפה. במוהריק"ש כ' הדבר שטבולו במשקה מותר במגריפה. ולענ"ד מדברי הש"ע כאן ס"א מבואר ההיפוך אחרי כך ראיתי בא"ר סק"ג שהערה בדין זה: