שולחן ערוך, אורח חיים קמ״ג: דין אם נמצא ס"ת מוטעה ויתר דיני הספר ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין אם נמצא ס"ת מוטעה ויתר דיני הספר ובו ה סעיפים:
אין קורין בתור' בפחות מי' גדולי' בני חורין ואם התחילו בי' ויצאו מקצתן גומרין:

ב

אם כתוב כל חומש לבדו אפילו בגלילה כספ' תורה אין קורין בו עד שיהיה כל חמשה חומשים תפורים ביחד: הגה והם כתובים בגלילה כספר תורה אבל בחומשים שלנו אפי' כל ה' ספרים ביחד אין לברך עליהם (מרדכי ס"פ הניזקין וס"פ הקומץ ותשובת הרמב"ן סי' קפ"ז וקצ"ט רבי ירוחם נ"ב ח"ג ואגור בשם שבולי לקט ומהרי"ק שורש ס"ח והכל בו ומ"ע פ"ט מהל' ס"ת) ובמקום שיש ס"ת ואין ש"ץ הבקי בנגינה בעל פה ראיתי נוהגים שהש"ץ קורא מן החומש בנקוד והעולה קורא אחריו מן הס"ת הכשר:

ג

אפילו בכפרים שאין נמצא להם ס"ת כשר אין מברכין עליו:

ד

אם נמצא טעות בספ' תורה בשעת קריאה מוציאין ס"ת אחרת ומתחילין ממקום שנמצא הטעות ומשלימין הקורים על אותם שקראו במוטעה ואם נמצא טעות באמצע קריא' הקורא גומר קריאתו בספ' הכשר ומברך לאחריה ואינו חוז' לברך לפניה: הגה אם כבר קראו עמו שלשה פסוקים ואפשר להפסיק פוסקים שם ומברך אחריה ומשלימים המנין בספר תורה האחר שמוציאין (מרדכי פ"ב דמגילה) והא דמוציאין אחר דוקא שנמצא טעות גמור אבל משום חסירות ויתירות אין להוציא אחר שאין ספרי התורה שלנו מדויקים כל כך שנא' שהאחר יהיה יותר כשר. (אגור ופסקי מהרי"א סימן פ' וריא"ז) ומהרי"ל פסק דאין להביא ספר תורה אחר וב"י פסק דצריך להוציא ס"ת אחר (לכן צריך לחלק כך) ובשעת הדחק שאין לצבור רק ס"ת פסול ואין שם מי שיוכל לתקנו י"א דיש לקרות בו בצבור ולברך עליו (כל בו ואבודרהם) ויש פוסלין (תשובת הרשב"א תפ"ז ות"ה ומיי' פ"י מהלכות ס"ת) ואם חומש אחד שלם בלא טעות יש להקל לקרות באותו חומש אע"פ שיש טעויות באחרים (ר"ן):

ה

בית הכנסת שאין בהם מי שיודע לקרות אלא אחד יברך ויקרא קצת פסוקים ויברך לאחריהם ויחזור לברך תחלה וקורא קצת פסוקים ומברך לאחריהם וכן יעשה כמה פעמים כמספר העולים של אותו היום:

א

אם נמצא טעות כך נהג ר"י בי רב והרב' דיעות יש בדין זה אם נמצא טעות במפטיר אין צריך להוציא ס"ת אחרת דלאו חובת היום הוא (ב"י בסי' רפ"ב בשם הרשב"א) ואם נמצא בס"ת חסירה תיבה אחת בעת שקראו פ"ז ולא היה להם ס"ת אחרת לקרות בה ועדיין היו ג' פרשיות לסיום הסדרא כי היו נוהגין בעיר הזאת לקרות עשרה גברי אזי מאחר שקרא כבר ז' גברי ויוצא ידי חובת היום אין לקרות עוד לס"ת אנשים אחרים שיברכו ברכת התורה לפניהם ולאחריהם רק יקרא הש"ץ וישלים הסדרא בס"ת זו עד גמירא עם האי גבר' שקראו לשביעי ומברך שביעי ברכה אחרונה אמנם אם נמצא חסר תוך הקריאה חמשה או ששה באופן שלא קראו עדיין ז' גברי שהם חובת היום אז יש לסמוך על הגדולים כל בו ואבודרהם המתירים וישלים כל הסדרא בז' גברי מאחר שחובת היום הוא והוא שעת הדחק ובמנח' לא יוציאו ס"ת משום שקריא' מנחה אינה חובה כ"כ שלא תקנ' עזרא אלא בשביל יושבי קרנות כדאיתא ס"פ מרובה (מהר"ם מלובלין סי' פ"ד) ואם נמצא בס"ת רחבה במקום רחבו מקרי שנוי לשון (מהר"ם הנ"ל ס"ל) מ"מ נראה שאין לשון זה משתנה ממשמעותו מטעם דיכולין לקרות רחבה בחולם כמו רחבו וכמו אהלה דקרי' הלמ"ד בחולם כאלו נכתב אהלו כנ"ל. ואם השמיט בס"ת י' משם אלהינו כתב מהר"ם מלובלין בסי' קי"ב לגרור נ"ו ולכתוב עליו אח"כ השם כתיקונו וכנ"ל ולא כמ"ש במ"ב לתלות הי' למעלה זה לא יתכן כלל כי היו"ד הוא מעיקר השם ומקצת השם אין תולין וכן אם נמצא האדון מלא וי"ו או כדומה לזה אזי פשוט שיגרור הוי"ו וימשוך הדל"ת לקרב אל הנו"ן ואין בזה משום מוחק השם מפני שוי"ו זו לא נתקדש מעולם כיון שהשם הזה אין ראוי להיות רק ד' אותיות הרי וי"ו זו כשאר אות שאינה נקרא השם דודאי לא קדוש כנ"ל פשוט:

א

גומרים. עם המפטיר ולא יותר. מ"א:

ב

עליהם. ומ"מ קורין בלא ברכה שלא תשתכח תורת קריאה. תניא. וכתב המגן אברהם משמע שהחזן קורא בקול רם כמו בשאר פעמים:

ג

אחריו. והאידנא נוהגים שאחד קורא מהחומש והש"ץ קורא מהס"ת. מ"א:

ד

עליו. וקאי אסעיף ב' אם כתוב כל חומש לבדו:

ה

אחרת. הב"ח כתב דפסק ש"ע אינו נכון והמנהג הוא שאם עדיין לא קרא שלשה פסוקים קורא הטעות על פה עד שיקרא ג"פ ומברך לאחריה ואם הוא פחות מג"פ סמוך לפרשה גומר הפרשה ואם כבר קרא ג"פ ונשאר ג' פסוקים עד סוף הפרשה פוסקים שם ומברך לאחריה ומשלימין המנין בס"ת הכשר וכך נהגו גדולי עולם שלפנינו עכ"ל. וכתב המ"א במקום שאין מנהג יש לנהוג כמ"ש הב"ח דיקרא בס"ת הפסול ג"פ והטעות יקרא בע"פ או להשלים הפרשה אם לא אפשר דהיינו שהוא ב' פסוקים סמוך לפרשה גומר הפרשה עם זה שנמצא הטעות ומברך לאחריה אבל במקום שיש מנהג קשה לשנות מנהגם ועכ"פ יש לנהוג שאם מתחיל רק תיבה א' בפסוק הג' יגמור אותו ויפסיק שם ואם הוא ב' פסוקים סמוך לפרשה יקרא עד הפרשה ע"ש והש"ץ והעט"ז מסכימים לדעת המחבר וכתבו שכן נתפשט המנהג גם הט"ז נדחק ליישב דעת המחבר עיין בי"ד סי' רע"ט. כתב רמ"א בי"ד סי' רע"ט ואין חילוק בזה בין שנמצא הטעות בס"ת ראשונה בין שנמצא הטעות בשניה שקורין בה חובת היום למפטיר עכ"ל וכתב המ"א דהרמ"א דקדק וכתב בס"ת שניה שקורין בה חובת היום למפטיר משמע אבל מפטיר שבכל שבת אין צריך להוציא אחרת אלא יקרא ג' פסוקים בס"ת הפסולה בלא ברכה כיון דאין קריאת המפטיר אלא מפני כבוד התורה ולא עוד אלא אפי' נמצא הטעות בשביעי יגמור קריאתו בס"ת זה ויברך אחריו ויפטיר הוא וט"ז ביו"ד שם כתב דאם נמצא בשביעי יגמור קריאתו ויוציא ס"ת אחרת למפטיר בשעת אמירת הקדיש. ואם נמצא הטעות במפטיר יקרא הטעות בע"פ ע"ש. ונ"ל כמ"ש המ"א. (ועיין בספר אליהו רבה שהשיב על מ"א הרבה דברים. ומעשה היה בסוף פרשת וירא בפסוק מה לך הגר אל תראי חסר יו"ד והיה נ"ל להוציא אחרת דהוי שינוי דבלא יו"ד אינו לשון יראה אלא לשון ראה ועוד איזה מעשיות וע"ש שהאריך בענינים האלו):

ו

הטעות. ואפילו לא נודע להם הטעות עד אחר שקראו אחר הטעות ג' או ד' פסוקים אפ"ה אין מתחילין אלא ממקום שפסקו דבדיעבד עלתה להם מה שקראו בס"ת הפסול. מ"א:

ז

לפניה. ואם נמצא הטעות בין ברכה לתחלת הקריאה צריך לחזור ולברך פ"ב וכ"כ בתשובת חוט השני סי' ס"ב וגינת ורדים חא"ח כלל א' סי' (ב') [כ']:

ח

להפסיק. ר"ל שהוא ג"פ לפני הפרשה:

ט

ויתרות. כגון ווי"ן או יודי"ן מלאים או חסרים אבל טעות שנשתנה קריאת התורה כגון כשב כבש אעפ"י שיש לו פי' אחד מוציאין אחרת של"ה. אם כתב רחבה במקום רחבו יש להוציא אחרת שהוא טעות גמור מהר"ם מלובלין. ומ"א. ועטרת זקנים כתב שאין זה שינוי דיכול לקרות בחולם ע"ש. אם כ' מגרשיהן במקום מגרשיהם א"צ להוציא אחרת תשובת צ"צ סי' קי"ט. ועיין במנחת יעקב סי' י"ח ובתשו' חכם צבי סי' נ"ד כ' דיש להוציא אחרת וכ"כ בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ג' דכל שאינו מחסירות ויתרות יש להוציא אחרת וכן הסכים מוהר"ר דוד אופנהיים בספר נשאל דוד ובספר חינוך בית יהודה סי' ה' רמזו בתשובת שבות יעקב שם ועיין בתשובת שער אפרים סי' פ"ב. ואם נדבק אות באות א"צ להוציא אחרת ב"ח וכתב המ"א דוקא כשנכתבה אות כתקונה ונדבק בסופו אבל כשנדבקה באמצעיתה וכ"ש אם נדבקה בראשה דפסול. יום שמוציאין בו ב' ס"ת ונמצא הטעות בראשונה אין ליקח הב' אלא תיכף מוציאין אחרת. ודע שמהר"ל מפראג הנהיג שלא להוציא אחרת לעולם אפי' בחסר תיבה כיון דהרמב"ם מתיר לקרות בס"ת הפסול וכמ"ש ב"י בי"ד סי' רע"ט בשם קצת פוסקים. ושמעתי מהגאון הגדול המפורסם מוה"ר אריה ליב נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק אמשטרדם שקבלה בידו מן הגאונים שהנהיגו שלא להוציא אחרת ביתר תיבה אבל בחסר מוציאין והטעם דבחסר צריך לקרות בע"פ ואסור לקרות בע"פ אבל ביתר תיבה לא שייך זה ע"כ שמעתי. ונ"ל דביתר אות יש לסמוך על הב"ח שהבאתי לעיל ס"ק ה' ולהשלים הג' פסוקים או הפרשה עם זה שנמצא הטעות ומברך אז לאחריה ואח"כ מוציא אחרת ומשלימין המנין הקרואים בס"ת האחרת ובזה יש לומר דכל הפוסקים מודים וק"ל. אם נטף טיפה של שעוה על אותיות ס"ת אם נראין האותיות כשר. הלק"ט ח"א סי' צ"ט ואם אירע זה בשבת ואין נראין האותיות כתב בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ד' בשם ליקוטי פרדס שאין שם פיסול על ס"ת בשביל זה והוא ז"ל דחה דבריו וכתב דפסול וכ"כ שם בשם חינוך בית יהודה סי' ה' וכן פסק בתשובת פרח שושן כלל ב' סי' ב' אך אם נתייבש השעוה שיוכל להסירה כלאחר יד דהיינו שיכפול הגויל של ס"ת וע"י כן יפול כתב בתשובת שבות יעקב שם שמותר ואין כאן משום ממחק והבאר היטב אשר לפני בסי' ש"מ ס"ק ד' מכשיר הס"ת בכל ענין בלי שום טעם וראיה ע"ש:

י

הדחק. ומהר"ם מלובלין פסק דאם נמצא טעות בס"ת ואין שם אחרת ישלים ז' קרואים בס"ת זו ולא יוסיף עליהם ולמנחה אין להוציאה דאינה חובת היום. ומ"א כתב דאפילו במקום שהוא חובה אין להוציאה לכתחלה אלא א"כ חומש א' שלם וכמ"ש רמ"א כאן. (ובספר אליהו רבה חולק על מ"א ופוסק דאף בשחרית מוציאין אותה ע"ש):

א

מגילה כ"ד

ב

ירו' שם

ג

גיטין ס'

ד

רש"י שם

ה

תשוב' רשב"א והרא"ש

ו

ב"י בשם רבו מהר"י בי רב

ז

תוספתא שם והביאו הרי"ף ורא"ש והטור

א

ס"א גדולים כו'. ע"ל סי' נ"ה ס"ד:

א

ס"ב והם כו' אבל כו'. דהא אינן בגלילה וכן אינן תפורין בגידין ולא בקלף וכל דין ספר תורה:

ב

ובמקום כו'. כמו שכתב בסי' קמ"א סעיף ג' עיין שם:

א

ס"ג אפי' כו'. קאי אס"ב אחומשין בגלילה דלא כמרדכי שכתב בה"ק דכיון שאמרו מפני כבוד הציבור אם מחלו על כבודם ש"ד וכ"ש בכה"ג אבל בירושלמי דפ"ג דמגילה אמרו מגו דנפשיהון הוי עגומה אינון זבנין תורה אבל בב"י משמע דקאי אחומשין שלנו כמ"ש בשם תשובת הרשב"א ע"ש שכתב ובסוף התשובה כתב וז"ל כו' אבל בש"ע לא הזכיר חומשים שלנו וצריך לו' דקאי אס"ת עצמה שאין מברכין עליה וע' ס"ד בהג"ה ובשעת הדחק כו':

א

ס"ד אם נמצא טעות כו'. דהרמב"ם כתב בתשובה ס"ת שנמצא בו טעות קורין בו וכ"כ הר"ן בפ"ב דמגילה בשם התוס' וכמ"ש במגילה שם השמיט הסופר אותיות או פסוקים כו' וראיה ממ"ש בגיטין ס' א' ס"ת שחסר יריעה כו' דוקא יריעה והרמב"ן תירץ דוקא בסופה אבל באמצעה אפי' טעות כ"ש פוסל והקשה עליו הרשב"א אדרבה בתחלתה ובסופה יותר מיפסיל דנראה כחסירה משא"כ באמצעה שאין חסרונה ניכר והראיה שהרי במגילה אפי' עד רובה כשירה ואילו בראשה אמרינן שם אפי' למ"ד מאיש יהודי כו' וכמש"ל סי' תר"ץ ס"ג אבל כל הפוסקים חולקים וס"ל דאפי' בטעות כ"ש פוסל מלקרות כמ"ש בפ"ק שם אין בין ספרים לתפילין ומזוזות כו' ובתפלין ומזוזות אמרינן בפ"ג דמנחות ואפי' כתב אחד מעכבן ואמרינן שם פשיטא לא נצרכה אלא לקוצו של יוד כו' ושם איפסיק ליה כרעא דה"א דהעם בנוקבא כו' כרעא דוי"ו כו' וכ"ש בטעות ממש ועוד דאי בס"ת כשר לא היה פריך בתפילין פשיטא כמש"ל בסי' קמ"ב ובמס' סופרים פ"ב הפסיק באמצע השם אל יקרא בו ופ"ג שם גרפו או שעיר' בו את האות אל יקרא בו אלא דוקא במגילה כשירה ומקולי מגילה היא והיינו דתנא במגילה ועוד דבס"ת תניא ס"ת שיש בו שלש טעות בכל דף כו' והוא כו' ובמגילה משמע אף שמפוזר בכולה אבל דעת הפוסקים הנ"ל דבאמת בס"ת פוסל אפי' קוצו של יו"ד והוא לצאת בו המצוה שחייב לכתוב ס"ת כמו בתפילין ומזוזות שאין המצוה לקרותן אבל לקרות שאינו אלא דרבנן ואין פסול פוסל בו כמו במגילה ועיין רשב"א בגיטין שם ור"ן בפ"ב דמגילה וההיא דמ"ס מוקי לה ברובו של ס"ת כך וראיה מההיא דגיטין כנ"ל ורשב"א תירץ שם דל"ד יריעה אלא נגד חסרון ד' חומשין אמר לרבותא אפילו יריעה ודרך התלמוד לקרב העניינים והרא"ש בה"ק תי' דהתם בשכתיבה היריעה אלא שאינה תפורה בו וכמ"ש טוש"ע י"ד ס"ס רע"ח והכריע הר"י בי רב כמ"ש בש"ע שבדיעבד סומכין על הרמב"ם בתשובה ותוס' ולכתחילה יש להוציא אחרת ולקרות מכאן והלאה כדעת כל הפוסקים ועיין בתוס' דמגילה ט' א' ד"ה בשלמא כו'. ודבריהם דחוקין דהא במתניתין תנן אינו מטמא את הידים כו' ועלה קאמר בשלמא תורה כו' ורב אשי משני שם כי תניא ההיא בשאר ספרים מכלל דמעיקרא ס"ד אפי' בתורה וע"כ צ"ל ביגר שהדותא אבל קושיית התוס' י"ל בע"א דלקרות קל דאפי' בפסולה יוצאין כמ"ש הרמב"ם משא"כ לטמא את הידים וראיה ממש"ש כאן במגילה ובמגילה ודאי אם השמיט אלו התיבות כולם כשר כמ"ש בפ"ב דמגילה ת"ר השמיט וזו ראיה לדעת המקילין לקרות בס"ת פסולה ועוד ראיה דלקרות קל שהרי קורין ללועזות בלעז אם כתובה בלעז וכאן אמרינן בכתובה תרגום שאינה מטמא ידים אבל ממ"ש בירושלמי פ"ב דמגילה אין מדקדקין כו' חד קרא יהודיים כו' משמע לכאורה דבמקום אחר מיפסיל כה"ג אבל אפשר לו' דקריאת ס"ת לא חמיר ממגילה לבד מ"ש ברפ"ג דמגילה משא"כ בתורה מ"מ ההיא דמ"ס הנ"ל מכרעא ועמש"ל בסי' קמ"ב ס"א לדחות דברי הר"ן ע"ש וכן עיקר דאין לחלק בין לקרות בין להכשירה בס"ת דאמרינן בשבת ק"ג ב' כתב את האזכרות בזהב כו' וכתבו המפרשים דאזכרות אורחא דמילתא נקט ואע"ג שהן מיעוט דמיעוטא של ספר. ושם או שכתב את השירה כו' ואע"ג שאינו יריעה א' וכ"ש להחולקין על א"ח דבמגילה אין פסול משום ענין אחד ועיין בב"י י"ד סי' רע"ט דהר"י בי רב ס"ל לדינא כדעת התוס' ורמב"ם הנ"ל לכן פסק שיצא ידי קריאה בס"ת הכשר עם מה שקרא עד עכשיו ולדעת הפוסקים הנ"ל דפסלי צריך לחזור לראש בס"ת הכשר כמ"ש שם. ודעת המרדכי שם דיקרא הטעות בע"פ ויגמור קריאת אותו העולה בס"ת הפסול ואין משום איסור דברים שבכתב כו' כמו במגילה כיון דלא אפשר וכמ"ש בפ"ז דיומא בכה"ג דקורא בע"פ משום דלא אפשר משום פגמו של ראשון או משום ברכה שא"צ וה"נ אע"ג דאין כאן משום פגמו דהא פגומה היא מ"מ משום ברכה שא"צ דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ועוד כתב דכ"ז בא"א להפסיק שם כגון שלא קרא ג"פ או סמוך לפרשה ב"פ או רביעי בר"ח וח"ה שצריך לגמור שאין מוסיפין אבל באפשר להפסיק פוסקין ומוציחין אחרת וכמ"ש ביומא שם וניתי ס"ת אחרת כו' ואין כאן משום פגמו כנ"ל וגם משום ברכה שא"צ בתרי גברי וכמש"ש וז"ש בהג"ה ואם כו' ורישא דמרדכי לא הביא דס"ל כמ"ש בש"ע אבל כל האחרונים הסכימו לדעת המרדכי שעליה אין להשיב:

ב

והא כו'. כמ"ש בקדושין למ"ד א' וליתי ס"ת כו':

ג

ובשעת כו'. הוא פלוגתא הנ"ל:

ד

ואם כו'. כ"כ הרשב"א בגיטין שם וכמ"ש התם מחסר במילתיה ומפרש דר"ל באותו חומש שקורין בו משא"כ כה"ג דאין החומשין מעכב אלא משום כבוד ציבור שלא יראה כעניות משא"כ בכה"ג שם ורש"י לא מפרש כן ע"ש ברש"י:

א

ס"ה בה"כ כו'. תוספתא דמגילה הנ"ל יעמוד וישב וכ' הרא"ש היינו קודם תקנה דכולם מברכין:

א

בפחות מי' וכו' – עיין בח"א כלל ל"א סי"א שנסתפק אם יש איזה בני אדם שלא שמעו הקריאה אם מותר לקרות עוד הפעם בשבילם דאפשר דלא תקנו אלא כשכל העשרה הם חייבין בקריאה והראני גדול אחד שמפורש בר"ן רפ"ק דמגילה בסוגיא דמגילה בזמנה קורין ביחיד דברובן שלא קראו סגי עי"ש:

ב

ויצאו מקצתן גומרין – עיין במ"ב דהיינו כל השבעה קרואים והוא מהמ"א בשם הכסף משנה ועיין בכסף משנה שכן הוא מצדד במסקנא אף דבתחלה מספקא ליה ע"ש ואחריו נמשכו כל האחרונים אכן באשכול מצאתי שכתב להיפוך וז"ל בהלכות ברכת כהנים וכן בקה"ת אותו שהתחיל לברך קורא וגומר ומברך אע"פ שבינתים יצאו מקצתן כיון שהתחיל בי' אבל אחרים שוב אין מברכין בתורה כיון דאין כאן י' עכ"ל וצ"ע:

א

אין קורין בו – עיין במ"ב ואם רוצין הצבור למחול על כבודם יש דעות בין הפוסקים עיין בט"ז סימן נ"ג ובפר"ח שם:

א

אם נמצא טעות בס"ת וכו' – עיין מ"ב שהערכנו את שלשת השיטות היינו דעת השו"ע שהיא דעת מהר"י בי רב ודעת המרדכי והכרעת הרמ"א ביניהם ועיין במגן אברהם שמצדד להורות כהב"ח שתפס בשיטת המרדכי [משום דנ"ל עיקר לדינא דכשיוציאו ס"ת אחרת יצטרך לברך עליה וממילא כשיגמור קריאתו שם יש חשש ברכה שאינה צריכה דשמא הלכה דיוצאין ידי קריאה גם בס"ת פסולה וממילא היה אז הברכה ראשונה כתיקונה והוא עתה ברכה שא"צ כשיברך שנית על אותן הפסוקים עצמן אך שיטתו ג"כ מוקשה מאד דבשלמא המרדכי גופא סובר לדינא דיוצאין בס"ת פסולה כדמוכח שם בדבריו דלא הוי בה כ"א מטעם דדברים שבכתב אסור לומר בע"פ אבל לא מטעם דפסולה היא וע"כ הוא מתיר לגמור קריאתו שם אבל אנן דמחמירין שלא לקרות לכתחלה אף במקום שאין לנו ס"ת כשרה משום דרוב הפוסקים סוברין דאין יוצאין בזה ידי קריאה א"כ איך נתיר לכתחלה לברך ברכה אחרונה שהיא לדידהו ודאי ברכה לבטלה משום גרם ברכה שאינה צריכה אח"כ ומצאתי שכבר הקשה קושיא זו הגאון מהר"ז מרגליות בפתחי שערים שלו] והנה דעת הגר"א בביאורו ג"כ כהמרדכי בזה דכשיקח ס"ת אחרת יצטרך לברך עליה וראיה ע"ז מההיא דפ' בא לו שהובא במרדכי וע"ז כתב שעל ראיה זו אין להשיב אבל בעיקר דינא דמרדכי שסובר דיגמור קריאתו בספר הפסול ויברך אח"כ בודאי לא ס"ל כוותיה דהא הוא סבר דעיקר כהפוסקים דאין יוצאין ידי קריאה אפילו בדיעבד בס"ת פסולה וצריך לחזור לראש בס"ת כשרה וממילא כשיברך שם אין כאן ברכה שאינה צריכה דברכה ראשונה שבירך מקודם כמאן דליתא דמיא וכמו שכתב בתשובת הרא"ש. והנה אף שבדורות הראשונים היה המנהג בכמה מקומות לחזור לראש וכמו שכתב התשב"ץ וכדעת הגר"א מ"מ עתה לפי מה שנתפשטו ספרי השו"ע משמע מן האחרונים שבכל המקומות נתפשט המנהג כהוראת מהר"י בי רב שא"צ לחזור לראש הסדר דבדיעבד מה שכבר קראו אנו סומכין על קצת פוסקים המקילין אבל אם הוא עוסק עדיין באמצע הקריאה ונמצא טעות יש בזה דעות חלוקין ומקומות חלוקין במנהג יש מקומות שנתפשט המנהג רק כהשו"ע וכהכרעת הרמ"א וכמו שכתב הש"ך ביורה דעה סימן רע"ט ויש מקומות שנתפשט המנהג כהמרדכי וכמו שהובא במגן אברהם ובאמת במקום שמתפשט המנהג קשה מאד לשנות המנהג דכל אחד יש לו על מי לסמוך ויכולין אנו לקרות עליהם ועמך כולם צדיקים וכמו שכתב השערי אפרים אך במקום שאין כאן עדיין מנהג קבוע משמע מהמ"א דיש לנהוג כהמרדכי וכן העתיקו הח"א והדה"ח [ודברי הח"א מוקשה מאד שכתב בסל"ג אם נמצא טעות בס"ת הכריעו האחרונים (עיין מגן אברהם סימן קמ"ג וביאור הגר"א) דבמקום שאין מנהג קבוע אם נמצא טעות באמצע הקריאה אפילו לא קרא עדיין ג' פסוקים יקרא הטעות בע"פ וישלים ג"פ ויברך באחרונה וכו' עי"ש שהעתיק כל דברי המ"א והנה מה שציין ע"ז לעיין בביאור הגר"א משמע דלפיכך תפס שיטה זו משום דהמ"א והגר"א סוברין כן ובאמת אין הגר"א סובר כן דיברך לאחריו והיא ברכה לבטלה לדידיה ומה שכתב שעל ראית המרדכי אין להשיב הוא רק דיצטרך לברך ברכה ראשונה כשמוציא ס"ת וכמו שכתבתי למעלה] אמנם שאר הרבה אחרונים תפסו כולם לדינא כפסק השו"ע וכהכרעת הרמ"א הלא הם הלבוש ביורה דעה רע"ט והש"ך שם [והט"ז שסובר בעיקר הדין כהשו"ע] והא"ר בשם כמה פוסקים ונהר שלום ור"י עמדן ובספר מגן גבורים וע"כ נכון מאד לנהוג לכתחלה כדעת השו"ע והרמ"א במקום שאין מנהג קבוע להיפך ועיין בנהר שלום שהאריך בזה. ועיין בספר שערי אפרים שהאריך בזה בפת"ש ודעתו ג"כ שלא כהמ"א וכתב עוד שאם נהגו שאם נמצא טעות גמור באמצע הקריאה שלא לקרות להלן ושלא לברך לאחריה בספר הפסול אף שכבר קראו ג"פ אלא לגלול את זו בלא ברכה שלאחריה ולהוציא אחרת ולברך ברכה שלפניה יש להם על מה שיסמוכו [ובאמת זו היא דעת רוב הראשונים ודעת הגר"א אלא דלדידהו צריך לחזור מראש הסדר] ומ"מ נראה שא"צ להתחיל מראש הסדר רק יש לו להתחיל מראש הקריאה שקראו עם עולה זה שנמצא הטעות בקריאתו שמאחר שבלא זה הוא חוזר ומברך טוב שיקרא גם פסוקים אלו בספר הכשר בברכה וכו' ומ"מ אין די שיקרא בחזרה אותן פסוקים שקרא בפסול לבד רק צריך להוסיף עליהם ולקרות להלן מהם עכ"פ ג' פסוקים עכ"ל:

ב

יש להקל לקרות וכו' – עיין במ"ב ועיין בביאור הגר"א שכתב דלפירוש רש"י משמע דאין להקל בזה. ובאמת הר"ן שהביא דין זה בשם רבינו [והוא הרשב"א כמו שכתב בא"ר] לא החליט כן למעשה רק להלכה כמו שכתב שם להדיא גם המעיין בתשובותיו סימן תרי"א יראה שלא כתב כן רק לחד תירוצא ע"ש ועיין בבית מאיר שגם הוא מפקפק בדין זה ועיין בשערי אפרים שכתב ג"כ שאין המנהג להקל בזה ע"ש טעמו בפת"ש. ומ"מ נראה שהנוהג להקל בזה אין למחות בידו:

א

ול"נ דאין להרבות ברכות במקום פלוגתא ויגמור כל הסדרה עם זה שנמצא הטעות באמצע קריאתו ויברך אחר גמר כל הסדרה ברכה אחרונה:

א

[א] בני חורין וכו'. לאפוקי עבדים גמורים ובחצי עבד וחצי בן חורין יש להסתפק, ונראה כיון דקיימא לן דכופין את רבו ועושה בן חורין הרי חייב וכן משמע בריש חגיגה, עד כאן לשון עולת תמיד. וקשה דלקמן סימן קצ"ט בזימון כתב זה לשונו מדכתב עבדים ולא כתב בן חורין משמע דחצי עבד מזמנים עליו, עד כאן, ואם כן הכא דנקט בן חורין הוא לאפוקי חצי עבד, גם מהא דחגיגה שכתב אין ראיה כלל דשם הטעם מי שיש לו אדון אחד וכו' וכיון דכופין רבו הוי כאילו אין לו רבו אלא אדון אחד וחייב בראייה כמו שכתבו תוס' שם דף ד' ד"ה לא וכו', ובפרט למה שכתבתי בחידושי רשב"א גיטין דף ס"ו ולא הקפידה תורה בעבד משום שיש לו אדון אחד אלא משום שרבו מעכבו משום ביטול מעשה ידיו, ובזה שכופין לרבו לשחררו ואין לו מעשה ידיו חייב בראייה עיין שם, ואם כן בשאר מצוות נשאר בו חצי עבדות עד שיכתוב לו רבו שטר שיחרור, וכן הדין בשופר סימן תקפ"ט וסימן תרפ"ט במגילה ואפילו לעצמו אינו מוציא:

ב

[ב] גומרין וכו'. לשון שבלי הלקט דף ג' קריאת הפטרה או התורה שהתחילו בעשרה גומר, עד כאן. משמע דאם התחיל בקריאת התורה גומר ולא יתחיל הפטרה ודלא כמשמע במגן אברהם, ולעיל ריש סימן קכ"ח הבאתי ראיות לזה ושם ביארתי מדינים אלו וכל זה בברכה לפניה ולאחריה, דאי בלא ברכה כתב בכסף משנה פרק ח' מהלכות תפילה דמותר לקרות בפחות מעשרה:

ג

[ג] אפילו בגלילה כספר תורה וכו'. נראה דבשעת הדחק מותר כיון שאין איסור אלא משום כבוד ציבור, ואף למה שכתב בית יוסף דמשמע מראבי"ה דאף שהציבור מוחלין על כבודם, ואסור כדי שיהא נפשם עגומה ויקנו ספר תורה (ומזה קשיא על ט"ז סימן נ"ג ס"ק ב' עיין שם ואין להאריך). נראה היינו לקרות בקביעות אבל כשאירע כן באקראי שאין להם ספר תורה אחרת מותר, ועוד דהא רוב הפוסקים חולקים על ראבי"ה. גם נראה לי דראבי"ה מיירי בחומשין שלנו אבל בחומש אחד העשוי כתיקון ספר תורה לא שייך טעם זה דעל כרחך יקנה יותר דהא אין להם אלא חומש אחד וצריך עיון, ועיין לקמן סוף סימן זה בחומש שלנו:

ד

[ד] אבל בחומשים שלנו וכו'. אפילו כתובים בקלף ובכל דקדוק מכל מקום יקרא השליח ציבור סדר אותו שבת בחומש ויפטיר הפטרה בלא ברכה (שיירי כנסת הגדולה), והיינו שיקרא בקול רם כמו בשאר פעמים, ועיין סימן רפ"ב ס"ק ו':

ה

[ה] מוציאין ספר תורה אחרת וכו'. כתב מלבושי יום טוב ורבינו הגאון מורינו הרב ליווא זכרונו לברכה הנהיג פה פראג שלא להוציא אחרת וכו' דפסק כמאן דסבירא ליה דדוקא חסירה יריעה אחד אין קורין בה ולכתחילה אין להוציא בחסירה אפילו תיבה אחת אבל אותיות המקלקלים בקריאה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה ובייתור אף לכתחילה מוציאה עד כאן לשונו. וכן ראיתי בספר תפארת ישראל וכן פסק לחם חמודות דף פ"ז, ומסקי דמכל מקום אותו חסר יקראו בחומש, ומשמע קצת מדבריו כשקורא בחומשין שלנו אין איסור משום בעל פה, וכן בתשובת הרשב"א שהבאתי לעיל בס"ק ג' משמע קצת הכי, ולקמן סימן תר"צ סעיף ד' במגילה לא משמע הכי וצריך עיון. ועוד שכתבו דדוקא בענין ובפרשה שלימה שייך איסור דבעל פה, אבל תיבה שצריך לצרף אל דיבור שהוא עמו לא נקרא דברים. ובאליהו זוטא כתבתי דנוהגין פה פראג כסתימת השולחן ערוך ולבוש, וכן היה נוהג זקני הגאון זכרונו לברכה, וגם הט"ז וש"ך ביו"ד סימן רע"ט פסקו כשולחן ערוך ולא הזכירו מהני רברבי, וכן משמע בתשובת מהר"מ לובלין ונחלת צבי ושאר אחרונים, ובשל"ה דף קל"ה החמיר יותר דאפילו שאין נשתנה בענין רק הלשון כגון כבש וכשב מוציאין אחרת והשיג על הלבוש דפסק דאין מוציאין בזה. ולעניות דעתי השגתו לחינם, דגם הלבוש סבירא ליה הכי דהא כתב סוף סעיף זה שאין הענין והלשון משתנה אין להוציאה וכו' משמע שאם נשתנה הלשון אף שאין הענין משתנה מוציאין. ועוד נראה לי מבעל הטורים פרשת ויקרא דאפילו בענין יש שינוי בזה שכתב דכשב הוא גדול מצאן, אם כן אפשר דכבש היינו צאן ואחי הרב מורינו הרב ר' מיכל אמר כיון דאיתא בילקוט פרשת פנחס כבשים בית שמאי אומרים שהן כובשין עוונותיהן של ישראל בית הלל אומרים שהן מכבסין עוונותיהן של ישראל, אם כן בכשב לא נשמע זה והוי שינוי. בענין מעשה שנמצא ספר תורה סוף פרשת מסעי וגדירות לצאנכם במקום וצאנם, והוריתי להוציא אחרת חדא דהלשון משתנה כמו בכבש וכשב לדעת של"ה, ועוד דבגור אריה כתב דצאנכם מורה על ריבוי צאן כמו צונה ואלפים כולם, אם כן הענין גם כן משתנה. מעשה בסוף פרשת וירא מפרשת לך לך הגר אל תיראי חסר יו"ד והיה נראה לי להוציא אחרת דהוי שינוי בענין דבלא יו"ד אינו לשון יראה אלא לשון ראה, ובפרשת מקץ כתיב בשני יודי"ן ותרגומו ודחילו, ויש מספקין כיון דנקרא תראי בלא יוד כמו ביו"ד אך בלא יו"ד אין נקרא תנועה גדולה. ונראה דכל שיש ספק קצת אם יש שינוי בענין יש לסמוך על הגדולים הנזכרים לעיל שאין להוציא אחרת. כתב מגן אברהם ואם נדבקה אות לאות יש לסמוך על הרשב"א דמכשיר, ואין צריך להוציא אחרת, ב"ח סימן ל"ב, ומיהו הרשב"א לא הכשיר אלא כשנדבק בסופה אבל כשנדבק באמצעיתו וכל שכן בראשה מודה דפסולה, כמו שכתב בתשובת סימן תרי"א, עד כאן לשון מגן אברהם. ולעניות דעתי משמע בב"ח בכל ענין אין להוציא אחרת, וטעמא נראה לי דהרשב"א דפוסל בנדבק בראשה ואמציעתה והיינו משום דסבירא ליה דהוי כחק תוכות ולא מהני גרירה, אבל למאי דקיימא לן בסימן ל"ב דמהני גרירה, יש לסמוך על סברא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, גם כדאי הם גדולים שהבאתי לסמוך בזה שאין להוציא אחרת מיהו אם נשתנה צורת האות על ידי הדבקות עד שאין ניכרת יש להוציא אחרת, וכהאי גוונא כתב הב"ח באבן העזר סימן קכ"א וביותר לא מיבעי אות אחת ויש שינוי ענין דמוציאין כדמשמע סוף סימן זה אלא אפילו תיבה אחת שלם כפל נוהגין נמי להוציא אחרת, וטעמא נראה דכפל נדרש והוי שינוי ענין ויתר כנטל וכן ביו"ד ריש סימן רפ"ג בדיבוק תורה עם נביאים, ועיין ט"ז יו"ד סוף סימן רע"ד ועיין לעיל סימן ל"ב ס"ק ל"ז. ומזה הט"ז מסיק שם דכשנמצא טעות באחרון עד הקדיש ובתוך המפטיר אין להוציא כלל, וטעמו דש"ס ערוכה ביומא יאמר ובעשור בעל פה כדי שלא יגלול ספר תורה בציבור, והאריך שם ושאין לחלק בין זמן הש"ס להאידנא, עד כאן. ותמיהני שלא הזכיר מדברי הב"ח בסוף סימן קמ"ד דמסיק שיש חילוק עיין שם, ועוד הא בירושלמי פרק בא לו קאמר דקורין ובעשור בעל פה משום שהוא סדרו של יום. גם נראה לחלק דבעשור לחדש אינו מצד תקנות עזרא אלא מצד חיוב כדפירש רש"י שם, לכן קורין בעל פה, מה שאין כן כל קריאותינו הוא מצד התקנה של עזרא ועזרא לא תיקנו אלא בספר תורה כמו שכתב בריש סימן קמ"ד, ואפילו על תיבה אחת אם אינו קורא בספר תורה אפשר דהוי כלא קיים התקנה, ונראה דהיינו טעמא נמי דאין נוהגין כמהרי"ל ולחם חמודות ודו"ק, וכן בסוף סימן מ"י חולק על הט"ז. ואף שיש לתרץ כל מה שהקשה על ט"ז דמה שכתב דבעשור שייך טעם דרגיל בה לכך קורא על פה, נראה לעניות דעתי ממרדכי שהביא בית יוסף בסימן מ"ט דלא שייך טעם בועשור לחודש טעם דגריסי עיין שם. גם הטעם שכתב כיון שאין מוציא אחרים בקריאת ובעשור לחודש מותר בעל פה, לדברי הב"ח שם שכתב דזה מיירי כשרגיל בה דאז מותר לעצמו אבל לא להוציא אחרים ואי אפשר לומר כן. ומה שכתב בשם רבינו יונה דפרשת קרבנות שאני, משמע מבית יוסף ומשולחן ערוך שם שכל הפוסקים פליגי על רבינו יונה, מכל מקום לדינא יפה כיוון, וכן נוהגין אפילו באחרון ומפטיר של שבת, וכן פסק בתשובת באר עשק וסיים שפעם אחת נמצא כמה ספרי תורה זה אחר זה בטעות אחר שנשלם חובות היום והיה טורח ציבור מאוד והורה לגמור הפרשה באותו ספר תורה, עד כאן ולא כמגן אברהם. ועתה נדפס מחדש ספר ט"ז מאורח חיים וכתב דביו"ד סימן רע"ט העליתי לנהוג דאם נמצא טעות במקום שאי אפשר להפסיק כגון שלא ישתיירו שלושה פסוקים או שהוא בקריאת אחרון יאמר הטעות בעל פה וישלים בפסולה ואחר כך יברך אחריה, עד כאן. ותימא יותר דביו"ד מבואר דדוקא באחרון אבל בנמצא טעות במקום שאי אפשר להפסיק דבלאו הכי מוציאין אחרת שמפסיקין ומברך באחרונה אחריה. ומה שתמה הט"ז על רמ"א דלמהר"י בי רב אפילו קרא שלושה פסוקים לא יברך אחריה אלא יוציא ספר תורה אחרת עד כאן לשונו. לעניות דעתי סבירא ליה לרמ"א דמודה בזה מהר"י כיון שאפשר להפסיק אם מוציא אחרת הוי כהיסח הדעת לגמרי וצריך לברך ברכה ראשונה על מה שיקרא בשניה מה שאין כן באי אפשר להפסיק, ובזה נדחה כל מה שכתב מגן אברהם בזה:

ו

[ו] ואפשר להפסיק וכו'. ואם אי אפשר להפסיק אינו מברך אלא אשניה, וכתב המרדכי כגון שהוא רביעי בראש חודש או בחולו של מועד שצריך לגמור הפרשה שאין מוסיפין עליהם או שהחסרון בסמוך לפרשה שתי פסוקים דהוי דומיא דכהן גדול המוטל עליו לקרות הכל, עד כאן ונראה דבעשרת הדיברות, ותוכחה, ושירת הים הוי נמי אי אפשר להפסיק כדאיתא פרק ט"ז דמסכת סופרים וצריך עיון, והוא הדין בשמונה פסוקים שבסוף התורה וכמו שכתבתי בסימן תרס"ט ס"ק י"ז. כתב בתשובת נחלת שבעה מעשה שעלה החזן לספר תורה בפרשת וישב לששי ואחר שקרא שלושה פסוקים בסוף פסוק שלישי וחטאתי לאלהים היה טעות והיה כתוב וחטאת ולא רצה לפסוק בזה הפסוק משום אל תעמוד בדבר רע, וצויתי שיקרא עוד פסוק אחד ויברך אחריה ואחר כך בספר תורה השניה יחזור לאחוריו אותו פסוק ראשון כי אינו יוצא בו מאחר שנמצא בטעות קודם פסוק רביעי ולא קראו אלא כדי שלא לסיים ברע, עד כאן דבריו בקצרה, ומשמע שאם אחר עולה יש לחזן לסיים שם. ומשמע ממרדכי הנזכר לעיל דבשבת שאפשר להוסיף פסוק אפילו באחרון אם קרא שלושה פסוקים, ואם האחרון הוא כהן נראה דמכל מקום מותר לקרות בספר תורה שניה כהן או ישראל, ועיין לעיל סימן קל"ה סעיף יו"ד וצריך עיון:

ז

[ז] טעות גמור וכו'. ברמב"ם פרק ד' מהלכות ספר תורה וכן הדין כשכתב מלה שהיא קרי וכתב בקריאותה כגון שכתב ישכבנה במקום ישגלנה, עד כאן. מעשה שנמצא בספר תורה ירדנה בפרך במקום ירדנו, ופסק זקני הגאון זכרונו לברכה להוציא ספר תורה אחרת, ודומה אותו ספר תורה שכתב רחבה במקום רחבו דפוסל בתשובת מהר"מ לובלין סימן צ"ו, ומהאי טעמא כתב בתשובת שער אפרים סימן צ' בספר תורה שנמצא וחמשתיו חסר יו"ד בין תי"ו לוי"ו אף שנוכל לקרות התיבה בלא יו"ד כאילו כתב ביו"ד, מכל מקום מדדרשינן בפרק הזהב מדכתיב וחמשתיו של חמשיות הרבה הוה כמו רחבה ורחבו, וכן הדין אם נמצא הוא במקום והוא, באר עשק סימן כ"ד. ומשמע דאם אין שינוי מענין ולשון אף שהוא טעות ידוע בבירור אין מוציאין אחרת וכן משמע בדרכי משה ליו"ד סימן רע"ט ודלא כמגן אברהם. ומכל מקום יראה אם נמצא מאין יבמה בפרשת כי תצא מלא ביו"ד שיש להוציא אחרת דאם זה מלא אין לימוד מאין לו עיין עליו, ועוד דאין מלא צריך לדרשה בקידושין דף ד' דמשמע שם דמאן בלעם לבד לא היה נלמוד, ועיין תשובת רדב"ז סימן ק"א אם להגיה על פי הזוהר או דרש. כתב בתשובת צמח צדק סימן קי"ט היה צריך לומר מגרשיהן בנו"ן אין מוציאין אחרת דמ"ם בנו"ן מתחלפת, עד כאן. וצריך עיון גם צריך לומר כיון דמתחלפין לא מיקרי גם שינוי לשון. כתב בתשובת באר עשק סימן ל"א ספר תורה שראש הלמ"ד מגיע לאויר התי"ו והיא מעט מעט עד שנשאר צורת תי"ו כראוי כשר ואם נכנס הרבה פסול, עד כאן. ואם ההי"ן נוגעין בגגין כחוט השערה עיין סימן ו' שם ועיין לעיל סימן ל"ב. כתב באר שבע דף קי"ג ספר תורה שכתב בה לעיני כל ישראל בסוף השיטה שבסוף הדף פסולה, וכן אם יש בה נקודות להפריד הפסוקים בין פסוק לפסוק אף שאינה ממוצעת אלא למעלה מהם בין פסוק לפסוק עיין שם. ועיין בתשובת שער אפרים בכיוצא בזה בסימן פ' ופ"א בווי"ן וזיינ"ן וממי"ן הנכתבים שלא כתיקונן. ספר תורה שבלו ואכלו עש באותיות השם וכן אם נפסקו קצת אותיות ברגל ואין בהם היקף גויל תיקונו עיין בתשובת באר עשק סימן ז' נמצא בפרשת ויגש כי תועבת מצרים כל רועי צאן ביו"ד במקום רועה בה"א לכאורה הוי שינוי ענין דרועי לשון רבים כדכתיב והאנשים רועי צאן ורועה לשון יחיד כדכתיב והבל רועה צאן רועה אחד יהיה לכולם, אך כתיב ויאמרו אל פרעה רועה צאן בה"א והוא לשון רבים, גם בתרגום פירש רעי ענא. כתב בהלכות גיטין אם כתב אליצור פדהצור עמינדב וכדרלעומר בשני שיטין פסול, עד כאן, וכן כל כיוצא בזה, ונראה דהוא הדין בספר תורה. כתב שיירי כנסת הגדולה סימן רפ"ב אף כשכבר נודע שספר תורה זו פסולה ושכחו והוציאו וקראו בה אין לפסול מה שקראו כבר, כתב מגן אברהם אפילו לא נודע עד אחר שקראו שלושה ארבעה פסוקים אחר הטעות אין מתחילין אלא ממקום שפסקו, עד כאן, ועיין לעיל ס"ק ו':

ח

[ח] אבל משום חסירות וכו'. רמ"א הכריע מנפשיה בין האגור שפסק שלא להוציא אחרת אפילו בחסר פסוק ובין מהר"י שפסק להוציא וכך מפורש בדרכי משה ליו"ד סימן רע"ט ובהגהות שער אפרים סימן פ"ב האריך ותמה על רמ"א בחינם עיין שם:

ט

[ט] ובשעת הדחק וכו'. והלבוש פסק סתם כיש מחמירין וצריך עיון, ונראה דסבירא ליה ללבוש מדהביא רמ"א שני דעות בלשון יש אומרים והביא יש מחמירין באחרונה משמע שכן הלכה, וכהאי גוונא כתבתי בסימן ק"מ ס"ק ד' בשם הדרישה, וטעמא נראה לי משום שכתב בית יוסף שתשובת הרשב"א הוא יש מחמירין ועליו יש לסמוך. אך קשה לי הא בסימן קמ"ז מביא בית יוסף תשובת רשב"א זה לשונו, שאלת בראש חודש שחל בשבת ואין לו אלא ספר תורה אחת אם מותר לקרות המאורע בחומשין שלנו, תשובה מותר לקרות המאורע בחומש שהרי בפרק בא לו התירו לקרות על פה דברים שבכתב ואסרו לגלול מפני כבוד ציבור כל שכן כאן שקורין בכתב שאין גוללין, עד כאן. אם כן כל שכן שמותר לקרות בספר תורה פסולה בשעת הדחק שאין ספר תורה כלל וסותר אהדדי. ודוחק לומר דמיירי בחומש אחד שעשוי כתיקון ספר תורה דהא קאי על השאלה בחומשין שלנו והם אינן עשוין כתיקון ספר תורה כדאיתא בתשובת הרשב"א סימן תת"ה, גם דוחק לומר דמיירי בלא ברכה וצריך עיון, ועיין לקמן סימן קמ"ד עוד מזה. כתב לחם חמודות דף פ"ד יראה לי דאף לדברי המקילין לא הקילו במאי דאיתמר בהדיא בש"ס, אם חסירה יריעה אחת אין קורין בה, עד כאן. ותימא דאישתמיטתיה הגהות מרדכי דגיטין דדייק מש"ס הנזכר לעיל דנקט אין קורין בה ולא קאמר דאסור לקרות אלא שמע מינה דאין קורין היכא דאפשר אבל בשעת הדחק שרי וכן מבואר בכלבו ואבודרהם דמאן דמקיל מקיל נמי בחסר יריעה. ובעיקר הדין יש לפסוק כיש מחמירין כדעת הלבוש וכמו שזכרתי, וכן בשיירי כנסת הגדולה כתב שכן מנהגם. אך ראיתי בתשובת מהר"מ מלובלין סימן פ"ד שפסק להקל בשעת הדחק בשחרית בשבת לקרות שבעה גברי בספר תורה הפסולה ולא יותר ובשבת במנחה לא יוציאה כלל לקרות כיון שלא תיקנו עזרא אלא בשביל יושבי קרנות, עד כאן, וכדאי לסמוך עליו בשעת הדחק. ונראה דאפילו להוציא לכתחילה כשאין אחרת מדכתב במנחה הטעם משום יושבי קרנות, משמע דבשחרית מוציאין אותה ודלא כמגן אברהם, ומשמע אפילו מפטיר לא יקראו בשחרית דהא קיימא לן בסימן רפ"ב דהמפטיר עולה, ואם כן השביעי הוא כמו מפטיר, ויקרא הפטרה בברכותיה כנזכר לעיל:

י

[י] יש להקל וכו'. כן כתב בית יוסף בשם נימוקי יוסף בשם רבו, וראיתי לרבינו הגאון בספר תפארת ישראל שכתב דדבריו אינן מובנים אי מפרש בתוס' ור"ן דדוקא יריעה אחת פוסלת אם כן אפילו באותו חומש נמי יקראו בו, ואם אין חילוק בין תיבה ליריעה אם כן בשאר חומשין נמי לא יקראו דהא לא חזי למילתיה, ותדע מדבעיא הש"ס בגיטין דף ס' למיפשט בעיא דמהו לקרות בחומשין בציבור מהא דספר תורה שחסר יריעה אין קורין בו, אם כן על כרחך צריך לפרש אין קורין בו בכל ספר תורה אפילו בשאר חומשין, ולמסקנא דקיימא לן דאין קורין בחומשין איך נאמר דמותר לקרות בספר תורה שחסר דבר זה לא יתכן, עד כאן, ונמשך אחריו לחם חמודות דף פ"ד. ותמיהני על מאורות הגדולים דאישתמיט להו תשובת הרשב"א סימן תרי"א זה לשונו, שיש לי לומר שחסר יריעה אחת דוקא והוא שחסר בחומש שאינו קורא בו דהשתא פסול משום יריעה שחסר, אבל אות אחד או פסוק אחד לא דלא מיקרי חסר אלא מוטעה אבל אם חסר אפילו אות אחת באותו חומש פסול עד כאן לשונו. ואם כן דברי נימוקי יוסף מובנים דסבירא ליה דאם חסר יריעה פסול אפילו בחומש אחד משום דנקרא ספר תורה חסר, אבל כשחסר פסוק אחד לא מיקרי חסר רק מוטעה, לכן כשר כשהוא בחומש אחר, וראייתו מש"ס לאו ראיה כלל דש"ס פשיט מחסר יריעה, אבל מה דנקרא מוטעה כשר בחומש אחר ודו"ק. ועוד מצאתי בחידושי רשב"א בגיטין דף פ"ג זה לשונו, ואסקינא דאין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור, ונראה לי להלכה דכיון שכן אפילו נמצא טעות וכו' ומשום דמחסר במילתא נמי ליכא דהא במילתיה דההוא חומש לא מיחסר כלום, עד כאן לשונו. ומשמע דמפרש כיון דלמסקנא קאמר טעם מפני כבוד הציבור ולא משום איסור אחר אם כן מפרישין נמי הוא דחסר יריעה אין קורין בו היינו כשחסר באותו חומש, ונראה וניכר שדברי נימוקי יוסף לקוחין מרשב"א הנזכר לעיל אלא שכתב כן בקצרה והוא ברור. והשתא יצא לי ספיקא דדינא דהרשב"א בתשובות פוסל חסר יריעה אפילו בחומש אחר, ובחידושיו משמע דמותר כמו שזכרתי וכדמשמע מה שכתב דמחסר במילתיה וכו' שנזכר בש"ס בחסר יריעה. ונראה בחידושיו קאמר להלכה ובתשובות למעשה יש להחמיר, אך קשה לי הא כתב השולחן ערוך ביו"ד סימן רע"ט ספר תורה שנמצא בו שלושה טעויות אסור לקרות בו עד שיגיהנו כי הוא מוחזק במוטעה והוא בבית יוסף בשם תשובת רשב"א, ואמאי הא אפילו בחומש אחד כשמגיה מותר, ובאמת מסידור דברי רמ"א כאן נראה קצת דבשעת הדחק דוקא מותר אלא דמלבוש לא נשמע כן. ואפשר לדחוק דמה שכתב עד שיגיהנו היינו לחומש אחד, וזה נראה לי כוונת מלבושי יום טוב זכרונו לברכה, וליש אומרים הללו נראה לי דלענין להגיה ספר תורה דבטור יו"ד סימן רע"ט עד כאן לשונו, ולכאורה אינו מובן. ונראה לי דרצה לומר דאין צריך להגיה אלא חומש אחד, ומה שכתב ליש אומרים הללו היינו מפני שלא ראה שדברי נימוקי יוסף מרשב"א הן ודו"ק. אך תמהתי בלבוש שם שכתב עד שיגהנו כולו. לכן נראה לי דסבירא ליה דכיון שמוחזק בטעות הרבה נקראת חסירה כמו חסירה יריעה וצריך להגיה כולה, ומכל מקום נראה לי להקל בשעת הדחק. שמעתי בשם זקני הגאון לא מיקרי מוחזק בטעות אלא כשיש שלושה בשינוי ענין ולשון, אבל בשאר מהם חסיר ויתיר לא, עד כאן. ונראה לי דהנך שלושה טעויות אף שנמצאין בסירוגין ותיקנו וכשבא הטעות השלישי כבר תיקון הראשונים הוי מוחזק בטעות דזיל בתר טעמא, ועיין ביו"ד סימן פ"ד סעיף ט' בנמצא שלושה תולעים:

א

אין. עיין ת' הרמב"ן סי' קפ"ו:

ב

טעות ע' ת' רשב"ש סי' י"א ות' ב"י סי' נ"ד: ועיין באר הטיב ס"ק ה' מ"ש ע"ש ט"ז בי"ד סי' רע"ו דאם נמצא הטעות במפטיר יקרא הטעות בע"פ ר"ל הדין הוא אמת בשבתות השנה אבל בשבת ר"ח וי"ט אין הדין כן להיות הוא חובת היום ועיין שב יעקב סי' י"ד. וע' ת' זרע אברהם סי' ו' ועיין מ"ש בסי' סכ"ב סק"א:

ג

אין להוציא בשעת קריאת הכהן בשבת במנחה נמצא בס"ת דבוק אות לחברתה ופסק בת' דבר משה סי' ב' להוציא אחרת וכ"כ רשב"ץ דאין לחלק כלל בין מנחה לשחרית. ועיין ת' הרא"ש כלל ג'. אבל נמצא הטעות קודם הקריאה והוציאו אחרת א"צ לחזור ולברך שבות יעקב ח"א סי' י"ח. מעשה שנמצא בס"ת ירדנה בפרך במקום ירדנו ופסק זקנו הגאון של ר' אליהו רבה זצ"ל להוציא אחרת וע' בס' אליה רבה שהשיג בזה הענין על מ"א ע"ש:

א

א) [סעיף א'] אין קורין בתורה בפחות מיו"ד וכו' דדבר שבקדושה הוא ואין דבר שבקדושה פחות מיו"ד כדילפינן מונקדשתי בתוך וכו' לבוש, ועיין בדברינו לעיל סי' נ"ה או' ו'

א

ב) שם. מעשרה גדולים בני חורין, מ"ש מעשרה גדולים, לאפוקי קטנים דאע"ג דקטן משלים לז' קרואין מ"מ אינו משלים למנין עשרה, ומ"ש בני חורין לאפוקי עבדים גמורים, ובמרצה עבד ומחצה בן חורין יש להסתפק, ונראה דכיון דק"ל דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין הרי חייב בכל המצות דכל הראוי לבילה וכו' וכן מוכח בריש חגיגה יעו"ש, עו"ת או' א' אבל הא"ר או' א' חלק על דברי העו"ת הנז' וכתב דחציו עבד אין מצטרף יעו"ש, וב"ב א"א או' א' וכ"כ לעיל סי' נ"ה או' ט"ו, ועיין בדברינו לכם מאו' י"ב עד או' ח"י מי מצטרף ומי שאינו מצטרף וה"ה לכאן יעו"ש:

א

ג) שם מעשרה גדולים וכו' ואם לא יש אלא ז' שלא שמעו קריאת ס"ת יכולין לצרף עמהם ג' שכבר שמעו ולהוציא ס"ת, לב חיים ח"ב סי' כ"ה, וכ"כ לעיל ריש סי' ס"ט לגבי חזרת העמידה יעו"ש:

א

ד) שם ואם התחילו ביו"ד ויצאו מקצתן וכו' ועל היוצאים נאמר ועוזבי ה' יכלו, ב"ח בשם הירושלמי, פרישה או' א' וכ"ה במור"ם לעיל סי' נ"ה סעי' ב' ואפי' בין גברא לגברא, פרישה שם, ומ"ש בריש סי' קמ"ו דמותר לצאת בין גברא לגברא היינו בנשאר עשרה, וכ"כ א"א או' א' ועיין לקמן סי' קמ"ו או' ה':

א

ה) שם ויצאו מקצתן גומרין, אבל אין אומרים קדיש אחר קריאת ס"ת וכמו שהסכים הפר"ח לעיל סי' ג"ה דאין אומרים קדיש תתקבל, ועוד כי הא דנהגו לומר קדיש בשני וה' אחר קריאת התורה הוא מנהג אחרונים והשתא דיצאו מקצת עשרה אין לאומרו, ברכ"י או' א' ודלא כשע"א ש"ז או' ל"ח ועיין בדברינו לעיל סי' נ"ה או' ל"ד ואו' ל"ה ודו"ק:

א

ו) שם גומרין, והוא שנשתיירו רובן כמ"ש לעיל סי' נ"ה סעי' ב' וכ"כ הפר"ח או' א' א"א שם, ויראה דבששה סגי, וברכו לא הוה התחלה כבסי' קל"ה ס"ו אבל בא"י הוי התחלה, א"א שם, דה"ח או' א' ומ"ש התו"ח או' ג' דגם ברכו הוי התחלה אינו מוכרח, ועוד דלא יהיה אלא ספק והא ק"ל סב"ל, דבשביל זה אתה עושה ברכות לעולין

א

ז) שם גומרין כל העולין כן הסכים מר"ן ז"ל בכ"מ פ"ח מה"ת דין ו' מ"א סק"א, וכתב שם המ"א דמשמע שם דלא יקראו אלא ז' עם המפטיר ועיין סס"י רפ"ב עכ"ל. ור"ל כיון דהכ"מ מסתפק שם אם גומר עולה אחד או כל העולים אלא דהסכימה דעתו ז"ל שיגמרו כל העולין א"כ אין להוסיף על מנין ז' וגם המפטיר הוא מן הז' משום דק"ל בסי' רפ"ב מפטיר עולה למנין ז' וכ"כ המחה"ש סק"א, ומשמע דאומר הפטרה בברכה אבל הא"ר או' ב' כתב דאין לומר הפטרה בברכה יעו"ש והביאו המחה"ש שם וכתב דאפשר לומר דגם המ"א מודיה ליה יעו"ש, וכ"כ א"א שם, דה"ח שם שע"א שם, ועיין לקמן או' ט':

א

ח) שם גומרין, וביום שמוציאין ב' ס"ת נראה כיון דק"ל מפטיר עולה למנין ז' יש להקרות ו' בספר ראשון והז' בספר ב' וכן ביום שמוציאין ג' ס"ת כגון ר"ח טבת שחל בשבת יש לקרות ה' בספר א' והששי בספר שני והז' בספר ג' כדי שלא להוסיף על העולין לחובת היום, ועיין מאמ"ר או' א':

א

ט) שם גומרין ואם היו עשרה בשעה שהתחיל ברכת ההפטרה ויצאו מקצתן יגמור ההפטרה עם הברכות אבל אם לא היו עשרה בעת שרוצה להתחיל הברכה אעפ"י שקרא בתורה למפטיר ובירך לאחריה ביו"ד ויצאו אח"כ מקצתן לא יאמר הברכות כלל רק יקרא ההפטרה בלא ברכה, שע"א ש"ט או' ל"ב:

א

י) [סעיף ב'] אם כתוב כל חומש לבדו וכו' אין קורין בו וכו' והטעם כתוב שם בגמ' מפני כבוד הצבור ולפ"ז משמע דאם הצבור רוצים למחול על כבודם קורין בחומש העשוי בגלילה כס"ת ומברכין ג"כ עליו וכ"כ ב"י ממשמעות דברי רבינו ירוחם, אבל ראבי"ה כתב בשם הירושלמי טעם אחר כדי שתהיה נפשם עגומה שאוסרים להם לקרות בצבור ויקנו ס"ת שלם ולפ"ז אין הדבר תלוי במתילת הצבור, עו"ת או' ב' והפר"ת או' ב' כתב דכיון דהטעם משום כבוד צבור רשאים למחול יעו"ש וכ"כ כנה"ג בהגב"י בשם הרא"ם ח"א סי' יו"ד ותומת ישרים סי' ל"ב דבמקום שאין ס"ת מצוי שיקראו בחומשי' ויברכו תחלה וסוף, וכ"כ א"ר או' ג' וכ"כ הרב זקן אהרן סי' צ"ט דבמקומו נוהגין כשיוצאין בכפרים מביאין חומש וקורין ו' בברכה לפניה ולאחריה יעו"ש והביאו י"א במ"ב בהגב"י או' ג' ועיקרי הד"ט סי' ו' או' ל"א, אמנם עיין בדברינו לעיל סי' נ"ג או' ל"ז שכתבנו בשם כמה פוסקי' דאפי' לפי הטעם מפני כבוד הצבור אינם יכולין למחול יעו"ש, וכ"ה דעת מרן ז"ל דאפי' בשעת הדחק שאין להם ס"ת אין לקרות בחומש כמ"ש סעי' ג' וכ"כ הלבוש וכ"כ הכנה"ג שם דלא ראה מנהג בזה שיקראו בחומשין ויברכו ואם היה בא מעשה לידו היה חושש לס' הרשב"א יעו"ש, וכ"כ הלד"א סי' ח' או' כ"ט דאין לסמוך על המתירין לברך ולעלות בחומש כלל עכ"ל, וכן עיקר דהא אנן אתכא דמרן ז"ל סמכינן, ועוד כיון דדבר זה בפלוגתא שניא ויש חשש ברכה לבטלה הא ק"ל סב"ל:

א

יא) שם אין קורין בו וכו' אבל בכפרים שא"א אלא בחומשין ש"ד למקרי בהו בלא ברכה הפרשה הש"ץ לבדו וכן הנהגתי פה אזמי"ר יע"א כשבורחים לכפרים מדבר בעיר יהלוך שאינם יכולין להוליך שם ס"ת שיקרא הש"ץ הפרשה בחומש סדר אותה שבת ויפטיר הפטרת אותו שבת בלא ברכה, שכנה"ג בהגה"ט או' א' ויעיש"ב, א"ר או' ד' אמ"ל בדין הנהגת הצבור בעת קס"ת או' כ"ט, לד"א שם, ועיין לקמן או' י"ד:

א

יב) שם הגה, אבל בחומשים שלנו וכו' אפי' כתובים בקלף ובכל דקדוק, א"ר או' ד' ועיין לקמן או' מ"ד:

א

יג) שם בהגה, אין לברך עליהם, וכן הוא דעת מרן ז"ל כמבואר בב"י, וכ"כ הלבוש ב"ח:

א

יד) שם אין לברך עליהם משמע דוקא לברך עליהם אסור אבל לקרות בצבור בלתי ברכה מותר וכן מבואר בתשובת הרשב"א שמביא ב"י בסי' ז' עו"ת או' ג' וכ"כ מ"א סק"ב בשם התניא וכ"כ הפר"ח סוף או' ג' וכתב עוד שם המ"א דמשמע שהחזן קורא בקול רם כמו בשאר פעמים וכ"כ א"ר שם, ועיין לעיל סי' קמ"א אות ט':

א

טו) שם בהגה ראיתי נוהגים שהש"ץ קורא מן החומש וכו' והאידנא נוהגים שאחד קורא מהחומש והש"ץ קורא מהס"ת וצ"ל הטעם משום שיש אנשים שאינם יודעים לקרות בניגון וטעמים ואפי' מקרין אותם ויהיו מתביישים לכן מקרין להש"ץ מ"א סק"ג סו"ב או' ב' ועיין פר"ח או' ב' ומ"ש עליו המאמ"ר או' ב' ודוק, ועוד עיין בדברינו לעיל סי' קמ"א או' י"ט:

א

טז) [סעיף ג'] אפי' בכפרים וכו' אין מברכין עליו כתב העו"ת או' ד' פי' על חומש אחד אפילו עשוי בגלילה עכ"ד וזהו כתב לפי סברתו באו' ה' דדעת מרן להתיר בשעת הדחק ס"ת שיש בו טעות יעו"ש, אבל א"נ דבב"י משמע דקאי בין אחומש העשוי בגלילה ובין אס"ת שלימה אלא שיש בה פסיל יעו"ש וכ"מ לשון הש"ע, וכן הוא בהדיא לקמן סי' קנ"ג סעי' ג' וכ"כ מ"ב או' י"א ועיין לקמן או' מ"ד ועוד עיין לעיל או' יו"ד ואו' י"א:

א

טוב) [סעיף ד'] אם נמצא טעות בס"ת בשעת קריאת וכו' פי' שגמרו קריאת מקצת העולין וכבר בירך אחריה ואח"כ נמצא הטעות דזה הוי דיעבד גמור וסמכינן אמתירין לקרות בס"ת פסולה (כמ"ש בב"י בשם הרמב"ם) ולכן אותן שכבר קראו עולין למנין ז' והשאר קורין בס"ת כשר אבל אם עדיין לא בירך אחריה אפי' גמרו הפרשה של אותו עולה זה הוי בכלל הסיפה בנמצא טעות באמצע קריאת התורה לב"ש, וכ"כ המש"ז או' א' לדעת הש"ע:

א

חי) שם מוציאין ס"ת אחרת וכו' ואם אין ס"ת אחר ישלימו הפרשה בלי ברכה, מהרי"ע בס' בני יהודה דף ס"ז ע"ב דלא כהרב חוות יאיר סי' רל"ה ברכ"י או' ד' וכ"כ המאמ"ר או' ז' ודחה דברי העו"ת יע"ש קיצור ש"ע סי' כ"ד או' ט' ועיין לעיל או' י"ד:

ב

חי) שם ומתחילין ממקום שנמצא הטעות וכו' ואם נמצא הטעות בס"ת בחו"ה אחר קריאת הלוי כיון שהישראל חוזר וקורא מה שקרא כהן ולוי א"צ לחזור ולעלות הלוי פעם אחרת לקרוא מה שקרא בפיסול, ואפי' בב' וה' ומנחת שבת אם נמצא טעות בקריאת הג' ולא נתברר אלא לאחר שסיים (וכן בשבת בבקר מחב"ר בקו"א) א"צ לחזור ולקרות פעם אחרת, הרב מהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה שער ג' סי' ב' ברכ"י או' ב' ואם נמצא טעות באמצע קריאת הכהן, כשמוציאין אחר גומר הכהן קריאתו ואחריו קורא לוי אם ישנו שם, ואם לאו קורא הכהן במקים לוי ואחריו ישראל וה"ה אם נמצא הטעות באמצע קריאת הכהן במקום לוי גומר קריאתו בספר הכשר כמ"ש כאן ואחריו ישראל מאמר או' ה':

א

יט) שם ואם נמצא טעות באמצע קריאה וכו' כ"כ ב"י בשם הר"י בי רב ז"ל וכתב דכן אנו נוהגים אחריו וכ"כ ב"י ביו"ד סי' רע"ט ובש"ע שם מיהו הב"ח כ' דמנהגם ע"פ מרדכי שאם עדיין לא קרא ג' פסוקים קורא הטעות ע"פ עד שיקרא ג"פ ומברך לאחרי' או גומר הפרשה אם לא אפשר לשייר ג"פ עד סוף הפרש' ואם כבר קרא ג"פ ומשייר ג"פ עד סוף הפרשה פוסקים שם ומברך לאחריה ומשלימים המנין בס"ת הכשר וכן נהגו גדולי עולם שלפנינו האשכנזים ודלא כמ"ש ב"י שלא נהגו כן עכ"ל, וכ"נ דעת המ"א סק"ד אלא שכתב דבמקים שאין מנהג יש לנהוג כהב"ח אבל במקום שיש מנהג קשה לשנות מנהגם יעו"ש אבל הש"ך שם ביו"ד סק"ב דחה דברי הב"ח והסכים לדברי הש"ע וכתב שכן הסכים הלבוש יעו"ש וכ"כ הפרישה שם או' ב' דכן המנהג וכן הט"ז שם סק"ב האריך ליישב דברי הש"ע יעו"ש וכ"כ א"ר או' ה' דנוהגים בפראג כסתימת הש"ע ולבוש יעו"ש. גם בס' בני יונה העלה שאין לזוז מפסק הש"ע וכן בשו"ת חו"י סי' רל"ח כתב דמנהג פשוט באשכנז כדברי מהר"י בי רב וכ"כ הברכ"י סי' מ"ט או' ב' דאנן נהגינן כמהר"י בי רב יעו"ש. וכן דעת קיצור ש"ע בפאת השלחן סי' כ"ד או' ח' יעו"ש מיהו דעת מור"ם ז"ל כאן בהגה נראה כמכריע דאם כבר קראו ג"פ ואפשר להפסיק פוסקים שם ומברך אחריה ומשלימים המנין בס"ת הכשר אבל אם עדיין לא קרא ג"פ מסכים לדברי הש"ע דגומר הקריאה בס"ת הכשר ומברך לאחריה ולא לפניה אבל דעת הש"ע נראה דאינו כן אלא אפילו קרא ג"פ אינו מברך לאחריה עד שיקרא בס"ת הכשר ג"פ וכאשר יבואר לקמן או' כ"א יעו"ש:

א

ך) שם גומר קריאתו בספר הכשר וכו' וצריך לקרות בספר הכשר שהוציאו לפחות ג"פ כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה, ב"ד חא"ח סי' ס"ג, והביאו י"א במ"ב או' ה' וכ"מ בלב"ש, ודלא כהנה"ש סוף או' ב' וראיה שהביא מכנה"ג סי' קל"ח דבלא נשאר להקורא אלא ב"פ או אפי' פ"א אין קורין לו אלא מה שנשאר וכו' יש לדחות דהיינו שאין צריך לקרות לו מקודם משום הנכנסים אבל אחר הפרשה קורין ג"פ משום הברכה, ועיין לעיל סי' קל"ח או' ח':

ב

ך) שם גומר קריאתו בספר הכשר וכו' ואם הקורא שקרא בס"ת הפסול קרא עד מקום שהיה לו לקרות ובירך לאחריה לא יקרא הוא עוד בס"ת הכשר אלא אחר, שכנה"ג בסי' רפ"ב בהגב"י או' ו':

א

כא) שם הגה, ואם כבר קראו עמו ג"פ ואפשר להפסיק פוסקים שם וכו' כתב הט"ז סק"א וז"ל תמוהים דבריו דהרכיב תרי דיעות כיחד בתרתי, חדא דלדעת אפי' תוך ג"פ ישלים בס"ת אחרת בלא ברכה שאחריה אלא ימתין בברכה עד שישלים בס"ת אחרת והיא דעת רבו של ב"י מהר"י בי רב, ולדעת הגה זו שהיא מהמרדכי פ"ב דמגילה יאמר החסרון או הפיסול בע"פ וישלים עד ג"פ ויברך אחריה ויוציא אחרת, שנית דלדעת מהר"י בי רב אפי' כבר קרא ג"פ לא יברך אחריה אלא יוציא ס"ת אחרת וגו' ולדעת המרדכי צריך לברך אחריה בס"ת הפסולה ואח"כ יוציא אחרת וא"כ היה לו לכתוב וי"א דאם כבר קראו ג"פ וכו' ובלבוש כתב כאן וי"א עכ"ל, וכ"כ הפרישה ביו"ד סי' רמ"ט או' ב' דמ"ש מור"ם בא"ח סי' קמ"ג בב"י כאן לא משמע הכי יעו"ש, מיהו המאמ"ר או' יו"ד כתב דהדבר ברור דהרמ"א לא פסק כהמרדכי לגמרי יעו"ש ור"ל כעין הכרעה קאמר וכמ"ש לעיל סוף או' י"ט, וכ"מ מדברי הלב"ש וכ"כ המש"ז או' א' דהרב בהגה כתב פשרה בין הדיעות דכל שלא קרא ג"פ קורא בכשר ומברך לאחריה ולא לפניה וזה כמהר"י בי רב ז"ל ובקרא ג"פ פסק כהמרדכי דמברך ברכה אחרונה על הפסולה ואם א"א להפסיק שהוא ב"פ קודם הפ' אז יקרא הטעות בע"פ כהמרדכי אלא דשוב כתב דהמעיין בב"י כאן ויו"ד י"ל דמהר"י בי רב ז"ל נמי אם קרא ג"פ מודה דמברך ברכה אחרונה על הפסולה וכמו שנראה ממרוצת דברי הש"ך ביו"ד סי' רע"ט או' ב' ואו' ג' וכ"נ מט"ז שם יעו"ש, וכ"כ הנה"ש או' ב' דגם למהר"י בי רב אם קרא ג"פ מצי לברך אחריה ברכה אחרונה על ס"ת הפסולה יעו"ש, וכ"כ העצ"ל ביו"ד שם, נמצא דבקרא ג"פ ואח"כ נמצא הטעות אי מצי לברך על ס"ת הפסולה לדעת מהר"י בי רב שהוא דעת מרן ז"ל או לא בפלוגתא שניה ומפשטיות דברי מרן ז"ל נראה דלא יש חילוק דבין אם לא קרא ג"פ ונמצא הטעות בין אם לאחר שקרא ג"פ נמצא הטעות לא מצי לברך על ס"ת הפסולה אלא יגמור הקריאה בס"ת הכשר דהיינו שיקרא ג"פ או יותר ואח"כ יברך וכ"כ בית יהודה סי' נ"ה וכתב שכן נוהגין יעו"ש, וכן המנהג במקומות האלו, ובמקום שאין מנהג כתב קיצור ש"ע סי' כ"ד או' ח' דיש לנהוג כפסק הש"ע ועי"ש הטעם בפאת השלחן יעו"ש, ועוד עיין לעיל או' י"ט, ואפי' לא נשאר כ"א שני פסוקים לפרשה ונמצא הטעות פוסקים שם ומשלימים הקריאה בס"ת הכשר משם ואילך ולא חיישינן לנכנסין כמ"ש לעיל סי' קל"ח או' ח' יעו"ש:

א

כב) ועוד דע דמשמע מדברי מרן ז"ל דלא יש חילוק דאפי' נמצא הטעות בקריאת הז' ואפילו קרא ג"פ כל זמן שלא גמר הקריאה צריך להוציא ס"ת אחר ולגמור הקריאה בס"ת הכשר, וכ"כ בית יהודה שם, וכ"כ המאמ"ר או' ו' וכתב דגם הרמ"א יודה לזה וכתב עוד דאפי' נמצא הטעות בסוף הסדר שלא נשאר רק ב' או ג"פ או אפי' במפטיר של כל שבת ושבת וכגון שלא הרגישו בטעות בתחלה או כגון שנקרע וכיוצא בזה צריך להוציא אחר יעו"ש ומשמע דה"ה בב' וה' אם עדיין לא גמר הג' יו"ד פסוקים אבל אם כבר גמר יו"ד פסוקים או נגמר הסדר בשבת אין להוציא אחרת ואין לברך אחריה דלדעת מרן אין לברך על ס"ת פסול כמש"ל באו' הקודם ועיין חיים שאל ח"א סי' ע"ד או' י"ד, מיהו הט"ז ביו"ד סי' רע"ט סק"ב כתב דאם נמצא הטעות באותו שקורא אחרון ואין אחריו עוד קורא שאז יש לנהוג כדברי המרדכי אבל לא מטעמיה אלא מטעם כבוד צבור ואע"ג דיקרא אח"כ למפטיר מ"מ אין שייך כאן כבוד צבור דהא בל"ה מפסיקין קצת באמירת קדיש ואם נמצא הטעות בקריאת המפטיר ג"כ לא יוציא אחרת אלא יאמר בע"פ כדברי המרדכי יעו"ש וכתב המש"ז או' א' ובא"א או' ד' דלדעת הט"ז אפי' לא התחיל הז' אלא פ"א או אמר בא"י לא יוציאו אחר יעו"ש, ומשמע דמברך ג"כ אחריה, על הס"ת פסולה כדעת המרדכי וכ"כ א"א שם והמ"א סק"ד כתב דאם נמצא טעות בז' יגמור קריאתו בס"ת זה ויברך אחריו ויפטיר הוא משום דהז' יכול להפטיר כמ"ש סי' רפ"ב סעי' ה' בהגה ולמה לנו להכנס במחלוקת משום הוספה יעו"ש, (וזהו ג"כ לפי דעת המרדכי ומור"ם ז"ל דס"ל דמצי לברך על ס"ת פסולה כמ"ש באו' הקודם) וכ"כ הכנה"ג בסי' רפ"ב בהגב"י דאם נמצא טעות בקריאת הז' אחר שקרא ג"פ דאין להוציא ס"ת אחר בשביל המפטיר אלא הוא ישלים הסדר ויפטיר אלא שנסתפק לענין ברכה אם יברך אחריה וכן לענין ברכות ההפטרה אם יברך ואח"כ כתב בשם מהר"ם מלובלין סי' פ"ד דיברך אחריה, וגם לענין ברכות ההפטרה פשיט ליה מתשו' הרשב"א שהביא ב"י סי' רפ"ד שיברך יעו"ש, מיהו בשכנה"ג שם בהגב"י או' ה' כתב דלא יברך אחריה וגם כתב שם דמ"ש מהר"ם מלובלין הוא לפי מנהג האשכנזים שנוהגים כדברי המרדכי לברך על ס"ת פסולה יעו"ש, והביאו ב"ד סי' נ"ח ונ"ט וס"ג יעו"ש, אמ"ל בדין נפל טעות בסדר קס"ת או' כ"ג וכתב שם האמ"ל וז"ל ודע דבהוראה זו של הכנה"ג רבו החולקים להקת הפו' הבאים אחריו מערכה לקראת מערכה כמו שאסף איש טהור בתשו' פרח שושן סי' ב' דלדעת כנה"ג ומהר"ש אלגאזי והבני אהרן והט"ז ומ"א סוברים שאין להוציא ס"ת אחרת אבל הרמ"ע מפאנו והרב תורת חסד סי' רס"ז והרב פרח מטה אהרן סי' מ"ג והשער אפרים ובנו ז"ל והגן המלך סי' יו"ד והרב מנחת יעקב חולקים בהוראה זו וסוברים שאפי' נמצא הטעות בקריאת המשלים ואפי' שכבר קרא ג"פ צריך להוציא ס"ת אחרת בשביל הברכה האחרונה של המשלים, והרב פרח שושן ז"ל כתב שם ולענין הלכה כיון דדבר זה תליא בפלוגתא דאשלי רברבי ז"ל למנקט מילתא מציעתא דאם נמצא הטעות אחר שקרא הז' ג"פ אם הטעות הוא בחסרון תיבה או קרע וכיוצא בזה צריך להוציא ס"ת אחרת. וכן גם אם הטעות הוא בחסירות ויתירות שהם מהנז' בגמ' שהוא טעות מפורסם, אבל בחסירות ויתירות שאינם כ"כ ע"פ המסורת יש לסמוך בזה על הכנה"ג ודישרן עלים שכיון שקרא ג"פ הז' אין להוציא ס"ת אחרת והמשלים מפטיר בברכותיו ויאמר קדיש אחר ההפטרה ע"כ, וראיתי בס' חוט המשולש סי' ב' שהביא תשובת כמהר"ר גבריאל אספיראנסה ז"ל שהסכים הלכה למעשה להוציא ס"ת אחרת ושכן הוא המנהג בירושלים תובב"א עכ"ל, וכ"כ הברכ"י בסי' רפ"ב או' יו"ד דכן המנהג בעה"ק ירושת"ו מדורות שלפנינו להוציא ס"ת אחר בכל מין טעות ודלא כהכרעת הרב פרח שושן עכ"ל, וכ"כ בספרו לי"א סי' ט' או' כ"ג, וכן ראוי לנהוג בכל אתר ואתר מאחר דליכא בזה ספק ברכות אם יוציאו אחר כ"א משום כבוד צבור והצבור ימחלו על כבודם כדי לצאת מצוה כתקנה, ועיין לקמן או' כ"ה ואו' כ"ט ואו' ל"ב:

א

כג) וכתב שם הלד"א דיש מקומות שנהגו כהכנה"ג שלא להוציא ס"ת אחר אלא ישלים הפרשה ולא יברך אחריה והוא יאמר ההפטרה בברכות, והיינו דוקא כשקרא המשלים ג"פ אבל אם לא קרא אלא ב"פ יוציאו ס"ת ויקרא בספר הכשר ע"כ, וגם לפי מנהג זה ביו"ט וחו"ה ור"ח וד' פרשיות צריך להוציא ס"ת אחר, שכנה"ג שם. אמ"ל שם, לד"א שם, רק אם ביו"ט ב' של פסח העולה ה' התחיל לקרות וידבר שהוא ענין סוכות ובפסוק וחגותם אותו חג נמצא טעות אין להוציא ס"ת אחר. ב"ד סי' נ"ח, אמ"ל שם לד"א שם, ואף לנוהגים מנהג הנז' אם באותו שבת יש ספר ב' כגון שהוא ר"ח או חנוכה אם נמצא טעות במשלים אף שקרא ג"פ ישלים הפרשה בס' הכשר, מחב"ר סי' רפ"ב או' יו"ד, ועיר שנהגו כמנהג הנ"ז ויש הסכמה בעיר בחרם לעלות ח' עולים בכל שבת חוץ מהמפטיר ונמצא טעות בעולה הז' יוציאו ס"ת אחר, מחב"ר שם או' י"א לד"א שם:

א

כד) בשבת חנוכה שמוציאין ב' ספרים ונמצא טעות בס' ראשון יוציאו ס"ח אחר לסיים הסדר ושל חנוכה ישאר לקרות חניכה כיון שעל דעת כן הוציאוהו, שכנה"ג שם או' ח' א"ר סי' ק"מ סו' או' ד' א"א או' ט' וכתב דה"ה בשלישה דכל א' למצותה הוכנה אמ"ל שם או' כ"ד, לד"א שם או' כ"ד, מיהו המאמ"ר או' ד' כתב דהיכא דליכא טרחא דצבורא יש לגלול הב' ולא להוציא אחר יעו"ש, וא"כ הכל לפי הענין:

א

כה) ס"ת שני שקורא בו המפטיר שנפסל צריך להוציא אחר, אך אם נפסל במפטיר שבת דעלמא יש להסתפק, מרן ז"ל בב"י סי' רפ"ב משם הרשב"ץ והוא בתשו' ח"א סי' קל"א ברכ"י שם או' ט"ז, ובספרו לד"א סי' ט' או' כ"ב, ועיין לעיל או' כ"ב שכתבנו דלדעת מרן ז"ל אפי' במפטיר דשבת דעלמא צריך להוציא אחר ושאר אחרונים כתבו דאין להוציא יעו"ש, ועיין ביו"ד סי' רע"ט ס"ב בהגה והביאו מ"א בזה הסי' סק"ד יעו"ש, ועוד עיין לעיל או' כ"ג:

ב

כה) ס"ת של חתן מתחיל בש"ת שנמצא בו פיסול כיון דאינו אלא מנהג בעלמא א"צ להוציא אחר ודי במה שהתחיל התורה ולא יברך עליו, אבל אם נמצא פיסול בס"ת בקריאת וזאת הברכה אפי' בסוף הפ' צריך להוציא ס"ת אחר וכן הדין בקריאת המפטיר בספר שני, ש"ץ דר"פ ודרכ"ג ע"ד זכ"ל או' ס':

א

כו) שם הגה, ואפשר להפסיק וכו' נראה דה"פ דאם אפשר להפסיק כגון שהוא ג"פ קודם הפרשה או שהתחיל פרשה אחרת וקרא ממנה ג"פ פוסקים שם אבל אם הוא ב"פ סמוך לפרשה משמע דמסיים הפרשה או אם קרא ב"פ מן הפרשה קורא פסוק אחר ומברך ואינו מפסיק שם מפני דההיא דאין מתחילין בפ' פחות מג"פ וכו' כדלעיל סי' קל"ח, ויותר נראה לפרש דכוונת מור"ם ז"ל לומר דאם היה ב"פ סמוך לפרשה שאינו יכול לברך שם ברכה אחרונה דאז יש לנהוג כדעת המחבר ז"ל דיוציאו אחרת וגומר קריאתו בספר כשר, מאמ"ר או' דו"ד וכ"כ הא"ר או' ו' כפי' זה השני אבל המש"ז אות א' כתב כפי' הראשון כמ"ש לעיל או' כ"א, וא"כ כיון דלשון רמ"א ז"ל משמע הכי ומשמע הכי ידעת מרן ז"ל שאין לברך כ"א אשנייה הכי יש להורות גם לנוהגין כסברת רמ"א ז"ל:

א

כז) שם בהגה, ואפשר להפסיק וכו' ואם א"א להפסיק כגון שהוא רביעי בר"ח או בחו"ה שצריך לגמור הפרשה שאין מוסיפין עליהן, א"ר שם בשם המרדכי וכתב דה"ה דבעשרת הדברות, ותוכחה, ושירת הים הוי נמי א"א להפסיק כדאיתא פט"ז דמ"ס וצ"ע וה"ה בח' פסוקים שבסוף התורה כמ"ש בסי' תרס"ט ס"ק י"ז עכ"ד ועיין לקמן אות ל"ו:

א

כח) כתב בתשו' נחלת שבעה מעשה שעלה החזן לס"ת בפ' וישב לששי ואחר שקרא ג"פ בסוף פסוק ג' וחטאתי לאלהים היה טעות והיה כתוב וחטאת ולא רצה לפסוק בזה הפסוק משום אל תעמוד בדבר רע וצויתי שיקרא עוד פסוק אחד ויברך אחריה ואח"כ בס"ת השניה יחזור לאחוריו אותו פסוק ראשון כי אינו יוצא בו מאחר שנמצא הטעות קודם פסוק ד' ולא קראו אלא כדי שלא יסיים ברע עכ"ד בקצרה, ומשמע שאם אחר עולה יש לחזן לסיים שם א"ר שם וכ"כ המאמ"ר אות ט' דאם הרגיש העולה בטעות בשעת קריאת החזן וביני בילי שהיה אומר לחזן שיש שם טעות קרא איזה פסוקים צריך לחזור ממקים הטעות יעו"ש אבל המ"א סק"ה כתב דאפי' לא נודע להם הטעות עד אחר שקראו אחר הטעות ג' אות ד' פסוקים אפ"ה אין מתחילין אלא ממקום שפסקו דבדיעבד עלתה להם מה שקראו בספר הפסול עכ"ל ומיהו הנכון להחמיר כסברא א' וכ"כ הרב נזירות שמשון והביאו א"ח אות ז'.

א

כט) ואם נמצא הטעות לאחר שקראו ז' וכבר בירך באחרונה ועדיין לא קראו כל הסדרא לכו"ע צריך להוציא אחרת שהרי על כרחך צריכים להשלים כל הסדרא ויקראו בשניה בברכה ויכולין להוסיף כשאר שבתות ח"א כלל ל"א אות ל"ב מ"ב אות כ"ג:

א

ל) אם טעה הפותח והוציא את שאינו מוכן דאינו מוגה וגערו בו ומחמת גערה תכף הוציא נמי המוגה שהיה מוכן אז לא יקראו בראשון שהוציא כ"א במובן ובמוגה ושאינו מוכן יחזירוהו למקומו אפי' אחר שעטרוהו ברמונים ואם העלוהו לתיבה יחזירוהו אח"כ עם האחר שקראו בו כיון דליתא בתקנתא באופן אחר, רו"ח אות ג' ועיין לעיל סי' קל"ד אות י"א ובספרו לב חיים ח"ב דקטו"ב ע"א כתב דאם זכה בגורל והוא מוגה אפי' שהוציאו אחר לחוץ יחזירוהו למקומו ויקחו הס"ת אשר עלה עליו הגורל יעו"ש, והביאו הרו"ח שם יפ"ל סי' קמ"ד אות ב' ועיין לקמן סי' קמ"ד אות י"ג:

א

לא) אם הוציאו ס"ת פסול מחמת פשיעה שעשו אז אפי' בב' וה' צריך לחזור ולקרות בס"ת כשר ואצ"ל בחגים ובמועדים ובשבת, עיין ל"ח ח"ב דקי"ח ע"ב, רו"ח אות יו"ד, ועיין לעיל סי' קל"ד אות הנ"ז:

א

לב) שם בהגה, דוקא בנמצא טעות גמור וכו' ומנהגינו דאפי' בדיבוק מוצאין ס"ת אחרת ביום שבת ויו"ט שא"א לתקנו, וביום חול אם אפשר לתקן הטעות או החסירות והיתרות או הדיבוק מתקנינן ואם לאו מוציאין ס"ת אחר שכנה"ג בהגב"י אות ג' פר"ח אות ד' דב"ש סי' רכ"ב וסי' שס"ו, אמ"ל בפיסול נגיעת אות באות אות ט' לד"א סי' י"ב אות ט' ועיין לקמן או' ל"ה, וכתב שם הדב"ש דאפי' קיצו של יו"ד מעכב וכ"ש היו"ד עצמה שהיא הקטנה מהחסירות או יתירות יעו"ש, מאמ"ר אות י"א, וכתב שם המאמ"ר נראה ברור דלדעת מרן ז"ל אין חילוק בין טעות גמור לחסירות ויתירות שהרי הרמ"א ז"ל לא המציא זה החילוק אלא כדי שלא לדחות דברי האגור ודעמיה לגמרי שכתב שנהגו שלא להוציא אחר וכמבואר בד"מ יו"ד סי' רע"ט אבל מרן ז"ל בב"י כאן כבר דחה דברי האגור בשתי ידים וכתב דהמנהג בספרד להוציא אחר ושאולי המנהג שכתב האגור הוא באשכנז, וממילא כשסתם בש"ע וכתב אם נמצא טעות וכו' כל מה שהוא טעות בכלל והכי מסתבר דאע"ג דהרמ"א ז"ל כבר נתן טעם נכון לחילוקו משום דבעונותינו ס"ת שלנו אינם מוגהים כ"כ ולכך אין להוליא בשביל חסירות ויתירות שהאחר שיוציאו אינו מוחזק לנו שלא ימצא בו טעות כזה כמבואר בד"מ שם מ"מ אחר העיון נראה דאיכא למשדי בי' נרגא דא"כ אף בטעות גמור לא היה לנו להוציא אחר דהאחר שיוציאו אינו מוחזק לנו שיהא כשר דאע"ג דמוחזק לנו שכשר מטעות גמור מ"מ מאחר שאינו מוחזק לנו שימצא כשר משום שהוא בחזקת שימצא בו פיסול הן חסר הן יתר מה תועלת להוציאו מאחר שהוא פסול מדינא כמו אותו שנמצא בו טעות גמור דהא לענין דינא אין חילוק בין טעות דחסירות ויתרות לטעות גמור דתרווייהו בשם פיסול מקרו וכל ס"ת שיש בו טעות אינו אלא כחומש בעלמא אעפ"י שאפשר לתקנו וכמ"ש לקמן סי' קנ"ג ס"ג הלכך נראה דאין לחלק כלל אלא בכל גוונא מוציאין אחר דאע"ג דס"ת אינם בחזקת מוגהים כ"כ מ"מ אין ספק מוציא מידי ודאי וכן הוא המנהג להוציא אחר בשביל חסירות ויתירות עכ"ל, וכ"כ לעיל סוף או' כ"ב דכן הוא מנהג ירושת"ו, וכ"כ הרו"ח או' ו' דאם חסר במקום מלא או מלא במקום חסר לפי המסורת יוציאו ס"ת אחר עכ"ל, וכן המנהג פשוט בערי ספרד להיציא ס"ת אחר בכל מין חסר ויתר ע"פ המסורת שנהגו בה הסיפרים, ואפי' בענין שיש מתירין בחסר ויתיר ההוא כמ"ש בס' אמ"ל בדין דברים הפוסלים את הס"ת ולד"א סי' י"א המנהג להוציא ס"ת אחר משום דבזוה"ק פ' אחרי דף ע"א החמירו מאד בחסר ויתיר שכתוב שם דעל יתרון ו' דהוה בקרא ושוסעת שסע פרסות דחו להני מתיא מבי מתיבתא ואמרי להו דהוי הס"ת פסול ומשקר בשמא דמלכא יעו"ש, וע"כ נוהגין להחמיר בכל מין חסר ויתיר שנהגו בהם הסופרים ע"פ המסורת להוציא ס"ת אחר:

א

לג) שם בהגה, אבל משום חסירות ויתרות אין להוציא אחר וכו' כגון ווין או יודי"ן מלאים או חסרים וכ"כ הלבוש אבל לא תליא מילתא אם יש להם פי' אחד כגון כבש וכשב בזה צריך להוציא אחרת דמ"מ תיבה אחרת היא ולא כפי מ"ש קצת בעלי בתים דבפי' המילה תליא מילתא וזה אינו, ט"ז סק"ב, מ"א סק"ז, ח"א כלל ל"א או' ל"ג וכתב שם המ"א בשם מהר"ם מלובלין סי' צ"ו דה"ה אם כתב רחבה במקום רחבו מיקרי שינוי לשון אע"ג דאפשר לקרותו רחבו בחול"ם כמו אהלה יעו"ש, והביאו א"ר או' ז' וכתב דה"ה אם נמצא ירדנה בפרך במקום ירדנו צריך להוציא ס"ת אחרת יעו"ש, ואם נמצא בס"ת וחמשתיו חסר יו"ד בין תיו לוי"ו אף שנוכל לקרות התיבה בלא יוד כאלו כתובה ביו"ד צריך להוציא ס"ת אחרת תשו' שע"א סי' צ' וכן הדין אם נמצא הוא במקום והוא באר עשק סי' כ"ד, וכן אם נמצא מאין יבמי מלא ביו"ד שיש להוציא אחרת, א"ר שם. ח"א שם ואם כתב מגרשיהן במקום מגרשיהם כתב בתשו' צ"צ סי' קי"ט דא"צ להוציא אחר והביאו מ"א וא"ר שם אבל השבו"י ח"ב סי' ג' השיג עליו וכתב דצרי' להוציא אחר ושכן הסכים בתשו' נשאל דוד ובס' חנוך בית יהודה סי' ה' יעו"ש. וכ"כ בתשו' באר עשק סי' כ"ד ולא האריך בזה והסכים להחמיר דאפי' אם קראו יותר מז' בסדר היום ולבסוף נמצא בו אות חסר אפי' שאינו משנה כונת המלה כגון ו' דמלת והוא דצריך להוציא ס"ת אחרת יעו"ש, והב"ד בס' אמ"ל בדין דברים הפוסלים את הס"ת או' י"ד לד"א סי' י"א או' י"ד, אלא שכתב שם הלד"א דבמקום שנהגו כהוראת הכנה"ג אין להוציא אחר אם נמצא בז' ועיין בדברינו לעיל או' כ"ב, ועוד עיין בס' אמ"ל שם ובלד"א שם ובי"מ ומש"ז או' ב' ובס' כר"ש ושע"א ש"ה וש"ו קיצור ש"ע סי' כ"ד איזו חסר ויתיר פוסל ואיזו אינו פוסל ואין להאריך בזה כי רבים הם והכלל העולה דכל שנשתנה הענין או הלשון צריך להוציא אחרת ומ"ש שם המש"ז דכל שיש מחלוקת הפו' אי הוה זה טעות או לא אין להוציא אחרת וכו' יעו"ש והביאוהו האחרונים נלע"ד דאדרבא יש להחמיר כשיש מחלוקת הפו' ולהוציא אחר משום דדעת מרן ז"ל לאסור כל ס"ת פסולה וכן יש הרבה מהאחרונים דסברי כוותיה וגם ע"פ הזוה"ק הוא חמור מאד כמש"ל באו' הקודם, ועוד דגם אם יוציאו אחר ליכא ספק ברכות אלא אדרבא מתצלי מס"ב וליכא בזה אלא משום כבוד צבור והצבור ימחלו כדי לקיים מצוה כתקנה וכ"ז לס' מור"ם ז"ל אבל מנהג הספרדים להוציא ס"ת אחר בכל מין חסר ויתיר ואפי' בדבוק בעלמא כמ"ש באו' הקודם:

א

לד) ובענין דברים הפוסלים את הס"ת משום דבוקים ופירודים או אות שנכנס לתוך אות אחרת כבר כתבתי אותם בסה"ק קול יעקב על או"ח סי' ל"ב מסעי' כ"ה עד סעי' כ"ט, ובענין שינוי צורת האותיות והתגין שם בסי' ל"ו, ובענין צורת הפרשיות פתוחות וסתומות וצורת השירה שם בס' הנז' על יו"ד סי' ער"ה ובענין יריעה שנקרע רוב תפירתה שם בס' הנז' סי' רע"ח ס"ג ויריעה שנקרעה שם בסי' ר"פ, ובענין ס"ת של האשכנזים מותר לעלות בו הספרדים וכן ס"ת של הספרדים מותר לעלות בו האשכנזים משום דאין בהם הפרש רק מעט בצורת האותיות בדבר שאינו פוסל מן הדין וכן המנהג פשוט פעה"ק ירושת"ו שהאשכנזים עולים בס"ת של הספרדים וכן הספרדים עולים בס"ת של האשכנזים וכ"כ בספר הנז' סי' ל"ו או' ג' יעו"ש, מיהו ספר הכתוב כפי מנהג התימנים אין לקרות בו לא אשכנזים ולא ספרדים עד שיתקן משום שיש בו שנויים בענין הפרשיות והשירות והאותיות כאשר העלתי בתשו' בסה"ק באר מים חיים:

א

לה) וגם לדידן דמוציאין ס"ת בשביל דיבוק אם יש ספק אם הוא דיבוק לא יוציאו אחר, לשון למודים סי' ס"ג, מחב"ר סי' רפ"ב או' י"ב ובספרו לד"א סי' ט' או' כ"ד. ואין חילוק בזה בין קס"ת בשחרית או במנחה או' בב' וה' דבכל קריאה אם נמצא דבוק מוציאין ס"ת אחר, לד"א סי' י"ב או' ט' ואע"ג דהט"ז סי' ל"ב ס"ק י"ח כתב שאין להוציא אחר בשביל דבוק דיש לסמוך על הרשב"א שכתב כל שהוא יכול לגרור כשר משום כל הראוי לבילה וכו' והב"ח מתיר אפי' בשבת שא"א לגוררו יעו"ש וכן דעת המש"ז בזה הסי' או' ב' מ"מ מנהגינו להחמיר משום דדעת מרן לאסור כמ"ש העו"ת שם או' כ"ט, וכ"כ בסה"ק קול יעקב שם או' צ"ח יעו"ש. ועיין לקמן או' מ' ואם אין התגין נוגעין בגוף האותיות, או נוגעין זב"ז פסול ואם הס"ת כתבו מומחת כשר דיש לתלות שנפרדו או נגעו אחר שכתבן, לד"א שם או' יו"ד, ועיין בסה"ק קול יעקב סי' ל"ו או' ח':

א

לו) נמצא בס"ת הפסק בין תיבה לתיבה ריוח ג' אותיות הורה הרב הגדול מהר"י הכהן דלא יוציאו ס"ת אחרת אך לא יוציאוהו במנחה, הרב קול יעקב בחידושים דף נ"ז ע"א ושם ביאר טעם הוראת רבו ז"ל, מחב"ר שם או' י"ג, לד"א שם, זכ"ל או' ס':

א

לז) מי שנתן ס"ת לבהכ"נ וקרו בו ביום שבת ראשון שניתן אם נמצא בו טעות יוציאו ס"ת אחר, מחב"ר שם או' י"ד, לד"א שם, רו"ח או' ב':

א

לח) אם נמצא טעות באמצע התוכחות מוציאין ס"ת אחר וגומרין ודלא כמ"ש בשם חקי דעת, שו"ת זר"א חא"ח סי' טו"ב, מחב"ר שם או' טו"ב לד"א סי' ז' או' י"ב:

א

לט) אם נמצא טעות בפ' פרה אחר שקראו עד וטהר בערב יגמור בספר הפסול, זר"א שם סי' כ"א, מחב"ר שם או' ח"י לד"א סי' ט' או' ט"ו:

א

מ) אם נטף טיפת שעוה על אותיות ס"ת אם נראין האותיות כשר. הלק"ט ח"א סי' צ"ט, מיהו בשו"ת ד"מ חי"ד סי' ט' פסק דאפי' נראה הכתב פסול יעו"ש, והביאו י"א במ"ב או' ז' אבל דעת האחרונים להתיר בנראים האותיות כדעת הלק"ט, אמ"ל בדין נגיעת אות באות או' כ"א, לד"א סי' י"ב או' כ"א, עיקרי הד"ט חי"ד סי' ל' או' ח'. ואם אירע זה בשבת ואין נראין האותיות כתב השבו"י ח"ב סי' ד' משם ליקוטי פרד"ס שאין שם פיסול על הס"ת בשביל זה והוא ז"ל דחה דבריו וכתב דפסול וכ"כ שם משם ספר חנוך בית יהודה סי' ה' וכ"פ מהר"י שבאבו בס' פרח שושן כלל ב' סי' ב' אך אם נתיבש השעוה שיכול להסירה כלאחר יד דהיינו שיכפול הגויל של ס"ת וע"י כן יפול כתב השבו"י שם שמותר ואין כאן משום ממרח יעו"ש, י"א בהגב"י. וכן הסכים הי"א בסי' ש"ם בהגב"י, ולזה ניטה מעיל צדקה סי' כ"ה, וגם המו"ק בסי' ל"ב התיר בשבת כשנתיבש שידחוק באצבע מאחרי הס"ת ועי"ז תוסר השעוה יעו"ש, אך הפמ"א ח"ב סי' קפ"ט אוסר לעשות כן בשבת ומקיים דברי הב"ת יעו"ש, והב"ד הלד"א שם, וכתב דיש להחמיר רק המיקל לא הפסיד כיון שרבו המתירין יעו"ש, אבל כל זמן שהשעוה על האות והיא מכוסה הס"ת פסול עד שיסלקנה, לד"א שם, וכ"כ השע"א ש"ה או' ז' קיצור ש"ע סי' כ"ד או' י"ב והגם דהמש"ז או' ב' דעתו להתיר משום כל הראוי לבילה וכו' כמו בדבוק וכ"כ ח"א כלל ל"א או' ל"ד זהו לפי סברתן שמתירין בדיבוק שאין להוליא אחר אבל לדידן שמוציאין אחר בדבוק כמש"ל או' ל"ה ולא אמרינן כל הראוי לבילה וכו' גם בזה צריך להוציא אחר אפי' לדברי המש"ז והח"א ועיין בסה"ק קול יעקב סי' רע"ו או' י"ט:

א

מא) אם בשבת ידע שיש טפות שעוה בפרשיות אחרות כל שבסדר היום ליכא שרי לקרות בו מו"ק שם, ושו"ת מעיל צדקה סי' הנז' והגם שמדברי איזה אחרון משמע לאסור נראה להקל, לד"א שם, קיצור ש"ע שם, ונראה שהעולם נוהגים להחמיר להוציא אחר אם השעוה מכסה האות לגמרי ואינה נראית צורתה ואפי' אם אינה בסדר היום:

א

מב) אם נפל מי עפצא או מי קאוי על האותיות ועשה בהם כתמים כתמים, אין לפוסלם כיון שהאותיות ניכרות, קול יעקב סי' ל"ב אות ע"ט, ואם נפל טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת אין תקנה לגרור הדיו וע"י כך יהיה ניכר האות דהוי חק תוכות ופסול, א"ח סי' ל"ב סעי' י"ז, ועיין בספר הנז' על סעי' הנז':

א

מג) שם בהגה, ובשעת הדחק וכו' והלבוש פסק סתם כיש מחמירין, ונראה דס"ל ללבוש מדהביא רמ"א שני דעות בלשון י"א והביא יש מחמירין באחרונה משמע שכן הלכה, א"ר או' ט' ולי נראה עוד הטעם דהלבוש פסק סתם כיש מחמירין משום סב"ל, ואח"כ ראיתי שכ"כ הא"א או ח' ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' פ"ד פסק דאם נמצא טעות בס"ת ואין שם אחרת ישלים ז' קרואים בס"ת זו ולא יוסיף עליהם ולמנחה אין להוציאה דאינה חובת היום כ"כ דאינה אלא משום יושבי קרנות יעו"ש, והביאו מ"א סק"ח וכתב אבל לכתחלה אין להוציאו אפי' במקום שהוא חובה אבל הא"ר או' ט' כתב דבשעת הדחק כשאין אחרת יש להוציאו אפי' לכתחלהיעו"ש, שם הסכים למ"א והדג"מ כתב דאין להרבות בברכות במקום פלוגתא אלא יגמור כל הסדרא עם זה שנמצא הטעות ויברך אח"כ ועיין שע"א ש"ו או' ס"א והשכנה"ג בהגב"י או' ד' כתב דמנהגם כשאין ס"ת אחר קורין בו בלא ברכה עכ"ד. והביאו אמ"ל בדין הנהגת הצבור בעת קס"ת או' כ"ח, לד"א סי' ח' או' כ"ח, וכן מנהג בני ספרד שאין קורין בס"ת מוטעה כלל כמ"ש לעיל או' ל"ב, ועיין לד"א סי' א' או' י"ג שכתב דהנכון שלא להוציאו כלל ואין לקרות בו ונראה דר"ל דלכתחלה אין להוציאו לקרות בו אבל אם כבר היציאו אותו לקרות בו בחזקת כשרות ואח"כ נמצא הטעות מותר לגמור בו הקריאה בלא ברכה אם אין שם ס"ת אחר וכמ"ש לעיל או' ח"י וכן אם חשקה בפשם לקרוח בס"ת ואין להם כ"א זה הפסול ואין לאל ידם לתקנו או אין להם במה לקרות כ"א בזה מותר לקרות בו בלא ברכה דאל"כ יהיה דברי הלד"א סתרי אהדדי ועי' יפ"ל או' ד':

א

מד) שם בהגה, יש להקל לקרות באותו חומש וכו' פי' אם כל הס"ת היא בגליון אחת אך שאין שלם מבלי טעות אלא חומש אחד. אבל אם אין שם כ"א חומש אחד כבר נתבאר בסעי' ב' שאין מברכין, ומ"ש לקרות פי' ולברך עליו, עו"ת או' ז' וכ"כ הלבוש, מ"ב או' ל' וכן דעת הפר"ח או' ד' להקל בזה במקום דליכא אחר ולברך עליו יעו"ש, מ"א סק"ח. וכ"נ דעת הא"ר או' יו"ד, מש"ז או' ב' ח"א שם וכתב דלא יוציאנה במנחה שאינה חובה כ"כ, וכ"כ קיצור ש"ע סי' כ"ד או' יו"ד. וכ"ז לס' מירם ז"ל אבל מנהג בני ספרד כדעת מרן ז"ל דס"ל שאין לקרות בס"ת פסול אפי' אם באותו חימש לא יש טעות וכ"ש אם גם באותו חומש יש טעות שאין לקרות בו לדעת מרן ז"ל ואפי' בשעת הדחק כמ"ש באו' הקודם ובאו' ל"ב ודלא כהעו"ת או' ה' ועיין לעיל או' ט"ז:

א

מה) ס"ת שנמצא בו פיסול מנהג חו"ל לחזור ס"ת הפסול תחלה להיכל ואח"כ מוצאין ס"ת אחר אבל בירושלים מביאים ספר אחר אפי' בעודו בתיבה ס' הפסול ולא מצאתי בספרים לא מנהג זה ולא מנהג זה, שו"ג חי"ד סי' רע"ט סק"ד, זכ"ל או' ס':

א

מו) [סעיף ה'] בית הכנסת שאין בהם מי שיודע לקרו' וכו' ואע"ג דבזה"ז החזן קורא לעולים וא"כ למה לא יהיה זה היודע לקרות חזן ויעלו ז' עולים כמנהג י"ל דכתב זה לנוהגים גם עכשיו לקרות העולים בעצמם ולא ע"י חזן כמו התימנים דעד עכשיו קורים העולים בעצמם ולא ע"י חזן או כגון שכל הצבור ההוא אין יודעי' לקרות אחרי הש"ץ מלה במלה מתיך הכתב דבכה"ג אין יכולין לעלות לדעת המחבר כמ"ש סי' קל"ט ס"ב. ומ"מ נ"ל דאם אירע כזה בק"ק שנוהגים לקרות העולים בעצמם ואין שם בעת ההיא כ"א אחד שיודע לקרות יותר טוב שיהיה הוא החזן ולעלות ז' עולין כהלכתן, וכן אם אירע כזה בק"ק שאין יודעים לקרות אחרי הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב יהיה הוא החזן ויעלו ז' עולין כיון שבזה"ז מקילין בזה כמ"ש לעיל סי' קל"ט או' ה' וסימן קל"ה או' ט"ז יעו"ש:

א

מז) שם יברך ויקרא קצת וכו' ומי שהולך לבהכ"נ אחר אעפ"י שכבר קרא ועלה פעם אחת יכול לעלות פעם שנייה ועולה לענין ז' אעפ"י שיש באותו בהכ"נ יודעים שלא עלו כלל, ויש סמך לזה מדין נ"כ סי' קכ"ח סעי' כ"ח והכי נהוג, פר"ח סוף הסי' ועיין בדברינו לעיל סי' ק"מ או' י"ד:

א

ש"ע סעיף ב' חומש לבדו. עיין תשובת ב"ח החדשות סי' מ"ב:

ב

מ"א סק"א. עם המפטיר פי' דהמפטיר יהיו ממנין הז' דק"ל בסי' רפ"ב סעיף ו' דמפטיר עולה למנין ז' משום הכי באין שם י' ימעט בעולין:

ג

ש"ע סעיף ג' אין מברכין רמ"א בסעיף שאח"ז מביא בזה ב' דעות ומכריע ע"ש וקצת תימה על שלא נכתבה אותה הגה"ה בסעיף זה דמיירי לענין להוציא לכתחלה ולקרות בה ולא בסעיף שאח"ז דמיירי כשהוציא' ואח"כ נמצא בה טעות:

ד

סעיף ד' בס"ת בשעת קריאה. פי' שגמרו קריאת מקצת העולין וכבר בירך אחריה אח"כ נמצא הטעות דזה הוי דיעבד גמור וסמכינן אהמתירין לקרות בס"ת פסולה ולכן אותן שכבר קראו עולין למנין ז' והשאר קורין בס"ת כשר אבל אם עדיין לא בירך אחריה אפי' גמרו הפרשה של אותו העולה זה הוי בכלל הסיפא בשנמצא טעות באמצע קריאת התורה. דהרי הש"ע ס"ל אפי' קראו ג' פסוקים יוציא ס"ת אחרת כמו שפי' הט"ז סק"א ובודאי אין לחלק בין קרא ג' פסוקים ובין הרבה פסוקים ובין אם גמר הפרשה כל שלא בירך אחרי' והטעם כל שלא בירך הוי כלכתחלה שהרי יכול לקרות ג' פסוקים בספר כשר ולברך. והמרדכי שהביא רמ"א ס"ל דכל שקרא ג' פסוקים ואפשר להפסיק הוי דיעבד וסמכינן אהמתירין אבל אם עדיין לא קרא ג"פ ס"ל לרמ"א ג"כ דמוציאין אחרת דהוי לכתחלה ומשמע דה"ה קרא ג"פ וא"א להפסיק כגון ב' פסוקים לפני הפרשה ס"ל ג"כ לרמ"א דמוציאין אחרת לקרות השני פסוקים דהרי לא פליג רמ"א באפשר להפסיק וק"ל. והכרעת הט"ז בסק"א בא"א להפסיק חולק אהרמ"א וק"ל:

ה

מ"א סק"ד. ע"פ המרדכי שאם עדיין פי' אפילו עדיין לא קרא ג"פ דאז צריך לו' הטעות בע"פ ולקרות בספר הפסול עד כלות ג"פ אפ"ה אין מוציאים אחרת משום דיפול בספק אם יברך לפניה. ומכ"ש אם כבר קרא ג"פ ואפשר להפסיק דבהא גם רמ"א פוסק דמברך אחרי' וק"ל:

ו

(שם) ובמ"ס פי"א הלכה ב' משמע דאסור לקרות ע"פ ובמקום שא"א מותר לקרות ע"פ לכן יקראו כו' כצ"ל וכלל דברי המג"א הוא דכיון דמשמע במס' יומא הובא במג"א ס"ס רט"ו דכשמוציא ספר אחר צריך לברך וכ"מ ס"ס ק"מ ע"ש במג"א סק"ד. שלא מצאו שם טעם לפטור מברכ' אלא משום שהוציאו שניהם יחד ודעתו אתרוייהו ע"ש משמע דבה"ג שלא הוציא רק ס"ת א' יצטרך לברך כשיוצי' אחרת א"כ יפול בס' ברכ' או יגרום ברכה שאינ' צריכ' הו"ל כא"א בענין אחר ושרי לקרות הטעות בע"פ כמ"ש המג"א בסי' קמ"ד סק"ז דהיכי דא"א קורא בע"פ ע"ש ומיקרי נמי דיעבד לענין דסמכינן אהמתירין ולקרות בס"ת פסול:

ז

(שם) ובמקום שיש מנהג ר"ל שנהגו כרמ"א דאם לא קרא ג"פ ישלים בס"ת כשר ונהגו כך ודוקא אם לא התחיל כלל פסוק ג' אבל אם התחיל כו'.

ח

(שם) וא"כ פשוט דיש לסמוך על הגדולים. משמע לי כוונתו דכשנמצא הטעות במפטיר כגון שלא הרגישו בטעו' בקריאת השביעי והרגישו באמצע קריאת המפטיר יסיימו באותו ס"ת ויברך אחריו וכדברי הגדולים שבש"ע ואע"ג דהרשב"ץ כתב דהמפטיר יקרא בלא ברכה היינו משום דמיירי שנקרע תיכף אחר קריאת הז' לכן צוה שלא יקראו כלל למפטיר אלא יקרא בלא ברכה אבל בזה שכבר קראו למפטיר ובירך לפני הקריאה לכן יברך גם לאחר הקריאה וכן משמע מה שסיים המג"א בסוף הס"ק וז"ל ופשוט דמברך אחריה ועמ"ש ס"ס זה עכ"ל דאין ביאור כלל לדברים אלו ונלע"ד כוונתו כמ"ש דאע"ג דבנמצא הטעות במפטיר קורא הטעות בע"פ מ"מ מברך אחריה ורימז לסוף הסי' מה שהביא בשם מהר"ם לובלין דחובת היום התיר אפי' לכתחלה לקרות ולכן אף דלא קי"ל כמהר"ם מ"מ בזה שכבר קראוהו לעלות למפטיר ובירך לפניה והמפטיר הוי חובת היום יברך אחריה וכדברי הב"ח כן נלע"ד ביאור דברי המג"א:

ט

(שם) מדברי הרשב"ץ כו' אין להוציא אחרת. פי' ולא יקרא יותר כלל מאחר שכבר יש שבעה עולין:

י

(שם) ופשוט דמברך אחריה. עיין מ"ש באות ט':

יא

(ברמ"א) חסרות ויתרות. עיין ח"צ סי' נ"ד ועיין כנסת יחזקאל סימן מ' אם רוב התיבה חוץ לשטה אם מוציאין אחרת:

יב

ט"ז סק"ב. ופעם אחת הייתי בדרך. טוב להגיה כאן ולעשות מזה ס"ק אחר כי קאי אמ"ש רמ"א ובשעת הדחק כו':

יג

מ"א סק"ז. מגרשיהן שו"ת האחרוני' חולקי' ע"ז:

א

גומרין. כל העולין (כ"מ) ומשמע שם דלא יקרא אלא ז' עם המפטיר ועססי' רפ"ב:

ב

אין לברך. ומ"מ קורין בלא ברכה שלא תשתכח תורת קריאה [תניא] ומשמע שהחזן קורא בקול רם כמו בשאר פעמים וכ"מ בב"י בשם הרשב"א:

ג

והעולה קורא. והאידנ' נוהגים שאחד קורא מהחומש והש"ץ קורא מהס"ת וצ"ל הטעם משום דיש אנשים שאין יודעים לקרות בניגון וטעמים ואפי' מקרין אותם ויהיו מתביישים לכן מקרין להש"ץ וערסי' קל"ט:

ד

אם נמצא טעות. וב"ח כתב וז"ל ומנהגינו ע"פ המרדכי שאם עדיין לא קרא ג"פ קורא הטעות בע"פ עד שיקרא ג"פ ומפסיק שם ואם הוא פחות מג"פ סמוך לפ' גומר הפ' וכן נהגו גדולי עולם האשכנזים שלפנינו ופסק הש"ע הוא הוראה חדשה ולא ידעתי מאין באה הוראה זו עכ"ל וכ"כ מהר"ל מפראג בספר נר ישראל דף ס"ו דתיבה אחד שאין לו משמעות כלל אא"כ נצרף אותו לתיבה אחרת מותר לאומר' בע"פ ובאמת שדברי הש"ע אין להם יסוד רק הר"י בי רב הורה כך וכהרב"י בי"ד סי' רע"ט הטעם כיון דהרמב"ם מתיר לקרות בס"ת הפסול אף דלא קי"ל כוותיה מ"מ יש לסמוך עליו בדיעבד שעלתה קריאתו וא"צ לברך שנית, ודבריו צ"ע דהא אפילו בס"ת כשר אם מוציא אחרת צריך לברך וכדאי' ביומא פ"ז בהדיא וכ"מ ססי' ק"מ וכן משמעות כל הפוסקים (ועמ"ש ססי' רט"ו) וא"כ למה לא יברך שנית, וט"ז בי"ד נדחק לישב זה ע"ש ולכן נ"ל דבמקום שאין מנהג יש לנהוג כמ"ש הב"ח ובמ"ס פי"א הלכה ב' משמע דאסור לקרות ע"פ לכן יקראו בס"ת הפסול ג"פ והטעות יקרא בע"פ עסי' קמ"ד ובמקום שיש מנהג קשה לשנות מנהג' ועכ"פ יש לנהוג שאם התחיל רק תיבה א' בפסוק הג' יגמור אותו ויפסיק שם אפי' שהוא ב' פסוקים סמוך לפרשה יקרא עד הפ' דמוטב לדחות זה מלהכניס עצמינו בספק ברכה המוזכרת בתלמוד בהדיא ובפרט בדבר שהעיד הב"ח שכן נהגו גדולים. ובל"ח ה' ס"ת ספ"ח כ' בשם הגאון מהר"ל מפראג שאין להוציא אחרת כלל וכמ"ש ב"י בי"ד סי' רע"ט בשם קצת הפוסקים לכן יש לסמוך עליהם עכ"פ להשלים הפ' עם זה שנמצא הטעות: כתב רמ"א בי"ד סי' רע"ט וז"ל ואין חילוק בזה בין שנמצא הטעות בס"ת ראשונה בין שנמצא הטעות בשניה שקורין בה חובת היום למפטיר עכ"ל ודבריו לקוחים ממ"ש הב"י בסי' רפ"ב בשם הרשב"ץ, וז"ל ס"ת ב' שנמצא בו טעות צריך להוציא ס"ת אחר שחובת היום הוא ומפטיר שבכל שבת אם נפסל ס"ת אחר שקראו ז' כגון שנקרע אפשר כיון דאין קריאת המפטיר אלא מפני כבוד התורה לפיכך די בקריאת ג"פ בספר פסול בלא ברכה שלא להטריח הצבור ויש לפקפק בדבר עכ"ל ולכן דקדק רמ"א וכ' בס"ת שניה שקורין בה חובת היום למפטיר ולא כתב סתמא במפטיר משום דמספקא ליה וא"כ פשוט דיש לסמוך על הגדולים שכתבתי לעיל דאין להוציא אחרת ולא עוד אלא אפי' נמצא הטעות בשביעי יגמור קריאתו בס"ת זה ויברך אחריו ויפטיר הוא עסי' רפ"ב ס"ה דלמ' לנו להכניס עצמינו במחלוקת על חנם משום הוספה ובכ"ה סימן רפ"ב דקדק מדברי הרשב"ץ דאם אירע בשביעי אחר שקרא ג"פ אין להוציא אחרת ע"ש דכל דבריו דחוים דפשוט דצריך לקרות כל הסדר דאע"פ דיש מקומות שנוהגים להשלים הסדר' בפסוק אחר מ"מ קורין אותה בשבת הבאה א"כ עכ"פ מחויבים לקרותם וכ"מ ממ"ש סי' קל"ז ס"ג דאפי' דילג פסוק א' חוזר משא"כ במפטיר דאינו קורא אלא מה שקראו כבר ובט"ז בי"ד שם כתוב דאם נמצא בשביעי יגמור קריאתו ויוציאו ס"ת אחרת למפטיר בשעת אמירת הקדיש ואם נמצא הטעות במפטיר יקרא הטעות בע"פ עכ"ל ול"נ כמ"ש: ופשוט דמברך אחריה ועמ"ש ססי' זה:

ה

ממקום שנמצא הטעות. אפי' לא נודע להם הטעות עד אחר שקראו אחר הטעות ג' או ד' פסוקים אפ"ה אין מתחילין אלא ממקום שפסקו דבדיעבד עלתה להם מה שקראו בספר הפסול:

ו

ואפשר להפסיק. פי' שהוא ג' פסוקים לפני הפרשה:

ז

חסירות ויתירות. כגון אבותנו חסר וי"ו וכה"ג אבל טעות שנשתנה קריאת התיבה כגון כבש כשב שידוע שהוא טעות אף על פי שיש לו פי' אחד מוציאין אחרת (של"ה) ובתשובת ר"מ לובלין כתוב דאם כ' רחבה במקום רחבו מקרי שינוי לשון אף על גב דאפשר לקרותו רחבה בחול"ם כמו אהלה מ"מ גם שם יש טעם לדבר למה כתוב בה' כמ"ש רש"י שם משא"כ כאן עכ"ל ולא היה צריך לכל זה דכיון שהוא טעות גמור מוציאין אחרת דדוקא בחסירות ויתרות לא בקיאינין כדאית' בקידושין פ"ג וא"כ שמא האחרת ג"כ אינו מדויק בחסר ויתיר אבל טעות גמור פשיטא דפסול וכמש"ל, כ' בצ"צ אם טעה וכ' מגרשיהן במקום מגרשיהם א"צ להוציא אחרת כיון דאשכחן לפעמים כך כמו שמצינו ברות ואם נדבק' אות לאות יש לסמוך על הרשב"א דמכשיר וא"צ להוציא אחרת (ב"ח סי' ל"ב) ומיהו הרשב"א לא הכשיר אלא כשנכתבה האות כתקונ' ונדבקה בסופ' אבל כשנדבק' באמצעית' כגון ארצך שהך' נדבק' באמצעית' וכ"ש אפי' נדבק' בראשה מוד' דפסול כמ"ש בתשובה סי' תרי"א:

ח

ובשעת הדחק. פסק ר"מ לובלין דאם נמצא טעות בס"ת ואין שם אחרת ישלים ז' קרואים בס"ת זו ולא יוסיף עליהם ולמנחה אין להוציאה דאינה חובת היום כ"כ דאינה אלא משום יושבי קרנות עכ"ל סי' פ"ד ונ"ל דאפי' במקום שהיא חובה אין להוציאה לכתחלה אא"כ חומש א' שלם וכמ"ש רמ"א כאן:

ט

טעיות באחרים. וכ"כ בח"ה בגיטין דף נ"ט דהט הטעם דאין קורין בחומשין מפני כבוד צבור והכא מותר כיון שכולם יחד אלא שיש טעות באחד:

א

(א) בפחות מעשרה – דהוא דבר שבקדושה ואינו בפחות מי' דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ואתיא בגז"ש דתוך תוך כתיב הכא תוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת ואין עדה פחותה מעשרה:

ב

(ב) גדולים – לאפוקי קטנים שהם פחותים מי"ג ויום אחד אע"ג דקטן משלים למנין שבעה כדלקמן בסימן רפ"ב ס"ג מ"מ אינו משלים לעשרה:

ג

(ג) בני חורין – לאפוקי עבדים:

ד

(ד) התחילו בעשרה וכו' – ואם התחיל רק ברכו לבד לא הוי התחלה בזה [פמ"ג]:

ה

(ה) ויצאו מקצתן – ובנשתיירו רובן דהיינו ששה סגי ולא בעינן רובא דמנכר ועל היוצאין נאמר ועוזבי ה' יכלו ואף בין גברא לגברא אסור וכי מותר לצאת בין גברא לגברא היינו דוקא בנשארו עשרה [אחרונים]:

ו

(ו) גומרין – היינו בחול כל השלשה וביו"ט חמשה ובשבת כל השבעה קרואים אבל לא יוסיפו על זה ואומרים קדיש שאחר הקריאה אבל למפטיר לא יקרא דהוא ענין אחר ולא נגרר בתר קריאת התורה וכ"ש שלא יפטיר אח"כ בנביא ויש שכתבו שמ"מ טוב לומר הפטרה בנביא בלא ברכותיה. ובהפטרה נמי דינא הכי דאם התחילו ברכות של הפטרה בעשרה ויצאו מקצתן גומרין לומר ההפטרה עם ברכותיה שאחר כך:

ז

(ז) אין קורין בו – מפני כבוד הצבור:

ח

(ח) אבל בחומשים שלנו וכו' – דהא אינן בגלילה וכן אינן תפורין בגידין ולא בקלף וכל דין ס"ת:

ט

(ט) אין לברך עליהם – ובישוב שאין להם ס"ת נכון לקרות בחומשין בלא ברכה שלא תשתכח תורת קריאה ולא יקרא להעולים בשם כמו שהמנהג לס"ת אלא הש"ץ יקרא הכל בקול רם לפניהם:

י

(י) והעולה קורא – והאידנא נוהגים שאחד קורא מהחומש בלחש והש"ץ קורא אחריו מס"ת הכשר משום דיש אנשים שאין יודעין לקרות בניגון וטעמים ואפילו מקרין אותם לכן מקרין להש"ץ:

יא

(יא) שאין נמצא להם ספר תורה כשר – היינו בין חומשים העשוים בגלילה הנזכר בס"ב ובין ס"ת שלמה אלא שיש בה פסול:

יב

(יב) אין מברכין עליו – זהו דעת המחבר דאפילו בשעת הדחק אין לברך ועיין לקמיה בס"ד בהג"ה בסופו דהביא בזה שתי דעות ועי"ש במ"ב:

יג

(יג) אם נמצא טעות וכו' – כדי להבין את דברי זה הסעיף אקדים לזה הקדמה קצרה והוא. דהנה דעת רוב הפוסקים דספר תורה שחסר תיבה אחת או אות אחת או שנמצא בה טעות פסולה לקרות בה ולדידהו אם נמצא בה טעות אפילו לאחר שכבר קראו ז' קרואים צריך לחזור לראש בס"ת הכשר ולברך עליה דאותה קריאה ראשונה כמאן דליתא דמיא ודעת מקצת פוסקים דאפילו חסר כמה פסוקים וכ"ש כשנמצא בה טעות בעלמא אף דלא נקראת ס"ת לענין שיקיים בה מ"ע של כתיבת ס"ת מ"מ מותר לקרות בה אם אין לו אחרת והנה המחבר בסעיף ג' סתם דלכתחלה אין להוציא ס"ת פסולה לברך עליה אפילו במקום שאין לו אחרת אחרי דרוב הפוסקים סוברין דאסור אך אם נמצא הטעות אחר שכבר קראו הסדרא פסק הר"ר יעקב בי רב דלענין דיעבד סומכין על דעת קצת פוסקים הנ"ל שמכשירין לקרות בה ועלתה להם הקריאה ואין צריך להוציא ס"ת אחרת והסכימו עמו האחרונים בזה. וה"ה אם נמצא הטעות בין גברי לגברי ועדיין לא השלימו הז' קרואים לענין מה שכבר קראו סומכין על דעת המקילין הנ"ל שיצאו בדיעבד אך לקרות בה עוד אסור ומוציאין אחרת ומתחילין ממקום שפסקו הקריאה ומשלימין הקרואים עם אותם הראשונים שקראו במוטעת והיינו דגם הם מצטרפין להז' קרואים כיון שהוא בדיעבד וכנ"ל [וכתבו האחרונים דמ"מ אם אפשר טוב יותר שיקראו ז' קרואים בס"ת שהוציאו] וכ"ז אם כבר בירך ברכה אחרונה בפסולה אבל אם באמצע קריאתו מצאו טעות אפילו כבר קראו הרבה פסוקים [וכ"ש כשלא קראו עדיין ג' פסוקים] וגם אפי' גמר קריאתו לגמרי כל שלא בירך עדיין ברכה אחרונה אין לברך ברכה אחרונה על הפסולה דזה הוא לכתחלה אלא יוציאו אחרת ויקראו שם ג' פסוקים ויברך שם ברכה אחרונה לבד זהו שיטת מהר"י בי רב שהעתיקו המחבר בסעיף זה. ודעת המרדכי שאם כבר קראו ג' פסוקים ואפשר להפסיק שם שאינו ב' פסוקים סמוך לפרשה פוסקים שם ומברך ברכה אחרונה ומוציאין אחרת לעלות שמה יתר הקרואים ואם עדיין לא קרא ג"פ או שקרא ג"פ אלא שנשאר רק ב"פ סמוך לפרשה שאי אפשר להפסיק שם יקרא הטעות בע"פ ויגמור קריאתו בפסולה ויברך ברכה אחרונה ואח"כ יוציא אחרת [וכן אם הוא בר"ח וכיוצא שצריך להשלים הפרשה לחובת היום ואין להוסיף על הקרואים וא"כ כשהטעות בקריאת הרביעי א"א להפסיק שמה לברך ברכה אחרונה שא"כ יצטרך להוסיף על מנין הקרואים וכיון שא"א להפסיק שמה יגמור הקריאה בספר הפסול ויברך ברכה אחרונה] והרמ"א בהג"ה עשה כעין הכרעה ביניהם והוא דאם לא קרא עדיין רק שני פסוקים או אפילו קרא ג"פ אך שא"א להפסיק שם כגון שהוא ב"פ סמוך לפרשה וכיו"ב לא יברך ברכה אחרונה אלא יוציא אחרת ויגמור קריאתו שמה ויברך ברכה אחרונה וכדעת המחבר אבל אם כבר קרא ג"פ והוא במקום שאפשר להפסיק שם דעתו כהמרדכי דיברך ברכה אחרונה על הפסולה ואח"כ יוציא אחרת ועתה נבוא לבאר דברי השו"ע בפרט:

יד

(יד) בשעת קריאה – פי' שלא קראו עדיין רק מקצת העולין דבנשלם סדר הפרשה ואח"כ נמצא הטעות אין מוציאין אחרת דבדיעבד סמכינן אפוסקים דמכשירין קריאה בס"ת פסולה. ומיירי המחבר דנמצא הטעות בין גברי לגברי ולכך כל האנשים שכבר קראו עולין למנין ז' ואף האחרון דהוי דיעבד גמור:

טו

(טו) ממקום שנמצא הטעות – מיירי שבמקום שפסק העולה שם נמצא הטעות ולהכי כתב דמתחילין ממקום זה וה"ה אפילו לא נודע להם הטעות עד אחר שקראו אחר הטעות ג' או ד' פסוקים ג"כ אין מתחילין אלא ממקום שפסקו דבדיעבד עלתה להם מה שקראו בספר הפסול [מ"א]:

טז

(טז) על אותם וכו' – היינו דגם אותם שקראו כבר מצטרפין למנין שבעה וה"ה בשני וחמישי למנין שלשה ומ"מ אם אפשר לקרות ז' קרואים ממקום שפסקו עד סוף הסדרא ודאי ראוי ונכון לעשות כן לכתחלה [אחרונים]:

יז

(יז) באמצע קריאת וכו' – היינו אפילו כבר קראו כמה פסוקים כל שלא בירך עדיין ברכה אחרונה אינו יכול לפטור עצמו במה שכבר קרא בס"ת הפסולה דזה הוי כלכתחלה שהרי יכול לקרות ג"פ בספר כשר וע"כ גומר וכו':

יח

(יח) גומר קריאתו – היינו שיקרא שם שלשה פסוקים:

יט

(יט) ואינו חוזר לברך וכו' – דס"ל דברכה ראשונה שבירך העולה בתחלת קריאתו בספר הראשון עולה גם לזו דהא דעתו היה מתחלה על פרשה זו מה לי ס"ת זו או אחרת:

כ

(כ) לפניה – וה"ה כשנמצא הטעות בין ברכה לקריאה גוללין ס"ת זו ומוציאין ס"ת אחרת לקרות בה והעולה שכבר בירך א"צ לברך שנית אם לא הפסיק בשיחה בינתים ובמקום שנהגו בזה שהעולה חוזר ומברך ג"כ אין למחות בם שיש להם על מה שיסמוכו:

כא

(כא) ואם כבר וכו' – דעה זו חולקת על המחבר כמו שכתבנו לעיל בהקדמה והו"ל לכתוב בלשון וי"א אלא שכן דרכו בכמה מקומות:

כב

(כב) ואפשר להפסיק – פי' שהוא ג' פסוקים סמוך לפרשה דאם היה רק ב"פ סמוך לפרשה א"כ א"א לו לפסוק שם יגמור קריאתו בספר הכשר עד הפרשה וכנ"ל:

כג

(כג) ומברך אחריה – דס"ל דכיון שקראו ג"פ קודם שנודע הטעות יצא בזה ידי קריאה וממילא צריך לברך אחריה וא"צ שוב לגמור קריאתו בספר הכשר אבל בשנמצא הטעות אחר שקראו רק ב"פ דא"א לו לפסוק שם מודה להמחבר דגומר קריאתו בספר הכשר ומברך אחריה. ועיין בבה"ל שבררנו בשם כמה אחרונים דכן יש לנהוג למעשה כפסק השו"ע וכפי מה שהכריע הרמ"א אם לא במקום שיש מנהג קבוע בעיר כדעת המ"א שתפס בשיטת המרדכי שהבאתי בהקדמה אין להם לשנות מנהגם. נוהגין שלא להוציא ס"ת אחרת בשביל מפטיר דהיינו אם נמצא טעות אחר שכבר קראו כל הסדרא קודם שאמרו קדיש לא יוציא ס"ת אחרת בשביל המפטיר וסמכינן בדיעבד על אותו שקרא אחרון שעולה גם בשביל מפטיר (ולא יקרא עוד הפעם בתורה) כדקיי"ל בסימן רפ"ב מפטיר עולה למנין שבעה והקדיש יאמר לאחר ברכות ההפטרה האחרונות ואם לא נודע הטעות עד לאחר שאמרו קדיש יקרא למפטיר בס"ת זו ג"פ בלא ברכה ולא יאמר קדיש עוד הפעם לאחר ההפטרה. ואם נמצא הטעות באמצע קריאת השביעי דעת מ"א שגומר הקורא עד סוף הסדרא בס"ת זו ועולה לו קריאה זו גם בשביל המפטיר כדקיי"ל בסימן רפ"ב וכנ"ל ויברך לאחריה ואח"כ יפטיר בנביא ואח"כ יאמר קדיש והרבה אחרונים חולקין על זה וסוברין דאין חילוק בין טעות שנמצא בשביעי לטעות שנמצא בשאר הקרואים ולכן אם לא קרא עדיין ג"פ גומר קריאתו בספר הכשר ואם כבר קרא ג"פ בשביעי וה"ה באחרון פוסק ומברך ויקרא לאחר בס"ת כשר ממקום שפסק והלאה ומשמע ממגן גבורים דכן יש לנהוג אם לא במקום שנהגו בזה כהמ"א. ואם נמצא הטעות לאחר שקראו שבעה וכבר בירך באחרונה ועדיין לא קראו כל הסדרא לכו"ע צריך להוציא אחרת שהרי על כרחך צריכין להשלים כל הסדרא ויקראו בשניה בברכה ויכולין להוסיף כשאר שבתות. אם נמצא טעות בס"ת בשעת קריאת המפטיר בשבת יגמור קריאתו ולא יברך אחריה וכל זה לענין מפטיר של שבת אבל בהפטרת יו"ט או של ארבע פרשיות וכיוצא שקריאת המפטיר בספר השני הוא לחובת היום ונמצא בו טעות יש להוציא אחרת כמו אם היה טעות בקריאת סדרא של שבת:

כד

(כד) ומשלימים המנין – וה"ה שיכול להוסיף שמה ועיין לעיל בסקט"ז:

כה

(כה) טעות גמור – כגון שהיה חסר או יתר תיבה או אות אחת או שהיה קרי במקום כתיב או פתוחה במקום סתומה או להיפוך וכן אם כתב פתוחה או סתומה במקום שא"צ או שחיסרה בכל אלו צריך להוציא אחרת וה"ה אם נמצא שתי תיבות שלא הרחיק כראוי עד שתינוק דלא חכים ולא טיפש קורא כתיבה אחת או להיפוך שהרחיק באמצע התיבה עד שנראה לתינוק הנ"ל כשתי תיבות או כדרלעמר פדהצור אליצור עמינדב וכהנה שמקובל בידנו שתיבה אחת היא אם נמצא בשתי שיטות צריך להוציא אחרת. אותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רישומן ניכר שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותן א"צ להוציא אחרת [ואפילו לכתחלה מותר] אבל אם הוסר הדיו השחור ונשאר מראה אדמדם הוי שינוי מראה ופסול כ"כ בדה"ח בשם א"ר ועיין במה שכתבנו לעיל בסימן ל"ב במ"ב סקכ"ח בשם החתם סופר ובפרט לענין להוציא אחרת בודאי אין להחמיר בזה. נקרעו התפירות שבין יריעה ליריעה אפילו נקרע הרוב ועדיין מחוברת בחמש או בשש תפירות של קיימא כשר אבל בפחות מזה יש להוציא אחרת (מיהו מה שנמצא נקרע בחומש אחד מן החומשים בס"ת זו אין לפסול שאר החומשים לקרות בהם כמו שיתבאר בסוף ההג"ה). אם בשעת הקריאה נמצא אות אחד דבוק לחבירו אם הדביקות הוא בכל אורך האות או שנשתנה צורת האות ע"י הדביקות או שטעה וכתב דל"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף בכל אלו דינם כטעות גמור שצריך להוציא אחרת ואפילו אם ע"י דבוק זה לא נתקלקל אות השורש רק אות השימוש כגון וי"ו או יו"ד המשמשת אם אין שם דבק באורך האות רק מעט ולא נשתנה צורת האותיות וניכרים היטב לכתחלה אין להוציא ס"ת זו לקרות בה כ"ז שלא גררו הדבק ואם לא נודע והוציאו ס"ת ונמצא בשעת קריאה אם הדביקות בסוף האות שאם יגררו הדבק לבד יהיה חוזר להכשרו אזי בחול שאפשר לגרר ונקל לעשותו אף בשעת קריאה יש לגרר ויקרא להלן ואם אין שם מי שיכול לגרר בקל ובלי הפסד וקלקול ויש טורח צבור לחזור אחר מי שיגרור במתון או אם אירע בשבת שא"א לגרור מותר לקרות בו כך ואם הדביקות הוא בתחלת כתיבת האות או באמצעה שממקום הדיבוק ולהלן נכתב בפסול יש להוציא אחרת אף דלא נשתנה צורת האות עי"ז ויש מקילין שא"צ להוציא אחרת אף באופן זה כיון שלא נשתנה צורת האות עי"ז (ואף דמ"מ צריך גרירה קי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ודינו כאלו כבר נגרר ואפילו בשבת שא"א לגרור מכח איסור שבת מ"מ כיון שאינו מחמת הספר אלא איסור שבת רביע עליה א"צ להוציא אחרת) ובשעת הדחק שאין שם אחרת וצריך שהות להביא ממקום אחר ס"ת כשרה יש לסמוך ע"ז לגמור הקריאה בס"ת זו. אם נטף שעוה על איזה אות עיין לעיל בסימן ל"ב בבה"ל מה שכתבתי בשם דה"ח ובסימן ש"מ במ"ב סק"י ועיין דעת שערי אפרים בזה בשער ה' אות ז'. ויש עוד הרבה אופנים שצריך להוציא ס"ת אחרת על ידם אך קצרה היריעה מהכילם ימצאם המעיין בפמ"ג ובספר שערי אפרים בשער ה' ו' ובדרך החיים אך נקוט האי כללא בידך כל מקום שהוזכר בהלכות ס"ת שהוא פסול ודאי יש להוציא אחרת ודבר שהוא מחלוקת הפוסקים יש להקל לענין קריאת התורה שלא להוציא אחרת (מאחר דיש קצת פוסקים המקילין לקרות בס"ת פסולה):

כו

(כו) משום חסרות ויתרות וכו' – כגון ווי"ן או יודי"ן מלאים או חסרים שלא נשתנה בהם הענין והמבטא כגון במקום שהיה צריך לכתוב אבותינו מלא וי"ו ונמצא חסר או להיפוך וכן במקום שהיה צריך לכתוב מלא ביו"ד שימושית ונמצא חסר או להיפוך אבל טעות שנשתנה במבטא אף שלא נשתנה הענין כגון כבש שהיה כתוב במקום כשב או שלמה שמלה צריך להוציא אחרת וכן ה"ה אם כתב מגרשיהן במקום מגרשיהם דהא איכא שינוי לשון וכן אם כתב רחבה במקום רחבו צריך להוציא אחרת אע"ג דנוכל לקרות בחולם כמו אהלה וכן בפסוק והנה תומים בבטנה אם כתב תומים מלא באלף תאומים אע"ג שהענין אחד צריך להוציא אחרת שהרי נרגש במבטא וכן בתיבת ונחנו מה אם כתב ואנחנו מה וה"ה אם נשתנה הענין עי"ז אע"ג שלא נשתנה במבטא כגון בתיבת ונמצה דמו כתב ונמצא דמו או בתיבת מאן יבמי שהוא שרש מיאון כתב מאין ביו"ד וכן כל כיוצא בזה צריך להוציא אחרת ועיין בדה"ח ובשערי אפרים שהאריכו בפרטים אלו:

כז

(כז) אין להוציא אחרת – וה"ה אותיות גדולות וקטנות שנמסרו במסורה או עייני"ן הפוכות או פאי"ן כפופות וכה"ג שנמסרו במסרה לא שינוי מקרי להוציא אחרת דלא עדיף מחסרות ויתרות הנ"ל. וכן אם נמצא חסר הנקודות שיש בס"ת לפעמים כמו איה שרה אשתך דוירא וכיוצא בו שראוי להיות שם נקודות ע"פ המסורה אם נחסרו הנקודות א"צ להוציא אחרת:

כח

(כח) צריך לחלק כך – היינו דרך הכרעה דדעת האגור דאפילו בטעות גמור אין מוציאין דלא ירויח דגם ס"ת אחרת אפשר דפסול בחסרות ויתרות ודעת הב"י דאפילו בחסרות ויתרות מוציאין וע"כ הכריע הרמ"א לנפשיה זה החילוק להלכה:

כט

(כט) ויש פוסלין – הוא כדעת המחבר לעיל בס"ג וכן סתמו האחרונים דלכתחלה לא יוציאו אפילו לחובת היום. אמנם אם התחילו לקרות ואח"כ נמצא בה טעות ואין שם ס"ת אחרת זולתה י"א דגומרין ז' קרואים ומברכין לפניה ולאחריה רק המפטיר יהיה השביעי והקדיש יאמרו אחר ההפטרה. והדגול מרבבה כתב דאין להרבות בברכות באופן זה וכן כתב בשערי אפרים שער ו' אות ס"א אלא ישלים עם העולה הזה שנמצא אצלו הטעות הפרשה שלו ולא יברך ברכה אחרונה רק יעמוד שם והש"ץ יקרא לעולים אחרים עד תשלום ז' עולים ולא יברכו כלל רק הש"ץ יקרא לכל אחד פרשה שלו עד גמר הסדרה וזה העולה שנמצא הטעות בקריאה שלו העומד שם לא יסיח דעתו ויקרא בלחש עמהם ובגמר הסדרה יברך הוא ברכה האחרונה והוא יאמר גם כן ההפטרה בנביא בברכותיה ויש מי שכתב שיאמר ההפטרה בלי ברכות עכ"ל (ועיין בפתחי שערים שכתב שגם הדגמ"ר מודה בכל זה ע"ש). ואם נמצא הטעות בשלישי או בשאר העולין אחר סיום קריאתן שבירכו ברכה אחרונה ואין שם ס"ת אחרת זולתה יקרא הקורא שאר הפרשיות עד גמר הסדרא בלא ברכה:

ל

(ל) חומש אחד וכו' – היינו שכל הס"ת הוא בגליון אחד אלא שאין שלם בלי טעות אלא חומש אחד אבל אם אין שם כ"א חומש אחד לכו"ע אין קורין בו וכדלעיל בס"ב:

לא

(לא) יש להקל – היינו אפילו לדעת היש פוסלין הנ"ל דאסרי אפילו בשעת הדחק כל זה הוא אם הפסול נמצא באותו חומש שרוצה לקרות בו אבל בחומשין השלמים אין להחמיר בשעת הדחק כיון שעכ"פ בחלק זה שהוא קורא בו הוא שלם ולא דמי לחומש אחד שפסול לכו"ע לקרות בו וכדלעיל בס"ב שאני התם שאינו כבוד לצבור לקרות בחומש אחד משא"כ הכא שיש כל החמשה חומשין ביחד:

לב

(לב) לקרות – ר"ל בברכה ועיין בבה"ל:

לג

(לג) שאין בהם וכו' – ר"ל שאינם יודעים לקרות אחרי הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב והמחבר אזיל לטעמיה בסימן קל"ט ס"ב דכתב שם דבאופן זה לא יעלה אכן לפי מה שכתב הרמ"א שם בסעיף ה' דאנו קוראים אפילו לע"ה ואפילו אינו יכול לקרות אחרי המקרא וכמו שכתבנו שם במ"ב וא"כ ישתנה האי דינא דלדידן לעולם צריך לקרות שבעה קרואים ויברכו והש"ץ יוציאם בקריאתו וכן משמע בביאור הגר"א שם בס"ד ד"ה ומהרי"ל כדברינו:

א

סעיף ב' אין קורין. הטעם מפני כבוד הצבור וכ' המרדכי דיוכלו הצבור למחול על כבודם. וכן דקדק הב"י מדברי רי"ו. וע' לעיל סי' נ"ג בט"ז סק"ב ובפר"ח שם:

ב

סעיף ד' בהג"ה צריך לחלק היינו דרך הכרעה אבל דעת האגור דאפי' בטעות גמור אין מוציאים ודעת הב"י דאפי' בחסרות ויתירות מוציאים אלא דהרמ"א לנפשי' הכריע כן להלכה וכ"נ מבואר בדרכי משה יו"ד סי' רע"ט וע' בתשו' מנחת יעקב סי' י"ח:

ג

שם לקרות באותו חומש. עיין לקמן סימן נ"ג במגן אברהם סק"ג:

א

ואם כבר קראו עמו ג' פסוקים. תמוהים דבריו דהרכיב תרי דיעות ביחד בתרתי. חדא דלדעת הש"ע אפי' תוך ג"פ ישלים בס"ת אחרת בלא ברכה שאחריה אלא ימתין בברכה עד שישלים בס"ת אחרת והיא דעת רבו של ב"י מהר"י בי רב ולדעת הגה זו שהיא מהמרדכי פ"ב דמגילה יאמר החסרון או הפסול בעל פה וישלים עד ג"פ ויברך אחריה ויוציא אחרת. שנית דלדעת מהר"י בי רב אפי' כבר קרא ג"פ לא יברך אחריה אלא יוציא ס"ת אחרת וגומר ולדעת המרדכי צריך לברך אחריה בס"ת הפסולה ואח"כ יוציא אחר' וא"כ היה לו לכתוב וי"א דאם כבר קראו ג"פ ובלבוש כתוב כאן וי"א ובי"ד סימן רע"ט העלתי בס"ד לנהוג דאם נמצא הטעות תוך ג"פ לא יברך אחריה אלא יוציא אחרת וישלים ואח"כ יברך אחריה וא"צ ברכה ראשונה שנית על האחרת אלא סומך על מה שבירך בפסולה ואם לאחר ג"פ יברך אחריה ויוציא אחרת ואם נמצא הטעות במקום שא"א להפסיק כגון שלא ישתיירו ג"פ אח"ז או שהיא בקריאת האחרון שאין קור' אחריו אז ינהוג כהמרדכי ויאמר הטעות בע"פ וישלים בפסול' ואח"כ יברך אחרי' עיין בי"ד מ"ש ההוכחה ע"ז מצד דין התלמוד:

ב

חסירות ויתרות. כגון ווי"ן או יודי"ן מלאים או חסרים וכ"כ בלבוש אבל לא תליא מילתא אם יש להם פי' א' כגון כבש וכשב בזה צריך להוציא אחרת דמ"מ תיבה אחרת היא ולא כפי מ"ש קצת בעלי בתים דבפי' המלה תליא מלתא וזה אינו. ופעם א' הייתי בדרך בק"ק סקאל בשבת שנמצא סדק באות א' באופן שהיא פסולה ולא היה שם ס"ת אחרת הוריתי לגמור מנין הקרואים באותו הס"ת שזה הסדק אינו נראה לעין בפירוש והוא שעת הדחק נראה דאף היש מחמירין שמבי' רמ"א מודים וכן ראיתי בתשובת ר"מ מלובלין שפסק בנחסר תיבה שלימה ולא הי' ס"ת אחרת שיגמור הקריאה באותו ס"ת כל זמן שלא קראו ז' גברי אבל אם נמצא כן אחר שקראו ז' יגמור אותו הקורא כל הסדרה: