שולחן ערוך, אורח חיים קמ״ב: דין מי שקרא וטעה ובמקום שאין שם יודע לקרות בדיוק. ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין מי שקרא וטעה ובמקום שאין שם יודע לקרות בדיוק. ובו ב סעיפים:
קרא וטעה אפי' בדקדוק אות אחת מחזירין אותו: הגה וכן דין החזן הקורא ודוקא שנוי שמשתנה ע"י זה הענין אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד אין מחזירין אותו אבל גוערין בו: (ב"י ופסקי מהרי"א סי' קפ"א):

ב

וישוב שיש שם מנין ואין מי שיודע לקרות בתורה כהלכתה בדקדוק ובטעמים אפ"ה יקראו בתורה בברכה כהלכתה: [ומפטירין בנביא ועיין בסמוך ריש סי' קמ"ד]:

א

בניקוד. ובניקוד נמי כשמשתנה הענין כגון יעשה בפת"ח יעשה בצירי בחלב בחטף בחלב בצירי מחזירין אותו. מ"א:

ב

בתורה. ונ"ל דהיינו דוקא כגון לאהרן הרן ר"ל שלא קרא האל"ף או יהודים יהודיים וכיוצא. אבל אם טעה בטעות שמשתנה הענין כגון שבמקום חֵלֶב קורא חָלָב וכן במקום זֵכֶר קורא זָכָר ואין שם יודע שיוכל להחזירו מטעותו פשיטא שאין מברכין בתורה ואין מפטירין בנביא. פר"ח:

א

רמב"ם פ"ב מה"ת

ב

כתבי מהר"ר ישראל

א

ס"א קרא כו'. ירושלמי פ"ד דמגילה טעה בין תיבה לתיבה מחזירין אותו אפי' טעה בין אם לואם ואמרו שם דאפי' בטעה בתרגום מחזירין אותו וכמ"ש הרא"ש בפ"ג דמגילה ס"ו וכ"ש בדקדוק דכולהו ילפי מחד קרא כמ"ש בפ"ק ויקרא בספר כו'. הג"מ ועוד ראיה ממ"ש בירושלמי דמגילה פ"ב אין מדקדקין כו' חד קרא יהודיים כו' משמע הא בתורה אף כה"ג מדקדקין וע' סי' תר"ץ סי"ד:

ב

אפי' בדקדוק אות. מירושלמי הנ"ל יהודים דמשמע בס"ת אף כה"ג צריך לחזור וכ"ש בטעות גמור דאף במגילה מחזירין ממה דפריך שם אטו אנן האחשתרנים כו' וכן בחסר בס"ת אפי' אות א' אפי' קראה כהלכתה אינו כלום דדוקא במגילה אמרינן השמיט הסופר אותיות כו' וראיה ממ"ש בפ"ג דמנחות אפי' כתב אחד מעכבן ואמרינן שם פשיטא לא נצרכה אלא לקוצו של יוד ושם כרעא דה"א בנוקבא כו' ותנן בפ"א דמגילה אין בין ספרים לתפילין ומזוזות כו' רמב"ן והביאו הר"ן בפ"ב דמגילה ואף שדחהו אין דבריו מוכרחין שכתב דההיא לענין שחייב אדם לכתוב ס"ת לעצמו איתמר אין בין כו' דאם אינו כתפילין אינו יוצא ידי המצוה של כתיבת ס"ת ודבריו תמיהין דזה לא נזכר במתני' כלל ועוד דספרים של נ"וכ לא נזכר אפילו בגמ' וגמ' מוקי' למתני' בשאר ספרים אלא שי"ל דמתני' לענין לטמא את הידים נשנית וזה שפריך בגמ' שם ורמינהו מקרא כו' וכ"מ בכמה מקומות לענין לטמא את הידים ומ"מ כיון דאינו מטמא את הידים ה"ל כחומש בעלמא ואין קורין בו וע' ברפט"ז דשבת ועוד נ"ל אי ס"ד דבס"ת לא היה מעכב לא היה פריך שם אתפילין ומזוזה פשיטא:

ג

וכן כו'. דל"ת משום ברכה דהא אין מברכין על התרגום ועוד דבימיהם לא היו מברכין אלא הראשון והאחרון:

ד

ודוקא כו'. כמ"ש במגילה בירושלמי וע"ל סי' תר"ץ סי' י"ד וצ"ע דמשמע דדוקא במגילה אין מדקדקין כה"ג:

א

ס"ב וישוב כו'. כמ"ש בתוס' דע"ז כ"ב ב' ד"ה רגלא כו' ובמדרש כו' וכ"כ ראבי"ה והטור דמש"ה אין מחזירין אלא מיהו דוקא בכה"ג וכמ"ש בשבת שם הוא דל"ל רבא כו' וכן בכה"ג:

א

מחזירין אותו – עיין במ"ב והוא מהח"א לדעת השו"ע [אף דבתשובת מהרא"י סימן קפ"א לא ברירא ליה כולי האי דבר זה דכתב שם דמשמע קצת מ"מ פשטות הלשון דמחזירין מצדדין כן] ולפ"ז אם כבר גמרו הקריאה ונזכרו שטעו בתיבה שהענין משתנה עי"ז לדעת השו"ע יצטרך לחזור ולקרות פסוק זה ועוד שני פסוקים עמו ובברכה לפניה ולאחריה כמו בדילג פסוק או תיבה בסימן רפ"ב ובח"א כתב דלענין ברכה סמכינן על הפוסקים דסוברין דאפילו בנשתנה הענין א"צ לחזור בדיעבד עי"ש ואף דבאמת לא ברירא ד"ז דהטור או שארי המקילין יסברו דאפילו בנשתנה הענין א"צ לחזור [עיין במפרשי השו"ע] מ"מ למעשה יש לנהוג כוותיה דבלא"ה לא ברירא ד"ז דלדעת הרמב"ם שפסק דמחזירין יסבור דאפילו גמר כל הקריאה יצטרך לחזור דילמא כונתו דבשעה שעוסק באלו הפסוקים יחזור אבל לא דאינו יוצא אפילו בדיעבד ואף דמהרא"י כתב דמשמע קצת דאינו יוצא לא משום זה נסמוך לחזור ולברך. ודע דלכאורה נראה דדין זה דהשו"ע הוא דוקא בשבת אבל בימות החול או במנחה בשבת דקי"ל בסימן קל"ז דאפילו פסוק אחד שלם כשדילג אינו חוזר ה"ה בזה ואולם אפשר דזה גרע טפי לפי מאי דאיתא בירושלמי במגילה בפרק הקורא עומד הלכה א' א"ר אע"ג דאת אמר שאין התרגום מעכב מ"מ אם טעה [היינו שתרגם המתרגם שלא כהוגן] מחזירין אותו ואפשר דה"ה הכא אם אמר תיבות באותיות אחרות שהענין משתנה עי"ז גרע טפי או אולי דשם כיון שתרגם לפני הכל את ביאור התורה שלא כהלכה אתי מיניה חורבא ולכך פסקו דמחזירין וצ"ע:

ב

אבל אם טעה וכו' – פשוט דדוקא בטעות באיזה אות אבל אם חיסר איזה תיבה אפילו לא נשתנה הענין עי"ז כגון כי אני הכבדתי וקרא כי הכבדתי לא יצא וצריך לחזור דלא נזכר בשום מקום בחיסר תיבה שיהא חילוק בין נשתנה הענין או לא:

ג

אין מחזירין אותו – ובביאור הגר"א מפקפק אפילו במקום שאין הענין משתנה כגון מצרים מצריים וכדומה וכן אם טעה בין אם לואם נמי דעתו דמחזירין וכן פסק הפר"ח דאפילו במקום אהרן קרא הרן [בפתח אלא שחיסר האלף] ובמקום מצרים מצריים דאין הענין משתנה עי"ז נמי חוזר ומסיים מיהו אם לא טעה באותיות אלא בניקודם או בטעמם ואין הענין משתנה בשום דבר עי"ז אין מחזירין אותו רק גוערין בו עיי"ש ומסתברא דגם הגר"א מודה לזה. ובדה"ח הפריז על המדה ופסק דאפילו במקום שהענין משתנה מי שנוהג להקל שלא להחזיר אין למחות בידו והביא זה מא"ר ולא מסתברא להקל כ"כ בדבר שמעיקר הדין חוזר בכל גווני כמו שהוכיח הגר"א ודי לנו להקל במה שהקיל הרמ"א:

א

[א] אפילו בדקדוק וכו'. כתב הגהות מיימוני צריך שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה, עד כאן. וכתב מהר"מ מינץ סימן פ"א החזן צריך ללמוד הסדרא שתהא שגורה בפיו כל הדקדוקים במתגין לעיל ומלרע ימין ושמאל ויקרא במתון מאוד ולא במהירות כלל ואולי יבליע שום אות אחת או תיבה, עד כאן. יש לקרות בחג השבועות בניגון עליון דעשרת הדיברות שמלמד מקום דעשרת הדיברות ואין חושש על התחלות הפסוקים ומקום סיומן הפסוק, והדיבור הראשון מתחיל אנכי ומסיים לשומרי מצותי וגו' הכל דיבור אחד, ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה. פסוק שני לא תשא, ולפי שהוא פסוק אחד אין בו אלא ניגון אחד, ויקרא פניו בפתח תחת הנו"ן כי אינו סוף פסוק. ותי"ו דתרצח ותנאף ותגנוב דגושה, ובקמ"ץ תחת התוי"ן ומתחת קדמאה בפסוק לא תשא בפתח תחת הנו"ן. אבל בשבת פרשת יתרו ואתחנן קורין בניגון התחתון מלמד על התחלת הפסוקים וסיומן, ופני בקמ"ץ תחת הנו"ן ותוי"ן הנזכר לעיל רפה ופתח תחת התוי"ן. ומתחת קדמאה בפסוק לא תשא בקמ"ץ תחת התי"ו. כן הוצאתי מתמצית כוונת תשובת משאת בנימין סימן ו' והוא האריך מאוד ועיין בחזקוני פרשת יתרו ואור תורה, מגן אברהם סימן תצ"ד. כתב בתשובת חוט השני סימן מ"ב, מעשה בא לידי באחד שבירך וקודם שהתחיל לקרות נמצא טעות בספר תורה, והוציאו אחרת ופסקתי שיחזור ויברך, עד כאן. ועיקר ראייתו ממה שכתבו בית יוסף ולבוש בסוף סימן קמ"ב אחר שהוציאו שני ספרי תורה יחד כמונחין לפניו דמי, משמע דכל שלא הוציאו עדיין צריך לברך, וסותר בזה דברי ט"ז שכתב ביו"ד סימן רע"ט דאין צריך לברך דאמרינן דבשעת הברכה נתכוין אם תהיה זו פסולה תהיה הברכה על השניה עיין שם באריכות. ולעניות דעתי אין כאן סתירה כלל דהבית יוסף ולבוש מיירי בשני פרשיות אבל כאן מיירי בפרשה אחת שכיוון לזה הפרשה מה לי שקורין בספר תורה זו או באחרת, ומסתמא דעתו לקרותו בכל מה דאפשר, ואפילו מאן דמקיל בנסיב תורמסא ונפל מידו אפשר דמודה דהתם כשבירך ונפל מידו יכול לו שלא לאכול אחרת, אבל כאן מצוה עליו לקרותו ודאי דעתו שאם תיפסל יקרא באחרת, ועוד דבתורמס אין אחד דומה לאידך, ואפשר שזה חפצו לאכול וזה אין חפצו לאכול, אבל הכא מה לי ספר תורה זו או אחרת, ובזה נדחה כל דבריו עיין שם:

ב

[ב] או בניקוד וכו'. ואין משמעות הענין משתנה בכך משמע כשמשתנה אף בניקוד כגון יעשה בפת"ח יעשה בציר"י או בחלב בחטף בחלב בציר"י מחזירין. הנה בתשובת בית יעקב סימן ע"ו תמה על רמ"א שהוציא עיקר חילוק זה דהענין משתנה מפסקי מהרא"י סימן קפ"א ושם מבואר דאפילו משתנה ענין אין מחזירין שהרי כתב הקורא לאהרן הרן יצא יוצא, עד כאן. ולא קשה מידי שהרי הבית יוסף בשם מהרי"ן חביב כתב דאהרן הרן לא הוי שינוי בענין, על כן צריך לומר דרמ"א לא הוציא חילוק זה אלא מבית יוסף שכתב להדיא כן ומה שציין נמי פסקי מהרא"י היינו שגוערין אף באין שינוי ענין, אך ראיתי בב"ח שפסק נמי דכל טעות אין מחזירין לכן אומר אני דאין למחות ביד מי שאינו חוזר:

ג

[ג] ואין מי שיודע וכו'. כתב הלבוש ונהגו שאחד עומד אצל החזן ומקריא לו הטעמים מתוך החומש ובלבד שלא יקרא בקול רם רק כדי שישמע החזן על כן צריך עיון ממה שכתב בסימן קמ"ג סעיף ג', מיהו נהגו שהשליח ציבור קורא וכו' וכן כתב רמ"א שם, ובאמת דבריו דהכא לא כתבן רמ"א. גם קשיא למה לא כתבו בסימן קמ"ג שלא יקרא השליח ציבור בקול רם אדרבה לכאורה משמע שראוי לשליח ציבור לקרות בקול רם. ודברי רמ"א יש לומר דמיירי כששליח ציבור אומר התיבה שותק העולה וכשעולה חוזר ואומר השליח ציבור שותק דלא הוי כתרי קלי וכמו שכתב בית יוסף בסימן קמ"א וכדמשמע בשולחן ערוך סעיף ג' שם. אבל על הלבוש קשה דסתם וכתב הכא שלא יקרא בקול רם משמע דבכל ענין אסור, וכן משמע בתשובת משאת בנימין סימן ו'. ונראה טעמא דחיישינן שלא יוכלו לכוין כל כך אלא יוציאו התיבה בפעם אחת, וכן לעיל סימן קמ"א השמיט הלבוש דברי השולחן ערוך בזה, ודוחק לחלק בין שליח ציבור שקורא בחומש שיכול לכוין יותר ובין אחר. באליהו זוטא כתבתי נשאלתי מסופר חכם אחד ששכח איזה שורות בספר תורה אחר הפסוק ויקרא שם המקום ההוא בית אל, ואין תקנה אלא לגרור פסוקים קודם שיכניס שורות אלו, ויגרור גם תיבת בית אל ויהא נקרא אל בית אביו לא בציר"י אי רשאים למעבד הכי שישתנה השם על ידי קריאה או לאו. והשבתי מי הגיד לך דבית אל הוא מקודש ושאלתי לכמה סופרים ואומרים שאין מקדשין אותו כלל. ונראה לי דהתרגום מוכיח כן דבכל מקום מתרגם על אל אלהא והכא לא מתרגם כלל רק בית אל, ומכל מקום בשם הקודש נראה לי דאסור אם השם משתנה, וראיה מיו"ד סימן רע"ו סעיף י"ב, הכותב יהודא ולא נתן בו דלת יתלה הדל"ת למעלה, וכתב הלבוש הטעם שהרי לא היתה כוונתו לכתוב השם, עד כאן. ואם כן בנדון דידן דכוונתו לשם אסור לשנות הקריאה, ועוד דעל ידי זה יבוא חס ושלום למחיקה כי הדורות הבאים לא ידעו שזה היה שם, וכן משמע בתשובת שער אפרים סימן ל"ו. ואגב אודיעך חידוש מתשובה הנזכר לעיל דמאי דאמרינן שאם היה לו לכתוב שם וכתב יהודה עושה מהדל"ת ה' ומוחק ה' אחרונה הוא הדין דמותר תחילה למחוק ה' אחרונה ואחר כך לעשות מדלי"ת ה' כי מה שאינו ענין לשם לא הוי נטפל לו ושרי למחוק, והוא הדין שם שנכפלה ה' אחרונה, וכן אם הוסיף יו"ד בתחילת השם מוחק הראשונה, אבל תוספות באמצע כגון שנכפלה ה' ראשונה או נכפלה הוא"ו ראוי להחמיר דלא נדע איזה מהם נכתבה שלא בכוונה. כתב בגליון מגן אברהם נמצא אדוני מלא וי"ו יגרור הוי"ו וימשוך הדל"ת לקרב אל הנו"ן ואין בזה מוחק שם שוי"ו זו לא נתקדש כיון ששם זה אינו רק ארבע אותיות, עד כאן. ומה שכתב בשכח יו"ד באלהינו עיין ט"ז יו"ד סימן רע"ו:

ד

[ד] אפילו הכי יקראו בתורה וכו'. אף דבריש סימן מחזירין התם אפשר להחזירו אבל בזה שאי אפשר בענין אחר מותר ואף דבפסקי מהרא"י שם משמע דלא יקרא למאן דאמר דמחזירין, מכל מקום לשולחן ערוך ולבוש סבירא להו לחלק בהכי, ועוד הא כתב מהרא"י משמע קצת דלא יצא משמע לאו משמעות גמור הוא אלא דבלאו הכי דחה אותו שם מדברי הטור וזה ברור ופשוט בפוסקים דחיובא ללמוד לשליח ציבור דקדוקים:

א

א) [סעיף א'] קרא וטעה אפי' בדקדוק וכו' כ"כ הרמב"ם בפי"ב מה"ת וכתבו הגמי"י שנראה להביא ראיה מדגרסינן בירושלמי מנין לתרגום דכתיב ויקראו בספר וכו' ויקראו בספר זה מקרא, מפורש זה תרגום ושום שכל הם הטעמים, ויבינו זה המסורת וא"ר יונה אע"ג דאיתמר אין התרגום מעכב טעה מחזירין אותו וכ"ש לדקדוק דילפינן נמי מהאי קרא, והר' מנוח הביא ראיה מדאמרינן בפ' חלק (סנהדרין דף צ"ט ע"א) כל האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק א' ה"ז בכלל דבר ה' בזה וכיון שדקדוק אחד יש לו שורש גדול צריך שלא יניח הנד, ולא יניד הנח, ולא ירפה החזק, ולא יחזיק הרפה עכ"ל, והביאו ב"י ועו"ת או' א' וכ"כ בזוה"ק פ' ויקהל דף ר"ה ע"ב, וז"ל תנינן כתיב ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא והא אקמוה רזא דאינון פסוקי טעמי ומסורת וכל אינון דיוקין ורזין עילאין כלא אתמסר למשה מסיני עכ"ל, וכ"כ בס' מבו"ש ש"ב ח"ב פ"ז ובהנד"מ דף ט' ע"ג וז"ל והיות הס"ת בלי נקודות וטעמים מורה על המלכים דמיתו שהם האותיות והתגין שעליהם, ונתקנין ע"י יסוד דאבא דבמחשבה אתבריר כולא, וע"י הקריאה שאדם קורא, ממשיך בו בז"א שהוא תורה שבכתב את הטעמים והנקודות ע"י קריאתו, ולכן תראה כי הטעמים והנקדות יש להם הרגשה ונדנוד בקריאתם יען הם מורים בתחיית המלכים שחזרו לחיות ע"י הטעמים החדשים שבאו וגם ע"י הנקודות שתזרו לתוכם אך התגין אין בהם נדנוד כלל כי הם בחי' האורות בהיותם פורחים על הגופות וכו' עכ"ל, ועוד עיין בע"ח שער ח' פ"ו, ועתה הראת לדעת כי הנקודות והטעמים יש בהם רזין עילאין וא"כ כמה צריך להשתדל הש"ץ ללמוד הפ' בטוב כדי לקרות הנקודו' והטעמים כהוגן, וכן העולה שקורא עם הש"ץ בלחש צרי' ליזהר ג"כ לקרות כהוגן, ועיין בדברינו לעיל סי' קל"ט או א' ולקמן או' ד':

א

ב) שם. אפי' בדקדוק אות אחת וכו' ואפי' טעה בין אם לואם, ב"י בשם הירושלמי, וה"ה שאם במקום אברהם קרא אברם או איפכא במקום אברם אברהם, או קרא במקום אהרן הרן ודילג בקריאת האלף מאהרן, או במקום מצרים קרא מצריים וכיוצא שמחזירין אותי, וזה שלא כדברי מור"ם ז"ל שכתב דדוקא בשינוי שמשתנה עי"ז הענין דליתא, וכ"כ הרב ז"ל בב"י בפשיטו' שאפי' בטעות שאין המשמעות משתנה מחזירין לקורא ושכן נראה מדברי א"ח, ומיהו בדקדוק טעמים או נקודות בדבר שאינו משנה שום משמעות אין מחזירין אותו אבל גוערין בו, פר"ח או' א' אמ"ל בדין קס"ת לש"ץ או' א' לד"א סי' ז' או' א' ס"א כלל ל"א או' ל' וכן יש להחמיר כדברי הפו' הנז' משום דע"פ הסוד הוא חמור כמ"ש באו' הקודם ודלא כהמט"י סי' קמ"א או' ח' שכתב דלא כהפר"ח יעו"ש, ועיין לקמן או' ה':

א

ג) שם אפי' בדקדוק אחד וכו' וגם צריך ליזהר בין תיבה שתחלתה כסוף תיבה שלפניה, וכן להפסיק בכל אלף שאחר מ"ם ובכל הדקדוקים כמ"ש לעיל סי' ס"א וכמ"ש בהגה סעיף כ"ב יעו"ש ופשוט הוא, פר"ח שם, אמ"ל שם, לד"א שם:

א

ד) שם אפי' בדקדוק אות אחת וכו' כתוב בא"ח מנהג ספרד אחר קריאת התורה בשבת לומר והוא רחום יכפר עין לכפר על שגגת הטעיות במקרא עכ"ל והביאו ב"י וכתב דהיום אין זכר למנהג זה עכ"ד, מיהו הרו"ח כתב דטוב לומר בלחש אחר קס"ת פסוק זה ולכוין לשאול מחילה מהשי"ת על שגיונות יעו"ש, אבל הנראה לע"ד דהיותר נכון לומר פסוק ויהי נועם בכוונה קודם שיקרא ויכוון במעשה ידינו וכו' שהשי"ת ברוב רחמיו יסדר הקריאה כפי סודותיה הראוים לה וכמו שאנו אומרים ויהי נועם קודם תפלה ומכיונים בו שהשי"ת ברוב רחמיו יסדר אורה כפי בחי' הראויים לה וכן אם ח"ו יהיה איזה שגיאה השי"ת ברוב רחמיו יתקן אותה. וזה יותר טוב מלומר אח"כ דלמה יחטא וישוב, וכן העולה ג"כ יאמר ויהי נועם בכוונה הנז' בהליכתו, וכן קודם כל לימוד יאמר ויהי נועם בכוונה זו:

א

ה) שם מחזירין אותו, ונראה דכ"ז דוקא כשלא בירך עדיין ברכה אחרונה או אפי' כשבירך לענין שצריך הקורא לקרוא אותו פסוק עוד הפעם אבל כשכבר גמרו הקריאה להוציא ס"ת ולחזור ולברך א"צ שהרי הטור כתב דא"צ לחזור אפי' לאהרן הרן וכ"כ בב"א ונהי דלכתחלה מחזירין היינו אם אין כאן חשש ברכה אבל לחזור ולברך סמכינן על הטור, ח"א שם, ונראה דאם עדיין לא בירך ברכה אחרונה יחזור ממקום הטעות ויקרא על הסדר כדי שתעלה למעלה כסדרה ואם כבר בירך יקרא השני ממקום הטעות ואילך רק אם כבר גמרו הקריאה א"צ להוציא ס"ת אחר, ועיין לעיל סי' קל"ז סעי' ג' ובדברינו לשם או' ז'

א

ו) שם הגה, וכן דין החזן הקורא, וכן הוא דעת מרן ז"ל בב"י ודלא כהכלבו, וכ"כ הלבוש והאחרונים ור"ל אע"פ שאינו מברך דלא בברכה תליא מלתא, ב"י. עו"ח או' ב' מ"ב או' ג':

א

ז) שם בהגה. ודוקא בשינוי שמשתנה עי"ז הענין וכו' עיין מ"ש בזה לעיל או' ב' יעו"ש:

א

ח) שם בהגה. או בניקוד וכו' ובניקוד נמי כשמשתנה הענין כגון יעשה בפתח יעשה בצירי בחלב בחטף בחלב בצירי בזה בודאי מחזירין אותו, מ"א סק"א, א"ר או' ב' סו"ב או' ב' שע"א ש"ג או' ט"ז ובס' שלחן עצי שטים הוסיף עוד דה"ה בנגינת הטעמים כשהענין משתנה עי"ז כגון שקרא משרת במקום מפסיק מחזירין אותו ודלא כמו שאומרים ההמון שאם קרא את השם אין מחזירין בטעה בנגינה, מ"ב או' ד':

א

ט) שם בהגה. או בניקוד וכו' ראיתי רבים עושים בדגש ורפה דיש בו משום שינוי הבנה. כגון כי הקשה פרעה לשלחנו שנון לשלחנו צ"ל רפויה המורה כי רבים הם המדברים בעדם. ויש מהם בדגש המורה ליחיד שאינו נכחו כמו לא תשלחנו ריקם, וכן ידבנו וכאלה רבים מדברים על היחיד צ"ל דגושים, ושל הרבים רפוים ואם שינה פסל דמשנה מאמר היחיד לרבים, והרבים ליחיד, וראיתי איזה ש"ץ שלא דקדקו בזה וגערתי בהם והחזרתי אותם ואמרו לי כי חד מדרבנן היה אומר כי אין קפידא ולדידי אין לסמוך ע"ז לכן מי שקורא פסיק ואעשך לגוי גדול עצים ורב ממנו. או ממנו יתד רפוי מחזירין אותו, ומינה ויוציאנו ויביאנו ויצוינו וכיוצא מי שקורא אותם בדגש טועה הוא ומחזירין אותו, מהר"י זאבי בס' אורים גדולים דף ו' ע"ד לימוד ך' י"א במ"ב:

א

י) בפ' בהר היא אחזתם בחירק ודלא כהר' חזקוני וטעמו של דבר כי כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו או נקבהו, הרדב"ז ח"ג הנד"מ סי' של"ו יעו"ש, אמ"ל שם או' ג' לד"א שם או' ג' בפ' קרח צריך לקרות ברית מלח עולם היא ואם קרא הוא מחזירין אותו לד"א שם בפ' וירא בפסוק ויאמר ליט אליהם אל לא אדני שקרא הקורא אדוני בחירק ולח בקמץ וכבר התפללו מוסף אם לא יצאו מוציאין הספר וקורין הוא ושנים עמו, ואם כבר יצאו אזי במנחה יתחיל בפסוק זה ויקרא עוד ג' פסוקים בפ' חיי שרה לכהן ואחריו לוי וישראל, סת"ם הקה"ת סי' י"ב, פת"ע או' ג'

א

יא) שם בהגה, אין מחזירין אותו וכו' היינו בין החזן הקורא ובין העולה, לבוש, שע"א ש"ג או' ט"ז, מ"ב או' ה':

א

יב) כתב בתשו' מהר"ם מינץ סי' פ"א החזן צריך ללמוד הסדרא שתהא שגורה בפיו כל הדקדוקים במתגין לעיל ומלרע ימין ושמאל ויקרא במיתון מאד ולא במהירות כלל דאולי יבליע שום אות או תיבה והביאו א"ר או' א' מ"ב שם. ועיין לעיל או' א':

א

יג) [סעיף ב'] אפ"ה יקראו בתורה וכו' ואע"ג דבראש הסי' כתב דמחזירין התם אפשר להחזירו אבל בזה שא"א בענין אחר מותר א"ר או' ד':

א

יד) [סעיף ב'] וישוב שיש שם מנין וכו' אפ"ה יקראו בתורה וכו' אמנם אם יש מי שיודע לקרות בדקדוקים ואין מקפידין להשיאו כדי שילמוד לקרות כה"ג לא יקרא בלא דקדוק ד"מ או' א' וכן אם אפשר לעמוד אחד אצל הקורא לומר לו מתוך החומש הנקודות והטעמים בלחש כמ"ש לעיל סי' קמ"א או' י"ד לא יקראו בלא דקדוק:

א

טו) שם אפ"ה יקראו בתורה וכו' והיינו דוקא כגון לאהרן הרן פי' שלא קרא האל"ף או ליהודים יהודיים וכיוצא אבל אם טועה בטעות שמשנה הענין כגון שבמקום חלב קורא חלב או איפכא וכן במקום זכר קורא זכר כגון תמחה את זכר עמלק וכיוצא בזה ואין שם יודע שיכול להחזירו מטעיתו פשיטא שאין מברכין בתורה ואין מפטירין בנביא, פר"ח או' ב' י"א בהגב"י אמ"ל שם או' א' לד"א ישם או' א' א"א כר"ש וכ"כ העו"ת או' ג' דהכא מיירי בענין שלא נשתנא הענין יעו"ש, ודלא כהמט"י בסי' קמ"א או' ח' שכתב דגם אם משתנה הענין קורין בברכה ודלא כהפר"ח יעו"ש דליתא כיון דכל הפו' הנז' לא ס"ל כוותיה ועוד הא ק"ל סב"ל ומ"ש הפר"ח דאין מפטירין בנביא היינו בברכה אבל בלא ברכה פשיטא דמפטירין דלא עדיף מתורה, ועיין לעיל סי' קמ"א או' ט'

א

בנקוד. ובנקוד נמי כשמשתנ' הענין כגון יעשה בפת"ח יעשה בציר"י בחלב בחטף בחלב בציר"י ובזה בודאי מחזירין אותו עססי' ק"מ:

א

(א) אפילו בדקדוק אות אחת – כגון שחיסר או הוסיף איזה אות וכדומה כמו שיבואר לקמיה:

ב

(ב) מחזירין אותו – שיקראנה בדקדוק והיינו בין כשהוא עומד עדיין בפסוק זה ובין שכבר גמר הפרשה ואפילו בירך לאחריה נמי העולה אחריו חוזר לאותו פסוק וקורא ממנו ולהלן עד סוף הפרשה ועוד שלשה פסוקים מפרשה שאחריה:

ג

(ג) החזן הקורא – כלומר עכשיו שהחזן הוא הקורא נמי דינא הכי אע"פ שהוא אינו מברך על הקריאה דלאו בברכה תליא מילתא:

ד

(ד) אבל אם טעה וכו' – וה"ה אם חיסר או הוסיף איזה אות במקום שאין הענין משתנה עי"ז כגון שקרא לאהרן הרן בפתח בלא אל"ף או למצרים מצריים וכדומה ונקט נגינה וניקוד משום דע"פ רוב אין הענין משתנה על ידם ובניקוד נמי אם אירע שהענין נשתנה עי"ז כגון יעשה בפת"ח קרא יעשה בציר"י או להיפוך או בחלב בחט"ף קרא בחלב בציר"י או יושב ישב וכל כיוצא בזה שהענין משתנה בודאי מחזירין אותו גם בניקוד ובספר שלחן עצי שטים הוסיף עוד דה"ה בנגינת הטעמים כשהענין משתנה עי"ז כגון שקרא משרת במקום מפסיק מחזירין אותו (ודלא כמו שאומרים ההמון שאם קרא את השם אין מחזירין בטעה בנגינה):

ה

(ה) אין מחזירין אותו – היינו בין בחזן הקורא ובין העולה:

ו

(ו) בו – וכתב בתשובת מהר"מ מינץ החזן צריך לחזור מתחלה הסדרא שתהא שגורה בפיו כל הדקדוקים במתגין לעיל ומלרע ימין ושמאל ויקרא במתון ולא במהירות ואולי יבליע שום אות או תיבה והביאו הא"ר:

ז

(ז) יקראו בתורה בברכה – בלי נגון הטעמים ומשמע מכמה אחרונים דאפילו אם אין שם מי שיודע כלל ובודאי יטעו גם בכמה טעיות שהענין משתנה עי"ז אפ"ה התירו להם לקרות ובברכה כדי שלא תתבטל הקריאה לגמרי והפר"ח חולק בזה וכתב דכיון שיטעו בטעיות שמשתנה הענין כמו שבמקום חלב קורא חלב או מ זכר ל זכר ואין שם יודע שיוכל להחזיר הקורא מטעותו פשיטא שאין מברכין בתורה ואין מפטירין בנביא וע' בפמ"ג שגם הוא מצדד כן ודעתו דיש לקרות בלא ברכה:

ח

(ח) כהלכתה – ואם יש שם מי שיודע עכ"פ לקרות הטעמים מתוך החומש יקרא זה מתוך החומש לפני האיש הקורא בס"ת להורות הדרך בנקודות וטעמים כראוי והקורא מתוך החומש לא יקרא בקול רם רק כדי שיהא נשמע להקורא מתוך הס"ת [לבוש וש"פ]: