שולחן ערוך, אורח חיים קכ״ו: דין ש"צ שטעה. ובו ד סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין ש"צ שטעה. ובו ד סעיפים:
שליח צבור שטעה ודלג אחת מכל הברכות וכשמזכירין אותו יודע לחזור למקומו אין מסלקין אותו אבל אם דילג בברכת המלשינים מסלקין אותו מיד שמא אפיקורוס הוא ואם התחיל בה וטעה אין מסלקין אותו:

ב

ש"ץ שטעה ואינו יודע לחזור למקומו יעמוד אחר תחתיו [כדרך שיתבאר לעיל סי' י"ג] ומתחיל מתחלת הברכה שטעה זה אם היה הטעות באמצעיו' ואם הי' בג' ראשונות מתחיל בראש ואם בג' אחרונות מתחיל רצה:

ג

כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל ש"ץ חוזר ומתפלל אם טעה כמותו כשמתפלל בקול רם חוץ משחרית של ר"ח שאם שכח ש"ץ ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים תפלתו אין מחזירין אותו מפני טורח הצבור שהרי תפלת המוספין לפניו שהוא מזכיר בה ר"ח אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר לרצה ואין בזה טורח צבור: הגה י"א דאם טעה בשחרית של שבת ויו"ט דינו כמו בר"ח והכי נהוג [טור וסמ"ק]:

ד

אם טעה ש"ץ כשהתפלל בלחש לעולם אינו חוזר ומתפלל שנית מפני טורח הצבור אלא סומך על התפל' שיתפלל בקול רם והוא שלא טעה בג' ראשונות שאם טעה בהם לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר:

א

ש"ץ שטעה ודילג אחד מן הברכו' ואפי' טעה או דילג ב' או ג' ברכות לא אמרי' דמוחזק הוא בדילוג (טור בשם הירוש') וה"ה ביותר מג' אין מסלקין אותו אבל אם דילג ברכת המינין מסלקין אותו לגמרי מש"ץ (הר"ר יונה פ' ת"ה) ש"ץ שטעה יעבור אחר תחתיו אם נמצא אחד שכיון עם הש"ץ בכל התפלה הוא ירד ויגמר התפלה ואם אינו בנמצא ירד אפי' אחר שלא כיון אפ"ה לא יתחיל כ"א תחלת הברכה שטעה בו הש"ץ כן משמע מדברי הב"י:

א

מיד. פירוש ואין ממתינין לו שיזכור אלא מסלקין אותו מהתיבה מיד ומשמע דאין מסלקין אותו מש"ץ משום פעם אחת. מ"א:

ב

וטעה. ואם דילג ראש הברכה וסיים חתימתה לא מצינו שמסלקין אותו ואם לא רצה לומר ולכופרים רק ולמלשינים ספק אם מסלקין אותו. שכנה"ג בשם מ"ץ. ובסי' קי"א כתב שבני רומנים אומרים ולמלשינים. אם טעה במקום שמחזירין אותו ולא נזכרו עד אחר שנתפזרו איש לדרכו אם חייבים להתקבץ פעם אחרת אם לאו עיין בהלק"ט ח"ב סי' קכ"ג:

ג

תחתיו. וטוב אם נמצא אחד שכוון עם הש"ץ כל התפלה שירד. ט"ז:

ד

הציבור. כתב מ"ע סי' כ"ה אי לאו דמסתפינא הוה אמינא יחיד שלא הזכיר ר"ח בשחרית והתפלל מוסף אין צריך שוב להתפלל שחרית דלא גרע דיעבד ליחיד מלכתתילה דרבים ע"כ. ול"נ דנכון למעשה שלא יתפלל דלא יהא אלא ספק כנה"ג סי' תכ"ב:

ה

ראשונות. כתב לבוש דוקא כשנזכר קודם שהשלים תפלתו אבל אחר שהשלים תפלתו אינו חוזר ובל"ח חולק ומ"א הסכים כלבוש ע"ש: כהן המתפלל שמונה עשרה ונשמע שיש מת בבית הנוגע בביהכ"נ אין לומר לו עד שיסיים תפלתו מפני שטומאה זו אינה אלא מדרבנן עמ"ש בי"ד סי' שע"ג ס"ק א' ובמקומות שרמזתי שם:

א

ברכות כ"ט.

ב

שם ל"ד

ג

שם דף כ"ד

ד

בה"ג ורמב"ם בפ"י מה"ת וטור

ה

רש"י בתשוב'

ו

רבי שמחה וטור בשם הרמב"ם בפ"י מה"ת

א

ס"א וכשמזכירין כו'. דאל"כ הא אמרינן בספ"ה יעבור אחר תחתיו וכמ"ש בס"ב:

א

ס"ב אם היה כו'. גמ' שם ל"ד א':

א

ס"ג כ"מ כו' חוץ כו'. למ"ד ב' כגי' הרי"ף ורא"ש וכמ"ש תוספ' ד"ה והתניא וכפי' רש"י בשם בה"ג.

ב

אבל אם כו'. דשם קאי על מש"ש דצלי והדר צלי רש"י בתשובה:

ג

סי"א כו'. ג"כ מהטעם הנ"ל:

א

ס"ד אם טעה כו'. אלא סומך כו'. במכ"ש מס' שקדם דסומך על תפלת המוספין ועוד דאמרינן סוף ר"ה דאינו אלא להסדיר תפלתו:

ב

והוא כו'. בכ"מ כתב שמצא גי' כ"י ברמב"ם וכ"ה גי' הטור והוא שלא טעה באותו של קול רם כו' ואין חילוק בג"ר ועמ"א:

א

שליח ציבור שטעה ודילג אחת וכו' – ה"ה אפילו אם טעה ודילג שתים ושלש ברכות ג"כ דינא הכי אלא נקט דבר ההוה. עט"ז ופרישה:

ב

אין מסלקין אותו – עיין במ"ב ועיין ברמב"ם פ"י דמשמע מיניה דדוקא אם שהא שעה ולא היה יכול להתיישב דעתו לחזור למקומו אז יעמוד אחר תחתיו ומשמע דעד שעה צריך להמתין עליו אולם בשארי פוסקים לא ראיתי שיעור זה וכן בב"י שהעתיק בסימן זה דברי הרמב"ם השמיט מיניה תיבת שעה וצ"ע:

ג

ברכת וכו' – אפשר דדוקא אם דילג רק אותה לבד אבל אם דילג אותה ואת חברתה הסמוכה לה מוכח דבשגגה בא זה לידו:

ד

מסלקין אותו מיד – עיין במ"ב ונראה דאם נזכר מעצמו וחזר לברכת ולמלשינים אין צריך להורידו דהרי מוכח דמעיקרא בשגגה היה:

א

ואם היה בג' ראשונות וכו' – עיין במ"ב במש"כ או שנשתתק בהם באמצע ברכה ולאפוקי מבעל פ"ת על או"ח שהביא בשם תשובת בית יהודה לענין ש"ץ שנתעלף באתה גבור דדי שיחזור השני למקום שפסק הראשון ולא לראש כי מחידושי רע"א וגם מהנ"א מוכח להדיא שאינם סוברים כן וגם בברכי יוסף רמז על ההיא תשובה שיש לגמגם עליה ולא העתיקה בספרו עי"ש. ודע עוד דמוכח מדברי הגרע"א והנ"א דדבריהם איירי דוקא אם זה העומד תחתיו לא כיון מתחלה לתפילת הש"ץ אבל אם כיון לתפילת הש"ץ ולא שח בינתים א"צ לחזור בטעה בפייט של סדר קדושה כ"א למקום שפסק הראשון וכן הדין בג' אחרונות אם טעה או נשתתק בברכה שלישית א"צ לחזור כ"א לאותה ברכה אם העומד תחתיו כיון לתפילת הש"ץ ואפילו אם לא כיון רק מתחלת רצה מצדד שם דדי. אך זה לא מצאתי בירור מדבריהם אם טעה באמצע ברכה אחת מהג' או נשתתק וזה העומד תחתיו כיון לתפילת הש"ץ מתחלתו אם צריך לחזור לתחלת ברכה זו או די למקום שפסק בלבד כיון דהג' ברכות חשובות כחדא ואפ"ה מקילינן משום דהתכוין מתחלה א"כ חדא היא אצלו וא"כ ה"ה דסגי מחמת זה אפילו אם יתחיל באמצע ברכה ואולי יש לחלק ומדברי ב"י ד"ה ודע שבפט"ו וכו' ומשם נלמד וכו' משמע דאפילו בכי האי גווני צריך לחזור לתחלת ברכה ולא השיגו עליו הנ"א והגרע"א בזה עיין בדבריהם משמע לכאורה דאפילו לדבריהם נמי הכי הוא וצ"ע. וש"ץ שהוא כהן ונודע שמת אחד בבתים הסמוכים באמצע התפלה עיין במ"ב ובדיעבד אם הגידו לו אפי' הוא רק טומאה דרבנן פסק בפמ"ג דצריך לפסוק באמצע ומדברי הש"ת משמע דאין צריך לפסוק בזה שהוא מדרבנן באמצע התפילה עי"ש:

א

חוץ משחרית של ר"ח – וה"ה חוה"מ פמ"ג:

ב

והכי נהגו – עיין במ"ב בשם הפמ"ג דדין זה איירי במי שהשלים תפלתו והנה באמת דין זה אינו מצוי כלל שלא יזכירוהו השומעים עד שישלים תפלתו ואפילו אם נאמר דלא כפמ"ג ג"כ אינו מצוי שיתפלל כל הברכות האמצעיות ולא יזכירוהו [דאם הוא עומד עדיין בתוך הברכה בודאי לכו"ע צריך לחזור לברכת שבת ויו"ט עיין לקמן סימן רס"ח] ואולי דכונת הרמ"א במ"ש והכי נהוג לענין אם חל שבת ויום טוב ביחד ושכח השליח צבור להזכיר של שבת דמהני במה שיזכיר של שבת במוסף גם לשל שחרית:

א

במחבר סעיף ב' וע' תשובות ח"ס או"ח סי' כ"א [כתב ליישב קושית חותני הג' ר' עקיבא איגר ז"ל על הב"י סימן זה ד"ה ודע דמי שעומד ומקרא לכהנים מתחיל שים שלום ולמה לא יתחיל בעבודה דג' ראשונות וג' אחרונו' כחדא חשיבא. וצ"ע באופן שהמתפלל כשיגיע לרצה ויודע בנפשו שצריך להפסיק בנ"כ ויעמוד אחר תחתיו ואותו יצטרך להתחיל רצה א"כ מיד יסתלק הוא ברצה וע"ש מה שתירץ לחומר הקושיא. עוד כתב שם בתשובה הנ"ל בנידון ש"ץ שנשתתק בסליחות מוסף יוה"כ והועמד אחר תחתיו והתחיל במקום שנשתתק ולא מראש ברכת אתה בחרתנו והיו שם גאונים חכמי העיר. וכ' דלדעתו כדין עשו כיון שעדיין לפני השני לו' או"א מחול לעונותינו וכו' בא"י מקדש ישראל ויוה"כ אין קפידא אם קיצר באמצעיתה ולא אמר אתה בחרתנו ואפי' במוסף יוה"כ שהשני אין מזכיר עבודה בנוסח ומפני חטאינו אפי' אם זה מעכב אין בכך כלום דבסליחו' מזכיר כמה פעמים עניני עבודה ובנוסחא אין קפידא רק שלא יקצר כעין ברכת הפירות ועיין במג"א סי' קי"ד ס"ק ט']:

א

סעיף ב' ש"ץ שטעה ואינו יודע לחזור למקומו וכו' ומתחיל מתחלת הברכה שטעה וכו'. נ"ב ' נראה דזה הוי רק אם לא שמע השני תחלת הברכה אבל אם שמע תחלת הברכה כיון שיוצא בזה השני דיכול לחזור למקום שפסק כמו במגלה בסי' תרצ"ג שחולקין האחרונים על המג"א ועיין בשערי תשובה הלכות מגלה דדי לחזור השני למקום שפסק כיון דיצא בקריאת הראשון כמו בשופר וא"כ ה"נ בש"ע הוי כן מיהו אם היא ברכה קטנה וליכא טירדא דציבורא יחזור לראש הברכה. אבל אם אירע בר"ה ויוה"כ דהוי טירדא דציבורא יתחיל רק ממקום שפסק כמ"ש בשערי תשובה הלכות מגלה חילוק זה כן ה"נ בזה כן נלפענ"ד נכון לדינא ודו"ק:

ב

(סעיף ד') אם טעה ש"ץ כשהתפלל בלחש לעולם אינו חוזר וכו'. נ"ב עיין במג"א מ"ש אם כבר סיים תפלתו ע"ש. ולפענ"ד הדין עם בעל הל"ח שכן מוכח מלשון הש"ע שכ' לעולם חוזר ומהו לשון לעולם ואין לומר דכוונתו דאף שכבר עומד במקום אחר יחזור לראש שזה לא הוי צריך לכתוב לעולם דמלשון חוזר משמע כן דאם עומד עדיין במקום שטעה מהו לשון חוזר ובע"כ הכוונה דאף שכבר התפלל יותר חוזר לראש ולמ"ל לשון לעולם ובע"כ הכוונה דלעולם אף שסיים תפלתו חוזר לראש ומוכח כדעת הל"ח וז"ב ונכון ודו"ק היטב:

א

[א] מיד וכו'. פירוש ואין ממתינין לו שיזכור אלא מסלקין אותו מתיבה מיד, ומשמע דאין מסלקין אותו משליח ציבור וכן כתבו מגן אברהם ופרישה:

ב

[ב] ואם התחיל וכו'. והוא הדין אם דילג ראש הברכה וסיים חתימתו (כ"ג) [כל שכן] כשמדלג גם ברכת תחיית המתים או בונה ירושלים אפילו התחיל מסלקין אותו (ט"ז) ואינו מוכרח, ועיין ב"ח ובית יוסף כי אשתמיטתיה תנחומא פרשת ויקרא ואומרה בעל כרחך, ועיין שם כי קיצרתי. אבל אם דילג וכו' ודעת הב"ח דש"ס סבירא ליה דהוא הדין בתחיית המתים וכו', וכן נראה לי ראיה מתנחומא שם ודו"ק:

ג

[ג] מתחילת הברכה שטעה וכו'. אף על פי שלא טעה אלא בסוף שקריאת אותה ברכה כמאן דליתא דמי ולכתחילה יהיה אותו אחר מי שמכוין לכל התפילה עם השליח ציבור ולא שח בשעה שהיה שליח ציבור מתפלל, ואם לא נמצא בזה יקחו אף מי שלא כיוון בזה, ואפילו הכי אינו מתחיל אלא מתחילת הברכה מפני טורח ציבור, וכן משמע בבית יוסף. באליהו זוטא כתבתי מעשה בשליח ציבור כהן שהיה עומד ומתפלל שמונה עשרה בקול רם ונשמע שיש מת בבית הנוגע בבית המדרש, ופסק אדוני אבי הרב נר"ו שלא לומר לו עד שיסיים התפילה, מפני שטומאה זו אינה אלא מדרבנן כדאיתא ביו"ד סימן שע"ב:

ד

[ד] והכי נהגו. רמ"א והלבוש השמיטו משום דהש"ס נקט ראש חודש כמו שכתבו בית יוסף ולחם חמודות כמה פעמים, מנחם עזריה כתב דלרבותא נקט ראש חודש אף על פי שאין חייבין לענגו כמו בשבת ויום טוב אפילו הכי חשו לטורח ציבור וכל שכן שבת ויום טוב, עד כאן, ונראה דמהאי טעמא הקילו בריש סימן רס"ח בתפילת שבת יותר מראש חודש. ועל פי זה נראה לי ליישב טעם פסק הב"ח דבמוסף שבת אין מחזירין, ובמוסף ראש חודש מחזירין ודו"ק, ואף שכתב קודם סברא להיפך דבראש חודש חשו יותר לטירחא משום ביטול מלאכה היינו לבעל הלכות גדולות דסבירא ליה דשבת גרע, מה שאין כן לרי"ף וסייעתו שלא הזכירו חילוק דין זה, אם כן אמרינן במוסף ראש חודש מחזירין היינו דוקא ראש חודש ודו"ק. ומגן אברהם כתב דדברי הב"ח סותרים ויש שם טעות סופר, ולעניות דעתי ליישב בלי טעות, ועוד שגם שיירי כנסת הגדולה כתב מסקנת הב"ח כפשטן, ועוד דאם נשוה טעות סופר צריך לומר דבראש חודש במוסף מחזירין ושהוא דעת רוב פוסקים, וזה תימא דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם והרבינו ירוחם נתיב ט"ו וטור פסקו דמחזירין. ויותר תימא על סמ"ג וטור דבהלכות גדולות שלפני בסוף פרק תפילת השחר פסק דמחזירין, ודין יחיד עיין סימן תכ"ב סעיף א', מכל מקום יכול שישמע משליח ציבור כמו בסוף סימן קכ"ד, וכן כתבו מהר"ם ומלבושי יום טוב ולחם חמודות:

ה

[ה] והוא שלא טעה בג' ראשונות וכו'. זה לפי נוסחת הרמב"ם שהביא בבית יוסף אבל בכסף משנה פרק י' מהלכות תפילה כתב שכתיבת יד של הרמב"ם הוא כגירסת הטור, ובאליהו זוטא כתבתי לדינא דטור אפילו בג' ראשונות אין צריך לחזור שכן משמע בכלבו וכן מסתבר דמה בין ג' ראשונות לשארא וכן הקשה לחם חמודות:

ו

[ו] בג' ראשונות וכו'. דוקא כשנזכר קודם שהשלים תפילתו אבל אחר שהשלים תפילתו אינו חוזר (לבוש). ולמאי שהעליתי דאף בג' ראשונות אינו חוזר נראה נמי דאפילו לא השלים תפילתו אינו חוזר מטעמא דאמרן, ומה שתמה לחם חמודות ישבתי באליהו זוטא עיין שם:

א

א) [סעיף א'] ש"ץ שטעה ודילג וכו' אבל אם הזיד ודילג אפילו בשאר ברכות מסלקין מיד, כ"מ בב"ח, וכ"כ הפרמ"ג במש"ז או' א' מ"ב או' א':

א

ב) שם וכשמזכירין אותו יודע לחזור וכו' כלומר אין מעלין אותו מיד אלא שוהין עד שיזכירו אותו ואם נזכר ויודע לחזור למקומו גומר התפלה אבל אם לא נזכר אף לאחר שמזכירין אותו יעבור אחר תחתיו דמה לנו לעשות כיון שמזכירין אותו ולא נזכר ואפי' לא טעה אלא באחד משאר כל הברכות אבל בטעה בברכת ולמלשינים אין שוהין עמו להזכירו אלא מסלקין אותו מיד דחיישינן שמא אפיקורוס היא, ב"ח וכ"כ המ"א סק"ב. א"ר או' א' מאמ"ר או' ב':

א

ג) שם אבל אם דילג ברכת המלשינים וכו' כתב הטור בשם הירושלמי ש"ץ שדלג ב' או ג' ברכות אין מסלקין אותו חוץ ממי שלא אמר תחיית המתים שמא כופר הוא בתחיית המתים, ומכניע זדים שמא אפיקורוס הוא, ובונה ירושלים שמא אינו מאמין בביאת המשיח, ואני אומר אפיקורוס הוא ע"כ מיהו הב"י תמה על הטור שהביא הירושלמי הנז' וכתיב מאחר שהוא חולק על תלמוד שלנו דסתם ואמר טעה בכל הברכות כולם אין מעלין אותו חוץ מברכת ולמלשינים וכ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ולא הזכירו הירושלמי הזה כלל יעו"ש וכ"כ הברכ"י אות ב' דלא ק"ל בהא כהירושלמי ומאי דתריץ יתיב הט"ז לא שמיע לי עכ"ד, וכ"כ המאמ"ר או' א' דדברי הט"ז אין להם טעם וגם על תירוץ הב"ת כתב דאינו נראה יעו"ש מיהו מ"ש הדרישה או' א' דהטור הביאו לומר דל"ד ברכה א' אלא אפי' דלג ב' או ג' דבזה לא פליג תלמוד שלנו יעו"ש הביאו המאמ"ר שם וכתב דכ"כ ג"כ ויגש יהודה ונכון הוא אבל על תירוץ אחר שכתב הדרישה כתב דלא יכול לעמוד על כוונתו ואין ספק שיש בו כמה טעיות יעו"ש:

ב

ג) ודע דמוכח לכו"ע דאם אנו יודעים שהוא כופר בתחיית המתים או אינו מאמין בגאולה העתידה וכ"ש אם אינו מאמין בתורה מן השמים או בגמול ועונש לכו"ע אפיקורוס גמור הוא ואסור להניחו להיות ש"ץ ואם עמד בחזקה אין עונין אמן אחריו ישי"ע, מ"ב אות ב':

א

ד) שם מסלקין אותו מיד וכו' כתב ב"י דמשמע מדברי הר' יונה שאם טעה בברכת ולמלשינים מסלקין אותו מש"ץ יעו"ש וכ"כ הב"ח אבל הפרישה או' ב' כתב מסלקין אותו לעת עתה זמן מה שמא אפיקרסות נזרקה בו אבל אין מעבירין אותו לגמרי וכן דעת הרמב"ם בפ' ט"ו מה"ת ודלא כהר"י עכ"ד, וכ"כ הפר"ח או' א' דלא מסלקינן ליה אלא באותה תפלה דוקא כיון דאינו אלא חששא בעלמא ולא לגמרי ודלא כהר"י יעו"ש, וכ"כ המ"א סק"ב דאין מסלקין אותו מש"ץ משום פ"א ובפרט בזה"ז עיין ביו"ד סס"י י"ב וכ"כ א"ר או' א' ברכ"י או' א' וכתב וכן עיקר מאמ"ר או' ב' ר"ז או' א' ועיין לעיל סי' ג"ן סעי' ח"י ואם עשה כן ג"פ י"ל דמסלקין אותו לגמרי, א"א או' ב':

א

ה) שם ואם התחיל בה וכו' ואם דלג ראש הברכה וסיים חתימתה לא מצינו בפו' שמסלקין אותו וגם אין לנו ראיה, משפט צדק ח"ב סי' ט' כנה"ג בהגה"ט עו"ת או' א' מ"א סק"א (והציון של מ"א ט"ס) ר"ז שם. א"א או' א':

א

ו) ש"ץ שאומר ברכת המינין למלשינים במקום לכופרים לא טוב עשה בימיו ויאמר לכופרים ואם אחר התראה אינו אומר לכופרים נסתפק הרב משפט צדק שם אם מסלקין אותו כנה"ג שם. מ"א שם והר"ז שם כתב שאין מסלקין אותו מפני שיש מקומות שאומרים לכתחלה ולמלשינים, והוא ממ"ש המ"א שם שבני רומנים אומרים ולמלשינים יעו"ש, ועיין בשער הכוונות דף ל"ו ע"ג ודף צ"ז ע"ב דמשמע דהתחלת הברכה היא למינים וכו' ועכשיו המנהג לומר שניהם למינים ולמלשינים אל תהי תקוה וכו' ועיין לעיל סי' קי"ח או' ה':

א

ז) [סעיף ב'] ש"ץ שטעה ואינו יודע לחזור למקומו, פי' שנבהל ואפי' מזכירין אותו אינו נזכר כמ"ש לעיל או' ב':

א

ח) שם ש"ץ שטעה וכו' יעמוד אחר וכו' ואותו אחר שמעמידין תחתיו לא יסרב כמ"ש לעיל סי' נ"ג סעי' י"ז. והטעם כתב הטור בזה הסי' מפני שהוא באמצע התפלה, וכ"כ הלבוש הטעם מפני שהוא באמצע התפלה לא יסרב שלא יפסיק בתוך התפלה:

א

ט) שם. יעמוד אחר וכו' משמע מדברי ב"י דאם נמצא מי שכיון לכל התפלה עם הש"ץ הוא ירד ויגמור התפלה ואם לא נמצא מי שכיון לכל התפלה ירד אחר שלא כיון ואפ"ה לא יתחיל אלא מתחלת הברכה שטעה בה הש"ץ. ד"מ או' א' עט"ז. א"ר או' ג' מ"ב או' ח':

א

י) שם. ומתחיל מתחלת הברכה וכו' ואעפ"י שלא טעה אלא לבסוף שקריאת אותה הברכה כמאן דליתא דמי, א"ר שם:

א

יא) שם. ומתחיל מתחלת הברכה וכו' ש"ץ שנשתתק בסליחת מוסף יוה"כ והועמד אחר תחתיו והתחיל במקום שנשתתק ולא מראש אתה בחרתנו כתב בתשו' ח"ס סי' כ"א דכדין עשו דכיון שעדיין לפני השני לומר בסוף סליחות מחול לעונותיני אין קפידא אם קיצר באמצעית יעו"ש. והביאו פ"ת ופת"ע או' ח' מיהו הח"א כלל כ"ט או' ו' כתב דצריך לחזור לאתה בחרתנו רק שלא יחזור לומר פיוטים יעו"ש, וע"כ לכתחלה צריך לחזור לאתה בחרתנו ובדיעבד אם התחיל ממקום שפסק הראשון יצא, וכ"כ מ"ב או' יו"ד יעו"ש:

א

יב) שם. ואם היה בג"א וכו' מיהו בהגרע"א כתב דאירע בפוזנא ביוה"כ בתפלת שחרית בפייט של סדר קדושה אחזתו חולשא להחזן והיה צריך אחר לירד לפני התיבה והורה שהאחר שלא כיון להש"ץ יחזור לראש התפלה בלא אמירת פייט, יעו"ש והביאו מ"ב או' י"א פת"ע שם. ומשמע מדברי הגרע"א הנז' דאם זה העומד תחתיו כיון לתפלת הש"ץ ולא שח בנתיים א"צ לחזור בנשתתק בפייט של קדושה כ"א למקום שפסק הראשון וכן הדין בג' אחרונות אם טעה או נשתתק בברכה ג' א"צ לחזור כ"א לאותה ברכה אם העומד תחתיו כיון לתפלת ש"ץ ואפי' אם לא כיון רק מתחלת רצה מצדד שם דדי יעו"ש. וכ"כ ב"ה, ועיין בחשו' בית יהודה ח"ב סי' ת"ן ומ"ש עליו הער"ה או' ב':

א

יג) ש"ץ כהן שהיה עומד ומתפלל י"ח בקול רם ונשמע שיש מת בבית הנוגע לבהכ"נ כתב בא"ר או' ג' דאין לומר לו עד שיסיים התפלה מפני שטמאה זו אינה אלא מדרבנן כדאיתא ביו"ד הי' שע"ב. מיהו הח"א כלל כ"ט או' ז' כתב דלכאורה כן נראה מדברי הש"כ שם אבל המ"א סי' שמ"ג סק"ב השיג ע"ז וכתב דאם יש חור טפח לכ"ע הוי דאורייתא יעו"ש וע"כ כתב הח"א שם דאם אפשר לסתום הפתחים וחלונות של בהכ"נ או של בית שהמת שם ואעפ"י שיש עוד טמא הדרבנן א"צ להודיע להש"ץ עד שיגמור תפלתו אבל אם א"א לזהר בזה צריך לצאת אפי' באמצע תפלה עכ"ד והער"ה בסי' קכ"ח אות ב' כתב דאפי' בטמאה דאורייתא א"צ להודיעו יעו"ש, ועוד עיין בש"ץ דף קי"א ע"ג ודף ק"מ עד דף קמ"ב מה שהאריך בזה וסיים דאם היא טמאה דרבנן יכול הכהן להתעכב בבהכ"נ יעו"ש ועוד עיין בהראב"ד על הרמב"ם בפ"ה מנזירות הל' י"ז על מ"ש הרמב"ם בד"א וכו' ומ"ש עליו הכ"מ שם יעו"ש וע"כ נ"ל דאם היא לכ"ע טמאה דרבנן כגון שלא יש חלון מבית המת לבהכ"נ שיש בו טפח או שיכולין לסתמו ויש שם כהן שמתפלל לחש או חזרה אז סותמין החלון וגם הפתחים ואין לומר לו עד שיסיים התפלת י"ח ויצא אבל אם הוא בענין שאין יכולין לסתמו אם מתפלל לחש אומרים לו ויצא ולא יפסיק בדיבור אלא תכף הילך למקום אחר וישלים תפלתו כיון שיש אומרים דהליכה לצורך לא חשיבא הפסק כמ"ש בסי' ק"ד ובדברינו לשם אות כ"א אבל אם הוא מתפלל בקול רם דאם יפסיק תהיה ברכותיו למפרע לבטלה נראה דאין להגיד לו עד שיגמור תפלתו בקול רם כיון דדין זה לא נפיק מפלוגתא וברכות לבטלה יש בהם איסור לאו דלא תשא שב וא"ת עדיף ואין להגיד לו, ואם אירע שהגידו לו צריך לצאת משם והשני מתחיל מתחלת הברכה כמ"ש המש"ז אות ג' ועיין לקמן סי' קכ"ח אות י"א:

א

יד) [סעיף ג'] כל מקום שהיחיד חוזר וכו' פי' כל מקום שאם טעה בו יחיד ולא אמרו חוזר גם הש"ץ חוזר, כגון שטעה ודלג ברכה אחת או שאלת מטר וכל כיוצא בו פרישה או' ו' מש"ז או' ג' וכ"כ המאמ"ר או' ד' מסברה דנפשיה ולא זכר שכ"כ הפרישה בהדיא:

א

טו) שם, כל מקום שיחיד חוזר וכו' פי' הגאונים שש"ץ ששכח ולא אמר ברכת כהנים בתפלה אם לא סיים הברכה חוזר וסודרה ואם השלים את הברכה אינו חוזר ואף בזמן שיש שם נשיאת פנים, מאירי פ' הקורא עומד, ער"ה הי' קכ"ז או' א' וכ"כ בארות המים חא"ח סי' ד' והביאו י"א במ"ב סי' קכ"ז בהגה"ט אות א' זכ"ל אות ת' בי"ע אות ג':

א

טז) שם, מפני טורח הצבור וכו' אבל יחיד מחזירין אותו בין שהיה מתפלל בביתו יחידי בין שהיה מתפלל עם הצבור, ב"י בשם הר' יונה והרשב"א, לבוש ואם יוכל לכוין בתפלת חזרת הש"ץ ולהפטר עיין לעיל סי' קכ"ד סעי' יו"ד ובדברינו לשם אות ו"ן בס"ד ומ"ש הרמ"ע סי' כ"ה דיחיד שלא הזכיר ר"ח בשחרית והתפלל מוסף דא"צ שוב להתפלל שחרית והביאו מ"א סק"ג כבר כתבנו לעיל סי' ק"ח אות ט"ו דאין כן הסכמת הפו' אלא יתפלל מנחה שתים יעו"ש:

א

טוב) שם, שהרי תפלת המוספין לפניו וכו' ואם לא הזכיר בתפלת המוספין חוזר ולא סמכינן על מה שהזכיר בשחרית דדוקא אתפלה שעדיין לפניו סמכינן ולא על התפלה שהזכיר בה כבר, וכן לא סמכינן נמי על מה שיכול לומר במנחה כי דוקא בשחרית ומוסף שרגילים להתפלל כאחד הוא דסמכינן מתפלה לתפלה אבל לא מתפלת מוסף לתפלת מנחה, טור וב"י בשם הרא"ש, לבוש. ואפי' איחרו הקהל מוסף עד אחר שבע ומתפללין ביחד זא"ז אפ"ה אין סומך ממוסף אמנחה א"א אות ד':

א

חי) שם, אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר לרצה וכו' כתב הכלבו בסי' מ"ג על יעלה ויבא דהאדנא שכל אחד מתפלל לעצמו אם ש"ץ אמרו בלחש א"צ לחזור כלל לא לראש ולא לעבודה, שאינו חוזר ומתפלל בקול רם אלא משום קדושה וכ"נ ממשיב הרוח ומהשאלה ע"כ, והביאו ב"י וכתב עליו דאינם דברים של טעם דהא ודאי משמע שגם בזמן חכמי התלמוד היו מתפללים בלחש ואח"כ חוזר ש"ץ ומתפלל בקיל רם, ומבואר בדברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך שאעפ"י שאמרו בלחש אם טעה כשחוזר התפלה בקול רם צריך לחזור וכ"נ דעת הפוסקים עכ"ל וכ"מ ממ"ש לעיל סי' קכ"ד אות ב' בשם האר"י ז"ל דלחש וחזרה תרווייהו צריכי ולא משום קדושה לבד אלא כל החזרה היא תיבה יעו"ש וע"כ אין להקל בתפלת החזרה אם לא הזכיר יעלה ויבא ואפי' אם הזכיר בלחש אלא דוקא בהשלים תפלתו וכדברי מרן ז"ל:

א

יט) שם הגה, י"א דאם טעה בשחרית של שבת ויו"ט וכו' וכ"פ הב"ח, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ב' א"ר אות ד' וכן דעת הפרמ"ג במש"ז אות ג' ובא"א אות ד' ר"ז אות ג' ח"א כלל כ"ט אות ג' אמנם מרן ז"ל בב"י פסק דדוקא בשחרית של ר"ח אם לא הזכיר ש"ץ יעלה ויבא והשלים תפלתו הוא דאינו חוזר אבל בשחרית של שבת ויו"ט אם לא הזכיר תפלת שבת ויו"ט אפי' השלים תפלתו צריך לחזור, וכ"פ הפר"ח אות ג' וכ"נ דעת המאמ"ר אות ז' וכן הוא לפי דברי האר"י ז"ל שכתבנו לעיל בסי' קכ"ד או' ב' דלחש וחזרה תרווייהו איתנהו בחיובא וא"כ אם לא הזכיר הש"ץ תפלת שבת בשבתו ותפלת יו"ט בטובו הרי לא נעשה התיקון כהלכתו וצריך לחזור, ותפלת שחרית ר"ח שאני דאותה תפלה שייכה לאותה בחי' אלא רק שחסר יעלה ויבא וע"כ אמרנו שאם השלים הש"ץ תפלתו יש לסמוך אמקילין מפני טורח צבור אבל אם לא השלים צריך לחזור כדי שיהיה התיקון בשנימות כנז' באות הקודם, ועוד עיין בדברינו לסי' כ"ה אות ע"ה:

א

ך) ואם חל ר"ח בשבת ושכח הש"ץ יעלה ויבא בשחרית דינו כבחול ואין מחזירין אותו דלא פלוג, לבוש שכנה"ג בהגב"י אות ג' א"א אות ד':

א

כא) ואם שכח יעלה ויבא בחוה"מ דינו כמו בר"ח, פר"ח אות ג' א"א שם, בי"ע בדיני קדושה ומודים או' ך' קיצור ש"ע סי' ך' או' יו"ד, והגם דהמאמ"ר שם כתב דמסתמיות דברי מרן ז"ל משמע דר"ח דוקא כיון דהכי הסכימו האחרונים דחוה"מ דינו כר"ח וטעמא דמסתבר הוא הכי נקטינן, ועוד דגם מדברי מרן אין הכרע די"ל ר"ח והדומה לו:

א

כב) ואם טעה ש"ץ במקום שמחזירין אותו ולא נזכרו עד אחר שנתפזרו איש לדרכו כתב הלק"ט ח"ב סי' קכ"ג דכיון דהוי טרחא יתירא אמרינן בכה"ג הרי תפלת מנחה לפניו שישלם כי היכי דאמרינן היכא דטעם ר"ח בשחרית שהרי תפלת המוספין לפניו יעו"ש, והוא תימה שהרי לא אמרינן תפלת מוספין לפניו אלא דוקא בשכח ר"ח אבל בשאר טעיות צריך לחזור כמש"ל אות י"ד ועוד דלסברת מרן ודעמיה לא מהני מנחה לתשלומין כמש"ל אות טוב ועוד דלפי דברי האר"י ז"ל החזרה היא חובה ומעלתה גבוהא יותר מן הלחש כמש"ל סי' קכ"ד אות ב' וע"כ נ"ל דאם אפשר יתקבצו ויאמרו חזרה פ"ב:

א

כג) [סעיף ד'] אם טעה ש"ץ וכו' אינו חוזר וכו' ואפי' לא עקר אינו חוזר. מש"ז או' ג' ועיין באו' שאח"ז:

א

כד) שם אלא סומך על התפלה וכו' ואם טעה במעריב חוזר שאין לו על מה לסמוך, ומיהו בשבת יסמוך על ברכת מעין שבע דלא גרע מיחיד שסומך עליו כבסוף סי' רס"ח, מש"ז שם מ"ב אות ט"ז, ומ"ש התו"ח אות ז' דאין הדין הזה רק בהזכרת יעלה ויבא וכו' הוא מן התימה שהרי דין זה הוא מהרמב"ם פ"י מה"ת ושם סתמא קאמר דמשמע בכל התפילות, מיהו בעיקר דין זה דהטועה במעריב של שבת יסמוך על ברכה דמעין שבע לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דף ס"ד ע"ב ודף ע' ע"ב ד"ה והנה שכתב דתפלת לחש דמעריב של שבת קיא בבחי' הנה"י וברכת מעין שבע היא בבחי' החג"ת וידוע ליח"ן נראה דלא אריך למעבד הכי כיון דזו בחי' אחת וזו בחי' אחרת ועוד דלפי דברי האר"י ז"ל תרווייהו צריכי כמו לחש וחזרה וע"כ נ"ל דהיותר טוב שלא לסמוך על ברכת מעין שבע אלא יחזור ויתפלל ז' ובפרט דלא יש איסור בזה אם יחזור ויתפלל דאף לדברי הפשטנים לא אמרו אלא דיוכל לצאת בברכת מעין ז' וע"כ היותר נכון לחזור ולהתפלל כדי לצאת אליבא דכ"ע, וגם בדין דסעיף זה נ"ל דהיותר נכון לחזור ולהתפלל כיון דלפי דברי האר"י ז"ל לחש וחזרה תרווייהו צריכי וגם כתבנו לעיל בסי' קכ"ד אות ח' דאין להתפלל חזרה בלא לחש וא"כ אם הלחש היא תפלה שאינה ראויה כיצד יתפלל חזרה ואם בשביל טורח צבור ירמוז לאחר לומר חזרה והוא יתקן תפלתו, אך אם לא הזכיר ר"ח והשלים תפלתו אפשר להקל בזה ולסמוך על מה שמתפלל בקול רם וכמ"ש לעיל דאם השלים החזרה יסמוך על תפלת המוספין ודו"ק:

א

כה) שם והוא שלא טעה בג' ראשונות וכו' מיהו הפר"ח אות ד' כתב דאין חילוק בין ג"ר לשאר ברכות ובכולהו יש לסמוך על תפלתו בקול רם וכן הוא דעת הטור כמ"ש א"ר אות ה' וכ"כ הלק"ט ח"ב סי' קכ"ד וכתב שם הלק"ט דאפשר כוונת הרמב"ם שטעה בג"ר ונזכר מיד דברי חזרת ג' ברכות דבר מועט הוא וליכא טרחא יעו"ש והלבוש כתב הא דחוזר בטעה בג"ר היינו דוקא כשנזכר קודם שהשלים תפלתו שאין בחזרתו טורח צבור כ"כ אבל אם לא נזכר עד שהשלים תפלתו גם בג"ר לא יחזור מפני טורח צבור ויסמוך על מה שיתפלל בקול רם עכ"ל, ועיין בל"ח פ' תפה"ש אות ע"ה מה שהקשה על חילוק זה של הלבוש אבל המ"א סק"ה הסכים לדברי הלבוש והביאו י"א בהגב"י סו"ב אות א' ר"ז אות ד' ח"א כלל כ"ט אות ד' וכתב שם הח"א דהסומך על הטור אפי' בג"ר ואינו חוזר לא הפסיד עכ"ד, נמצא דד' מחלוקות בדבר דלדעת הטור ודעמיה אפי' טעה בג"ר אינו חוזר ולדעת הקל"ט אם טעה בג"ר ונזכר מיד דוקא תוזר ולדעת הלבוש כ"ז שלא השלים תפלתו אם טעה בג"ר חוזר ומדברי הש"ע משמע דאפי' אם השלים תפלתו אם טעה בג"ר חוזר וכבר כתבנו באות הקודם דהיוחר נכון דבכל מקום שטעה חוזר חוץ מאם לא הזכיר ר"ח דא"צ לחזור יעו"ש:

א

ט"ז סק"א בהדי אינך תרתי. כיון דשלשתן חלוקים מכל יתר הברכות לכן לענין זה חשבינהו יחד:

ב

מ"א סק"א חתימתה. דאע"ג דלשון ש"ע הוא ואם התחיל בה לאו דוקא התחלת הברכה אלא ה"ה חתימתה:

ג

מ"א סק"ב עיין בי"ד דבזמן הזה לא שכיחי אפיקורסים:

ד

סק"ה ועיין סי' קנ"ד. דמבואר שם דבשעת הדחק אין הש"ץ מתפלל בלחש כלל אלא יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם וה"ה בהא כיון שהשלים תפלתו. ה"ל כשעת הדחק משום טורח הצבור:

א

ודילג. ואם דילג ראש הברכה וסיים חתימתה לא מצינו שמסלקין אותו ואם לא רצה לומר ולכופרים רק ולמלשינים ספק אם מסלקין אותו (כ"ה מ"צ ח"ב ט') ובסי' קי"ח כ' שבני רומנים אומרים ולמלשינים:

ב

מיד. פי' ואין ממתינים לו שיזכיר אלא מסלקין אותו מהתיבה מיד ומדסתם פה משמע דאין מסלקין אותו מש"ץ משום פעם א' ובפרט בזמן הזה עבי"ד ס"ס י"ב:

ג

כל מקום. כ' מ"ע סי' כ"ה אי לאו דמסתפינא הייתי אומר יחיד שלא הזכיר ר"ח בשחרית והתפלל מוסף אין צריך שוב להתפלל שחרית דלא גרע דיעבד ליחיד מלכתחלה לרבים ודברים של טעם הם להלכה ע"כ, ול"נ דנכון למעשה שלא יתפלל דלא יהא אלא ספק [כ"ה סימן תכ"ב]:

ד

כמו בר"ח. ומ"ש הרב"י דשבת וי"ט כיון דליכא ביטול מלאכה לעם מחזירין י"ל אדרבא מצינו לענין תפלה שהקילו בשבת וי"ט יותר מבר"ח דהרי תקנו דלא לצלוי י"ח כמ"ש סי' רס"ח ס"ב רק בקריאת התורה הוסיפו, וב"ח האריך בזה ויש שם טעות סופר בדבריו דסותרים זה את זה:

ה

בג' ראשונות. וכתב הלבוש דוקא כשנזכר קודם שהשלים תפלתו אבל אחר שהשלים תפלתו אינו חוזר ובל"ח חולק עליו ול"נ כמ"ש הלבוש מאחר שלגירסת הטור אין חילוק בין ג' ראשונות לאחרונות לעולם אינו חוזר, וכתב בכ"מ שכן נמצא בספר הרמב"ם כתיבת יד אם כן יש להקל כשהשלים תפלתו ועסי' קכ"ד ס"ב:

א

(א) שטעה ודילג – לאפוקי אם הזיד ודילג אפילו בשאר ברכות מסלקין מיד:

ב

(ב) מכל הברכות – ר"ל אפילו אם טעה ודילג ברכת תחיית המתים או בונה ירושלים אין מסלקין אותו לומר שמא כופר הוא בתחיית המתים או אינו מאמין בביאת המשיח אלא תלינן שבשגגה השמיט והטעם עיין בב"י בשם הרר"י ועיין בט"ז דס"ל דאם השמיט שתיהם בודאי אנו צריכין לחוש לזה ואפילו אם התחיל מסלקין אותו ויש שחולקין עליו. ודע דמוכח לכו"ע דאם אנו יודעין שהוא כופר בתחיית המתים או אינו מאמין בגאולה העתידה וכ"ש אם אינו מאמין בתורה מן השמים או בגמול ועונש לכו"ע אפיקורוס גמור הוא ואסור להניחו להיות ש"ץ ואם עמד בחזקה אין עונין אמן אחריו ועיין לעיל בסימן נ"ג סי"ח:

ג

(ג) אין מסלקין אותו – אלא שוהין עד שיזכירו אותו וכשנזכר חוזר למקום שטעה כמו יחיד הטועה ועיין בבה"ל:

ד

(ד) אבל אם דילג – דוקא בשדילג כולה אבל אם דילג ראש הברכה וסיים חתימתה לא מצינו שמסלקים אותו וכן אם לא רצה לומר לכופרים אלא ולמלשינים אין מסלקין אותו מפני שיש מקומות שאומרים לכתחילה ולמלשינים:

ה

(ה) מיד – פי' ואין ממתינין לו שיזכירו אותו אלא מסלקין אותו מהתיבה מיד כי שמא נזרקה בו עתה אפיקורסות ואינו רוצה לקלל עצמו לכן דילג ברכה זו ואפילו אם היה מוחזק עד עתה לכשר וצדיק ג"כ חיישינן לזה. ומ"מ אין מסלקין אותו מש"ץ משום פ"א כיון שיש לומר שטעה:

ו

(ו) אין מסלקין אותו – אפילו שהא בינתים הרבה ולא היה יכול להזכר אפ"ה תלינן שבשגגה הוא מדהתחיל בה:

ז

(ז) ואינו יודע וכו' – ר"ל שהוא נבהל ואינו יודע לחזור אף לאחר שמזכירין אותו וכנ"ל:

ח

(ח) תחתיו – ולכתחילה טוב שיהיה אותו האחר מי שכיון לכל התפלה עם הש"ץ ולא שח בשעה שהיה ש"ץ מתפלל ואם לא נמצא כזה יקחו אף מי שלא כיון בזה ואפ"ה גם בזה לא יתחיל אלא מתחלת הברכה מפני טורח הצבור:

ט

(ט) סימן נ"ג – ר"ל דמבואר שם בסי"ז דלא יהיה סרבן באותה שעה:

י

(י) מתחלת הברכה – ואפילו אם לא טעה אלא בסוף שקריאת אותה ברכה כמאן דליתא דמי ואין חילוק בין שטעה או שנחלש ואינו יכול לגומרה והוצרך אחר לעמוד תחתיו ולכן בימים נוראים שלפעמים נחלש הש"ץ באמצע הפיוטים ועומד אחר תחתיו צריך ליזהר שיתחיל העומד מתחלת הברכה מאתה בחרתנו ולא יחזור הפיוטים ומ"מ בדיעבד אם התחיל במקום שנשתתק ולא מראש אתה בחרתנו כיון שעדיין לפני השני לומר בסוף סליחות מחל לעונותינו אין להקפיד במה שקיצר באמצעיות:

יא

(יא) מתחיל בראש וכו' – דג' ראשונות וג' אחרונות חשובות כחדא ברכה ואין לחלק חדא ברכה לשני אנשים ומשו"ה אין חילוק בין שטעה ודילג ברכה אחת מהג' ברכות או שטעה ונשתתק בהם באמצע ברכה או בין ברכה לברכה בכל גווני בג' ראשונות חוזר לראש ובאחרונות חוזר לרצה כ"כ בנשמת אדם כלל כ"ה וכ"כ הגרע"א בחידושיו שהורה לחזן שנחלש ביוה"כ בתפילת שחרית בפייט של סדר קדושה והוצרך אחר לירד לפני התיבה שיחזור מראש התפילה ובלא אמירת הפייט ועיין בבה"ל. ש"ץ שהוא כהן ובאמצע התפילה נודע שמת אחד בבתים הסמוכים אם אפשר לסתום הפתחים והחלונות של בהכ"נ או של בית שהמת שם ואע"פ שיש עוד טומאה דרבנן א"צ להודיע להש"ץ עד שיגמור תפילתו [ומיהו ודאי אם סיים תפילתו בלחש ולא התחיל עדיין בקול רם יאמרו לו ויצא ויחזור אחר בקול רם] אבל אם א"א ליזהר בזה צריך לצאת ואפילו באמצע התפלה והשני העומד תחתיו יתחיל מתחלת ברכה אם הוא באמצעיות:

יב

(יב) שאם שכח ש"ץ – ולענין יחיד אם שכח עיין לעיל בסימן קכ"ד ס"י:

יג

(יג) ולא הזכיר יעו"י – ואם שכח משיב הרוח וטל ומטר וכה"ג מחזירין אותו דדוקא ביעלה ויבא מפני שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן [פמ"ג]:

יד

(יד) דאם טעה וכו' – ר"ל ששכח והתפלל של חול ולא הזכיר מענינו של שבת ויו"ט והשלים תפלתו אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר לישמח משה או בי"ט לאתה בחרתנו כ"כ הפמ"ג ומדברי הרב בהג"ה לקמן בסימן רס"ח ס"ה קצת לא משמע כן:

טו

(טו) דינו כמו בר"ח – הלבוש הביא דיעות בזה ולא הכריע אבל האחרונים כתבו כהרב:

טז

(טז) סומך וכו' – ואם בלחש במעריב חוזר שאין לו על מה לסמוך ומיהו בשבת יסמוך על ברכה מעין שבע דלא גרע מיחיד שסומך עליו כבסימן רס"ח [פמ"ג]:

יז

(יז) בג' ראשונות – ודוקא כשנזכר קודם שהשלים תפלתו דלית בזה טורח צבור כ"כ אבל אחר שהשלים תפילתו אינו חוזר כ"כ הלבוש וכן הסכימו עמו הרבה אחרונים. ובטור פליג ומקיל אפילו בג' ראשונות בכל גווני והסומך עליו לא הפסיד [ח"א בשם א"ר וכן משמע בביאור הגר"א שהלכה כטור]:

א

עטרת זקנים ס"ק א' תחל' הברכה שטעה בו הש"ץ. ממילא בג' ראשונות דמתחיל בראש. ובאחרונות מתחיל ברצה כדאית' בסעיף ב' ובודאי אין חלוק בין טעה הראשו. ועובר אחר תחתיו. או נשתתק ועובר אחר ע' ירושלמי פ' אין עומדים גבי משתתק באופנים. וא"כ האחר אם לא כיון צריך להתחיל רצה. ומש"ה תמוהים לי דברי הב"י במ"ש. דע שבפט"ו מה"ת וכו'. ומשם נלמד דכי אמרי' וכו' ומה ראי' הא י"ל טעמא דהגמ' דכ' דצריך ליזהר שלא יעמוד אחר להקרות ולומר שים שלום. אלא למי שכיוון לבו לכל התפלה היינו דלא יצטרך להתחיל מתחלה רצה. ואפשר דלזה היה סגי באחר שכיוון מתחלת רצה מזה משמע דהיה צריך להחזיר אחר כל התפלה וכן אקלע בק"ק פוזנא ביוה"כ שנת תקצ"א בתפלת שחרית בפייט של סדר קדושה. אחזתו חולשא להחזן והוצרך אחר לירד לפני התיבה והוריתי שהאחר שלא כיוון עם הש"ץ שיחזור לראש התפלה בלא אמירת פייט:

א

הצבור עבה"ט. ועיין לעיל בש"ת ס"ק י"ב מ"ש בשם הפר"ח ושיורי ברכה

ב

ראשונו' עבה"ט ומ"ש כהן שמתפלל כו' הוא מדברי האלי' זוטא ושם כתב בש"ץ כהן שהיה מתפלל י"ח בקול רם כו' ופסק א"א הרב נרו שלא לומר לו כו' ועיין בש"ץ שכ' שהמג"א סי' שי"א ושמ"ג השיג על הש"ך דס"ל דכה"ג הוי טומאה דרבנן ובדברי שמואל סי' רמ"ח מיישב דגם הש"ך מודה בזה ולא איירי אלא בסוף טומאה לצאת וכ"כ בשבט יהודה למהר"י עייאש ע"ש ועיין לקמן לענין נשיאות כפים מ"ש שם מלקט הקמח ושיורי כנה"ג בי"ד במ"ש הרא"ש בברכות בשם הירושלמי אין מדקדקים במת בבהמ"ד כו' ודעתו דבה"כ דין בהמ"ד יש לו לענין זה ע"ש ובש"צ שם באורך:

א

אם דילג ברכת המינים: הטור הביא ירושלמי ש"ץ שדילג ב' או ג' ברכות אין מסלקין אותו חוץ ממי שלא אמר תחיית המתים שמא כופר הוא בת"ה ומכניע זדים שמא אפיקורס ובונה ירושלים שמא אינו מאמין בביאת משיח. ואני אומר אפיקורס הוא. ותמה ב"י למה הביא זה הירוש' שהרי תלמודנו לא ס"ל כן דדוקא בברכת המינים יש חשד ונ"ל דהירושלמי מיירי בדילג ב' ברכות בפעם אחד דמסלקין אותו דהיינו ב' מאלו תחיית המתים וברכת המינים ובונה ירושלים בזה אמרי' חשד דשמא אינו מאמין בהם ואע"ג דבברכת מינים לחוד נמי מסלקין אותו מ"מ חשיב אותו בהדי אינך תרתי. ותו דבזה אפי' התחיל בה מסלקים אותו כיון שיש עוד רעות' שדילג עוד ברכת תחיה או ירושלים ותלמודנו לא מיירי בזה הצירוף וא"כ שפיר יש לנו לימוד מהירוש' הזה: