שולחן ערוך, אורח חיים פ״ז: כמה צריך להרחיק בשעת ק"ש מן גרף של רעי. ובו ג' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

כמה צריך להרחיק בשעת ק"ש מן גרף של רעי. ובו ג' סעיפים:
גרף של רעי ועביט של מי רגלים של חרס או של עץ צריך להרחיק מהם כמו מצואה אפי' הטיל בהם מים אבל אם הן של מתכת או של זכוכית או של חרס מצופה מותר אם הם רחוצים יפה:

ב

גרף ועביט של חרס או של עץ שכפאו על פיו יש מתירים ויש אוסרין והלכה כדברי האוסרים:

ג

מותר לקרות ק"ש בבית שיש בו צואה ומי רגלים או גרף ועביט כיון שהרחיק מהם כשיעור שנתבא' בסי' ע"ט וכן אם כפה עליהם כלי אע"פ שהם עמו בבית הרי אלו כקבורים ומות' לקרות כנגדן:

א

אבל אם הם של מתכת כו' או של חרס מצופ' מותר אם הם רחוצים יפה (ולא) יצא הריח ממנו (ב"י בשם אוהל מועד) ובשל חרס מצופ' צריך דוקא להיות מצופה בפנים ובחוץ (מורי ב"ח) אזי מותר אפי' אין בהן מים כיון שאין בו שום זוהמא לא בפנים ולא בחוץ ורחוצים יפה (ב"י) וי"א דמ"מ בעינן להטיל בתוכן רביעי' מים (ב"י בשם התו' והמרדכי) אבל של חרס או של עץ אפי' רחוצים יפה ואין בהן ריח רע אפ"ה צריך להרחיק כמו מהצואה (ברכות דף כ"ב):

א

מים. כיון דמיוחדין לכך ה"ל כב"ה ואסורים אפילו אין בהם ריח רע. הרא"ש והרמב"ם. וכתב המ"א ונ"ל דאם הכלי מיוחד גם כן לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח רע מותר וה"ה אם מיוחד להשתין ובכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים שרי עכ"ל והיד אהרן חולק עליו וכתב כיון דטעמא הוי כמ"ש הב"י הא דרביעית מים מהני למי רגלים היינו במים צלולים דמתערבין במים ומתבטלים אבל מה שבלוע לתוך הכלי אינו מתערב במים כדי שיתבטל אם כן ה"ה הכא שאי אפשר שבעוד שהוא משתין שאינו בולע הכלי איזה דבר מועט אם כן לא מהני הטלת מים אחר הבליעה ועיין ט"ז ובע"ת:

ב

זכוכית. דלא בלע. וכ' הט"ז נראה דלמאי דכתב רמ"א סי' תנ"א די"א לא מהני אפילו הגעלה לכלי זכוכית ה"ה שיש להחמיר כאן דחד טעמא הוא ע"ש והיד אהרן חולק עליו דאין להחמיר כאן וע"ש:

ג

מצופה. היינו מה שקורין גליזורט:

ד

יפה. ובלבד שלא יהא בה ריח ובתוס' ס"פ מי שמתו כתב להתיר אם נתן בהם מים:

ה

ויש אוסרין. כיון שהוא בלוע בתוכו ברו כתוכו אבל של מתכות אפי' אינה רחוצה מהני כפיה דאין איסורו אלא מתוכו. מ"א:

ו

כלי. כתב הב"ח מטה גבוה י' והמחיצות מגיעות לארון והגרף אחורי מטה מיקרי מחיצה ושרי לקרות עכ"ל וכ' מ"א ונ"ל דוקא כשהמטה חוצצת מכותל לכותל אבל בלא"ה לא חשיבה מחיצה עיין שם. הניחם תחת המטה ומחיצות המטה מגיעים עד פחות מג' סמוך לארץ שרי. ב"י ל"ח ב"ח. ועיין סי' תק"ב סס"א אי אמרינן לבוד בכלים אבל הכא כ"ע מודו דכסתום דמי ומהאי טעמא נראה לי דה"ה אם כסה עליו כלי ויש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד א' אמרינן לבוד אבל אם הכלי פתוח למעלה אפילו פחות משלשה אסור דבעינן שיהא מכוסה. מ"א:

א

משמעות הגמ' דברכות כ"ה לדעת התו' ושאר פוסקים

ב

שם בתו' ור' יונה בשם רבני צרפת

ג

טור בשם אבי העזרי ומרדכי בשם ראבי"ה

ד

טור ושם במרדכי

ה

ברכו' כ"ה וכרשב"ג

ו

הרמב"ם בפ"ג מה' ק"ש

א

ס"א של חרס כו'. תוס' שם וש"פ דבולע כמ"ש בפ' בתרא דאבות דר"נ ג' דברים ככלי חרס בולע ואינו פולט. כו':

ב

אפי' כו'. ממ"ש ומ"ר עצמן כו':

ג

או של זכוכית כו'. כמ"ש באדר"נ שם שלש דברים בכלי זכוכית אינו בולע כו' והטעם דהוא שיע וה"ה לאינך:

ד

אם הם רחוצים כו'. אבל ברישא לא מהני רחוצים הרא"ש וש"פ וכמש"ש בחזיר אע"ג דסליק מנהרא וכמש"ל סי' ע"ו ס"ג ע"ש:

א

ס"ב יש מתירין כו'. כמו צואה בעששית ול"ד לצואה דבוקה בסנדלו כמ"ש הרשב"א דשם מתגלת בדרך הילוכו:

ב

ויש אוסרין כו'. כיון דבלוע ברו כתוכו וכולו הוא כצואה:

א

מותר כו'. שם ורבא אמר אין כו'

ב

וכן כו'. שם או שיניחם תחת המטה וכמו צואה בעששית:

ג

אע"פ כו'. כמש"ש עד כו' או כו':

א

גרף וכו' – עיין במ"ב מה שכתב באות ב' דאם מגיע ר"ר וכו' כי לכאורה קשה מאוד על המגן אברהם דמתיר אם הוא נזהר תמיד להטיל תיכף רביעית מים הלא לדעת ר"י עביט אסור מן התורה אף דמ"ר עצמן אינן אלא מדרבנן וע"כ משום דהוא מסריח יותר דיינינן ליה כמו צואה וכמו שכתב הח"א או משום דכיון דמיוחד לזה הוא כמו בה"כ וגם לפ"ז איסורו מן התורה וכדמשמע בחידושי רע"א וא"כ מה מהני לזה מה שמטיל תמיד רביעית מים הלא מה דמהני רביעית מים למ"ר אף שהוא מרובה הוא משום דמ"ר אינו אלא מדרבנן וכפירש"י (ברכות כה, ב) הא אם היה איסורו מן התורה לא היה מהני כלל וממילא מה מהני זה להעביט דאיסורו מן התורה מטעם זוהמא הנבלע בתוכו וכי משום מעט מים ששופך בתוכו לא יכנסו בתוכו זוהמת המ"ר והוא כעין קושית הי"א המובא בבה"ט ועדיף מינה ואולי י"ל דכיון דחזינן דאין בו ר"ר ממילא מוכח דלא נבלע בתוכו זוהמא כ"כ ואין איסורו רק משום דהוא יחדו למ"ר וחשבו כבה"כ ועל כן כיון ששופך תמיד מים בתוכו תיכף אחר הטלת המ"ר לא הניחו להתייחד לבית הכסא ובזה מיושב ג"כ קושית הי"א הנ"ל ולפ"ז אם מגיע ר"ר ממנה דינו כעביט ממש כנלענ"ד:

ב

אבל אם הם של מתכות או של חרס מצופה – עיין במ"ב לענין כלי פרצליין והנה אף דלענין הגעלה כתב הפמ"ג בסימן תנ"א דכלי חרס הם מ"מ לענין זה צ"ע דעל מה שכתב הט"ז דלפי מה שנתבאר סימן תנ"א דכלי זכוכית ג"כ כמו כ"ח ה"ה בזה כתב הישועות יעקב אני תמה דהרי בכ"ח גלייזירט דעת הפוסקים הנ"ל דאינו בכלל גרף של רעי וזו בודאי חשוב כמו כ"ח לענין בליעת איסור [וכן כ"ח המצופין אבר כתב הח"י שם באות ס"ד דדעת רוב הפוסקים דהרי הוא ככלי חרס ובזה לכו"ע מהני וכנ"ל] אלא ודאי דלענין גרף של רעי כיון דיכול להדיחו והוא שוע אין בזה חשש גרף עכ"ל וא"כ ה"ה בענינינו נמי אפשר דכיון דהם שועין ואינם בולעין כ"כ כמו כלי חרס אפשר דאין דינם ככלי חרס ומ"מ נראה דלמעשה נכון להחמיר דאפילו בכלי זכוכית גופא הפר"ח מחמיר ונהי דשם נקטינן כדעת האחרונים להקל מ"מ בזה יש להחמיר:

א

מותר לקרות וכו' כיון שהרחיק וכו' – עיין במ"ב באם המטה גבוה עשרה וכו' שרי לקרות לפני המטה. ופשוט דה"ה כששוכב על המטה וראיה מלעיל סימן ע"ט ס"ב עי"ש במ"ב אך יש לו ליזהר בזה שלא יוציא אבר אחד חוץ למטה למקום הגרף עיין לעיל סימן ע"ו סעיף ד'. כתב בספר ח"א תיבה [ופארוואן] וכיוצא בו עומד בבית גבוה עשרה טפחים ורוחב במשך ד' טפחים המפסיק בין האדם לצואה יש להחמיר כדעת המגן אברהם דאעפ"כ אסור אא"כ מפסיק מכותל לכותל אבל אם היה מי רגלים על הארץ או בכלי שאינו גרף בענין שאין בו אלא איסור דרבנן נ"ל דמותר לעמוד נגד המחיצה ולקרות ולברך אבל לא כנגד האויר דמחיצה הרחב ד"ט חשיב מחיצה להתיר כנגדו ואם המחיצה הוא יותר מן האויר דהוי עומד מרובה על הפרוץ נ"ל דאפילו בצואה יש להתיר בשעת הדחק נגד המחיצה ובלבד שלא יראה הצואה. וכן חריץ המפסיק עמוק י"ט במשך ד"ט ורחבו משפתו לשפתו ג"כ רוחב ד"ט הרי זה כשתי רשויות עי"ש. עוד כתב ודוקא שהמחיצה הוא גבוה י"ט ברוחב ד"ט מן הקרקע עד סוף גובה י"ט או אע"פ שפחות מג"ט סמוך לקרקע אין בו רוחב ד' כגון שעומד על רגלים דקים דאמרינן לבוד אבל שולחן שלנו וכיוצא בו שעומד על רגלים ואין ברחב ד"ט אע"פ שהן גבוהין י"ט לא הוי מחיצה להפסיק:

ב

וכן אם כפה וכו' – כתב הלבוש אם העמיד להגרף והעביט בתוך כלי שמחיצותיה גבוהין יותר מן הגרף והעביט עד שאינן נראין הוי כמכוסין ומותר אם אין ריח רע אבל הנ"ץ והל"ח חולקין וסוברין דלא מהני אם לא כשמחיצותיה גבוהין יותר עשרה טפחים כ"כ א"ר. כתב הפמ"ג גג רחב שבולט על הבית [שקורין פיר ליבין] לא נחשב זה לרשות בפ"ע לגבי ר"ה ע"כ אם יש צואה חוצה לו אסור לומר תחתיו ד"ת ואפילו באין רואהו ועיין בסימן ע"ו ס"ח דאפילו אם הוא רק מקום הראוי להסתפק צריך ליזהר בזה:

א

[א] אפילו הטיל וכו'. ואין בו ריח רע דגרע עביט ממי רגלים עצמן שהן צלולים ובטלים במים מה שאין כן עביט (בית יוסף), לפי זה מכל מקום אינו אלא מדרבנן כמו מי רגלים, אבל רבינו יונה כתב דעביט אסור מדאורייתא כמו צואה, ונפקא מיניה לענין ספיקא. כתב הט"ז דלמאי דכתב רמ"א סימן תנ"א דיש אומרים דלא מהני הגעלה לכלי זכוכית הוא הדין שיש להחמיר כאן כיון שיש אומרים זכוכית גרע מחרס, עד כאן. ולא דק דודאי לא גרע מכלי חרס אלא לא סבירא ליה ליש אומרים דדמי לכלי חרס, וכן כתב הט"ז גופיה שם והא דלא מהני ליה הגעלה אפילו כשתשמישו בצונן היינו כשדרך לשייר שם פתיתין והוה כבוש כמו שכתב הלבוש שם, גם נראה לי דהא דדמיא לכלי חרס היינו לענין דלא מהני הגעלה משום דאין יוצא מידי דפיו כיון דברייתו מן החול, אבל מכל מקום לא בלע כל כך כמו כלי חרס ולכן מותר הכא, ותדע דהמרדכי ואגודה פרק מי שמתו מתירין ובפרק כל שעה אוסרים בהגעלה אלא כדאמרן, ועוד הא כתבו הט"ז ומגן אברהם דבדיעבד מותר אפילו בלא הגעלה:

ב

[ב] של מתכות וכו'. לשון הרשב"א של מיני מתכות. כתב של"ה דף ס"ו ירגיל אדם שיהא לו עביט של מתכות או זכוכית ויהיה רחוץ ונקי ויטול לתוכו רביעית מים שמשתין בו ואז מותר לו לברך אשר יצר וללמוד תורה אצלו, ונראה לי אם הוא נקי ואינו יוצא שום ריח רע מהכלי אז די כשירחצו מערב שבת לערב שבת וטהור ידים יוסף אומץ, עד כאן. כתב מגן אברהם אם הכלי חרס ועץ מיוחד גם כן לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח מותר, והוא הדין אם מיוחד להשתין ובכל פעם נותן לתוכו רביעית מים שרי. כתב הט"ז לפי מה שכתב רמ"א בסימן תנ"א דלא מהני הגעלה לכלי זכוכית הוא הדין שיש להחמיר כאן כיון שזכוכית גרע מחרס, עד כאן. ולא נהירא דהא כתב איהו גופיה דבדיעבד שרי רק לכתחילה מחמיר והיינו דוקא בחומרא דחמץ, גם מה שכתב דגרע מחרס תמוה דהא אף למחמירין רק שם היינו דחשבינן ליה כמו כלי חרס כמו שכתב בית יוסף שם אבל ודאי דלא גרע:

ג

[ג] מצופה וכו'. נראה לי דהיינו מה שאנו קורין גליזרט (מגן אברהם) והלבוש כתב מצופה באבר וכתב הב"ח מצופה מכל צדדיו מבית ומבחוץ, ובדברי בית יוסף משמע לי דאין צריך מבחוץ, ונראה לי לסמוך בכלי זה על המתירין כשכפאו על פיו:

ד

[ד] שכפאו וכו'. פירוש של חרס או של עץ אבל של מתכות אפילו אינה רחוץ מהני כפייה דאין איסורו אלא מתוכו:

ה

[ה] והלכה וכו'. אבל כפה עליהן כלי אחר שהן מכוסים בו מותר (לבוש) וכן משמע בסוף סימן זה, ולא מפליגי כן בכלי בין שהוא גבוה שלושה או פחות מעשרה טפחים. כתב מגן אברהם דאפילו יש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד אחד אמרינן לבוד, אבל אם הכלי פתוח למעלה אפילו פחות משלושה אסור דבעינן שיהא מכוסה. עוד כתב הלבוש אם העמידן בתוך כלי אחר שמחיצותיו גבוהין יותר מן הגרף ועביט עד שאין נראין הווין כמכוסין ומותר אם אין ריח רע, עד כאן, אבל הנחלת צבי חולק בזה דלא מהני אם לא כשמחיצותיו גבוהין יותר עשרה טפחים וכן נראה דעת לחם חמודות דף כ"ח. ומבואר בש"ס דאם העמיד הגרף ועביט תחת המטה שאין רגליו גבוהין שלושה טפחים מארץ הוי כלבוד ואין צריך לשום הרחקה ומרוב פשיטתו נראה דלא הזכירו שולחן ערוך ולבוש, אבל שלושה טפחים ומשלושה למעלה צריך הרחקה:

ו

[ו] בבית וכו'. ואם המטה מפסיק בין העביט כגון שעביט בצד אחד מותר לקרות בצד שני אם המטה חוצצת מכותל ומחיצותיו מכל צד גבוה עשרה:

א

א) [סעיף א'] גרף של רעי ועביט של מי רגלים וכו' והכי איתא בפ' מי שמיתו דכ"ה ע"ב ת"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדן ואעפ"י שאין בהן כלום. ופי' רש"י גרף ועביט שניהם כלי חרס הם אלא של רעי קרוי גרף ושל מ"ר קרוי עביט ע"כ, וכתב הרא"ש דמסתבר דבעץ אסור מפני שהוא מובלע בתוכו ומלא זוהמא אבל של זכוכית מותר, וכ"פ הטור וכך הם דברי מרן ז"ל ואע"ג דהרשב"א ז"ל מתיר בשל עץ כיון דהרא"ש והטור אוסרים דחשבי ליה כשל חרס מפני שהוא בולע ומלא זוהמא וכ"פ מרן ז"ל הכי נקטינן. וכ"כ האחרונים:

א

ב) שם צריך להרחיק מהם כמו מצואה, לפניו מלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח. טור וב"י ועו"ת. וכ"כ האחרונים:

א

ג) שם אפילו הטיל בהם מים, דכיון שמיוחדים לכך הויא להו כבה"כ ואפי' אין בהם ריח רע, הרא"ש פ' מ"ש סי' ד"ן, וכ"כ הרמב"ם פ"ג דק"ש דין י"ב והב"ד ב"י, מ"א סק"א. ר"ז אות א' והר' יונה כתב דטעמא דלא מהני בהו נתינת מים כדמהני במ"ר משום דדיינינן להו כמו צואה ואסור מן התורה מוהיה מחניך קדוש אבל מי רגלים אינם אסורים אלא מדרבנן דלא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הילכך סגי להו בנתינת מים עכ"ד, והביאי ב"י. וב"י נתן טעם אחר דמי רגלים היינו טעמא דשרי בנתינת מים משום דצלולים הם ומתערבים במים ומתבטלים משא"כ בגרף ועביט שמה שבלוע בהם אינו מתערב במים כדי שיתבטל הילכך לא מהני. להו נתינת מים עכ"ד. והביאו ט"ז סק"א. וכ"כ הלבוש. ר"ז שם. וכתב א"ר או' א' דלטעם הב"י אין איסור עביט אלא מדרבנן כמו מי רגלים אבל לטעם הר"י אסור מדאורייתא ונ"מ לענין ספיקא יעו"ש. וכ"כ העו"ת אות ב' אלא שכתב וצ"ע לדינא יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סי' ע"ג אות ח' וסי' ע"ד או' ז' ד"ה ודע ולפי הטעם שכתבו הרא"ש והרמב"ם ז"ל שמיוחדים לכך וכו' כתב המ"א שם דאם הכלי מיוחד ג"כ לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח מותר. והביאו הסו"ב או' א' א"ר או' ב' ה"ב או' א' ר"ז אות ב'. אמנם המחה"ש על המ"א סק"א כתב דזהו דוקא לטעם הרא"ש והרמב"ם אבל לטעם הרב ב"י שכתב דהבליע אינו מתערב עם המים אפשר אפי' מיוחד גם לתשמיש אחר אסור יעו"ש. וכ"כ הברכ"י או' א' דיש להחמיר. והביאו החס"ל אות ח':

ב

ג) עוד כתב המ"א שם דה"ה אם מיוחד להשתין ובכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים שרי. והביאו הסו"ב שם. א"ר שם. ר"ז שם. אבל הי"א בהגב"י כתב על דברי המ"א הללו דיש להחמיר דהא כיון דטעמא הוי כמ"ש מרן ז"ל דרביעית מים לא מהני אלא לצלולים דמתערבין במים ומתבטלין אבל מה שבלוע לתוך הכלי אינו מתערב במים כדי שיתבטל א"כ ה"ה והוא הטעם הכא שא"א שבעוד שהוא משתין שאינו בולע הכלי איזה דבר מועט א"כ מה מהני הטלת רביעית מים אחר הבליעה עכ"ד. מיהו המחה"ש שם הבין בדברי המ"א הנז' דאיירי כגון שנתן המים קודם השתנה שכתב דזהו מספיק גם לטעם הרב ב"י דלא היה בשום פעם בלוע ממי רגלים לבדן אלא במי רגלים שכבר נתבטלו במים קודם שנבלעו בו עכ"ד. וכ"כ לפרש המאמ"ר או' ג' בדברי המ"א יעו"ש:

א

ד) שם אבל אם הם של מתכת וכו' מזה יש ללמוד דה"ה בגרף של רעי של כלי חרס שאינו מצופה אם הוא חדש שעדיין לא נשתמשו בו שמותר לקרות כנגדו ובתוך ד"א שלו ואע"ג דמתחלה האומנים עושין אותו בשביל כך, ואע"ג דבאות הקודם אמרנו שי"א דדינו כבה"כ ובסימן פ"ג סעי' ב' כתוב דאם הזמינו לבה"כ אסור לקרות בתוכו י"ל דדוקא לענין הרחקה עשו אותו כבה"כ אבל לא לענין זה להיות כבה"כ ממש לאסור אותו בהזמנה דאי לא תימא הכי היאך מתירין בשל מתכות אם הוא נקי וכי בה"כ אם הוא נקי מותר אלא צ"ל דלאו כבה"כ ממש חשבינן ליה אלא דוקא לענין הרחקה אבל לא לכל מילי. ועוד האיכא רבוותא דנתנו טעם אחר לאיסור עביט כמ"ש באות הקודם. ועוד דאפילו לענין בה"כ עצמה היא בעייא דלא איפשיטא ויש מן הגאונים שפסקו לקולא כנזכר בדברינו לעיל לסי' פ"ג אות ה' יעו"ש. ודיינו אם נחמיר בזה דווקא במה שנזכר בדברי הראשונים ולא להוסיף עוד אסורים מדעתינו. ודלא כמי שנסתפק בזה. עיין יפ"ל אות א' ודו"ק:

א

ה) שם או של זכוכית. והטעם כתב ב"י בשם התוס' מפני שאינו בולע. מיהו הפר"ח כתב להחמיר בשל זכוכית. וכ"כ הט"ז סק"ב דלמאי שכתב רמ"א סי' תנ"א די"א דלא מהני אפי' הגעלה לכלי זכוכית ה"ה דיש להחמיר כאן דחד טעמא הוא כיון שי"א שזכוכית גרע מחרס עכ"ד. אמנם הא"ר אות א' כתב על דברי הט"ז הס' וז"ל דלא דק דודאי לא גרע מכלי חרס אלא ס"ל לי"א דדמי לכלי חרס. וכ"כ הט"ז גופיה שם והא דלא מהני להו הגעלה משום דאין יוצא מידי דפיו כיון דברייתו מן החול אבל מ"מ לא בלע כ"כ כמו כלי חרס ולכן מותר הכא. ותדע דהמרדכי והאגודה פ' מי שמיתו מתירין ובפ' כל שעה אוסרין בהגעלה אלא כדאמרן. ועוד הא כתב הט"ז ומ"א דבדיעבד מותר אפילו בלא הגעלה עכ"ל. וכן באות ב' חזר להקשות על דברי הט"ז הנז' יעו"ש, וגם י"א בהגה"ט כתב להקשות על דברי הט"ז וכתב להתיר יעו"ש. וכן הסכים הברכ"י אות ב' להתיר בשל זכוכית כפסק הש"ע ועי"ש מ"ש על דברי הפר"ח וי"א יעו"ש, והביאו שע"ת אות ב'. וכ"כ האחרונים. ר"ז אות ב' בי"ע בדינו ק"ש דערבית אות ל"ז. קיצור ש"ע סי' ה' אות י"ג. בן א"ח פ' בא אות ך':

א

ו) שם או של חרס מצופה. כתב ב"י היינו של חרס המצופין בזכוכית שמקצתן שלצד חוץ הוא של חרס ומקצתן שלצד פנים הוא של זכוכית אבל הב"ח כתב צריך שיהיו מציפין מכל צדדין מבית ומחוץ. וכ"כ העט"ז אות א'. שכנה"ג בהגב"י אות א'. ונראה לסמוך בכלי זה על המתירין כשכפאו על פיו. א"ר אות ג':

א

ז) שם אם הם רחוצים יפה. והוא שלא יצא ריח ממנו. ב"י בשם ס' אהל מועד. עט"ז שם. מ"א סק"ג. בי"ע שם. קיצור ש"ע שם. בן א"ח שם:

א

ח) שם אם הם רחוצים יפה. משמע דכל שהם רחוצים יפה בין של זכוכית בין של מתכת מותר וא"צ ליתן לתוכן מים אפי' אם הם של זכוכית וכמו שפסק מרן ז"ל בב"י ודלא כהתוספות והמרדכי שהצריכו להטיל רביעית מים בשל זכוכית כיעו"ש בב"י. וכן פסק הב"ח וכתב שכן פסק בש"ע. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י אות ב'. ר"ז שם. קיצור ש"ע שם. בן א"ח שם. ומ"ש ב"י זה בשם התוספות הוא בתוספות ברכות דף כ"ה ע"ב והוא אם תעשה ד"ה גרף וד"ה בלבד דיבור אחד וכ"מ מהנוסח שהביא ב"י שהם דיבור אחד. וכ"כ הגהות הגר"א שם בגליון הש"ס הנד"מ דבדפו"י הוא דיבור אחד וכ"מ במרדכי ודלא כמהרש"א יעו"ש. ומ"ש הט"ז סק"ג על שם התוספות הוא שלא בדקדוק דמשמע מדבריו דהתוספות מקילין דאם נתן לתוכן מים אפי' אין רחוצין יפה מותר וז"א דהתוספות מחמירין דאפי' אם הם רחוצין יפה צריכין ליתן לתוכן מים כמבואר בב"י וב"ח וכ"מ בעט"ז. ומ"ש הבאה"ט בסק"ד לשון הט"ז כמו שהוא לא דק. ומ"ש המש"ז אות ג' לפרש בדברי הט"ז ועשה דברי התוספות שני דיבורים וגם עשה דברי התוספות לקולה וגם שהוא מן הדקדוק מן דברי התוספות ד"ה ובלבד אין נראה כן מדברי הב"י אלא משמע שהוא דיבור אחד וגם משמע דדברי התוספות לחומרא וגם משמע שכן אמרו בתוס' בהדיא ולא מן הדקדוק כיעו"ש וכמו שהוכיח המאמ"ר אות ד' יעו"ש. ועוד עיין ח"ע על הט"ז סק"ג מה שהקשה על דברי המש"ז הנז' ודו"ק:

א

ט) [סעיף ב'] גרף ועביט של חרס או של עץ. שכפאו וכו'. אבל של מתכת אפילו אינו רחוץ מהני כפייה דאין איסורא אלא מתוכו. מ"א סק"ד. א"ר אות ד'. מש"ז אות ד'. ר"ז אות ג'. בי"ע שם אות ל"ח. והוא שאין ריח רע יוצאת ממנה. ועיין בדברינו לעיל סי' ע"ט אות י"ט:

א

י) שם ויש אוסרין. דכיון שהוא בלוע בתוכו הוי ברו כתוכו. טור. ט"ז סק"ד. ר"ז אות ג':

א

יא) שם והלכה כדברי האוסרים. ואם נתן הגרף או העביט בתוך כלי אחר מותר. ב"י בשם ס' אהל מועד ובשם הרי"ץ גיאת. וכ"כ הלבוש עד שיכפה עליהן כלי אחר שהן מכוסין בו או העמידן בתוך כלי אחר שמחיצותיו גבוהין יותר מן הגרף ועביט עד שאין נראין הוו נמי כמכוסין ומותר אם אין כאן ריח רע עכ"ל. מיהו דעת הל"ח בפ' מי שמיתו אות קנ"ט נראה להחמיר ובעינן דוקא שיכפה עליהן כלי וכמ"ש בש"ע ססי' זה או אם המחיצות יהיו גבוהות יותר מיו"ד יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ה' בשם הנ"ץ יעו"ש. ועיין עוד לקמן באות שאח"ז ד"ה וכתב וכו':

א

יב) [סעיף ג'] מותר לקרות ק"ש בבית שיש בו צואה וכו'. וכן אם כפה עליהם כלי וכו' ואם היא תחת המטה ואין מרגלי המטה לארץ ג"ט הוי ג"כ כסתומה ומכוסה במטה. ומג"ט ולמעלה צריך הרחקה כשיעור שצריך להרחיק מצואה. ואם הצואה לאחר המטה נמצא שאין לה היתר מצד כיסוי רק מצד חציצה שהמטה חוצצת בינו לצואה ולא מהני בזה אא"כ הוי המטה גבוה י"ט כמו שאר מחיצות שדינם ביו"ד. כ"מ המסקנא בטור. ט"ז סק"ה, וכ"כ הב"ח וז"ל ולענין הלכה נקטינן דמטה שאינה סתומה מכל צד כמטות שלנו והגרף לאחר המטה אינה חוצצת אלא צריך להרחיק שיעור הרחקה לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח וכן כשהם לפני המטה כך הדין וא"צ שיוציאנו ותחת המטה הוי כטמון ודוקא כשרגליה קצרים שאין הימנה ולקרקע ג"ט שאז א"צ לשום הרחקה אבל ג"ט ומג' ולמעלה לא הוי כטמון וצריך להרחיק שיעור הרחקה אבל מטה שכולה סתומה מכל צד מסביב הוי מחיצה גמורה בגבוה עשרה וחוצצת וא"צ להרחיק כלל עכ"ל, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ד', מ"א סק"ד, וכתב שם המ"א דדוקא כשהמטה חוצצת מכותל לכותל אבל בלאו הכי לא חשיבא מחיצה יעו"ש. והביאו י"א בהגב"י. וכ"כ העו"ת אות ג', א"ר אות ו', א"א אות ד', ר"ז אות ד', בי"ע אות ט"ל חס"ל אות ט', שת"ז אות ט', אבל אם עשה מחיצה לשם כך א"צ לחצוץ מכותל לכותל אפי' היא מחיצה עראי כגון מחצלת או סדין. ר"ז שם. מיהו דעת המאמ"ר אות ו'. דגם במטה אין לחלק בין חוצצת מכותל לכותל או לא אלא בכל גוונא שרי כל שהיא גבוהא עשרה ורחבה שיעור הראוי (היינו ד"ט עיין ח"א אות י"ט) להקרא מחיצה יעו"ש וכ"נ דעת הח"ע על מ"א סק"ד יעו"ש. וכתב שם המאמ"ר דאף לסברת המ"א והעו"ת ז"ל אם אינה רחוקה מהכתלים ג"ט חוצצת דכל פחות מג' כלבוד דמי. ועיין לקמן אות י"ג:

ב

יב) וכתב עו"ש המ"א דה"ה אם כפה עליהם כלי ויש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד אחד אמרינן לבוד אבל אם הכלי פתוח למעלה אפילו פחות מג' אסור דבעינן שיהא מכוסה עכ"ד. והביאו י"א שם. א"ר אות ה'. ר"ז שם. ח"א כלל ג' אות כ"א. בי"ע שם אות מ'. וכתב שם הח"א דמכ"ש אם כסה בחול ואפר או בגד דמותר לקרות בסמוך לו ואפי' באותו בית מותר:

א

יג) שם וכן אם כפה עליהם כלי וכו'. ואם עשה מחיצה של בני אדם ג"כ שרי לקרות ק"ש בתוך ד"א אם אין ריח רע יוצא מהם ואם הם כנגדו צריך שלא יהיו נראים מבין רגלי הנעשים מחיצה ואפילו אם אין בין רגל לרגל ג"ט רק דאותם האנשים שנעשו מחיצה לא יוכלו לענות אמן על ברכות ק"ש אא"כ בהחזרת פנים ורחוקים מן הצואה ד"א ואין מגיע להם ר"ר. פתה"ד אות ב' ועי"ש. ועיד ע' בדברינו לעיל סי' ע"ט אות ט"ז:

א

יד) שם וכן אם כפה עליהם כלי וכו'. ועיין מש"ל סי' ע"ו אות ה' בענין אם התינוק יושב על הגרף ובגדיו משולשלין מכאן ומכאן דמותר לקרות כנגדו יעו"ש:

א

ט"ז סק"ב. גרע מחרס נראה דצ"ל גרע כחרס דלא מצינו שיהיה גרוע מחרס:

ב

סק"ג. בהם מים כ"כ הב"י בשם התוס' והמרדכי דבגרף ועביט של זכוכית ודומיהן אין מותר אא"כ נתן בהם מים. מיהו לגרסא שלפנינו בתוס' דוקא בעביט אבל בגרף אפי' נתינת מים לא מהני ולגרסת המהרש"א שם בתו' א"צ נתינת מים אפילו בגרף ע"ש:

ג

ט"ז סק"ד. הגאון כרשב"ג. רשב"ג ס"ל דאם הגרף אחורי המטה מותר לקרות לפני המטה דהמטה חוצצת ורבנן ס"ל דאינה חוצצת ומיירי במטה שמחיצותיה מגיעות לארץ וסתומה:

ד

(שם) לפי שהאבעי' דבעי ר' יוסף מרב הונא מטה פחותה מג' שאינה גבוה ג' טפחים כלבוד (ואינה חוצצת) עשרה כרשות' אחרינ' (וחוצצת) מג' ועד יו"ד א"ל לא ידענא ע"כ וכיון דהגאון מפרש בעי' זו אליב' דרשב"ג דהיינו באיזה אופן המטה חוצצת לכן פסק הלכת' כוותיה:

ה

(שם) האיבעי' אליב' דרשב"א רשב"ג ס"ל דאפילו בית גדול מאה אמה חשיב כולו כד"א. ואם הגרף בבית לא יקרא עד שיוציאנו או יניחנו תחת המטה דאז חשיב כאלו הוא ברשות אחרת ורבנן ס"ל דלא חשיב כל הבית כד"א ופרש"י דהאבעי' קאי אליבא דרשב"א ואתחת המטה קאי דאי אמחיצות של המטה רחוקים מהארץ פחות מג' כלבוד דמי אי בטמונים עשרה לא מבעי' ליה דכיון שיש הפסק גדול כ"כ אין זה כיסוי ומבעי' ליה מג' עד י':

ו

(שם) בטור כאלו הוא ברשות. הטור כ"כ בשטת רש"י דהאבעי' אליב' דרשב"א וז"ל למעלה מי' כאלו הוא ברשות אחרת ולא חשיב כמכוסה ע"כ והגיה הב"י אחת במקום אחרת:

ז

מ"א סק"ד. קטנה וגדולה בסי' ע"ט. אע"ג דבלא נפרצה במילוא' שפיר ה"ל רשות אחרת ס"ל להמג"א דאין המטה חשובה כמחיצ' גמורה כל שאינה מכותל לכותל מחיצה שאני:

ח

(שם) על האבעי' הקשה אהא דאמר רב יוסף עשרה לא קמבעי' ליה לפירוש הגאון דאליבא דרשב"ג מיירי מה הוצרך לו' דלא קמבעי' ליה פשיטא דעשר' ה"ל מחיצה ומפסיק ע"ש וקשה למה פשיטא כ"כ הא חזינן דרבנן פליגי אע"כ דעל רבנן לק"מ דטעמייהו משום דאינה חוצצת ועומדת מכותל לכותל:

ט

(שם) מודו דכסתום דמי. דבכיסוי תלי' מילתא וכל פחות מג' ה"ל כטמון ומכוסה מיהו דברי המג"א שם בס"ס תק"ב סותרים לדבריו אלא דשם הבי' ראיה מכאן דאמרי' לבוד בכלים וי"ל:

י

ש"ע סעיף ג'. שהרחיק קמ"ל דאין הלכה כרשב"א דס"ל דכל הבית חשוב כד' אמות:

יא

ט"ז סק"ה ומג"ט ולמעלה. זה בעיא דרב יוסף ולא איפשט' ולחומרא ומשמע מהט"ז דבעשרה מותר אפי' אין חוצצת מכותל לכותל וצ"ע ?דלאכמ ג"א:

א

אפילו הטיל בהם מים. כיון דמיוחדין לכך ה"ל כב"ה ואסורים אפילו אין בהם ריח רע (הרא"ש ורמב"ם) ונ"ל דאם הכלי מיוחד גם כן לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח מותר וה"ה אם מיוחד להשתין ובכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים שרי:

ב

מצופה. נ"ל דהיינו מה שאנו קורין גליזר"ט:

ג

רחוצים יפה. ובלבד שלא יהא בהם ריח:

ד

שכפאו על פיו. אבל של מתכת אפילו אינו רחוץ מהני כפיה דאין איסורו אלא מתוכו: כתב הב"ח מטה גבוה י' ומחיצות מגיעות לארץ והגרף אחורי מטה מיקרו מחיצה ושרי לקרות עכ"ל, ונרא' לי דוק' כשהמט' חוצצת מכותל לכותל אבל בלא"ה לא חשיבה מחיצה דלא עדיף מחצר קטנה וגדולה בסי' ע"ט ס"ג וכ"מ בתר"י דעיקר קושיתו על האיבעי' ע"ש דלא פריך אמאי פליגי רבנן עליה דרשב"ג אלא ע"כ שטעמייהו משום דאינה חוצצת מכותל לכותל לא חשיב' הפסקה וידוע דקי"ל כרבנן, הניחם תחת המטה ומחיצו' המטה מגיעי' עד פחות מג' סמוך לארץ שרי (ל"ח ב"ח ב"י) ועסי' ע"ו ס"ב ועמ"ש סי' תק"ב סס"א אי אמרינן לבוד בכלי אבל הכא כ"ע מודו דכסתום דמי ומה"ט נ"ל דה"ה אם כסה עליו כלי ויש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד א' אמרי' לבוד אבל אם הכלי פתוח למעלה אפי' פחות מג' אסור דבעינן שיהא מכוסה:

א

(א) גרף וכו' – ואפילו אם עתה אין בהם כלום ואפילו אם הם רחוצים יפה מבפנים ומבחוץ ונקיים לגמרי שאין בם אפילו ריח רע:

ב

(ב) של מי רגלים – ואם הכלי מיוחד ג"כ לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח רע מותר וכן אם בכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים מותר אם אין מגיע ממנו ריח רע ונ"ל דבזה אם מגיע ריח רע מן הכלי דינו כעביט ממש וצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח וע' ביאור הלכה:

ג

(ג) כמו מצואה – לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח. ומשמע מדברי הרבה אחרונים דמסכימים לדברי הרבינו יונה דמן התורה אסור גרף ועביט אע"ג דמ"ר עצמן אינו אלא מדרבנן העביט חמיר טפי דכיון דמיוחד לזה ה"ל כבית הכסא ולכן לא מהני בהן ג"כ הטלת מים ואפי' מילאן עד שוליהן. ואם קרא או התפלל במקום עביט שהיה בתוך ד' אמותיו חוזר אם מצאו במקום שהיה ראוי לו להסתפק בו תחילה עליו. ולענין שאר ברכות עיין לקמן סימן קפ"ה ס"ה ובמ"ב שם ותדין לכאן. ואם מצא הגרף והעביט בתוך שיעור כמלא עיניו אינו חוזר בדיעבד כדלעיל בסימן פ"א ס"ב במ"ב עי"ש:

ד

(ד) של זכוכית – הט"ז מפקפק בזה אבל רוב האחרונים וכמעט כולם מסכימים להקל והטעם דבכל אלו ס"ל דאין בולעין ואפילו אם בולעין אין בליעתן מרובה ע"כ אין דין בה"כ עליהם:

ה

(ה) מצופה – י"א דהיינו מה שאנו קורין גלייזירט וי"א דדוקא אם הוא מצופה באבר לא גלייזירט. גם י"א דבעינן שיהא מצופה מבפנים ומבחוץ ויש מקילין דדי בשמצופה רק מבפנים והנה למעשה יש להחמיר דבעינן שיהא מצופה גם מבחוץ אך כשכפאו על פיו יש לסמוך להקל על דעת המתירין כ"כ א"ר. והכלים שאנו קורין פארצליין לענין שארי איסורים דינם ככלי חרס דלא מהני הגעלה ונראה דיש להחמיר גם לענין זה וע' בה"ל:

ו

(ו) יפה – מבפנים ומבחוץ וגם שלא יהיה ממנה ריח רע ואם מגיע ממנה ר"ר דינה כריח רע שאין לו עיקר אחרי דהכלי אין עליה שם גרף ועביט ונקיה היא וא"צ להרחיק רק עד מקום שיכלה הריח ואם הכלי אין רחוצה צריך להרחיק ממנה ד"א אולי יש עליה ממשות של זוהמא:

ז

(ז) יש מתירין – דהוי כמו כיסוי:

ח

(ח) ויש אוסרין – דכיון שהזוהמא בלוע בתוכו הכלי גופא הוא כמו צואה ואסור עד שיכסהו אבל של מתכות אפילו אינו רחוץ מבפנים מהני כפיה דאין איסורו אלא מתוכו וכפיה חשוב כיסוי. ואם כיסה על הגרף והעביט ור"ר נודף מהם בין שהוא של חרס ורחוץ או של מתכת ואינו רחוץ כתב הדה"ח דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח דזה מיקרי ר"ר שיש לו עיקר ועיין במ"ש בבה"ל בסי' ע"ט בהקדמה אות ז' ואם הוא של מתכת ורחוץ די שירחיק עד מקום שיכלה הר"ר דזהו ר"ר שאין לו עיקר. כתב של"ה שירגיל האדם שיהא לו עביט של מתכות או זכוכית ויהיה רחוץ ונקי ויטיל לתוכו רביעית מים כשמשתין בו ואז מותר לו לברך אשר יצר וללמוד תורה אצלו ונ"ל אם הוא נקי ואינו יוצא שום ר"ר ממנו אזי די שירחצוהו מע"ש לע"ש עכ"ל והובא בא"ר:

ט

(ט) שהרחיק – ואם היה בבית מטה גבוה יו"ד והמחיצות מגיעות לארץ מכל הצדדים או עכ"פ שרגליה קצרות ואינן גבוהות ג"ט דהוי כלבוד וצואה או גרף ועביט עומד אחורי מטה מקרי המטה מחיצה ושרי לקרות לפני המטה וא"צ להרחיק ובלבד שלא יראה את הגרף וגם שלא יגיע לו ריח רע וכתב המ"א דדוקא כשהמטה חוצצת מכותל לכותל אבל בלא"ה לא חשיבה מחיצה והרבה מפקפקין בדין זה גם בספר נשמת אדם תמה עליו ע"כ מסיק בח"א דבמי רגלים שהיו על הארץ או בכלי שאינו גרף דאינן אלא מדרבנן יש להקל לקרות ולברך נגד המחיצה אפילו אינה חוצצת אבל לא כנגד האויר ועיין בבה"ל שהעתקנו כל לשונו בזה. דפים הקבועים בכותל [שקורין פאליצא או באנק] אע"פ שגבוהים י"ט ואפשר אפילו רוחב ד' טפחים לא הוי רשות לעצמו כיון שאין לו מחיצות המגיעות לארץ. וכן שולחנות שלנו שעומדים על רגלים שאין ברחבן ד' טפחים אע"פ שהן גבוהין י"ט לא הוי מחיצה להפסיק [ח"א]. עוד כתב שם גרף או אפילו מי רגלים העומד בין תנור לכותל נ"ל דאסור לעמוד בצד בתנור ולקרות אע"פ שהתנור מפסיק דכיון דהוא מתשמישי הבית בטל לגבי הבית וכן כל כיוצא בזה אבל שאר כלי הבית שאינו מיוחד לבית נ"ל דמפסיקים וע"פ האופנים המבוארים לעיל גבי מטה. אם הניח להגרף והעביט תחת המטה ומחיצות המטה מגיעין עד פחות מג' סמוך לארץ אפילו אם המטה בעצמה אינה גבוה יו"ד שרי לקרות לפני המטה ועל גבה לבוד והוי כמכוסה וכ"ז כשאין מגיע ר"ר אבל כשמגיע לא מהני כיסוי ולא הפסק מחיצה. ומטות שלנו שרגליהן גבוהות ג"ט צריך הרחקה מהגרף כדין:

י

(י) כלי – אפילו יש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד א' כל שהוא פחות מג"ט אמרינן לבוד והוי כמכוסה אבל אם הכלי פתוח למעלה אפילו פחות מג' אסור:

א

מג"א סק"א הו"ל כב"ה ואסורים. משמע שהוא דאורייתא ואפי' עביט של מרג"ל וחמיר ממ"ר עצמן כמ"ש הב"י בשם הר"י. ולפ"ז אם קרא חוזר וקורא. וע' מג"א ססי' ע"ו:

ב

ט"ז סק"ד וא"ל הא. כל דברי הט"ז בזה הדבור לא הבנתי דהדבר פשוט דלרשי' באמת פסקי' כרשב"א. דחציצת המטה לא מהני דלענין זה גם הת"ק סבר כן. והוי רשב"ג יחיד לגבייהו ומה"ת לפסוק כיחידאה. והא דאמר רבא אין הלכה כרשב"א היינו לענין שאין הבית חשוב כד"א והוא פשוט בסוגי'. א"כ קושי' הט"ז לק"מ. גם תירוצי הט"ז תמוה דלפי דבריו למה לי' להטור בשם גאון ראיה דפסקינן כרשב"ג. הא בהדי' אמרינן אין הלכה כרשב"א. אלא העיקר כמ"ש ופשוט:

א

זכוכית עבה"ט. והפר"ח גם כן מחמיר דעביט של זכוכית כשל כלי חרס וראיה מהרמב"ם ובברכי יוסף כתב שאין ראיה ודעתו כן כפסק הש"ע ע"ש:

א

אפילו הטיל כו'. בב"י כתב הטעם דדוקא במ"ר שרי בנתינת מים משום דהם צלולים ומתערבים במים ומתבטלים משא"כ בגרף ועביט שמה שבולע בהם אינו מתערב במים הלכך לא בטלי:

ב

של זכוכית. דלא בלע ונראה דלמאי דכתב רמ"א סי' תנ"א די"א דלא מהני אפי' הגעלה לכלי זכוכית ה"ה שיש להחמיר כאן דחד טעמא הוא כיון שזכוכית גרע מחרס:

ג

רחוצים יפה. בתוס' ס"פ מ"ש כתב להתיר אם נתן בהם מים:

ד

ויש אוסרים. כיון שהוא בלוע בתוכו ברו כתוכו: בטור והגאון מפרש כו' נתן טעם למה פסק הגאון כרשב"ג לפי שהאבעי' אזלת אליביה וא"ל הא לפירש"י אזלת האיבעי' אליב' דרשב"א ואפ"ה לא הוה הלכה כרשב"א דהא רבא פסק דלא כוותיה לק"מ דכל שאין הלכה פסוקה לפנינו בתלמוד מדברי אמוראים אנו הולכים אחר אותו תנא שהבעי' אזלא אליביה משא"כ כשיש הלכה פסוקה לפנינו דיש כח באמורא לפסוק לפי מה שנראה בעיניו ואפילו ביחיד נגד רבים וזה מצינו הרבה פעמים בפוסקים: שם בטור כאילו הוא ברשות אחרת פי' כאלו המטה ברשות אחרת נמצ' שהצואה עמו ברשותו ואין לה כיסוי ובחנם הגיה הב"י כאן ברשות אחת:

ה

וכן אם כפה וכו'. ואם היא תחת המטה ואין מרגלי המטה לארץ ג"ט הוי ג"כ כסתומה ומכוסה במטה ומג"ט ולמעלה צריך הרחקה כשיעור שצריך להרחיק מצואה ואם הצואה לאחר המטה נמצא שאין לה היתר מצד כיסוי רק מצד חציצה שהמטה חוצצת בינו לצואה לא מהני בזה אא"כ הוי המטה גבוה י"ט כמו שאר מחיצות שדינם בי' כ"מ המסקנא בטור:

א

(בט"ז ס"ק ה') שזכוכית בלע כחרס כצ"ל:

ב

(במג"א סק"ד) וכ"מ בתר"י דהעיקר קושיתו על האיבעי' כו'. נראה ביאור דבריו דבש"ס איכא פלוגתא דרבנן ס"ל דלא מהני לאחר המטה ורשב"ג ס"ל דמהני ואמרינן התם אמר רב יוסף בעי מרב הונא מטה ג' כו' יו"ד לא קמבעי' לי' אמר אביי שפיר עבדת דלא איבעי' לך וכ' רש"י שהגאון מפרש הבעי' במטה סתומה והקשה דא"כ מאי צריך ר"י למימר עשרה לא מיבעי' לי' וגם אביי לא צריך לומר שפיר עבדת שזה פשוט דבעשרה מחיצה הוי וכדתני' אם היה נמוך עשרה כו'. והנה הטור כ' שהגאון ס"ל דהאיבעי' אליבא דרשב"ג ואהא קאמר עשרה לא קמבעי' לי דבהא ודאי ס"ל לרשב"ג דחוצץ עיין בב"ח. ולפ"ז הוי לתר"י להקשות כיון דבמטה סתומה מיירי מ"ט דרבנן דפליגו על רשב"ג דאפי' בגבוה עשרה אינו חוצץ דמ"ט לא יחוץ הא סתימה מחיצה גמורה היא בגבוה עשרה אלא ודאי דמיירי באינו חוצצת מכותל לכותל ולכך ס"ל לרבנן שפיר דלא מהני לאחר המטה ורשב"ג סי' דאף בכה"ג הוי מחיצה מ"מ שפיר קשיא לי אהא דקאמר עשרה לא מיבעי' לי כו' דפשיטא לרשב"ג הוי מחיצה כיון דלדידי' אף שאינו חוצצת מכותל לכותל מחשב מחיצה ואם כן מאי לי גבוה יו"ד או גבוה הרבה יותר פשיטא דכמו כן הוי מחיצה בגבוה יו"ד כמו בגבוה הרבה כדינ' אם הי' מקום גבוה יו"ד. אמנם מ"ש המג"א וידוע דהלכה כרבנן צ"ע דהא אם נימא דהא איבעי' אליבא דרשב"ג א"כ יש לפסוק כרשב"ג דהא איבעי' אליבי' כמבואר בטור דמהאי טעמא פסק כרשב"ג הגאון הנ"ל והביאו גם הט"ז ותר"י פסקו כרשב"ג ואם לא יפסקו כרשב"ג א"כ ע"כ מוכרח לפרש כפי' דהאיבעי' קאי אליב' דרשב"א א"כ אין הכרע מזה כלל דאם חוצצת מכותל לכותל אי מיקרי מחיצה דהא לא מיירי בהכי כלל: