שולחן ערוך, אורח חיים ע״ט: מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה. ובו ט סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה. ובו ט סעיפים:
היתה צואת אדם מאחריו צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח ומלפניו צריך להרחיק מלא עיניו אפילו בלילה [או שהוא סומא] [תשובת הרשב"א סי' קס"ח ב"י בשם הר"י] שאינו רוא' אותה צריך להרחיק עד מקו' שאינו יכול לראו' ביום ואם הוא מצדו דינו כמלאחריו: הגה ש"ץ המתפלל וצואה בבה"כ או בבית שמתפלל שם אפי' הוא לאחריו בכל הבית צריך לשתוק עד שיוציאנה מאחר שמוציא רבים ידי חובתן ואי אפשר שלא יהא א' מן הקהל בתוך ד"א של הצואה [הגהות מרדכי החדשים פ' תפלת השחר] ועיין לקמן ס"ס צ' [ועיין לקמן סי' פ"ז בדין צואה בבית]:

ב

היתה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר אפילו הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה אם אין לה ריח יכול לקרות דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר והי' מחניך קדוש להרא"ש אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה ואם יש לה ריח לא מהניא הפסקה ולא שינוי רשות וי"א דכי היכי דהפסקה מועל' לצואה עצמ' ה"נ מועיל' לריח רע שלה:

ג

חצר קטנה שנפרצה במלוא' לגדול' והגדול' עודפת עליה מן הצדדים קטנה לא חשיבה כבית בפני עצמה כיון שנפרצה במלואה לגדולה אבל הגדולה כיון שכתליה עודפים על של קטנה מצד זה ומצד זה חשיבה כבית בפ"ע הלכך אם צואה בגדולה אסו' לקרות בקטנה עד שירחיק כשיעו' ואם צואה בקטנה מות' לקרות בגדולה בלא הרחקה אם אין מגיע לו ריח רע:

ד

צואת כלב וחזי' אם נתן בהם עורות מרחיקים מהם כמו מצואת אדם ואם לאו דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע ואם יש בהם ריח רע דינם כמו צואת אדם:

ה

צואת חמו' הרכה לאחר שבא מהדרך וצואת חתול ונמיה ונבילה מסרחת דינם כצואת אדם וההולך בדרך אע"פ שרואה צואת בהמה כנגדו אם אין הריח בא לו אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור ובסמוך לעיר יש אומרים שיש לחוש לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים: הגה במקום דשכיחי חמורי':

ו

בירושלמי אוסר לקרות כנגד מי רגלי חמור הבא מן הדרך וכנגד צואת תרנגולים אדומה:

ז

צואת תרנגולים ההולכים בבית דינם כצואת בהמה חיה ועוף אבל הלול שלהם יש בו סרחון ודינו כצואת אדם:

ח

אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע:

ט

יצא ממנו רוח מלמטה אסו' בדברי תורה עד שיכלה הריח ואם יצא מחבירו מות' בדברי תורה משום דאי אפשר שהתלמידים קצתם גורסים וקצתם ישנים ומפיחים בתוך השינה אבל לקרות קריאת שמע אסור עד שיכלה הריח:

א

היתה צואת אדם מאחריו צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ויש מי שכתב שאין צריך להרחיק כ"א עד מקום שכלה הריח:

ב

הית' במקו' גבוה י' טפחים ורחבה ד' טפחים אז היא רשות אחרת מפני שהוא מקום חשוב בפ"ע כרשות היחיד דשבת (זהו דעת הרא"ש) וי"א דוקא כשאינו רואה אותה אבל כשהוא רואה אותה אינו יכול לקרות דלא הוי בכלל כיסוי ולא דמי לצואה בעששית (הרשב"א) ודברי הרא"ש עיקר ומיהו לכתחיל' טוב להזהר כדברי הרשב"א (ב"י):

ג

וי"א דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה כו' ונכון להחמיר כסברא ראשונה (ב"י):

ד

וכנגד צואת תרנגולים אדומים כו' וי"א צואת תרנגולים אדומים המסרחת הם התרנגולים שבארץ אדום שאוכלים שם שעורים וצואתן מסרחת ביות' ונרא' שהן אותו התרנגולים הגדולים נקראים ענגלישא הינר שידוע שצואתן מסרח' ביותר (מורי בב"ח) וי"א דכל בהמה וחיה ועוף שיש לצואה שלה ריח רע אסור לקרות כנגדה לפ"ז אין חילוק ביניהם בין אדומים לאחרים דכל דבר שיש לו ריח רע אסו' ושאין לו ריח רע שרי (ד"מ) וי"א דכל שחיותו בפת אסו' לקרות נגד צואתו כגון הכלבים והחזירים וכל שאין חיותו בפת מותר (כ"כ בא"ח):

א

בלילה. דבעינן מחניך קדוש. אבל בערוה בראיה תליא מלתא ע"ל סימן ע"ה סעיף ו' ועיין ב"ח ודו"ק:

ב

כמלאחריו. וצדדין שלפניו כלפניו דמי. מ"א:

ג

הצואה. משמע דאם שום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל אע"פ שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולים להחזיר פניהם מיהו בסי' נ"ה ס"ק כ' י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם. וכתב ט"ז דבמי רגלים שפיר יש להתיר כשירחיקו כל הקהל מהם ד"א ע"ש. ומ"א כ' דאם הוא בפסוקי דזמרה דאינו מוציא י"ח מותר לש"ץ לומר כדרכו אם הוא חוץ לד"א ממקום שכלה הריח ע"ש:

ד

י"ט. והוא דאיכא רוחב ד' טפחים על ד' טפחים דהוי מקום חשוב ב"ח. וט"ז חולק עליו וכתב דאע"פ שאינו רחב ד"ט הוי שפיר הפסק ע"ש. ובספר אליהו רבה חולק על ט"ז ופסק כדעת הב"ח וכ"פ הרמב"ם ע"ש:

ה

אחד. ר"ל בחדר אחד:

ו

בצדה. פי' אצל הפתח:

ז

אותה. ונ"ל דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכ"ע. מ"א:

ח

שלה. אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה. מ"א:

ט

ריח רע. כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח כ"מ ולהי"א בסעיף ב' שרי בכל ענין:

י

הרכה. והני מסתמן ריחן רע. ולכן אפילו יזדמן פעם א' שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם. מ"א:

יא

בא לו. אפילו יש להם ריח כל שאין הריח בא לו שרי ומ"ש בסעיף ד' ואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם לאו למימרא דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח אלא ר"ל דצריך להרחיק עד מקום שיכלה הריח. עמ"א:

יב

אדומה. שקורין ענגלי"ש האן. ב"ח. ובתשב"ץ פי' של ארץ אדום שמאכילין אותן שעורים. עמ"א:

יג

אסור. דאפשר לצאת לחוץ ולקרוא. עמ"א:

א

ברכות כ"ה וכרב חסדא הרי"ף ורבינו יונה ורא"ש והרשב"א

ב

רא"ש מההיא דירו' אפי' בלילה

ג

ירושלמי ו' ע"ד

ד

רמב"ם פ"ו מה' ק"ש

ה

בבבלי שם

ו

הרא"ש שם

ז

רמב"ם שם

ח

ר' יונה והרא"ש בשם רבני צרפ'

ט

עירובין צ"ב

י

ברכות כ"ה

יא

טור וירושלמי לקמן

יב

ירו' ז' ע"ד והביאו רא"ש ור' יונה

יג

טור בשם ר' יחיאל אחיו ור' יונה

יד

שם ברבי' יונה

טו

שם

טז

י"מ תרנגולים אדומים וי"מ צואה אדומה

יז

שם בבלי בתו' ורא"ש והמרדכי שם

יח

שם בגמ'

יט

שם לפי' רש"י והרא"ש בתשו' כלל ד' סי' ח'

כ

שם בגמ'

א

ס"א היתה כו'. וכן אמר בירושלמי כר"ח דת"כ ואע"ג דאדחי לא אידחי אלא מצואת כלבים וחזירים:

ב

ומלפניו כו'. שם בברייתא והיינו מלפניו כמ"ש שם כ"ו א' ל"ש כו':

ג

או כו'. מירושלמי הנ"ל:

ד

ואם הוא כו'. שם כ"ב ב':

א

ס"ב או שהיתה כו'. כמ"ש בפ"ט דערובין וכמ"ש בס"ג וז"ש אפילו הפתח כו':

ב

ויושב בצידה כו'. כמ"ש בהיתה גבוה כו':

ג

ורואה כו'. כמש"ל סי' ע"ו ס"א:

ד

אם אין כו'. כמ"ש למטה:

ה

להרא"ש. ממ"ש היתה גבוה כו' ואם לאו מרחיק מלא עיניו כו' אלמא דברואה עסקינן ואפ"ה בגבוה כו' מותר ועוד דצואה לא תלי רחמנא בראיה כמש"ש והרשב"א ס"ל דמיירי שיש סיבה המונע מראות אותה ובשאינו גבוה מ"מ אסור וכמ"ש בס"א:

ו

ואם יש כו'. ממש"ש ריח רע שיש לו עיקר כו' וברישא דברייתא חשיב צואה ודכוותיה שמרחיק ממנו ולכאורה היינו רישא ועוד דשם קאמר כמלא עיניו וכאן רק ד"א ועוד מאי ריח רע כו' מרחיק ממנו כו' משמע מן הריח ול"ק מן הדבר בעצמו עד שיכלה הריח אע"כ דמיירי בכה"ג שממנו עצמו א"צ להתרחק כגון שהוא בבית אחר או שהוא מכוסה וכמ"ש הרשב"א וא"צ להרחיק אלא מפני הריח וכן סתם בס"ג ובסי' פ"ג ס"א וס"ד:

ז

וי"א כו'. תוס' שם ד"ה ריח כו' וע"כ סי' פ"ג ס"ד דלא כתוס':

א

ס"ד כדין כו'. כמ"ש בירושלמי שם מרחיקין מגללי בהמה ד"א רשב"א אומר ברכים ובלבד של חמור רחב"א אמר ובבא מן הדרך הא שאר לא:

ב

ואם יש כו'. כן פי' דברי הרמב"ם שמצריך להרחיק מכל צואת בהמה וטעמיה דלא גרע מאשפה שר"ר וכן נבילה מסרחת וצואת חמור הרכה וכיוצא:

א

ס"ה צואת כו'. כנ"ל:

ב

וצואת כו' שם מרחיקין מצואת חזיר ד"א ומצואת הנמיה ד"א ואע"ג דבחזירים אין הלכה כן כנ"ל וכ' תר"י ורא"ש ודין חתול כדין נמייה ע"ש:

ג

ונבילה מסרחת כו'. שם:

ד

אם אין כו'. עמ"א:

א

ס"ו אדומה כו'. עמ"א:

א

ס"ז צואת כו' אבל כו'. עתוס' כ"ה א' ד"ה לית כו' ולפ"ז כו':

א

אעתיק בכאן הקדמה לסימן זה ועיקרה הוא מלשון הפמ"ג בסימן זה ובשאר מקומות ולפעמים בשינוי לשון קצת כדי שיבואר היטב. אך באיזה מקומות ביררתי הדבר שיהיה מוסכמת לדינא גם לפי שארי פוסקים אחרונים – וזה לשונו בטרם שנבוא לבאר פה בסימן זה ובשאר מקומות העירים מענינים אלו אקדים כאן הקדמה הכוללת הנצרך מאד לידע אותה והוא. דע דהדין צואה נחלק לעשרה דינים:
(א) צואה מלאחריו ומצדדים: (ב) לפניו: (ג) במקום גבוה יו"ד או נמוך יו"ד: (ד) צואה בחדר אחר ופתח פתוח: (ה) צואה בעששית: (ו) צואה במים: (ז) ריח רע שיש לו עיקר: (ח) צואה במקומה: (ט) דין מי רגלים ועביט וגרף של רעי: (י) אשפה וצואת בהמה.
א. צואה מאחריו או מן הצדדים תוך ד"א אסור מן התורה לקרות ק"ש ולהתפלל ולדבר ד"ת [או לברך שום ברכה הרמב"ן בליקוטיו] משום שנאמר והיה מחניך קדוש וכל תוך ד"א חניה של אדם הוא ואם קרא במקום שראוי להסתפק ואח"כ מצא חוזר וקורא כמו שנתבאר בסוף סימן ע"ו עי"ש.
ב. צואה מלפניו מרחיק מלא עיניו ופליגי בזה הרא"ש והרשב"א הרשב"א סובר דלאו דולא יראה לך ערות דבר קאי נמי אצואה ולפ"ז יש חומרא דאפי' בחדר אחד כל שרואה אותה אסור מן התורה כמו בערוה וקולא אליבא דהרשב"א דחוץ לד"א אף שהוא בתוך כמלוא עיניו הרהור מותר כמו בערוה. והרא"ש ס"ל דלאו דולא יראה קאי רק אערוה ולא אצואה ובצואה ליכא רק איסור משום מחניך קדוש א"כ קולא להרא"ש דבחדר אחר אע"פ שרואה אותה מותר מטעם דגלי קרא דברשות אחרת לאו מחניך הוא ומה דאסור בחדר אחר לפניו כמלא עיניו הוא או מטעם איסור דרבנן או גם מה"ת דכל שרואה אותה לפניו כמלא עיניו בכלל חניה הוא ואסור ולפ"ז איכא חומרא להרא"ש דכמלא עיניו אסור אף בהרהור מדרבנן או מדאורייתא כמלוא עיניו מקום חנייה הוא ולפי מה שכתוב בפר"ח הובא במ"ז שם לא יהיה בזה חומרא להרא"ש. והנה המשבצות זהב כתב שם עוד נ"מ בין הרא"ש להרשב"א וחזר ממנה בסימן פ"א אות ד' בא"א ולכך לא העתקתי.
ג. צואה במקום גבוה יו"ד או נמוך יו"ד דהוי רשות אחרת להרא"ש אפילו רואה שרי דלאו דלא יראה לא קאי עלה ולהרשב"א אסור כנ"ל ולכו"ע מהני בזה עצימת עינים כיון שהוא ברשות אחר כ"כ המ"ז וסתם פה כהמ"א סק"ח ושם חזר מזה ומשמע דדעתו להחמיר. ובמקום הדחק יש להקל [דה"ח] ואם צריך שיהיה רוחב ד' יתבאר בפנים אי"ה.
ד. צואה בחדר אחר ופתח פתוח או צואה לפני הפתח אע"פ שרואה אותה להרא"ש שרי ואף בדליכא דלת דלאו דלא יראה לא קאי בכה"ג ולא גרע ממה שכתבנו באות ג' ולהרשב"א אסור ואפשר דביש דלת גם להרשב"א מותר מטעם דפתח פתוח כנעול דמי ע"ש. אך מדברי השו"ע לא משמע הכי כמו שכתב המ"ז בעצמו וכן כל האחרונים סתמו בזה ולא חילקו.
ה. צואה בעששית מותר דבכסוי תליא רחמנא. ומשמע מפרש"י והרמב"ם דאפי' אם אין הצואה מכוסה כלל רק מחיצת זכוכית מפסקת ביניהם זו היא הכסוי ולאו דוקא שיכסה הצואה מכל צדדיו ואפי' להב"ח הביאו הט"ז סק"ג דמקום גבוה בעינן י"ט על רוחב ד' טפחים על ד' טפחים במחיצה לא בעינן זה וכל שיש הפסק בינו לצואה שרי וזהו הכסוי [ודבריו פשוטים מאד וצ"ע על הא"ר בסימן פ"ז שכתב שם לענין מטה גבוה עשרה שמפסקת בינו לצואה דבעינן שיהא מחיצותיה מגיעות לארץ מכל הצדדים דלפי דברי הפמ"ג הנ"ל פשוט הוא דלא בעינן רק בצד המפסיק בינו לצואה וצ"ע] והנה שיעור רוחב המחיצה לא זכר הפמ"ג מאומה ועיין סי' פ"ז במ"א סק"ד דאם המחיצה בבית בעינן שתהא חוצצת מכותל לכותל ע"ש ואם בשדה לא זכר שיעורה ועיין בנ"א כלל ג' שהאריך בזה ודעתו דכל שהיא רוחב ד"ט חשיבא מחיצה להתיר כנגדה אבל לא כנגד האויר ע"ש. עוד כתב הפמ"ג אם צואה בחוץ ורואה תוך החלון זכוכית שרי לכו"ע שהרי מחיצת זכוכית מפסקת ביניהם ואפילו הרשב"א בסעיף ב' דאוסר ברשות אחרת כשרואה אותה מ"מ כשיש מחיצת זכוכית שרי.
ו. השישי. צואה במים לאו כסוי הוי אע"ג דלגבי ערוה הוי כסוי כבסימן ע"ד סק"ח במ"א בצואה לא כבסימן ע"ו מ"א סק"ט דכתיב וכסית והאי לאו כסוי מיקרי משא"כ לגבי גלוי ערוה.
ז. השביעי. ריח רע שיש לו עיקר הוי כצואה מן התורה ע"כ צריך להתרחק מלאחריו ד"א ממקום שכלה הריח ואם קרא חוזר וקורא אך לענין זה קיל מצואה דאם הוא בחדר אחר אף דלא מהני הפסק לר"ר מ"מ הרחקה ד"א ממקום שכלה הריח א"צ רק כל שאין מגיע לו הר"ר מותר ואף אם הוא בחדר שהוא שם הגיע הר"ר מ"מ כיון שלו לא הגיע מותר ואם מגיע לו הר"ר אסור בזה רק מדרבנן דהוא חשוב רק כר"ר שאין לו עיקר דאיסורו רק מדרבנן וכדלקמן [פסק כא"ר ופרישה ולא כלבוש וכן העתיק הדה"ח להלכה אמנם מדברי הגר"א בביאורו על ס"ב ד"ה להרא"ש וכו' משמע דסובר כלבוש דאף בהפסק רשות בעינן ד"א ממקום שכלה הריח וכן העתיק הח"א כלל ג' דין כ"ב אח"כ מצאתי בפמ"ג גופא בא"א אות י"א וט"ו וט"ז שמצדד לומר דמכוסה והפסקת רשות אעפ"כ בעינן ד"א ממקום שכלה הריח ולבסוף נשאר בצ"ע. וגם לענין מכוסה סותר הפמ"ג א"ע ומשמע שחזר בו דבסימן ע"ו אות א' בא"א משמע דסותם כהרשב"א ובסוף סימן זה במ"ז חזר בו ונשאר בצ"ע וכן בביאור הגר"א הנ"ל משמע דזה חשיב ר"ר שיש לו עיקר [אך לא אבין מש"כ וכמש"כ הרשב"א הלא הרשב"א כתב דמכוסה מיקרי ר"ר שאין לו עיקר] וכן בח"א דין הנ"ל ובדה"ח דין כ"ט משמע ג"כ שפוסק כהרוקח דמכוסה מיקרי ר"ר שיש לו עיקר וכן בספר האשכול ג"כ דעתו כן].
ח. השמיני. צואה עוברת ואין עומד במקומו ג"כ הוא ד"ת כן משמע בגמ' ופסק השו"ע בע"ו ס"ג דלפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א. ומהרמב"ם משמע והב"ח פסק כן דאף מלפניו די בד"א.
ט. התשיעי. מי רגלים מן התואה אסור רק נגד העמוד הא שותת וכ"ש מארעא מדרבנן מ"מ צריך להרחיק ממי רגלים כמלא עיניו לפניו ולאחריו ד"א וכ"ז כשאין מסריחין הא כשמסריחין מד"ת אסור.
י. העשירי. אשפה שריחה רע ונבילה שמסרחת וכל דבר כיוצא בזה דינו כצואה ומן התורה אסור [אף דבפמ"ג לא נזכר רק סתם אשפה ונבילה וכל דבר המסריח מ"מ ידוע להמעיין היטב בהלכה זו דסתם אשפה אינו בכלל זה רק כשידוע שר"ר דרל"ה איסורה רק משום דסתמא יש בה צואה ומ"ר אבל כשידוע שאין בה א"צ להרחיק וכן בכל דבר המסריח אינה רק כשהוא כיוצא באלו שר"ר שלהן חזק ואין דרכן ליפסק מהרה וכפי הסכמת המגן אברהם בס"ק י"ג הלא"ה אין צריך להרחיק רק עד שיכלה הריח כנלענ"ד] וה"ה עביט של מי רגלים וגרף של רעי נמי מן התורה אסור. ולענין צואת בהמה וחיה יבואר בסוף הסימן. וריח רע שאין לו עיקר אסור רק מדרבנן. כן מבואר בלקוטי הרמב"ן וביאורו ודיניו עיין בסוף הסימן. ומכוסה וריחו נודף עיין לעיל באות ז':

ב

ד' אמות ממקום שכלה הריח – עיין בנ"א כלל ג' שכתב דממקום שכלה הריח הוא רק מדרבנן ע"כ בדיעבד אין חוזר ומתפלל עי"ש ומלבוש ופמ"ג משמע שהוא דאורייתא:

ג

ומלפניו צריך להרחיק וכו' – עיין בח"א שכתב דלהרשב"א הוא מדאורייתא דולא יראה בך ערות דבר קאי נמי אצואה לדידיה ותלי הכתוב בראיה אבל להרא"ש לא הוי רק מדרבנן ובפמ"ג מסתפק בזה להרא"ש ומהמ"א בסק"א וכן מהפר"ח ושארי אחרונים שהובאו בא"א סק"א משמע דאף להרא"ש הוא מדאורייתא עי"ש ומ"מ אף אי נימא דהוא מדאורייתא אין מחוייב להתרחק בכמלא עיניו רק אי ידע שיש שם צואה אע"פ שאין רואה אותה בעיניו משא"כ בספק ויש מחמירין אם הוא מקום שראוי להסתפק עיין בזה לקמן סימן פ"א ובמ"ב שם:

ד

מלא עיניו – ובזה א"צ ממקום שכלה הריח אלא כיון שאינו יכול לראותה הרי מחנהו קדוש [הגר"ז]:

ה

או שהוא סומא – פשוט דסומא צריך לשער בכמלא עיניו דאדם בינוני. ושאר אנשים בלילה שאינו רואה לכאורה צריך כל אחד לשער לפי ראייתו של יום אם יש לו ראייה גדולה או קטנה ועיין. ודע עוד דלענין צואה לכו"ע לא מהני החזרת פנים לחוד בלא גופו שיהא זה נחשב כמו צואה לאחריו לא מיבעי לדעת הט"ז ושאר אחרונים לעיל בסוף סימן ע"ה דגם בערוה לא מהני זה וכ"ש בצואה ואפילו לדעת הב"י דלדידיה מהני שם החזרת פנים לחוד וכמו שכתב הפמ"ג שאני התם דעצימת עין ג"כ מהני לדידיה משא"כ בענינינו דעצימת עין וסומא אסור ג"ז אסור כמבואר להמעיין שם דלהב"י שקולין הם עצימת עין והחזרת פנים:

ו

עד שיוציאנה – עיין במ"ב במה שכתב דאם עוסק עתה בפסוקי דזמרה לכאורה ה"ה אם הש"ץ עוסק בק"ש וברכותיה אי להשתיקו דהרי אין אנו נוהגין עתה להוציא בזה ידי חובה ואף אם נזדמן שהוא לאחד בתוך ד' אמותיו ומחמת זה לא יוכל לגמור הברכות קודם החזן ולענות אמן על ברכת החזן מה איכפת להחזן בזה הלא צריך לאמר הברכות והק"ש בשביל עצמו ואינו דומה לחזרת הש"ץ בזמנינו שעיקרה ניתקן בשביל הצבור וכדמוכח בסי' קכ"ד ס"ד ואין ראיה ממ"א להיפך ממה דנקט דוקא פסוקי דזמרה דהוא קאי להמקומות שנוהגין להוציא ידי חובה בברכת ק"ש לזה קאמר פסד"ז דבזה אין הדרך להוציא ידי חובה כדמוכח בלישניה עי"ש בדבריו דזהו עיקר טעם שלו וא"כ בזמנינו ה"ה ק"ש וברכותיה וצ"ע. ולענין מי רגלים אם נזדמן בעת ק"ש וברכותיה חוץ לד' אמותיו של הש"ץ בודאי יש להקל שלא להודיעו וכדלקמיה:

ז

בתוך ד"א של הצואה – עיין מ"ב במה שכתב דה"ה אם התינוק השתין מים וכו' ובספר מור וקציעה כתב דאם תינוק השתין מים בעוד שהש"ץ מתפלל בקול רם ואין הש"ץ יודע אין להשתיקו ועיקר טעמו הוא כיון דאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן מפני כבוד הצבור ראוי להעמיד על דין תורה ובאמת קשה לדחות בזה כל האחרונים שלא הזכירו סברא זו משמע דלא ס"ל אם לא שהמי רגלים הוא מאיזה חולה המטפטף לאונסו שבודאי יש ליזהר שלא לגלות שלא לביישו. ומ"מ אם הוא חוץ לד' אמותיו של הש"ץ לפי מה שאין אנו נוהגין היום לצאת בתפלת הש"ץ אפשר דיש לסמוך להקל במי רגלים שלא להודיע להש"ץ להשתיקו. ואם היה המי רגלים בתוך ד' אמותיו של הש"ץ ועד שהביאו מים להטיל בהן שהה כדי לגמור כל התפלה אי צריך לחזור לראש בשביל זה עיין לעיל בסי' ע"ח בבה"ל:

א

אבל להרשב"א וכו' – בב"י משמע דלעיקר הלכה תפסינן כהרא"ש וכ"כ הע"ת ומדברי השו"ע משמע שמצדד יותר להרשב"א כ"כ הפמ"ג בשם הנ"ץ וכ"כ א"ר ובח"א משמע דהוא ספיקא דדינא וכן נכון:

ב

דוקא כשאינו רואה – והרהור מותר בכל גווני דכיון דנפקא לן רק מולא יראה לא חמיר מנגד ערוה דקי"ל דהרהור מותר. [פמ"ג וח"א]:

ג

אותה – עיין במ"ב שכתבנו דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכו"ע כ"כ המגן אברהם וטעמו דכיון שהוא ברשות בפני עצמו ואינו רואה להדיא אין כאן משום מחניך קדוש ולא משום ולא יראה בך ערות דבר ובפמ"ג הקשה על דינו לפי מה שכתבנו לעיל בסוף סימן ע"ה מסקנת האחרונים לענין איסור ערוה דאפילו בעוצם עיניו אית ביה ג"כ משום ולא יראה בך וגו' ה"ה דאפילו בענינינו יש להחמיר בזה ולא שרי אלא בשאינו יכול לראות הצואה מחמת גובהו או עומקו אמנם לפי מה שמצדד הפמ"ג בסי' ע"ה דאפילו בערוה גופא אם הוא ברשות אחרת מותר לכו"ע בעוצם עיניו אין כאן שום קושיא ע"כ יש להקל בשעת הדחק ובלא"ה הלא הרבה תופסין כהרא"ש והוי ס"ס וכ"כ הדה"ח. והנה כשהוא מתפלל וחזיר עובר לפני החלון הפתוח נ"ל דבזה לכו"ע יש להקל כשעוצם עיניו דיש לצרף לזה עוד דעת הב"ח לעיל בסימן ע"ו דס"ל דבצואה עוברת די בד"א אף לפניו וכ"ש כשהוא ברשות אחר ובלא עצימת עין נכון להחמיר וכן המנהג:

ד

לא מהני הפסקה – ר"ל מה שהזכיר בתחלה בשהיתה על מקום גבוה עשרה טפחים והנה לט"ז בודאי ניחא דס"ל דאין אנו צריכין שיהיה רחב ד' ואעפ"כ חשיב הפסק אבל להב"ח דס"ל שיהיה ג"כ רחב ד' על ד' א"כ למה מיקרי זה בשם הפסקה והלא ג"ז הוא רשות בפני עצמו וצע"ק:

ה

ולא שינוי רשות – עיין במ"ב ס"ק י"ז מה שכתב דבעינן ד"א כו' הוא דעת הלבוש והגר"א והח"א והיש מקילין הוא הפרישה והא"ר והדה"ח והש"ש. והפמ"ג במ"ז ה' נשאר בצ"ע וכן במכוסה והריח נודף ג"כ דיעות בין הפוסקים וכמו שכתבנו לעיל בהקדמה אות ז' עי"ש:

א

שירחיק כשיעור – עיין במ"ב מש"כ בשם הב"י ולפלא על השליט הגדול הב"י איך פשיטא ליה זה כ"כ ולא זכר אשר לפי דברי רש"י בעירובין צ"ב ע"א ד"ה אסור לזרוע שפירש דכל הקטנה נחשבת למקום הפתח של הגדולה עי"ש ממילא יהיה הדין ג"כ לענין צואה דאם הצואה בגדולה ואין רחוק ד"א מן הפתח ממילא אסור בכל הקטנה דבחד מחתא מחתינהו שם הגמרא עי"ש וכ"כ הריטב"א שם בהדיא והתוספות שם ע"ב ד"ה שאלמלי אף דבתחלה רצו לדחות פירש"י מ"מ הלא לבסוף הכריחו דפרש"י עיקר א"כ יש לנו ג' עמודים לדין זה ולא זכר כלל את שיטתם לא בזה ולא ביו"ד סימן רצ"ו סמ"ט לענין כלאים וצ"ע אח"כ מצאתי בספר יבשר טוב שהקשה ג"כ קושיא זו:

ב

אם אין מגיע לו ר"ר – עיין במ"ב ועיין בפמ"ג שפירש דברי המחבר דהכונה שאין מגיע ר"ר כלל בהגדולה דאם היה מגיע היה אסור אפילו אם לא הגיע הריח עד לו לפי מה שפסק הלבוש למעלה דגם בזה בעינן דוקא ד"א ממקום שכלה הריח:

א

אם נתן בהם עורות – מלשון זה משמע דאפילו אם ניטל אח"כ העורות מהן ונתייבש וניטל הריח רע ג"כ שם צואה עליהן ומלשון תר"י בענין זה לא משמע לכאורה כן עי"ש ועיין במה שכתבנו בסמוך מענין זה:

ב

ואם יש בהם ריח רע וכו' – לא קאי על צואת כלב וחזיר כ"א אשאר בהמה חיה ועוף דבכלב וחזיר קים להו לחז"ל שאין ריחם רע כ"ז שלא ניתן בתוכם עורות כן מוכח בגמרא שם כ"ה ע"א א"ר לית הלכתא וכו' עי"ש:

ג

דינם כצואת אדם – עיין במ"ב מש"כ דאפילו אם פסק הריח ג"כ אסור כתבתי זה משום דכיון דהמחבר ס"ל דדינו ממש כצואת אדם ושם הוא אסור בכל גווני כבסימן פ"ב עי"ש וא"כ לפ"ז כ"ש בצואת חתול וכל אלו הדברים המוזכרים מס"ה והלאה אסור אפילו נפסק הריח אח"כ וכ"כ בספר הלכה ברורה ומ"מ אינו מבורר כ"כ אצלי דבר זה דאפשר דלזה קיל מצואה ממש וכן משמע לכאורה מלשון המחבר שכתב צואת חמור הרכה משמע דוקא כשהיא עדיין רכה אבל אם נתייבש אח"כ מותר אף דמתחלה היתה רכה ויש לדחות דכונת המחבר רק למעט אם היתה מתחלה יבישה דלא חל עלה שם צואה כלל אח"כ מצאתי בפני משה בירושלמי שכ' כשהיא עדיין רכה וצ"ע למעשה:

א

צואת חמור וכו' – עיין במ"ב מה שכ' בשם המגן אברהם וכ"כ הדה"ח אמנם לעיקרא דדינא יש לפקפק בזה די"ל דכל עיקר שחל עלייהו שם צואה אינו רק כ"א כשיצאו מן הבהמה היו מסריחין משא"כ כשמתחלה לא היה בהן ר"ר אין חל עלייהו שם צואה כלל ואינו דומה לצואת אדם דאסור שם בכל גווני ומה שהוכרח המגן אברהם לזה נראה משום דאל"ה מה חילוק יש להמחבר בין אלו ובין צואת שאר בהמה חיה ועוף הלא בכולם פסק המחבר בס"ד דאם יש בהם ר"ר דינם כצואת אדם וכ"כ המחה"ש דזהו טעם המגן אברהם וא"כ לפי מה דפסק אח"כ המגן אברהם בעצמו כהטור דצואת שאר בהמה חיה ועוף אינו אסור רק עד שיכלה הריח אין אנו צריכין לכל זה וצ"ע:

א

בירושלמי אוסר וכו' אדומה – עיין במ"ב מה שכתב לענין תרנגולים הגדולים [שקורין אינדיק או וואלעכשי הענער] ובדה"ח משמע בזה וכן בלול של תרנגולין דאם עבר וקרא נגדן יחזור ויקרא ולענין תפלה יתנה וכנ"ל במ"ב ונ"ל שטעמו משום דמתר"י והרא"ש משמע דלא פסיקא להו דין זה אף בלול כ"כ דדינו כצואת אדם לכן דעתו דלענין תפלה צריך להתנות ולכתחלה בודאי צריך האדם להחמיר דהוא ספיקא דאורייתא לכן כתב המחבר דדינו כצואת אדם:

א

אבל הלול שלהם וכו' – עיין במ"ב מש"כ בשם הח"א לענין דיר של בהמה ובספר קיצור שו"ע כתב דלא נהירין ליה דבריו וגם הפוסקים לא הזכירוהו ומלול של תרנגולין יש לחלק ור"ל משום דמלבד הסרחון הוא מאוס ג"כ כמש"כ הרא"ש והטור ומי יאמר דגם בדיר של בהמה שייך סברא זו ואין להביא ראיה להקש"ע ממה דקי"ל ביו"ד סי' רפ"ו דרפת בקר חייב במזוזה אף דבה"כ קי"ל שם דפטורה אלמא דלא נחשבת כבה"כ דלולין יוכיחו דחייבים וע"כ הטעם דאף דלענין ברכה אסור לברך שם כמו בבה"כ מ"מ לענין מזוזה איננה בכלל שאין עשויה לדירת כבוד דיהיה פטור משום זה עי"ש [ועיין בח"א כלל ט"ו דין י"ב דנשאר בזה בצ"ע] אך ראיה אחרת יש להביא להקש"ע דלהח"א דלאו דוקא בצואת תרנגולים דה"ה בצואת בהמה מפני הריבוי שלהם נחשבת כצואת אדם א"כ ה"ה בצואת כלבים וחזירים יהיה ג"כ הדין כן בדיר שלהם ולא משמע שם כן בהגמרא לפי מה שפירש שם התוספות ד"ה ולית הלכתא דהברייתא דאוסרת בצואת תרנגולים איירי בלול שיש שם הרבה מצואתן כמש"כ הרא"ש א"כ נוכל לאמר דרישא דהברייתא דאוסרת בצואת כלבים וחזירים איירי ג"כ כי האי גווני ואמאי קאמר רבא שם לית הילכתא כו' לוקמי כה"ג אלא ודאי דבכל גווני שרי בשאר דברים לבד בצואת תרנגולים והטעם כנ"ל. אך מ"מ נ"ל ברור להלכה דהדין עם הח"א ולא מטעמיה דרפת בקר הוא בכלל אשפה וכבר אמרו דסתם אשפה אפילו אין ריחה רע אסורה מחמת חזקת אשפה שיש בה צואה עד שיבדוק וכנ"ל בסימן ע"ו ס"ז וגם הקיצור שו"ע יודה לזה. וכשהרפת מסריח שדרך להצטער ממנה ב"א אין אנו צריכין לכל זה דהיא בכלל אשפה שריחה רע. ואם פינו הרפת מהדיר ונסתלק הר"ר מהדיר נראה דמותר אח"כ לקרות שם אך בתנאי שיהיה בדוק לו גם הכתלים מצואה כי ע"פ הרוב מצוי טנופת על הכתלים ע"כ שומר נפשו ירחק מזה ואחז"ל בברכות כ"ד ע"ב שמי שנזהר לזכור דבר ה' בקדושה זוכה לאריכת ימים עי"ש בגמרא:

א

אשפה שריחה רע – עיין במ"ב דאפילו אם היא בדוקה מצואה ומ"ר כ"כ הפמ"ג ופשוט דאל"ה אפילו אם אין ריחה רע הלא קי"ל ספק צואה באשפה אסורה ונ"ל דאם ברוב הימים נסתלק ממנה הר"ר מותר אם היא בדוקה מצואה ואף דבצואה קי"ל סימן פ"ב דאסורה עד שתהא נפרכת דאז חשיבה כעפרא בעלמא ש"ה דאשפה הלא היא עפר מעיקרה ורק אסורה וחשיבה כצואה מטעם הריח וממילא כשנסתלק הריח חוזרת להיות עפר כנלענ"ד:

א

[א] ממקום שכלה הריח וכו'. פלוגתא דרב הונא ורב חסדא. וכתב הסמ"ג דהלכה כרב חסדא דתניא כוותיה, וקשיא מאי איריא דתניא כוותיה תיפוק ליה דלחומרא הוא כדפסק הוא גופיה בדין צואה על בשרו דלעיל סימן ע"ו סעיף ד' הוא נמי פלוגתא דרב הונא ורב חסדא:

ב

[ב] ארבע אמות וכו'. עיין בלבוש טעמא דארבע אמות קונות לו בכל מקום והוי מחנהו וכתיב והיה מחניך קדוש, ובמעדני מלך ונחלת צבי הבינו דהלבוש כתב טעם זה מנפשיה עיין שם, ואני מצאתיו להדיא בחידושי רשב"א דף כ' דכל שהוא חוץ לארבע אמות אינה מחנהו:

ג

[ג] ומלפניו וכו'. בכיסוי תלה רחמנא לבוש, קצת קשה דלענין זה תליא רחמנא בכיסוי דאם כיסהו אף שהוא תוך ארבע אמותיו מותר אבל שיהא אסור חוץ לארבע אמות לפניו אם לא כיסהו מנלן, שוב ראיתי בחידושים שם שכתב דמשום לא יראה בך ערות דבר אסור לפניו כמלא עיניו אף דקרא קאי על ערוה ממש, מכל מקום מדערבינהו רחמנא וכתבינהו קאי נמי לא יראה בך על צואה וכן אפרש דברי לבוש גופיה סעיף ב' ואפשר לדחוק ולפרש שגם כאן כוונתו כן:

ד

[ד] בלילה או סומא וכו'. כתב עולת תמיד זה לשונו, ואין להקשות דהא לעיל בסוף סימן ע"ה פסקו דאם עוצם עיניו דמותר לקרות, דהתם בראייה תלה רחמנא, אבל הכא במחנה קדוש תלה, והרי אין המחנה קדוש כיון שאין שם מחיצה, עד כאן. וכן משמע בבית יוסף סוף סימן ע"ה. ותמיהני דלפי דברי רשב"א שכתבתי מבואר דלפניו וחוץ לארבע אמות אין איסור משום מחנה קדוש כלל, אלא משום לא יראה בך. וזה סייעתא לפסק הב"ח שכתבתי שם דגם בערוה אסור בלילה ועוצם עיניו. כתב הט"ז אפילו שאר דברי תורה אסור אפילו במקום שספק אם יש שם צואה כגון לפני בתים וחצר. כתב הב"ח סימן פ"ו דהרחק מי רגלים דינו כמו צואה:

ה

[ה] דינו כמו מלאחריו. כתב בכסף משנה בשם הרבינו מנוח דדוקא בדלא אפשר לאחריו, אבל בדאפשר כלפניו דמי, עד כאן. ומסתימת כל הפוסקים לא משמע הכי, גם מלשון כמלא עיניו משמע דדוקא לפניו דרואהו הוא בעינן כל כך. ונראה שמזה למדו הפוסקים, וכן משמע בפירוש המשנה לרמב"ם, ואף דלקמן סימן פ"א סעיף ב' קיימא לן דוקא בדאי אפשר ילך לצדדין, נראה דדוקא התם שעומד והצואה כנגדו, אבל כשעומד והצואה לצדדיו אין צריך להרחיק ארבע אמות אלא לצדדין, כן נראה לי. כתב מגן אברהם ובצדדין שלפניו כלפניו דמי כמו בנשיאת כפים סימן קכ"ח סעיף כ"ח, עד כאן. ולי נראה דלא דמי לנשיאת כפים דהתם טעמא דאחורי הכהנים אינן בכלל ברכה משום דמראין בעצמן כאילו אין הברכה חשובה בעיניהם כמו שכתבו תוס' סוטה דף ל"ח ד"ה מחיצה וכו', לכן צדדין הוי כלפניו דאכתי חשובה בעיניו כיון שאינו עומד אחריו, מה שאין כן הכא דטעמא משום לא יראה נראה דכל שאינו רואה בהשקפה בלא מכוין לא הוי כלפניו, ותדע דהא צידי הכהנים ממש הוי כלפניו והכא הוי כאחוריו אלא כדפירשתי:

ו

[ו] מאחר שמוציא וכו'. ואף שעכשיו שכל יחיד ויחיד מתפלל בפני עצמו, מכל מקום מחויב לענות אמן על ברכת השליח ציבור כן כתב עולת תמיד, ולפי זה בפסוקי דזמרה עד ישתבח מותר השליח ציבור לומר:

ז

[ז] גבוה עשרה טפחים וכו'. כתב הב"ח דבעינן נמי שיהא ברחבו ארבע טפחים על ארבע טפחים כרשות היחיד דשבת, והט"ז חולק עליו מהא דאיתא פרק המוציא דף פ' דלענין שבת לחלק הרשויות מהני אפילו פיסלא דהיינו גובה עשרה ואין רוחב ארבע, עד כאן דבריו בקצרה. ולא דק הלכה כרבא דאמר התם הכי אלא כרבה דהפסק רשות היחיד בעינן וכן פסק הרמב"ם פרק י"ח מהלכות שבת וכסף משנה שם:

ח

[ח] ורואה אותה וכו'. ברכות דף כ"ה היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים יושב בצדו וקורא קריאת שמע ואם לאו מרחיק מלא עיניו, ופירש הרא"ש דמיירי אפילו ברואה אותה, וכתב נחלת צבי דטעמו משום דאם לא כן תיקשי למאי איצטריך למיתני ואם לאו וכו' דהא ברואה אפילו בגובה עשרה טפחים מרחיק מלא עיניו, ולרשב"א נראה לעניות דעתי דסבר דאיצטריך למיתני ואם לאו וכו' כדי לאשמועינן דבגובה עשרה ואינו רואה אותו שאינו צריך להרחיק ארבע אמות, עד כאן. ודבריו תמוהין ודחוקין מאוד לישבן איך נשמע זה מאם לאו וכו', ועוד הא כבר תנא ליה יושב בצדו וקורא, גם אישתמיט ליה דברי רשב"א בחידושיו דמפרש הש"ס דהכא קאמר אם גובה עשרה יושב בצדו וקורא הואיל ואינו במקומו ממש ואינו רואה שגובה המקום או עמקו גרם לו שאינו רואה אותו, אבל אם היא כנגדו אף על פי שיש סיבה אחרת שאינו רואה אותה כל שהיא במקום שיכול לראותה לא יקרא עד שירחיק ממנו כמלא עיניו שאינו רשות אחרת, וכן מבואר יותר בתשובת הרשב"א סימן תע"ג. גם הבית יוסף במחילת כבודו לא ירד לעומק דברי רשב"א בזה שדחה דבריו מהא דסעיף ג' דמותר בצואה בקטנה דעל כרחך מיירי ברואה דאם לא כן אפילו בהוא עם הצואה בבית אחד שרי, על כרחך דלא קשה מידי דלעולם מיירי באינו רואה והא דמתיר דוקא בחצר אחר היינו משום דבאותו חצר אפילו אינו רואה אסור כמלא עיניו, לכן אין היתר אלא ברשות אחר כדפירשתי. לכן נראה לי להלכה כדברי רשב"א, וכן פסק הנחלת צבי. כתב מגן אברהם נראה לי דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכולי עלמא, עד כאן. ומדברי רשב"א שהבאתי משמע דאסור דדוקא כשגובה המקום או עמקו גורם שאין רואה הוא דשרי:

ט

[ט] כשאינו רואה (ביום). אבל רואה אסור דהוי בכלל לא יראה בך וכו' (לבוש), כתב מלבושי יום טוב זה לשונו עיניו הטעתו שראה בדבריו של הרשב"א כשאינו רואה את הערוה. אבל נראה לי שהוא טעות סופר, וצריך לומר הצואה דהא נפקא לן בענין מוכסית את צאתך ולא מן השם דלא יראה וגו', עד כאן. והנה שפיר הגיה דצריך לומר הצואה דהא הכא בענין צואה קאי וכן ראיתי בחידושי רשב"א גופיה שם להדיא, ומכל מקום דברי לבוש נכונים שכן כתב הרשב"א להדיא שם דקרא דולא יראה קאי נמי אצואה וכדאמרן, ועוד דמקרא דוכסית לא נלמד אלא דצואה בעששית מותר דאף שנראית מכל מקום כיסוי הוי, ועוד בא להורות דבכיסוי אף תוך ארבע אמות כדפירשתי לעיל, אבל שיהא אסור כמלא עיניו נלמד מולא יראה וזה ברור:

י

[י] לא מהני הפסקה וכו'. וצריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח, לבוש, וכתב הפרישה שאין הדין עמו דנראה דאף דעת הרמב"ם מהני הפסקה דאין צריך להרחיק ארבע אמות, אלא ממקום שכלה הריח הוא קורא קריאת שמע, וכמו שכתב בית יוסף בשם הרשב"א דצואה מכוסה הוא ריח רע שאין לו עיקר, עד כאן. ולכאורה תימא דהרמב"ם פסק גם בהוא עם הצואה בבית שאין צריך להרחיק אלא עד מקום שכלה הריח לבד כמו שכתב בית יוסף בריש סימן ע"ו, ואולי אין כוונת הפרישה לדעת הרמב"ם ממש אלא להרא"ש ורבינו יונה שהביאו דעת רמב"ם, מיהו בנחלת צבי פסק נמי כלבוש. אך נראה לי ראיה לדברי פרישה דהא לשאר פוסקים מחיצה מפסיק גם לריח, אלא דרמב"ם הוא מרא דשמעתא שאינו מפסיק אם כן יש לנו לפסוק בזה נמי כרמב"ם דאין צריך להרחיק ארבע אמות אלא קורא במקום שכלה הריח, וכמו ראיה זה כתב הש"ך ליו"ד בסוף סימן נ"ד בשם דרכי משה. אך צריך עיון לי שמצאתי ברוקח סימן שכ"ג זה לשונו ריח רע שיש לו עיקר כגון צואה מכוסה וריח נודף מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח ומתפלל עד כאן לשונו, וכן משמע לי בכסף משנה פרק ג' מהלכות קריאת שמע בשם הרבינו מנוח וכן משמע ברמב"ם גופיה שם ורש"י וטור ושאר פוסקים דריח רע שאין לו עיקר הוא דוקא הפחה היוצא מגוף, וכן נראה בשולחן ערוך מדלא כתב דין זה דצואה מכוסה מיקרי שאין לו עיקר ולא הזכיר בסוף סימן זה אלא הפחה. ומכל מקום נראה לי לחלק בין צואה מכוסה להפסק מחיצה דממקום שכלה הריח קורא וכהאי גוונא כתב בסימן ע"ו:

יא

[יא] ויש אומרים וכו'. מדכתב סברא ראשונה בסתם ושניה בלשון ויש אומרים משמע דפסק כראשונה מדינא ולבוש כתב שיש להחמיר, והשתא ניחא שכתב השולחן ערוך ריש סימן פ"ג דנגד בית הכסא שיש לו מחיצות מותר דוקא אם אין מגיע לו ריח רע וקל להבין, אבל לחם חמודות דף כ"ט נדחק דמחיצות בית הכסא לא הוי הפסק. ולעניות דעתי כדפירשתי ועוד ראיה מסימן זה סעיף ג' שכתב נמי השולחן ערוך אם אין מגיע לו ריח רע, אך מי שאינו מריח אפשר להתיר בזה וכן משמע במגן אברהם, ועיין לעיל סק"ח דאסרתי אפילו בלילה וזה דמי להו:

יב

[יב] אסור לקרות וכו'. והא דלעיל סימן נ"ה סעיף ט"ז בתשעה בקטנה ואחד בגדולה או חמש בזה וחמש בזה דאין מצטרפין יש לחלק:

יג

[יג] ומותר לקרות וכו'. היינו כשאינו רואה אותה, כמו שבארתי לעיל:

יד

[יד] ואם יש בהן ריח וכו'. כל שדרך בני אדם להצטער מאותו ריח (כסף משנה). ומשמע דצריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח וכן כתב בית יוסף, אבל מגן אברהם כתב דאין צריך להרחיק אלא עד מקום שיכלה הריח:

טו

[טו] אדומה וכו'. פירוש אם הצואה אדומה. כתב הב"ח שמצא הפירוש שהתרנגולים אדומים, והם שבארץ אדום שאוכלים שעורים וצואתן מסרחת ביותר ונראה שהם אותן התרנגולים הגדולים המובאים מאינגטליטא, עד כאן. כתב מגן אברהם נראה לי דצואת חמור וכל הני מסתמא ריחן רע, ולכן אפילו נזדמן אחד שאין מריחין אסור דהוה לי כצואת אדם:

טז

[טז] ריח וכו'. דהוי ריח רע שאין לו עיקר, אבל צואה מכוסה כתבתי לעיל דדינא כיש לו עיקר. ומתוך דברים הנזכר לעיל מבואר דבהפחה כשעדיין מריח אין צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריח אלא קורא במקום שכלה הריח ממש, וכן כתב הרמב"ם פרק ג' מהלכות קריאת שמע להדיא:

יז

[יז] שיכלה הריח וכו'. כן כתב הטור ורמזים ובית יוסף בשם תשובת הרא"ש כלל ד' אבל עיינתי בתשובת הרא"ש גופיה, וראיתי כתב עד שיכלה הרוח כלומר עד שיפסוק קול העיטוש אף שעדיין הריח קיים וכן כתב בפסקי הרא"ש ופירוש רש"י דף כ"ה, ולדינא יש להחמיר, כטור ובית יוסף:

א

א) [סעיף א'] היתה צואת אדם מאחריו צריך להרחיק ד"א וכו' בטור כתב דריח רע שיש לו עיקר כגון צואת אדם מהרחת ואם היה מלאחריו צריך להרחיק ד"א וכו' ופי' הרשב"א דריח רע שיש לו עיקר היינו צואה מגולה והביאו ב"י וכתב עליו ופשוט הוא וכתב הפרישה אות א' דכוונתו כשמכוסה אפילו ריח שיש לו עיקר לא בעי לק"ש הרחקה אלא עד שיכלה הריח דכיון שמכוסה תו אין לו עיקר קרינן ליה וראיה מהפחה היוצאת מגופו שהיא ג"כ באה מצואה אלא שכיון שהצואה מכוסה בגופו אין לו עיקר קרינן ליה. וכ"כ ב"י בסוף סי' זה וז"ל בא"ח כתב בשם הרשב"א דריח רע שאין לו עיקר היינו צואה מכוסה עכ"ד. מיהו הרוקח ז"ל בסי' שכ"ג כתב וז"ל ריח רע שיש לו עיקר כגון צואה מכוסה וריח נודף מרחיק ד"א ממקום שפסק הריח ומתפלל עכ"ל והביאו א"ר אות יו"ד וכתב וכ"מ בכ"מ פ"ג מהלכות ק"ש דין י"ב בשם הר' מנוח וכ"מ ברמב"ם גופיה שם ורש"י וטור ושאר פוסקים דריח רע שאין לו עיקר הוא דוקא הפחה היוצא מגוף. וכן נראה בש"ע מדלא כתב דין זה דצואה מכוסה מיקרי שאין לו עיקר ולא הזכיר בסס"י זה אלא הפחה עכ"ל, וכ"כ בסי' ע"ו אות א' יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל ג' אות כ"ב, וע"כ היכא דאפשר יש להחמיר ואין לקרות כנגד צואה מכוסה היוצא ממנה ריח אלא בהרחקת ד"א ממקום שכלה הריח ואם א"א אז יש לסמוך על דברי הרשב"א והפרישה שכתבו שא"צ להרחיק כ"א עד שיכלה הריח. ועוד עיין לקמן אות י"ט:

א

ב) שם צריך להרחיק ד"א וכו' כשם שמרחיקין מן הצואה כך מרחיקין מהריח רע אפילו אינה צואה. וכל שדרך בני אדם להצטער מאותו ריח נקרא ריח רע ואפילו יש לו חולי שאינו מריח וכן סומא שאינו רואה כיון ששאר בני אדם יכולין לראות ולהריח אסור ואפי' בלילה דינו כביום, מיהו דבר שטבעו ריח רע מותר ולא נקרא צואה אלא מה שנסרח מחמת עיפוש. ח"א שם אות י"ב, קיצור ש"ע סי' ה' אות ו', בן א"ח פ' בא אות י"ז ואו' כ"ז וכ"כ לקמן הי' פ"ו אות ב', יעו"ש. ועיין שער רוה"ק דף ח' ד"ה דע שכתב דאס מריח האדם באיזה נבילה או ריח רע פוגם מאוד בנפשו וגורם שתתרחק ממנו והראיה לזה מן הבשמים של מ"ש להחזיר את הנפש עכ"ל. ופשיטא דזהו נמי דאינו מזיק את הנפש אלא א"כ דבר שנסרח מחמת עיפוש אבל דבר שטבעו ריח רע כמו נפט וכדומה אינו מזיק כמו שאינו אסור לקרות כנגדו כנז' וכמ"ש לקמן סי' פ"ו אות ב':

א

ג) שם צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח משום דכתיב והיה מחניך קדוש. ושיעור ד"א טעמא הוא מפני שד"א של אדם קונות לו בכל מקום מהלכה לענין שבת וגטין ומציאה ושאר עניינים. ע"כ ד"א של אדם הם ברשותו וביתו אשר הוא חונה שם וזהו מחניך לשון חנייה כלומר והיה כל מקום חנייתך קדוש והיינו כל ד"א ממקום שכלה הריח שאם היה ר"ר בתוך ד"א לא היתה כל חנייתו קדוש. לבוש. א"ר או' ב' ועיין באות שאח"ז:

א

ד) שם ד"א ממקום שכלה הריח. ואם התפלל בתוך ד"א של ריח רע אע"ג דמדינא צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח מ"מ בדיעבד יצא דאינו אלא מדרבנן ובק"ש חוזר לקרות בלא ברכותיה. נשמת אדם כלל ג' אות ו'. ועיין בח"א שה אות ל"ג ובדברינו לעיל הי' ע"ו אות ל"ח:

א

ה) שם ד"א ממקום שכלה הריח. ומ"ש העט"ז אות א' ויש מי שכתב שא"צ להרחיק כ"א עד מקום שכלה הריח הוא דעת הרמב"ם ז"ל שלא פסק מרן ז"ל כוותיה כמבואר בב"י. וכן הוא דעת האחרונים שפסקו כדברי מרן ז"ל וא"כ חלילה וחס להקל כנגדם לכתחלה ולפסוק בזה כדברי הרמבם ז"ל כ"א דוקא בדיעבד אם כבר התפלל שאין צריך לחזור להתפלל וכמ"ש באות הקודם:

א

ו) שם אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח. בטור כתב אפי' אם הוא תותרן שאינו מריח, ופי' בערוך תותרן חולי החוטם. והביאו פרישה אות ג':

א

ז) שם אפי' בלילה וכו' דבעינן מחניך קדוש. עו"ת אות ב'. מ"א סק"א. ועיין מש"ל אות ג'. וכתב הט"ז סק"א בשם הירושלמי דאפי' שאר ד"ת אסור ולאו דוקא ק"ש יעו"ש. וכתב עו"ש הט"ז דאפי' במקום שפסק אם יש שם צואה והיינו לפני הבתים שדרך להיות שם צואה וכ"ש בחצר אסור לקרות. והב"ד לעיל סי' ע"ו או' ל"ג יעו"ש:

א

ח) שם הגהה. או שהוא סומא. שאף על פי שאינו רואה אם הוא במקום שאילו לא היה סומא היה רואה אותה אסור, ב"י בשם רבינו יונה והרשב"א. וכן כתבו האחרונים. והא דלא כתבו מרן ז"ל בש"ע משום דהוא נלמד מן הלילה וכמ"ש מרן ז"ל בב"י ע"ש ר"י ורשב"א:

א

ט) שם ואם הוא מצידו דינו כמלאחריו. מרן ז"ל בב"י כתב זה משם הרמב"ם ז"ל ובכ"מ פ"ג דק"ש דין ח' כתב בשם הר' מנוח דלכאורה משמע דכלפניו דמי כדאמרינן גבי לולב עקום ואפשר לומר דמה שכתב הרב מיירי בשאינו יכול לסלקה לאחריו דאמר בגמרא דהיכא דאפשר יסלקנה לאחריו ד"א א"כ היכא דאפשר כלפניו דמי והיכא דלא אפשר כלאחריו דמי עכ"ל. וכ"כ הי"א בהגב"י וכ"מ מדברי מרן ז"ל לקמן סי' פ"א סעי' ב' וכ"כ הפרמ"ג בא"א אות ב' מיהו הא"ר אות ה' כתב דמסתמיות כל הפסוקים משמע הכי ויעו"ש מ"ש לחלק בין כאן להי' פ"א, והפר"ח אות א' כתב דיש לחוש לכתחלה אבל אם קרא ק"ש וצואה בצדיו פשיטא דא"צ לחזור ואפי' לענין תפלה הדין כן וזה פשוט עכ"ד ועי"ש. והמ"א סק"ב לחלק יצא דצדדין שלפניו כלפניו דמי יעו"ש. והביאו ר"ז אות א'. בן א"ח ז"ל פ' בא אות י"ד וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה לכתחלה יש להחמיר ולחשוב הצדדין כמו לפניו ובדיעבד אם א"א חשבינן ליה כמו אחריו וכמ"ש לקמן הי' פ"א סעי' ב' וכ"כ קיצור ש"ע סי' ה' אות ח'. ומה שרואה בלא הטיית ראשו לצדדין לכ"ע דינו כלפניו. ח"א כלל ג' אות י"ד. והביאו בן א"ח שם:

א

י) שם בהגהה. ש"ץ המתפלל וכו' מאחר שמוציא רבים י"ח וכו' ובעינן דעת שומע ומשמיע והקרוב בד"א של צואה אינו יכול לכוין. ד"מ אות א' בשם הגמ"ר. מ"א סק"ד. ואף שעכשיו שכל יחיד ויחיד מתפלל בפני עצמו מ"מ מחויב לענות אמן על ברכת הש"ץ. כ"כ העו"ת אות ג'. ולפ"ז בפסוקי דזמרה עד ישתבח מותר הש"ץ לומר, א"ר אות ו', וכ"כ המ"א שם. י"א בהגה"ט. ר"ז אות ג', ח"א כלל כ"ה אות ח', וע' בדברינו לעיל סי' ה"ן אות צ"ו:

א

יא) שם בהגהה. וא"א שלא יהא מן הקהל בתוך ד"א של צואה, וה"ה בתוך ד"א שלא כלה הריח או אם היה כנגדו שצריך להרחיק כמלא עיניו או אם היא מפסקת בינם לבין הש"ץ כמ"ש בסי' נ"ה סעי' ך' אלא שלא חש לפרש כיון שהם כתובים בש"ע. ועיין ט"ז סק"ב ומ"א הק"ג. וכתב שם הט"ז דבמי רגלים יש להתיר כשירחיקו כל הקהל מהם ד"א, וכ"כ ר"ז שם, והיינו לאחריהם אבל לפניהם צריך כמלא עיניו. מש"ז אות ב', ועיין בדברינו לעיל סי' ע"ח אות ה', ולקמן סי' ץ' סו' אות קמ"ח:

א

יב) [סעיף ב'] היתה במקום גבוה עשרה טפחים וכו' ונראה דבעינן נמי שיהא ברחבו ארבעה טפחים על ד' טפחים דהשתא הוי מקום חשוב בפני עצמו כרשות היחיד דשבת הא לאו הכי לא והכי איתא בפי' רשב"ם ריש פ' בית כור יעו"ש. ב"ח. מ"א סק"ה עו"ת אות ד' א"ר אות ז' ומ"ש הט"ז סק"ג דלא בעינן המקום רוחב ד' כתב עליו הא"ר שם דלא דק יעו"ש. וכ"כ ח"ע על ט"ז סק"ג, ועיין מש"ז אות ג' וכ"כ ר"ז אות ד' דיש להחמיר. וכ"כ ח"א כלל ג' אות ט"ו. חס"ל אות ג' בן א"ח פ' בא אות ט"ו:

א

יג) שם היתה במקום גבוה י"ט וכו' וה"ה אם האדם היה על גבי אותו מקום גבוה והצואה על פני הקרקע דמותר לו לקרות שהרי הוא ברשות אחר. מאמ"ר אות ג' ח"א שם, ולפ"ז דאם האדם שוכב ע"ג מטה גבוהה עשרה ויותר וגרף של רעי או עביט של מי רגלים בארץ תחת המטה אעפ"י שרגלי המטה הם גבוהים יותר מג' דנפיק מתורת לבוד ולא הוו כקבורים כמבואר לקמן סי' פ"ז מ"מ מותר לו לקרות שהרי המטה חולקת רשות לעצמה מאחר שהיא גבוהה י' ורחבה ד' ובלבד שלא יגיע לו ריח רע. מאמ"ר שם, ועיין לקמן אות י"ט:

א

יד) שם או שהיתה בבית אחד פי' בחדר א' מ"א סק"ו ופי' דבריו הלב"ש דא"צ דוקא בית אחר אלא אפילו חדר אחר בבית אחד עכ"ד:

א

טו) שם ויושב בצידה פי' אצל הפתח. מ"א סק"ז. ר"ז שם, ואפי' בתוך ד"א. ב"י בשם הרא"ש:

א

טז) שם ורואה אותה. דפתח כנעונ דמי והו"ל כצואה בעששית. ב"י בשם הרא"ש. אבל להרשב"א רואין כנעול לא אמרינן, לבוש. ועיין ער"ה אות א' ופרמ"ג במש"ז אות א' בדין הרביעי. שכתבו דגם להרשב"א פתח כנעול דמי יעו"ש. אמנם הפתה"ד סי' פ"ז אות ב' כתב דדעת מרן ז"ל דבכל גוונא סבר הרשב"א דכיון דחזי לה אסור יעו"ש. והם כדברי הלבוש. ועיין עוד באות שאח"ז:

א

טוב) שם אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה. עיין א"ר אות ח' שהשיג על מרן ז"ל וכתב להלכה נראה לו כדברי הרשב"א וכ"פ הנ"ץ. ועיין מאמ"ר אות ד' ומ"ש הפר"ח ליישב וכתב דנקטינן כדברי הרא"ש יעו"ש. ומ"מ גם מר"ן ז"ל בב"י כתב לכתחלה טוב ליזהר כדברי הרשב"א. וכ"כ העט"ז אות ב' וכ"כ האחרונים. ר"ז אות ה' ח"א שם אות ט"ז. חס"ל אות ג' בן א"ח שם:

ב

טוב) ועוד עיין בספר פמ"א ח"א סי' ע"ד שהאריך בזה וכתב דכל היכא דרואה את הערוה או הצואה צריך להרחיק מלא עיניו אפילו הוא ברשות אחר ולאחריו יש לחלק דאפילו הם בתוך ד"א כיון שהוא ברשות אחר קרינן שפיר והיה מחניך קדוש וא"צ הרחקת ד"א אבל בערוה שהוא משום הרהור כגון שער שוק וטפח מגולה בערוה מהני אם עוצם עיניו או שהוא סומא או בלילה ובערוה גמורה שוה לדין צואה כיון שהוא במקום שיכול לראות אסור דלא הוי מחניך קדוש עד שיכסה הצואה ולא יראה הערוה עכ"ד. והביאו י"א מ"ב בהגב"י אות ו' ועיין עוד באות שאח"ז:

א

חי) שם אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה. כתב המ"א סק"ח דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכ"ע עכ"ל וכ"כ מהרח"א בס' עץ חיים דף קכ"ה. וכ"כ המאמ"ר אות ה' ר"ז אות ה' מיהו הא"ר שם כתב דמדברי הרשב"א משמע דאסור יעו"ש. וכ"כ הנה"ש אות א' ברכ"י או' ב' ולא זכר ש"ר שכ"כ הא"ר. חס"ל שם, ועיין פרמ"ג א"א אות ח' וכתב דזהו שכתב המ"א דעוצם עיניו מהני הוא לדעת המחבר בסי' ע"ה סעי' ו' אבל לדעת הב"ח והט"ז שם לא מהני עוצם רק הרהור מותר בכה"ג יעו"ש. ועיין בדברינו לשם אות מ' וע"כ יש להחמיר גם בעוצם עיניו או בלילה:

א

יט) שם ואם יש לה ריח לא מהניא הפסקה וכו' וצריכין להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח לבוש. אבל הפרישה אות ו' כתב דא"צ להרחיק ד"א רק במקום שכלה הריח הוא קורא ודלא כהלבוש יעו"ש. וכ"נ דעת א"ר אות יו"ד. וכ"כ המש"ז אות א' בדין השביעי וא"א אות י"ג יעו"ש. מיהו הח"א שם אות כ"ב כתב וז"ל הא דמהני מחיצה לצואה דוקא שאינו מגיע לו ריח רע אבל אם ריח רע מגיע לו לא מהני המחיצה ולא כיסוי שגם מן הריח לבד צריך להרחיק ד"א עכ"ל וע"כ היכא דאפשר יש להחמיר ולהרחיק ד"א ממקום שכלה הריח, ועיין לעיל אות א':

א

ך) שם ואם יש לה ריח לא מהניא הפסקה וכו'. אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר מיהו מי שאינו מריח מותר לקרות בזה. מ"א סק"ט. י"א בהגב"י. ר"ז אות ו'. ח"א שם אות י"ג חס"ל אות ג'. בן א"ח פ' בא אות ט"ז, וכן מותר להעביר את הריח ע"י איזה מוגמר באופן שלא ישאר ריח רע בכל אויר הבית. חס"ל שם. וכ"כ הפתה"ד אות ב' דמה שנוהגין כשיש ריח רע בבית בתוך הלימוד מאחיזין את האור בבגד בלוי ומביאין אותו תוך הבית כשהוא דולק ומעשן ומכח הריח נור אין מריחין את הריח רע וחוזרין ללמודם יש להתיר דאתי ריח ומבטל ריח יעו"ש. וכן כתב היפ"ל ז"ל אות ב' בן א"ח שם אות כ"ח:

א

כא) שם וי"א דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה וכו'. מרן ז"ל בב"י פסק הלכה כסברא הא' שהביאה כאן בש"ע בסתם דלריח רע לא מהניא הפסקה ולא שינוי רשות יעו"ש. וכ"פ הפר"ח אות ב'. סו"ב במק"ח אות ג'. וכ"כ א"ר אות י"א פרמ"ג א"א אות ט' ואות יו"ד, וכ"כ האחרונים, ר"ז אות ה' ח"א שם אות כ"ב. פתה"ד שם. בן א"ח שם אות ט"ז. ועיין יפ"ל אות ג' שכתב דזה כלל גדול דכשכותב מרן ז"ל בש"ע סברא אחת בסתם והסברא האחרת בלשון יש אומרים דדעתו לפסוק כאותה הסברא שכתב בסתם יעו"ש שכתב זה בשם כמה פוסקים וכ"כ המאמ"ר סי' פ"ג אות ב' וכ"כ אנן בעניותין לעיל סי' י"ג אות ז' בס"ד יעו"ש. והכי ק"ל ודלא כלבוש שלא כתב רק דיש להחמיר כס' הראשונה דמשמע שהוא מצד חומרא בעלמא לבד. ועיין עט"ז אות ג' שכתב על שם ב"י דנכון להחמיר כס' הא' וצ"ע דהא ב"י וכן הלכה קאמר כיעו"ש. ומ"ש הח"א ז"ל כלל י"ג אות ח"י על דין זה כבר הקשה עליו הפתה"ד. אות ב' יעו"ש. ועוד יש להקשות דהא מרן ז"ל גילה דעתו בב"י דפסק כדיעה הא' וצ"ע:

א

כב) [סעיף ג'] חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה וכו' אם צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה וכו' בד"א כשכותלי אורך הקטנה נכנסים לתוך הגדולה ומופלגים שם ג"ט מכותלי אורך הגדולה שאל"כ אף הקטנה היא כבית בפ"ע ע"י גפופי הגדולה משום נראה מבחוץ ושוה מבפנים כמ"ש בסי' ש"ס. ר"ז אות ז' פת"ע אות י"א:

א

כג) שם אם צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה וכו' והא דלעיל סי' נ"ה סעי' ט"ז בט' בקטנה וא' בגדולה או חמש בזה וחמש בזה דאין מצטרפין כתב הפרישה אות ז' דודאי הכא דבעינן מחניך קדוש ואפשר לזה להיות בגדולה בלא קטנה או לקטנה בלא גדולה השתא דנפרצה במילואה לגדולה הרי אין כאן הפרש כלל וודאי לאו מחניך קדוש איכא אבל לעיל דבעינן שיצטרפו יחד ויגררו זה אחר זה ודאי דוקא המועט נגרר בתר רובא ובענין אחר לא עכ"ד:

א

כד) שם מותר לקרות בגדולה בלא הרחקה וכו' ובלבד שלא יהא רואה אותה כמ"ש בסעי' הקודם ובדברינו אות טו"ב:

א

כה) שם אם אין מגיע לו ריח רע. ואם מגיע לו ריח רע לא מהניא הפסקה ושינוי רשות כמ"ש בסעיף הקודם ובדברינו אות כ"א. ועוד עיין באות י"ט:

א

כו) [סעיף ד'] צואת כלב וחזיר וכו' שא"צ להרחיק מהם וכו' ומותר לקרות אצלם מיד בין אם היא לפניו או לאחריו. טור. לבוש:

א

כז) שם ואם יש בהם ריח רע וכו' כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח. כ"מ פ"ג דק"ש דין ו' והביאו מיא ס"ק י"ב (ומה שמצווין במ"א על סעי' הקודם ט"ס הוא וכמ"ש המחה"ש) א"ר אות י"ד. פרמ"ג א"א אות י"ב. ועיין מש"ל אות ב':

א

כח) שם דינם כצואת אדם. משמע שצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח. וכן פירשו מרן ז"ל בב"י והב"ח דברי הטור. מיהו מהרנ"ח ז"ל חלק על מרן ז"ל ופי' דברי הטור דא"צ להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח רק עד מקום שיכלה הריח יעו"ש, והביאו חידושי הגהות בב"י אות א' וכ"כ המ"א ס"ק י"ג והביאו א"ר שם, וכ"כ ר"ז אות ח' חס"ל אות ד' אמנם מדברי הל"ח פ' מי שמיתו אות קמ"ב והפרישה אות ט' שהביאו דברי מרן ז"ל ולא חלקו עליו משמע שמסכימים לדבריו וכ"כ העו"ת אות ח' סו"ב במק"ח אות א' וכן המאמ"ר אות ו' הקשה על דברי המ"א וכתב דדברי מרן ז"ל ברורים ונכונים ומוכרחים ומינה לא תזוז יעו"ש. ומ"ש הבאה"ט ס"ק י"א לא דק דהא לדעת הש"ע צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח אלא רק המ"א הוא דפליג כנז' וכ"כ המאמ"ר שם. ועיין לקמן אות ל"ג:

א

כט) [סעיף ה'] צואת חמור הרכה וכו' אבל של שאר בהמות אפי' ברכים שרי. ב"י בשם הרשב"א. ובשם הר' יונה כתב דאעפ"י שיש להם ריח רע מיד אחר היציאה אין הריח רע כ"כ ומותר לקרות ק"ש כנגד הצואה שלהן עכ"ד. ונראה דכבשעה שיוצא הריח אין לקרות כמ"ש לקמן אות ל"ג ואות ל"ה:

א

ל) שם צואת חמור הרכה וכו'. נראה לי דהני מסתמן ריח רע ולכן אפי' יזדמן פעם אחד שאין מריחין אסור דהו"ל כצואת אדם. מ"א ס"ק י"ב. א"ר אות ט"ו. ר"ז אות ח' חס"ל אות ה' בן א"ח שם אות ח"י:

א

לא) שם ונמיה. חיה קטנה כמין חתול וקופצת מן האילן והורגת היונים. כן פי' הרב מהר"א לב והרב שדה יהושע בפי' הירושלמי בפ"ג דברכות בשם רבינו הערו"ך יפ"ל ז"ל אות ז':

א

לב) שם דינה כצואת אדם. וצריך להרחיק מלפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח. טור. לבוש, סו"ב במק"ח אות א' ר"ז שם. וצדדין כבר כתבנו דינם לעיל אות ט' וא"צ לכפול הדברים אלא כל מקום שנזכר דינם כצואת אדם הצדדין דינם כמש"ל ומ"ש הלבוש הוא לפי סברתו בסעי' א' דצדדין כלאחריו:

א

לג) שם וההולך בדרך וכו' אם אין הריח בא לו וכו' משמע אפי' יש להם ריח כל שאין הריח בא לו שרי. והא דבסעי' ד' כתב דאם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם ומשמע דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח כמש"ל אות כ"ח יש לומר דשאני צואת כלב וחזיר דכשיש בהם ריח יהיה חזק ע"כ החמירו בו כצואת אדם לא כן צואת שאר הבהמות שאין בהם ריח כ"א בשעת היציאה כמש"ל אות כ"ט לא החמירו להצריך ד"א ממקום שכלה הריח. ועיין מאמ"ר אות ו':

א

לד) [סעיף ו'] וכנגד צואת תרנגולים אדומה. בירושלמי אמרינן דמרחיקין מצואת תרנגולים ד"א וא"ר יוסי בר אבין בשם רב הונא ובלבד באדומים ופי' הרשב"א דתרנגולים אדומים קאמר דקים להו שצואת האדומים קשה מן האחרים אבל ה"ר יונה פי' דבצואה אדומה קאמר שהיא מסרחת יותר מן האחרות כמ"ש כ"ז בב"י. וכתב הב"ח מ"ש בש"ע כנגד צואה תרנגולים אדומה הוא עפ"י מה שפי' הר' יונה דבצואה אדומה קאמר דלא כהרשב"א ואני ראיתי בהגהה שפי' ובלבד בתרנגולים אדומים הם התרנגולים שבארץ אדום שאוכלים שם שעורים וצואתן מסרחת ביותר ונראה שהם אותם התרנגולים הגדולים המובאים מאינגליט"א שידוע שצואתן מסרחת ביותר עכ"ד. וכ"כ המ"א ס"ק י"ד. ועיין סידור בי"ע בדיני קריאת שמע דערבית אות כ"ג שכתב דיש להחמיר ולחוש לכל הפירושים, ולי נראה כיון דרבו הפירושים ועוד דאין אנו בקיאין באיזה גוון צואה אדומה שאמרו עליה שהיא מסרחת ואיזה גוון תרנגולים אדומים שצואתן מסריחים ואיזו תרנגולין של ארץ אדום ואם התרנגולין של ארץ אדום גורמים הסרחון או השעורים של ארץ אדום מפני שהם רעים כמ"ש המ"א או עד שיהיו שניהם יחד. ועל כן יש לפסוק הלכה כדברי מרן בב"י שכתב ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם ז"ל שפירשתי דבריו וכתב הד"מ אות ג' דר"ל שפירש דברי הרמב"ם דכל בהמה שיש לצואתה ריח רע אסור לקרות כננדה ואם כן אין לחלק בין אדומים לאחרים דכל דבר שיש לו ריח רע אסור ושאין לו ריח רע שרי עכ"ד. וכ"כ הט"ז סק"ד על שם ב"י דעיקר הכלל בזה כל שהיא מסרחת יעו"ש וגם אין לחלק בזה אם חיותן בפת או לא כמ"ש המחה"ש דמרן ז"ל לית ליה סברא זו של או"ח שחילק בזה אלא נ"ל עיקר החילוק הוא רק אם צואה מסרחת או לא כדמשמע בב"י ובש"ע. ומ"ש הפר"ח אות ד' עיין מ"ש עליו יד אהרן בהגב"י ודו"ק. ומ"ש בירושלמי דמרחיקין מצואת תרנגולין ד"א הוא ד"א ממקום שכלה הריח כמו צואת חתול ונמיה שכן השוה אותם שם בגמרא והובא בב"י. ועיין בדברינו לעיל אות ל"ב:

א

לה) [סעיף ז'] צואת תרנגולים ההולכים בבית דינם כצואת בהמה וכו'. דוקא כשאין ריח רע מגיע אליו אבל אם ריח רע מגיע אליו אסור דלא גרע מאשפה שריחה רע ומנבילה המסרחת. ב"י. פרישה אות י"א.

א

לו) שם אבל הלול שלהם יש בו סרחון ודינו כצואת אדם. וצריך להרחיק לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח. טור. לבוש. עו"ת אות יו"ד. סו"ב במק"ח אות א'. ומ"ש הח"א בכלל ג' אות ו' דה"ה בדיר של בהמות דינו כצואת אדם כתב עליו קיצור הש"ע בפאת השלחן על סי' ה' אות ו' דליתא בפו' וגם לא דמי ללול של תרנגולים יעו"ש. ולי נראה דהכל לפי העניין. ועיין מש"ל אות ל"ה:

א

לז) [סעיף ח'] אסור לקרות כנגד אשפה וכו'. אפילו אין הריח מצואה מגולה שעליה אלא מטמונה ומכוסה. ר"ז אות יו"ד:

א

לח) שם שריחה רע. ודינה כצואה ואסור מדאורייתא. ח"א שם אות ז' וכ"מ בב"י ולבוש. וכ"כ הסו"ב שם:

א

טל) [סעיף ט'] יצא ממנו רוח מלמטה וכו' זהו נקרא ריח רע שאין לו עיקר כמ"ש הטור, וכ"כ הלבוש. א"ר אות ט"ז, סו"ב במק"ח אות ד', ר"ז אות י"א ומשמע דאין איסורו מן התורה רק מדרבנן מדהתירו ללמוד ד"ת אצל מי שיצא ממנו הריח, וכ"מ מדברי הלבוש שכתב לכך הקילו חכמים וכו' וכ"מ מדברי ח"א אות כ"ג ור"ז שם שכתבו ולא החמירו חכמיה וכו' וכן הוכיח המש"ז בדין השביעי דריח רע שאין לו עיקר מה"ת מותר ואין איסורו רק מדרבנן מדהתירו בד"ת בסעי' ט' ואי הוה מה"ת ודאי אף לד"ת אסור כמ"ש הט"ז סק"א יעו"ש וכ"כ בסי' ף' וז"ל והוי יודע שהפחה הוא איסור דרבנן ומה"ת ריח רע שאין לו עיקר שרי אף בדידיה ולק"ש ג"כ ורבנן הוא דגזרו עכ"ל, וכ"כ בן א"ח ז"ל פ' בא אות כ"ו ונ"מ דאם קרא קריאת שמע והתפלל בדיעבד אצל ר"ר שאין לו עיקר שאינו חוזר ומתפלל רק יקרא ק"ש בלא ברכותיה דכל שהוא דרבנן אינו חוזר כמש"ל ססי' ע"ו ובזה הסי" אות ד', ומ"ש הכס"א אות ט' כבר הקשה עליו הפתה"ד אות ג' יעו"ש:

א

מ) שם יצא ממנו רוח מלמטה וכו'. עיין מש"ל אות א' בדין צואה מכוסה ומבואר שם דריח רע שאין לו עיקר כמו הפחה לכ"ע א"צ להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח אלא קורא במקום שכלה הריח ממש יעו"ש, וכ"כ הכ"מ פ"ג דק"ש דין י"ב. וכ"כ א"ר אות ט"ז יעו"ש. וכ"כ המש"ז אות ה' ר"ז אות י"א. ומ"ש הכס"א שם כבר הקשה עליו היפ"ל ז"ל אות יו"ד יעו"ש.

א

מא) שם ואם יצא מחביריו וכו'. פ' אעפ"י שמריח ריח רע ואעפ"י שהוא מאוס לו יותר מכשיוצא ממנו מ"מ כשיוצא מגופו מחמרינן יותר. הרב מהר"ר עראמה ז"ל בפי' על הרמב"ם בפ"ג מהלכות קריאת שמע די"ב ע"ד משם ר"י. יפ"ל אות י"א:

א

מב) שם אבל לקרות קריאת שמע אסור וכו'. משום דאפשר לצאת לחוץ ולקרות. רש"י והביאו ב"י. ט"ז סק"ה, מ"א ס"ק ט"ו. מאמ"ר אות ח'. ולפ"ז גם בד"ת אם לומד ביחיד ואפשר לו לצאת למקום אחר אסור ללמוד כאן. ואפשר כיון דלא גזרו רבנן א"צ לצאת וכמ"ש הרב"י לענין טלית בסי' י"ג יעו"ש. מ"א שם. וכ"כ ר"ז אות י"א דאפילו אם לומד ביחיד ואפשר לו לצאת למקום אחר א"צ לצאת כיון שלא גזרו ע"ז כלל לד"ת עכ"ד. וכ"מ לפי טעם שכתב הלבוש יעו"ש:

א

מג) שם עד שיכלה הריח. ומי שאינו מריח מותר לקרות כמש"ל אות ך'. ועיין לעיל אות מ':

א

מ"א סק"ב עקום הוא לקמן סי' תרמ"ה סעיף א':

ב

שם והרמב"ם ר"ל דלהרמב"ם שכ' דין זה דצדדים כלאחריו מיירי כשא"א לו להחזיר לצדדין דבה"ג מבוא' בס"ס פ"א דדי בצדדים אבל היכ' דאפש' אז אין צדדים כלפניו כ"כ הכ"מ בשם ה"ר מנוח אבל הפוסקים חולקים ע"ז ולכן סיים המג"א דצדדים שלפניו. כ"ע מודו דהוי כלפניו:

ג

ט"ז סק"ב שכלה דכך הדין כמבואר בריש הסעיף וע"ז סיים דבמי רגלים כו' ור"ל דאין להם ריח דאלו יש להם ריח דינם כצואה עיין סי' פ"ו. וכוונת הט"ז למה כתב דין זה בצואה ולא כתב דה"ה למ"ר לכן כ' דמ"ר מרחיקין כל הקהל ד"א כיון דא"צ להרחיק רק מהמ"ר עצמם דאין להם ריח משא"כ בצואה דצריך להרחיק ממקום הריח א"א להם להרחיק וק"ל:

ד

שם ואיני יודע. זהו ט"ס דיכולי' להחזיר פניהם כמ"ש המג"א סק"ב:

ה

מ"א סק"ו בחדר. פי' דא"צ דוקא בית אחר אלא אפי' חדר אחר בבית אחד:

ו

סק"ח לכ"ע פירוש אפי' למאן דאוסר בס"ס ע"ה בערוה במעצים עיניו הכא בצואה שאני כיון דהוא בחדר אחר אין האיסו' לרשב"א אלא משום שרואה אותה ושרי אם מעצים עיניו:

א

אפילו בלילה כו'. דבעי' מחניך קדוש עס"ס ע"ה:

ב

מצדו דינו כלאחריו. כ' בכ"מ בשם הר"מ נר' דצדדין כלפניו דמי כדאי' גבי לולב עקום והרמב"ם מיירי היכא דלא אפשר עכ"ל ועס"ס פ"א ומ"ש שם ונ"ל דצדדין שלפניו כלפניו דמי כמ"ש סי' קכ"ח סכ"ד ע"ש:

ג

בתוך ד"א. משמע דאם שום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל אף על פי שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולים להחזיר פניהם מיהו בסי' נ"ה ס"ך י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם:

ד

של הצואה. ובעי' דעת שומע ומשמיע (שם) ונ"ל דאם הוא בפסוקי דזמרה שאינו מוצי' רבים י"ח מותר הש"ץ לומר כדרכו אם הוא חוץ לד"א:

ה

במקום גבוה י'. ודוקא שהוא רחב ד' דהוי מקום חשוב (ב"ח):

ו

בבית אחר. פי' בחדר אחר:

ז

בצדה. פי' אצל הפתח:

ח

כשאינו רואה אותה. ונ"ל דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכ"ע:

ט

וי"א כי היכי וכו'. צ"ע אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית אם מותר לקרות דלכאורה נראה דשרי להי"א וק"ו הוא מה כאן שעדיין הצואה מונחת במקומו מותר לקרות אף על פי שהריח בא לו ק"ו שהצואה חלפה ועברה, ועוד דבצואה עוברת פליגי אמוראי ואף דקי"ל לאיסור היינו כשהוא עומד ברחוב כנגדה אבל הכא היא חוץ לחדר לכ"ע שרי מיהו י"ל דשאני הכא כיון שהצואה היתה בחדר זה אסור לקרות עד שיכלה הריח וכמ"ש ס"ט וגם הרשב"א מפ' ריח רע שאין לו עיקר היינו צואה מכוסה עמ"ש סימן ע"ו ס"ב, ולכן יש להחמיר, מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה:

י

אם אין מגיע לו וכו'. ולהי"א בס"ב שרי בכל ענין:

יא

ריח רע. כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח [כ"מ]:

יב

צואת חמור הרכה. נ"ל דהני מסתמן ריחן רע ולכן אפי' יזדמן פעם א' שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם:

יג

אם אין הריח בא לו. משמע אפי' יש להם ריח כל שאין הריח בא לו שרי וצ"ע דבס"ד כ' אם יש בהם ריח דינם כצואת אדם משמע דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ובאמת בטור כ' לעיל נמי ואם יש בה ריח מרחיק עד מקום שיכלה הריח אך שהרב"י כ' דלאו דוקא קתני אלא ר"ל ד"א ממקום שכלה הריח ע"כ ול"נ דדוקא קתני דכיון שאין דינם כצואה א"צ להרחיק אלא עד מקום שיכלה הריח וכ"מ בתר"י גבי צואת תרנגולים ולפ"ד הרב"י צ"ל דה"פ אם אין ריח בא לו א"צ לבדוק אם יש לה ריח רע דמסתמא אין בהם ריח רע ומ"ש נלע"ד עיקר:

יד

אדומה. מלשונו משמע שר"ל הצואה אדומה כמו שכתב תר"י והרשב"א פי' שהתרנגולים אדומים הוא מה שקורין ענגלי"ש הא"ן בל"א [ב"ח] ובתשב"ץ פי' תרנגולים של ארץ אדום שמאכילין אותן שעורים וכ"כ האגודה ובכתובות פ"ד אית' ששעורים אדומים רעות:

טו

לקרות ק"ש אסור. דאפשר לצאת לחוץ ולקרות (רש"י) ולפ"ז גם בד"ת אם לומד ביחיד ואפשר לו לצאת למקום אחר אסור ללמוד כאן ואפשר כיון דלא גזרו רבנן א"צ לצאת וכמ"ש הרב"י לענין טלית בסימן י"ג ע"ש:

א

(א) צואת אדם – אפילו אין מגיע ממנה ריח רע ועיין לקמן סימן פ"ב:

ב

(ב) ד' אמות וכו' – דכתיב והיה מחניך קדוש וקבלו חז"ל שמחנה של אדם הוא ד"א ואם יגיע ריח רע מהצואה בתוך ד' אמותיו הרי אין כל מקום חנייתו בקדושה:

ג

(ג) מלא עיניו – עיין בפמ"ג שכתב דלהרשב"א דוקא דיבור אסור בתוך כמלא עיניו אבל להרהר בד"ת מותר אם הוא חוץ לד"א ממקום שכלה הריח ולהרא"ש יש לעיין בזה דאפשר דאסור מה"ת או מדרבנן עי"ש:

ד

(ד) אפילו בלילה – ע"כ אסור לאמר אפילו בלילה ק"ש או שאר כל דבר שבקדושה לפני הבתים כי דרך להיות שם צואה וכ"ש בחצר:

ה

(ה) דינו כמלאחריו – ומ"מ לכתחלה יזהר לילך כדי שיהיה הצואה מלאחריה ואז סגי בד"א ואם א"א רק בטירחא יתירא סגי גם לצדדין בד' אמות כמו מלאחריו וה"מ צדדין ממש אבל צדדין שלפניו [כגון רין שטאקין סרוחים הנמשכים לאורך הרחוב וכה"ג] כתב המ"א דדינו כלפניו וא"ר כתב דדינו כמן הצדדין וסגי בד"א וכתב הח"א דמה שרואה בלא הטיית ראשו לצדדין לכו"ע דינו כלפניו עוד כתב דצריך ליזהר מאוד בשעת קידוש לבנה ברחובות שרין שטאקין סרוחין נמשכין לאורך הרחוב מצדדין שאפילו הם ברחוק ד"א הרי נמשכין גם מלפניו ואסור כמלא עיניו וכ"ש שצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ומוטב שלא לקדש כלל. והנזהר מלהזכיר דברי קדושה במקום שאינו נקי עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים:

ו

(ו) עד שיוציאנה – ואם עי"ז שהה הש"ץ כדי לגמור כולה ולא היה בתוך ד' אמותיו לא יחזור לראש:

ז

(ז) ידי חובתן – ר"ל דהוי כאלו מתפלל כל אחד עתה לעצמו ואף דאנן נוהגין שכל יחיד ויחיד מתפלל לעצמו מ"מ הלא צריך כל יחיד ויחיד לענות אמן על ברכת הש"ץ ואסור להיות צואה לפניו. ואם הש"ץ עוסק עתה בפסוקי דזמרה דאינו מוציא ידי חובה ואין שם עניית אמן מותר לו לאמר כדרכו אם הוא חוץ לד' אמותיו ממקום שכלה הריח ואם הוא בתוך ד' אמותיו צריך לשתוק ואפילו אם שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר רק למקום שפסק וכן בברכת ק"ש אבל בק"ש ובתפלה בלחש השוהה כדי לגמור כולה [מראש התפלה עד סופה] והיה הצואה בתוך ד' אמותיו חוזר לראש ומשערין לפי הקורא:

ח

(ח) ואי אפשר – ואם אירע ששום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל ואע"פ שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולין להחזיר פניהם כדי שלא יהא לפניהם דאסור כמלא עיניו מיהו בסימן נ"ה ס"ך כתב י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם ועי"ש מה שכתבנו בזה:

ט

(ט) ד' אמות וכו' – ר"ל ממקום שכלה הריח. ואם תינוק השתין מים בבהכ"נ ג"כ ישתוק הש"ץ וימתין עד שיטילו בהן מים או יכסוהו או ירחיקו כל הקהל מהן ד"א [ט"ז ופמ"ג ודה"ח] ועיין מה שכתבנו בבה"ל דאם המי רגלים היו חוץ לד"א של הש"ץ אפשר דיש לסמוך על סברת המקילים שאין צריך להודיעו. ומ"מ יראו הקהל להתרחק או לכסות או להטיל מים דאל"ה לא יוכלו לענות אמן:

י

(י) היתה וכו' – וה"ה להיפך אם הוא היה עומד על המקום הגבוה והצואה מונח למטה בארץ ועיין לקמן סימן פ"ז במ"ב בדין אם היה שוכב על מטה גבוה עשרה ותחתיה או לפניה עומד גרף של רעי ועוד ענינים השייכים לסעיף זה:

יא

(יא) במקום גבוה וכו' – וגם שהוא רוחב ד' על ד' טפחים דהוי מקום חשוב ובדיעבד אם לא היה רוחב ד' על ד' ג"כ אינו צריך לחזור ולהתפלל רק בתורת נדבה כי יש פלוגתת האחרונים בזה [דה"ח]:

יב

(יב) בבית אחר – פי' בחדר אחר:

יג

(יג) בצדה – פי' אצל מקום הפתח ואין חילוק בין יש שם דלת או לא ואם הכניס ראשו למקום שיש שם הצואה לכו"ע אסור ואפי' בעוצם עיניו [מ"א סי' ע"ד ודה"ח] וכן להיפך אם הצואה והאדם בבית והוציא ראשו חוץ לבית או חוץ לחלון ג"כ אסור לקרות דשדינן ראשו בתר רובו [שם]:

יד

(יד) דוקא כשאינו וכו' – טעמו דס"ל דקרא דולא יראה קאי ג"כ אאיסור צואה האמור בתחלת המקרא ואם הוא רואה אותה דרך חלון של זכוכית לכו"ע שרי וכדלעיל בריש סימן ע"ו עי"ש. ואם מעצים עיניו או בלילה י"א דשרי בזה לכו"ע כיון שהוא ברשות אחר ויש אוסרין ובשעת הדחק שאינו יכול להחזיר פניו יש לסמוך ע"ד המקילין אולם בשאינו יכול לראות הצואה מחמת גובהו או עומקו לכו"ע שרי בזה:

טו

(טו) רואה אותה – ולכן אסור לדבר דברי קדושה והוא מסתכל דרך חלון פתוח אם רואה האשפתות (ורין שטאקין) שברחובות או שחזיר עומד לפני חלונו אע"פ שאין מגיע לו ר"ר וצריך לזהר בזה בשעת קידוש לבנ' דרך חלון פתוח (או על גאנקעס) אלא צריך שעכ"פ יעצים עיניו ואז אם אין ריח רע מגיע לו מותר ובמקום שמסופק בזה אם הוא אשפה מותר דהוי ס"ס שמא הלכה כהרא"ש ומ"מ לכתחילה נכון יותר שיעצים עיניו מהיות טוב וגו' [ח"א] ועיין בבה"ל:

טז

(טז) ואם יש וכו' – וכדעה זו פסקו האחרונים:

יז

(יז) לא מהני – ר"ל ובעינן ד"א ממקום שכלה הריח ויש מקילין דבזה די עד מקום שיכלה הריח לבד ועיין בבה"ל:

יח

(יח) ולא שינוי רשות – ע"כ מי שמתפלל בבית והריח ר"ר ממקום אחר יפסיק וישהא עד שיעבור הריח. ומי שיש לו חולי שאינו מריח אפשר שיש להקל בזה במקום הדחק:

יט

(יט) שלה – אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה [מ"א]:

כ

(כ) כשיעור – היינו ד"א ממקום שכלה הריח כן מוכח בב"י ועיין בבה"ל:

כא

(כא) אם אין וכו' – סתם כדעה קמייתא שבסעיף הקודם:

כב

(כב) ואם יש בהם וכו' – ר"ל אם ידעינן שיש בהם ר"ר אבל מסתמא א"צ לבדוק בזה דמסתמא אין בהם ר"ר:

כג

(כג) ריח רע – היינו כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח. כתב הח"א דבר שטבעו ריח רע כגון עטרן וכדומה מותר ולא נקרא צואה אלא מה שנסרח מחמת עיפוש וכ"כ בספר מנחת שמואל:

כד

(כד) כצואת אדם – ר"ל ובעינן הרחקה ד"א ממקום שכלה הריח מלאחריו ומלפניו כמלא עיניו ואפשר אפילו אם פסק הריח אח"כ מ"מ כבר חלה עלייהו שם צואה ואסור כמו בצואת אדם. והמ"א חולק על כל זה ופסק דסתם צואת בהמה חיה ועוף לבד מאלו הידועים שריחן רע מאוד וכדלקמן אפילו אם יש בהם ר"ר בעת היציאה אין הר"ר חזק כ"כ ודרכו לפסוק ע"כ אין דינם כצואה וא"צ להרחיק אלא עד מקום שיכלה הריח וכן פסק בספר מגן גבורים ובדה"ח סובר דהוא ספיקא דדינא ע"כ בק"ש אם קרא בתוך ד"א חוזר וקורא ובתפלה יחזור ויתפלל ויתנה אם יצא שתהא לנדבה עי"ש ול"נ דאין להחמיר כלל לענין תפלה דהרבה אחרונים סוברים כהמ"א:

כה

(כה) צואת חמור וכו' – והני מסתמא ריחן רע ולכן אפילו אם יזדמן פ"א שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם כ"כ המ"א ועיין בבה"ל:

כו

(כו) אדומה – מלשונו משמע שר"ל שלפי שהיא אדומה היא מסרחת מאוד והאחרונים כתבו שהתרנגולים אדומים הוא מה שקורין ענגלי"ש האן [אינדיק] כי צואתן מסרחת מאוד ומהנכון שלא להחזיק אותם בבית שלומדים ומברכים שם ובפרט בבית ת"ח כי אי אפשר לו בלא הרהור תורה [מספר מנחת שמואל בהלכה ברורה]:

כז

(כז) ההולכים בבית – ואפילו אם עיקר חיותן מה' מיני דגן ג"כ יש להקל כ"ז שלא ידעינן שצואתם מסרחת. והעופות היושבים על ביצתם ידוע שאז צואתם מסרחת מאוד ע"כ פשוט דדינם אז כצואת אדם וכנ"ל:

כח

(כח) הלול שלהם – הוא בנין קטן העשוי לאווזין ותרנגולין ומפני שרבה בו צואה יש בו סירחון והוא מאוס ע"כ דינו כצואת אדם וכתב הח"א דה"ה דיר של בהמה ג"כ אסור מטעם זה ועיין בביאור הלכה מה שכתבנו בזה:

כט

(כט) שריחה רע – ודינה לכל דבר כצואת אדם וע"כ צריך להרחיק מלפניה כמלא עיניו ואפילו אם ידוע לו שאין בה צואה ומי רגלים והוא מן התורה. זה הכלל כל ר"ר הבא מדבר המסריח כיוצא באלו שנתפרשו שיש לו עיקר מרחיקין ממנה כדין צואת אדם דבכלל והיה מחניך קדוש הם כלומר שאם מגיע אליו הר"ר אין מחנהו קדוש ואסור לקרות [לבוש]:

ל

(ל) מותר בד"ת – משום דר"ר שאין לו עיקר הוא אסור רק מדרבנן לכך לא גזרו בזה מפני ביטול תורה ועמ"א:

לא

(לא) לקרות ק"ש – או לברך שום ברכה:

לב

(לב) אסור עד וכו' – דאפשר לצאת לחוץ ולקרות וכתב הא"ר דאם הוא רוצה יכול להרחיק למקום שלא נשמע שם הריח ודי וא"צ ד"א:

א

מג"א ס"ק י"א ריח רע קאי על ס"ד ואם יש בהם ר"ר:

א

אפילו בלילה. הרא"ש פר' מ"ש מבי' ע"ז ירושל' ר' אילי וחביריו הוו יתבין קמיה פונדק ברמש' אמר מהו למימר כאן מילי דאורייתא א"ל כיון דאלו הוי יממא הוה חזי' מה קמן ברם כדין אסור. נלמד מזה דאפילו שאר ד"ת אסור ולאו דוקא ק"ש ואפילו במקום שספק אם יש שם צואה והיינו לפני הבתים שדרך להיות שם צואה וכ"ש בחצר:

ב

וא"א שלא יהא וכו' של הצוא'. פי' ממקום שכלה הריח [ואיני יודע למה לא כ' שצריך הרחק' כמלא עיניו] אבל במי רגלים שפיר יש להתיר כשירחיקו כל הקהל מהם ד"א:

ג

גבוה י"ט. כ' מו"ח ז"ל והוא דאיכ' רוחב ד"ט על ד"ט כדפי' רשב"ם ר"פ בית כור דדוקא בזה הוא רשות לעצמו עכ"ל. ובאמת מצינו בריש הזורק (גיטין דף ע"ז) לענין גט דגבוה י' אע"ג דאינו רחב ד' הוה רשות לנפשיה. ונר' דלענין צואה דכאן יש לדמות לזה דהא אי' בפ' ח"ה דף נ"ו דלענין שבת לחלק הרשויות מהני אפי' פיסלא כמו דמהני לענין גט דהיינו י' גובה ואין רוחב ד' כדפירש רשב"ם התם ומבואר התם דכל שחשיב רשות לחלק לענין שבת כל שכן דמהני לענין הטומאה לעשות הפסק לטומאה א"כ ודאי לא חמיר טומא' מצוא' דג"כ הוה הפסקה ודוקא בההיא דבית כור בעינן י' גובה ורוחב ד' דשם הטעם דבעינן שיהי' באותה גוב' או עומק י' גובה ורוחב ד' כי צריך שיהיה על אותו הפסק שם שדה בפ"ע כדאמרינן שם בגמ' בפ' בית כור דאין אדם רוצה שיתן מעותיו בפעם א' ויראוהו בשנים וג' מקומות משא"כ לענין חילוק רשות ודאי הוה חילוק אפי' באין רוחב ד' כמו לענין שבת דאע"ג דלענין הוצאה מרשות לרשות אינו חייב אלא מרה"י לר"הר מ"מ לענין חילוק רשות א"צ לזה ההפסק להיות שיעור של ד"א וגובה י' כמו בגט וה"נ לענין צואה אם היא עמוקה י' או גבוה י' אף ע"פ שאינו רחב ד' הוי שפיר הפסק כמו בגט כנ"ל:

ד

צואת תרנגולים כו'. פשוט שאין בכלל זה אותן תרנגולים הגדולים דשכיחי בקצת מקומות וקוראין ענגליש"י הינ"ר כי אנו רואין שצואתן מסרחת מאד וכבר כתב ב"י דעיקר הכלל בזה כל שהיא מסרחת:

ה

אבל לק"ש אסור כו'. כיון שאפשר לו לצאת משם:

א

(במ"א ס"ק ב') כלפניו דמי כדאי' גבי לולב עקום. כוונתו דהתם אמרינן אמר רבא ל"ש אלא לפניו אבל לאחריו ברייתי' הוא אמר ר"נ צדדין כלפניו דמי וא"ד כלאחריו ופסקו לחומרא כמד"א כלפניו דמי. ולפ"ז חזינין דאע"ג דאמר רבא ל"ש אלא לפניו נכלל בו בלשונו לפסול גם צדדים וא"כ גם כאן דאיתא לפניו כמל' עיניו יש לנו לומר שבכלל לשון לפניו נכלל גם צדדים להרחקה כשיעור זה והרמב"ם מיירי היכא דלא אפשר אז עדיף שיחזיר לצדדים: