שולחן ערוך, אורח חיים ס״ח: שלא להפסיק בפיוטין. ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

א

שלא להפסיק בפיוטין. ובו סעיף אחד:
יש מקומות שמפסיקים בברכת קריאת שמע לומ' פיוטי' ונכון למנוע מלאומרם משום דהוי הפסק: הגה וי"א דאין איסור בדבר [הר"י ס"פ אין עומדין והרשב"א והטור] וכן נוהגין בכל המקומות לאומרם והמקיל ואינו אומרם לא הפסיד ומ"מ לא יעסוק בשום דבר אפי' בד"ת אסור להפסיק ולעסוק כל זמן שהצבור אומר פיוטים כ"ש שאסור לדבר שום שיחה בטלה ומ"מ מי שלומד ע"י הרהור שרואה בספר ומהרהר לית ביה איסורא דהרהור לאו כדיבור דמי אלא שמתוך כך יבואו לדבר ויבואו לידי הפסק וע"כ אין לאדם לפרוש עצמו מהצבור במקום שנהגו לאמרם ויאמר אותו עמהם וע"ל סי' צ' סעיף י' [מהרי"ל וד"ע]:

א

בהג"ה והמיקל לא הפסיד אם אינו אמר' וכה יעשה מי שאינו אומר פיוטים עם הקהל מיד כשיתחיל החזן ברכת יוצר אור יתחיל הוא ג"כ ויאמר כל הברכות כסדרן וקורא ק"ש ויאמר ג"כ אמת ויציב עד העונ' לעמו בעת שועם אליו ושם ישתוק עד שהש"ץ מגיע ג"כ לשם ואז חותם עם הצבור גאל ישראל וסמך גאולה לתפלה (טור בש' הרמ"ה) . ומזה נשתרבב המנהג לעמוד ממקומו ולהכין עצמו לתפלה כשמגיע לתהלות לאל עליון (מהרר"ל)

א

דמי. אמנם בשעה שהחזן אומר קדיש אסור להרהר בספר שצריך הרבה לכוין בעניית הקדיש. פר"ח:

ב

מהצבור. והאר"י ז"ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקליר שנתקנו ע"ד האמת: וכן לא היה אומר יגדל אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה אין לשנות ממנהג מקומו כי י"ב שערים בשמים נגד שנים עשר שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בש"ס הוא שוה לכל הכוונות. ובשל"ה האריך בשם גאונים שמצוה לומר פיוטים וכשפייט ר"א וחיות אשר הנה וכו' ליהטה אש סביבותיו ע"ש. כ' הר"מ מינץ סי' פ"ז שמנהגו לומר הפיוט ואח"כ מתחיל בברכת יוצר אור שלא להפסיק באמצע הברכה. ואם מתפלל ביחיד לא יאמר שום פיוט באמצע הברכה עכ"ל וכתב המ"א מיהו בס"ס נ"ד כ' הרמ"א דאסור להפסיק בין ישתבח ליוצר. אבל כשאומר באמצע הברכה הוי מעין הברכה. מיהו בפסח שהחזנים מאריכים הרבה בנגונים מוטב לומר הפיוט קודם שיתחיל בברכה דהרוב הוי שלא מעין הברכה. ואם שכח לומר הפיוט עד שגמר הברכה אסור לאומרו דלא עדיף מעל הניסים בחנוכה ופורים ע"ש:

א

תשובת הרמ"ה ור"מ בפ"ח מהלכות ק"ש והטור בשם אביו הרא"ש:

א

ס"א ונכון כו'. כמ"ש בפ"א במתני' במקום כו' לקצר אינו רשאי להאריך כו'. וכ"כ הרמב"ם בפ"א ברכות אלו אין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהן ואמרינן בפ"ו כל המשנה ממטבע שטבעו כו' טור ע"ש וז"ל הרמב"ה בפ"א מה' ק"ש ברכות אלו עם שאר כל הברכות כו' ואין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהם מקום שהתקינו לחתום כו' מקום שהתקינו שלא לפתוח כו' כללו של דבר כל המשנה כו' ה"ז טועה וחוזר ומברך כמטבע וכל שלא אמר אמת ויציב שחרית כו' אבל בפ"א מה' ברכות חזר בו וכ' ונוסח כל הברכות עזרא וב"ד תקנום ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על א' מהם ולא לגרוע ממנה וכל המשנה ממטבע כו' אינו אלא טועה וכל הברכות כולן נאמרין כו' והוא שיאמר כעין שתיקנו חכמים ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפי' בלשון חול יצא ואף שדחק בכ"מ שם לתרץ דבריו אינם נכונים והנה מ"ש שכל הברכות עזרא כו' שם ל"ג א' ומ"ש מקום שהתקינו כו' מתני' י"א א' וכמ"ש בפי' שם והברכה ארוכה הוא יוצר אור ומעריב ערבים והקצרה היא אהבת עולם ונקראת יוצר אור ארוכה ואהבת עולם קצרה מפני שכל ברכה שיש בתחילתה ברוך ובסופה ברוך נקראת ארוכה ושאינה כן נקראת קצרה וז"ל הירושלמי פ"ק על מתני' הנ"ל א"ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בהן בברוך מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך ומפ' דה"ה להיפך שחותם ואינו פותח נקרא קצרה וזה שקראו במתני' קצרה לקצר אף שבפי' לא מפ' כן ומ"ש כללו כו' פ' כר"י שם מ' ב' אבל בה' ברכות חזר בו ופ' כר"ח דבירו' פ' כר"מ וכן בגמ' דקאמר בנימין רעי' כו' סד"א ה"מ דאמר כו' ואפי' לר' יוחנן אתיא דלא כר"י כמ"ש ור"י א"ל כו' וז"ש וכל הברכות כולן כו' ואם שינה כו' ומ"ש הואיל כו' כר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין כו' וכ"ז בדיעבד דל"פ אלא בדיעבד דר"מ נמי ל"ק אלא יצא וכן ר"ה ור"י ל"פ אלא בדיעבד וקאמר נימא ר"ה כו' ובתוספתא פ"א למה אמרו א' ארוכה וא' קצרה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום לפתוח בברוך אינו רשאי שלא לפתוח בברוך שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח בברוך לשוח אינו רשאי שלא לשוח שלא לשוח אינו רשאי לשוח אלו ברכות שמקצרין בהן המברך על הפירות ועל המצות ברכת הזימון וברכה אחרונה שבבהמ"ז אלו ברכות שמאריכין בהן ברכות תענית וברכות של ר"ה וברכת יה"כ ר"ל של יובל שהוא שוה לר"ה מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם בור הוא אלו ברכות שאין חותמין בהן בברוך המברך על הפירות ועל המצות ברכת הזימון וברכה אחרונה שבבה"מ ר"י הגלילי היה חותם בברכה אחרונה שבבהמ"ז ומאריך בה אלו ברכות שפותחין בהן בברוך כל הברכות כולן פותחין בהן בברוך חוץ מן ברכה הסמוכה לשמע וברכה הסמוכה לברכה אחרת שאין פותחין בהן בברוך אלו ברכות ששוחין בהן כו' מ' מכאן להאריך ולקצר כפשטן שאינו רשאי להוסיף ולא לגרוע שהרי חשיב לפתוח ולחתום ועוד דקאמר אלו ברכות שמקצרין בהן אלו ברכות שאין חותמין בברוך אלמא תרתי מילי נינהו ובשניהם קאמר על הפירות ועל המצות וקא' ריה"ג היה חותם כו' ומאריך בה ר"ל דבתרתי פליג ועוד דקא' אלו ברכות שמאריכין בהן כו' אלמא מדלא חשיב אלא אלו ש"מ להאריך ממש ועוד מדקא' אלו ברכות שפותחין בברוך כו' אלמא מילתא אחריתא הוא ומ"ש בירושלמי הנ"ל מטבע ארוך כו' לא מפני זה נקרא ארוך וקצר אלא דיניהן קא מפרש דארוך פותח וחותם וקצר פותח ואינו חותם וז"ש בתוספתא הנ"ל בברכות המצות כו' שהן קצרות ואין חותמין בהן וריה"ג היה חותם כו' ומאריך דתליא זה בזה אבל לאו משום זה נקרא קצרה ולכן לא קאמר להיפך דקצרה חותם ואינו פותח דלא תליא בזה אלא בסמוכה ומ"ש במתני' אחת ארוכה כו' כפי' הרמב"ם אבל לא מטעמיה אלא דלגבי יוצר אור קרי לה קצרה ול"ק ארוכה וקצרה אלא משום סיפא מקום כו' וכמ"ש בתוספתא הנ"ל למה אמרו אחת ארוכה כו' ר"ל לא שהן ארוכות וקצרות באמת אלא משום סיפא מקום כו' שאין רשאין לשנותן ומ"מ בדיעבד יצא כנ"ל וכן ממ"ש כל שלא אמר אמת ויציב כו' וכל שלא אמר ברית ותורה כו' וכיוצא בו דוקא אלו הא שאר יצא וכן אמר בתוספתא מברכותיו כו' ל"ק אלא הרי זה בור וז"ש הרמב"ם ה"ז טיעה:

ב

וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה א' ארוכה כו' וד"ה מקום כו' ועהג"א שם ד"ה ופר"ת כו' והרשב"א ג"כ הקשה קושיית תוס' ממודים כו' ועוד הקשה דאמרינן פתח בדשכרא כו' פתח ביוצר אור כו' ולפי' הרי"ף שהוסיף בה ואמר שתיהן ועוד דאמרינן מנימין רעיא כו' אלא הפי' הוא כמ"ש הרמב"ם בפי' לפתוח כו' כנ"ל וכמ"ש בירושלמי הנ"ל א"ר יודן מטבע כו' וקשיא ליה התוספתא הנ"ל דקתני להאריך ולפתוח ודחק בפי' התוספתא להאריך אינו רשאי לקצר היינו שלא לפתוח או שלא לחתום ולפתוח כו' היינו שלא לעשות להיפך לחתום ולא לפתוח וכן לחתום כו' ג"כ שלא לעשות להיפך לפתוח ולא לחתום והביא ראיה מירושלמי שם שמביא התוספתא הנ"ל אלו ברכות שמאריכין בהן ברכות ר"ה כו' מברכותיו כו' אלו ברכות שמקצרין בהן המברך כו' הא כל שאר ברכות אדם מאריך אמר חזקיה מן מה דתני המאריך ה"ז מגונה המקצר ה"ז משובח הדא אמרה שאין זה כלל ולי נראה דמירושלמי הזה מ' להיפך שפי' להאריך ממש ולקצר ממש אלא שאמר שבשאר כל הברכות שלא נא' בהן לא ארוכה וקצרה רשאי להאריך ולקצר אלא שהמאריך ה"ז מגונה כו' ולא כדקס"ד שהשאר הן ארוכות וז"ש שאין זה כלל שאמר אלו שמקצרין דל"ד אלו אלא שבאלו אינו רשאי להאריך ועוד אמר שם תני צריך להאריך בגואל ישראל בתענית הא בשש שהוא מוסיף אינו מאריך א"ר יוסי של"ת הואיל והוא מעין י"ח לא יאריך בה לפום כן צריך מימר צריך להאריך בגואל ישראל בתענית אלמא פי' מאריך ממש וגם פי' תוס' ל"נ דבתוספתא הנ"ל אמרו למה אמרו אחת כו' כנ"ל וכן נראה שהרמב"ם בחיבורו חזר בו ממ"ש בפי' ופי' להאריך ולקצר ממש וז"ש להוסיף או לגרוע ומ"ש לפתוח כו' הוא ע"פ התוספתא הנ"ל וחשיב הג' דברים כמו בתוספתא וכל הקושיות הנ"ל לא קשה דשם הכל בדיעבד וכמש"ל ומה שהקשו ממ"ש מודים כו' ל"ק שאחת ארוכה קאי על יוצר אור כפי' הרמב"ם ונראה שיש לסמוך ע"ז הירושלמי שלא אמרו אלא ה"ז מגונה ודוקא בחנם אבל מעין היום ש"ד וכמ"ש בפ"ק דמס' ע"ז ח' א' שואל אדם כו' אם בא כו' ואמרינן בספ"ה דברכות כלום מאריך כו' ומ"מ המקצר ה"ז משובח כמ"ש בירושלמי הנ"ל וז"ש וי"א כו' והמיקל כו' כ"ש באהבה רבה שהמתני' קרא לה קצרה וכן בתפלת י"ח דקאמר בירושלמי הנ"ל של"ת הואיל והוא מעין י"ח כו' מ' דאין להאריך בהם אלא מ"ש במתני' וכן ממ"ש במס' ע"ג שם אבל אם בא כו' מ' שבאמצע אף בש"ת לא יאריך ועתוס' שם שתי' דקרובץ שאני דצורך ציבור הוא:

א

במג"א שוה לכל. נ"ב ואילו ידע זה הרשד"ם חלק או"ח סי' ל"ד לא היה כותב כמ"ש ע"ש. ועיין תשובות ח"ס או"ח סי' ט"ו ט"ז [שם כתב ע"ד אחד שמיחה בש"ץ שלא יעבור לפני התיבה בבגדי צמר להתפלל בנוסח ספרד כי אין הלובש צמר כדאי הוא לה וכתכ שאין לחוש לזה. ובאמצע התשובה מביא מה שקיבל מרבותיו הגאונים ז"ל ע"ד נוסחאות התפלה שכלם שוות זו כזו וכל שיש בזו יש בזו אלא שאין אתנו יודע עד מה. ואנו מתפללים ע"ד מתקני התפלות ונוסחאות הללו כי כולם לדבר אחד נתכוונו כמו סגנון אחד לכמה נביאים ואין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד וכל נוסחא ונוסחא אינה אלא סגנון אחת משונה מחברתה אבל הם עולים למקום אחד והאריך עוד שם ובתשובה שלאחריה ובסי' קצ"ז בענין זה:

א

[א] אין לאדם וכו'. וכן כתב במהרי"ל דהיה נזהר מאוד לומר קרוב"ץ והיה כועס על הבחורים שהיו לומדין בבית הכנסת ולא שמו לבם לומר קרוב"ץ, עד כאן. וכן כתב בתשובת מהר"מ מינץ סימן פ"ז וסיים שהוא לא היה מתחיל הברכה ברוך אתה ה' יוצר אור וכו' אור עולם וכו' עם השליח ציבור כמו שאומרים כל הקהל אלא היה מתחיל בלא ברכה אורי וישעי או שאר יוצרות עם הציבור ואחר שנגמר היוצר מתחיל השליח ציבור המאיר לארץ, ואז התחיל הברכה ברוך אתה ה' יוצר אור וכו' המאיר לארץ וכו' וטעמא כדי למעט ההפסק, ועיין לקמן סימן קי"ב כתבתי ממעלות הפיוטים. ומגן אברהם כתב דבאמצע ברכה הוי מעין הברכה אבל בין ישתבח ליוצר מבואר בסוף סימן נ"ז דאסור להפסיק. עוד כתב דאם שכח לומר הפיוט עד שגמר הברכה אסור להפסיק בין ברכה לברכה:

ב

[ב] מהציבור וכו'. משמע דוקא בציבור ולא יחידי, וכן כתב לחם חמודות. כתב בכוונות אין לשנות המנהגים בתפילה כי שתים עשרה שערים בשמים נגד שתים עשרה שבטים, וכל שבט יש לו שער, ומנהג לבד מה שנזכר בש"ס שוה לכל, עד כאן. ובמהרי"ל הלכות יום כיפור שאין לשנות מנהג המקום בשום ענין אפילו בניגונים שאין מורגלים שם, עיין שם שנענש עבור זה:

א

א) [סעיף א'] יש מקומות שמפסיקין בברכות ק"ש לומר פיוטים וכו' וז"ל שער הכוונות דף ן' ע"ג בענין הפזמונים והפיוטים שתקנו האחרונים דע לך כי מורי ז"ל לא היה אומר שום פזמון ושום פיוט ובקשה מאלו שסדרו האחרונים כגון ר' שלמה בן גבירל וכיוצא לפי שאלו האחרונים לא ידעו דרכי הקבלה ואינם יודעים מה שאמרו וטיעים בסדר דבורם בלי ידיעה כלל ובפרט פזמון יגדל אלהים חי וכו' וכן ודוי אשמנו באומר ובפועל וכו' וכן ביוה"כ לא היה אומר ודוי של רבינו נסים ור' ש"ט ן' אדרוטל ור' יצחק בן ישראל שתקנו כל אחד ודוי בערבית ושחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה ולא היה אומר אותם כלל אבל היה אומר התפלות והבקשות ופזמונים שתקנו הראשונים כמו תפלת ר"ע ע"ה ותפלת ר"א בן ערך ותפלת רבי נחוניא בן הקנה ע"ה וכן היה אומר כל הפיוטים ופזמונים שתיקן ר"א הקליר הלא המה במחזור האשכנזים לפי שכל אלו הראשונים תקנו דבריהם עפ"י חכמת האמת והיו יודעים מה שתקנו ואף גם אם הם באמצע ברכות יוצר היה אומרם לפי שהם היו תנאים והיו יודעים מה היו מתקנים וכל דבריהם היו מסודרים ע"פ האמת ושמעתי בשם מורי ז"ל כי הקליר שסידר קרוב"ץ במחזור האשכנזים הוא ר"א ב"ר שמעון כנז' במדרש (והביאו הב"ח) ע"פ מכל אבקת רוכל זה ר"א ב"ר שמעון דהיה קראי ותנאי ופייטן וקרוב"ץ אבל אני לא שמעתי ממורי ז"ל:

ב

א) ואמנם בעקרי המנהגים עצמם שיש הפרשים רבים ושנוים רבים בעניין נוסח התפילות בעצמם חיץ מעניין הפזמונים והפיוטים הנוספים בתוך התפילות אלא בנוסח הברכות והתפלות עצמם יש שנויים רבים בין סדורי התפלות בין מנהג ספרד ובין מנהג קאטליניא ובין מנהג אשכנז וכיוצא בזה, הנה בענין הזה א"ל מורי ז"ל שיש ברקיע י"ב חלונית כנגד י"ב שבטים וכל שבט ושבט עולה תפלתו דרך שער א' מיוחד לו וה"ס י"ב שערים הנז' בסוף יחזקאל, והנה אין ספק כ"א תפילות כל השבטים היו שוות לא היה צורך לי"ב חלונות ושערים וכל שער יש לו דרך בפ"ע אלא ודאי מוכרח הוא שכיון שתפליתיהם משינות לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט, כי כפי שורש ומקור נשמות השבט ההוא כצ"ל סדר תפילתו. ולכן ראוי לכל אחד ואחד להחזיק כמנהג סדר תפילתו כמנהג אבותיו לפי שאין אתני יודע מי הוא משבט זה ומי הוא משבט זה, וכיון שאבותיו החזיקו במנהג ההוא אולי הוא מן השבט ההוא הראוי לו אותו המנהג ועתה בא לבטלו ואין תפלתו עולה למעלה אם לא בדרך הסדר ההוא אבל צריך שתדע שאין זה אלא בענין תיבות משונות באמצע התפילה וכיוצא בו כגון להקדים הודו קודם ברוך שאמר או אח"כ וכיוצא אבל מה שהוא מיוסד עפ"י הדין המפורש בתלמוד זה הוא הדבר השוה לכל נפש ואין חילוק ביניהם כלל בכל השבטים עכ"ל, וכ"כ בס' פע"ח ריש שער התפלה, וז"ל הירושלמי אעפ"י ששלחנו לכם סדר התפילה אל תשני ממנהג אבותיכם עכ"ל, וכ"כ בס"ח סי' רנ"ו. מ"א ריש הסי' סי"ב אות א' ש"ץ דק"ח ע"ב. קש"ג סי' י"ב אות ט'.

א

ב) אם הספרדי התפלל עם האשכנזים יצא וה"ה להיפך כי אין ביניהם שום חילוקי דינים שיפסול תפלת האחת לפי סברת כת האחרת כי הם קורים קריאת שמע ותפלה בברכותיה כמו האשכנזים ואף שיש ביניהם חלופי נוסחאות בברכת שמונה עשרה זה אין מעכב. תשו' שער אפרים סי' י"ג. סו"ב אות א' ש"ץ שם. קש"ג שם אות יו"ד. אמנם לכתחלה ודאי צריך ליזהר שלא לשנות כמ"ש באות הקודם. וכ"כ חרמ"ג בא"א ריש הסי' והאר"י ז"ל אעפ"י שהיה אשכנזי היה מתפלל בסדר בני ספרד כמש"ל סי' מ"ח סדר התפלה בשמו והוא סדר בני ספרד כיעו"ש. וגם הודו היה אומרו קודם ב"ש כמנהג הספרדים כמ"ש בשער הכונות דף י"ז ע"א. והגם שכתבנו באות הקודם בשם האר"י ז"ל שאל ישנה אדם ממנהג אבותיו בסדר התפלה כגון להקדים הודו וכו' אפשר מפני שהוא היה יודע בחי' שורש נשמתו שכך צ"ל ועוד י"ל דלהקדים לאו דוקא וכמ"ש אח"כ דסדר תפלת הספרדים עילה בכל הי"ב שערים יעו"ש. ובזה נסתלקה קושיית הרב שמן ששון ז"ל ובשאר נוסח התפלה שהסדיר אפשר לומר שהוא שוה לכל וכמ"ש אח"כ. ועיין עוד מ"ש בקול"י לסי' ל"ו אות ב' ואו' ג' ודו"ק:

ב

ב) וכתב בס' משא מלך חלק ז' בדיני המנהגות חקירה ט"ו דמנהג הספרדים בסידור התפילות הוא הנכון וההגון יעו"ש. והרב זלה"ה כתב שסדר תפלת הספרדים עולה בכל הי"ב שערים הנז"ל. ש"ץ שם. קש"ג שם אות ט' ואות י"א:

א

ג) שם ונכון למנוע מלאומרם וכו'. וכן מנהגינו שלא להפסיק בברכות ק"ש לומר שום פיוטים. ומ"ש בסידורים של ר"ה ויוה"כ פיוטים קודם נשמת ויוצר ובג' ראשונים של תפלת י"ח יתבאר באות שאח"ז ולקמן על סי' קי"ב סעי' ב' בס"ד קחנו משם:

א

ד) שם הגהה. וי"א דאין איסור בדבר וכן נוהגים בכל המקומות וכו'. היינו מקומות האשכנזים. וכתב מהר"ם מינץ סי' פ"ז וז"ל ואני איני פורש מן הצבור מאחר שנהגו כך. אך כל היוצרות שאומר הקהל עם הש"ץ איני מתחיל הברכה בא"י אלהינו מ"ה יוצר אור של אור עולם באוצר חיים וכי' כמו שאומרים הקהל עם ש"ץ אלא אני מתחיל בלא ברכה אור ישע וכשמתחיל הש"ץ המאיר לארץ אז אני מתחיל הברכה בא"י אמ"ה יוצר אור ובורא חושך וכו' עכ"ל. והביאו כנה"ג בהגה"ט ומ"א סק"א. וכתב עליו המ"א שם וז"ל מיהו בססי' נ"ד כתב רמ"א דאסור להפסיק בין ישתבח ליוצר אור דבשלמא כשאומר אותו באמצע הברכה הוי מעין הברכה ועיין סי' קי"ט סעי' א' בהגה. מיהו בפסח שהחזנים מאריכים הרבה בניגונים מוטב לומר הפיוט קודם שיתחיל הברכה דהרוב הוי שלא מענין הברכה עכ"ל. והביאו א"ר אות א' סו"ב אות ב'. נמצא לפי דברי מהר"ם מינץ יותר טוב לומר הפיוטים קודם התחלת ברכת יוצר מלאמרם באמצע הברכה ולדברי המ"א הוא בהפך דאדרבא באמצע הברכה הוא יותר טוב מלהפסיק בין ישתבח ליוצר אלא רק בפסח שהחזנים מאריכים הרבה בניגונים והרוב הוי שלא מענין הברכה אז הוא יותר טוב להפסיק בין ישתבח ליוצר מלהפסיק באמצע הברכה, ומזה נשתרבב המנהג בערי ספרד שיש להם פיוטים בר"ה וביוה"כ קודם נשמת וקודם יוצר שאומרים אותם קודם ב"ש כדי שלא להפסיק בין ברכת ב"ש לישתבח ובין ישתבח ליוצר בדבר שאינו רגיל להיות שם כל השנה, ובמדרש בית אל יכב"ץ שבתוך עיר קדשנו ירושלם תובב"א אין אומרים אותם הפיוטים ככל אפילו קודם ב"ש לא אותם ולא זולתם, וגם המזמורים שמוסיפים ביוה"כ קודם ב"ש אין אומרים אותם ואפילו המזמור השייך לאותו יו"ט שנוהגים להוסיף אין אומרים אותם אלא דוקא המזמורים שאומרים ביום השבת אומרים אותם ביו"ט ור"ה ויוה"כ ולא זולתם. ויתבאר עוד לקמן בסי' קי"ב סעי' ב' בס"ד:

א

ה) שם בהגהה, וכן נוהגים בכל המקומות וכו'. ודוקא ציבור אבל יחיד אין לאומרם, מהר"ם מינץ שם כנה"ג שם, וכ"כ ל"ח אות ע' והביאו שכנה"ג בהגב"י וא"ר אות ב', וכ"כ מ"א שם, סו"ב שם, ר"ז אות א':

א

ו) שם בהגהה, וכן נוהגים וכו'. ואם שכח לומר הפיוט עד שגמר הברכה אסור לאומרו דלא עדיף מעל הנסים בחנוכה ופורים עיין סי' רצ"ד, ועוד דבשלמא כשאומרו באמצע הברכה הו"ל מעין הברכה אבל בין ברכה לברכה אסור להפסיק. מ"א שם, א"ר שם, סו"ב אות ב' ר"ז שם:

א

ז) שם בהגהה. והמיקל ואינו אמרם לא הפסיד וכו'. וכה יעשה מי שאינו אומר פיוטים עם הקהל מיד כשיתחיל החזן ברכת יוצר אור יתחיל הוא ג"כ ויאמר כל הברכות כסדרן וקורא ק"ש ויאמר ג"כ אמת ויציב עד העונה לעמו בעת שועם אליו ושם ישתוק עד שהש"ץ מגיע ג"כ לשם ואז חותה עם הצבור גאל ישראל וסומך גאולה לתפלה. טור בשם הרמ"ה. עט"ז. ואע"ג דשהה כדי לגמור את כולה אסור לכתחלה אפילו בלא אונס כמ"ש המ"א בסי' ס"ה אות א' מ"מ כאן לא היה באפשר כי צריך להתפלל עם הצבור חשיב כלא אפשר וממתין שם. פרמ"ג א"א אות א' ;

א

ח) שם בהגהה. ומ"מ מי שלומד ע"י הרהור וכו' לית בה איסורא וכו'. אמנם בשעה שהחזן אומר קדיש אסור להרהר בספר אלא צריך לכוין הרבה בעניית הקדיש וכמ"ש המחבר סי' נ"ו וזה פשוע. פר"ח אות א'. י"א בהגה"ט חס"ל אות א'. אמנם מ"ש שם הפר"ח על דברי מור"ם ז"ל דאין לחדש גזירות מדעתינו וכו' ולא חיישינן שמא יוציא בשפתיו וכו' יעו"ש והביאו י"א וא"א שם עיין פתה"ד אות ב' שהחזיק בדברי מור"ם ז"ל וכתב שיש חילוק בין מהרהר בס' למהרהר בע"פ ובמהרהר ע"פ הוא דלא חיישינן לדבר אבל במהרהר בספר חיישינן יעו"ש:

א

ט) שם בהגהה. וע"כ אין לאדם לפרוש עצמו מן הצבור במקום שנהגו לאומרם וכו'. כתב הברכ"י אות ב' דמי שהוא בעיר שפיוטים שלהם מהראשונים תנאים ואמוראים כגון פיוטי ר"א הקליר אל יפרוש מן הצבור ונכון לבו שפיוטים אלו הם ע"ד האמת ואין חשש בדבר. אך אם הפיוטים הם מהמשוררים שהיו אחר הגאונים על הרוב אינם מכוונים ע"ד הסוד ויקיים מצות פרוש מיראה וטוב לו שיהרהר בד"ת כמ"ש הפר"ח עכ"ד. והביאו שע"ת אות א' וכ"כ החס"ל אות א'. ומ"מ לא יהרהר בספר דחיישינן שמא יפסיק אלא בע"פ כמ"ש באות הקודם ועיין לעיל אות א':

א

י) פיוט מי כמוך שהתקין רבי יהודה הלוי ז"ל לשבת זכור לומר אותו בנשמת כל חי מהרד"ק ז"ל כתב על מנהג זה דישר כחם. אמנם הרב שיו"ב לפנים שדי ביה נרגא והקהלות שביטלו אמירת מי כמוך בתוך נשמת יפה עשו והדין עמהם יעו"ש מה שהאריך בזה ובסי' קי"ב אות א' דברי מנחם בהגה"ט אות א'. וכ"כ החס"ל אות א' בשם טוב עיין סי' ח"י דאין להפסיק באמירת מי כמוך בתוך שבח נשמת לשבת זכור עכ"ד. ועכשיו נתפשט המנהג בכל המקומות לומר הפיוט של מי כמוך אחר גמר קריאת המפטיר לשבת זכור:

א

מ"א סק"א בין ישתבח ליוצר דבשלמא. ר"ל אחר ברכו ע"ש:

ב

שם בחנוכה. אין מחזירין וכ"ש דאין מחזירין בשביל הפיוטים ובסי' רצ"ד נתבאר דכל היכא דאין מחזירין אזי מיד כשגמר הברכה אסו' לאומרו:

א

האר"י ז"ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת, אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה אין לשנות ממנהג מקומו כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בגמרא שוה לכל (הכוונות) וז"ל הגמרא ירושלמי אף על פי ששלחנו לכם סדר התפלות אל תשנו ממנהג אבותיכם עכ"ל וכ"כ בס"ח סי' רנ"ו וכתב שגם הפסוקים שאומרים על הפיוטים צריך לנגן כמו שמנגנים הקרוב"ץ – ובש"ל האריך בשם גאונים שמצוה לומר פיוטים וכשפייט ר"א וחיות אשר הנה וכו' ליהטה אש סביבותיו עכ"ל: אין לאדם לפרוש כו. וכ"כ רמ"מ סי' פ"ז רק כתב שמנהגו לומר הפייט ואח"כ מתחיל בברכת יוצר אור שלא להפסיק באמצע הברכה ואם התפלל ביחיד לא יאמר שום פיוטים באמצע הברכה עכ"ל, מיהו בסוף סימן נ"ד כתב רמ"א דאסור להפסיק בין ישתבח ליוצר דבשלמא כשאומר אותו באמצע הברכה הוי מעין הברכה ועיין סי' קי"ט ס"א בהג"ה מיהו בפסח שהחזנים מאריכין הרבה בניגונים מוטב לומר הפיוט קודם שיתחיל הברכה דהרוב הוי שלא מעין הברכה כנ"ל, ונ"ל דאם שכח לומר הפיוט עד שגמר הברכה אסור לאומרו דלא עדיף מעל הניסים בחנוכה ופורים עסי' רצ"ד ועוד דבשלמ' כשאומרו באמצע הברכה הו"ל מעין הברכה אבל בין ברכה לברכה אסור להפסיק:

א

(א) דאין איסור – שזה שאמרו [בברכות י"א] מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אינו רשאי להאריך לא אמרו אלא בברכות ארוכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך אינו רשאי לקצר שלא לפתוח או שלא לחתום וכן להיפך קצרות אין רשאי להאריכן דעי"ז משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אבל שאר נוסח הברכה לא נתנו בו חכמים שיעור שיאמר כך וכך מלות דוקא דא"כ היה להם לתקן נוסח כל ברכה במלות מנויות ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנוסחתה וזה לא מצינו. כתב הרמב"ם פ"א מק"ש כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמי' בברכות ה"ז טועה וחוזר ומברך כמטבע. וכתב הכ"מ פ"א מברכות דוקא אם פתח בברכה במקום שלא תקנו לפתוח או חתם במקום שאמרו שלא לחתום או שחיסר מברכות הארוכות התחלת הברכה שמתחלת בשם ומלכות או שלא סיים בשם אבל אם שינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר בנוסח אחר בענין הברכה אפילו חיסר כמה תיבות יצא בדיעבד הואיל והיה בה אזכרה ומלכות וענין הברכה לבד התיבות שפרטו חכמים שהם מעכבות כגון שלא הזכיר ברית ותורה בבהמ"ז ומשיב הרוח וכל כיו"ב והובא כל זה במ"א סי' ס"ד ובסי' קפ"ז. ובביאור הגר"א כתב דהרמב"ם פ"א מברכות חזר בו מזה וסובר דאפילו בברכה ארוכה אם לא גמר סוף הברכה כדינה מ"מ בדיעבד יצא וכדיעה הראשונה המובא בסימן קפ"ז ס"א עי"ש:

ב

(ב) כ"ז שהצבור – ה"ה אפילו אם כבר גמר הוא והצבור הפיוטים והברכה והוא עומד בין פרק לפרק ג"כ אסור להפסיק:

ג

(ג) שמתוך כך – ר"ל כשיראו ההמון שהוא מסתכל בספר יבואו ג"כ לדבר אבל הרהור בעלמא בד"ת אפשר דיש להקל ועיין בפר"ח אמנם בשעה שהחזן אומר קדיש אסור להרהר שצריך הרבה לכוין בעניית הקדיש:

ד

(ד) אין לאדם – ומהרח"ו כתב בשם האר"י שלא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת וכן לא היה אומר יגדל ומ"מ העיד בנו של מהרח"ו על אביו שכשהיה ש"ץ בקהל בימים נוראים היה אומר כל הווידוים וכל הפיוטים וישמע חכם וממנו יקח חכמה ומוסר השכל שלא לשנות המנהגים. ובשל"ה האריך בשם גאונים שמצוה לומר פיוטים וכשפייט ר"א וחיות אשר הנה מרובעות לכסא וכו' להטה אש סביבותיו עי"ש. אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה לכו"ע אין לשנות כ"א ממנהג מקומו כגון מנוסח אשכנז לספרד או להיפך וכל כה"ג כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד ולענין דינא האשכנזים המתפללים עם הספרדים או להיפך יצאו י"ח תפלה. וכ"ז רק במנהגים שנהגו בשרשי תפלה אבל מה שנזכר בגמרא או בדברי הפוסקים שלמדו מהגמרא הוא שוה לכל ואין רשות לשום אדם לנהוג במנהגו:

ה

(ה) מהציבור – עיין במ"א דבפסח שהחזנים מאריכים הרבה בניגונים טוב יותר לומר הפיוט קודם שמתחיל בברכת יוצר אור דברוב הוי הפיוט שלא מעין הברכה ויהיה חשוב הפסק כשישהה כדי לגמור כולה ולכתחלה ראוי לחוש לזה וכדלעיל בסימן ס"ה במ"ב עי"ש. ואם שכח לומר הפיוט עד שגמר הברכה אסור לאומרו דלא עדיף מעל הניסים בחנוכה ופורים:

ו

(ו) עמהם – ואם מתפלל ביחיד לא יאמר שום פיוט באמצע ברכה [אחרונים]. דרך אגב ראיתי להזכיר כאן מה שהרבה מההמונים טועים בר"ה ויו"כ בשעה שמנגן החזן בתחלת ברכת יוצר אור הפיוט של אורות מאופל אמר ויהי אח"כ מתחילין ההמון מיד מלך או סלח נא ואינם מתחילים הברכה מראש וראוי להזהירם ע"ז:

א

מג"א ואם מתפלל ביחיד לא יאמר שום פיוטים באמצע הברכה. במקור הדין בתשו' הרב מינץ מבואר דיחיד המתפלל לא יאמר כלל פיוטים. כיון דאין חיוב לאמרם למה לו להכניס עצמו בספק זה. וזה היא לעצמו כשהתפלל בצבור בכדי שלא לאפרושי מצבור אמר הפיוטים קודם התחלת ברכת יוצר אור עיי' שם. ולזה נראה דתיבות אלו באמצע הברכה הם ט"ס ואולי צ"ל שלא יאמר לא באמצע הברכה ולא בין ישתבח ליוצר. אבל אפשר לאמרם בפ"ע אחר התפלה:

א

דמי עבה"ט. עיין פר"ח שמתיר שלא לומר וללמוד אז ע"י הרהור ובבר"י כתב דבפיוטי הקליר וכיוצא אין לעשות כן. אך בפיוטים מאחרונים המשוררים ומהרהר עצמו בד"ת אריך למעבד הכי:

ב

מהצבור עב"הט ובש"ץ כתב שראה בירושלים תוב"ב ספר הכוונת מכת"י מהר"ש וויטל בן מהרה"ו זלה"ה שכתב על דברי אביו שכתב מורי לא היה אומר כו' וז"ל אמר שמואל אע"פ שכ' זה אבי מארי ז"ל ראיתיו כשהיה ש"ץ בקהל בימים נוראים היה אומר כל הווידוי' וכל הפיוטים עכ"ל וישמע חכם וממנו יקח חכמה ומוסר השכל עכ"ל הש"צ שמנה שם דברים שיש בהם משום יוהרא ושאין בהם ע"ש ועיין בשו"ת מהר"י בן מגאש ז"ל סי' מ"ז כתב שאם החזן מחזיר ענין הברכה קודם שתבא הברכה עליו מותר והוא מנהג פשוט לכל העולם וכן דעת הרב ז"ל בזה (ר"ל רבינו הרי"ף) עכ"ל ובר"י סי' קי"ב קיה' בזה מדברי הרמב"ם בתשובה המכונה פאר הדור סי' ס"ד וסי' קכ"ט שאוסר בברכות ק"ש ע"ש ובמ"ש התוס' שר"א הקליר הוא ראב"ש עיין במע"מ ובזכרון יוסף סי' י"ג י"ד ובשו"ת נ"ב מהדורא תנינא שהאריכו הרבה בזה ובמח"ב הביא תשוב' ר"ת המבואות בשבלי לקט בכת"י וכתב שהיא עמוקה ורחבה ושם הרגיש מהרר"ץ בנקיון כפות דסוכת ועוד פיוט אחות אשר לכך כספתה וכתב בישוב הדברים ובמח"ב האריך ובסוף דבריו כתב תא חזי כמה נפיש חילייהו דבחכמתם עדיפו מנביא דרבינו האר"י ז"ל גילה שהפייטן היו בו ניצוץ מנשמת ר"א ב"ש כמ"ש מור וקציעה וכנף רננים ע"ש: