שולחן ערוך, אורח חיים נ״ג: דין מי הראוי לירד לפני התיבה. ובו כו סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין מי הראוי לירד לפני התיבה. ובו כו סעיפים:
אומר שליח צבור ישתבח מעומד:

ב

אין לומר ישתבח אא"כ אמר ברוך שאמר וקצת פסוקי דזמרה:

ג

אין לברך על עטיפת ציצית בין פסוקי דזמרה לישתבח אלא בין ישתבח ליוצר [וע"ל סי' נ"ד סעיף ג']: הגה הש"ץ אם לא היה לו טלית תחלה יתעטף בציצית קודם שיתחיל ישתבח כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח ולא יפסיק [כל בו סי' ה'] וכן אם אין מנין בב"ה ימתין הש"ץ עם ישתבח וישתוק עד שיבא מנין ויאמר ישתבח וקדיש: [מהרי"ל]:

ד

ש"צ צריך שיהיה הגון ואיזהו הגון שיהא ריקן מעבירות ושלא יצא עליו שם רע אפי' בילדותו ושיהיה עניו ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים:

ה

אם אין מוצאין מי שיהיה בו כל המדות האלו יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמעשים טובים: הגה ואם היה כאן עם הארץ זקן וקולו נעים והעם חפצים בו ובן י"ג שנה המבין מה שאומ' ואין קולו נעים הקטן הוא קודם [מרדכי ספ"ק דחולין] מי שעבר עבירה בשוגג כגון שהרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה מותר להיות ש"ץ אבל אם עשה במזיד לא דמ"מ יצא עליו שם רע קוד' התשוב' [תשובת א"ז במס' ברכו']:

ו

אין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו מפני כבוד הצבור אבל באקראי משהביא שתי שערות יכול לירד לפני התיבה ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור או מפי ש"צ הממנה אותו להקל מעליו להתפלל בעדו לעתים ידועים:

ז

אם אין שם מי שיודע להיות ש"ץ כי אם בן י"ג ויום א' מוטב שיהא הוא ש"ץ משיבטלו מלשמוע קדוש' וקדיש:

ח

מי שאינו בעל זקן כל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו נתמלא זקנו קרינן ביה הילכך בן כ' שנה אע"פ שאין לו זקן ממנין אותו: הגה וכן אם היה לו זקן אפי' מעט קרינן ביה נתמלא זקנו אם הוא מבן י"ח ולמעלה: [ב"י בשם מ"ס פי"ד ונ"י פ' הקורא עומד]:

ט

סריס י"א שמותר למנותו אם הוא בן כ':

י

יש ללמוד זכות על מקומות שנוהגים שהקטנים יורדין לפני התיבה להתפלל תפלת ערבית במוצאי שבתות: הגה ובמקומות שלא נהגו כן אין לקטן לעבור לפני התיבה אפי' בתפלת ערבית אפי' הגיע לכלל י"ג שנים ביום השבת אין להתפלל ערבית של שבת דהרי עדיין אין לו י"ג שנה [מהרי"ל]:

יא

ש"ץ שמאריך בתפלה כדי שישמעו קולו ערב אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להש"י בנעימה תבא עליו ברכה והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה ויראה אבל אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו ה"ז מגונה ומ"מ כל שמאריך בתפלתו לא טוב עושה מפני טורח הצבור:

יב

אין ממנין מי שקור' לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן:

יג

פוחח [עבדי ישעיה ערום תרגם עבדי ישעיה פחח] והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים לא ירד לפני התיבה:

יד

סומא יורד לפני התיבה ובלבד שלא יקרא בתורה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה:

טו

ש"צ קבוע יורד לפני התיבה מעצמו ולא ימתין שיאמרו לו:

טז

מי שאינו ש"צ קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה ולא יותר מדאי אלא פעם ראשונ' מסרב וכשיאמרו לו פעם שנייה מכין עצמו כמי שרוצה לעמוד ובפעם שלישית יעמוד ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול אינו מסרב לו כלל:

יז

אם טעה ש"ץ וצריכין להעמיד אחר תחתיו אותו שמעמידין תחתיו לא יסרב:

יח

האומר איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועין או מפני שברגלי סנדל לא ירד באותה תפלה כלל מפני שדרך האפיקורסין להקפיד בכך וחיישינן שמא אפיקורסות נזרקה בו: הגה [ואפי' אם נותן אמתלא לדבריו לא מהני] [ב"י בשם ר' יהונתן]:

יט

יש מונעים גר מלהיו' ש"צ ונדחו דבריה' אפי' יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצ' שפלוני יהיה חזן אם לא שכבר הסכים עליו מתחיל': הגה ודוקא שיהי' לאותו יחיד טעם הגון ע"פ טובי העיר אבל בלאו הכי אין היחיד יכול למחות בש"ץ [מהרי"ו סי' ס'] ואם הוא שונאו יכול למחות בו קודם שהסכים עליו [מהר"ם פדואה סי' ק"ד ומהרי"ק שורש מ"ד] ומי שהוא שונא לש"ץ לא יעלה לספר תור' כשקורא התוכחה: [אור זרוע]:

כ

אם אחד רוצה לומר תפלה בשביל אביו ואחד רוצה לומר בשביל אחר מי שירצה הקהל שיאמר התפלה הוא יאמר:

כא

אין למנות ש"צ ע"פ השר אע"פ שרוב הצבור חפצים בו:

כב

שליח צבור בשכר עדיף טפי מבנדבה: הגה ואין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות אין עונין אמן אחר ברכותיו [בנימין זאב סי' קס"ג ואגוד' פ' כיצד מברכין]:

כג

שכר ש"ץ פורעים מקופת הקהל אע"פ שהש"ץ מוציא הדל כעשיר מ"מ אין יד העני משגת כעשיר: הגה ויש אומרים שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי הנפשות וכן הוא מנהג הקהלות [מהר"ם פאדווה סי' מ"ד]:

כד

צבור שצריכין לשכור רב וש"ץ ואין בידם כדי שכר שניהם אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהורא' הוא קודם ואם לאו ש"ץ קודם:

כה

אין מסלקין חזן מאומנתו אא"כ נמצא בו פסול: הגה ואין מסלקין אותו משום רנון בעלמא כגון שיצא עליו שם שנתפס עם הנכרית או שמסר אדם אבל אם באו עליו עדים בזה וכיוצא בזה מעבירין אותו ושליח צבור שהוא שוחט ובודק לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפלה ולהתפלל מעבירין אותו. וש"צ המנבל פיו או שמרנן בשירי הנכרים מוחין בידו שלא לעשות כן ואם אינו שומע מעבירין אותו [כל בו דף קכ"ה ע"ד] וש"צ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים אע"פ שאין קול בנו ערב כקולו אם ממלא מקומו בשאר דברים בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולין למחות בידו: [תשובת רשב"א סי' ט']:

כו

קהל שנהגו למנות אנשים על צרכי הצבור לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם בין לחזן בין לקופה של צדקה בין לשאר מנויים הצריכין לצבור בין שנוטלין עליהם שכר בין שאינם נוטלים אפי' לא קבעו להם זמן סתמן כפירושן מאחר שנהגו כך: הגה יש מי שכתב דשליח צבור יתפלל מתוך ספר המיוחד לצבור דודאי נכתב לשמו [מהרי"ל בשם רוקח]:

א

ישתבח אומר הש"ץ מעומד כדי שלא להפסיק בין ישתבח לקדיש (ת"י) מזה נתפשט המנהג שהקהל יושבים בשבת בשעה שאומרים ישתבח לפי שהחזן מנגן בסוף ברכת ישתבח ואין עומדים עד שמתחיל הקדיש אבל בחול עומדים גם הקהל עם הש"ץ כדי לשמוע הקדיש מעומד מפי הש"ץ ולענו' מיד איש"ר גם כן מעומד אבל משום ברכה של ישתבח אין צריך לעמוד מ"מ נוהגים אנשי מעשה לעמוד כשאומרים ישתבח בין בשבת בין בחול ואפי' ביחיד וכן כל דבר שבקדושה צריך לעמוד כמ"ש בירושלמי ע"פ דבר אלקים לי אליך המלך ויקם ולעיל בסי' ח' כתבתי שצריך לעמוד לכל ברכת המצוה רק לברכת הנהנין א"צ לעמוד:

ב

ויש לו נעימות וקולו ערב כתוב בפסיקתא כבד ה' מהונך קרי ביה מגרונך שאם היה קולך ערב עמוד וכבד ה' מקולך ואם אינו הגון ויניחו אותן להתפלל משום נעימות קולו אין הקב"ה מקבל תפלתו שנא' נתנה עלי בקול' על כן שנאתי':

ג

שעבר עבירה בשוגג כגון שהרג את הנפש כו' אבל אם עשה במזיד לא ודווקא שהרג נפש אז אין מועיל לו תשובה להיות כשר לש"ץ אבל אם עבר שאר עבירות בין אדם למקום שיוצא מכלל הדת בילדותו ושב בתשובה שלימ' כשר (מהרש"ל ב"ש סי' ב') ואין נכון להעביר ש"ץ קבוע בשביל אחר שקולו ערב אלא ישרתו שניהם כאחד (מהר"ל בן חביב סי' ט"ו) ואם העבירו אותו לסיבות ידועות אין מחזירין אותו אלא בתשובה ידוע לו:

ד

אין ממנין ש"ץ אלא שנתמלא זקנו מפני כבוד הצבור כו'. ואף אם רוצי' למחול על כבודם לא מהני וכן בכל מקום שתקנו חז"ל מפני כבוד הצבור אין ביד הצבור למחול על כבודם כגון לגלול ס"ת בצבור וכן אשה לא תקרא בצבור וכן קטן לא ישא כפיו (מורי בב"ח) וכן משמע בב"י וכן כ' הרא"ש והרשב"א והר"ן ותוס' סוף פ' לולב הגזול ולא כתוס' ספ"ק דחולין דמשמע מדבריהם דשרי:

ה

אבל באקראי משהביא שתי שערות כו' ואם הוא בן י"ג שנים ויום אחד יכול להתפלל באקראי בלא בדיק' אחר השערות דסמכינן ארוב שיש להם שערו' (מהרמ"י) וי"א שלא ירד לפני התיבה בר"ה ובי"כ או בעת צרה ח"ו כ"א אדם מופלג (א"ז) אדם שפגע בו מדה"ד שנפלו זרועותיו ראוי וראוי הוא להיות ש"ץ שהקב"ה חפץ להשתמש בכלים שבורים דכתיב לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (של"ה) ולא נפסל הש"ץ במומין יהיה איזה שיהיו אלא בשנים. (מהרש"ל בשם מהר"ם) ולא נפסלו במומין אלא כהנים:

ו

יש ללמוד זכות על מקומות שנוהגים שקטנים יורדים לפני התיב' להתפלל תפלת ערבית כו'. ודוקא תפלת ערבית שהיא רשות אבל שאר תפילו' אין קטן מוציא את הרבי' ידי חובתן:

ז

) סומא יורד לפני התיבה ובלבד שלא יקרא בתורה כו'. וי"א דסומא מותר לעלות לס"ת ולברך תחלה וסוף מהרש"ל ובש"ת משאת בנימין סי' ס"ח וכן עיקר וע' לקמן סי' קל"ט סעיף ג' ובסימן ק"ט ס"י) יש מקומות שאין מניחין את האבלים להתפלל כ"א פ"א או פעמים בשבוע אכן מקום שאין מנהג אין למחות באבל להתפלל והמוחה באבל כאלו מוחה באדם לעשות מצוה וכאלו גוזל את המת לפי שהוא נחת רוח למת ומצילו מדינה של גיהנם (ר"מ מינץ סימן מ"ג):

א

מעומד. משמע דיחיד א"צ לעמוד. וה"ה בשבת שהחזן מנגן בא"י א"צ היחיד לעמוד כשאומר ישתבח ב"ח. אבל בס"ס נ"א משמע דצריך לעמוד. עט"ז: כל הט"ו שבחים שבישתבח מן שיר ושבחה וכו' עד מעתה יאמר בנשימה אחת של"ה מ"א. ואינם אלא י"ג שבחים יד אהרן ועיין בספר משנת חסידים דף ס"ה ע"א וכן הוא בכוונות:

ב

דזמרה. דהוא ברכה אחרונה על פסוקי דזמרה ולא כטועין שמתחילין מישתבח שמברכין ברכה לבטלה. מי שבא לבה"כ בשעה שהש"ץ מתחיל ישתבח ואם יאמר ברוך שאמר ותהלה לדוד לא יוכל להתפלל עם הציבור וישתבח לבדו גם כן אין לאומרה. טוב הוא שישתוק וישמע ישתבח מהש"ץ ויענה אמן ויתפלל אז עם הציבור. מט"מ ע"ת מ"א:

ג

לישתבח. עיין בתשובת גינת ורדים חלק א"ח כלל א' סי' נ"א ובשיורי כה"ג ובתשובת מטה יוסף ח"ב סי' י"א מי שהוצרך לנקביו בתוך פסוקי דזמרה והלך ועשה צרכיו וחזר יטול ידיו ויברך ומניח ציצית ותפילין ויברך עליהם גינת ורדים חלק א"ח כלל א' סי' נ"א ע"ב ע"ש ולפי מ"ש לעיל בסי' כ"ה ס"ק ט"ז בשם המ"א משמע דא"צ לברך וע"ל סי' ח' סעיף י"ד. חבורה שאומרים תהלים בבה"כ ואירע שלא היה מנין קודם ברוך שאמר אסור לומר קדיש בתוך פסוקי דזמרה תשובת פני יהושע חלק א"ח סי' ה' וע"ל סי' נ"א ס"ק ג' מש"ש בשם מקור ברוך:

ד

הש"ץ. אבל היחיד יאמר ישתבח מיד וכן בשבת אם גמר פסוקי דזמרה קודם הש"ץ יאמר ישתבח מיד. מגן אברהם:

ה

וישתוק. פי' שלא יפסיק בדיבור ויוכל להמתין חצי שעה עם ישתבח מהר"מ מינץ וכ' מ"א נ"ל דאפילו שהה מחמת אונס כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש:

ו

הגון. כתב מהר"ם מינץ בגדי ש"צ צריכים שיהיו נקיים בלי לכלוך ורבב ובגדיו יהיו ארוכים שלא יראו רגליו ויכנס לב"ה ראשון ויצא אחרון ע"ש סימן פ"א ולא יהא טפש וסכל אלא שיהא שיוכל לדבר בעסקי הקהל כפי שצריך רש"ל:

ז

בילדותו. בתשובת הרא"ם סי' פ"ו דבש"ץ דעלמא שאינו ש"ץ בתענית א"צ שיהא פרקו נאה אלא כל שעכשיו יש לו מעשים טובים אע"פ שבילדותו יצא עליו שם רע ואפי' עבד ע"ז כיון ששב בתשובה ראוי להיות ש"ץ קבוע וכ"כ הרש"ך ח"ב סי' ק"ז והר"א ששון סי' קנ"ז. ומהרש"ל בתשוב' סימן נ' הסכים ג"כ דוקא בתענית ובמעמדות אבל בשאר ימים אפי' בקבע כל שאינו רשע ושהוא מרוצה לעם וקולו ערב ורגיל לקרות ממנין לש"ץ וכן העלה להלכה המחבר יד אהרן דלש"ץ דעלמא לא בעינן פרקו נאה וכל שראינו ששב בתשובה ראוי קרינן ביה וכ"פ רוב האחרונים ועיין הר"ש הלוי חלק י"ד סימן כ"ח וכך העלה הע"ת ומסיים ונ"ל דאם גוזרין הציבור תענית אע"פ שאין עכשיו תענית צבור מ"מ לא יתפלל ש"ץ כזה וק"ו בראש השנה ובי"ה ע"ש עוד העלה הע"ת דגם המחבר לא החמיר במה שפסק שלא יצא עליו שם רע בילדותו היינו שלא למנותו לכתחלה אבל להעבירו ולסלקו אחר שהוחזק ש"ץ אין לנו להחמיר וכ"כ המ"א. ובתשובת הראנ"ח ח"ב סי' מ"א ועיין סעיף כ"ה: וכתב עוד שם דאם יצא עליו שם רע עתה והוא קלא דלא פסק אפילו יחיד יוכל למחות להעבירו וכל שכבר העבירוהו ועמד כך ימים ושנים בהסכמת הקהל ורוצים למנותו הוי עכשיו כתחלת קבלה ואפילו מיעוט יכולין לעכב ואם המוחים הם המנהיגים הוי כאלו מוחים כל הקהל אם לא במקום שיש בוררים ויש חרם שלא לשנות גזירתם אז אינו מועיל הפרנסים מ"א בשם מ"צ ע"ש ובכה"ג. ובתשובת חוט השני סי' ע"ה כתב כיון דעברו עליו מים הזדונים יש להעבירו אבל בהזמנה שהזמין להמיר ולא המיר מרצונו וחזר בתשובה מעליא וכבר קבלוהו עליהם לש"ץ אין להורידו ע"ש ועיין בחות יאיר סי' קע"ו ובשער אפרים סי' ל"א ובעדות ביהוסף סי' פ"ז. ולכ"ע אם עבר באונס ושב בתשובה מותר אפי' לכתחלה. וכ"כ המ"א. ש"ץ שיצא פעמים רבות טריפה מתחת ידו מסלקין אותו מש"ץ מ"ץ ח"ב סי' ע"ה. טוב לחזור אחר ש"ץ בן צדיק כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו' ב"ח רש"ל. וט"ז ס"ק ג' חולק וכתב דיש לקרב לאותו שאינו מיוחס לקרב את הרחוקים לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק. מי שנפלו זרועותיו מותר להיות ש"ץ שדרך הקב"ה להשתמש בכלים שבורים דכתיב לב נשבר וגו' רש"ל פ"ק דחולין והמ"א ס"ק ח' חולק עליו וכתב דיש ליזהר בש"ץ שלא להיות בעל מום ועוד הקריבהו נא לפחתך (ובס' אליהו רבה הביא כמה ראיות דמותר להיות ש"ץ בעל מום ע"ש):

ח

התשובה. עמ"ש בס"ק שלפני זה. אחד שהכה אשתו בעץ והיתה מעוברת ולא המשיך עד שמתה וניכר שמאותה הכאה מתה אין ראוי להיות ש"ץ. כנה"ג וע"ת:

ט

הציבור. ואין הציבור יכולים למחול על כבודם. ט"ז שכנה"ג ועמ"א:

י

ב' שערות. וכל שבא לכלל י"ג אין מדקדקין בשערות כמ"ש סי' נ"ה:

יא

ידועים. דזה הוי קביעות לאותם העתים ופשוט שאין בכלל זה אם מינוהו הקהל שיהיה הוא מוכן להתפלל באם לפעמים לא יהיה החזן בבה"כ שיעמוד זה להתפלל אין בזה איסור כלל דאין זה מקרי קבוע כלל כיון שאפשר שלא יבא לידי כך ולא אסרו בקבוע אלא לעתים ידועים שבאותו עת הוא קבוע בודאי ט"ז. וכתב ע"ת והיינו דוקא מי שלא נתמלא זקנו אבל מי שהוא פסול לש"ץ מחמת עבירה אפי' באקראי אינו יכול להיות ש"ץ וכ"כ בתשובת מ"צ ח"ב סי' ע"ה וה"ה בתענית ובר"ה נמי אין מורידין למי שלא נתמלא זקנו אפילו באקראי. שכנה"ג וע"ת:

יב

סריס. דהיינו שנראו בו סימני סריס כמ"ש סי' נ"ה ס"ה. ומהרש"ל בחולין סי' מ"ה כתב שאין למנות סריס:

יג

שנה. פי' דבמדינתינו מתפללין ערבית מבעוד יום והוא לא נכנס בשנת י"ד עד תחלת ליל שבת שהוא יום שנולד בו. אבל אם מתפללים ערבית בלילה מותר לעבור לפני התיבה והא דאמרינן בכל מקום י"ג שנה ויום א' פי' דבעינן י"ג שנה שלימים וכיון שמתחיל היום שנולד בו יום א' קרינן ביה ב"ח מ"א ט"ז שכנה"ג וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ל"ה וסמ"ע שם. ועיין בשיורי כנה"ג סימן נ"ה בהגהת הטור סעיף ו' שמביא בשם תשובת כ"י מהר"י ברונא שכתב דאפי' בן י"ג שנה ויום אחד אינו נקרא גדול עד שיעבור אותו היום והביא ראיות ע"ז ע"ש:

יד

בנעימה. דאיתא בפסיקתא כבד ה' מהונך קרי בי' מגרונך ומי שיש לו קול נעים ירנן להקב"ה ולא שאר רננות ס"ח סי' רע"א:

טו

מגונה. דאיתא בס"ח בשעה שרשב"ג יצא ליהרג א"ל ר"י אחי מפני מה אתה יוצא ליהרג שמא היית דורש ברבים ושמח לבך ונהנית מד"ת א"ל אחי נחמתני ע"כ:

טז

עושה. אם לא ברצון הקהל אפילו שבת וי"ט ואף ברצון הקהל להאריך יותר מדאי הרי זה מגונה רש"ל פ"ק דחולין:

יז

עייני"ן. וה"ה למי שקורא חית"ן ההי"ן ואם כולן מדברים כך מותר להיות ש"ץ. הרדב"ז וכנה"ג מ"א ע"ת ע"ש. והקשו התוס' סוף פרק הקורא את המגילה עומד איך הוריד רבי לר' חייא לפני התיבה כשגזר תענית בהפועלים ותירצו שם דכשהיה מתכוין לקרות החי"ת קורא אותה שפיר על ידי טורח ע"ש אבל בהפועלים תירצו דה"מ היכא דאפשר באחר אבל היכא דלא אפשר באחר לא ע"ש וכנ"ל עיקר דאם איתא שהיה יכול לקרות החי"ת ע"י דוחק איך קאמר ליה כשאתה מגיע אצל וחכיתי לה' לא נמצאת מחרף ומגדף דדילמא כשהיה מגיע לזה הפסוק וכיוצא בו היה מטריח את עצמו לקרות כהוגן ולא היה מחרף ומגדף אלא העיקר כמו שתירצו בהפועלים. פר"ח:

יח

התיבה. וחייב בכל המצות ב"ח מ"א דלא כנ"ץ. בתשובת חות יאיר סי' קע"ו העלה שיש להעביר חזן סומא אפי' באחד מעיניו שלא יתפלל בימים נוראים היכא דאיכא אחר ראוי והגון כיוצא בזה ע"ש ועיין בתשובת אמונת שמואל סי' ט"ז ובלחם רב סי' ב' ובדבר שמואל סי' י"ב:

יט

לסרב. ש"ץ שלא רצה להיות עוד ש"ץ וקבלו אחר במקומו א"צ רשות כיון דבידו עוד להיות ש"ץ. ודוקא מהקהל א"צ ליטול רשות אבל מש"ץ השני צריך ליטול רשות יד אליהו סי' ל' ע"ש:

כ

כלל. דאין מסרבין לגדול. וכתבו התוס' ספ"ז דפסחים דבדבר גסות ושררה אפילו האומר לו הוא אדם גדול יסרב:

כא

גר. לפי שלא יוכל לומר אלהי אבותינו ונדחו דבריהם. דכתיב כי אב המון גוים נתתיך. ש"ץ ממזר תלוי במחלוקת אם ממזר כשר לכתוב תפילין. שכנה"ג הגהת ב"י:

כב

מתחלה. ואם קבלוהו לזמן ונשלש הזמן לא מיקרי השכים עליו תחלה דעכשיו הוי קבלה חדשה וכאלו לא היה שם עדיין ט"ז. וכתב המגן אברהם נ"ל דוקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא הרבים י"ח בתפלתו אז היה יחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בע"כ משא"כ עתה שכולם בקיאים רק הש"ץ הוא לפיוטים אף על פי שאומר קדיש וברכו אין כ"כ קפידא. ראובן שהיה ש"ץ שכיר שנה והשלים שנתו והתחיל להתפלל עוד ימים מספר מהשנה חדשה ומקצת אנשים מיחו בו באמרם שכבר נשלם השנה שהשכירוהו ושאינם רוצים אותו עוד והש"ץ טען שמאחר שכבר התחיל להתפלל בהימים נוראים שהם מהשנה חדשה ולא מיאנו בו שלהיותו שכיר שנה מקצתו ככולה ושיפרעו לו משלם פסק בתשובת מ"צ דהדין עם הש"ץ עיין לקט הקמח דף י"ד ע"א:

כג

עליו. אבל אם נעשה שונאו לאחר שהסכים עליו אין יכול למחות אלא הש"ץ מחויב לומר בפירוש שיסיר הקנאה מלבו ויוציאנו בתפלתו מהר"ם פאדוואה שם. וכתב מהרש"ל פ"ק דחולין סי' (נ"ד) [נ"א] הא דיחיד יכול למחות דוקא אם הוא מהנושאים עולים ומסים ואע"פ שאינו חשוב כ"כ ודוקא שיש ש"ץ אחר שיוכלו הקהל להשכירו בדמיו אבל אם אינו בנמצא או שיש בנמצא אלא שבא להוסיף בדמים יכולין הקהל לומר לו אין בידינו להוסיף בעבור שנאתו אלא הוא יוסיף משלו ואף אם יברר טענתו שזה הש"ץ מעולה מן הראשון כנגד התוספת הדמים אפ"ה יכולין הקהל לומר אין יכולת בידינו להוסיף כ"כ בדמים עכ"ל. וכ"כ השכנה"ג וע"ת ע"ש. וט"ז כתב וכבר יש מנהג ברוב הקהלות בענין קבלת הש"ץ שהוא ע"פ רוב פורעי המס או קרואי עדה ואין השאר יכולין למחות ע"ש. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' י'. כתב בד"מ בשם א"ז דאין ש"ץ צריך להחניף לציבור ובמילי דשמיא צריך להוכיחן ובשם ר"י חסיד כתב דש"ץ צריך להיות אהוב להקהל שאל"כ כשקורא התוכחה סכנה היא למי שאינו אוהבו ואמר שאם הוא שונאו לא יעלה אף כשקורין אותו ע"ש. וכנה"ג כתב שיותר טוב לעלות משיכנס לעונש ועוזבי ה' יכלו וכתב המ"א דבין גברא לגברא מותר לצאת דדוקא כשקוראין אותו ואינו עולה מקצר ימיו ע"ש:

כד

אביו. ר"ל שמת אביו ורוצה להתפלל כדרך האבלים:

כה

הקהל. דדוקא קדיש יוכל לומר בשביל אביו אבל לא יוכל להיות שליח הקהל להתפלל על כרחם. ומצוה להניח לאבל להתפלל שהוא נחת רוח למת ומצילו מדינו של גיהנם ויאר צייט קודם להמוהל אם אין הקהל מקפידין. עמ"א:

כו

עדיף. כי אז נזהר יותר בתפלתו בשביל שכירתו:

כז

הקהל. ואין להתקוטט בעבור שום מצוה שהרי שנינו הצנועים מושכים ידיהם מלחם הפנים. ד"מ מט"מ מ"א:

כח

הקהלות. ובמקום שאין מנהג יגבו לפי ממון. עמ"א:

כט

קודם. כתב כנה"ג בשם תשוב' א' דלמינוי חכם מרביץ תורה אפילו המיעוט יכול לכוף לרוב. ובמי שאינו ראוי להיות חכם אפילו יחיד יכול למחות וכ"פ הרשד"ם חלק א"ח סי' ל"ו ועיין ע"ת:

ל

פסול. ואז אין מקבלין אותו ואפי' אם נשבע שלא ילך בדרכים אלו עד שישוב בתשובה שלימה. הרשד"ם חא"ח סי' ל"ב מ"א וע"ת:

לא

רינון. אבל למנותו לכתחלה אפי' ברינון בעלמא אין למנותו לכתחלה וזהו שכתב המחבר לעיל סעיף ד' ושלא יצא עליו שם רע ע"ת וע"ל ס"ק ז' מש"ש:

לב

הנכרית. ומ"מ יש להושיב ב"ד על ככה מהרי"ט כנה"ג. ש"ץ שבתו זנתה תחת בעלה אם אי אפשר באחר חשוב כדיעבד וכשר. מהר"י מברונא שכנה"ג וכתב ע"ת משמע דאפילו אם כבר נתקבל לש"ץ קבוע מסלקין אותו אי איכא אחר וכ"ש שאין למנותו לכתחלה ע"ש וע"ל סי' (קכ"ט) [קכ"ח] ס"ק ע"א מ"ש בשם שכנה"ג ובשם שבות יעקב לענין כהן. ש"ץ שנפסל קולו שנשמע כאלו הוא מירתת ושכור פסול לש"ץ. מהר"י מברונא שכנה"ג:

לג

מעבירין אותו. ואם עשה תשובה אין מעבירין אותו. ע"ת ע"ש:

לד

הצואין. ש"ץ שמתוך חוליו לאנסו א"א לנקות מהיותו טהור מקר' לילה ואין מטהר עצמו כלל והוא ש"ץ אפשר בימים נוראים יש לגעור בו שיטבול ועכ"פ שיוציא הבגדים הצואים מעליו ואם לא ישמע לדברי חכמים לרחוץ יפה יפה ולהסיר הבגדים הצואים מעליו ראוי להעבירו מהרי"א יצחקי ז"ל בתשובתו זרע אברהם חלק א"ח ס"ס ו' ע"ש:

לה

בשירי העכו"ם. ר"ל בניגון שמנגן בו לע"א מ"א בשם ת"ה. וב"ח בתשובה ס"ס קכ"ז כ' דוקא ניגון שמיוחד בבית ע"ז. כ' רש"ל בתשובה סי' כ' ש"ץ שהיה שוחט ונמצא שמכר טרפה בחזקת כשרה בשוגג או שהיה מנקר ונמצא אחריו חלב אע"פ שמעבירין אותו מאומנתו אין מסלקין אותו מש"ץ וע"ל ס"ק ז' מה שכתבתי בשם משפטי צדק ח"ב סי' ע"ה וכתב כנה"ג דמהרש"ל מודה דאין למנותו לכתחלה. מי שהלך בערכאות של גוים אין ראוי להיות ש"ץ בראש השנה ויום כיפור אא"כ עשה תשובה תורת אמת סי' קנ"ז. קהל שחלקו תפלת ר"ה ויה"כ כנהוג. אם חלה אחד מהם ולא יוכל להתפלל אינו רשאי להעמיד איש אחר במקומו וביד הקהל דוקא להעמידו תשובת שער אפרים סי' ל"א ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' י"ג. ראובן שהיה מוחזק להתפלל תדיר בימים נוראים ואח"כ נתאלמן וקמו עליו קצת מערערים לומר שלא יכול להתפלל מפני שאין לו אשה בתשובת פני משה סי' נ"ד מצדד פנים לכאן ולכאן ולבסוף העלה דאין להעבירו מפני דבר זה שאין בו חטא משפטי הדברים המעכבים ועוד צירף שם לסניף דהאיש ההוא כבר אירס ע"ש ועי' בלקט הקמח דף י"א ע"ב:

לו

ערב. ובלבד שלא יהא קולו משונה וכלל גדול בכל המינויים הבן קודם והמינויים שהם כתר תורה אין בניהם קודמים רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמים. אין להעביר ש"ץ בשביל אחר שקולו ערב ואם הרוב חפצים באחר ישמשו שניהם כאחד. עיין כנה"ג ובמ"א ובע"ת:

לז

לשמו. בסידורים הנדפסים אין חילוק ט"ז וקורין ש"ץ חזן שצריך לראות האיך יקרא ותרגום וירא וחזי. רד"א:

א

טור והגהת מיימוני פ"ז מה"ת וכל בו סי' כ"ז

ב

מהרי"ן חביב ומהרי"א

ג

ב"י:

ד

תענית ט"ז

ה

טור

ו

חולין כ"ד

ז

תשובת רא"ש כלל ד'

ח

רשב"א והר"ן ותשובת רא"ש כלל ד'

ט

ב"י מדברי הרמב"ם פט"ו מה' תפלה וע' מס' סופרי' פי"ד

י

שם במס' סופרים

יא

ב"י ע"פ תשו' הרשב"א בשם הראב"ד

יב

תשוב' הרשב"א

יג

מגילה כ"ד

יד

שם:

טו

שם לענין פריסת שמע ורמב"ם בפ"ח מה"ת ותשוב' הרא"ש כלל ד' דה"ה לירד לפני התיבה

טז

ועיין במ"ש בסימן קל"ט סעיף ג'

יז

טור

יח

ברכות ל"ד

יט

הרא"ש

כ

שם במשנה

כא

מגילה כד

כב

ר"י ור"ן ורמב"ן הרשב"א ורבי יואל התירו

כג

אגור ומהרי"ק בשורש מ"ד ובשם ר' שמחה

כד

ב"י

כה

מרדכי פרק החובל

כו

תשוב' הרשב"א ס' ת"צ

כז

הרשב"א בתשו' אחרת

כח

תשו' הרא"ש כלל ו'

כט

תשו' הרשב"א

ל

סוף ספר הכל בו בשם תשו' רשב"א:

א

ס"א אומר כו'. להסמיך לקדיש שאסור להפסיק ביניהן הג"מ וש"פ כנ"ל:

א

ס"ב אין כו'. דהיא ברכה אחרונה כנ"ל:

א

ס"ג אין כו'. כנ"ל סי' נ"א:

א

ס"ד ש"ץ כו'. תענית ט"ז ב' היתה לי כו':

ב

ואיזהו כו'. שם א' וס"ל לטוש"ע דה"ה בשאר ימות השנה וכן משמע מדברי הפוסקים דלא כמ"ש בכל בו בשם רב האי גאון:

ג

שיהא כו'. והשמיט מטפל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה דזהו דוקא לענין תענית והשמיט ולשנות כו' דליתא בגי' הרא"ש וגם ובקי בכל הברכות כולן השמיטו הרמב"ם והטור אף לענין תענית וע' לקמן סי' תקע"ט:

ד

ושלא יצא כו'. טור וכפי' מ"ש שם וביתו ריקם וכ"כ בסי' תקע"ט וכתב שם בשם הרמב"ם שמפרש בבניו ובני ביתו וכל הנלווים אליו כו' וכ"כ בש"ע שם והוכיח שם בב"י כפי' הרמב"ם דלפי' הטור ל"ל מפרקו נאה ש"מ:

א

ס"ה אם אין כו'. ממ"ש ויהבי ביה רבנן כו':

ב

ואם היה כו'. ערש"י שם ד"ה אע"ג כו' וה"ה כאן:

ג

מי שעבר כו'. ע' מ"א בשם ד"מ וכמ"ש ר"ת דעל שבא לידו עבירה במקרה ושב ע"ז אמרו במקום שב"ת עומדין כו':

ד

אבל כו'. מתני' פ"ג דמגילה כ"ד א' וע' תוס' שם ד"ה ואינו כו' והא דקתני כו' וכ"כ ספ"ג דסוכה ובחולין שם:

א

ס"ו ובלבד כו'. דאז הוי קבוע. הרא"ש שם:

א

ס"ז אם אין כו'. כמ"ש ספ"ג דר"ה כל שאינו מחוייב בדבר כו' הא כה"ג מוציא. שם:

א

ס"ח מי שאינו כו'. וכן כו' סריס כו'. פי"ד דמ"ס הלכה י"ז העובר לפני התיבה והנושא את כפיו עד שיהא בן עשרים שנה ובעל זקן ואפי' אין לו זקן והוא בן עשרים אע"פ שנראה כסריס וי"א אפי' סריס עצמו מותר אבל אם עלה זקנו אפי' מבן י"ח מותר לעבור לפני התיבה ולישא את כפיו:

א

ס"י יש ללמוד כו'. שהראב"ד פי' על הנ"ל דקטן אינו עובר כו' אע"ג דתפלה דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן כמ"ש בפ"ג דברכות אלא משום כבוד הצבור ולפיכך כל שמוחלים על כבודם ש"ד אלא דרש"י מפרש משום שאינו מחוייב י"ל כיון דרשות היא ועוד שאין מחזירין התפלה ועב"י שכ"ז נדחק לקיים המנהג וז"ש בהג"ה ובמקומות כו' וע"ל סי' קפ"ו במ"א ס"ק ג':

ב

אפי' הגיע כו'. ע' מ"א:

א

סי"א ש"ץ כו' אם כו'. כמ"ש בתענית שם ויש לו נעימה ובפסיקתא פ' ראה כתיב כבד את ה' מהונך קרי ביה מחונך שאם היה קולך ערב והיית עומד בבה"כ עמוד וכבד ה' מקולך נבות היה קולו נאה כו' וע' ילקוט משלי סי' תתקל"ב וכמש"ל וקולו ערב:

ב

והוא כו'. כמ"ש במשנה ובגמ' רפ"ה דברכות אין עומדין להתפלל כו':

ג

אבל כו'. כמ"ש בפ"ב דתענית נתנה עלי כו':

ד

ומ"מ כו'. כמ"ש בברכות ל"א א' כך היה מנהגו של ר"ע כשהיה מתפלל בצבור כו' וכן אמרו בכ"מ מפני טורח צבור:

א

סי"ג והוא כו'. ז"ל הרי"ף שם והוא מי שבגדיו קרועים וכתיפיו וזרועותיו מגולים שנמצא בגדיו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו ולמטה כמ"ש ופתחת השק כו' ותרגום יונתן איזיל ותיסיר שקא על חרצך וכתיב ויעש כן הלוך ערום ויחף ויאמר ה' כאשר כו' ות"י פוחח כו' אלמא שהוא החגור על מתניו וכתיפיו וזרועותיו פרועות ובירושלמי ספ"ק דמ"ק מת לו מת קורע מת לו מת אחר מרחיק שלשה אצבעות וקורע שלמו מלפניו מתחיל מאחוריו שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו לו אלו ואלו ר"ח בר אבא דמן יפו אמר נעשה כפוחח וכן אמרי' להדיא ביומא ע"ז א' דאלת"ה כו' ומשמע מדברי הרי"ף דוקא שגם כתיפיו מגולין וכ"ה לשון הטור:

א

סי"ד סומא כו'. ע' בה"ג ולא נקט פורס אלא משום פלוגתא דר"י וקי"ל דלא כר"י בפלוגתא דפ' החובל לענין חיובו בכל המצות ואף לר"י משמע דיכול להוציא דאמר דוקא כל שלא כו' וע' תוס' דר"ה ל"ג א' ועירובין צ"ו:

ב

ובלבד כו'. כמ"ש לעיל סי' מ"ט:

א

סט"ו ש"ץ כו. ע"ל סי' קל"ט סעיף ג' והוא תמוה דהא בהדיא אמרינן בערכין י"א ב' א"ר אשי מידי דהוי אשליחא דצבורא דצריך למימלך כו':

א

סט"ז מעט כו' ולא כו'. שם שלשה כו':

ב

ואם כו' כמ"ש בספ"ז דפסחים:

א

סי"ח באותה תפלה כו'. רמב"ם וטור וכ"מ דקאמר אף כו' ולא קאמר אינו עובר:

ב

ואפי' אם כו'. מדקאמר אף בלבנים כו' ול"ק רבותא יותר אף בצבועים לא יעבור אף שחוזר בו וכ"ש במעמיד דבורו אלא דמיירי בכה"ג משא"כ בחוזר בו אגלי מלתא למפרע דמינות היה בו בתחילה:

א

סי"ט יש כו'. כמ"ש בפ"ק דביכורים וכשהוא בבהכ"נ כו':

ב

ונדהו כו'. ע"ש בר"ש והדר קאמר תני בשם ר"י גר כו' וכ"כ בתוס' דב"ב פ"א א' ד"ה למעוטי בשם ר"י דלא כר"ת וכ"פ הפוסקים ומעשה רב:

ג

אפי' יחיד כו'. כמ"ש בתענית ט"ז א' וערש"י שם ד"ה ומרוצה כו' ומסכימים לתפלתו והיאך יצאו אם אינן מסכימין לתפלתו וה"ה במקום הקרבן כמ"ש ברפ"ד דברכות ואמרינן בסוף תענית וכי היאך קרבנו כו' וכ"ש כשאין חפץ בהקרבתו ואמרינן בנדרים ל"ה ל"ו הכל צריכין דעת כו':

ד

ואם הוא כו'. כנ"ל:

ה

ומי שהוא כו'. ס"ח משום סכנה ע"ש ועמ"א ונראה כמ"ש בכנה"ג:

א

ס"כ אם אחד כו'. מטעם הנ"ל בסעיף שקדם:

א

סכ"ב ש"ץ כו'. עמ"א:

ב

וכל מי כו'. כמ"ש ברפ"י דב"ק אין זה מברך כו' ואסור לענות אמן אחריו:

א

סכ"ג שכר כו'. דכל שהוא תקנת הקהל ונעשית ע"י ממון גובין לפי ממון. רשב"א:

ב

וי"א כו'. כמ"ש בב"ק קט"ז ב' ואם שכרו כו' ופי' הרא"ש והטור שחצי לפי ממון וחצי לפי נפשות ועיי' ח"מ סי' קס"ג סעי' ג' וה"ה כאן כי התפלה שהיא *תמידין ומוספין שהן באין ממחצית השקל דל כעשיר כמ"ש בפ"ד דשקלים וכן קדיש וקדושה שהכל חייבין בה אבל בדברים אחרים שמשכירים בשבילם ג"כ החזן כגון בחופות ומועדים שהן כמו דברים הבאים מנדבה וכן שבוחרים אותו שקולו ערב יותר זהו לפי ממון וע"כ חצי וכו' ומהרי"ל סי' ס"ו כתב לפי שהיו צריכין לילך למקום אחר והיו מסתכנין נפשות וממון וס' הראשונה ס"ל דאינו אלא סכנת ממון כמ"ש בהג"מ פי"א מהל' תפלה ע"ש וכמ"ש בריש בב"ק שם וכן בפ"ק דב"ב ע"ש ובמרדכי בפ"ק דב"ב ועיין לקמן ס"ס נ"ה שכ' בש"ע כדעת הג"ה כאן:

א

סכ"ד אם הוא כו'. כמ"ש בריש פאה וספ"ק דקדושין:

א

סכ"ה אין מסלקין כו'. עיין בגיטין בס"פ הניזקין ס' ע"ב מערבין כו' משום חשדא:

ב

ואין מסלקין כו'. עיין בגיטין פ"ט א' כתובות ל"ו ב':

ג

אבל כו'. כמ"ש לעיל ס"ד:

ד

וש"ץ שהוא כו'. כמ"ש בפ' ט"ו דשבת בגדים שבישל כו':

ה

ואם אינו כו'. לאפוקי אם מחליף אף שאינו מחליף כל היום אע"ג שהוא בכלל משניאי כו' כמ"ש בשבת שם מ"מ אין מעבירן משום זה. שם:

ו

וש"ץ כו'. כנ"ל:

ז

או כו'. כמ"ש לא תקים מצבה כו' ואמרו אהובה היתה בימי אבות וכמ"ש בספרי שם ועמ"א:

ח

וש"ץ כו' בנו קודם לכל אדם כו'. כמ"ש בת"כ פ' צו תחתיו מבניו מלמד שבנו קודם לכ"א יכול כו' ובספרי פ' שופטים הוא ובניו בקרב כל ישראל מלמד שאם מת בנו עומד תחתיו מנין שכל פרנסי ישראל בניהם עומדים תחתיהם ת"ל בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל:

ט

אם ממלא כו'. כמ"ש בת"כ הנ"ל יכול אע"פ שאין ממלא מקום אבותיו ת"ל אשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקום אבותיו ועפי"ג דכתובות וז"ש אע"פ שאין כו' אם כו' כמ"ש בכתובות שם:

י

ואין כו'. כמ"ש בתוספתא פ' בתרא דב"מ מי שהיה בלן לרבים ספר לרבים נחתום לרבים שלחן לרבים ואין שם אחר אלא הוא והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לתוך ביתו יכולין לעכב על ידו עד שיעמוד אחר תחתיו ואם התנה עמהם בב"ד או שעברו עליו את הדרך הרשות בידו אלמא אף בסתם אינו דוקא שישמש הוא ורשאי להעמיד אחר לפרקים:

א

סכ"ו קהל כו' אפי' כו'. כמ"ש בב"מ פ"ג א' רשב"ג אומר לא היה צ"ל כו' אלמא המנהג הוא כאילו התנה בהדיא ושם בגמרא ולחזי היכי נהוג כו' ובירושלמי שם והביאו הרא"ש זאת אומרת כו' ובסוף ב"ק קי"ו ב' ורשאין החמרין כו' ולא כו' וש"מ וגם ליכא חשדא כמו בשיפורא גיטין ס"ב:

ב

יש כו'. עט"ז:

א

אין לומר ישתבח אא"כ וכו' – עיין בבה"ט סק"ב במה שכתב במי שבא בעת ישתבח ולא העתקתיו לדינא כי לפי מה שהוכיח בתשובת משכנות יעקב בכמה ראיות דאין לדלג בשום גווני ברכת ב"ש וישתבח והבאתיו במ"ב בסימן נ"ב ס"ק ו' א"כ ממילא אזדא ליה דין זה:

ב

אמר ב"ש – ובדיעבד מי שדילג ברכת ב"ש ונזכר אחר שכבר אמר פסוקי דזמרה ב"ש כי היא ניתקנה קודם פסוקי דזמרה דוקא וכבר יצא ידי חובתו באמירתן מ"מ יאמר ישתבח דאטו מי שלא שלא בירך קודם האכילה לא יברך אח"כ [מפמ"ג] ופשוט דה"ה בברכות שלפניה ושלאחריה דהלל:

ג

וקצת פסוקי דזמרה – כתב בעקרי דינים בשם גינת ורדים מי שמוכרח לצאת לנקביו קודם ישתבח נכון אח"כ לחזור עוד הפעם עכ"פ תהלה לדוד קודם ישתבח כדי שיהיה להברכה על מה לחול:

א

אין לברך – עיין במ"ב במה שכ' לענין בין הפרקים הוא מחידושי רע"א בשם הלבוש ואף שלבסוף כתב דצ"ע לדינא וכן בח"א כתב דטלית יניחנו בלי ברכה עד לאחר ישתבח שימשמש בו ויברך עיין בספר ברכי יוסף וכן בספר מגן גבורים שהסכימו כן לדינא כי מצאו תשובה מפורשת להרמב"ם בענין זה א"כ לפ"ז פשוט דכ"ש ברכת אשר יצר דמותר לברך בין הפרקים עכ"פ ועיין בח"א שמסתפק בזה ע"כ מי שהוצרך לנקביו באמצע הפרק של פסוקי דזמרה והלך ועשה צרכיו נוטל ידיו ויגמור הפרק של פסד"ז ויברך אשר יצר ויניח הטלית ולא יברך עליו וכמו שנתבאר בסימן ח' סי"ד ובמ"ב שם ויניח התפילין ויברך עליהן דכיון שאינו רשאי לילך בבהכ"ס בתפילין אידחיא ליה הברכה ראשונה וכמו שנתבאר לעיל בסימן כ"ה במ"ב ס"ק מ"ז:

א

דמ"מ יצא עליו שם רע – עיין במ"ב במה שכתבתי בשם המגן אברהם וא"ר בזה וסתמתי כדבריהם אף דיש עוד הרבה פוסקים דסוברין דדין שלא יצא עליו ש"ר הוא אפילו בכל השנה כדמשמע בכנה"ג וביותר מזה בביאור הגר"א מ"מ סתמתי כמותם משום דדין זה דהרמ"א דסובר דבפ"א שעובר אדם עבירה במזיד אף ששב מקרי שיצא עליו ש"ר ג"כ אינו מבורר דכבר הקשה עליו המגן אברהם וכן משמע שסובר הגר"א בביאורו עיי"ש וכן משמע מתשובת א"ז גופא להמעיין בו ודברי הרמ"א הוא דעת עצמו [ולפלא שהדפיסו בפנים בשם תשובת א"ז מה שכתוב שם בהיפך לענין מזיד עיי"ש] או אולי מצא באיזה פוסק:

א

אין ממנין אלא מי וכו' אבל באקראי וכו' – עיין בה"ג בהלכות צרכי צבור ומזה נובע דברי הרמב"ם פרק ח' מהלכות תפלה שמחלק בין פריסת שמע לירידת התיבה וכמ"ש הלח"מ כנ"ל:

ב

אבל באקראי – עיין בר"ן [הובא בב"י] שכתב דדוקא בשאין שם אלא הוא וכן איתא בחידושי הרמב"ן ושארי הראשונים לא הזכירו דבר מזה ולכאורה יש להביא ראיה דהשו"ע אין סובר זה דא"כ הלא באופן זה מותר לו ג"כ להיות שם ש"ץ בקבע כדאיתא בסעיף ז' דמותר לו להיות ש"ץ והיינו אפילו בקבע כמו שכתב הלבוש שם וכן משמע במאמר מרדכי דבאקראי מותר אפילו ביש אחר אבל יש לדחות הראיה דבס"ז מיירי כשאנו יודעין לפי ענין המקום שבכל השנה לא יזדמן להם ש"ץ קבוע שנתמלא זקנו לכן מותר למנות לבן י"ג אפילו לקבע משא"כ בסתמא אין למנותו לקבע כי פן יזדמן להם מחר ש"ץ שנתמלא זקנו:

ג

יוכל לירד וכו' – כתב בפמ"ג סימן קל"ב דאפילו אם הוא אבל לא ירד לפני התיבה בקבע אם לא נתמלא זקנו וכו' עיי"ש ונ"ל דלענין תפלת ערבית יש להקל אפילו בקבע דהא אין מחזירין התפלה רק שאומר קדיש וברכו וידוע דעת הרמב"ם שמחלק בין פריסת שמע לירידה לפני התיבה כמו שכתב הלח"מ דלדעת הרמב"ם אין לחלק בין קבע לארעי רק כמו שכתבנו וכן כתב הפר"ח והפמ"ג וישועת יעקב לדעת הרמב"ם ואח"כ מצאתי שכן ג"כ דעת בה"ג וגם מסתמא מוחלין הצבור להאבל ויש לצרף בזה ג"כ דעת הב"י והש"ג שמקילין בזה כנ"ל:

א

אין ממנין – לכאורה ה"ה באקראי אינו יכול לירד לפני התיבה להיות ש"ץ כיון שהטעם הוא דאינו מוציא את התיבות מפיו כתיקונן אבל אין להביא ראיה לזה מתוספות מגילה (דף כד:) ד"ה כשאתה דהקשו מר"ח איך הורידו רבי כשגזר תעניתא דיש לדחות דת"צ אקראי הוא כמו קבע כדמוכח שם ע"א תוד"ה ואינו עובר עיי"ש ועיין לעיל במה שכתבנו בשם הר"ן לענין מלוי זקן דאפילו באקראי יש להחמיר בדאיכא אחר וכ"ש בזה שיש להחמיר תמיד עכ"פ בדאיכא אחר אפילו באקראי:

ב

מי שקורא וכו' – עיין לקמן בסימן קכ"ח בט"ז ס"ק ל' דמיקל בזה בזמנינו שאין רוב העם מבחינים בזה:

א

ולא ימתין – ובביאור הגר"א סותר לזה מערכין י"א ע"ב דש"ץ מימלך לתפלה עיי"ש. ומהטור ג"כ אינו מוכח רק דאינו צריך לסרב אבל לא דאין צריך להמתין כלל. ומ"מ בדוחק יש ליישב דעת השו"ע דמיירי הגמרא בש"ץ שאינו קבוע לענין התפלה רק דהוא ממונה לשארי דברים ולפי מה שפי' רש"י בחולין כ"ד ע"ב דיש ש"ץ שהוא ממונה לתקיעת שופר ולנדות ושארי דברים עיי"ש ואע"ג דבודאי מתרצים הצבור שיהיה הוא שלוחם ג"כ לתפלה מ"מ עביד דמימלך משא"כ בש"ץ שהתמנותו היה העיקר שהוא יהיה הש"ץ לתפלה א"צ למימלך כלל ובלוים שם כיון שזה היום הא' שנתמנו לעבודתם כדמוכח בקרא שם אפשר דגרע מש"ץ קבוע שעומד תמיד לכך:

א

לא יסרב – שלא להפסיק בתפלה:

א

שליח צבור – עיין במשנה ברורה והוא נובע מתשובת הרא"ש ומזה יראה האדם גודל החיוב על כל עיר לשכור להם רב שיורה להם במצות התורה ומשפטיה איך להתנהג ולא יהיו כעורים המגששים באפילה דאפילו אם עי"ז נדחית לגמרי מצות תפלה אצלם ג"כ החיוב הזה הוא קודם ובפרט אם אנשי העיר יכולין ג"כ להתפלל לעצמן בודאי זה קודם ומזה ימלאו רתת ופחד איזה מהעיירות הנמצאים מחוץ למדינה שאין להם רב ומ"ץ בעירם ועון גדול הוא כמו שביארנו הגם שלוקחין להם שו"ב עכ"ז הלא צריכין לאיש מו"צ שיורה להם דיני שבת ויו"ט והלכות פסח החמורה ודיני טבילת מקוה וכל פרטי הלכות נדה ושאר דיני תורתנו הקדושה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם [אם לא שהשו"ב שלהם הוא למדן גדול ובקי בחדרי התורה ויש לו סמיכה על הוראות מהגדולים המפורסמים דמדינה] וכ"ש שיש ששוכרין להם ש"ץ מפורסם למנגן גדול בעד כמה מאות רו"כ לשנה שינגן להם בקול נעים ובשיעור כזה היו יכולין ליקח להם רב ומ"ץ וגם ש"ץ שיהיה יוכל לעבור לפני התיבה בשבת ויו"ט ור"ה ויוהכ"פ כאשר במדינתינו ובודאי היה מתקבל עבור זה תפלתם למרום משא"כ עתה שהתמנות הש"ץ הוא שלא לש"ש ע"ז נאמר נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה וסוף דבר הוא שעי"ז הולכת העיר מדחי לדחי שאין להם מורה ומנהיג בדרכי ד' ובאים עי"ז לידי חילול שבת ויו"ט ואכילת חשש חמץ ח"ו ומי יודע עוד כמה איסורים מחייבי כריתות ח"ו השם ישמרנו מאנשים כאלו:

א

אם באו עליו עדים – עיין במ"ב לענין קלא דלא פסיק ועיין בביאור הגר"א שמציין גיטין פ"ט ע"א כתובות ל"ו ע"ב והוא מה שאמר שם בגמרא יצא שם מזנה בעיר אין חוששין לה ומשמע לכאורה דאפילו קלא דלא פסיק דאל"כ יפול קושית הגמרא שם עיי"ש ובכל בו שממנו מקור דין זה איתא עדים כשרים משמע לכאורה דכ"ש קלא דלא פסיק לבדו בודאי לא מהני ובתשובות ח"ס סימן י"א הביא דברי זה הכל בו ומסיק דאפילו קלא דלא פסיק אם הוא מרוצה לכל הקהל להחזיקו לחזן אין צריך למחות בידם אמנם אם ימצא אחד מהם שמוחה ואומר אני מאמין לקלא דלא פסיק הזה יכול למחות בו להעבירו. עוד כתב שם דלפעמים מורידין אותו ע"י קלא דלא פסיק אפילו באין מוחה כגון שיצא הקול שנעשה הכיעור בפני עדים והלכו להם למדינת הים אע"ג דליכא עדים בפנינו כיון דאיכא קלא דעדים בצד אסתן והקול יצא מעיקרא ע"י עדים כשרים מורידים אותו מהתמנותו אבל רננה שלא בעדים אלא הקול יצא מעיקרא ע"י עבד ושפחה ונשים בהא לא מורידין אותו אם לא דנמצא איזה יחידים דמוחים בו וכנ"ל. וקלא דלא פסיק נקרא אם יום ומחצה לעזה עליו כל העיר ואין לו אויבים בעיר שנוכל לאמר עליהם שהם הוציאו הקול [יבמות כ"ה ע"א] ובתשובת מהרי"ק סימן קפ"ח משמע דלא נקרא קלא דלא פסיק כ"א בקול שהרבים מסכימים עליו ואינו פוסק דמסתמא י"ל שלא על חנם יצא הקול הזה אבל אם ידוע לנו שרק אחד הוציא את הקול מתחלה וע"י נשתרבב הקול בעיר אין מונח עליו שם קד"פ ואפשר דה"נ בענינינו כן ואח"כ מצאתי בח"ס א"ח סי' כ"ה שמשמע כן עיי"ש. אמנם לכאורה יקשה מאוד דהאיך מועיל שום קלא דלא פסיק להורדת חזן והלא ממילא יש לו הפסד ממון ג"כ כדמוכח ביש"ש חולין ספ"ק עיי"ש ולענין הפסד ממון בעלמא פשוט וברור דלא מהני שום קלא כדמשמע מסתימת הגמרא גיטין פ"ט ע"א ריש עמוד וכן שם הקדיש נכסיו או הפקיר נכסיו ג"כ סתמא קתני עיי"ש ואפילו אומדנא דמוכח לא מהני להוצאת ממון כדמשמע בח"מ סי' ת"ח וכ"ש קלא בעלמא ואפשר דה"ט דאיתא בגיטין פ"ט ע"א דלהכי יצא לה שם מזנה אין חוששין לה משום דאפשר דפריצות בעלמא חזו לה ועי"ז בא לקול הזה ולענין חזן אפשר דמסתמא לא ניחא להו לאינשי לכתחלה למנות איש שיש לו כ"כ פריצות שיבוא לידי קלא דלא פסיק על זנות כזה והיה לו לשמור את עצמו שלא יבוא לזה. ולענין אם רואים בו כמה סימני פריצות פשוט דצריך להתרות בו כמו שכתב רמ"א לענין ש"ץ המנבל פיו:

א

ש"ץ שהזקין – בזה המעשה נשאל הרשב"א וזיכהו הרשב"א להאב מחמת שני טעמים אחד מי שהוא מנוי כגון שהוא ספר לרבים או נחתום וכל כה"ג ורוצה שאחד יסייענו באותו מינוי לפרקים בזמן שהוא אינו יכול הרשות בידו ואין כח ביד הקהל לעכב. ב' אפילו אם תש כוחו ואין יכול לעשות כלל ומוכרחים ליקח אחר אם בנו ראוי הוא קודם לכל אדם ואפילו אם יש אחרים גדולים ממנו עיי"ש ובזה תבין דברי הג"ה שבכאן ומה שכתב המגן אברהם ומיירי שקבלוהו לש"ץ כל ימי חייו המעיין שם היטיב יראה דזה כתב הרשב"א שם רק לרווחא דמילתא להוכיח שבודאי דעת הקהל היה מתחלה שאם יצטרך לעת זקנתו לעזר לפרקים שיהי' ברשותו ליקח אחד לזה ומ"מ ה"ה אפילו אם נשכר לב' וג' שנים וצריך לפעמים לעזר הרשות בידו וקצת משמע כן בביאור הגר"א ג"כ:

א

במחבר סעיף ד' עיין היטב ביש"ש פ"ק דחולין מסי' מ"ט ואילך ומט"מ סי' ס' ועיין שיורי כנה"ג דכתב כשזינתה בתו מן הנשואין פסול לש"ץ ועיין לקמן סי' קכ"ח גבי כהן כתב הוא שאין נוהגין לפסול כהן משום בתו, ואולי יש לחלק בין כהן לש"ץ ועיין בתשובתי:

ב

(שם במג"א) ס"ק ח' שכל המדות הללו אלא בתענית צבור כצ"ל.

ג

(שם) ס"ק י"ג) דעת רמ"א. נ"ב ע' הסכמת מ"ל פ"ב מהלכות אישות סוף הלכה כ"א ודלא כמ"ש באה"ט כאן בשם שירי כנה"ג דליתא וכן הסכים בספר בני אהובה פ"ב מאישות הב"א ע"ש במסקנת דבריו ומבואר היטב בתשובות ח"ס יו"ד סי' שמ"ג:

ד

(שם) ס"ק כ' נ"ב עיין תשובות ח"ס או"ח סי' ר"ו [שם מבואר כמה דינים בענין קבלת רב]:

ה

(שם) בא"ד הרשב"ם נ"ב צ"ל הרשד"ם ע"ש חלק או"ח סי' ל"ו עש"ה:

ו

(שם) ס"ק כ"א כופין את הרוב נ"ב וע"ש ביו"ד ס"ס רמ"ה:

ז

(שם) ס"ק כ"ו הצנועין מושכין. נ"ב צריך להתיישב דביומא דף ל"ט ע"א כתבו התוס' ישנים שאילו היה כזית לא היו מושכין ידיהם מפני שיש מ"ע באכילת וכ"מ מפירש"י שם עיין חולין דף קל"ג ובתוס' שם ד"ה משקל ע"ש ועיין דרישה וב"ח ביו"ד סי' ס"א בזה ועיין ח"ס או"ח סי' מ"ט:

ח

(שם) במחבר סעיף כ"ה שם בהג"ה. נ"ב עיין בתשובות ח"ס או"ח סי' י"א וסי' ר"ה [ושם בסי' ר"ה כ' באמצע התשובה כבר כתבתי במקום אחר הא דרגילין לכתוב זמן ג' שנים בשטרי קבלת רב ומשועבדות אינו קביעות כי מי שמע כאלה שיקבלו רב וכדומה ממקו' רחוק וכו' ואח"כ יוציאוהו משם, אבל מנהג ישראל תורה היא לסיבת הרב והמשועבדים שאם ירצה הוא לילך אחר ג' שנים הרשות בידו אע"ג דפועל אחד כיוצא בו דהוה מלאכת דבר האבד א"י לחזור בו באמצע זמנו והאי זמנו לעולם מ"מ יכול לחזור אחר ג' שנים והטעם בזה מפני שאסור להשכיר עצמו יותר משש שנים וי"א ביותר משלשה שנים דהוי כעבד עברי ועיין ש"ך חו"מ סי' של"ג ס"ק י"ז ועיין היטב באותה תשובה ובתשובה לאחריה]:

ט

(שם) ס"ק ל"ג ביו"ד פ"א נמחק והוגה פ"ה ובסופו:

י

(שם) בא"ד להרביץ תורה נ"ב ולפ"ז מ"ש הרמ"א ביו"ד ס"ס דמ"ה אהחזיק עצמו בשררה קאי דבניו קודמין אבל לא ארבנות דתורה כאשר ביארתי בתשובות שלי באו"ח סי' ב', ובתשובת ר' שאול שבסוף ס' תשובות דמ"א דפוס אמשטרדם נעלם וממנו חילוק זה בין רביצת תורה ושאר מנויים ע"ש ובתשובות גינת וורדים חלק יו"ד ס"ס ז' וסי' ח' פליג בהא ויש לעיין שם ובתשובותי חזרתי ועשיתי סמך להרמ"א ביו"ד ח"ס או"ח סי' י"ג ובח"ס חו"מ סי' כ"א:

א

ס"ד ש"ץ צריך שיהיה הגון וכו'. נ"ב נראה דזה מדבר אפי' להתפלל לפי שעה ולאו דוקא לש"ץ קבוע וראיה ממה ששינה הש"ע אח"כ לשונו בסעיף ו' וכתב אין ממנין אלא למי שנתמלא זקנו ולמה לא כתב כאן כן בלשון אין ממנין מוכח מזה דבזה קפדינן אף בלא מינוי רק לפי שעה וכן מוכח עוד שהרי הב"י כתב דמקור דין זה למדו הטור מן הש"ס דמס' תענית ע"ש והמעיין בש"ס שם מדבר אפילו מתפלה לפי שעה ולא מיירי שם מקבלת ש"ץ עולמית מיהו זה היה אפשר לדחות די"ל דבאמת אין ראיה משם די"ל התם בת"צ מיירי ובשעת הצרה מיירי בזה בעינן שיהיה בו כל המעשים אך שלא בעת הצרה אין ראיה. רק י"ל דהטור מדבר מקבלתו על תמיד וזה עדיף מתענית ציבור שהרי על תמיד לא ימלט שלא יצטרכו הציבור לרחמים וכדומה וע"פ רוב ש"ץ הקבוע מתפלל ולכך למר משם להיות בו כל המדות הללו. אך אעפ"כ מלשון הטור והש"ע שכתבו בלשון אין ממנין לקמן וכאן לא כתבו כן מוכח דס"ל דבזה בעינן אפי' באקראי וכן פסקתי הלכה למעשה כנלפענ"ד נכון ודו"ק.

ב

(ס"י בהג"ה) דהרי עדיין אין לו י"ג שנה. נ"ב עיין במג"א שכתב דאם מתפללין ערבית בלילה מותר לעבור לפני התיבה ועיין בש"ך חו"מ סי' ל"ה ובסמ"ע ומ"ש בחיבורי שם. אמנם כעת לדידי הדבר צ"ע מן הש"ס דר"ה פ"ק דף ו' ע"ב דפריך אלא שנה בלא רגלים היכא משכחת לה וקשה מה פריך הרי משכחת לה אם נדר בליל ראשון של פסח אם כן בהגיע ליל ראשון של פסח בשנה הבאה כבר מלאה לה שנה שלימה ושלשה רגלים ליכא עדיין כיון דרגל כולה בעינן וכאן כולה רגל וכמ"ש התוס' לקמן שם דף ז' ע"ב ד"ה והרי רגלים דלא חיילי מאורתא ע"ש וא"כ ג' רגלים ליכא ושנה איכא הן בנדר ליל ראשון של פסח או ביום ראשון ותיכף בהגיע תחילת ליל פסח הבאה שנה איכא ורגלים ליכא ובע"כ מוכח דבעינן י"ג שנים ויום אחד יותר דאז נחשב בן י"ג ובן בן שנה וא"כ למ"ד דלא בעינן כסדרן ה"ה ברגל אח' לא בעינן כסדרן ואם עבר עליו מקצת ימי הפסח לשנה הבאה אחרי הגיעו למקצת ימים שחסרו בפסח הראשון משלימין אלו הימים לימי הפסח העבר ונחשב ג' רגלים שלימים א"כ לא משכחת לה שנה בלא רגלים דאם נדר ביום א' דפסח לא נחשב נתמלאה שנה עד שעבר יום א' דפסח וכבר יש נמי ג' רגלים וזה ראיה ברורה וחזקה וע' מ"ש בחידושי לחו"מ שם בזה ודוק:

ג

(סעיף ט"ו) ש"ץ קבוע וכו' ולא ימתין שיאמרו לו וכו'. נ"ב הנה ראיתי בש"ע של הגאון החסיד מווילנא זצ"ל שכתב שהיא תמוה ממה דאמרינן בערכין [דף י"א ע"ב] מידי דהוה אף דממליך ע"ש ולפענ"ד אחרי המחילה מכתה"ר דימה שני ענינים נפרדים דכאן הוי כוונת המחבר כך דאיש אחר שאינו קבוע אין לו להיות הוא המתחיל בדבר ולבקש להתפלל דזה הוי כיוהרא דמראה כאילו הוא ראוי להתפלל ולכך צריך להמתין עד שיאמרו לו אחרים תחלה ויהיו הם המתחילים עמו תחלה אבל ש"ץ קבוע ליכא יוהרא ורשאי הוא להתחיל בדבר ולירד לפני התיבה ולזה כתב דש"ץ קבוע יורד מעצמו וא"צ אחרים שיאמרו לו תחלה אבל מ"מ אף דהוא המתחיל ויורד תחלה מ"מ צריך שימלוך הוא תחלה בציבור ומזה מיירי בערכין דהוא יהיה המתחיל וישאל אותם אם יתפלל וזה ברור ונכון לפענ"ד ודו"ק:

ד

(סעיף י"ט) יש מונעים וכו' ואפי' יחיד וכו'. נ"ב עיין בב"י הטעם דהוי במקום קרבן וא"א להקריב אדם קרבן שלא מדעתו והובא בא"ר וקשה לי דאדרבא מדברי התוס' בקידושין [דף כ"ח ע"ב] גבי הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו מוכח להיפוך דמבואר מדבריהם דאם הוו שלוחי דידן יכול לעכב משמע הא אם הוו שלוחי דרחמנא אינו יכול לו' דאינו חפץ באותו כהן ומקריב בע"כ והרי אנן קיי"ל דכהני שלוחי דרחמנא הוו א"כ מוכח להיפוך וניהו דיש לו' דש"ץ שאני דהוי שלוחא דידן מכל מקום לשון הב"י אינו מדוקדק בטעמו ראדרבא אם הוי דומיא דקרבן הוה ראוי שלא יהיה ראוי לעכב [ועיין מ"ש בדברי התוס' באריכות בעזה"י לק"ק לבוב קנה מקומו בהשמטות למס' נדרים דף ל"ה עודנו בכ"י ע"ש ודו"ק):
(שם) בסעיף הנ"ל אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה. נ"ב עיין בחיבורי משפט צדק לחו"מ מ"ד סי' קפ"ח בחיבורי ובש"ע סי' רל"א מ"ש בתשובה לק"ק קאנטשקע דלכך דייק הש"ע אם לא שהסכים עליו תחלה ולא כתב אם שלא מיחה תחלה דיש לו' דבשתיקה יכול אח"כ לערער ולו' שטעה בדין וסבר דאין יכול היחיד למחות ועתה נודע לו הדין דיכול למחות רק בהסכים בפירוש אינו יכול לטעון אח"כ שום טענה ע"ש בטעמו בעזהי"ת ודו"ק היטב:

א

ונלע"ד דלכן כתב המחבר במוצאי שבת והא ודאי דמ"ש לאו דוקא רק לאפוקי ליל שבת ששם יש ברכת מעין שבע והרי בזה מוציא י"ח למי ששכח ולא הזכיר של שבת ואמנם בב"י כתב עוד טעם לפי שת"ע הוא רשות ולפי שהדרכי משה כתב שאין בינינו מנהג זה קצרתי:

ב

הש"ך שם בסס"ק א' לא החליט זה:

א

[א] שליח ציבור וכו'. כן לשון הטור ומשמע דהשליח ציבור יעמוד ולא היחידים, וכתב הב"ח וכן כתב הדרישה זה לשונו מה שאנו משנין בשבת לומר הקהל בקול רם ישתבח ומיושב ונראה לי משום שתיקנו לומר אחר שהשליח ציבור אומר בפי ישרים תתהלל וכו' שהקהל יאמרו במקהילות, ושייך לומר לקהל ובמקהילות אינו מפרש מהו השבח אלא שמחויבים לשבח, ולכך תיקנו שיאמרו הקהל בקול רם ישתבח והקהל אין טעם לומר מעומד, אבל החזן יאמר בעמידה שיאמר עליו קדיש, עד כאן. והא דכתבו רמ"א ולבוש סוף סימן נ"א דנוהגין לעמוד צריך לומר דהתם ממנהגא והכא מדינא קאמר:

ב

[ב] וקצת פסוקי וכו'. בלבוש כתב וכל פסוקי דזמרה ונראה לי פירושו דדוקא להתפלל עם הציבור התירו בסימן נ"ב אפילו בתהילה לדוד לחוד, אבל לכתחילה צריך לומר קודם ישתבח כל פסוקי דזמרה כנזכר לעיל, ועטרת צבי השיג על הלבוש שלא כדין עיין שם. כתב נחלת צבי רבים טועים כשהן בדרך ואין עת להאריך שמתחילין מישתבח ומי שעושה כן מברך תחילה ברכה לבטלה, עד כאן. כתב הלבוש מה שאומר החזן ישתבח לפני התיבה ואין אומר אותה [זה] שאומר הזמירות היינו כדי שיסמוך מיד אחריה קדיש, ועכשיו נתפשט המנהג שאם השליח ציבור קבוע בבית הכנסת בשעת הברכות דשחרית אינו אומר שום יחיד בקול רם ברכת השחר ופסוקי דזמרה רק השליח ציבור אומר הכל ובימי הסליחות אומר הכל המתפלל סליחות, מיהו נוהגין בימות החול דעלמא כשיש אבל או יאר צייט או מהול שיכולין להתפלל בציבור אומר השליח ציבור קבוע ברכות דשחרית, והאבל או יאר צייט או מוהל מתחיל מישתבח וכן כתב פסקי תוס' ועיין לקמן סימן קל"ג נתבאר דיני תפילת אבל וקדישים. והטעם שנוהגין לומר ברוך שאמר על הבימה שקורין בספר תורה נראה לי משום שהוא כנגד עשרת הדברות שהם עשרה ברוך כדלעיל:

ג

[ג] טלית וכו'. פשוט דהוא הדין תפילין ויותר דינים יתבארו סימן נ"ד:

ד

[ד] ימתין וכו'. לשון מהרי"ל ימתין חצי שעה ויותר, עד כאן. ועיין בתשובת מהר"ם מינץ סימן ח' ומשמע שם דאם אמרו ישתבח מיד ואחר כך בא לצירוף מנין אפילו הכי אומרים קדיש אם לא הפסיק אף דבשעת ישתבח לא הוי מנין, וכן בתשובת שער אפרים סימן י"ז ועיין לקמן סימן נ"ה סק"ג. וכתב מגן אברהם אבל היחיד יאמר ישתבח מיד, וכן בשבת אם גמר פסוקי דזמרה קודם השליח ציבור יאמר ישתבח מיד:

ה

[ה] ריקם מעבירות וכו'. כתב כנסת הגדולה בשם מהרי"ט העובר על השבועה אין ביתו ריקם אף על פי שעדיין לא העידו עליו, מכל מקום יש לחוש לקול להושיב בית דין על ככה, ואף על פי שלא עבר אלא על שבועת ביטוי דלהבא דלדעת רש"י ז"ל לא מפסיל אין ראוי למנותו שליח ציבור. כתב בהש"ס בחולין סימן ס"ט לא יהיה טפש וסכל אלא שיהא רגיל לדבר בעסקי הקהל כפי שצריך. כתב אבודרהם הא דנהגו לקרות לשליח ציבור חזן מטעם דתרגום וירא וחזא שצריך לראות האיך יקרא, עד כאן, ועיין לקמן סימן קמ"ב עוד:

ו

[ו] ושלא יצא וכו'. דוקא למנותו לכתחילה, אבל להעבירו ולסלקו אחר שהוחזק לשליח ציבור אין לנו, מיהו כשיצא עליו שם רע עתה והוא קלא דלא פסיק אפילו יחיד מוחה להעבירו כן כתב כנסת הגדולה בשם תשובת ראב"ח (מים עמוקים) סימן מ"א, עוד הביא פוסקים אחרונים דלא בעינן כל המדות אלו אלא בתעניות אבל בשאר ימים אפילו בקבע כל שאינו רשע והוא מרוצה לעם וקולו ערב ורגיל לקרות ממנין לשליח ציבור אף שיצא עליו קול בילדותו, עד כאן. ונראה בימים נוראים על כל פנים יש להחמיר ולדון בדין תעניות גם בשאר ימות השנה טוב להחמיר כפסק שולחן ערוך ולבוש. כתב בספר תורת אמת ההולך בערכאות של כותים אין ראוי להיות שליח ציבור בראש השנה וביום כיפור אלא אם כן עשה תשובה:

ז

[ז] מרוצה לעם וכו'. פירוש עניו ונוח לבריות וכו' דכל ש[רוח] הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. כתב תשובת מהר"ם מינץ [סימן פא] יזהר החזן אם יש ריב וקטט בין שני בעלי בתים שיהא בשב ואל תעשה הן בדיבור הן במעשה הן בגלוי הן בסתר, וכל שכן אם יש עסק ריב לנכרי עם בעל בית שיהא בשב ואל תעשה ואפילו אותו נכרי מחותנו או קרוב שלו. ואם יש לו שום קטטה או איבה עם אנשים או אחת מהקהל אז צריך להעמיד אותו דבר על הרב או על הקהל לפשר ולעשות ככל אשר נראה להם נכון, ואם יהיה חסרון ומניעה מצד שכנגדו אז הוא נקי ומה יש לו לעשות ועיין עוד שם:

ח

[ח] וקולו ערב וכו'. ועליו נאמר כבד את ה' מהונך ונבות שהיה קולו ערב נענש בזה. ורגיל וכו' כדי שיהיו הפסוקי תפילה סדורים בפיו. גם נראה לי דאם אינו רגיל לקרות הוא בכלל מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה:

ט

[ט] במזיד וכו'. נראה דלאו דוקא הרג דהוא הדין שאר עבירות כדלעיל סעיף ד', ודוחק לומר דלעיל מיירי שיצא עליו ולא שעשה תשובה. וכן בכלבו דף קנ"ו מבואר דאף שעשה תשובה בשאר עבירות מיקרי יצא עליו שם רע. עוד משמע בכלבו שם דהא דפסול במזיד אף ששב בתשובה היינו בתענית אבל בשאר ימות השנה מותר אפילו למנותו לכתחילה, וכהאי גוונא כתב מה"ר אליהו מזרחי בתשובות סימן (פ"ו) פ"ח. כתב כנסת הגדולה בשם נימוקי רמ"ה הכה את אשתו בעץ המתבקעת והיא מעוברת ולא החשיך עד שמתה וניכר שמאותה מכה מתה אין ראוי להיות שליח ציבור עד כאן לשונו, וצריך עיון לי במקורו:

י

[י] באקראי. הב"ח ונחלת צבי מסקי דבתעניות וימים נוראים אפילו באקראי אסור. כתב עולת תמיד מיהו אם הצבור רוצים למחול על כבודם צריך עיון למעשה אם הרשות בידן, עד כאן. ותמיהני דהא הב"ח מסיק בראיות ברורות דאין הצבור יכול למחות אפילו לרשב"א, ושכן דעת השולחן ערוך וכן כתבו עטרת צבי ושיירי כנסת הגדולה וכן מוכח לי מחדושי רשב"א סוף פרק קמא דחולין עיין שם כי קיצרתי. ואולי דוקא באקראי בראש השנה ויום כיפור מסתפק, אבל משמע דאקראי דראש השנה ויום כיפור דמי לקבע דשאר ימות השנה דלא מהני מחילה, וכן מבואר בב"ח ושיירי כנסת הגדולה שם. כתב מגן אברהם דמשמע בסימן תקע"ט דבעינן זקן ממש בתעניות ולא סגי בנתמלא זקנו. כתב בתשובת משפט צדק מי שהוא פסול מחמת עבירה אפילו באקראי אסור. כתב מהר"ם שאלת על אדם שנפלו זרועותיו אם ראוי להיות שליח ציבור פשיטא דראוי וראוי הוא דאין מומין פוסלין אלא בכהנים (עיין לקמן סימן קכ"ח דפסולין מפני שמסתכלין בו והוא מש"ס) ולא בשליח ציבור ואדרבה מצוה מן המובחר דמלך מלכי המלכים חפץ להשתמש בכלים שבורים כדכתיב לב נשבר ונדכה וגו' עד כאן, הביאו רש"ל וב"ח והפרישה סיים וכן נראה לי וראיה מסומא שיורד לפני התיבה, עד כאן. ומכל זה משמע דאפילו לשליח ציבור קבוע ראוי הוא, וכן מבואר בסימנים ים של שלמה פרק קמא דחולין סימן מ"ח ומראיה שמביא שם מלוים דכשרים לעבודת השיר, ודלא כתשובת מהר"י ברונא שהביא ס"ג דדוקא באקראי שרי ועיין בזוהר אמור עמוד קע"ג דמשמע דאסור השליח ציבור כמו במנהגים, ויש לחלק ועיין חות יאיר סימן קע"ו דאשתמיטתיה כל הנזכר לעיל:

יא

[יא] לעתים ידועים וכו'. משמע דאין איסור אלא כשממנין זה תחתיו לעתים ידועים כגון שיתפלל במקומו שלא ביומא דכניסה וכיוצא, אבל כשממנין אותו בסתם שיתפלל במקומו כשלא יהיה השליח ציבור פנוי לבוא לבית הכנסת או כשיהיה נחלש קצת מותר למנותו שזה הוי באקראי וכן כתב הט"ז, וצריך עיון שלא הזכיר הב"ח שאוסר גם בזה כיון שנתמנה לזה מיקרי קבוע דלא מיקרי באקראי אלא כשאין ממונה כל עיקר:

יב

[יב] ויום אחד וכו'. שהביא שתי שערות כדי לכוין ראשן לעיקרן, בית יוסף. ועיין סימן נ"ה סעיף ה' ודע דלא נאמר ויום אחד להורות דבעינן י"ג שלימות, אבל מיד אחר י"ג הוי בר מצוה ולא בעי יום אחד שלם, וכן כתב הסמ"ע בסימן ל"ה, ועיין בלחם חמודות פרק יוצא דופן. ובתשובת ב"ח סימן קמ"ה מבואר יותר דמיד שהחשיך נעשה גדול אף שאין שלוש עשרה שנה מעת לעת משעה שנולד:

יג

[יג] שמותר וכו'. ובלבוש מביא דאין ממנין וכו' הסכים רש"ל פרק קמא דחולין סימן מ"ח, וכן פסק שיירי כנסת הגדולה:

יד

[יד] של שבת. דוקא כשמתפללין ביום אבל כשמתפללים אחר צאת כוכבים כגון בשעה שעושין חופין, כתב הב"ח דמותר ושכן משמע במהרי"ל, וטעמא דלא בעינן אלא שלוש עשרה שנים שלימות כמו שכתבתי לעיל וכן כתבו ט"ז ומגן אברהם:

טו

[טו] הרי זה מגונה וכו'. יותר מזה מצאתי בספר חסידים בשעה שר' שמעון בן גמליאל יצא לדין ליהרג אמר לר' ישמעאל כהן גדול אחי מפני מה אני יוצא ליהרג אמר ליה שמא היית דורש ברבים ושמח לבך ונהנית מדברי תורה אמר ליה אחי נחמתני:

טז

[טז] מפני טורח ציבור וכו'. כתב ים של שלמה סימן נ' אסור לו להאריך שלא ברצון הקהל אפילו בשבתות וימים טובים ואף ברצון הקהל יותר מדאי מגונה כי אין זה לא מחציו לה' ולא מחציו לכם, עד כאן. ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן ט"ז בזקן שקולו נמוך וחלש ומאריך בתפילה שיש לדחותו.
כתב בתשובת ב"ח מה שמזמרים בבית הכנסת ניגונים שמזמרים בבית כותים אין איסור אלא באותו ניגונים שמיוחדים להם אבל אם אין מיוחדים אין איסור. כתב הטור החזן אין תלוי ביחוס וכו', ומכל מקום אם שניהם שוין ודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס וראוי לדקדק על זה כי אינו דומה תפילת בן צדיק וכו' כן כתב הב"ח בשם רש"ל, הביאו ט"ז ומגן אברהם וכן ראיתי בים של שלמה פרק קמא דחולין סימן מ"ח, אבל בתשובת רש"ל סימן כ' כתב דדוקא בתפילת עצמו יש חילוק שזכות אבותיו מסייעתו, אבל המתפלל בעבור הציבור אדרבה חשובה היה לפני המקום שמניח מעשה אבותיו והלך בדרכי השם יתברך, עד כאן, וכן כתב מגן אברהם וכן בים של שלמה גופיה פרק גיד הנשה סימן י"ז וכן כתב הט"ז מסברא דנפשיה, והוא תמוה דאישתמיטתיה לגדולים הנזכרים לעיל דברי רש"ל הנזכר לעיל, וכן הוכחתי באליהו זוטא מהא דפירש בעשרה מאמרות על הא דר' אליעזר אמר כ"ד רננות ולא נענה ירד ר' עקיבא ונענה, ולא שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו. ופירש בעשרה מאמרות שמעביר על מעשה אבותיו כי ר"א היה מיוחס ור' עקיבא לא היה מיוחס, ואם כן תיקשי מהא דאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק, אלא צריך לומר שאני תפילת ר"א ור' עקיבא שהיו מתפללין על הציבור, אם כן אם הוא גם כן צדיק כיון שאינו מיוחס עדיף טפי, אבל יצחק היה מתפלל על עצמו שיזכה לבנים ולא על הציבור עדיף צדיק מיוחס שזכות אבותיו מסייעתו. וטעמא נראה לי כמו שמצאתי בתשובת רמב"ן על הא דכולי עלמא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ופירש הרמב"ן משום דצריך זכותו ואינו מועיל לעצמו בעולם הזה אבל לבני דורו מהני זכותו, לכך כל העולם ניזון בשביל חנינא וכו'. והוא הדין בזה כשמתפלל על עצמו עדיף צדיק מיוחס שזכות אבותיו מסייעתו כי זכות עצמו אינו מועיל לו, אבל כשמתפלל על הציבור שזכותו מועיל עדיף צדיק שאינו מיוחס שזכותו גדול יותר שמניח מעשה אבותיו כן נראה לי. אך קצת קשה ממה שכתב הטור לקמן סימן תקע"ט בשליח ציבור דתעניות שלא יהא בבניו ובני ביתו וקרוביו ובכל הנלוים אליו בעל עבירה, עד כאן, ויש לומר דכיון שהם בחיים גרע כדאיתא בשבועות דף ל"ט אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין וכו' מפני שמחפין עליו ועוד יש ליישב. כתב רש"ל בחולין שם חסיד קודם לצדיק רק שיהא לו קול נעים, וכן כתב הזוהר פרשת ויחי על פסוק צהלי קולך בת גלים. כתב כנסת הגדולה בשם תשובת ר"י ברונא שליח ציבור שנפסל קולו אם נשמע כאילו הוא מרתת ושבור פסול. עוד כתב אם שני חזנים שוים, כהן קודם ללוי, לוי קודם לישראל, ותלמיד חכם קודם לעם הארץ אפילו הוא כהן וכל שכן ללוי:

יז

[יז] לאלפי"ן וכו'. ומכל מקום במקומות שכולן אינם יודעין ממנין אותן, והוא הדין לקצת מקומות שקורין לחית"ן היה"ן אינן ממנין אותן אלא במקומן. ועיין (בס"ח סימן י"א) [בספר חסידים סימן י"ח], ועיין לקמן סימן קכ"ח סעיף ל"ג:

יח

[יח] קרוע וכו'. מפני כבוד הצבור כתב בתשובת מהר"מ מינץ סימן פ"א בגדי שליח ציבור צריכין שיהא נקיים בלי ליכלוך ורבב ובפרט הסרבל והמטרון ובגדיו יהיו ארוכים שלא יראו רגליו, ואם אינו ארוכים כל כך ילבש בתי שוקים עד ברכים, וטוב שיהא לו מכנסים מיוחד נקי לתפילה. עוד כתב נכון הוא שיכנס החזן לבית הכנסת ראשון ויצא אחרון. עוד שם כשעומד להתפלל יפנה לבו מכל הרהור וטירוד וישים עיניו למטה שלא יסתכל בשום אדם, ויניח ידיו על לבו תחת הסרבל כפיפת יד ימנית על שמאלית ולא יסיר ידיו זה מזה כי אם לצורך להפוך הדפין, ולסדר טליתו וכהאי גוונא, ולא יעסוק בשום דבר אחר כאשר יש מקצת חזנים שיש להם ידים עסקניות בדברי הבל ויטיבו הנרות בשעת תפילתם או יעיינו במנהגם או בשאר דברים וכן לא יעשה עד כאן דבריו בקצרה:

יט

[יט] סומא וכו'. דחייב בכל המצוות ואפילו ברכת יוצר אור דנהנה מה שאחרים רואין ויוליכוהו כמו שנתבאר סוף סימן ס"ט:

כ

[כ] שלא יקרא וכו'. לקמן סימן קל"ט יתבאר דנהגו עכשיו לקרות סומא לספר תורה:

כא

[כא] ולא ימתין וכו'. והא דכתיב לקמן סימן תר"צ דלא יקרא המגילה עד שיאמר לו קרא מפני כבוד צבור, יתבאר שם בס"ד. כתבו תוס' סוף פרק ז' דפסחים [דף פ"ו ע"ב ד"ה אין מסרבין] דבר גסות ושררה אפילו האומר אדם גדול יסרב:

כב

[כב] מפני שבגדים צבועים וכו'. כתב עולת תמיד מדהשמיט השולחן ערוך לעיל סימן ל"ט דין ממזר אלמא דכשר לכתוב תפילין והוא הדין דכשר להיות שליח ציבור. ונראה דהיינו בדליכא אחר או שאביו עשה תשובה נכונה, אבל בלאו הכי הא אמרו חז"ל אינו דומה לתפילת צדיק בן צדיק וכו' עד כאן. וצריך עיון ביו"ד סימן רפ"א דפסק השולחן ערוך דספר תורה שכתב ממזר פסול, והטעם כתב הש"ך בשם המרדכי דממזר אינו מוציא רבים ידי חובתן וכל שאינו מוציא פסול לכתוב. ובאמת לשאר טעמים שכתב הש"ך שם אפשר לחלק בין ספר תורה לתפילין אבל טעם זה נראה עיקר עיין שם. שוב מצאתי במגן אברהם סימן ל"ט שכתב בשם דרכי משה דממזר כשר לכתוב תפילין וצריך עיון, ומה שכתב עולת תמיד לדחותו משום אינו דומה לתפילת צדיק וכו' כבר כתבתי דנהפך הוא לענין השליח ציבור:

כג

[כג] אפילו יחיד וכו'. דמי יכול להקריב קרבנו שלא מדעתו (בית יוסף), זה מסכים למה שכתב ר' דוד אבודרהם דף מ"ז דע כי שליח ציבור הוא במקום כהן המקריב ולכן נקרא גם שליח ציבור קרוב, כדאיתא במדרש שיר השירים כד דמך ר' אלעזר ב"ר שמעון היה דורו קורא עליו מקוטרות מור ולבונה מכל אבקת רוכל דהוי ר' אלעזר קרוי ותנוי וקרב ופיטין. ומזה הטעם נקראו הפיוטים שאומר השליח ציבור באמצע התפילות קרובות ואפשר שנקראו כן מפני שאומרים אותן בקרב התפילות ובאמצעתם, עד כאן, ומזה נכון שנשתבש הלשון שקורין לפעמים קרוב"ץ, ופירש הבית יוסף בסימן ס"ח שהוא ראשי תיבות קול רינה וישועה באהלי צדיקים, והוא טעות אלא צריך להיות קרובות בתי"ו וכן קרי להו באבודרהם דף כ"א, ועיין במעדני מלך דף מ"ב דאשתמיט ליה דברי ר' דוד אבודרהם:

כד

[כד] יכול למחות וכו'. כתב רש"ל סימן נ"א אם ידוע שכבר שונאים זה את זה יכול למחות בו אף אם אינו חשוב אלא שהוא אמיד והוא מבעלי הנושאין עולים ומיסים. ודוקא שיש שליח ציבור אחר שיוכלו הקהל להשכיר בדמיו של זה, אבל אם אינו בנמצא לאו כל כמיניה לעכב על הקהל עבור שנאתו ואף אם הוא יברר בטענתו שזה השני מעולה מן הראשון כנגד הוספת דמים, אפילו הכי יכולים לומר אין יכולת בידינו להוסיף כל כך בדמים עד כאן דבריו בקצרה. וכתב שיירי כנסת הגדולה היינו כשאינו רוצה מפני שנאתו אבל כשנותן אמתלא שאינו ראוי להיות שליח ציבור. אפילו מי שאינו נושא בעול יכול למחות, ועיין לעיל סימן תקפ"א. כתב הלבוש דבזמן הזה אין יחיד יכול למחות עיין שם. כתבו שיירי כנסת הגדולה ועולת תמיד בשם רש"ל אם הוציא השליח ציבור שם רע על המוחה הזה אף שקיבלו ופייסו יכול למחות, עד כאן. ולפי זה אף בשכבר נתקבל לשליח ציבור והסכים עליו יכול למחות. ואני עיינתי בים של שלמה גופיה פרק קמא דחולין סימן נ"א וכתב זה לשונו אף שקיבל דינו ופייסו וכו' ואם כן אם כבר הסכים עליו יכול למחות:

כה

[כה] בשביל אביו וכו'. פירוש שמת אביו דדוקא קדיש יכול לומר. כתב דרכי משה אין להתקוטט בעבור שום מצוה שהרי הצנועים מושכים ידיהם מלחם הפנים על כן כל המתפלל בחזקה ואלמות אין מתקבלת ואין עונין אמן אחר ברכותיו:

כו

[כו] אין למנות שליח ציבור וכו'. ובלבוש כתב אף נתמנה מציבור לא ישתדל להחזיק, עיין שם. ויראה לי דעכשיו אין ליחיד למחות אם נתמנה השליח ציבור על פי תקנה אף שיחידים מעכבים רשאי להחזיק על פי כותים, כיון שנתמנה על פי הדין. ואף שבבית יוסף מביא מעשה כשכבר נתמנה, היינו כשלא היה מעכב כלל אלא נתכוין לחלוקת כבוד עיין שם, או כשמעכבין על פי הדין לפי הקדמונים וצריך עיון:

כז

[כז] עדיף וכו'. ואין אחר שאינו הגון רשאי להתפלל גם השליח ציבור נזהר ללמוד יותר:

כח

[כח] והחצי לפי הנפשות וכו'. לפי זה הולכין גם כן אחר רוב דעות וכן כתב עולת תמיד ולבוש סעיף כ' כתב אחר רוב פורעי מיסים. יש לפרש נמי הכי דבין נותן רב או מעט דעתן שוה כיון שנותן מס ועיין בחושן משפט סימן קס"ג סעיף ג' ובסמ"ע ובתשובת נחלת צבי סימן א"ב, ולשון הט"ז רוב פורעי מס או קריאי עדה. כתב הלבוש במקום שאין מנהג יגבו לפי ממון וכן פסק מהרי"ל בתשובות סימן ס"ו, וכתב כנסת הגדולה שכן מנהגם, ורשד"ם פסק דהולכין אחר רוב ממון משמע נמי הכי:

כט

[כט] ואין מסלקין וכו'. משמע דוקא לסלקו, אבל למנותו לכתחילה לא כמו שנתבאר בסעיף ד' וכתב בתשובת ראב"ח סימן נ"ז כל שהוציא וסלקו הרי עכשיו כתחילת הקבלה. כתב הכלבו דף קנ"ה המאיים על חבירו למסרו בעלילת שקר ולא מסר אף על פי שמכוער הדבר אפילו לשאר אדם שאינו שליח ציבור אינו נפסול כל כך להעבירו, אלא שגוערין בו ומתרין בו שאם יוסיף לומר כדברים הללו שיעבירוהו ממעלתו ואם הוסיף במרדו ראוי להעבירו, עד כאן. כתב כנסת הגדולה שליח ציבור שבתו זנתה תחת בעלה אם אפשר באחר מסלקין אותו, עד כאן, ועיין לקמן סימן קכ"ח סעיף מ"א מה שכתבתי שם. עוד כתב כנסת הגדולה בשם רש"ל בתשובות סימן כ' נמצא בחזן פסול שאין תלוי בחזנות אפילו מכר טריפות בחזקות כשירים אם בא ואמר בשבועה לא חטאתי, ואם בעיניכם חטאתי הריני מוכן לקבל תשובה אין מסלקין אותו, עד כאן. ועיינתי בתשובה גופיה וראיתי שסיים זה לשונו דנראה בעיני אפילו מאכיל טריפות במזיד בחזקת כשרים ובא והודה על עוונותיו ורוצה לקבל תשובה שאין יכולין להורידו תוך זמנו, עד כאן. וצריך לומר דסבירא ליה דלמעשה לא רצה רש"ל לסמוך על זה ולא כתב אלא דנראה בעיניו, וכן משמע בסימני רש"ל פרק גיד הנשה סימן י"ז מיהו כשכבר עשה תשובה ודאי אין מורידין אותו כמו שיתבאר:

ל

[ל] מעבירין אותו וכו'. כתב עולת תמיד שמעתי מפי הרב מהור"ר דוד ממגנצ"א, דהא דמעבירין אותו היינו בדלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה אין מעבירין אותו, ומביא ראיה מדברי רמ"א בסימן קכ"ח סעיף ל"ה ול"ז לענין כהן ודבריו נכונים, עד כאן. ואני אומר דמבואר כן להדיא במקור הדין בכלבו בסוף הסימן זה לשונו אם נתברר בשני עדים כשרים ולא עשה תשובה מעבירין אותו, עד כאן, הרי דאם עשה תשובה אין מעבירין. ועוד דראיה שמביא מסימן קכ"ח לאו ראיה הוא לכאורה דהא הוא גופיה כתב שם דיש חילוק בין נשיאת כפים לשליח ציבור, דלנשיאת כפים אינו מזיק השם רע. כתב תשובת רשד"ם סימן ל"ב שאין מחזירין אותו בקבלת דברי חבירות ואפילו נשבע עד שישוב בתשובה שלימה בלי ערמה ומרמה:

לא

[לא] [לבוש] החליף וכו'. וטוב שיחליף בגדיו כל היום כשהולך בין הבריות שלא יהא בכלל המשניאים:

לב

[לב] [לבוש] שאין קול הבן ערב וכו'. ובלבד שלא יהא קולו משונה:

לג

[לג] הזמן וכו'. כתב בים של שלמה פרק קמא דחולין סימן ב' אם כבר נתקבל לזמן ואין יכולין לברר עליו שעשה שלא כהוגן, אף חצי הקהל אין יכולין להעבירו תוך זמנו אפילו רוצין לשלם לו כל שכרו אבל כל הקהל יכולין להעבירו אם ירצו ליתן לו שכרו משלם, עד כאן, וכן כתב בתשובות סימן כ'. כתב רמ"א יש שכתבו דשליח ציבור יתפלל מתוך הסידור המיוחד לציבור והטעם כתב הט"ז דודאי נכתב לשם שמים, ולא לשם התפארות, ואם כן בסידורים הנדפסים אין חילוק:

א

מנין. כי דבר שאומרים עליו קדיש צריכא בי עשרה ועיין סי' רל"ד וכן פורס על שמע יאמר תחיל' איזה פסוקים ועיין ת' בי"ד סי' למ"ד דמחלק בין קדיש שתקנו חכמים א"צ למנין באמירות פסוקים משא"כ כשיאמר קדיש על למודו וכדומה כשיבאו עשרה צריך ג"כ ללמוד שום ברייתא או משנה:

ב

סומא. וה"ה חרש תשובת רשב"ש סימן ס"ד:

ג

לעכב. עי' ת' דבר משה סי' ד' באיזה אופן יכול היחיד למחות ועיין כנה"ג ורשד"ם ח"א סי' ל"ה ורש"ל פ"ק דחולין סי' נ"ח מהראנ"ח ז"ל ועיין ספר חסידים סי' תשנ"ט וע' בת' ד"מ הנ"ל סי' ה' בש"ץ שנשבע בטוי להבא ועברה גם גנב. וש"ץ טוען שהעדים נוגעים בעדותן גם השבועה היתה באופן אחר וכבר התירו לו בג' מה דינו. וע' ת' נ"ש סימן כ"ג:

ד

שרוב. ומהרא"ם בת' והביאו בת' לא"ר דאזלינן בתר רוב דעות בין עניים בין עשירים וכן בכל תקנות והסכמת הקהל:

ה

אא"כ. עיין ת' בי"ד סי' כ"ט בש"ץ שנשבע שלא לשחוק בקוביא ועבר על שבועתו דמסלקינן ליה ומכ"ש שלא למנותי לכתחלה ומכל מקום מסיק דלא מסלקינן ליה אלא בב' עדים מעידים עליו והודאתו לבד לא מהני ועיין ת' דבר משה סי' ג' וסי' ה' ובי"ד סימן כ"ח ובמהרי"ט ובמרש"ל ובת' עדות ביהוסף סי' כ"ז בענין זה ע"ש ובת' פני משה סי' ט"ז הרבה דיני' המסתעפי' בנידן הזה. ובת' נ"ש סי' כ"ג וסיים שם דאם נשבע ועבר עליה בדבר שהי' בה חימוד ממון אע"פ שילקה ויתענה ויעשה כמה סייגים אינו חוזר לכשרותו עד כי יפייס בעל דינו עיין ח"מ סי' ל"ד ועיין בת' נ"ש סי' י"ז לענין חשוד בא' מעבירות שבתורה:

ו

בנו שוחט שהחזיק במלאכתו ומת והניח בנים קטנים והחזיק אחר בה וכשהגדילו תובעים חזקת אביהם אין טענות' טענה וראיה מת"כ פ' צו והכהן המשיח תחתיו מבניו שבנו קודם לכל אדם יכול אע"פ שאינו ממלא מקום אבותיו ת"ל ואשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקומו אין וא"ל יבא אחר וישמש ולא אמר ישמש תחתיו עד שיהא בנו ראוי משמע בהדי' כיון דאידחי אידחי וע' ת' הרדב"ז סי' נ"ט ובת' רשב"א ח"א סי' ש' ועיין ת' אוהל יוסף ס"ב. ובת' לי"ד סי' ל"א העלה דכ"ז אינו אלא כשצבור רוצה למנות מסייע תחלה אז הבן קודם אבל אין לדחות המסייע בשביל בנו של ש"ץ. וכ' עוד דאם אחרי מות הש"ץ רצו למנות ש"ץ הבן קודם אבל מ"מ המסייע במקומו עומד: רב שגברה עליו חולשה מחמת זקנה ומינה בנו לדרוש בכל שבת בלתי פוצה שום אדם את פיו. וכד נח נפשיה של זקן בקשו לדחות את הבן והעלה בת' ד"מ סימן א' דאין בכחם להעבירו אף כי ישנו באותו קהלה מופלגים יותר ממנו ועי' י"ד סי' רמ"ה בדברי רמ"א ות' רשב"א סימן שי"ן ועיין כנה"ג ורשד"ם ח"א סימן ל"ה ורש"ל פ"ק דחולין סי' נ"א:

ז

סתמן וכת' לא"ר סי"ב על ענין חזן שקבלוהו כל הקהל ועתה רוב הציבור אינם חפצים בו ומינו חזן אחר אי יכולים המיעוט לעכב על ידיהן והשיב אף דמתשובת רשב"א משמע דיכולין לסלקו מ"מ בנ"ד א"מ אותו (וכ"כ הרלב"ח ז"ל ע"ש) דסיים מ"מ שכיון שרוב הקהל חפצים באחרון ישמשו שניהם דרך פשר דבר ע"ש:

א

א) [סעיף א'] אומר ש"ץ ישתבח מעומד. כדי שיסמוך לו הקדיש מיד. ב"י. ב"ח. ט"ז סק"א. מ"א סק"א. אבל היחיד א"צ לעמוד באמירת ישתבח כמש"ל סי' נ"א אות מ"ב. ומ"ש המ"א דבסוף סי' נ"א משמע דצריך לעמוד כתב הא"ר אות א' צ"ל דהתם ממנהגא והכא מדינא יעו"ש. והביאו פרמ"ג במש"ז אות א' וכבר כתבנו לעיל דהמנהג פשוט בינינו שאין היחיד עומד באמירת ישתבח יעו"ש:

א

ב) כתב מ"א בריש הסי' בשם השל"ה דכל הט"ו שבחים שבישתבח מן שיר ושבחה וכו' עד מעתה יאמר בנשימא אחת. אמנם בזוהר פ' תרומה דקל"ב ע"א לא משמע כן אלא דהאיסור הוא אם מפסיק בדיבור ואינם אלא י"ג שבחים מן שיר ושבחה וכו' עד ומלכות כאשר יעו"ש. וכ"כ הש"ץ דף ע' ע"ד. וכן האר"י ז"ל לא זכר זה בשער הכוו' שיהיה בנשימה אחת כאשר הבאנו לשונו לעיל סי' מ"ח יעו"ש. וכ"כ החיד"א בקש"ג סי' ז' אות מ"ז בשם סידור הרב יעב"ץ דלא יאמרם בנשימה אחת כי צ"ל בנעימה כמסדר שבחו של מלך עכ"ל. וכ"כ סידור בי"ע אות י"ג. שע"ת אות א' וכ"כ ח"א כלל י"ח אות ד' בשם הגר"א וזוה"ק. ונוסח ישתבח ומי תיקנו כבר כתבנו לעיל בסי' מ"ח בשם שער הכוו' יעו"ש וכ"כ ש"ץ דף ע' ע"ד ודף ע"א ע"א. סידור בי"ע אות י"ד. ולענין עניית אמן וכל דבר שבקדושה דינו כמו ב"ש עיין לעיל סי' נ"א אות י"א וסי' ה' אות ד' רק בי"ג שבחים יזהר שלא להביא עצמו לידי כך:

א

ג) חי העולמים בפתח. ברכ"י סי' ר"ז. קש"ג סי' ז' אות מ"ט. וכן עמא דבר. ועיין לקמן סי' ד"ן אות ו':

א

ד) [סעיף ב'] אין לומר ישתבח אא"כ אמר ב"ש וקצת פסוק דזמרה. מפני שהיא ברכה אחרונה על פסוקי דזמרה כמ"ש ריש סי' נ"א. מ"א סק"ב. ר"ז אות ב', ורבים טועים כשהם בדרך ואין עת להאריך שמתחילין מישתבח. ומי שעושה כן מברך תחלה ברכה לבטלה. א"ר אות ב' בשם נ"ץ. ר"ז שם. וכן יש בני אדם שמתעכבים ביום השבת מלבוא לביהכ"נ עד אשר יאמרו הצבור נשמת כל חי ומחילים לומר עמהם נשמת כל חי לא יאמרו ישתבח מפני חשש ברכה לבטלה אלא יאמרו נשמת כל חי בלא ישתבח והוא פשוט:

א

ה) [סעיף ג'] אין לברך על עטיפת ציצית בין פסד"ז וכו'. דהרי אפילו לצורך מצוה אסור להפסיק כמ"ש סי' נ"א סעי' ד'. מ"א סק"ג. ר"ז אות ג' אבל בין ישתבח ליוצר קיל מבין ב"ש לישתבח ששם רשאי לדבר מצוה כמ"ש בסי' נ"ד סעי' ג'. פרמ"ג א"א אות ג'. ר"ז שם. ועיין לקמן אות ז'. ובסי' ד"ן אות י"א:

א

ו) שם אין לברך על עטיפת ציצית וכו'. ודין תפילין כמו טלית. תומת ישרים. סו"ב במקו"ח אות א' יפה ללב סי' ד"ן אות ג' ועיין באות שאח"ז:

א

ז) שם אלא בין ישתבח ליוצר. וה"ה בין מזמור למזמור מהר"י בנימין והביאו מהר"י זיין בתשו' גו"ר חא"ח כלל א' סי' נ"א. יד אהרן בהגב"י. ברכ"י אות ד' ומהר"א הלוי שם בסי' ב"ן כתב דה"ד בנאנס לצרכיו אבל אם לא נאנס לצרכיו ונזדמן לו ציצית ותפילין ראוי לו שלא ללובשן ולברך עליהן בתוך פסוקי דזמרא אלא בין ישתבח ליוצר יעו"ש והב"ד הברכ"י שם וכתב עליו וז"ל והפריז הרב בהוראה זו ופוק חזה בחשובות הרמב"ם בספר פאר הדור הנדפס מחדש סי' קמ"ז שפסק להפך וז"ל מי שנזדמן לו טלית ותפילין והוא עומד בפסוקי דזמרה אם מותר לו ללובשם ולברך עליהם. תשובה אין שום איסור בברכה על ציצית ותפילין בתוך המזמורים שאין הפסקה כזאת בפסד"ז אסורה ואינה תפלה ולא ק"ש עד שיאסור הפסקה כזאת עכ"ל. נמצא לפ"ג דג' מחלוקות יש בדבר הזה. דלסברת הרמב"ם מותר להפסיק לברך על טלית ותפילין בתוך פסוקי דזמרא ומשמע מדבריו דאפילו אם הוא באמצע המזמורים. ולסברת מהר"י בנימין דוקא בין מזמור למזמור. ולסברת מהר"א הלוי דוקא אם נאנס לצרכיו אבל נזדמן לו ציצית ותפילין ראוי שלא ללבשן ולברך עליהם אלא בין ישתבח ליוצר וכ"מ מסתמיות דברי מרן ז"ל דלא יש חילוק ואין לברך עליהם כי אם בין ישתבח ליוצר כמ"ש כס"א אות ג'. ובסידור בי"ע אות ט'. ויפה ללב אות ג'. ודלא כמ"ש שכנה"ג בהגב"י אות ד'. וכ"מ מטעם שנתן המ"א והאחרונים שכתבו לעיל אות ה' דאין חילוק בין מזמור למזמור לאמצע המזמור אלא החילוק הוא בין ברוך שאמר לישתבח ובין ישתבח ליוצר כיעו"ש. וכ"מ מדברי ר"ז אות ג' יעו"ש. וכ"כ הער"ה אות א'. ותימה על הברכ"י שכתב על הגו"ר שהפריז בהוראה זו ועיין זכור ליצחק הררי סי' ח' שתמה גם כן על הברכ"י יעו"ש ול"ד למ"ש מרן בסי' ס"ו סעי' ב' דבין הפרקים מפסיק להניח ציצות ותפילין דהתם שאני מפני שהם צורך ק"ש שלא יהא כמעיד עדות שקר בעצמו כמ"ש ב"י בשם שה"ל אבל אינם לצורך פסוקי דזמרה ועוד דהכא אפשר להניחם בין ישתבח ליוצר שהוא קיל טפי לא כן התם דלא יש מקום אחר ואפילו לדברי האר"י ז"ל שכתבנו לעיל דצריך להניחם קודם פ' התמיד הכא כוין דכבר עבר הזמן ולא עשה המצוה כתיקונה אין לו להפסיק בפסקד"ז. וע"כ יש להחמיר מי שלא היה לו ציצית ותפילין ונזדמן לו אחר ב"ש שלא ללבשן ולברך עליהם כ"א בין ישתבח ליוצר. וכן מ"ש שם הגו"ר במי שנצרך לנקביו בתוך פסקד"ז דיטול ידיו ויברך אשר יצר נכון הוא שלא להפסיק ולברך כי אם אחר ישתבח כמש"ל סי' נ"א אות כ"ח. אמנם בעיקר הדין שכתב הגו"ר הנצרך לנקביו ונכנס לבה"כ שיחזור ויברך על ציצית ותפילין כבר כתבנו לעיל סי' ח' אות נ"ב וסי' כ"ה אות ע"ח דיש פלוגתא בזה וסב"ל יעו"ש. וא"כ הכא נמי מי שנצרך לנקביו בתוך פסוקי דזמרא ופשט הציצית והתפילין ונכנס לבה"כ כשיצא מבה"כ ויטול ידיו אין צריך לחזור ולברך על ציצית ותפילין אלא ילבשם בלא ברכה משום סב"ל:

א

ח) שם הגהה. הש"ץ אם לא היה לו טלית תחלה יתעטף בציצית קודם שיתחיל ישתבח וכו'. ודוקא החזן דאין לו לחזור ולירד מן התיבה לאחר שהתחיל ישתבח אבל יחיד ימתין עד לאחר ישתבח ואז יתעטף בציצית ויברך עליהם דאז עדיף טפי להפסיק כדלעיל ריש סי' נ"א. ד"מ לבוש, שכנה"ג אות ד' ער"ה אות א'. פרמ"ג א"א אות ג'. ר"ז אות ג' ומ"ש הכס"א ז"ל עיין עליו יפה ללב אות ד':

א

ט) שם בהגהה. קודם שיתחיל ישתבח וכו'. אבל אם לא הביאו רק לאחר ישתבח אף הש"ץ יתעטף ויברך בין ישתבח לקדיש. מ"א סי' נ"ד סק"ד. סו"ב שם אות ד'. ר"ז שם אות ג'. פרמ"ג א"א בזה הסי' אות ג'. יפה ללב שם אות ג'. אבל בין קדיש לברכו לא יפסיק בשום דבר. וכ"ש שלא יפסיק לאחר שאמר הש"ץ ברכו קודם שמתחילין ברכת יוצר. מור"ם בהגה ססי' נ"ד. ואין חילוק בין ש"ץ עצמו בין אחר. לבוש בהגה על סי' זה ובסי' נ"ד אות ג'. ר"ז שם אות ג'. ועיין פרמ"ג בא"א ע"ז הסי' אות ג'. ובסי' נ"ד אות ד' שכתב דבין קדיש לברכו הוי כבין הפרקים ובין ברכו ליוצר הוי כאמצע הפרק דהא ברכו קאי איוצר אור יעו"ש. וכ"כ א"ר שם סי' נ"ד אות ה'. וכ"מ מדברי הלבוש שם. וא"כ זה הוא לפי סברת מור"ם בהגה סי' ס"ו סעי' ב' דס"ל דאין לברך על הטלית בין הפרקים כאשר יעו"ש ושם יתבאר בס"ד:

א

י) שם בהגהה, וכן אם אין מניין בבה"כ ימתין הש"ץ עם ישתבח וכו' אבל היחיד יאמר ישתבח מיד, וכן בשבת אם גמר פסוקי דזמרא קודם הש"ץ יאמר ישתבח מיד. מ"א סק"ד, יד אהרן בהגה"ט, א"ר אות ד' פרמ"ג א"א אוח ד' ש"ץ דף ע' ע"ד, קש"ג סי' ז' אות מ"ה סידור בי"ע אות י"א:

א

יא) שם בהגהה, וישתוק עד שיבא מניין וכו', פי' שלא יפסיק בדיבור. וכתב מהר"ם מינץ סי' ח' בשם מהרי"ל דיכול להמתין חצי שעה עם ישתבח דזהו שיעור כדי לגמור כולה דא"צ לחזור לראש לכ"ע. ועיין ריש סי' ס"ה, ומ"מ נ"ל דאפילו שהה מחמת אונס כדי לגמור את כולה א"צ לחזור לראש. מ"א סק"ה, יד אהרן שם, והטעם כתב פרמ"ג בא"א אות ה' דפסד"ז דרבנן ואינו חוזר לראש ול"ד לק"ש דאורייתא יעו"ש, ר"ז אות ג', סידור בי"ע אות יו"ד:

א

יב) שם בהגהה, וישתוק עד שיבא מנין וכו' ואם אמרו ישתבח מיד ואח"כ בא לצירוף מנין אפילו הכי אומרים קדיש אם לא הפסיק אף דבשעת ישתבח לא הוי מנין, א"ר אות ד' בשם תשובת מהר"ם מינץ סי' ח' וסידור בי"ע אות י"ב בשם חזון למועד סי' טו"ב:

א

יג) חבורה שאומרים תהלים בביה"כ ואירע שלא היה להם מנין קודם ברוך שאמר אסור לומר קדיש בתוך פסד"ז, תשו' פני יהושע חא"ח סי' ה', יד אהרן בהגב"י, ש"ץ דס"ז ע"ג, קש"ג סי' ז' אות ל"ו, סידור בי"ע אות י"ב, וכן אם לא היה מנין קודם הודו ולא אמרו הקדיש של קודם הודו והתחילו לומר ב"ש ופסקד"ז אין לומר עוד הקדיש בתוך פסקד"ז, כ"מ משער הכוו' דרוש הקדיש שכתב דתקנו הקדיש בין כל עולם ועולם יעו"ש וא"כ כיון שעבר זמנו א"צ להפסיק ולאומרו בתוך פסד"ז, וכן כתב פני יהושע שם, וכן הסכים בי"ע אות י"ג וכתב ודלא כמהר"י אזולאי ז"ל, שע"ת סי' נ"א אות ג', וכן במקום שנוהגים היתומים לומר הקדיש של אחר ישתבח ואירע אחד שלא אמר עדיין ישתבח אלא עודני בתוך פסקד"ז לא יפסיק לומר הקדיש מפני שעיקר הקדיש המועיל למתים הוא דוקא קדיש בתרא שאומרים קודם עליני לשבח כמ"ש בשער הכוו' שם וא"כ אין להפסיק לומר קדיש זה בתוך פסד"ז, ועוד דהא לא תיקנו הקדיש אלא בין עולם לעולם והוא עדיין לא סיים בחי' העולם ההוא כדי להעלותו כידוע ומ"ש רב פעלים בח"ב סי' י"ד דכיון שאומר אותו בשביל הצבור ש"ד א"נ לע"ד דכיון שהוא עדיין לא השלים תיקון תפלתו להעלותה כיצד מעלה תפלת אחרים דאפילו ש"ץ המעלה תפלת אחרים הוא אגב תפלתו ואם הוא עדיין לא נתקן כיצד מתקן אחרים גם מ"ש שם אח"כ דכיון דהתחיל בזמירות יש לו שייכות בעולם היצירה ויוכל לומר קדיש א"נ שהרי עליית ז' היכלי היצירה עד היכל ק"ק שלהם הוא בה' הללויה ובהללו אל בקדשו עולים עד הק"ק כמ"ש בשער הכוו' ובפע"ח שער הזמירות פ"ו ומבואר בסידור הרש"ש ז"ל וא"כ כיון דעדיין לא נגמר תיקונם לעלות להיכל ק"ק שלהם איך יעלו לעולם הבריאה ע"י הקדיש ועוד כיון דעדיין לא נגמר תיקון עולם היצירה כיצד הוא עולה ע"כ העיקר הוא שלא להפסיק:

א

יד) [סעיף ד'] ש"ץ צריך שיהיה הגון וכו', דכתיב נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה ואמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה א"ר חמא א"ר אלעזר זה שליח ציבור שאינו הגון היורד לפני התיבה, גמרא תענית דט"ז ע"ב, טור, והא דאמר הכתוב בלשון נקבה כתב הרב בכ"ש על מסכת תענית דקט"ז ע"ב וז"ל דידוע דכל תפלה נקרא רחמי שצריך הש"ץ לעורר הרחמים שהם מצד ימין שהוא דכורא כידוע ליודעי ח"ן וש"ץ שאינו הגון לא די שאינו מעורר צד דכורא אלא אפילו מהפך מדה"ר למדה"ד שהוא מצד נוקבא ולכן קרי ליה בלשון נקבה נתנה וכו' עכ"ל, וע"ש מ"ש תוכחת מוסר על ש"ץ שאינו הגון והביאו מחב"ר אות א', ש"ץ דע"א ע"ג, שע"ת אות ו', ועוד עיין לקמן אות ט"ז:

ב

יד) שם ש"ץ צריך שיהיה הגון וכו' הא דנהגו לקרות לש"ץ חזן כתב האבודרהם מטעם דתרגום וירא וחזא שצריך לראות היאך יקרא. א"ר אות ה':]

א

טו) שם ש"ץ צריך שיהיה הגון וכו' עיין סי' תקע"ט סעי' א' גבי תענית בעינן עוד דברים כהנה והכל לפי הענין, מ"א סק"ו. ועיין סי' תקפ"א סעי' א' דבר"ה ויוה"כ שיהא נשוי ובן שלשים יעו"ש דומיא דכ"ג שיש לו אשה ומשמע בכל השנה אפילו בשאר ימות השנה אפילו אין נשוי, ומ"מ נשוי קודם לבחור אפי' נתמלא זקנו ואפילו בשאר ימות השנה, פרמ"ג א"א אות ו'. ועיין באות שאח"ז:

א

טז) שם ואיזהו כגון שיהא ריקן מעבירות. וז"ל זוהר ויקרא רבי יצחק אמר אם הכהן המשיח יחטא דא כהן דלתתא דאתתקן לעבודה ואשתכח ביה חטאת לאשמת העם הוא ווי לאינון דסמכינן עליה כגוונא דא שליחא דציבורא דחטי ואשתכח ביה חטאה בגין דעמא לא אשתכחו זכאין גבי קבה"ו ווי לאינון דסמיכין עליה עכ"ל. ובס"ח כתב אותם הש"ץ שאינם מושלמים בתורה ומצית ויורדים לפני התיבה עליהם נאמר ומליצך פשעו בי ע"כ. סו"ב אות א'. ש"ץ דע"ב ע"א וז"ל רמ"א בביאור מ"ש הראני את מראיך. ר"ל תחלה תתקן מעשיך ויהיה צלם אלהים על פניך כמו שהיה קודם שחטאת ואח"כ השמיעיני את קולך בתפלה ובתחנונים כי קולך ערב לפני כאשר ומראך נוה עכ"ל והטעם לזה הוא שאם זוכה האדם לאיזו ניצוץ קדושת השכינה אז תפילתו מתקבלת, ולזה אינו זוכה אא"כ הוא מושלם בכל תרי"ג מצות כמ"ש בתיקונים על מ"ש כל אשר בו מום לא יקרב ולכן אם נמצא בו איזו חטא ווי לאינון דסמיכין עליה, סו"ב שם. וא"כ צריך הש"ץ ליזהר הרבה שלא יפסיק לדבר בין לחש לחזרה דהא אפי' על יחיד כתבו קש"ג סי' ח"י אות א"ך וסידור בי"ע אות י' משם גורי האר"י ז"ל דחטא חמור הוא לדבר בין לחש לחזרה וכ"ש ש"ץ וכמ"ש הפתה"ד סי' קי"א אות ג' וכף החיים להרח"פ סי' ט"ו אות ב"ן יעו"ש דהיאך יעשה איסור ויבא להיות ש"ץ להתפלל חזרה לפני ה' בעד העם. ואינו מתפחד ממ"ש נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. ועוד יתבאר זה בדברינו על סי' קכ"ד סעי' א' בס"ד:

א

טוב) שם ושלא יצא עליו שם רע אפי' בילדותו, כתב הרא"ם ז"ל ח"א סי' פ"ו דהרמב"ם ז"ל חלוק על רבינו בעל הטורים ז"ל וסובר דבשליח צבור דעלמא שאינו ש"ץ בתעניות א"צ שיהא פרקו נאה אלא כל שעכשיו יש לו מע"ט אעפ"י שבילדותו יצא עליו שם רע ואפי' עבד ע"ז כיון ששב בתשובה ראוי להיות ש"ץ קבוע וכן עיקר. וכ"כ הרש"ך ח"ב סי' ק"ז והר"א ששון ז"ל סי' קנ"ז וקנ"ח והרב מהר"א די בוטון ז"ל בתשו' כ"י סי' ג', וכ"כ הרש"ל בתשו' סי' ך' דלא בעינן כל המידות הללו אלא דוקא בתעניות ובמעמדות אבל בשאר ימים אפי' בקבע כל שאינו רשע וכל שהוא מרוצה לעם וקולו ערב ורגיל לקרות ממנין לש"ץ יעו"ש. אבל הרשד"ם ז"ל סי' ל"ב וחי"ד סי' קי"ג כתב דהרמב"ם ז"ל אינו חולק על דברי בעה"ט ואף אם הוא חלוק העיקר כדברי רבינו בעה"ט יעו"ש. וכתב בעל משפט צדק ח"א סי' י"ח ואפשר שאפי' לדעת הרשד"ם ז"ל אם נעשה תוגר ושב בתשובה שלמה שיכול להיות ש"ץ אעפ"י ששאלתו לא היתה במי שהמיר דתו יעו"ש. והראב"ד סי' י"ג כתב שכן מוכח מדברי הרשד"ם ז"ל יעו"ש. והב"ד הכנה"ג בהגה"ט ובשיורי בהגה"ע אות ב' יעו"ש. מ"א סק"ח וכתב דאם עבר עבירה באונס לכ"ע מותר. וכ"כ ש"ץ דע"ג ע"ג. אמנם הרב יד אהרן בהגב"י תמה על דברי מהרשד"ם הנז' וסיים וז"ל דלש"ץ דעלמא לא בעינן פרקו נאה וכל שראינו ששב בתשו' ראוי קרינן ביה וכן עיקר. וכן פסקו רוב האחרונים עכ"ל יעו"ש וכ"כ הפר"ח אות כ"ה, וכ"כ הברכ"י ז"ל אות ב' בשם האחרונים וכתב שכן מצא ג"כ בפי' להאשל הגדול רבינו מהר"י בן מיגש זצ"ל בתשו' כ"י סי' צ"ז. וכ"כ מאמ"ר אות א'. ש"ץ דע"ג ע"ב. וכן העלה עו"ת אות ה' וסיים ונ"ל דאם גוזרין הציבור תענית אעפ"י שאין עכשיו תענית צבור מ"מ לא יתפלל ש"ץ כזה וק"ו בר"ה וביוה"כ יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ו'. מיהו סיים שם הא"ר דגם בשאר ימות השנה טוב להחמיר כפסק הש"ע ולבוש:

א

חי) וכתב עו"ש העו"ת דגם המחבר לא החמיר במה שפסק שלא יצא עליו שם רע בילדותו היינו שלא למנותו לכתחלה אבל להעבירו ולסלקו אחר שהוחזק ש"ץ אין לנו להחמיר. וכ"כ הכנה"ג בהגב"י בשה הראנ"ח ח"ב סי' מ"א. מ"א סק"ז. א"ר אות ו' ש"ץ דע"ג ע"ג. ר"ז אות ו':

א

יט) כל שכבר הוציאוהו הרי הוא עכשיו בתחלת קבלה. הראנ"ח ח"ב סי' נ"ז. והרשד"ם ז"ל בחלק א"ח סי' ל"ב כתב עלתה הסכמת הקהל כולו להורידו והורידוהו ורוצים להעלותו פעם אחרת אפי' מיעוט מהקהל יכולים למחות, וכתב בעל משפט צדק ח"ב סי' ע"ז דהיינו דוקא כשהסכימו הקהל להורידו ועמד כן ימים רבים ושנים אבל כל היכא דלא הסכימו הקהל להורידו וגם לא עמד כן ימים ושנים אין המיעוט יכול למחות, כנה"ג שם. מ"א שם, א"ר אות כ"ט. ש"ץ שם. פרמ"ג א"א אות ז', ח"א כלל כ"ט אות י"א ;

א

ך) שם ושיהא עניו ומרוצה לעם. פי' עניו ונוח לבריות וכו' דכל שהבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. א"ר אות ז'. וש"ץ שחירף את יחיד אחד מן הקהל בבה"כ ובפני ב"ד צריך הש"ץ לבקש מחילה מהיחיד בפני אותם שחטא לפניהם. מהרש"ח ז"ל בס' משפטים ישרים סי' י"ד. י"א במה"ב בהגה"ט אות א':

א

כא) שם ומרוצה לעם. נכון לש"ץ שיכנס לבה"כ ראשון ויצא אחרון. הר"מ מינץ בתשו' סי' פ"א. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סעי' קטן ז'. א"ר אות י"ח. סו"ב אות י"א, ש"ץ דע"א ע"ב. ר"ז אות ז. ח"א כלל כ"ט אות ח':

א

כב) שם ומרוצה לעם. יזהר החזן אם יש ריב וקטט בין שני ב"ב שיהא בשב ואל תעשה הן בדיבור והן במעשה הן בגלוי הן בסתר וכ"ש אם יש עסק ריב לנכרי עם ב"ב שיהא בשב ואל תעשה ואפי' אותו נכרי מחותנו או קרוב שלו. ואם יש לו שום קטט או איבה עם אחד או אחד מהקהל אז צריך להעמיד אתו דבר על הרב או על הקהל לפשר ולעשות ככל אשר נראה להם נכון, ואם יהיה חסרון ומניעה מצד שכנגדו אז הוא נקי ומה יש לו לעשות. א"ר אות ז' בשם תשו' מהר"ם מינץ יעו"ש:

א

כג) כתבו הפוסקים שבכלל הדברים הצריכים למי שהוא ש"ץ שיהא מעביר על מדותיו כדאמרינן בש"ס (תענית כ"ה ע"ב) מעשה בר"א שירד לפני התיבה ולא נענה ירד ר"ע ואמר א"מ ונענה יצא בת קול ואמר לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו. סו"ב אות ב' ש"ץ דע"א ע"ב. וגם שלא יהא חנף כמ"ש בסוטה (מ"א ע"ב) אר"א כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם שנאמר וחנפי לב ישימו אף ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת שנאמר לא ישועו כי אסרם. וכתיב כי מה תקות חנף כי יבצע וכתיב הצעקתו ישמע אל כי תבוא עליו צרה. וכבר כתב מהר"י אבוהב כי אחת מהכתות של חנפים הוא אותם בני אדם העושים מע"ט כדי שיקבלו עליהם כבוד מבני אדם שזה הטינוף מקלקל כל עבודת האדם. כי המה בני אדם שמתפללים. ויש להם קול ערב והוא מהרהר בלבו בשעת התפלה. כמה קול ערב יש לו וכמה בני אדם נהנין ממנו ששומעין אותי, ש"ץ שם. וכן כתב סו"ב אות ה' ועיין בשער הקדושה למהרח"ו ז"ל ח"ב שער ד' שכתב דהמגלה מעשיו הטובים לפני בני אדם לא דיו שאינו מקבל עליהם שכר אלא כי ענוש יענש ג"כ יעו"ש. והבאתי דבריו בסה"ק בית יעקב דרוש עה"ת פ' ויקרא יעו"ש. ועוד עיין מזה מה שכתבתי בסה"ק עדות ביעקב בריש פ"ב דאבות יעו"ש:

א

כד) שם ויש לו נעימה וקילו ערב. כתוב בפסיקתא כבד ה' מהונך קרי ביה מגרונך שאם היה קולך ערב עמוד וכבד ה' מקולך ואם אינו הגון ויניחו אותו להתפלל משום נעימות קולו אין הקב"ה מקבל תפלתו שנאמר נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה. עט"ז אות ב'. ועיין לקמן אות ד"ן:

א

כה) שם ורגיל לקרות תורה וכו' שיהיו הפסוקים של תפלה סדורין לפניו. רש"י בפ"ב דתענית דט"ז סוף ע"א. ב"י. לבוש. ר"ז אות ד'. גם נ"ל דאם אינו רגיל לקרות הוא בכלל מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. א"ר אות ח'. ול"נ עוד דבתורה כתוב עשיית המצות ובנביאים וכתובים תוכחות מוסר ועי"ז יהיה ענותן וחזרן במצות ותפלתו מתקבלת ברצון. ועיין מש"ל אות ט"ז:

א

כו) [סעיף ה'] אם אין מוציאין וכו' יבחרו הטוב שבצבור בחכמה וכו' עוסק בחכמת התורה דאיתא בתנא דבי אליהו סדר א"ר פי"ח דהעוסק בתורה יכול לבקש רחמים להתפלל לפני הקב"ה. יפה ללב ח"ג אות ב':

א

כז) שם בהגהה. מי שעבר עברה בשוגג כגון שהרג נפש בשגגה וחזר בתשובה מותר להיות ש"ץ וכו' דלא אמרינן דלא הוי פרקו נאה אלא דוקא שהזיד ומועד לעשות דברים שאינם מהוגנים אבל אדם שבא לידו שגגת מעשה ומתחרט הרי זה צדיק גמור לכל התורה. ד"מ אות יו"ד מ"א סק"ח. סו"ב אות ט' ש"ץ דף ע"ג ע"ג. ר"ז אוח ו' ח"א כלל כ"ט אות י"ב:

ב

כז) שם בהגה. אבל אם עשה במזיד לא וכו' נראה דלאו דוקא הרג דה"ה שאר עבירות כדלעיל סעי' ד'. וכן בכלבו דקנ"ו מבואר דאף שעשה תשובה בשאר עבירות מיקרי יצא עליו שם רע. עוד משמע בכלבו שם דהא דפסק במזיד אף ששב בתשובה היינו בתענית אבל בשאר ימות השנה מותר אפילו למנותו לכתחלה. א"ר אות ט'. ועיין מ"ש העט"ז אות ג' בשם רש"ל ומש"ל אות טוב:

א

כח) שם בהגהה. אבל אם עשה במזיד לא וכו' הכה את אשתו בעץ המתבקע והיא מעוברת ולא החשיך עד שמתה וניכר שמאותה המכה מתה אין ראוי להיות ש"ץ. נימוקי הרמ"ה דיני בושת סי' כ"ה. כנה"ג בהגה"ט. עו"ת אות ו'. א"ר שם. ש"ץ דע"ג ע"ג:

א

כט) העובר על השבועה אין ביתו ריקם מעבירת שבועה. ואעפ"י שעדיין לא העידו עליו שעבר על השבועה מ"מ יש לחוש לקול להושב ב"ד על ככה ואעפ"י שלא עבר אלא על שבועת ביטוי דלהבא דלדעת רש"י לא מפסיל אין ראוי למנות ש"ץ. כנה"ג שם בשם מהרי"ט הכהן בתשו' כ"י. א"ר אות ה' והרב ב"ד סי' כ"ט כתב דל"ד למנותו אלא ה"ה להעבירו יעו"ש. וכ"כ דבר משה חא"ח סי' ה' יעו"ש. והב"ד ש"ץ שם:

א

ל) ש"ץ שהיה שוחט ונמצא שמכר טרפה בחזקת כשרה בשוגג או היה מנקר ונמצא אחריו חלב אעפ"י שמעבירין אותו מאומנותו אין מסלקין מש"ץ. רש"ל בתשו' סי' ך'. ובעל משפט צדק ח"ב סי' ע"ה כתב דשוחט שיצאו טרפות מתחת ידו פעמים שלוש ולא שב בתשובה שפסול להיות ש"ץ. ונראה דלמנותו ש"ץ אם לא היה ש"ץ מקודם מודה רש"ל דאין ממנין אותו וקרוב בעיני לומר לע"ד דאחר שיצאו מתחת ידו פעמים רבות טרפות והחזירוהו ושב לכסלו שאין ממנין אותו לש"ץ קבוע אפי' אחר התשובה. משפט צדק שם. כנה"ג שם. מ"א סק"ח. ר"ז אות ו':

א

לא) ההולך בערכאות של כותים אין ראוי להיות ש"ץ בראש השנה ויום הכפורים אלא אם כן עשה תשובה. תורת אמת סי' קנ"ד. עו"ת בסוף הסי' א"ר אות ו':

ב

לא) אין למנות ש"ץ מי שיצא מן העיר ביו"ט א' של ר"ה והלך לדרך חוץ לתחום ונכנס לעיר אחרת אא"כ היה במקום סכנה שלכן נסע ממקומו וברח אפילו בשבת חוץ לתחום. יכין ובועז סי' י"ד. עיקרי הד"ט סי' ג' אות יו"ד:

א

לב) מי שבעל נכרית אין ממנין אותו ש"ץ. בנימין זאב סי' רכ"ד. כנה"ג שם. ועיין לקמן סעי' כ"ה בהגהה:

א

לג) ש"ץ שבתו זנתה תחת בעלה מבעי לן למהדר אש"ץ. אחר אבל אם א"א באחר חשיב דיעבד וכשר מהר"י מברונא בתשו' סי' כ"ו. שכנה"ג בהגב"י אות י"ב, עו"ת אות י"ד. סו"ב אות ט"ו. ש"ץ דע"ג ע"ד. משמע דאפילו כבר נתקבל והוא ש"ץ קבוע דמסלקין אותו אי איכא אחר וכ"ש שאין למנותו לכתחילה. עו"ת שם. ונראה דה"ה יש להחמיר באם בתו פנויה ונבעלה לפסול לה דנעשית זונה כמ"ש בא"ה סי' ו' סעי' ח' או שהפקירה עצמה לזנות דאין לך חילול בעיני הבריות כמו זה:

א

לד) ש"ץ ממזר נראה שתלוי במחלוקת רבינו שמחה עם המרדכי בהלכות תפילין אם ממזר כשר לכתוב תפילין יעו"ש. שכנה"ג שם אות י"ד. והמחב"ר אות ד' כתב דאינו יכול להיות ש"ץ יעו"ש ועיין מ"ש בסה"ק קול יעקב סי' ט"ל אות י"ד בס"ד. ומ"ש א"ר בזה הסי' אות כ"ב:

א

לה) כל העוזרים לשאינם הגונים שיתפללו הקב"ה מונע את הטובה מאת הקהל ומעלה על כל המסייעים כאלו גילו הטובה מאת הקהל ועתידים ליתן את הדין. וכתיב והמה עזרו לרעה וכתיב נושאים פנים בתורה. והתורה צועקת על כל יודעי התורה על כל שבידם למחות אם מחניפים. וכתיב ותופשי התורה לא ידעוני. וכתיב על הרועים חרה אפי לכך אם יש איש רע מעללים או בעל מחלוקת וגורם מריבות ויודע להרים קול בנעימות ורוצה להתפלל להוציא רבים י"ח או יודע לתקוע בשופר אם יד הצדיקים תקיפה לא יתנוהו להתפלל או לתקוע בשופר לפי שאין קטיגור נעשה סניגור וכתיב ימליצך פשעו בי. ס"ח סי' תשנ"ח והביאו סו"ב או' ט"ו. ועוד עיין בס"ח סי' תשפ"ה מ"ש תוכחת מגולה בזה:

א

לו) [סעיף ו'] אין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו וכו'. ומי שלא נתמלא זקנו אעפ"י שהוא חכם גדול לא יהא ש"ץ מפני כבוד צבור. הרמב"ם פ"ח מה"ת דין י"א. ב"י. ב"ח:

א

לז) שם מפני כבוד צבור. ואם רצו הצבור למחול על כבודם כתב ב"י שמדברי הרשב"א והרמב"ם נראה דהרשות בידם אבל מדברי הרא"ש משמע דאינם יכולים למחול יעו"ש. מיהו הב"ח כתב דאף להרמב"ם והרשב"א לא מהני מחילת הצבור. וכתב שכן משמע לשון הש"ע יעו"ש, וכ"כ הט"ז סק"ב. שכנה"ג בהגב"י אות ה'. מ"א סק"ט. עט"ז אות ד'. א"ר אות יו"ד. מש"ז אות ב'. ש"ץ דע"ב ע"ד. ר"ז אות ט'. ומ"ש הפר"ח ומאמ"ר אות ב' כבר תירץ המש"ז שם יעו"ש.

א

לח) שם מפני כבוד צבור. וז"ל אדרא רבא ובשלימות דיקנא בתיקונוי אתקרי בר נש נאמן עכ"ל. הרי שבזקנו שלם הוא מושלם וי"ל שזוכה אז מה שזוכה בן עשרים על ידי נשמה קדושה המגיע אז אליו ולפ"ז מכ"ש אותם המשחיתים את זקנם שאין להורידם לפני התיבה כי אינם מבני מהמנותא. גם משום כל אשר בו מום לא יקרב. סו"ב אות ו'. ש"ץ שם:

א

טל) שם אבל באקראי משהביא ב' שערות וכו'. וביום הכיפורים ובתעניות אפילו באקראי אין מורידין אותו לפני התיבה אלא אם כן נתמלא זקנו. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י אות ז. וכ"כ יד אהרן בהגב"י. עו"ת אות ז'. א"ר אות יו"ד. סו"ב אות ו'. מש"ז אות ג'. ומ"ש המ"א סק"ט דלעניין תענית משמע בסי' תקע"ט דבעינן זקן ממש וכו' הוא דוקא בתענית של גשמים בא"י כיעו"ש בסי' תקע"ט דהוא חמיר טפי אבל לא בשאר תעניות. ועיין מש"ז בזה הסי' אות ג':

א

מ) שם אבל באקראי משהביא ב' שערות וכו'. אבל מי שהוא פסול להיות ש"ץ מחמת עבירה אפי' באקראי אינו יכול להיות ש"ץ. משפט צדק ח"ב סי' ע"ה. כנה"ג בהגה"ט. עו"ת אות ז'. א"ר שם. סו"ב שם. מש"ז שם והיינו בשלא עשה תשובה. מש"ז שם:

א

מא) בטור כתב בשם הרא"ש שאין מע' הש"ץ תלוי ביחוס משפחה דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב. וכתב רש"ל (ביש"ש פ"ק דחולין סי' מ"ח) ומ"מ אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס וראוי לדקדק על זה כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו' עכ"ל והביאו ב"ח. פרישה אות ז'. שכנה"ג בהגה"ט אות ג'. מ"א סק"ח. סו"ב אות ט'. אמנם הט"ז סק"ג כתב דמדברי הרא"ש משמע דאפילו הכי טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק יעו"ש וכ"כ רש"ל בתשו' סי' ך' על דברי הרא"ש הנז' שאין חילוק לבן צדיק אלא אתפילת עצמו שזכות אבות יסייעוהו אבל המתפלל בעבור העם ואין בו עוולה ומרמה אדרבא חשובה היא לפני המקום שמניח מעצת אבותיו והולך בדרכי השי"ת עליו ג"כ שלום לרחוק ולקרוב שהוא מזרע רחוקים ונתקרב עכ"ל יעו"ש, והביאו א"ר אות ט"ז וע"ש מה שתמה על הט"ז שכתב זה מסברא דנפשיה ואישתמיט מניה דברי רש"ל הנ"ל. ועיין עו"ש שהביא ראיות לדבר הזה יעו"ש. ולענין מעשה נראה דהכל לפי ראות עיני העדה. ועיין ר"ז אות ז':

א

מב) כתב רש"ל בחולין שם חסיד קודם לצדיק רק שיהא לו קול נעים אפי' אינו מעולה בקול כמו האחר. והביאו שכנה"ג שם. וכתב שכנה"ג שם וז"ל ונ"ל פשוט כשהם שוים כהן קודם ללוי. לוי קודם לישראל ות"ח קודם לע"ה אפילו הוא כהן וכ"ש ללוי עכ"ל. והביאו א"ר שם. ש"ץ דע"ג ע"ד. פרמ"ג א"א אות י"ד. ועיין לקמן בש"ע סי' קכ"ח סעי' כ"ב. ובט"ז ס"ק י"ז. ומ"א ס"ק ל"ד ובדברינו לשם בס"ד.

א

מג) ראוי למנהיגי הקהילות שלא למנות ש"ץ אלא על פי חכם שידע עכ"פ לבחור הרע במיעוטו ושלא לילך אחר יתירי נעימות וחסירי מדע ולפחות יהא הש"ץ יודע ספר ומתוך כך ידע ללמוד בספרים המדברים בחיוב הש"ץ ויחזור עליהם לפחות פעם אחת בחדש לבל יהא פוגם ונפגם כי עליו נאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וכו'. חס"ל אות ג' והב"ד יפה ללב ז"ל או' ו' וכתב עליו וז"ל והיינו כדאיתא בז"ח במדרש רות בפסוק ורות דבקה בה דקט"ז ע"ג בכהן גדול עם הארץ המשמש לפני ולפנים הואיל ואינו קורא בתורה אין עבודתו עבודה ואינו מקבל עליה שכר ועליו כתיב גם בלא דעת נפש לא טוב כ"ג שאינו יודע עיקר של עבודה אין עבודתו עבודה יעו"ש כמו כן ש"ץ שאינו מה שמוציא בשפתיו אין תפלתו תפלה ומ"ש הבאה"ט לעיל סי' ן' סק"ב בשם הרמ"א דבתפלה אף שאינו מבין הקב"ה יודע כוונתו יעו"ש היינו ליחיד אמנם ש"ץ צריך שיהא מבין מה שהוא אומר ועמ"ש בס"ח סי' תשפ"ה יעוש"ב ודו"ק עכ"ל. ועיין מש"ל אות ל"ה:

ב

מג) וכן צריך ליזהר מאד שלא להרהר בשום מחשבה בעת שהוא מתפלל שלא יהא נאמר עליו ח"ו בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. ועיין מש"ל סי' ה' אות א' ואות ב':

א

מד) שם משהביא ב' שערות וכו' ויגדילו כדי לכוף ראשן לעיקרן דבלאו הכי לא מיקרי איש ואנן בעינן תפלת איש שנאמר מדוע באתי ואין איש. ב"י בשם הכלבו שאמר בשם רבי נתן. ועיין בא"ה סי' קנ"ה סעי' י"ח:

א

מה) שם משהביא ב' שערות וכו' וכל שבא לכלל י"ג אין מדקדקין בשערות כמ"ש סי' נ"ה סעי' ה'. מ"א סק"י. ושם יתבאר בס"ד:

א

מו) שם ובלבד שלא יתמנה וכו' לעתים ידועים. דזה הוי קבוע לאותם העתים. ופשוט שאין בכלל זה אם מינוהו הקהל שיהיה הוא מוכן להתפלל באם לפעמים לא יהיה חזן בבהכ"נ שיעמוד זה להתפלל דאין בזה איסור כלל דאין זה מיקרי קבוע כלל כיון שאפשר שלא יבא לידי כך ולא אסרו בקבוע אלא לעתים ידועים שלאותו עת הוא קבוע בודאי. ט"ז סק"ד. יד אהרן בהגה"ט. ר"ז אות ט' ח"א כלל כ"ע אות יו"ד שתילי זיתים אות י"א. ומ"ש הא"ר אות י"א דצ"ע על הט"ז שלא הזכיר הב"ח שאוסר גם בזה והביאו המש"ז אות ד'. עיין מאמ"ר אות ג' שמיישב וכתב דללשון שכתב מרן ז"ל לעתים ידועים מודה הב"ח דהיינו דוקא בענין זה וכדברי הט"ז יעו"ש. וא"כ כיון דכן הוא דעת מרן ז"ל והאחרונים הכי נקטינן:

א

מז) מה שממנים חזן להתפלל כל השבוע קודם שנתמלא זקנו וסומכין ע"ז שיש להם חזן אחר שמתפלל בשבת וביום כניסה טעות הוא כי זה נקרא חזן קבוע. טור בשם תשו' הרא"ש. וכ"כ רש"ל ביש"ש פרק קמא דחולין סי' מ"ח והביאו פתחו עולם אות י"ד:

א

מח) [סעיף ז'] אם אין שם מי שיודע להיות ש"ץ כי אם בן י"ג ויום אחד וכו' ודע דלא נאמר ויום אחד אלא להורות דבעינן י"ג שלימות אבל מיד אחר י"ג הוי בר מצוה ולא בעי יום אחד שלם. ב"ח. וכ"כ הש"ך והסמ"ע בח"מ סי' ל"ה יעו"שב, מ"א ס"ק י"ג. א"ר בזה הסי' אות י"ב ובסי' נ"ה אות ח'. מט"י אות א' ברכ"י סי' נ"ה אות ז' ובקש"ג סי' ח' אות יו"ד. ש"ץ דע"ב ע"ג ודע"ט ע"ד. ר"ז אוח י"ג. סידור בי"ע בדיני הקדיש אות ז'. קיצור ש"ע סי' ט"ו אות ב". ובתשו' ב"ח סי' קמ"ה מבואר דמיד שהחשיך נעשה גדול אף שאין י"ג שנה מעת לעת משעה שנולד. והביאו א"ר שם. מש"ז אות ו'. וכ"כ ר"ז שם. אבל בין השמשות לא דשלימות בעינן עד צ"ה. מש"ז שה. ועיין לקמן אות ג"ן וסי' נ"ה אות נ"ו:

א

מט) שם מוטב שיהא הוא ש"ץ וכו'. פי' אפי' בקביעות דאם באקראי אפי' ביש אחר שרי כמבואר בסעי' ו' מאמ"ר אות ד':

א

נ) [סעיף ח'] מי שאינו בעל זקן וכו' הילכך בן כ' שנה וכו' דוקא שהביא ב' שערות אבל אם לא הביא ב"ש דינו כקטן עד שיצאו רוב שנותיו. כמ"ש לקמן סי' נ"ה סעי' ה' וכ"כ מטה יוסף ח"ב סי' י"א. יד אהרן בהגב"י. ש"ץ דע"ב סוף ע"ד. וכן כתב מאמ"ר אות ה'. ועיין באות שאח"ז:

א

נא) [סעיף ט'] סריס י"א שמותר למנותו אם הוא בן עשרים. דוקא שנראו בו סימני סריס אבל אם לא נראו בו סימני סריס דינו כקטן עד שיצאו רוב שנותיו כמ"ש לקמן סי' נ"ה סעי' ה'. מ"א ס"ק י"א. ש"ץ שם. ר"ז אות י"ב ועיין בסה"ק קול יעקב סי' ט"ל אות ה' מ"ש בזה בס"ד. ורוב שנותיו היינו ל"ה שנה ויום א' כמ"ש באה"ע סי' קנ"ה סעי' י"ג והבאתיו שם בקול יעקב אות ו' מיהו יש אומרים שאין למנות סריס ש"ץ שגנאי הוא להם. לבוש. וכן פסק רש"ל פ"ק דחולין סי' מ"ח והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ו' עו"ת אות ח'. מ"א ס"ק י"א. א"ר אות י"ג. פרמ"ג א"א אות י"א. ר"ז שם:

א

בנ) [סעיף י'] יש ללמד זכות על מקומות שנוהגים שהקטנים וכו' להתפלל תפלת ערבית וכו'. דהא אינו מוציא הרבים י"ח דאין מחזירין התפלה רק שאומר קדיש וברכו. מ"א ס"ק י"ב. ח"א כלל כ"ט אות יו"ד. ר"ז אות י"ג. ועיין ב"י ופרמ"ג א"א אות י"ב ובדגמ"ר:

א

גנ) שם הגהה. ובמקומות שלא נהגו כן אין לקטן לעבור לפני התיבה וכו' אפי' הגיע לכלל שנים ביום השבת וכו' דוקא כשהתפלה מבעוד יום אבל כשמתפללים לאחר צאת הכוכבים יכול הנער לירד לפני התיבה דלא בעינן י"ג שנים ויום א' ממש אלא בעינן שיהיו י"ג שנים שלימות לאפוקי חסרון מקצת שעות הילכך מיד במקצת לילה נתמלאו שנותיו והוי גדול. ב"ח. ט"ז סק"ו. שכנה"ג בהגב"י אות ח'. מ"א ס"ק י"ג, א"ר אות י"ד. סו"ב אות ז' מש"ז אות ו'. ש"ץ דע"ב ע"ג. ח"א שם ר"ז אות י"ג ועיין לעיל אות מ"ח, ודלא כמ"ש מהר"י ברונא ז"ל בתשו' כ"י והביאו שכנה"ג סי' נ"ה בהגה"ט אות ו' דאפילו בן י"ג ויום א' אינו נקרא גדול עד שיעבור אותו היום דכל הפו' הנ"ל לא ס"ל הכי ובתר רובא אזלינן. ועוד עיין לקמן בדברינו לסי' נ"ה אות כ"ו:

א

דנ) [סעיף יא'] ש"ץ שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב וכו'. ז"ל שבולי הלקט בפסיקתא רבתי דעשר תעשר כתיב כבד את ה' מהונך קרי ביה מחינך שאם היה קולך ערב והיית עומד בבהכ"נ עמוד וכבד את ה' בקולך. נבות היה קולו נאה והיה עולה לירושלים והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע קולו. פעם אחת לא עלה והעידו עליו אותם העדים בני בליעל ואבד מן העולם מי גרם לו שלא עלה לירושלים לכבד את ה' במה שחננו ולמה שכבר אמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך וכו' ואילו עלה לא איבד נפשו בעד חמדת כרמו עכ"ל והביאו ב"י:

א

הנ) מי שיש לו קול נעים ירנן להקב"ה ולא שאר רננות ולא ישבח להקב"ה בדבר שאין רגילות להיות כגון הקב"ה עושה משמים ארץ. ואם צריך לרקק יקנח ויתחיל ממקום שפסק. ואם בעוד שפיו פתוח פורח בגרונו זבוב יפסוק וירוק בכח כדי להשליך הזבוב מגרונו. ס"ח סי' רנ"א וסי' רנ"ב. כנה"ג בהגה"ט. מ"א ס"ק י"ד:

א

נו) שם אבל אם מכוין להשמיע קולו וכו'. כדאיתא בס"ח בשעה שרשב"ג יצא ליהרג א"ל לר"י אחי כהן גדול מפני מה אתה יוצא ליהרג שמא היית דורש ברבים ושמח לבך ונהנית מד"ת א"ל אחי נחמתני ע"כ. שכנה"ג בהגב"י אות ט"ו. א"ר אות ט"ו. ש"ץ דע"א ע"ג, ואיתא במדרש קהלת דרי"ג ע"ג טוב לשמוע גערת חכם אלו הדרשנים מאיש שומע שיר כסילים אלו המתורגמנין שמגביהין קול בשיר להשמיע את העם ע"כ. והביאו יפה ללב אות ח'. ובזה צריך להזהר מאד באותם החזנים שעוברים ממקום למקום להשמיע קולם ושינשאו במתנות ואף שיבטו בשפתים שלשם שמים הם עושים מה יועיל דיבורם להכחיש את הידוע בעיני אלהים ואדם והם מכת חנופים. ש"ץ שם. ועיין מש"ל אות כ"ג.

א

זנ) שם ומ"מ כל שמאריך בתפלתו לא טוב עושה וכו' אם לא ברצון הקהל אפילו שבת ויו"ט ואף ברצון הקהל להאריך יותר מדאי הרי זה מגונה. רש"ל פ"ק דחולין סי' ן'. שכנה"ג בהגב"י אות ט"ז. א"ר אות ט"ז. וז"ל עמודי שש קורא אני תגר על חזנים המאריכים בנגונים והמה מודים בדבר שבזמן שהוא מאריך בניגון אין לו כונה כלל ורובם מתכונים לבד שימצאו חן בעיני הבריות לומר כמה הוא איש חיל יודע ניגון ובשעת הניגון אינו חש אפילו לחיתוך אותיות ועי"ז העם ינשאוהו בכסף וזהב ומתנות. וכעין זה גם דברי ווי העמודים וסוף דבריו ז"ל ואין ספק כי אריכות בקולות הוא אריכות הגלות. סו"ב אות ג'. יפה ללב אות ט':

א

חנ) זקן שקולו נמוך וחלש ומאריך בתפלה יש לדחותו. אמונת שמואל סי' ט"ז. א"ר אות ט"ז. שע"ת אות ט"ז:

א

נט) [סעיף יב'] אין ממנין מי שקורא לאלפין עיינין וכו' ה"ה לבני רומניא שקורין לחתי"ן ההי"ן. הרדב"ז ח"ב סי' מ"ה. כנה"ג בהגב"י. עו"ת אות ט'. מ"א ס"ק ט"ו. א"ר אות י"ז. סו"ב אות יו"ד, ר"ז אות ט"ז. וכן כל מי שאינו יכול להוציא את האותיות כתיקינן אין ממנין אותו ש"ץ. הרמב"ם פ"ח מה"ת דין י"ב. ועיין ט"ז סי' קכ"ח ס"ק ל'. ודווקא במקום ששאר העם אינם עלגים אבל אנשי בית חיפה ובית שאן במקומן אפילו שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין יורדין לפני התיבה. הרדב"ז שם. כנה"ג שם עו"ת שם. מ"א שם. א"ר שם. ס"וב שם. ר"ז ש"ם. ש"ץ דע"ב ע"ד:

א

ס) שם אין ממנין מי שקורא לאלפין עיינין וכו'. מי שדרכו לקרות לעיינין אלפין והוא קורא כהוגן לכשירצה בטורח אם ישים אליו לבו. אין למנותו דזימנין משתלי וקרי כי ארחיה. ברכ"י אות ה':

א

סא) שם אין ממנין מי שקירא לאלפין עיינין וכו'. והיכא דלא אפשר באחר מותר למנותו. תוספות בבא מציעא דפ"ו ע"א ד"ה אחתינהו לרבי חייא וכו', פר"ח אות י"ב. א"ז. ברכ"י שם. וכ"כ המו"ק דאי לא אשתכח דגמיר וחסיד כותיה ש"ד יעו"ש. וכ"כ החק"ל חא"ח סי' ט"ו. פתה"ד אות ו'. שתילי זיתים אות ך' ועיין פרמ"ג א"א אות ט"ז:

א

סב) [סעיף יג'] פוחח והוא מי שבגדו קרוע וכו'. בגדי ש"ץ צריכים שיהיו נקיים בלי לכלוך ורבב ובפרט הסרבל והמטרון ובגדיו יהיו ארוכים שלא יראו רגליו ואם אינם ארוכים כל כך ילבש בתי שוקים עד ברכים ויזהר שלא יתפלל בלא מכנסיים ושיהא מכנסיים שלו נקי בלי טינוף לכן טוב הוא שיהיה לו מכנסיים מיוחד נקי שילבש מתפלה לתפלה ולאחר התפלה יסיר אותם המכנסיים המיוחדים. הר"ם מינץ ז"ל סי' פ"א. כנה"ג בהגה"ט. טו"ת אות ג' מ"א סק"ז. א"ר אות י"ח. סי"ב אות י"א מש"ז אות ח'. ש"ץ דע"א ע"ב. יפה ללב אות י"ד יעו"ש. ועיין לקמן אות קי"ד:

א

סג) שם לא ירד לפני התיבה. אבל אם אינו ש"ץ יכול להתפלל. ב"ח. וכן יכול לפרוס על שמע כמ"ש לקמן סי' ס"ט אות ט"ז::

א

סד) [סעיף יד'] סומא יורד לפני התיבה וכו' אדם שפגעה בו מדה"ד שנפלו לו זרועותיו ואם ראוי להיות ש"ץ פשיטא דראוי וראוי הוא ואדרבא מצוה מן המובחר דממ"ה חפץ להשתמש בכלים שבורים ולא כדרך מדת בשר ודם וכדכתיב לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה ולא נפסלו במומים אלא כהנים. ב"ח בשם מהר"ם. והב"ד שכנה"ג בהגב"י אות יו"ד. מ"א ס"ק ח'. יד אהרן בהגה"ט. א"ר אות יו"ד. ש"ץ דע"ב ע"ג. ר"ז אות ח'. אבל בזוהר פ' אמור דף צ' ע"ב כתב מאן דאיהו פגים לא אתחזי לשמשא בקודשא וכו' וא"ת הא קבה"ו לא שרי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח' האי אתר שלים יתיר הוא מכולא בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עילאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת עור ושביר וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קבה"ו זקיף ליה עכ"ל ועי"ש שהביא עוד פסוק הקריבהו נא לפחתך וכו' בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לא. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ"ש וכ"ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי ב"נ דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא ממהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב עכ"ל. ואע"ג דהכא מדבר על כהן בעל מום עיין בזוהר ויקרא והב"ד לעיל אות ט"ז שהשוה ש"ץ לכהן וא"כ לפי דברי הזוהר אין למנות ש"ץ בעל מום. וכ"כ מ"א באות הנז'. י"א שם. א"ר שם. ש"ץ שם. וכ"כ הרב אות י"ב. ועיין מש"ל אות מ"ג ובאות שאחר זה:

א

סה) שם סומא יורד לפני התיבה וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ח מה"ת דין י"ב והרא"ש בתשו' כלל ד' דקיי"ל כרבנן דסומא חייב בכל המצות אבל רבינו ירוחם ריש נתיב י"ג פסק כרבי יהודא דסומא פטור מכל המצות וכתב שאינו עובר לפני התיבה כמ"ש בב"י וכן הסכים הרב שאלת יעב"ץ ח"א סי' ע"ה ובספרו מור וקציעה דסומא פסול להיות ש"ץ יעו"ש והרב חוות יאיר בתשו' סי' קע"ו העלה שיש להעביר חזן סומא אפי' באחת מעיניו שלא יתפלל בימים נוראים היכא דאפשר באחר יעו"ש. והר"י עייאש בספר בני יהודה דף ס"ז חלק עליו וכתב דאינו נדחה מפני אחר יעו"ש והחיד"א בברכ"י אות ז' ובמחב"ר אות ו' כתב דלענין הלכתא ראוי לחוש בימים נוראים לדברי הרב חו"י מהטעמים שכתב ודלא כהרב בני יהודא יעו"ש. והב"ד הש"ץ דע"ב ע"ג ושע"ת אות י"ח. ועיין במחב"ר שם שכתב דאע"ג דבתחלת דברי החו"י קאי על ימים נוראים מ"מ מהטעמים שכתב יש למונעי לסומא שלא יהיה ש"ץ אף בשאר ימות השלה יעו"ש ועיין מש"ל באות הקודם בשם הזוהר שהחמיר מאד שלא לשלוח לפני המקום ב"ה איש בעל מום יעו"ש וא"כ יש ליזהר מאד בכל מה דאפשר שלא למנות איש בעל מום אפי' בשאר ימות השנה. ואם לא אפשר יש לסמוך על דברי הרמב"ם והרא"ש ומרן ז"ל והפר"ח והאחרונים ולהתיר בשעת הדחק:

א

סו) איש אשר פרחה צרעת על פניו שנמאס בעיני בני אדם לראותו ולהסתכל בצרעת שבפניו אין למנותו לש"ץ קבוע. שו"ת בנין ציון לחד מרבני אשכנז סי' ה'. והביאו יפה ללב בקו' יושר לבב ע"ז הסי' אות ז'. פתחי עולם אות כ"ו:

א

סז) חרש אינו שומע יכול להיות ש"ץ. הרב מהר"ש בן הרשב"ץ בתשו' סי' ת"ד. וכן ראיתי שכתב מר אביו בתשב"ץ ח"ג סי' קי"ג. ברכ"י אות ח'. והביאו שע"ת אות י"ח וכתב וז"ל ונראה לענין ימים נוראים דיני כסומא אעפ"י שאפשר לחלק קצת ולומר דמדבר ואינו שומע ה"ה ככל אדם מ"מ נראה להחמיר בימים נוראים וכו' עכ"ל ולפי מש"ל אות ס"ה בשם הזוהר דאין ראוי להניח ש"ץ בעל מום א"כ גם בשאר ימות השנה יש להחמיר דחרש הוא בעל מום כמ"ש בפ"ז דבכורות דף מ"ה ע"ב. אבל מי ששומע רק שנתקלקל אצלו חוש השמיעה כדרך הזקנים שכבדה אזנם קצת משמוע ומ"מ שומעים ויודעים מצד ההרגשה אם הציבור עדיין עומדים בסיומו לית לן בה. שע"ת שם:

א

סח) [סעיף טו'] ש"ץ קבוע יורד לפני התיבה מעצמו ולא ימתין שיאמרו לו. שנראה שאינו סומך על דיבור הציבור שמינהו לכך. ב"י. לבוש. ר"ז אות י"ט שתילי זיתים אות כ"ד. ועיין מו"ק שחולק בזה והכריע בראיות דאפי' ש"ץ קבוע לא יעלה מעצמו אלא ימתין עד שיתנו לי רשות מפני כבוד הציבור יעו"ש. והב"ד יפה ללב אות יו"ד. אמנם אנן קיי"ל כדברי מרן ז"ל שקבלנו הוראתיו שכתב דש"ץ קבוע יורד לפני התיבה מעצמו וכו' ובפרט שכן דעת האחרונים כנז' וכן עמא דבר:

א

סט) [סעיף טז'] מי שאינו ש"ץ קבוע וכו' ש"ץ שלא רצה להיות עוד ש"ץ וקבלו אחר במקומו א"צ רשות כיון שבידו עוד להיות ש"ץ. ודוקא מהקהל א"צ ליטול רשות אבל מהש"ץ השני צריך ליטול רשות. יד אליהו סי' ל'. יד אהרן בהגה"ט ;

א

ע) שם ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול אינו מסרב וכו' דאין מסרבין לגדול. כדאיתא בפסחים דפ"ו ע"ב. וכתבו שם התוספות דדבר גסות ושררה אפי' האומר לו הוא אדם גדול יסרב. והב"ד מ"א ס"ק י"ז. ש"ץ דע"א ע"א. ר"ז אות י"ט. ונראה דה"ה אם חושש בעצמו להיות ש"צ מפני איזה דבר דיכול לסרב אפי' לגדול. וכן בעלמא אם רוצים למנותו לאיזה מינוי אעפ"י שאין בו גסות ושררה והוא חושש בעצמו שמא אינו יוצא י"ח כראוי דיכול לסרב אפי' לגדול ומשום דאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' דכיון שהוא חושש מפני כבוד ה' שמא לא יצא י"ח ויבא לידי חטא אין חולקין כבוד לרב וכמ"ש בעירובין דס"ג ע"א יעו"ש:

א

עא) [סעיף יח'] האומר איני יורד וכו' לא ירד באותה תפלה כלל וכו' לא בצבועין ולא בלבנים. ט"ז סק"ח. מש"ז אות ח' ר"ז אות כ"א. ודוקא באותה תפלה אבל בתפלה אחרת שלא ראינוהו שהקפיד כשר. ב"י בשם הריב"ש. והטעם דאמרינן באותה שעה לפי שעה שטות מינות נזרקה בו ובוודאי חזר בו. מחה"ש ס"ק י"ח בשם הראשונים:

א

עב) שם הגהה. ואפי' אם נותן אמתלא לדבריו לא מהני. היינו דוקא אח"כ אבל אם בראשינה קאמר איני יורד מפני שבגדי צבועין ולאו אורח ארעא דבר ברור שיכול לירד. פר"ח אות י"ח. יד אהרן בהגב"י. מש"ז אות ח'. ש"ץ דע"ג ע"א. שתילי זיתים אות כ"ט:

א

עג) [סעיף יט'] יש מונעים גר מלהיות ש"ץ ונדחו דבריהם. לפי שלא יוכל לומר אלהי אבותינו. ונדחו דבריהם דכתיב כי אב המון גוים נתתיך דהיינו מכאן ואילך תהיה אב המון לכל גוים. ב"י. לבוש. ט"ז סק"ט מ"א ס"ק י"ט. וכן פסק מרן לקמן סי' קצ"ט סעי' ד'. ועיין פרמ"ג א"א אות י"ט שכתב דמכאן משמע דגר בכלל הערבות ואם יצא מוציא אחרים אבל עבדים אינם בכלל הערבות דלא נזכרו פ' נצבים יעויין שם:

ב

עג) שם אפי' יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצה שפלוני יהיה חזן וכו' אעפ"י שיחיד מוחה בחזנות לאו כל כמיניה אם לא שהוא אדם חשוב וכל מעשהו לשם שמים ונותן אמתלא לדבריו על מה אינו רוצה בו אם אומר ששונא אותו לאו כל כמיניה שישנא את אחיו בלבבו אם לא עד תוכחה וא"כ ילבן דבריו ויוכיחו ביניהם. ומיהו אם ידוע באמת ששונאים זה את זה פשיטא שיכול למחות בו אפי' אינו חשוב אלא שהוא אמוד והוא מהנושאים עולים ומסים. רש"ל פ"ק דחולין סי' פ"ז והביאו שכנה"ג בהגב"י אות י"ט. וכתב עליו וז"ל לא כתב הרב שצריך שיהא מהנושאים עולים אלא כשאינו רוצה אותו מפני שנאתו אבל בנותן אמתלא לדבריו שאינו ראוי להיות ש"ץ אפי' מי שאינו נושא בעול יכול למחות עכ"ל. ועיין לקמן אות ע"ו. ולבוש סעי' ך' כתב דבזמן הזה אין יחיד יכול למחות יעו"ש. והביאו מ"א סק"ך וא"ר אות כ"ד. ועיין לקמן אות ע"ז ואות ע"ח. ונראה דהכל לפי מנהגי הקהל:

א

עד) הוציא הש"ץ שם רע על המוחה הזה אעפ"י שקבלו ופייסו יכול למחות בו. רש"ל שם. שכנה"ג שם אות ך'. עו"ת אות י"א א"ר אות כ"ד:

א

עה) אמר שאינו נח בתפלתו ומדותיו אינם ישרים בעיניו יכול למחות בו. רש"ל שם. שכנה"ג שם אות כ"א. ועיין מש"ל סוף אות ע"ג בשם הלבוש:

א

עו) היכא שבא למחות מחמת שנאה לבד דיכול למחות היינו שיש ש"ץ אחר שיוכלו הקהל להשכירו בדמיו של זה אבל אם אינו בנמצא או שיש בנמצא אלא שבא להוסיף בדמים יכולין הקהל לומר לו אין בידינו להוסיף על שיעור הקצוב בעבור שנאתו אלא הוא יוסיף משלו ואף אם יברר טענתו שזה השני מעולה מן הראשון כנגד תוספת הדמים אפ"ה יכולין הקהל לומר אין יכולת בידינו להוסיף כ"כ בדמים בפרט היכא שלא הורגלו עד עתה לשכרו בדמים. רש"ל שם. שכנה"ג שם אות כ"ג עו"ת אות י"ב. מ"א סק"ך. א"ר אות כ"ד:

א

עז) בא לבטל אותם שחפצים בו ובחרו בו. ואין באותו ש"ץ מום שיפסל מאמנותו פשיטא הולכין אחר הרוב כמ"ש מהר"ם. רש"ל שם. שכנה"ג שם אות כ"ב. ועיין כנה"ג בהגב"י מ"ש על דברי מהר"ם ועיין בלבוש סעי' ך':

א

עח) צריך לברר רוב זה מה הוא אם רוב דעות או רוב ממון ונראה דאזלינן בתר רוב ממון. וכ"כ מורי הרשד"ם ז"ל בתשובה. מהר"א די בוטון בתשו' כ"י סי' ב' כנה"ג בהגב"י, וכ"כ הלבוש סעי' ך' דהולכין אחר רוב פורעי המס שביניהם יעו"ש, וכ"כ הט"ז ס"ק י"א דיש מנהג ברוב הקהלות בענין קבלת הש"ץ שהוא ע"פ רוב פורעי המס או קרואי העדה ואין השאר יכולין למחות עכ"ל. וכ"כ מ"א סק"ך. ח"א כלל כ"ט אות י"ח. ר"ז או' כ"ג, ועיין עו"ת אות י"א:

א

עט) אם המוחין הם פרנסים שממנין בכל שנה ושנה להנהגת הקהל ולכל מילי הרי הוא כאלו מוחין כל הקהל. משפט צדק ח"ב סי' ע"ז. כנה"ג שם, מ"א סק"ז:

א

פ) במקום שיש ברורים להנהגת הקהל הקדוש וקבלו עליהם בחרם שלא לשנות מגזרתם מחאת הפרנסים אין בה מועיל. משפט צדק שם. כנה"ג שם. מ"א שם:

א

פא) אפי' תימא דיחיד יכול למחות בחזנות היינו כשלא בא עליו בטענת פסול אבל בבא עליו בטענת פסול יש לחוש לפגמו של חזן הראנ"ח ז"ל ח"ב סי' מ"א. כנה"ג שם. מ"א סק"ך. וע' מחה"ש. מאמ"ר אות ו' ח"א כלל כ"ט אות י"ח:

א

פב) כשיצא עליו שם רע עתה והוא קלא דלא פסיק אפי' יחיד מוחה להעבירו. הראנ"ח שם. כנה"ג שם. מ"א סק"ז א"ר אות ו'. ש"ץ דע"ג ע"ג:

א

פג) שם אפי' יחיד יכול לעכב וכו' כשם שהיחיד מוחה בחזנות כך מוחה במינוי מרביץ תורה. רשד"ם חא"ח סי' ל"ו. וה"ה בכל המינויים יכול למחות. מהר"ר בצלאל סי' כ"ה בשם הרשב"א ז"ל מיהו הר"ש הלוי ז"ל בתשו' חי"ד סי' ח' כתב דלמינוי החכם מרביץ תורה אפי' המיעוט יכול לכוף לרוב משום דהוי מגדר מילתא דקים עשה יעו"ש. והב"ד כנה"ג בהגב"י וכתב וז"ל ויראה לי דלא פליגי הרשד"ם והר"ש הלוי ז"ל דהרשד"ם ז"ל מדבר במי שאינו ראוי להיות חכם מרביץ תורה דעל זה אפי' יחיד מוחה. והר"ש הלוי ז"ל מדבר במי שראוי להיות חכם. ועוד נראה לי דלא דבר הרשד"ם אלא כשהיחיד מונע למנות את זה אבל הוא מסכים למנות אחר אבל אם מוחה שאינו רוצה שיהיה מרביץ תורה בקהל הא ודאי פשיטא שאין במחאתו כלום ואפילו המיעוט כופין לרוב כמ"ש הר"ש הלוי ז"ל. ויראה לי שאף ביחיד המסכים למנות אחר אם אותו שמסכימים הרוב למנותו הוא ראוי יותר מזה שרוצים המיעוט למנותו פשיטא דיכולין הרוב לכוף את המיעוט ואפשר דאפילו המיעוט יכולין לכוף לרוב כזה עכ"ל. וכ"כ מ"א סק"כ וס"ק כ"א. ר"ז אות כ"ג. שתילי זיתים אות ל"ב:

א

פד) שם אם לא שכבר הסכים עליו וכו'. נראה דאם קבלוהו לזמן ונשלם הזמן לא מיקרי הסכים עליו תחלה דעכשיו הוי קבלה חדשה וכאילו לא היה שם עדיין. ט"ז סק"י. יד אהרון בהגב"י. ח"א כלל כ"ט אות י"ח:

א

פה) שם אם לא שכבר הסכים עליו בתחלה. היינו דוקא יחיד אבל רבים מערערים אפי' הסכימו בתחלה. הרב מהר"א די בוטון ז"ל בתשו' כ"י סי' ב'. כנה"ג בהגב"י. מ"א ס"ק כ"א. ר"ז אות כ"ג. שתילי זתים אות ל"ב. ועיין לקמן אות ח"ק:

א

פו) שם אם לא שכבר הסכים עליו וכו'. כתב מ"א סק"ך וז"ל ונ"ל דדוקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא הרבים י"ח בתפלתו אז היה יחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בע"כ משא"כ עתה שכולם בקיאין רק הש"ץ הוא לפיוטים אעפ"י שאומר קדיש וברכו אין כ"כ קפידא עכ"ל. וזהו לפי פשט דברי רז"ל שחזרת העמידה נתקנה כדי להוציא את שאינו בקי כמ"ש לקמן בש"ע סי' קכ"ד. אמנם ידוע דאעפ"י שרז"ל נותנים טעם על פי הפשט הוא דוקא לשכך את האוזן כי אינם רוצים לגלות הטעם שיש להם כמוס ע"כ הסוד אבל בימי האר"י ז"ל כבר ניתנה רשות לגלות וכבר גילה הטעם בסוד דתרווייהו צריכי ואדרבא חזרת העמידה של ש"ץ היא גדולה מן הלחש שזה בחכמה וזה בבינה כמ"ש בע"ח שער ך' פ"ט ובשער הכוונות דרוש א' דחזרת העמידה וצריכים הצבור ליתן דעתם ולכוין ולשמוע מן הש"ץ החזרה כדי לצאת י"ח לעשות התיקון הנעשה בתפלת החזרה וא"כ אין חילוק בין זמן הזה לזמניהם וגם עתה יכול למחות:

א

פז) שם בהגהה. ואם הוא שינאו יכול למחות בו קודם שהסכים עליו וכו' כשהוא מרוצה עם הקהל וגם הוא הסכים עליו תחלה אז מקבלין אותו הש"ץ והש"ץ צ"ל בפי' שהוא יוציא גם את פלוני שונאו בתפלה. מהר"ם פאדווה שם. ט"ז ס"ק י"א. מ"א ס"ק כ"ב. סו"ב אות י"ב. ר"ז אות כ"ג. ועיין סי' תקפ"א סעי' א' בהגהה שכתב דאם הש"ץ יש לו שונא ומכוין שלא להוציאו גם אוהביו אינם יוצאים בתפילתו יעו"ש. ע"כ צריך הש"ץ ליזהר בזה וכ"כ פרמ"ג בא"א או' כ"ב:

א

פח) שם בהגהה. ומי שהוא שונה לש"ץ וכו' כתב מהרי"ל בתשו' סי' צ"ז בשם רבי יהודה חסיד צריך שיהא ש"ץ אוהב לציבור דאם לא כן כשהוא קורא פ' תוכחה סכנה הוא למי שאינו אוהבו עכ"ל. וכ"כ ד"מ או' ו' בשם א"ז. כנה"ג בהגב"י. מ"א שם. ר"ז או' כ"ד. וכתב עו"ש מהרי"ל בשם ר"י חסיד שאם יודע שהחזן אינו אוהבו אם יקראנו בתוכחה אל יעמוד כי יכשל אם יעמוד עכ"ל וכ"כ ד"מ שם בשם הנז'. כנה"ג שם. וכתב שם הכנה"ג דלו נראה שיותר טוב שיעמוד לקרות מליכנס בעונש ועוזבי ה' יכלו עכ"ל והביאו המ"א ס"ק כ"ב וכתב עליו דלא נהירא דדוקא היוצא מבהכ"נ בשעת קריאת התורה עליו נאמר זה אבל בין גברא לגברא מותר לצאת. אלא כשקוראין אותו ואינו עולה מקצר ימיו כדאיתא פ"ט דברכות דנ"ה ע"א עכ"ל. ולי נראה דודאי דלא נעלם זה מכנה"ג וידע בכל זאת דבין גברא לגברא מותר לצאת וזה אעפ"י שהוא בין גברא לגברא קראו לו האיסור הוא משום כל הנותנים לו ס"ת לקרוא ואינו קורא מקצרין ימיו כמ"ש בברכות שם אלא הא שכתב הטעם משום ועוזבי ה' יכלו ולא כתב משום מקצרין ימיו כדי להכניס בו איסור אחר היוצא בשעת קריאת ס"ת דהוא משום ועוזבי ה' יכלו ומי שנותנין לו ס"ת ואינו קורא שמקצרין ימיו נכנס בסוג זה ג"כ דכיון שמקצרין ימיו הוא בכלל יכלו ולפי שכנה"ג בא להזהיר את זה ששונא אותו הש"ץ וקראו לו לעלות שיעלה ולא יצא לחוץ אמר טעם זה ועוזבי ה' יכלו כדי לכלול ג"כ את זה שלא יצא לחוץ בתוך הקריאה בפחדו אלא יצא מקודם:

א

פט) ש"ץ צריך להחניף לציבור ולהעביר על מדותיו דבעינן שיהא עניו ושפל ברך אבל הוא צריך להוכיחם. מהרי"ל שם. ד"מ שם, כנה"ג שם. מ"א שם. ור"ל במילי דעלמא צריך להחניף להם שיעביר על מדותיו ולדבר עמם בלשון רכה רבל במילי דשמיא אין להחניף להם אלא צריך להוכיחם. ועיין מאמ"ר אות ז':

א

צ) [סעיף ך'] אם אחד רוצא לומר תפלה בשביל אביו. פי' שמת אביו ורוצה להתפלל כדרך האבלים. מ"א ס"ק ס"ג. א"ר אוח כ"ה. ר"ז אות כ"ו. ועיין ביו"ד סוף סי' שע"ו בהגהה מ"ש באלו הענינים יעו"ש. ועיין לקמן אות צ"ג ואות צ"ו:

א

צא) שם מי שירצה הקהל שיאמר התפלה וכו' שהתפלות במקום תמידין תקנום ואין ראוי שיהיה שלוחם בלא דעתם. ב"י. לבוש. ט"ז ס"ק י"ב: אבל קדיש יוכל לומר על אביו בלא דעת הקהל, מ"א ס"ק כ"ד. פרמ"ג א"א אות כ"ד, ר"ז אות כ"ו:

א

צב) שם מי שירצה הקהל וכו'. ויראה ודאי דעכשיו ג"כ כמו בש"ץ שאין יחיד מוחה כמ"ש הלבוש וה"ה כאן שלא ירבה המחלוקת אלא הולכין אחר רוב או הנגררים לזה. פרמ"ג שם. ועיין בדברינו לעיל אות ע"ג ואות ע"ח:

א

צג) שם מי שירצה הקהל וכו' מצוה להניח לאבל או למי שיש לא יאר צייט להתפלל שהוא נ"ר למת ומצילו מדינה של גיהנם, אבל צריך שהוא יודע בעצמו שיכול להתפלל טוב בשפה ברורה שאל"כ העדר טוב כי במקום עונג גורם לו נגע ח"ו ואם רואים הקהל שעולים להתפלל אנשים שאינם מהוגנים או שבאים לידי מחלוקת יותר טוב שיתקנו שלא יתפלל אלא הש"ץ הקבוע. חס"ל אות ז':

א

צד) [סעיף כא'] אין למנות ש"ץ ע"פ השר וכו' ואפי' ש"ץ שנתברר ונתמנה ע"פ רוב הצבור לא ישתדל להתמנות ע"פ השר להחזיק בידו כי חלילה לקבל עבודת של שמים ע"י עכו"ם כי לא כצורנו צורם וכו'. לבוש

א

צה) [סעיף כב'] ש"ץ בשכר עדיף וכו'. שאין אחד שאינו הגון רשאי להתפלל. וגם הש"ץ נזהר בתפלתו ובתקוניו למען ששכיר הוא. ב"י. לבוש. ט"ז ס"ק י"ג. מ"א ס"ק כ"ה. א"ר אות כ"ז. ר"ז אות כ"ח:

א

צו) שם הגהה. ואין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל וכו'. ואין להתקוטט בעבוד שום מצוה כגון גלילות ס"ת וכיוצא בו דהרי שנינו (יומא ט"ל ע"א) הצנועים מושכים ידיהם והנרגרנים חוטפים, ד"מ אות י"א בשם בנימן זאב סי' קס"ג שכתב בשם האגודה פ' כיצד מברכין. מ"א ס"ק כ"ו. א"ר אות כ"ה. ר"ז אות כ"ט. ומזה יש ללמוד כל אדם אם יש לו ייאר צייט או דבר אחר ורוצה להיות חזן להתפלל או לעלות לס"ת ויש אחרים גם כן שיש להם ייאר צייט או דבר אחר שלא יתקוטט בעבור זה להתפלל הוא או לעלות לס"ת כי מגרעות נתן ח"ו אלא שתיקותו זה שכרו וזה כבוד ונ"ר לאביו:

א

צז) [סעיף כג'] שכר ש"ץ פורעין מקופת הקהל וכו'. וכל מה שהוא תקנת הצבור ונעשת ע"י ממון נותנים לפי ממון. ב"י בשם הרשב"א. מ"א ס"ק כ"ז. ר"ז אות ל' שתילי זיתים אות ל"ח. ועיין ח"מ סי' קס"ג בהגהה סוף סעי' ג' ובאות שאח"ז:

א

צח) שם הגהה. וי"א שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות וכו' וכתב הכנה"ג בהגב"י דמנהגינו ששוכרין אותו מקופת הקהל כדברי הרשב"א ז"ל עכ"ל, וכ"כ מור"ם בהגהה בח"מ סי' קס"ג סוף סעי' ג' דשכר החזן גובין לפי הממון אלא שציין על א"ח סי' נ"ג סעי' כ"ג יעו"ש. והב"ד מחצית השקל ס"ק כ"ז וכתב דכאן בא"ח כתב לפי המנהג אבל בח"מ כתב לפי הדין. ונ"מ במקום שאין מנהג יש לעשות עפ"י הדין לפי ממון עכ"ד וכ"כ הלבוש דבמקום שאין מנהג יגבו לפי ממון והביאו מ"א ס"ק כ"ז. א"ר אות כ"ח. ר"ז אות ל'. שתילי זיתים אות מ':

ב

צח) [סעיף כד'] צבור שצריכין לשכור רב וש"ץ וכו'. עיין מ"ש בזה המו"ק ומ"ש עליו היפה ללב אות י"ג ומש"ל אות פ"ו:

א

צט) [סעיף כה'] אין מסלקין חזן מאומנותו אא"כ נמצא בו דבר פסול. ואין מחזירין אותו בקבלת דברי חבירות עד שישוב בתשובה שלימה בלי מרמה וערמה. הרשד"ם חא"ח סי' ל"ב וחי"ד סי' קי"ג ושם בי"ד כתב דאפילו נשבע שלא ילך בדרכים שהיה הולך לא הוי תשובה. כנה"ג בהגב"י. עו"ת אות י"ד. מ"א ס"ק כ"ח. א"ר אות ל' ש"ץ דע"ג ע"ג. ר"ז אות ל"א. שתילי זיתים אות מ"ב:

א

ק) שם אין מסלקין חזן וכו'. ואם עשה בילדותו עבירה במזיד ועדיין לא שב אף מינוהו מעבירין אותו דפסול בעבירה לעדות. פרמ"ג א"א או' כ"ח:

א

קא) להעביר ש"ץ קבוע שלא נמצא בו שום דופי בשביל אחר שקולו ערב לא נכון לעשות כן אלא ישרתו שניהם כאחד. הרלנ"ח ז"ל סי' ע"ט. וכן הסכים מהר"א די בוטון בתשו' כ"י סי' ב' היכא דרוב פורעי ממון חפצים באחרון. כנה"ג הגב"י. מ"א ס"ק ל"ב. ר"ז אות ל"ה:

א

קב) ש"ץ שנפסל קולו אם קולו נשמע כאלו הוא מרתת ושבור פסול לחזן. מהר"י מברונא ז"ל סי' פ"ה. שכנה"ג בהגב"י או' י"ג. עו"ת שם. א"ר אות ט"ז פרמ"ג א"א או' ל"ב:

א

קג) שם אין מסלקין חזן וכו' המאיים על חבירו למסרו בעלילת שקר ולא מסר אע"פ שמכוער הדבר אפי' לשאר אדם שאינו ש"ץ אינו נפסל על כך להעבירו. אלא שגוערין בו ומתרין בו שאם יוסיף לומר כדברים הללו שיעבירוהו ממעלתו ואם הוסיף במרדו ראוי להעבירו על כך, כל בו דף קנ"ה, פר"ח או' כ"ה א"ר או' כ"ט, ועיין לקמן או' קי"א:

א

קד) שם אין מזלקין חזן וכו' ה"ה לכל שררה מן הצבור הן מלך הן חכם הן חזן הן שופט הן מוהל הן גבאי במקום שלא נהגו למנותן לזמן ידוע שאין מסלקין אותם אם לא נמצא בהם פיסול, וה"ה נמי דאם יש לו בן ממלא מקום אבותיו שיורש את מקומו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות כלי בית המקדש ופ"א מהלכו' מלכים. והרשב"א ז"ל בתשו' סי' ש' והריב"ש ז"ל בתשו' סי' רע"א. ופסקים וכתבים סי' קכ"ח. ומהר"ם מטראני ז"ל ח"ג סי' ק"ק וכתב הרשד"ם ז"ל בחי"ד סי' פ"א דלענין מינוי ת"ח למרביץ תורה או לדון או להורות אין דין זה אמור כדאמרינן צדק צדק תרדף הלך אחר ב"ד יפה. ואין כן דעת הר"י אדרבי סי' ס"ח. ומהר"ם מטראני ח"ג סי ק"ק והרש"ך ח"ג סי' מ"ו ונראין דבריהם. כנה"ג בהגב"י. ועי"ש במה שציין עוד על הספרים. עו"ת אות כ"ו. ועיין מ"א ס"ק ל"ג. חק"ל חא"ח ח"א סי' א"ך. דברי מנחם בהגב"י או' ד':

א

קה) שם אין מהלקין חזן וכו'. אין להסיר שום ממונה ממינויו בשביל שיצא עליו קול ואפי' שלא יהיו אויבים אבל אם יש במקומו בני אדם שונאים אותו בזה לא נאמר לא טובה השמועה. ואם נתקיים עליו העדות אינו מן הדין להסירו אם קבל עליו ומה שהוא חייב שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת אא"כ עבר עבירה בפרהסיא. ואם לא יתברר עליו זה אינו מן הדין להסירו ולא לפרסמו. הרמב"ם ז"ל בתשו' כ"י. הביאה הרדב"ז בתשו' כ"י סי' ב' אלפים ע"ח. ברכ"י אות ט'. שע"ת אות ל"א:

א

קו) ש"ץ אשר נשתכר ובא שכור לביהכ"נ ועי"ז שבר הרמונים ואמר מה הוא הס"ת ועשה כזה כמה פעמים לא יטפל בשום שירות הק"ק ולא יתנו בידו ס"ת. הרמב"ם ז"ל בתשו' ס' הנקרא פאר הדור סי' צ"א. ברכ"י אות יו"ד:

א

קז) כתב הרב בית דוד ז"ל סי' ל"ה דש"ץ שנתנדה שהוא פסול שכיון שאינו מצטרף לעשרה כ"ש שהוא פסול להוציא אחרים י"ח. ויש לספק מי שנדה אותו ת"ח בשביל כבודו אי מדמין ליה לעבירה או לעסקי ממון. ונראה ראיה שדומה לממון ממ"ש בפ"ק דקדושין דל"ב ורב יוסף אמר אפילו הרב שמחל על כבודו. כבודו מחול שנאמר וה' הולך לפניהם יומם אמר רבא הכי השתא התם הקב"ה כולי עלמא דיליה הוא ותורה דיליה מחיל ליה ליקריה הכא תורה דיליה הדר אמר רבא אין תורה דיליה דכתיב ובתורתו יהגה ופירש רש"י ז"ל בתחלה היא נקראת תורת ה' ומשלמדה וגרסא היא נקראת תורתו א"כ מכאן יש ללמוד שיהא נידון כממון ומצטרף לעשרה ומשמש לש"ץ וכ"ש לפי מאי דק"ל דנידוי דידן נזיפה בעלמא הוא כמבואר בי"ד סי' של"ד עכ"ל. והביאו ש"ץ דע"ג ע"ב. ועיין שם בסי' של"ד סעי' י"א וסעי' י"ב:

א

חק) שם אא"כ נמצא בו פיסול. ואם לא נמצא בו פיסול אין יכולין להעבירו אפילו כל הקהל. רק יכולין להעבירו ולשלם לו שכרו. אבל מקצת הקהל אפי' באים להעבירו ולשלם לו שכרו אינם יכולין. רש"ל בתשו' סי' ך' כנה"ג בהגב"י. א"ר אות ל"ג. מחה"ש ס"ק כ"א:

א

קט) שם הגהה. ואין מסלקין אותו משום רנון בעלמא וכו' אבל למנותו לכתחלה אפי' ברינון בעלמא אין למנותו. וזהו שכתב המחבר לעיל סעי' ד' ושלא יצא עליו שם רע וכו'. עו"ת אות ט"ו. א"ר או' כ"ט. פרמ"ג א"א אות כ"ט. ועיין מש"ל אות י"ט:

א

קי) שם בהגהה. כגון שיצא עליו שם שנתפש עם הנכרית וכו' ומ"מ יש להושיב ב"ד על ככה. מ"א ס"ק כ"ט. ר"ז אות ל"א. ח"א כלל כ"ט אות י"ז. ש"ץ דע"ג ע"ד. ועיין בדברינו לעיל אות כ"ט ואות ל"ב:

א

קיא) שם בהגהה. או שמסר אדם וכו' מי שהלשין לחבירו והפסידו ממון ותובעו לדין ונתפשרו והמלשין נעשה ש"ץ ואותו שהלשינו אמר לו מוסר עבריין אין אתה יכול להיות ש"ץ. אם לא ריצהו הדין עמו אם היה לו על ידו בושת וצער. ואף דלא היה לו אלא הפסד לבד חייב לרצותו. אלא שיש להסתפק אם לענין חזר לכשרותו מעכב מה שלא ריצהו. כנה"ג בתשו' סי' כ"א יעוש"ב, מחב"ר אות ז'. ועיין לעיל אות ק"ג:

א

קיב) שם בהגהה, אבל אם באו עדים וכו' מעבירין אותו. היינו בדלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה אין מעבירין אותו. עו"ת אות ט"ז. א"ר אות ל'. ועיין לעיל אות צ"ט:

א

קיג) שם בהגהה. וש"ץ שהוא שוחט לא יתפלל בבגדים הצואים וכו' ש"ץ שמתוך חליו לאונסו א"א לומר ונקה בהיותו טהור מקרה לילה ואין מטהר עצמו כלל והוא ש"ץ אפשר בימים נוראים יש לגעור בו שיטבול ועכ"פ שיוציא הבגדים הצואים מעליו ואם לא ישמע לדברי חכמים לרחוץ יפה יפה ולהסיר הבגדים הצואים מעליו ראוי להעבירו. מהר"א יצחקי ז"ל בס' זרע אברהם חא"ח סוף סי' ו'. יד אהרן בהגב"י. ש"ץ דע"א ע"ב:

א

קיד) שם בהגהה. ואם אינו רוצה להחליף בגדיו וכו'. וטוב שיחליף בגדיו כל היום כשהולך בין הבריות שלא יהא מן המשניאים, מ"א ס"ק ל', א"ר אות ל"א. פרמ"ג א"א אות ל'. מחה"ש ס"ק ל'. ר"ז אות ל"ב. ח"א כלל כ"ט אות י"ז. ומ"מ אין מעבירין אותו משום זה ביאור הגר"א. פתחי עולם אות מ"ז. ועיין מש"ל או' ס"ב.

א

קטו) שם בהגהה. או שמרנן בשירי אלילים וכו'. כלומר בניגון שמנגנין בו לע"ג. עיין ס"ח סי' רל"ח. מ"א ס"ק ל"א. ר"ז אות ל"ב. וב"ח בתשו' סי' קכ"ז כתב דוקא ניגון שמיוחד בבית ע"ז יעו"ש הביאו ש"ץ דע"ג ע"ד. וש"ץ שהוא נעים קול ומזמר בבית המשתאות בשירי עגבים ובשירים של דופי מוחין בידו ואם אינו רוצה לשמוע מעבירין אותו. הרי"ף ז"ל בתשו' הביאו הרדב"ז בתשו' החדשות ח"ב סי' תת"ט. י"א במה"ב בהגה"ט או' ב':

א

קטז) שם בהגהה. אעפ"י שאין קול בנו ערב כקולו וכו'. ובלבד שלא יהא קולו משונה. מ"א ס"ק ל"ב. א"ר אות ל"ב. ר"ז אות ל"ג. ח"א שם. ועיין לעיל אות ק"א:

א

קיז) שם בהגהה. בנו קודם לכל אדם וכו'. ומיירי שקבלוהו לש"ץ כל ימי חייו וא"כ בודאי ע"ד כן התנה שאם לפעמים לא יוכל להתפלל שימנה אחר לסייעו וא"כ בנו קודם. מ"א ס"ק ל"ג. אבל אם שכרוהו לזמן יכולין הציבור לומר דוקא בך בחרנו ושכרנו ולא בנך מחה"ש ס"ק ל"ג. ובסתם אפשר בכלל כל ימי חייו. פרמ"ג א"א אות נ"ג. ועיין מש"ל אות ק"ד:

א

קיח) שם בהגהה. בנו קודם לכל אדם ואין הציבור יכולין למחות בידו. והוא אם הוא ראוי לכך בין לעניין החזנות בין לעניין יראת שמים והוא פשוט:

א

קיט) [סעיף כו'] קהל שנהגו למנות אנשים על צרכי הצבור וכו'. ובמקום שקבלנו עליהם ברורים להנהגת הקהל והסכימו בחרם שלא למרות דבריהם והברורים רוצים שינהיג החזן חזנותו עוד שנה אחרת חייבים הקהל לקיים דבריהם. ואפילו טוענים הקהל שאין לאל ידם ליתן פרס כל כך ואם ירצה בסך מועט ינהיג חזנותו והברורים רוצים שינהיג חזנותו כפי הפרס הראשון חייבים הקהל לעשות כדברי הברורים. משפט צדק ח"ב סי' ע"ז כנה"ג בהגב"י:

א

קך) שם מאחר שנהגו כך. משמע דבמקום שאין מנהג שאין מסלקין אותם אם לא נמצא בהם פיסול עו"ת אות כ"ו. ועיין לעיל אות ק"ד:

א

קכא) שם הגהה. יש מי שכתב דש"ץ יתפלל מתוך ספר המיוחד לציבור דודאי נכתב לשמו. פירוש נכתב לש"ש ולא לשם התפארות. כן הוא להדיא במהרי"ל הלכות ר"ה. וא"כ בסידורים הנדפסים אין חילוק בזה. ט"ז ס"ק ט"ו. יד אהרן בהגה"ט. א"ר אות ל"ג. ר"ז אות ל"ו. שתילי זיתים אות מ"ט:

א

קכב) שם בהגהה. דודאי נכתב לשמו. יש קהלות כותבין על קלף סידור מיוחד לש"ץ להתפלל מתוכו ונכון הוא. ודאי אף ליחיד להתפלל מתוך הסידור כ"ש ש"ץ שאימת ציבור עליו שיתפלל בפנים. מש"ז אות ט"ו. ועיין בדברינו לעיל סי' מ"ט אות ט':

א

מ"א סק"א ביחיד א"צ מפרש דגם כל הצבור צריכים לעמוד בישתבח כדי לשמוע תיכף הקדיש אחריו ולא יצטרכו להפסיק לעמוד בין ישתבח להקדיש. אלא כשמתפלל ביחיד א"צ לעמוד ואפי' בצבור דוקא בחול צריכין לעמוד בהתחל' ישתבח מהטעם שנתבאר אבל בשבת שמאריך הש"ץ בניגון לא. וסיים שבסי' נ"א סעיף י' משמע שצריך לעמוד בישתבח מצד עצמו כמו ברוך שאמר ויברך דוד ולכן אפי' ביחיד ואפי' בשבת וחולק אהט"ז:

ב

סק"ה שיעור כדי. ר"ל דבריש ס"ה בק"ש אם שהה אפי' לכדי לגמור את כולה א"צ לחזור לראש אם ע"י אונס שהה כדי לגמור י"א דצריך לחזור וזה הוי כמו אונס לפי שאין שם מנין לכן לא ימתין רק חצי שעה דשיעור זה מן הסתם אינו כדי לגמור את כולה:

ג

שם א"צ לחזור. דדוקא בק"ש שהוא דאורייתא מחמירינן כהרא"ש משא"כ בהא דהרי בסי' קפ"ג במ"א סקי"א דאפי' ברכת המזון קיל מק"ש לענין זה עיין בכור שור תענית דף ט"ז:

ד

ט"ז סק"ג דרחמנ' לבא בעי. ר"ל והש"י יראה הכוונה של הציבור שעושים זאת כדי לקרבו לאות' זרע כי הצדיק בן צדיק יתקרב מעצמו ועי"ז יקבל השי"ת תפלתו יותר מתפלת צדיק בן צדיק:

ה

ש"ע סעיף י' במוצאי שבתות ה"ה ערבית דחול אלא דהמנהג שנהגו אותן המקומות הוא במוצאי שבת:

ו

מ"א סקי"ג וכיון שמתחיל היום עיין כנסת יחזקאל סי' ס' ותשובת הב"ח סי' קמ"ה:

ז

ש"ע סעיף כ"א שרוב הצבור והשר ביקש מהמיעוט הממאנים שיסכימו עליו אין למנותו לש"ץ כן הוא במקור הדין:

ח

הג"ה סעיף כ"ג אומרים שגובין עיין צ"צ סי' ח ובנ"י סי' י':

ט

סעיף' כ"ה אם ממלא מקומו. עיין שמחת י"ט דכ"ה:

א

כל הט"ו שבחים שבישתבח מן שיר ושבחה וכו' עד מעתה יאמר בנשימ' אחת (של"ה): מעומד. כדי שיסמוך לו הקדיש מיד משמע דכשמתפלל ביחיד א"צ לעמוד וה"ה בשבת שהחזן מנגן בא"י א"צ היחיד לעמוד כשאומר ישתבח (ב"ח) אבל בס"ס נ"א משמע דצריך לעמוד:

ב

אין לומר. דהיא ברכה אחרונה על פסוקי דזמרה כמ"ש ר"ס נ"א:

ג

אין לברך. דהרי אפילו לצורך מצוה אסור להפסיק כמ"ש סי' נ"א ס"ד:

ד

ימתין הש"ץ. אבל היחיד יאמר ישתבח מיד וכן בשבת אם גמר פסוקי דזמרה קודם הש"ץ יאמר ישתבח מיד:

ה

וישתוק. פי' שלא יפסיק בדבור וכתב ר"מ מינץ סי' ח' בשם מהרי"ל דיכול להמתין חצי שעה עם ישתבח דזהו שיעור כדי לגמור כולה דא"צ לחזור לראש לכ"ע וער"ס ס"ה, ומ"מ נ"ל דאפילו שהה מחמת אונס כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש עמ"ש סי' קפ"ג:

ו

ש"צ צריך כו'. עסי' תקע"ט גבי תענית בעינן עוד דברים כהנה והכל לפי הענין:

ז

אפי' בילדותו. היינו שלא למנותו לכתחלה אבל אין מעבירין אותו מפני זה וכשיוצא עליו ש"ר עתה והוא קלא דלא פסק אפי' יחיד יכול למחות להעבירו (ראב"ח ח"ב סי' מ"א) ע"ל סכ"ה כל שכבר העבירוהו ועמד כך ימים ושנים בהסכמת הקהל ורוצים למנותו הוי עכשיו כתחלת קבלה ואפי' מיעוט יכולין למחות (ראב"ח ח"ב סי' כ"ז ורשד"מ ומ"צ ח"י סי' ע"ז) אם המוחים הם המנהיגים הוי כאלו מוחים כל הקהל אם לא במקום שיש בוררים ויש חרם שלא לשנות גזירתם אז אין מועיל מחאת הפרנסי' [מ"צ שם] ראוי שש"ץ יהי לו בגדים ארוכים שלא יראה רגליו ויכנס לב"ה ראשון ויצא אחרון (רמ"מ סי' ח'):

ח

מותר להיות ש"ץ. דלא מקרי אין פרקו נאה אלא דוקא שהיה מועד לעשות דברים שאינם מהוגנים אבל מי שבאה לידו שגגת מעשה ומתחרט הרי זה צדיק גמור לכל (ד"מ א"ז) ומזה הלשון משמע דאפי' עבר פעם א' במזיד ושב שרי עד שיהא מועד לכך ועבי"ד סי' ב' וצ"ע למה כ' רמ"א דבמזיד לא ור"א ששון סי' קנ"ז כ' בשם רא"ם סי' פ"ז דאפי' המיר ושב יכול להיות ש"צ קבוע וכ"כ בכ"ה בשם מהר"א בתשו' ב"י סי' ג ועיין ראב"ח ח"ב סי' מ"ב והרי"ט ובמ"צ ח"א סי"ח כ' דמי שנעשה תוגר וחזר יכול להיות ש"ץ לכ"ע ורש"ל בתשו' סי' כ' כתב דלא בעינן כל המדות אלא בת"צ ע"ש ועיין בתשו' ר"ש הלוי חי"ד סי' נ"ה ורש"ך ח"ב סי' ק"ז ש"ץ שיצא פעמים רבות טריפה מתחת ידו מסלקין אותו מש"ץ (מ"ץ ח"ב סי' ע"ה) ועיין ברש"ל סי' כ' ונ"ל דאם עבר עבירה באונס לכ"ע מותר וכמ"ש סי' קכ"ח, טוב לחזור אחר ש"ץ בן צדיק כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' (ב"ח רש"ל) מי שנפלו זרועותיו מותר להיות ש"ץ שדרך הקדוש ברוך הוא להשתמש בכלים שבורים כדאמר במדרש ויראו שלא יהיה ש"ץ טיפש (רש"ל פ"ק דחולין) אבל בזוהר אמור ע' קע"ג אי' דהא דקב"ה משתמש בכלים שבורים היינו דכא ושפל רוח אבל מי שיש בו מום הוא פגום ע"ש שהאריך בזה ולכן כהן בעל מום פסול לעבודה וא"כ גם בש"ץ יש ליזהר, ועוד הקריבהו נא לפחתך וגו':

ט

מפני כבוד הצבור. ואם רצו הצבור למחול על כבודם רשאים (ש"ג וכ"כ הר"י לדעת הרמב"ם) אבל ממ"ש בסמוך שלא יתמנה מפי הצבור משמע אפי' הצבור מוחלין אסור וכ"כ הב"ח עב"י ומ"מ לכתחלה אין לעשות כן ולענין תענית משמע בסימן תקע"ט דבעי' זקן ממש דלא כדמשמע בתו' דמגילה דבנתמלא זקנו סגי:

י

משהביא ב' שערות. וכל שבא לכלל י"ג אין מדקדקין בשערות כמ"ש סי' נ"ה ס"ה:

יא

סריס. נ"ל דוקא שנראו בו סימני סריס כמ"ש סי' נ"ה ס"ה ורש"ל כ' בחולין סי' מ"ה שאין זה כבוד צבור למנות סריס:

יב

ערבית במ"ש. דהא אינו מוציא הרבים ידי חובתן דהא אין מחזירין התפלה רק שאומר קדיש וברכו:

יג

אין לו י"ג. פי' דבמדינתנו מתפללין ערבית מבע"י והוא לא נכנס בשנת י"ד עד תחילת ליל שבת שהוא יום שנולד בו, אבל אם מתפללים ערבית בלילה מותר לעבור לפני התיבה, והא דאמרי' בכ"מ י"ג שנה ויום אחד פי' דבעי' י"ג שנה שלמים וכיון שמתחיל היום שנולד בו יום א' קרינן ביה (ב"ח) ונ"ל שגם דעת רמ"א כך היא עמ"ש סי' נ"ה ס"ט וכ"כ הש"ך בח"מ סי' ל"ה באורך ובסמ"ע:

יד

ש"ץ שמאריך כו'. מי שיש לו קול נעים ירנן להקב"ה ולא שאר רננות ואם רק יקנח ואח"כ יתפלל (ס"ח סי' רנ"א):

טו

לאלפי"ן עייני"ן. פי' הברת העיי"ן בחוזק ועמוקה יותר מהברת האל"ף וה"ה למי שקורא חית"ן ההי"ן, ואם כולם מדברים כך מותר להיות ש"ץ (רדב"ז ח"ב סימן מ"ה ורי"ט ח"א סי"ו וע' בס"ח סימן י"ח) (כ"ה):

טז

סומא חייב בכל המצות. דאין הלכה כר"י פ' החובל וכ"פ הב"ח דלא כנ"ץ:

יז

אינו מסרב לו כלל. דאין מסרבין לגדול וכתבו התו' ספ"ז דפסחים דבדבר גסות ושררה אפילו האומר לו הוא אדם גדול יסרב ועמ"ש סי' ק"ע ס"ה:

יח

אמתלא לדבריו. כגון שאומר שעושה כן לכבוד המקום דרך ענוה וללבוש לבנים מ"מ כיון שהצבור מבקשים ממנו להתפלל להם כך אין ראוי להיות סרבן (שם):

יט

ונדחו דבריהם. דגר יכול לומר אלהי אבותינו דאברהם נקרא אב המון גוים:

כ

אפילו יחיד. וגם בכל המינוים יכול למחות ואפילו במרביץ תורה (רשב"ם סי' מ' ור"ב סימן כ"ה ומ"צ סי' ע"ה ע"ו) מיהו דוקא כשרוצה לקבל אחר ע"ש (כ"ה) וביש"ש פ"ק דחולין סי' נ"א כתב דוקא שיש אחר לשכור בדמיו של זה אז יחיד יכול למחות, ובלבוש כתב ועכשיו הולכין אחר רוב פורעי המס אפי' פסולי קורבה ביניהם ויש מקומות שממנין י"א או י"ג אנשים על זה והכל שלא ירבו המחלוקת ואין משגיחין על יחיד וכ"כ בכ"ה בשם רשד"מ ומהר"א די ביטין סי' ב', ונ"ל דדוקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא הרבים י"ח בתפלתו אז היה יחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בע"כ משא"כ עתה שכלם בקיאין רק הש"ץ הוא לפיוטים אף על פי שאומר קדיש וברכו אין כ"כ קפידא, וכ' ראב"ח ח"ב סי' מ"א אפי' למ"ד יחיד יכול למחות אם בא בטענת פסול אין יכול למחות דיש לחוש לפגמו:

כא

שכבר הסכים עליו. ורבים יכולים למחות אפי' אחר שהסכימו (כ"ה) אפי' מיעוט כופין את הרוב לקבל מרביץ תורה (ר"ש הלוי כ"ה):

כב

קודם שהסכים עליו. אבל אם נעשה שונאו לאחר שהסכים עליו אין יכול למחות אלא הש"ץ מחוייב לו' בפירוש שיסיר הקנאה מלבו ויוציאנו בתפלתו [מהרמ"פ שם] ועסי' תקפ"א: בד"מ בשם א"ז אין ש"ץ צריך להחניף לצבור במילי דשמי' וצריך להוכיחן ובשם ר"י חסיד כ' ש"ץ צ"ל אהוב לקהל שאל"כ כשקורא התוכחה סכנה היא למי שאינו אוהבו ואמר שאם הוא שונאו לא יעלה וכו' ועיין במהרי"ל סי' ק"ב שכתב אף כשקורין אותו לא יעל' ע"ש ול"נ שיותר טוב לעלות משיכנס לעונש ועוזבי ה' יכלו [כ"ה] ול"נ דדוק' היוצ' מביה"כ בשעת קריאת התורה עליו נאמר זה אבל בין גברא לגברא מותר לצאת אלא כשקוראים אותו ואינו עולה מקצר ימיו כדאית' פ"ט דברכות:

כג

בשביל אביו. פי' שמת אביו ורוצה להתפלל כדרך האבילים:

כד

מי שירצה הקהל. הטעם דדוק' קדיש יכול לומר בשביל אביו אבל לא יכול להיות שליח הקהל להתפלל על כרחם (שם) ומה"ט נ"ל מ"ש בהג"מ בהלכו' עשרה בטבת שהמוהל דוחה האבל מלהתפלל דלא כרמ"מ מ"מ אם הקהל רוצים שיתפלל האבל זכה האבל ונ"ל דיאר צייט קודם להמוהל אם אין הקהל מקפידין בכך דהא לדברי רמ"מ אף אבל קודם:

כה

בשכר עדיף. שאז אין אחר שאינו הגון רשאי להתפלל וגם הש"ץ נזהר בתפלתו ובתיקונו הואיל ושכיר הוא:

כו

בלא רצון. ואין להתקוטט בעבור שום מצוה שהרי שנינו הצנועים מושכים את ידיהם מלחם הפנים [ד"מ ב"ז מט"מ]:

כז

שכר ש"ץ. וכל מה שהוא תקנת הצבור ונעשית ע"י ממון נותנים לפי ממון, בד"מ מנהג מדינתינו דל ועשיר נותנין בשוה אך יש לו קצבה מכל נשואין וזה לפי ממון, ולבוש כתב דבמקום שאין מנהג יגבו לפי ממון עבח"מ סי' קס"ג סס"ג בהג"ה:

כח

נמצ' בו פסול. ואז אין מקבלין אותו בדברי חבירות ואפילו נשבע שלא ילך בדרכים אלו עד שישוב בתשובה שלימה [רשד"מ סי' ל"ב ובי"ד סי' קי"ג וע' מ"צ ח"ב סי' ע"ה]:

כט

שנתפס עם הכותית. ומ"מ יש להושיב ב"ד על ככה [כ"ה בשם רי"ט]:

ל

להחליף. וטוב שיחלוף בגדיו כל היום בין הבריות שלא יהא בכלל המשניאים [ד"מ כל בו]:

לא

בשירי הנכרים. כלומר בניגון שמנגנין בו לע"א ס"ח סי' רל"ח:

לב

שאין קול בנו ערב. ובלבד שלא יהא קולו משונ' (שם): אין נכון להעביר ש"ץ בשביל אחר שקולו ערב, ואם הרוב חפצים באחר ישמשו שניהם כאחד [רלב"ח סי' ע"ה מהר"א דבוטין בתשו' ב"י סימן ב' כ"ה]:

לג

ואין הציבור יכולין למחות. ומיירי שקבלוהו לש"ץ כל ימי חייו וא"כ בודאי ע"ד כן התנה שאם לפעמים לא יוכל להתפלל שימנה אחר לסייעו וא"כ בנו קודם ועוד שאפי' לא הי' האב ראוי לכך שורת הדין שבנו קודם שמנהג המקום הי' שם שהבנים מתמנים תחת האבות וכלל גדול אמרו בכל המינויים שהבן קוד' ואפי' בכ"ג ואפי' יש אחרי' גדולים ממנו עכ"ל הרשב"א סי' ש' וכ"ה בספרי שכל המנויין בניהן קודמין וכ"כ בכה"ג ורשד"ם בי"ד סי' פ"א כ' דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרי' כך עכ"ל, ובס' י"מ מח"ד ח"ב פי"ט דכל המינויין שהם כתר תורה אין בניהם קודמין רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמין ע' פ' י"ג דכתובו':

א

(א) שליח ציבור וכו' – כדי שיסמוך לו הקדיש מיד ולא יצטרך להפסיק ביניהן בהעמידה לפני התיבה אבל בסימן נ"א ס"ו בהג"ה משמע דאפילו מי שמתפלל ביחידי צריך ג"כ לעמוד באמירת ישתבח ועיין באליהו רבא שתירץ דהתם ממנהגא והכא מדינא וכן כתב הגר"א וכן כתב בעט"ז דנוהגים אנשי מעשה לעמוד כשאומרים ישתבח בין בשבת בין בחול ואפילו ביחידי. כל הט"ו שבחים שבישתבח מן שיר ושבחה עד מעתה יזהר מאד שלא להפסיק ביניהן והמפסיק עונשו גדול אבל א"צ שיהיה בנשימה אחת [ח"א בשם הגר"א וכן כתב הגרי"ע וכן משמע בזוהר תרומה דלא כשל"ה]:

ב

(ב) אין לומר – בין ש"ץ ובין אדם אחר:

ג

(ג) אא"כ – דישתבח היא הברכה אחרונה שניתקנה לומר לאחר פסד"ז ומתחלת בלא ברוך כי היא סמוכה לברכת ב"ש ע"כ אין לומר אותה בלא ב"ש ולא כטועין שכשהם בדרך או שאר שעת הדחק מתחילין מישתבח שמברכין עי"ז ברכה לבטלה:

ד

(ד) אמר ב"ש – ע"כ אבל או יארצייט שהתאחרו לבוא לבהכ"נ עד קרוב לברכו ומוכרחים לעמוד עכ"פ לומר ישתבח לפני התיבה כי אסור להפסיק בין ישתבח לקדיש יראו עכ"פ לומר מתחלה לעצמם ב"ש ואשרי וכן החזן בשבת שהתאחר לבוא עד קרוב לברכו יראה עכ"פ לומר מתחלה לעצמו ב"ש ואשרי ונשמת וכנ"ל בסימן נ"ב במ"ב סק"ה:

ה

(ה) אין לברך – אפילו אם לא היה לו טלית עד עתה ואף שהוא בין הפרקים מ"מ כיון שהברכה קאי על פסוקי דזמרה אין ראוי שיהא הפסק בינם לבין ברכה אחרונה דידהו דהברכה ראויה להיות סמוך להמצוה אבל מקודם לזה בפסוקי דזמרה עכ"פ בין הפרקים יניח הטלית ויברך ומכ"ש לענין תפילין דמותר לברך עליהן בין הפרקים ובפרט אם הוא ברבים ומתבייש לישב בלי טלית ותפילין:

ו

(ו) ציצית – וה"ה לענין תפילין. א"ר:

ז

(ז) בין ישתבח ליוצר – כ"ז הוא דוקא אם לא היה לו מקודם דאל"ה גם זה אסור וזהו שציין רמ"א ועיין לקמן וכו':

ח

(ח) מיהו הש"ץ וכו' – דגנאי הוא לציבור להמתין עליו בין ישתבח לקדיש וגם הקדיש קאי על ישתבח ע"כ יתעטף תיכף בטלית וה"ה בתפילין ויברך אך אם לא הביאו לו הטלית עד לאחר שגמר ישתבח קודם שאמר הקדיש יכול להניח שם ולברך והקהל ימתינו הואיל וא"א בלא"ה וכמו שיתבאר לקמן בסוף סימן נ"ד בהג"ה עי"ש:

ט

(ט) ימתין הש"ץ – כדי שיהיה יוכל להסמיך לו אח"כ הקדיש מיד אבל היחיד יאמר ישתבח מיד וכן בשבת אם גמר פסוקי דזמרה קודם הש"ץ יאמר ישתבח מיד:

י

(י) וישתוק – פי' שלא יפסיק בדיבור ויוכל להמתין חצי שעה עם ישתבח ואפילו שהא מחמת אונס כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש:

יא

(יא) ישתבח וקדיש – ובדיעבד אם גמר ג"כ ברכת ישתבח ואח"כ באו מנין יאמרו עכ"פ שלשה פסוקים מפסוקי דזמרה ויוכל הש"ץ לומר קדיש כי בלא"ה אין לומר קדיש כיון שלא היו בעת אמירת קצת פסוקי דזמרה או ישתבח עכ"פ:

יב

(יב) צריך – דכתיב נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה ואחז"ל זה ש"ץ שאינו הגון. והספרים האריכו מאד בגודל גנות הממנים ש"ץ שאינו הגון כי מונעים עי"ז טוב מישראל:

יג

(יג) הגון – וראוי שיהיו בגדי ש"ץ ארוכים שלא יראו רגליו ויכנס לבהכ"נ ראשון ויצא אחרון. ולא יהיה טפש וסכל אלא שיהיה יוכל לדבר בעיסקי הקהל כפי מה שצריך. טוב להדר אחר ש"ץ צדיק בן צדיק כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע ומה שכתב הרא"ש שאין מעלת הש"ץ תלוי ביחוס משפחה דאפילו אם הוא ממשפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים ר"ל ג"כ רק שאינו מיוחס אבל מ"מ אין אביו רשע [אחרונים] אין מומין פוסלין אלא בכהנים ולא בש"ץ ואדרבה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה ויש מחמירין בזה לכתחלה היכא דאיכא ראוי והגון כיוצא בו ועיין לקמן בס"ק מ"א לענין סומא מה שכתבנו שם:

יד

(יד) מעבירות – העובר על השבועה אין ביתו ריקם ואע"פ שעדיין לא העידו עליו מ"מ יש לחוש לקול להושיב ב"ד על ככה ואפילו אם לא עבר רק על שבועת ביטוי דלהבא מ"מ אין ראוי למנותו לש"ץ עי"ש [א"ר] וכתב שם עוד בשם משפט צדק דמי שהוא פסול מחמת עבירה פסול להיות ש"ץ אפילו באקראי וכתב הפמ"ג דהיינו דוקא בשלא עשה תשובה:

טו

(טו) ושלא יצא וכו' – דוקא למנותו לכתחלה אבל להעבירו ולסלקו אחר שהוחזק ש"ץ אין לנו כיון שלא נשמע עליו עתה מאומה מיהו כשיצא עליו עתה ש"ר והוא קלא דלא פסק אפילו יחיד מוחה עליו להעבירו [כה"ג בשם ראב"ח] ועיין לקמן בסעיף כ"ה בבה"ל מה שכתבנו בזה ואפילו אם נתברר בעדים שחטא אם עשה תשובה אין מעבירין אותו לכו"ע:

טז

(טז) בילדותו – אפילו נתברר לנו שעשה אז תשובה ע"ז הענין אפ"ה אין למנותו לכתחלה לש"ץ. ש"ץ שכבר העבירוהו ועמד כך ימים ושנים בהסכמת הקהל ורוצים עכשיו למנותו הוי כתחלת קבלה ואפילו מיעוט יכולים למחות. אם המוחים הם המנהיגים הוי כאלו מוחים כל הקהל אם לא במקום שיש בוררים ויש תקנה שלא לשנות גזרתם אז אין מועיל מחאת הפרנסים:

יז

(יז) לעם – כתב בתשובת מהר"מ מינ"ץ יזהר החזן אם יש ריב וקטטה בין שני בע"ב שיהא בשב ואל תעשה הן בדיבור הן במעשה הן בגלוי הן בסתר וכ"ש אם יש עסק ריב עם אדם אחר שאינו מהעיר עם בע"ב שיהא בשב ואל תעשה ואפילו אם אותו האדם הוא מחותנו או קרוב שלו. ואם יש לו שום קטט ואיבה עם אחד מהקהל אז צריך להעמיד את הדבר לפני הרב או הקהל לפשר ולעשות ככל אשר נראה להם נכון ואם יש חסרון ומניעה מצד שכנגדו אז הוא נקי ומה יש לו לעשות:

יח

(יח) ורגיל לקרות – כדי שיהיו הפסוקים המעורבים בתוך התפלה סדורים בפיו גם אם אינו רגיל לקרות הוא בכלל מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה [א"ר]. כתב בפמ"ג בסימן תקפ"א ס"א איתא דבר"ה ויוה"כ בעינן שיהא נשוי ובן שלשים ומשמע בשאר ימות השנה אפילו אינו נשוי מ"מ נ"ל דנשוי קודם לבחור ואפילו אם נתמלא זקנו:

יט

(יט) הוא קודם – אפילו להיות ש"ץ קבוע כל שהוא י"ג שנה והביא שתי שערות:

כ

(כ) מותר להיות – דלא מיקרי אין פרקו נאה אלא דוקא שהיה מועד לעשות דברים שאינן מהוגנים אבל מי שבא לידו שגגת מעשה ומתחרט ה"ז צדיק גמור לכל דבריו ומותר למנותו לכתחלה לש"ץ:

כא

(כא) עשה במזיד – לאו דוקא הרג דה"ה שאר עבירות וכדלעיל בסעיף ד' דבעינן שלא יצא עליו שם רע אפילו מילדותו וכ"כ בכל בו בפירוש [א"ר]:

כב

(כב) דמ"מ יצא וכו' – עיין במ"א שהביא בשם הרבה פוסקים דאפילו במזיד כל ששב שרי להיות ש"ץ קבוע דדוקא לענין ת"צ מחמרינן שלא יצא עליו ש"ר אפילו מילדותו אבל להיות ש"ץ קבעו לשאר ימות השנה מותר למנותו אפילו לכתחלה כל ששב בתשובה וכזה הביא הפמ"ג בשם א"ר להלכה וכתב בא"ר דבימים נוראים עכ"פ יש להחמיר לדון בדין תעניות דבאמת אפילו בשאר ימות השנה יש בזה הרבה דיעות בין הפוסקים עיין בכה"ג ובביאור הגר"א וכ"ז היינו שלא למנותו לכתחלה אבל אין מסלקין אותו לכו"ע אם שב בתשובה. ש"ץ שהוציא פעמים רבות טריפות מת"י מסלקין אותו מש"ץ דשוב דיינינן ליה כמזיד ועיין בפמ"ג דמסתפק דאפילו בפ"א ידינוהו כמזיד. ומ"מ אם שב בתשובה אין מסלקין אותו מש"ץ אפילו אם הוציא פעמים רבות:

כג

(כג) כבוד הצבור – ואין הצבור יכולים למחול על כבודם בזה:

כד

(כד) באקראי – כ"ז בשאר ימות השנה אבל בתעניות ובר"ה ויוה"כ אפילו באקראי אין מורידין למי שלא נתמלא זקנו וגם בזה אין להקל אפילו ע"י מחילת הצבור:

כה

(כה) משהביא שתי שערות – ר"ל אחר שהגיע לי"ג שנה דקודם לא מהני השערות ועיין במ"א שכתב דמסתמא אין צריך לבדוק אחר השערות בזה דבדבר דרבנן אזלינן בתר רובא שמביאין ב' שערות באותו הזמן ועיין בפמ"ג שכתב דלהרמב"ם דסובר תפלה דאורייתא יהיה אסור להש"ץ הזה להוציא ידי אחרים בתפלה עד שנדע בודאי שהביא ב"ש ע"ש:

כו

(כו) ידועים – דזה הוי קביעות לאותם העתים ואין בכלל זה אם מינוהו הקהל שיהיה הוא מוכן להתפלל אם לפעמים לא יהיה החזן בבהכ"נ שיעמוד זה להתפלל אין בזה איסור כלל דאין זה מיקרי קבוע כיון שאפשר שלא יבוא לידי כך ולא אסרו בקבוע אלא לעתים ידועים שבאותו העת הוא קבוע בודאי [ט"ז] וב"ח וא"ר חולקין דג"ז מיקרי קבוע ולא מקרי אקראי אלא כשלא נתמנה כל עיקר:

כז

(כז) שאין לו זקן – ולפי גירסת הגר"א במסכת סופרים פי"ד עי"ש יהיה תלוי דין זה בדין מינוי הסריס המבואר בס"ט:

כח

(כח) סריס – דהיינו שנראו בו סימני סריס דאל"ה כיון שלא הביא שתי שערות אמרינן עדיין הוא קטן כמו שכתב סימן נ"ה ס"ה עי"ש במ"ב. ומהרש"ל בחולין סימן מ"ה כתב שאין למנות סריס דגנאי הוא לצבור:

כט

(כט) בן עשרים – דקודם אפילו נראו בו סימני סריס בלא"ה לא יוכל להיות ש"ץ אפילו באקראי דעדיין הוא קטן:

ל

(ל) תפלת ערבית – לפי שאין מוציאין את הרבים ידי חובתן שהרי אינן מחזירין את התפלה רק שאומרים ברכו וקדיש. ועוד טעמים אחרים עיין בב"י וכ"ז נדחק רק לקיים המנהג אבל הוא בעצמו סובר דאין נכון לכתחלה לעשות כן:

לא

(לא) במוצאי שבתות – ה"ה ערבית דחול אלא שהמנהג שנהגו באותן המקומות היה במוצאי שבתות:

לב

(לב) בתפילת ערבית – משום ברכו שבה וה"ה שלא יפרוס על שמע למי שלא שמע ברכו בשחרית דבאמת ברכו נמי מצוה על כל הצבור לשמען שחרית וערבית וקטן שאין חייב אינו מוציאם בזה:

לג

(לג) דהרי עדיין – ר"ל במקומות שנוהגין להתפלל של שבת בע"ש מבעוד יום משום תוספת שבת מ"מ הרי עדיין לא נשלמו לו י"ג שנה עד ליל שבת שתוספת שבת אינו מועיל לענין שנות ימי הנער אבל אם מתפלל בלילה ערבית אחר צאת הכוכבים מותר לירד לפני התיבה ומה שאמר בכל מקום י"ג שנה ויום אחד לא שצריך יום אחד יותר אלא ר"ל שצריך י"ג שנים שלימות מיום אל יום לאפוקי חסרון מקצת שעות הלכך מיד בתחלת לילה נתמלאו שנותיו והוי גדול. ואפילו נולד ביום ר"ה קודם בין השמשות נעשה ב"מ בתחלת ליל ר"ה של שנת י"ד:

לד

(לד) ש"ץ – מי שיש לו קול נעים ירנן להקב"ה ולא שאר רננות ואם רקק יקנח פיו ואח"כ יתפלל [ס"ח סי' רנ"א]:

לה

(לה) מגונה – איתא בס"ח בשעה שרשב"ג יצא לדין ליהרג אמר לר' ישמעאל כה"ג אחי מפני מה אני יוצא ליהרג א"ל שמא היית דורש ברבים ושמח לבך ונהנית מד"ת א"ל אחי נחמתני:

לו

(לו) הצבור – כתב בים של שלמה סי' נ' אסור לו להאריך שלא ברצון הקהל אפילו בשבת ויו"ט ואף ברצון הקהל יותר מדאי מגונה כי אין זה לא מחציו לד' ולא מחציו לכם. כתב שכנה"ג בשם תשובת ר"י ברונא ש"ץ שנפסל קולו אם נשמע כאלו הוא מרתת ושבור פסול. עוד כתב אם שני חזנים שוים כהן קודם ללוי לוי לישראל ות"ח קודם לע"ה אפילו הוא כהן וכ"ש לוי:

לז

(לז) לאלפי"ן עייני"ן – פי' הברת העין הוא בחוזק ועמוקה יותר מהברת האלף וה"ה למי שקורא חתי"ן ההי"ן או שקורא לשיבולת סיבולת. ואם כולם מדברים כך מותר להיות ש"ץ [מ"א בשם הרדב"ז] ודע עוד דה"ה לכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן כגון שהוא כבד פה וכבד לשון ג"כ אין מורידין אותו לפני התיבה [כן מוכח מהרמב"ם פט"ו מהלכות נשיאת כפים ה"א ופ"ח מה' תפלה הלכה י"ב עי"ש בכ"מ וצ"ע מירושלמי פ' היה קורא הלכה ד' דאיתא שם היה לשונו ערוך ע"ש בפני משה דמתיר בענין זה מפני שמ"מ אינו משנה האותיות מהוייתן עי"ש אכן לפי מה שפירש שם הבעל ספר חרדים את דברי הירושלמי ניחא]:

לח

(לח) ולעייני"ן אלפי"ן – עיין בפר"ח שהעלה דבזמן דליכא אחר ראוי כמותו מותר להורידו לתיבה אפילו בחתי"ן ההי"ן אבל בעל פני משה הנ"ל חולק עליו וסובר דאפילו בדליכא אחר לא שרי כ"א היכא דכשהוא מכוין לקרות אותו לחי"ת על ידי טורח יכול לקרות אותו שפיר ונראה עוד דאפי' לפר"ח אין מותר למנותו לש"ץ בקבע פן יזדמן מחר אחר טוב ממנו רק לפעם זה מותר להורידו בדליכא ראוי כמותו כההיא מעשה דר"ח שם בגמרא:

לט

(לט) וזרועותיו – וגם כתפיו:

מ

(מ) לפני התיבה – להעשות ש"ץ להתפלל אבל פורס הוא על שמע לבד וגם אינו קורא בתורה שגנאי הוא:

מא

(מא) סומא – אפילו בשתי עיניו וחייב בכל המצות מן התורה דקי"ל כרבנן דר' יהודא. ובתשובת חות יאיר סי' קע"ו העלה שאעפ"כ לא יתפלל סומא בימים נוראים אפי' באחד מעיניו היכא דאיכא אחר ראוי והגון כיוצא בו ע"ש טעמו ובספר אליהו רבא באות י' חולק עליו ונ"ל דאף לדברי החו"י היינו רק שלא למנותו לכתחלה אבל לא לסלקו מש"ץ אם נעשה סומא. ש"ץ שיש לו כבידות אזנים שאינו שומע כלל מסיק בחידושי רע"א דלא יהיה ש"ץ דאף דאם לא השמיע לאזנו יצא מ"מ כיון דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו אינו מוציא אחרים לכתחלה:

מב

(מב) שלא יקרא – עיין לקמן סימן קל"ט ס"ד בהג"ה:

מג

(מג) ולא ימתין – שהרי כבר מינוהו לזה:

מד

(מד) לסרב – שליח ציבור שלא רצה להיות עוד ש"ץ וקבלו אחר במקומו א"צ רשות כיון שבידו עוד להיות ש"ץ ודוקא מהקהל א"צ רשות אבל מהש"ץ השני צריך ליטול רשות כן כתב בתשובת יד אליהו ולפי מה שביארנו בבה"ל גם ש"ץ כזה צריך ליטול רשות מתחלה:

מה

(מה) כלל – דאין מסרבין לגדול. וכתבו התוספות סוף פרק ז' דפסחים דבדבר גסות ושררה אפילו האומר לו הוא אדם גדול יסרב:

מו

(מו) לא ירד – ואפילו אם הוא מתחרט אח"כ ואומר הריני עובר בצבועים לא שבקינן ליה:

מז

(מז) באותה תפלה – דכיון שלא שמענו ממנו בהדיא דברי אפיקורסות די לחוש עי"ז לאותה תפלה לבד:

מח

(מח) אמתלא – כגון שאמר שדיבורו היה לכבוד המקום וללבוש לבנים מ"מ כיון שהצבור בקשו ממנו להתפלל להם כך לא היה לו להיות סרבן כיון דמדינא מותר. כתב הפר"ח דוקא אם אח"כ אמר האמתלא אבל אם מיד כשאמר שאיני עובר בצבועים אמר תיכף הטעם שאין דרך כבוד לד' כ"א בלבנים ירד עי"ש:

מט

(מט) מלהיות ש"ץ – לפי שלא יוכל לאמר אלהי אבותינו אבל כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו יאמר אלהי אבות ישראל:

נ

(נ) ונדחו דבריהם – דהוא יכול לומר ג"כ אלהי אבותינו דאברהם נקרא אב המון גוים כדכתיב כי אב המון וגו' מפני שלמד לכל העולם אמונת ד'. ש"ץ ממזר תלוי במחלוקת אם ממזר כשר לכתוב תפילין [כן כתוב בשיורי כנה"ג] ולפי זה להמ"א בסי' ל"ט שכתב בשם הד"מ דמותר לכתוב תפילין מותר להיות ש"ץ אמנם בספר ברכי יוסף ביו"ד רפ"א מסיק דש"ץ לא יהיה ותפילין שכתב כשרים:

נא

(נא) יכול לעכב – בעת ההתמנות והטעם שהרי התפלות במקום התמידים תקנום וכל ישראל יש להם חלק בתמידים ומי יוכל להקריב קרבנו שלא מדעתו אם לא שכבר הסכים עליו ואז אין יחיד וגם חצי הקהל יכולין להעבירו אפי' רוצים ליתן לו שכרו משלם כיון שלא עשה שלא כהוגן אבל רוב הקהל יכולין להעבירו אם נותנין לו שכרו משלם [א"ז] ועכשיו הרשות להעבירו רק ביד ז' טובי העיר או הנבררים כל מקום ומקום לפי התקנה [פמ"ג]:

נב

(נב) איני רוצה – ודוקא שיש ש"ץ אחר שיוכלו הקהל להשכירו בדמיו אבל אם אינו בנמצא או שהוא בנמצא אלא שבא להוסיף בדמים יכולין הקהל לומר לו אין בידינו להוסיף אלא הוא יוסיף משלו ואף אם יברר טענתו שזה השני הוא מעולה מן הראשון כנגד תוספות הדמים אפ"ה יכולין הקהל לומר אין יכולת כ"כ בידינו להוסיף בדמים:

נג

(נג) שפלוני יהיה חזן – ה"ה בכל המינוים יכול למחות אפילו בחכם מרביץ תורה [תופס ישיבה] ודוקא כשרוצה לקבל אחר אבל אם מוחה שאינו רוצה שיהיה מרביץ תורה בקהל פשיטא שאין במחאתו כלום ואפילו המיעוט יכולין לכוף לרוב ואפילו ברוצה למנות אחר אם אותו שרוב הקהל מסכימים עליו הוא עדיף מזה ג"כ אינו יכול למחות ואפשר דאפילו מיעוט יכולין לכוף לרוב לשכור מעולה [כנה"ג] כתבו האחרונים שזה הדין דשו"ע הוא דוקא בימיהם אבל היום שידוע שבעו"ה הרבה מחזיקין במחלוקת בלי טעם וריח וכונתם שלא לש"ש אם היו צריכין לשאול לכל יחיד ויחיד בענין המינויים בין לענין מינוי הש"ץ או מרביץ תורה ואב"ד בעיר וכל כה"ג לא היו מסכימים לעולם ע"כ הולכין אחר רוב פורעי המס ואפילו פסולי קורבי ביניהם [מ"א] ועכשיו המנהג שהולכין אחר ז' טובי העיר או אחר הנבררים מן הקהל ע"ז כל מקום ומקום לפי מנהגו [פמ"ג] והכל שלא ירבו המחלוקת ואין משגיחין על יחיד והמ"א כתב עוד טעם דלא שייך היום דין דעיכוב יחיד לענין ש"ץ דדוקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא רבים י"ח בתפילתו אז היה יחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בע"כ משא"כ עתה שכולם בקיאים רק הש"ץ הוא לפיוטים אע"פ שאומר קדיש וברכו אין כל כך קפידא:

נד

(נד) מתחלה – ואם קבלוהו לזמן ונשלם הזמן לא מקרי הסכים עליו מתחלה דעכשיו הוי קבלה חדשה וכאלו לא היה שם עדיין [ט"ז] ועיין מה שכתבנו בסוף ס"ק הקודם. ראובן שהיה ש"ץ שכיר שנה והשלים שנתו והתחיל להתפלל ימים מספר מהשנה החדשה ומקצת אנשים מיחו בו באמרם שכבר נשלם השנה שהשכירוהו ושאינם רוצים אותו עוד והש"ץ טען שמאחר שכבר התחיל להתפלל בהימים נוראים שהם מהשנה החדשה ולא מיאנו בו שלהיותו שכיר שנה מקצתה ככולה ושיפרעו לו משלם פסק בתשובת מ"ץ דהדין עם הש"ץ. עיין לקט הקמח י"ד ע"א:

נה

(נה) טובי העיר – ר"ל שהציע לפניהם איזה ענין שבשביל זה אינו מתרצה בו כגון שמידותיו אינם ישרים בעיניו וכה"ג ולא טענת פסול דבזה לכו"ע אין יחיד יכול למחות כל זמן שלא בירר כי יש לחוש לפגמו:

נו

(נו) שונאו – ר"ל שידוע באמת מכבר שהם שונאים זה לזה לכך יכול למחות בו דאינו נעשה שלוחו לתפלה בע"כ אבל אם אומר שהוא שונאו לאו כל כמיניה:

נז

(נז) קודם וכו' – אבל אם נעשה שונא לש"ץ לאחר שהסכים עליו תו אין היחיד יכול למחות אלא הש"ץ מחוייב לומר בפירוש שיסיר הקנאה מלבו ויוציאנו בתפלתו. גם אם מכוין שלא להוציא השונא גם אוהבים לא יצאו ע"כ צריכין החזנים ליזהר בזה [פמ"ג] כתב בד"מ בשם א"ז אין ש"ץ צריך להחניף לצבור במילי דשמיא וצריך להוכיחן. אך בעניני עצמו יראה להעביר על מדותיו ויהיה אהוב להקהל וכדלקמיה:

נח

(נח) שונא לש"ץ – ר"ל כיון שהוא שונא לש"ץ מסתמא הש"ץ ג"כ אינו אוהבו כי כמים הפנים לפנים וגו' ואולי יכוין ש"ץ הקורא בהתוכחה נגד פניו וחשש סכנה היא לו ע"כ פסק דמפני זה אפילו קראהו לא יעלה וכנה"ג כתב דיותר טוב שיעלה משיכנס לעונש בשביל שהוא מבזה כבוד התורה וכן הסכים הגר"א וכן כתב בספר שערי אפרים וז"ל צריך שיהיה אהוב להצבור והוא אוהבם ואם אירע שהקורא יש לו שנאה על אחד מהצבור מוטל על הסגן שלא יצוה לקרות לזה לפרשת התוכחה מפני שסכנה היא ואם יודע שהקורא שונאו ומתיירא שמא יקראוהו יצא בין גברא לגברא מבהכ"נ עד שיקראו אחר ויכנס אח"כ ואם לא יצא וקראוהו יעלה כיון שהוא מתכוין משום כבוד התורה שומר מצוה לא ידע דבר רע. ואסור להקורא לחשוב בשעת קריאתו ענין קללה לנוכח שום אדם עי"ש וכתב בפתחי שערים דאף להמג"א יעלה בדיעבד אם קראהו:

נט

(נט) בשביל אביו – פי' שמת אביו ורוצה להתפלל כדרך האבלים כי תפלה היא יותר מצוה מאמירת הקדיש:

ס

(ס) שירצה הקהל – הטעם דדוקא קדיש יכול לומר בשביל אביו ואין רשות ביד הקהל לדחותו אבל לא יכול להיות שליח הקהל להתפלל על כרחם ולענין זה הוא ג"כ כמו בש"ץ שאין יחיד מוחה כדי שלא ירבה המחלוקת אלא הולכין אחר רוב או הנבררים לזה וכמו שכתבנו לעיל בשם האחרונים. יש מקומות שיש להם תקנה בבהכ"נ שאין מניחין לאבל להתפלל כל השבוע לפני התיבה כ"א להש"ץ הקבוע שלהם אין לדחות התקנה [ונעשית מפני ע"ה שאינם יודעים ומבינים הברכות והתפילות ואומרים טעות ואיכא זילותא לכך תקנו אפילו על היודעים שלא יתפללו משום דלא ליתי לאנצויי] אכן במקום דליכא תקנה ומנהג קבוע מצוה לקהל להניח לאבל להתפלל שהוא נחת רוח למת ומצילו מדינו של גהינם ומיהו ודאי כשאין יכול לחתוך האותיות וכדומה אין לו להתפלל לפני העמוד. כתב המ"א אם יש אבל ומוהל נדחה האבל מן התפלה מחמת המוהל ויום שמת בו אביו ואמו שקורין יארצייט דוחה למוהל ולאבל וכל זה שאין הקהל מקפידין ע"ז אבל יש רשות ביד הקהל לבחור עליהם מי שירצו:

סא

(סא) הוא יאמר – ובתפלת מעריב שהיא אינו כנגד תמידים רק כנגד איברים ופדרים אפשר דא"צ דעת בעלים ואין הקהל יכולין לעכב לאבל להתפלל מעריב דמצוה שיתפלל מי שמת לו אביו ואמו ומ"מ ודאי אין להתקוטט בשביל שום מצוה עם הצבור וכדלקמיה בסעיף קטן ס"ה [פמ"ג]:

סב

(סב) אף שרוב הצבור חפצים בו – והשר ביקש מהמיעוט הממאנים שיסכימו עליו כי חלילה לקבל עבודת בוראנו ע"י העכומ"ז:

סג

(סג) בשכר עדיף – שבזה אין אחר שאינו הגון רשאי לפשוט רגלו להתפלל ואם היה בנדבה הרשות נתונה לכל וכפרוץ הדבר יעלה מי שאינו הגון ועוד הש"ץ יהי' בעצמו יותר נזהר בתפלתו ובתיקונו הואיל ושכיר הוא. ואף שיש בחנם צריכין העניים ג"כ ליתן שכירות הש"ץ שש"ץ בשכר עדיף [פמ"ג]:

סד

(סד) להתפלל – או לתקוע [ב"י]:

סה

(סה) בלא רצון – ואין לאדם להתקוטט בעבור שום מצוה כגון גלילות ס"ת וכיוצא בו שהרי שנינו הצנועים מושכים את ידיהם מלחם הפנים והגרגרנים חוטפים ואכילת לחם הפנים הוא מצוה ופשוט דדוקא אם המצוה תתקיים ע"י אחר אבל אם המצוה תתבטל לגמרי כגון הכנסת אורחים או החזקת ת"ת ויש בידו למחות בודאי מחוייב למחות כדי להחזיק המצוה שהרי מדינא כופין על ענינים כאלו כמבואר בח"מ בסימן קס"ג ס"א בהג"ה וסוף סעיף ג':

סו

(סו) אין עונין – שאין זה מברך אלא מנאץ שנאמר בוצע ברך ניאץ ד':

סז

(סז) שכר ש"ץ – ובסימן נ"ה סכ"א שפוסק דחציו לפי ממון וחציו לפי נפש עיין בספר אליהו רבא שמחלק דבחזן שאני עי"ש ובביאור הגר"א משמע שהמחבר חזר בו ופסק שם כהג"ה שבכאן:

סח

(סח) מקופת הקהל – שניגבית לפי הממון:

סט

(סט) חצי וכו' – כי יש סברא לומר שהעני צריך להחזן כמו העשיר ויש לפעמים שהעשירים נותנים יותר ממון להחזן שקולו ערב יותר גם שהעני יכול לילך למקום אחר ע"כ עשו פשרה זאת:

ע

(ע) הקהילות – בדרכי משה כתב דמנהג מדינותינו דל ועשיר נותנין בשוה וזהו החציו שלפי נפשות וגם מכל נשואין מגיע לו כפי נדן והוא החציו שלפי ממון ולבוש כתב דבמקום שאין מנהג יגבו לפי ממון עיין בח"מ סימן קס"ג ס"א בהג"ה [מ"א] ועיין בדרכי משה דמשמע מיניה דאפילו דעת הפוסקים דפוסקים לפי ממון איננו רק בשכירות הש"ץ ששוכרין אותו לימים נוראים דבזה ס"ל לפי ממון כי העשירים מחמת עשרם לא יוכלו לצאת מבתיהם ולהניחם ריקם והעניים יכולים לילך על עתים הללו לעיר אחרת משא"כ בש"ץ ששוכרין על כל השנה אין מחשבין לפי ממון לבד:

עא

(עא) הוא קודם – אע"ג דיחסר להם עי"ז מצות תפלה שלא יהיה להם מי שיוציאם ידי חובתם זה שיהיה רב ומ"ץ שיודיעם תורת ד' ומשפטיה עדיף מן התפלה ועיין בבה"ל שכתבנו גודל החיוב בכל עיר לזה וכתב בתשו' ח"ס חא"ח סי' ר"ו דכל אנשי העיר מחוייבים ליתן לזה ואין א' יכול לאמר אין אני צריך לרב ומ"ץ דמ"מ צריך לישא בעול עם הצבור דומיא דכל אנשי העיר מחוייבין ליתן על המקוה עי"ש:

עב

(עב) ואם לאו – ר"ל כיון דבלא"ה לא יוכל להורות לעם האיך שיתנהגו ע"פ התורה ש"ץ קודם שיוציאם עכ"פ ידי חובתם בתפלה:

עג

(עג) חזן מאומנתו – וה"ה לכל התמנות במקום שלא נהגו למנות לזמן ידוע והטעם שלא יחשדום שנמצא בהם פסול:

עד

(עד) בו פסול – בעדים. ואז אין מקבלין אותו עד שישוב בתשובה שלמה בלי ערמה ומרמה אבל בשבועה בעלמא שלא ילך בדרכים אלו לא מהני דבלא"ה מושבע ועומד מהר סיני הוא:

עה

(עה) ואין מסלקין – אבל למנותו לכתחלה אפילו בשביל רינון בעלמא יש למנוע ואפילו אם הרינון היה עליו רק בילדותו וכדלעיל בסעיף ד':

עו

(עו) שנתפס וכו' – ומ"מ יש לחוש לקול להושיב ב"ד על ככה. ש"ץ שבתו זינתה תחת בעלה אין למנותו לכתחלה אך אם נעשה זה אחר שכבר נתמנה נראה דאין להורידו בשביל זה:

עז

(עז) או שמסר אדם – ש"ץ המאיים ע"ח למוסרו לעכו"ם ולא מסר אע"פ שמכוער הדבר אפי' לאדם שאינו ש"ץ אינו נפסל על כך אלא גוערין בו ומתרין בו שאם יוסיף לומר כדברים הללו שיעבירוהו ממעלתו ואם הוסיף במרדו ראוי להעבירו:

עח

(עח) עליו עדים – ומדברי המ"א לעיל בסק"ז משמע דאפילו בקלא דלא פסיק יחיד מוחה עליו להעבירו וכן משמע ביש"ש חולין סוף סימן נ"ב ועיין בבה"ל:

עט

(עט) מעבירין אותו – ואם עשה תשובה מהני שלא לסלקו אף אם עבר במזיד אבל למנותו מבואר בס"ה בהג"ה דבמזיד לא מהני תשובה דאין פרקו נאה ועי"ש במ"ב סקכ"ב. ואם עשה בילדותו עבירה ועדיין לא שב אף אם מינוהו מעבירין אותו דפסול בעבירה לעדות [פמ"ג]:

פ

(פ) הצואין – ש"ץ שמתוך חליו לאנסו א"א לנקות להיותו טהור מקרה לילה ואין מטהר עצמו כלל והוא ש"ץ אפשר בימים נוראים יש לגעור בו שיטבול ועכ"פ שיוציא הבגדים הצואים מעליו ואם לא ישמע לדברי חכמים לרחוץ יפה ולהסיר הבגדים הצואים מעליו ראוי להעבירו:

פא

(פא) להחליף – וטוב שיחליף בגדיו המלוכלכים כל היום כשהולך בין הבריות שלא יהא בכלל המשניאים דכשם שת"ח אסור לצאת בשוק בבגדיו המלוכלכים כך ש"ץ אע"פ שאינו ת"ח:

פב

(פב) בשירי הנכרים – ר"ל בניגון שהנכרים מנגנים בו לעבודת גילולים שלהם וב"ח בתשובה סי' קכ"ז כתב דוקא בניגון שמיוחד לזה. ההולך בערכאות של עו"ג פסול להיות ש"ץ בר"ה ויוה"כ אלא א"כ עשה תשובה [א"ר בשם תורת אמת] ונ"ל דמיירי שלא נשאר עי"ז ממון חבירו בידו כגון שהיה בזה דיניהם כדיננו אפ"ה פסול עכ"פ בר"ה ויוה"כ דהוא עון גדול מצד עצמו כדאיתא בח"מ סימן כ"ו דאל"ה הלא הפסול מחמת עבירה אפילו בשאר ימות השנה אין לו להיות ש"ץ כדלעיל בס"ק י"ד ואולי בזמנינו בעו"ה דנשתכח האיסור מכמה אנשים ואפשר דהוא שוגג בדבר אין לפוסלו וכדאיתא כעין זה בח"מ סימן ל"ד סעיף ד' ע"ש ועכ"פ לענין ש"ץ בר"ה ויוה"כ בודאי יש להחמיר. ש"ץ שהיה שוחט ונמצא שמכר טרפה בחזקת כשרה בשוגג או שהיה מנקר ונמצא אחריו חלב אע"פ שאין מסלקין אותו מש"ץ מ"מ אין למנותו לכתחלה [כנה"ג] ואם עשה תשובה מותר אפילו למנותו כדלעיל בס"ה בהג"ה. קהל שחלקו תפלת ר"ה ויוהכ"פ כנהוג אם חלה אחד מהם ולא יכול להתפלל אינו רשאי להעמיד איש אחר במקומו וביד הקהל דוקא להעמידו [שערי אפרים סימן ל"א ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' י"ג]:

פג

(פג) שליח ציבור שהזקין – וה"ה בכל המינויים ג"כ בנו קודם ואפילו יש אחרים גדולים ממנו כיון שהוא ממלא מקום אבותיו. י"א דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדון לא אמרינן שבניהן קודמין ויש חולקין עיין במ"א ובכנה"ג ובע"ת ובתשו' ח"ס חא"ח סי י"ג:

פד

(פד) ורוצה וכו' – כתב הרשב"א שם ה"ה דבכל עניני המינויים אם רוצה המנוי שאחד יסייענו באותו מינוי לפרקים הרשות בידו וכתב הכנה"ג דוקא אם הוא ראוי לכך הן בענין המלאכה הן ביראת שמים:

פה

(פה) ערב – ובלבד שלא יהא קולו משונה. אין להעביר ש"ץ בשביל אחר שקולו ערב. ואם הרוב חפצים באחר ישמשו שניהם כאחד:

פו

(פו) הצבור לזמן – עיין בתשובת חמדת שלמה סי' ז' בשכרו חזן לזמן ג' שנים דמסיק אהך דינא דהכא דהוא דוקא במקום שהמנהג שלאחר הזמן יצאו אלו אבל בזמננו דאין דרך לסלק בלא חשדא ודאי אין לסלקו בחנם משום שלא לעשות עליו חשדא עי"ש. ועיין בתשובת ח"ס סי' ר"ו ג"כ כעין זה אם לא כשהתנו בפירוש שלאחר הזמן שגבלו יהיה כלה זמנו ושני הצדדים יהיו יכולין לחזור וצריך קבלה ומנין חדש עי"ש:

פז

(פז) נכתב לשמו – פי' נכתב לש"ש ולא לשם התפארות ואפילו אם הסידור של היחיד הוא בכתב נאה יותר מהצבור. ובספרים הנדפסים אין חילוק בין של צבור ליחיד. כ' הפמ"ג נכון אף ליחיד להתפלל מתוך הסידור כ"ש ש"ץ שאימת צבור עליו שיתפלל בפנים. וקורין ש"ץ חזן שצריך לראות האיך יקרא ותרגום וירא וחזי [רד"א]:

א

סעיף ב' אלא בין ישתבח ליוצר. טוב הוא שיברך עליו בין ישתבח ליוצר משיפסיק בין הזמירות לישתבח דעלייהו קאי. וברכה אחרונה דידהו הוא. עכ"ל לבוש. א"כ י"ל דוקא בין הזמירות לישתבח הברכה קאי עלייהו ואין ראוי שיהא הפסק בינם לברכה אחרונה ראוי להיות סמוך להמצוה אבל מקודם לזה בפסוקי דזמרה עכ"פ בין הפרקים מניח הטלית ומברך. כיון דאפי' בין הפרקים בק"ש ס"ל להמחבר סי' ס"ו דמניח ומברך. ואף להרמ"א שם דאינו מברך. מ"מ ההנחה מותר. א"כ מכ"ש דפסוקי דזמרה בין הפרקי'. אמנם מלשון ד"מ כאן על דברי הכל בו דכל שלא הניח הטלית קודם ב"ש ימתין עד אחר ישתבח ויניח הטלית ויברך. ואפשר דלענין זה חמיר יותר פסוקי דזמרה מברכת ק"ש. כיון דיש תקנה להמתין בזה עד אחר ישתבח. דאין קפידא כ"כ לומר פסוקי דזמרה בלא טלית. ומה"ט י"ל דגם לתפלין אף דהרמ"א פסק סי' ס"ו דבתפילין אפי' באמצע מברך. מ"מ י"ל בפסוקי דזמרה אפי' בין הפרקים אינו מניחם כיון דאפשר להמתין עד אחר ישתבח וצ"ע לדינא:

ב

שם בחג"ה 'קודם שיתחיל ישתבח וכו'. ואם לא בא לידו הטלית עד אחר ישתבח מתעטף ומברך קודם קדיש מג"א סי' נ"ד סק"ד:

ג

מג"א סק"ח דאפי' המיר ושב יכול ע' בכור שור סוף מס' ר"ה חולק ע"ז:

ד

מג"א ס"ק כ"ד שהמוהל דוחה. הש"ך יו"ד סי' רס"ה ס"ק כ"ג פי' דאין המוהל דוחה להאבל וכן הסכים בהסדור דרך החיים מהגאב"ד ליסא זצ"ל:

ה

סעיף כ"ה בהג"ה שמרנן בשירי נכרים. בכל בו שלפנינו איתא בשירי העורב וכן העתקתי בתשו' תורת חיים ח"ג סי' א'. וכ' עלה הא קמן בשביל דבר קל בעיני הבריות לרנן בשירי העורב אמרינן דראוי לסלקו וכו'. עכ"ל:

ו

מג"א ס"ק ל"ב עי' פי"ג דכתובות. ע' תשו' דבר משה סי' א' וב':

א

מעומד עבה"ט. ומ"ש עיין ט"ז משמע דעתו כהב"ח דיחיד א"צ לעמוד רק הש"ץ מפני ההפסק ודברי הט"ז בזה מחוסרים ביאור ומבוארים היטב ביד אפרים. וע' בש"ץ שהרב ז"ל כ' שאין לעמוד שסודו מיושב כנודע: ומ"ש שיאמר הט"ו שבחים בנשימה אחת ובש"צ כתב דלא משמע כן בזוהר פרשת תרומה אלא במפסיק בדבור דוקא הדברים אמורים וגם כתב שראה בירושלים ספר הכוונות כת"י ממהרח"ו ז"ל דצ"ל בסיום הברכה מלך אל חי העולמים ואין לו' ובכן ישתבח כו' רק בשבת ע"ש:

ב

לישתבח. עבה"ט. ומ"ש בשם גו"ר ומ"ש שבסי' כ"ה לא משמע כן עיין מ"ש שם בזה ומ"ש בשם שו"ת פ"י ע' לעיל סי' נ"א הדברים בטעמם:

ג

הש"ץ. עבה"ט לענ"ד צ"ע שנראה דגם היחיד שצריך לשמוע הקדיש ולענות אחריו השומע כעונה אין לו להפסיק ג"כ בין ישתבח לעניית הקדיש ועיין מ"ש ביד אפרים בט"ז ס"ק א' ועיין לק' סי' נ"ד דאם הפסיקו לאיזו צורך מצוה קודם הקדיש כשחוזרין להתפלל יאמר הש"ץ איזה פסוקים מפסוקי דזמרה ויאמר קדיש עליהם ע"ש. וכתב בשכנה"ג בשם מ"מ שהאומר ישתבח בלא קריאת פסוקי דזמרה אינו אלא טועה ועיין לק':

ד

הגון עבה"ט. וכתב אא"ז בבכ"ש דף קט"ז על מ"ש חז"ל נתנה עלי בקולה זה ש"ץ שאינו הגון לפי שהש"ץ בא לעורר מדת הרחמים ושאינו הגון מהפך למדה"ד שהוא מסטרא דנוקבא ולכך נקט נתנה כו' לשון נקבה וע"ש שהאריך בתוכחת מוסר והמליץ ע"ז פסוק קול ישורר בחלון חורב בסף עד"מ בשולח לאדונו מנחה פרות יפים כו' ודפח"ח וככר האריכו בזה בכמה ספרים מראשונים ואחרונים והירא את דבר ה' ישית לבו לזאת:

ה

ב' שערות עבה"ט. ואין זה רק לתפלה שהוא דרבנן וכמ"ש לקמן סי' נ"ה ובימים נוראים נתמלא זקנו בעינן כמבואר בס"ק שאחר זה ובמג"א ס"ק ט' כ' דבסי' תקע"ט משמע דזקן ממש בעינן לענין תענית ולא סגי בנתמלא זקנו ועיין סי' תקפ"א:

ו

ידועים עבה"ט ומ"ש ופשוט וכו' ע' פ"ח שכ' שגם זה מיקרי קבוע כיון שנתמנה לכך ואקראי הוי כשלא נתמנה כל עיקר ע"ש והביאו הא"ר וכתב שכן עיקר:

ז

סריס. עבה"ט ועיין בתשו' פאר הדור להרמב"ם ז"ל סי' קט"ז שנשאל בבן ארבעים שלא צמח שער בזקנו והשיב זה דינו כסריס חמה או מפני חולי אשר סבל אין שערו צמח כו' באופן כי זה האיש יכול להיות ש"ץ עכ"ל ועיין במח"ב ובשו"ת אורח לצדיק סי' ה':

ח

עושה. עבה"ט ועיין באמונת שמואל סי' ט"ז בזקן שקולו נמוך וחלש ומאריך בתפלה יכולים לדחותו ועיין בתשובת ה"ח מה שמזמרים בבה"כ נגונים שמנגנים כו' והביאו בא"ר ע"ש:

ט

התיבה עבה"ט. ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ע"ה וח"ב סי' ס"ז ומדברי החו"י נראה דאף בתחלת דבריו קאי על ימים נוראים מ"מ מהטעמים שכתב יש למנעו אף בשאר ימות השנה אם יש אחר שראוי והגון כמוהו ובשאילת יעב"ץ ומור וקציעה כתב שהוא פסול ובבר"י ומח"ב העלה להלכה דבשאר ימות השנה יכול להיות ש"ץ מאחר שכן דעת הרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים ומרן. אך בימים נוראים יש לחוש לדברי החו"י ועיין באשל אברהם ס"ק ב' דה"ה חרש בשם הרשב"ש והבר"י כתב שכ"ב גם כן אביו בתשב"ץ ח"ג סי' קי"ג ונראה לענין ימים נוראים דינו כסומא אע"פ שאפשר לחלק קצת ולו' דמדבר ואינו שומע הרי הוא ככל אדם מכל מקום נראה להחמיר בימים נוראים וע' לעיל ס"ק ח' וגם שיש קצת בלבול בתפלה עי"ז כשאינו שומע שאז אין לו ידיעה בתחלה ולא בסוף מה שהקהל עונין אחריו ואיך הם עומדים אם באמצע הפרק או בין הפרקים אבל מי ששומע רק שנתקלקל אצלו חוט השמיעה כדרך הזקינים כבדה אזנם קצת משמוע ומ"מ שומעים ויודעים מצד ההרגשה אם הצבור עדיין עומדים בסיומן לית לן בה:

י

גר. עבה"ט שכ' שממזר תלוי במחלוקת אם כשר לכתוב תפילין ור"ל שהוא פלוגתא במרדכי ועיין לעיל סי' ל"ט וע' בר"י ביו"ד סי' רפ"א ובדברי הש"ץ שם ובס' ראשון לציון (שחיבר קדוש ה' בעל הא"ח) כתב לענין דינא דהפסול אינו אלא ביריעה דלא יבא ממזר שאינו כותב האזכרה לשמה אבל שאר הס"ת כשרה ובבר"י שם בי"ד מסיק דכל הס"ת פסול גם לא יהיה ש"ץ אך תפילין שכ' כשרים כמ"ש מור"ם סי' ל"ט:

יא

עליו עבה"ט. ומ"ש בענין שונא לעלות לקריאת התוכחה עמ"ש בשערי אפרים שער ג' ובפתחי שערים שם על דברי המג"א בזה:

יב

רצון. עבה"ט ועיין בר"י שהביא מהרדב"ז בשם הרמב"ם תשובה מכת"י שאין מורידין אדם מקדושתו מסגהדרי גדולה ועד חזן הכנסת אא"כ עבר עבירה בפרהסיא ואם לא יתברר עליו זה אינו מן הדין להסירו ולא לפרסמו ואם נתקיים עליו בעדים אין להסירו אם קיבל עליו מה שהוא חייב מן הדין ע"ש:

א

אומר ש"ץ. משמע דוקא הש"ץ יאמר אותו מעומד אבל לא יחיד ונתן מו"ח ז"ל טעם לדבר שאין צריך לעמידה מצד אמיר' ישתבח עצמו אלא לפי שצ"ל אחריו קדיש מעומד וכשיאמר הש"ץ ישתבח מיושב יצטרך להפסיק בעמידה בין ישתבח לקדיש שאחריו אבל לא משמע כן בהג"מ שמבי' ב"י וז"ל המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה הוא בידו ולכך נהגו לומר ישתבח מעומד כמו יוצר שהרי אסור להפסיק בנתיים עכ"ל. משמע דאכל אדם קאי וכבר כ' רמ"א בסי' נ"א שנהגו לעמוד כשאומרים ישתבח ובמהרי"ל כתוב שמהר"י סג"ל לא היה עומד לא לקדיש ולא לברכו אך כל קדיש שתפסו מעומד נשאר עומד עד שסיים אמן יהא כו' וכן ראיתי בס' כוונות מהאר"י ז"ל ונ"ל שגם הטור והש"ע לא נתכוונו שצריך לעמוד באמיר' ישתבח אלא נתכוונו שהש"ץ שצריך לעמוד לפני התיבה בהתחלתו לומר ברכו יקדים עצמו באמירת ישתבח שיאמר ג"ז בעמידה כדי שיהיה זה מצורף אל מה שאומר אחריו בלי הפסק:

ב

מפני כבוד הצבור. כ"כ הרמב"ם וכב"י דלפ"ז אם הצבור רוצים למחול על כבודם שפיר דמי לקבלו אלא דהרא"ש לא ס"ל הכי ודבריו תמוהים דודאי אף להרמב"ם לא מהני מחילה דודאי כבוד הצבור בזה הוא כבוד שמים שמתכוני' לכבד הש"י בש"ץ שהוא ראוי להיות מליץ בעד הקהל נגדו ית' וזהו מוכח ממ"ש בפרק הניזקין שאין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור. ובסי' קמ"ג כתבו הפוסקי' סתם אין קורין בחומשים בצבור ולא זכרו טעם דכבוד צבור ואם איתא דמהני מחיל' היה להם להזכיר הטעם כדי שנלמוד מזה דמהני מחילה אלא ודאי שלא מהני מחילה בדברים אלו שנוגעים בכבוד שמים:

ג

אבל באקראי כו'. בב"י מביא דעת התוס' פ' לולב הגזול דלירד בתעניות ומעמדות הוי כמו ש"ץ קבוע וצריך שיתמל' זקנו דוקא וכ"כ הרשב"א והרא"ש: בטור כתוב בשם הרא"ש שאין מעלות הש"ץ תלוי ביחוס משפחה דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וכ' רש"ל מ"מ אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' עכ"ל. ולעד"נ מדכתב הרא"ש טוב לקרב מזרע רחוקים ש"מ שיש כאן עוד אחר מזרע שאינם רחוקים דלשון טוב לקרב משמע שיש ברירה ואפ"ה טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק וזה נלמד מפסוק לרחוק ולקרוב כנ"ל:

ד

לעתים ידועים. דזה הוה קביעות לאותם העתים ופשוט שאין בכלל זה אם מינוהו הקהל שיהי' הוא מוכן להתפלל באם לפעמים לא יהיה החזן בב"ה שיעמוד זה להתפלל אין בזה איסור כלל דאין זה מקרי קבוע כלל כיון שאפשר שלא יבא לידי כך ולא אסרו בקבוע אלא לעתים ידועים שלאותו עת הוא קבוע בודאי:

ה

יש ללמוד זכות כו'. לפי שבתפלה ההיא א"א קדושה:

ו

דהרי עדיין וכו'. מבואר שם הטעם שהרי אנו מתפללין ערבית בע"ש מבע"י משמע דאם מתפללין ערבית אחר יציאת כוכבים ש"ד וכ"כ מו"ח ז"ל:

ז

שלא יקרא בתורה. עסי' קמ"א מדין סומא לקריאת התורה:

ח

שבגדי צבועים. ל' המשנה אף בלבנים לא יעבור. לכאורה מפרש הלשון דאף הוא לפי כוונתו אע"פ שהוא מרוצה בלבנים מ"מ אנן לא שבקי' ליה ולפ"ז אם הוא מתחרט ואומר הריני עובר בצבועים שבקי' ליה אלא שמדברי הש"ע משמע דלא שבקי' ליה כלל באותה תפלה ע"כ צ"ל דה"ק ל"מ כי הדר ואמר הריני מתפלל בצבועים פשיטא דלא ירד דאנו רואים שתחלה הקפיד על מינות שלו אלא שאח"כ חוזר בו מיראת אנשים דאם לא כן אין דרך בני אדם לחזור מדיבורו כ"כ אבל בלבנים אין אנו רואים בבירור שום הוכחה למינות ע"כ אפשר לומר דמשום טעם אחר קאמר כמו לצניעות או כיוצא בזה ע"כ אמר אף בלבנים לא יעבור:

ט

יש מונעים גר כו'. לפי שלא יוכל לומר אלהי אבותינו ונדחו דבריהם דכתיב כי אב המון גוים נתתיך דהיינו מכאן ואילך תהיה אב המון לכל גוים:

י

שכבר הסכים עליו. נראה דאם קבלוהו לזמן ונשלם הזמן לא מקרי הסכים עליו תחלה דעכשיו הוי קבלה חדשה וכאלו לא היה שם עדיין:

יא

קודם שהסכים. כ' שם מהר"מ פדואה שכשהוא מרוצה עם הקהל וגם הוא הסכים עליו תחלה אז מקבלין אותו הש"ץ והש"ץ צ"ל בפירוש שיהא יוציא גם את פלוני שונאו בתפלה ושכן נהגו קדמונים וכבר יש מנהג ברוב הקהלו' בענין קבלת הש"ץ שהוא ע"פ רוב פורעי המס או קריאי עדה ואין השאר יכולים למחות:

יב

מי שירצ' הקהל כו' שהתפלות במקום תמידין תקנו ואין ראוי שיהיה שלוחם בלא דעתם:

יג

ש"ץ בשכר וכו'. כי אז נזהר יותר בתפלתו בשביל שכירתו:

יד

חצי לפי ממון. כי יש סברא לומר שהעני צריך חזן כמו העשיר ויש לפעמים שהעשירים נותנים יותר ממון להחזן שקולו ערב יותר על כן עשו פשרה זאת:

טו

דודאי נכתב לשמו. פי' נכתב לש"ש ולא לשם התפארות כ"ה להדיא במהרי"ל ה' ר"ה וא"כ בסידורים הנדפסים אין חילוק בזה:

א

(בט"ז ס"ק א') ונ"ל שגם הטור והש"ע לא נתכוונו כו' רבים מתקשים בזה שהרי לא כדברי הב"ח שהביא בריש דבריו ומה חידש בזה וגם מ"ש לעמוד לפני התיבה בתחלתו כו' תיבת בתחלתו אין לו מובן ונ"ל שיש כאן ט"ס וכצ"ל שהש"ץ שצריך לעמוד לפני התיבה לו' ברכו יקדים עצמו בתחלתו באמירת ישתבח ויאמר גם זה בעמידה כו' וחידש בזה דלהב"ח כל עיקר דין זה לא בא לו שהש"ץ יאמר ישתבח דהא מלתא דפשיטא הוא רק בא להשמיענו הדין שצריך לאמרו מעומד וא"כ היה נראה לכאורה דהעמידה הוא מצד אמירת ישתבח עצמו ואמנם הב"ח נדחק לו' שמ"ש שצריך לו' מעומד הוא מטעם הקדיש שאחריו והוא דחוק קצת אם לפרש שעיקר הדין להשמיענו שצריך ישתבח להיות בעמידה דהול"ל שלא יעשה הפסק בין ישתבח לקדיש וממילא נדע שלא ישב במקומו באמירת ישתבח (עיין מה שכתב וז"ל אם יאמר ישתבח מיושב א"כ מפסיק בין ישתבח לקדיש כל אותה שעה שעומד ממקומו שישב שם ויורד לפני התיבה ומנין עצמו להתחיל הקדיש ואינו הגון להפסיק כלום בין קדיש לישתבח לכך צריך שיעמוד הש"ץ ולהכין עצמו לירד לפני התיבה קודם שמתחיל ישתבח כדי שמיד שיסיים ישתבח יאמר הקדיש אחריו מעומד כו' ע"ש) שההכנה לירד לפני התיבה לומר הקדיש הוה הפסק ולכן כ' הט"ז שאין הכוונה בדין זה העיקר להשמיענו העמידה של ישתבח אלא לפי שאנחנו לא נדע אם הש"ץ יש לו לירד לפני התיבה ולומר ישתבח כיון שעיקר תפלת הש"צ להוציא הציבור הוא באמירת ברכו ולזה באו להשמיענו שהש"צ אשר מכין עצמו לומר ברכו לא יתחיל לפני התיבה בקדיש רק יש לו להקדים עצמו באמירת ישתבח גם לפני התיבה ואגבי' כ' שיש לו לומר אותו ג"כ בעמידה כדי שיהיה מצורף אל מה שאומר אחריו בלי הפסק וזה כוונת הטור ועומד ש"צ ומתחיל ישתבח וכן הש"ע שכ' ואומר הש"צ ישתבח מעומד להשמיענו שאין עיקרו של ש"צ רק מברכו ואילך מ"מ יקדים עצמו להתחיל מישתבח וגם צריך לאומרו מעומד כדי שלא יפסיק וכיון שאין עיקר הדין בשביל הפסק רק למדך לומר שטרם שיתחיל ברכו יש לו להראות שהוא הש"ץ לפני התיבה באמירתו ישתבח לכן נקט ליה בהאי לישנא דמה שיש לו להש"ץ לומר ישתבח לפני התיבה אפשר שאינו תלוי בטעם הפסק כלל אלא דרך ארץ שלא יבא לפני התיבה להתחיל בקדיש שצריכין הצבור לצאת י"ח ויתבלבל כוונתם ולכן טוב להקדים עצמו באמירת ישתבח שידעו הצבור שהוא הש"ץ וכיון דטעמא דידיה לאו בהפסק תליא נקט ליה הכי ומ"מ מה שצריך שיאמר מעומד מטעם שלא יצטרך להפסיק הוא וכמ"ש ג"כ הב"ח והארכתי להסבר הדברים לתלמידים המתקשים בהבנת הדברים באר היטב והם ברורים לפענ"ד:

ב

(במג"א ס"ק ח') יכול להיות ש"ץ לכ"ע ע' בכנה"ג דס"ל דהעיקר כהטור דלאו דוקא בתענית בעינן מדות הללו אלא בכל גווני בעינן שיהיה הגון במדות הללו מ"מ מודים בזה וצ"ל הטעם משום דישמעאלים לאו עע"ז הם כמבואר ביו"ד סימן קל"ג לענין י"נ וגם צ"ל דמיירי דלא עבר עבירות בשעת הסרה אלא שב לדעת ישראל: