שולחן ערוך, אורח חיים מ״ז: דיני ברכת התורה. ובו יד סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני ברכת התורה. ובו יד סעיפים:
ברכת התורה צריך ליזהר בה מאוד:

ב

צריך לברך בין למקרא בין למשנה בין לגמרא: הגה בין למדרש [טור]:

ג

הכותב בדברי תורה אע"פ שאינו קורא צריך לברך:

ד

המהרהר בדברי תורה א"צ לברך: הגה וה"ה דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו [ר"ן פ"ק דשבת ופרק כל הצלמים כתב דהוי כהרהור]:

ה

ברכות התורה אקב"ו על דברי תורה. והערב נא וכו' ואשר בחר בנו:

ו

אומר והערב עם וי"ו: הגה ויש אומרים בלא וי"ו וכן נהגו [רמב"ם פרק ז' מהלכות תפלה ורשב"א בשם המאור ואבודרהם] אבל יותר טוב לומר בוי"ו:

ז

ברכת אהבת עולם פוטרת ברכת התורה אם למד מיד בלי הפסק:

ח

ויש להסתפק אי סגי בקורא ק"ש סמוך לה מיד בלי הפסק ולכן יש ליזהר לברך ברכת התורה קודם אהבת עולם:

ט

י"א שאם הפסיק בין ברכת התורה ללימודו אין בכך כלום והנכון שלא להפסיק ביניהם וכן נהגו לומר פרשת ברכת כהנים סמוך לברכת התורה:

י

אם הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו כיון שדעתו לחזור ללמוד לא הוי הפסק וה"ה לשינה ומרחץ ובה"כ דלא הוי הפסק:

יא

שינת קבע ביום על מטתו הוי הפסק וי"א דלא הוי הפסק וכן נהגו:

יב

אף אם למד בלילה הלילה הולך אחר היום שעבר ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא יישן:

יג

המשכים קודם אור היום ללמוד מברך ברכ' התור' ואינו צריך לחזור ולברך כשילך לבית הכנסת המשכים קודם אור היום מברך כל סדר הברכות חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה ופרשת התמיד [ע"ל סי' א' סעיף ו'] שימתין מלאומרם עד שיאור היום: הגה ולכתחלה יטול ידיו קודם שיברך ללמוד ואם לא היה לו מים יכול ללמוד ולברך בלא נטילה כמו בשאר ברכות שמברך קודם נטילה כדלעיל סימן מ"ו [אגור]:

יד

נשים מברכות ברכת התורה:

א

וצריך לומר וצאצאנו וצאצאי צאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל וכן נוהגין וצ"ל לומדי תורתך לשמה כך היא גירסת הרי"ף ותמיד תהיה תפלת האב ואם שגור' בפיהם להתפלל על זרעם שיהיו לומדי תורה וצדיקי' ובעלי מדות טובות ויכוין מאד בברכת אהבה רבה וכן ברכת התורה כשאומר ונהיה אנחנו וצאצאינו כו' וכן בתפלת ובא לציון גואל כשאומר למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה בכל מקומות אלו יעש' תפלתו קבע על בניו שיהיו לומדי תורה כו' ועיין בילקוט בפסוק בטח בה' ועש' טוב וגו':

ב

י"א שאם כו' כי דווקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה אז אינו פוטר אלא אם כן לומד מיד בלי הפסק אבל ברכת התורה פוטרת כל היום אפילו לא למד אחר תפל' שחרי' רק עד חצי היום (מרדכי ספ"ק דברכות והגהת מיי' וכן הוא דעת התוס' ורבינו יונה ורבינו ירוחם והרא"ש וכן יש לפרש דעת הטור:

ג

המשכי' כו' כן כ' הרא"ש ספ"ק דברכות אבל המרדכי שם כ' שהר"ם אומר שאינו צריך לברך לפי שברכת התורה של אתמול פוטר עד שחרית אחר וכן כת' ב"י והתו' בשם ר"ת כתבו דלא נהירא וכ"כ מהררמ"י בפסקיו סי' קכ"ג וכ"כ האגור דכל הפוסקים חולקים אר"ת וכן נוהגים העולם וכשילך לב"ה א"צ לחזור ולברך ומיהו הש"ץ היורד לפני התיבה יכול לחזור ולברך כדי להוציא רבים ידי חובתם:

ד

נשים כו' כי אע"פ שפטורים מן התורה שבעל פה מ"מ תורה שבכתב הם חייבים. (ב"י עיין בי"ד סי' רמ"ו ס"ג):

א

ליזהר. אם ברכת התורה דאורייתא היא או מדרבנן עי' בספר פני משה ח"א סי' א' והפר"ח בשם הפוסקים דהוי מדאורייתא ונפקא מינה שאם נסתפק אם בירך אם לאו חוזר ומברך כל הברכות אע"ג דליכא מדאורייתא אלא ברכה א'. יד אהרן. (ועי' בס' אליהו רבה התפלה שיאמר קודם ברכת התורה):

ב

בד"ת. ודוקא בכותב ספרים לעצמו דרך לימודו ומבין מה שהוא כותב אבל סופר שמעתיק ספר ואינו מבקש להבין מה שהוא כותב א"צ לברך וה"ה אם כותב אגרת שלומים אף שכותב איזה פסוקים א"צ לברך. מ"א וט"ז:

ג

לברך. דהרהור לאו כד"ד. לפ"ז יש ליזהר לאותן לומדים בעיון מתוך הספר שיזהרו להוציא קצת ד"ת בפה אחר הברכה:

ד

בנו. כ' באגרת הרמב"ם דגם הגר יוכל לברך כן מ"א ע"ת. וצ"ל ולומדי תורתך לשמה ב"ח ושכנה"ג ויכוין להתפלל על בניו שיהיו לומדים וכן בולא ניגע לריק ולא נלד לבהלה:

ה

וי"ו. דברכה אחת היא דאילו היתה ברכה בפ"ע היתה פותחת בברוך ואף על גב דסמוכה לחברתה היא מ"מ כיון דברכות קצרות הן ה"ל לפתוח בברוך מידי דהוי אברכת הבדלה שפותחת בברוך אע"פ שהן סמוכות כיון שהן קצרות והי"א ס"ל דשאני ברכת הבדלה שאינן סמוכות שאם רצה אומר כל א' בפ"ע. עמ"א:

ו

בוי"ו. כי בזה יצאנו ידי כל הדיעות אבל אם תאמר בלא וי"ו הוי הערב נא ברכה בפ"ע והוי הפסק לאותה דיעה שס"ל ברכה אחת היא והאר"י ז"ל הי' אומר שברכה בפ"ע היא והיה עונה אמן אחר לעסוק בדברי תורה ואפ"ה היה אומר והערב בוי"ו ספר נגיד ומצוה וכ"כ היד אהרן דלא כפר"ח ע"ש בל"ח אות פ"ג כתב לענות אמן אחר לעסוק בדברי תורה ספיקא הוי עשכנה"ג ובתשובת מטה יוסף ח"ב סימן ס':

ז

מיד. ואז פוטרת לימוד של כל היום ודוקא בברכת אהבה רבה צריך ללמוד מיד דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה אלא לק"ש איתקן. אבל ברכת אשר בחר בנו וברכת לעסוק בתורה שנתקנו עיקר לברכת התורה היא פוטרת כל היום ר"י ועט"ז:

ח

ק"ש. די"ל דק"ש הוי כדברי תפלה וב"י הוכיח סברא זאת מדאיצטריך הירושלמי שפסק והוא ששונה על אתר. ר"ל אם ילמד מיד הלא בלא"ה לומד תורה במה שקורא ק"ש אלא ודאי דלא הוי כד"ת:

ט

התורה. ומותר לאומרו אפילו קודם אור הבוקר דלא כהרש"ל שאוסר מטעם שאין נשיאות כפים בלילה דמטעם לימוד אנו אומרים אותו ולא מטעם נשיאות כפים. מ"א:

י

לחזור וללמוד. משמע דמי שאין דרכו ללמוד ונמלך ללמוד צריך לברך מ"א וט"ז פסק דאפי' מי שאין דרכו ללמוד אין צריך לברך ע"ש ועי' פר"ח ומ"ש עליו היד אהרן:

יא

נהגו. ול"ח כתב שרבו מהר"י גינצבורג נהג לברך כשישן ביום. מ"א:

יב

ישן. ואם נעור כל הלילה כהשאיר היום צריך לברך שלא היה דעתו לפטור רק ליום א'. מ"א:

יג

בינה. ובכתבים ובזוהר איתא שיכול לומר הנותן לשכוי בינה מיד אחר חצות. וכ' המ"א ונ"ל דוקא אם שמע קול תרנגול ומ"מ טוב ליזהר לכתחלה וכתב ע"ת דבדיעבד יצא וא"צ לחזור ולברך ביום:

יד

התורה. דהא חייבת ללמוד דינין שלהם ועוד דחייבת לומר פרשת הקרבנות כמו שחייבת בתפלה אם כן קאי הברכה ע"ז. ב"י:

א

נדרים פ"א

ב

ברכות י"א

ג

הרד"א

ד

האגור ותו' בפ"ג דברכו'

ה

הרמב"ם בפ"ז מה"ת וכתב רא"ם והטור שי"א לעסוק בדברי תורה וכן הוא נוסח אשכנזי ופלאני'

ו

תו' בפ"ז דברכות ובפ"י דפסחים ובפ"ק דכתובות בשם ר"ת ורא"ש בספ"ק דברכות

ז

ברכות י"א

ח

ירושלמי שם:

ט

ב"י לתירוץ שני

י

ר"י ור' יונה והמרדכי

יא

ב"י מדברי הרמב"ם

יב

הרא"ש ור"י בשם ר"ת

יג

טור בשם תשובת אביו הרא"ש

יד

אגור בשם אביו

טו

ב"י

טז

שם

יז

טור בשם אביו ובתשו' כלל ד'

יח

שם

יט

אגור בשם מהר"י מולין

א

ס"ד המהרהר כו'. דקי"ל דלאו כדיבור דמי כמ"ש תוס' כ"ב ד"ה ור"ח וכמ"ש בשבת ק"נ א' וזה סותר למ"ש בסעיף ג' הכותב כו' וכן הקשה הט"ז:

ב

וה"ה כו'. ממ"ש בע"ז מ"ד ב' תנא כשיצא כו' ועי' תוס' שם בד"ה תנא כו' פי' רשב"ם כו' ואור"י כו' וכן כתב הר"ן בשם י"מ אלא שכתב לא משום איבה אלא שבבית האמצעי הרהור מותר וכל שאינו אומר טעמו של דבר הוי כהרהור ולכן בכל מקום שמותר להרהר גם זה מותר וכמ"ש לקמן ס' פ"ד בהג"ה וס"ס פ"ה בהג"ה אבל כ"ז צריך עיון דכאן מברך על המצוה וכי ליכא מצוה בהרהור והלא נאמר והגית בו כו' ר"ל בלב כמ"ש והגיון לבי וכ"ש לפסוק דין כו' והלא למקרא צריך לברך וכן כשקורא בתורה בציבור:

א

ס"ה על דברי תורה. כן הוא גירסת הרי"ף והרמב"ם וכ"כ תר"י שכ"ה בנוסחאות המדויקות ונוסחתנו לעסוק בדברי תורה וכ"ה ברא"ש וטור בשם קצת נוסחאות ועיין בה"ג:

א

ס"ו אומר כו'. רש"י שם דהכל ברכה אחת וכן כתבו תוס' שם מ"ו א' ד"ה כל כו' ובע"פ ק"ד ב' ד"ה כל כו' ובכתובות ח' א' ד"ה שהכל כו' וכמו ברכות שבשחרית הנ"ל וברכת הבדלה וברכת נשואין שפותחות בברוך אע"פ שסמוכות משום שלפניה היא ברכה קצרה ה"ה כאן אלא ע"כ ברכה אחת היא:

ב

וי"א כו'. ואין ראיה מברכות השחר שכל אחת בפני עצמה היא כמ"ש שם כד לביש כו' וכן כתבו התוס' שם בברכות אבל ברכה זו אף דברכה בפ"ע היא אינה פותחת בברוך משום שסמוכה לחבירתה ומ"ש ר"ת דברכות קצרות פותחות בברוך אף בסמוכות ליתא דבירושלמי פריך והרי הבדלה ומשני ר' היה מפזרן וכן הקשו התוס' דפסחים ק"ד ב' ד"ה חוץ ומברכת חתנים כבר פירש"י שם הטעם ע"ש:

ג

אבל כו'. עיין ט"ז:

א

ס"ח ויש להסתפק כו'. עיין ב"י שהאריך בפי' דברי הרא"ש והטור אבל פירושם כך הוא דיש לפרש ב' פירושים בדברי הירושלמי א' שאינו פוטר אלא מה ששנה על אתר אבל אח"כ אינו פוטר אף אם שנה לאלתר משום הפסק וא"כ ה"ה בברכת התורה. ב' שאינו פוטר כל היום אלא אם שנה על אתר ואז פוטר כל היום. ועל פירוש השני קשה ל"ל ששנה הא קרא ק"ש ומדקאמר ששנה ולא קאמר שקרא משמע דווקא ששונה כמ"ש הרשב"א. ועל פירוש הראשון קשה אמאי אמר באהבה רבה ולא קאמר בכל ברכת התורה כמו שהקשה הרא"ש הל"ל בעלמא כו' ולכן הסכים לפי' השני וקושיא הנ"ל תירץ דדוקא אם שנה על אתר אז נראית ברכה לשם כו' משא"כ בק"ש לבד וכתב ואז לא כו' וכתב וכן המברך כו' לאפוקי מפירוש ראשון משום קושיא הנ"ל כמ"שו דאלת"ה כו' וקאמר המברך על התורה ולמד דווקא שלמד מיד אז פוטר כל היום אבל בלאו הכי צריך לחזור ולברך וקאמר ואף את"ל כו' ר"ל ואף אם אקיים פי' הראשון ומשום קושיא הנ"ל י"ל דבאמת אין חילוק וחדא מינייהו נקט גם לפי' זה מ"מ מסתבר כו' אבל בין ברכת התורה ללימוד אין שום ה"א להרא"ש שיכול להפסיק אלא צריך לחזור ולברך דבזה אין מועיל אם אין מסיח דעתו כמו בברכת המוציא שם מ' וכן בכל הברכות של מצות או הנהנין דדוקא באמצע המצוה או הסעודה אין הפסק מפסיד ומועיל שאין מסיח דעתו משא"כ בין ברכה למצוה כיון שאין עדיין על מה לחול כמ"ש הפוסקים וכ"ה דברי הטור ודווקא אם כו' או שבירך ברכת התורה והתחיל ללמוד כו' דוקא שלמד מיד אז פוטרת אלא שנקט כמסקנת הרא"ש שכתב ואף את"ל כו' לפי שבתשובה כלל ד' ס"ב כתב כן אלא שבתוס' שם ד"ה שכבר כו' משמע שאין צריך ללמוד מיד וכן העתיק במרדכי דברי התוס' כהוויתן אבל כבר כתב רש"ל שאינו כן וכן כתוב בסמ"ג בשם תוספות כמ"ש הרא"ש דדוקא שלמד מיד אחר ברכת התורה ובלא"ה דברי תוס' שכתבו והצרפתים כו' משמע שהיו פוטרין בזה כל היום דא"א שהיו מברכין כל פעם שהיו יושבין ללמוד הוה ליה למימר יותר והצרפתים מברכין כל פעם כו' ומסיימין מפני הירושלמי ולפי פירוש בירושלמי אין מועיל מה ששנה מיד לכל היום ודברי הרא"ש וסמ"ג עיקר וכ"ה ברמב"ם ושארי פוסקים ולכן מה שכתב בס' ט' והנכון כו' הוא מדינא ואם הפסיק צריך לחזור ולברך ומ"ש כאן ויש להסתפק כו' אין ספק שאין ק"ש מועיל שכל בנינו של הרא"ש הוא על זה וכן משמע מדברי תוס' שכתבו ועוד אפילו לפי הירושלמי כו' ע"ש וכן משמע בהג"מ ומרדכי וש"פ וכמ"ש הרשב"א לגיר' ששנה על אתר וכן כתבו תוס' ורא"ש וש"פ הגיר' ששנה ואף לפי' השני שמסיק ברא"ש דאין פוטר אלא מה שקרא ושנה לאלתר ואין פוטר כלל כל היום אלא שלאדם שדעתו כל היום על לימודו פוטר מסברא וא"כ אין ראיה מירושלמי מ"מ סברת הרא"ש ותוס' נכונה דבק"ש אין ניכר כו' וגם פי' הראשון הוא מסתבר אלא שלרווחא דמלתא ולחומרא בעלמא כתב פי' השני כמ"ש רי"א:

א

ס"י אם הפסיק כו'. כפירוש השני כנ"ל:

ב

וה"ה לשינה ומרחץ כו'. לפי שאין מסיח דעתו מלימוד הג"מ בשם מהר"מ והאגור כתב שגם שם צריך ליזהר בדיניהם וצריך להרהר שם דיניהם ושני הטעמים צריך עיון. טעם הראשון מ"ש מתפילין שבהפסק בה"כ צריך לחזור ולברך כמ"ש בפ"ד דסוכה וכמש"ל סי' ח' וסי' כ"ה וגם תירוץ האגור אינו נכון כמו שכתוב לקמן סי' פ"ה בהג"ה ואפילו כו' ועיין מש"ש ומעשה אינו לימוד והאגור וש"ע בסעיף ד' כתבו המהרהר כו' וכשיטתו דאל"כ אסור לפנות קודם וכן כל מצוה ומעשה אבל כבר כ' שם דאינו נכון וכל שאינו מתכווין ללימוד אין צריך ברכה ועיין לעיל ס"ס מ"ו:

א

סי"א וי"א כו'. כבר תמה עליו בב"י:

א

סי"ב אף אם כו'. כמ"ש במנחות מ"ג א' ומ"ש מצפרא כו' ולפ"ז אף למחר ביום אין צריך ועיין מ"א ומה שהקשה מ"א לסברת הי"א דסעי' י"א כבר כתב ב"י שאינו עיקר והאגור עצמו לא כתב אלא להקל בברכות משא"כ להחמיר:

ב

כל זמן כו'. דלא כר"ת בתוס' שם וכמ"ש במנחות שם אי הכי כל שעתא כו':

א

סי"ג המשכים כו'. גמרא שם השכים לשנות כו':

ב

ואין צריך כו'. ר"ל ול"ד לקורא בתורה כמו שתקנו שם ברכה לאחריה וברכה למפטיר דאינו אלא בציבור:

ג

המשכים כו'. כמ"ש בגמ' כד מיתער כו' אלא משום ידים שאינם נקיות כנ"ל:

ד

ואם כו'. דלא תקנו נטילת ידים אלא לק"ש ותפלה כמ"ש לעיל ססי"ד ולכן אין מברך ענ"י לתורה כמש"ל ר"ס ז' אבל לכתחילה יטול ידיו משום הכון כמש"ש סעי' ב' וסי' ד' סעי' י"ח:

ה

כדלעיל כו'. שבסעי' א' שם כתב כל הברכות ואח"כ כשיטול ידיו. הרא"ש:

א

סי"ד נשים כו'. עיין מ"א בשם אגור ודבריהם דחויין מכמה פנים וקרא צווח ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם היאך תאמר וצונו ונתן לנו אלא העיקר ע"פ מ"ש תוספות וש"פ דנשים מברכות על כל מ"ע שהז"ג וכמו שכתבתי לעיל סי' י"ז סעיף ב' ואף דקי"ל כאילו מלמדה תיפלות דווקא בתורה שבעל פה כמ"ש בי"ד סי' רמ"ו סעי' ו':

א

הכותב בד"ת – עיין במ"ב במה שכתבתי ולענין מעשה וכו' הלא המה הט"ז ומ"א והגר"א כולם הסכימו דהוי כהרהור ואף דהפמ"ג מצדד דצריך לברך היינו משום דהוא מצדד בסימן ס"ב דלדינא הרהור כדיבור דמי מדאורייתא ודלא כפר"ח אבל לפי מה שהבאנו שם בסימן ס"ב דכמעט כל הראשונים והאחרונים סוברים דהרהור לאו כדבור דמי מדאורייתא בודאי הדין עם הט"ז ומ"א:

ב

אע"פ שאינו קורא – ואם הוא כותב ומעתיק וכוונתו רק כדי להרויח ממון אפשר דאפילו בקורא התיבות ג"כ אין צריך לברך דאין זה בכלל לימוד ועיין בסימן ל"ח במגן אברהם סק"ח. ולפ"ז אפילו אם הוא שכיר לכתוב סת"ם דדינא הוא דצריך לקרות בפיו הדברים שכותב אפשר דאין לו לברך ע"ז ברה"ת ועיין בט"ז שכתב דאפילו לדעת המחבר דכתיבה הוא כדיבור אם פעולתו הוא רק כדי להרויח ממון אין זה בכלל לימוד ויש לדחות דשם כיון שכונתו הוא רק כדי להרויח אין נחשב הכתיבה לדיבור משא"כ בדיבור ממש אפשר דלא נפקא מכלל ד"ת בכל גווני וצ"ע. ולענין מעשה יש להחמיר אם השכים בבוקר לכתוב סת"מ לברך ברכת התורה מתחלה ולאמור אח"כ הפסוקין שנוהגין:

א

המהרהר בד"ת וכו' – עיין בביאור הגר"א שמקשה ע"ז דהלא הרהור בתורה הוא ג"כ מצוה כדכתיב והגית בו יומם ולילה ובנשמת אדם רוצה לדחות הקושיא ועיין בבנין עולם שמשיג על הנ"א ומסכים להגר"א. אמנם מה דמשמע שם מיניה דלהגר"א הרהור בתורה הוא כדבור ממש ומחמת זה כתב שם דמה שכתב הרמ"א בסימן ס"ח דמי שלומד ע"י הרהור וכו' לית ביה איסורא וכו' הוא אזיל לשיטתו בכאן דמסכים בהג"ה להמחבר דאפילו בתורה הרהור לאו כדיבור דמי משא"כ לשיטת הגר"א יהיה איסורא אפילו ע"י הרהור דחשיב הפסק בברכות ק"ש ולענ"ד לא כיון יפה דגם הגר"א מודה דאפילו בתורה הרהור לאו כדיבור אלא דס"ל דגם ההרהור הוא מצוה כדכתיב והגית בו יומם ולילה וכ"מ לשונו להמעיין בו היטב ועוד ראיה ברורה לדברי דאל"ה מאי מקשה הגמרא בשבת ק"נ ע"א מי אר"י הרהור לאו כדיבור דמי והא"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר בד"ת חוץ מבהמ"ר וכו' התם נמי כתיב ולא יראה בך ערות דבר וכו' הלא לענין ד"ת לכו"ע הרהור כדבור וא"כ אפילו אם ולא יראה קאי ע"ז ג"כ הרהור אסור אלא ודאי כמו שכתבנו ודוק:

א

ברכת אהבת עולם וכו' – עיין במ"ב ועוד נ"מ למי שאינו רגיל ללמוד שרוצה ללמוד תיכף אחר ערבית דאינו צריך לברך אפילו לדעת המחבר לקמן בסעיף י' לפי מה שכתב המגן אברהם שם דמחמיר בהפסק במי שאינו רגיל לחזור על לימודו:

ב

פוטרת – עיין במ"ב. ומדברי תר"י שם משמע לכאורה דאם יודע בודאי שלא כיון או כגון שנזכר שלא אמר ברכת התורה עד אחר שאמר אהבה רבה אין אה"ר פוטרת אבל מדברי הרא"ש שם לפי מה שהסביר סברת הירושלמי שמצריך לשנות על אתר לכאורה אין לחלק בזה. אך ראה זה מצאתי אח"כ בפמ"ג בסימן נ"ב דאם רוצה יוכל לכוין בפירוש בברכת אהבה רבה שלא לפטור לברה"ת דבזה לכו"ע אינו יוצא אפילו למ"ד מצות אינן צריכות כונה עיי"ש ולפלא שלא זכר הפמ"ג כלל דברי תר"י הנ"ל:

ג

אם למד מיד – עיין במ"ב בשם הלבוש אח"כ מצאתי ביותר מזה בספר אור זרוע הגדול דדוקא אם הפליג בעסקיו בין ברכת אה"ר ללימוד מיהו כל עניני תפלה וגם שהולכים אחר ספריהם להביאם לבהמ"ד אין זה הפסק עכ"ל ונראה דדוקא אם לא הפסיק בדבור אבל אם הפסיק בדבור שלא מענינו גם להא"ז יחזור ויברך..

א

ויש להסתפק – עיין במ"ב שאם נצטרף לזה עוד שישן ביום שנת קבע לכו"ע יש לסמוך ע"ז ולברך כי בלא"ה כמעט כל הפוסקים מצריכין בכל אחד לחזור ולברך. אח"כ מצאתי בחידושי רע"א יותר מזה דאפילו המחבר דקאמר יש להסתפק היינו רק זהירות בעלמא לכתחלה אבל בדיעבד ג"כ מודה דאם לא למד תיכף צריך לברך בה"ת:

א

המשכים וכו' מברך בה"ת – עיין במ"ב במה שכתב דאם חזר וישן וכו'. הוא נובע מהדה"ח שכתב דאם חזר וישן אח"כ בין ביום ובין בלילה א"צ לחזור ולברך וכונתו בזה היינו אפילו אם חזר וישן שינת קבע קודם אור הבקר וכמו שמסיים בעצמו לאפוקי מפר"ח דמצריך בזה לחזור ולברך אבל אין כונתו לפטור בזה אפילו חזר וישן שינת קבע בתחלת הלילה שאחר זה וכמו שמשמע לכאורה מלשון הפמ"ג בזה סוף אות י"ב בא"א מדמסיים הדה"ח עד שינת הלילה שאחריו ויותר נראה לומר דגם דעת הפמ"ג הוא כן ומה שכתב הפמ"ג דאפשר דדעתו לפטור מעל"ע שאחריו כונתו רק לאפוקי מדעת הפר"ח דדעתו הוא רק עד שיקום משינה בבוקר ולזה קאמר דאינו כן אבל פשוט דגם הוא מודה דשינת קבע אפילו בתחלת הלילה הוי הפסק וכדמשמע גם מלשון הב"י בסוף ד"ה וכתב עוד האגור עי"ש. ועוד לא שבקינן כל הני פשיטותא דהרבה גדולים שפוסקין דצריך לחזור ולברך משום ספיקא דפמ"ג דהלא הב"י בעצמו והפר"ח והגר"א וא"ר מצריכין אפילו בשינת קבע ביום לחזור ולברך ונהי דשם אנו מחמירין כדעת יחידאה עכ"פ בשינת קבע בלילה שאחר זה בודאי יש לברך:

ב

המשכים קודם אור היום וכו' – עיין במ"ב בסק"ל ובדיעבד אם בירך גם ברכת אלהי נשמה והמעביר שינה כראוי בפעם הראשון דעת הפר"ח דחוזר ומברך אלו השתי ברכות כשקם בפעם שנית ממטתו והסכים עמו הח"א לענין ברכת המעביר שינה ומש"ת בסימן ו' משמע דלא יחזור ויברך וכן משמע מדה"ה וספק ברכות להקל. ואם תקפה עליו שינה לכו"ע אין לו לחזור ולברך אותם [פר"ח בסי' מ"ו]:

ג

מברך כל סדר הברכות חוץ כו' – עיין במ"ב במה שכתב והאחרונים וכו' היינו המגן אברהם בשם הזוהר והגר"א והפר"ח והח"א ומה שכתבתי אך י"א וכו' הוא מדברי הח"א ובשע"ת אית' דיש מקילין בזה ג"כ ולפי הבאר היטב והדה"ח יש להחמיר לכתחילה אפילו בשמע קול תרנגול ולא רציתי לסתום כמותם משום דהפר"ח והגר"א עבדו עובדא להתיר כמו שכתב בפר"ח ובספר מעשה רב. וביותר שמדברי הפמ"ג משמע דקודם שיאיר היום מותר לברך אפילו לא שמע קול תרנגול דדוקא בלאחר חצות צריכין לשמיעת קול תרנגול אך דברי הח"א לכאורה סתורים מדברי המגן אברהם ממה שסיים לסוף סקי"ג ומ"מ טוב ליזהר לכתחלה ומזה נובע דברי הדה"ח אמנם כד נעיין היטיב נראה שהוא מפרש דברי המגן אברהם כפשטיה דמה שכתב המגן אברהם עיין סימן מ"ו ס"ח ר"ל דשם היקל רמ"א אפילו בלא שמע קול תרנגול דכונת הגמרא על מנהגו של עולם וא"כ אפשר לומר דכונת הזוהר ג"כ מה שאמר כד קרא גברא הוא כעין זה וע"ז סיים המגן אברהם ומ"מ טוב ליזהר לכתחלה ר"ל להחמיר בדלא שמע אבל בדשמע יש להקל אפילו לכתחלה:

א

נשים וכו' – הטעם דהא חייבות ללמוד הדינים שלהם ועוד דחייבת לומר פרשת הקרבנות כמו שחייבת בתפלה א"כ קאי הברכה ע"ז. ב"י מ"א. ולפ"ז הטעם יכולה להוציא בבה"ת את האיש וכן כתב הפמ"ג בהדיא והגר"א בביאור חולק ע"ז הטעם עי"ש אלא הטעם דמברכות הוא דאף דפטירי מתורה מ"מ יכולות לברך ולומר וצונו דלא גריעא מכל מ"ע שהזמן גרמא דקי"ל דיכולות לברך עליהן וכדלעיל בסימן י"ז ס"ב עיי"ש ולפ"ז אין יכולות להוציא את האיש וקטן שהגיע לחינוך בודאי אינו יכול להוציא את הגדול בבה"ת לפי מה שסוברים הרבה פוסקים דבה"ת הוי מן התורה וכ"כ הפמ"ג:

א

ס"א ברכת התורה צריך לזהר כה מאד וכו'. נ"ב עיין בט"ז מה שפירש דברי חז"ל מ"ש בנדרים דבר זה נשאל לחכמים ועיין בחיבורי נדרי זרוזין מה שפירשתי בזה וכחבורי לתורה פרשת עקב משנת תר"א פירשנו נמי מאמר זה בדרך נכון בעזה"י ע"ש ודו"ק:

ב

(ס"ג) הכותב בד"ת וכו' צריך לברך וכו' נ"ב הנה דברי המחבר צל"ע שכאן מוכח דס"ל דכתיבה עדיף מהרהור ובהלכות מגלה [סי' תר"ץ] גבי היה כותבה מוכח שם דאינו יוצא אלא א"כ קרא על פה ומוכח הא בכתיבה אינו יוצא וכן הוא מוכח להדיא בש"ס שם במגילה [דף י"ח ע"א] דאינו יוצא בכתיבה רק בדיכור ואמאי הרי לולא הלימוד דזכירה זכירה הוי די אף בזכירה בלב רק כיון דכתיב לא תשכח הרי שכיחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה וא"כ שוב יש לומר דעכ"פ די כתיבה כיון דכתיבה עדיף מהרהור א"כ אי הוי כתיב לא תשכח לבד הוי די בהרהור הלב א"כ ניהו דגלי קרא דזכור דלא מהני בלב אכתי דלמא די בכתיבה כיון דכתיבה עדיף מהרהור וגם על הש"ס קשה מנ"ל דכוונת דהיה כותבה דהיינו דקרא לה ע"פ דלמא הכוונה דבכתיבה עצמה יוצא ובע"כ מוכח כדברי הט"ז והמג"א דכתיבה הוה רק כהרהור ולכאורה צע"ג ומה שנראה לי ליישב כיון דקאמר הש"ס דלכ"ע צריך שתהיה מונחת כולו לפניו וא"כ להס"ד דיוצא בהרהור הרי אינה כולו לפניו היינו דהוי ס"ד שתהיה מונחת לפניו והוא יהרהר בה ומה דיליף זכירה זכירה דקראה ע"פ לא יצא ולא אמרי' דהרי אינה כולה לפניו והיינו דודאי להס"ד דיוצא בקריאה בע"פ לא הוי בעינן שתהיה מונחת לפניו רק לדידן דכבר ילפינן מזכירה זכירה דבעינן כספר ממילא מהאי טעמא בעינן שתהיה כולה לפניו וא"כ אתי שפיר דבשלמא אם קורא בע"פ ואח"כ כותב א"כ הקריאה בפה הוי מתוך המגלה שמונחת לפניו והיא שלימה לכך יוצא בה אבל אם לא יקרא בע"פ רק שיהיה יוצא בגוף הכתיבה הרי בשעת הכתיבה אינו רואה במגלה המונחת לפניו רק במה שכותב עתה דאי אפשר לשום עיניו במקום אחר ולכתוב ובע"כ שם עינו במה שכותב וכיון דאינו מעיין לפניו במנחת לפניו שוב אי אפשר שיצא בכתיבה דהרי זו שכותב אינה מונחת לפניו כולה ולעולם יש לומר דכתיבה עדיף מהרהור, כן נראה לפענ"ד ואתי שפיר ודוק היטב:

א

[א] מאוד וכו'. דמצינו שנענשו על שלא בירכו בתורה תחילה וכו' כלומר בתחילת עסקם בתורה בכל יום כן כתב הפרישה, ולחם חמודות דף ח' פירש לשון תחילה שהיו מברכין אלא שלא הקפידו שלא ללמוד כלל קודם שיברך אבל כשבא לידם למדו ואחר כך כשזכרו היו מברכין הלימוד שאחר כך ואפילו הכי על זה אבדה הארץ, עד כאן. וראיתי בכנסת הגדולה פירוש על תלמידי חכמים שאין עושין כבוד לתורה ואין עולין ראשונה לקרות בתורה:

ב

[ב] הכותב בדברי תורה וכו'. הקשו ט"ז ומגן אברהם הא על כל פנים הרהור הוא, עוד כתבו דוקא כשכותב דרך לימודו ומבין אבל המעתיק ואינו מבקש להבין אינו מברך:

ג

[ג] על דברי וכו'. ונוסחתינו לעסוק בדברי תורה, לפי שעיקר הבטחה שהבטיחנו הוא יתברך לא היתה אלא על עסק התורה היא העמל והטורח כדפירש רש"י ואם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה וכן כתב הב"ח. ונראה לי לכוין בזה סיום הברכה הערב נא וכו' דאיתא בסנהדרין דף ל"ט נפש עמל עמלה בו כי אכף עליו פיהו הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר, ופירש רש"י החוזר על התורה תדיר נעשית לו סדורה בפיו ותורה עומלת לו שמחזרת עליו ומבקש מאת קונה למסור לו טעמי תורה מפני שכפף פיהו על דברי תורה, עד כאן. ופירש חידושי אגדות שמגלין לו רזי תורה על כן לזה מתפללין הערב נא כו' בפינו וכו' רצה לומר שיערב לנו בפינו ולא יהא לנו לטורח אלא יהא סדורה בפינו. כלנו יודעי שמך רצה לומר שתמסור לנו טעמי וסודות התורה, כי התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא כנודע ובזה פירשתי דברי הזוהר פרשת פנחס כל דאישתדל באורייתא בטל מיניה חוביא דכוכבים ומזלות, עד כאן, כי בשבת אמרינן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא תליא ופירשו תוס' דזכות גדול מהני. ונראה לי כשלומד פשוטי התורה אמרינן לאו בזכותא תליא אבל כשעומל ועוסק ומשתדל בתורה הוי זכות גדול, וזה כוונת הזוהר כל דאישתדל וכו'. ונראה לי שזה קשה לרש"י פסוק אם בחקותי תלכו וגו' דסיים ונתתי גשמיכם בעתם דקשה הא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא, לזה מתרץ על מנת שתהיו עמלים בתורה והוי זכות גדול. וזה אפשר לכוין נמי ונהיה יודעי שמך רצה לומר ולא שמיה דכוכבים ומזלות כי על ידי שאנחנו עוסקים שפירושו עמלים בתורה בטל חיובא דכוכבים ומזלות כן נראה לי. כתב הב"ח ונכון לומר וצאצאינו וצאצאי צאצאינו וצאצאי דכל וכו' דכל שרואה בנו ובן בנו עוסק בתורה שוב אין התורה פוסקת מזרעו, עד כאן. ומגן אברהם השיג עליו מתרגום משלי כ"א הנסחא, עד כאן. ואם כן תמה שמצאתי באבודרהם בשם אבן ירחי כדברי הב"ח, שוב עיינתי וראיתי דבמשלי לא כתיב וצאצאיו כלל אלא באיוב כ"א וכ"ז אבל לא פירש התרגום עלה רק בני בניא ולא בניא, עיין שם. גם נראה לי דפירש כן משום דהוזכר בפסוק שם בניו בפירוש לכן צריכין לפרש וצאצאנו על בני בניא אבל כשמזכירין וצאצאיו לחוד פירושו בנו לחוד. כתב בלחם חמודות דף ט' דיאמר ולומדי תורתיך לשמה וכן כתב הב"ח וכן כתב ר' דוד אבודרהם, והיינו לאפוקי לקרותו רב או דיין אלא עשה דברים לשמן וסוף הכבוד לבוא:

ד

[ד] עם וי"ו וכו'. כי ברכה אחת היא עם לעסוק בדברי תורה, ונראה לי שאינו הוכרח דדילמא אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכה סמוכה לחברתה (לבוש). תימא הא כתב הבית יוסף הטעם דכל היכא שברכות קצרות אפילו סמוכות פותחת בברוך ואי נאמר דסבירא ליה ללבוש כרמב"ם ובעל המאור דאף בברכות קצרות כשהן סמוכות אינן פותחות בברוך היה לו ללבוש לפרש. ועוד שפלוגתייהו מפורש בבית יוסף ומאי תלויה בדעתיה, ויותר תימא דבסימן מ"ו סעיף ד' גבי ברכת השחר כתב הלבוש גופיה טעמו דרבינו תם מפני שהן קצרות. ועוד קשה לי שגם בבית יוסף אינו מכריח שהוא דינה אחד שהביא דברי אבודרהם שהסכים להרמב"ם ותוס' וסייעתו ושכן נוהגין לומר בלא וי"ו, וכתב עלה הבית יוסף ולענין מעשה נראה לומר בוי"ו שהרי לדברי אומרים שהוא ברכה אחת אם חיסר הוי"ו הוי מפסיק באמצע ברכה ולדברי האומרים שהוא ברכה בפני עצמה אף על פי שאמרו עם וי"ו אין בכך כלום, עד כאן, הרי דסבירא ליה יותר כרמב"ם וסייעתו אלא דרווחא דמילתא אומרים בוי"ו שלא יהא הפסק לדברי אומרים שהוא ברכה אחת איפכא מסתברא דאף לאומרים דברכה אחת הוא אם אמר בלא וי"ו לא חשוב הפסק כלל. וקצת ראיה לזה ממה שכתב הב"ח לקמן בסימן ר"ז בברכת בורא נפשות רבות זה לשונו דכך יש לפרש בלא וי"ו כמו עם וי"ו, עד כאן. ועוד הערב הוא לשון בקשה והברכה דלעסוק בדברי תורה הוא הודאה שצונו לעסוק בזה כמו שכתב ספר צידה לדרך דף י"ט. גם בכמה ברכות מצינו הכי דוגמא לזה ברכת אתה הוא עד שלא נברא וכו' וסיום הברכה קדש את שמך וכו' בלא וי"ו. ועוד לדברי אומרים דהם שני ברכות אם אומר בוי"ו נראה כחתימת ברכה ראשונה וחסרא ליה ברכה אחת. עוד נראה לי ראיה מדברי הרא"ש, וכל הפוסקים שהביאו לשון הש"ס ר' יוחנן אמר הערב נא וכו', ואף לפי גירסתינו [ברכות] דף י"א ר' יוחנן מסיים בה והערב נא וכו' יותר ראיה דהא מדקאמר סיים בה אלמא דהא חתימת ברכה לעסוק ואפילו הכי קאמר הערב בלא וי"ו, וכן הוא בלשון רש"י, ולחם חמודות דף ט' הביא דברי רש"י בטעות עיין שם. ועוד נראה לי דאף לרבינו תם שהיה נוהג לומר והערב בוי"ו היינו משום דפשיטא ליה שהוא ברכה אחת אלא שראה לכמה פוסקים דסבירא להו שהם שני ברכות, גם יש משמעות לזה בלשון הברכה כמו שכתב ר' דוד אבודרהם דהלשון משתנה ומדבר להבא ואם כן יטעו ויענו אמן קודם הערב נא שלא כדין לכך היה אומר והערב בוי"ו כדי שלא לענות אמן בטעות, וכן נראה טעמו בויהי רצון בסימן מ"ו דגם שם כתב רבינו תם לומר בוי"ו כי במשמעותו הוא ברכה אחרת כיון שאין בחתימתן מעין הפתיחה כמו שכתבו תוס' ברכות דף מ"ו, וכן סבירא ליה לרוקח. לכן נהג לומר בוי"ו שלא לטעות לענות אמן, אבל אי לאו טעם דעניית אמן היה גם הוא אומר בלא וי"ו מטעמים הנזכרים לעיל אף דפשיטא ליה שהוא ברכה אחת. גם בר מן דין ראיתי בספר תניא בשם רב נטורנאי גאון ובספר שבלי הלקט ורוקח סימן ש"ב וספר צידה לדרך דף י"ט שפסקו כרמב"ם וסייעתו שהם שני ברכות. ועוד דבאבודרהם כתב טעם דשלושה ברכות נגד מקרא משנה וש"ס שאומרים אחריהם, וכן כתב השולחן ערוך מהר"י לוריא שנהג כן. לכן נראה לי להלכה למעשה לומר בלא וי"ו, ומכל מקום בעניית אמן אין להקל כל כך. הקשה הרשב"א למה אין מברכין לאחריה אשר בחר וכו' כמו שמברכים על התורה בבית הכנסת, ותירץ תורה מצוה היא ואין מברכין על המצוות לאחריהם אבל קריאת התורה בבית הכנסת תקנתא חדא היא ומברכין: והבית יוסף תירץ דמצוה הגיות התורה היא יומם ולילה לא שייך לברך לאחריה, עד כאן, וכן מצאתי בשבלי לקט סימן ב'. ועיין במעדני מלך הקשה בברכות דף כ"א דקאמר למדנו ברכת התורה לאחריו מקל וחומר ומה מזון שאין טעון לפניו טעון ברכה לאחריו תורה שטעונה לפניו אינו דין שטעונה לאחריה. איכא למפרך מה למזון שכן נהנה ולא פריך הכי [שם] דף מ"ח דקאמר ר' ישמעאל קל וחומר על חיי שעה מברך על חיי עולם לא כל שכן, ותירוצו דחוק ולכן לא הבאתיו. ולעניות דעתי דלא הוי מצי למפרך מה למזון שכן נהנה דודאי חיי עולם עדיף אבל בדף כ"א דלמד קל וחומר מדאין טעון לפניו וכו' ולא למד הקל וחומר ממזון שחיי שעה וכו' על זה פריך שפיר. ואדוני אבי הרב נר"ו תירץ דהכי פריך מה למזון שכן נהנה ודרשו חז"ל אסור להנות לאדם בלא ברכה דכתיב לה' הארץ ואם כן בעי נמי ברכה לפניו ומפורשת במקרא ואם כן ליכא קל וחומר. והלבוש כתב דשני ברכות התורה בשחרית אחת לברכה אחרונה של לימוד יום הקודם. והנחלת צבי חולק וכתב טעם דשני ברכות נגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, עד כאן, וכן ראיתי בספר ברכת אברהם. אך תימא עליו שכתב הלבוש פירוש שברכת לעסוק היה ברכה ראשונה ואשר בחר בנו הוא ברכה אחרונה על לימוד שלמד אתמול, הא הלבוש פירש להיפך, וכאשר מבואר בסוף הגה"ה להדיא, ולפי זה מה שהקשה בנחלת צבי על הלבוש למה לא פירשו תחילה ברכה אחרונה וכו' הוא תמה עיין שם וקיצרתי כיון דלא נפקא מינה לדינא. גם תמה על רש"י בבא מציעא דף פ"ה ע"ב זה לשונו ברכת אשר נתן לנו תורת אמת שהיה לפניו של דברי תורה, עד כאן, והוא נגד ש"ס ברכות דף י"א וכל הפוסקים דמברכין לפניה אשר בחר בנו. ואדוני אבי הרב נר"ו רצה לתרץ דהוא לשון רש"י עצמו שתפס בלשונו דמברך על התורה לפניו על אשר נתן לנו תורת אמת, אבל אין כוונתו דאשר נתן הוא ברכה לפניו. עוד פירשו בהגה לבוש דאחת ברכת המצוה ואחת ברכת הנהנין כי הלימוד הוא הנאה, עד כאן, קשה על זה מברכות דף כ"א דפריך מה למזון שכן נהנה:

ה

[ה] יש להסתפק וכו'. אבל בלבוש פשיטא ליה דקריאת שמע ותפילה לא חשיב לימוד לענין זה וכן נראה בפרישה וב"ח. וכן משמע בספר ברכת אברהם חלק ד' וספר אדם וחוה נתיב ב' והכי נקטינן, ופשוט דאם לומד מיד אחר התפילה אף שיפסיק אחר כך לומד בלא ברכה כמבואר בסעיף י':

ו

[ו] אין בכך כלום וכו'. אבל הב"ח פסק דצריך לחזור ולברך אם לא שאמר ברכת כהנים מיד או פרשת התמיד ואיזהו מקומן עיין שם. ודין קראוהו לעלות לתורה קודם שבירך ברכת התורה יתבאר בסימן קל"ט סעיף ב':

ז

[ז] ברכת כהנים וכו'. כתב לחם חמודות, ונראה לי שאפילו כשלומד קודם שיאור היום דהא דאומר ברכת כהנים לאו משום שיהא במקום נשיאת כפים והוא לא היה אלא ביום, אלא טעם שרצו לסדר שלושה פסוקים כדרך הקורא בתורה, ולכך התקינו אלו שיש בהם ברכה, ודלא כרש"ל שנהג כפוסקים אחריהם:

ח

[ח] כיון שדעתו וכו'. וכתב מגן אברהם משמע דמי שאין דרכו ללמוד ונמלך ללמוד צריך לברך וכן כתב הרא"ש בתשובת כלל ד' סימן ב', אבל הט"ז כתב דמשמע בשולחן ערוך דאין צריך לברך דמסתמא אמרינן דדעתו אם יזדמן שיוכל ללמוד ילמוד ויש להקל בספק ברכות:

ט

[ט] וכן נהגו וכו'. כתב לחם חמודות שם ולי נראה שהמברך תבוא עליו ברכה וכן נהג מורי מהר"י גינצבורג, עד כאן, וכן מצאתי כתב בגליון שולחן ערוך זה לשונו, ומהרש"ל בחכמת שלמה דברכות פרק א' הביא דעת מהרא"י בכתביו לפסוק כהרא"ש דשינת קבע הוי הפסק אפילו ביום, עד כאן, וכן פסק שבלי הלקט ורבינו ירוחם וספר זכרון להגאון ר"י הכהן, ואף דבתשובת רא"ם סימן ו' לא פסק כן, לא נהירן דבריו וראייתו עיין שם כי קיצרתי. ואם ניעור כל הלילה יראה דלכולי עלמא צריך לברך בבוקר ברכת התורה דעדיף מברכת השחר דהכא ודאי אין דעתו בברכה יותר מיום ולילה ומשמע אין הפרש, ודלא כמגן אברהם ועיין לקמן סימן תצ"ד ותרל"ט:

י

[י] סדר הברכות וכו'. עד פרשת התמיד, וכן כתב בשל"ה קכ"ד ודף קכ"ט והאריכו מאוד שלא להפסיק בין ברכות נטילת ידים עד תשלום כל סדר ברכת שחרית חוץ אשר נתן לשכוי, והמפסיק הן בלימוד הן בעסק אחר הוי ברכת נטילת ידים לבטלה, עד כאן. עוד כתב וטוב לומר גם כן פרשת עקידה ופרשת המן ועשרת הדברות ושאר פסוקים דרחמי ותחנונים ובקשות ואחר כך ילמוד, עד כאן, ועיין לעיל סימן א' ס"ק. כתב מטה משה מצאתי בספר ישן נושן קודם שיתחיל אדם ללמוד יאמר בתחילה שמונה פעמים הח' של תמניא אפיה והוא חלקי ה' אמרתי וגו' עד חקיך למדני. ויאמר יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלהי אבותינו בשמונה פעמים שאמרתי פסוקים לפניך שתפתח לבי בתורתיך ותצוה למטטרו"ן שר הפנים אשר שמו זגזגא"ל לפי שכל גניזי חכמה מסורים בידו, ולרזיא"ל רבו של אדם הראשון, וליופיא"ל רבו של שם, ולצדקיא"ל רבו של אברהם אבינו, ולרפא"ל רבו של יעקב, ולגבריא"ל רבו של יוסף, ולמלתיא"ל רבו של אליהו, שילמדוני תורתיך ויהא לבי כפתחו של אולם להגות בתורתיך ויהיו דברי תורתיך מונחים בפי כשולחן ערוך וכמעיין הנובע ויהיה תורתך שמורה בלבי שלא אשכח ואהיה כבור סיד שאינו מאבד טיפה ואשחיר ואעריב ככתוב לא ימוש ספר תורה מפיך והגית יומם ולילה למען תשמור כל הכתוב בה כי אז תצליח דרכיך ואז תשכיל, ואחר כך יאמר ברכת התורה, עד כאן. ועיין לקמן סוף סימן ק"י מתפילה הנכנס לבית המדרש ויוצא לאומרו כל מורה הוראה בוקר תפילת הכנסה ערב תפילת היציאה אף שלומד ביחידות:

יא

[יא] נשים וכו'. שחייבין בתפילה ופרשת קרבנות ועוד שחייבות ללמוד דינים השייכים להם וכן גר מכותים יברך כן ולא ישנה כלל, איגרת הרמב"ם, כדאיתא בטור יו"ד סימן רמ"ו סעיף ו':

א

א) [סעיף א'] ברכת התורה צריך ליזהר בה מאד. כדאיתא בנדרים דף פ"א מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן רבינא אמר שאין מברכין בתורה תחילה וכו' ופי' שם המפרש שאין מברכין כשמשכימין לתלמוד תורה. ותלמידי חכמים מתוך שהן זהירין לעסוק בתורה ורגילין בה אינן זהירין לברך כשפותחין ולא מקיימא ברכתא נהיה אנחנו וצאצאינו מלומדי תורה עכ"ל. ועיין טור וב"י. וז"ל הלבוש מאד מאד צריך האדם ליזהר בה להראות שהתורה היא חשובה בעיניו ונהנה ממנה כמו שמברך על כל הנאותיו. ואם אינו מברך עליה אינו זוכה לבן ת"ח שזה עונשו מדה במדה שמאחר שאינו מברך עליה מורה שאינו קורא בה לשמה ואינו משמח עמה ולא נהנה בה אלא היה בעיניו כאומנות בעלמא לפיכך אינו זוכה לשלשלת הנמשך לעוסק בה לשמה דכתיב לא ימושו מפיך וכו' עכ"ל ומהעיקר הזהירות הוא שצריך להבין סי' המילות ולאמרה בנחת מילה במילה שלא יחסר שום תיבה או אות כמש"ל סי' ה' אות ב'. וגם צריך לאומרה בחשק נמרץ וישים אל לבו אשר הוא מברך על התורה אשר היא חיינו ואורך ימינו בעוה"ז ובעוה"ב:

א

ב) שם. ברכת התורה צריך וכו' בענין ברכת התורה אם היה דאורייתא אי דרבנן. ונפקא מינה דאם היא דאורייתא אם נסתפק לו אם בירך או לא צריך לברך ואת היא דרבנן א"צ לברך וכמ"ש מרן ז"ל בסי' ר"ט סעי' ג' יעו"ש. הנה בדבר זה נחלקו הפוסקים דהרב שאגת אריה סי' כ"ד ס"ל דהיא דאורייתא ובספק בירך ספק לא בירך חוזר ומברך יעו"ש. וכן ס"ל להמו"ק. וכן הסכים הפר"ח ע"ז הסעיף. והב"ד יד אהרן בהגה"ט וכן דעת מהר"א הלוי בס' זקן אהרן סי' ס' יעו"ש אמנם הרב פני משה בתשו' ח"א סי' א' כתב דמדברי הרמב"ם והטור דסתמו לן סתומי ולא כתבו דהוי דאורייתא משמע דס"ל דהוי דרבנן יעו"ש. וכן משמע מדברי מרן ז"ל לקמן סי' ר"ט סעי' ג' שכתב וז"ל בכל הברכות אם נסתפק אם בירך אה לאו אינו מברך וכו' חוץ מברכת המזון שהיא של תורה עכ"ל. מדקאמר חוץ מברה"מ משמע דברכת התורה היא בכלל ברכות דרבנן. וכ"מ מדברי האגור שהביא ב"י בזה הסי' יעו"ש. וכ"מ מדברי הלבוש סעי' א' שכתב ואסמכוה אקרא וכו' ומסעי' י"ב שכתב דברכה אינה מעכבת יעו"ש משמע דס"ל שהיא דרבנן. וכן ס"ל להעו"ת שכתב בסעי' ט' דאם הפסיק בין ברכה ללימוד שאין לו לחזור ולברך דברכות דרבנן. הרי לך בהדיא דס"ל דברכת התורה דרבנן. וכן הסכים מהר"י עייאש בס' מטה יהודה אות א' שכתב דאם נסתפק אם בירך ברכת התורה דלא יברך יעו"ש. ועי"ש במ"ש על דברי הפר"ח, ועוד עיין להחיד"א בברכ"י אות ח' שדחה ראיית הפר"ח. ועוד לו במחב"ר אות א' ואות ב' והסכים שאין לברך מספק משום דכלל גדול הוא ספק ברכות להקל יעו"ש, והב"ד הרב המגיה בש"ץ דנ"ו ע"א, וכן פסק בקש"ג סי' ה' אות כ"ה, סידור בי"ע בדיני ברכת השחר אות כ"ב. וכן דעת המאמ"ר אות א' אלא שכתב דאם נסתפק יכוין לפטור אותה באהבת עולם יעו"ש, וכן דעת כס"א ויפה ללב אות א', וכתב ודלא כמ"ש באה"ט בשם הפר"ח והיד אהרן יעו"ש, ומ"מ הנכון הוא מי שנסתפק לו אם בירך ברכת התורה אם לאו ישתדל לשמוע הברכה מאחר שעדיין לא יצא ויתכוין לצאת וגם יאמר לו להמברך שיתכוין להוציאו כידוע או יברך בלא שם ומלכות וכשיגיע לברכת אהבת עולם יתכוין לצאת בה נמי ברה"ת כדי לצאת ידי המחמירים, ועיין מש"ל סי' מ"ו אות נ"ב:

ב

ב) ודע דהא שאמרנו דאם נסתפק לו בברכת התורה דאינו חוזר ומברך הוא בין בכולם בין במקצתם מה שנסתפק בו לא יברך דהא כתב הפני משה שם והביאו הפר"ח שם דאף לדעת הסוברים דברה"ת דאורייתא הוא ברכה א' בלבד וכ"כ הרב שאגת אריה בסי' כ"ה דברכה אחת היא דאורייתא יהיה מה שיהיה אלא שהוא נטה דעתו לברך אשר בחר בנו יעו"ש, וא"כ לדידן דפסקנו כדעת האומרים דרבנן משום סב"ל אינו חוזר ומברך בכל מה שמסתפק אם בכולם אם במקצתם וברכת התורה שמברכין על קריאת ס"ת בציבור גם הפר"ח ס"ל שהיא מדרבנן כמ"ש בסי' קל"ט אות ח' יעו"ש, וכן כתב הברכ"י בזה הסי' אות ח':

א

ג) [סעיף ב'] צריך לברך בין למקרא בין למשנה וכו'. דכולהו תורה מיקרו, לבוש, וכן לדברי הזוהר וקבלה והוא פשוט, ולפי מה שכתבו המקובלים שד' בחי' אלו מקרא משנה גמרא קבלה הם בבחי' ד' עולמות אבי"ע ועיין נה"ש הנד"מ דף ל"ז ע"ב, וידוע דע"י הברכה ממשיכין אור מקיף וע"י עשיית המצוה אור פנימי כמבואר בע"ח ש' מ' דרוש ב' ובשער הכוו' דרוש י"א וי"ב דספירת העומר ובכ"מ, וידוע דכל הבירורים הנבררים והמוחין הנמשכים ע"י הברכה ועשיית המצוה הם השייכים לבחי' הברכה והמצוה ההיא וא"כ כיון שמקרא משנה גמרא קבלה הם בד' בחי' והוא מברך בבקר על כל מה שילמוד ביום ההוא ואפשר שילמוד כולם לכן צריך לכוין בשעת הברכה על כולם כדי שיהיה ברורים והמשכת מוחין השייכים לכולם ודוק;

א

ד) שם הגה"ה בין למדרש, והא דלא הזכיר מרן ז"ל מדרש מפני שהוא בכלל הגמרא כמ"ש מרן ז"ל לקמן סי' ן', וכ"כ מאמ"ר או' ב' ועי"ש במ"ש על דברי הפר"ח בסעי' זה:

א

ה) [סעיף ג'] הכותב בדברי תורה אעפ"י שאינו קורא צריך לברך, עיין ט"ז סק"ב שהקשה על דין זה דמאי שנא מהרהור שפסק בסעי' שאחר זה דאין מברכין על ההרהור מטעם דלאו כדבור דמי כמ"ש ב"י בסוף סי' זה ובכתיבה נמי ליכא אלא הרהור וכו' וסיים ונראה לי דהך כותב בד"ת היינו שכותב או מעתיק ומכוין ללמוד דאז שפיר מברך אבל סופר שמעתיק ספר וכוונתו לעשות פעולה להרויח ממון אין לו לברך תחלה יעו"ש, וכ"כ המ"א סק"א אלא שסיים דאפילו בכותב דרך לימודו צ"ע דהא עכ"פ הרהור הוא יעו"ש, וכ"כ סו"ב אות ב', יד אהרן בהגב"י, מיהו הרב הלבוש בסעי' ד' כתב הטעם דהא דכותב מברך ואעפ"י שאינו קורא מפני שעושה מעשה בכתיבה, וכ"כ הפרמ"ג במש"ז אות ב' יעו"ש, ולפי"ז משמע דאפילו אינו מכוין ללמוד מה שהוא כותב חייב לברך מפני שהוא עושה מעשה בכתיבה, וכ"כ מט"י אות ב' דמסתמיות דברי הש"ע משמע דאין חילוק ובין הכותב לשם למוד ובין הכותב דרך העתק כדי להרויח שכר כדבור דמי וצריך לברך יעו"ש, והח"א כלל ט' אות י"א כתב הטעם משום דדרך הכותב להוציא מפיו מה שכותב ושמא יוציא מפיו בלא כוונה, וכתב דכ"ש בכותב ס"ת תפילין ומזוות דחייב להוציא מפיו דצריך לברך, וכ"כ אמ"ש כלל א' אות ב' דאסור לכתוב סת"ם עד שיברך ברה"ת משום דחייב להוציא מפיו מה שכותב יעו"ש, ולענין מעשה כדי להנצל מכל הספקות בין סופר הכותב סת"ם בין סופר המעתיק ספר דרך למודו או שכותב איזה ד"ת צריך לברך תחלה ברכת התורה ואח"כ קורא פ' ברכת כהנים כנהוג כדי שתהיה עיקר ברכתו על פ' ברכת כהנים ואח"כ כותב מה שרוצה לכתוב בד"ת. וכן יעשה מי ששומע ד"ת מאחרים שיברך ברה"ת ויקרא פ' כהנים ואח"כ ישמע מפני שיש פלוגתא בזה, עיין מחב"ר אות ד' וער"ה אות ב', אבל אם כותב איזה תיבות מפסוקים באגרת שלומים כדי לדבר צחות אין צריך כמ"ש הט"ז והמ"א שם. ועיין לעיל סי' מ"ו אות נ"ו, ועוד עיין לקמן אות ז':

א

ו) [סעיף ד'] המהרהר בד"ת א"צ לברך דהרהור לאו כדבור דמי, ב"י, ט"ז סק"ג, מ"א סק"ב, ר"ז אות ב'. ח"א כלל ט' אות יו"ד (ועי"ש בנשמת אדם אות ד' מ"ש על דברי הגר"א ועוד עיין פרמ"ג במש"ז אות ב') ולפ"ז יש ליזהר לאותן לומדים בעיון מתוך הספר שיזהרו להוציא קצת ד"ת בפה אחר הברכה, ט"ז שם, והיינו אם אינו אומר פ' ברכת כהנים תיכף אחר ברכת התורה דיש לחוש שמא יפסיק בדיבור של חול קודם שיוצא ד"ת מפיו ויש להחמיר כמ"ש מרן ז"ל בסעי' ט' דהנכון שלא להפסיק ביניהם, אבל אם אמר ברכת כהנים תיכף אחר ברכת התורה א"צ ליזהר בזה, ועיין פרמ"ג במש"ז אות ג':

א

ז) שם המהרהר בד"ת א"צ לברך, כתב מנחת אהרן כלל ה' סי' ל"ד דע"י עיון בספר אין זה הרהור בעלמא שהרי א"א שלא יוציא דבר מפיו דרך עיונו ואם יוציא בשפתיו ודאי צריך לברך קודם לכן עכ"ד, וכ"ד הרב בית עובד לחי' א"ח סי' זה בכ"י והב"ד פתהד או' ב' יעו"ש:

א

ח) שם הגהה. וה"ה דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו, וכ"כ האחרונים, סו"ב אות א' ר"ז שם ח"א שם, בן א"ח פ' וישב אות י"ב, וכתב הלבוש שהטעם שהוא עיקר דברי תורה אינו אלא מהרהר עכ"ד, ומשמע אם אומר הטעם של הדין בפיו אסור עד שיברך וכ"כ החס"ל אות א', בן איש חי שם:

א

ט) שם בהגהה וה"ה דיכול לפסוק דין וכו'. הרב מנחת אהרן ז"ל כלל ה' אות ל"ד הכריע דפיסוק דין דקאמר מור"ם ז"ל היינו הוראת אסור והתר דווקא ולא דיני ממונות שכ"כ מור"ם ז"ל גופיה להדיא בד"מ בסי' פ"ה משם הר"ן ז"ל וציינו בד"מ סי' זה וטעמא טעים אמאי בדיני ממונות בין תחלת דין בין גמר דין אסור לפסוק קודם ברה"ת אפילו בלי נ"ט משום דהיינו תורה, ומכח זה חלק על הרב מט"י ז"ל אות ד' שהבין בדעת מור"ם ז"ל דהיינו בדיני ממונות. וכתב שם דאסור לפסוק דיני ממונות בין הבע"ד, והך הוראת איסור והיתר דוקא הוראה פשוטה שא"צ לעיין בספר. אכן אי צריכה רבא ללמוד דבר ע"י עיון בספר אין זה הרהור בעלמא ובעי ברוכי יעוש"ב, פתה"ד אות ג'. ועיין יפה ללב ז"ל אות ג' שכתב דזה וזה מותר בלי נ"ט יעו"ש. ונראה היכא דאפשר יש להחמיר כדברי מנחת אהרן ז"ל.

א

י) [סעיף ה'] ברכת התורה אקב"ו על ד"ת. נוסח האשכנזים לעסוק בד"ת. טור וב"ח. מ"א סק"ג וכתב ב"י בשם הרד"א שיותר נכון לומר על ד"ת לפי שהוא כולל עסק הלימוד ועשיית המצות יעו"ש. והב"ד מ"א שם. וכ"כ הפר"ח אות ה'. ועי"ש מ"ש על דברי הב"ח ומה שתירץ הפרמ"ג בא"א אות ג', ועוד עי"ש בפר"ח שכתב דעיקר הגירסא על ד"ת והעידו על מהרי"א שהיה אומר כן עכ"ד, והוא האר"י ז"ל כמ"ש היפה ללב ז"ל אות ד' דכן העיד מהרח"ו ז"ל בשער הכוו' בנוסח התפלה דף ן' ע"ד וז"ל גם ראיתי אותו עונה אמן באמצע שתי ברכות של אשר קדשנו על דברי תורה ובין ברכת והערב נא ה' אלהינו כנראה שהם שתי ברכות וכמ"ש בעל הטורים (נראה שצ"ל ודלא כמ"ש בעל הטורים עיין לקמן אות י"ג) כי והערב נא ה' אלהינו הוא ברכה שניה בפני עצמה ואינה סיום ברכה א' עכ"ל. ומ"ש הט"ז סק"ד ומהר"י לוריא כתב שי"ל אמן אחר ברכת לעסוק בד"ת וכו' אינו ר"ל שהאר"י ז"ל היה אומר נוסח זה לעסוק בד"ת ד"ה היפך עדות מהרח"ו ז"ל אלא לא בא לומר כ"א על עניית אמן שהאר"י ז"ל היה עונה אמן אחר ברכת על ד"ת. והט"ז תפס נוסח האשכנזים וכמ"ש היפה ללב שם. וכ"כ הרב מנחת אהרן ז"ל דכ"ב ע"ג שנוסח האר"י ז"ל על ד"ת יעו"ש. והביאו דברי מנחם בהגה"ט אות ג'. וכן מנהגינו כדעת מרן ז"ל והאר"י ז"ל ודעמייהו לומר על דברו תורה. ועיין לקמן אות י"ג:

א

יא) שם והערב נא וכו'. ויש לומר אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו וצאצאי עמך בית וכו' ע"פ מ"ש רז"ל דכל הרואה בנו ובן בנו עוסק בתורה מובטח לו שאין התורה פוסקת מזרעו שנאמר לא ימושו מפיך וכו'. ב"ח, שכנה"ג בהגה"ט אות א', סו"ב סוף אות ב' וכ"כ האחרונים. ולומדי תורתך לשמה בא"י המלמד וכו' כן הגרסא בהרי"ף, ב"ח, עו"ת אות ב', פרישה אות ז', שכנה"ג שם אות ב' א"ר אות ג', וכ"כ האחרונים:

א

יב) שם ואשר בחר בנו. וגם הגר יברך כן ולא ישנה כלל בין כשמתפלל יחיד בין כשמתפלל בציבור. אגרות הרמב"ם ז"ל סי' ט'. כנה"ג בהגה"ט. עו"ת אות א' מ"א סק"ג. פר"ח אות ה'. א"ר אות י"א. ר"ז אות ד' ש"ץ דנ"ו ע"א. קש"ג סי' ה' או' כ"ו. סידור בי"ע או' כ"ג:

א

יג) [סעיף ו'] אומר והערב עם וי"ו. הגהה וי"א בלא וי"ו וכו' הנה טעם האומרים והערב עם וי"ו מפבי שסוברים שברכה אחת היא עם אשר קדשנו ואין לענות אמן אחר על דברי תורה. והיא סברת התו' והרא"ש והטור. וטעם האומרים הערב בלא וי"ו סוברים שהיא ברכה בפ"ע ויש לענות אמן אחר על דברי תורה. והיא סברת הרמב"ם והרשב"א בשם בעל המאור והרד"א כמ"ש כל זה בטור וב"י יעו"ש. וכתב ב"י וז"ל ולענין מעשה נראה לומר והערב עם וי"ו שהרי לדברי האומרים שהיא ברכה אחת אם חסר הוי"ו הוי מפסיק באמצע הברכה. ולדברי האומרים שהיא ברכה בפ"ע אעפ"י שאמרו עם וי"ו אין בכך כלום עכ"ל. והנה מרן ז"ל לא גילה דעתו כ"א לומר והערב עם וי"ו אבל לענין עניית אמן אחר על ד"ת לא גילה דעתו. אמנם מוהרח"ו ז"ל בשער הכוו' העיד על האר"י ז"ל שהיה עונה אמן באמצע בתי ברכות של אשר קדשנו על דברי תורה ובין ברכת והערב נא כמש"ל אות יו"ד. ומשמע דהיה אומר והערב עם וי"ו כדעת מרן ז"ל וגם כיה עונה אמן אחר על ד"ת דסובר ששני ברכות הם כדעת הרמב"ם והרשב"א ז"ל. וכ"כ בס' פרע"ח שער הברכות פ"א. וכ"כ מצ"ש. נגיד ומצוה די"א ע"א. מ"ח מסכת חצית פ"ג אות י"א. וכ"כ הט"ז סק"ד ומ"א סק"א שהאר"י ז"ל נהג לענות אמן בנתיים יעו"ש. וכ"כ י"א בהגה"ט. וכתב דלא כהפר"ח ז"ל שכתב דמהרי"א היה אומר בלא וי"ו דליתא. וכ"כ החיד"א בקש"ג סי' ה' אות כ"ח. ר"ז אות ה'. ש"ץ ד"ח ע"ג ודנ"ו ע"א. סידור בי"ע אות כ"ה חס"ל אות ג'. כף החיים סי' ט' אות י"ב. שע"ת אות ו'. בן איש חי פ' וישב אות י"ב:

א

יד) [סעיף ז'] ברכת אהבת עולם פוטרת ברכת התורה אם למד מיד וכו'. ואז פוטרת לימוד של כל היום. ב"י בשם התו' והרא"ש וכ"כ מ"א סק"ו. וכתב הפרמ"ג בא"א אות ו' דכן דעת מרן ז"ל. ר"ז אות ו'. שתילי זתים אות ח'. מיהו יש אומרים דאפילו אם למד אחריה מיד אינה פוטרת אלא אותו לימוד בלבד אבל לא של כל אותו היום. והיא סברת הרשב"א בשם הראב"ד לספרים דגרסי ששנה על אתר והביאו ב"י יעו"ש. וכן דעת הפר"ח ע"ז הסעי' וכ"מ מדברי הלבוש סטי' ח' ועיין פרמ"ג שם. אמנם לפי מש"ל אות ב' בדברי הפו' דס"ל דברה"ת מדרבנן והולכין בספיקה להקל הכא נמי מי ששכח לברך ברכת התורה ובירך ברכת אהבת עולם ולמד מיד אמרינן כדברי הפוסקים דס"ל דברכת אהבת עולם פוטרת לימוד של כל אותו היום אם למד אחריה מיד וא"צ לברך עוד ברה"ת אפילו אם הפסיק מללמוד וחזר ולמד. ועיין לקמן אות טו"ב:

א

טו) שם ברכת אהבת עולם פוטרת ברכת התורה וכו'. מדקאמר כאן פוטרת ברכת התורה ובסי' קל"ט סעי' ט' גבי קראוהו לקרות בתורה כתב דנפטר מברכת אשר בחר בנו משמע דכאן בברכת אהבת עולם נפטר מכל ג' ברכות של תורה משא"כ אם קראוהו לקרות בתורה דאינו נפטר אלא מברכת אשר בחר בנו לבד אבל שאר ברכות אשר קדשנו על ד"ת והערב נא צריך לברך. וכ"כ הב"ח שם בשם מהרש"ל וכתב שהוא' פשוט יעו"ש שכנה"ג שם בהגה"ע אות י"ב. וכ"כ המ"א שם ס"ק י"ב. פר"ח שם. שתילי זיתים שם אות ך'. חס"ל סי' מ"ו אות ז'. קיצור ש"ע סי' ז' אות ז' ואות ח':

א

טז) שם אם למד מיד וכו' ואף אם התפלל וסיים התפלה אינו נקרא הפסק אם לומד מיד אחר התפלה, לבוש, מט"י אות י"ב. פרמ"ג א"א אות ו' ועין מאמ"ר שתמה על הלבוש שכתב זה מסברת עצמו וסיים וז"ל וגדול מזו נראה דאף אם הפסיק בכל הסדר שאחר התפילה כגון וידוי ונפ"א ושאר דברים לא הוי הפסק דכל שלא יצא מבה"כ ועוסק בדברי תפילות ותחנונים מיד קרינן ביה עכ"ד והביאו פתה"ד סי' ז' אות ב'. וז"ל א"ז ומיהו כל עניני תפילה וגם שהולך אחר הספרים להביא בביה"מ אין זה הפסק. תפארת שמואל על הרא"ש פ"ק דברכות אות ל' והביאו פתחי עולם אות יו"ד:

א

טוב) [סעיף ח'] ויש להסתפק אי סגי בקורא ק"ש סמוך לה וכו'. הא דכתב מרן ז"ל ויש להסתפק וכו' משום דעל הא דאמרינן בברכות די"א ע"א דברכת אהבה רבה פוטרת מברה"ת כתבו התו' שם וז"ל בירושלמי יש הא דאמרינן שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר פי' לאלתר שלמד מיד באותו מקום עכ"ל. והב"ד ב"י וכתב וז"ל וא"ת למה לו לירושלמי לומר על הנפטר באהבה רבה שצריך שילמוד מיד שהרי לעולם הוא לומד שהרי קורא ק"ש אחר אהבם רבה. ואפשר לומר דכבר אפשר שאינו קורא ק"ש סמוך לאהבה דהא איכא מ"ד בספ"ק דברכות דהא תנן אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע. ברכה אחת היינו יוצר אור וא"כ אחר ק"ש אומר אהבה רבה וכל כה"ג אצטריך הירושלמי לאשמעינן שאין ברכת אהבה פוטרת מברכת התורה אלא כשלמד מיד דוקא. ועוד י"ל דק"ש ותפלה לא חשיבא לימוד לענין זה. דדברי תחנונים ותפלה לחוד ודברי ת"ת לחוד וק"ש כדברי תפילות הוא עכ"ל. וא"כ לפי תירוץ ראשון ק"ש חשיבא לימוד לעניין זה אם קרא ק"ש תיכף ומיד אחר ברכת אהבת עולם כמו שאנו עושים בכל יום. ולפי תירוץ השני לא חשיבא וצריך ללמוד מיד אחר התפלה כדי שתהיה ברכת אהבה פוטרת לימוד של כל היום. וע"כ כתב מרן ז"ל יש להסתפק אי סגי בקורא ק"ש סמוך לה וכו' מיהו דעת הפר"ח ז"ל באות ז' דלא יש ספק בזה ומילתא דפשיטא דלא סגי בקורא ק"ש וכן נראה דעת הב"ח יעו"ש וכ"כ א"ר אות ה' וכ"כ ח"א כלל ט' אות ה'. אמנם לפי מש"ל אות ב' דבה"ת דרבנן והולכין בספיקא להקל ובפרט דדעת מרן ז"ל כאן דלא חייש להא דאין הק"ש פוטרת בשביל הלימוד אלא לכתחלה דכתב ולכן יש ליזהר וכו' ע"כ מי ששכח לברך ברכת התורה קודם תפלה ובירך ברכת אהבת עולם וקרא ק"ש תיכף והתפלל כמו שנוהגים יש ללמוד מיד אחר התפלה איזה דבר כדי שיהא סמוך לברכת אהבת עולם וכמש"ל אות ט"ז ואם גם זאת לא עשה אפ"ה לא יברך עוד ברכת התורה משום ספק ב"ל. וכ"כ קיצור ש"ע סי' ז' אות ז':

א

חי) שם ולכן יש ליזהר לברך ברה"ת קודם אהבת עולם. ולפי סודם של דברים צריך לברך ברה"ת סמוך גברכת השחר קודם סדר התפלה כמש"ל אות ב' ואות ח"י יעו"ש:

א

יט) [סעיף ט'] י"א שאם הפסיק בין ברכת התורה ללימוד אין בכך כלום. והנכון שלא להפסיק וכו' הא' דכתב מרן ז"ל יש אומרים שאם הפסיק בין ברה"ת ללימודו אין בכך כלום היא סברת ר"י ורבינו יונה והמרדכי. אלא משום דמדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות תפלה משמע דבברכת התורה נמי צריך ללמוד מיד כעין שאר מצות שאינו מפסיק בין ברכתה לעשייתה כמ"ש כ"ז בב"י. לכן כתב מרן ז"ל כאן בש"ע דהנכון שלא להפסיק ביניהם וכו' ומשמע דדעת מרן ז"ל דאינו חושש לדברי הרמב"ם ז"ל אלא לכתחלה אבל בדיעבד אם בירך ברכת התורה ולא למד מיד א"צ לחזור ולברך כשלומד אח"כ. וכ"כ מט"י אות י"ד. מיהו הב"ח חולק ע"ז וכתב דגם דעת ר"י ורבינו יונה והמרדכי והרא"ש דצריך ללמוד מיד אחר ברה"ת כמו בשאר מצית ולא אמרו שא"צ ללמוד מיד אלא מפני שלומדים אחר ברה"ת פ' התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דברי ישמעאל אבל אם לא למד מיד לא פ' התמיד ולא משנת איזהו וכו' ולא ברכת כהנים צריך לחזור ולברך יעו"ש. והב"ד שכנה"ג בהגב"י אות ד', וא"ר אות ו'. וכן דעת הפר"ח באות ז' יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל ט' אות ד'. אמנם דעת הלבוש כדברי מרן ז"ל. וכתב משפט צדק ח"ב סי' ס"ב מאמר דאיכא פלוגתא דרבוותא וברכות דרבנן מי יכניס עצמו לברך ברכה אחרת שהיא בספק ברכה לבטלה עכ"ד. והביאו כנה"ג בהגב"י. וכן דעת עו"ת אות ב. וכן נראה דעת ר"ז אות ז'. וכ"כ סידור בי"ע אות ט"ז. וכן יש להורות מאחר דספק ברכות להקל ובפרט שכן דעת מרן ז"ל:

א

ך) שם. אין בכך כלום. ולא דמי לכל הברכות שאסור להפסיק בין הברכה למצוה כמ"ש בסי' ר"ו שאני הכא דמצים להגות יומם ולילה. וא"כ לעולם ליכא היסח הדעת. ב"י. לבוש. מ"א סק"ז. ר"ז שם. שתילי זתים אות יו"ד:

א

כא) שם וכן נהגו לומר פ' ברכת כהנים וכו' וכיון דאמרינן להו מטעם לימוד אומרים אותן אפי' קודם אור הבוקר. ודלא כרש"ל בתשו' סי' ס"ד שנהג בפסוקים אחרים משום שאין נשיאות כפים בלילה, דברי חמודות אות ע"ה, שכנה"ג בהגב"י אות ד', מ"א סק"ח, א"ר אות ז', מט"י אות י"ב, ועיין הטעם שם בד"ח שנהגו בפסוקים אלו מפני שיש בהם ברכה, ועוד עיין ט"א בב"י סי' מ"ח וברו"ח אות א' וביפה ללב ז"ל אות ה':

ב

כא) כתב מוה"ר הגדול חיים וחסד בתקנותיו תיקון כ"ט וז"ל תיקנתי להם שלא יברכו רק מתוך הספר מילה במילה במיתון ולא יבואו לידי ש"ש לבטלה דגם השומעו אם לא נדהו הוא בנידוי עכ"ל. והביאו הרו"ח או' ב' וכתב דהאב ראוי לחנך לנער מקטנותו שיאמר ברכת השחר והכל מתוך הספר והרגל נעשה טבע לכל ימיו. והרב מו"ב נתן סי' אמר עם ספר ישוב מחשבתו הרעה יעו"ש:

א

כב) [סעיף י'] אם הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו כיון שדעתו לחזור וללמוד לא הוי הפסק. משמע דמי שאין דרכו ללמוד ונמלך ללמוד צריך לברך. וכן כתב הרא"ש בתשו' סי' י"ב. מ"א סק"ט (ומ"ש הפר"ח אות ז' עיין מ"ש עליו יד אהרן בהגה"ט) אמנם הט"ז סק"ח כתב דאין הפסק מפסיד כלום מטעם שחיוב הלימוד תמיד רובץ עליו אלא שהטרדא פוטרתו וכל שעה שאינו טרוד חל עליו החיוב על כן א"צ לחזור ולברך. וכתב וכן מורה לשון הש"ע יעו"ש. והב"ד א"ר אות ח' וכתב דיש להקל בספק ברכות וכן הסכים מט"י אות י"ג, על כן נכון לכוין בבקר בשעת ברכת התורה על כל מה שילמוד באותו היום ובלילה שאחריו עד שישן כדי להנצל מספק:

א

כג) שם וה"ה לשינה. היינו שינת עראי כגון שמתנמנם מיושב על אצילי ידיו. טור, ח"א כלל ט' אות ז', ר"ז אות ז' מחה"ש אות י"א פת"ע אות י"ד, וכ"כ מט"י אות ע"ו דמ"ש בש"ע דשינה לא הוי הפסק פירושו שינת עראי ומיירי בין ביום ובין בלילה אלא שכתב דגם על מיטתו שינת עראי לא הוי הפסק יעו"ש. ועיין לקמן אות כ"ז:

א

כד) שם וה"ה לשינה ומרחץ ובה"כ וכו'. והטעם כתב האגור לפי שאף כשהוא נפנה צריך ליזהר בדינים כמו בגלוי טפח, וכיצד יקנח, ב"י, וכ"כ הלבוש סעי' י"ב וכתב וכה"ג צריך ליזהר בדיני מרחץ כגון שאלת שלום והנחת תפילין. וכ"כ מ"א סק"י, סו"ב אות ג'. מט"י אות י"ד פתה"ד אות ה', שתיני זיתים אות י"ג:

א

כה) [סעיף יא'] שינת קבע ביום על מטתו הוי הפסק. וי"א דלא הוי הפסק וכן נהגו. וכ"כ הרא"ם ז"ל בח"א סי' ו'. כנה"ג בהגב"י, וכ"כ סוב במקו"ח אות ב' ר"ז אות ז'. סידוד בי"ע אות י"ז. ועיין מש"ל סי' טו"ב אות ב' וסי' ח"י אות ז' ומ"ש ח"א כלל ט' אות ז' ודוק. ועיין חס"ל אות ד' שכתב דנכון לברך בהרהור או בלא הזכרת שם ומלכות יעו"ש, וכ"כ הרה"ג בן איש חי ז"ל פ' וישב אות י"ב, ולפי מ"ש לעיל סוף אות כ"ב דנכון לכוין בבקר בשעת ברה"ת לפטור כל לימוד שלאותו היום והלילה שאחריו עד שישן אפשר דמועיל גם לשינת קבע על מטתו וא"צ לברך גם בלי שם ומלכות:

א

כו) [סעיף יב'] אף אם לומד בלילה הלילה הולך אחר היום שעבר וא"צ לחזור ולברך כל זמן שלא ישן. משמע דאם נעור כל הלילה א"צ לברך בבקר. וצ"ע דבשלמא לסברת הטור דס"ל דבשינה תליא מילתא אם לא ישן א"צ לברך, אבל לפי מם שנהגו שלא לברך כשישן ביום א"כ צריך לומר דמה שמברך בבקר היינו משום שקבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר. תדע דהא לר"ת כשעומד קודם עלות השחר א"צ לברך א"כ לדידן נמי אף שלא ישן כשמאיר היום צריך לברך שלא היה דעתינו לפטור רק ליום אחד כתקנת חז"ל. מ"א ס"ק י"ב. סו"ב אות ד', וכתב ר"ז אות ז' דהרוצה לצאת ידי ספק ישמע ברה"ת מאחר ויתכוין לצאת י"ח אם אפשר. ואם לאו יברך בעצמו יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל ט' אות ט'. ועיין פר"ח סי' מ"ו אות ח'. אמנם הרב א"ר אות ט' כתב דהניעור כל הלילה לכ"ע צריך לברך בבקר ברה"ת יעו"ש. וכ"כ מט"י אות ט"ז (ועי"ש מ"ש על דברי מ"א והפר"ח הנז') וכן כתבנו לעיל סי' מ"ו אות מ"ט בשם הרש"ש ז"ל. ועיין ברכ"י סי' מ"ו אות י"ב. וכן המנהג פשוט דהניעור כל הלילה מברך בבקר ברכת התורה. ואחר המנהג לא אמרינן סב"ל כמש"ל סי' טו"ב אות ב':

א

כז) שם וא"צ לחזור ולברך כל זמן שלא ישן. העומדים בבית ה' בליל הששי לתיקון היסוד ואשר אין כח בו לעמוד כל הלילה ישן ע"ג הכר שעה או ב' ואח"כ חוזר על למודו אי חשיב זה שינת קבע ובעי ברה"ת או שינת עראי כיון שאינו ישן על המטה ולא בעי ברה"ת, עיין בתשובת באר המים להרב כמהר"י מנשה ז"ל דבסי' א' העלה תלמידו הרב כמוהר"ר קאלאמארו ז"ל דחשיב שינת קבע ובעי ברכה בקומו ושוב א"ץ לחזור ולברך ברכת התורה, ורבו הרב המחבר ז"ל שם בסי' ב' כתב דהגם דהוי שינת קבע ולא חשיב שינת עראי אלא בישן על ברכיו מ"מ כיון שחייבים מצד עצמן לחזור על לימודם תיכף חזרה הלילה לגבי דידיהו כיממא דלא מסלקי נפשייהו ולא מייאשי דעתייהו מת"ת ולכן א"צ אח"כ לברך כיון דליכא הסח הדעת אלא מברך בבקר כבכל יום ויום יעו"ש, פתה"ד אות ו'. ועיין מש"ל אות כ"ג בשם מט"י ומשמע דאותם הלומדים בלילי ששי רק עד חצות לילה ובהגיע חצות מברכין ברה"ש חוץ מברכת התורה ואומרים תיקון חצות ולומדים מעט ואח"כ ישינים בקבע על מטתם אלא שקמים שעה א' קודם עלות השחר או חצי שעה כדי לחבר הלילה והיום בתורה כמ"ש האר"י ז"ל בשער הכוונות סוף דרוש ד' מדרושי הלילה דנ"ד ע"ד לכ"ע צריך לברך ברכת התורה בקומם קודם לימודם. ועיין מש"ל סי' מ"ו אות מ"ט:

א

כט) שם וא"צ לחזור ולברך כל זמן שלא ישן. משמע מזה דמי שהוא ניעור מתחלת הלילה עד חצות ובהגיע חצות בירך ברה"ש וטעה ובירך ברה"ת גם כן באותו שעה הויא ברכתו לבטלה כיון שלא נתחייב עדין בבה"ת וצ"ל ברוך שם כבוד וכו' כמו שאומרים אחר ברכה לבטלה כמ"ש לקמן סי' ר"ו סעי' ו' ואחר כך בשחרית יחזור לברך ברכת התורה או אחר שישן שינת קבע על מטתו כנ"ל ודו"ק:

ב

כט) [סעיף יג'] המשכים קודם אור היום ללמוד מברך ברה"ת וכו'. המשכים קודם אור היום מברך כל סדר הברכות וכו' זמן ברה"ש הוא מחצות הלילה ואילך אבל לא קודם חצות כמש"ל סי' מ"ו אות מ"ט בשם המקובלים יעו"ש וכ"כ בן א"ח פ' וישב אות י"ג וכתב שכן נראה מדברי זוה"ק בראשית דף יו"ד ע"ב, ועיין מקדש מלך שם. וא"כ מכל זה משמע כיון דברכת השחר זמנה היא מחצות הלילה ואילך אם טעה ובירך ברכות השחר קודם חצות הלילה צ"ל ברוך שם כבוד וכו' כמ"ש באות הקודם ואח"כ אחר שיגיע חצות צריך לחזור ולברכם מיהו על צד היותר טוב אם אפשר יחפש אחר אדם שלא ברך עדיין ויאמר לו שיתכוין להוציאו. אמנם ברכת התורה דיכול לברך קודם חצית אם רוצה ללמוד בעת ההיא כיון דישן שינת קבע על מטתו ושינת הלילה בקבע על מטתו חשובה הפסק לסברת מרן ז"ל ודעימיה דלא קיי"ל כר"ת והר"ם ור"י שכתבו דברכת התורה של אתמול פוטרת עד שחרית אחר כמ"ש בב"י ובאחרונים, אך אם ניעור סמוך לחצות נכון להמתין מלברך ברה"ת עד שיהיה חצות כדי שיהיו סמוכים לברה"ש ויהיה התיקון על נכון כמש"ל סי' מ"ו אות ח"י יעו"ש, וכ"כ בן א"ח שם. וכתב עוד בן א"ח שם בשם הרב החסיד מהר"א מני ז"ל וז"ל בין הפשטנים בין המקובלים כ"ע מודו שאם ישן שינת קבע חייב לברך ויכול לברך וכנראה מלשון זוה"ק ח"א דף יו"ד ע"ב ועיין מק"מ. אמנם יש ב' כוונות בברכת התורה אחת פרטית והיא הנז' בנהר שלום דצ"ב ע"א וזו שיכאי גם קודם חצות, ואחת כללית בכלל הי"ח ברכות והיא הנז' בשער הכוו' דפוס ירושלים דף א' ע"ג ועיין נה"ש דט"ל ע"ב ודפ"ז ע"ב ביאורם, ובודאי המברך קודם חצות לא יתוקן זה התיקון כיון שעליונים לא נתקנו האיך יתוקנו התחתונים. ומ"מ המנהג בבית אל יכב"ץ בזמן שהוא קרוב לחצות ממתינים עד חצות אבל אם יש זמן הרבה לתחות יש מברכין ברה"ת ולומדים ובחצות יברכו שאר הברכות. ויש חסידים שאעפ"י כן ממתינים עד חצות בעבור תיקון סדר הי"ח ברכות עכ"ל, וכבר כתבנו לעיל סי' מ"ו אות מ"ט דהקם בחצות ומברך ברכת השחר וברה"ת אפי' היה דעתו לחזור ולישן וישן אח"כ שוב לא יברך שנית אחרי שניעור שום ברכה דהו"ל כישן ביום ודלא כמ"ש הפר"ח בסי' מ"ו אות ח' ובזה הסי' אות י"ג והביאו מט"י אות ט"ז יעו"ש:

א

ל) שם חוץ מברכת הנותן לשכוי וכו'. שימתין מלאומרה עד שיאור היום, והפר"ח אות י"ג כתב דמגמרא וזוהר משמע דזמנה מחצות הלילה אם שמע קול תרנגול וגם הרא"ש יודה לזה. אלא מילתא פסיקתא נקט הרא"ש שבבקר ודאי יברך ברכה זו ואין הכי נמי שכל ששמע קול התרנגול מחצות הלילה ואילך ולא היו ידיו נקיות שיכול לברך ברכה זו כל שעה שירצה אפילו קודם אור היום יעו"ש. וכ"כ המחב"ר אות ו' וז"ל בזוהר מפורש דאחר חצות היו מברכין אותה. ובספר הפרדס לרש"י כ"י כתב דכך היה מנהגו של רש"י זצ"ל לברך כל הברכות וגם ברכת הנותן לשכוי בקומו באשמורת. וכ"כ האר"י ז"ל וכן נהגו שלמים וכן רבים עכ"ל והב"ד ש"ץ דמ"ז וסידור בי"ע אות ג' ושע"ת אות י"ג. וכ"כ בספרו קש"ג סי' ה' אות י"א וז"ל הנותן לשכוי יש לברכה אחר חצות כשקם באשמורת אף שלא שמע קול התרנגול עם שאר הברכות אף שלא נתחייב בהן מחב"ר סי' מ"ז. וכן מצאתי בס' הפרדס כ"י שהשיבו מן השמים לרבינו יעקב ממרו' שאפי' לא שמע קול תרנגול וכיוצא יברך עכ"ל. וכ"כ אנן לעיל בס"ד סי' מ"ו או' יוד ואו' י"א יעו"ש, ומ"ש המט"י או' י"ז דעדיף טפי להניחה עד אור היום ואינו מפסיד יעו"ש אינו כן לדעת המקובלים אלא הוא מפסיד אם מאחרה כמש"ל סי' מ"ו אות מ"ט יעו"ש. ועיין עוד בדברינו לשם אות ח"י ואות ן':

א

לא) שם ופרשת התמיד שימתין וכו'. ואם אמרה קודם אור היום לא יצא י"ח תקנת חכמים וצריך לחזור ולאומרה כשיאיר היום. סידור בי"ע אות ב'. וכתב ודלא כמהר"י חזן ז"ל בס' חק"ל חא"ח סי' ן' יעו"ש:

א

לב) שם בהגהה. ואם לא היה לו מים יכול ללמוד ולברך בלא נטילה וכו'. עיין בדברינו לסי' ד' אות ק"ז מ"ש בזה בס"ד:

א

לג) [סעיף יד'] נשים מברכות ברה"ת. דהא חייבות ללמוד דינין שלהם כמ"ש ביו"ד סי' רמ"ו סעי' ו' ועוד דחייבות לומר פ' הקרבנות כמו שחייבות בתפלה וא"כ קאי הברכה על זה, ב"י בשם האגור. לבוש, מ"א ס"ק י"ד, א"ר אות י"א, מט"י אות י"ט. סו"ב במקו"ח אות ג'. ר"ז אוח יו"ד, ועיין ס"ח סי' שי"ג:

א

לד) שם נשים מברכות ברה"ת. אשה שנסתפקה אם ברכה ברכת התורה לא תברך מספק אפילו לדעת הפר"ח ודעמיה דס"ל ברה"ת מדאורייתא, ברכ"י אות ח', ועיין מש"ל אות ב':

א

לח) שם נשים מברכות ברה"ת. ועבדים אם מברכים ברה"ת הנה לפי הטעם הנז"ל אות ל"ב גבי הנשים דמברכין ברכת התורה לפי שחייבין לומר פ' הקרבנות כמו שחייבין בתפלה גם בעבדים י"ל כן דהא חייבין גם הם בתפלה כמ"ש סי' ק"ו סעי' ב', אבל לפי הטעם דחייבין ללמוד דינין שלהם זה לא שייך בעבדים דאינם בני לימוד כלל כמ"ש ביו"ד סי' רס"ז סעי' ע"א וא"כ לפ"ז אין להם לברך ברה"ת, ועיין פרמ"ג א"א אות י"ד שנסתפק בזה, ומדברי ספר תפלה לדוד דכ"ט ע"ב משמע דעבדים מברכין ברכת התורה כיון שחייבין בתפלה יעו"ש, ועיין יפה ללב אות יו"ד, ועוד עיין בא"ח סי' קפ"ז סעי' ג' בהגהה ובסי' רפ"ב סעי' ג' בהגהה ובאחרונים שם, ופת"ע בזה הסי' אות כ"א ודו"ק, וע"כ כיון דיש פלוגתא בדין זה וק"ל סב"ל אין להם לעבדים לברך ברכת התורה אלא ישמעו מאחרים ויתכוונו לצאת. אך אם יש מנהג לברך יחזיקו במנהגם כי אחרי המנהג לא אמרינן סב"ל כמש"ל סי' טוב אות ב':

א

ט"ז סק"ב להנצל מתוך ברכה לבטלה. קשה דהא ברכת התורה פוטר כל מה שילמוד בכל יום ואפילו לא למד מיד אחר הברכ' וא"כ מה חשש ברכה לבטלה יש כאן ואפי' נימא דמיירי מכות' כל היום ואינו לומד בפיו אכתי הא אומר פ' התמיד ודומיהן וכמ"ש בט"ז סכ"ו דזה נפטר בברכת התורה. ואולי מיירי כאן במי ששכח לומר ברכת התורה עד אחר התפלה וגם לא שנה על אתר ולא נפטר באהב' עולם ובא אחר כך לכתוב ומברך ברכ' התורה דאז שפיר יש חשש ברכה לבטל':

ב

שם אלא שבלא"ה י"ל. ק"ק מה כתב זה בלשון ספק הא ודאי כך הוא ונ"ל מקום הספק שלו כיון דאמירת יברכך אינו אלא כדי שיהיה נקרא שנה על אתר כדי לצאת ידי דיעה האומרת דגם בברכת התורה בעינן שנה על אתר כמבואר בסעיף ט' אבל עיקר ברכת התור' הוא על מה שלימוד מש"ה זה שאינו לומד אפשר דהוי ברכה לבטלה אף שאמר יברכך כיון דאם ידע שלא ילמוד לא היה מברך ולא היה אומר כלל יברכך וק"ל:

ג

סק"ג לאותן לומדים כו'. קשה הא אומר יברכך ויש לתרץ כמ"ש באות הקדו' שמסופק הט"ז דאולי אע"פ שאומר יברכך מ"מ הוי ברכה לבטלה אם אינו לומד כלל. ועדיין קשה הא אומר בתפלתו פ' קרבנות ואם כן אין ברכתו לבטלה. וי"ל דמיירי כמו שכתבתי באות א' שאומר ברכת התורה אחר התפלה. אי נמי במקומות שאין אומרים פ' התמיד בשחרית כמ"ש הט"ז סוף ס"ק ו':

ד

מ"א סק"ב סעי' ס"ב. שכתבו שם בש"ע בק"ש דאפי לא השמיע לאזנו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו עכ"ל ור"ל אבל בהרהור לא יצא דלאו כדיבור דמיא:

ה

ט"ז סק"ה והא דאמרינן ברכת אשר בחר הוא ענין בפ"ע ור"ל למה פותחת בברוך הרי סמוכ' לחברת' לברכת לעסוק בד"ת ותירץ כיון דבקריא' בצבור מברך ברכה זו לבד לא מיקרי סמוכה אפילו בשעת ברכת התורה:

ו

מ"א סק"ד והי"א ס"ל דשאני. ודברי המג"א בסי' הקודם סק"ה אמורי' ג"כ לדיע' זו וק"ל:

ז

ט"ז סק"ו אבל ברכת אשר בחר בנו כו' עיקר לברכת פוטרים אפילו לא למד כלל אחר הברכה ונפטר עד שישכים ללמוד וע"ז אנו סומכין שאין לומדים לא אחר ברכת התורה ולא אחר אהבה רבה וע"ז הקשה מ"ש מסוכה שצריך לברך על כל אכילה והכא נמי יברך בכל פעם שלומד ומכ"ש שיצטרך ללמוד תיכף אחר הברכה זה המשך הדברים:

ח

מ"א סק"ו לימוד לא כהמפרשים דאין פוטרת אלא לימוד ההוא של על אתר כי הש"ע לא ס"ל כן מדכתב בסעיף שאח"ז יש להסתפק כו' ולהמפרשים הנ"ל אין מקום לספק זה וק"ל:

ט

סקי"ג דבשינה תליא מלתא. הוא סברא הראשונה בסעיף הקודם:

י

שם ברכות השחר תדע ואם כן אפילו לא ישן בלילה נמי:

יא

שם דהא לר"ת. ר"ל חולק אמ"ש בסעיף י"ג דהמשכים קודם אור היום ללמוד מברך ברכת התור' דס"ל דאפי" שינה בלילה אינו הפסק ואפ"ה כשמאי' היום מברך הרי דהיום גורם ברכה וה"נ לדידן דשינת לילה הוי הפסק סביר' לן נמי דה"ה דיום גורם ברכה:

יב

סקי"ג עיין סי' מ"ו ס"ח. ר"ל אע"ג דכ' רמ"א שם דהמנהג לברך אע"פ שלא שמע משו' דמברך על ניהוג העולם אין טעם זה שייך אלא כשמאיר היום אבל קודם היום אין שייכות ברכה אא"כ שמע:

יג

שם לכתחלה. כלומר לעשות כהמחבר אפי' שמע קול תרנגול ממתין עד שמאיר היום:

א

כתב הב"ח לומר וצאצאינו וצאצאי צאצאינו דאמרי' כל שהוא ובנו וב"ב ת"ח אין תורה פוסקת מזרעו לעולם עכ"ל ול"נ דצאצאינו היינו יוצאי חלצינו וכן תרגום באיוב כ"א על וצאצאיו בניא ובני בניא לכן אין לשנות הנוסחא: הכותב. נראה דוקא בכותב ספרים לעצמו דרך לימודו ומבין מה שהוא כותב אבל סופר המעתיק ואינו מבקש להבין מה שהוא כותב א"צ לברך דאין זה לימוד ואפי' בכותב דרך לימודו צ"ע דהא עכ"פ הרהור הוא ובאגודה סיים וכתב ובלבד שלא יכתוב אגרות רשות וכ"כ התשב"ץ וצ"ל דה"פ אף על פי שכותב פסוקים באגרות רשות א"צ לברך:

ב

המהרהר. דהרהור לאו כד"ד [עסי' ס"ב ס"ג]:

ג

על ד"ת. נוסחא אשכנזית לעסוק בד"ת דקאי על עסק התורה אבל על דברי תורה משמע דקאי נמי על עסק המצות [ב"ח טור ואבודרהם] גר יכול לברך ג"כ אשר בחר בנו וכו'] אגרת הרמב"ם סימן ט' כ"ה]:

ד

עם וי"ו. דברכה א' היא דאלו הית' ברכה בפ"ע היתה פותחת בברוך ואף על גב דסמוכה לחברת' היא מכל מקו' כיון דברכו' קצרות הן ה"ל לפתוח בברוך מידי דהוה אברכת הבדלה שפותחת בברכות אף על פי שהם סמוכות כיון שהם קצרות והי"א ס"ל דשאני ברכות הבדלה שאינן סמוכות שאם רצה אומר על כל א' בפ"ע על הנר ועל הבשמים:

ה

יותר טוב וכו'. משום שהרי לסוברים דברכה א' היא אם אמרה בלא וי"ו מפסיק באמצע הברכה [ב"י] ובכוונות כתב שהאר"י נהג לענות אמן בנתים דס"ל ברכה בפ"ע היא עכ"ל:

ו

אם למד מיד. [עסי' ס'] ואז פוטרת לימוד של כל היום:

ז

אין בכך כלום. ול"ד לכל הברכות שאסור להפסיק בין הברכו' למצוה כמ"ש סי' ר"ו שאני הכא דמצוה להגות יומם ולילה וא"כ לעולם ליכא היסח הדעת:

ח

ברכת כהנים. וכיון דאמרי' להו מטעם לימוד אומרים אותן ואפי' קודם אור הבקר [ל"ח] דלא כרש"ל שכתב בתשובה לומר קודם אור הבוקר פסוקים אחרים כיון שאין נשיאות כפים בלילה:

ט

כיון שדעתו לחזור. משמע דמי שאין דרכו ללמוד ונמלך ללמוד צריך לברך וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל ד' סי' ב':

י

ומרחץ. דהא צריך ללמוד דיני ב"ה ומרחץ:

יא

שינת קבע. ול"ח כ' שרבו מהר"י גינצבורג נהג לברך כשישן ביום:

יב

כל זמן שלא ישן. משמע דאם נעור כל הלילה א"צ לברך בבקר וצ"ע דבשלמא לסברת הטור דס"ל דבשינה תליא מילתא אם לא ישן א"צ לברך אבל לפי מה שנהגו שלא לברך כשישן ביום א"כ דמה שמברך בבוקר היינו משום שקבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר תדע דהא לר"ת כשעומד קודם עלות השחר א"צ לברך וכשמאיר היום צריך לברך א"כ לדידן נמי אף שלא ישן כשמאיר היום צריך לברך שלא היה דעתנו לפטור רק ליום א' כתקנת חז"ל ואם ישן והשכים קודם עלות השחר צריך ג"כ לברך מידי דהוה כשאר ברכות השחר שמברך אותם קודם היום ועמ"ש ס"ס תרל"ט:

יג

חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה. ובכתבים איתא שיוכל לומר הנותן לשכוי מיד אחר חצות לילה וכ"מ בזוהר ויקהל ע' שמ"ב ונ"ל דוקא אם שמע קול תרנגול ע"ס מ"ו ס"ח ומ"מ טוב ליזהר לכתחלה:

יד

נשים וכו'. דהא חייבות ללמוד דינין שלהם כמ"ש בי"ד סימן רמ"ו ס"ו ועוד דחייבות לומר פ' הקרבנות כמו שחייבות בתפלה וא"כ קאי הברכה ע"ז [ב"י בשם אגור] עמ"ש סי' קע"ז ס"ג:

א

(א) ברכת התורה – עיין בשאגת ארי' סי' כ"ד דמסיק שברכת התורה הוא מן התורה ולכן אם נסתפק לו אם בירך ברכת התורה חוזר ומברך ומ"מ כיון שהוא לו ספק לא יברך אלא ברכת אשר בחר בנו שהיא המעולה שבברכות כדאיתא בגמ' ועיין בשע"ת שהביא בשם קצת אחרונים דסוברין דמספק לא יחזור ויברך ובאמת קשה מאד לסמוך עליהם אחר דהרבה ראשונים [הלא המה הרמב"ן והחינוך והרשב"א בפ' ג' שאכלו] סוברים דבה"ת הוא מן התורה וידוע שעונש מי שאינו מברך על התורה גדול מאד. אך אם נזכר זה לאחר התפלה שכבר בירך ברכת אהבה רבה אפשר דיש להקל בזה אפילו אם לא למד תיכף לאחר התפלה [פמ"ג בפתיחה] ואם יכול לבקש מאחר שיוציאנו בבה"ת או שיכוין לכתחלה בברכת אהבה רבה לפטור וללמוד תיכף לאחר התפלה מה טוב. ובפרט לפי מה שמצאתי אח"כ בספר מאמר מרדכי שמביא בשם הלבוש וע"ת ג"כ דהוא מדרבנן בודאי צריך ליזהר לכתחלה לעשות כן. וברכת התורה בצבור לכו"ע דרבנן משום כבוד הצבור שהרי כבר בירך בשחרית [אחרונים]:

ב

(ב) מאד – שלא ללמוד עד שיברך ויברך אותה בשמחה גדולה דמצינו שאחז"ל על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם תורתי ואחז"ל שדבר זה נשאל לנביאים על מה אבדה הארץ שישראל היו עוסקים בתורה ומצינו שכל זמן שהיו עוסקים בתורה ויתר הקב"ה על עונותיהם ולכן לא ידעו על מה אבדה והקב"ה הבוחן לבבות ידע כי אע"פ שהיו עוסקין בתורה לא היו עוסקין לשם לימוד התורה אלא כמו שלומדין שאר חכמות ולכן לא ברכו בה"ת שלא היתה התורה חשובה בעיניהם ולכן לא הגינה. ולכן צריך ליזהר מאד וליתן הודאה על שבחר בנו ונתן לנו כלי חמדתו. גם אחז"ל שאינו זוכה ח"ו להיות לו בן ת"ח עבור זה שאינו נזהר בבה"ת:

ג

(ג) בין למדרש – והמחבר ג"כ מודה בזה אלא דס"ל דהוא בכלל מקרא:

ד

(ד) הכותב – ס"ל דכתיבה עדיף מהרהור והטעם י"א משום דעביד מעשה וי"א דדרך הכותב להוציא תיבות מפיו בשעת הכתיבה. וכל זה בכותב ספרים לעצמו דרך לימודו ומבין מה שהוא כותב אבל סופר המעתיק ואינו מבקש להבין א"צ לברך דאין זה לימוד וכ"ש אם כותב איזה פסוק באיגרת הרשות לדבר צחות א"צ לברך כיון שאינו מתכוין ללמוד. ולענין מעשה הסכימו האחרונים שלא לסמוך על דעת המחבר לברך על הכתיבה לבדה בכל גווני שהרי מ"מ אינו רק מהרהר בדברי תורה אלא ראוי לכל כותב בד"ת שיוציא מפיו קצת תיבות להנצל מברכה לבטלה אם אינו אומר פסוקי ברכת כהנים או ברייתא דאלו דברים אחר הברכה כמו שנוהגין:

ה

(ה) אינו צריך – דהרהור לאו כדיבור דמי ולפ"ז יש ליזהר לאותן הלומדים בעיון מתוך הספר שיזהרו להוציא קצת ד"ת בפה אחר הברכה אם אינו אומר פסוקי ברכת כהנים או שאר ד"ת אחר הברכה כמו שנוהגין:

ו

(ו) דיכול וכו' – נראה דוקא לפסוק דין בין בעלי דינין דאינו דרך לימוד אבל ללמוד דין בספר בלי טעם מברך דלא גרע מכותב [מטה יהודא בסי' זה]:

ז

(ז) לפסוק – שהטעם שהוא עיקר הדין אינו אלא מהרהר בלבו. והגר"א בביאורו חולק ע"ז וס"ל דלא גרע זה מהקורא מקרא בלבד דצריך לברך. ואפי' בהרהור לבד מחמיר שלא להרהר כ"ז שלא בירך בה"ת. ולכו"ע מותר לעשות איזה פעולת מצוה קודם בה"ת אע"ג דבעת מעשה בודאי הוא מהרהר בדין הזה אפ"ה מותר דכל שאינו מתכוין ללימוד א"צ ברכה [הגר"א לקמן בס"י]:

ח

(ח) על ד"ת – ומנהג מדינותינו לומר לעסוק בד"ת. גר יכול לומר ברכת אשר בחר בנו [אחרונים]:

ט

(ט) והערב נא – ויש מדקדקין להוסיף וצאצאי צאצאינו כי כל מי שהוא ת"ח ובנו ובן בנו ת"ח שוב אין התורה פוסקת מזרעו שנאמר לא ימושו מפיך וגו' וא"צ לכך כי בכלל וצאצאינו הוא ג"כ בני בנים [מ"א]:

י

(י) ואשר בחר – ותמיד תהיה תפלת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מדות טובות ויכוין מאוד בברכת אהבה רבה ובברכת התורה בשעה שאומרים ונהיה אנחנו וצאצאינו וכן כשאומר בובא לציון למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה:

יא

(יא) וי"ו – דברכה אחת היא דאלו היתה ברכה בפ"ע היתה פותחת בברוך ואע"ג דסמוכה לחבירתה היא מ"מ כיון דברכות קצרות הן ה"ל לפתוח בברוך מידי דהוי אברכות הבדלה שפותחות בברוך אע"פ שהן סמוכות כיון שהן קצרות והי"א ס"ל דשאני ברכות הבדלה שאינן סמוכות שאם רצה אומר על כל אחד בפני עצמו על הנר ועל הבשמים:

יב

(יב) יותר טוב וכו' – כי בזה יצאנו ידי כל הדיעות אבל אם תאמר בלא וי"ו הוי הערב נא ברכה בפ"ע והוי הפסק לאותה דיעה שס"ל ברכה אחת היא וכן נוהגים כהיום לומר והערב בוי"ו ולענין עניית אמן אחר לעסוק בד"ת יש דיעות בין האחרונים. ורוב האחרונים מצדדים שלא לענות אמן ונכון שיברך המברך ברכה זו בלחש:

יג

(יג) אהבת עולם – נקט אהבת עולם לפי מה שפסק לקמן בסימן (נ"ט) [ס'] ס"א אבל להרמ"א שם אומרים אהבה רבה בשחרית. ופשוט דה"ה בברכת אהבת עולם בערבית ג"כ שפוטרת דזיל בתר טעמא. ונ"מ לענין אם עבר וישן שינת קבע על מטתו קודם לדעת המחבר לקמן בסעי' י"א דשינת קבע הוי הפסק ואפילו לפי המנהג שנהגינן כדעת הי"א שם להקל מ"מ טוב יותר שיכוין בברכת אהבת עולם לפטור לצאת ידי דעת רוב הפוסקים המחמירין בזה כמבואר לקמן במ"ב עיי"ש. ועיין בבה"ל עוד נ"מ:

יד

(יד) פוטרת – שיש בה מעין ברכת התורה ותן בלבנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים וכו' ולכאורה מדסתם משמע דאפילו לא כיון בעת הברכה לפטור בזה בה"ת סגי ועיין בבה"ל:

טו

(טו) אם למד – דברכת אהבה רבה כיון דניתקן העיקר לק"ש לא מיתחזי לשם בה"ת אלא בשונה מיד וכתב הלבוש שאף אם התפלל וסיים התפלה אינו נקרא בזה הפסק כיון שאח"כ למד מיד:

טז

(טז) מיד – אפי' מעט לשם מצות לימוד ואז שוב לא יצטרך לברך כל אותו היום אפילו הפסיק ועמד וחזר ללימודו על דרך שיתבאר לקמיה בברכת התורה:

יז

(יז) ויש להסתפק – די"ל דק"ש הוי רק כדברי תפלה כיון שאינו אומר זה לשם לימוד ועיין בביאור הגר"א שהוכיח בפשיטות דאין ק"ש מועיל לזה אח"כ מצאתי ג"כ בספר אליהו רבא שהביא כן מהרבה פוסקים ופסק כן להלכה. ונראה דאם קרא ק"ש לאחר זמן ק"ש דהוי כקורא בתורה אפשר דלכו"ע אין צריך לחזור ולברך אפילו אם לא למד אח"כ מיד:

יח

(יח) יש ליזהר – דשמא ישכח ללמוד תיכף לאחר התפלה:

יט

(יט) שאם הפסיק – טעמם דדוקא באהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה אז אינו פוטר אלא א"כ למד מיד בלי הפסק אבל ברכת התורה פוטרת כל היום אפילו לא למד אחר תפלת שחרית עד חצי היום ולא דמי לכל הברכות שאסור להפסיק בין הברכה להמצוה כמ"ש סימן ר"ו דשאני הכא דמצוה להגות יום ולילה וא"כ לעולם ליכא היסח הדעת אבל רוב האחרונים חולקין על המחבר דמסכים לדעת היש אומרים הזה דלא כתב המחבר רק והנכון וכו' וסבירא להו דדין ברכת התורה כמו בכל ברכת המצות או הנהנין דצריך לחזור ולברך אם הפסיק תיכף אחר הברכה אף אם יודע בבירור שלא הסיח דעתו דכיון שלא התחיל עדיין בהמצוה אין לה אח"כ על מה לחול וכן הסכים הפר"ח והגר"א וכן העתיק הח"א להלכה. ומ"מ נ"ל דכיון שיש פוסקים שסוברין דאין צריך לחזור ולברך יותר טוב אם אירע לו שהפסיק אחר ברכת התורה שיכוין אח"כ בברכת אהבה רבה לצאת בזה ידי ברכת התורה וילמוד מעט תיכף אחר שסיים תפלתו. ועיין בבה"ל:

כ

(כ) וכן נהגו – הטעם בג' פסוקים שרצו לסדר כדרך הקורא בתורה ונקטו אלו משום שיש בהן ברכה. ומותר לומר אפי' קודם אור הבוקר דלא כיש מחמירין לאסור אז לומר אלו הפסוקים מטעם שאין נשיאת כפים בלילה דז"א דמטעם לימוד אנו אומרים אותו ולא מטעם נשיאת כפים:

כא

(כא) ברכת כהנים – ונהגו לומר ג"כ אלו דברים שאין להם שיעור שהיא משנה ומימרא דאלו דברים שאדם וכו' כדי לקיים מקרא ומשנה וגמרא:

כב

(כב) כיון שדעתו – משמע דמי שאין דרכו ללמוד ונמלך ללמוד צריך לחזור ולברך כ"כ המ"א והט"ז כתב להיפך דמדלא כתב השו"ע אם דעתו לחזור משמע דס"ל דמסתמא אמרינן דהוי דעתיה אם יזדמן שיוכל ללמוד אפי' בשעה שאין רגיל ללמוד שילמוד ויש להקל בספק ברכות [א"ר וגם הפמ"ג הניח בצ"ע וגם הגר"א בביאורו אף שהוא מפרש בשו"ע כהמ"א מ"מ לדינא הוא מסכים בסוף ס"ח כהט"ז והוא כהפירוש הראשון שברא"ש דס"ל דאפילו במי שאינו רגיל ללמוד אין צריך לחזור ולברך]:

כג

(כג) לשינה – ר"ל שינת עראי דהיינו שהתנמנם במיושב על אצילי ידיו ואפילו בלילה:

כד

(כד) ומרחץ ובה"כ – לפי שגם שם אינו מסיח דעתו עדיין מללמוד אח"כ ועוד שגם שם צריך ליזהר בדיניהם כמו בגילוי טפח וטפחיים בבה"כ וכיוצא בזה במרחץ לענין שאילת שלום ע"כ לא הסיח דעתו עדיין מהתורה. ועיין בביאור הגר"א:

כה

(כה) וכן נהגו – ובל"ח כתב ולי נראה שהמברך תע"ב וכן נהג מורי מהר"י לברך וכן הסכים הפר"ח וא"ר בשם הרבה ראשונים ואחרונים וכ"כ הגר"א וכן העתיק הח"א להלכה [ואף דבפמ"ג משמע דנוכל לסמוך על המנהג הזה שלא לברך עכ"פ נראה פשוט בהסומך על כל הפוסקים שהזכרנו ומברך לא הפסיד]:

כו

(כו) בלילה – ר"ל ואפי' לא למד ביום כלל:

כז

(כז) שעבר – שכל זמן שהוא ניעור מוטל עליו ללמוד כ"ז שיש לו פנאי ואין ההפסק וההיסח הדעת חשיב הפסק לענין ברכת התורה:

כח

(כח) שלא ישן – ר"ל שינת קבע אבל אם ישן שינת קבע על מטתו אפילו בתחלת הלילה חשיב הפסק ואפילו הי"א שבסעיף י"א מודו בזה. ואם היה ניעור כל הלילה י"א דא"צ לברך בבוקר וי"א דצריך לברך כי קבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר וספק ברכות להקל אך אם אפשר לו יראה לשמוע בה"ת מאחר ויאמר לו שיכוין להוציאו בהברכות והוא יכוין לצאת ויענה אמן ויאמר אח"כ איזה פסוקים כדי שיהא נחשב לו במקום לימוד או יכוין לצאת בברכת אהבה רבה וילמוד תיכף מעט אחר שיסיים תפלתו. ואם היה ישן ביום שינת קבע על מטתו ובלילה שלאחריו היה ניעור כל הלילה פסק הגאון רע"א דבזה לכו"ע צריך לברך בבוקר בה"ת ואין ברכת אהבת עולם של ערבית פוטרת אם לא למד מיד אחר התפלה:

כט

(כט) מברך בה"ת – ואף אם חזר וישן אח"כ שינת קבע קודם אור היום או ביום א"צ לחזור ולברך כי מסתמא דעתו של אדם לפטור בברכה זו עד שינת הלילה שאחריו וכ"ז לפי הי"א שבסעיף י"א אבל לפי מה שכתבנו שם דאף בשינת קבע ביום המברך לא הפסיד כ"ש בזה שהיה ישן שינת קבע קודם אור היום דהמברך לא הפסיד:

ל

(ל) קודם אור היום – ואפילו במשכים אחר חצות לילה לאיזה ענין ודעתו לחזור ולישן עוד אח"כ שינת קבע אפ"ה יוכל לברך כל אלו הברכות ושוב לא יצטרך לברך אותם כשיקום בבוקר לבד ברכת אלקי נשמה יאמר בלי חתימה והמעביר שינה יאמר בלי הזכרת השם ואח"כ כשיקום בבוקר יאמר אותן בהזכרת שם ומלכות כראוי. ועיין בביאור הלכה:

לא

(לא) בינה – והאחרונים הסכימו שגם ברכה זו יכול לברך אפילו קודם שיאיר היום אך י"א שלכתחלה יש ליזהר שלא לברך אותה קודם שיאיר היום אם לא ששמע קול תרנגול ובדיעבד יצא אפילו לא שמע קול תרנגול ודוקא שיברך אותה מחצות לילה ואילך אבל קודם חצות אפילו בדיעבד יחזור ויברך ואפילו אם שמע קול תרנגול ועיין בביאור הלכה:

לב

(לב) ופרשת התמיד – וכל משניות הקרבנות שאחריה כי הם במקום הקרבתן ואין הקרבתן אלא ביום:

לג

(לג) ללמוד ולברך – ויקנח ידיו בכל מידי דמנקי:

לד

(לד) מברכות – הטעם עיין בביאור הלכה:

א

(מ"א סק"ה) מפסיק באמצע הברכה לדברי האומרים שהוא ברכה בפני עצמה אעפ"י שאמרו עם ו' אין בכך כלום עכ"ל ב"י כצ"ל:

א

ט"ז ס"ק ב' ותו ק"ל דהא גבי עדות. ע' תשו' חות יאיר סי' ט"ז וסי' קצ"ד ובתשו' שב יעקב סי' מ"ט ובתשו' שבו"י ח"ב סימן קנ"ב:

ב

מג"א ס"ק י"ב וצ"ע בשלמא לסברת. נלע"ד דלק"מ דלהדיא מבואר בב"י שרש המנהג דנהגו שלא לברך כשישן. דמקורו מהאגור שכ' שאביו הנהיג כן וכן ראוי לעשות כי המיקל בברכות לא הפסיד. ופי' הב"י דבריו דלר"ת אפילו שינת לילה לא הוי הפסק. ואעפ"י שאין הלכה כמותו מפני שכל הפוסקים חולקים. היינו בשינת לילה אבל בשינת יום יש לחוש לדבריו ועיי"ש. הרי דמפני חשש ברכה לבטלה נהגו שלא לברך בישן ביום ולחוש לדעת ר"ת. אבל בניעור כל הלילה אין לברך. דהעיקר כלא כר"ת. זולת בישן בלילה צריך לברך כשיאיר היום בממנ"פ דלר"ת היום גורם לברך. ולהרא"ש השינה גורם לברך. וה"ה בישן ביום וניער כל הלילה שלאחריו דמברך בבקר בממנ"פ. לר"ת צריך לברך דלא נפטר רק מעל"ע ולהרא"ש גם שינת היום הוי היסח הדעת. ואפשר לומר דכה"ג א"צ לברך דנפטר בברכת אהבת עולם שקודם ק"ש דערבית. דיש בו מעין ברכת התורה. ודמי לאהבה רבה שחרית. ומ"מ נ"ל לעיקר דצריך לברך. כיון דלר"ת בוודאי צריך לברך. וגם לדעת הראב"ד ודעימי' צריך לברך דסוברים דאהבה רבה אינו פוטר רק מה שלומד על אתר. והסכים לזה הפר"ח. וגם לאינך פוסקים בפשטא דמלתא ק"ש לא מקרי למוד כדנראה מלשון המחבר ויש להסתפק אי סגי בקורא ק"ש וכו' ולכן יש ליזהר לברך בה"ת מקודם. ולא כ' רבותא יותר אם לא בירך מקודם דלא יברך אח"כ ברכת התורה. משמע דס"ל לעיקר דק"ש לא מקרי למוד כפשטא דירושלמי. אלא מדרך זהירות יברך תחלה. וכ"נ מלשון הרמ"א בהג"ה ססי' נ"ב ומ"מ יאמר כל הברכות כמו שנתבאר סי' מ"ו ומ"ז עכ"ל. ממה דרמז על מ"ז מבואר דעתו דיברך בה"ת אחר התפלה דס"ל לעיקר דק"ש לא הוי למוד. א"כ בלא למד מיד אחר תפלת ערבית לא נפטר בברכת אהבת עולם. גם ביסוד דברי המג"א במה שכ' על הש"ע. משמע אם ניעור כל הלילה א"צ לברך בבקר. ותמוה לי דאדרבא מנקט הלילה הולך אחר היום. משמע דבה"ת לא פטר רק יום א'. אף שאיני כדאי לחלוק על המג"א. מ"מ כיון דכ' בעצמו סי' תנ"ד לעיקר דבניעור כל הלילה דיברך ראוי לצרף דברינו דגם דעת הש"ע כן. ולכ"ע בניעור כל הלילה צריך לברך. עכ"פ בישן ביום וניעור כל הלילה שלאחריו בוודאי יש לברך מדין ממנ"פ הנ"ל וא"צ לחוש דנפטר באהבת עולם. דלהרבה פוסקים אינו פוטר רק מה שלומד מיד. ולהרבה פוסקים ק"ש לא הוי למוד כנלע"ד.

א

ליזהר עבה"ט. ועיין בשאגת אריה סי' כ"ד שהוכיח דברכת התורה דאורייתא ושם בסי' כ"ה כתב דמ"מ אם נסתפק אם אמר ברכת התורה אם לא יברך אלא אשר בחר בנו שהוא מעולה שבברכות וזה דלא כמ"ש בשם פר"ח ויד אהרן אך במח"ב דעתו דשב וא"ת עדיף ובספק לא יחזור ויברך והביא ראיה מלשון הרמב"ם וכתכ שכ"כ במטה יהודא ע"ש ועיין בבר"י דאפילו להפוסקים בנסתפק חוזר ומברך מ"מ באשה אע"פ שגם היא מברכת בה"ת אם נסתפקה אינה חוזרת לברך שנית ע"ש:

ב

לברך. עבה"ט ולקמן מבואר דלענין בה"ת א"צ שילמוד מיד ופשיטא דהרהור בד"ת עכ"פ לא מיקרי הפסק ואפשר כוונתו שאם לא יוציאו בפה ד"ת מיד אחר הברכה יש לחוש שמא אע"פ שעתה הוא יושב ומהרהר שמא יארע איזה ענין שיצטרך להפסיק בשיחה לכן יש לו להוציא בפה קצת דברי תורה מיד הברכה וע' בהלק"ט ח"ב סי' קנ"ט שכתב השומע ד"ת צריך לברך כיון דשומע כעונה עדיף מהרהור וגם שהמברך לא הפסיד שהרי כל היום חל עליו חובת לימוד ובבה"ת א"צ ללמוד מיד ע"ש ועיין במח"ב שכתב ליישב מההיא דסי' קמ"א דהעולה לתורה יקרא בנחת עם הש"ץ שלא תהיה ברכתו לבטלה ע"ש ובט"ז ובפר"ח ושאלות יעב"ץ ח"א סי' ע"ה ובשו"ת זקן אהרן סי' ס' ונראה להחמיר שאף שאינו רוצה ללמוד בעצמו רק שומע מאחר שלומד ושותק שיברך ברכת התורה קודם ולא דמי להרהור בלבד:

ג

עבה"ט ובש"צ כתב טעמא להאר"י ז"ל שכשהיה שומע מפי אחרים היה עונה אמן לפי שיש חומר משני צדדים או בביטול עניית אמן או בעניית אמן לבטלה ולפי שע"כ להכריע לצד אחד הכריע דעתו הקדושה והרחבה להך צד דשתי ברכות הם ועונה אמן משא"כ כשהיה אומר ברכת התורה לעצמו לא רצה להכניס עצמו בתגר זה להכריע בפלוגתא כיון דאפשר לצאת ידי שניהם והיה אומר והערב נא כו' שהיא מלתא דשויא לתרווייהו וכתכ שאפשר גם דעת הרמ"א כן ע"ש והוא נכון:

ד

ישן. עבה"ט וע' במג"א סי' תצ"ד וכתב בבר"י כשם מהר"י דיין בתשובותיו שערי ישועה כת"י הקם באשמורת ולומד וחוזר לישן על מטתו שינת קבע כשיקום יברך שנית כל הברכות וגם ברכת התורה אבל שינת עראי לא הוי הפסק ע"ש וכ"כ פר"ח אך כתב שאם קם אדעתא שלא לישן ותקפתו שינה באמצע לימודו אין צריך לחזור ולברך ע"ש וע' בש"צ שבמטה יהודה כתב ע"ז דר"ל אפי' ישן שנית בקבע על מטתו כיון שלא היה דעתו כן מתחלה לא חשיב אלא כשינת עראי ע"ש וכתב עוד שמדברי המקובלים מהר"ש מזרחי שכתב לענין הברכות דאפי' רוצה לחזור ולישן אין בכך כלום וה"ל כישן ביום נראה מדבריו דכשחוזר לישן א"צ לברך בקומו ברכת התורה פעם ב' ע"ש ונראה טעמו דמסתמא בדעתו לפטור עצמו על כל היום אע"פ שבדעתו לישן שנית וראיתי שבפ"מ הניח ג"כ דברי הפר"ח בזה בצ"ע ולדינא נראה דבדעתו תליא מילתא שאם היה בדעתו רק לפטור לימוד זה עד שעת שינה שנית פשיטא שצריך לחזור ולברך כשקם שנית משא"כ בסתמא אע"פ שדעתו לחזור ולישן מ"מ כדי שלא להרבות בברכות דעתו לפטור כל היום לכן א"צ לחזור ולברך:

ה

בינה. עבה"ט וע' מג"א שרמז לדברי הזוהר ר"ל דאיתא שם דכד קרא גברא בריכו כו' ובש"צ כתב דלדידן אפי' לא שמע מברך ובזוהר ר"ל שעל ידי הגבר היו יודעין שהוא חצות לילה ע"ש ועיין במח"ב בשם פרדס לרש"י כת"י וכן כתב האר"י ז"ל וכן נהגו לברך ברכת הנותן לשכוי באשמורת כו' ע"ש:

א

ברכת התורה צריך ליזהר וכו'. הטעם בב"י בשם הר"ן משום ר"י דע"י הברכה מבורר שעוסק בתורה לשמה ע"ש בטוב טעם על המאמר מ"ד מי האיש החכם וגו' ואגב גררא נזכיר בו חלקנו בס"ד הכי אי' בגמרא אר"י אמר רב מ"ד מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמ"ה ולא פירשוהו עד שפי' הקב"ה בעצמו שנא' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה י"ל הרבה במאמר זה ולאהבת הקיצור לא זכרנום ונראה שהוא ית' שאל בכאן ב' שאלות ורמז בשאלה עצמה את התי' השייך לשאלה דרך רמז ובזה הזכיר שאעפ"כ לא ידעו להגיד התי' וע"כ אמר מי האיש החכם ויבן את זאת דהיינו על עיקר השאלה. שנית ואשר דבר פי ה' אליו ר"ל שפי ה' דבר את התי' ואעפ"כ נראה אם יגיד והנה ב' השאלות היו. הא' על מה אבדה הארץ ר"ל דוקא ארץ הזא' עכשיו והלא כבר עברו על ג"ע ש"ד וע"א ומה נשתנו עכשיו. שנית על שהתורה אזלא מישראל ונאבד' מהם וע"כ אמר נצתה כמדבר מבלי עובר שהתור' נתרוקנ' מישראל כמדבר שנתרוקנה מכל עובר והנה התי' הוא מרומז בקושי' כמ"ש אחר כך אלא שלא ידעו לפרש הדבר עד שפי' הקב"ה בעצמו מ"ש תחלה והיינו על שהקשה למה לא נחרבה קודם לפי שהתורה היתה מגנת עליהם כדאי' בסוטה תורה מגנת ומצלת מן החטא אבל אחר שעזבו את תורתי אז נפקדו על מה שכבר לא שמעו בקולי בעבירה ג"ע ש"ד וע"א שעשו וז"ש על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ועל השנית דהיינו סילוק התורה לפי שלא הלכו בה שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה דהיינו שעוסק בפלפול ומשא ומתן של תורה כמ"ש על בחקותי תלכו ע"מ שתהיו עמלים בתורה משא"כ באותם שלומדים ד"ת מתוך עונג ואינם יגעים בה אין התורה מתקיימת אצלם ע"כ אמר ולא הלכו בה ר"ל שלא עסקו בהלכות התורה דרך משא ומתן של פלפול המתייחס להליכה כמ"ש וזהו שלא ברכו בתורה תחלם כי הברכ' היא לעסוק בד"ת דרך טורח דוקא ותי' זה הוא מרומז במ"ש הקב"ה בשאלה נצתה כמדבר מבלי עובר הך מבלי עובר הוא תי' על קושי' נצתה כמדבר דמ"ה נצתה התורה כמדבר לפי שהי' מבלי עובר ר"ל שלא עסקו בה דרך מו"מ כמ"ש נמצא שבקושי' נזכר התי' ולא ידע שום א' עד שעשה הקב"ה פי' על דברי עצמו וע"כ א' בעל המאמר ולא פירשוהו ולא לשון ולא הושיבוהו אלא ל' פי' שלא ידע שום א' פי' הדברים שיצאו ממנו ית' זהו דרך נכון במאמר זה ונמשך ממנו שעיקר מעלת עוסקים בתורה דוקא דרך טורח ויגיעה ואל זה כונו בברכה לעסוק בד"ת. הבאתי דברים אלו לכאן אע"פ שאינו ענין לחבור זה מ"מ נ"ל שהוא פירוש נכון וקרוב לפשוטו במאמר שהביא הטור:

ב

הכותב בד"ת. לא ידעתי מקור לזה מאין למדו הרד"א שמביא ב"י והלא פסק בסעיף שאח"ז דלא מברכין בהרהור מטעם דלא כד"ד כמ"ש ב"י בס"ס זה ובכתיבה ליכא אלא הרהור ואע"ג דכתב ר"י בריש היה קורא על ע"א דדרך הסופר שמוציא לפעמים תיבות מפיו בשעת כתיבה מ"מ בשביל זה אין לברך כיון שאינו ודאי ותו ק"ל דהא לגבי עדות מצינו מפיהם ולא מפי כתבם וכיון דגלי לן קרא דכתיבה לאו כדבור היאך נברך עליה וצ"ע לענין מעשה ראוי לכל כותב בד"ת שיוציא בודאי מפיו קצת תיבות להנצל מתוך ברכה לבטלה אלא שבלא"ה י"ל כיון שאומר יברכך אחר ברכת התורה הוי כלומד ד"ת ונ"ל דהך כותב בד"ת היינו שכותב או מעתיק ומכוון ללמוד אז שפיר מברך אבל סופר שמעתיק ספר וכוונתו לעשות פעולה להרויח ממון אין לו לברך תחלה וכן יש ללמוד מדברי אבודרה"ם עצמו שסיים בלשון זה רק שלא יהא כותב דברי רשות משמע דה"ק אף שיכתוב איזה פסוקים באגרת שלומים וכיוצא בזה לא יברך וא"כ הה"נ שמעתיק לחוד הוה כדברי רשות כנ"ל:

ג

המהרהר. דהרהור לאו כדיבור דמי ומטעם זה מותר לבעל קרי להרהר בק"ש ולפ"ז יש ליזהר לאותן לומדים בעיון מתוך הספר שיזהרו להוציא קצת ד"ת בפה אחר הברכה:

ד

והערב נא בוי"ו. דס"ל כל מטבע קצר ואחריה ברכה לא הוה כשאר ברכה הסמוכה לחברתה וצריכה לפתוח בברוך אלא ודאי דחד ברכה היא עם שלפני'. ומהר"י לוריא כתב שי"ל אמן אחר הברכה לעסוק בד"ת קודם והערב:

ה

אבל יותר טוב וכו'. כי בזה יצאנו ידי כל הדיעות אבל אם תאמר בלא וי"ו הוי הערב נא ברכה בפ"ע והוה הפסק לאותה דיעה שס"ל ברכה א' היא. וכתב הרשב"א הא דלא מברכין על התורה לאחריה משום דהוה מצוה ואין מברכין על המצות לאחריהם וכמ"ש פ' בא סימן ואע"ג דבצבור מברכין לאחריהם התם תקנת משה ועזרא היא ועל התקנות מברכין כדאשכחן בהלל ובמגילה ע"כ והא דאמרי' ברכת אשר בחר בנו בפתיחת ברוך תי' ר"י מפני שדרך לאומרה בפ"ע כשמברכין על התורה בצבור. בדברי רי"ף איתא נוסח הברכה כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה. ובגמרא ואשר"י וטור ליתיה ונראה דמ"מ יש לכוון כשאומר הערב נא שתהיה התורה מתוקה עלינו שנתעסק בה לשמה ולא לכוונה אחרת חלילה וכתב הטור ויכוון בברכתו על מעמד הר סיני אשר בחר בנו מכל האומות וקרבנו לפני ה"ס והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום עכ"ל. ונ"ל עוד שתקנו לחתום נותן התורה שיש במשמעותו לשון הוה ולא נתן בלשון עבר אלא הכוונה שהוא יתברך נותן לנו תמיד בכל יום תורתו דהיינו שאנו עוסקים בה וממציא לנו הוא יתברך בה טעמים חדשים וכמ"ש על דדיה ירווך בכל עת מה התנוק הזה כו' וע"ס ק"י כתבתי נוסח א' שיש להתפלל קודם הלימוד:

ו

אם למד. כ"כ התוס' והרא"ש והמרדכי וז"ל בירושלמי אי' והוא ששנה על אתר פי' מיד שלמד באותו מקום משמע דאם הפסיק בנתים אחר ק"ש צריך לברך ברכת התורה ופסק ר"י דדוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה אלא לק"ש איתקן ולהכי בעי ששנה על אתר ואם לא ילמוד מיד דאינה פוטרת אבל ברכת בחר בנו וברכת לעסוק בתור' שניתקנו עיקר לברכת התור' היא פוטרת כל היום אבל כשמשכים לעסוק בתורה צריך לברך וע"ז אנו סומכים שאין אנו לומדים מיד אחר אהבה רבה שאנו טרודים והולכים כך בלא לימוד פעמים עד חצי היום או יותר כו' וא"ל מ"ש מסוכה שצריך לברך בכל פעם שאוכל לישב בסוכה י"ל שאני תורה שאין מייאש דעתו דכל שעה אדם חייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום ולומד אבל גבי סוכה יש שעה קבועה לאכילה עכ"ל מבואר מדבריהם דלענין ב"ה א"צ שילמוד תכף אחר הברכה ואין זה דומה לשאר עשיי' מצוה שצריך לקיי' המצוה תכף אחר הברכה דשאני כאן שזמנה כל היום רק שהטרדה פוטרת אותו וכמ"ש הפוסקי' האלו לענין הפסק באמצע דאינו מפסיד כאן ה"נ ממש בהפסק בין הברכ' להתחלת' דחד טעמא הוא וכ"כ ב"י בזה ותמוה לי מה הוצרכו הפוסקים לבקש היתר לנו שאין אנו לומדים תכף אחר אהבה רבה מחמת שיש חילוק בין ברכת התורה לאה"ר הא אפי' בלא חילוק זה יש לנו היתר דהא אנו לומדים באמת תכף אחר ב"ה שאנו אומרים פרשת התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דר"י די"ג מדות שהם לימוד התורה וא"ל שפ' התמיד ומשניות דקרבנות אינם חשובים תורה רק במקום קרבן ז"א דודאי תורה היא שהרי כתב הטור וש"ע בסי' נ' שזהו במקום לימוד הוא ומכ"ש ברייתא דר"י שהוא במקום תלמוד כמ"ש לקמן וא"כ הוה ממש כמו שונה על אתר שזכרנו שאפי' אחר אה"ר אין הפסד אם מפסיק אח"כ כ"ש בברכת התורה וזה פשוט דאלת"ה קשה אותן שאינן לומדים כלל ביום וכי ס"ד שמברכים ברכה לבטלה ח"ו בשחרית אלא פשוט דיוצאים בקריאת פ' התמיד כמ"ש ואין בידי לומר בזה אלא דכתבו כן לרווחא דמלתא דאפי' במקום שא"א פ' התמיד בשחרית הוה ג"כ היתר אע"פ שמפסיקין בין לימוד ובין הברכה כנ"ל:

ז

ויש להסתפק כו'. די"ל דק"ש הוה כדברי תפלה והוכיח ב"י סברא זאת מדאיצטריך בירושלמי ששונה על אתר והלא בלא"ה הוא לומד תורה בכל יום אחר אה"ר במה שקורא ק"ש:

ח

כיון שדעתו כו'. לכאורה משמע מזה באין דעתו לחזור כגון שיש לו עת קבוע ושאר היום יוצא לעסקיו ואזדמין ליה באיזה יום שאינו יכול להתעסק בעסקיו ומתוך כך הוא חוזר ללמודו צריך לברך שנית דהוה כמו נמלך אבל אין האמת כן דכבר נתבאר לעיל הטעם שאין הפסק מפסיד כלום מטעם שחיוב הלימוד תמיד רובץ עליו אלא שהטרד' פוטרתו וכל שעה שאינו טרוד חל עליו החיוב ע"כ א"צ לחזור ולברך ולאו בדעתו תליא מילתא ותו אדרב' אמרי' דמסתמא הוה דעתו אם יזדמן שיוכל ללמוד אפ' בשעה שאינו רגיל ללמוד שילמוד וכן מורה לשון הש"ע שאומר כיון שדעתו לחזור ולא אמר אם דעתו לחזור אלא מסתמא אמרינן דעתו כן:

ט

הוי הפסק. נראה טעמו דשינת קבע אפילו ביום הוי אחר השינה כמו בשחרית דנעשה כברי' חדשה:

י

נשים מברכות כו'. דאע"פ שאינם חייבים בלימוד ולא עוד אלא כל המלמד בתו תורה כאלו למד' תיפלות היינו תורה שבע"פ אבל לא שבכתב ועוד כי הם חייבות לומר פ' התמיד שהוא במקום הקרבן וכ"ש לסמ"ג דס"ל נשים חייבים ללמוד דינים השייכים להם (ב"י):