שולחן ערוך, אורח חיים מ״ד: איסור שינה בתפילין. ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

א

איסור שינה בתפילין. ובו סעיף אחד:
כל זמן שתפילין בראשו או בזרועו אסור לישן בהם אפי' שינת עראי אלא אם הניח עליה סודר ולא היתה עמו אשה ישן בהם שינת עראי וכיצד הוא עושה מניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן היו תפילין כרוכין בידו מותר לישן בהם אפילו שינת קבע ואם אוחזן בידו ואינם כרוכים בידו אסור לישן בהם אפי' שינת עראי: (הגה ודוקא כשאוחזן בלא נרתקן אבל בנרתקן בכל ענין שרי (ב"י בשם העיטור):

א

וכיצד הוא עושה מניח ראשו בין ברכיו כו' אף אם פורס סודר עליהם מ"מ יש לחוש שמא לא יזכור ויבא לידי שינת קבע ולכן צריך לעשות גם את זה להניח את ראשו בין ברכיו (לחם חמודות דף כ"ד ע"ב) ויש מי שכתב אף בפורס סודר לחוד סגי (מהררמ"י) ושנת עראי כדי הילוך ק' אמה או אין חבירו צריך להקיצו דעדיין לא ישן אפי' שינת עראי ואפילו יותר מן ק' אמה לא נקרא רק שינת עראי כ"ז שלא נרדם טובא ונשתקע בשינה ע"כ אין להחמיר כ"ז שלא נשתקע בשינה: (מורי בב"ח):

א

עראי. ולא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק או בקלות ראש טור. וז"ל הר"ר יונה דלא חשיב היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל מתעסק בצרכיו אע"פ שמתעסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא היסח הדעת לכאורה צ"ע הא דאמרינן בשבת יוצא אדם בתפילין ערב שבת עם חשכה וכו' ע"ש. ושמא הואיל ומצוה מן המובחר הוא שלא יסיח דעתו מהם כלל לא חיישינן שיצא בהם בשבת לרה"ר עיין יד אהרן. והאר"י ז"ל החמיר מאוד בזה אפילו בשעת התפלה זולת בשעת תפלת י"ח ובשעה שלומד. עמ"א:

ב

שינת עראי. דחיישינן שמא יפלו מידו. עי' ב"י ובהרמב"ם פ"ד מה"ת. והמחבר מגדול עוז כ' שם וז"ל ואני אומר שזה הלשון לא נמצאת בגמרא שלנו אלא ה"ג לה בפרק הישן וכו'. ע"ש נראה דאשתמיט מניה להא דת"ר לא יאחוז וכו' ברכות דף כ"ג ע"ב סוכה דף מ"ב עיין ודוק:

ג

שרי. וע"ל סי' מ' ס"ק ב' מש"ש:

א

ברכות כג וסוכה כז

ב

שם בגמ'

ג

ל' הרמב"ם פ"ד מה"ת

ד

שם לפי פירושן שם בגמ'

ה

לפי' רש"י שם בגמ':

א

ס"א כל זמן כו'. לשון הרמב"ם וכפי' פי' בגמ' שם דלפירש"י הל"ל הא דנקיט להו בידיה בסוף אבל כל הפוסקים ס"ל כפרש"י וכן הר"י והטור:

ב

ולא כו'. שם ב' וכר' יוסי דהלכה כר"י מחביריו כמ"ש בפ"ד דעירובין וס"ל דילדים ל"ד:

ג

וכיצד הוא כו'. כר' יוחנן דרבא ל"פ עליה בתפילין כמ"ש רש"י שם וסובר דרמי בר יחזקאל פליג עליה והלכה כר"י וצ"ע חדא דמ' דל"פ אלא איהו מפ' שיעורא ור' יוחנן קאמר שאף בהאי שיעורא צריך דוקא ראשו בין ברכיו ושלא ירדם ועוד דהא ת"כ דרמי בר יחזקאל:

ד

ואם אוחזן כו'. ברכות כ"ג ב' וכן הקשו על הרמב"ם ורמ"ך מזה הברייתא ותי' ב"י וכ"מ דשם בעי' כרוכים ולכן כ' הרמב"ם כרוכים דלא חיישינן שמא יפלו:

ה

ודוקא כו'. ערש"י ברכות שם א' ד"ה עושה כו' ולפ"ז בכיס טפח דוקא וע"ל סי' מ"ג סעיף ו':

א

אפילו שינת עראי – דלא כהרא"ש ור"י שמתירין שינת עראי ובביאור הגר"א בריש הסימן משמע שדעתו לפסוק כמותם להקל אך לדעתו לא מיקרי שינת עראי כ"א כדי הילוך ק' אמה ואף בזה דוקא אם הניח ראשו בין ברכיו וכמ"ש לקמיה באותו הסימן:

ב

ישן בהם וכו' – עיין במשנה ברורה סק"ג מה שכ' זולת בשעת התפלה והלימוד וכו' אף דבפמ"ג כתב דמצוה מן המובחר שלא יסיח דעתו כלל מתפילין אפילו בשעת ק"ש ותפלה לא סתמתי כן כי הבה"ט בשם האר"י ז"ל כתב להיפך ובפרט שמצאתי בספר אור זרוע וז"ל בסימן תקפ"ה וצריך אדם כשהוא לבוש תפילין לזכור שתפילין עליו ולא להסיח דעתו מהם שלא יישן בהם ולא יפיח בהם כי מחמת שזוכר שנושא שם הנכבד עליו אינו בא לידי קלות ראש ותופס יראת שמים בלבו כדאמרינן פרק א"ע וכו' הלכך כשאדם מכוין לבו בתפלתו או בהלכה שלו אין זה היסח הדעת דכ"ש דאיכא יראת השם עכ"ל:

א

[א] ולא היתה עמו אשה וכו'. דאשה עמו חיישינן שמא יבוא לשמש כדאיתא פרק הישן ובשלטי גיבורים מי שמתו משמע דאף ביום חיישינן:

ב

[ב] מניח ראשו וכו'. באליהו זוטא העליתי דעיקר מצריך תרווייהו פריסת סודר וראש בין ברכיו:

א

א) [סעיף א'] כל זמן שהתפילין בראשו או בזרועי אסור לישן בהן אפי' שינת עראי וכו' כתב הט"ז סק"א וז"ל דלא כהטור והרא"ש שמתירין שינת עראי עכ"ל. וצ"ע דאימתי התיר העור בשינת עראי יותר מש"ע דהלא הטור כתב פורס עליהם סודר וישן בהן שינת עראי וכך הם ג"כ דברי הש"ע וכ"כ הב"ח דבש"ע פסק כהרמב"ם והיא דעת רבינו שהוא הטור יעו"ש. אח"כ ראיתי במאמ"ר סוף אות א'. שהקשה קושיא זו על דברי הט"ז הנ"ל יעו"ש. ומיהו יש ליישב קצת דברי הט"ז הנ"ל ולומר דס"ל להט"ז דמ"ש הטור פורש עליהם סודר וישן בהן לחומרא בעלמא נקטיה שלא יהא בגילוי הראש וכמ"ש בחדושי הגהות בגליון ב"י הנ"מ בשם מהרל"ח בתירוץ א' יעו"ש. לא כן דברי הש"ע שלקוחים מדברי הרמב"ם דדינא קאמר. ועיין דברי חמודות על פ' מי שמתו אות צ"ד:

א

ב) שם ולא היתה עמו אשה וכו' אבל אם אשתו עמו אסור גזירה שמא ישמש בהן. מ"א סק"א. א"ר אות א'. ר"ז אות א'. ועיין כ"מ על הרמב"ם פ"ד דתפילין הלכה ט"ז וד"ח שם ופרמ"ג א"א אות א'. יפה ללב אות א' ובש"ג פ' מי שמתו משמע דאף ביום חיישינן. א"ר שם:

א

ג) שם ישן בהם שינת עראי וכו'. ולא חשיב הסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק או קלות ראש טור וב"י. מ"א סק"ב. ר"ז שם. שתילי זיתים אות ב' (ומה שהקשה ע"ז יד אהרן בהגה"ט עיין מה שתירץ מור"ם ז"ל בד"מ סי' רנ"ב אות ט' ומ"א שם ס"ק כ"ה יעו"ש). ומ"מ מצוה מן המובחר שלא יסיח דעתו מהם כלל. מ"א שם בשם הב"ח. פרמ"ג א"א אות ב'. סו"ב אות א'. ועיין מש"ל סי' כ"ח אות ב' שהאר"י ז"ל החמיר מאד בעניין הסח הדעת שאפילו בהיותו מתפלל אסור להסיח דעתו מתפילין ואפילו רגע אחד אסור להסיח דעתו מתפילין כאשר יעו"ש. וא"כ כ"ש שלא ישן בהם אפילו שינת עראי לדבריו ואפי' אם מניח עליהה סודר וכו' וע"כ יש להחמיר בזה שלא ישן בהן שינת עראי אפי' אם מניח עליהם סודר ואין אשתו עמו:

א

ד) שם ישן בהם שינת עראי. ואין שיעור לזה. מ"א סק"ג. וכן הוא דעת מרן ז"ל בב"י כאשר יעו"ש. וי"א כדי הילוך ק' אמה והוא חלק ס"ז משעה בקירוב. מ"א שם. והיינו לדעת הרב"י סי' תנ"ע סעי ב' בשיעור מיל אבל למאן דחשיב שיעור מיל ב' חומשי שעה כמבואר שם במ"א סק"ג א"כ הוי מאה אמה שיעור חלק חמישים משעה בקירוב מחה"ש:

א

ה) שם וכיצד הוא עושה מניח ראשו בין ברכיו וכו'. אף אם פורס סודר עליהם מ"מ יש לחוש שמא לא יזכור ויבא לידי שינת קבע ולכן צריך לעשות גם את זה להניח את ראשו בין ברכיו. דברי חמודות על פ' מי שמיתו אות צ"ד והביאו העט"ז. ועי"ש מ"ש על דברי הלבוש. ועוד עיין במאמ"ר אות ב' מ"ש על דברי הלבוש ועו"ת יעו"ש. פרמ"ג א"א אות ג'. וכן הסכים א"ר אות ב' דצריך תרווייהו פריסת סודר וראשו בין ברכיו:

א

ו) שם ואם אוחזן בידו ואינם כרוכים בידו אסור לישן בהן וכו'. דחיישינן שמא יפלו מידו. מ"א סק"ד פרמ"ג א"א אות ד', ר"ז אות א':

א

ז) שם הגהה. ודוקא כשאוחזן בלא נרתיקן אבל בנרתיקן בכל ענין שרי. דלא חיישינן להפחה כשהן בנרתיקן וגם לשמא יפלו נמי לא חיישינן בנרתיקן, מ"א סק"ה, ר"ז שם, שתילי זיתים אות ה', ועיין מש"ל סי' מ' אות ה' במי שנפלו לו תפילין:

א

ש"ע בין ברכיו. כדי שלא ישתקע בשינת קבע:

ב

(מ"א סק"ב) עסי' רנ"ב. ע"ש סעיף ו':

ג

(שם) עסי' קנ"א. דאפילו בבה"כ לבד אסור בקלות ראש ע"ש בריש הסי' מכ"ש בשעת תפלה ואפי' שלא בבה"כ:

ד

סק"ג חלק ס"ז משעה עי' בי"ד סי' ס"ט סעי' ו':

ה

סק"ה עסי' מ"ם. דשם נתבאר במ"א סק"א לענין דאסור לתלות תפילין בלא כיס וס"ת אפילו בכיס וה"ה להא:

א

ולא היתה עמו אשה. אבל אם אשתו עמו, אסור גזירה שמא ישמש בהן [גמרא פ"ב דסוכה]:

ב

ישן בהם. ולא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק או בקלות ראש [טור] ומ"מ מצוה מן המובחר שלא יסיח דעתו מהם כלל [ב"ח] עסי' רנ"ב ונ"ל דלפי מ"ש הטור א"כ בשעת תפילה א"צ למשמש בהם דבלאו הכי אסור בשחוק וקלות ראש עסי' קנ"א:

ג

שינת עראי. ואין שיעור לזה וי"א כדי הילוך ק' אמה והוא חלק ס"ז משעה בקירוב:

ד

אסור לישן. דחיישי' שמא יפלו מידו:

ה

בנרתקן. העיטור לא כתב אלא דלא חיישי' להפחה כשהן בנרתקן ורמ"א חידש דלשמא יפלו נמי לא חיישינן בנרתקן ועמ"ש סי' מ"ג ס"ז ובמשפטי שמואל כתוב קצת סמך למה שנהגו העולם להתענות כשנפלו תפילין על הארץ, וה"ה כשנפל ס"ת ע"ש וצ"ל דמיירי בלא נרתיקן אבל בס"ת אפילו בנרתיקן עסי' מ':

א

(א) עראי – דגזרינן שמא יבוא להפיח בהם וע"י הנחת הסודר עליהן יזכור שיש תפילין עליו ולא יבוא להפיח:

ב

(ב) עמו אשה – אבל אם אשתו עמו אסור גזירה שמא ישמש בהן:

ג

(ג) ישן בהם – ולא חשיב היסח הדעת אלא כשהוא עומד בשחוק וקלות ראש אבל כשהוא עוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש אין זה נקרא היסח הדעת [אם לא שמטריד דעתו כ"כ לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מי"ש מחמת טרדתו] וכן כשהוא ישן שוכח הבלי העולם. ומ"מ מצוה מן המובחר שיהא דעתו תמיד על התפילין ושלא יסיח דעתו מהן למשוך ולהרהר במחשבות רעות שמטעם זה חייב למשמש כל שעה שלא יסיח דעתו מהן [ב"ח] זולת בשעת התפלה והלימוד א"צ ליתן דעתו בהתפילין:

ד

(ד) שינת עראי – ואין שיעור לזה וי"א כדי הילוך ק' אמה והוא חלק ס"ז משעה בקירוב וכן פסק הגר"א בביאורו:

ה

(ה) בין ברכיו – דאל"ה חיישינן שמא יבוא להשתקע בשינת קבע:

ו

(ו) מותר לישן – דלא חיישינן בזה להפחה כיון שאינם עליו:

ז

(ז) אסור לישן – דחיישינן שמא יפלו מידו:

ח

(ח) בכל ענין שרי – דאפילו אם יפלו על הקרקע אין חשש כ"כ ועיין בביאור הגר"א שכתב דדוקא אם הנרתק מחזיק טפח אז חשיב חציצה להפסיק בינו לקרקע:

א

מג"א ס"ק ה' נפלו תפלין על הארץ. ע' כפות תמרים סוכה דף מ"א ד"ה גם אני כתבתי וכו' בסופו:

א

אפילו שינת עראי. דלא כהטור והרא"ש שמתירין שינת עראי. הקשה ב"י למה לא הביאו הרא"ש והטור כמה שיעור שינת עראי דאיתא בגמ' ע"ז תנא רמי בר יחזקאל כדי הילוך ק' אמה ותי' דאיכ' ברייתא אחריתי דתנא הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח כו' וזה חולק על שיעור דק' אמה אלא ס"ל דמותר לישן בהם שינת יום דהיינו שינת עראי כדאמרי' בסוכה ותמוה מאד דהא פירש"י גם בההיא ברייתא אחריתי לפי שביום אינו דרכו לישן עם אשתו ולא לישן שנת קבע כו' הרי דגם שם תלוי בשינת עראי ומ"ש עראי זה מעראי דברייתא דרמי בר יחזקאל ותו דשינת יום אמרי' בסוכה פ' הישן דהיינו ס' נשמי וכמ"ש בש"ע לעיל סי' ד' סי"ו ושכן היה דרכו של דוד ומאן לימא דלאו אידי ואידי חד שיעורא הוא ס' נשמי והילוך ק' אמה ונלע"ד דהאי שיעורא דק' אמה אין אנו יכולים לשער אותו כלל כמ"ש ב"י בשם הראב"ד דמ"ה יש להחמיר לפסוק דלא ישן בהם כלל אבל להרא"ש והטור לא נר' להחמיר בזה כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת או דוקא לבני אדם חכמים ביותר וכיון דעיקרא דהא מילתא אין בו איסור רק משום גזירה מדרבנן אזלינן בו לקולא ויכול לישן בהם שינת עראי לפי דרכו של אדם והיינו על דרך שכתב הטור סי' מ"ז בשם הרא"ש דכל שאדם ישן על אצילי ידיו הוה עראי כנ"ל דעת הטור אלא שהש"ע החמיר ופסק כאן כדעת הרמב"ם: כתב ב"י בשם הרא"ש והרר"י וא"ת היאך שינת עראי מותר והא אסור להסיח דעתו מהם וי"ל דלא מקרי היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש ושחוק אבל כשהוא מתנמנם אין כאן היסח הדעת כי הוא שוכח הבלי עולם עכ"ל: