שולחן ערוך, אורח חיים כ״ה: דיני תפילין בפרטות ובו יג סעיפי': – עם 21 מפרשים

א

דיני תפילין בפרטות ובו יג סעיפי':
אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפילין שמעלין בקדש והמניחים כיס התפילין והטלית לתוך כיס אחת צריכין ליזהר שלא יניחו כיס התפילין למעלה כדי שלא יפגע בהם תחלה ויצטרך להניחם קודם הטלית כדי שלא יעבור על המצו': הגה מיהו אם תפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית אין צריך להמתין על הציצית אלא מניח תפילין וכשמביאים טלית מעטפו [דברי עצמו]:

ב

מי שהוא זהיר בטלית קטן ילבשנו ויניח תפילין בביתו וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת ושם יתעטף בטלי' גדול: הגה והעולם נהגו להתעטף אף בטלי' גדול קוד' ולברך עליו ואחר כך מניח התפילין והולך לבית הכנס':

ג

הרא"ש הי' מסדר הברכות עד עוטר ישראל בתפארה ואז היה מניח תפילין ומברך עוטר ישראל בתפארה:

ד

צריך שיהיו תפילין עליו בשעת ק"ש ותפלה:

ה

יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור ניסים ונפלאות שעש' עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם הלב שהוא עיקר התאות והמחשבות ובזה יזכור הבור' וימעיט הנאותיו ויניח של יד תחלה ויברך להניח תפילין ואח"כ יניח של ראש ולא יברך כי אם ברכה אחת לשתיהם: הגה וי"א לברך על של ראש על מצות תפילין אפי' לא הפסיק בנתים [הרא"ש הל' תפילין] [וכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין ב' ברכות] וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד [מהר"י בן חביב אגור סי' ל"ח]:

ו

אם פגע בשל ראש תחלה צריך להעביר על אותה מצוה ויניח של יד תחלה ואח"כ של ראש:

ז

יברך להניח בקמ"ץ תחת הה"א ולא בפתח ובדגש:

ח

כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן [פירוש קודם. ויעבור את הכושי פירושו רץ והקדים לפניו] לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתם שקשירתם זו היא עשייתן [הגה וכן בשל ראש קודם שמהדקן בראשו. טור]:

ט

אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד לתפל' של ראש ואם הפסיק מברך על של ראש על מצות תפילין: הגה ולדידן דנוהגין לברך ב' ברכות אף אם לא הפסיק צריך לחזור ולברך על של ראש להניח וגם על מצות [ד"ע]:

י

אם סח לצורך תפילין אינו חוזר ומברך אם שמע קדיש או קדושה בין תפלה של יד לתפלה של ראש לא יפסיק לענות עמהם אלא שותק ושומע ומכון למה שאומרים:

יא

אחר שקשר של יד על הזרוע יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע ויש מי שאומר שאסור להוציא תפלה של ראש מהתיק עד שתהא תפלה של יד מונחת: הגה ואף אם שניהם לפניו חוץ לתיק לא יתקן לפתוח התפלה של ראש עד אחר הנחה של יד [מהרי"א ומהר"י בן חביב] יש מי שכ' להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד [אגור בשם הזוהר סי' פ"ד] ובמדינות אלו לא נהגו כן אלא שתיהן מעומד:

יב

אם מניח תפילין כמה פעמים ביום צריך לברך עליהם בכל פעם נשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירן למקומן צריך לברך: הגה ואם מחזיר אחת מהם מברך כמי שמניח תפלה אחת כדלקמן סי' כ"ו [דברי עצמו] הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם מיד צריך לברך. הגה וי"א שלא לברך [טור סי' ח'] והכי נהוג וכבר נתבאר לעיל סי' ח' סעיף י"ד מי שמניח תפילין של יד ובירך ובתחלת ההדוק נפסק הקשר של יד והוצרך לעשות קשר אחר אמנם לא הסיח דעתו אינו צריך לחזור ולברך אם הותר של יד קודם הנחה של ראש מהדקן ואין צריך לחזור ולברך אבל אם הניח של ראש ואחר כך הותר של יד מהדק ומברך. מותר לברך על תפילין שאולין ולא על גזולין:

יג

נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון [ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ תפילין עד שאמר בהם שלש קדושות וארבע קדישים דהיינו לאחר ק"י והכי נוהגים המדקדקים] [פתח עינים ס' המוסר פ"ד] וביום שיש בו ס"ת נוהגים שלא לחלצם עד שיחזירו ספר תורה ויניחוהו בהיכל: הגה והיינו במקום שמכניסין התורה לאחר ובא לציון גואל אבל לפי מנהג מדינות אלו שמכניסים התורה מיד לאחר הקריאה אין לחלצם רק כמו בשאר ימים [דברי עצמו] וביום ראש חודש חולצים אותם קודם תפלת מוסף: הגה וה"ה בחוה"מ ודוקא במקום שאומרים במוסף קדושת כתר. מיהו נוהגים לסלקם קודם מוסף בכל מקום [ב"י]:

א

אחר שלבש ציצית יניח תפילין. וסימן ע"ז מחוט עד שרוך נעל עוד סימן לעטיפת טלית קודם הנחת תפילין והיו העטופים ללבן והקשורים ליעקב פי' בתחלה יהיה העיטוף בטלי' לבן ואח"כ והקשרים של תפילין יהיו לעקב ר"ל לבסוף (אא"ח) ואיסור גדול מי שמניח תפילין קודם לבישת הציצית (ב"י בשם אגור והזוהר פרשת במדבר) וי"א דקור' בתורה פטור מן תפילין ויש שאינם מניחי' תפילין דצריכין גוף נקי המ"ג עשה ג' שהיו נמצאין בימיו אלפים ורבבות בספרד ושאר ארצות שלא היו מניחין תפי' מטעם הנ"ל:

ב

וילך מוכתר בתפילין ונוגע במזוזה קודם שיוצא מפתח ביתו ואז ד' מלאכים מלווין אותו עד בה"כ (זוהר ת"י תפילין) והנוגע במזוז' ויניח ידו עליו יאמר בשמך טל אטלה ה' צילי על יד ימיני ובכל עת כשיצא מפתח ביתו יניח ידו על המזוזה ויאמר כן גם צ"ל ה' ישמור צאתי ובואי מעתה ועד עולם גם יאמר בשחרית ק"ש של ר"י הנשיא והוא הפסוק שמע ישראל כו' ואם יש מבואות מטונפות בין ביתו ובין ב"ה מניח ידו עליהם עד שיעתיק משם או יתן התפילין תחת הכובע. כשם שצריך ליכנס לב"ה מוכתר בתפילין כך צריך לצאת מב"ה מוכתר בתפילין (זוהר) ובשעת הנחתן יזכור כוונתן וגם צריך להסתכל לב' שיני"ן בא' ג' ראשין ובשני ד' ראשין לכוונה שהוא רומז לתרי"ג מצות כיצד ב' שיני"ן מספר ת"ר ושתיהן מלה אחד שקורין אותן שש הרי תר"ו וז' ראשים שלהם הרי תרי"ג א"נ אות שי"ן רמז לשכינה ד' ראשין נגד ד' חיות שבמרכבה כנגד ד' גאים ורם על כל גאים ה' ג' ראשין כנגד ג' אבות ע"ד האבות הן הן המרכב' ואם תרצה לעמוד על כל הכונות שצריך אדם לכוון בתפילין עיין בזוהר עמוד של"ב וע' תק"ו וע' תי"ט תפ"ב ת"ק ורבינו יונה פרק היה קורא ובבית זאב סי' ע"ב דף ע"ג וירא אלהים יוצא ידי כולם אבל אם אינו יודע הכוונה נמצא התפילין במוח ובזרוע כמו אבנים ח"ו. כל הקורא ק"ש בלא תפילין כו' אבל טלית אינו כ"כ חובה כדלעיל סי' כ"ד (מהרש"ל) אבל אם נפנה וקרא ק"ש והניח תפילין כאלו בנה מזבח והקריב עליו כל הקרבנות שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' וזו כוונת הפסוק כי נקיון רמז לנפנה לצרכיו ארחץ רמז לנטילה כפי רמז לתפל' כמ"ש נשא לבבינו אל כפים ואם התפלל פשיטא כבר קרא ק"ש שהרי צריך לסמוך גאולה לתפלה כו' וכן אין ק"ש בלא תפילין כמאמר עולא ור"י ואין הפסוק כפשוטו שהרי דוד המע"ה לא היה כהן כי הזר הקרב יומת ואיך אמר ואסובבה את מזבחך ה' (מצאתי כתוב):

ג

ויניח של יד תחלה ויברך להניח: לא לקשור תפילין אע"פ שכתב בתורה וקשרתם והטעם מפני דעיקר מצות תפילין הוא שיהיו מונחים עליו כל היום ואם היה מברך לקשור הוה משמע דבמה שקושר תפילין על ידו ועל ראשו רגע אחד יוצא י"ח לכך תקנו להניח דמשמע שיהיו מונחים עליו שעה אחד עכ"פ (מהררי"א מטראני א"ח ב"ח) ועכ"פ כשר הדבר להניח תפילין במנחה (בתשובת מנחם עזריה ל"ט) ואין חולצין עד כימי השמים על הארץ דערבית ותפילין הוא לשון ויכוח כמו ויעמוד פנחס ויפלל שעשה פלילים עם קונו ע"ש שהוא עדות והוכחה שהשם נקרא עלינו ויראים ממנו (תוס' פרק הקומץ) וישים רצועה של יד על התיתור' של יד מיד אחר הקשירה כדי שלא תזוז ממקומה דאם היתה זזה ממקומה ולא היה יודע אם זה היה קודם הנחת של ראש או אחר כך אז היה בא לידי ספק אם צריך לחזור ולברך אם לא וכן יקשור בקבורת ג' כריכות ובזרוע ד' כריכות ואחר כך יניח תפילין של ראש (משמעות רי"ל בש"ע עפ"י האמת) (אא"ז) במדינות אלו נוהגין להניחם שתיהן מעומד משום שאין אנו יודעין להשיג הסוד על נכון ובקל יכול ח"ו לקצץ בנטיעות ע"כ נכון להיות שתיהן בעמידה כעבד העומד לפני רבו מקבל עליו חותמו (מהרש"ל בתשובה סי' צ"ח י"ג) מי שמתפלל מוסף בתפילין חייב מיתה (זוהר פרשת פנחס) ושמא איירי נמי במקום שאומרים נמי במוסף קדושת כתר כמ"ש רמ"א ונכון להסירם כשאומרים מוסף בשע' שאומר יה"ר מלפניך שנשמור חוקיך בעה"ז כו' משום דבני מערב' היו מברכין על חליצת תפילין אקב"ו לשמור חקיו אע"ג שאין לברך על חליצתו כיון דליכא ברכה בהא ש"ד ויש שאין מניחין ח"ה ומכ"ש בח"ה של סוכות שאז יש אות ד' מינים נגד ד' פרשיות שבתפילין כן נראה לי:

א

יניח תפילין. הרב בשיורי כנה"ג פסק דמי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין דציצית קודם ע"ש. והמחבר בני חייא וע"ת והלקט ח"א סי' נ"ד ובתשו' יד אליהו סי' מ"א והיד אהרן. כולם כאחד חלקו עליו ופסקו דתפילין קודם ע"ש. אם מחויב להחזיר על הפתחים כדי לקנות תפילין וציצית תנינא בירושלמי דפאה דאינו מחויב ע"ש. ע"ת:

ב

בטלית גדול. ואז אפי' בא לידו הטלית קודם שהניח תפילין א"צ להתעטף בו בביתו כיון שאין דעתו ללובשו כאן מ"א. ועי' הרדב"ז סי' ל"ו. כ' בתשו' מהר"ם מלובלין סי' ל"ד א' נתקשר עצמו בקנס לילך לתהלים קודם אור הבוקר ועתה רוצה לחזור בו מפני שאינו יכול לילך לבה"כ בציצית ותפילין הרשות בידו לחזור דדמי לנדרי שגגות. וכ"ה בכוונת שמה"ט לא היה האר"י מיו"ד ראשונים מפני שהם היו משכימים קודם אור הבקר והוא לא רצה לילך לבה"כ בלא תפילין. וא"ל ה"ל לצאת מבה"כ כשיאיר היום ויניח תפילין י"ל דאדהכי והכי יגמרו הקהל ברכות השחר לכן מוטב לבטולי הא מקמי הא וכתב המ"א ונ"ל דצריך התרה. ועיין בתשו' נחלת שבעה סי' ו' (ובספר אליהו רבה מביא בשם כנה"ג דאפי' כשיש מבואות מטונפות יניחם בביתו ויכסה התפילין וכן משמע בתשו' מ"ע סי' נ"ט ובזוהר פ' ואתחנן ופ' שלח לך):

ג

תחלה. עיין הרמ"ע מפאנו סי' ק"כ ובתשו' דרכי נועם חלק א"ח סי' ג' שהאריף אם ברכות תפילין צריך להיות מעומד:

ד

להניח תפילין. הלמ"ד בדגש. ל"ח. ועל מצות יש לברך הוא"ו בפתח ל"ח אות כ"ו וכ"כ המ"א. אבל הט"ז כתב בשם אחיו הר"י הלוי שיאמר הוא"ו בחול"ם לשון רבים דהוי תרי מצות דקאי אתרוייהו על של ראש ושל יד דאיתא בש"ס תפלה של יד אינו מעכב ש"ר וש"ר אינה מעכבת של יד מוכח מזה דב' מצות הם דאי הוי מצוה אחת היו מעכבות זו את זו כדתנן גבי ציצית ד' ציצית מעכבות זה את זה מפני שהם מצוה אחת למידין מזה גבי ציצית מברך מצות ציצית בפתח מפני שהן מצוה אחת. ובתפילין מברך מצות בחולם שהן ב' מצות. וה"ה נמי אם אין לו אלא של ראש לבד יברך בפתח ע"ש:

ה

שני ברכות. עיין הלק"ט ח"א סי' צ"ד:

ו

להניח בקמץ. בלבוש ול"ח אות נ"ד ומהר"ם דלנזואנו חלקו על המחבר וס"ל לברך בפתח:

ז

שמהדקן. בראשו היינו ג"כ אחר הנחה על הראש וקודם ההידוק דלא כמו שנוהגין העולם שמברכין קודם הנחה. ב"ח מ"א:

ח

בדיבור. אפילו בלשון הקודש. באר שבע וכנה"ג וע"ת. וכתב בספר ברכת אברהם ל"ד דיבור אלא אפי' הניח תפילין של יד בבית אחד והלך להניח של ראש בבית אחר אע"פ שבשעת הברכה היה דעתו בכף צריף לברף וכ"כ שכנה"ג וע"ת כתב עליו וצ"ע למעשה ע"ש. אם רמז בעיניו וקורץ באצבעותיו הוי הפסק בין תפלה של יד לתפלה של ראש הלק"ט ח"א סי' נ"ז. אם הניח תפילין של יד וכשבא להניח של ראש קודם שהגיע הקציצה בבשר אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור. אי אמרינן הכא קלוטה כמי שהונחה דמיא עיין הלק"ט ח"ב סי' מ"ב. מי שהניח תפילין של יד וכורך ג' כריכות העליונות ולא בירך וסח בנתיים מברך שתים כיון דברכות אינן מעכבות מיקרי שפיר סח בין תפלה לתפלה ומברך שתים הלק"ט ח"ב סי' קי"ט:

ט

על מצות. וצריך למשמש על של יד כשאומר שנית להניח. ט"ז:

י

לצורך תפילין. ולכתחלה אסור. מיהו אי לא סגי בלא"ה מותר להסיח. מ"א:

יא

עמהם. ואפי' לענות אמן על ברכת תפילין שבירך אחר לעצמו אסור דבר שמואל סי' קמ"ב. ואם פסק וענה מחלוקת בין הפוסקים אם חוזר ומברך וט"ז פסק דא"צ לחזור ולברך וכ"כ דבר שמואל שם ועיין בתשובת פנים מאירות חלק א"ח סי' י' וכ' המ"א ומ"מ משמע דהמניח בחול המועד בלא ברכה רשאי לענות. דליכא איסור אלא משום שגורם ברכה והכא אין כאן ברכה ע"ש. לפי"ז מותר לענות קדיש וקדושה ואמן בין תפלה לתפלה בתפילין דר"ת הואיל ואין מברכין עליהם. וכ"כ בהדיא בתשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' י': גם נ"ל אם חבירו מברך על התפילין והוא מכוון לצאת בברכת חבירו וגם חבירו מכוון להוציאו דרשאי לענות קדיש וקדושה וק"ל. אבל שיחת חולין לעולם אסור וכ"כ בדרכי נועם שם ועיין בע"ת ס"ק י"ב. ועיין סי' ל"א ס"ק ג' מש"ש:

יב

הרצועה. ובכוונות איתא שהאר"י ז"ל כרך קודם שהניח של ראש וע"ל סימן כ"ז ס"ק ט"ו מש"ש:

יג

מהתיק. ויניחם בתיק באופן שא"א לשל ראש שיבא קודם. ט"ז. הכנה"ג כתב בשם רבו דאין קפידא אלא כשמניח עצמו מוציאה מן התיק קודם שיניח של יד אבל אדם אחר בעוד שחבירו מניח תפלה של יד מוציאה ומתיר לו תפילין של ראש אין קפידא ע"ש. ועיין בספר משנת חשידים דף נ"ז ובע"ת:

יד

מעומד. כתב הכנה"ג בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי קבלה וזוהר חולקין עם הגמרא הלך אחר הגמ' והפוסקים מיהו אם בעלי קבלה מחמירין יש להחמיר ג"כ. ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים אע"פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולין לכוף לנהוג כך ע"ש ובמ"א:

טו

לברך. ושל"ה כתב דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן. מ"א (ובס' אליהו רבה פסק כדעת הש"ע והביא ראיה לדבריו ע"ש):

טז

לברך. אבל אם חולצן ליכנס לבית הכסא צריך לברך לכ"ע דהא אין רשאי לילך בהם לבה"כ ואידחי ליה וה"ה אם לא היה בדעתו לחזור מיד צריך לברך ב"ח ע"ת ט"ז. וכתב המ"א ואפשר לומר דכשבה"כ אינו רחוק כמו בה"כ שלהם שהיו בשדה א"צ לברך וא"כ אין חילוק בין בה"כ למקום אחר ולכן סתם רמ"א כאן ע"ש. ודע הא דכתב רמ"א וי"א וכו' קאי נמי אהא אם מסירן לגמרי כי לענין זה שוה אם הזיזן ממקומם או הסירן לגמרי. ע"ת:

יז

ההדוק. ר"ל קודם שנעשה המצוה כתקונה מש"ה א"צ לחזור ולברך דעשיית הקשר אינו הפסק כיון שהוא מענין המצוה: (וכתב ט"ז מזה יש ללמוד במי שיש בידו תפילין בלא קשר ומברך ועושה קשר ומניח דשפיר עולה לו הברכה שעשה תחלה דעשיית הקשר אינה הפסק אבל אם אחר ההדוק התפילין על הזרוע ונעשה המצוה כתקונה ואחר כך נפסק הקשר משמע דצריך לברך וט"ז חולק ופסק דכל זמן שלא הניח תש"ר עדיין עוסק במצוה של יד כי א"א לו להניח ש"ר קודם ש"י ולא נגמר עדיין המצוה של יד ולא גרע ממ"ש הש"ע אם הותר של יד קודם הנחת של ראש א"צ לברך ה"ה נמי אם נפסק ג"כ א"צ לברך דהותר ונפסק שוים הם ע"ש. וכ"פ המ"א וכ' דלפי מ"ש בס"ק ט"ו בשם של"ה משמע דאפילו בנפסק אחר הידוק דא"צ לברך וכ"פ בתשובת הלק"ט ח"ב סי' ק"כ ע"ש. ועיין ע"ת ובנחלת צבי ומ"ש היד אהרן:

יח

גזולין. דהוי מצוה הבאה בעבירה. וכתב ט"ז אפי' ביאוש ושינוי רשות לא מהני. ובשואל שלא מדעת מותר גם בתפילין כמו בטלית אך יקפלם כבראשונה. תשובת בנימין זאב סי' רצ"ט הובא בכנה"ג בני חייא ובע"ת:

יט

נהגו העולם. ויש שאין משהין יותר מן החיוב דצריכין גוף נקי והכל לפי מה שהוא אדם מ"א. והאר"י ז"ל לא חלץ עד אחר ע"כ נקוה. וביום של מילה אין לחלוץ עד אחר המילה. מ"א:

כ

ג' קדושות. ט"ס הוא וצ"ל ג' קדישים וד' קדושות. וארבע קדושות הם. ברכו את ה' חדא. וקדושה שפה ברורה שניה. וקדושת העמידה וקדושת ובא לציון. ובמקומות שאומרים קדיש יתום אחר עלינו המה ג"כ ארבע קדישים עיין במט"מ. ובשל"ה ובע"ת:

כא

בהיכל. סי' לדבר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם. והחולץ קודם לכן לא יחלוץ בפני ס"ת אלא יסלק לצדדין. מט"מ רש"ל מ"א:

כב

מוסף. אחר חזרת ס"ת בהיכל ובח"ה יש לחולצן קודם ההלל והש"ץ אחר ההלל ובחה"מ של סוכות אף הש"ץ קודם ההלל מ"א עיין בשכנה"ג הנוהגין ללבוש כל היום יחזור וילבוש בר"ח אחר תפלת מוסף אבל בח"ה לא יניחם לגמרי אפי' במנחה. הרמ"ע:

כג

קדושת כתר. פי' במקום שאנו אומרים נקדש במוסף אומרים בקצת מדינות כתר יתנו לך לכן אין ראוי להיות כתר של תפילין עליו. וכתב ט"ז דהנוהג כן שאינו חולץ במוסף אין לו עליו תלונה מאחר שאין אנו אומרים קדושת כתר יתנו לך. ושמעתי בשם גדול אחד שלא היה חולצם במוסף ע"ש:

א

טור ונ"י ור' יונה.

ב

ב"י

ג

זוהר פ' ואתחנן

ד

טור

ה

ברכות י"ד

ו

ר' יונה שם

ז

מנחות ל"ו

ח

לפרש"י והרי"ף והרמב"ם ותשובת הרשב"א

ט

תוס' במנחות ל"ה וביומא ל"ג:

י

אגור בשם מהר"י מולין

יא

מנחות שם ובכמה דוכתי בש"ס.

יב

רמב"ם פ"ד מהלכות תפילין

יג

מנחו' לו

יד

מרדכי בשם ר"ת

טו

הרא"ש והטור

טז

רש"י ספ"ג דסוכה ור"ת ר"ן ותוספות בברכות

יז

טור בשם הרא"ש

יח

תשו' הר"י גיקטליא

יט

סוכה מ"ו וכר'

כ

הרא"ש בשם ר"י והטור

כא

ב"י

כב

שאלה במהרי"ק קל"ג

כג

ב"י

כד

א"ח בשם הראב"ד

כה

א"ח בשם העיטור

כו

ב"י

כז

ב"י

כח

ב"י

א

ס"א אחר כו'. נ"י וטור:

ב

שמעלין בקדש. דברי המחבר וכ"כ ע"פ הזוהר ע"ש ח"ג ק"ג ב' וכמ"ש בכ"מ שציצית הוא הכסא ותפילין הוא אדם מלמעלה והן תשמישי קדושה ועב"י בשם האגור ובדיני מהרי"ו ס"כ ובגמ' במקומות הרבה:

ג

והמניחין כו'. ע"ל סי' כ"ח ס"ב:

ד

כדי שלא כו'. יומא ל"ג והרבה מקומות בש"ס ועט"ז:

ה

ומיהו כו'. עמ"א ס"ק ב' וע"ל סי' תרכ"ה בהג"ה מש"ש:

א

ס"ב מי כו' וילך כו'. זוהר ח"ג רס"ה א':

ב

ושם יתעטף כו'. ר"ל דא"צ להתעטף בטלית גדול קודם התפילין כנ"ל ס"א וגם קודם הליכה לביהכ"נ דכ"ז יוצאין בטלית קטן וכ"ש אם רוצה להתעטף בטלית גדול קודם וכמ"ש בהג"ה והעולם כו' ועט"ז ס"ק ב':

א

ס"ג הרא"ש כו'. דנקראין פאר כמ"ש בפ"א ופ"ב דברכות ופ"ב דסוכה:

א

ס"ד צריך כו'. ותפלה ממש"ש ומתפלל. ר' יונה וכ"כ תוס' י"ד ב' ד"ה ומנח כו' וחפלה כו':

א

ס"ה יכוין כו'. טור וכ"כ הר"י על מש"ש הרוצה שיקבל עליו כו':

ב

על כו' ועל כו'. כמש"ל סי' כ"ז ס"א וס"ט:

ג

שהם מורים כו' ואשר כו'. כמ"ש למען תדע כו' ובכל אלקי מצרים כו'. וכיוצא בו הרבה:

ד

שהוא במוח. שבת ס"א א':

ה

שהוא עיקר כו'. כמ"ש בפ"ב דאבות שבכלל דבריו דבריכם ואמרו בירושלמי דברכות אי את יהיב לבך לי אנא ידע דאת כולה דילי ואמרו במ"ר הלב חושב הלב מתאוה כו' ולכן צוה ית' להניח שם התפילין לקבל עול מלכות שמים בלב ונפש:

ו

ויניח כו'. ל"ו א':

ז

ויברך כו'. שם:

ח

וי"א כו'. לפי' תוס' שם ותלוי בחילוף הגי' דלגי' ספרים שלנו חוזר ומברך א"א לפרש אלא כפי' תוס' דמאי פריך ומאי משני וכ"ה בתנחומא ולגי' הרי"ף ורמב"ם דל"ג חוזר אלא מברך ע"כ כפירש"י ודעת רש"י ורי"ף ורמב"ם עיקר וכ"כ הרשב"א בתשובה דגירסא דידהו נכונה מאד דל"ג חוזר וראיה מכרחת ממ"ש בתוספתא דברכות פ"ו וז"ל וכשהוא מניחן אומר אשר קדשנו כו' להניח תפילין וקושיא עצומה לפי' תוס' מתוספתא הנ"ל ועוד קשה מתוספתא פרק הנ"ל גבי ברכת תרומה ומעשר וז"ל היה מהלך להפריש תרומה ומעשרות מברך ברכה אחת וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' מעשרות הלכה י"ו שאם הפריש מעשר ות"מ ומ"ע ומ"ש בבת אחת ולא סח ביניהן מברך ברכה אחת ואם הפסיק ביניהם מברך על כל אחת ברכה הראויה לו וכ"פ טוש"ע י"ד סי' של"א סעיף ע"ח ולא הגיה שם הרב כלל הרי דיכול לברך ברכה אחת אפי' לכמה מצות שחלוקים כ"א בפ"ע ולא שם אחד להם רק אם לא הפסיק. ועוד היאך תיסק אדעתין לברך ב' ברכות על ש"ר כשסח ביניהם אחר שש"י כבר מונח וכן כשאין לו אלא תש"ר כמ"ש סי' כ"ו ס"ב והיאך יאמר ב"פ וצונו על מצוה א' ומ"ש מכמה טליתות של ציצית אם לבשם בבת אחת דמברך רק ברכה א' כשלא הפסיק ביניהם וכאן יברך ב' ברכות לבד להניח שבירך כבר על ש"י וקושיית תוס' דברכות ס' ע"ב ד"ה אשר כו' שדוחק לפרש שם כי מנח אדרעיה כו' ארישיה כו' בהפסיק. קושייתם פריך גמ' במנחות ל"ו א' ומשני סח מברך ב' לא סח כו' ור"ל דבברכות שם חשיב סדר ברכות וחשב נמי כמה ברכות נמצאו במצות תפילין כמו בתרומה ומעשר כנ"ל בהפסיק ביניהן ולפ"ז לא פליגי גמ' דילן עם התוספתא הנ"ל וירושלמי ש"ד דדמאי גבי תרומה ומעשר וכן עם הזוהר כנ"ל וכן דעת רב האי גאון ורב אחא משבחא וכן עיקר:

ט

וטוב כו'. ע"ל סי' ר"ו ס"ו::

א

ס"ו אם פגע כו'. יומא ל"ג ב' לפי' ר"ת שם כפרש"י ומנחות ל"ו א' ד"ה וקשרתם כו':

א

ס"ז יברך כו'. כמ"ש להניח ברכה כו':

א

ס"ח לפיכך כו'. גמ' שם:

ב

וכן בשל ראש כו'. הרא"ש דעל שניהם קאמר משעת כו' וכפי' ר"ת שם דקשירה היינו הידוק כמו קשירה דחולין ע"ז ב' ונדה כ"ו ב' וע"ז ה' א' דא"א לומר קשירה ממש הקשר בכ"י כפי' ר' אליהו דא"כ איפכא מיבעי ליה משעת קשירה עד כו' ובעירובין צ"ד א' קרי לה קשר של קיימא ואם איתא לאו קשר של קיימא הוא כמ"ש ברפט"ו דשבת ופ' בתרא דמקואות ותפלה ש"ר כו' ושל זרוע כו' וע' תוס' דמנחות שם ד"ה משעת ובחולין ט' א':

א

ס"ט אסור כו'. כפי' תוס' שם ד"ה סח וכ"כ כל הפוסקים דלא כפירש"י ד"ה סח וכמ"ש תוס' בשמו בד"ה עבירה:

ב

ואם כו'. כפי' רש"י:

ג

ולדידן כו'. כפי' תוס':

א

ס"י אם סח כו'. ברכות מ' א' וע' תוס' שם:

ב

אם כו'. כמ"ש בסוכה ל"ח ב' מכאן כו' וע' רש"י ותוס' שם:

א

ס"יא אחר כו'. דהברכה קאי על שניהם לכל הפי' ולכן סח כו' וטוב למעט ההפסק:

ב

ויש כו' ואף כו'. כמ"ש ביומא ל"ג ב' לפי' ר"ת כנ"ל ס"ו:

ג

יש כו'. וסימן לדבר ברכת ק"ש ותפלה והוציאו מזוהר ס"פ במדבר ק"כ ב' בקדמייתא בשעתא כו' ולבתר תפלה ש"י דאיהו כו' ומיהו אינו הכרח דדוקא מיושב וע' בפ' תרומה קל"ט ב' מחלוקת דשמאי והלל כו' וע' זוהר ס"פ חיי שרה קל"ב ב' וסובר הרב דדוקא מיושב וליתא דתפלת היוצר אינו דוקא בישיבה כמ"ש בספ"א דברכות בה"א עומדין וקורין יושבין כו' וע' בפ' תרומה כנ"ל:

ד

ובמדינות אלו כו'. הוא ע"פ מ"ש ברס"י ח' בשם הירושלמי שכל ברכות המצות מעומד אבל כבר כתבתי שם דליתא ואין פלוגתא בזה אלא תש"ר מעומד על פי הזוהר ותש"י אין קפידא כנ"ל וכן סמ"ק וש"פ לא כתבו מעומד אלא עומר ציצית ותפילין משום דכתיב לכם וכ' דלכן נוהגין להבדיל מעומד דכתיב והבדלתם לכם ותוס' כתבו להבדיל מיושב וקידוש לכ"ע מיושב כמ"ש סי' רע"א:

א

ס"יב נשמטו. שם וכ"כ הרא"ש בה"ק בשם הר"י וז"ל בס"ה וצריך לברך כשימשמש בהן אחר הנחתן דקי"ל כרבנן דר"א כו' וממורי הר"ר שמואל בר שניאור שמעתי שא"צ אלא כשנשמטו כו' אבל הוא דחוק וכל הפוסקים כ' כסברא ראשונה סתם:

ב

הזיזם כו' וכבר כו'. עמש"ש:

ג

מי שמניח כו'. אף לס' שפסק בהזיזן כו' שצריך לברך וכ"ש בנשמטו דלכ"ע צריך לברך וכאן הוא כנשמטו מ"מ כיון שבתחילת ההידוק נפסק עדיין לא חלה ברכה ראשונה על שום מצו' ועכשיו הנחה ראשונה הוא ב"י:

ד

אם הותר כו' אבל כו'. דה"ל כנשמטו כנ"ל אבל קודם הנחת תש"ר אף בנשמטו א"צ לחזור ולברך דהא עדיין ברכה הראשונה קאי על ש"ר דלכן סח כו' וא"כ ה"ה בנפסק הקשר אפי' אחר ההידוק קודם הנחת ש"ר דא"צ לחזור ולברך ודלא כמ"ש בתחלה ובתחילת ההידוק כו' וכ"כ בט"ז ומ"ש מ"א ס"ק כ"ד משום דעשיית קשר מפסיק ליתא דא"כ כ"ש בתחילת ההידוק כמ"ש ברכות מ' א' ויותר הפסק הוא בין ברכה להתחלת המצוה מבין מצוה לחבירתה או באמצע המצוה וע"ל סי' ח' סי"ד אלא ודאי דאין עשיית הקשר הפסק דלא הוי הפסק אלא שיחה או היסח הדעת וא"כ דינה כמו בהותר וכ"כ בד"מ ס"ק ח' ול"נ דל"ד כו' דשאני כו' אלא דסוף דבריו אין מובנים שכתב וכמש"ל סי' ח' דלפ"ז אפי' אחר הנחת תפילין ש"ר א"צ לברך וכמ"ש כאן בהג"ה אלא צ"ל דכאן הוא כנשמטו כנ"ל וא"כ ל"ד לשם ועמ"א ס"ק כ"ג:

ה

מותר כו'. כמו בסוכה ובלולב מיום ב' ואפי' במקדש ושאר מצות:

ו

ולא כו'. אפי' אחר יאוש ושינוי רשות כמש"ל סי' תרמ"ט ס"א דלא כמ"ש בב"י בשם א"ח ולכן השמיטו בש"ע. ואיסור גזולין משום מה"ב כמ"ש ברפ"ג דסוכה ואפילו אחר יאוש ולענין בדכה אפי' אחר שינוי מעשה כמש"ל סי' תרמ"ט ס"א וכ"ש יאוש וש"ר וכמ"ש תוס' שם:

א

ס"יג שלש קדושות. ט"ס וצ"ל להיפוך וכ"כ בשל"ה והביאו מ"א וז"ל ס' המוסר ל"א ב' ראוי שלא יסירם עד שנאמר קדיש תתקבל שאחר סדר קדושה בענין שיענה עם התפילין ג' קדישין נגד שי"ן של ג' ראשים שיש בתפילין וכן יענה עמהם ד' קדושות כנגד שי"ן של ד' ראשים שבצד שמאל והם ברכו את ה' שהוא דבר שבקדושה. וקדושת בשפה ברורה וקדושת העמידה. וקדושת ומקבלין דין מן דין:

א

שמעלין בקודש – על האדם קאי שצריך לילך מדרגא לדרגא ולהתעלות בקדושה כי מתחלה הוא רק מכסה את עצמו בכיסוי של מצוה וע"י התפילין הוא מקשר את עצמו בקשר היחוד והקדושה [א"ר והגר"א וכוון בזה לתרץ קושית הש"א והדגול מרבבה]:

ב

שלא יניחו – עיין במג"א שכתב דנ"ל דאין קפידא בזה כיון דהתפילין עדיין מונחין בתוך כיסן ומהלבוש והב"ח והט"ז סק"י משמע דאין לחלק בזה וכ"כ בנשמת אדם אף דראייתו נגד המ"א [מתוספות דיומא ל"ג ע"ב ד"ה עבורי מפירוש רבינו אליהו שמצריך למשמש תחלה בשל יד והלא הש"י על פי הרוב מכוסה ואעפ"כ שייך בזה אין מעבירין] היא ראיה חלושה מאוד דטעם מ"א הוא כיון שהתפילין עדיין מונחין בתוך כיסן אין המצוה של הקשירה מזומנת לפניו דהלא צריך לזה מתחלה ליטלן מן הכיס משא"כ התם לענין משמוש דהמשמוש הוא המצוה ואפילו אם הבית יד של הכתונת מכסה את התפילין שייך ג"כ מצוה זו ע"כ שייך בזה אין מעבירין מ"מ קשה מאוד להקל כהמ"א אחרי דרבים חולקין עליו. ואפילו אם אירע לו כן כשהוא יושב בבהכ"נ ברבים ומתבייש עי"ז מסתפיקנא אם יש להקל בזה אחרי דמסיק בנ"א בכלל ס"ח וכן משמע מהפמ"ג במ"ז סק"ה דדינא דאין מעבירין על המצות הוא ד"ת וכבר פסק בשו"ע לעיל סוף סימן י"ג בהג"ה דד"ת אין נדחה מפני כבוד הבריות בכל גווני אם לא בגנאי גדול ולישב בלי טלית אפילו זמן ארוך ס"ל להרמ"א דהוא רק גנאי קטן כמ"ש המ"א שם וכ"ש כאן שהוא על רגעים אחדים עד שיניח הט"ג ואעפ"כ צ"ע:

ג

שלא יפגע וכו' – עיין במ"ב במה שכתב פי' אפילו וכו' ומקורו מהא דיומא ל"ג ע"ב בגמרא וכי עייל להיכל וכו' ומשוך כלפי חוץ וכו' והנה אף דיש לדחות קצת דהכא שהתפילין מונחין בתוך כיס הטלית שעדיין לא הוציאן מן הכיס קיל טפי ואפילו אם נגע בהן בידיו מותר לו לסלק ידו מהן וליטול הטלית וכמש"כ הפמ"ג לדעת המ"א בא"א אות א' ובמ"ז אות י' דלהמ"א מותר לכתחלה להיות מונחין בשוה הש"ר והש"י בתוך התיק ואף אם יארע שיפגע תחלה בהש"ר יסלקנו מידו ויטול תחלה הש"י ואין בזה משום חשש דמעביר על המצות אבל כ"ז אין שייך לדינא דהא לדעת המחבר דנקטינן כוותיה וכן פסקו כמעט כל האחרונים [הלבוש והב"ח והט"ז והנ"א והארה"ח דלא כמ"א] אין חילוק בזה שהוא סובר דאפילו אם התפלין מונחין בתוך כיסן שייך בזה אין מעבירין. ובאמת פשוט הוא לענ"ד דגם המ"א מודה בזה ודלא כהפמ"ג דעד כאן לא קשרי המ"א אלא היכא שהתפלין מונחין בכיס בפ"ע שלא נגע בהן כלל בידו רק ע"י כיס וא"א להניחן ע"י כיס משא"כ בזה שהם ממש בידו או שלפי הושטת ידו הם מזומנין לפניו תחלה מה יועיל במה שהם עדיין בתוך הכיס וראיה לדברינו ממ"ש המ"א בעצמו לקמן בסימן כ"ח ס"ק ד' דמש"כ המחבר ועליו של יד פירושו שיתנו קצת לצד מעלה הרי דצריך ליתנו לצד מעלה כדי שיפגע בהם תחלה ולהפמ"ג אין צריך לזה רק שיתן סימן בכריכת הרצועות כדי שיבחין בהם בנגיעתו בם איזו ש"י ואיזו ש"ר ולא יוציא הש"ר תחלה מהתיק וכמ"ש במש"ז אות י' ויש ליישב לדידיה דכוונת הש"ע כדי שלא ישכח ויוציא הש"ר מהתיק ודוחק ואולי זהו כוונת הפמ"ג בעצמו מה שנשאר בצ"ע מלקמן סימן כ"ח סק"ד במ"א. ואולם כ"ז אין נ"מ לדינא לדידן דפסקינן בלא"ה דלא כמ"א אפילו אם הם מונחין בתוך כיסן. היוצא מדברינו דאם הושיט ידו בתוך כיס הטלית ופגע קודם בהתפלין מחויב להוציאן קודם ולהניחן משום אין מעבירין על המצות וכן לענין תפלין יש לו ליזהר לכתחלה להיות מונח הש"י קצת לצד מעלה ולא בשוה ממש כדי שלא לפגוע בתוך הכיס בהשל ראש ברישא כדי שלא יעבור על הדין דאין מעבירין:

ד

ויצטרך להניחם – לכאורה יש לעיין אם פשט הטלית ותפלין רק לפי שעה ודעתו להחזירם תיכף דפסקינן לקמן דאין צריך לחזור ולברך ואח"כ בעת לבישה נזדמן לו התפלין מקודם אם מחוייב להניחן תחלה דאולי כיון דלא הסיח דעתו אפשר כאלו הוא עוסק עדיין בהמצוה ופשיטנא בעזה"י דאין לחלק בזה מהא דיומא ל"ג ע"ב בתוד"ה עבורי מפירוש ר"א שמפרש מימרא דרבא לענין משמוש דחייב למשמש בשל יד בתחלה מחמת אין מעבירין אף דלענין משמוש קי"ל דאין לברך על המשמוש כי לא נסתלק עדיין מהמצוה וכ"ש בענינינו וא"ל דשם קאי לפי דינא דגמרא דבזמנם היו מברכין על המשמוש ז"א דבעל המימרא דשם הוא רבא ורבא בעצמו סבירא ליה בסוכה מ"ו ע"א דאין לברך על המשמוש ואין לומר דר"א יסבור כמו שרוצה הב"י בסוף הסימן לאמר לדעת הרמב"ם דלהכי השמיט הרמב"ם האי דינא דמשמוש דס"ל דדוקא אם נסתלקו ממקומן ורוצה להחזירם דזה הוא הנחה מחדש ממש ולא פליגי כלל רבא ורבנן דבי ר"א ע"ש דז"א דע"כ הר"א לא ס"ל כן דא"כ ישאר קושית התוספות במקומה כמו שמקשים על רש"י דלמה צריך רבא לאמר ש"מ מדר"ל והלא מקרא נפקא מתחלה וקשרתם והדר ולטוטפות אלא ודאי דלהר"א ע"כ דרבא ס"ל דזה לא מיקרי הנחה או דהר"א ס"ל דמשמוש מיקרי אפילו לא נסתלקו ממנו וכאידך פוסקים ואפ"ה ס"ל לרבא דשייך בזה אין מעבירין אלא ודאי כדכתבינן דאין לחלק בזה:

א

מי שהוא זהיר וכו' – ר"ל כי כתוב בזוהר שמצוה לילך מפתח ביתו בציצית ותפלין וע"כ אם איננו זהיר בט"ק מוכרח ע"י זה ללבוש בביתו קודם התפלין הט"ג אבל אם הוא זהיר בט"ק יוכל לצאת כ"ז ע"י הטלית קטן והט"ג יוכל ללבשו בביהכנ"ס וכ"ש אם ירצה להתעטף גם בט"ג בביתו [מביאור הגר"א]:

א

וטוב וכו' – עיין בביאור הגר"א שפסק כהמחבר ובחידושי רע"א כ' עצה שיכוין בעת ברכת להניח אם הלכה כשיטת רש"י אני מכוין שלא לצאת בברכת להניח על השל ראש והוי זה כסח ויוכל לברך על של ראש [ואין זה בכלל גורם ברכה שאינה צריכה דהא מוכרח לעשות כן מפני ספיקא דדינא ועוד טעמים אחרים כמו שכתב בארה"ח] וכבר קדמו העולת תמיד וכפי מה שביאר הפמ"ג את דבריו ובארה"ח משמע ג"כ שמסכים לעצה זו אך בפמ"ג ראיתי שמסיים ע"ז ואין לנהוג כן ואולי טעמו כדי שלא ירגיל האדם את עצמו לפקפק אחר מנהגן של ישראל שנתייסד ע"פ שיטות הרבה מהראשונים:

א

פגע וכו' – ע' במ"ב כן פסק הט"ז לקמן בסימן תרפ"ד סק"ד דלא כאבודרהם והעתיקו הגרע"א בחידושיו וכן פסק הפמ"ג וכן מוכח לכאורה מדברי הגר"א שם בסוף סי' תרפ"ד שם בסוף ס"ג שציין שם על דין הרמ"א משום דאין משגיחין בחנוכה ולא כתב טעם האבודרהם בעצמו [שהובא במ"א שם] ש"מ דבתפלין אם עבר והניח ש"ר אין צריך לסלקו. ובארה"ח ראיתי שמצדד לפסוק כאבודרהם משום דלכתחלה עשה עבירה ועבר על מה שאמרו דכל שבין עיניך יהיו שתים ע"כ צריך עתה לתקן ולהניח כדין ולא נהירא דהלא באמת קי"ל דהש"י אינו מעכב של ראש הרי דבעצם קיים בזה הש"ר מצותו רק דלא קיים המצוה כתיקונה וא"ל דיסלק הש"ר ויחזור ויניחו ויקיים עתה כתיקונו ז"א דהלא בכל רגע ורגע שהוא נושא התפילין עליו הוא מקיים בזה מצות השי"ת ובודאי אין לנו לומר שיסלק עתה המצוה ממנו כדי שאח"כ יקיים יותר מן המובחר וגדולה מזו אמרו ביבמות ל"ט ע"א דצריך הקטן לייבם ואין ממתינים בגדול עד שיבא ממדינת הים אף דבקרא כתיב והיה הבכור משום דכל שהויי מצוה לא משהינן אף דאם היינו ממתינין לא היינו מבטלין עי"ז העשה בידים רק בגדר שב ואל תעשה וכ"ש כאן שאין לנו לסלק המצוה בידים ממי שעושה אותה כדי שאח"כ יקיים מן המובחר וזה אין לחלק בין שהייה מרובה לשהייה מועטת וראיה לזה ממג"א סק"ב ואף שמצאתי אח"כ ראיה להיפך והוא בסימן תכ"ו ס"ב בהג"ה ועי"ש בביאור הגר"א בשם תה"ד דמחלק בין ההיא דיבמות משום דהתם שאפשר לבוא לידי דיחוי חדא דגם ע"ז כבר ערערו הפוס' בתשובותיהם [והוא בתשובת עה"ג סימן י"ב ובתשובת פ"י חלק אה"ע סימן ט"ו ובקו"א לתשובת צ"צ סימן קכ"ו]. ועוד דשם הוא בגדר שב ואל תעשה משא"כ הכא לעקור ממנו העשה בידים נראה דכו"ע מודים בזה וגם ידוע הוא דהגר"א בעצמו הנהיג למהר בקידוש הלבנה ולא להמתין וכמו שכתב במע"ר. ע"כ נראה פשוט דהדין עם רבינו הט"ז וכמו שכתב הא"ר דמאי דהוי הוי וימהר להניח הש"י כדי שיקויי' כ"ז שבין עיניך יהיו שתים ודי בזה:

א

ואם הפסיק – פשוט דבין אם ההפסק היה ע"י דבור או ע"י היסח הדעת בלבד וכ"ש הוא ע' במ"א סימן ח' סקי"ד ושיעור ההפסק דע"י דיבור הוא אפילו ע"י תיבה אחת ממה שכתב הרא"ש בה"ק דאם ענה אמן בינתיים על איזו ברכה ששמע שצריך לחזור ולברך ועיין בח"א בכלל ה' שמסתפק על הפסק תיבה אחת או ב' בין הברכה לעשיית אותו דבר אם הוי הפסק ותימא שלא שם לבו לדברי הרא"ש אלו. כתב הבה"ט אם הניח תפילין של יד וכשבא להניח של ראש קודם שהגיע הקציצה בבשר אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור אי אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא לענין זה עיין בהלק"ט ח"ב סימן מ"ב. ועיין בארה"ח שהשיג עליו בראיה ברורה דכל שלא הידק לא נגמר המצוה וכן כתב בספר עיקרי דינים בשם תפלה לדוד. עוד כתב בבה"ט בשם הלק"ט מי שהניח תפילין של יד וכרך ג' כריכות העליונות ולא בירך וסח בינתיים מברך שתים כיון דברכות אינן מעכבות מיקרי שפיר סח בין תפלה לתפלה ומברך שתים והשיג ע"ז ג"כ הארה"ח דהא אם לבש ט"ק ולא בירך ואח"כ לבש הט"ג יכול לברך ברכה אחת על שניהם כמ"ש בשו"ע (סימן ח' סעיף י) וה"ה בזה חוזר ברכת להניח גם אש"י הקודמת וא"צ לברך רק ברכה אחת להמחבר ע"ש:

ב

ולדידן דנוהגין וכו' – עיין במ"ב בס"ק ל"ב לענין משמוש ודע דהגרע"א מסיק בחידושיו דבסח יברך תחלה על ש"ר על מצות ואח"כ ימשמש בש"י ויחזק הקשר ויברך להניח ובזה יצא ידי שיטת רש"י ור"ת ע"ש:

א

אם שמע קדיש וכו' – עיין במ"ב בס"ק ל"ו דאם פסק וענה חוזר ומברך. ועיין בח"א שכתב בפשיטות דלדידן צריך לברך שתים על הש"ר ולהמחבר לא יברך כ"א ע"מ ובארה"ח הכריע דבזה אפילו לדידן דנוהגין כר"ת לא יברך כ"א ברכה אחת והוא על מצות עי"ש מילתא בטעמא. כתב הבה"ט נ"ל אם חבירו מכוין להוציאו בברכת תפילין וגם הוא מכוין לצאת דרשאי לענות קדיש או קדושה ואינו נראה דהלא יוצא בברכת חבירו אינו עדיף מאם מברך לעצמו ובברכת עצמו אם פסק אפילו לאיש"ר חוזר ומברך ואינו יוצא בברכה ראשונה וא"כ הוא גורם ברכה שאינה צריכה ועיין בא"ר שמוכח כדברינו ועיין בסי' קס"ז ס"ו במ"א סקי"ט ובט"ז סק"ח שם בא"ד ועוד תמוה פסק הרוקח ע"ש. ואפילו הרוקח גופא מודה בענין תפילין כמו שכתב הפמ"ג שם מכל זה נראה דאפילו בדיעבד יש להחמיר בזה ולחזור ולברך ואפילו אם חבירו הניח כבר התפילין שלו בשעה שהוא מפסיק ועכ"פ לכתחלה בודאי אסור להפסיק בזה כיון שחבירו מוציאו בברכתו:

א

אם מניח תפילין וכו' – עיין במ"ב במ"ש אם בשעת ברכה היה דעתו וכו' ואף דהמ"א איירי שם לענין ציצית פשוט דה"ה לתפילין דהגמרא במנחות מ"ג מדמי להו להדדי ע"ש:

ב

וי"א שלא לברך – עיין במ"ב שהעתקתי דהחולצן ליכנס לבהכ"ס דצריך לחזור ולברך אף דהמ"א ספוקי מספקא ליה לענין בהכ"ס שלנו שאינם רחוקין כבר כתב הח"א דלא שבקינן פשיטותא דכל הני גדולים [הב"ח והע"ת וט"ז וא"ר] משום ספיקא דמ"א וגם עיקר סברתו דחו אותה עיין בחידושי רע"א ובספר ארצות החיים וכן ראיתי עוד חבל נביאים כולם בסגנון אחד דצריך בזה לחזור ולברך ולכן אף שהפמ"ג והדה"ח העתיקו את דברי המג"א המברך בודאי לא הפסיד ובפרט שהגר"א ז"ל מסכים לדעת המחבר דבכל גווני צריך לחזור ולברך:

ג

והכי נהוג – כתב בארה"ח דאם חלץ התפילין בסתם אם חלץ השל יד והשל ראש צריך לחזור ולברך ואם נשאר עליו התש"י או הש"ר אין צריך לברך דעדיין לא אסח דעתיה מן המצוה אבל אם היה בדעתו שלא להחזירו מיד רק לאח"ז אף שנשאר עליו תפלה אחת צריך לחזור ולברך. ולמד כ"ז מלעיל סימן ח' בנשאר עליו ט"ק כן הכא בנשאר עליו תפלה אחת ע"ש. ונראה פשוט דהחולצן בתוך התפלה אפילו בסתמא דינו כחולצן ע"מ להחזירן וא"כ אם חלצן לילך בחוץ להשתין מים אין צריך אח"כ לחזור ולברך:

ד

נפסק הקשר – ואם נפסק הרצועה של הש"ר או הש"י לאחר שכבר נגמר מצות הנחתם וחלץ את התפילין ותיקנם נראה לכאורה דאם נשאר בם השיעור המבואר לקמן בסי' כ"ז ס"ח וי"א דמדינא כשר בלי שום תיקון תו לא הוי כנשמט ממילא רק כהזיזן מדעתו ע"מ להחזירן דקי"ל דא"צ לחזור ולברך ובאופן שפסולים לגמרי צריך לחזור ולברך דה"ל כנשמט ואולי כיון דבעת הפסיקה נשאר מהודק על הראש והזרוע מקרי אח"כ בכל גווני כחולצן ע"מ להחזירן ועיין בב"י:

ה

קשר אחר – נ"ל דאין שום חילוק בין אם הקשר מאותה הרצועה או שהוצרך ליקח רצועה חדשה דעיקר הברכה היא על התפילין בעצמם:

ו

א"צ לחזור ולברך – עיין במ"ב במה שכתבנו דאם נפסק הקשר ש"ר או הש"י לאחר שכבר הידק הש"ר צריך לחזור ולברך אף דהמג"א כתב דלפי מה שפסק השל"ה בנשמט שלא לברך א"כ ה"ה בנפסק חדא דדינא דשל"ה הוא דהוי כחולצן ע"מ להחזירן ובחולצן גופא יש ויש הרבה מהראשונים והאחרונים והב"י והגר"א בתוכם דס"ל דצריך לברך ואפילו לדעת רמ"א דס"ל דבחולצן ע"מ להחזיר א"צ לברך הא הרבה פליגי על של"ה עיין בא"ר ובח"א ובפרט בענינינו דהרבה חולקין יש בזה על המ"א דיש לחלק בין זה לההיא דהשל"ה דהתם רגיל להשמט בתוך התפלה ע"כ בודאי היה דעתו בשעת ברכה שכשישמט שיתקננו משא"כ בנפסק דלא מצוי וגם בפמ"ג ובדה"ח משמע כן עי"ש ע"כ נ"ל פשוט דהמברך לא הפסיד בזה:

ז

מהדק ומברך – לאו דוקא דהברכה צריך להיות קודם ההידוק וכנ"ל בס"ח. ודע דמשמע מדברי האחרונים דדוקא אם הותר מעצמו שנתרפה הקשר ממילא אבל אם התירו בידים וחזר ותיקנו לדעת הרמ"א לעיל בהזיזן א"צ לחזור ולברך בזה בכל גווני. נסתפקתי אם פתח התפילין כדי לבדוק הפרשיות ונמצאו כשרים והניחן בתוכו ותפרן כדין דאפשר דצריך לחזור ולברך כשמניחן לכו"ע אף דהיה דעתו בשעת חליצתן לחזור ולהניחן כשימצאו כשרים משום דבאמצע נתבטל מינייהו שם תפילין רק פרשיות ובתים ואינו דומה להותר הקשר או נפסק דתפילין בלי רצועות ג"כ שם תפילין עלייהו משא"כ בזה. וכעין זה יש להסתפק לענין ציצית דזה פשוט אם מצא בטליתו כשהוא לבוש שאחת מציציותיו פסולין מן הדין ותקנו צריך לחזור ולברך כשלובשו דדמי ממש להא דנפסק הקשר אחר גמר קיום המצוה וכן מצאתי בדה"ח אך אם מן הדין הם כשרים אלא שרוצה לפשוט הטלית כדי להטיל בו ציצית אחרים מהודרים ולחזור וללבשו מיד לכאורה נראה דזה נקרא חלצו מדעתו ע"מ להחזירו וא"צ לברך שנית וכדלעיל בסימן ח' סי"ד בהג"ה אך יש לדחות דשם נשאר הטלית עם הציצית בשלמותו ולא נתבטל מיניה מצותו משא"כ בזה דנתבטל בינתיים מן הבגד מצות ציצית אפשר דצריך לחזור ולברך שנית לכו"ע ואינו דומה למה דמבואר בארה"ח לעיל בסימן ח' דאם נפסקו הציצית אחר הברכה קודם הלבישה ומטיל בו ציצית אחרים דאין צריך לחזור ולברך דשם הלא היה קודם קיום המצוה וכמבואר בט"ז סקי"ב דמשם למד את דינו משא"כ בזה וצ"ע בכל זה:

א

במחבר סעיף א' שמעלין בקודש. נ"ב היינו שיוציא הטלית תחלה מהכיס כדי לעלות בקודש אבל שניהם מונחים חוץ לכיס אז מקודש קודם ע"כ למ"ד לילה לאו זמן תפילין היא וגם שבת ויו"ט וא"כ הויא ציצית תדיר ותדיר ומקודש קיי"ל איזה שירצה יקדים והכא דמצות ציצית שקול נגד כל התורה יקדים ציצית וע"ז נתכוין נמוקי שבב"י אך אי מה"ת לילה זמן תפילין ולמ"ד ציצית אף המיוחד ליום פטור בלילה א"כ לא הויא ציצי' תדיר טפי ותפילין ע"כ מקודש הוי ע"כ בששניהם חוץ לכיס אין ראיה להקדים ציצית ועיין בדגול מרבבה ובמחילת כבודו לא עיין היטב ועיין לעיל במג"א סי' קל"ז ס"ק ב' ומה שכתבתי שם על הגליון ועמ"ש בכ"מ פ"ט מתו"מ בשם הר"מ קורקוס ומובא בתוי"ט משנה ב' פ"י מזבחים:

א

(מחבר) משמעות הדברים לפי שהתפילין יש בהם קדושה יותר מציצית לכך מקדים הציצית לפי שמעלין בקודש דהדבר תמוה דאדרבא משום קדושתו היה להקדימו ומשנה מפורשת בפרק כל התדיר כל המקודש מחבירו קודם את חבירו אבל בב"י מבואר הטעם שציצית קודם משום דציצית עדיף ששקול' כנגד כל המצות או משום דתדיר:

א

תפילין. הוא לשון פליל' אות ועדות שהשכינה שרוי עלינו טור ובתשובת בית דוד סימן כ"ף הקש' דפלילה אינו לשון עדות אלא לשון הפלאה שאנחנו מופלאים ומובדלים מאומות. ובתוס' מנחות ל"ד מפרש שהוא לשון פליאה וויכוח ע"ש: ומ"ש באר היטב ס"ק א' בשם כנסת הגדולה ע"ש טעמו משום דציצית תדיר שנוהגת בשבתות ויו"ט והקשה עליו בת' הנ"ל סי' יו"ד הלא ציצית חובת מנא הוא ויכול לעשות מלבושיו באופן דפטורים לגמרי משא"כ קרקפתא דלא מנח תפילין אלא דהטעם משום שהם קודמין למצוה עיקר ובספר אליה רבה פסק דמצות תפילין קודמין לציצית ע"ש:

א

א) [סעיף א'] אחר שלבש טלית מצוייצין יניח חפילין שמעלין בקודש, ובנימוק"י הלכות ציצית כתב וז"ל דמצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות ראוי להקדים, ועוד שהיא תדירה יותר שנוהגת בין בחול בין בשבת ויו"ט ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם עכ"ל, והביאו ב"י ולבוש יעו"ש, והאר"י ז"ל נתן טעם בסוד שצריך ללבוש הטלית דוקא קודם התפילין בין טלית קטן בין טלית גדול והטלית קטן ילבש קודם טלית גדול, וז"ל בשער הכוונות בדרושי הציצית דרוש ב' ולהיות כי הציצית הם ממוחין דקטנות אשר קדמו אל המוחין דגדלות לכן צריך להקדים ולהניח הציצית קודם התפילין ואפילו הטלית הגדול של העיטוף לסיבת הנז' היפך סברת קצת המקובלים המניחין התפילין קודם הציצית הגדול אחר שהניחו ציצית הקטן ומכ"ש שאין לעשות כדברי האחרים האומרים שהתפילין קודמין לכל בחינת הציצית ומי שיעיין בס' הזוהר ימצא האמת כדברינו עכ"ל. וכ"כ בדרוש ה' דציצית ובדרוש ג' דתפילת השחר ויעו"ש סודם של הדברים, וכ"כ בפע"ח שער הציצית פ"ג ובשער התפלה פ"ז ד"ה סדר עליות התפלות בחול וכו' יעו"ש. וכ"כ נגיד ומצוה בסוף דרושי ציצית, וכ"כ עו"ת אות א', ברכ"י אות ד' ובספרו קשר גודל סי' ג' אות א' ש"ץ דף ל"ז ע"ב, סידור בית עובד בדיני מקום הנחת תפילין אות א', חס"ל אות א' בן איש חי פ' וירא אות ג', ועיין עוד לקמן אות י"ב:

א

ב) שם אחר שלבש טלית מצוייצין יניח תפילין, וסי' ע"ז מחוט ועד שרוך נעל, עוד סי' לעטיפת טלית קודם הנחת תפילין, והיו העטופים ללבן והקשורים ליעקב, פירוש בתחלה יהיה העיטוף בטלית לבן ואחר כך והקשורים של תפילין יהיו ליעקב ר"ל לבסוף, עט"ז אות א' והכי איתא בכנה"ג בהגב"י. כף החיים להרח"פ סי' יו"ד אות א', בן א"ח שם:

א

ג) שם אחר שלבש טלית מצוייצין יניח תפילין, כתב הכנה"ג בהגה"ט, מי שאין ידו משגת לקנות שניהם יקנה טלית, וכ"כ בשכנה"ג בהגה"ט אות א', אבל הבני חיי והעו"ת אות א' והלק"ט ח"א סי' נ"ד חלקו עליו וכתבו דתפילין קודם, וכ"כ היד אהרן בהגה"ט וכ"כ א"ר אות א'. מאמ"ר אות ב' בי"ד סי' יו"ד, בית הלל ביו"ד סי' רפ"ה. ער"ה אות ב' דברי מנחם בהגה"ט אות א' בשם מהר"ח נחום. והגם דבשו"ת שמש צדקה חא"ח סי' ט"ו וט"ז הליץ בעד הכנה"ג. כתב הברכ"י אות א' דדברי האחרונים עיקר דתפילין קודמין. וכ"כ בספרו מחב"ר אות ב'. וכ"כ המגיה בש"ץ דף כ"ו ע"ב. סידור בי"ע בדיני חיוב מצית תפילין אות ג'. זכ"ל אות צ'. שתילי זיתים אות א' יפה ללב אות א'. אך אם מוצא תפילין בשאלה יקנה ציצית. ברכ"י שם בשם האחרונים ש"ץ שם. בי"ע שם. זכ"ל שם. שע"ת אות א'. יפה ללב שם. ונראה דהיינו דוקא אם לבו בטוח דיוכל לשאול תפילין בכל יום ולא יבטל ממצית תפילין בשום זמן דאל"כ נמצא בטל ממצות תפילין שהיא קודמת למצות ציצית לדברי הפוסקים הנ"ל שהם עיקר לדינא. ואפילו אינו יכול לקנות כ"א תפלה. אחת של יד או של ראש קודמין לציצית, בי"ע שם אות ד' ועיין לקמן אות ה':

א

ד) ואם יש לו תפילין של רש"י אלא שרוצה להניח תפילין של ר"ת ואין לו ציצית. הציצית קודמין. כיון דרובא דאינשי אין מניחין תפילין דר"ת כלל. אבל איפכא לא, ואפילו יש לו של ר"ת אם אין לו של רש"י הם קודמין לציצית שהם העיקר לענין ברכה כמ"ש בסי' ל"ד, ואף שקדושת תפילין דר"ת גדולה מאד מ"מ לענין לצאת בו י"ח של רש"י קודמין שאדרבה מחמת זה נמנעו רוב העולם מלהניחם לפי שכל אחד הוא פעולה מיוחדת כמ"ש בזוהר חדש וכמ"ש בסי' ל"ד, ולכן פשוט מי שאינו יכול לקנות שניהם יקנה של רש"י תחלה ואח"כ כשיהיה לו לקנות של ר"ת יקנה, והכי נהוג עלמא וא"כ ה"ה לציצית. שע"ת שם, וכן יראה מדברי האר"י ז"ל בשער הכוונות מדרושי תפילין דרוש ו' והבאתי לשונו בסה"ק קול יעקב סי' ל"ד אות ד' שכתב סדר הנחת תפילין דרש"י קודם לשל ר"ת וכתב הטעם לפי שתחלה קודמין ליכנס המוחין דאימא שהם בחי' תפילין דרש"י ואח"כ נכנסין מוחין דאבא שהם תפילין דר"ת יעו"ש, וא"כ כיון שהם נכנסים קודם צריך להקדימם בהנחה. וה"ה במי שאין לו לקנות שניהם ראוי להקדים לקנות של רש"י ואח"כ לכשיהיה לו יקנה דר"ת. וכן נראה ממה שאנחנו עושין בתפילת העמידה לחש וחזרה דהלחש הוא המשכת מוחין דבינה והחזרה הוא המשכת מוחין דחכמה וכשא"א לעשות שניהם אז מתפללין לחש לבד שהם בחי' מוחין דבינה. וא"כ ה"ה נמי הכא כשא"א לקנות שניהם יקנה דרש"י תחלה. ואע"ג דבחי' ציצית נמי קודמת לבחי' תפילין כמש"ל אות א'. וכתבנו דאם אין לו לקנות שניהם ציצית ותפילין תפילין קודם. התם שאני מחמת ביטול המצוה דבטול מצות תפילין חמירא טפי כמ"ש ריש סי' ל"ז. לא כן אם ביטל מצות ציצית שאין לו בגד בת ד' כנפות כמ"ש ריש סי' כ"ד. אבל אם ביטל מצות תפילין דרש"י ור"ת רש"י חמיר כמ"ש ריש סי' ל"ד שכן נהגו העולם כרש"י. מיהו מ"ש השע"ת דציצית קודמין לתפילין דר"ת עיין להרב יפה ללב אות ב' דשדא ביה נרגא וכתב דתפילין דר"ת נמי קודם לציצית יעו"ש ולפי דברי האר"י ז"ל יש לצדד לכאן ולכאן ע"כ יקנה תפילין דר"ת וציצית יקח בשאלה או בהפך כאשר יעלה בידו ולא יבטל אחת מהם כמ"ש באות שאח"ז:

א

ה) ומי שאין ידו משגת לקנות תפילין של ראש ושל יד יקנה של ראש תתילה. דבר משה ח"ג סי' א' יעו"ש. ש"ץ דף ל"ו ע"א שע"ת סוף אות א', מיהו הרב יפה ללב בסי' כ"ו אות א כתב דיקנה ש"י תחלה יעו"ש. ואם אין ידו משגת לקנות נו תפילין ולא ציצית אינו מחוייב לחזור על הפתחים כדי לקנות תפילין וציצית. עו"ת אות א' בשם ירושלמי דפאה. א"ר אות א'. שתילי זיתים סוף אות א'. ומ"מ ישתדל ליקח ציצית ותפילין בשאלה כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בציצית ותפילין וכן מש"ל מי שאין לו ציצית ותפילין ואין ידו משגת לקנות שניהם שיקנה תפילין תחלה ישתדל ליקח ציצית בשאלה וכן מי שאין לו אלא תפלה אחת ישתדל ליקח ציצית ותפלה השנית בשאלה כדי שלא יהפך התיקון והסדר שכתב האר"י ז"ל שצריך ללבוש ציצית ואח"כ תפילין ואח"כ יתפלל כמש"ל באות א' וישתדל לפחות ללבוש הציצית והתפילין קודם שיאמר פ' התמיד כי כן הוא הסדר ע"פ דברי האר"י ז"ל ועיין לקמן אות כ"ז:

א

ו) שם והמניחין כים התפילין והטלית לתוך כיס אחד צריכין ליזהר שלא יניחו כיס התפילין למעלה וכו' כתב מ"א סק"א וז"ל נ"ל דאין קפידא בזה כיון דהתפילין עדיין בתוך כיסן וכ"מ סעי' י"א עכ"ל. והנה מה שהביא ראיה המ"א מסעי' י"א אינה ראיה דדין זה של סעי' י"א הביאו מרן ז"ל מתשו' הר"י גיקטליא ז"ל על פי הקבלה שאין להוציא תפילה ש"ר מהתיק עד שיניח תפילה של יד כמבואר בב"י. וכ"כ בשער הכוונות דרוש ה' דתפילין. דהאר"י ז"ל היה נזהר שלא להוציא תפילה ש"ר מכיסן עד עד שיניח תפילה ש"י ויקשרנו למעלה על הקבורת וכו' עכ"ל ואין טעם זה האיסור משום שאין מעבירין על המצות אלא כך הוה ע"פ הקבלה ונפקא מינה דאפי' אדם אחר אם בא להוציא לו תפילה ש"ר קודם שיניח תפילה ש"י ויקשור אסור ולא כמ"ש מחה"ש דהיה יכול ליתן טעם משום דאין מעבירין ע"ה והא דלא נתן טעם זה משום דכיון שעדיין קשורים אין בהם אסור משום דאין מעבירין ע"ה, אלא הא דלא נתן טעם זה דאין מעבירין ע"ה משום הנפקא מינה דאפי' אדם אחר אסור להוציא לו תש"ר קודם שיקשור תש"י ואם היה הטעם משים דאין מעבירין ע"ה אדם אחר היה מותר להוציא וכאשר נבאר עיד בזה בסעי' י"א בס"ד. וכ"כ המאמ"ר אות ג' על דברי המ"א הנ"ל דאין ראיה מסעי' י"א לדהכא כל עיקר ואפי' על צד הדוחק. וכ"כ נה"ש אות א' דאין ראיה מסעי' י"א יעו"ש. וכ"כ נשמת אדם כלל י"ג אות ב' וכ"כ הלבוש דאפי' אם התפילין מונחים בכיס יש בהם משום דאין מעבירין על המצות. וכ"כ הט"ז סק"י א"ר אות ד'. ח"א כלל י"ג אות א' ועיין שם בנשמת אדם אות ב' שהביא ראיות לדבר ובפרט שכן הוא דעת מרן ז"ל. וכ"כ האחרונים. ש"ץ דף ל"ז ע"א. סידור בי"ע בדיני מקים הנחת תפילין אות א'. חס"ל אות א'. קיצור שלחן ערוך סי' יו"ד אות ב' ודלא כר"ז אות ג'. ועיין באות שאח"ז:

א

ז) שם ויצטרך להניחם קודם הטלית כדי שלא יעבור על המצות. ואע"ג דגבי תפילין אם פגע בשל ראש תחלה יסלקנה ויניח של יד תחלה כמ"ש סעי' ו' שאני התם דכתיב והיה לאות על ידכה והדר ולטוטפות בן עיניך ודרשינן נמי מקרא דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים ומשו"ה מוטב שיעביר על המצוה משיעבור אמאי דכתיב באורייתא. אבל הכא דאין לנו דמצות ציצית קידמת אלא מאסמכתא בטלמא מוטב שתדחה מאסמכתא זו משיעבור על המצוה. ב"י. לבוש. ט"ז סק"א. וכל זה לפי הפשט אבל לפי דברי האר"י ז"ל שנתן טעם בסוד שצריך ללבוש ציצית קודם התפילין ותפילה של יד קודם תפילה של ראש. (עיין מש"ל אות א' ובצייונים שציינו שם על דברי האר"י ז"ל וגם בציונים שציינו באות הקודם על דברי האר"י ז"ל) אין חילוק וכמו שאם פגע בתפילין של ראש תחילה יסלקנה ויניח של יד תחילה ה"ה אם אירע ופגע בתפילין תחלה יסלקנה ויניח ציצית תחילה ואע"פ דאין מעבירין על המצות ילפינן מקרא דכתיב ושמרתם את המצות אם באה מצוה לידך אל תחמצנה וכמ"ש הלבוש זה נאמר על שאר מצות שאין להם סדר אבל מצות שיש להם סדר על פי הסוד מעבירין כמו בתפילין. אח"כ ראיתי שכן כתב ג"כ סו"ב אות א'. יפה ללב אות ו' ובן א"ח פ' וירא אות ד':

א

ח) שם כדי שלא יעבור על המצות. אם הטלית של שבת היה מונח בכיס שנותן בו טלית של חול והתפילין וטלית של שבת היה למעלה מן הכל יכול להניח טלית של שבת וליקח טלית של חול ואין בזה משום אין מעבירין על המצות כיון דאין דעתו ללובשו עתה בחיל אלא ביום שבת. ברכ"י אות ג'. ועי"ש שהביא ראיה מדברי המ"א סק"ד יעו"ש סידור בי"ע בדיני מקום הנחת תפילין אות ב'. ש"ץ דף ל"ז ע"א. זכ"ל אות ט'. שע"ת אות ב'. חס"ל אות ב':

א

ט) שם כדי שלא יעבור על המצות. הא דאין מעבירין על המצות הוא מדרבנן. רדב"ז ח"ב סי' תקפ"ט יד מלאכי ח"ג סי' ג'. ולא זכר שהתוספות פליגי עליה. עין זוכר מערכת הא' סי' טוב וה"ד פתחי עולם אות ג' ועיין תוספות מגילה דף ו' ע"ב ד"ה מסתבר:

א

י) שם הגהה, מיהו אם תפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית א"ץ להמתין וכו'. ולפי' מש"ל בשם האר"י ז"ל שהסדר והתיקון הוא דוקא שצריך ללבוש ציצית קודם התפילין וכ"כ הש"ץ דף ל"ז ע"ב דמדברי הזוהר פ' במדבר דף ק"ך ע"ב נראה דאיסור גדול להניח תפילין קודם הטלית יעו"ש א"כ אם מובטח לו שיביאו לו ציצית קודם שיעבור זמן ק"ש ותפלה צריך להמתין עד שיביאו לו ציצית ויתעטף בציצית ואח"כ יניח תפילין ויתפלל. וע' ער"ה אות ד':

א

יא) שם בהגהה. אלא מניח תפילין וכשמביאין טלית מעטפו. עיין בדברינו לקמן סי' כ"ו אות א' מה שנכתוב בזה בס"ד:

א

יב) [סעיף ב'] מי שהוא זהיר בטלית קטן ילבשנו ויניח תפילין וכו'. זהו לפי סברת מקובלי ספרד שמביא ב"י שאמרו שמי שאין לו טלית קטן ודאי יניח טלית ואח"כ תפילין אבל מי שלבש טלית קטן יניח תפילין תחלה ואח"כ יתעטף בטלית גדול. וטעמם כיון שלבשו טלית קטן ואח"כ הניחו תפילין הרי כבר קיימו דברי הזוהר. אבל האר"י ז"ל דחם סברא זו וכתב לא כן משמעות הזוהר אלא בין טלית קטן בין טלית גדול צריך ללבוש קודם הנחת תפילין כמש"ל אות א'. וכ"כ מהר"י צמח ז"ל על שם הזוהר והביאו הברכ"י אות ד'. וכ"כ בהגהות הזוהר על פ' במדבר דף ק"ך ע"ב אות ג' בשם הרמ"ז ואי"ן יעו"ש. וכ"כ לעיל אות א' בשם האחרונים יעו"ש:

א

יג) שם ויניח תפילין בביתו דוקא בביתו כדי שיצא מפתח ביתו בציצית ותפילין. מ"א סק"ג בשם הזוהר והכוונות. וכ"כ הלבוש. וכ"כ החיד"א בס' מורה באצבע סי' ג' אות ס"ה שתילי זיתים אות ד' וז"ל הזוהר פ' ואתחנן דף רס"ה ע"א א"ר שמעון בשעתא דבר נש אקדים בפלגות לילא וקם ואשתדל באורייתא עד דנהיר צפרא. בצפרא אנח תפילין ברישיה ותפילין ברשימא קדישא בדרועיה (עיין מ"ש באות הקודם בשם מהר"י צמח והרמ"ז ואי"ן שישבו לשון זה של הזוהר שהקדים תפילין תחלה) ואתעטף בעיטיפא דמצוה ואתי לנפקא מתרעא דביתיה אערע במזוזה רשימא דשמא קדישא בתרעא דביתיה. ארבע מלאכין קדישין מזדווגן עמיה ונפקין עמיה מתרעא דביתיה ואוזפי ליה לביה כנישתא ומכרזי קמיה הבו יקרא לדיוקנא דמלכא קדישא הבו יקרא לבריה דמלכא לפרצופא יקרא דמלכא רוחא קדישא שרייא עליה אכריז ואמר ישראל אשר בך אתפאר. כדין ההוא רוחא קדישא סלקא לעילא ואסהיד עליה קמיה מלכא קדישא כדין פקיד מלכא עילאה למכתב קמיה כל אינון בני היכליה כל אינון דאשתמודען קמיה הה"ד ויכתב ספר זכרון לפניו וכו' ולא עוד אלא דקב"ה משתבח ביה ומכריז עליה בכולהו עלמין חמו מה בריה עבדית בעולמי. ומאן דיעיל קמיה לבי כנישתא כד נפיק מתרעיה ולא תפילין ברישיה וציצית בלבושיה ואומר אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך קב"ה אמר אן הוא מוראי הא סהיד סהדותא דשקרא עכ"ל. והביאו א"ר אות ו' וחס"ל או' ב' בקיצור. ועיין לקמן אות ך':

א

יד) כשהאדם מתעטף בציצית ויוצא מפתח ביתו הקב"ה שמח ומלאך המשחית זז משם וניצול האדם מכל נזק ומכל משחית. א"ר נהוראי אסהדנא עלי מאן דנפיק מתרע ביתיה בציצית ותפילין ברישא אזדמנת שם שכינתא ותרין מלאכין ומלוין יתיה לבי כנישתא ומברכין ליה וחד מקטרגא אזיל אבתריה ועל כרחיה עני אמן. ילקיט הראובני פ' שלח לך בשם הזוהר והביאו מרו"ם בד"מ אות ב' וקיצור של"ה בדיני תפילין דף מ"א ע"ב והרב חיד"א בס' דבש לפי מע' הצ' אות כ"ח והרח"פ בס' כף החיים סי' יו"ד אות כ"ד:

א

טו) במקום שנמצאים שם עכו"ם הולכים ברחובות וחושש שילעיגו עליו אם ילבוש ציצית ותפילין בביתו והולך לבה"כ ראיתי חכמים מתחכמים שלובשים טלית גדול ותפילין דרש"י ודר"ת בביתם ואח"כ כשהולכים לביה"כ מכסים התפילין תחת הכובע שבראשם והטלית מניחים אותו על כתפיהם תחת הגלימא ואח"כ כשבאים לביה"כ מוציאים הטלית מתחת הגלימא ומניחים אותו על ראשיהם ועל גופם והתפילין מתחת הכובע כדי לכסותו בטלית אמנם פה עיר עז לנו ירושת"ו לא יש לא יוהרא ולא הלעגה מן העכו"ם שהולכים האשכנזים וגם יש מן הספרדים מתעטפים בציצית ומתעטרים בתפילין בשוקים וברחובות נגד העכו"ם ללכת אל כותל מערבי ואין פוצה פה ומצפצף. תהלי"ת:

א

טז) ואם גם את זאת אינו יכול לעשות לפחות ילבש ציצית ותפילין בחצר ביהכ"נ קודם כניסת פתח ביה"כנ עו"ת או' ג' מ"א סק"ד. מורה באצבע סי' ג' אות ס"ו. חס"ל אות ב'. שתילי זיתים אות ה'. פתחי עולם אות ח'. או יעשה כמ"ש מוהרח"ו ז"ל בהקדמת ע"ח אות ב' שילך לביהכ"נ קודם עלות השחר קודם חיוב טלית ותפילין ויהיה מי' ראשונים:

א

יז) אם הטלית והתפילין הניחם בביה"כנ ואין לו מי שיוציאם יכנס ויטלם ויצא לחוץ ויניחם. ואז יאמר ואני ברוב חסדך וכו' חס"ל שם:

א

חי) שם וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לביה"כ. מצוה זו קודמת למצות להיות מי' ראשונים בביה"כ כמ"ש בשער הכוונות דרוש ביה"כ דף ג' ע"ג. ובפע"ח שער הקרבנות פ"ב. וכ"כ המ"א סק"ג. סו"ב. ש"ץ דף כ"ו ע"א. קשל"ה סוף דיני נטילת ידים שחרית דף נ"א ע"ג. חס"ל שם. שתילי זיתים שם. בן א"ח פ' וירא אות ה'. ודלא כיש חולקים עיין א"ר אות ו' בי"ע בדינים מחודשים אות ב'. וכף החיים להרח"פ סי' יו"ד אות כ"ה, ומצוה להיות מי' ראשינים ישתדל לקיים אותה במנחה ומעריב, וכמ"ש בש"ץ דף כ"ג ע"ד שמי שא"א לו לקיימה בשחרית ישתדל לקיים אותה במנחה ומעריב יעו"ש, והא דאמרינן מצוה על האדם להיות מי' ראשונים בביה"כ צריך שאחר שיבא לביה"כ אחד מי' ראשינים לא יצא משם עד שישלים תפלתו שם שאם הולך להתפלל בביה"כ אחר אשר לא היה שם מי' ראשונים לא תחשב למצוה כלל, שער הכוונות דף ג' ע"ב, פע"ח שם:

א

יט) בימי הסליחות שמשכימים לילך לביה"כנ או שיש לו חבורה ללמוד עמהם אחר חצות אם יש לו פנאי יצא מביה"כ והולך לביתו ויתעטף בציצית ויניח תפילין ויחזור לבא לביה"כ מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין כדי לקבל הברכה והשבח הנאמר בספר הזוהר עיין לעיל אות י"ג ואות י"ד:

א

ך) בשבתות וימים טיבים וחוה"מ א"צ לילך מעוטף בטלית לביה"כנ כיון שלא יש מצות תפילין, וגם לא הוי כסהיד סהדותא דשקרא, דהכל הוא בשביל תפילין, הבו יקרא לדיוקנא דמלכא בשביל התפילין שנקראו יקר כמ"ש רז"ל ויקר אלו תפילין, אכריז ואמר ישראל אשר בך אתפאר בשביל התפילין שנקראו פאר שנאמר פארך חבוש עליך ואני ברוב חסדך וכו' ביראתך, אלו תפילין שנאמר בהם יראה כמש"ה וראו כל עמי הארץ וכו' ויראו ממך, ואמרו במסכת ברכות דף ו' ע"א אלו תפילין שבראש וא"כ כל אלו הטעמים לא שייכי בטלית ע"כ א"צ לילך מעוטף בטלית לביה"כ בשבתות ובימים טובים ובחוה"מ, וכ"כ הרח"פ בס' כף החיים סי' יו"ד אות כ"ה דבשבתות וימים טובים וחוה"מ לא נהגו לילך מעוטפים בטלית לביה"כ:

א

כא) כשילך מביתו לביה"כנ מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין אם יש מקומות מטינפיה צריך לכסות התפילין, הרדב"ז ח"א סי' ל"ז והביאו הכנה"ג בהגה"ט וכ"כ הרמ"ע מפאנו סי' נ"ט והביאו הכנה"ג בהגה"ט סי' מ"ג, והמ"א שם ס"ק י"א, וכ"כ א"ר אות ו' קשל"ה בהל' תפילין דף מ"א ע"ב. עט"ז, ר"ז אות ח' שתילי זיתים אות ה', ויכסם בטלית או בסודר. חס"ל סי' מ' אות ד', וטוב ליזהר תמיד לכסות התפילין כשהולך מביתו לביה"כ כי יש לחוש שמא יש מקומות מטונפים ולאו אדעתיה, וגם יזהר שלא יסיח דעתו מהתפילין כשהילך בדרך לילך לביה"כ, ועיין לקמן סי' מ"ג אות כ"ב:

א

כב) כשיוצא מביתו מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין לילך לביה"כנ ינשק המזוזה ויכוין בשם שדי ואחוריו שם כה"ת להכניע יצה"ר ויכוין כי יצ"ר במילוי יו"ד צד"י רי"ש ס"ת שדי ואמצע תיבות יו"ד לבטל מחשבות רעות, הרב חיד"א בס' צפורן שמיר סי' ב' אות יו"ד וכ"כ סו"ב בעניני התפילין שקודם לסי' כ"ה, שתילי זיתים שם, וכתב עו"ש בצפורן שמיר וז"ל ואני נהגתי לומר שדי יצילני מיצה"ר ומכל חטא ומכל לשה"ר ומכל צרה יחלץ (יחל"ץ ר"ת י'צר ח'טא ל'שה"ר צ'רה) עני בעניו כדכתיב והיה שדי בצריך ויכוין בו הוי"ה מבפנים ושדי מבחוץ דהוא פנים דשם כה"ת, ויש מי שכתב שיאמר פסוק שמע ישראל במזוזה, ומועיל מאד עכ"ל, והביאו כף החיים סי' יו"ד אות כ"ד, וכתב וז"ל אך לא הביא סיום היש מי שכתב דבשבת יאמר פסוק זכור את יום השבת לקדשו ובס' זוטא עתרת חיים סי' ב' תמצא עוד פסוקים לאומרם במזוזה עי"ש עכ"ל, וכ"כ סידור בי"ע אחר דינים השייכים לט"ק דבשבת אין לומר רק פסוק זכור את יום השבת לקדשו יעו"ש, ועיין קשל"ה בהלכות מזוזה דף מ"ב ע"ב. ובי"ע שם מ"ש עוד פסוקים לומר בזה ולפי שאין מנהגינו לאומרם לא כתבנים רק מנהגינו לומר זה הסדר בתחילה יאמר פסוק שמע ישראל וכו' וגם ברוך שם וכו' (ועי' קשל"ה ובי"ע שכתבו לומר כל הפרשה עד ובשעריך) ואח"כ יאמר שדי (ויכוון שאחריו שם כה"ת). יצילני וכי' שר"ת יחל"ץ עני בעניו וכו' וביום שבת יאמר פ' שמע וכו' ואח"כ יאמר זכור את יום השבת לקדשי. ואין לומר שדי יצילני וכו' כי כל זה הוא מצד הקלי' וביום השבת הם דחויים ותש כוחם דסוכת שלום פרושה מן הלילה. וכמ"ש בזוהר ויקהל דף ר"ה ע"א דלא בעי לצלאה על נטורא יעו"ש. ועוד מטעם דאל ישאל אדם צרכיו בשבת. עיין זכ"ל ח"ג אות ש'. ועוד עי"ש מ"ש בשם יוסף אומץ סי' מ"ד בענין תפלת ויהא רעוא וכו' יעו"ש:

א

כג) קודם שיכנס לביה"כ ישים על לבו לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך ואח"כ יכנס. כמ"ש מהרח"ו ז"ל בהקדמתו לע"ח בציווי ועשה טוב אות ג' וכ"כ נגיד ומצוה בדרוש ביה"כ:

א

כד) הנכנס לביה"כ צריך ליזהר מאד להתעכב מעט בפתח קודם שיכנס להראות עצמו ירא וחרד ומזדעזע לכנס בהיכל מלכו של עולם וענין זה מועיל מאוד אל השלימות של האדם וההשגה וז"ס הפסוק ומקדשי תיראו. שער הכוונות בדרוש ביה"כ דף ג' ע"ג. פע"ח שער הקרבנות פ"א. נגיד ומצוה שם. מורה באצבע סי' ג' אות ס"ו:

א

כה) קודם שנכנס לביה"כנ עודנו בפתח ביה"כנ יאמר פסוק ואני ברוב חסדך אבא ביתך וכו' ואח"כ יכנס. ובאמרו ואני ברוב חסדך יכוין בשם אבגית"ץ כי הוא חסד העליון. ובכל יום יכוין אל אות אחת משם זה בפרטות כי הוא הגובר דהיינו ביום א' יכוין אל אות א' של שם אבגית"ץ וביום השני אל אות ב' וביום שלישי אל אות ג' וביום ד' אל אות יו"ד וכו' וזה אמירת ואני ברוב חסדך וכו' והכוונה תהיה בכל זמן שנכנס לביה"כ בג' תפלות שחרית מנחה ערבית. ובשבת כשנכנס לביה"כ ואומר ואני ברוב חסדך וכו' בליל שבת יכיון ש"ק של שם שקוצי"ת וביום שבת בבקר ו"צ של שם שקוצי"ת ובמנחת שבת י"ת של שם שקוצי"ת. שער הכוונות שם. פע"ח שם ובשער השבת פי"א. נגיד ומצוה שם:

ב

כה) באמירת פסוק ואני ברוב חסדך וכו' יכוין כי בפסוק זה נרמזו ג' אבות כנז' בזוה"ק והובא שם בשער הכוונות והוא כי ואני ברוב חסדך רמז אל אברהם שהוא מדת החסד. אשתחוה אל היכל קדשך רמז אל יצחק שנתקדש בהר המוריה, ביראתך אל יעקב ע"ש שנאמר בו ויירא ויאמר מה נורא וכו' וכמ"ש החיד"א בס' מורה באצבע סי' ג' אות ס"ז. קשל"ה בהלכות תפלה דף נ"א ע"ג ולא יאמר בפי' ואני ברוב חסדך אבא ביתך בזכות אברהם וכו' כמ"ש בסידור בי"ע בדיני הנהגת הבקר אלא בכוונה בלבד שפסוק זה רמוזים בו ג' אבות כי יש טעם וסוד ג"כ בדבר:

ג

כה) אחר שנכנס לביה"כנ יאמר בבית אלהים נהלך ברגש. קשל"ה בהלכות תפלה דף נ"א ע"ג. ואע"ג דבשער הכוונות ובפע"ח שם לא נזכר בהדיא לאמרו רק לכוין בו מ"מ טוב לאמרו: וכ"כ נגיד ומצוה לאמרו וכ"כ שע"ת סי' מ"ו אות א' בשם משנת חסידים לאומרו. אמנם מ"ש שם השע"ת לאומרו קודם ואני ברוב חסדך וכי' לא כן אנכי עמדי אלא כמ"ש קשל"ה לאומרו אחר שאמר ואני וכי' ונכנס לביה"כנ וכ"מ מדברי שע' הכוונות למעיין ומבין בדברי הרב ז"ל:

ד

כה) אחר שנכנס לביה"כנ ישתחוה כנגד ההיכל ואח"כ יאמר מזמור אלהים יחננו ויברכנו אשר יש בי ז' פסוקים וכנגדם יקיף ז' הקפות סביב התיבה שבאמצע ביה"כ וטוב הוא שיכוין לגמור פסוק אחד בכל הקפה מהז' עד שיגמור הז' הקפות בז' פסוקים. וביום השבת א"צ להקיף רק הקפה א' בלבד. שער הכוונות שם. פע"ח שם. נגיד ומצוה שם. ולא כמ"ש מהר"י צמ"ח שם בהגהה בפע"ח ובנגוד ומצוה שאמרו לו החברים שמהרח"ו ז"ל היה עושה הקפה א' בכל יום וביום השבת ז' כי אין לסמוך אלא על ע"ח ומבו"ש ושמנה שערים שסדר מהרש"ו ז"ל שהם מכתיב' יד אביו מוהרח"ו ז"ל ולא על שאר החברים כמ"ש הרש"ש ז"ל בספרו הטהור נה"ש הנד"מ דף כ"ה ע"א ודף כ"ו ע"ב וע"ג יעו"ש. והוא לא זכר מזה כלום וודאי שהוא יודע יותר באביו מהרח"ו ז"ל משאר החברים ואם היה עושה היפך מזה היה אומר וכן הרש"ש ז"ל בסידור סידר לעשות ז' הקפות בכל יום ועשה כוונות לכל אחד ואחד וביום השבת הקפה אחד בלבד. וכן נוהגים חסידי בית אל יכב"ץ. מיהו מי שמתאחר לבא לביה"כ וחושש ליוהרא א"צ לעשות הקפות וכמ"ש מוהרח"ו ז"ל בש' הכוונות שם על האר"י ז"ל:

א

כו) [סעיף ג'] הרא"ש היה מסדר הברכות עד עוטר ישראל בתפארה ואז היה מניח תפילין וכו' מיהו האר"י ז"ל היה מסדר כל הברכות של שחר עד פרשת העקידה. ואח"כ היה מתעטף בטלית ומניח תפילין ואח"כ היה מתחיל תפלתו מן פרשת העקידה ואילך. כמ"ש בשער הכוונות דף א' ע"ג וכן סידר הרש"ש ז"ל בס' נה"ש הנד"מ דף י"ז ע"ב ודף י"ט ע"ב. לומר הח"י ברכות מן הנותן לשכוי בינה עד סוף ברכת התורה ואח"כ להתעטף בטלית ולהניח תפילין ויעו"ש סודם של דברים:

א

כז) [סעיף ד'] צריך שיהיו תפילין עליו בשעת קריאת שמע ותפלה. במסכת ברכות דף י"ד ע"ב איתא הכי אמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמי. ופי' רש"י לישנא מעליא. וכתב מעדני יום טוב אות ט' דכוונת רש"י לומר דהול"ל בהקב"ה שאלו העיד אמת באמרו שהוא אנהים ה' אחד היה מקיים מצותיו. והתוספות בד"ה ומניח תפילין כתבו. בעצמו פי' באדון שצוה. שקורא והיו לטוטפות ולאות על ידך ואין עכ"ל, וכ"כ תלמידי רבינו יונה דעולא ס"ל דכיון שהוא קורא וקשרתם וכו' ואינו מניחם נמצא שמעיד עדות שקר על עצמו שמה שאומר אינו אמת וכו' עכ"ל. וה"ד מיו"ט שם אות יו"ד וב"י. וכ"כ הר"ן על מסכת ברכות שם. מיהו הב"ח פי' דברי רש"י הנ"ל דר"ל דכשקורא ואהבת את ה' וכו' והיו הדברים האלה וכו' שהוא ליחד את שמו בכל לבבו והוא במה שתקשרם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך שהוא מורה על יחודו שהוא יחיד בעולמו וכו' נמשך מזה כשאינו מניח תפילין נראה כמעיד עדות עליו ית' שאינו יחיד שע"כ אינו מניחן להורות על יחודו וזהו עדות שקר שמעיד עליו ית' עכ"ל. וכעין זה פי' הלבוש סעי' א' יעו"ש ונ"מ בין הטעמים הנ"ל לדידן דנוהגים לומר פסוק שמע ישראל וכו' וברוך שם וכו' בלבד קודם פרשת התמיד כמ"ש בשער הכוונות דרוש ג' דק"ש, אם קרא ק"ש זו בלא ציצית ותפילין לדברי התוספות ותר"י והר"ן ליכא בזה משום מעיד עדות שקר בעצמו כיון שאינו אומר והיו לטוטפות ולאות על ידך. ולפי דברי מעדני יו"ט לדברי רש"י יש ג"כ בזה משום מעיד עדות שקר בעצמו. ולפי דברי הב"ח והלבוש גם לרש"י לא יש בזה משום מעיד וכו' וא"כ לכתחילה יש ליזהר ללבוש הציצית והתפילין קודם שיאמר ק"ש דקרבנות כדי לצאת אליבא דכ"ע וכמו שהיה עושה האר"י ז"ל שהיה לובשם קודם שאומר פרשת העקידה כמש"ל באות הקודם. ואם יש איזה סיבה יכול להניח אח"כ אבל עכ"פ צריך להניחם קודם פ' התמיד כי כן הוא הסדר והתיקון לפי דברי האר"י ז"ל שצריך לתקן תחלה החיצוניות דארבעה עולמות אבי"ע ואח"כ הפנימיות שלהם כי על ידי המעשה שאנו עושים בכל יום יטול ידיו ויפנה וברכותיהם ועטיפת טלית והנחת תפילין וברכותיהם נתקנים ד' עולמות אבי"ע בחיצוניות שלהם ואח"כ ע"י הדיבור בד' חלקי התפילה מפרש' התמיד עד אחר העמידה נתקן הפנימיות שלהם. כמבואר בשער הכו' בדרושי תפלת השחר דרוש ב' ודרוש ג' ופע"ח שער התפלה פ"ד ופ"ה ופ"ז ד"ה סדר עליית העולמות בחול וטו"ת דף ז' הנד"מ בירושת"ו יעו"ש באורך ;

ב

כז) בשעת קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בפ' קדש והיה כי יביאך א"צ להיות עליו ולא הוי כעדות שקר כיון שאומר רק דרך קריאה. תשו' בנין עולם סי' ל' והביאו פתחי עולם אות יו"ד:

א

כח) שם צריך שיהיו תפילין עליו בשעת ק"ש ותפלה. ואם אין לו תפילין מוטב שיתעכב אחר תפלת ציבור ולשאול תפילין מחבירו כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין דזה עדיף מתפילה עם הציבור. מ"א סי' ס"ו ס"ק י"ב. ר"ז שם אות י"א, ש"ץ דף ל"ו ע"ב. חס"ל אות ט"ו. שתילי זיתים שם אות כ"א. קיצור ש"ע סי' יו"ד אות כ"ב סו"ב שם אות ו'. רק אם חושש שיעבור זמן ק"ש ותפלה אם ימתין אז יקרא ק"ש ויתפלל בלא תפילין וכשיזדמנו לו אח"כ ילבשם ויקרא בהם ק"ש כמ"ש הפו' הנ"ל, אבל אם יש זמן צריך להמתין וילבש ציצית ותפילין קודם פר' התמיד כדי שלא יהפך הסדר כמ"ש באות הקודם ובאות ה' יעו"ש. ועוד עיין לקמן סי' נ"ח אות י"א:

א

כט) [סעיף ה'] יכוין בהנחתם שצינו הקב"ה וכו'. ויש להכניס זה בקיצור בנוסח הלשם יחוד כדי שירגיל בה ולא ישכח דהיינו שיאמר לשם יחוד קבה"ו בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל הריני בא לקיים מ"ע להניח תפילין בידי ובראשי כמ"ש וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. ולזכור יציאת מצרים ולשעבד הנשמה שבמוח והלב לעבודתו ית' ויהי נועם וכו':

א

ל) שם להניח ד' פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו וכו' בספרי פ' ואתחנן איתא שמע והיה אם שמוע בשינון ואין קדש והיה כי יביאך בשינון והביאו הילקיט ומ"א סק"ו ופי' המ"א שר"ל שא"צ לאומרה. אבל הב"ח בסי' ל"ח כתב בשם החסיד מהר"ר ווייש ז"ל שהיה קורא בכל יום בבקר כשהיו תפילין בראשו פ' קדש ופ' והיה כי יביאך ואמר כיון שד' פרשיות אלו כתובין בתפילין ראוי לקרות כל הד' בכל יום בשעה שהתפילין בראשו עכ"ל, וכ"כ השל"ה הביאו מ"א שם. וכ"כ המחב"ר בקי"א סי' צ"ד אות ג' בשם ס' צדיקים למהר"ם פאפירש ז"ל דף י"ד ע"ב שמצא כתוב בשם הרמב"ן ומהרח"ו שחייב כל אדם לומר ד' פרשיות של תפילין כל יום בעודם עליו והב' פר' שמע והיה אם שמע כבר אומרם בק"ש וב' פרשיות קדש והיה כי יביאך צ"ל קודם ברוך שאמר שהם קודמות לשמע והיה אם שמע עכ"ל והביאו ש"ץ דף מ"א ע"ב, חס"ל אות י"ד. רו"ח אות א'. בן איש חי פ' וירא או' כ"ה:

ב

ל) ואם א"א לאומרם קודם ברוך שאמר לפחות יאמרם אחר עלינו לשבח קודם שיסיר התפילין, מחב"ר שם. ש"ץ שם. חס"ל שם. רו"ח שם. בן א"ח שם, ודע הא דקאמר קודם ברוך שאמר לאפוקי אחר ברוך שאמר שאין יכול להפסיק ולאומרה אבל הוא טוב יותר לאומרה תכף אחר שלבש תפילין קודם פ' העקידה. והוא פשוט:

א

לא) שם ויניח של יד תחלה. אם התפילין שלו בתוך הכיס לא ינערם חוץ אלא יתפשם בידו ויוציאם. ספר חסידים סי' רע"ג. כנה"ג בהגה"ט בשם הנז' א"ר אות ב' כסא אליהו בשם הנז' מ"א סוף סי' כ"ח. ר"ז שם אות ט'. ש"ץ דף מ"ב ע"א. זכ"ל ח"ג אות ת'. חס"ל אות א'. קיצור ש"ע סי' יו"ד אות ד'. שתילי זיתים סוף סי' כ"ה:

א

לב) שם ויניח של יד תחלה וכו' וצריך לכסות זרועו בטלית בשעת הנחה תפילין כדי שתהא הנחת תפילין בהצנע. שער הכוונות בדרוש ה' דתפילין ד"ה סדר הנחת התפילין. פע"ח שער התפילין פ"י. עו"ת דף ל"ד ע"ב הנד"מ בירושת"ו. א"ר אות ה'. ברכ"י סי' ז"ך אות ה'. ש"ץ דף ע"ל ע"ד. זכ"ל ח"א אות ת'. בי"ע בדיני הנחת תפילין אות כ"ח. כס"א אות ב'. שע"ת סוף סי' כ"ז. חס"ל אות י"ב, כף החיים להרח"פ סי' יו"ד אות י"ח, בן א"ח פ' וירא אות ט"ו ובס' בנימין זאב נתן סי' לדבר כי יד על כס יה והביאו ש"ץ שם ומהריק"ש. ז"ל טעמא טעים משום שנאמר והיה לך לאות על ידך ולא לאחרים יעו"ש. והביאו כף החיים שם. ובן א"ח שם, ואפי' יושב לבדו או בבית אפל ג"כ צריך לכסות כמ"מ מסתמיות דברי הרב ז"ל וכ"כ בן א"ח שם וכן בהנחת תפילין ש"ר צריך לכסות ראשו בטלית בשעת הנחה כדי שתהא בהצנע כ"מ מדברי הצמ"ח בפע"ח שם שכתב וז"ל ואם זה נאמר בתפילה ש"י וכו' עלמא דאתגליא וצריך לכסותן אפי' בהנחתן מכ"ש בתפילה ש"ר שהם מכלל הבחינות המכוסים עכ"ל. וכ"כ הברכ"י סי' ז"ך אות ה' בשם מר זקנו ז"ל. והביאו ש"ץ דף ט"ל ע"ד:

א

לג) שם ויניח של יד תחלה וכו' הנה בענין הנחת תפילין ש"י וברכתה אם צ"ל מיושב או מעומד רבו הדעות בזה, דמהר"י וייל סי' קצ"א ורש"ל בת' סי' צ"ח כתבו דההנחה והברכה צ"ל מעומד וה"ד הכנה"ג בהגה"ט והיד אהרן בהגב"י סי' ח' ומחה"ש סק"ך. ועיין בהגהה סוף סעי' י"א שכתב בשם האגור והזוהר שצריך להניח תש"י מיושב וכו' והמ"א סק"ך עשה פשרה בדבר דהנחה תהיה מיושב והברכה והקשירה מעומד יעו"ש. וכן סברת הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב בשאלה הז'. וכ"כ הבני חיי סי' ח', ר"ז אות כ"ז והא"ר אות ח"י והפרמ"ג בא"א אות ך' מיאנו בזה ופסקו כרש"ל דהנחה והברכה תהיה מעומד יעו"ש. ובתשו' דרכי נועם סי' ג' כתב דאין חובה לעמוד על ברכת תפילין יעו"ש. והלק"ט ח"ב סי' רט"ו כתב דאין לעמוד על ברכת תפילין. וכנה"ג שם כתב דאין מנהגינו לעמוד על ברכת תפילין. וכ"כ כסא אליהו אות ג' דרוב העולם לברך מיושב יעו"ש. אמנם הרב בשער הכוונות שם כתב דהנחת תפילין ש"י תהיה מיושב ולא מעומד. וכ"כ בפע"ח שם. אבל בענין הברכה לא נתבאר בהדיא בדברי הרב ז"ל שצ"ל מיושב רק מסתמיות דבריו נראה דגם הברכה תהיה מיושב. וכ"כ הרב מצת שמורים בהדיא דף ס"ג ע"א וב' דצריך להניחם בישיבה בסוד ועתיק יומין יתיב כמ"ש הרב ז"ל בשער הארוך ח"ב פ"ח בתיקון הז' וכו' כדי להמשיך השפע מע' לנו"ק וכל בחי' נו"ק תיקונה הוא בישיבה דוקא ולכן א"צ לקום בשעת הברכה ואח"כ לקשור בישיבה אלא הברכה והקשירה הכל בישיבה וכו' וכל מי שעומד בשעת הברכה טעות הוא בידו ואינו עושה התיקיון של תש"י כתיקונה וכו' עכ"ל. ומ"ש הב"ד סי' י"א בשם הרמ"ע דלדילן דנהגינן לפטור שניהם בברכה אחת מאי חזית וכו' ואח"כ הביא דברי מצ"ש הנ"ל וכתב ואולי כל מ"ש מצ"ש הוא ע"פ הנוהגים לברך על ש"ר בפ"ע יעו"ש אין נראה כן מדברי האר"י ז"ל בשער הכוונות דרוש ג' דתפלת השחר שכתב שם ע"י תש"י נתקנים ג' תחתונות דבריאה וע"י הברכה נתקן אור מקיף שלהם וכו' אח"כ ע"י תש"ר נתקנים ג' אחרונות דאצי' וכו' אלא שהוא בסוד או"פ שלהם בלבד ואין התש"ר צריכה לברך עליה לפי שאור מקיף שלהם נעשה מאליו ואינו נעשה על ידינו וכו עכ"ל. וא"כ כיון שע"י הברכה לא עשינו כ"א אור מקיף לג' תחתונות דבריאה דוקא הנתקנים ע"י תפילין ש"י אבל לג' תחתונות דאצי' הנתקנים ע"י תש"ר לא נעשה ע"י ברכותנו אור מקיף אלא נעשה מאליו א"צ לקום בעת הברכה מפני תפילין ש"ר כיון שנעשה מאליו ולא ע"י ברכתינו ומה שאנחנו מכונים בברכה על שניהם היא לפי דברי הפשט. ולפ"ז אזלא לה טעמא דמאי חזית וכו'. אח"כ ראיתי שכ"כ פתח הדביר בשה מוהר"ר חיים משה מידעי ויעו"ש מ"ש בענין זה באורך וברוחב. וכ"כ הש"ץ דף ח' ע"ב דלהזוהר והאר"י ז"ל צ"ל ההנחה והברכה מיושב. וכ"כ בדף ט"ל ע"ד. וכ"כ סו"ב. וכ"כ מנחת אהרן כלל ח' אות ו' והביאו דברי מנחם בהגה"ט סוף אות ב'. וכ"כ החס"ל אות ד' ונתן סי' ע"ז כי יד על כס יה. וכן מנהג חסידי בית אל יכב"ץ שבעיר קודשינו ירושת"ו ההולכים ע"פ תורת האר"י ז"ל. וכן עיקר. וכ"כ בן א"ח פ' וירא או' ח' ודלא כמ"ש סידור בית עובד בדיני הנחת תפילין אות כ"ז:

ב

לג) שם ויברך להניח וכו'. אם בירך על ש"י בלבו לא יחזור ויברך אלא בשל ראש יברך על מצות תפילין וה"ה לבני אשכנז. משפט כתוב סי' מ"ז. כף החיים סי' יו"ד אות ע':

א

לד) שם להניח תפילין, הלמד דתפילין ידגיש שהרי פירש פירש הר"אש ז"ל בסי' ב' דתפילין לשון פלילה שהוא אות והוכחה לכל רואינו ששכינה שרוייה עלינו כדאמר וראו כל עמי הארץ וכו' אלו תפילין שבראש וכיון ששורשו פלל צריך דגש בלמ"ד להורות על הכפל. דברי חמודות סוף אות נ"ד והביאו המ"א סק"ח ומחה"ש. א"ר אות ט'. פרמ"ג בא"א אות ח'. ר"ז אות ט"ו. סידור בי"ע בדיני הנחת תפילין וברכתן אות ל"ח. קיצור ש"ע סי' יו"ד אות ד':

א

לה) שם ואח"כ יניח של ראש, קודם שיניח תפילין של ראש יסתכל בשני השינין כמ"ש בזוה"ק פ' עקב דף רע"ד ע"א וז"ל כל מאן דבעי לאנחא תפילין דרישא מבעי ליה לאסתכלא באינון תרי שינין דאינון רמיזין לאינון שבעה זינין דאית בהון רמז' רזין סתימין רזין עמוקין עכ"ל, והביאוהו האחרונים יד אהרן במ"ב אות ה' חס"ל סוף סי' ל"ז. כף החיים להרח"פ סי' יו"ד אות י"ז, בן איש חי פ' וירא אות ח"י:

ב

לה) ויש להסתכל בשין של ד' ראשים תחלה ואח"כ בשין של ג' ראשים שכן משמע בשער ההקדמות דף נ"א ע"א שכתב דשין של ד' ראשים כנגד בחי' ד' אורות קודם הכנסם תוך נה"י דאמא ושין של ג' ראשים אחר הכנסם תוך נה"י דאי' יעו"ש. וכ"כ בע"ח שער הכללים סוף פ"ה וא"כ כיון ששין של ד' ראשים היא כנגד ד' אורות קודם שיכנסו תוך נה"י דאי' צריך להסתכל בה קודם כדי שיהיה כוונת ההסתכלות על הסדר. ועיין שער הכוו' דרוש ד' דתפילין:

א

לו) שם ולא יברך כ"א ברכה אחת לשתיהם. הגהה וי"א לברך על ש"ר וכו' בקונטרס כ"י משאלות שהיה שואל חד מרבוותא קמאי רבינו יעקב ממרוי"ש מן השמים. והביאו מדבריו במרדכי ושבלי הלקט וזולתם. כתב שנשאל אם הלכה כהגאון רבינו יצחק אלפסי דסבר ברכה אחת או כהגאונים דסברי ברכה אחת ליד וברכה א' לראש והשיבו לו מן השמים ואת בריתי אקים את יצחק וכו' מחב"ר אות ג'. וכן נראה דעת האר"י זלה"ה בשער הכוו' שאין לברך כ"א ברכה אחת לשתיהם, דאע"ג דבפרק ב' מתפלת השחר הביא בסתם ב' הסברות בפ"ג דתפלת השחר ד"ה והנה עתה וכו' פסיק ותני דאין תפילין ש"ר צריכה לברך עליה לפי שאור מקיף שלהם נעשה מאליו ואינו נעשה על ידינו. וכ"כ אח"כ והשלשה תחתונות דאצי' בבחי' חיצוניות לבד ובסוד אור פנימי לבד. אבל אור מקיף שלהם וכו' נעשה מאליו וא"צ לתקנו עכ"ד. וכ"מ בפע"ח שער התפלה פ"ה ופ"ז ד"ה סדר עליות התפלות בחול. וכ"מ בעו"ת דף ח' ע"א בהנד"מ בירושת"ו:

א

לז) שם בהגהה. וי"א לברך על ש"ר על מצות תפילין. הנכון לומר בפתח הוא"ו שהוא דבוק וכ"ש לרש"י דלא קיימא ברכה כלל אלא על של ראש בלבד בודאי דא"א לומר בחולם וכו' ואני רגיל לומר בפתח דלרש"י ודאי הנכון לומר כן ואף למאי דנימא דקיימא נמי אשל יד מ"מ שפיר קאמרינן בפתח שהרי יכולין אנחנו לכלול שתי התפילין במצוה אחת על שם ששתיהם תפילין הם וכחדא חשיבין וכו' עכ"ל דברי חמודות אות נ"ה. וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט אות ב' דמנהג העולם לברך בפתח תחת הוא"ו וכן הסכים המ"א סק"ט והביא ראיה מן המקרא מצות ה' ברה וקאי על כל המצות יעו"ש. מיהו הרב תוספת שבת בהגהותיו הביא משם לוית חן דאין מזה ראיה דמצית קאי על כל התורה אבל הראיה מדכתיב בירמיה סי' ל"ה יען אשר שמעתם מצות יהונדב אביכם ותשמרו את כל מצותיו משמע להדיא דמצות משמע נמי הרבה צוויים עכ"ל והביאו המחב"ר אות ה'. וכ"כ ר"ז אות מ"ז לומר בפתח תחת הוא"ו, קיצור ש"ע סי' יו"ד אות ד', אמנם הט"ז סק"ו כתב בשם אחיו מוהר"ר יצחק הלוי ז"ל לברך בחולם תחת הוא"ו והפרמ"ג במש"ז אות ו' כתב דהבוחר יבחר או כהט"ז או כהמ"א יעו"ש. ובמעשה רוקח כתב בשם תשובת חב"י סי' א' שהביא בשם כמה גדולים שי"ל בפתח הוא"ו ואלו הוה שמיע ליה למוהר"ר יצחק הלוי דברי הגאונים הנ"ל היה מבטל דעתו עכ"ד. והביאו פתחי עולם אות י"ד. וכל זה לסברת מור"ם ז"ל דמברכין שני ברכות אבל לנוהגים כדברי מרן ז"ל דאין מברכין רק ברכה אחת לשניהה ואירע שסח מברך בפתח לכ"ע. א"ר אות יו"ד ואות י"ב. ח"א כלל י"ג אות י"א. פרמ"ג שם. פתחי עולם שם, שתילי זיתים אות י"ח:

א

לח) מי שטעה ובירך על תפילין של יד על מצות תפילין יצא. ואם הוא מבני אשכנז אם נזכר קודם ההדוק מברך להניח ועל של ראש על מצות. מהר"ש וינטורה הובאו דבריו בשו"ת מכתם לדוד להרב המפורסם מופלא הסמו"ך כמהר"ר דוד פארדו בא"ח סי' י"א. והרב המחבר חלק עליו בדין בני אשכנז ומסיק דאם נזכר קודם ההדוק יברך להניח ובשל ראש לא יברך ואם לא נזכר יברך כשמניח של ראש להניח לבד. מחב"ר אות ז'. ובספרו קשר גודל סי' ג' אות ע"ז. זכ"ל ח"א בהלכת ברכות אות ת' סידור בי"ע בדיני הנחת תפילין וברכתן אות ל'. שע"ת אות ה' וכ"כ הפרמ"ג שם דאם טעה ואמר על של יד על מצות ובשל ראש להניח יצא. והביאו פתחי עולם סוף אות ט"ו. וא"כ ה"ה לנוהגין כס' מרן ז"ל אם טעה ובירך תחלה על ש"ר להניח ולבשו קודם של יד אם נתכוון לפטור שניהם יצא וא"צ לברך עוד על ש"י, ועיין לקמן ריש סי' כ"ו מה שנכתוב בזה בס"ד:

א

טל) אם בירך על של יד על מצית ותוך כדי דיבור אמר להניח יברך על ש"ר על מצות. מסגרת זהב על קיצור הש"ע סי' יו"ד אות ג' ולי נראה דלא נאמרו דברים הללו דתוך כדי דיבור חשיבא ברכה אחת אלא במי שצריך ברכה אחת וטעה בדיבורו ואמר נוסח ברכה אחרת וחזר תוך כדי דיבור ואמר נוסח הברכה שצריכה לו לזה אמרינן דחשיבא ברכה וא"צ לחזור ולברך כמבואר בסי' ר"ט סעי' ב' אבל בכה"ג שצריך לשתי ברכות והתפילין מונחין לפניו שניהם של יד וש"ר ואמר בסיום הברכה נוסח הצריך לשניהם י"ל דיצא חובת שני הברכות וא"צ לברך עוד. וכמ"ש מרן ז"ל ביו"ד סי' של"א סעי' ע"ח בענין תרומות ומעשרות דאם מפריש הכל זה אחר זה מיד ולא סח ביניהם כוללם בברכה אחת יעו"ש, ואע"ג דהתם לכתחלה כוללם בברכה אחת והכא שתי הברכות היינו משום דהתקנה היתה כך מתחלה לברך שתי ברכות לדעת הסוברים כן כמ"ש בב"י אבל בכה"ג אם כבר הזכיר מעין שתי הברכות בברכה אחת והן מונחין לפניו ודעתו ללובשן נראה דלא יברך עוד ובפרט בדין זה דבלאו הכי בפלוגתא שניא ומור"ם ג"כ חש לה ואמר דטיב לומר אחר ברכה שניה בשכמל"ו:

א

מ) שם בהגהה, וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה ברוך שם וכו' ויאמר הברוך שם וכו' אחר שהניח ש"ר דאם לא כן הוי הפסק, פרמ"ג בא"א אות יו"ד, קיצור ש"ע סי' יו"ד אות ד', פתחי עולם אות ט"ז ויש להסתפק אם יענה אמן אחר על מצות בשומע מחברו בסי' רט"ו אין עונין אמן אחר ברכה לבטלה וזה ספק הוא, פרמ"ג שם, פתחי עולם שם. וע"כ יש לברך ברכה זו בלחש, קיצור ש"ע שם. ואם ברך בקול רם ושמע חבירו יש לענות אמן בלבו:

א

מא) [סעיף ו'] אם פגע בשל ראש תחלה צריך להעביר וכו' דכתיב והיה לאות על ידכה והדר ולטוטפות בין עיניך ודרשינן נמי בגמרא כל זמן שבין עיניך יהיו שתים ומשום הכי מוטב שיעבור על המצוה מיעבור על מ"ש בתורה משא"כ לענין ציצית ותפילין כמ"ש בסי' זה סעי' א'. ט"ז סק"ה. מ"א ס"ק י"א. ועיין מ"ש על זה לעיל אות ז' יעו"ש:

א

מב) שם צריך להעביר על אותה מצוה וכו', כתב החס"ל אות ה' דהיותר טוב שיניח של ראש מן הצד שלא במקום הנחתם ואחר שיניח ש"י יזיזם ויניחם במקומם עכ"ל, וזהו שכתב כדי לחיש לסברת הנ"י שהביא ב"י סי' כ"ח דס"ל דאם פגע בש"ר תחלה יניח של ראש משום דאין מעבירון ע"ה. אמנם לפי דברי האר"י ז"ל יש לפקפק גם בזה ע"כ אין לזוז מדברי מרן ז"ל שצריך להעביר על אותה מציה ולהניח ש"י תחלה ואח"כ ש"ר:

א

מג) שם צריך להעביר על אותה מצוה וכו'. ואם הניח של ראש תחלה עיין לקמן ריש סי' כ"ו או' א'.

א

מד) [סעיף ז'] יברך להניח בקמץ תחת הה"א. ר"ל שירחיב מעט קריאת הה"א ולא כמו שטועים קצת ע"ה שקורין כמו שני ההין לההניח. חס"ל או' ו':

א

מה) שם בקמץ תחת הה"א וכו'. וכ"כ האחרונים. מחב"ר אות ו'. ר"ז אות ט"ו. סידור בית עובד בדיני ברכת תפילין אות ל"ח. חס"ל שם. קיצור ש"ע סי' יו"ד אות ד'. ודלא כמ"ש באה"ט סק"ו. עיין שע"ת או' ו':

א

מו) שם יברך להניח בקמץ וכו'. אעפ"י שכתוב בתורה וקשרתם. תקנו לומר להניח תפילין מפני דעיקר המצוה הוא שיהיו מונחים עליו כל היום ואם היה מברך לקשור תפילין הוה משמע דבמה שקושר תפילין על ידו ועל ראשו רגע אחד יוצא י"ח לכך תיקנו להניח דמשמע שיהיו מונחים עליו לפחות שעה אחת עכ"פ. ב"ח. א"ר אות ט'. וכ"כ מהרי"ט בתשו' א"ח סי' כ"ה והביאו ש"ץ דף מ"א ע"א, עט"ז, שתילי זיתים אות ט'. פתחי עולם אות י"ג. ועיין מ"ש המחב"ר בקו"א אות ב':

א

מז) [סעיף ח'] כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן וכו'. פי' סמוך לעשייתן לפיכך מברך אחר ההנחה אבל לא יברך קודם הנחה משום דהו"ל קודם דקודם. ב"י. ב"ח עו"ת אות יו"ד. ט"ז סק"ז. מ"א ס"ק י"ב. וכ"כ האחרונים. ודלא כפי' ב' שכתב ב"י. ואחר הידוק הרצועות בקיבורת לא הוי עובר לעשייתן. ש"ץ דף ל"ז ע"ג. שע"ת אות ז' וכן הוא בלבוש:

א

מח) שם קודם קשירתם. היינו הידוק הרצועה המונחת על הזרוע. ט"ז שם. והאחרונים:

א

מט) שם קודם קשירתם וכו', ואם לא בירך אחר הנחה יברך אח"כ דמצוה שיש לה משך זמן הוא. פרמ"ג א"א אות י"ב. פתחי עולם אות כ"א. וכ"כ אנן בעניותין לעיל סעי' ח' אות מ' בשם הרמב"ם יעו"ש. ועיין שם אות מ"ב ולקמן סי' ס"ו סעי' ב' בהגהה וב"י שם:

א

נ) שם בהגהה. וכך בשל ראש קודם שמהדקן בראשי. והיינו ג"כ אחר הנחה על הראש דקודם ההדוק. ב"ח. מ"א ס"ק י"ג. סו"ב אות ג', א"ר אות י"ג. ר"ז אות י"ז: ח"א כלל י"ג אות ד'. קיצור ש"ע סי' יוד אות ד'. ויכהה ראשו בטלית ולא בגילוי הראש, פרמ"ג שם. פתחי עולם שם. ונפקה מינה לדידן ג"כ דאם הפסיק בדיבור בין תפילה ש"י לתפילה ש"ר דמברך על מצות תפילין על ש"ר כמ"ש בסעי' שאח"ז שצריך לכסות ראשו בטלית ולהניח התפילין על ראשו ולברך על מצות תפילין ואחר כך מהדקו בראשו. ועיין מש"ל סוף אות ל"ב בשם מהר"י צמח ז"ל יעו"ש.

א

נא) [סעיף ט'] אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד לתפלה של ראש. ואפילו אם חוזר ומברך על של ראש אסור להפסיק, ב"י בשם הפוסקים ודלא כהתוספות:

א

נב) וכן המניחים תפילין בח"ה בלא ברכה אסור לדבר ולהסיח בין תפלה לתפלה, דהא דאמרינן סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו אין הטעם דוקא משום דמביא עצמו לברכה שא"צ לו אלא בלא זה יש עבירה להסיח, ב"י בשם מהר"ר ישראל בפסקים וכתבים סי' ק"ז ועי"ש שהביא ראיות לדבר, וכ"כ הלבוש. מ"א ס"ק י"ד ומחה"ש, א"ר אות י"ד, פרמ"ג בא"א אות י"ד, ר"ז אות כ"ב, שתילי זיתים אות י"ז, פתחי עולם אות כ"ב, וה"ה להמניחין תפילין של ר"ת אחר שחלצו תפילין של רש"י אסור להפסיק בדיבור בין תפלה לתפלה. ר"ז שם וכ"כ הברכ"י סי' ל"א אות ד', ובמחב"ר סי' ל"ד אות ה' והבאתי דבריו בסה"ק קול יעקוב סי' ל"ד אות י"א, וכ"כ הש"ץ דף מ' ע"ב, זכ"ל ח"א אות ת' סידור בי"ע אות ט"ל, חס"ל אות ח', קיצור ש"ע סי' יו"ד אות ח', פתחי עולם שם, ומ"מ המניח תפילין בח"ה או דר"ת כיון דליכא ברכה מותר לענות קדיש וקדושה ואמן וברכו. מ"א ס"ק י"ז ומחה"ש, וכ"כ הברכ"י שם, מיהו מדברי הלבוש סעי' ט' משמע דגם בזמן דליכא ברכה אין להפסיק אפי' לענות אמן או יהש"ר יעו"ש, וכ"כ א"ר אות י"ד. ועיין בנשמת אדם כלל י"ג אות ג' שכתב וכ"כ הר"ן בסוף ר"ה אלא שהוא ז"ל הקשה על דברי הלבוש והר"ן מרש"י ותו' דמשמע בהדיא הטעם משום ברכה ובח"ה כיון דליכא ברכה מותר ועי"ש עוד שכתב דגם מהרא"ש שהביא בשם הלכתא עתיקתא משמע דמותר לענות יעו"ש אלא מ"ש שם הנ"א דלא זכיתי להבין דברי מהרא"י בפסקיו כתב עליו הפתה"ד בהשמטות לסי' ל"א דגם למהרא"י מותר יעו"ש. וכ"כ המחה"ש ולבו"ש על דברי המ"א ס"ק י"ז יעו"ש, ועיין פרמ"ג א"א אות י"ז שכתב דלרז"ה י"ל דאסור אבל הש"ע יראה דאין סובר כן דא"כ מכוין ושומע נמי אסור יעו"ש, ובזה נסתלקה קושיית הפתה"ד שם על הברכ"י דלמה לא זכר סברת החולקים על מהרא"י ומ"א דכיון דלדעת מרן מותר לא חש להו, ועוד דכיון דיש אומרים דאפילו כשמברך על התפילין צריך להפסיק ולענות קדיש וקדושה כמ"ש בדברינו לקמן אות ס"ג לפיכך בכה"ג בזמן דליכא ברכה כתב להתיר ולא חש לדברי החולקים, וכ"כ האחרונים דמותר לענות קדיש וקדושה ואמן וברכו בזמן דליכא ברכה, ש"ץ שם, זכ"ל שם. ר"ז שם, חס"ל שם, קיצור ש"ע שם. ועיין בסה"ק קול יעקב שם שכתבתי בשם הברכ"י דדוקא בקדיש וקדושה שהוא חייב לענות יש מקום להתיר אבל ללמוד אין נראה להתיר דאיבעי ליה לכוין בהנחתן ולא להסיח דעתו בלימוד יעו"ש:

א

גנ) שם אסור להפסיק בדיבור וכו'. טועים העולם שסוברים דיכול לדבר בלשון הקודש וליתא. שכנה"ג בהגה"ט סי' כ"ו בשם באר שבע, עו"ת או' י"ג. שתילי זיתים אות ט"ז, וכ"מ מדברי התו' ברכות דף י"ג ע"א ד"ה ובאמצע וכו' יעו"ש ועיין לקמן סי' נ"א אות ו', וכן אפילו להשיב שלום לרבו אסור, הרמב"ם פ"ד מהלכות תפילין דין ו' והביאו פתחי עולם אות כ"ב, ואפי' בשתיקה אסור להפסיק יותר מהצורך. פרמ"ג במש"ז או' ד' והביאו פתחי עולם שם. ועיין לקמן סי' ר"ו סעי' ג' ומ"א שם סק"ד:

א

דנ) שם אסור להפסיק בדיבור וכו' מי שהוא מכוין לצאת בברכת חבירו וגם חבירו מכוין להוציאו עכ"ז אסור להפסיק בין תפלה ש"י לתפלה ש"ר כאלו בירך לעצמו. א"ר אות י"ד, חס"ל אות ו', ודלא כמ"ש העו"ת או' י"ב. ועיין לקמן אות ס"ה:

א

הנ) מי שרצה לפטור עצמו בברכתו של חבירו בתפילין וסח המברך בין תפלה לתפלה נסתפק הרב מהר"י חזן ז"ל בספר חק"ל י"ד ח"א בקונטריס כונן לחקר שבסופו סס"י נ"ג דשי"ג ע"ג אי השומע א"צ לברך על ש"ר על מצות תפילין או דלמא לא עדיף השומע מגברא דאתי מחמתיה, וכתב דצד זה נראה לו יותר יעו"ש, והביאו סידור בי"ע בדיני הנחת תפילין וברכתן אות מ' וכתב עליו וז"ל דכיון דמה שהשומע יוצא בברכת חבירו הוא מטעם דעונה אמן והוה כבריך איהו גופיה ואף אם לא ענה יוצא מטעם דשומע כעונה ועונה כמברך וכבירך לעצמו חשיב א"כ גם שהפסיק המשמיע ואע"ג דהוא נעצמו צריך לחזור ולברך על מצות תפילין מ"מ השומע כיון דאיהו לא הפסיק א"צ לחזור ולברך על ש"ר על מצות תפילין עכ"ל, ומ"ש דיוצא אפי' לא ענה אמן כן מבואר בדברי מרן ז"ל סי' רי"ג סעי' ב' ועיין מאמ"ר סי' קס"ז אות ט' שכתב דליכא לספוקי בהא דיוצא והוא מוסכם מכל הפוסקים יעו"ש, ומ"ש דהשומע כיון דאיהו לא הפסיק א"צ לחזור ולברך וכו' כעין זה כתב הפרמ"ג במש"ז סי' קה"ז אות ח' יעו"ש:

א

נו) שם אסור להפסיק בדיבור וכו' לדידן בני הספרדים דאזלינן בתר מ"ד דאין לברך על תש"ר ברכה בפ"ע אם טעה ובא לברך על תש"ר וכיון שהתחיל לומר ברוך אתה ה' נזכר לא יסיים למדני חוקיך כדי שנראה כקורא פסוק דא"כ הו"ל הפסיק בדיבור בין תש"י לתש"ר אלא יסיים הברכה לברך על מצות תפילין כמ"ד דמברכין על תש"ר בפ"ע, הרב בן איש חי פרשת וירא אות ז':

א

זנ) שם אסור להפסיק בדיבור וכו' רומז בעיניו קורץ באצבעותיו הוי הפסק בין תפילין ש"י לתש"ר, הלק"ט ח"א סי' נ"ז, והביאו יד אהרן בהגה"ט, ש"ץ דף מ' ע"ב, כף החיים להרח"פ סי' יו"ד אות י"ד, שתילי זיתים אות י"ח, וזהו בדברים של חול כיעו"ש. כף החיים שם, ועיין מאמ"ר אות ח' שכתב על הלק"ט הנ"ל דצ"ע למעשה יעו"ש ונראה דכן דעת ר"ז אות ך' והחס"ל אות ח' וקיצור הש"ע סי' יו"ד אות ח' ובן א"ח פ' וירא אות יו"ד דלא חיישי לס' הלק"ט אלא לכתחלה אבל בדיעבד אין לברך יעו"ש. וכ"כ בהדיא יפה ללב אות כ"א דאין לחוש לסברת הלק"ט רק לכתחילה אבל בדיעבד אין לברך יעו"ש:

א

חנ) שם לא יפסיק בדיבור וכו' ואם הניח תש"י וכשבא להניח ש"ר קודם שתגיע הקציצה בבשר אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור צריך לברך. הלק"ט ח"ב סי' מ"ב. והביאו היד אהרן שם. שתילי זיתים שם. וכ"כ תפלה לדוד דף י"ז והביאו פתחי עולם אות כ"ב:

א

נט) שם לא יפסיק בדיבור וכו' לא דוקא דיבור אלא אפי' הניח תפילין ש"י בבית א' והלך להניח ש"ר בבית אחר אעפ"י שבשעת הברכה היה דעתו בכך צריך לחזור ולברך. ברכת אברהם ח"ד סי' קע"ב והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות ג'. מיהו העו"ת אות י"ג כתב דצ"ע למעשה יעו"ש. והביאו א"ר אות י"ד ועיין מש"ל סי' ח' אות ן' דכן ס"ל לברכת אברהם נמי גבי ציצית דשינוי מקום חשיב הפסק אבל יש כמה פלוגתא בזה כאשר יעו"ש בדברינו, וא"כ לכתחילה צריך ליזהר בשעת ברכה שיהיה גם תש"ר מונח לפניו במקום שמברך ובדיעבד אם אירע כזאת לא יחזור לברך משום סב"ל.

א

ס) שם לא יפסיק בדיבור וכו' אם הניח תש"י וכרך על הקבורת ולא בירך וסח בנתיים מברך שתים. הלק"ט ח"ב סי' קי"ט. והביאו היד אהרן שם. ש"ץ דף מ' ע"ב. שתילי זיתים אות י"ח מיהו באה"ח כתב דאינו נכון דהא אם לבש ט"ק ולא בירך ואח"כ לבש ט"ג יכול לברך ברכה אחת על שניהם כמ"ש בש"ע סי' ח' סעי' יו"ד וה"ה בזה א"צ לברך רק ברכה אחת וחוזרת גם על ש"י הקודמת להש"ע כדאית ליה ולרמ"א כדאית ליה עכ"ל, והביאו פתחי עולם סוף אות כ"ב. אח"כ ראיתי שכ"כ ג"כ מאמ"ר אות ח':

ב

ס) שם הגהה. ולדידן דנוהגים וכו'. עיין לקמן סי' כ"ו או' ז':

א

סא) [סעיף יוד'] אם סח לצורך תפילין וכו' אבל לכתחלה אסור להסיח אפי' לצורך תפילין כמ"ש סי' קס"ז העי' ו' בהגהה. מ"א ס"ק ט"ז. א"ר אות ט"ו. א"א אות ט"ז. ר"ז אות ך'. ח"א כלל י"ג אות ה' שתילי זיתים אות י"ט. בן איש חי פ' וירא אות יו"ד, מיהו היכא דלא סגי בלא"ה מותר להסיח. מ"א שם ובסי' תקצ"ב סק"ג. ר"ז שם. ח"א שם שתילי זיתים שם. ועיין שם בפרמ"ג שכתב דבחה"מ שרי להפסיק לכתחלה לצורך תפילין כל שהוא שאין שיחה בטילה יעו"ש. אמנם לפי מש"ל אות נ"א בשם הברכ"י דדוקא בקדיש וקדושה שהוא חייב לעשות יש מקום להתיר וכו' יעו"ש. א"כ ה"ה דיש ליזהר לכתחלה שלא להפסיק אפי' לצורך תפילין:

א

סב) שם אינו חוזר ומברך. ואפי' אם סח לצורך תפילין בין ברכה להדוק קודם שקשר תפלין של יד אינו חוזר ומברך כמ"ש סי' קס"ז סעי' ג' וכ"כ פתחי עולם אות כ"ד בשם אה"ח:

א

סג) שם אם שמע קדיש או קדושה וכו' לא יפסיק לענות עמהם וכו'. דבר זה מחלוקת בין הפוס' דלהרא"ש והרשב"א לא יפסיק ואם הפסיק חוזר ומברך ולהמרדכי בשם ר"ת צריך להפסיק לענות קדיש וקדושה ואינו חוזר ומברך ומ"ש בב"י, ומרן ז"ל כאן בש"ע כתב לא יפסיק אבל לא גילה דעתו אם פסק וענה קדיש או קדושה אם חוזר ומברך או אינו חוזר ומברך, אמנם מסתמיות דבריו משמע דנקיט הא והא לחומרא דלכתחלה לא יפסיק כס' הרא"ש והרשב"א ואם פסק לא יחזור לברך כדי לחוש לס' המרדכי בשם ר"ת משום סב"ל, וכ"כ הט"ז סק"ח דמשמע מכאן דאם עבר וענה אין לברך שנית יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות ט' נה"ש אות ה', ועיין פרמ"ג במש"ז אות ח' ובא"א אות י"ז, וכ"כ החס"ל אות ח' דאינו חוזר ומברך. שתילי זיתים אות ך', בן א"ח פ' וירא אות יו"ד, וכ"כ עמודי השלחן על קיצור הש"ע סי' יו"ד או' ח' בשם המלבי"ם דאין לברך משום סב"ל יעו"ש. ודלא כא"ר אות י"ד. ומ"ש פתחי עולם אות כ"ה בשם אה"ח דבמקום שנוהגים שלא לברך על התפילין אלא ברכה א' יחזור ויברך דיש ס"ס וכו' יעו"ש זה אינו שכבר כתבנו בסי' ח"י אות ז' דאפילו במקום דאיכא ס"ס במילי דברכות יש בו מחלוקת הפוסקים דיש אומרים שלא יברך וק"ל סב"ל יעו"ש, וא"כ הכא נמי אע"ג דאיכא ס"ס ספק אם כהרא"ש והרשב"א דאם ענה מברך ואת"ל כהמרדכי דאינו מברך אם ענה שמא הלכה כמ"ד מברכין על תש"ר בפ"ע אפי' אם לא ענה לא יברך ובפרט שכן פסקו האחרונים וגם דברי מרן ז"ל יש לפרש כן. ועיין באות שאח"ז:

א

סד) שם לא יפסיק לענות עמהם וכו' ואפי' לענות אמן על ברכת תפילין שבירך אחר לעצמו אסור, דבר שמואל סי' קמ"ב, והביאו יד אהרן בהגה"ט, ש"ץ דף מ' ע"ב, ודלא כמ"ש שע"ת אות י"א בשם הרב פנים מאירות ח"א סי' נ"ט שמותר לענות אמן אחר ברכת חבירו על התפילין לכתחלה וכו' יעו"ש. דכיון שהוא מחלוקת הפוסקים שב וא"ת עדיף, ואם בדיעבד ענה אמן אין לחזור ולברך. דב"ש שם, י"א שם, מורה באצבע בקש"ג סי' ג' אות ט"ו, סידור בי"ע בדיני הנחת תפילין אות ט"ל:

א

סה) שם לא יפסוק לענות עמהה וכו' ואפי' מי שאינו מברך על התפילין אלא יוצא בברכת חבירו וחבירו מכוין להוציאו אין לו להפסיק ולענות. דאע"פי שנפטר בברכת חבירו מ"מ הרי הוא כאלו מברך לעצמו וכי היכי שאינו יכול להפסיק כשמברך לעצמו ה"נ כשנפטר בברכת חבירו וכמ"ש בסי' קס"ז סעי' ו' לענין המוציא ובסי' תקצ"ב סעי' ג' בענין השופר ובכמה דוכתי וה"נ לא שנא, ודלא כמ"ש באה"ט ס"ק י"א, מאמ"ר אות ט' יעו"ש. ועיין מש"ל אות ד"ן:

א

סו) שם אלא שותק ושומע ומכוין למה שאומרים. דשותק ושומע הוי כעונה לענין לצאת י"ח ענייה אבל לענין שיחשב הפסק לא הוי כעונה. כ"כ מרן ז"ל בב"י וכ"פ בסי' ק"ד סעי' ז' גבי תפילה דלא כיש חולקים שהביא בב"י דס"ל אם שומע הוי כעונה חשיב הפסק יעו"ש בב"י כאן ובסי' ק"ד. וכ"כ הלבוש. ט"ז הק"ח. שתילי זיתים אות ך'. קיצור ש"ע סי' יו"ד אות ח'. וכ"כ האחרונים:

א

סז) [סעיף יא'] אחר שקשר ש"י על הזרוע וכו' כתבו משם הרב המקובל מהר"ר יעקב צמח שהרב מהר"ר שמואל ויטאל העיד שאביו מהרח"ו זצ"ל כשהיה עובר הרצועה בזרועו היה מהדק היטב וקושר היו"ד עם התפילה וממשיך הרצועה אצל הזרוע לעשות הכריכות אבל בקבורת לא עשה שום כריכה כלל ואמר מהרח"ו שכך נהג רבינו האר"י זצ"ל. ומהר"י צמח הוכיח כן מדברי הפוסקי' ומדברי קבלה, וכן נהגנו, ברכ"י אות ט', ומחב"ר אות ח', ובספרו קשר גודל סי' ג' אות ז'. ועיין בש"ץ דף ל"ח שהביא כל דברי מהר"י צמח באורך וברוחב יעו"ש, וכ"מ משער הכוונות דרוש ה' דתפילין ד"ה סדר הנחת תפילין שכתב וז"ל בתחילה יקשור תש"י בזרועו השמאלי על הקבורת ויכסה זרועו בטלית כדי שתהא הנחת תפילין בהצנע. ואח"כ יכרוך הרצועה סביב זרועו ז' כריכות כנגד ז' נערות הראויות לתת לה עכ"ל משמע שאין לעשות שום כריכה על הקבורת רק ז' כריכות על הזרוע, וכמ"ש הש"ץ שם בשם מהר"י צמח שראה להרב בחלום ואמר לו שזו מ"ש בכוו' ראיה ברורה נכונה וחזקה היא וכ"מ עוד בשער הכוונות דרוש ו' דתפילין בענין הנחת תפילין רש"י ור"ת שלא כתב כ"א קשר על הקבורת וז' כריכות על הזרוע יעו"ש. וכן בס' מ"ח פ"ב מהנחת תפילין אות ד' ופ"ג אות ב' לא כתב כי אם קשירה על הקבורת וז' כריכות על הזרוע יעו"ש, ודלא כמ"ש בפע"ח שער התפילין פ"י ובעו"ת דף ל"ד ע"ב ובמ"ש דיעשה על הקבורת ג' כריכות כעין שין דליתא אלא מ"ש בשער הכוונות הוא העיקר וכמו שהוכיח מהר"י צמח וכ"כ האחרונים. סידור בי"ע בדיני הנחת תפילין אות כ"ט. שע"ת סי' כ"ז אות ט"ו. חס"ל אות יו"ד. קיצור שלחן ערוך סי' יו"ד אות ד'. בן איש חי פ' וירא אות ט"ו. ועיין לקמן סי' כ"ז אות י"ג ואו' ל"ה:

א

סח) אחר שהניח תש"ר כשכורך הרצועה סביב האצבע האמצעי יהיה מעומד. פע"ח שם, נגיד ומצוה שם. קשל"ה דף מ' ע"ג ש"ץ שם. זכ"ל ח"ג אות ת', חס"ל שם, יפה ללב סי' כ"ז אות ד'. וכתב בס' מצת שמורים דף מ"ב דכנגד ג' כריכות אלו כתוב בפסוק ג"פ וארשתיך ע"כ כשעושים אלו הג' כריכות סביב האצבע ראוי לומר הפסוקים אלו. וארשתיך לי לעולם. וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה', והביאו קשל"ה דף מ' ע"ד. סו"ב בעינייני תפילין שקודם לסי' כ"ה, סידור בי"ע אצל ברכת תפילין. בן א"ח פ' וירא אות ט"ז, ויזהרו הנוהגים כן לומר הברכות של שחר וברכות התורה מקודם. צפורן שמיר סי' ב' אות ו'. ובקשר גודל סי' ה' אות ל"א, והב"ד לעיל סי' ח' אות ו' ועוד ע' לקמן סי' מ"ו או' ז"ן:

א

סט) אחר שכרך ג' כריכות סביב האצבע האמצעי וגמר הכריכה שעל כף היד אז יכניס סופי הרצועות של תש"ר בתוך אבנטו, כ"מ בס' פרע"ח שם. ובעו"ת שם ובס' מצת שמורים. וכן הוא בהדיא בס' משנת חסידים פ"ג מהנחת תפילין אות ט' יעו"ש, ורצועת השמאל יכניס אותה בקצה העליון של האבנט ויכניס אותה כולה בתוך האבנט כדי שלא תהיה משולשלת למטה מן החזה ורצועת הימין יכניס אותה בקצה התחתון של האבנט כדי שתהא עד הטיבור ולא יותר. כמ"ש בזוה"ק פ' פנחס בר"מ דף רכ"ח ע"ב ושיעור רצועתהון אינון עד לבא לשמאלא ועד טיבורא לימינא וכתב הרב בע"ח ש' כ"ט פ"ט דעל המניח קאמר יעו"ש. ועיין בהגהות השמ"ש שם מ"ש על זה ובספרו הטהור נה"ש דף כ"ו ע"ב הנד"מ יעו"ש. וא"כ כיון שיש סוד בדבר ראוי הוא שלא יהיו משולשלין יותר מזה השיעור. ואע"ג דהרב בשער הכוונות ובפרע"ח שם לא כתב כ"א כדי שלא יגעו בארץ עיין במצ"ש ובע"ח שם שכתבו טעם בסוד ג"כ יעו"ש. ועיין בעו"ת דף כ"ט ע"א וב' הנד"מ בירושת"ו. וכ"כ סו"ב סי' כ"ז אות ו'. בן איש חי פ' וירא אות י"ז. ויעשה זה מעומד, כנז' במ"ח שם. וכ"כ בן א"ח שם. ועיין עוד לקמן סי' כ"ז אות נ"ב:

א

ע) שם קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע. והטעם כתב ב"י בשם הרא"ש מפני שברכת תפילין של יד שייכא גם על התפילה של ראש וכריכת הרצועות סביב הזרוע אינה ממצות הנחת תפילין יעו"ש. וכ"כ הלבוש. ט"ז סק"ט ועי"ש שהשוה דברי הטור לדברי הרא"ש. מאמ"ר אות י"א. ר"ז אות כ"ד. אמנם בשער הכוונות דרוש ה' דתפילין ד"ה סדר הנחת תפילין כתב דצריך לכרוך הז' כריכות סביב הזרוע ואח"כ יניח תפילין של ראש ואחר שהניח תפילין של ראש יכרוך ג' כריכות סביב האצבע האמצעי הנקרא אמה וכריכה העליונה תהיה בפרק האמצעי של האצבע הזה. וב' כריכות תחתונות בפרק התחתון המחובר אל כף היד עכ"ד. וכן הוא בפע"ח שער התפילין פ"י. עו"ת דף ל"ד ע"ב הנד"מ. נגיד ומצוה. וכ"כ ט"ז שם ומ"א ס"ק י"ח בשם האר"י ז"ל. וכ"כ א"ר אות ט"ז. ר"ז שם. ברכ"י אות יוד וכתב שכן נתפשט המנהג בארץ ישראל. מאמ"ר שם וכתב דכן המנהג במדינות אלו. פרמ"ג א"א אות י"ח וכתב וכן נוהגים העולם ואין זה הפסק. ש"ץ דף מ' ע"א. חס"ל אות י"א. יפה ללב אות כ"ב. קיצור ש"ע סי' יוד אות ד'. בן איש חי פ' וירא אות ט"ו:

ב

ע) אמנם אם אחר שבירך שמע קדיש או קדושה וכיוצא בזה ואם לא יכרוך יהיה לו פנאי להניח ש"ר ולענות יש לו לעשות כן וש"ד לסמוך על הרא"ש והשלחן ערוך ז"ל. מאמ"ר שם. וכתב שכן נהג הוא ז"ל והביאו ש"ץ שם. שע"ת אות י"ב. וכ"כ עמודי השלחן על קיצור הש"ע סי' יוד או' ח' בשם הש"ש:

א

עא) שם ויש מי שאומר שאסור להוציא תפלה ש"ר וכו'. וכ"כ מהרח"ו ז"ל בשער הכוונות דרוש ה' דתפילין ד"ה סדר הנחת תפילין על האר"י ז"ל שהיה נזהר שלא להוציא תש"ר מכיסן עד שיניח תש"י ויקשרנו למעלה במקום הקבורת ואח"כ לא היה חושש מלהוציאם אעפ"י שלא כרך עדיין הז' כריכות סביב זרועו אבל ודאי שצריך לכרוך הז' כריכות האלו קודם שיניח תפילין של ראש בראשו עכ"ד. וכן הוא בנגיד ומצוה ומ"ח פ"ג מהנחת תפילין אות א"ב ואע"ג דפע"ח שם ועו"ת שם ומצ"ש כתבו דאין להוציא תש"ר עד שיכרוך ג' כריכות על הקבורת כבר כתבנו למעלה דאין לעשות כן וא"כ מכיון שקשר לבד על הקבורת יכול להוציא התפילין של ראש ואין בכך כלום כמ"ש בשער הכוונות:

א

עב) שם שאסור להוציא תש"ר מהתיק וכו'. ואפי' אם אדם אחר מוציא לו התש"ר קודם שיקשור תש"י על הקבורת אסור. טיין הטעם במ"ח פ"ג אות א' וכן הוא משמעות דברי מרן ז"ל בב"י וש"ע כמ"ש המאמ"ר או' י"ג. וכ"כ נה"ש או' א'. פרמ"ג א"א או' י"ט. שע"ת או' י"ג. יפה ללב אות כ"ג. ודלא כמ"ש כנה"ג בהגב"י דבאדם אחר ליכא קפידא. וכן כתב בן איש חי פ' וירא אות י"ט דבני אדם הנכבדים שהשמש מכין להם במקומם בביהכ"נ הציצית והתפילין שיוציאם מהכיס קודם שיבואו צריך למחות בידם רק אם השמש מוציא לו התפילין של ראש מן הכיס אחר שקשר תפילין של יד על הקבורת קודם שיכרוך הז' כריכות על הזרוע לית לן בה:

א

עג) שם הגהה. ואף אם שניהם לפניו חוץ לתיק לא יתקן לפתוח תש"ר עד אחר הנחת ש"י. מלבד הטעם שכתב ב"י והאחרונים דאין מעבירין על המצות יש טעם אחר גם כן על פי הסוד דכמו שאין מוציאין התפילין של ראש מן הכיס קודם הנחת תפילין של יד על הקבורת כך אם היו שניהם לפניו חוץ לתיק אין לתקן ולפתוח תש"ר עד אחר הנחת וקשירת תפילין של יד על הקבורת. עיין במ"ח שם. וכ"כ הלבוש. ונ"מ דאפילו איש אחר לא יתקן לו קודם שיקשור על הקבורת:

א

עד) שם בהגהה. יש מי שכתב להניח תפילין של יד מיושב וכו' עיין מש"ל אות ל"ג:

א

עה) כתב הכנה"ג בכללי הפוסקים אות א' וז"ל כל דבר שלא הוזכר לא בגמרא בבלי ולא בגמ' ירושלמי ולא דברו בהם הפוסקים אשר מפיהם אנחנו חיים ועליהם אנו סומכים בכל דבר אעפ"י שבעלי הקבלה דברו בו אין אנו יכולים להכריח בו למי שאינם נוהגים כדברי הקבלה, הרא"ם ז"ל ח"א, והרדב"ז ז"ל בתשובה ח"א סי' ח' ול"ו ומ"ט ופ' כתב כל מקום שתמצא הקבלה חולקת עם הגמרא הלך אחר הגמרא והפוסקים ואם אין נזכר בגמר' ובפוסקים הלך אחר הקבלה. וכ"כ בס' יוחסין. וכן כתב הר"י הלוי ז"ל בתשובה סי' מ"א בשם הר"ש הלוי ז"ל דכל שהזוהר אינו חולק עם הגמרא נקטינן כוותיה. ולא פליגי על הרא"ם ז"ל דהנך רבוותא מדברים בהנהגה שינהג האדם בעצמו והרא"ם ז"ל מדבר במי שאינו רוצה לנהוג כדברי הקבלה שאין מכריחין אותו עכ"ל. והב"ד מ"א ז"ל סק"ך וש"ץ דף ז' ע"ג ועוד מן האחרונים מיהו מרן ז"ל ב"י סי' קמ"א בדין העולה לס"ת אם צריך לקרות כתב וז"ל מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדיא לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים יעו"ש, וכ"כ בב"י סוף סי' ל"א יעו"ש. וכ"כ הרב משאת בנימן ז"ל סי' ס"ב דף ז"ן ע"א וז"ל הדרך השני לילך אחר רוב בנין ומנין הרי לפניך ס' הזוהר שהוא שקיל יותר מכל המחברים שאחר חתימת התלמוד ואם יהיו כל המחברים בכף מאזניים אחד וס' הזוהר לבדו יעלה בכף שניה מכריע הוא את כולם והרי עדיף מרוב בנין וכמ"ש ב"י דאזלינן בתר הזוהר נגד שאר המחברים עכ"ל, והב"ד הרב החסיד מוהר"ע ריקי ז"ל בס' אדרת אליהו בקונטרס תפילין דמארי עלמא דט"ו ע"ב, וכן הרב בית דינו של שלמה ז"ל בא"ח סי' י"ב עמד בכלל זה והביא דברי מר"ן ז"ל ב"י הנז' וגם דברי הרב משאת בנימין הנז' ותמה על מרן החביב ז"ל בכלליו שלא הזכיר דברי מרן ז"ל ב"י הללו שנראין מתנגדין לדברי הרא"ם והרדב"ז ז"ל וכתב דגם מדברי מהר"ש הלוי וס' יוחסין משמע דהכי ס"ל כדברי הרב ב"י ז"ל ואיך כתב דלא פליגי יעו"ש, אמנם הרב בדרכי משה שם בסי' קמ"א אות ב' חלק על מרן ז"ל וכתב וז"ל ואין לזוז מדברי הפוסקים ואף אם היו דברי הזוהר חולקים עליהם דלא כב"י וכו' עכ"ל, והב"ד הדרישה ומשמע דהכי ס"ל יעו"ש, ועיין פתה"ד אות ה' שהביא כל דברי הפוסקים הנ"ל יעו"ש, ועיין דברי מנחם אות ט' בהגב"י שכתב בשם ח"ץ דבמקום שיש פלוגתא בין הפו' דברי קבלה יכריע עי"ש, נמצא לפ"ז דהרדב"ז והרא"מ ומור"ם ז"ל ס"ל דנקטינן כהפוסקים נגד הזוהר, אבל מרן ומהר"ש הלוי וס' יוחסין והרב משאת בנימין ז"ל ס"ל דנקטינן כדברי הזוהר והמקובלים נגד הפוסקים בכל דבר שלא נתבאר בהדיא בתלמוד, ומשמע דאפילו בדבר שיש בו ספק ברכות כל שלא נזכר בהדיא בתלמוד נקטינן כדברי המקובלים נגד דברי הפוסקים ולא אמרינן סב"ל. וכ"כ הברכ"י סי' מ"ו אות י"א בענין ברכת הנותן ליעף כח שלא נזכרה בתלמוד כמבואר שם בב"י. וכתב הברכ"י ז"ל וז"ל עתה נתפשט המנהג בגלילותינו לברך זאת הברכה עפ"י כתבי האר"י ז"ל כי אף דקבלנו הוראות מרן ז"ל קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר"י ז"ל גם הוא יודה לברכה עכ"ל. הא לך בהדיא דברי הברכ"י לדעת מרן ז"ל דאע"ג דבב"י כתב דלדעת הרמב"ם והסמ"ג והרוקח אין לברכה אילו היה רואה דברי האר"י ז"ל היה מברכה ולא חייש לסב"ל נגד האר"י ז"ל. וכ"כ הרב בן איש חי פ' בראשית אות יו"ד ופ' וישב אות ה' דכנגד סברת רבינו האר"י ז"ל אין לומר ספק ברכות להקל. וכן נהגו העולם שלא לחוש לספק ברכות נגד דברי האר"י ז"ל דבענין ברכות של שחרית אם לא נתחייב בהם יש פלוגתא בזה אם יברך כמבואר בסי' מ"ו סעי' ח' ונהגו העולם לברך כדברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דף א' ע"ג שכתב שכולם חייב אדם לברכם בכל יום אף על פי שלא נתחייב בהם יעו"ש. ויתבאר עוד לקמן סי' מ"ו בס"ד:

א

עו) [סעיף יב'] אם מניח תפילין כמה פעמים ביום צריך לברך וכו'. ואם כשחלץ אותם היה דעתו לחזור וללובשן אין צריך לחזור ולברך כמי שיתבאר לקמן אות ע"ח:

א

עז) נשמטו ממקומן וכו'. כתב של"ה הא דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקימן משום דבשעת תפלה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן על מנת להחזירן. מ"א ס"ק כ"א, סולת בלולה אות ז'. ר"ז אות ל"ב. בן איש חי פ' וירא אות י"ג. ודלא כמ"ש א"ר אות י"ט וח"א כלל י"ג אות ז' דסב"ל כאשר יבואר באות שאח"ז, ועוד נ"ל טעם אחר כי כיון שעכשיו אין לובשין כי אם בשעת תפלה בלבד ודעתו ללובשו כל זמן התפלה הויא ברכתו על כל משך הזמן ההוא וא"כ אין לו לברך אם נשמטו ממקומם, וטעם זה יאמר גם על מי שנפל לו טלית מעל ראשו שלא במתכוין בשעת התפלה שא"צ לברך כיון שבשעת ברכתו היתה כוונתו ללובשו כל זמן התפלה. ועיין מש"ל סי' ח' אות ח"ן, וכתב הפרמ"ג בא"א אות כ"ה אותם שהולכים לפעמים עד חצות בתפילין ומסיחין מהם עפ"י הרוב אם נשמטו ראוי לברך אלא דלמעט בברכות עדיף עכ"ל, ועיין מחה"ש ס"ק כ"א ועוד עיין לקמן סי' כ"ח אות ד':

א

עח) שם הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם למקומם צריך לברך, הגהה, ויש אומרים שלא לברך. וכ"כ בעל תה"ד בפסקים וכתבים סי' ק"ך דא"צ לברך, ודקדק כן מדברי הרא"ש ז"ל והביאו כנה"ג בהגב"י סי' ח' ובזה הסי' ובשכנה"ג סי' ח' או' נ"ד, וכ"כ הב"ח בסי' ח' ובזה הסי' וכ"כ הט"ז ס"ק י"א, וכ"כ מאמ"ר בסי' ח' או' ט"ו ובזה הסי' או' ט"ו דהאחרונים דחו ראיית מרן ז"ל יעו"ש, וכ"כ כס"א בסי' ח' אות ז', ר"ז אות כ"ט ואות ל"א, ש"ץ דף מ' ע"ג, חס"ל אות ט', בן א"ח שם, ואע"ג דאנן אתכא דמרן סמכינן ודעתו ז"ל לברך כבר כתבנו לעיל סי' ח"י אות ז' ובכ"מ דסב"ל אפילו כנגד מרן ואפילו כנגד הרוב יעו"ש, וכ"כ לעיל סי' ח' אות נ"ב יעו"ש, ודע דאין חילוק בזה בין הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם למקומם בין אם חלץ תפיליו ודעתו לחזור וללובשן מיד דבכל זה אינו חוזר ומברך כמבואר בדברי הפו' הנ"ל, אבל אם חלץ אותם כדי ליכנס לבית הכסא כתבו הפו' הנ"ל דצריך לחזור ולברך. וכ"כ העו"ת אות י"ח. אמנם המ"א ס"ק כ"ב לחלק יצא דאם הבה"כ אינו רחוק כמו בה"כ שלהם שהיו בשדה א"צ לברך יעו"ש. וכתב הפרמ"ג בא"א אות כ"ב ובמש"ז אות י"א דכן נוהגים שלא לברך אם אין בה"כ רחוק ודלא כהט"ז יעו"ש. ואע"ג דהרב ח"א כלל י"ג אות ו'. ובקיצור ש"ע סי' יו"ד אות ט"ו כתבו דאפילו בכה"ג יש לברך כבר אמרנו דסב"ל אפילו כנגד הרוב וד"ל. ועיין ביד אהרן סי' ח' בהגב"י מ"ש משם מהר"ב מטיולי בשם רש"י. וט"ז שם ס"ק י"ב ודו"ק. וכן פסק בן איש חי שה דאין לברך משום סב"ל. אלא יברך בלא שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות במחשבה:

א

עט) שם בהגהה. וי"א שלא לברך. ואם מניח תפילין אחרים בכל גוונא צריך לחזור ולברך. זר"א ח"א סי' ה'. וכ"כ הער"ה בהשמטות ע"ז הסי' אות ב' יעו"ש. חס"ל שם, וכ"כ לעיל סי' ח' אות נ"ה בענין הציצית יעו"ש. ועיין לקמן אות פ"א ובסי' ר"ו סעי' ו':

א

פ) שם מי שמניח תפילין של יד ובירך ובתחלת ההדוק נפסק וכו'. משמע דאם הדחן ואח"כ נפסק הקשר דצריך לברך דכבר נגמרה המצוה. וכ"כ ב"י. וכתב דברי חמודות אות נ"ט זהו לפי שיטתו של הב"י דבחולץ ע"מ להחזיר צריך לברך וכו' אבל לרמ"א שפסק כהטור דאין חוזר ומברך בחולץ ע"מ להחזיר אפילו בכה"ג נמי א"צ לברך וקשיא על רמ"א שלא הגיה בש"ע על מה שדקדק לכתוב בתחלת ההדוק עכ"ד. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות יו"ד, אמנם המ"א ס"ק כ"ג כתב וז"ל דזה הו"ל כנשמטו ממקומם דצריך לברך לכ"ע וכ"מ דעת רמ"א שלא הגיה כאן כלום ואף דבב"י וד"מ משמע דלהיש אומרים דלעיל גם כאן א"צ לברך נראה לי שחזר פה בש"ע מטעם שכתבתי מיהו לפי מש"ל בשם של"ה אף בנשמטו א"צ לברך לדידן עכ"ל. אבל הט"ז ס"ק י"ב וי"ג כתב דאף לסברת הש"ע לא יברך אפילו בנפסק אחר ההדוק דהא ברכת להניח קאי גם על של ראש וא"כ כ"ז שלא הניח תש"ר עדיין עסוק במצוה השייך לאותה ברכה ומה שעשה קשר לתש"י הוא ג"כ מתיקון המצוה והוי כמ"ש אח"כ בש"ע דאם הותר של יד קודם הנחת של ראש מהדקן וא"צ לחזור ולברך וחד טעמא הוא אלא דבב"י היה מסתפק אם יש חילוק בין הותר לנפסק וסמך על המעיין. אבל בש"ע לא כתב אלא דבר הברור דהיינו בנפסק בתחלת ההדוק א"צ לברך ואילו אחר ההידוק לא כתב כלום אלא העתיק הדברים של הראב"ד שמהם יש ללמוד דה"ה לנפסק שא"צ לברך אפי' אחר ההדוק כ"ז שלא הניח ש"ר יעו"ש. וא"כ נמצא בנפסק הקשר אחר ההדוק לדעת הט"ז אפי' לדעת מרן ז"ל א"צ לברך ולדעת הדברי חמודות הוא לדעת הטור ודעמיה. ולדעת המ"א היא דוקא לדעת השל"ה. ונ"מ בין הטעמים הנז' דלדברי חמודות ומ"א אין חילוק בין נפסק קודם הנחת תש"ר או אח"כ אבל לדברי הט"ז הוא דוקא קודם הנחת תש"ר אבל אם נפסק אחר הנחת תש"ר כיון שנגמרה עסק המצוה צריך לברך. ועל כן משום דספק ברכות להקל אין לברך בכל גוונא בין אם נפסק קודם הנחת תש"ר או אח"כ. ודע דכל זה כגון אם הוא יודע לעשות הקשר או שיש אחד אצלו שיודע לעשות אבל אם אינו יודע לעשות וצריך לילך לחזור אחר אומן שיעשה לו אין לך הפסק והסח הדעת גדול מזה וצריך לחזור ולברך:

א

פא) שם ובתחלת ההדוק נפסק הקשר וכו'. ואם אין שם מי שיודע לעשות הקשר באופן שאינו יכול להניח אותם התפילין אעפ"י שיש תפילין אחרים מוכנים לפניו ולא הפסיק ולא הסיח דעתו אפ"ה צריך לחזור ולברך עליהם. מאמ"ר אות ט"ז. וכ"כ המחב"ר אות ט', וכתב דגם הרבנים שהביא המאמ"ר של י"ל דיודו בזה וכ"כ הזר"א, והביאו זכ"ל ח"א אות ת', סידור בי"ע בדיני ברכת תפילין אות ל"ז. שע"ת אות י"ז. ועיין לעיל אות ע"ט, ואם נפסקה רצועה של ראש אחר שהניח תפילין של יד והוצרך להניח תפילין של ראש אחר יברך על מצות, עיין נה"ש סי' ק"מ:

א

פב) ואם הניח תש"י וכשבא להניח תש"ר נפסקה הרציעה והוצרך להביא רצועה אחרת אין צריך לברך שנית. שהקציצה היא העיקר ומשום דבטלה הטפילה לא בטל העיקר, הלק"ט ח"ב סי' ק"ב, שתילי זיתים אות ל"א:

א

פג) שם והוצרך לעשות קשר אחר אמנם לא הסיח דעתו א"צ לחזור ולברך, מזה יש ללמוד במי שיש תפילין בידו בלא קשר ומברך ועושה קשר ומניח דשפיר עולה לו הברכה שעשה תחלה דעשיית הקשר אינו הפסק אלא תיקון המצוה ודומה להביאו מלח שבין ברכת המוציא לאכילה לקמן סי' קס"ז ס"ו, ט"ז ס"ק י"ב, ודוקא בדיעבד אם עשה כן אמרינן דעלתה לו הברכה אבל לכתחלה לא יעשה כן דהו"ל קודם דקודם כמש"ל אות מ"ז ואות ז'. וכ"מ מדברי הט"ז עצמו שהביא ראיה מסי' קס"ו ושם מיירי בדיעבד כמ"ש מור"ה שם בהגהה. וכ"כ הפרמ"ג במש"ז אות י"ב:

א

פד) שם אבל אם הניח של ראש ואחר כך הותר של יד מהדק ומברך. כתב מ"א ס"ק כ"ה דהו"ל כנשמטו ממקומם עכ"ל. וא"כ לפי דברי השל"ה שהבאנו לעיל אות ע"ז שכתב דלא נהיגו האידנא לברך בנשמטו ממקומם יעו"ש גם כאן לא יברך. וכ"כ הפרמ"ג בא"א אות כ"ו ומחה"ש אות כ"ה. לב"ש על מ"א ס"ק כ"ה. פתחי עולם אות ל"ז:

א

פה) שם מותר לברך על תפילין שאולין. בשואל מדעת חבירו איירי אבל בשואל שלא מדעת חבירו לא נתבאר מה דינו. וראיתי בס' בנימין זאב סי' קצ"ט נשאל על זה והשיב דשפיר דמי ויצא י"ח דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בין בגיפיה בין בממוניה אלא שאם מצאם מקופלות וכרוכות יחזור ויכרוך אותם כמו שמצאם והוא נלמד מדין הטלית וכן עמא דבר. כנה"ג בהגב"י. עו"ת אות כ"א. א"ר אות כ"ג. שתילי זיתים אות ל"ב. סידור בי"ע בדיני ברכת תפילין אות ל"ה. ועיין בדברינו לעיל סי' י"ד אות כ"ז:

א

פו) שם ולא על גזולין. דבוצע בירך נאץ ה' עד שיהא בהם יאוש ושינוי רשות. כ"ב ב"י בשם א"ח ובעל העיטור. ומדלא כתב זה בש"ע אלא כתב סתמא משמע דס"ל דבכל גוונא אין לברך עליהם אפי' אחר יאוש ושינוי רשות. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ד. סידור בי"ע שם. וכתב וכן עיקר. אמנם הר"ז אות ל"ו כתב דאם מכר הגזלן את התפילין לאדם אחר וכבר נתיאשו הבעלים ממני מותר לברך עליו כיון שכבר קנה אותם הלוקח ע"י יאוש ושינוי רשות והרי הן כשלו ממש לכל דבר כמ"ש בח"מ סי' נ"ג סעי' ג' עכ"ל ודבריו אלו לקוחין ממ"א סי' י"א ס"ק יו"ד וסי' תרמ"ט ס"ק ב' וג' יעו"ש. אבל מדברי הלבוש סי' תרמ"ט סעיף ב' משמע דאפי' אחר יאוש ושנוי אין לברך לכתחלה יעו"ש. וכ"כ הפרמ"ג שם בא"א או' ג' דביום א' שהוא מדאורייתא אפי' אחר יאוש ושינוי מעשה ואפ' לאחרים אין לברך יעו"ש. וההוא דאונכרי שאני דהו"ל יאוש וגידול ושינוי רשות לכך מברכים עליהם אפי' ביום א' כמ"ש הלבוש שם. או י"ל מפני שהוא ספק ואע"ג דבח"מ פסק דיאוש ושינוי רשות או יאוש ושינוי מעשה קנה כאשר יעו"ש בסי' שנ"ג ובסי' ש"ס י"ל לענין ברכה שאני כמ"ש שם התוספות בסוכה דף ל' ע"א ד"ה הא קנייה ביאוש והב"ד ב"י סי' תרמ"ט יעו"ש. ועוד עיין שם בגמרא וברש"י ד"ה אף גזול ובתוספות ד"ה משום דהו"ל מצוה הבאת בעבירה יעו"ש. ועיין ברכ"י סי' תרמ"ט אות א', על כן אין לברך על שום מצוה דאורייתא הבאה מן הגזל אע"ג דאיכא יאוש ושנוי מעשה או יאוש ושינוי רשות אלא א"כ יש ספק עם היאוש ושינוי דאולי אינה גזולה וכההוא דאונכרי, ועיין שם בח"מ ריש סי' שנ"ו שכתב דאסור לקנית דבר מיד הגנב שהרי הוא מחזיק ביד עוברי עבירה יעו"ש:

א

פז) [סעיף יג'] נהגו העולם שלא לחליץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון. הגהה. ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ עד שאומר בהם ג' קדושות וכו' ובס' מטה משה עמוד העבודה סי' ז' כתר בשם מהר"י ורבותיו שהיו נוהגים לחלוץ התפילין מיד אחר הקדושה משום דצריכין גוף נקי ואין להשהותם יותר מן החיוב ובדיני ציצית ותפילין כתב שאין זה מנהג נכון ולא יסירם עד שיאמר קדיש תתקבל ודלא כס' המפה עכ"ד, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ב', מ"א ס"ק כ"ו, וכתב שם המ"א והכל לפי מה שהוא אדם עיין סי' ל"ז סעי' ב' עכ"ל, ור"ל מי שאין לו גוף נקי ומתיירא שמא יפיח בהה יכול לחלוץ אותם קודם קדיש יתום שהוא אחר עלינו לשבח והכל לפי יכולתו או אחר קדושת החזרה של העמידה או אחר קדושת ובא לציון או אחר קדיש תתקבל שהוא אחר ובא לציון. וכמ"ש בסי' ל"ז שעשו קולא גם אנחנו נעשה קולא למי שאין לו גוף נקי ומתיירא וכו' ועיין פרמ"ג בא"א אות כ"ח:

א

פח) שם בהגהה. ויש מי שכתב על צד הקבלה וכו' כתב בשער הכוונות סוף דרוש ה' מתפילין שצריך להתפלל כל התפילה אחר שהניח תפילין ואין לחולצו כ"א אחר על כן נקוה לך. וכן הוא בשער הכוונות דף א' ע"ג ודרוש ו' דציצית והביאו מ"א ס"ק כ"ח. א"ר אות כ"ד סולת בלולה אות יו"ד מחב"ר אות יו"ד. נו"ש אות ד'. בסי' כ"ו. ר"ז אות ל"ז. ש"ץ דמ"א ע"ג. זכ"ל אות ת'. קשל"ה דמ"א ע"א. כס"א אות ו'. חס"ל אות י"ג. כף החיים להרח"פ סי' יו"ד אות מ"ג. שתילי זיתים אות ל"ה. בן איש חי פ' חיי שרה אות יוד:

א

פט) כתב בס' אור צדיקים דף יו"ד ע"ד. אין לחלוץ התפילין עד שילמוד בהן תחלה אחד המרבה ואחד הממעיט כי לא יזכה האדם לקנות ג' חלקי הנשמה נר"ן אא"כ ילמוד בתפילין כמ"ש בר"ח שער הקדושה וביותר אם לומד בתפילין דר"ת עכ"ל. מחב"ר אות י"ז. ובספרו צפורן שמיר סי' ב' אות ח'. ש"ץ דף מ"א ע"ב. חס"ל שם. כף החיים שם. בן א"ח שם או' י"א. וע' לקמן סי' ל"ח אות ל"ב:

א

צ) כתב בית יעקב סי' קכ"ז בשם רבינו האר"י ז"ל דכל ההשפעה היורדת מלמעלה ע"י תפלת צבור הנה כל מה שעוסק אדם בתורה אחר התפלה קודם שיצא מבה"כ היא נכללת תוך אותה ההשפעה ועולה עמי את"ד. והביאו כף החיים שם;

א

צא) כתב החיד"א בס' מורה באצבע אות ה'. כשילמוד בטלית ותפילין יכוין ליחד השם המיוחד באופן זה. יעורר היראה ליראה מה' מאות י' והאהבה לה' מאות ה' ראשונה והתורה מאות ו' והמצוה של תפילין מאות ה' אחרונה וייחד השם המיוחד ביחודא שלים עכ"ל. והוא משער הכוונות סוף דרוש הלילה שהביאו מהרש"ו ז"ל משער רוה"ק יעו"ש. והביאו החס"ל אות י"ג. כף החיים שם:

א

צב) כתב בהגמ"נ ביום שיש בו מילה אין לחלוץ עד אחר המילה. כיון דהמילה היא אות וגם התפילין הם אות ראוי להיות עלינו אות תפילין בשעה שמקיימין את המילה יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק כ"ח ומחה"ש. ש"ך ביו"ד סוף סי' רס"ה. סו"ב אות יו"ד. קשר גודל סי' ד' אות ב' סידור בי"ע בדין סדר המילה אות ה'. ר"ז אות ל"ח. חס"ל שם. קיצור ש"ע סי' יו"ד אות י"ט. ופשוט דהיינו אם נעשית בבה"כ או שמתפלל בבית שנעשית המילה שם, מחב"ר אות י"א זכ"ל ח"א אות ת'. ומנהג ותיקין להיות הסנדק והמוהל ואבי הבן בתפילין ודלא כס' בית נאמן שערער על מנהג זה שאין ערעורו כלום. הרב חיד"א בס' מראית העין בליקוטיו סי' ב'. בי"ע שם. ועיין לקמן אות צ"ו:

א

צג) שם וביום שיש בו ס"ת נוהגים שלא לחולצן עד שיחזירו ס"ת וכו' והחולצן קודם לכן לא יחלוץ בפני ס"ת אלא יסלק לצדדין. שכנה"ג סי' ל"ח אות י"ב ומ"א ס"ק כ"ט בשם מ"מ ורש"ל. וכתב המ"א עיין סי' ל"ח סעי' י"א, ור"ל דהוי כחולץ תפילין בפני רבו דאסור, וכתב הט"ז שם סק"ד טעם א' בשם רש"י דזלזול הוא שמגלה ראשו בפניו. וא"כ ה"ה די"ל כן בס"ת. עיין פרמ"ג בא"א אות ל' ומחה"ש. וכתב שם הפרמ"ג ולפ"ז של יד דליכא גילוי או בש"ר תחת בל"ג שרי עכ"ל, ונ"ל דה"ה אם מאפיל בטליתו על ראשו ועל מצחו בענין שלא יראה בגילוי הראש שרי. ועיין ברכ"י סי' ל"ח אות ח'. ודברי המ"א הנז' הביאם הש"ץ דף מ"ב ע"א. ר"ז אות מ"ב. חס"ל סוף אות י"ג:

ב

צג) שם בהגה. מיד לאחר הקריאה. וכ"כ בשער הכוו' כמ"ש לקמן סי' קל"ה א' ב' ויעו"ש טעם בסוד יעו"ש:

א

צד) שם וביום ר"ח חולצים אותם קודם תפלת מוסף. בשער הכוונות דרוש ר"ח כתב דיש להסיר התפילין קודם תפלת מוסף אחר קדיש שאומרים אחר חזרת ס"ת להיכל ולא קודם לכן. יעו"ש טעם בסוד. פע"ח שער ר"ח וחו"פ פ"ג. מ"ח בדרוש ר"ח פ"ג אות ב'. נגיד ומצוה בענין ר"ח. מ"א סק"ל וכתב דלא כלבוש (עיין מחה"ש) שכתב לחלוץ קודם קריאת התורה. (אמנם מ"ש המ"א שם בר"ח אינו אלא מנהג לחלצם וכן מ"ש מור"ם בהגהה ודוקא במקום שאומרים במוסף קדושת כתר לפי דברי האר"י ז"ל אינו כן אלא מכיון שהתחילו להתפלל תפלת מוסף לא יש עוד בחי' תפילין בזמן ההוא כאשר יעו"ש בדברי האר"י ז"ל ועיין עוד לקמן אות צ"ו וב"ח ססי' כ"ו) מחב"ר אות ט"ו וכתב וכך נהגנו ודלא כמ"ש הרמ"ע בת' סי' ק"ח דצריך לסלקן בר"ח אחר תפלת שחרית וכו' ובודאי אי שמיע ליה למר מנהג האר"י זצ"ל גם הוא היה נוהג כן עכ"ל. וכ"כ בספרו קשר גודל סי' ג' אות ל'. ש"ץ דף מ"א סוף ע"ג. זכ"ל ח"ג אות ת'. סידור בי"ע אות א' אחר סדר פ' ר"ח. חס"ל אות י"ג שע"ת אות כ"ב. בן איש חי פרשת ויקרא אות י"ז:

א

צה) שם קודם תפלת מוסף. כתב הרב החסיד מהר"א אזולאי זצ"ל בהגהותיו כ"י כפי דרך האר"י זלה"ה יש סוד נשגב בזה וצריך שלא יחלוץ אותם אלא אחר קדיש תתקבל ובחול אין לסלקם עד אחר עלינו לשבח וטעמו נסתר ונגלה לבעליו וכן ראוי לנהוג גם מי שאינו יודע הטעם כי מצוות האלהיות פועלות בסגולה ועושות רושם למעלה אף שנעשות בלתי הכוונה הפרטית רק שצריך לכוין הכוונה הכללית שיכוין המניח והעושה המצוה שעושה המעשה הזה לקיים מצות אלהיו עכ"ל. ומכאן אזהרה לדקדק בכל מעשה המצות שיהיו כסדרן וכמשפטן אף כי אין אתנו יודע רמזיהם וסודותיהם. ברכ"י אות י"א. נו"ש סי' כ"ד אות ד'. ועי"ש שם במחב"ר שהקשה על מר זקינו שבכאן כתב לחלוץ אותם אחר קדיש תתקבל ובס' כנף רננים אשר לו כתב דמנהג האר"י ז"ל שלא היה מסיר התפילין עד אחר קדיש של חזרת ס"ת להיכל כמ"ש בשער הכוונות ותירץ שבהגהותיו לעיכובא קאמר דלא סגי בל"ה אבל ודאי שטוב לנהוג כמנהג האר"י זצ"ל וסמך על מ"ש בס' כנף רננים עכ"ד. והביאו ש"ץ דף מ"א ע"ג וע"ד יעו"ש. וכ"כ החס"ל שם בשם הפוסקים דיש לדקדק בכל מעשה המצות שיהיו כסדרן וכמשפטן אף כי אין אתנו יודע רמזיהן וסודותיהן. וכתב וז"ל ומאחר שהודיע אלהים אותנו את כל זאת דהני מילי דחסידותא ודקדוקי המצות סודם נשגב וראשם מגיע השמימה ועושות רושם למעלה וכבוד שמים מתרבה ע"י הנה כי כן מאן דסמי בידיה לקיימן ומזלזל בהן באומרו די לנו לקיים הדברים המעכבים מעיקר הדין הרי זה נמצא שלא חש על כבוד קונו בהיות לאל ידו להרבות כבוד שמים ובודאי שעל הכל יביא האלהים במשפט לפי מה שהוא אדם ולפי כוחו ולפי ידיעתו והשגתו ובפרט בעלותו במעלות אחר מותו הקב"ה מדקדק ומעניש על דקדוקים דקים כחוט השערה עכ"ל. ועיין לקמן בדברינו לסי' כ"ח אות ב':

א

צו) שם וביום ר"ח חולצים אותם וכו'. ואין להניח אותם עוד כל היום מפני הרשימו דמוחין דמוסף שנשאר כל היום אך בתפילת המנחה יניח אותם. כ"כ רבינו הרש"ש ז"ל בס' נה"ש הנד"מ דף י"ד סוף ע"א ודף ט"ו ריש ע"א יעו"ש טעם בסוד. והגם דהרב חיד"א במחב"ר אות י"ג כתב דאחר מוסף יכול להניחם וכ"כ במורה באצבע סי' ו' אות קפ"א דאם רוצה ללמוד בהם יכול להניחם אחר תפלה מוסף י"ל דאלו היה רואה דברי הרש"ש הללו לא כותב כן. וכ"כ בן איש חי פ' ויקרא אות י"ח. וע"כ ביום המילה שנוהגים ללבוש אבי הבן והסנדק והמוהל ציצית והתפילין בשעת המילה אם אירע בר"ח לא יחזרו להניח תפילין אחר תפלת מוסף רק ילבשו ציצית לבדו, ועיין לעיל אות צ"ב:

א

צז) במנחת יום ר"ח כשמתפללין בציצית ותפילין אין חילוק כל אחד לובש תפילין כמו שיש לו אם תפילין דר"ת אם תפילין דשמושא רבא כן משמע לפי דברי הרש"ש הנז' ודלא כמ"ש בהגהות א"מ בפע"ח שער ר"ח חו"פ ס"ג דמנהג מוהרח"ו ז"ל שלא להניח תפילין דר"ת עד שחרית של יום שני יעו"ש חדא דא"כ היה כותב מהרש"ו ז"ל מנהג אביו דמי יודע מנהג אביו יותר ממנו, ועוד הא לפי דברי הרש"ש ז"ל לא יש חילוק כיון דבתפלת מנחה אנו מתקנים בחי' אחרת כיעו"ש ועיין שם במחב"ר. וכן מנהג בית אל יכב"ץ דבתפילת מנחת ר"ח כל אחד לובש תפילין כדרכו בשאר הימים אם דר"ת אם דשמושא רבא, ועיין בסה"ק קול יעקב סי' ל"ד אות ד':

א

צח) שם וביום ר"ח חולצים אותם קודם תפלת מוסף, ואם שכח ולא חלץ אותם עד שהתפלל מוסף אין צריך לחזור ולהתפלל מוסף רק שעשה שלא כהוגן. עיין ט"ז ס"ק ט"ז ובדבר שמואל סי' קי"ב והביאו שע"ת אות כ"ב. וב"ח סוסי' כ"ו מ"ש בשם הזוהר ובדברינו לעיל או' צ"ו:

א

צט) אם נזדמן שהוא עדיין בתפלת שחרית ולובש התפילין ושמע קדושת כתר מכת אחרת שמתפללין מוסף יסלק התפילין מעליו עד שיענה עמהם קדושת כתר ויניחם אח"כ ואם פתאום שמע מן החזן שאומר קדושת כתר ואין לו שהות לחולצם ככה יעשה בשל ראש יזיזם ממקומם ולצד אחר ושל יד יכניס ראש הטלית או הכתונת בין הקציצה ובין בשרו ויענה קדושה. כן העלה בס' תורה לשמה. והביאו בן א"ח פ' ויקרא אות י"ז:

א

ק) כתב הרב ח"י בפ"ד דשבת דגם במנחה של ערב שבת יתפלל בציצת ותפילין יעו"ש. וכ"כ מ"ח במסכת תוספת שבח פ"א אות א'. ונגיד ומצוה במנהגי ע"ש יעו"ש. אמנם בס' אור צדיקים להרמ"פ בדיני תפלת המנחה דף כ"ד ע"א כתב וז"ל קבלתי ממורי ז"ל שלא להניח תפילין בע"ש כי כבר נתנוצץ קדושת שבת עכ"ל. וכ"כ הר' מהר"י ארגאז בסוף ס' שומר אמונים בשו"ת סי' ז' עי"ש. מחב"ר אות ט"ז ובסי' רס"ז אות א'. ובספרו קש"ג סי' ג' אות כ"ח. וחיים שאל ח"א סי' א'. ומראית העין בליקו' סי' ך' אות ב'. וכ"כ יד אהרן במ"ב סי' ל"א. נו"ש סי' כ"ו אות ה' עיקרי הד"ט סי' י"א או' ב' וכ"כ הרב המקובל מוהר"י קאפיל ז"ל בסי' תפלתו קול יעקב דקכ"ט ע"ב משם מוהרמ"ק ז"ל והב"ד הפתה"ד סי" כ"ט אות ב' וכתב וכן עיקר. ועיין שע"ת בסי' ל"ז אות ג' שכתב דע"ש לאו דוקא דה"ה ערב יו"ט יעו"ש. וכן מנהג בית אל יכב"ץ שבעיר קדשינו ירושת"י שאין לובשין תפילין בתפלת מנחה של ערב ש"ק וכן בכל תפלת מנחה של ערב יו"ט רק טלית לבד. ועיין עוד לקמן סי' כ"ט אות ב':

א

קא) כתב הסו"ב אות ט' בשם מ"כ וז"ל יש נוהגים כשחולצין תפילין של ראש מניחים על הסידור בסוברם שקדושת תפילין חמור מקדושת הסידור והוא אינו נכון שהרי לענין שבועת נקיטת חפץ לכתחלה צריך לישבע בס"ת או שאר ספרים שישבהם שמות ובדיעבד סגי בתפילין. וכתב הסמ"ע סי' פ"ז מוכח מזה דקדושת ספר שיש בו שמות הקדושים חמור מתפילין עכ"ל. הנה מ"ש בשם הסמ"ע הוא בח"מ סי' פ"ז סעי' ט"ו על דברי מור"ם בהגהה והביאו באה"ט שם ס"ק ט"ל יעו"ש. ומ"ש הסו"ב לשון זה בשה מ"כ כתב המחב"ר אות י"ב שהוא לשון הרב המקובל מהר"ם פאפירס ז"ל בס' אור צדיקים דף יו"ד ע"ד. והביא דברים אלו הרב מהר"ש פלורינטין בס' בית הרואה דף ב' והקשה עליו המחב"ר שם וז"ל דאיך לא ראה שהש"ך שם בח"מ סי' פ"ז חלק על מהרי"ו ומור"ם דאין משביעין בשאר ספרים דקדושת תפילין חמורה משאר ספרים ואין משביעין בהם לכתחלה, ועוד נעלם ממנו מ"ש שם הט"ז שחלק על הסמ"ע דקדושת תפילין חמורה שנתקדש' השמות שבהם וכו' ועוד נעלם ממנו שהסו"ב עצמו חזר בו שכתב בסי' סי' מ"ה דף י"א ע"א וז"ל מ"ש סי' כ"ה בשם הסמ"ע דקדושת ספר שיש בו שמות קדושים חמור מתפילין. אחר זאת ראיתי בט"ז וז"ל טפי יש קדושה בתפילין ממה שיש בסידורי התפילות דהא בתפילין נתקדשו השמות שבהם משא"כ בחומשין כ"ש באותן שנדפסו דאין להם דמיון קדושת תפילין. ואף דהסמ"ע כתב דשאר ספרים עדיפי מתפילין לא נהירא כלל עכ"ל. גם המגיה הביא שם המנהג בכל ערי תוגרמה עי"ש. וגם הש"ד שם תמה על הש"ע (ר"ל על מור"ם) בזה עי"ש ופוק חזי מאי עמא דבר עכ"ל הרב סולת בלולה עצמו עכ"ל. ועי"ש עוד במחב"ר שכתב דבהגהותיו לח"מ הסכים עם הש"ך וכ"כ הריטב"א בחידושיו לשבועות יעו"ש. וכ"כ בספרו צפורן שמיר סי' ב' אות ט' ובקשר גודל סי' ד' אות ז' דיכול להניח תפילין על גבי סידור תפלה, וכן נתב הש"ץ דף מ"ב ע"ב. ועיין עוד לקמן בדברינו לסי' כ"ח סעי' ב' תשלום דיני חליצת תפילין וציצית יעו"ש:

א

קב) שם בהגהה וה"ה בחול המועד. עיין לקמן סי' ל"א סעי' ב':

א

ט"ז סק"א תדירה בשבת. טעם זה הוא בב"י והוא אסמכתא בעלמא וכן הטעם שבש"ע שמעלין בקודש הוא גם כן רק אסמכתא:

ב

מ"א סק"א וכ"מ סי"א. כוונתו מדהזכיר שם שלא להוציא של ראש מהתיק קודם שהניח תש"י משום דכשיוציא ש"ר ומתקנו ומניח של יד הוא מעביר על המצות ויותר ה"ל לכתוב שקודם שגומר הנחת תש"י לא יקח כלל התיק שהש"ר בתוכו בידו ושוב יהיה ק"ו שאסור ליקח הש"ר עצמו א"ו עם הכיס שרי ליקח דאז לא שייך אין מעבירין מש"ה לא אסר רק להוציאו מהתיק וק"ל:

ג

(סק"ג) א"צ להמתין. להמתין על הציצית דוקא כדי שיצא כו' כצ"ל וכוונתו לישב מאי קמ"ל רמ"א ולמה ה"א שצריך להמתין לכן כתב דה"א שימתין כדי שיצא כו' כך אומרים העולם ואין נוח לי דהא יותר ה"ל לפרש כפשוטו דה"א שימתין כדי שילבוש ציצית תחלה דמעלין בקודש. ויותר נ"ל דט"ס הוא וס"ק זה צ"ל מצויין בסעיף ב' ויניח תפילין בביתו דוקא כדי שיצא כו' והוא דברי הב"י על אותו הדין ע"ש בד"ה והדרך נכונה כן נ"ל:

ד

(שם) שגגות עכ"ל. שהיה סבור שיותר מצוה בזה מלילך מביתו בציצית ותפילין והאמת אינו כך ובאמת ק"ק דנדרי שגגות היינו דוקא שבעת הנדר הזכיר הטעות בהדיא כגון קונם יין מפני שהוא רע למעים ונודע שהוא יפה אבל אם לא אמר זה בפירוש בעי התרה כמבואר בי"ד סי' רל"ב סעיף וז"ח ע"ש אולם בסעיף י' שם כתוב שאע"פ שלא הזכיר בפי' אפ"ה דיינינן ליה לנדרי שגגות וזהו שסיים המג"א ועבי"ד סי' רל"ב ס"י כוונתו שמשם הוציא מהר"מ את דינו ואעפ"כ חולק המג"א עליו וסיים ונ"ל דצריך התרה וגם הט"ז שם חולק בההוא דסעיף י' ע"ש וק"ל:

ה

סק"ד ללובשו כאן עיין סי' קמ"ז במג"א סקי"א מ"ש בשם תוס' יומא דף ל"ג ע"ש:

ו

מ"א סק"ב סמוך. דלפשטו' דעובר היינו קודם לא א"ש לשון המחבר שכ' לפיכך כו' אחר הנחה דזה אינו תלוי בעובר לעשייתן לכן פי' דלשון עובר כולל נמי לשון סמוך א"ש לשון לפיכך על ב' הדברים על אחר הנחה ועל קודם הקשירה והט"ז בסק"ז תירץ דלפיכך לא קאי רק קודם קשירתם אבל אחר ההנחה היא פשיטא בלא"ה ע"ש:

ז

ט"ז סק"ו הא קמן דחשבי להו לחדא מצוה. גם בלא"ה קשה על דהת"ו אלו איך כתב שאני תפילין דמצוה א' הא אדרבה במצוה א' מסתבר טפי דשיחה אינו מפסיק כמו בתקיעות ועיין במג"א סקי"א סימן ח' ולפי תירוצי מיושב ג"כ קושיא זו וכלל תירוצו הוא דכל מי שכת' בתפילין שהם מצוה א' הכוונה שם שהם ב' מצות של חובה שחוב עליו לעשות שניהם יחד כדי שלא יעלו ב' הברכות על שתיהן כי באמת היכא שהוא לגמרי מצוה א' אין כח בשיחה להפסיק כמו בתקיעות והיכא שהיא לגמרי ב' מצות כגון בשחיטה א"כ לא עשה כלום בשיחתן דהא בלא"ה גם בעת הברכה לא היה מוכרח שיהיה כוונתו על כולם דוקא לכן אין השיחה עושה שום פעולה רק בתפילין דאית ביה חומרת מצוה א' וחומרת ב' מצות דהיינו שבאמת הם ב' מצות ויש כח בשיחה להפסיקן וגם שמתחילה היה כוונתו דוקא על שתיהן לכן הוי שיחה הפסק:

ח

(שם) שתים הא בין כך. קשה מאי בין כך ובין כך הא באמת אם תפילין מצוה א' ליכא הוכחה לפי דרך ר"י הלוי דבחד מצוה מסתבר טפי שיהיה שיחה הפסק. וי"ל דכוונתו בין כך ובין כך היינו בין אם כדברי ר"י לו' דסבר דתפילין הם תמיד ב' מצות ובין לדברי ר"ל דאינם ב' מצות אלא בשח עכ"פ ראייתו של ר"י לוי הוא מן שח דאז ודאי הם ב' מצות אלא דא"כ אין מובן מה שהציע בתחלה מדקאמר אע"ג כו' דהרי בלא הצעה זו היה קושיתו יותר גדולה ונ"ל דתיבות א"כ מאי קאמר שכתוב לפנינו בט"ז היא ט"ס וכצ"ל וע"ק מאי קאמר כו' והמשך דבריו דבתחלה כ' מדקאמר כו' משמע דכ"ש כו' והא באמת אינו כך דאדרבא במצוה א' אין שיחה מזיק וטפי מסתבר יותר שיזיק שיחה בשני מצות ולא הוצרך הט"ז להאריך יותר בלשון קושיא הזו כי כבר האריך וביאר היטב דיותר מסתבר שתהיה שיחה הפסק כב' מצות. ואח"כ כ' וע"ק מאי קאמר כו' ואחר כך הקשה קושיא ג' לפי דרך ר"י לוי דס"ל דיותר מסתבר במצוה א' ועל כל הקושיות תי' כך דלשון אע"פ דכ' ר"י לוי הוא כדי שלא נטעה לומר דבב' מצות אין סברא כלל לומר שיפסול היסח לכן מוכיח מתפילין וממילא ידענו שוב דאדרבה בב' מצות מסתבר יותר כי במצוה א' אין שייך להפסיקה וי"א השיב דבין במצוה א' בין בב' מצות אין שיחה מפסיק זולת בתפילין וכל הדומה לו שיש בו חומרת מצוה א' וחומרת ב' מצות דהיינו דלענין גוף המצוה הוי ב' מצות ולענין הכוונה בעת הברכה הוי מצוה א' ר"ל דודאי כוון בעת הברכה על שתיהן כן נ"ל המשך דברי הט"ז ודוק:

ט

מ"א ס"ק טו ועסי' י"ב. אפשר דצ"ל סי' י"א דשם בסוף הסימן מבואר דע"י המשמוש קאי שפיר הברכה עליהם. או אפשר דצ"ל ועיין סעיף י"ב דשם מבואר דין המשמוש ומ"מ צ"ע דלא דמי לא לסי' י"א דהתם עדיין לא בירך על הציצית משא"כ כאן דכבר בירך על של יד ולסעיף י"ב לא דמי דשם מיירי בנשמטו ממקומם ועיין:

י

מ"א ס"ק י"ז. איסורא בזה. ר"ל בקדיש ובקדושה משא"כ בס"ק י"ד להשיח אסור אפילו בלא ברכה:

יא

מ"א סקי"ח. ועשאה מעומד. כלומר וגם עשאה מעומד מהאי טעמא שהכריכ' מצוה היא:

יב

(ש"ע סעיף י"א): ויש מי שאומר. אין זה לשון פלוגתא אדלעיל ואין חולק כלל רק המשך הדברים לפי שכתב תחלה. שיניח ש"ר קודם שיכרוך ווהיינו כדי למעט ההפסק בין ש"י לש"ר משום דהברכות קאי אתרוייהו ולכן יש שרצו למעט עוד ההפסק ומוציאי' תחלה הש"ר מהתיק ומתקנין אותו כדי שאחר שיניח ש"י יהיה הש"ר מוכן לפניו תיכף לכן כתב דזה אסור משום דהוי כמעביר על המצוה וכ"מ בב"י ע"ש:

יג

ט"ז סק"ט כדברי הרא"ש והוא מוכרח כצ"ל ונראה מזה שהט"ז חולק על תשובת אחיו ז"ל והארכתי בזה בתשובה סימן מ"ם ולכן העליתי שם לנהוג כדברי המ"א סק"ט לומר על מצות בפתח:

יד

ט"ז סק"י: ולא נכון. ולפמ"ש המג"א בסק"א שפיר דמי ע"ש וק"ל:

טו

מ"א ס"ק כ"ה ממקומם. ממילא דלפ"ד השל"ה ועי"ל ס"ק כ"א גם בזה א"צ לברך:

טז

ס"ק כ"ח ג' קדישים. היינו קדיש שאחר י"ח וקדיש שלם שאחר ובא לציון וקדיש יתום והקדישות הם ברכו וקדוש' שביוצר אור ושל שמונה עשרה ושל ובא לציון:

יז

ס"ק כ"ט סי"א. דדמי להאי דהתם שלא לחלוץ תפילין בפני רבו:

יח

(סק"ל) בר"ח אינו אלא. מש"ה לא דמי לח"ה דחולץ קודם קריאת התורה דהתם מדינא חולץ ובר"ח מנהג' בעלמא:

יט

ט"ז ס"ק ט"ז בהרבה דוכתי שאין. כגון בלילה כמבואר בסי' ל' סעיף ב':

כ

(שם) וכאן נימא להיפוך המשך דבריו לפי שיש בת"ה שני דברים אשר מחמתם אין להניח תפילין. הא' הוא דברי הב"י בשם הזוהר דח"ה היא אות ולכן אין להניחם כלל. השני משום כתר ולכן אפי' אותם שמניחים מוכרחים לחלצן עכ"פ קודם מוסף והטעם הראשון חמיר טפי כי הזוהר מחמיר בו מאד משא"כ טעם ב' אינו חמיר כ"כ בפרט במדינות אלו שא"א כתר וא"כ אינו רק חשש בעלמא מחמת מדינות אחרות וא"כ אם אין אנו חוששים לטעם החמור אפילו לענין להניח למה נחשוש לטעם הקל לענין לחלוץ הרי בכמה דוכתי שאין מניחין אפ"ה אין חולצין ואיך הוא כאן להיפך שחליצתן קל בעינינו יותר מהעדר הנחתן וק"ל:

כא

מ"א ס"ק ל"א. אחר הלל. שא"א לחלוץ קודם הלל משום טרחא דציבורא שימתינו עליו לכן כ' בח"ה סוכות דבלא"ה מוכרין האתרוג קודם הלל יחלוץ אז:

א

שלא יניחו. צל"ע דנ"ל דאין קפידא בזה כיון דהתפילין עדיין בתוך כיסן וכ"מ סי"א:

ב

מזומנים. וכ"ה ביבמות דף ל"ט כל שהויי מצוה לא משהינן אף על פי שי"ל שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר וכ"ה בילקוט ויקרא סוף דף קכ"ט חביבה מצוה בשעתה ע"ש ובמנחות דף ע"ב:

ג

אין צריך. דוקא כדי שיצא מפתח ביתו בציצית ותפילין (כ"ה בזוהר ובכוונות) ואם צריך לילך במבואות המטונפות עמ"ש סי' מ"ג: כתב ר"מ מלובלין סי' ל"ז אחד נתקשר עצמו בקנס לילך לתהלים קודם אור הבקר ועתה רוצה לחזור בו מפני שאינו יכול לילך לב"ה בציצית ותפילין הרשות בידו לחזור דדמי לנדרי שגגות עכ"ל וכ"ה בכוונת האר"י שמה"ט לא הי' האר"י מי' הראשונים בב"ה מפני שהם היו משכימים קודם אור הבקר והוא לא רצה לילך לב"ה בלא תפילין וא"ל ה"ל לצאת מב"ה כשיאור היום ויניח תפילין י"ל דאדהכי והכי גמרו הקהל ברכות השחר ופסוקי דזמרה לכן מוטב לבטולי הא מקמי הא ועבי"ד סי' רל"ב ס"י ונ"ל דצריך התרה:

ד

. בביתו. ונ"ל דאע"פ שבא הטלית גדול לידו קודם שהניח תפילין א"צ להתעטף בו בביתו כיון שאין דעתו ללובשו כאן ודומה לזה כתב סי' קס"ח סס"א:

ה

ושם יתעטף. וכן מ"כ בשם מנהגי מהר"י ובמקום שמצוים עכו"ם ברחוב לכ"ע יתעטף בחצר בה"כ וכמ"ש סי' תקנ"ד סי"ז:

ו

יכוין. כתב הב"ח בשם הגאון מהר"ר פיווש ז"ל דצריך לקרות גם ב' פרשיות אלו קדש והיה כי יביאך וכ"כ בשל"ה אבל בספרי פרשת ואתחנן אי' שמע והיה אם שמוע בשינון ואין קדש והיה כי יביאך בשינון והביאו הילקוט פי' שא"צ לאומרם ומ"מ האומרם לא הפסיד דהא בקשו לקבוע פרש' בלק בק"ש משום דאית ביה יציאת מצרים אלא שחששו לטורח צבור כדאיתא ספ"ק דברכות והני נמי אית בהו יציאת מצרים:

ז

ויניח וכו'. הע"ת לא עיין סי' כ"ח:

ח

תפילין. הלמ"ד בדגש (לחם חמודות):

ט

על מצות. בפת"ח תחת הוי"ו דהא לא קאי רק על של ראש לחוד כדאי' סימן כ"ו ואפי' למ"ש הטור דקאי ג"כ על של יד מ"מ אני נוהג לומר בפת"ח דשניהם כחדא חשיבי עכ"ד ל"ח, וכנ"ל דהא פסקינן בסוכה דף מ"ו כר"י דאסור לברך על המצות על שנים כא' אלא ע"כ שניהם כא' חשישי /חשיבי/ ועוד מצינו בקרא מצות ה' ברה וקאי על כל המצות משא"כ כשיאמר מצות בחול"ם לא אתי שפיר לאידך פירושי':

י

בשכמל"ו. משום ספק ברכ' לבטל' כמ"ש סי' ר"ו:

יא

להעביר. כיון דכתיב בקרא דיד קודם משא"כ בס"א גבי ציצית ותפילין:

יב

עובר. פירוש סמוך לעשייתן לפיכך מברך אחר הנחתם דקודם לכן אין ראוי לברך כמ"ש סי' קס"ז ס"ג ותרנ"א ס"ה:

יג

קודם שמהדקן. היינו ג"כ אחר הנחה על הראש וקודם ההידוק דלא כמו שנוהגין העולם שמברכין קודם הנחה, (ב"ח):

יד

אסור להפסיק. דגורם ברכה (עסי' רט"ו) ואפי' לאותן המניחין בח"ה בלא ברכה אפי' הכי עבירה היא להסיח (ב"י מהרא"י):

טו

להניח וגם על מצות. כתב הר"ן וממשמש בשל יד ומחזק הקשר ומברך על ש"ר שניהן וכו' עכ"ל וטעמו כיון די"א דחייב לברך כשממשמש והכא י"א דא"צ לברך להניח לכן ימשמש בש"י ועסי"ב:

טז

אם סח לצורך. אבל לכתחלה אסור להסיח אפי' לצורך תפילין כמ"ש סי' קס"ז ס"ו מיהו היכא דלא סגי בלא"ה מותר להסיח כמ"ש סי' תקצ"ב ס"ג:

יז

לא יפסיק. ואם פסק וענה חוזר ומברך (הרא"ש ורשב"א ואגור) ומ"מ משמע דהמניח בחה"מ בלא ברכה רשאי לענות דליכא איסורא בזה אלא משום שגורם ברכה:

יח

אחר שקשר. ובכוונות איתא שהאר"י כרך קודם שהניח של ראש שסובר שהכריכה מצוה היא ועשאה מעומד:

יט

לא יתקן. דכשנוטלה בידו ואינו מניחה הוי כמעביר על המצות:

כ

לא נהגו כן. ונ"ל דההנחה תהא מיושב והברכה והקשירה תהיה מעומד כמ"ש הרב"י רסי' ח' דכל ברכות המצות בעמידה, כתב בכ"ה בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמ' הלך אחר הגמ' והפוסקים (רדב"ז ח"א סי' מ"ט פ' וספר יוחסין ור"י הלוי סי' מ"א וכ"כ הרב"י כאן) מיהו אם בעלי הקבלה מחמירין יש להחמיר ג"כ וכל דבר שלא הוזכר בגמרא ובפוסקים אף על פי שנזכר בקבלה אין אנו יכולים לכוף לנהוג כן (רא"ם ח"א ס"א) עכ"ל:

כא

נשמטו. כתב של"ה הא דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמ' אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן:

כב

וי"א שלא לברך. אבל אם חולצן ליכנס לב"ה צריך לברך לכ"ע דהא אין רשאי לילך בהם לב"ה ואידחי ליה וכמ"ש רסי' ס"ה (כ"מ בגמרא ד"מ ב"ח דל"ח) וה"ה אם לא הי' בדעתו להחזיר מיד צריך לברך כמ"ש ס"ס תרל"ט ואפשר לומר דכשב"ה אינו רחוק כמו ב"ה שלהם שהיו בשדה א"צ לברך וא"כ אין חילוק בין ב"ה למקום אחר ולכן סתם רמ"א כאן:

כג

ובתחלת ההידוק. משמע דאם הדקן ואחר כך נפסק הקשר צריך לברך דכבר נגמר מעשה המצוה והוי ליה כנשמטו ממקומם דצריך לברך לכ"ע וכ"מ דעת רמ"א שלא הגי' כאן כלום ואף דבב"י וד"מ משמע דלהי"א דלעיל גם כאן א"צ לברך נ"ל שחזר פה בש"ע מטעם שכתבתי מיהו לפמש"ל בשם של"ה אף בנשמטו אין צריך לברך לדידן:

כד

קודם הנחת ש"ר. משמע אף על פי שכבר הדקן ול"ד לדלעיל דהתם מפסיק בעשיית הקשר משא"כ כאן:

כה

מהדק ומברך. דה"ל כנשמטו ממקומם:

כו

ולא על גזולין. דה"ל מצוה הבאה בעבירה עסי' תרמ"ט ס"ה דלא כע"ת:

כז

נהגו. ויש שאין משהין עליהם יותר מן החיוב דצריכים גוף נקי (מהר"ש ומהר"מ ומהר"י) ולא נהירא (מט"מ) והכל לפי מה שהוא אדם עסי' ל"ז ס"ב:

כח

ג' קדושות. ובשל"ה ד' קט"ז כ' דט"ס הוא ואיפכא הוא בספר המוסר ג' קדישים וד' קדושות דברכו נחשב ג"כ לקדושה ע"ש, ובכוונות איתא האר"י לא חלץ עד שאמר ע"כ נקוה לך וכו'. וכתב בהגמ"נ ביום שיש בו מילה אין לחלוץ עד אחר המילה:

כט

שיחזירו ס"ת. והחולצן קודם לכן לא יחלוץ בפני ס"ת אלא יסלק לצדדין (מט"מ רש"ל) עסי' ל"ח סי"א:

ל

קודם תפלת מוסף. אחר חזרת ס"ת בהיכל (כוונות וכתבים) דלא כלבוש שכתב לחלוץ קודם קריאת התורה דהא בר"ח אינו אלא מנהג לחלצם:

לא

וה"ה בח"ה. ועסי' ל"א די"ח שלא להניחם כלל בח"ה והזוהר מחמיר מאד בדבר לכן כתב הרמ"ע בתשובה לחלצן קודם הלל והש"צ אחר הלל וכ"כ הלבוש סי' ל"א וכן ראוי לנהוג ועי' סי' תרנ"א ס"ז בהג"ה: ונ"ל בח"ה של סוכות אף הש"ץ יחלוץ קודם הלל בעוד שמוכרין האתרוג:

לב

כתר יתנו לך. כן מנהג הספרדיים ולכן אין ראוי להיות כתר של תפילין עליו:

א

(א) אחר שלבש וכו' – ואפילו אם הטלית אינו חייב אלא מדרבנן כגון שאולה אחר שלשים יום וכנ"ל בסימן י"ד וכל כה"ג ג"כ יש להקדימו לתפילין [ארה"ח]:

ב

(ב) יניח תפילין – ומי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין הכריעו האחרונים דתפילין קודמין כי ציצית הוא רק מצוה אם יש לו טלית של ד' כנפות ותפילין הוא חובה ומי שאינו מניחן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן וכדלקמן בסימן ל"ז. וכ"ש לענין לקנות תפילין מהודרין וטלית נאה דתפילין קודמין לכו"ע והעולם נכשלין בזה. מי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין אין מחוייב לחזור על הפתחים כדי לקנותן אבל מי שידו משגת אך סומך על מה ששואל מאחרים אחר שיצאו בהן כתב הב"ח דעונשו גדול:

ג

(ג) שלא יפגע – פי' אפילו לא יאחוז בהם בידו רק לפי הושטת ידו הם מונחין לפניו תחלה אין מעבירין עליהם וצריך להקדימן וכל זה דוקא אם רוצה להניח עתה התפילין אבל אם עדיין אין רוצה להניחם רק לאחר זמן לא שייך בזה אין מעבירין על המצות:

ד

(ד) ויצטרך להניחם – נ"ל פשוט דאם מתפלל בביתו ורוצה להניח טלית ותפילין ובתוך חדר שלפניו מונח התפילין ובתוך חדר אחר מונח הטלית צריך להניח תפילין ברישא כדי שלא יעבור על המצות אחרי דהתפלין מזומנין לפניו תחלה ואף שלא נטל עדיין התפלין בידו [וראיה מהא דיומא ל"ג ע"ב בגמרא וכי עייל להיכל וכו' עיי"ש]:

ה

(ה) קודם הטלית – ואם עבר והניחם מידו ונטל הטלית שוב אסור לעזבו וליטול התפילין:

ו

(ו) ואין לו ציצית – אפילו הוא הולך בלי ד' כנפות וכ"ש לפי מנהגנו דכל אחד זהיר בט"ק:

ז

(ז) אין צריך – מפני שאין משהין את המצוה אע"פ שי"ל שיעשה אח"כ יותר מן המובחר מצוה בשעתא חביבא וכן בתדיר ושאינו תדיר דקי"ל דתדיר קודם אם אין התדיר לפנינו א"צ להמתין:

ח

(ח) בביתו – כדי שיצא מפתח ביתו בציצית ותפילין וכמו שהביא הב"י והד"מ בשם הזוהר עי"ש שהוא ענין גדול. ואם יודע שילך דרך מבואות המטונפות או שמצויין נכרים ברחוב יניחם בחצר בית הכנסת ואם אי אפשר יניחם בביתו ויכסם בכובעו או בידו. ועיין באחרונים שכתבו במשכים קודם אור הבוקר ובא לבהכ"נ לא שייך אזהרת הזוהר דעדיין לא מטי זמן חיובא. ומ"מ כשיאור היום יותר טוב שיצא לחצר בהכ"נ וילבשם שם ויכנס אח"כ לבהכ"נ:

ט

(ט) ושם יתעטף – ואע"פ שבא הט"ג לידו קודם שהניח התפילין א"צ להתעטף בו בביתו כיון שאין דעתו ללבשו כאן:

י

(י) להתעטף – ובמקום שמצויין נכרים ברחוב יתעטף בחצר בית הכנסת אם אפשר לו:

יא

(יא) ולברך עליו – פי' ברכת להתעטף ויכוין לפטור בברכה זו גם הט"ק וכדלעיל בסימן ח' סעיף יו"ד עי"ש במ"ב ס"ק כ"ד:

יב

(יב) ואז היה וכו' – כדי ליתן שבח והודאה בברכה זו גם על התפילין שנקראין פאר שנאמר פארך חבוש עליך וקאי על תפלין שהן פאר לישראל כמו שנאמר וראו כל עמי הארץ וגו' ויראו ממך ודרשינן אלו תפילין שבראש:

יג

(יג) ומברך עוטר וכו' – ובארה"ח כתב לא ראיתי שנוהגין כן רק מניחין תפלין קודם ברכת השחר או אח"כ כ"א לפי מנהגו רק ראיתי מדקדקים למשמש בתש"י וש"ר בשעה שמברך ברכה זו:

יד

(יד) בשעת ק"ש ותפלה – ר"ל לכל הפחות בשעת ק"ש ותפלה וכדלקמן בסימן ל"ז ס"ב ואמרינן בגמרא כל הקורא ק"ש בלי תפלין הרי הוא כאלו מעיד עדות שקר בעצמו ח"ו ופירשו בתוספות לפי שאומר וקשרתם לאות וגו' ואין קושר ואף שבדיעבד יצא ידי ק"ש מ"מ יש לו עבירה מצד אחר שמראה על עצמו שאין רוצה לקיים רצון הש"י וזהו עדות שקר שמעיד על עצמו ויש עוד פי' אחר עיין בלבוש וכתב בספר חרדים דמזה נלמוד כשאומר ואהבת את ד' וגו' יראה להכניס אהבת הש"י בלבו שלא יהיה כדובר שקר ח"ו. ודע דלא אמרו כן אלא כשעושה כן במזיד שמתעצל להניח תפלין קודם ק"ש אבל מי שאין לו תפלין או כשהוא בדרך ומחמת קור וצינה אינו יכול להניח תפלין וכל כה"ג בודאי אין לו לאחר ק"ש בזמנה מחמת זה. לבוש בסימן נ"ח והעתקתי שם את לשונו עי"ש:

טו

(טו) יכוין בהנחתם – כתב הב"ח בסימן ח' טעם לזה מדכתיב והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ד' בפיך כי ביד חזקה הוציאך וגו' יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונה שיכוין בשעת קיום המצוה וכתב הפמ"ג דמ"מ בדיעבד אפילו אם לא כיון רק לשם מצוה בלבד יצא:

טז

(טז) להניח ד' פרשיות – ויש נוהגים מחמת זה לקרות הארבע פרשיות לאחר הנחת תפלין היינו קדש והיה כי יביאך דשמע והיה אם שמוע בלא"ה קורין כל ישראל בשעת ק"ש. ובתפלין דר"ת יאמר כל הד' פרשיות. ומנהג יפה הוא [ארה"ח]:

יז

(יז) תחלה – דכתיב וקשרתם וגו' והדר והיו לטוטפות וגו':

יח

(יח) ויברך – ר"ל קודם ההידוק וכדלקמן:

יט

(יט) תפילין – הלמ"ד בדגש:

כ

(כ) על מצות – בפת"ח תחת הוא"ו שהוא לשון יחיד ולא יאמר בחול"ם שהוא לשון רבים שהרי לא ניתקנה ברכה זו כ"א לתש"ר בלבד כמו שיתבאר בסימן כ"ו [כן הכריעו רוב האחרונים דלא כט"ז]:

כא

(כא) וטוב לומר – משום חשש ספק ברכה לבטלה כמש"כ בסימן ר"ו ולא שהוא ספק גמור דא"כ איך יברך מספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר בשכמל"ו אלא דאנן בני אשכנז סבירא לן להלכה כדעת ר"ת רק לרווחא דמילתא להוציא עצמינו מידי כל פקפוק נוהגין לומר בשכמל"ו. ויזהר מאוד שלא לומר ברוך שם רק אחר שיהדק הש"ר על ראשו כראוי דאל"כ יהיה הפסק בין הברכה להנחה ויהיה ברכה זו לבטלה בודאי וצריך לחזור ולברך והעולם נכשלין בזה:

כב

(כב) פגע וכו' – דוקא פגע אבל אם הניח ש"ר תחלה או שמצא הש"י שנשמט ממקומו אין להסיר הש"ר דמאי דהוה הוה וימהר להניח ש"י על מקומו ויש חולקין ועיין בביאור הלכה:

כג

(כג) להעביר – כיון דכתיב בקרא מפורש דיד קודם דמתחלה וקשרתם והדר ולטוטפות לפיכך אין משגיחין על העברת המצוה משא"כ לעיל בס"א גבי ציצית ותפלין:

כד

(כד) להניח בקמץ – שהוא לשון הנחה כמש"כ להניח ברכה אל ביתך ולא בפת"ח שהוא לשון עזיבה כמש"כ אחיכם אחד הניחו אתי [אחרונים]:

כה

(כה) אחר הנחה וכו' – דקודם לכן לכתחילה אין ראוי לברך דהוי קודם דקודם וצריך לקרב הברכה לעשיית המצוה בכל מה דאפשר:

כו

(כו) קודם קשירתן – ובדיעבד יברך אפילו אח"כ דמצוה שיש לה משך זמן הוא בכולי יומא:

כז

(כז) קודם שמהדקן – כי ההידוק הוא מצות הקשירה וצריך גם כן ליזהר שיהיה הברכה אחר שמונחים על הראש לא כאותן שמברכין בעודם בידם דא"כ הו"ל קודם דקודם. גם בשעת ברכה של תש"ר יראה שיהיה מכוסה ראשו בטלית ולא יברך בגילוי הראש:

כח

(כח) אסור להפסיק – אפילו בדיבור של מצוה כגון להשיב שלום לרבו וכל כה"ג כי גורם ברכה שאינה צריכה. ואפילו לאותן המניחין תפילין בחוה"מ בלי ברכה או המניחין תפלין דר"ת אחר שחלץ תפלין דרש"י או שחלץ תפלין ע"מ להחזירן דהרמ"א בסי"ב פסק דא"צ לחזור ולברך כשמניחן אח"כ אפ"ה עבירה היא להסיח ביניהן דלכתחילה בעינן שיהיו סמוכין ותכופין זה לזה דכתיב והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך שיהא הוייה אחת לשתיהן:

כט

(כט) בדיבור – ואפילו בלשון הקודש ולכתחילה אסור אפי' להפסיק בשתיקה אם שוהא הרבה שלא לצורך אפילו לא הסיח דעתו. ואפי' לרמז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו בין התש"י ובין התש"ר ג"כ יש ליזהר לכתחילה. אם הניח תפלין של יד בבית זה ותש"ר בבית אחר והיה דעתו לזה עיין לעיל בסימן ח' סי"ג ומ"ב שם לענין טלית וה"ה לענינינו:

ל

(ל) ואם הפסיק – אפילו בשוגג:

לא

(לא) ולדידן דנוהגין וכו' – כי הטעם שאנו מברכין שתי ברכות על תפילין ולא די בברכת להניח לבד הוא שאנו סוברין דעיקר תיקון הברכות אלו כך היתה בתחלת הנחתם תקנו לברך להניח וקאי נמי על ש"ר וכשמניח הש"ר ומהדקו מברך נמי על מצות שזו היא גמר המצוה הילכך ממילא אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם להניח על הש"ר [הרא"ש]:

לב

(לב) לחזור ולברך – ונכון שימשמש אז בשל יד להזיזו ממקומו ויחזק הקשר ובזה תחזור ברכת להניח גם על הש"י ודומה כאלו הניח עתה הש"י והש"ר תכופים זה לזה ואם בירך בלא משמוש ימשמש אחר הברכה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הגרע"א בזה:

לג

(לג) אם סח – ואפילו אם סח בין ברכת להניח ובין הנחת התש"י ג"כ דינא הכי:

לד

(לד) אינו וכו' – אבל לכתחילה אסור להסיח בין ברכת להניח עד אחר הנחה של ראש אפילו בדברים שהן לצורך תפילין אם לא היכי שא"א בענין אחר. אך בחוה"מ שאין מברכין אפשר דיש להקל לכתחילה בדברים שהם לצורך תפילין:

לה

(לה) לא יפסיק – ואפילו לענות אמן על ברכה זו גופא כגון לענות אמן על ברכת תפילין שמברך אחר אסור אם לא שחבירו מכוין להוציאו בברכה זו [תשובת ד"ש והגרע"א בחידושיו דלא כפ"מ עי"ש]:

לו

(לו) לענות עמהם – ואם פסק וענה איש"ר או קדושה או ברכו או שענה אמן על איזה ברכה ששמע חוזר ומברך ועיין בבה"ל. ובחוה"מ או המניח תפילין דר"ת וכיוצא שמניח בלי ברכה יש להקל ולהפסיק לעניית איש"ר וקדושה וברכו ואמן אך אח"כ יזיז הש"י ממקומו קודם שיניח הש"ר כדי שיהיה הוייה אחת לשניהן:

לז

(לז) שותק ושומע – דהשתיקה כענייה לענין לצאת י"ח אבל לא שיחשב כהפסקה

לח

(לח) קודם שיכרוך – הטעם כיון שברכת להניח חוזרת גם על של ראש כנ"ל בס"ק ל"א וכ"ש להמחבר לעיל בס"ה דס"ל דאינו מברך אלא אחת ע"כ ימעט ההפסק בכל מה שיוכל והכריכה סביב הזרוע אינה מעיקר הדין ע"כ טוב לאחר אותה עד שיניח של ראש ובספר כוונות האר"י ז"ל כתוב שהיה נוהג לכרוך השבעה כריכות סביב זרועו תחלה [אבל לא הג' כריכות שעל האצבע] מפני שהוא סובר כיון דלכתחלה גם הכריכות הוא מצוה לפיכך אין זה הפסק וכן המנהג בכ"מ ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ח דעתו ג"כ כמנהגנו לכרוך קודם על הזרוע לחיזוק דבלא"ה לא מתקיים ואינו נקרא קשירה עי"ש כתב בספר מ"מ אם שמע קדיש וקדושה אחר שבירך על של יד ואם יכרוך לא יהיה לו פנאי להניח ש"ר ולענות יניח ש"ר קודם הכריכות אם יכול להדק במקצת שלא ימיש התש"י ממקומו:

לט

(לט) שאסור וכו' – היינו אפילו אם ירצה להוציא הש"ר והש"י שניהן בשוה מן התיק דבזה אין מעביר על המצות אפ"ה יש ליזהר כי יש בזה טעם ע"פ הקבלה כמש"כ בב"י וכ"ש להניח הש"י מידו ולהתעסק בהוצאת הש"ר מדינא אסור:

מ

(מ) מונחת – ר"ל שתהיה מהודקת יפה על הזרוע ואז מותר אפי' קודם שעשה השבעה כריכות. ואם אחר יכול להוציא ולתקן ש"ר בעוד שחבירו מניח של יד הפמ"ג מחמיר וארה"ח מיקל עי"ש:

מא

(מא) לא יתקן – ר"ל אפילו אם בעת תיקון הש"ר לא יניח הש"י ג"כ מידו אפ"ה כשמניח אח"כ הש"ר להניח הש"י הוי כמעביר על המצות:

מב

(מב) שתיהן מעומד – עיין במ"א שרוצה להכריע דהנחה של יד תהיה מיושב והברכה תהיה בעמידה אבל בא"ר בשם רש"ל בתשובה סימן צ"ח כתב דמי לנו גדול מר"ש מקינון אחר שלמד קבלה היה מתפלל כתינוק בין יומו דמי שלא יכול להשיג סודה על נכון יבוא לקצץ בנטיעות ע"כ יהיה הברכה והנחה בעמידה ובביאור הגר"א הוכיח דגם לפי הזוהר מותר להניח התש"י בעמידה ע"כ אין לזוז מהמנהג. כתב הכנה"ג בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא והפוסקים הלך אחר הגמרא והפוסקים מיהו אם בעלי קבלה מחמירין יש להחמיר ג"כ ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים אע"פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולין לכוף לנהוג כך ודין שאין מוזכר בהיפוך בש"ס ופוסקים יש לילך אחר דברי קבלה וגם במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים דברי קבלה יכריע:

מג

(מג) בכל פעם – אפילו אם כשסילקן היה דעתו להחזירם תיכף ואפילו אם לא שינה מקומו כלל בינתים. והרמ"א בסמוך פליג ע"ז. ואם בשעת ברכה היה דעתו שאח"כ יסלקם ויחזור ויניחם מוכח מדברי המג"א לעיל בסימן ח' סקט"ז דלכו"ע אין צריך לחזור ולברך:

מד

(מד) נשמטו – כתב של"ה הא דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן דפסק ההג"ה בסמוך דאין לחזור ולברך. וא"כ אותן שהולכין לפעמים עד חצות בתפילין אם נשמטו ראוי לברך. והח"א כתב דאף בשעת התפלה אם נשמטו המברך לא הפסיד. ומ"מ נראה דלמעט בברכות עדיף:

מה

(מה) ממקומן – דוקא כולן או רובן אבל מקצתן אף דצריך להחזירן על מקומן אין צריך לחזור ולברך [ט"ז בסימן ח' סט"ו ועי"ש בפמ"ג]:

מו

(מו) צריך לברך – דכיון שהזיזן ממקומן הוי כמו שהסירן לגמרי:

מז

(מז) שלא לברך – כיון דהזיזן על דעת לחזור משא"כ בנשמטו מעצמן אמרינן דתיכף שנשמט אזדא ליה המצוה ולהכי שתיק ליה הרב להמחבר שם. ודע עוד דה"ה אם הסירם לגמרי אדעתא להחזירם מיד פליג נמי הי"א ואפילו אם שינה מקומו בינתים ופסקו האחרונים כן. ואם לא היה בדעתו להחזירו מיד רק לאחר זמן אפילו אם אח"כ לבשן תיכף או שהיה בדעתו להחזירן תיכף ואח"כ נשתהא הדבר והסיח דעתו בינתים לכו"ע צריך לחזור ולברך. וכן אם חלצן לכנוס לבהכ"ס אפילו היה דעתו ללבשן תיכף צריך לברך לכו"ע דהא אין רשאי לילך בהם לבית הכסא ואדחי ליה וכמ"ש בסימן ס"ה וכתב הח"א דה"ה כשחולץ שצריך להפיח כיון דאסור להפיח בהן צריך לחזור ולברך:

מח

(מח) של יד – וה"ה בתפילין של ראש דינא הכי:

מט

(מט) לא הסיח דעתו – ואפילו אם סח בינתיים לצורך ענין אינו הפסק בדיעבד וכדלקמן סימן קס"ז ס"ו. ועיין לעיל בסי' ח' במ"ב סקכ"ח:

נ

(נ) ולברך – דכיון דלא נעשה עדיין מצות הנחה נמצא דלא חלה עדיין הברכה על שום מצוה ועשיית הקשר אינו מפסיק כיון שהוא מענין המצוה ע"כ חייל הברכה על הנחה שניה. ומזה יש ללמוד במי שיש בידו תפילין בלי קשר ובירך ועשה קשר והניח דבדיעבד שפיר עולה לו הברכה שעשה דעשיית הקשר אינו הפסק. ומשמע מדברי השו"ע דאם לאחר שהידק התפילין על הזרוע נפסק הקשר צריך לחזור ולברך דכבר נגמר מעשה המצוה וה"ל כנשמטו ממקומם דצריך לברך כשמחזירם וכנ"ל והאחרונים חלקו ע"ז וכתבו דכיון דברכת להניח שבירך קודם הנחת של יד קאי גם על תפילין של ראש כדאיתא לעיל וא"כ כ"ז שלא הניח תש"ר עדיין עסוק במצות השייך לאותה ברכה ולא נגמר עדיין המצוה שבירך עליו עד שהניח גם הש"ר ע"כ כמו בהותר הקשר של יד קודם הנחת של ראש פסק השו"ע דאינו צריך לחזור ולברך ה"ה נמי אם נפסק הקשר ג"כ אינו צריך לחזור ולברך. ואם נפסק הקשר של ראש או של יד לאחר שכבר הניח הש"ר והדקו צריך לחזור ולברך. ואם אין שם מי שיודע לתקן הקשר והוצרך לקחת תפילין אחרים בכל גווני צריך לחזור ולברך דדמי להא דסימן ר"ו ס"ו:

נא

(נא) הותר – הקשר. וה"ה אם נשמטו ממקומם ומ"ש הניח ש"ר ר"ל שהדקו דהוא עיקר מצות הנחה וכנ"ל:

נב

(נב) מהדק ומברך – דה"ל כנשמטו ממקומם וכן אם הותר הש"ר לאחר הידוקו צריך לחזור ולברך כשמהדקו על ראשו ולפי מה שכתבנו לעיל בשם השל"ה אין לברך אם הותר התפילין בזמן התפלה בכל גווני:

נג

(נג) שאולים – ואפילו בשואל שלא מדעת מותר דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה רק שיקפלם כבראשונה ולא יוציאם ממקומו הראשון כמו בטלית לעיל בסימן י"ד עי"ש [אחרונים]:

נד

(נד) גזולים – דה"ל מצוה הבאה בעבירה ואפילו אחר יאוש ואפילו בדיעבד לא קיים מצות תפילין אך אם מכר התפילין לאחר יאוש לאחר דעת המ"א בתרמ"ט והמחה"ש לעיל בסימן י"א דיוכל השני לברך דלדידיה הוי יאוש ושינוי רשות אכן הט"ז והגר"א בסימן זה כתבו בהדיא דבכל גווני אסור לברך אף דלענין לצאת בהם משמע מדברי הגר"א דיוצא בהם אך לענין הברכה אסור מ"מ משום בוצע ברך דעל ידי לקיחתו יצא הגזילה מרשות הבעלים. אך מי שלקח מהשני הזה נראה דיוכל לברך כן מצאתי בדמשק אליעזר לעיל בסימן י"א עי"ש:

נה

(נה) נהגו העולם – ויש שאין משהין עליהם יותר מן החיוב דצריכין גוף נקי והכל לפי מה שהוא אדם אם אין לו גוף נקי ומתיירא שמא יפיח יסלק מיד ועיין סימן ל"ז ס"ב דמשו"ה אין רוב העולם נוהגים להניחם כל היום ובשם האר"י ז"ל כתבו שלא היה חולץ עד אחר ע"כ נקוה לך. וביום שיש בו מילה ראוי שלא לחלוץ עד אחר המילה כי מילה היא אות ותפילין הם אות:

נו

(נו) ג' קדושות – ט"ס הוא ובאמת צ"ל ג' קדישים וד' קדושות. כי ברכו את ד' נחשב חדא שהיא דבר שבקדושה וקדושת שפה ברורה שניה וקדושת העמידה וקדושת ובא לציון. ושלשה קדישים הוא ח"ק שקודם ברכו וחצי קדיש שאחר תפילת י"ח וקדיש שלם שאחר ובא לציון. ומ"מ משמע מפמ"ג ושארי אחרונים דבמקומות שנוהגים לומר קדיש יתום בכל יום אחר עלינו טוב שלא לחלוץ עד אחר קדיש יתום. ואנשים שנוהגין לקפל הטלית ותפילין ולהניחן בתיקן בעת אמירת קדיש לא יפה הן עושין דמאוד יש לכוון בעניית איש"ר כמבואר לקמן בסימן נ"ו בטור ובשו"ע ואיש"ר הוא עוד במדרגה גבוה יותר מקדושה כמבואר שם במ"א סק"א ובודאי לא גרע משאר ברכות דרבנן דאסור לעשות אפי' תשמיש קל בשעה שהוא מברך כמבואר לקמן בסימן קצ"א במ"א סק"ב:

נז

(נז) עד שיחזירו – רמז לדבר ויעבור מלכם לפניהם [היינו הס"ת] וד' בראשם [תפילין] ב"י:

נח

(נח) ויניחוהו בהיכל – והחולצן קודם עכ"פ יזהר שלא יחלוץ הש"ר בפני הס"ת כדי שלא יגלה ראשו בפניה אלא יסתלק לצדדין ובש"י דליכא גילוי או בתפילין ש"ר תחת הטלית גדול שרי [פמ"ג]:

נט

(נט) מוסף – אחר שהחזירו הס"ת בהיכל ובמקומותינו שמכניסים תיכף אחר הקריאה יחלצם אחר הקדיש שקודם תפילת מוסף. ובאליהו רבא כתב דבר"ח יחלוץ אחר קדושת ובא לציון קודם שאומר יהי רצון מלפניך וכו' שנשמור חוקיך ולא ימתין מלחלצם עד אחר קדיש כדי שלא להפסיק בין קדיש להתפלה:

ס

(ס) וה"ה בחוה"מ – והאחרונים כתבו כיון די"א שלא להניח כלל בחוה"מ כדלקמן בסימן ל"א ימהר לחלצן קודם הלל והש"ץ אחר הלל ובחוה"מ של סוכות שיש פנאי בעוד שממתינין על האתרוג אף הש"ץ יחלוץ קודם הלל. הנוהגין ללבוש כל היום יחזור וילבוש בר"ח אחר תפלת מוסף וא"צ לחזור ולברך אם היה דעתו לזה בשעת חליצתן לפי מה שפסק הרמ"א לעיל בסי"ב ובחוה"מ לא יניחם שוב לגמרי עד הערב. והאנשים המניחין תפילין דר"ת בחוה"מ לא יניחום כלל ובר"ח יוכלו להניחם אחר שיסיים הש"ץ תפלת מוסף או שיסירו התפילין של רש"י קודם ובא לציון ושל ר"ת ילבשו בעת אמירת ובא לציון [פמ"ג]:

סא

(סא) קדושת כתר – פי' במקום שאנו אומרים נקדש במוסף אומרים בקצת מקומות כתר יתנו לך לכן אין נכון להיות אז כתר של תפילין עליו ואפילו בעת תפלת הלחש ופשוט דאם שכח והתחיל להתפלל בהם לא יחלצם באמצע דאינו רק מנהגא:

סב

(סב) בכל מקום – והט"ז כתב דהנוהג שאינו חולץ במוסף אין עליו תלונה מאחר שאין אנו אומרים קדושת כתר יתנו לך ושמעתי על גדול הדור אחד שלא היה חולצם במוסף אך המתפלל בצבור בודאי לא ישנה מנהגא דצבורא:

א

(במ"א ס"ק ג'.) בביתו דוקא כצ"ל נ"ב שייך לסעיף ב' בש"ע ויניח תפילין ג בביתו:

ב

(מ"א ס"ק ד') ושם יתעטף כצ"ל נ"ב שייך בש"ע ס"ב לבהכ"נ ד ושם יתעטף:

ג

(ס"ק ה') להתעטף כצ"ל נ"ב שייך להג"ה שם והעולם נהגו. ה להתעטף:

א

ס"א שמעלין בקדש. טעם זה הוא בלקוטי מהר"יל ובנ"י כ' הטעם דציצית קודם דשקולה כנגד כל המצות ועוד דהוא תדיר דנוהג גם בשבת וי"ט. וע' בתשו' שאגת אריה סי' כ"ח:

ב

מג"א סק"ג הרשות בידו לחזור. ע' ת' נחלת שבעה סי' ו' ובש"ת שבות יעקב ח"א סי' ע"ב:

ג

מג"א ס"ק ד' לזה כתב סימן קס"ח סס"א. ולקמן סי' רפ"ד ס"ד:

ד

ס"ה ויברך להניח. מה שהקשה בא"ר למה אין מברכים בלישנא דקרא לקשור תפילין ע' בשו"ת מהרי"ט חלק א' סי' ז':

ה

שם בהג"ה וכן פשט המנהג. לכאורה יש תקנה לצאת מידי חשש ברכ' לבטלה. דבשעה דמברך להניח יכוין אי הדין כרש"י אינו מכוין לפטור בזה הברכה לשל ראש. ואז ממילא שפיר מברך על הראש מצות תפילין. ואם הדין כתוס' דמגיע על הראש ב' ברכות אני מכוין להוציא בברכה דלהניח גם של ראש. אח"ז הראו לי דבס' א"ר הביא בשם ע"ת דיכוין בברכת להניח שלא לפטור בזה של ראש. ובא"ר השיב דא"כ לשטת תוס' יצטרך לברך על הראש ב' ברכות. ואחרי שגם להנך רבוואתא היסוד שבידו לכוין שלא לפטור בזה של ראש. וכאשר נלע"ד דיש לדמותו לדינא דסי' קע"ד מ"ד. ממילא נכונים דברינו דיכוין בדרך תנאי וכההיא דסי' תפ"ט במג"א ס"ז:

ו

ס"ו אם פגע. דוקא פגע. אבל הניח הראש תחלה. א"צ להסירו. ט"ז סי' תרפ"ד סק"ד:

ז

סעיף ט' אסור להפסיק בדיבור וכו'. בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' נ"ט כ' דאם שמע בינתים א' מברך על תפלה של יד דמותר לענות אמן דהאי האמנה על הנחת תפלין לא הוי הפסק. ובתשו' דבר שמואל סי' קמ"ב כ' דלא יענה אמן ונ"ל ראיה מטור א"ח סי' ס"א בשם הרמ"ה דעונין אמן על ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה דהפסקה ליכא דלא גרע משאילת שלום משמע דבלא"ה הוי הפסק אף שעונה על אותה ברכה עצמה. וכן מפסקא דהמחבר סי' ס"ו ס"ז דלא יענה אמן אחר גאל ישראל דהוי הפסק אף דאמן הוי האמנה על גאל ישראל מ"מ הוי הפסק וזה לדעת הר"א שם דעונה אמן היינו דהאמנה בכלל גאולה ומקרי סמיכת גאולה לתפלה אבל מ"מ לענין הפסק בין ברכה להמצוה הוי הפסק:

ח

מג"א סקט"ו לכן ימשמש בשל יד וכו' ק"ל הא אינו מרויח כלום בזה דאם נחוש לשטת רש"י דסח מברך שתים היינו על מצות לחוד. א"כ ממילא בלא סח דמברך אחד היינו דאינו מברך על הראש כלל. א"כ כששמע בשל יד ומברך להניח שוב אינו ראוי לברך על של ראש על מצות ואולי באמת מברך תחלה על של ראש ע"מ ואח"כ ממשמש בש"י ומברר להניח ואין משמע כן וצ"ע:

ט

מג"א ס"ק י"ז רשאי לענות דליכא איסורא. וע' בא"ר שהביא בשם מהרא"י דאף בחוה"מ אסור דאין הטעם משום ברכה שא"צ אלא משום דכתיב והי' שיהי' הויה א' לשתיהן ע"ש וכן הביא בס' בכור שור בגיטין ד' ל"ד. וכ' שם דמה"ט ה"ה לדידן המניחים תפלין דר"ת מספק בלא ברכה לא יפסיק:

י

מג"א סק"כ. מיה' אם בעלי הקבלה שם אות ב' בשם רדב"ז ח"א סי' פ':

יא

סי"ג וביום ר"ח חולץ אותם. בא"ז בשם ת' מ"ע כ' דהנוהגים ללבוש תפלין כל היום. יחזור וילבשם בר"ח אחר מוסף. אבל בחוה"מ לא יניחם אח"כ ואפי' בתפלת מנחה עכ"ל:

א

יניח תפילין עבה"ט וכתב בר"י בשם האחרונים שאם אפשר שיהיה לו תפילין בשאלה מאחר ציצית קודמין ע"ש. וע' לקמן סי' ל"ח ס"ק י"ד לענין תפילין מזוזה. ונראה דהיינו אם נכון לבו בטוח שיוכל לשאול תפילין שעכ"פ לא יצטרך להחזירם כל זמן שירצ' אם לא יזדמנו לו לקנות ואם לאו אכתי איכא למיחש שמא יצטרך להחזירם טרם יזדמנו לו אחרים ונמצא בטל ממצות תפילין שהיא קודמת למצות ציצית לדברי הפוסקי' אלו שהם עיקר לדינא. וע' ביד אפרי' ובשו"ת שאגת אריה סי' ב"ח ובשו"ת שמש צרקה סי' ט"ו בט"ז ונראה דאם יש לו תפילין של רש"י ואין לו תפילין של ר"ת ואין לו ציצית הציצית קודמין כיון דרובא דאנשי אין מניחין תפילין דר"ת כלל. אבל איפכא לא ואפי' יש לו של ר"ת אם אין לו של רש"י הם קודמין לציצית שהם העיקר לענין ברכה כמ"ש בסי' ל"ד. ואף שקדושת תפילין של ר"ת גדולה מאד מ"מ לענין לצאת בו י"ח של רש"י קודמים שאדרבה מחמת זה נמנעו רוב העולם מלהניח' לפי שכל אחד הוא פעולה מיוחדת כמ"ש בזוהר חדש וכמ"ש בסי' ל"ד ולכן פשוט מי שאינו יכול לקנות שניהם יקנה של רש"י תחלה ואח"כ כשיהיה לו לקנות של ר"ת יקנה והכי נהוג עלמא וא"כ ה"ה לענין ציצית. וכתב בשלמי ציבור בשם תשובת דבר משה מי שאין ידו משגת לקנות תפילין של יד ותפילין של ראש יקנה של ראש תחלה ע"ש:

ב

בטלית גדול. עבה"ט ובבר"י כתב בשם תשובת מהר"י מולכין כ"י מי שהיה מונח בכיסו טלית של חול ותפילין וטלית של שבת היה למעלה מכל אם יכול להעביר על של שבת וליקח של חול והביא מתוספות דיומא דף נ"ג דלא שייך אין מעבירין כו' אלא כי בעי למעבד תרוייהו ושוב דחה זאת. והבר"י כתב ללמוד מדברי המג"א אלו שהביא הבה"ט דה"ה בזה יכול להעביר על של שבת וליקח את של חול ע"ש ושם כתב שלדעת האר"י ז"ל אף שהוא לבוש ט"ק יש ללבוש גם טלית גדול קודם התפילין ע"ש:

ג

תחלה. עבה"ט ומי שנוהג להניח של יד מיושב וש"ר מעומד כדעת האר"י ז"ל כתב בדרכי נועם שם כיון דלענין דינא נמי אין חובה לברך ברכת תפילין מעומד ולכן אינו רשאי להחמיר לברך מעומד שלדעת המקובלים הנכון להיות מיושב:

ד

להניח. עבה"ט במג"א מייתי מקרא דמצות ה' ברה ועיין בהגהת תוספת שבת ובשער יוסף על הוריות מ"ש שם בדף כ"ו ובשו"ת חינוך ב"י סי' א' ע"ש:

ה

שני ברכות. עבה"ט. וכתב במחזיק ברכה מי שטעה ובירך על תפילין של יד על מצות תפילין יצא. ואם הוא מבני אשכנז אם נזכר קודם ההידוק מברך להניח קודם ההידוק ג"כ ועל של ראש מברך על מצות כ"כ מהר"ש ווינטורה. ובמכתם לדוד חלק עליו וכ' שבבני אשכנז אם נזכר קודם ההידוק יברך להניח ובש"ר לא יברך כלל ואם לא נזכר יברך כשמניח של ראש להניח לבד ע"ש:

ו

להניח בקמ"ץ. עבה"ט ומ"ש בשם הלבוש ול"ח ליתא דאדרבה גם הם הכריעו לומר בקמ"ץ וכ' כן ע"פ הע"ת וכבר השיג עליו בא"ר והא"ר ומור וקציעה הסכימו להב"י לו' בקמ"ץ וכ"כ מהר"א זכות' בהשגת כת"י על ספר מצות שמורים וכתב כי בקמ"ץ מלשון להניח ברכה אתי שפיר שפירושו שתהיה נחה שם בקיום ובקביעות ע"י הקשר לא תנוד אנה ואנה מה שאין כן בפת"ח ודגש שרשו ינח שהוא ג"כ לשון עזיבה. וגם כשהיא בלשון שימה כגון והנחתו לפני ה' אינו אלא שימה גרידא לרגע ועראי ע"ש וקצת מזה כתב ג"כ בא"ר ע"ש:

ז

שמהדקן. עבה"ט וכתב בשלמי ציבור שצריך ליזהר שלא יהא נחפז לברך על של יד קודם הנחה בקבורת דה"ל קודם דקודם. ואחר ההידוק אע"פ שלא עשה הכריכות לא מקרי עובר לעשייתן ועיין ב"ח ובשו"ת בית יעקב בסי' פ"ח והבאתיו לעיל סי' ח' ע"ש:

ח

עמהם. עבה"ט ובפנים מאירות ח"א סי' נ"ד דעתו שמותר לענות אמן אחר ברכת חבירו על התפילין לכתחלה אע"ג דלקדיש וקדושה לא יפסיק מ"מ אמן הוא קבלת דברים שמאמין בה' שצונו להניח תפילין לא הוי הפסק וכיון שלר"ת אף לקדיש ולקדושה פוסק יש לסמוך עליו לענין עניית אמן ע"ש. ומ"ש בשם דרכי נועם לענין להפסיק בעניית קדיש וקדושה ואמן בין תפילין של יד לשל ראש בתפילין של ר"ת כ"כ בבכור שור בסוטה דף מ"ד ע"ב ע"ש:

ט

הרצועה עיין בבה"ט בשם האר"י ז"ל וכ"כ הרדב"ז בתשובה ח"ג סי' תרכ"ג וכ' בבר"י שכן המנהג בכל מקום. וכתב בספר מ"מ אמנם נראה שאם אחר שבירך שמע קדיש או קדושה ואם לא יכרוך יהי' לו פנאי להניח של ראש ולענות דיש לעשות כן ועדיף טפי למעבד הכי וכן נהגתי עכ"ל:

י

מהתיק עיין בבה"ט ועיין לקמן סי' כ"ח מ"ש בשם המג"א. וכתב בבר"י בשם תשובות מהר"י מולכין מי ששכח ולבש ש"ר קודם ש"י א"צ להסיר' כיון דיצא ידי מצותה והוכיח כן מב"י סי' כ"ו ע"ש וכ"כ בשאילת יעב"ץ סי' קכ"ה וזה דלא כבעל הלכות קטנות סי' נ"ג ומ"מ גם הוא כתב שאם לבש של ראש מפני שלא היה לו של יד ואח"כ נזדמן לו ש"י א"צ להסיר ש"ר קודם הנחת ש"י ע"ש. ועיין בשלמי צבור בשם מהרח"ו שכ' מורי ז"ל הי' נזהר שלא להוציא תפילין של ראש מן הכיס עד שיניח ויקשור הש"י סביב הזרוע בקיבורת במקום הקשר ואח"כ לא היה חושש מלהוציא תש"ר אף שעדיין לא הקיף בזרוע עצמו וכפי הטעם שכתב המ"א אפשר דאף ע"י אחר אין להוציא ש"ר עד שיניח של יד ע"ש. ועיין בתשובת יעב"ץ ח"נ סי' כ"ו שהבאתי לקמן סי' מ"ם ע"ש:

יא

מעומד. עיין בה"ט ועיין בשו"ת ח"צ סי' ל"ו שהביא מתשובת הרדב"ז דדין שאינו מוזכר ההיפך בש"ס ופוסקים יש לילך אחר דברי קבלה וגם במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים דברי קבלה יכריע ע"ש:

יב

לברך. עבה"ט ועיין בשל"ה דמחלק בין מי שלובש תפילין כל היום וגם מו"מ שלו בתפילין שפיר הוי היסח הדעת בנשמט ע"ש:

יג

לברך עבה"ט ועיין לקמן סי' נ"ג בבאר היטב ס"ק ג' שהביא מגינת וורדים וכתב דממג"א סי' כ"ה משמע דא"צ לברך. וכבר כתבתי מזה בסי' וא"ו ע"ש ועיין בפרח שושן כלל א' סי' ע' מ"ש בזה על דברי גינת וורדים ובסי' י"ג יתבאר בעזהי"ת:

יד

ההדוק. עיין בה"ט ומ"ש וכ"פ המג"א כו' ז"א דהמג"א לאו מטעמא דהט"ז אתי עלה אלא משום טעמא דכתב לעיל בנשמטו דבזה"ז שאין לבוש התפילין רק בזמן תפילין לא הוי היסח הדעת וא"כ לדעת הש"ע והא"ר שכ' לעיל ס"ק ט"ו גם בזה יש לברך וגם נ"מ במי שלובש תפילין כל היום גם של"ה מודה כמש"ל. גם דברי המג"א צ"ע מה דמדמה נפסק לנשמטו אליבא דמ"ש של"ה שנראה שלפי הטעם דשל"ה יש לחלק ביניהם. ועיין בא"ר שבצ"ץ משמע כהט"ז ויש להקל בספק ברכה. ואם נפסק הקשר ורוצה להניח תפילין אחרים י"ל דהכל מודים שיברך וכ"כ במח"ב בשם מאמר מרדכי וספר זרע אמת ע"ש:

טו

נהגו העולם. עיין בה"ט והמקור חיים כתב שלא לחלוץ עד אמירת פסוק והיה ה' למלך כו' ובספר הכוונות המסודר ממהר"ש וויטל כ' בהגהותיו שיסיר הכריכות מהאצבע וב' או ג' כריכות מהזרוע ויסיר של ראש ואח"כ ש"י יחליץ מיושב והטלית יהיה עליו עד שיסיר התפילין ע"ש:

טז

מוסף. עיין בה"ט וכתבו בשם האר"י ז"ל אחר קדיש של חזרת ס"ת שבהיכל והיינו כפי מנהגם להחזיר הס"ת אחר אשרי ובא לציון כמבואר בסי' תכ"ג ע"ש וכן נוהגים. ודלא כמ"ש בתשוכות מ"ע סי' ק"ח לחליץ אחר תפלת שחרית ע"ש. וכתב הפר"ח סי' תכ"ג שאם השעה דחוקה שאינו מספיק לחלוץ התפילין יזיזם ממקומם לצד אחר דחשיב כמונחים בכיסם וכו' ונראה שיש מציאת לענין זה כגון שהוא עומד לבוש בתפילין והציבור כבר התחילו קדושת כתר שאין שהות לחלוץ שכמו רגע שיאחר ישלימו לו' הקדושה. וכתב עוד מי שיצא ידי חובת חזרת מוסף וחזר להניח תפילין והלך לבה"כ שעדיין לא התפללו מוסף דעתי נוטה שיכול לומר כתר עמהם. ומח"ב כ' שנראה לו שיסלק התפילין ויאמר כתר וכתב בשלמי ציבור מדלא אמר אסור עד שיסלקם ש"מ דדוקא לכתחלה יש לו לסלקם אבל אם היה עסוק בלימודו ולאו אדעתיה וכשהתחילו הצבור הקדושה ננער ממשנתו ושמעה אזנו ואין שהות לחלוץ בהא אזיל ומודה להפר"ח דעונה כתר עמהם ע"ש. ומ"ש בבה"ט בשם הרמ"ע ע"ש בסי' ת"ח שכתב שהמניחין תפילין במנחה יניחו ג"כ במנחה ר"ח כי קדושת ר"ח עולה ויורדת אחר תפלת מוסף ולכן יכול ללובשם כל היום ובמח"ב כתב שכן נוהגים ודלא כמ"ש באור צדיקים בשם מהרח"ו שאין כן דעתו. וכן מבואר מדברי הפר"ח דלעיל דאחר מוסף יכול ללובשם. ועיין בדבר שמואל סי' קי"ב בענין שיש נוהגין שלא לחלצן בראש חודש ובחול המועד אף במוסף וכ' שם שהלבוש והרדב"ז נתנו טעם שיש לחלצם במוסף ע"ש:

א

כדי שלא יעבור על המצות. דאע"ג דגבי תפילין אם פגע בשל ראש תחלה יסלקנה ויניח של יד תחלה כמ"ש סי' זה ס"ו שאני התם דכתיב והי' לאות כו' כמ"ש בסמוך אבל הכא דאין לנו קדימה לציצית אלא מאסמכתא בעלמא כיון שהיא תדירה בשבת ובחול כמה שכ' ב"י ר"ס זה מוטב שתדחה אסמכתא זאת משיעבור על המצוה כן כתב ב"י:

ב

ושם יתעטף וכו'. פי' דהזוהר כתב שצריך לברך על ציצית קודם תפילין כי תחלה צריך לפרוס על ראשו פרוס' דמצו' ואח"כ יתקשר בקישור' דיחודא דאינהו תפילין שמורין על יחוד שמו ית'. והנ"י כתב ג"כ הכי מט"א רק שכ' אח"כ ומ"מ אותם שמתעטפים בטלית גדול כיון שאין דרך להתעטף אלא אחר כל המלבושים כשנתנו מקטוריהן בראשיהם מצות תפילין באה לפניו תחלה ומברכין עליהם תחלה לפי שאין מעבירין על המצו' עכ"ל ונראה פי' דבריו דכיון דכבר יש המקטורן שהוא בגד כמין כובע על ראשו והטלי' מעוטף עליו מלמעל' וכשירצ' אח"כ להניח תפילין יצטרך להסיר הטלית עם המקטורן מראשו וזהו כמעבירין על המצות דהיינו מצות ציצית שהוא כבר על ראשו והוא ס"ל דעיקר עטיפת הטלית על הראש כעטיפת הישמעאלים שזכר הטור בסי' ח' מ"ה מסיק בשם גדולי עולם שיש לצאת ידי שניהם ללבוש טלית קטן ולהניח תפילין ובב"ה אח"כ יתעטף בטלית גדול. ולפמ"ש רמ"א שהעולם נהגו להתעטף בטלית גדול ג"כ בביתו אין קושיא מההיא דינים שזכרנו דהא אע"פ שמעביר קצת הטלית מעל ראשו מ"מ אינו מעביר על מצות ציצית שעליו דהא כבר פסק רבינו בסי' ח' דאע"פ דלפעמים הוא בגילוי הראש מהטלית לית לן בה:

ג

עד עוטר ישראל. לפי שתפילין נקראים פאר שנא' פארך חבוש עליך כ"כ הטור:

ד

ויניח של יד. דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת וגו' ובגמ' אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך א' שח מברך שתים ופירש"י לא שח מברך א' על של יד ועל של ראש והיינו להניח תפילין ואם שח בין תפילין ש"י לש"ר מברך עוד על מצות תפילין על של ראש והרי כאן שתים עם להניח שבירך על של יד ור"ת פי' אם לא שח מברך א' דהיינו על מצות תפילין על ש"ר מלבד מ"ש להניח על ש"י ואם שח חוזר ומברך על ש"ר ב' ברכות להניח ועל מצות ולא חשבי' מה שבירך כבר להניח על של יד ופסק הש"ע כרש"י ורמ"א כתב שמנהגנו כר"ת והרא"ש נתן טעם לדברי ר"ת שמסתבר היא שעיקר תיקון הברכות כך היתה מתחלת הנחתם תקנו להניח וקאי נמי על של ראש וכשמניח של ראש מברך על מצות שזו היא גמר המצות הלכך אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם להניח וכן אם מניח של ראש לבדו יברך שתים עכ"ל. ומשמע מדברי הרז"ה שמביא ב"י שאם סח ומברך ב' על של ראש צריך למשמש ביד על של יד כשאומר שנית להניח:

ה

צריך להעביר כו'. דכתיב והיה לך לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך ודרשינן נמי בגמ' כ"ז שבין עיניך יהיו שתים ומ"ה מוטב שיעבור על המצות משיעבור על מ"ש בתורה משא"כ לענין ציצית ותפילין כמ"ש בסי' זה ס"א:

ו

להניח בקמ"ץ אע"ג שאין חילוק במשמעות מ"מ ראוי לברך בלשון הכתוב להניח ברכה אל ביתך. (ב"י בשם אגור): העתק מתשובת אחי הגאון מהר"ר יצחק הלוי ז"ל בענין ברכות מצות תפילין אם י"ל מצות או מצווות וז"ל שאלה אותם שנוהגים כה"ג ור"ת וסייעתם דס"ל דמברכין על תפילין של יד להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין אך כשמניחין שנים אם יש להם לומר על מצות הוי"ו בפת"ח או בחול"ם על מצות לשון רבים. וראיתי רבים מחולקים זה אומר כה וזה אומר כה וכל כת מראה טעם לדבריה יורינו רבינו את האמת בזה: תשובה בר"פ התכלת תנן תפלה של יד אינה מעכבת של ראש וש"ר אינה מעכבת ש"י מוכח מזה דב' מצות הן דאי הוה מצוה א' היו מעכבות זו את זו כדתנן בס"פ הקומץ רבה ד' ציציות מעכבות זא"ז מפני שהן מצוה א' וה"נ משמע להדיא התם בר"פ התכלת דאר"ח ל"ש דאינן מעכבות אלא שיש לו ר"ל שני התפילין אבל אין לו מעכבות א"ל אמרת א"ל לא אלא מאן דלית ליה תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעבד וכ"כ גם הרי"ף במס' ר"ה וז"ל ול"ד לתפילין דאר"ח שח חוזר ומברך דהנך ב' מצות נינהו דתנן תפלה ש"י אינה מעכבת כו' וכ"כ הרא"ש שם ובפ"ק דפסחים וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מה' תפילין מפני שזו מצוה לעצמה וזו מצוה לעצמה וכ"כ הטור ויתר הפוסקים וכן במספר תרי"ג מצות מנו אותם שתי מצות ומעתה קשה על מ"ש התוס' בפ' הקומץ רבה וז"ל שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך מכאן מדקדקים כשאדם שוחט עופות או בהמות הרבה וסח ביניהם שחוזר ומברך ומ"מ עבירה היא בידו כדאמרי' הכא שחוזר עליהן מעורכי המלחמה ושמא שאני תפילין שמצוה א' הן אבל התם אם ירצה ישחוט ואם ירצה לא ישחוט ע"כ הא קמן דחשבו להו לחדא מצוה וכ"כ התו' והרא"ש בפ' כיסוי הדם וא"כ דברי הרא"ש האלו סותרים דבריו שזכרנו למעלה וכן בפ"ק דפסחים דברי הרא"ש סותרים אלו את אלו שמתחלה כתב וז"ל ולרש"י נמי כיון דתרי מצות נינהו וכו' ואח"כ כתב ומה שמברכין בתש"י להניח ועל ש"ר על מצות משום דלא רצו חכמים לתקן ב' ברכות שוות זאח"ז במצוה א' אף אם נחלק כדאיתא במרדכי ס"פ בני העיר בשם ר"א דהקורא בתורה והשיח אינו חוזר ומברך ול"ד לתפילין שהן פעמים מצוה א' ופעמים ב' מצות לא סח מצוה אחת סח ב' מצות ע"כ מ"מ קשיא כיון דמשמע להדיא במתני' ובגמ' דלעיל דב' מצות נינהו מנ"ל להתו' והרא"ש ור"א למימר מסברא דנפשייהו דבלא סח ס"ל מצוה א' ולא עוד אלא שנראה כן מדבריהם כאלו היא דבר פשוט ומוכח להדי' שהן מצוה א' בלא שח שהרי לא הביא ראיה לזה ומאין להם פשיטות זה ועוד לדבריהם דס"ל כר"ת דמברכין ב' אף כשמניחים שתיהן א"כ היאך כתבו דמצוה אחת הן והרי אין עושין מצות חבילות חבילות וכדאמרי' אין חותמין בשתים מה"ט ובלא"ה נמי ק' קושי' זו על מ"ש הרא"ש והמרדכי דלר"ת אם אין לו אלא ש"ר מברך ב' וגם דברי ר"א צריכים טעם למה אמרי' בתפילין אם סח ה"ל תרי מצות ואם לא סח ה"ל מצוה א' ולא אמרי' כן בקריאת התורה דמ"ש הא מהא ואי משום שיש שינוי בין התפילין שזו בבית א' ומקומה ביד וזו בד' בתים ומקומה בראש א"כ כי לא סח נמי ליהוי תרי מצות מה"ט ונרא' דודאי תרי מצות נינהו אפי' בלא סח דעל ש"י נאמר ציווי בעצמו ולש"ר נאמר ציווי לעצמה והיינו בענין קשירתם והנחתם זו על היד וזו על הראש וגם בגופן של תפילין הן מחולקים זו בבית א' וזו בד' בתים אלא מפני שהיה ראוי לברך על כל א' מהן ב' ברכות ומטעם שיתבאר בסמוך ציווי חז"ל לתוכפן זו לזו ולברך על שתיהן שתי הברכות כדי שתעלה ברכת להניח על ש"י וגם על ש"ר וכן ברכת על מצות תעלה על שתיהן ומצאו סמך לזה מן התורה כמ"ש הרז"ה בפ' בתרא דר"ה וז"ל עבירה הוא בידו משום דאע"ג דב' מצות הן מ"מ כיון דכתיב בש"י ובש"ר והיה לאות על ידך ולזכרון בין עירך צריך זכירה שיהא תוכף תש"ר לתש"י כדי שתהא הויה א' לשתיהן וה"נ משמע בטא"ח סי' כ"ה וז"ל ראיתי לא"א ז"ל שמיד אחר שקשר ש"י על הזרוע הניח ש"ר קודם שכרך הרצועה סביב הזרוע שהיה אומר כיון שברכה שניה חוזר גם על ש"י כו' יש למעט ההפסק. וכב"י וז"ל ובתשו' הרא"ש כ"ג דין ב' כתב שאין לכרוך הרצועה בנתיים משום דברכת תש"י חוזרת גם על תש"ר וכו' ולא ידעתי למה שינה רבינו מדברי הרא"ש ע"כ ומהר"ש מפראג תי' שמ"ש הטור חוזרת גם על של יד ר"ל גם על הברכה ש"י והוא דוחק ולמאי דאמרן לק"מ שדברי שניהן הן אמת ועולין בקנה א' דכל א' מב' הברכות חוזרת על שתיהן וכ"מ להדיא במ' תנחומא ס"פ בא וז"ל מצוה להניח ש"י תחלה ומברך להניח וחוזר ונותן ש"ר ומברך על מצות ואם סח וכו' ואם ביהא שמיה רבה מברך או בקדוש' פסק בין התפילין מעורכי המלחמה אינו חוזר אלא חוזר ומברך על ש"ר מפני שכל תפלה טעונה ב' ברכות אם ברכן בא' עולות לזו ולזו ואם הפסיקן בטלה ברכה ראשונה וחוזר ומברך שתיהם עכ"ל. והטעם לזה שאמרו שראוי לברך על כל א' מהם ב' ברכות נ"ל שהוא מפני שיש בכל א' מהן ב' ענינים. א' הוא הגוף המצוה שהוא לזכרון להאמין מציאות הש"י ויחודו ויציאת מצרים ושכר ועונש ואף אם היה אוחזם בידו היה אפשר לקיים מצוה זו וע"ז נתקנה ברכות על מצות תפילין והשני הוא הנחת וקשירת תפילין במקומ' המיוחד לה כדכתיב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וע"ז נתקנה ברכה להניח תפילין ולכן ציוו לתוכפם כדי שתעלה כל ברכה על שתיהן והשתא א"ש מ"ש שמברכין שתים על ש"ר כשהפסיק ביניהם ואין כאן חבילות חבילות ומה"ט נמי אמרו שעבירה הוא בידו כשסח ביניהם כי צריך לתוכפם זו לזו כדי שיעלו שתי הברכות על שתיהן ולא אמרו כן בשאר שתי מצות נפרדות וכן בשוחט עופות או בהמות רבות וסח בנתיים דה"ל כמפסיק באמצע סעודתו דאינו חייב לתכוף אכילה שאחר השיחה לאכילה שלפניה ה"נ א"צ לתכוף שחיטה שניה לשחיטה ראשונה לכן לא הוי הסיחה ביניהם היסח הדעת וז"ש התוס' והרא"ש ור"א דשתי התפילין מצוה א' הן אם לא שח לאו למימרא דמצוה א' ממש הן דא"כ כי סח ביניהם נמי ליהוי כשח באמצע מצוה א' כיון שעיקרן של הנזכרים היא אלא כל א' משניהם בא להורות על ב' עניינים לכן חוזרת ברכת להניח גם על ש"ר וברכת על מצות גם על ש"י ומוכח להו הכי בפשיטות מדאסרו להפסיק בין שני התפילין וחוזר עליה מעורכי המלחמה משא"כ בשאר מצות וכדפי' אבל אם שח ממילא ה"ל ב' מצות לגמרי דהא סמיכה ותכיפה לא ה"ל וצריך לברך על ש"ר שתי הברכות וק"ל: והשתא א"ש מאי דאיכא למידק בדברי ר"א שזכרנו למעלה דהא הוא פליג על ר"י הלוי שכתב שם המרדכי בשמו דהקורא בתורה כמה פסוקים ושח חוזר ומברך ומייתי ראיה מתפילין וז"ל והא הכא אע"ג דתש"י אינה מעכבת ש"ר ותרי מצות הן כשסח הוי היסח הדעת מברכה ראשונה ה"נ מי שקורא בתורה ג"פ יצא ידי קריאת' ואם סח בנתיים יברך ברכה שלפניה עכ"ל. מדקאמר אע"ג דתפילין תרי מצות נינהו כו' משמע דכ"ש אם הן מצוה א' דהוי היסח הדעת וחוזר ומברך א"כ מאי קאמר עליה רבינו אפרים דל"ד לתפילין משום דלפעמים הן מצוה א' ולפעמים ב' הא בין כך ובין כך הבי' ר"י הלוי ראיה שחוזר ומברך ותו דא"כ ל"ל לר"י למימר ה"נ מי שקרא בתורה ג"פ יצא ידי קריאתה כלומר ונגמרם המצוה דהא אי לא יצא ידי קריאתה ולא נגמרה המצוה כ"ש דהוי הפסק והיסח הדעת ולפמ"ש יתבארו דבריהם יפה דכוונת ר"י לומר דל"ת דדוקא במצוה א' הוי שיחה הפסק והיסח הדעת כיון דמבטל לגמרי הברכה ראשונה שהיא היתה ע"ד לגמור המצוה וכשהפסיק לא גמרה ובטלה למפרע הברכה ראשונה מ"ה צריך לחזור ולברך משא"כ כשכבר גמר המצוה ולא נתבטלה הברכה ראשונה הרי היא חוזרת גם על מה שיעשה עוד מצוה ששייכ' לה אותה הברכה עצמה לזה מביא ר"י הלוי ראיה מתפילין דאע"ג דתרי מצות הן וגמר כבר מצוה הראשונה ולא נתבטלה הברכה ראשונה למפרע אפ"ה חוזר ומברך ברכה ראשונה על ש"ר ה"נ הקורא בתורה ג"פ ונגמרה המצוה אפ"ה חוזר ומברך אף שלא נתבטל הברכה ראשונה למפרע ור"א השיב דאפי' הוי הפסק והיסח הדעת כשסח אחר ג"פ א"צ לחזור ולברך וראי' מברכו וק"ש וכו' ושאני גבי תפילין דפעמים מצוה א' הן שצריך לתוכפן זו לזו וברכה של זו עולה גם לזו כיון שעיקר ענינם א' הוא כדפי' ומש"ה אם שח הרי הוא עשאן ב' מצות צריך לחזור ולברך כיון דברכה ראשונה הויא אדעתא דהכי שלא ישיח ביניהם ותעלה גם על ש"ר ואח"כ חזר מכוונתו אבל בקורא בתורה שלא בירך מתחלה אדעתא שלא יפסיק קריאתו אחר ג' פסוקים שהרי אינו חייב לעשות כן להכי אפי' שח והפסיק אחר ג' פסוקים א"צ לחזור ולברך כיון דלא נתבטל' כוונ' ברכ' ראשונה והיינו נמי טעמא דהרא"ש שכ' בפ' כיסוי הדם דא"צ לחזור ולברך כשסח בין עוף לעוף וכו' ול"ד לתפילין דשתיהן מצוה א' עכ"ל. ולכאור' ק' הא איפכא מסתברא דבשתי מצות הוי טפי הפסק והיסח הדעת מבסח באמצע מצוה א' ולפמ"ש א"ש ולא קשיא מידי ודו"ק. מצינו למדין שאותם שנוהגין לברך שתים א' על ש"י וא' על ש"ר יאמרו על מצות בחול"ם ל' רבים כיון דקאי אתרווייהו שהן ב' מצות כמבואר במשנ' ובגמ' דפ' התכלת ואפי' שח ביניהם שמברך שתים על של ראש י"ל על מצות בחול"ם ולא מבעי' להרז"ה שכתב הר"ן בשמו בפ' בתרא דר"ה שאם סח חוזר ומברך להניח וממשמש אז בשל ידו מחזק הקשר ועוד מברך על מצות כו' ותוכף שתי מצות זו לזו דפשיטא דקאי שפיר על מצות אתרוייהו אלא אפי' להרא"ש והמרדכי והטור שלא הזכירו שימשמש בשל יד ויחזק הקשר מ"מ כיון שבהנחת של ראש גומר ומשלים שתי המצות של תפילין המצטרפות זו לזו קאי שפיר על מצות גם על של יד שהניח כבר כדאמרי' ס"פ ג' שאכלו אם לא בירך המוציא כל שלא השלים הסעודה מברך המוציא ואע"ג דלא הוי עובר לעשייתן הא אף כשמניח שתיהן בלא הפסק בנתיים ג"כ אינו מברך על מצות עובר לעשייתן הנחת של יד אלא מברך אח"כ על מצות וקאי נמי על של יד אע"ג דלא הוי עובר לעשייתן ולכן י"ל על מצות בחול"ם ל' רבים (וכן משמע ברמב"ם פ"ב לומר על מצות דכ' מפני שהן ב' מצות: אמנם אם אין לו אלא של ראש בלבד פשיטא שיברך על מצות בפת"ח הוי"ו ומתוך מה שכתבתי יצא לנו שבכה"ג מברך שתים וכמ"ש הרא"ש והמרדכי והטור כיון דכל אח' טעונ' שתי ברכות ולא כנ"י בה' קטנות שכ' דמברך על מצות לחוד וכבר תמה עליו הב"י בא"ח סימן כ"ו דהא הכא ס"ל כר"ת דסח מברך שתים קאי אש"ר ואף שיש לי ליישב דס"ל לנ"י דבאין לו אלא ש"ר לא יברך שתים משום דאיך עושה מצות חבילות משא"כ בסח ביניהם מ"מ קאי גם כאן אש"י וכדפירש לעיל כבר הוכחנו דלא שייך הכא עושין מצות חבילות ולהכי לא נקטינן כנ"י אלא כהפוסקים הנזכרים וכמ"ש בש"ע סי' הנזכר. ועוד יצא לנו ממ"ש דאם אין לו אלא ש"י מברך שתים כיון דכל אח' טעונה שתים כדפי' וכן פסק הסמ"ק והגהו' סמ"ק וסה"ת ולא ידעתי למה פסק הטור דעל ש"י לבד מברך להניח ולא על מצות והוא נגד הפוסקים הנזכרים בלי שום טעם וראיה ולא הזכיר דעתם כלל ואי משום דאמרי' סח מברך שתים על ש"ר וא"כ נשארת ש"י בברכת להניח לבד שאני התם שא"א לתקן עוד א"נ ברכות על מצות שמברך אח"כ על ש"ר קאי נמי אש"י אף שהפסיק בנתיים ומטעמא דאמרינן לעיל ואי משמע להטור הכי ממ"ש הרא"ש וכ"כ המרדכי בה' קטנות בשם ר"י גם סח מברך שתים אש"ר וכן אם אין לו אלא של ראש וכו' ולא כתבו סתם אם אין לו אלא א' כו' דהוי משמע בין ש"י בין ש"ר גם מזה אין הוכח' כ"כ דאפשר דמשום דאינהו קאי התם בש"ר הזכירו ג"כ דין דאין לו אלא ש"ר ואין ה"נ דה"ה באין לו אלא ש"י כמ"ש הסמ"ג והגהות סמ"ק וסה"ת להדיא ואפשר משום דהרי"ף ורש"י ורמב"ם פסקו לברך על שתיהן להניח לבד ולא פליג ר"ת עליהם להדיא בש"י אלא הזכיר ש"ר נקט כספק ברכות להקל הנלע"ד כתבתי יצחק לוי:

ז

לפיכך צריך לברך כו'. פי' קודם הנחה פשיטא שלא יברך דעכ"פ סמוך לעשייתו בעי' וזה הוי קודם דקודם ע"כ יברך אחר ההנח' וקודם עיקר העשוי' שהיא הקשירה דהיינו הידוק הרצועה המונחת על הזרוע כ"פ ב"י פי' א'. ועוד פי' שני דלא בא למעט רק שלא יעשה אחר ההידוק אלא קודם לו אבל אם בא להקדים גם קודם ההנחה שפיר דמי והסכים ב"י לפי' א'. וק"ל מ"ש מן ברכת על ביעור חמץ דמברכין קודם הבדיקה מטעם שהבדיק' צורך הביעור כמ"ש הטור ריש ה' פסח כ"ש דנימא כאן שהנח' היא לצורך הקשיר' שהיא העשיי' העיקרי' וזה ראי' לפי' השני. וי"ל לפי' א' דגם בבדיקת חמץ הי' ראוי לברך קודם הביעור אלא שאין זמנו קבוע ביום שהאדם הולך בשוק ויש לחוש שמא מתוך עסקיו יעבור הזמן משא"כ בלילה שכל אדם מצוי בביתו אבל כאן ההידוק אחר ההנח' הוא בבירור תיכף ע"כ יעשה מן המובחר כנ"ל:

ח

אלא שותק ושומע. דהשתיקה כעונה לענין לצאת י"ח אבל לא שיחשוב כהפסק' ומשמע כאן שאלו עבר וענה יהא שמיה רבא וכיוצא בה דלא הוי הפסק לענין שיצטרך לברך שנית על התפילין כדין המפסיק בשיחת חולין וכ"כ בב"י בשם המרדכי מטעם דאין הפסק אחרי שצורך הוא לו:

ט

קודם שיכרוך. הטעם בטור בשם הרא"ש כיון שברכ' שני' חוזרת גם על ש"י ומטעם זה אין להפסיק ביניהם ע"כ ימעט ההפסק בכל מה שיוכל והכריכ' סביב הזרוע אינה מן המצו' הלכך טוב לאחר אותה עד שיניח ש"ר עכ"ל. וכ' ב"י בשם תשוב' הרא"ש בל' זה מפני שברכת תש"י שייכא ג"כ על התש"ר עכ"ל. ומהר"א מפראג פי' דברי הטור מ"ש גם על ש"י פי' על ברכת להניח שהיא ש"י ונמצא דברי הטור כדברי הרא"ש והוא מוכרח דאל"כ תקשה לך הא כתב אח"כ דאם אין לו אלא ש"י מברך להניח לחוד ש"מ דא"צ לש"י רק להניח וכן משמע באשר"י הלכות קטנות ובספ' כוונת האר"י בשם מהר"ר יצחק לוריא שנהג לכרוך שבעה כריכות תחלה בזרוע ואח"כ הניח של ראש וכתב בזה סוד ע"ש.

י

להוציא תפילין של ראש כו'. יש נוהגים לעשות לכל תפלה כיס בפני עצמו ולעשות סימנים בכיסים של התפלה איזה של יד ואיזה של ראש ולא נכון הוא דמ"מ כשיבוא הכיס שבו תפילין של ראש מזומן לפניו תחלה נגד ימינו צריך שיהפוך הכיסים שיבוא של יד לפניו תחלה ונמצא מעביר על המצות אלא יניחם שניהם בכיס אחד ארוך וצר ויניח של ראש למטה ושל יד למעלה באופן שבשום פנים א"א לשל ראש שתבוא קודם:

יא

הזיזם ממקומם כו'. לעיל סי' ח' סי"ד נתבררו דברים אלו ושיש לנו לפסוק כי"א קמא שמביא רמ"א שם וא"כ לענין תפילין יש לפסוק אם הסירם כדי ליכנס לב"ה צריך לחזור ולברך אבל בלא ליכנס לב"ה א"צ לברך:

יב

א"צ לחזור ולברך. כיון דלא נעשה עדיין מצות הנחה נמצא לא חלה הברכה על שום מצוה וכיון שלא הסיח דעתו ממנה חיילא שפיר על הנחה שניה כ"כ ב"י. ומדבריו יש ללמוד במי שיש תפילין בידו בלא קשר ומברך ועושה קשר ומניח דשפיר עולה לו הברכה שעשה תחלה דעשיית הקשר אינה הפסק אלא תיקון כמצות ודומה להביאו מלח שבין ברכת המוציא לאכילה לקמן סימן קס"ז ס"ו: וכתב עוד ב"י דאם עשה ההידוק כבר ואח"כ נפסק ומתקנו צריך לברך דכבר נעשה המצו' במה שהידק פ"א ולכאור' יש להביא ראיה מטלית שנפלה כולה ממנו דצריך לברך כשחוזר ומתעטף כמ"ש סי' ח' סט"ו אבל ק"ל דהא ברכת להניח שמברך קודם הנחת תפילין ש"י קאי גם על תש"ר כדאיתא לעיל וא"כ כל זמן שלא הניח תש"ר עדיין עסוק במצוה השייך לאותה ברכה ומה שעשה קשר לתש"י הוא ג"כ מתוקן המצוה כי א"א לו להניח ש"ר קודם ש"י וע"כ צריך לתקן תש"י ואח"כ יניחם כראוי נמצא שקיום המצוה השייכה לברכה נמשכת עדיין עד שתגמור דהיינו אחר שהניח ש"ר ונראה שזה טעם הש"ע מ"ש אח"כ והוא מן דברי הראב"ד בב"י דאם הותר קודם הנחת ש"ר כו' מטעם שקיום הברכה עדיין נמשך כמ"ש ואע"ג דהראב"ד לא זכר אלא היתר ההידוק נראה דה"ה בנפסק דחד טעמא הוא דהא הזיזו ממקומן צריך לברך ועוד נפרש בסמוך בס"ד:

יג

אם הותר ש"י כו'. צ"ע כוונת הש"ע דהא הותר ונפסק שוים הם כמ"ש בסמוך וגם סידור לשון הב"י מורה כן דמתחלה כ' דנפסק הקשר ואח"כ מסיים בלשון זה אח"כ מצאתי בס' א"ח בלשון זה כ' הראב"ד כו' דמשמע דאותו דין דזכר הב"י תחלה נתפרשו גם דברי הראב"ד וא"כ קשה הא כ' הש"ע תחלה בנפסק דוקא בתחלת ההידוק א"צ לברך הא אחר ההידוק צריך לברך וכמ"ש בשם ב"י וכאן כ' בהותר דכל זמן שלא הניח ש"ר א"צ לברך. ונ"ל דבספר ב"י הי' נסתפק בפירוש דברי הראב"ד אם יש חילוק בין הותר לנפסק דאפשר דבהותר מסתבר טפי שא"צ לברך שנית כי מחוסר מעשה קל דהיינו ההידוק לחוד וכיון שעדיין ש"ר לפניו ושייך לברכת ש"י כמ"ש בסמוך מ"ה א"צ לברך משא"כ בנפסק הקשר דהוא מעשה חדש מ"ה כ' בב"י סתם שאחר שכתב חילוק שלו בנפסק העתיק ל' הראב"ד וסמך על המעיין לידע מוצא הדברים אבל בש"ע לא כתב אלא דבר הברור ע"כ לא כתב רק מלתא דלית ביה ספיקא דהיינו שנפסק בתחלת ההידוק א"צ לברך ואלו אחר ההידוק לא כתב כלום אלא העתיק הדברים של הראב"ד כהוייתן שמהן יש ללמוד דה"ה לנפסק שא"צ לברך אפי' בנפסק אחר ההידוק כנ"ל ברור וכנ"ל לפסוק להלכה אפילו בנפסק אחר ההידוק א"צ לברך כ"ז שלא הניח עדיין ש"ר כנ"ל:

יד

ולא על גזולין. דבוצע ברך נאץ ה' עד שיהא בהם יאוש ושינוי רשות כ"כ ב"י בשם א"ח בשם העיטור אבל נ"ל לפי מה שהוכחנו בסי' י"א ס"ו דבציצית אין לברך עליהם אפי' אחר יאוש ושינוי רשות ה"נ כן הוא בתפילין ומ"ה סתם הש"ע כאן וכ' סתם פסולין דמשמע בכל גווני וכן דקדק בב"י מדברי רמב"ם בסי' י"א מדכתב סתם פסולי':

טו

עד שיחזירו ס"ת. סמך לדבר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם:

טז

קדושת כתר. פי' במקום שאנו אומרים נקדש במוסף אומרים במקצת מדינות כתר יתנו לך וכו' וכתב ב"י הטעם דאין נכון להיות באותה שעה כתר דתפילין עליו כדאיתא בשם הזוהר מביאו ב"י לענין תפילין בח"ה בסי' ל"א. ותמהני על מ"ש רמ"א שהמנהג לסלקם בכ"מ והלא בח"ה חמור טפי לענין תפילין שלא להניחם כמו שהאריך על זה ב"י בשם הזוהר ואפ"ה מניחין תפילין במדינות אלו ואפי' בברכה ואלו כאן משום קדושת כתר שיש במדינות אחרות נחלוץ תפילין ואדרבא בהרבה דוכתי שאין מניחין תפילין מ"מ אין חולצין אם היו עליו כבר וכאן נימא להיפך. ושמעתי בשם גדול הדור אחד שלא היה חולצם במוסף כיון שא"א כתר ע"כ נראה דהנוהג כן שאינו חולצן אין עליו תלונה על שהוא סותר המנהג כי יש לו על מי לסמוך:

א

בש"ע ס"א שמעלין בקודש. נראה שלא בא לתת טעם על איחור תפילין מציצית דלא שייך מעלין בקודש אלא לענין אותה מצוה עצמה וכגון מתפילין ש"ר אין עושין ש"י וכיוצא בו וכן לענין נר חנוכה שמוסיף והולך משום מעלין בקודש היינו באותה מצוה עצמו יש לו לעלות בקודש אבל בשאר מצות לענין קדימה אדרבא אמרינן בזבחים המקודש מחבירו קודם לחבירו. אלא עיקר טעם קדימת ציצית לתפילין הוא משום שזו תדירה ועוד טעם אחר שהביא בב"י שם ע"ש וכאן לא בא אלא לומר דלא תימא דדינא להקדים משום דמקודש מציצית ובפרק כל התדיר איבעיא הוא תדיר ומקודש איזה קודם לזה אמר דאיכא נמי קצת סברא דמעלין בקודש ולא דמי לההיא דזבחים גבי תדיר ומקודש דהכא כיון שהוא מצוה שבגוף יש לו לעלות בקודש וכיון דלגבי מלתא דכל המקודש קודם איכא קצת סברא דמעלין בקודש שוב אזלינן בתר תדיר ומקדימין הציצית ובלקוטי שבסוף שו"ת מהרי"ו כתוב לשון הכתוב בש"ע כאן ונראה שמשם העתיק המחבר וכתבו לסניף בעלמא וכמ"ש ומצאתי בשו"ת שאגת אריה שהשיג על הש"ע בזה ע"ש:

ב

(בש"ע סעיף ב') ויניח תפילין כאן צריך לציין הס"ק ג' שבמ"א ולמחוק מה שמציין לסעיף א' וס"ק ד' צריך לציין על תיבת ושם יתעטף. וס"ק ה' צריך לציין על והעולם נהגו להתעטף:

ג

(בט"ז סק"ב) אין קושיא מההיא דהנימוקי יוסף שזכרנו כצ"ל:

ד

ט"ז סק"ו ומהר"א מפראג כצ"ל:

ה

(שם) כיון שעיקרן אחד הוא אלא כ"א משניהם בא להורות על ב' ענינים הנזכרים ולכן כצ"ל:

ו

(שם) דהא הני ס"ל כר"ת כצ"ל:

ז

(שם) בשם ר"י גבי שח מברך כצ"ל:

ח

ס"ק ז' כ"ש שנאמר כאן הנח' לצורך הקשירה ולענ"ד לק"מ דהתם הבדיקה עצמה מצוה הוא ואף אם לא מצא חמץ בבדיקה לבערו אין ברכתו לבטלה שדעתו עם הברכה לבער אם ימצא כמ"ש סוף סימן רל"ב וא"כ שפיר צריך לברך קודם הבדיקה שהיא בעצמה מצוה משא"כ כאן דאע"ג דהנחה צורך הקשיר' מ"מ הנחה בעצמה אינה מצוה שאם הניח ולא קשר אינה כלום וברכתו לבטלה א"כ צריך לברך על העשיה העיקרית דהיינו קודם הקשירה ואפשר דהט"ז לטעמיה סוף סי' תל"ב שכת' שם שהברכה קאי על מה שיבער למחר בודאי ע"ש ומ"מ נראה דגם הוא מודה שאם לא מצא לבער כלל דלא הוי ברכה לבטלה דהבדיקה בעצמה ודאי הוי מצוה שתיקנו חז"ל שלא יעבור בבל יראה או דילמא אתי למיכל מיניה ולכך מברכינן עלה קודם העשיה ומ"ש הט"ז לתרץ דגם התם ראוי לברך קודם הביעור כו' שמתוך עסקיו יעבור הזמן כו' צ"ע דהא ע"כ יצטרך לבער קודם זמן האיסור דמהאי טעמא פריך ונבטליה בשית שהוא זמן מסוים לביעור בזמן התלמוד כמ"ש הט"ז סימן תל"ד סק"ה וא"כ ה"ה לענין ברכה ועיין בט"ז סימן תל"ב סק"ב הביא בשם הרא"ש ומפרש דבריו דקשיא ליה שיברך בשעת הביעור ומשני דגם שעת הביעור הוא דרבנן ממילא טוב לברך על ההתחלה ע"ש וכאן צ"ל כמ"ש דאע"ג דהנחה צורך המצוה מ"מ אין בעצמה קיום המצוה משא"כ שם שבהתחלה עצמה דהיינו הבדיקה מקיים מצוה דרבנן כנלע"ד:

ט

במ"א ס"ק כ"ג בד"ה וצריך לברך לכ"ע אף להי"א דלעיל בהזיזו א"צ לברך מ"מ בזה הוי כנשמטו לכאורה צ"ע דמה ענין זה להזיזו דשאני התם שהזיז אותם בכוונה ע"מ להחזירו וזה עיקר החילוק בין הזיזו לנפסק דיש הפסק בעשיית הקשר ולפמ"ש המג"א לעיל ס"ק ב' דכשב"ה אינו רחוק כו' א"צ לברך א"כ גם התם יש הפסק ואפ"ה א"צ לברך וא"כ י"ל דה"ה בנפסק הקשר אבל מ"מ קשה כמ"ש דאיך ס"ד לדמות זה להזיז וכדמשמע מב"י וד"מ כמ"ש מג"א לקמן בשמם הא הזיז שאני שהוא בכוונה להחזירם וזה עיקר החילוק בין הזיז לנשמטו וצ"ל דלכך ס"ד לדמות להזיז כיון דמיירי בלא הסיח דעתו בעשיית הקשר ובשעת הנחה היה דעתו שיהי' מונחים עליו שהרי עתה בא להניח אותם הלכך אף שנפסק שלא בכוונה מ"מ דמי למ"ש של"ה דנשמטו אליבא דידן דעיקרן על שעת התפלה שאינו מסיח דעתו הוי כחולץ ע"מ להחזיר וה"נ דהפסק קשר זה כיון שעתה הוא עוסק בהנחת התפילין ולכן כ' המג"א דזה דמי לנשמטו וצ"ל טעמו דאף דלא הסיח דעתו בשעת עשיית הקשר וגם בשעה שנפסקו היה עסוק בהנחתן מ"מ כיון שנפסק שלא בכוונה ואחר כך היה הפסק ע"י עשיית הקשר לא מהני מה שלא הסיח דעתו דכבר גמר מצותו ועשה הפסק גדול בין הנחה ראשונה לשניה אך זה דוקא לדידהו שלא היו להם קבע בהנחת תפילין בשעת תפלה. ולכן אף על פי שלא הסיח דעתו חשבינן ליה היסח הדעת על ידי ההפסק' בעשיית הקשר משא"כ אליבא דידן למ"ש של"ה דא"צ לברך דהנחה זו שמניח הוי כמניח בהדיא על כל שעת התפלה ואף שנשמטו מעצמן הוי כחולץ להחזירן א"כ אף בזה הדין כן ובשביל ההפסקה בעשיית הקשר לחוד לא איכפת לך כיון דבאמת לא הסיח דעתו כנלע"ד: