א
דין גביית חוב וכתובת אלמנה ובו ט סעיפים:
מי שמת ואלמנתו (או גרושתו) (מרדכי פ' הכותב) באה לגבות כתובתה ועליו ב"ח אם זמן של אחד מהם מוקדם ולא הניח אלא קרקע כדי לפרוע לא' מהם מי שזמנו קודם יגבה והא' ידחה בין אלמנה בין בעל חוב ואפי' תפס המאוחר מוציאין מידו: הגה היתה הכתובה מוקדמת אינה יכולה לומר לא אגבה כתובתי עכשיו רק אהיה ניזונית בבית בעלי ואח"כ אגבה כתובתי אלא נותנים לה כתובתה והמותר לבעל חוב (וע' בח"ה סי' צ"ז):
ב
לא הניח אלא מטלטלים שאין בהם קדימה כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי ינתנו לבעל חוב אפי' הוא מאוחר ותדחה האשה מלגבות עיקר ותוספת ומיהו אם תפסה אפי' שלא בב"ד אין מוציאין מידה: הגה וי"א דאפי' תפסה מוציאין מידה (מרדכי בשם מוהר"מ פ' הכותב) וכן הורו האחרונים (מהרי"ל ומהרי"ו) ואין חילוק בזה בין מלוה בשטר או מלוה על פה הידועה (מהרי"ו סי' ל') אבל אם אינה ידועה יכולה לומר דילמא אינו חייב לך ולכ"ע אם תפסה פקדון של אחרים שהיה ביד בעלה צריכה להחזיר (מהרא"י בפסקיו סי' ר"ס) י"א דאין כותבין אגב בכתובה וכן נוהגין מיהו אפילו כתב בזמן הזה אין לחוש וכמו שנתבאר לעיל סי' ק':
ג
אם זמן שניהם שוין או שנשא ולוה ואח"כ קנה או שלוה ונשא ואח"כ קנה שחל שעבודם כאחד בשעה שקנה בין שהניח מקרקעי או מטלטלי ינתנו לבעל חוב ותדחה האשה מגביית עיקר ותוספת ואם קדמה האשה ותפסה קרקע אם קדמה וגבתה בב"ד כגון שהגבוה ב"ד קודם שידעו שהיה שם בעל חוב אין מוציאין מידה אבל אם גבתה מעצמה אפי' ע"י שומא מפקינן מינה ואם קדמה ותפסה מטלטלין אפי' שלא בב"ד לא מפקינן מינה: הגה אלמנה שבאת לגבות כתבתה והיתומים טוענין שתתן ערבות שאם ימצאו אח"כ בעלי חוב המוקדמים שתחזיר מה שגבתה אין שומעין להם וגובאת כך בלא ערבות (ריב"ש סי' רצ"ט):
ד
אם יש כדי לפרוע לשניהם בקרקע ומעות אם זמנם שוה נותנים לבעל חוב מעות ולאשה קרקע (אפי' יש לה נדוניא עם הכתובה כך משמע מפירש"י והב"י) ואם קדמה לגבות מעות יש מי שאומר שמוציאי' מידה ונותנים לבעל חוב (מיהו אם הבעל חוב חפץ בקרקע נותנים לו הקרקע) (טור) ואם אין זמנם שוה המוקדם נותנים לו המעות ואם קדם המאוחר ותפס המעות יש מי שאומר שמוציאין מידו:
ה
היו כתובים בכתובה נכסי צ"ב וטענה שאבדו או שלקחם הבעל הרי היא בנכסי צאן ברזל כשאר בעלי חובות ונשבעת שלא לקחה אותם ולא נתנה ולא מחלה וחולקה עם בעלי חובות: הגה אם בעל חוב גובה מנדוניית האשה שהיא בעין (עיין בח"ה סי' צ"ז סעיף כ"ז):
ו
הערב לאשה בעיקר כתובה או בתוספת אינו מתחייב אפי' בקנין וה"מ באשה דעלמא אבל לכלתו מתחייב בקנין ואם היה קבלן שאמר לה הנשאי לזה ואני נותן לך משתעבד אפילו בלא קנין אפילו לאשה דעלמא: הגה וי"א דכל ערב משתעבד בקנין (טור בשם הראב"ד) ולכלתו אפי' בלא קנין (כן כתב הטור לדעת הראב"ד) י"א דערב לחתן בעד הנדוניא הוי כערב לאשה בעד הכתובה (מרדכי פ' גט פשוט והגהות דגיטין) ויש חולקין ואומרים דערב דנדוניא חייב כשאר ערב (הר"א ממיץ ובעל התרומה) מיהו כל זמן שלא נשאה יכול לחזור בו (וכן כתוב הב"י בח"ה סי' קכ"ט):
ז
הערב לאשה בכתובתה בענין שהוא חייב וגירשה בעלה ואין לבעל נכסים לפרעה לא תפרע מן הערב עד שידירנה בעלה הנאה על דעת רבים כדי שלא יעשו קנוניא עליו ואסור לאדם להשיאו עצה שיגרשנה כדי שתגבה הכתוב' מהערב ואח"כ יחזירנה דשמא לא ידירנה הנאה מיהו אם האב ערב לכלתו בעד בנו והבן ת"ח והשעה דחוקה לו ואין האב מהנהו מנכסיו מותר להשיאו עצה זו: הגה הערב לאשה בנדונייתה וכתב בשטר כל זמן שיתבעהו שניהם שחייב לשלם להם ומת הבעל אפ"ה אשתו גובאת מה שכתב לה (ריב"ש סימן תפ"א):
ח
וכן אם הקדיש כל נכסיו ומגרשה לא תגבה כתובתה עד שידירנה הנאה:
ט
אבל מן הלקוחות גובה אפי' בלא הדירה ואם ירצה להחזירה אח"כ יחזירנה:
באר היטב אבן העזר
ק״ב
א
ב"ח וכו'. היה חייב המס נפרעין מנכסיו המס תחלה ואח"כ תגבה היא כתובתה כנה"ג בשם משא מלך ח"ד משפט ז'. באה לגבות ממקומות בה"כ וגבאי צדקה מעכב בעבור שבעלה חייב לצדקה הדין עמה משאת בנימין סי' ק"ב וכ"כ ב"ש בסימן ק' ס"ק ג':
ב
יגבה. כתב בעל פנים חדשות בשם שארית יוסף סימן ל"ז הכותב לבתו שטר חצי זכר וקודם מותו עשה כתובה גדולה לאשתו וחתניו טוענים ששטר שלהם קודם ליטול. ישלמו בראש הכתובה ואח"כ יטלו בחצי זכר. בתשובת רמ"א סימן ק"ט העלה אעפ"י שמי שזמנו קודם קודם לגבות. אם הב"ח גבה ע"י ערכאות של עכו"ם ולא היתה האשה יכולה למחות ולטרוף מן הב"ח. אם מכר הב"ח הקרקע לישראל אחר אין טורפת מהם ע"ש:
ג
אג"ק. עיין בחה"מ סי' קי"ג. מלוה ע"פ מוקדמת. וכתובה מאוחרת שכתב בה מטלטלי אג"ק. יש מחלוקת בין הרשד"ם והרש"ך. שהרשד"ם חח"מ סימן ר"י כתב דאם תפס הבע"ח שבע"פ מעצמו זכה. והרש"ך ח"א סי' ל"ה כתב דמוצי' מידו ונותנין לאלמנה עיין כנה"ג חח"מ סי' ק"ד. ובש"ך שם:
ד
ותוספת. אבל לא הנדוני' כי בנדוני' דינה כבע"ח. ותוס' שליש הנהוג בינינו. כתב הב"ש אע"ג דכתבתי כמה פעמים דדינו כנדוניא כאן י"ל בתוס' שליש דינו ככתובה ע"ש. וז"ל הרדב"ז ח"א סי' ע"א. נ"מ שלה נוטלת וכן נצ"ב דהיינו נכסי נדוניא אם הם בעין או תמורתם שיש עדים או ראיה שאלו באו מכח אותם הנכסים שהיו מנדונייתה נוטלתן ואין לבע"ח בהם כלום ואם אכלן הבעל או שנאבדו כיון שהוא חייב באחריותן הרי הוא בהם כשאר בע"ח וחולקין. ומנה ומאתיים ותוספת בע"ח קודם ע"ש. ועיין בח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ו. והרח"ש בתשוב' סי' נ"ד כתב דתוס' דידן דינו כנדוניא אפי' כאן. חפץ הקנויה ממעשה ידיה וכן פירות נ"מ שלה שהם בעין נוטלתן האשה וישומו לה לנדוניי' ולא תועיל קדימה או תפיסה לבע"ח הר"ם מטראני ח"ג סימן קפ"ד. החשבון מהנדוני' שחוזר ליורשי האשה כשמתה בלי זרע של קיימא לפי התקנה או המנהג או התנאי דינו כנדוני' הרא"ש. מי שמת והיה חייב שכירות למשכיר ונמצאו מטלטלין בתוך הבית. המשכיר קודם לאלמנה אף אם כתב בכתובה מטלטלי אג"ק וזמן הכתובה קודם לשכירות המשכיר רשד"ם חא"ה סימן קפ"ג:
ה
מידה. היינו כשלא תפסה בב"ד אבל אם תפסה ברשות ב"ד י"ל דמהני ב"ש ח"מ ע"ש שלא החליטו הדבר הזה. וכנה"ג דף קכ"א ע"א אלא דאם תפסה מטלטלין לא מפקינן מינה מפני שיכולה לומר קים לי כהרא"ש ע"ש ועיין מהרי"ט בתשובה חח"מ סימן ח':
ו
בעלה. או אפילו הלואה והיא נושאת ונותנת בבית ובאה מעות לידה מוציאין מידה אפי' אם היא מוקדם ויש קרקע חייבת לשלם דאל"כ נעלת דלת כו'. מהר"י ווייל סי' רמ"ד ע"ש ועיין בח"מ ס"ס צ"ו ס"ק ט' מש"ש הש"ך:
ז
מידה. ובש"ג פוסק דאין מוציאין מידה:
ח
המעות. האחרונים תמהו דהא במטלטלין ומעות לא שייך מוקדם ומאוחר עיין ח"מ ב"ש:
ט
סעיף כ"ו. דשם נתבאר דאם הנדוני' עדיין בעין ברשותה ולא הכניסה לו אין בע"ח גובה ממנו ע"ש. אלמנה שנתערבה בעד חוב בעלה אינה יכולה לגבות מנדוניית' או מתכשיטיה קודם הב"ח אם אין שם נכסים יותר מכדי החוב. וכן אם משכנ' התכשיטים והנדוני' בחוב בעלה והב"ח אינו מוצי' לגבות כ"א מנדונייתה ותכשיטיה אין האשה יכולה להוציאם מידו הרא"ם ח"א סי' פ"א. אין האשה גובה כתובתה ונדונייתה מנכסי השותפות כל עוד שהם חייבים חובות אחרים מחמת השותפות עיין מהר"ם מטראני ח"א סי' קמ"ט כמה דרכים מחולפים לחלוק הבע"ח עם האלמנה. ראובן שנתחייב לזון לשמעון עד סך שנים. ובין הזמן הזה מת ראובן ותובע שמעון דמי מזונות עד הזמן הקצוב ואלמנתו אינה רוצה ליתן אלא לגבות כתובתה מנכסי בעלה הדין עם האלמנה. וה"ה אם מת שמעון אין יורשיו מוציאין מהאלמנה רשד"ם חא"ה סי' קל"ז:
י
בתוס'. דוקא כתובה ותוס' דלאו מידי חסרה ומצוה קעביד אבל לערב לאשה בעד הנדוני' שהיא נותנת לחתן אז הוי כערב דעלמ' והא חסרה ממון:
יא
בקנין. עיין הר"ם מטראני ח"א סי' של"ט ובמהר"ם גלאנטי סי' ל"ט וכנה"ג בח"מ סי' קכ"ט:
יב
הנדוני'. דלא חסר ליה כלום. מש"ה ס"ל דשוה לכתובה. והחולקים ס"ל הואיל והיא מתחייב בהרבה דברים שבעל חייב לאשתו חסר ליה. וכתב בד"מ עכ"פ לא גרע מערב בכתובה כל שנשתעבד בערב בכתובה נשתעבד כאן ח"מ ב"ש:
יג
בו. עיין סמ"ע סי' קכ"ט ס"ק י"ב שכתב ערבות דידן הן ערבות בעד הקנס וא"י לחזור משום בושת ולא ערבי' בשביל הנדוניא עכ"ל כלומר אף שכותבין עתה ע"ק בעד הנדוני' וקבלן משתעבד לנדוני' מ"מ היה יוכל לומר קודם החתונה אני חוזר בי ואל תנשאו זה לזה. מש"ה צ"ל הטעם משום הבושה א"י לחזור. ומה שמרגל' בפומא דאנשי כל שמעמיד לו הכלה הוא פטור מן הערבות הוא טעות בידם דסוף סוף הוא מבייש. וכשם שהקנס חל על אבי הכלה כשאינו נותן לו הנדן ה"ה חל על הערב ח"מ ב"ש ועיין סמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ב':
יד
רבים. עיין ב"ש. וע"ל ס"ס צ"ו ס"ק צ"ו ס"ק כ"ה מה שתרצתי שם על קושית הב"י ובעל המחבר מ"א. והב"ש רוצה לתרץ ע"פ סברת תוס' שם דתירצו דא"צ לפרט על מה ובשביל מה נדר ע"ש. ואישתמיטתיה ליה מה שפסק המחבר ב"י בש"ע י"ד סי' רכ"ח סעיף י"ד שפסק שם צריך שיפרט להם הנדר והסיבה שבשבילה נדר ואם לא פרט אין התרתן התרה ע"ש בש"ך וט"ז:
טו
ומגרשה וכו'. ש"ך בח"מ ס' רנ"ה האריך והעל' דמה שנמשך בש"ע א"ע ס"ס ק"ב אחר דברי הטור והרמב"ם ליתא דקי"ל כמ"ד דא"צ שידירנה ע"ש ועיין בתוס' י"ט בערכין ר"פ שום היתומים. ועיין בתשו' רבינו בצלאל סי' ט"ו:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ב
א
לשון הטור ממשנ' כתובות דף צ"ג ע"ב
ב
כתנא קמא שם וכדמוקי לה שמואל שם ריש דף לד
ג
שם מימרא דאמימר שם דף טו ע"ב וכמ"ש הרי"ף והרא"ש שם וכ"כ הרמב"ם בפי"ז ה"א
ד
פי' שאין גובין ממטלטלין שמכר מפני תקנת השוק
ה
שם ממימרא דאמימר שם וכמ"ש הרי"ף והרא"ש שם וכ"כ הרמב"ם בפ' הנזכר ומפרש שם שהרי בעל חוב הפסיד והוציא מעותיו והאש' לא חסרה דבר שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכמ"ש הכ"מ שם בשם הריב"ש לדעת הרמב"ם שזה הוא בעיקר ותוס' ולא בנדוניא וכן כ' בב"י ובשם ספר התרומה שער ע"ג בשם חכמי לוניל וכמ"ש לקמן בסעי' ה'
ו
מדברי אביו הרא"ש שם בפסקיו בשם ה"ר יונה
ז
כדעת אביו הרא"ש שם מהא דאמרי' בגמ' לר' טרפון דבפירות תלושין וכו' שם
ח
מימרא דאמימר שם דף פו ע"א וכדמפרש שם האי כי דיניה והאי כי דיניה ופרש"י שזה הלוה מעות וזו סמכה על הקרקע
ט
טור בשם אביו הרא"ש שם בפסקיו
י
שם ושם מטעם דאין כאן נעילת דלת דהוא אפסיד אנפשי' שהרי הכתוב' מוקדמ'
יא
שם לדעת אביו הרא"ש
יב
ל' הרמב"ם שם בפי"ז ונתבאר במ"ש לעיל סעי' ג' וכ"כ הרי"ף ושכן הכריחו הרבה מן המפרשים האחרונים ובכלל' הרשב"א וה"ה
יג
גם זה ממסקנת הגמ' בבא בתרא דף קעד ע"ב וכפי' רשב"ם שם שאין דעתו לפרוע הערבות אלא מתכוין לזווגם על ידי ערבות זה ומצוה קא עבד ולאו מידי חסרי'
יד
עובדא גבי משה בר עצרי וכו' וכתירוצא בתרא שם הסכמת התוס'
טו
שם בגמ'
טז
ל' הרמב"ם מפני שזה כאומר בעלמא תן לו ואני נותן לך
יז
דהוי כמו ערב בשעת מתן מעות טור
יח
משנה בבא בתרא דף קעג ע"ב וערכין דף כג ע"א ודוקא במנה ומאתים שאין בהם חסרון כיס אבל נדוניא שהכניסה הרי היא כחוב דעלמא וכמ"ש הרמ"א בהגה
יט
בפי' רש"י שם
כ
שם בגמרא בבא בתרא דף קעד ע"ב הא דאביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה וכו'
כא
שם בעובדא דמשה בר עצרי ובערכין דף כג ע"א
כב
משנה ערכין שם וכר"א דמשמע שם דהלכה כמותו וכן פי' הרמב"ם פי"ו
כג
שם בגמרא ע"ב וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בסוף בתרא וכ"כ הרמב"ם בפ' הנז' דאינהו הוא דאפסדי אנפשייהו שהרי ידעו הלקוחו' שיש עליו כתובת אשה
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ב
א
בסימן זה בד"מ איתא תשו' הרא"ש כלל ל"ח דין ב' והיא נמי בטור סי' קי"ח ובסמ"ע סי' צ"ז ס"ק ס"ג ראובן חייב לשמעון ונשא אשה ועשה לו אחד מגיסו שטר משכנתא על ביתו בשביל הנדוני' ונשאר השטר ביד הסופר ובעת מותו צוה לסופר להחזיר השטר לאשתו ופסק דאין לב"ח כלום באלו נכסים (אף) אם נחשב הבית כאלו בא לידו לא חל עליהן השעבוד מאחר שהוא נדוניא דכמו שאין יכול למכור נדוניא כן לא יכול לשעבד עכ"ל ועוין בגוף התשובה כי נראה שלא החליט סברא זו דמשכנת' יהא חשוב קרקע ויהא שייך בה שבח בית אביה אלא דאפשר הואיל ולא הכניסה אלא סך ממון לא חשוב אלא נדונית ממון ויש לומר הב"ח מוקדם וגובה הקרקע בחובו אלא שמכל מקום זוכה האשה מתרי טעמא חדא מפני שהבעל צוה להחזיר לה השטר הרי מחל החוב ולא עדיף הב"ח בשעבודו מאלו מכר לו השטר חוב שהיה לו על גיסו דקיימא לן אם חזר ומחלו מחל ויראה לעניות דעתי שבזה אזיל בשיטתיה שבפסקיו שבשעבוד דרב נחמן יכול למחול ועיין ש"ך סימן פ"ו ס"ק י"א וצ"ע תו כתב ועוד אני אומר אפילו לא צוה להחזיר השטר ממילא היה הדין כמו שכתבתי שהרי האשה היתה חייבת לבעל הנדוניא שפסקה לו ומשכנה הקרקע בשביל אותו החוב וגם הבעל היה חייב לאשה נדוניתא בחוב אם ימות וכשמת הבעל והנדוניא ביד האשה הרי היא נפרעת החוב שהבעל היה חייב לה מעות שבידה שהיתה חייבת לו ונפטר המשכן ששעבדה לו שעבוד עבור החוב עכ"ל. ולעניות דעתי צ"ע קצת דתחילה משמעות לשונו דאף אם לא נחשב השעבוד משכנתא כגוף קרקע לענין שבח בית אביה מכל מקום לענין זה דין קרקע יש לו שיהא שייך בו דין קדימה לגבות המוקדם הכל ולבסוף לפ"ר טעמו לא שייך אם לא דלכל ענין דין מטלטלין לו שאין בו קדימה אלא דין חלוקה ועתה שתפשה נפרעת ממה שחייבת ותפשה הכל דאלו מכל מקום לענין זה דין קרקע לה שלהמוקדם משתעבד קשה איך יכולה להתפרע ממה שתחת ידה ממה שמשועבד לאחרים המוקדמים. וכן משמע סוף לשונו דזה בזה תליא דאם חשוב קרקע לכל ענין חשוב ואם מטלטלין נמי לכל ענין ולמה שהעיד המהרי"ו סימן ל' בשם הרא"ש בתשובה שפסק כמהר"מ דתפיסות אשה במטלטלין לא מהני. על כרחך דלחוב נדוניא כולי עלמא מודה דמועיל תפיסתה כמו לכל שני בעלי חובים וכן מסתביר אלא דלא משמע הכי קצת במהרי"ו. אי נמי יש לומר דלגבי חוב של בעלה שלוה מקמא הנשואין שהיא לא נהנית מהמעות כע"מ דמהני תפיסתה וזה צ"ע. גם מה דמשמע שהחליט שהאשה היתה עיקר הבעל חוב עד שבחזיר' השטר לה נמחל עיקר החוב ע"כ לומר דלפי הענין היה נודע לו זה וכן משמעות השאלה דאלו היה גיסו עיקר הב"ח ושעבד המשכנא עבור חוב עצמו כמשמעות הל' שבד"מ פשיטא דלא הי' שייך כלל דברים הנ"ל וגם תפיסה לא היה שייך דהיינו טעם השני ועי' ח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ו בהג"ה מה שכתב או ברשות אביה ואי טעמא דאין חלוק וה"ה ברשות יתר קרוביה לא היה צריך לכל זה וצ"ע וכעת אין עמדי:
ב
הג"ה היתה הכתו' מוקדמת א"י לומר לא אגבה כו'. אע"ג דקי"ל הברירה בידה מ"מ במקום שחב לאחרים א"י לומר לא אגבה ל' ב"ש ואין אלו אלא דברי תימה אטו לגבי יורשים לא הוה חב לאחרי' אבל המקור מתשו' רשב"א שבב"י סי' ק' ואם אמר' אין רצוני ליגבות כתו' עכשיו אלא רוצה אני לזון כו' אין בטענותיה כלום וכו' והטעם מבואר בתשו' הרי"ף שבב"י ח"מ סי' צ"ז סעיף מ"ב דזה לשונו והוצרכנו לכך באשה היושבת תחת בעלה שאם נתאלמנה המלוה קודם לה מפני תקון העולם כדתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסי' משועבדים וא"ת תינח להרי"ף דס"ל בח"מ סי' ק"ד דמע"פ קדום ומלוה בשטר מאוחר הכל לבעל השטר דאיהו נמי בכלל משועבדים וא"כ מזונות שאינם אלא כמע"פ או מפני שאינם קצובים או כתובים או משום דמעיקרא הכי אתקין שפיר אבל לרבינו האי והרשב"א וש"ע דלשם דמע"פ קודם דלא מקרי משועבדי' אלא מכירה ונתינה מה טעמו דהרשב"א בדין זה כבר מבואר בר"ן ריש מי שהי' נשוי דכ"ע מוכרחים להודות שלגבי מזונות אף מלוה בשטר מאוחר נמי בכלל התקנה מדאמר ר"י ריש א"כ מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה ופרשו בירושלמי וכו' אלמא אע"ג דמזונות קודמין כיון דלמזונות לא טרפה ממשעבדי והרשב"א דלשיטתיה דוחה דבמזונות הקילו ועשאום כאלו לא חל שעבודן מעיקרא אלא כאלו בכל יום חל שעבוד אותו יום ולפיכך שבשטר שקדם קודם הגעת זמן המזונות קודם בגוביינא משא"כ מלוה בעלמא עכ"ל ואף שהרשב"א בתשו' שבב"י ח"מ סי' ק"ד מחידוש ח' כ' שלגבי רבית בתר תחלת השעבד אזלינן ומביא ראיה מפוסק לזון בת אשתו מ"מ סובר סברה זו דבמזונות אשה ובנותיו הקילו מפני תיקון העולם לפי שאינם כתובים וקצובים. ובזה מיושב מה שהניחו בצ"ע המ"ל פ"א מה"מ והפרישה על דברי הב"י בח"מ סי' הנ"ל מן תשו' הרשב"א הלזו כי י"ל נהי דהרי"ף בדין דהכא דהיינו מזון האשה לא צריך לשיטתיה לטעם זה כנ"ל מ"מ בחיים דבעל דנראה משמעותו דאינו נכלל בדינא דמתני' ואין מוציאין כו' (וע' פרישה שם שדחק באמת בטעמו וע' לעיל סי' ע' סעיף ז' משמעות הרשב"א באמת דאף בחייו הוא בכלל ואין מוציאן דמתני' גבי אין מוציאן מן השואל) ס"ל ההוא טעמא דהרשב"א דגבי מזונות אשה הקילו ופי' בו טעמא דתנן התם לו ולא לאשתו ובניו לפי' הב"י ע"ש ודוק. והנה שם מסיק הפרישה דעיקר הטעם דילפינן מערוכין וכן הלח"מ ולהכי אף ממטל' לא גבי' מאומה במזונות דלהבא משא"כ בלותה לצורך מזונותיה והיא באה לתבוע מה שחייב' כבר מסיק הב"י כמו דלגבי מע"פ שניהם חולקים ה"ה במטל' שאין בם קדימה אף עם מלוה בשטר חולקת ובש"ע שם לא כ' זה בפי' וע' דרישה וצ"ע למה חזר בו ואפשר משום דקי"ל מטל' דב"ח מני' מדין גמר' משתעביד ואפי' מגלימא דעל כתפי' ובסי' ק' קי"ל דכתוב' אפי' מני' מד"ג לא גבי' ממטל'. וא"כ מה דאמר רבא בכתו' דף ס"ט ע"ב הלכתא בין למזוני בין לכתובה מקר' ולא ממטל' מדאמר סתמא למזונא כמו דלכתובה פירושו אף מחייו ה"ה למזונא הפי' אף מחייו ובפרט להרי"ף הנ"ל דמזונות דמחיים אך מתנאי כתובה ומה"ת תהא עדיף בשעבד מכתובה עצמה וא"כ נכון שלא תחלוק עם הב"ח ששעבודו מדין גמר' ודידה על המטל' אך מתקנו' הגאונים וכדכתב הרשב"א שבב"י וד"מ בח"מ סי' ק"ד בל' זה אבל אם בא לגבות ממטל' שנפלו לפני יתומים כו' לא אתי' תקנות הגאונים ומפקע מידי מלוה שבשטר דנשתעבדו לו מדינא עכ"ל. ונחזור לנדון דהכא במזון האלמנה ויש מע"פ בעדים תוך זמנו שאין לחוש לפרעון או שהאלמנה והיורשים מודים בהחוב או דשמתוהו ומת בשמתי' או מלוה בשטר בלא אגב לגבי מטל' צ"ע היכי לידיינו דיינא במקום הנוהגים כאנשי גליל ואף לדידן שנוהגין ע"פ תקנה כאנשי יהודה צ"ע אם התיקון מועיל לב"ח במקום שהיורשים אינם חפצים בטובה זו ואינם רוצים לדחות אמם ממזונותיה וע' ריש סי' קי"ח בב"ש ובטור שם כי למה דתופס הרי"ף טעם דין זה משום דאין מוציאין לנכסים משועבדים זה לע"ד לא שייך אלא לגבי מלוה בשטר ויש קר' שאז להמלוה בשטר שעבד על הקר' אפי' הוא מאוחר לנשואיה ואין מוציאין למזונותיה מפני תקון העולם משא"כ לגבי מע"פ ויש קר' הרי היא קודמת וכבר מסיק הטור ח"מ סימן ק"ד דבשני מע"פ כע"מ דלהמוקדם יהבינן הכל ואפילו אין קר' כ"א מטל' שאין בם קדימה וכמו כן להר"ן שם דסבירא לי' דבשני מע"פ אף בקר' יחלוקו מ"מ צ"ע הכ' שהרי חלק מזונותיה דלעתיד אין לו קצבה ואפילו לטעם סברת הרשב"א דהקילו במזונות ולא חשבינן אותה כמוקדמת אלא כאלו בכל יום חל שעבודה וי"ל לפ"ר דאפי' לגבי מע"פ שייך ההוא טעמא שזמן גביות הב"ח קודם להתחלת שעבודה. ואולם כי דייקי' ל' הרשב"א שבהר"ן הנ"ל משמע שלא הקילו אלא לגבי שטר ומשום התקון עולם וכן מוכח ל' המתני' דאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים דלכל היותר א"א להכניס אלא מלוה שבשטר אבל מע"פ מה שייך למיעבד לי' תקנה והוא לא חש לעצמו ואי בעי לוה היה מוכר הכל. אמנם בלא כל זה צ"ע בגוף פס"ד הרי"ף ז"ל שם בסי' צ"ו שלגבי מע"פ במזונות שעברו שוה ויחלוקו ולמה ליהוי חוב מזונותיה עדיף מחוב הכתובה למה שתופס הרי"ף ז"ל דמזונותיה דרבנן ואינם אלא תנאי כתו'. והא הכא גבי כתו' פוסק דכל מקום שהדין יחלוקו ואז מי שקדם וגבה מה שגבה גבה ולהכי לכתחילה לב"ח יהבינן ולא לאיש' בכתו' מטעם שבגמרא דיותר וכו' ובצירוף דברי הרמ' דאיהי לא מידי חסרה א"כ ק"ו ומה הכתו' עצמה שגבי' ממשועבדים הכי דינה לגבי ב"ח מכ"ש חוב מזונותיה דאם הם דרבנן אינם אלא תנאי כתו' וגרע מינה שאינם נגבי' ממשועבדי' נימא נמי לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן וע"כ דמסתביר להרי"ף ז"ל דבלותה לצורך מזונותיה כיון דהמלוה עכ"פ הוציא מעותיו ע"ס תשלומי הבעל לא אמרינן דלב"ח יהבינן. ואפשר נמי דס"ל דבחוב מזונות שעברו כבר יצא חוב זה מחוב תנאי כתובה ונעשה מלוה גמורה ולהכי שויה למע"פ ויחלוק'. ולפ"ז טעמא דידי שיהיבנא לחזרת הב"י ז"ל נמי אינו עולה יפה ואפשר באמת לא חזר בו אלא מרוב ענותנותו מפני שדין זה של מטל' אינו בפירוש בפסק הרי"ף לא כתבו בהש"ע להלכה פסוקה וצ"ע. עכ"פ הכא במזונות אלמנה לע"ד יש לברר הספק הנ"ל דלגבי מטל' דמסקינן דאין בם קדימה והי' דינה בחלוקה לא עדיפא במזונותיה באלמנות דלכ"ע אינה כ"א תנאי כתו' מכתו' עצמה ומטעם הגמרא ורמ' לב"ח יהבינן וה"ה במע"פ אף בקר' להר"ן דס"ל דשני מע"פ יחלוקו ומשם דקורא לטריפות המוקד' בכולו מן המאוח' נמי להוציאו מן משועבדים א"כ הכ' האשה אין דינה אלא בחלוק' וכל ששוי' ממיל' לב"ח יהבינן הכל מטעם הנ"ל. אך לשט' הטור שבח"מ סי' ק"ד דס"ל דשני מע"פ להמוקדם הכל בקר' עדיין צ"ע הכא דמהראוי במקום מע"פ יהא לה הכל וכן במטל' אם תפסה לפסק הרא"ש וש"ע (וע' בתקנות ארצו' דמדינות פולין ואפשר אף טענה זו הכניסו בתקנתם דלא יועיל) אמנם בב"י סי' קי"ב מביא בשם הר"ן ס"פ מציאת האשה והיכי שהבת תובעת מזונות והאלמנה הכתו' ויש קרקע ודאי האלמנה קודמת דהא דין קדימה בקרקע אלא אפי' היכי דליכא אלא מטל' דלית בהו קדומה וכמו שכתב הרי"ף ז"ל פ' הכותב מ"מ כתו' קודמת שכיון שזה וזה תקנות אחרונים לגבו' ממטל' כי תקינו כעין דאורייתא תקנ' וכשם שאם באו לגבות מקר' כתובה קודמת למזון הבנות כך ראוי שתקדם במטל' בתקנות אחרונים עכ"ל ולפ"ר צ"ע דאם ר"ל דכעין דאוריי' תקנו ועשו למטל' כמו קר' איך מקיימים דברי הרי"ף דאין במטל' קדימה וע"כ הכי פירושו דהא תחלה צריך ביאר מנ"ל כל עיקר דאצל קרק' הכתו' קודמת וע"כ היינו מדקתני אין מוציאין למזון הבנות ממשועבדים. וכבר מוכח כנ"ל דכע"מ דלגבי מזון האשה אף שהמלוה בשטר מאוחר נקרא משועבדים וה"ה מזון הבנו' דבחדא מחתא מחתונהו התנא ולהכי אף הכתוב' אף דבשעה אחת נשתעבד הכתו' עם הת"כ דהיינו מזון הבנות מ"מ הכתו' קודמת מפני שהיא מלוה בשטר גמור ואפי' המאוחר נמי קדום וע"כ נמי אף דהר"ן מסיק כרי"ף ריש מי שהי' נשוי דמע"פ מוקדם ושבשטר מאוחר שבשטר נקרא משועבדי' גמורים. וא"כ אין הוכרח במזון האשה לסברת הרשב"א אלא שהחכמים עשאוה כמע"פ. וזה לא מהני לגבי מטלט' מ"מ מסתביר ליה דהיינו עיקר טעמא דמזונות דלא גבי' ממשעבדי כדדחי הרשב"א דמפני תקון העולם שאינם קצובי' וכתובים עשאו כאלו שעבודם אינו חל משעה ראשונ' אלא בכל יום ויום שעת הגבי' וא"כ סובר כמו דלענין קר' הכתו' קודמת מההוא טעמא ה"ה לגבי מטל' אחר התקנה דאלו ואלו שעבודיהו שוים הכתו' קודמת מטעם זה דחשוב גביות הכתו' קודם חלות שעבוד המזונות והוי שפיר בכלל אין מוציאין למזון הבנות ממשועבדים דמטל' האידנא לענין זה שוים כמו קר' משא"כ לשני ב"ח אחד מע"פ ואחד בשטר לגבי מטל' וא"כ לדבריו נפשט ספיקא דדי דה"ה הכא לגבי ב"ח מלוה בשטר אף תפוסתה אין מועיל לטענת מזונות מההוא טעמא דשעבודא אינו חל כ"א בכל יום אך לגבי מע"פ אף דנמי שייך הטעם הזה כנ"ל מ"מ מפני של' הרשב"א הנ"ל לא משמע אלא לא הקילו בסברה זו כ"א לגבי מלוה בשטר עדיין צריך לי עיון לשטת הטור כנ"ל (גם ע' בהה"מ פ"ב מה"א הלכה י"א משמע דלומד בפשוט דכתו' דוחה מזונות הבנות מק"ו דמזונות אלמנה דוחים הבנות דהא הכתו' אלים דטרפה ממשעבדי וא"כ הפשוט דכל דתקון כעין וכו' כמו שדוחה במזונותיה להבנות מהקר' כן דוחה במטל' וממילא הכ"ש נמי לכתו') ואף שבסי' כ"ג הוכחתי דהטור נמי סובר דחיו' הרשב"א לגבי מזונות ב' נשים מ"מ אין מזה ראיה לגבי מע"פ גמור וצ"ע והנה כל זה בלוה עצמו שהניח אלמנה אבל מי שמת והניח אלמנה ובן והבן חייב ובעלי חוביו באים להפרע מירושתו מהיתר על הכתו' והאלמנה טוענת במקום אנשי גליל הכל משועבד למזונותי כי לפ"ר רציתי לומר שטענתה טענה מפני שבסי' צ"ג סעיף ך' לא נאמר אלא אפילו מכרו או משכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהם וי"ל דוקא משכנו דהיינו ששעבדו בשעבוד משכנתא או אפותיקי אבל לוו סתם בשטר לא כי ל' הש"ע הוא עצמו הל' שבגמרא כתו' דף ס"ט בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות אך הר"ן כ' וא"מ למזונות כדתנן א"מ למזון האשה ובנות ממשועבדים לפי שאין למזונות קצבה וכן כתבו תו' בכתו' דף ס"ח ע"ב ד"ה דאלו א"כ משמע שדין היורשים שמשכנו נכלל בהמשנה אלא שרב נסתפק אם המשנה דוקא בששעבוד האב ורבי פשט שה"ה יורשי' כדאי' בב"י סי' צ"ג ע"ש בבה"ב א"כ משמע דמשכנו ל"ד וה"ה לוו פשוט אחר מיתת אביהם נדחות נמי האלמנה ממזונתיה כמו שנדחית ע"י מלוה בעלה וע' סי' קי"ב סעיף ז. אך עכ"ז עדיין נסתפקתי אם לוו בחיי אבוהן נמי בכלל זה כי י"ל להכי דייק רב האחים ששעבדו וכן הפוסקים דייקו אחר מיתת אביהם דדוקא בזה שייך התקון עולם מפני שעל סמך זה הלוו אבל מה שהלוו בחיי האב לא ואין לומר דלהכי דייקו משום דבחייו מכירה ונתינה דבנים לא כלום תינח בנתנו אבל משכנו או מכרו באחריות שעבוד על הדמים מה איכא למימר להכי משמע לי כנ"ל. וכן יש להוכיח מתשו' מהר"מ שבסוף נ"ש דז"ל פסק על אלמנה שמת חמיה קודם בעלה דאין לה לגבות כתו' מנכסי חמיה מחלק ירושת הבעל דכיון דחמיה הניח אלמנה וקי"ל כאנשי גליל הוו להו כל נכסי חמיה ראוי לגבי בעלה ואינה נוטלת בראוי ואפי' יש במוחזק יותר על כתו' חמותה וע' סי' ק' סעיף ב' שם כ' הח"מ משמע אף לאחר שמת ראובן מתה ג"כ האלמנה אפ"ה מקרי ראוי וכו' ומשמע דמכ"ש בחייהו דמקרי ראוי (וכן מוכח לתי' הד"מ דלעיל שהרי כ' דאך שעבוד מזונו' הוא דמשוי ראוי וק' מה זה שמסיים המהר"מ ואפילו וכו' הא שעבוד כתו' לא משוה ראוי א"ו דאיירי שעדיין חייה אלמנת חמיה לא מיבעיא שאין במוחזק יותר דשעבוד כתו' דאלמנה קודם לשעבוד הכלה אלא אפי' יש יותר מ"מ אין להכלה לגבות מפני שעבוד המזונות שלהכי נחשוב ראוי לגבי גביות כתובת הכלה ואפילו אחרי מות אלמנות חמיה) וא"כ ק' איך שייך דין הנ"ל האחים ששעבדו והוכחתי דאפי' אך לוו בשטר מבטלים כח האלמנה במזונותיה ואמאי נימא שהבעלי חובים אינם גובים בראוי ואפי' לתי' הד"מ דאך איירי במקום אנשי גליל מ"מ הא פשיטא דהמתני' דאין מוציאין ורבי שפשט לרב בכל מקום איירו. הן אמת שלתי' מהר"ל שבח"מ שם ל"ק דדוקא לגבי כתו' משום דתקנה מבטלת תקנה כבר כתבתי שסתומת מהר"מ ל"מ אלא כתי' הד"מ. ותו דאפי' לתי' מהרי"ל ואפי' נימא דס"ל ב"ח גובה בראוי ק' לדבריו בכתובת דף צ"ג מי שהיה נשוי דנשמע דהשניה גובה כתו' אף בחיי ראשונה מהנשאר אחר גביות הראשונה והא כתו' לכ"ע אינה נוטלת בראוי ואטו נימא המתני' לא איירי אלא במקום אנשי יהודה ובפרט למהרי"ל דלא נחית לחלק בהכי וק' אמאי תגבה השנייה הא כשמת הבעל היה הכל משועבד למזונות כולן בשוה עכ"פ לראשונה נמי ונהי דבתר הכי תובעת כתו' ואבדה מזונותיה מ"מ לא היו הנכסים כ"א ראוי ואין לומר דס"ל לחלק כדחלקתי סי' ק' בין השעבד שעל נכסי האב שעדיין נקראים מוחזקים לגבי האב לבין לגבי הבן שהשעבוד שעל נכסי האב מונע החזקה להבן עד שאינם נקראים לו כ"א ראוי דא"כ לא אזלה ראייתו שבפ' כל הנשבעין שכ' דאל"כ בטילה ירושת בן בכור ע"ש א"ו כיון דקי"ל אין מוציאין למזון האשה ממשועבדים ואפי' לגבי מלוה בשטר מאוחר שוב לא שייך ליתן על שעבד מזונות הראשונה דין מוחזק דהא אין לה מקום לגבי גבוית הכתו' של השני (וזה ניחא לתי' הד"מ אבל לתי' מהרי"ל דתקנה מבטלת תקנה ולפי מה דסברתי סי' ק' מסוגיא דב"ב ותשובת מהרא"ש דכל היכי שלא סילק החוב בחייו אף אם יש מותר מהחוב הכל נקרא ראוי אם יש בכח חוב זה למיעבד ראוי אכתי תקשה איך תגבה השניה מהמותר הא הוי ראוי ע"י שעבוד הכתו' דראשונה) וא"כ גבי גביות כתו' אלמנות בנה נמי נימא הכי אבל אי נימא כדסברתי דדוקא בשלוו אחר מיתת אביהם שייך התקון עולם ניחא ואין צורך לתי' המהרי"ל כי י"ל דכיון דהחכמים הפקיעו שעבוד מזונות במקום ב"ח אין מקום לראוי דמיד שמשעבד היורש נכסיו פקע שעבודה וממילא הם דהיורש במוחזק ומהר"מ י"ל דאיירי בשנשא הבן בחיי אביו כדדאיק לישני' שכ' שמת חמיה קודם בעלה דמשמע בשעת מיתתו כבר היה האב חמיה והבעל בעלה והרי הוא כבן שלוה בחיי אביו דפשוט למהר"מ ז"ל שאין האלמנה בחייה נדחית ממזונותיה בשמת בנה מחמת שעבוד כתובת אשתו שנעשה בחיי בעלה כי במקום זה לא הקילו חכמים בשעבוד מזונות לומר שלא חל שעבודה כי אם בשעת הגביה והיא מוקדמת ולהכי פסק אף כי אחר כך מתה האם ונסתלק השעבוד מזונות מכל מקום מפני שבמות הבעל היה על הנכסים שעבוד חזק למזונות כל ימיה והיא היתה נקראת לגבי בנה מוחזקת ולא היו לגבי הבן אלא ראוי לכשתמות לא גבי מהם וע' סי' ק' ודוק כי עדיין לדינא צ"ע וע' סי' קי"ב סעיף ז':
ג
לא הניח אלא מטלט' כ' הח"מ ואע"ג שכ' לה וכו' אפ"ה ב"ח עדיף משמעותו אפילו ב"ח שלא נכתב לו כלל עדיף בכת תקנות הגאונים ולע"ד זה אינו אלא בגרושה דאז שעבד הב"ח מיניה ולתרווייהו משתעבדו מדינא בלא קדימה אבל באלמנה עם ב"ח שאז שעבד הב"ח לדין גמר' מטלט' דיתמי לא משתעבדו ואינם אלא מתקנה ודידה מדינא אם נכתוב לה בחיים ובמות הרי שעבודה אלים והיא גבי' ולא הוא כדכתבתי לעיל בשם הראב"ד והרשב"א שבח"מ סי' ק"ד וע' במרד' פה סברת ראבי' ולע"ד אפשר בזה סמכו גאונים מדינות פולין שמבואר בתקנתם בל' זה כתובת אלמנה קודמת לב"ח מן מקר' ומן מטל' אף אם לא תפשה דהיינו לבתולה ש"ך זהו' קדימה ולאלמנה ק"ס והוקשה לי אנה מצאו סמך אף דעת יחיד לקבוע הלכה זו כמותו כי אף ר"ת שמביא הב"ש דלאחר שמת לא מייפינן כח ב"ח מ"מ לייפות כחה במטל' שאין בם קדימה מה"ת והנ"ל ניחא כי ידוע שכתובות שלנו נכתבו' בשעבוד מטל' דלית להון אחריות בחיים ובמות (וע' סי' ק' סעיף א' בהג"ה) ודברי על הסתם ב"ח כנהוג במדינות פולין שאין נכתב כלל בשעבודים ובפרט מטל' ושפיר היא קודמת (ואפשר נמי סמכו בזה על דעת הרמב"ן שבסמ"ע ריש סי' ק"ד וע' סי' צ"ו סעי' ט') ואף שבמה שהכניסה אינם מייפים כחה במטל' כ"א לחלוק לפי ערך אף דהנהוג אף בזה לכתוב בשטר התוספת כתובה אחריות הנ"ל אפשר משום תקנה הב"ח שלא תנעל דלת ממכר עצמם שאף שעבד זה בלא אגב אינו מוכרח כל כך שמועיל מדין הש"ס כדאכתוב אי"ה. ודע שביתר התקנה שם בענין קרקע שהיא קודמת אף שאינו מבואר אם כוונתם לעיקרא דדינא היכי שנשא וקנה ולוה או אפילו לנשא ולוה וקנה. מ"מ הסתם כפירושו דאין חילוק:
ד
ומיהו אם תפשה כ' הב"ש הנה הר"מ ור"י לא כתבו דין זה כ"א בשני ב"ח. וי"ל דאפשר לומר לסברת ר"י שתלה דבריו בכל מקום שהדין בחלוקה כיון שיש לו זכות לבן מה שגבה גבה י"ל דאשה כיון דאין לה זכות בחלוקה דהא לב"ח יהבינן לא מהני תפיסה ואולם הרא"ש ז"ל סובר כיון דמה דיהבינן לב"ח אינו אלא מטעם דתפיסתו מהני כמבואר בדבריו וכן בהר"ן אין לחלק בתפיסתה לומר דמטעם יותר ממה שהאיש וכו' הפקיעו ממנה בתר דתפשה ולע"ד הרמ' בשיטתיה ומה שכ' הב"ש אע"ג שכתב הרמ' וכו' נראה וכו' לע"ד אינו שהרי כולל וכ' ולעולם כל שקדם וזכה במטל' כדי חובו או די כתו' אין מוציאין מידו וכמו שבתפיסת ב"ח לגמרי מועיל אפי' במקום פסידא דאשה ה"ה בתפיסת האשה בכדי כתו' נמי אף במקום פסידא דב"ח וכן מוכח מהגהות מיימון שהבינו כפשוטה והגיה באות ג' אבל בקרקע ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה ל"ג. ונדחה נמי בזה שלא לומר כונתו במה שכ' ולעולם כל שקדם וזכה היינו ע"י גבייה או מן הבעל או הב"ד מדלא כ' שקדם ותפס וע' ש"ך ח"מ סי' ק"ד ס"ק י"ג שהרי בפ"ק מה"מ מוכח דבב"ח מהני תפיסתו אפילו בעצמו מדמחלק בין מלוה עצמו שתפס לאחר שתפס במקום שחב לאחרים ומסתמא בכתו' שהשוה אותה נמי כן כונתו שאפילו תפסה בעצמה כדי כתובה מועיל. ואולם בקר' הכריע הש"ך הנ"ל כהכא בהש"ע דצריך גביות ב"ד ובספר ע"פ הקשה על הש"ע הכא ממה שכתב בב"י ח"מ הנ"ל דנקטינן אפילו תפשה מעצמה מהני ודחק לחלק בין תפיסת האשה לתפיסת ב"ח וזה לע"ד ליתא ומ"מ ל"ק כי לא כתב דהכי נקטי' אלא לאפוקי מהנ"י סוף מי שמת והמע' בנ"י יראה שאפילו גבייה שע"י ב"ד ס"ל דלא מהני שהרי ז"ל ולוה ולוה דאמרי' יחלוקו אם קדם ותפס הא' טפי מפלג' מפקי' מיניה דמדינא חולקין כן דעת הר"ש וריטב"א בשם אחרונים אבל הר"מ ס"ל דמספק הוא הלכך אי תפס ראשון דוקא לא מפקינן מניה הרי דתלה טעמו הואיל דמדינא הוא לא שייך גביה תפיסה דמה יועיל תפיסה למה שהוא ודאי דחברי' וא"כ אם הגבו ב"ד בטעות נמי י"ל מה יועיל תפיסה בדחבריה ומכ"ש בהגבהו הלוה עצמו הא דחבריה יהיב ליה והנ"י לא נחת לסברת הר"י דבדבר דשוין ע"י חלוקה זה טעמא דדינא כיון דלשניהם יש זכות בכל חולקין אבל בדתפס מה שיש לו זכות בכולו לא מוציאין אפילו מן המאוחר וע"ז כ' הב"י דנקטו דלא כהנ"י אבל בהפלוגתא שמביא מקודם דמשמע לו דאפי' תפסה מעצמה מהני לא הכריע וסתם בהש"ע לשון הרמ' דאפשר לפרשו נמי ע"י הב"ד וכן משמע מהש"ך שם ס"ק י"ג שהביא בהנ"י דבכל ענין ל"מ אלא שהכריע כותיה בתפיסה דמעצמו מטעם דלא שייך תפיסה בקרקע ולע"ד אף דעת הב"י הכי וסתם שם וסמך על הכא. ואולם ק' לי על חלוק ר"י בין תפיסה לגבייה לישנא דגמרא ריש מי שהיה נשוי איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה שניה ותפשה א"מ מידה מכלל דאי קדמה שניה ותפסה מוציאין ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה ל"ג דמה ענין לפשוט גבי' דב"ד דלא יועיל ממה דתפיסה אין מועיל דכמו דלר"י בשוים יש חילוק כן י"ל לב"ח מאוחר נמי חלוק זה ולהש"ך הנ"ל דיהיב טעם לחילוק הרא"ש משום דבקרקע לא שייך תפיסה יש לדחוק דהכי פי' מדלא קתני אם קדמה ותפסה מטל' להיכי דשיעבד לתרווייהו באגב דיש בהו קדימה ש"מ דאינו מועיל ואף דבמטל' התפיסה דמעצמה טובה כגביי' דב"ד בקר' ש"מ נמי דב"ח מאוחר וכו' לא גבה ומה שלא דקדק הגמרא מדלא קתני אם קדמה השניה וגבתה בב"ד אפשר משום דלא שכיח שיגבו הב"ד לשנים תחילה:
ה
הג"ה וי"א דאפילו תפסה מוציאין הפשוט לע"ד דעד דכאן לא פליגי אלא בכתו' כדמשמע בבה"ת שמביא הב"ש. אבל בשני ב"ח כע"מ להרמ' והרא"ש דאף תפיס' דמעצמו מועיל במטל' וכן משמעות הש"ע ח"מ סי' ק"ד אלא מה שכ' שם סעיף ד' דסגירו' החנות לא מקרי גבייה זה תפיסה נמי לא הוה דהא לא בא לידו ומזה ראי' דאם בא לידו מן הב"ד אף בלא שומא דמהני דהא לא גרע מתפיס' מעצמו כיון שעכ"פ בא לידו וזה נראה דעת הש"ך ס"ק י"א. וכ' הב"ש י"א אלו הוא המהר"מ דדייק הכי מהרי"ף ומה שלא מש"ס וכו'. ובהגהות מיימון באמת מביא תשו' מהר"מ הלזו מדיוק הגמ' ולכן החידושי אנשי שם רוצים לבאר אף ל' המהר"מ שבמרד' נמי דוקא על הקרק' וחולק על המהרי"ו שהעיד בשם הרא"ש בתשו' בשם מהר"מ אף על מטלט' אך בלי ספק המהרי"ו עד נאמן וע"כ הרא"ש בפסקיו חזר בו שלא הביא המהר"מ רק לעדות שהדין ברור דלב"ח יהבינן לאפוקי מר"ת וראבי' והמהר"מ לשיטתיה פסק דתפיסה לא מהני אף במטל' והא דידיה והא דרביה ומה שכתבו האנשי שם ליישב המהרי"ו א"י לפרשו וצ"ע וראיות הרא"ש דתפיסה מעצמו במטל' מהני מדר"ט ולע"ד ראיה נכונה היא כמו דשם אף דסובר ינתנו לכושל מ"מ מהני תפיסה ה"ה לדידן דקי"ל לב"ח יהבינן תפיסה עכ"פ מהני ולמהר"מ ז"ל ע"כ לדחוק כמו שדוחה הר"י בתו' ד"ה לאשה לא יהבינן וכ' ולעיל וכו' היינו משום וכו' כן י"ל נמי בזה דשם כיון שאין דין גבייה עלייהו לגבי דאשה נמי להכי מהני תפיסת הב"ח משא"כ האידנא דבמטל' דין גביי' ומ"מ הדין גביי' להב"ח לא מהני תפיסתה ומ"מ לע"ד יפה כ' הח"מ ס"ק ט' וגם צ"ע למעשה נגד הרא"ש ורמ' וכן הכריע המהר"י בן לב ספר שני כלל נ"ה כהרא"ש בפסקיו לגמרי. אך מה שכ' הח"מ ראשית הדברים ס"ק זה לכאורה משמע כו' היינו דוקא במטל' דלא לשתעבדו לכתו' מד"ג אבל בקר' ששעבד האשה כמו הב"ח וכו' צ"ע דהא באלמנה קיימינן ובזה אף במטל' דינה שוה לב"ח שהרי מטל' דיתמי לב"ח נמי לא משתעבדו מד"ג ויש לדחוק:
ו
ואין חילוק כו' אבל אם אינו ידוע יכולה לומר דילמא לא חייב לך כלומר אם אין עדים ולא כתב יד פשיטא אלא אפילו יש לו כנ"ל יכולה לומר דילמא פרע כן מבואר בהגהות מיימון (וע' ח"מ ס"ט) אם לא בתוך הזמן ואם הבעל הודה ע' ב"ש (והלשון אינו מתוקן) בשם תשו' רש"ך ותשו' הרשב"א שבב"ש סי' ק' סק"ה ואם המלוה אינה ידועה כ"א ע"פ הודאות האשה עצמה משמע במהרי"ו סי' ל' דנמי חשוב ידוע וחייבת לשלם מכתובתה או נדוניתה לפי ערך במטל' והוא מלתא דמסתביר דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ומ"מ אם הניח יותר מהמגיע להאשה ומע"פ קי"ל בח"מ סי' ק"ח דאי אפשר לגבות כ"א באופנים המבוארים. ואף כי האשה תעיד להתובע פשיטא דאין בעדותה מידי אם לא שיש לה מגו כמבואר שם סי' נ"ו וסי' ס"ב הפשוט לע"ד שאז הב"ח מפסיד ואין יכול לבא עליה לגבות מדידה ע"פ הודאתה דבשלמא אם אין יותר מהמגיע לה לדבריה מה שהיא גובה מגיע ממנו חלק להב"ח משא"כ ביש נמי חלק הב"ח אף לדבריה אין שעבודו על מה שהיא גובה אלא חלקו מונח לפניו ומה בידה אם אינה נאמנת נמצא אינה מודה כלל על עצמה כלום ואינו דומה לבח"מ סי' צ"ג סעיף י"ד בשותפין ולאחין שבסי' ק"ח סעיף ח' דשם להודאתו לא הניח מורישם זה לפניו לירש משא"כ הכא דאף להודאתה הניח לה המגיע לה וא"ל נמי דאף אם לא הניח יותר למה תפסיד תימא אי שתקת שתוק ואי לא אהדר שטרא כלו' אמחול שעבודי לגבי יתמי ולא תוכל לאשתועי דינא בהדייהו כי לא יאמנו דבריו חדא דסברה דאי שתקת מלבד שתלוי בפלוגתא דבח"מ סי' קי"ט אף להתו' צ"ע רב לדמות וללמוד הימנה למקום אחר ועיין בסמ"ע סיק קי"ח (וע' נמי סי' מ"ט בסופו כ' האו"ת ס"ק ך' הא דנאמר הטעם משום דאזל בתר ערבא ולא בפשוט דיוכל לומר אי שתקת כו' עיין מה שאכתוב לקמן סי' קי"ט באריכות ושם ל"מ ולפ"ר ע"כ לבא לסברת הפרישה שבסי' קי"ט והיא נמי סברת התו' בכתו' דדוקא היכי דאין לו הפסד כ"א מבינונית לזיבורית אמרינן הכי אבל במקום הפסד אמרינן לכי תהדר ור"ל היכי דהוא לגרוע מדינא קמא משא"כ בסי' קמ"ח) ותו דהכא אף אלו תמחל שעבודה ודאי דיגבה המלוה אף מן היורשים ע"י הודאתה שתהא נאמנת במגו דלא מחלה ונתנה משלה להמלוה מה שרוצה וקל. סוף דסוף הדין הכי והוא חדוש המציאות דהיכי דהלוה הניח הרבה נפסד המלוה והיכי דהניח מעט נשכר. וה"ה בשני ב"ח אחד בשטר ואחד בע"פ ואין ידוע כ"א בהודאות בעה"ש והעזבון במטלטל' וק"ל:
ז
ולכ"ע אם תפשה פקדון המעיין בתשובה מהרי"ו ותה"ד שמהם תצא הג"ה זו יראה להדיא שאף במעות פקדון החליטו דלא שייך לדון בו תפיסה וזה נמי דלא כדעת הש"ך ח"מ סי' צ"ט ס"ק י"ח דלדעתו מדיכול להוציאם נעשים ממילא מלוה והיה מועיל תפיסתה ובאמת צ"ע על הש"ך שם ראיות הח"מ הכא מעיסקא אף דאפשר לדחותה שאינו דומה לפקדון שמותר לו להוציא להש"ך מ"מ על הש"ך שם שפסק אף בעסקא דאינו נוטל כ"א החצי ודאי קשיא אמנם קושי' זו מונחת אצלי כתוב תוך פס"ד שבא מדייני ק"ק קארויי שבמדינות ליטא הנשלח מהתם אל הב"ד דק"ק פפד"א בזמן שהייתי בימי חורפי במושב ב"ד ק"ק הנ"ל והיא תמיה קיימת ובעיקר דינו ע' לעיל סי' צ' סעי' ט' כ' הב"ש ס"ק ח' וכ' מהרי"ל לכ"ע אם היא נושאת כו' אע"ג כו' דשם לא בא המעות ליד הבעל רק לידה ור"ל משא"כ הכא אם היא נו"נ והבעל לוה ונתן ביד האשה לישא וליתן בם היא נעשה ערב ומחויבת לשלם אף מדידה דהיינו אם יש קרק' והיא מוקדמת. ואמת שאף הד"מ כ' וכן פסק מהרי"ו סי' ל' וכתב עוד שם דאפילו למ"ד אם תפסה לא מפקינן ה"מ שלוה בעלה ולא בא הממון לידה אבל אם היתה נו"נ ובא הממון של הלואה לידה לכ"ע צריכה לשלם דלא גרע מערב עכ"ל אבל לע"ד יש לתמוה דמפני שהבעל לוה ומסר לה המעות למסחר בם בשליחותו תעשה ערב בעדו בלי שום קבלות ערבות ועיינתי במהרי"ו וראיתי שלא הזכיר מעולם דבנו"נ דין ערב לה אעובדא דידיה שהמלוה תבע לאישה והיא בקשה שלא יתבענו ויבטח עליה שתשלם לו על זה כ' שהיא ערב לאחר מתן מעות מ"מ כיון שבשעה שנעשית ערב היה הממון שנתערבה עבורו תחת ידה לכן דין ערב לה וזה מועתק בשמו בח"מ סי' קך"ט וע"ש בש"ך. אך תו כ' ומטעם זה שהממון הי' תחת ידה והיתה נו"נ מפקינן מינה אפילו למאן דסבר דלא מפקינן מן האשה ה"מ מממון שהלוה לבעלה ולא בא לידה אבל בא לידה כל אפי שוין דמפקינן. וכנראה דהד"מ חזר בהש"ע ולא העתיק בשמו כ"א דין פקדון אבל הדין ערב כבר העתיק בח"מ ואין ענינו להכא. ואף מה שכ' המהרי"ו דבנו"נ כע"מ דמפקינן נמי לא העתיק מפני דלשיטתיה אזיל שהרי הרי"ו למד זה מדין נו"נ שלותה שבעל' חייב לשלם עבור' משום תקנו' השוק וכן נמי סובר דכע"מ דמטע' תקנות השוק יש לפסוק דמפקינן מינה. והרמ"א ז"ל פסק בהדי' בח"מ דלא מוציאין ע"פ המהרי"ק לכן אף פה השמיטו ואפילו להש"ך שפסק שם כהראב"ן לע"ד על גוף דמיון המהרי"ו יש לדון שאינו דומה דשם שייך לומר מכח תקנות השוק מסתמא הוי האשה הנו"נ כשליח בעלה והוי הבעל עיקר המלוה וצריך לשלם אבל מהיכי תיתי משום זה לומר דבמה שלוה הוא תהא היא הערב (וא"ל דיש לדמות הנו"נ לשותף דקי"ל בח"מ סימן ע"ז דנעשו ערבין דא"כ לא הוצרך הראב"ן לבא על הבעל משום ת"ה דהא ומה אם אשה נו"נ נחשבת שותף הבעל להתערב בהלוא' בעלה מכ"ש דהבעל חשוב שותף להתערב בהלואת אשתו הנו"נ ולע"ד האשה הנו"נ שלותה לעסק מו"מ והריוח להבעל שפיר יש לדמות לשותף וצ"ע על המהרי"ק וראב"ן שלא למדו משותף אם לא דאיירי שטוען שלא בא הממון לעסקו וצ"ע אבל בעל שלוה והוא נו"נ בשליחותו והריוח כולו דידי' מה"ת לדמותה לשותף) ותו דהתקנות השוק ג"כ א"ד כדאי' בהניזקין דלא מסיק מלוה אדעתי' דמית לוה משא"כ התם דמחיים לכן הברור לע"ד דלא כ' מהרי"ו ז"ל דבריו אלא לסניף ולדינא אין לחלק בין נו"נ ללא נו"נ ומכ"ש שתהא ערב ושתחייב לשלם מדידה חלילה להעלות בדעת מהרי"ו זולת בנידן דידי' שנתערבה בפי' והב"ש שכ' הדברים בשם מהרי"ל א"י מקומו וצ"ע:
ח
י"א דאין כותבין אגב וכן נהוגין וכן הנוסח בנ"ש הנהוג במדינתינו ואף בשטר ת"כ שעיקרו על הנדן אינו מזכיר אגב וע' סימן ס"ו שם בארתי הטעם ובתשובת הגאון נ"ב שי' חלק ח"מ סי' ט"ז ראיתי כתוב אמנם אין להאריך בפרט זה כי נוהגין במדינות הללו לכתו' בכתו' נכסים שיש להם אחריות ואגבן שא"ל אחריות וכו' וא"י למי מכנה בשם מדינות הללו ואולי לפיה"ם מערי"ן ואפשר הוא:
ט
הג"ה אלמנה שבאת לגבו' בהב"י איתא תשובת הרמב"ן אם שמעו בו שמת אפילו במדינות הים ימכרו ב"ד קרקע לכתו' משום חשש ב"ח מוקדם שלא כדעת הראשונים עכ"ל ואין לה מובן וע' ח"מ סי' ק"ד בש"ך ס"ק ו' כ' דט"ס בה ופירשה כמ"ש שם סעיף א' הרמ"א בשם הרשב"א:
י
ואם אין זמנם שוה להמוקדם נותנים לו מעות ע' ח"מ ויש נמי להקשות הא מטלט' לכתו' ל"מ זולת מתקנות הגאונים א"כ מה בכך שהיא מוקדמת לו יהא שהיא לבדה באתה לגבו' ממון הא אין דינה אלא בקרקע אף כי יש זוזא כדאיתא בב"ש סי' ק' ס"ק כ"ד כ' וכן הבעל יכול לסלקה בקר' כמ"ש בש"ג כו' והב"ש נמי מסכים לדינא עם הח"מ אף שאינו מסכים בפירושו להרי"ף ורא"ש. ואף לע"ד דחוק פירושו כי אין זה מדרך הרי"ף לכתו' פי' ברישא משום סיפא וכן המהר"י בן לב חלק ב' סימן נ"ה הבין הרי"ף כהטור וכדי להצילו מקושית הח"מ אפשר לומר הרי המהר"י בן לב הנ"ל כ' ובזאת המימרא דרמי ב"ח ק' לי למאן דס"ל דמה דאמרינן מני' ואפילו מגלימא היינו מב"ח אבל הכתו' אפילו מקיים אינה אלא מקר' מדין גמרא למה איצטרך לאשה מסלקינן בקר' כיון דאינה נגבית אלא מהקר' ואני ת"ל כה"ג כבר הרגשתי בקושיא זו בסגנון זה דמה אירי' דאיכא עלי' נמי ב"ח אפילו לחודה נמי אין דינה אלא בקר'. ובספר ע"פ כ' ומה שהביאו רש"י לפרש אף על צ"ב לזה י"ל משום דקשי' לי' דאי מסתם כתו' פשיטא כיון דמטל' ל"מ לכתו' אפי' מני' לכן פירש דאף מצ"ב איירי דלזה בודאי אף מטל' משועבדים מני' מדינא ומה שהחליט בדעת רש"י דמטל' לכתו' אף מני' ל"מ ע' סימן ק' סעיף א' הבאתי בשמו משמעות להיפך ומה שכ' דלצ"ב בודאי דינה כב"ח אף לענין זה לא משמע הכי בהה"מ פי"ו מה"א שהני ב' ודין צ"ב דעת רבינו שהוא כשאר חוב וי"א שדינו ככתו' משמע דלהי"א לכל הדינים השנוים בפרק זה מקולי כתו' וחד מנייהו שלא לגבו' ממטל' דינה ככתו' וכן נראה דעת הר"ן במס' נדרים דף ס"ה שנתן טעם למה מטל' לכתו' ל"מ משום דלא ניתן לגבו' כ"א בגירושין או מיתה ובסי' צ"ג מבואר דאף נדוני' לא ניתן לגבות מחיים וגם מדדחק בטע' זה ולא בפשוט מקולי כתו' מדלא הוציאה ממון משמע נמי כנ"ל. ולע"ד י"ל דמשום קושי' זו הנ"ל מפרשים הרי"ף ורא"ש מימרא דאמימר דחדושו אינו אלא באופן דלתרווייהו משתעבדו המטל' כקרקע דהיינו אי בששעבד להם אגב או בשיש לו כמו ארנקי דמחוזא דמדין גמרא משתעבדו לכתו' ומ"מ משמיענו דכיון דיש נמי ב"ח יהבינן ליה זוזא מטעם רש"י ז"ל ואולם בשני אופנים אלו יש בכל קדימה ממש כמו בקר' ומוכרחי' לפרש דוקא בזמנם שוה ולפ"ז למה שכתבתי דמשמעות רש"י דמטל' לכתו' נמי משתעבדו מניה נכון נמי דרש"י ולא הוצרך לפרש כהרי"ף דלדידיה בל"ז ניחא ואיירי בפשוט דאין בהם דין קדימה ולהכי אפילו זמנה מוקדם נדחית מזוזא ואין לומר דמ"מ אין הכרח לפרש בזמנם שוה אלא דאיירי בשכ' לה בפי' שעבד מטל' בלא אגב שאז דינא לגבות ממטל' ומ"מ לית בהו קדימ' שהרי אינה גוב' מלקוחו' כדכ' ר"ת ריש מציאת האשה בהרא"ש חדא דאין זה מוכרח דכ"ע הכי סברו כי באמת צ"ע מה יועיל כתו' בלא אגב כיון דהלכת' דלא קנוי מטל' דוק' אגב בעי' וידוע דמטל' בשטר' לא מיקני ולמה ישתעבדו בל"א הא השעבד נמי בעי קנין וכבר יש כמ' פוסקים המשוים שעבוד לקנין אף לענין דבר שלא בא לעולם ואפי' להחולקים יש לומר שמודים בזה וכדאי' ברשב"ם מס' ב"ב דף מ"ד ע"ב אבל אקני לי' מטל' גרידא בסודר להשתעבד לו לכשיגיע זמנו אם לא יפרענו יגבה ממנו לא קני וכו' ויותר מסתביר כדהעתיקו תו' בשמו דהעיקר מכח התקנה והכתיבה אינה אלא לגלוי שיודע ומקבל עליו התקנה ויהיה איך שיהי' אין מן התימ' אם הרי"ף לא סבר הכי ותו י"ל אף בשעבוד כזה בלא אגב נהי דלא גבי מלקוחו' מ"מ בשני ב"ח אפשר יש שייכו' קדימה והיוצא מזה עכ"פ נשמע מאמימר טעמא דאיכא נמי ב"ח הוא דלא יהבינן לה זוזא הא אי לא הוי' אלא היא לחודה היכי דמשתעבדו לה מטל' מדינא מוכרחי' ליתן לה זוזא אם יש להם נשמע נמי לדידן שתפסינן סברת ר"ת לעיקר דאם שעבד בפי' מטל' משתעבדו מדינא אם יש להיתומים זוזא מחויבי' ליתן לה והיינו אפשר סברת הש"ך שהבאתי סי' ק' סעיף א' ומה שכתב לפי מה שכ' בטור א"ע סי' ק' ט"ס וצ"ל ק"ב והאמת להבנת הח"מ וב"ש מימרא דאמימר ואף דין הטור בפשוט בלא שעבוד אגב אלא משום דקודמת בזמן קדומה לגבו' בזוזי היכי דליכא הפסד למלוה וכדכ' הב"ש הי' נשמע מאמימר דתמיד דינא בזוזא אם יש להם וליכא ב"ח בהדה ומה דקי"ל מטל' ל"מ לכתו' ע"כ כדדחקתי עצמ' סי' צ"ו סעיף י"א אבל ל"מ הכי דעת הרמ"א ז"ל סי' ק' ע"ש לכן מחוורתא לפרש לדאמימר כדכתיבנא וגם פי' הש"ך כבסי' ק' אבל מה שתרצתי בזה פי' הרי"ף דלהכי שייך דין קדימה במעות לזה עדיין ק"ק ע"פ המבואר בח"מ סי' ק"ד סעיף ה' ע"ש. וע' תשו' רשב"א סי' תתקך"ט כי צ"ע שכ' על שנשאל אלמנה שגבתה ע"פ ב"ד קר' בכתו' ושוב בא ב"ח מוקדם לה לטרוף ממנה והיא טוענת הנחתי לך מקום לגבו' במטל' תשו' מן הדין כתו' אינה נגבית מן המטל' כדאי' בקדושין נדרי' כתו' והיכי דשבק הבעל מקר' וזוזא או מטל' לאשה מגביה קרק' ואם יש עליו כתו' וב"ח יהיב לב"ח זוזא ומטל' כדגרסינן בהכותב אמר אמימר האי מאן דאיכא עלי' כתו' וב"ח ואית לי' ארעא ואית לי' זוזא לב"ח זוזא לאשה ארעא האי כי דיניה והאי כדיני' ואע"ג דלית לי' זוזא אלא מטלט' הוא הדין כדי שלא תפסיד האשה את כתובתה ואין בזה הפסד לב"ח. ועכשיו מתקנה ועוד שהורגלו לכתו' בכתו' מטל' אגב וכו' כנראה מפרש דלא כרש"י מפני קושי' מהר"י הנ"ל וכדכ' והיכי דשבק וכו' אפילו כי ליתא לב"ח אלא אדרבא מפרש דמשמיענו טובת האשה כדי שלא תפסיד אם נגבה לב"ח הקרק' ולה אין מטל' משועבדים לפיכך מגבינן להב"ח המטל' כדי שתשאר הקרק' לפניה. אמנם למשמעותו שמפרש לדאמימר באלמנה אין מובן דהא מד"ג מטל' דיתמי אף לב"ח ל"מ ואף אי איירי בב"ח בהשעבד אגב אכתי בזוזא צ"ע ע"פ המבואר בח"מ סי' ק"ד הנ"ל אם לא עם דאקני וכל זה דוחק כל' המימרא אבל מני' בגרושה פירושו עולה יפה ליישב הקושי' עכ"פ נשמע מני' אף כי יש להיתומי' זוזא אין דינה אלא בקרק' כדכ' והיכי דשבק וכו' ואין דברי הש"ך מתקיימי' אם לא ע"פ דרכי הנ"ל ועכ"ז צ"ע:
בית שמואל
ק״ב
א
ואלמנתו. כ"כ הרמב"ם ושאר פוסקים ולא כר"ת שכתבו תוס' בשמו כשהוא מת לא אמרינן ליפות כח של ב"ח דאז ל"ח לנעילת דלת דמיתה לא שכיח, גם י"ל דלא תימ' דדוקא כשהוא חי דאז המטלטלין משועבדים מדינ' לב"ח ולה אינם משועבדים אלא מצד התקנה אז מיפים כח ב"ח ולא אחר מותו קמ"ל וכעין זה ס"ל לראב"י:
ב
אי"ל לא אגבה כתובתי וכו'. אף ע"ג דקי"ל הברירה בידה לגבות הכתובה מ"מ במקום שחב לאחרים א"י לו' לא אגבה:
ג
שאין בהם קדימה. כלל הוא כל שאין בו דין קדימה כגון מטלטלין או הזמן שניהם ביום א' או שקנה אחר שלוה ונישואין דקי"ל בעלמ' מי שתפס אין מוציאין מידו אז מיפים כח ב"ח אפי' לא תפיס נותנים לב"ח ול"ח לנעילת דלת כי יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנש' אבל היכא דבעלמ' לא מהני התפיסה אין מיפים כאן כח ב"ח כ"כ הרא"ש והר"ן וע' סי' קי"ג ס"א:
ד
כגון דלא אקני כו'. אף על גב דקי"ל דאין טורפין מטלטלין אפי' אם כתב אג"ק מ"מ לענין לענין ב"ח נותנים למוקדם כשכ' אג"ק כמ"ש בח"ה סימן קי"ג ומ"ש ותדחה האשה ע' בח"ה בב"י סי' ק"ד:
ה
עיקר ותוס'. אבל לא הנדוני' כי בנדוניא דינא כב"ח והוספות שליש כתבתי כמה פעמים דדינו כנדוני' וכאן י"ל בתוס' שליש דינו ככתובה דהא כתב הרמב"ם הטעם דמייפה כח הב"ח משום דהוציא את מעותיו ובתוספת שליש לא שייך טעם זה:
ו
ומיהו אם תפסה וכו'. והנה הרמב"ם והר"י לא כתבו דין זה בכתובה אלא כתבו בעלמ' בשני ב"ח כשאינו דין קדימה אם קדם ותפס א' אין מוציאין מידו וברא"ש מדמה דין כתובה לשאר מלוה ופסק כאן ג"כ אין מוציאין ומ"ש בח"מ דהרמב"ם ס"ל כהרא"ש לית' אלא הרמב"ם כתב דינו בעלמ' אף ע"ג דכתב רפי"ז ה"א דין ג' לעולם כל שזכה מטלטלין כדי חובה או כדי הכתובה אין מוציאין נראה דשם איירי כשיש לכולם לשלם מ"מ כשיש מוקדם נותנים למוקדם בתחלה ול"ח למאוחר שמא יבא לידי הפסד בינו לבינו וכשאין מוקדם ביניהם אין חולקין אלא נותנים לכולם כא' ובזה ס"ל אם זכה המטלטלין אין מוציאין ע"ש:
ז
וי"א דאפי' תפסה. כ"כ ח"מ בשם מהר"מ ומדייק מלשון הרי"ף שכתב מטלטלין לב"ח יהבינן ולאשה לא יהבינן ולא אמר בקיצור לב"ח יהבינן אלא קמ"ל תפיסה לא מהני אף על גב בש"ס אי' נמי בלשון כזה ולא מדייק מש"ס דין זה משום בש"ס איירי בקרקע ובזה פשיט' תפיסה לא מהני כמ"ש הרא"ש והיינו כשתפס בלא ב"ד אלא מהרי"ף נשמע אף במטלטלין לא מהני תפיסה לכן נראה אף להני פוסקים דס"ל תפיסה לא מהני היינו כשלא תפסה בב"ד דהא אין להם ראיה לדין זה אלא מדייקים מיתור הלשון וי"ל הרי"ף אתי להורות תפיסה שלא בב"ד לא מהני, ומנ"ל לרבות אם תפס ברשות ב"ד כיון די"ל לישנ' יתירא קמ"ל בתפס מעצמו, וח"מ מסופק בזה ולכאורה נראה כמ"ש כי בודאי אף במטלטלין עדיף טפי תפיסה ברשות ב"ד מתפיסה בעצמו בלא רשות ב"ד, אלא בבה"ת שער מ"ג ראיתי דפסק ג"כ תפיסה לא מהני ולא למד מלשון הרי"ף אלא כתב הטעם דקולי דכתובה הוא דתפיסה לא מהני לפ"ז י"ל אפי' תפיסה בב"ד לא מהני ואין מוכרח וכן נראה מדברי הריב"ש שהביא בסמוך דא"צ ליתן ערבות משום מה שתפסה כמ"ש בח"מ:
ח
וכן הורו האחרונים. ומ"ש בסעיף אח"ז ואם תפסה מטלטלין אין מוציאין מידה אתיא אליב' הפוסקים של דעה קמיית' וכ' מהרי"ל שם לכ"ע אם היא נושאת בבית ובאו המעות לידה חייבת מדין ערב לפ"ז אפי' אם היא מוקדם ויש קרקע חייבת לשלם אף על גב בח"ה סוף סי' צ"ו פסק בנושאת בבית וחייבת לאחר א"צ הבעל לשלם בעבורה דשם לא בא המעות ליד הבעל רק לידה:
ט
דלמ' אינו חייב לך. כלומר שמא פרע לך אבל אם ידוע שלא פרע לו אף על גב די"ל דלמא לא היה חייב לו מ"מ יכול לחייבה דהא יכול ליתן מתנה לכל מי שירצה כמ"ש בסימן ק' וראיתי בתשובת רש"ך ח"א סימן ל"ה דכתב דא"י לחייבה ולמד כן מתשובת הרשב"א שהבאתי בסימן ק' ולית' כמ"ש שם:
י
ולכ"ע אם תפסה פקדון. היינו אף על גב דאינו יודע שהוא פקדון אלא אומדנ' דמוכח היא שהוא פקדון אינו יכול לתפוס דאלו ידוע שהוא פקדון פשיט' א"י לתפוס וכן כתוב בח"מ:
יא
אפי' כתב בזמן הזה וכו'. אין טורפת מטלטלין שמכר או שנתן במתנות בריא אבל נגד ב"ח יש לה קדימה כשנכתב אגב כמ"ש ר"ס:
יב
אם קדמה וגבתה בבית דין. כבר כתבתי נראה לכ"ע מה שגבתה בבית דין אין מוציאין מידה:
יג
אין שומעין להם. כ' הריב"ש הטעם דאם גבתה קרקע הרי הב"ח יטרוף ממנה ואם גבתה מטלטלין מה שגבתה גבתה ומזה ראיה נמי מה שגבתה ע"י הב"ד אין מוציאין ממנה לכ"ע דאל"כ קשה לפסק הרב רמ"א דמוציאין מידה היתה חייבת לעמוד ערבו' וכ"כ בח"מ:
יד
אפילו יש לה נדוניא. כ"כ רש"י והר"ן ולא מצינו שום חולק ע"ז אף לדעת הפוסקים דס"ל נדוני' היא כחוב כמ"ש בסעיף ה' היינו לענין אם אין לשלם לשניהם אז נדוני' וב"ח שוין משא"כ כאן דיש לשלם שניהם וכן מחלק הב"י לפ"ז מ"ש הרמב"ם פי"ז נדוני' דינו כחוב בעלמ' קאמר וכאן י"ל דמודה דנוטלת קרקע בעד הנדוניא אף על גב הטור כתב הרמב"ם חולק עם רש"י בזה אין מוכרח כי מנ"ל לעשות פלוגת' בין הפוסקים בלי הכרח לכן הכריע הרב רמ"א כרש"י ונכון הוא:
טו
יש מי שאומר. כ"כ הרא"ש אף על גב בדבר שאין בו דין קדימה ס"ל אם תפסה אין מוציאין מידה כמ"ש בסעיף ב' מ"מ בכה"ג דיש לשלם שניהם ס"ל דמוציאין ולא הביא הב"י שום פוסק דחולק ע"ז ולדעת הרמ"ה גם כן י"ל מוציאין כיון דדינה דוק' בקרקע ולא במעות מיהו בש"ג פסק אם תפסה אין מוציאין:
טז
מיהו אם הב"ח חפץ בקרקע. עיין בטור ובב"י ואחריו נמשך הרב ואין מוכרח כמ"ש הב"ח:
יז
המוקדם נותנין לו המעו'. ברמב"ם משמע להדי' דאין חילוק בין מוקדם למאוחר דהא במטלטלים ומעות לא שייך מוקדם ומאוחר וכן מוכח להדי' ברש"י ובר"ן אלא הטור מדייק כן כמ"ש המחבר מדברי הרי"ף והרא"ש מדכתבו על המימר' בריש' דאיירי כשאין אחד מהם מוקדם ודוחק לומר דכתבו כן משום הסיפ' כשאין לשלם אלא לא' מהם אלא אף על גב דיש לשלם לשניהם מיפי' כח המוקדם ליקח מעות אף על גב במעות לא שייך קדימה היינו לענין שאין שום א' נדחה אבל בזה מיפי' כח המוקדם ליתן לו מעות מיהו לדינ' נראה עיקר כרש"י ורמב"ן והר"ן וכן ס"ל הרמ"ה כמ"ש הב"י ודברי ב"ח אנ"ל:
יח
יש מי שאומר שמוציאין מידה. כ"כ הטור ומדמה להא שכתב הרא"ש דמוציאין ממנה המעו' אם תפס' אף ע"ג בשאר תפיסו' ס"ל דאין מוציאין מידה כשלא שייך קדימה מ"מ כאן כשיש לשלם לשניהם מוציאין המעות כן ה"נ אם שייך המעו' לאשה ע"פ סברתו כשהיא מוקדמת מוציאין מב"ח אם תפס:
יט
אפילו בקנין. טעם הרמב"ם ביאר המגיד דס"ל דכל ערב אסמכת' הוא אפילו בקנין אלא הואיל דמהימן ליה גמר ומשעבד את נפשו משא"כ בכתובה דלאו מידי מחסר' לא גמר ומשעבד וס"ל קנין לא מסלק אסמכת' ועיין סי' נ"ה וסי' רס"ז ולהראב"ד קנין מסלק אסמכת' ועיין במגיד פכ"ה ה"מ, וכ"ז לא איירי בנדוני' שלה אם ערב לה בעד הנדוני' שלה דאז הוי כערב דעלמ' דהא מחסר' ממון:
כ
דערב לחתן בעד הנדוני'. דלא חסר ליה כלום מ"ה ס"ל דשוה לכתובה והחולקים ס"ל הואיל והוא מתחייב בהרבה דברים שבעל חייב לאשתו חסר ליה ועיין בהג"מ ועכ"פ לא גרע מערב בכתובה כל שנשתעבד בערב בכתוב' נשתעבד כאן וכ"כ בד"מ:
כא
מיהו כ"ז שלא נשאה וכו'. וכ' בסמ"ע סי' קכ"ט ערבות דידן הן ערבות בעד הקנס וא"י לחזור משום בושת ולא ערבו' בשביל הנדוני' עכ"ל כלו' אף שכותבים עתה ע"ק בעד הנדוני' וקבלן משתעבד לנדוני' מ"מ היה יכול לו' קודם החתונה אני חוזר בי ואל תנשאו זה לזה אלא בשביל הבושת א"י לחזור ומה שמרגל' בפומ' דאינשי כל שמעמיד לו הכלה הוא פטור מן הערבות הוא טעות בידם דסוף סוף הוא מבייש וכשם שקנס חל על אבי הכלה כשאינו נותן לו הנדן ה"ה חל הערב כ"כ הח"מ ועיין בסמ"ע סי' רמ"ה:
כב
לא תפרע מן הערב. במגיד מסופק אם קאי דוק' אכתובה ותוספת בלבד שהערב עשה מצוה ולאו מידי חסרה ע"כ ראוי לעשו' תקנה לערב אבל נדוני' שלה שהכניסה ע"פ הערב גובה מן הערב ואין מדירה או דלמ' גם בזה מדירה משום סוף סוף איכ' למיחש לקנוני' והניח הדבר בצ"ע:
כג
ע"ד רבים. הרמב"ם לא כתב ע"ד רבים אלא כ' מדירה סתם ותוס' בערכין בסוגי' זו הקשו למה לי ע"ד רבים הא קי"ל דצריך לפרט הנדר ותירצו דא"צ לפרט על מה ובשביל מה נדר אלא די כשפורט הענין שאל יחזירה מ"ה יש לחוש אף שתפרוט יתיר החכם והא דמהני נדר בכהן שנש' אשה בעבירה משום הנדר הוא שאל ישא אשה פסולה צריך לפרוט בפני החכם הנדר שאל ישא אשה פסולה ולא יתיר לו, ולכאורה קשה א"כ מה מהני נדר אלמנה מפירות כמ"ש ס"ס צ"ו שמא יתיר לה החכם דהא א"צ לפרוט על מה שנדרה וצ"ל שם הנדר הוא על תנאי אם לקחה מכתובה כלום וזאת צריכה לפרוט לפני החכם הענין הנדר שנדרה על תנאי ואז אל יתיר לה החכם ובזה מיושב מה שפסק כאן דצריכה לנדור ע"ד רבים ובס"ס צ"ג פסק דינדר סתם וא"צ ע"ד רבים:
כד
אפ"ה אשתו גובאת. דאל"כ אין כאן ערבות דהא אם מת הוא לא ישלם ואם יגרש אותה לא יסכים עמה לגבות המעו' ועיין בגוף התשובה ועיין בח"ה ס"י בהג"ה:
כה
וכן אם הקדיש. יש כאן מקום עיון ולפי המסקנ' בערכין שם פליגי בזה ר"א ור"י במקדיש נכסיו צריך להדירה וקמפלגי בפלוגת' ב"ש וב"ה ר"י ס"ל כב"ה הקדש בטעו' לא הוי הקדש ויכול לשאול ולהתיר לעצמו א"כ אין צריך להדירה ולא חיישינן לקנוני' דהא יש בידו להתיר ולשאול על הקדש ור"א ס"ל כב"ש דאין שאלה בהקדש מ"ה חיישינן לקנוני' וצריך לנדר לפ"ז הלכה כב"ה וכר"י דאין חוששין לקנוני' ואין צריך לנדר והמחבר פסק לא תגבה עד שידירנה וכן כתבו תוס' וקשה למה לא פסק כב"ה ול"ד לברי' דחיישינן לקנוני' כמ"ש בח"ה סי' רנ"ה משום שם אינו עושה שום מעשה משא"כ לגרש אין מגרש בשביל כן כיון בידו לשאול וכן קשה ברמב"ם פי"ז ה"א ופ"ז ה' ערכין ובהרא"ש פרק אלמנה ניזונת וכן תמה עליו הר"ן ועיין בכ"מ שם ובתשובת רבינו בצלאל סי' ט"ו ובתי"ט בערכין ובש"ד סי' רנ"ה:
כו
אבל מן הלקוחות וכו'. משום דאינהו אפסידו אנפשייהו שקנו קרקע שיש עליה שיעבוד בשלמא ערב מצוה עבד משא"כ לקוחות שם בערכין:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ב
א
ואלמנתו. לשון הרמב"ם ולרבותא ודלא כר"ת בתוספו' שם ד"ה לאשה וגם דלא כמ"ש במרדכי דלאחר מיתה שניהם שוין במטלטלין לפי שמדינא בגמרא לשניהם לא שייכי רק מתקנת הגאונים וז"ש או גרושתו וכ"ש הוא:
ב
ואפילו תפס כו'. כת"ק ולר"ן לר"ע וקי"ל כר"נ בדיני וכמ"ש בח"מ סימן ק"ד:
ג
היתה כו'. ממ"ש בכתובות צ"ו ב' וכן כחה יפה ואמרינן בירושלמי והביאו הרא"ש שם סי"ב אם באת מלוה בעדים אומר' למזונות מכרתי באת מלוה בשטר כו' וער"ן רפ"י שם:
ד
ומיהו כו' ואפילו כו'. ממש"ש במתניתין פ"ד כל הקודם כו' ואע"ג דבלא תפסה אמרינן שם ינתנו לכושל ומפ' ריב"ח לכושל שבראיה ופ' הרי"ף לבע"ח. הרא"ש שם ס"ס י"א וכמ"ש בס"ג:
ה
וי"א כו'. ממש"ש בגמרא לכתובת אשה לא יהבינן לה מ' דאפי' תפסה וכמש"ש צ' א' הראשונה כו' אלמא דאי תני הני אפי' תפסה מוציאין מידה. הג"מ פי"ז ולכ"ע כו'. זה אין צריך לכתוב דמה לה לממון אחרים ושם בפסקיו ביאר אם אינו ידוע שהוא פקדון רק באומדנא כו' ע"ש:
ו
מיהו כו'. היינו לענין לקוחות אבל לבע"ח מאוחר יש נ"מ כמ"ש בח"מ: ס"ס קי"ג:
ז
אם זמן כו'. כמש"ש צ"ג ב' ובפ"ק דב"ק:
ח
או כו'. כמ"ש בספ"ד דב"ב:
ט
ואם קדמה כו'. דלא איפלגו אלא בבעל חוב מאוחר דוקא שם:
י
אבל אם כו'. ממ"ש בספ"ט דב"ב גובה חצי שבח:
יא
ואם קדמה כו'. כנ"ל ס"ב בש"ע ועבהג"ה שם שי"ח:
יב
אלמנה כו'. עח"מ סימן ק"ד ס"א בהג"ה מיהו כו':
יג
אם זמנם שוה כו'. ואם אין זמנם כו'. טור והוא תמוה והטור למד מדברי הרי"ף והרא"ש שם שכתב אמר אמימר כו' פירוש וליכא חד כו'. וליתא דמשום סיפא נקטה ואי ליכא אלא ארעא כו':
יד
אפילו יש כו'. רש"י ושם ד"ה האי כדיניה זה כו':
טו
יש מי כו'. כיון שמספק לשניהם שם:
טז
מיהו כו'. טור ולמד ממ"ש הרא"ש שם לבעל חוב יהבינן משום נעילת דלת וכיון שחפץ כו' אבל כ' שהרמ"ה חולק על זה וכ' ב"י שטעמו דכ"א יהבינן כדינו ודבריו תמוהין:
יז
ואם קדם כו'. הוא תמוה ועח"מ:
יח
היו כתובים כו'. וכ"מ מדברי רש"י שלא כ' דין נצ"ב אלא ברישא וכנ"ל:
יט
בעקר כו'. ממש"ש דלאו מידי חסריה:
כ
אפילו בקנין. כמ"ש בב"ב קע"ג ב' וערב אסמכתא הוא אלא בההוא הנאה כו' משא"כ כאן דלאו מידי חסריה וזהו הטעם דלא קמשתעבד בכתובה ולכן אפילו בקנין דקי"ל דאפילו קנין לא מהני לאסמכתא כמ"ש בסי' ר"ז רק בב"ד חשוב וראיה מדלא תירץ שם דביקנין הוי מ"מ:
כא
שא"ל הנשאי כו'. רמב"ם ודלא כרש"י בגיטין מ"ט ב' ד"ה בקבלן כו' שדוקא בהתפיס מטלטלין ועתוס' שם ד"ה בקבלן שהקשו על פירש"י:
כב
בקנין. כמו ערב דלאחר מתן מעות. מ"מ פכ"ה מה' מלוה עח"ע סי' קכ"ט ס"ד:
כג
אפילו בלא קנין. הרמב"ם:
כג) וי"א כו' ולכלתו כו'. הראב"ד בהשגות:
כד
י"א כולי. כגיר' שלנו דלאו מידי חסרה וכמ"ש רש"י שם דהא טב למיתב כו' משא"כ לחתן:
כה
וי"ח כו'. כגי' דלאו מידי חסריה וכ' דעיקר הטעם הוא משום דמצוה קעביד:
כו
מיהו כו'. כמ"ש בח"מ ר"ס קל"א
כז
ע"ד רבים. כמ"ש בפ"ד דגטין:
כח
הערב לאשה כו'. דהכוונה היתה שלא יתן להבעל החצי ולה החצי בלי רצון שניהם בלא עת גביית כתובתה כו' ע"ש בסימן תפ"ד ועח"מ סימן מ"ב ס"י בהג"ה:
כט
וכן כו'. כר"א וצ"ע דהא בגמרא שם אמרינן דפליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה והלכה כב"ה ובלא"ה אין הלכה כר"א וכן תמהו האחרונים:
חלקת מחוקק
ק״ב
א
לא אגבה כתובתי עכשיו. כלומר אף על פי לדינא יכולה כל אשה לו' לא אתבע כתובתי רק אהיה ניזוני' ע"כ של יתומים עד זמן שארצה לתבוע כתובתי וכמו שנתבאר לעיל סי' צ"ג אבל מקום שיש פסידא לב"ח אין לה מזונו' וכמו שנתבאר בח"מ סי' צ"ו סעיף כ"ד:
ב
כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקע. ואף על גב שכ' לה מטלטלי ומקרקעי דנמצא דגובה מן המטלטלין מדינא מטעם תנאי שבממון ולא מטעם תקנת הגאונים אפ"ה ב"ח עדיף מטעם שכ' הרמב"ם שהב"ח הוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר אבל אם כתב מטלטלי אגב מקרקע דין המטלטלי כדין הקרקע ושייך בהו קדימה:
ג
מלגבות עיקר ותוספו'. כלו' אבל לא נדוניא דהנעל' ליה שבזה דינה כמו ב"ח וכמו שנתבאר בסמוך סעיף ט' והטעם מבואר שהיא נתנה לו נכסיה כמו הב"ח ועמ"ש סי' ק' סעיף ב':
ד
וכן הורו האחרונים. שם בתשוב' מהרי"ו כ' אפי' למאן דס"ל דלא מפקינן מן האשה ה"מ ממון שהלוה לבעלה ולא באה ממון לידה אבל היכא דבא הממון לידה וכו', דאל"כ נעלת דלת וכו' תחזיק בכל הממון והאיך יצא נקי עכ"ל ע"ש:
ה
ואין חילוק וכו' מלוה ע"פ הידועה. כלו' שידוע שהלוה ושלא נפרע דאל"כ יכולה לומר שמא נפרעת:
ו
ולכ"ע אם תפסה פקדון. דין זה פשוט דמהי תיתי שתתפוס פקדון של אחרים ואפי' עיסקא דהוי פלגא מלוה פסק בי"ד סי' קע"ז דאין ב"ח ואשה נוטלים כלום מן הקרן ומחלק ריוח של הנותן ושם בפסקי מהרא"י מבואר דאף שאין עדות ברורה שמה שתפסה הוא פקדון רק דאיכא קצת עדות וגם אומדנא שבעלה לא היה איש אמוד ע"ש:
ז
דאין כותבין אגב בכתובה. כדי שלא תטרוף מטלטלי שמכר הבעל או שנתן במתנת בריא:
ח
בזמן הזה אין לחוש. כלו' משום תקנת השוק אין נוהגים לגבות מן הלקוחו' שמכר או נתן במתנת בריא ומ"מ אם כתב אגב בכתוב' מועיל לענין ב"ח הבא לגבות ממטלטלי דיש לה קדימה וכמו שנתבאר בח"מ סי' ק"ג דלגבי שני ב"ח הבאים לגבו' ליכא תקנת השוק וע"כ כתב לפני זה כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי:
ט
ואם קדמה האשה ותפסה קרקע. לכאורה משמע דאפי' לדעת הי"א דלעיל והאחרונים שהורו בסעיף ב' בהג"ה דבתפס' מוציאין מידה היינו דוקא במטלטלין דלא נשתעבדו לכתוב' מדינא דגמרא אבל בקרקע ששעבוד האשה כמו הב"ח רק דלכתחלה לב"ח יהבינן אבל אם קדמה ותפסה בב"ד לא מפקינן מינה ומיהו מלשון המרדכי בכתובו' דף תקמ"ג ע"א שכתב וז"ל כתב האלפסי שמעינן מהכא דאמרי' דבמטלטלין לבעל חוב יהבינן דקדק מהר"ם מלשון האלפסי מדלא קאמר לב"ח יהבינן ותו לא או לימא ב"ח קודם לאשה וקאמר לאתתא לא יהבינן מכלל דאפילו קדמה ותפס' מפקינן מינה עכ"ל והרי"ף כתב לשון זה אף בקרקע עיין עליו וא"כ אף בקרקע דעת הר"מ דלא מהני תפיסה מ"מ צ"ע למעשה על הכרעת האחרונים דלא מהני תפיסה אם הוא אפילו בקרקע כי באמת אף במטלטלי נחלק עליו הרא"ש בפסקיו וס"ל דמהני תפיסה וכן דעת הרמב"ם והרא"ש היה בתראה וקשה להוציא ממון בדבר שהוא מחלוקת הפוסקים ואפשר אף במטלטלין לא פסק מהר"ם ומהרי"ל רק בתפיסה שלא בב"ד ולפי סברת הרא"ש תפיסת מטלטלין עדיף מתפיסת קרקע דמהני אפילו שלא בב"ד וראיתי הריב"ש בתשובה סימן רצ"ט כתב אם פרעו לאלמנה מטלטלין ובא ב"ח מוקדם מה שגבתה גבתה ולמה נעשה מחלוק' בין הריב"ש לפסק מהר"ם ומהרי"ל אלא ודאי הם לא פסקו רק בתפסה מטלטלין מעצמה וגם זה צ"ע למעשה נגד הרא"ש בפסקיו ונגד הרמב"ם:
י
שתחזיר מה שגבתה אין שומעין להם. לדין זה כתב הריב"ש הטעם דאין שומעין להם דאם גבתה קרקע הרי הב"ח יטרוף ממנה ואם גבתה מטלטלין מה שגבתה גבתה ואם מכרו נכסים לפריעת כתובתה אין הב"ח חוזר על האלמנה רק על הלוקח הקרקע והוא יחוש לעצמו ואחריות שלו על היתומים והנה לפי מה שפסקו האחרונים דלעיל בסעיף ב' דאם תפסה האלמנה מטלטלין מוציאין מידה אם לא נחלק בין תפסה לגבתה בב"ד א"כ היתה צריכ' ליתן ערבו' וא"כ היה קשה על הרב איך כתב לעיל דהכרעת האחרונים דמוציאין מידה וכאן העתיק תשו' הריב"ש שהוא מטעם דאם גבתה גבתה ע"כ צ"ל דס"ל להרב דהכרע' האחרונים הוא דוקא בתפסה מעצמ' וכבר כתבתי דגם בזה יש לפקפק הואיל והוא נגד הכרעת הרא"ש ואפשר שהאחרונים לא הכריעו אלא בידוע שבא ממון ההלוא' לידה עיין בגוף התשובו':
יא
אפי' יש לה נדוניא עם הכתובה. משמע מהג"ה זו שהבין הר' מהרמ"א מדברי הב"י שאע"פ שהטור כתב שיש מחלוקת בין הרמב"ם ורש"י (דלדעת הרמב"ם דבנצ"ב האשה הרי היא כשאר ב"ח ואם זמנה שוה לזמן ב"ח חולקת בשוה עמו ולרש"י דין נצ"ב כדין שאר כתובתה) ודעת הב"י שאפשר לומר שאינם חולקים כי רש"י מודה להרמב"ם היכא דלא אפשר לשלומי רק לחד מינייהו או לב"ח או לאשה אז דין הנדוניא כדין החוב ואם זמנה שוה לזמן הב"ח חולקת עמו רק דרש"י לא קאמר דדין הנדוניא כדין שאר כתוב' אלא לענין זה דהיכא דאיכא לשלומי לשניהם שנותנין לב"ח מעות ולאשה קרקע אז לדבר הזה דין נדוניא כדין הכתובה לגבות מן הקרקע ולא מעות ובזה אפשר הרמב"ם מודה לרש"י ואין בזה מחלוקת אבל באמת לא כיון הב"י רק לו' שרש"י לא נחלק על הרמב"ם רק בדבר זה אבל מ"מ בדבר זה הם חלוקי' כי דעת הרמב"ם להשוות נדוני' לכל דבר שבעולם לחוב וצריך לשלם דוקא במעות כמו לב"ח וכן נראה מהכסף משנה בפי"ז מה"א דכתב על דברי הרמב"ם (כמ"ש בדין זה בזה הלשון והעתיקו המחבר בסעיף ה' בסי' הזה היו כתובים בכתובת' נצ"ב וטענה שאבדו או שלקחן הבעל הרי היא בנצ"ב שלה כשאר ב"ח וכו' וחולקת עם ב"ח עכ"ל) וע"ז כתב הכ"מ אבל מ"ש לעיל אבבא מי שגירש וכו' קאי דברי הרמב"ם עכ"ל הכ"מ פי' כי שם מבואר כל חלוקי דיני' בין שהניח מעות וקרקע כדי החוב והכתובה וכו' ע"ש הרי להדיא שכוונת הב"י כמ"ש וכדעת הטור וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' ק' דלא עדיפא היא בנדונייתא מב"ח דעלמא משמע ג"כ דלא גריעה היא מב"ח דעלמא ואפשר שדעת רש"י דדין הנדוניא ג"כ בזבורית כמו שהיא דעת הרמב"ן וכבר כתבתי לעיל סימן ק' ס"ק כ"א דהכרעת הר"ן והמ"מ ע"פ הירושלמי כדעת הרמב"ם שנצ"ב דינה לכל מילי כחוב דעלמא ומיהו ראיתי הר"ן בפרק הכותב נמשך אחר ל' רש"י בדין זה:
יב
מיהו אם ב"ח חפץ בקרקע. נמשך הרב אחר דברי ב"י שהטור לא ביטל דעתו מפני דעת הרמ"ה אבל לשון לכאורה שכ' הטור משמע שביטל דעתו נגד הרמ"ה וכן הוא בב"ח ועיין בטור ח"מ אם הבעל חוב יכול ליקח זיבורי' בע"כ של לוה ויש לחלק:
יג
המוקדם נותנין לו המעות וכו'. דין זה כתב הטור והוא תמוה איך שייך קדימה למעות ואיך תדחה האשה הקודמת את הבעל חוב מן המעות והיא אין לה קדימה רק בקרקע ומ"ש הרי"ף והרא"ש אהא דאתמר בכתובות אמר אמימר האי מאן דאיכא עליה כתובות אשה וב"ח ואית ליה זוזי ואית ליה ארעא וכו' פי' וליכא חד מינייהו דקדים משום סיפא נקטו ואי ליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד דהתם מועיל קדימה אבל במעות וקרקע שיהיה המוקדם יפה כוחו למעות אפילו היא אשה בכתובתה מה שאין הדין כן בשני ב"ח שאין המוקדם יפה כוחו במעות הוא דבר תמוה ודברי הב"ח תמוהים בכאן ועיין ברמב"ם וברא"ש תראה שאין לדברי הטור עיקר:
יד
ותפס המעות יש מי שאומר וכו'. דין זה יותר תמוה שאם הב"ח מאוחר ותפס מעות מוציאין מידו אף שדינו במעות ונותנין ליד האשה המוקדמת שדינה בקרקע ודבר זה אין לו שחר:
טו
הרי היא בנכסי צ"ב כשאר ב"ח. כבר כתבתי שמלשון זה משמע דלכל דבר היא כב"ח ואם יש כאן מעות וקרקע נוטלת חלק במעות כשאר ב"ח ולא כדעת רש"י וכ"כ הכ"מ ודלא כאשר סתם הרב בהג"ה לעיל כדעת רש"י דדין נדונייתא כדין הכתובה בזה וכבר כתבתי בס"ק י"א שהר"ן העתיק לשון רש"י:
טז
עיין בח"ה סי' צ"ז. ועיין בטור זה סי' צ' ס"ק י"ג י"ד:
יז
הערב לאשה בעיקר כתובה או בתוספות. דוקא כתובה ותוס' דלאו מידי חסרה ומצוה קעבד אבל הערב לאשה בעד הנדוניא שהיא נותנת לחתן אז הוי כערב דעלמא דהא חסרה ממון:
יח
אינו מתחייב אפי' בקנין. טעם הרמב"ם ביאר המ"מ דס"ל דכל ערב אסמכתא הוא אפילו בקנין אלא משום בההיא הנאה דמהימן ליה ומוציא ממון ע"פ וכאן לא הוציאה האשה ממון ע"פ הערב וגרע מערב שלא בשעת מתן מעות דהתם כבר היה שם חסרון ממון למלוה ודעת הראב"ד דבכל קנין אין בו אסמכתא ולא גרע אשה מערב שלא בשעת מתן מעות דמהני קנין עיין פכ"ה מה' מלוה ולוה:
יט
הוי כערב לאשה בעד הכתובה. כלומר כל שערב לחתן שיתנו לו הנדוני' לא משתעבד דהא לאו מידי חסריה אף על גב דלא שייך גבי דידיה טעם דטב למיתב טן דו ודעת החולקים דערב לחתן בעד הנדוניא חייב דהא הוא מתחייב לה בהרבה דברים שהבעל מתחייב לאשתו ולא שייך גבי דידיה טב למיתב טן דו וכ' בד"מ ולכ"ע מיהא לא עדיף מערב דכתובה ובמקום דערב דכתוב' משתעבד כגון ערב לכלתו בקנין וקבלן אפילו בלא קנין אפילו לאשה דעלמא ולהראב"ד כל ערב משתעבד בקנין ולכלתו אפי' בלא קנין א"כ ה"ה בנדוניא נמי הדין כן וכ' בסמ"ע סי' קכ"ט סקי"ב וערבות דידן הן בעד הקנס דאין יכולין לחזור משום הבוש' ולא ערבות בשביל הנדוניא עכ"ל וכלומר אף שכותבין עתה ע"ק בעד הנדוני' וקבלן משתעבד לכתובה וה"ה לנדוניא מ"מ היה יכול לומר קודם החתונה אני חוזר בי ואל תנשאו זה לזה ואין כאן ערבות לא לאשה בכתובתה ולא לחתן בעד נדונייתו וכמו שנתבאר בטור ח"מ ריש סי' קל"א ע"כ צריך לו' שהטעם משום בושת ומה שמרגל' בפומא דאינשי כל שמעמיד לו הכל' פטו' מן הערבו' הוא טעו' בידם דסוף סוף הוא מבייש וכשם שהקנס חל על אבי הכל' כשאינו נותן לו הנדן ה"ה חל על הערב ועיין בסמ"ע סי' רמ"ה:
כ
לא תפרע מן הערב עד שידירנה בעלה הנאה. במ"מ נסתפק אי קאי דוק' אכתוב' ותוספות בלבד שהערב עשה מצוה ולאו מידי חסר' ע"כ ראוי לעשות תקנה לערב אבל נדוני' שלה שהכניסה ע"פ הערב גוב' מן הערב בלא הדר' או דילמ' גם בזה מדיר' משום דסוף סוף איכא למיחש לקנוני' והניח הדבר בצ"ע:
כא
מותר להשיאה עצה זו. כלומר אולי לא ידע האב דין זה שצריך להדיר הנאה ומשמע ודאי אם האב פקח צריך להדיר הנאה ממנה קודם שישלם לה הכתובה:
כב
כל זמן שיתבעוהו שניהם. הכוונה היתה שלא יתן לבעל חצי החוב בלי רצונה וגם לא יתן לה חצי החוב בלי רצון בעלה עד שיסכימו שניהם בגביית החוב ואז הרשות בידם לגבות אף בלא עת גביית כתובתה אבל כל שתבא היא לגבות כתובתה הדבר ברור שיכולה לגבות החוב דאם לא כן אין כאן ערבות דבמיתת הבעל אינו שיתבע ובגירושין ודאי לא יסכים עמה וא"כ נפל פותיא בבירא וכו' גדולה מזו וכו' בין בחייו בין במותו וכו' ותביעת האשה כתביעת הבעל וכו' עיין בגוף התשובה שהאריך וכתב מילת' בטעמ' בסי' תפ"א:
כג
וכן אם הקדיש כל נכסיו וכו'. וכשבא לגבות מן ההקדש צריך לפדות תחלה ע"מ לשלם לב"ח וכמבואר בח"מ סי' קי"ז:
כד
גובה אפילו בלא הדירה. דאינהו דאפסידו אנפשייהו שקנו קרקע שיש עליה שעבוד כתובה ובשלמא ערב מצוה עבד ע"כ ראוי לחוס עליו וכן על ההקדש משא"כ בלקוחות:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ק״ב
א
ס"א מי שמת ואלמנתו [או גרושתו] באה לגבות כתובתה וכו' נ"ב עי' בבית מאיר ובאבני מלואים מה שהביאו התקנות של מדינות פולין להיות כתובה קודמת לבע"ח ונדחקו בטעם הדבר מה ראו לעשות נגד דין הש"ס וע' בתשובתי בחו"מ בתשו' ל"ק טארנאפאל בישוב טעם הדבר בעזה"י ודוק:
ב
סעיף ב' בהג"ה אבל אם אינו ידוע יכול לומר דילמא אינו חייב לך נ"ב עיין ב"ש סק"ט והנה כדברי הרש"ך מפורש בש"ך חו"מ סי' צ"ט סק"ד וכדברי הב"ש מבואר באורים ותומים שם ע"ש וע' מ"ש בזה אני להכריע כדעת הש"ך והרש"ך בחיבורי על חו"מ מהדורא ג' בחו"מ סי' צ"ט ע"ש וע' בס' בית מאיר מ"ש דהותנה נמי מהני אך מחלק שם דהיינו דוקא היכא דליכא רק כנגד כתובתם ע"ש שכ' בכאן היכי תמצא שיהי' נכסים הרבה גרע לבע"ח יותר מנכסי' מועטים והיינו בנ"ד דאם הוי נכסים רק כדי כתובתה אז היא נאמנת וגובה הבע"ח והיכא דיש נכסים הרבה אין לה נאמנות והיא נוטלת ובע"ח אינו נוטל כלום ע"ש ודוק:
ג
סעיף ז' הערב לאשה בכתובתה וכו' נ"ב הנה מה דקשה על זה מן הגמ' דבגמ' מוכח דקודם גירושין אין מדירין וכאן משמע אחר גירושין בשעת גביה עיין בתשובתי ל"ק גלאנטא סמוך לעיר פ"ב בחיבורי על חו"מ סימן שפ"ח מ"ש בזה ושוב ראיתי בס' הפלאה כאן הרגיש בזה ולפי דבריו לא יתיישבו דברי הש"ע דמשמע דבשניהם מדירין אחר גרושין ולפמ"ש שם בתשו' א"ש ודוק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ב
א
ועליו בעל חוב. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן ק"א באלמן אחד שנשא אשה והיה חייב לכמה אנשים על ממרמו"ת ושבק חיים ורצו בעלי ש"ח לגבות קודם כתוב' אשתו באמרם שהם מוקדמים והוא ז"ל כתב דאין להם קדימה אלא היא קודמת כיון דממרמו"ת שלנו אינם אלא כמלוה ע"פ כו' ופסק כן הלכ' למעשה ע"ש ועיין בח"מ סי' ק"ד סי"ג: (ומ"ש הבה"ט הי' חייב המס נפרעין מנכסיו המס תחלה כו' עיין בתשו' חתם סופר סי' מ"ב שכ' דמנהג בכל תפיצות שתשלומי חובות הקהל וכל צרכי הרבים קודמים לכתובת אלמנה ומנהג ותיקון הוא ומ"מ מסתמא שבח בית אביה הקיימים לא תפסיד בשום אופן. גם נהגו ששכר הרופאים ואפטיקן ואצ"ל תכריכין וגם צרכי נשמתו כמו שנוהגים להדליק נר שמן ז' ימי אבלו הכל קודם לכתוב' הנה תשלומי רפואות הוא נכון מפני תיקון העולם וכן ראוי ועח"מ סימן ק"ח סס"א ואמנם בשארי דברים אם תערער האשה הדין עמה עש"ך סי' ק"ז סק"ו וכ' עוד בדבר א' שמת וכל ימיו לא שילם חוק החיוב לחברת קבורת מתים ועתה רוצים לירד לנכסיו ולגבות המגיע להם ועי"ז יופחת להאשה ממסת כתובתה הנה אם חוב הח"ק הוא חוב המוטל על כל בני הקהיל' אפי' מי שאינו מהחברא א"כ הרי הוא ככל צרכי הרבים אבל מה שחייב מפני שהי' הוא נמנה מבני הח"ק פשיטא שאין האשה צריכה לשלם כלום וק"ו מעובדא דמ"ב סי' ק"ב כו' ודעת לנבון נקל שא"א להעמיד דברים כאלו על מינוי דין תורה ממש ע"ש):
ב
שאין בהם קדימה. עב"ש סק"ג וע' בתשו' נו"ב תניינא חלק ח"מ סי' ל"א שרב אחד טעה בכוונת הב"ש במ"ש דקיי"ל בעלמא תפס אין מוציאין אז מיפים כח הבע"ח. כוונתו אפי' היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא ומחמת קים לי מועיל תפיס' של הבע"ח בזה ג"כ אפי' לא תפיס מיפים כחו והוא ז"ל כ' לו דהאמת לא כן הוא והב"ש קאי היכא שע"פ הדין מועיל תפיסה דהיינו שזמן שניהם שוה שהזכיר קודם או שלוה ולוה ואח"כ קנה שהזכיר שם זה הדין פשוט שיד שניהם שוים ואם הגבהו הב"ד קודם מהני אז נגד האשה מיפים כחו אפי' עדיין לא הגבהו אבל היכא שיש פוסקים שהאשה קודמת ויש פוסקים שהבע"ח קודם וק"ו במקום שלכ"ע האשה קודמת רק אם קדם ותפס יש פוסקים שאין מוציאין מידו בזה ודאי ליכא שום ה"א שכל זמן שלא תפס ליפות כחו כלל ודי אם תפס יכול לומר קים לי אבל אנן איך ניפה כחו לגזול האשה. וע"ש עוד שכ' דאף דכל הני כללי דכייל מר שמואל הוא הב"ש ז"ל ליפות כח הבע"ח נגד האשה המה בין בגרוש' בין באלמנ' וכן הוא באמת הסכמת רוב הפוסקים (זולת המרדכי בפ' הכותב) מ"מ בכתובות נשי דידן שנוהגין לכתוב בהם מטלטלין אג"ק (לאו דוקא הוא וה"ה אפי' לא כתוב אגב רק כתוב סתם מטלטלי ומקרקעי בחייה ובמות וכדרך שאנו נוהגין אלא דכ' כך לפי מנהג מדינתו שהיו כותבין אגב וכמו שהזכיר בנו"ב קמא סי' ט"ז אבל אנו אין כותבין אגב כמ"ש הרמ"א בהגה וכמוזכר בנ"ש ובס' ב"מ) וכתוב מפורש בחייו ובמותו ונמצאו נשי דידן גובין ממטלטלי דיתמי ע"פ דין הש"ס ואם בשטרו של הבע"ח לא נכתב בו בחייו ובמותו אף שכ' בו מטלטלין אג"ק מ"מ אינו גובה אלא מתקנת הגאונים יש מקום לפקפק דאין ליפות כח הבע"ח נגד האלמנה וצריך להתיישב בזה ע"ש (עסמ"ע סי' ק"ז סק"ג וסק"ו ובש"ך סימן תי"ט סק"ה) ולכאורה מדברי הח"מ סק"ב לא נראה כן אך עמ"ש בס"ק שאח"ז:
ג
כגון דלא אקני לה. עח"מ סק"ב שכ' ואע"ג שכ' לה מטלטלי ומקרקעי כו' וע' בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' קל"ג שכ' דדברי ח"מ אלו צריכים ראי' גדולה דדילמא כיון דלה משתעבדא מדינא ולבע"ח רק מתקנה איהי עדיפא והאריך להביא ראיות וכ' דגם להח"מ מ"מ מודה דאם קדמה האשה ותפסה מהני עש"ב. גם בס' בית מאיר עמד בזה על דברי הח"מ הנ"ל וכ' וז"ל ולע"ד זה איני אלא בגרושה דאז שעבוד הבע"ח מיניה ולתרווייהו משתעבדי מדינא בלא קדימה אבל באלמנה עם ב"ח שאז שעבוד הב"ח לדין הש"ס מטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואינם אלא מתקנה ולדידה מדינא אם נכתב לה בחייה ובמות הרי שעבודה אלים והיא גביא ולא הוא כו' עכ"ל (ועמ"ש בס"ק הקודם): וע"ש עוד מ"ש בענין תקנות גאוני מדינת פולין בענין זה:
ד
עיקר ותוספת. עבה"ט (מ"ש והוספת שליש הנהוג בינינו כ' הב"ש כו' עד דינו ככתוב'. (ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עי' תשובת בעי חיי לבעל כנה"ג חח"מ סי' ר"ב כ' דגם בזה תליא בפלוגתא דרבוותא אם הוספת שליש הוא בכלל תוס' או בכלל נצ"ב וע' תשו' מהרמ"א סי' נ"ד עכ"ל) . מ"ש מי שמת והי' חייב שכירות למשכיר ונמצאו מטלטלין בתוך הבית. המשכיר קודם כו' וע' בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' קל"ג עובדא כזו ממש ומסתפק שם בדין זה אם מקרי המשכיר קדם ותפס דאף למה דקי"ל בח"מ סי' שי"ג ס"ג דהמשכיר חצר לחבירו הוי חצירו של משכיר לזכות במציאה הנה למ"ש תוס' בב"מ דף י"א ע"ב דבעי' דוקא שיהא המשכיר ביתו פתוח לחצר ומקרי עומד בצד שדהו א"כ בנ"ד לא הוי חצירו דהמשכיר אף דהוא דר ג"כ באותו בית בחדר נגד חדר המושכר נלע"ד דסברת תוס' רק לגבי החצר כיון דגם המשכיר יוצא ונכנס בו ויכול לשום שמירתו עליו אבל לענין חדר המושכר דרשות ביד השוכר לסוגרו ולמחות להמשכיר דריסת הרגל בו א"כ בודאי לא הוי משתמר לגבי המשכיר ואף דהש"ך בח"מ שם ביאר דהרמב"ם ס"ל בכל ענין הוי חצירו דהמשכיר או דבריו מוכרחים באופן דאין הכרעה בדעת הרמב"ם בזה כו' ועוד יש לפקפק בנ"ד בתפיסה ע"י חצירו די"ל כיון דחצר קונה מדין שליחות כדמסקי' פ"ק דב"מ (שם ע"א) דקטן מקטנה לא ילפי' ומבואר בהרי"ף והרא"ש שם דה"ה באיש גדול חצר דגברא לאו משום ידו הוא אלא משום שליחות א"כ יש לדון דלא מהני זכיות חצר דהוי כתופס לבע"ח במקים שחב לאחרים דלא קנה כו' עש"ב. וכ' דיש לדון בנ"ד גם בענין דירת הבית שהי' זכות לבעלה לדור עד תחילת שנה הבאה די"ל דגם היא יכולה לדור בה בחנם כיון דבעלה זכה בבית לדירה משועבד לה בתורת קרקע לכתובת' ואף דמשועבד גם להמשכיר על שכירות משנים שעברו מ"מ בתחילת שנה זו דזכה הבעל בבית על דירת שנה זו הוי כמו דאקני לגבי המשכיר על חיובו ולגבי האשה לכתובתה ותליא במחלוקת הפוסקים בלוה ולוה וקנה ולאחד כתב דאקני ולאחד לא כ' דאקני עכ"ד:
ה
וכן הורו האחרונים. עב"ש סק"ח שכ' וז"ל וכ' מהרי"ל שם לכ"ע אם היא נו"נ בבית ובאו המעות לידה חייבת מדין ערב לפ"ז אפי' אם היא מוקדמת ויש קרקע חייבת לשלם כו' עכ"ל וע' בס' בית מאיר שתמה ע"ז וכ' דאף שבד"מ כ' ג"כ הכי בשם מהרי"ו (עבה"ט סק"ו) מ"מ יש לתמוה כו' ומסיים לכן הברור לע"ד דלא כתב מהרי"ו ז"ל זה אלא לסניף ולדינא אין לחלק בין נו"נ לאין נו"נ ומכ"ש שתהא ערב ושתתחייב לשלם מדידה חליל' להעלות כן בדעת מהרי"ו זולת בנידון דידיה שנתערב' בפירוש אלא שהי' לאחר מתן מעות וכמועתק בשמו בח"מ סי' קכ"ט ס"ג בהגה ע"ש בש"ך. והב"ש שכ' הדברים בשם מהרי"ל א"י מקומו וצ"ע עכ"ד ע"ש:
ו
דאין כותבין אגב בכתוב'. עב"ש לעיל סי' ס"ו ס"ק כ"ג בשם הפרישה דזהו בעיקר כתובה וכ"ש אתוספות אבל בנדוניא למה תגרע משאר ב"ח כו' ע"ש אמנם מנהגנו ע"פ הג"ש דאף בשטר ת"כ שעיקרו על הנדן אין כותבין אגב וע' בס' ב"מ לעיל סי' ס"ו סי"א הטעם בזה וע"ש:
ז
לא שפרע מן הערב. בגליון ש"ע דהגר"ע ז"ל נ"ב עי' תשו' הרמ"ח סי' ל"ג דנראה דס"ל בפשיטות דדוקא לכתחל' שהב"ד שמגרש לפניהם יזהרו בזה. אבל אם גירשה ולא הדירה ודאי גובאת כתובת' ע"ש וצ"ע עכ"ל (וע' עוד בזה בגליון המשניות פ"י דב"ב משנה ז' בתוס' רע"ק שם שהזכיר גם כן מזה):
ח
עד שידירנה הנאה עי' בס' ישועות יעקב סק"ה שכ' טעם נבון למה בסעיף הקודם כתב בש"ע שידירנה הנאה ע"ד רבים וכאן נקט סתם ידירנה ולא הזכיר ע"ד רבים ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
ק״ב
א
סי' ק"ב ס"א מי שזמנו קודם. נ"ב ומה"ט היא קודמת בגביית מקומות בהכנ"ס לגביית הגבאי צדקה מה שנשאר בעלה חייב מעות מצות תשו' מ"ב סי' ק"ג:
ב
ס"ב הגה וכן הורו האחרונים. נ"ב ע' תשובת הראנ"ח ח"ב סי"ח:
ג
שם דאין כותבין אגב. נ"ב ע' לעיל סי' ס"ו בב"ש ס"ק כ"ג:
ד
ב"ש אות ה' ל"ש טעם זה. נ"ב ע' תשו' בעי חיי לכנה"ג ח"א חח"מ סי' ר"ב שכ' דגם זה תליא בפלוגתא דרבוואת' אם הוספת שליש הוא בכלל תוס' או בכלל נדוניא וע' תשו' מוהרח"ש סי' נ"ד:
ה
ח"מ אות ט' ונגד הרמב"ם. נ"ב תשובת מהריב"ל ס"ב סי' נ"ה:
ו
ס"ו אבל לכלתו מתחייב. נ"ב דוק' אב אבל אם שנעשית ערבות לכלתה לא מהני תשו' מבי"ט ח"א סי' של"ט ועמ"ש בש"ע חוה"מ סי' ר"י בגליון:
ז
ס"ז וגרשה בעלה. נ"ב ע' תשובת הרמ"א סי' ל"ג דנראה דס"ל בפשיטות דדוקאו לכתחיל' מוטל על הב"ד שמגרשים לפניהם לעשות כן. אבל גירשה ולא הדירה ודא' גובית כתובתה וצ"ע:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ב
א
או גרושתו כן הוא בהדיא בגמ' פ' הכותב (כתובות דף פ"ו) אמר אמימר האי מאן דאיכא עלויה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא כו' משמע דבגרוש' איירי דהא נקיט דאיכא עלויה בטור נקט מי שמת ואלמנותו באה לגבות כו' וקשה למה שינה מלשון הגמרא ונראה דבגמ' לא אפשר למנקט אלמנה בדין זה דלפי דין נמ' מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לב"ח ולא לאשה אבל הטור כתב דינו אחר תקנת הגאונים דמטלטלי משתעבדי כקרקע א"כ הוה דין אלמנה כגרושה ע"כ נקט הטור כין זה באלמנה ועוד לפי מה שנעתיק אחר זה דסבירא ליה לרבינו תם דדין זה דוקא בגרושה קמ"ל רבינו הטור דלא קי"ל כן אלא כתירוץ בתרא:
ב
אם זמן של אחר כולי. פי' זמנו של קנין:
ג
בזמן הזה אין לחוש וכמו שנתבאר לעיל סי' ק'. וזה קאי על מה שכתב שם הש"ע סעיף י"א ומ"מ לא נהגו כולי:
ד
אם זמן שניהם שוין כולי בסוגיא זו הקשה ב"י על דברי הטור והוא שלא בדקדוק כאשר נבאר בסייעת' דשמי' בפרק הכותב (כתובות דף פ"ו) איתא אמר אמימר האי מאן דאיכא עלויה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לב"ח יהבינן ליה זוזי ולאשה ארעא האי כדיניה והאי כדיניה פירש"י זה הלוה לו מעות וזו סמכה על שעבוד קרקע ומה שנתנה לו נכסי צ"ב דהיינו נדוניא הוא זכה בהן וזו צירפתן עם הכתובה על שעבוד קרקע ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לב"ח יהבינן ליה לאשה לא יהבינן לה מ"ט יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא פירש"י דיהבינן לב"ח משום נעילת דלת ולא חיישינן לאשה משום חינא לפי שיותר כו' ודוקא ששני השטרות נכתבו ביום א' אבל אם קדמה זמן הכתובה היא גובה עכ"ל והקשו התו' הא לעיל אמרינן במי שהניח פקדון ביד א' ויש ב"ח וכתובת (אשה) האשה קודמת משום חינא ותירץ רבינו תם דכאן בגרושה יש חשש נעילת דלת גבי ב"ח אבל לעיל דמיירי לאחר מיתה אין חשש נילת דלת דלא מסקי אדעתייהו על מיתת הבעל ועוד תירצו דין חילוק בין אלמנה לגרושה אלא דלעיל אין דין ב"ח לגבות מטלטלין אלא מצד שהם פקדון ביד אחרים וכיון דאי יהיב נפקד ליתומים לא מצי למנקט ליה בדינא כו' הרי דלר"ת במקום שיש חשש נעילת דלת בטל מקמי' טעם חינא אל האשה אבל במקום שאין חשש נעילת דלת מועיל להאשה טעם חינא והאי סברא ודאי ישנה גם לתתירוץ בתרא אלא דלא מחלק בין חשש נ"ר בין גרושה לאלמנה א"כ הא דאמרי' בגמרא חשש דנ"ד ולא מועיל טעם חינא להאשה היינו דוקא באם יש הפסד פרעון לב"ח לגמרי דהיינו דאין לשלם רק לחד דהיינו סיפא דאמימר אבל רישא דמיירי שיש ללוה מעות וקרקע אין שם נ"ד אלא מעלת הב"ח מצד האי בדיניה כולי דהיינו שהב"ח הלוה מעות והאשה סמכה על הקרקע אבל נ"ד אין כאן דהא יש עכ"פ פרעון לשניהם ואין מעלת הב"ח מצד טעם נ"ד או מצד האי כדיניה כו' אלא באם זמן שניהם שוה אבל אם זמנם אינה שוה אין שניהם אלו מועילי' לב"ח דהיינו מצד שנזכר כסיפ' דאמימר אם אין לשלם אלא לא' אין כאן מעלת טעם נ"ד לומר שתדחה האשה לגמרי וכן מה שנזכר ברישא דאמימר אם יש קרקע ומעות אין מועיל מעלות האי כדיניה כולי לומר שהב"ח יטיל המעות אלא הולכין אחר המוקדם דהיינו באם אין לשלם רק לחד נוטל המוקדם הכל ואם יש קרקע ומעות המוקדם נוטל המעות אפילו אם האשה קודמת לב"ח היא זכתה וזה אנו לומדים מפירש"י שכתב דאמימר מיירי דוקא בזמן ששניהם שוה אע"פ שרש"י כתב זה על סיפא דאמימר דהיינו באין לו לשלם רק לאחר מ"מ הסברא נותנת דגם ברישא יש חילוק זה כמו שנזכר בסמוך ובזה מבוארים דברי הטור שכתב וז"ל ולכאורה יראה כו' אבל אם חפץ יותר בקרקע כו' שומעין לו אבל הרמ"ה כתב שאין שומעין לו כו' וכתב ב"י דפליגי הטור והרמ"ה בזה דהטור ס"ל טעמא משום נעילת דלת ע"כ עדיף הב"ח ליטול המעות והרמ"ה ס"ל משום האי כדיניה כולי ומכח זה הקשה על הטור במ"ש אח"כ ואם קדם המוקדם כו' ע"ש ודבריו תמוהים מאד דאי שייך נ"ד ביש קרקע ומעות למה הוצרך בגמרא לומר טעם אמימר בזה משום יותר שהאיש כו' והא די לנו במ"ש אמימר כן ברישא דהיינו משום נ"ד ובחנם דחק לזה דהדברים פשוטים כמו שזכרנו דביש קרקע ומעות אין שייך נ"ד אלא מצד האי כדיניה כולי לחוד ופלוגתא דהטור ורמ"ה הוא בזה דהטור פי' מ"ש בגמרא האי כדיניה כו' היינו דנתנו מעל לב"ח כיון שהלוה מעות ראוי לחזור לו מעות אם טוב בעיניו ליקח מעות ואותה מעלה שיש לו בלקיחת מעות יש לו ג"כ בקרקע אם חפץ בה דיש לו ג"כ זכות ע"ז שיהיה לו הברירה והרמ"ה ס"ל אדרבא דהאי כדיני' שקאי על האלמנה הוא בדוקא שתוכל לומר דוקא קרקע אני חפץ אבל כ"ע ס"ל דלא שייך נ"ד (רק) בסיפא דאמימר דהיינו באין לו אלא קרקעה לאחד מהם ונבאר עוד מ"ש הטור ואם אין זמנם שוה המוקדם נותנין לו מעות כו' דקשה טובא כיון דבאין זמנם שוה אין שם מעלה לב"ח מן האשה ממילא הוה כמו שאר ב' ב"ח האחד מוקדם מחבירו ויש שם כדי חובת קרקע ומטלטלין דודאי לא שקיל מוקדם המעות דבזה לא מהני הקדימה ה"נ נימא בהאי בעל חוב ואשה ונראה לתרץ כיון שיש עכ"פ לב"ח מעלה מצד האי כדיניה כו' ולאשה יש מעלה מצד חינא ודוקא כשזמנם שוה מכריע מעלת הב"ח על מעלת האשה אבל לא בזמן שאינן שוה אז מכריע מעלת המוקדם לכל א' דהיינו מעלת של המוקדם קודמת למעלה שיש להמאוחר ע"כ אזלינן בתרי' משא"כ בשאר ב"ח אין מעלה נוספת לשום א' על מעלת הקדימה אש לא אזלינן בתר מוקדם ומה שהקשה ב"י כאן לק"מ מכח מה שזכרנו:
ה
אפילו יש לה נידוניא כו' עיין במ"ש בסעיף שאחר זה:
ו
היו כתובין בכתובתה כולי זהו לשון הרמב"ם והטור הביאו וכתב אחר זה ורש"י לא פי' כן אלא דין צ"ב כשאר הכתובה עכ"ל וכתב ב"י ואפשר דלא השוה רש"י צ"ב לכתובה אלא היכא דאיכא זוזי וארעא דלב"ה יהבינן זוזי ולאשה ארעא משום האי כדיניה אבל היכא דליכא אלא לחד מייניהו דאמרינן דלב"ח יהבינן ולא לאשה אפשר דאף לרש"י היינו דוקא בעיקר כתובה אבל בנדוני' הרי היא כשאר ב"ח וחולקת עמו אם זמנם שוה עכ"ל ורמ"א בסעיף ד' כתב אפילו יש לה נדונדיא כו' והיינו כדעת רש"י וכאן לא כתב שיש פלוגתא על דברי הרמב"ם משמע שהיה ס"ל דדברי ב"י דרש"י מודה לרמב"ם באם אין אלא לחד ממילא האי סעיף ה' מיירי דוקא באם אין שם אלא לחד וק"ל דהא רש"י פי' הטעם דבאם אינו אלא לחד דב"ח עדיף משום נ"ד וא"כ גם בנדוניא שייך נ"ד ומאי שנא מעיקר כתובה ונלע"ד שמחלוקת רש"י ורמב"ם תלוי בפי' הפשט בגמרא בסיפא דאמימר דאי לא חזיא אלא לחד דיהבינן לב"ח משום דיותר משהאיש רוצה לישא כו' דרש"י פי' דיהבינן לב"ח משום נ"ד אבל באשה אין נ"ד משום דיותר כו' וא"כ אין חילוק בין עיקר כתובה לנדוניא דתרוויהו יש משום נ"ד (לב"ח) אבל הרמב"ם כתב שם בפי"ז דאישות ואם נשאר כלום תטול ואם לאו תדחה מפני הב"ח שהרי ב"ח הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא הסירה דבר שיותר משהאיש כו' עכ"ל א"כ לא ס"ל טעם נ"ד אלא מטעם שהפסיד ולפ"ז שפיר מחלקינן בין נדוניא לעיקר כתובה דבנדוניא גם היא יש לה הוצאה והפסד מה שנתנה לבעלה וא"כ יש מחלוקת שפיר בין רש"י לרמב"ם אפי' באין לשלם אלא לחד וא"כ (אין) לנו להלכה מה שכתב רמ"א בסעיף ד' אפי' יש לה נדוניא כו' דבזה יש מחלוקת בין רש"י לרמב"ם והש"ע הביא דברי הרמב"ם כאן דנדוני' הוה כשאר חוב בכל גווני אלא דנ"ל להשוות דעת הרמב"ם עם רש"י דכבר כתב ב"י לעיל סי' פ"ח דיש חילוק במקומות בענין כתובת צ"ב דבארצות רומניא והמערב כותבין לצ"ב בפרט דהיינו שהכניסה לו כלי פלונית בסך כו' אבל אנו אין כותבין שום כלי בפרט אלא כוללים הכל כו' ונראה שהרמב"ם מיירי כמו בארצות מערב ע"כ חלוקה נדוניא דהיינו צ"ב מעיקר כתובה ובהדיא כתב שם ב"י דהרמב"ם היה מנהגו כארצות המערב וא"כ רש"י לא חולק ע"ז אלא היה לו מנהג כמו אנחנו שכוללין הכל כמ"ש רש"י בדיא שצירפתן עם הכתובה ובזה מודה גם הרמב"ם דנדוניא הוה כמו עיקר כתוב' כנ"ל נכון מאוד בייעתא דשמיא:
ז
הערב לאשה. בגמרא מ"ט מצוה קעביד ולא מידי חסריה וכתב בהנחית מרדכי דגיטין וז"ל ב' טעמים קאמר חדא דמצוה קעביד ועוד דלאו מידי חסריה ופעמים שנעשה זה בלא זה כגון שנעשה ערב לנכסי צ"ב בשעת נשואין דחסריה ממון אבל מצוה קעביד ואי נעשה ערב לאחר נשואין מן הכתובה ובקנין דערב שלא בשע' מעש' בעי (קנין) התם לאו מידי חסרי' אבל מצוה ליכא כיון דכבר נעשו הנשואין ואי בעינן הנהו תרי ביחד א"כ בהנהו תרי מילי דפר שי' דליכא אלא חדא משתעבד שפיר עכ"ל:
ח
בערב דנדוניא חייב כשאר ערב כי דוקא במנה ומאתים דאין שם חסרון כיס אינו משתעבד אבל בעד הנדוניא הוה כמו שאר חוב:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5