א
כל דיני חליצה בפרטות ובו נו סעיפים:
מצות חליצה בג' דיינים ישראלים ושלא יהיו קרובים זה לזה ולא ליבם וליבמה (ואפי' שנים נשואין ב' בנות אחין לא יהיו זה עם זה אבל שני בשלישי כשר (ת"ה סי' רכ"ו) ואפילו הם הדיוטות רק שידעו להקרות את היבם והיבמה ואם חלצה בפני עם הארץ שאינם יודעים להקרות כשרה:
ב
נמצא אחד מהם קרוב או פסול או גר פסול ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית פסול עד שיהא אביו ואמו מישראל (וי"א דאם אביו מישראל כשר) (טור בשם סמ"ג) ומיהו חליצה פסולה מיהא הויא לפוסלה על האחין אפילו בינו לבינה: הגה י"א דאסור ליקח שכר מחליצה דהנוטל שכר לדון דיניו בטלין (מהר"י מינץ ומהרא"י) (וכן נראה בעיני) בחליצות יש ליזהר שלא ישב בשלשה דיינים שיושבים לחלוץ מי שנוטל שכר דהרי בעינן ב"ד כשר מדאורייתא ועיין בח"ה סימן ט' איזה שכר מותר לדיין לקבל ואפילו בזה נ"ל להחמיר אם נוטל שכר מן החליצה משום מראית העין כמו שמחמירין לענין קרובים ובשאר דברים לענין ב"ד של חליצה יותר מבשאר ב"ד וראיתי ושמעתי שהרב נוטל שכר הרבה מן החליצה וסומך עצמו במה שמוכר לו סנדל של חליצה וקולא גדולה היא בעיני ושומר נפשו ירחק מזה ולא דמי למה שעידי הגט נוטלין שכר מטעם שכתבתי לעיל סי' ק"ל גם הרב המסדר הגט כמו שכתבתי לעיל בסדר הגט סעיף ד' כי אותן הטעמים אינם שייכים בחליצה (הכל ד"ע):
ג
לכתחילה מצוה שיוסיפו ב' על הג' ואפי' הב' הם עמי הארץ (חלצו בג' חליצתה כשרה) (טור) ואלו השנים שמוסיפים לא יהיו קרובים ופסולים ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד כשר (ב"י):
ד
צריכים הדיינים לכתחילה לקבוע מקום לומר נלך למקום פלוני לחלוץ מיהו אם חלצה בלא קביעות מקום כשר (טור בשם הרמב"ם):
ה
יש קובעים מקום בו ביום וי"א לקבוע ביום שלפניו:
ו
אין חליצה כשירה אלא ביום חלצה בלילה חליצתה פסולה:
ז
אין חולצין בשבתות ולא בימים טובים ומיהו בח"ה שפיר דמי (וי"א דאין לחלוץ בערב שבת ועי"ט וכן נוהגין):
ח
צריך שיכירו שהוא אחי המת ושהיה בעולמו וזאת היא אשת המת ואפי' אין כאן אלא עד אחד שמעיד עליהם או אפילו קרוב או אשה או עבד או שפחה או קטן שהוא מכיר ונבון נאמן בכך:
ט
צריך שידעו הדיינים שיש צ' יום משמת הבעל חוץ מיום שמת בו ויום שחולצת בו:
י
צריך שידעו שהיבם בן י"ג שנה ויום אחד והיבמה בת י"ב שנה ויום אחד ושהביאו שתי שערות אחר שהגיעו לזמנים אלו ואם יש ליבמה דדים גדולים א"צ לבדוק אחר השערות וכן אם היבם נתמלא זקנו א"צ לבדוק אחר השערות ומשפט שתי שערות ובדיקתן (נתבאר בסי' קנ"ה סט"ו):
יא
אין סומכין במנין השנים לא ע"פ קרובים ולא ע"פ נשים אלא ע"פ עדים כשרים להעיד וי"א שאם הוחזק בעיני השכנים שלא ע"פ האב שבא לכלל שנים או שיצא עליו קול שבא לכלל שנים נאמנים להחזיקן בגדולים או בדקום ומצאו להם ב' שערות (אבל לא מהני שראו אותו שעלה לס"ת או שהיה ש"צ) (מרדכי פרק מצות חליצה) ואפילו בלא חזקת השכנים אם יש להם ריבוי שערות או שהם ארוכות כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה חזקה שבאו לכלל שנים וחולצים ועל זה סומכים שלא לבדוק אם יש גומות בשערות מאחר שיש ריבוי שערות או שהם ארוכות ואם הם גדולים בקומה יש לסמוך שהם גדולים אפי' לא הביאו כי אם שתי שערות (ואם יש ליבמה בנים הרי הם כסימנים) (הגהות מרדכי דיבמות):
יב
ישבו הדיינים כמו שצריכים לישב בדין ויעמדו לפניהם היבם והיבמה שמצות חליצה לכתחילה מעומד: הגה אבל בדיעבד אם חלצה מיושב כשר (טור) וכן חולה שלא יוכל לעמוד יוכל לחלוץ מיושב דכל דבר שאין לו תקנה חשוב דיעבד (פסקי מהרא"י סי' ק"צ) וע"ל סעיף ס"ד בפי' סדר החליצה:
יג
מאחר שמסכים היבם לחלוץ יאמרו לו לבטל כל מודעות שמסר כמו גבי גט שאם מסר מודעא תחלה החליצה פסולה: הגה וכן אם כפו אותו לחלוץ דינו כמו בגט וע"ל סי' קל"ד ואע"ג די"א מצות חליצה קודם וא"כ כל כפייה היא בדין מ"מ אין לכוף אלא במקום שנתבאר סי' קס"ה:
יד
לכתחילה צריך לתת ליבם מנעל החליצה במתנה וי"א שיהלך בו מעט כדי שיהא נראה כשלו (ואם לא נתנו לו כשר) (בטור):
טו
המנעל צריך שיהיה כולו של עור לפיכך צריך לתופרו כל תפירותיו בעור לכתחילה (וכן נוהגין) ויש פוסלין אף דיעבד (טור בשם הרמ"ה) דלא כי"א דבזמן הזה שכל המנעלים תפורין בפשתן צריך להיות תפור בפשתן (בסדר ר"י מינץ בשם ר' שמריה) אבל רצועותיו א"צ שיהיו מעור (וי"א דגם רצועותיו מעור (נ"י) וכן נוהגין):
טז
צריך לכתחילה שיהא העור קשה קצת שיהא דומה קצת לסנדל וי"א שהתפירה תהיה מבחוץ וי"א מבפנים כדי שיהא דומה לסנדל וי"א שלא יהא בגד או עור מבפנים ותפרו בו וי"א שעושים אותו מחתיכה אחת כדי שיהא דומה גם בזה לסנדל: הגה אבל נהגו לחלוץ לכתחילה במנעל שהוא תפור מבחוץ וגם שהוא משני חתיכות דהיינו שהתחתון שלו שקורין שול"א היא חתיכה אחרת וגם הרצועות הם חתיכה אחרת תפורין בו ויזהרו שלא תהיה העור של הסנדל משיחה בשמן לרככו (בסדרים):
יז
וי"א שלכתחלה עושין אותו מעור בהמה טהורה (וגם הרצועות והקרסים שבו גם רצועות התפירה (כ"כ בסדר ר"י מרגליות) וכן נוהגין):
יח
יהיו בו שתי רצועות לקשרו בהם אחת בצד זה ואחת בצד זה וי"א שרצועות אלו יהיו לבנות (וגם רצועות התפירה יהיו לבנים אבל השאר הכל שחור מבחוץ) (הגהות מרדכי דיבמות) וכן נוהגין אבל מבפנים אין לחוש ואם הושחרו הרצועות מחמת זקנה אין להקפיד (פסקי מהרא"י סי' ר"ה) וכן נוהגין ויהיו הרצועות ארוכות שיוכל לכפול כל אחת ב"פ (כל בו):
יט
יעשו בו כמין קשר שקורין חומרתא בצד האחד שיכנס בנקב שבצד האחר כדי להדקו יפה ויש אומרים שיעשו שלשה קשרים בענין זה ולפחות שתים: הגה ונוהגים לעשות ג' ולא יהיו הקשרים מן המנעל עצמו אלא רצועה אחרת מחוברת בראש המנעל וכן יעשה הקרסים שבצד השני (הגהות מרדכי) וכן נוהגין ויתפור אלו הלולאות והקרסים מבחוץ ולא מבפנים וכן נוהגין:
כ
י"א שלא יהיה לו לשון כמו שרגילים לעשות במנעלים כדי שלא יהא מעל דמעל: הגה י"א לתפור שפה סביב המנעל למעלה (ר"י מינ"ץ בשם ראבי"ה) ולא נהגו כן ויזהר לתפרו בתפירות תכופות זו לזו (בסדר ר"י מרגליות) ועושין אזני המנעל קצרים שלא יהיו הלולאות והקרסים על המנעל רק על הרגל שלא יהיה מעל דמעל (הגהות מרדכי) .
כא
יהא עשוי לצורת רגל ימנית וינעלו ברגלו הימנית ויהיה למדת רגלו שלא יהא גדול עד שאין ראוי לילך בו ולא יהיה קטן עד שאינו מכסה רוב הרגל ולא יהיה קרוע עד שאינו יכול לילך בו:
כב
חלצה בסנדל של עץ או של שעם שאינם מחופים עור או ברגל שמאל או שהיה מנעל גדול עד שאינו יכול לילך בו או קטן שאינו מכסה רוב רגלו או קרוע שאינו יכול לילך בו או בסנדל שאין לו עקב או באנפליא של בגד חליצתו פסולה היה של עץ ומחופה עור או שבגד פשתן תפור בפנים או שחלץ במנעל של שמאל בימין כשרה) (טור):
כג
מנעל של עובדי אלילים שמניחים אותו לרגלי הצורה ומהלכין אותה בו לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה אבל בשל תקרובת ע"א או של עיר הנדחת או שנעשית לתכריכי המת אם חלצה חליצתה פסול':
כד
שולט בשתי רגליו וכן היא בשתי ידיה יעשו בשל ימין (ואם היא אטרת יד תעשה בימין דידה שהוא שמאל כל אדם) (טור בשם י"א):
כה
אטר ברגלו י"א שחולץ בשתיהם במנעל של ימין בימין ובמנעל שמאל בשמאל ויש מי שנסתפק לומר שאין לו תקנה (ונהגו כסברא הראשונה וע"ל בפי' הסדר סעיף מ') .
כו
ינעל המנעל על רגלו כשהוא יחף ולא על בתי שוקיים שלא יהא מעל דמעל ומטעם זה יש מדקדקים שלא יהא טיט דבוק במנעל מבפנים וגם מטעם זה יש מצריכים לרחוץ רגלו הימני יפה יפה:
כז
יש מי שאומר שהיבם קושר כנף המכנסים למעלה משוקיו (כדי שיראו הדיינים היטב שאין דבר בין רגליו ובין מנעלו) (הגהות מרדכי):
כח
ינעול המנעל ויכרוך הרצועות סביב למנעל ברגלו ויקשור שניהם יחד שני קשרים זה על זה (ואל יהדק קשר השני בחוזק יד כדי שתוכל להתירו בימין) (כן עשה מהרי"ל וכן משמע בסמ"ג) ועניבה עליהם וצריך שיהיה הקשר על בשר שוקו ולא על אזני המנעל לכך צריך שיחתוך במנעל לפניו ולאחריו כמו פגימה כדי שתהא הרצועה החוזרת דבוקה ממש על רגלו יחף ויסבב הרצועות פעמים סביב לשוק עד שישובו ראשי הרצועות (על השוק לפנים) (ממעל לאזני המנעל) (הגהות מרדכי) דהיינו על השוק ערום ויהיו הקשרים על פני השוק ולא מאחוריו ויכניס הקשרים שבאזנו בנקבים שבאזנו השנית:
כט
מלמדין אותה ואת היבם לקרות עד שהוא והיא יהיו רגילים ותהיה יכולה לקרות לא אבה בנשימה אחת ויש מי שאומר שצריך ג"כ שהוא יהיה יכול לומר לא חפצתי בנשימה אחת ויקראו אותה והיא מעומד בלשון הקודש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ויקראו אותו והוא מעומד לא חפצתי לקחתה (וי"א שצריך שידקדקו עמה שהיא תקרא לא אבה יבמי בנשימה אחת (טור) וכן הוא המנהג גם בלא חפצתי לקחתה (וע"ל בפי' הסדר סעיף ס"ו):
ל
יעמוד אצל כותל או אצל עמוד וישען בו וידחוק רגלו בקרקע ותתיר קשרי המנעל ואח"כ הקרסים הכל בידה הימנית ותתפוס רגלו בידה השמאלית ותהיה שומטת המנעל מן העקב בידה הימנית ותחלוץ כל המנעל גם בידה הימנית וכל זה בלי סיוע יד שמאלית ובכל זה לא תהיה יושבת ולא על ברכיה אלא תהיה מעומד ותכוף עצמה ומשלכת המנעל לארץ (חלצה בידה השמאלית או בשיניה כשרה) (טור)
לא
גדמת חולצת בשיניה:
לב
י"א שאם לא דחק רגלו בקרקע חליצתה פסולה:
לג
התיר הוא הקשר ושמטה היא המנעל מרגלו או שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה: הגה וי"א דוקא שאינו יכול להלוך בו בלא קשירה אבל אם יכול להלוך בו בלא קשירה וחלצה אותו חליצתה כשרה אע"פ שהוא התיר הקשר (טור בשם הרא"ש) .
לד
היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה או שמהלך על אצבעות רגליו אינו חולץ:
לה
חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה וי"א דאקשירה קאי שאם היה הקשר למעלה מהארכובה פסולה אבל אם נקטעה רגלו אפילו מן הארכובה ולמטה אינו חולץ (ועל כן לא יהיה המנעל ארוך עד למעלה מן הארכובה) (מרדכי ריש מצות חליצה) וי"א דבנקטעה רגלו מיירי שאם נקטעה למטה מהארכובה ונשאר כל כך משוקו שיכול להכניס בו המנעל ולקשרו למטה מהארכובה חולץ:
לו
קרעה המנעל מעל רגלו או ששרפתו פסולה:
לז
היה לבוש שני מנעלים וחלצה העליון אע"פ שקרעה התחתון עד שנתגלית רגלו חליצתה פסולה (אבל אם חלצה שניהם חליצתה כשרה) (טור):
לח
תעמוד נגד היבם ותרוק בארץ כנגד פני היבם רוק הנראה לדיינים כשיצא מפיה עד שיגיע לפני היבם ואם לא ראו הדיינים כשיצא הרוק מפיה כשרה:
לט
רקקה וקלטתו הרוח קודם שהגיע נגד פניו כגון שהיא ארוכה ממנו צריכה לרוק פעם אחרת אבל לאחר שהגיע הרוק נגד פניו אפילו לא הגיע לארץ כשרה לפיכך אם הוא ארוך והיא קצרה קרינן ביה שפיר "בפניו:
מ
יבמה שרקקה דם אינה צריכה לרוק פעם אחרת וי"א דדוקא במוצצת משום דא"א לה בלא צחצוחי רוק
מא
אכלה שום או גרגיר וכיוצא בו מדברים המרבים רוק והיה רוק זב מפיה אינו כלום ונהגו למנעה מלאכול כלום (וכן לשתות ותמעט בדבור כדי שיבוא הרוק מעצמו גם לא תנקר שיניה כדי שלא תרוק דם) (כ"ז בסדרים):
מב
אח"כ מקרין אותה מעומד ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ומצוה לכל העומדים לומר חלוץ הנעל ג"פ וי"א שגם היבמה תאמר כן:
מג
נמצא סדר החליצה קוראה מאן יבמי וקורא לא חפצתי לקחתה וחולצת ורוקקת וקוראה ככה יעשה לאיש ואין הסדר מעכב ולא עוד אלא אפי' לא קראה ולא רקקה אלא שחלצה בלבד החליצה כשרה במה דברים אמורים כשהיו יכולים לדבר שהרי הם ראוים לקרות אבל אלם ואלמת וקטנה אינם חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינה כשוטה וקטן שלא עשו כלום שאינה נפסלת לאחים ויכולה להתייבם להם או לו ויש אומרים דה"ה לחליצת חרש וחרשת שאינה כלום וי"א שחליצתן פסולה כמו של אלם ואלמת:
מד
צריך שיכוונו היבם והיבמה שתהא מותרת לזר בחליצה זו נתכוין היא ולא הוא או הוא ולא היא לא הותרה אבל חליצה פסולה היא לפוסלה על האחים לפיכך יבמה שגדלה בין האחים וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם אסורה להתייבם שמא כיוונו לשם חליצה וצריכה חליצה כשרה להתירה לזר אבל כל זמן שלא ראינו שחלצה לאחד מהם מותרת להתייבם ואין חוששין שמא חלצה:
מה
וכן אם רקקה לפני היבם בפני ב"ד נפסלה מלהתייבם ויש מי שאומר דה"מ כשרקקה רוק אבל אם רקקה דם ואין רוק מעורב בו אינה נפסלת בכך:
מו
יש מי שאומר שיש ליזהר שלא תרוק היבמה לפני היבם קודם חליצה כדי שלא תהא חליצה פסולה ותהא צריכה לחזור על כל האחים:
מז
אם קראה לבד לא נפסלה בכך מלהתייבם:
מח
הסומא אינו חולץ לכתחילה ואם חלץ חליצתו כשרה ויש מי שאומר שאם אין אח אלא הוא חולצת לכתחלה (כדי שלא תתעגן (ב"י מ"כ) ולא מקרי סומא אלא בב' עיניו) (הגהות מיי' פ"ד):
מט
קטנה שחלצה לגדול חליצתה פסולה ונפסלה על כל האחים (וכשתגדיל תחלוץ מא' מהם ואינה צריכה לחזור על כל האחים):
נ
חלוצה מוטעת שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך ר' זוז החליצה כשרה אפילו אינה נותנת לו כלום ואפילו כפל התנאי ואפי' אמר לה בשעת החליצה ע"מ שלא תנשאי לאיש וכפל תנאו אינו כלום (תשובת הרא"ש כלל נ"ב) ואע"פ שהחליצה כשרה אף אם לא תתן לו מ"מ חייבת ליתן לו כשאר שכר שכיר לעשות מלאכתן אבל אם יש טענה שאינה חפיצה בו מפני שאינו הגון לה והוא חייב לחלוץ אלא שאינו רוצה והטעוהו שיחלוץ לה ע"מ שתתן לו ק"ק זוז אינה חייבת ליתן לו כלום אבל אם נתנה לו המעות או השלישה לו המעות אינה יכולה לחזור (תשו' רשב"א אלף ר"מ) (וע"ל ריש סימן קס"ה) .
נא
אמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה או שאמרו ליה חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה אחר כך לייבם תתייבם וכיוצא בדברים אלו אינה חליצה להתירה כיון שלא נתכוין להתירה אבל נפסלה בכך מלהתייבם וכופין אפילו בשוטים לחלוץ לה חליצה כשרה:
נב
אמרו לו האשה הזאת אינה רוצה בך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתה הימנה והיא נשאת לך דרך נישואין יש מי שאומר שחליצתה כשרה:
נג
דין חליצה מעושה ע"י ישראל או ע"י עכו"ם דינה כדין גט מעושה שנתבאר בסימן קל"ד (ועיין לעיל סימן זה סעיף י"ג):
נד
מסר מודעא על החליצה אינה חליצה בטילה אלא חליצה פסולה היא:
נה
חליצה פסולה פוסלת על כל האחים ופוסלת לכהונה ואוסרת עליו כל קרובותיה ואינה נשאת לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה עברה ונשאת לזר קודם שתחלוץ חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה ממנו מ"מ מפרישין אותה מבעלה עד שיחלוץ לה היבם:
נו
לאחר שחלצה כותבין לה ב"ד שחלצה בפניהם גט חליצה ואם לא כתבוהו לה כל שנים שראו החליצה יכולים לכתבו אע"פ שאינם מכירים לא היבם ולא היבמה שבית דין לא חלצו בפניהם אם לא היו מכירים וצריכין לשרטטו מפני מקראות שבו (וע' לקמן בפירוש הסדר סעיף ל"ה):
באר היטב אבן העזר
קס״ט
א
חליצה. היא אחת ממצות התורה ואין מברכין עליה. רשב"א סי' י"ח:
ב
הדיוטות. ואפילו שאין רב המומחה עומד עליהם. מהר"ם מינץ:
ג
פסול. משום דחליצה נקרא דין. ואפילו אם קבלו עליהם לא מהני כאן. רב שפסול להיות דיין מחמת קורבא. לבי מגמגם אם יוכל לעמוד ע"ג שלשה הדיינין לסדר החליצה. מהר"ם מינץ סי' כ'. וכנה"ג כתב ול"נ שאין להקפיד בזה:
ד
גר. ולא מהני בחליצה הורתו ולידתו בקדושה ואפילו לחליצת גרים נמי פסול. רש"ל סימן נ':
ה
מישראל. ובני אנוסים עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף י"א. שתוקי שאמרה אמו לכשר נבעלתי אי איכא רובא להתירה לכ"ע מותר להיות דיין לחליצה אבל אם רוב פסולים אצלה דעת הרמ"א בתשובה סימן כ"ד דפסול להיות דיין לחליצה לכתחלה ע"ש: הרב והתלמיד נמנין שנים לחליצה אעפ"י שהתלמיד אינו יודע דיני חליצה מהריב"ל ח"א כלל נ' משפטי שמואל סי' ק' והסכימו עמו ז' רבנים ע"ש:
ו
הג'. לפרסומי מילתא. ובפרק ר"א דמילה מפורש כל חליצה בעשרה. הר"ם מינץ סימן ס"א. וכתב הד"מ באלו שנים אין קפידא אם נוטלין שכר הרבה:
ז
ופסולים. ויהיו רחוקים משאר דיינין קצת. ואף הבאים למיחזי יהיו רחוקים קצת מן הדיינים. הר"מ מינץ סי' ס"א וכ"כ הכנה"ג:
ח
מקום. עיין בפירוש סדר חליצה. בבוקר ביום חליצה יאמרו נלך לחלוץ במקום אשר קבענו אתמול בערב ס"ח למהר"י מינץ. אף במקום שיש ב"ד קבוע בכל יום צריכים למקבע דוכתי' כנה"ג. אין קובעין בשבת וקביעות מקום הוא משום פרסום לכן צריך להיות בגובה שבעיר. ואם יש פרסום בלא זה עיין בתשובת ר"י לבית הלוי סי' יו"ד:
ט
שלפניו. בין מנחה למעריב רש"ל סימן נ'. בח"ה סי' רכ"א כתב שיכולין לקבוע מקום בערב שנים או שלשה ימים קודם החליצה. ומהר"י מברונא כתב אם אירע עיכוב שלא יוכלו לחלוץ באותו יום בטל קביעות הלילה וצריך לקבוע פעם שנית וכן שלישית ורביעית לכאורה נראה דלא פליגי. די"ל דלא הצריך מהר"י מברונא קביעות מקום פעם אחרת אלא דוקא כשקבע מקום לחלוץ למחרתו ואירע עיכוב אבל אם מעיקרא לא קבעי מקום לחלוץ אלא לאחר כמה ימים יודה מהר"י מברונא. אבל מסתימת אחרונים נראה דאין חילוק וצריך לקבוע דוקא ביום שלפניו וכן פסק בכה"ג ב"י סעיף י"ג י"ד ע"ש. ועיין בפירוש ס"ח וסעיף ט"ו:
י
המת. מאביו:
יא
או אשה. דוקא שלא בשעת מעשה אבל בשעת מעשה אין אשה וקרוב נאמן מהריב"ל ח"ב סי' מ"ט. בתשובת מהרשד"ם חא"ה סי' רנ"ט כתב דאפילו מפי כתב אפשר מהני להכיר אותה ע"ש:
יב
השערות. אבל על השנים צריך לבדוק. ודוקא בדדין כגון בוחל וצמל שאינן גדולים ממש אבל אם הם גדולים כ"כ כמו שדרך להיות באשה גדולה שבאת לכלל הקומה א"צ לשאול על השנים אעפ"י שעדיין לא גדלה בקומה מ"ב סי' יו"ד. ובדיקת דדין צריך להיות ע"י אנשים אא"כ הוחזקה גדולה בשנים אז בודקים ע"י נשים עיין ב"ש. וכנה"ג:
יג
קרובים. אין עד מפי עד כשר לעדות השנים. רשד"ם חא"ה סי' פ"ד מהרש"ך ח"א סי' צ"ג וצ"ד. עדות שבשטר לא מהני לעדות השנים מ"ץ ח"א סי' ס"ה. עדים שהעידו שמצאו כתוב בספר שלהם שנולד בת א' מהם באיזה זמן ובזמן זה נולדה זאת הנערה או הנער ולפי זה הוא גדול. אינו עדות מהריב"ל ח"ד סימן ט' ועד המעיד שאמר לו אבי הנערה כמדבר איש אל רעהו שבתו נולדה בשבת פלוני. הוי עדות ולא הוי עד מפי עד מהרש"ך ח"א סי' כ"ג וכ"ד. הרשד"ם חא"ה סי' ט' ס"ל דהוי עד מפי עד. עדים שהעידו שהיה נראה להם כשראה אותם שהיו מוטלים בעריסה שהיו כבן שנה וחצי לאו עדות גמור הוא ועבידי אינשי דטעו בחצי שנה. מהרש"ל ועיין כנה"ג:
יד
הדיינים. אופן ישיבתם נתבאר בס"ח בקצרה:
טו
מעומד. משום דדמי לדין. ואם יבם חלש או זקן נותנים לו מקל בידו לסמוך עליו. ולהרמב"ם ונ"י אפי' לכתחלה חליצת המנעל מותר בישיבה עיין ב"ש:
טז
במתנה. ואם המנעל הוא של אדם אחר מקנהו לראש בית דין וראש ב"ד מקנהו ליבם רש"ל סי' צ'. אבל בס"ח בקצרה סעי' ל"ט כתב יתן בעל המנעל ליבם וכו'. משמע דלא צריך להקנות לראש ב"ד:
יז
מעור. אלא של שער שבא מעור אבל של שאר מינים פסול. ב"ח ב"ש:
יח
נוהגין. ואם המנעל הוא שיוכל להלוך בו בלא קשירה אז נראה לכ"ע כשר אפי' אם הרצועות הם של שאר מינין. ב"ש:
יט
לרככו. ומהרש"ל סי' ו' כתב אם נתייבש קצת יכולין לעשות אותו כדי שיהא רך ויהא ראוי להלוך ע"ש ועיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף ס"א:
כ
לקשרו. ואם המנעל היא שיוכל להלוך בלא קשירה אז כשר החליצה אפי' שאין בו רצועות וקשרים הרא"ש ב"ש:
כא
מבחוץ. דהיינו הקרסים לצד שמאל והלולאות לצד ימין במנעל של ימין ואם הדרך באותו מקום שהרצענים משנים יעשה כמנהגם רש"ל שם. וכנה"ג סעי' ס"ו:
כב
דמעל. וזהו חומרא בעלמא. ובדיעבד אין חשש. פוסקים:
כג
ימנית. דהיינו שהרגל של ימין אצבע גדול עד הקטן הוא באלכסון לצד ימין. ובצד שמאל הוא באלכסון מאצבע גדול עד הקטן לצד שמאל וזהו מ"ש הפוסקים כצורת רגל הימנית ובצורת רגל השמאלית לחתוך אותם כן. אע"ג שבמנעלים שאנו לובשין בכל יום אין עושין כן לפי שדרכן להפכן לפעמים מרגל ימין לשמאל משא"כ בחליצה שבות יעקב ח"ב שאלה קכ"ט ע"ש. וכ"כ בנחלת שבעה מהדורא בתרא דף כ"ה:
כד
רגלו. מנעל גדול שמרוב גדלו וכפל ע"ג הרגל אין חולצין בו לכתחלה אפי' יוכל להלוך בו ובדיעבד שפיר דמי. ואם אינו יוכל להלך בו אפילו בדיעבד פסול מהר"י ווייל סי' פ"ו:
כה
עקב. שצריך שלא יוציא הרגל חוץ למנעל:
כו
בשתיהן. ותחלוץ בשני רגליו בפעם אחת. תחלוץ ביד א' מרגל א' ובידה שניה מרגל שני דאם תחלוץ זה אחר זה הוי חליצה פסולה. כ"כ בפירוש ס"ח סעיף מ' ע"ש. וב"ח כתב דמנהג הוא לחלוץ זה אחר זה ויכוונו היבם והיבמה לחלוץ בזה שע"פ הדין הוא לחלוץ. ואם הוא שולט בב' רגליו חולץ בימין כל אדם עיין בס"ח בקצרה ס"ק כ"ז מש"ש. וסעי' מ' בפי' ס"ח. וכנה"ג סעיף מ"ה. ובתשובת שבות יעקב ח"ב שאלה קכ"ט:
כז
דמעל. ובדיעבד הוי חליצה פסולה. ב"ש:
כח
רגלו. זהו חומרא בעלמא לכתחלה. ב"ש:
כט
ערום. וז"ל הלבוש ויכרוך הרצועות סביב הרגל ג"כ מן הארכובה ולמטה היינו במקום שמנעל פתוח מאחורי הרגל שתי חורים ובין החורים הוא שלם יכרוך הארוכות בין הלולאות עד שיגיע באחורי הרגל בחור העליון ויניחם ג"כ שם מכוונות זה אצל זה ואח"כ יכרוך הרצועות פעם ג' סביב הרגל ועד שיגיע למעלה מן הלולאות על גב הרגל שקורין בל"א שינביי"ן דעל שינביי"ן נמי מעל רגלו נקרא. ועיין פרישה הטעם משום דבמקום שפוגעים בו שני הרצועות הארוכות מלפניו ולאחריו כופלין אותו זה על זה מחשב כקשר מש"ה צריך שיהיה אותו הכפילה במקום בשר שוקו אבל מה שמשם והלאה מונח הרצועה על עור המנעל אין קפידא דאין דומה לקשר כלל. ב"ש:
ל
בנשימה א'. וא"צ ליתן ריוח בין האלפי"ן שבלא אבא ב"ח. אם היבם נלעג לשון וערל שפתים ולא יוכל לדבר מבטא האותיות כתקנם וכחתוכם אין בכך כלום מאחר שכך מנהגו לבטא אותם אותיות בשבוש זו היא אמירתו מהרי"ט. ח"ב חא"ה סימן י"ו:
לא
בו. ומ"מ אומרים לו שלא ישען כ"כ שאם יוטל משענתו יפול דא"כ לא הוי מעומד ס"ח למהר"י מינץ וכ"כ לקמן בס"ח בקצרה סעיף מ"ה:
לב
לארץ. בכח. רש"ל בס"ח:
לג
בקרקע. מי שמתחייב לחלץ וטוען שרגליו נפוחות אם יוכל לעמוד על כפות רגליו חייב לחלוץ דשפיר מצי דחיק ואף אם לא יוכל להלך עם המנעל אין חשש הר"ם פדוואה סימן כ"ג. יבם שרגלו עקום ומהלך בצד רגלו ולפעמים דוחק קצת עקבו בארץ חליצתו כשרה רשד"ם חא"ה סימן צ"ו והר"א ששון סי' קמ"ג. יבמה זקוקה ליבם מומר פסח בשתי רגליו עקומות והפוכות לפנים עיין מהר"ם לובלין סימן ל"ו וע"ל סי' קנ"ו ס"ק ג' מש"ש:
לד
ולמעלה. היינו מה שבין השוק לקוליות ולא מה שבין הארכובה הנמכר עם הראש והשוק וכל השוק נקרא מעל רגלו:
לה
מיירי. עיין ב"ש. וכתב הרשב"א כשנקטעה ליבם רגלו צריך לדחוק בשוקו בקרקע:
לו
רגלו. וכ"ש היכא שנקרע המנעל שלא בכונת היבמה. רש"ך ח"ב סימן (כ"א) [נ"ב]:
לז
פסולה. דכתיב וחלצה. ואם קרעה מצד העקב שיעור שלשה או ד' אצבעות אעפ"י שיוכל להלך בו וחלצה אח"כ המנעל לא מהני. הרש"ך שם:
לח
העליון. ואם קרעה העליון ומ"מ קם. ומחמת הקריעה יכולה לשלוף התחתון הוי נמי חליצה פסולה אפילו קרעה לעליון רוב עקב או רוב המנעל שא"י להלך בו מ"מ כיון דקם הוי חליצה פסולה. מיהו אם קרעה לעליון לגמרי וחלצה התחתון הוי חליצה מעליותא עיין ב"ש והרש"ך ח"ב סימן נ"ב:
לט
שניהם. דוקא בפעם א'. ב"ש:
מ
יבם. ובתוס' אין מצוה מן המובחר עד שיגיע לארץ. וכן הוא לקמן בס"ח בקצרה. יזהירוה הדיינים שלא תרוק עד שיאמרו לה שתרוק ואם צריכה לרוק תרוק באפרקסותה שלא כנגד היבם ס"ח למהר"י מינץ. ונהגו לכסות פיה בצעיף כדי שלא תרוק. רש"ל בס"ח:
מא
כשרה. כ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות יבום וחליצה. וכתב המגיד הטעם הואיל ולא אמר רבא אם לא חזו דייני דוקא לאו כלום הוא ע"ש. אע"ג דאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסי' לכרעי' ביבמות דף ק"ג ע"א. ואפ"ה פסק המחבר בסעי' ל"ב אם לא דחק רגלו חליצתו פסולה אע"ג דאמר נמי צריך עיין ב"י וב"ש ס"ק למ"ד ויונעם לך. וב"ח מדייק מתו' ד"ה והחולצת מן הסומא וכו' יבמות דף ק"ג ע"א אם הדיינים לא ראו הרוק פסול ע"ש והב"ח חולק עליו ע"ש. ועיין עוד בב"ח במ"ש דבריש מצות חליצה כתבו התוס' בד"ה זקני שנים וכו'. דב"ד אם לא ראו הרוק אפילו בדיעבד החליצה פסולה ע"ש ודוק היטב לכאורה דברי תוס' בכאן בריש מצות חליצה ד"ה זקני שנים וכו'. סותרים למ"ש בדף ק"ג ע"א בד"ה והחולצת מן הסומא וכו'. וצ"ע:
מב
במוצצת. ואם רקקה בלא מוצצת. ולא שותת לא מהני. הרשב"א ב"ש:
מג
זב. ל"ד אלא כיון שהרוק בא מחמת דבר אחר לא הוי רקיקה אפילו לא זב. מיהו במוצצת י"ל דמהני לכ"ע. וכתב בש"ג אם רקקה מחמת דבר אחר לא הוי רקיקה כלל ולא נפסלה על האחין. ב"ש:
מד
כלום. טוב שיזהירו היבמה בבוקר וכן בערב שלא תאכל ולא תשתה למחרתו קודם החליצה. ואם למחרתו הוא תענית ציבור א"צ להזהירה מבערב:
מה
לאיש. כ"ף ראשונה דגושה שניה רפויה. ס"ח להר"י אדרבי:
מו
ג"פ. חלוץ הנעל כאבל. חלוץ הנעל כמנודה. חלוץ הנעל כמורד במצות סיני:
מז
והיבמה. הראנ"ח לא רצה שתחלוץ אשה אוננת אפילו במקום עיגון וה"ה אם האיש אונן וטעמו כי בהיותם אוננין אינם יכולין לכווין ומהרי"ט ח"ב חא"ה סימן י"ו כתב הטעם משום דהחליצה מצוה מן התורה ואונן פטור מכל המצות בתורה ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי וכתב הכנה"ג בי"ד סימן שמ"א ונ"מ בין הטעמים אם יוכל לחלוץ לאבל תוך שבעה או מיד לאחר הקבורה ע"ש. ובתשובת חכם צבי סימן א' הקשה ע"ז אם כדבריו אין לך אשה שכשירה ליבום שהרי הוא והיא נעשים אוננים וקי"ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה וכו'. ע"ש לכאורה אישתמיטתי' לי' תוס' זה ואחות אשת וכו'. יבמות דף ב' ע"א אין להקשות דנדה וכו' ע"ש ודו"ק:
מח
ב"ד. דוקא בפני ב"ד המזומנין לכך הרב בצלאל סימן כ"ח. יבם שרוצה ליבם ליבמתו ורקקה בפניו בפני ב"ד כדי שתאסור עליו עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף ק"ח. וב"ש ס"ק מ"ה:
מט
לכתחלה. כ"כ הרמב"ם וצריך ישוב למה פסוק דחליצת מנעל הוא מיושב לכתחלה כדאי' שם בפ"ד ובחליצת סומא דווקא דיעבד הא תרווייהו קא חשוב בחד בריית' ביבמות דף ק"ג ע"א בין יושב בין מוטה והחולצת מן הסומא חליצתו כשרה. ומ"ש הא מהא. ואפשר לומר מדמקש' על אמימר שם והתניא בין עומד בין יושב וכו' ואי אמרינן דיושב דוקא דיעבד הוא א"כ מה מקשה הא בדיעבד כשר נמי אי לא דחק רגלו בארץ להרמב"ם כדאי' במגי"ד שם. ודו"ק:
נ
המעות. ואם מסרה מודעה אינה מחויבת ליתן לו כלום. רש"ל סי' כ"ד ועיין ב"ש:
נא
בפניהם. ואנו אין נוהגין לכתוב גט חליצה מאחר שחולצת ברבים אינה צריכה לשטר ראייה מהר"י מרגלית. ורש"ל בס"ח כתב שמנהג יפה הוא לכותבו:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
קס״ט
א
משנ' יבמות דק"א ע"א
ב
פי' לאפוקי גרים כדבסמוך
ג
טור והטעם משום דחליצ' דין הוא וכמו שיתבאר בסמוך
ד
שם במשנ'
ה
בריי' שם
ו
רמב"ם פ"ד מה"י וכמ"ש הב"י דהב"ע כשהיבמה והיבם יודעים לקרות בעצמם מבלי שיקרא להם אחר א"נ אפי' לא קראו כלל החליצ' כשירה בדיעבד וכמו שיתבאר לקמן ססמ"ג
ז
מימרא דרבא שם ריש דף קב
ח
וכ"כ התו' שם
ט
במשנה וכת"ק
י
טור מדין יבמה שגדלה בין האחים כמ"ש בסעיף מ'
יא
כמה עובדי שם בגמר' דף קא ע"ב
יב
טור וכ"כ רמב"ם שם בפ"ד ופשוט הוא
יג
מימר' דרבא שם ויליף לה מקרא ועלתה יבמתו השערה
יד
טור בשם אבי עזרי בשם רבותיו
טו
שם בשם אבי מורי
טז
משנה שם דק"ד ע"א וכר"א וכתירוצ' בתרא שם בגמר' דסתמ' דמתני' יחידאה היא וטעמ' מפ' שם בגמר' דחליצ' הוה כתחלת דין ואין דנין בלילה
יז
משנ' ביצה דל"ה ע"ב
יח
בריי' מ"ק די"ד ע"ב דנין ד"נ וד"מ במועד
יט
כ"כ מהרא"י סי' רכז
כ
יבמות דל"ה ע"ב אתקין ר"י בגיט' דחליצ' וכו' וכרבא דידי' אמר וכו' שם דק"ו ע"א
כא
מסקנת הגמרא שם דל"ט ע"ב דגילוי מילתא הוא
כב
הרמב"ם שם בפ"ד
כג
טור וכ"כ סה"ת והסמ"ק ממשנ' היבמה לא תחלוץ וכו' שם דמ"א ע"ב
כד
לשון הב"י
כה
משנה וחולצת לקטן וכו' שם דק"ד ע"ב
כו
טור וכ"כ הרא"ש בסדר חליצה בס"פ מצות חליצה וכ"כ הרשב"א בתשו' וסה"ת וכדתנן א"א לבא העליון עד שיבא התחתון נדה דמ"ח ע"א וכ"כ התו' שם
כז
שם וכ"כ התו' יבמות דף פ' ע"ב
כח
שם בשם הרמב"ם בפ"ב מה"א וכ' ה"ה שהוא נלמד ממימרא דרב חסד' ותניא כוותי' קדושין סוף דס"ג וכ"כ המרדכי בפ' מצות חליצה בשם כמה גדולים
כט
שם בשם סה"ת בשם מורו ריב"ש
ל
שם וכ"כ תו' שם בקדושין
לא
עיין בפי' סד"ח וסנ"ז שיעור אורך שערות
לב
שם בתו'
לג
ממשנ' ריש יבמות וכדאמר ר"ס שם סוף די"ב ונתבאר לעיל סקנ"ה סעי"ב והביאו הב"י בפי' סד"ח סעיף ס"ח
לד
טור וכ"כ הרא"ש בסדר חליצ' וכ"כ בס"ה
לה
רא"ש שם משום דדמיא לג"ד ובספרי מסמיך לה אקרא ועמד
לו
מבריי' ריש דק"ג
לז
טור וסמ"ג והרא"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ד וכתב ה"ה שטעמיה מהא דאמרינן חליצה מעושת כו' שם דק"ו ע"א ומדהשווי' החליצה לגט יש לחליצ' דין הגט במסירת המודע' כמש"ל ריש סקל"ד
לח
מעובדא קמיה דר"י כו' שם דף קג ע"ב
לט
טור בשי"א
מ
משנה שם דף ק"א ע"א
מא
מימר' דר"י כו' כפי' השני שברש"י שם דף קב ע"ב
מב
טור בשם סמ"ג מהא דאמרינן איכ' בינייהו מנעל לכתחלה כו' שם כפירש"י וכ"כ הרי"ף והרא"ש כי לישנ' דלכתחלה סנדל בעינן ופרש"י שם במשנה דסנדל הוא של עור קשה ומבושל
מג
מפירש"י שבת דף ס' ע"ב
מד
מדברי סמ"ג וסמ"ק
מה
כפירש הראשון ברש"י במימרא דר"י הנז"ל
מו
נ"י בשם הרבה מהמפרשים וכתב הריטב"א שיש לחוש גם לזה
מז
תו' בשם ר"ת אמימרא דר"י שם והביאו הטור וכ"כ הסמ"ג וסה"ת וש"פ
מח
ממימר' דרב אי לאו דחמיתי כו' שם דף ק"ב ע"א
מט
סמ"ק והכלבו בשם מהרי"ף
נ
שם במימרא דרב פי' הטור וכ"כ ר' ירוחם וש"פ
נא
המר' בשם הגהות סמ"ק והכל בו בשם מהרי"ף
נב
טור בשם סמ"ג וכ"כ הסמ"ק
נג
פי' סמיכות
נד
שם וכפי הגי' שמצא הב"י כתוב
נה
משנה בשמאל חלוצה פסולה שם דף קד ע"א
נו
משנה שם דף קא ע"א
נז
בריית' שם ריש דף ק"ג
נח
בריית' וכאוקימת' דגמ' שם
נט
עיין במ"ש לעיל סעיף ט"ו וצ"ע שהשמיט הרמ"א או שתפירותיו בפשתן שכתב הטור שכשר כמ"ש הב"י בשם הרא"ש אמימרא דרב יהודה שציינתיו בסעיף הנ"ל דלכתחלה קאמר וכן משמע ל' המחבר ב"י בסעיף הנ"ל
ס
משנה שם דף קא ע"א
סא
מימרא דרב שם סוף דף קג
סב
פי' ר"ת דאחר ביטול איירי ולכתחלה לא תחלוץ דמאיס לענין מצות ורש"י פי' בע"א
סג
הני לשריפ' קיימי דאין להם ביטול עולמות וכתותי מיכתת שיעורא
סד
כיון דלאו להליכ' עביד לאו נעל הוא
סה
טור בשם ס"ג
סו
שם ושם
סז
הר"ן בריש פ' גיד הנשה הרמב"ן והנ"י ביבמות שם בשם הרשב"א מברייתא בכורות דף מה ע"ב
סח
טור וכ"כ המרדכי בשם אבי"ה שם ביבמות וסה"ת
סט
מרדכי בשם ראבי"א
ע
הגהת מרדכי
עא
ל' הסמ"ג וכ"כ הטור וש"פ
עב
לקיים דברי הירושלמי
עג
טור בשם סמ"ג והב"י כתב שלא מצאו אלא שם במרדכי בשם אבי"ה
עד
הגהות מרדכי
עה
כן הוא שם
עו
בקונדרסים
עז
טור וכתב הב"י פשוט הוא
עח
כן הוא בטור ושקשרים האלו הם החומרת' הנז' לעיל סעיף יט
עט
שם בשם הרמב"ם בפ"ד ממימרא דאביי שם דף קו ע"ב ומסיק שם בגמ' דמודה רבא בהא דלא לשתמע לא כלומר לא מאן אלא אבה יבמי
פ
ה"ה בשם הרשב"א כפי דבריהם וכו'
פא
כתב ה"ה שהוא בברייתא בספרי
פב
משנה סוטה דף לב ע"א ויבמות דף קו ע"ב
פג
טור וכ"כ הרא"ש בסדר החליצ'
פד
מימרא דאמימר שם דף קג ע"א
פה
טור וכ"כ התו' שם בדף ק"ב ע"א בשם הירושלמי
פו
שם בשם סמ"ג וכ"כ סמ"ק סי"ח
פז
טור
פח
בסמ"ג וסמ"ק כתוב או תכוף
פט
וכ"כ התו' והרא"ש שם
צ
שם בגמ' דף קה ע"א
צא
טור בשם הרי"ף שהוא מדמה אותו לאידך דאמימר מאן דמסגי וכו' שם דף קג ע"א
צב
מימרא דר' ינאי שם דף קב ע"א
צג
טור בשם הרמב"ם שם ממימרא דאמימר מאן דמסגי וכו' שם דף קג ע"א כיון שאינו יכול לנעץ עקיבו בקרקע
צד
משנה שם דף קא ע"א
צה
פי' הכרעיי' דמיני' כפיף ומיניה זקוף
צו
טור בשם הרי"ף והרמב"ם פ"ד וסה"ת וכן משמע בירושלמי וכן פי' ר' נסים גאון במגילת סתרים וכתב ה"ה שכן דעת בעל העיטור
צז
שם בשם ר"ח ואביו הרא"ש וה"ה בשם בעל המאור והרשב"א
צח
בעיא דרב ינאי ולא אפשט' שם דף קב ע"א ולחומרא
צט
לשון הרמב"ם שם בעיא דרבי נחמי' כפי גירסתו שם
ק
משנה שם דף קי ע"ב
קא
מימר' דרבא שם
קב
טור בשם הרמב"ם בפ"ד וכתב ה"ה שלמד כן מדלא אמר רבא לאו חליצ' היא כדאמר באידך אכל' תומא וכו'
קג
מימרא דאביי שם
קד
שם דף קה ע"א
קה
טור בשם הרי"ף וכ"כ הרמב"ם בפ"ד
קו
שם בשם הרמב"ם שם ממימרא דרבא שם דף קז ע"ב
קז
שם בשם סה"ת
קח
ממשנה שם
קט
מהספרי
קי
שם וכר' יהודה
קיא
בריי' שם
קיב
הגהת מיי' בשם רבי יהודאי גאון וכ"כ המרד'
קיג
ל' הטור ממשנה וממימרא דרב יהודה ובברייתא שם
קיד
ברייתא ריש דף קה ואוקימנא כר"ע ידוע דהלכ' כמותו
קטו
ממימרא דרבא וכולי שם וכר' זירא שם דף ק"ד ע"ב
קטז
טור וכ"כ הרמב"ם ממסקנת הגמרא והלכה עד שתביא ב' שערות שם דף קה ע"ב ומשמע שאפילו בדיעבד פסול' ה"ה
קיז
תוספת' הביאה ה"ה
קיח
רמב"ם שם וכתב ה"ה שסמך על התוספת'
קיט
טור וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א ממימרא דרבא דלעיל הסוגיא שם
קכ
ממימרא דר' יוחנן דף קז ע"א וברייתא שם דף קב ע"א
קכא
מימרא דרב וכלישנ' בתרא שם דידוע דהלכ' כלישנא בתרא
קכב
שלחו ליה לאבוה דשמואל וכולי שם דף ק"ד ע"ב ואוקימנא שם כר"ע
קכג
טור וש"פ וכמ"ש הרא"ש והנ"י שם
קכד
שם וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו בשם הראב"ד
קכה
הגהת מיי' וכ"כ במרדכי מקבלת אבי"ה
קכו
בריית' שם ריש דק"ה
קכז
טור וכ"כ הרמב"ם בפ"ד דכתיב וירק' בפניו ואין זה רואה הרוק וכ' ה"ה שלמד זה מהברייתא דתנא חליצתו כשיר' דמשמע דיעבד שם ריש דק"ג
קכח
הראב"ד שם בהשגות
קכט
ציינתיו לעיל בסעיף מ"ג
קל
משנה שם דק"ד ע"ב
קלא
בריית' שם דק"ז ע"א
קלב
כמו שפירש"י דכל תנאי מבני גד ומבני ראובן גמרי' שאפשר להתנות ע"י שליח דכל תנאי דלא אפשר לעשות ע"י שליח נגון חליצה אין תנאי מועיל בה כמפור' בכתובות דמ"ד ע"א:
קלג
עובדא לקמיה דאביי וכפירש רש"י והרא"ש שם יבמות דק"ו ע"א
קלד
מעובדא לקמיה דרבי חייא שם בבריית'
קלה
ל' הרמב"ם שם מעובד' דלעיל
קלו
כ' ה"ה שנראה שלמד זה מהירוש'
קלז
עובדא בירושלמי הביאו ה"ה וכ' בשם הרשב"א שהמעשה הזה הלכה הוא ושאפשר שגם הרמב"ם מודה בזה כיון שפירשו לו בכאן שהוא עוקר זיקתה הימנ'
קלח
ברייתא שם בבבלי וכדמפרש לה שם
קלט
תשובת הריב"ש סימן תפ"ב ושכ"כ הרמב"ם בפ"ד וכ' הרמב"ם ראוי לדיינין לומר לבטל המודעא וכו' וכתבו המחבר לעיל
קמ
טור והרמב"ם כמימרא דשמואל גיטין דף כ"ד ע"ב דמשמע שם דהלכת' כוותי' בחליצה
קמא
טור וכ' הב"י שפשוט הוא ושגם דעת הרמב"ם כן
קמב
ב"י וכן משמעות לשון הטור
קמג
מימרא דרבא יבמות דק"ו ע"א וכמו שפירש רש"י שם
קמד
שם ע"ב משמיה דמר זוטרא
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
קס״ט
א
לכתחילה כ' ב"ש ופי"רשי כו' לפ"ז אם היא גרושה וכו' אבל לפי' שני הצריך ה' כדי דליתי אינשי ולקפצו עליה וא"כ גרושה ואומרת אי אפשי בתק"ח כגון זו שלטובתה נתקן מהראוי דנשמע לה ול"צ ה' אבל לע"ד אין בידינו לשנות הדינן המבוארים ע"פ הטעמים הנאמרים להסביר הענין כי אולי יש עוד טעם נסתר מאתנו ובהג"מ איתא כדי לפרסם הדבר בפרקי דר"א מפרש שצריך פרסום כדאמרינן פוק ואייתי בי' עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר קנה. וע' בסדר החליצה סעי' י"ג ומה שכתב תו להסכים הרמ' עם הריטב"א שבנ"י ודס"ל כל החמשה יושבין בכנופי' חדא יש קצת ראי' לדבריו ממה דמכשיר הרמ' קרובים תוך הה' הנוספי' לעבור שנה בסוף פי"ו מה"ע ושם לא נתחברו כמבואר בה' קדוש החודש ואפשר ה"ה הכא אם נעשה באופן המנהג אמנם מה שכ' גם מה שמדייק הת"הד מן הג"מ א"מ לע"ד דברי הת"הד נכוני' להמע' וכ"כ דעת הרמ"א שסותם ואלו השנים שמוסיפים וכו' ואינו מחלק:
ב
וזאת היא אשת המת כ' הב"ה אות י"א בתשו' מהרשד"ם חא"ה סי' רצ"ט כ' דאפילו מפי כתב אפשר מהני להכיר אותה (והספר א"א) וכן בסדר חליצה אות ך"ה כותב בפשיטות עדות מפי כותב מהני לעדות זה והנה עובדא אתא לידי שבאתה אשה ענייה רחוק מזה מ' פרסאות דהיינו מעיר אומנרויט הסמך לק"ק הלברשטט לילך אחר יבמה משוויד עיר הסמך לגבולי ובאו שניהם לפני להזדקק להם לחלוץ ובאשר חקרתי לדעת מי המכיר אותה אין קול ואין עונה כי לבדה באתה על הבי דואר ע"פ סיבה שהשליח שהי' אתה מביתה נחלה על הדרך וחזר ובכן לא הי' שום נפש מכיר בה ואף היבם מעולם לא ראה אותה ולא הכירה. ואמרתי א"כ א"א שתחלוץ השיב שיש אתה כתבים אולי יועילו וקריתי כתב מדייני ק"ק הנ"ל כתב מליצה לכבוד הגאון הב"ד ק"ק ברלין שישתדל לה חליצה מאחי המת בחנם ושם הי' נזכר היטב כי אשה הלזו שמה גוטכה היתה אשת ר' יוסף ב"ר מרדכי שוויד ור"י הלזה הי' ניכר לנו באחי היבם ולפ"ר ר"ל שדי בזה אבל נחמתי ואמרתי כי ע"כ דברי מהרשד"מ הנ"ל אינם אמורים אלא באשה שעכ"פ מוחזקת בשמה אלא שחסר לנו הידיעה אם היתה אשת המת אבל בנ"ז מה הכרה היא זו במה שמעידים באשה ששמה גיט כ' היתה אשת המת אכתי מנא ידיענן שאשה זו שמה הכי הוא דילמא באמת אשת המת שהשיגו השטר זה מהב"ד מסרה ליד אשה זו שטר זה לראי' כדי שתערים ותעלה לנפשה שם זה הכתוב בהשטר כדי לחלוץ ליבמה במקומם ולהכי הוריתי לה שתתעכב בגבולינו עד תשלם שלשים יום כדי שתתחזק בשם זה ע"י דקראו לה וענתה וע' סי' ק"ך סעיף ג' ואז יש לסמוך על הכתב שבידה ואף שעדיין יש לספוק שמא אשת המת בררה אשה זו דשמה כשמה לזה י"ל דבכגון זה לא חיישינן לשני יוסף ב"ש אף בלא צירף שם העיר דזה נמי צירף מקרי שיתרמי אשה רשעה ששמה כשמה שתשמע לילך לרמות להתיר אשה בל"ח וקצת ראי' שהרי הב"י מביא בשם הר"י שכ' שהר"א בן אשמא"על השיב שא"צ שיכירו שזאת היא אשת המת והר"י חולק עליו וכ' הב"י שכן משמעות כה"פ ובל"ס אצלי שראיות הר"א היינו בהגט חליצה בגמרא דף ל"ט ע"ב אלא ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא הוא ואלו צריך נמי הכרה שהיא אשת המת מוכרח נמי להיות נזכר שכן הי' ולדע' כה"פ לפ"ר ע"כ שסוברים שאין מזה ראי' מפני שהגט חליצה אינו אלא לראי' שתנשא למי שיחפוץ לקחתה וע"כ היינו שהנושא יהא מכירה לשעבר שהיתה זקוקה דאל"ה האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת וא"כ שמכירה בל"ס יכיר נמי בשמה ובלא"ה הרוצה לישא אשה בקל יוכל לעמוד על אמיתת שמה וא"כ כשתוציא שטר הכתו' בו איך פלונית בת פלוני וכו' תו לית למיחש דילמא אשה זו המוחזק' לו בזקוק' לא חלצה אלא אחרת חלצ' ולה ניתן שטר זה ומסרו לזו הא לשמה כשמה לית למיחש בענין זה (והיא הראי' להנ"ל) משא"כ בהכרת האיש אלו לא כתב בו ואשתמודעינהו יש להנושא לחוש דילמא אינש אחרינא חלץ ששמו כשם הכתוב בהשטר ואחי המת באמת אין שמם כשם זה כי אטו מחויב להיו' בקי באחי המת בהן ובשמותיהן וזה א"ל א"כ למה צריך כלל הכרה דידה באשת המת אלא אך יהא חיוב ההכרה אך בשמה ושוב ליכא למיחש שאינה אשת המת ותמסור הגט חליצה לאשת המת דהא לשמה כשמה ל"ח דז"א דבזה גופא פליגו ר"ס ורבא דידי' דר"ס סבר חולצין אע"פי שאין מכירן ופי"רשי והשתא דאין כותבין אא"כ מכירן אי נמי לאו יבמה הוא לא נפיק חורבא מיני' וע"ש בתו' ד"ה לפיכך שסובר דאם תרצה להנשא ע"פ עדים בלא שטר לא יעידו לחצאין ורבא מה"ט פליג ואמר אין חולצין אא"כ מכירן ולשטת הפוסקים היינו הכרה דתרווייהו משום דחייש דאכתי יש למיחש נמי בהכרה דידה שתביא עדים שיעידו שאחי בעלה חלץ לאשה בב"ד ויאמר הנושא סתמא דמלתא חלץ את המת לאשת המת והג"ח תטמין. וכן לפי' התו' בהא פליגו אלא שהתו' דיברו מהכרת היבם ובקל יש לפרש נמי כנ"ל על הכרה דידה אלא שראיתי בנוסח ג"ח דהרי"ף באמת מוסיף ואישתמודענוהא לפלוני דא דהויא אינתתתי' דפלוני מיתנא כנראה דסובר נוסח התלמוד ל"ד וה"ה דאף זה צריך ואזלה ראייתי ואדרבא כמעט יש סתיר' מני' מ"מ הרמ' אף דנמי משמע מני' כדכ' הב"י דמצריך הכרה דיד' שהרי ז"ל פ"ד אין הדיינין חולצין אא"כ מכירן לפיכך מי שראה זאת שנחלצת כותבין לה ג"ח אע"פי שאין מכירן שזו היא בת פלוני ואשת פלוני ושזה שחלץ לה אחיו הוא שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירו זה. עכ"ז בהג"ח משמיט הוספות הרי"ף ליכתוב ואשתמודעינהו גבי דידה זולת מה שהוסיף נמי הרי"ף תחלת הנוסח ארמלתא דפלוני זה כותב נמי כנראה מדעתו או כדברי וכראייתי או אפשר שסובר דהכרה דידה אינה כ"כ עיקרות כהכרה דידי' ולא חיישינן לה אלא לכתחי' כדבאמת משמע לכאורה כדעת הר"א הנ"ל נוסף לזה יש להר"א הנ"ל ראי' ניצחות מהמבואר בתוספתא חולצין לאשה אע"פי שאין מכירן אותה ובתו' שם הקשה הר"ר יהודה מינה ומשני דהתוספתא מיירי דאוריי' ואמוראי דהכא איירי דרבנן וכמה רחוק תי' זה מלהתקבל. ולע"ד יותר הי' נוח לומר מדתלמודן לא הזכירוה ידעו דלאו דסמכא היא וכ"ז צרכינן לדחוק להפוסקים ותו' אבל לדעת הר"א אדרבא היא ראי' לדעתו שרבא לא איירי אלא בהכרה דידי' והתוספתא איירי בדידה וטעם וסברה יש לחלק כי בהכרת האיש יש למיחש שהיבם לא ירצה לחלוץ ותשכיר איש או קרובה יבא לב"ד לרמות במקום היבם כדי לחלוץ לה משא"כ בהכרה דידה החשש רחוק שאך מפני הזילותא דבי דינא או טורח הדרך תעמיד אשה במקומה ותו הא קי"ל אין אדם חוטא ולא לו ומה"ת לחשוד אשה נכרי' שתבא להתיר אשה זקוקה וכבר קאי בה הרשב"א ונ"י אף בהכרה דידי' מה"ט יע"ש כי דבריהם לא שייך בהכרה דידה אף גם בל"ז גדולי ראשונים מפרשים הכרת המיאון נמי אך במה דצריך דהיינו בדידה ושוב בקל יש לפרש נמי איפכא בהכרה דחליצה במה שצריך דהיינו בדידי' מכ"ז בשעת הדחק גמור שבל"ז יש מקילין אף בהכרה האיש אפשר יש מקום לסמוך על הר"א עכ"פ בהכרה דידה אבל מפני שזה אינו כלל שעת הדחק כי מצאתי לה תקנה קלה בהתחזק שמה ל' יום חלילה להרים ראש להקל במה שהחמירו כל גדולי הראשונים אך מהחשש שגמגמתי בו דשמה כשמה נלע"ד דלית למיחוש ולסמוך עכ"פ בזה על צירף דעת הר"א הנ"ל ועכ"ז נמלכתי עם כבוד הגאון אב"ד ור"מ דק"ק ברלין והמדינה וכנראה מתשובתו הסכים על ידי וצידד יותר להקל בהכרה דידה ומכ"ש בנ"ז דליכא למיחש מעיקרא אחר שיצאה מאת הב"ד ללכת לחלוץ וניחוש דיהבא לאיתתא אחריתי מפני הטורח מטעם דחזקה לא שביק אינש התירא ואכל איסורא וכ' שהפוסקים המחמירים טעמייהו משום שמא אשה אחרת חולצת היא לנפשה (ר"ל שהיא נמי זקוקה ויבמה לא ירצה לחלוץ לה) וסהדי לא משגחו היטב ואזלה למתא דידה ואייתא סהדי שמכירן אותה בפניה מחמת שראוה בב"ד ואמרו זו היא שחלצה בפנינו כמו שכתבו תו' וז"ל אבל לחששא כנדון דידן ל"ח עכ"ל (והאמת שחשש זה דוחק מאוד דהא החולצת צריכה לחוש שלא יארע לה מה שקרה ליעקב אבינו עם עשו ויתגלה רעתה) אף גם הודעני שכוונתי בדברי ר"י דאתא עלה מההיא דג"ח שכ"כ בהדי' ונהנתי בם. וכן נעשה שהיום ט' סיון תק"מ אחרי עבור הל' יום חלצה לפני פה ק"ק קינשברג בנ"מ כדת וכהלכה:
ג
צריך שידעו כ' בב"י וכן בפי' סדר החליצה סעי' ל"ט הטעם שמא מעוברת היא וק"ק מי דחקו להכי הא מסקינן בפ' החולץ דאפילו בידוע אינה מעוברת מ"מ צריכה להמתין משום דאינה עולה לייבום ואפילו יבא אליהו ויאמר דלא מיעברה וכן מבואר בתו' שם ד"ה קרא עליו וא"ת לר"ל תיקשי מר"י כלומר מה צריך ר"י להמקרא תל מהחשש דילמא מעוברת היא וי"ל דלר"ל נמי אין חולצת תוך שלשה משום דא"ע לייבום ור"ל דאף ר"ל צריך לההיא טעמא היכי דידוע דלא מיעברא א"נ אף אם תרצה לחלוץ תוך ג' ולהמתין בנשוא' עד אחר הליד' ושאם תפיל תחלוץ שנית ואולי כדי להחמיר הענין להורות שבידיעה זו יש חשש ח"פ אף דיעבד וע' פי"רשי ז"ל בזה בעירובין דף מ"ז דיותר צ"ע תחילה נקיט הטעם אליבא דר"ל ח"מ ל"ש חליצה ומדקשי' לי' דתחליץ תוך ג' ותנשא אחר ג' (וזה ע"כ ט"ס ור"ל אחר ט' או אחר שתפיל ותלד) כ' הטעם דלא נשאר במסקנ' משום הצרכת כרוז והעיקר כנ"ל בשם התו':
ד
ויום אחד אי בעינן בזה מע"לע דשעות ע' ש"ך ח"מ ריש סי' ל"ה ולעיל סי' נ"ג בהג"ה כתבתי דלא מצאתי ראיות הב"ח וגם הבאתי משמעות רש"י דבעינן עכ"פ שיאיר היום ולא מיד בלילה. אמנם כעת מצאתי להדי' מבואר ברש"י כדעת הב"ח והוא ביבמות דף ל"ד כ' רש"י ז"ל דאם נולד באחד בתשרי כשחשכה ר"ה של שנת י"ד נעשה גדול איתא בב"י קטן או קטנה שבאים לחלוץ טוב לכתחילה לבודקן לפני הפרק ולאחר הפרק. ואם יש ליבמה דדין גדולים ז"ל הד"מ כ' המרדכי פ' מ"ח בסה"ת כ' גבי בדיקות דדיו אנשים ובבדיקות שערות מרובין וארוכים כ' בדיקת נשים ואיני ידוע אם דק במילת' כי שמעתי מהר"מ ז"ל לבדוק ע"פ נשים אם יש להן דדין מטין עכ"ל. וצ"ע למה יהיו נשים נאמנות בשערות מרובים וארוכים שאז מחזיקן בגדולים אע"פ שאין ידוע שהגיעה לכלל שנותיה שהרי כ' המרדכי הא דנשים נאמנות היינו מטעם חזקה שהביאה שערות לאחר י"ב וכן הוא בגמר' פ' ב"ס (ר"ל דשם מסקינן דלר"ש מדל"ל חזקה דרבא אין נשים נאמנות) ואם כן במקום דליכא חזקה זו ואין אנו יודעין שהגיעה לכלל שנותי' אין להאמן לנשים ואפשר שהוא מטעם מילתא דעבידא לאגלויי הוא ולא משקרן עכ"ל הד"מ והב"ש שכ' והא דאין נשים נאמנות על שתי שערות כשלא הוחזקה בשנים (וזה אינו דבלא הוחזקה בשנים שתי שערות לא מהני אפילו ע"י אנשים אלא צריך תקון וצ"ל והא דאין נשים נאמנות על שתי שערות בלא סיוע חזקה דרבא וכו' והן דברי הד"מ והוא דוחק ולולא שאיני כדאי לחלוק על הד"מ הי' נלע"ד כי משמע מה שדחקו דאיירי הס"הת בדלא הוחזקה בשנים היינו מדנקיט ובבדיקות שערות מרובים וארוכים ואלו בהוחזקה בשנים הא שתי שערות סגי אלא דאיירי בלא הוזחקה בשנים דלזו לא מהני אלא ארוכים ומ"מ כ' בדיקות נשים ולהכי ק' לו וי"ל דלשטתו אזיל שהרי מוקדם לזה כ' נמי בשם סה"ת בל' זה ויבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ובדיקת היבמה נשים נאמנות כיון שהגיע לכלל שנותיה משום חזקה דרבא ואע"ג דאמר ר"י שערות צריך שיהא בעיקרן גומות ואין אנו בקיאין בגומות לכן אם יש רבוי שערות או ארוכים הרבה א"צ לבדוק יותר וגם על שנותיה יש לסמוך שהגיעו אם יש רבוי שערות וכו' ואם בדקו הדדין שוכבין ומטין היא גדולה בודאי שהוא סימן העליון ותנא א"א עליון לבא עד שיבא התחתון עכ"ל הרי להדי' שמחמיר דלא סגי שתי שערות מפני שאין אנו בקיאין בגומות אלא בארוכי' שא"צ בדיקות גומות וזה כהב"ח ואף שהב"ש ס"ק י' מחליט דלא כותי' אפשר הדין עמו בדע' הטור וש"ע אבל ל' הסה"ת ודאי מורה הכי וכ"מ ל' המרד' עצמו בתר הכי שכ' והלכתא כרבנן דא"א לבא העליון עד שלא בא התחתון וסימן העליון משיטו הדדין ע"כ יש לבדוק האשה בדדין דאם הטו גדולה היא ומסתמ' יש לה שערות ודבר זה יוכל לבדוק האיש בלא גנות וטוב הדבר כי טורח לבדוק אם הביא ב' שערות כדאמרינן דבעינן שיהא בעיקרן גומות ואין אנו בקיאין וא"כ י"ל דאיירי דוקא בהוחזקה בשנים ומה דנקיט ארוכי' ומרובי' משום דאל"ה אף אנשים אינם מועילין האידנא מדלא בקאינן בגומו' וכן מצאתי בסר חליצה דהמהר"מפ דז"ל ושאילת גדול בשנים כ' שצריך עדים גמורים רק הנשים יבדקו ברבוי שערות ליבמה יש די כיון שהוחזקה בשנים הרי להדי' שאף לרבוי שערו' אינו מאמין לנשים אם לא בהוחזקה בשנים דלא כתי' הד"מ ואולי להד"מ ז"ל משמע דמסתמא איירי בכל ענין המועילים שערות ארוכי' ואפי' לא הוחזקה והנה בתשו' מ"ב סי' י' דקדק מל' הרא"ש וטור שכתבו אם יש לאשה דדין גדולים א"צ לבדוק אחר השערות וכ' ומשמע דלא סגי בדדין אלא אשערו' ולא אשנים כמו בשערו' שאינם מועילי' בלא שנים אלא דמסבר' אומר שהם לא דברו אלא בגדולי' שהם דדין שוכבין ומטין שהוא סי' בוחל וצמל הא בגדולים הרבה מדמה לשערות ארוכי' שא"צ חזקת שנים ומדקדק מל' סה"ת שכ' דדין שוכבין ומטין שזה סי' בוחל וצמל ולע"ד מל' סה"ת הנ"ל שכ' תחילה דע"י ש"א א"צ לבדוק יותר וגם על שנותיה יש לסמוך שהגיעו אם יש רבוי שערו' ושוב כ' ואם בדקו שהדדין שוכבין ומטין היא גדולה בודאי מוכח ברור שזה מועיל יותר מרבוי שערות והוא סימן ודאי שגדולה היא ואפי' לא הוחזקה בשנים וכ"כ הב"ח להדי' סעיף י' על דברי הסמ"ק ומשמע דאם לא הוחזקה בשנים אין לה היתר בעדות נשים אלא בודקין בהטיית דדין ע"פ אנשים וטוב הדבר בלא גנות וכ"כ בסה"ת ומה שמדקדק המ"ב מל' הרא"ש וטור לע"ד אין דקדוק זה כדאי לחדש פלוגתא די"ל מיד שכתבו א"צ לבדוק אחר השערות והיינו משום דלא אפשר לעליון בלא תחתון א"כ תחתון זה שבודאי בא הא א"א לספק בו שהוא שומא ובודאי דגדולה בשנים נמי הוא דבשלמא שערות לבד יש ספק דילמא קטנה בשנים היא והם שומא אבל הטיית דדין שבודאי היא סימן גדלות ומוכיחים נמי בבירר על השערות של גדלות מה"ת לספוק בהשנים ואף שאם מביאה סימן דדין בידוע תוך י"ב נמי אין משגיחן בו כמו בשערו' כמבואר בהרמ' מ"מ בספק שנים י"ל דעדיפו משערות וחשוב כשערות ארוכים הן אמת שבחדושי ר"ן ריש פ' בא סימן מצאתי שזה במחלוקת הרא"ה ור"ן ע"ש ד"ה אמר רבא מ"מ דעת סה"ת מבואר דלא כותי' ולפ"ז להבנת הד"מ ז"ל אף בלא הוחזק בשנים נאמני' נשים לשערו' ארוכים מפני שהם מילתא דעבידא לגלוי אפשר ליישב מה שכ' המרד' על סה"ת וא"י אם דק וכו' כנ"ל כי י"ל דוקא בין לית לה כלל לשערו' ארוכי' חשוב עבידא לגלוי אבל בין דדין מטין לאינם מטין לא חשוב עבידא לגלוי כמו דלא חשוב עבידא לגלוי שערות פשוטים ומדאיירי אף בבדיקו' של לא הוחזק בשנים כדהבין הד"מ מצריך לבדיקו' דדין מטין אנשים כי נשים אינן נאמנו' בא חזקה דרבא בלא עבידא לגלוי משא"כ שערו' ארוכי' האמן לנשים אף בלא הוזחקה כדתי' הד"מ משום דעבידא לגלוי ומה ששמע המרד' מן מהר"מ ז"ל לבדוק ע"פ נשים דדין מטין היינו בהחוזק' שמסייע חזקה דרבא ודוק ודע' מ"מ דבדיקו' דדין מטין לחליצה הוא דלא כשטת הרמ' כמבואר פ' י"ב מה"א ה' ח':
ה
הג"ה ואע"ג כו' וא"כ כל כפיה היא בדין אין זה אלא לשטת רש"י ז"ל דלמ"ד מ"ח קודם כופין בכל אמתלא שתתן. אבל התו' והרא"ש חולקין דכפיה היא שלא כדין אלא שמטעין כמבואר סי' קס"ה וא"י למה סתם ל' זה דהמרד':
ו
הג"ה וי"פ כ' ב"ש וא"ל לפ"ז למה אנפלאות של בגד פסול אע"ג דזה לק"מ למסקנה דרבא דאנפילי' אף לר"מ פסול משום דלא מגין מ"מ דבריו מוכרחים מסנדל של עץ שאינו מחופה עור וקב הקוטע דפליגו בם רבנן ור"מ וק' להרא"ש מה טעמייהו וע"כ מטעם התו' משום אין דרך לעשות מנעל ממינים הללו וכ' דבריו נמי באנפילי' לפי' הס"ד דאביי דלא נחית לחלק בסברה דמנין ואפשר נמי שסובר דאף סברת מגין מדנובעת נמי מתחש כדאיתא בפירש"י בהמשנה אלא דבזה אף ר"מ מודה דדרשינן להכי תחש א"כ להרא"ש דכל תחש אינו אלא אסמכתא הוקשה לו נמי מאנפילי' אף למסקנה דרבא ולע"ד איפכא מסתברא די"ל הרא"ש מוד' דתחש דרש' גמור' לכ"ע לעיקרו של מנעל אך מה דרב נמי פוסל מההיא דרשה אף תפור בפשתן זה סובר שאינו אלא אסמכתא ותדע דכי ס"ד דלרב לא נצא בשבח נמי בסנדל התפור בפשתן ומה שכ' הב"ש תו ליישב דברי התו' ד"ה באנפילי' אף דמשמע מדבריה' דף ק"ב ע"ב ד"ה סנדל דדרשה גמור' היא ומדוע מיאנו בפירש"י ותו' משום לתא דמנפילי' דעשוי משער הבא מהעור דליכ' למעוטי מתחש כמו של שער א"י מה פעל בזה דהא כתבו דרב ס"ל כרבנן ולדבריו אכתי ק' עלי' דרב הא ר"מ ודאי לא ס"ל דרשה דתחש ומנ"ל דרבנן ס"ל ההוא דרשה ומה דפליגו בקב הקיטע טעמייהו דלא חשוב מנעל כיון דאין רגילין לעשות כן ואולי נאמר דרב הוא דס"ל כרבא דבאנפילי' הטעם לכ"ע דפסול משום שאינו מגין וא"כ שפיר י"ל כדכתבו תו' דס"ל פלוגתא דרבנן ור"מ בדרשה דתחש ואיהו כרבנן ס"ל משא"כ בד"ה אנפילי' כתבו פירושם המוכרח לאביי דלא ירד לחלק בסברה דאין מגין וק' להו לפירש"י מה קאמר קב הקוטע מני ר"מ היא דלא דרש תחש אנפילי' מני רבנן דדרשו תחש הא אנפילי' נמי תחש כיון דאתא מעור והוכרחו לפירושם לאביי ומ"ש ליישב הטו' ממה שפסק מוק כשר דהיינו לטעמו מה שדרך לעשות מנעול כשר ותחש לאו דרשה גמורה א"י מה ענין מוק להכא הא דף ק"ד מסיק הסוגיא בלישנא דואבעית אימא דאף מוקי יחידאי קתני לה ומה"ט פסלינן בלילה ומ"ש מוק ואף דמה דעביד כיחידאי היינו בלכתחיל' וע"ש בתו' ומהרש"א מ"מ אף לסתימות הבריי' דמוק' כשר היינו כר"מ ולאוקימתא דרבא משא"כ לרבנן הוי דומי' דקב הקיטע כמבואר ברש"י שם ואף לשטתו בהרא"ש דתחש כולו לאו דרשה גמורה הברור דמוק נמי פסול לרבנן מטעם דאין דרך לעשות מנעל ממוק כמו של עץ ול' הטור ודאי צ"ע או הוא ל"ד ואיירי נמי במחופה עור ומה שהניח בקושי' למשמעות רש"י והרשב"א שבהה"מ דאף אנפילי' עיקרו ממועט מתחש דמ"ש משל שער דא"כ מה הוצרך לומר ההוא קורקא מקרי אפשר ליישב ע"פ דברי היש"ש סי' י"ב שכ' ההוא קורקא מקרי והתור' כתבה מנעל א"ל מאנפילי' דאמרינן של עור כשר (ור"ל הא זה אנפילי' מקרי) ומה בכך שהוא עשוי של עור דכל העשוי מעור ממש לא אבד שמו וקרוי מנעל ואם כן אנפילי' של בגד אף דעשוי משער וא"א למעוטי מתחש מ"מ כיון דלאו עור ממש הוא אבד שמו ואנפילי' מקרי וממועט כמו קורקא וזה גופא נתלה בדרשה דתחש שע"י זה באנו לחלק בין עור ממש לדבר אחר ודוק וע' נמי לח"מ למה שדחק לפרש הסוגיא לדעת הטור באות י"ט מעיקרא לק"מ וי"ל דפירש"י באנפילי' הכי ע' ודוק:
ז
באנפילי' של בגד ע' ב"ש ומסיים אלא על המגיד ק' וכו' ולע"ד אפשר להליץ בעדו דבודאי לא נעלם ממנו פלוגתא זו אלא דהוה ק' אי שמואל ור"א בהלכה בפני עצמה פליגו מה"ת יפסוק כר"א לקולה משא"כ לדברי הה"מ דנתלה הענין בפלוגתא דר"ע ורבנן וכבר חזינן בדף ק"ג ע"ב דמוקים שמואל למתני' דריש מ"ח דסנדל של עץ כר"מ ובאנפילי' הטעם משום דלא מגין סובר הרמ' כמו לגירסת התו' בקטן לא פליגי לדינא כן באנפילו' אלא בפירושא דשמואל לטעמיה דמוקמה כר"מ ופירשה פסולה ופוסלת ור"א בשטת אבוה דשמואל דמוקמה כרבנן ולרבנן מעלינן דרגא ואינו פוסל ושפיר דפסק כרבנן להלכה:
ח
בנשימה אחת כ' ב"ש אע"ג דקריאה לא מעכבה וכו' א"י מה הכריחו לזה דנהי דקריאה לא מעכבה הא מצוה ד"ת היא ובענין דליהוי כתיקונה ומה שכ' ולדעת הרי"ף ורמ' נראה הא דקריאה א"מ היינו כשראוי לקרות כדין אבל אם אינה יכולה לקרות בנשימה אחת ולא קראה מעכב מהרי"ף יש קצת למשמע הכי וא"כ ע"כ שמדמה אותה לאלמת משא"כ יכולה ולא קראה כהוגן ולא גרעה מלא קראה כלל וכן משמעות ריא"ז שבש"ג אמנם מה שצירף הרמ' צ"ע כי לשונו שכ' אבל אם יכולה מרגילין אותה עד שתדע ולא כ' אם א"י הרי היא כאלמת משמע לי שסובר כדפי' הב"ח להטור בהבנת הרי"ף שכ' ור"ל דמעכבת לכתחילה קאמר דמצריכי' אותה שתהיה רגילה לקרותה כאחת ואם אינה רגילה אין חולצין לה עד שתהא רגילה דהיינו ממש כמשמעות הרמ' ומשמע אבל בדיעבד מ"מ לא גרעה מלא קראה כלל וא"ד לאלמת אמנם פי' הב"ח ל"מ בל' הטור שהרי כ' וכן יראה מרב אלפס שאם א"י לקרות כאחת אין מעכב והוכיח הב"י דה"ק אם בשעת קריאה לא קראה כאחד אבל מ"מ היתה רגילה וא"כ פשיטא דהל' אינו מדוקדק דהא יש לדייק דוקא באופן זה שהיתה רגילה ולא ידעה בשעת קריאה הא לא היתה רגילה ולא ידעה נמי לקרות בשעת קריאה מעכב אף דיעבד וזה לא נראה להב"י דלא גרעה מאלמת ומשמע שפיר שהטור הבין הרי"ף ע"ד הב"ש וש"ג אבל ל' הרמ' לע"ד מורה כהב"ח ומכיון שהטור כ' על הרמ' וכ"כ הרי"ף יש לדחוק ולפרשו כדכתב הב"ח:
ט
י"א שאם וכו' ח"פ הב"י עצמו אינו מפרש דעת הרמ' הכי וכן הוכיח הגאון בעל נ"ב שי' בסי' צ"ד מדכ' הלכה מ"ו חלצה והן יושבין או מוטין על צדיהן כשרה אף דמוטה אין דרכו הפשוט למדחי' והיה לו לבאר תירץ הגמרא והוא דדחים א"ו הקושי' מן הדיוק דומיא דעומד דמשמע לכתחילה אבל הרמ' שהשמיט עומד ומבאר דין דיעבד ל"צ לפרש יותר:
י
הית' רגלו עקומ' כו' א"ח כן איתא בגמרא ואמר אמימר ההוא מאן דמסגי על לוחתא דכרעי לא חלוץ וכל עין בעין ירא' דאין מובן אחר אלא חליץ הוא דלא הא יבומי מיבם אלא בתשובת שב יעקב כ' על עובדא שנשאל מן בעל ש"י באחד שא"א לחלוץ מפני רגלו ואין עוד אח אי שרי ליבם בזמן הזה והשיב דודאי אי משום הכי אין בית מיחש דאף א"ש לא אמר אלא מ"ח קודם אבל היכי דא"א פשיטא דמצות יבום במקומה וזה הפשוט אלא דכ' שמסופק במה שהש"י בספרו חלק א' סי' קך"ז החליט וכ' ואל תתמה על עיקר דין זה כיון שחרש א"א לחלוץ איך מייבמין דהא כיון שא"ע לחליצה א"ע ליבום אי מש"ה ל"א דכבר תירצו תו' ביבמות דף מ"ד וי"ל דהתם בני חליצה נינהו אלא דפומייהו דכאיב להו וכ' השב יעקב דיש לפרש תו' בב' אופנים חד אופן דחרש הואיל דהטעם רק שא"י לקרות וקריאה אין מעכב ואף דמ"מ בעינן ראוי לקריא' מ"מ הואיל דאין מעכב נקראים בני חליצה ועוד אלם ואלמת לא הוי אלא ח"פ וה"ה לחרש וחרשת חוץ מהרמ"ה דס"ל אינה חליצה כיון שאינו בן דעת וכבר השיגו עליו הפוסקים וכו' (ואפי' לפירוש זה לע"ד כדאי הרמ' ליסמוך עליו דכמו שחרש לשטתו החליצה אינה כלום ומ"מ עולה ליבום ה"ה רגלו עקום) משא"כ במי שפסול לחליצה מחמת הרגל שאין ראוי לחלוץ בו כלל דמעכב ד"ת החליצה לגמרי וכו' ודאי לאו בני חליצה מקרי והוא בכלל כל שא"ע לחליצה כו' וחליצה כו' (וע' בהראשונים הה"פ והמפרשים סברו דאף ברגלו עקום אינה אלא ח"פ ואף לדעתו הא רגל השמאל היה לפניו בנ"ד ובהדיא תנן דחליצה בשמאל אינה אלא ח"פ ולמה ישתנה דינו מאלם אף לפירושו זה) ולא נעלם ממני דיש לפרש נמי דברי תו' דכל זמן שראוי לחליצה היינו דלא הוה מניעה מצד האיסור אף דמניעה היא מצד עצמו שאינו יכול אפילו מצד שאין לו רגל מקרי בני חליצה מצד שאין איסור לחלוץ והא לא משכחת רק כגון הא דמשני בית חלוץ בית אחד הוא חולץ ואין חולץ ב' בתים דהוי המניעה לחלוץ מצד איסור של ב' בתים (וע' בזה ריש סי' קס"א) והיינו דומיא דא"ע ליבום דהיינו נמי מחמת איסור וכונת התו' דבני חליצה מחמת האיסור אלא דפומייהו כאיב מצד שאינו יכול לפ"ז אף דעכוב מצד חסרון רגל נמי מצינן למימר הכי אבל מי מפיס לפרש הכי ולסמוך לעשות מעשה ע"פ ההיא פירושא כו' דקרא סתמא הקיש להדדי וכו' לכן אין דעתי נוטה וכו' אלא שהתיר להיבם לישא אשה ואין בזה משום חר"ג וכן העתיקו הב"ה ולע"ד אין לי שום ספק בפי' התו' דאלו כפירושו הראשון דלהכי נקראים בני חליצה מפני שהם בני חליצה ליפסול היה להם לתי' בפשוט דלא עדיף ההיקש דאם א"ע לחליצה ממה דאמרינן אם א"ע ליבום א"ע לחליצה ומ"מ קי"ל ח"ל ושניות דאף דא"ע ליבום עולים לחליצה ומשום דלא אפשר לאמתוני כדפירש"י דף מ"א ע"ב וע' סי' קנ"ט ה"ה אף דא"ע לחליצה עולה ליבום מדלא אפשר לאמתוני ותו דמעולם לא הקשה אדם על הרמ' איך חרש מייבם הא א"ע לחליצה אף לפסול ותו דוקשית תו' סובבת על מ"ש דבור הקודם ונראה דלא גרסינן דל"צ קרא להכי דכיון דחלץ לחדא א"א ליבם שנית כיון דא"ע לחליצה כדאמר לעיל דאין חולץ שני בתים משמע דהשנייה מותרת לשוק בולא כלום ועפ"ז הקשו דחרש נמי תהא מותרת בולא כלום ולפירושו דנעקם רגלו אינו בכלל תי' התו' א"כ באמת היא פטורה בולא כלום ודעת זו כבר ביטלה התשו' כ"י סי' ס"ח אבל הפי' האמיתי לע"ד הכי דכמו דדרשינן כל העולה לייבום עולה לחליצה ופירש"י ז"ל דף ד' הואיל ופטרה הבת מזיקת יבום פטורה מן החליצה דכל העולה לזיקת יבום עולה לזיקה חליצה וכל שא"ע לז"י פטורה מן החליצה וה"ה דיש לדרוש איפכא דכל שפטרה התורה מזיקת חליצה ה"ה דפטורה מז"י דהיינו בחלץ לאחת שפטרה התורה השניה מז"ח ע"י בית חלוץ בית אחד חולץ ואין חולץ שני בתים כן היא פטורה מזיקת יבום בולא כלום ואינה דומה לח"ל ושניות דיש זיקה ד"ת וחייבי עשה ריבה רחמנא מיבמתו וכשהקשו מחרש ס"ד מדאינו ראוי כלל לחליצה הרי היא פטורה מזיקת חליצה נקראת וק' להו למה זקוקה ליבום ומתייבמות ומשנו דהתם ב"ח נינהו ר"ל שהם בני זיקת חליצה אלא דפומייהו הוא דכאיב וא"ד לחלצה צרתה שפטורה מזיקת חליצה וכן כל העריות אין עליהם זיקת יבום כלל משא"כ חרש ומי שרגלו עקום דודאי הזיקה בשלימה עליה בין ליבום ובין לחליצה אלא דא"א מחמת חסרונם וגם לא אפשר לאמתוני על יבום העולה לחליצה ומותרת להתייבם מיד אף דל"ל הברירה דחליצה ובזה נלע"ד שאף האי דנא ואפי' נקטעו שני רגליו ואפילו יש לו אשה מחויב ליבם ומסופק אני קצת בזה שא"א לחלוץ אם לא כופין אותו ליבם ככל מ"ע שמכין אותו עד שתצא נפשו (אלא דלא משמע הכי מהפוסקים בסי' קנ"ה בהג"ה דמצריכה לבא בטענה וע"ש וצ"ע) והברירה אח"כ בידו לגרשה ולע"ד אף בעל כרחה ולא מיבעי' דפשיטא לע"ד דבהכי הא לא גזר רגמ"ה שלא ליקח על אשתו אלא אף הגזירה שלא לגרש בע"כ לא גזר עלה דיבמה שמתחילה לא נשאה לקיימ' אלא רק לקיים מ"י (וע' ב"ש ריש סי' קע"ד) אבל שתתעגן האשה לעולמים חלילה תורתינו הקדושה דרכיה דרכי נועם הנלע"ד כתבתי:
יא
וי"א וכו' ולקשרו ע' מה שמביא הב"ש בשם תשובת מהרא"ש ומה שנאמר שם טעם בהיתר ד"ז משום ספק דרבנן לקולא צ"ע מפני המחלוקת האחרונים שבי"ד סי' ק"י במקום דאתחזיק איסור אך כ' תו טעם המספיק משום שהיה יכול לדחוק עקבו בארץ ומה שמביא בשם הרשד"מ בשם הראב"ד כבר הסכים הלח"מ עם הרא"ש שזה ט"ס ולא אמר הראב"ד זה מעולם אלא על סומא:
יב
רוק הנראה לדיינים כשיצא מפיה היינו מדאמר רבא צריכי דייני למחזי רוקה כי נפק מפומא דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה וכ' הב"י ומשמע דיליף רבא הכי מדלא כתיב וירקה לעיני דאז הוא משמע שאחר שיצא הרוק מפיה יראוהו דמההוא טעמא לא בעינן ליחזי בעלה כי נפיק מפומה עכ"ל והב"ש כ' על הב"ח לא דק כי בודאי דרשה דרבא אינה אלא אסמכתא וכו' וכה"ג כ' הב"ח אליבא דהרמ' ואני תמה הא ריש הפר' מקשה ההוא לעיני מה עביד ליה ומשני לכדרבא ואידך נמי מיבעי ליה כדרבא ומשמע דדרשה גמורה היא ומה שהקשה דוירקה קאי על בפניו ולא אלעיל לעיני הזקנים כנראה ר"ל דאלו וירקה קאי על לעיני הזקנים היה לו לכתוב וירק' לעיני הזקנים בפניו זה כבר תי' הב"י דאלו כן אדרב' היה משמע שאחר שיצא הרוק מפיה יראוהו להכי הקדי' לעיני דליהוי משמע דטרם שהתחיל' לרוק יהי' לעיני הזקני' וא"ל נמי כדמשמע מדעתו דלעיני הזקנים קאי על חליצת המנעל כדכ' בכונת תו' דאדרב' א"כ הי"ל לכתוב וחלצ' נעלו מעל רגלו לעיני הזקנים דהא בחליצת מנעל לא שייך לחלק בין ראיות תחילת החליצ' לסופה כאשר יש הבדל בראיו' הרקיקה בין היציא' מפומה לראיות הרקיקה ואלו גבי חליצה נמי יש שייכות חילוק הלא תימה על רבא למה נקיט החדוש דין דרקיקה שאינה אלא אסמכתא לדעתו היה לו למשמיענו עיקר הדין דצריכי למחזי תחלת החליצה דכתי' לעיני הזקנים וחלצה א"ו מפני שבחליצה אין שייכות חילוק ע"כ דקאי על ורקקה ולהורות דצריכי למחזי כי נפיק מפומה הקדים לעיני:
יג
וכן גוף הדין שהוציא מפי' התו' דלעיני קאי על החליצה ומשמע מני' דצריכי' הדיינין למיחזי עכ"פ החליצה לא מצאתי בהפוסקים זולת בהסדר משמע הכי וכן מפורש בס"ת בקצרה סי' פ"ב ולע"ד אינו אלא חומרא לצאת משמעות פשטיה דקרא עכ"פ נראה דדרשה דרבא דרשה גמורה ומ"מ מדברי תו' לע"ד אין סתירה לפסק הרמ' דנהי דגבי ב"ד אם לא ראו כשר היינו משום דעכ"פ ראוים למחזי דהא בסומין בשני עינים בל"ז פסולים ואלו לא השמיענו הבריי' דחליצת סומא בשני עינים כשר הייתי אומר דהא דכתיב לעיני הזקנים ה"ה לעיני היבם וממילא בסומא בשני עינים פסול משום דאינו ראוי לבילה ומה שכ' הב"ח ועוד דבריש פרק מ"ח כתבו התוס' בד"ה זקני דב"ד אם לא ראו הרוק אפי' בדיעבד הח"פ ובסומא כשירה בדיעבד ל"מ שם דברים אלו כלל אלא ז"ל ואמרו הזקנים דלעיני איצטריך דאי הוה כתי' ונגשה יבמתו לעיניהם ה"א אי יבם סומא לא יחלוץ ור"ל נמי על דרך הנ"ל אם הי' סומא בשני עינים משא"כ השתא דכ' הזקנים דכשר אבל בדיינים דראוים לראות אפשר דמודים מדלא אמר רבא אלא צריכים ולא לא עשה כלום דאם לא ראו כשר ולעולם דדרשה היא לכתחילה:
יד
צריכה לרוק פעם אחרת כ' ב"ש אבל למ"ש רי"ו דאם נתפזרו והלכו להם כשר נראה דפוסל מיהו אפי' לא הלכו ר"ל דאלו רקיקה זו אין בה כלום אפי' ליפסול על האחין לא היה לו להקיל כל כך דנהי דאם לא רקקה כלל כשר היינו במקום עגון ולא אפשר אבל מ"מ כדי לקיים מצות רקיקה היה ראוי אף לאחר שנתפזרו והלכו לטרוח ולאסוף לקיים מצוה אלא משמע לי דאפי' לא הלכו כבר היתה רקוקה עכ"פ ליפסול ולהכי מקיל בהלכו כיון דנתקיי' מצו' רקיקה במקצת:
טו
דא"א בלא צחצוחי רוק כ' המרד' סוף חולין ותימא הא לכ"ע דם מבטל רוק וי"ל דאיירי שהוא בעין וניכר וזה צ"ע דא"כ מה אירי' מוצצת משום דא"א אפי' בשותת נחזי אנן אם ניכר אם לאו וגם אין התחלה לקושית הגמרא:
טז
תו' כ' א"כ ליכא למימר ביטול אלא בדבר שהיה ניכר בפני עצמו תחילה ואח"כ נתערב אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב ליכא למימר דבטל והוא יותר תימה דאדרבא קי"ל בי"ד סי' ק"ב כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב בטל אע"פ שיש לו מתירן וכן בבכורות דף ך"ב אי משום ביטול ברוב נגעו בה מבואר להיפך הגם שמפיר"שי יבמות דף פ"ו ד"ה מה תרומה וע"ש בתו' ומ"ל יש להוכיח לפ"ר כסבר' המרד' דאל"ה ק' הא תרומה ד"ת חטה אחת פוטרת והוא בטל ומה בכך דתרומה מעורבת (אך זה בל"ז ל"ק דז"ל הר"ן בנדרים דף פ"ז ע"ב דבשלמא תרומה בדין הוא שתהא טובלת דכיון שהיא עצמה אסורה ראוי הוא שתאסר תערובו' דכיון דע"כ צריך להרימה מן הכרי אינה מתבטלת שם) עכ"ז עדיין דוחק למוקים בחטים דשמעון בן שטח וע' חולין דף קי"ט ע"ב דאל"ה אף דלא בטל איך אפשר לענוש מיתה על חטה אחת. אבל העיקר לע"ד גירסה מוטעת נזדמן להתו' בפירש"י דכנרא' גורסי' דהא תרומה מיתה כתיבה בי' אבל לגירסה שלפנינו דהא מיתה כתיבה בי' י"ל דאף רש"י כיון להסוגי' דסנהדרין כי בל"ז קשה להאמין על מאור עינינו שהי' הסוגי' בהעלם ממנו וא"כ אין שום ראי' מרש"י והמרד' צ"ע. ובמ"ל פ"א מה' משכב ע"ש מדקדק בעיקר הקושי' וכ' הא אמרינן דנבלה בטלה בשחוטה ואמר ר"ח טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא דטומאה כמאן דאיתא דמי' וכן ההוא דיבמה מיתרצא בהכי דהא ס"ס רקקה רוק ודוקא גבי אכילה שייך בטול משום דכל משהו שירד לבית הבליעה אמרינן דהיתר נחית אבל כל שהוא בבת אחת כגון רוק יבמה לא שייך בטול (וטעמו דיהיב באכילה צ"ע מבטול לח בלח. גם צ"ע לפ"ר משבת דף קמ"ד ע"ב דאיתא מיחל טמא לפי שא"א בלא צחצוח שמן ואינו מיושב אלא בתי' ראשון דמרד') ונראה דס"ל לר"מ דהא דאמרינן אין בטול לטומאת משא הוא דרבנן וכמ"ש התו' וע"ז הוקשה לו מיבמה דהוי מן התורה. לדבריו הי' מזה ראי' לשטת הרא"ש שהיא דעה א' שאז אינו פועל ד"ז אלא חומרא דרבנן וי"ל דבמוצצת אף דבטל הרוק מ"מ יש מראית עין:
יז
וי"א דה"ה חליצת חרש וחרשת שאינה כלום ע' בהה"מ מה שדחק לפ"ז למה נקיט ר"י הטעם לפי שאינו באמר ואמרה כדי להורות דין אלם. ועדיין קשה בדף ק"י מסיק רבא אבל פקחת ואח"כ נתחרשה לא דמעכבה קריי' והי' לו לומר דאינה בת דעת שמחמתו אף אינה כלום. ואולי יש להליץ הכי בעד הרמ' דאיהו מיישב קושית תו' וא"ת מנ"ל לר"י הא טעמא דלמא משום דלאו בני דעה נינהו עד"ז דהרי למה דמסקינן דף ק"י דלא כרבא אלא אפילו בחרשת מעיקרא לא אמרינן כי היכי דעל הכי נפק באמת צ"ע מ"ש מגט דקי"ל הכי בחרש דכמו שכנס ברמיזה וכו' וע' סי' קע"ב סעיף י"ב וע"כ דדוקא לחיסרון דעת י"ל הכי ולא לחיסרון אמירה והכי משמע ביש"ש סי' ך"א שכתב אבל חליצה לא שייך בחרשים אפי' מעיקרא (כצ"ל) מאחר שאינו באמר ואמרה וע' י"ד מבואר דכל דבר שאין לו תקנה חשוב דיעבד נשמע מזה דקריאה מעכבת ושפיר אמר ר' יוחנן דע"כ מלבד הטעם של דעת יש טעם לפי שאינו וכו' דאל"כ אין טעם לפיסול חרשת מעיקרא וא"כ אפשר לדחוק דלהכי מסיים הסוגיא בטעמא דרבא דמעכבה קריי' להורות שבסברה זו מחולק רבא עם ר"ג אמר רב וסובר דאף לגבי טעם אמר ואמרה שייך בחרשת מעיקרא כי היכי דעל הכי נפיק וא"כ מיושב נמי מה דהקשו מדאמר רב דוקא על חליצת קטן זו דברי ר' מאיר דמשמע הא בחרשים לכ"ע אך פסולה די"ל דאדרבא היינו נמי טעמא דר"י דק' לי' על המתני' למה קתני פסולה בשלמא בקטן היינו ר"מ אבל אלו דלא בני דעת כלל נינהו למה פוסלת (וע' ב"ש ס"ק מ"ט מ"ש ליישב דמ"ש חרשת מקטנה) אלא ש"מ דמתני' איירי בחרש וחרשת מנשואי אחיו חרש וחרשת מעיקרא ובזה לא שייך לפסול אלא משום אמירה דאלו מצד שאינו בני דעה י"ל כי היכי וכו' ולהכי תנן ח"פ אבל חליצה חרשים מנשואי פקחים דבהכי איירי סתימות הרמ' (וע' ע"י מה"ג ובכ"מ שם) באמת לאו כלום היא מפני שאינן בני דעה ול"ש כי היכי וכו'. אך לפ"ז הי' יוצא לדינא דאם נפלה מאחיו חרש וכן בחרשת מעיקרא מודה הרמ' שהיא ח"פ וסתימתו קצת ל"מ הכי וצ"ע:
יח
צריך שיכוונו בתשו' ח"צ סי' א' מסופק בד"ה והנה אם כו' אם כונה זו היא ע"ד כונת מצוה או אם אינה אלא כדרך כוונת הקנאות ולענ"ד בודאי היא ע"ד כוונת מצוה כדכ' הרמ' פ"ד ה"ח ויעשו מעשים אלו לשמן דאלו כונת הקנאה איך קי"ל חליצה מוטעת כשרה נהי דמפני התנאי אינה בטילה אכתי תיבטל מצד קנין בטעות דקי"ל חוזר א"ו אין צריך אלא כונת מצוה בשעת מעשה שיכוין שע"י מצוה זו תותר. ותו לשטת התו' בסעיף הקודם חרש לולא דאינן בני קריאה הי' בני חליצה ע"י גדול עומד ע"ג ואטו לקנין חרש מועיל שום למוד מאחרים:
יט
אמנם לפ"ז יפה תמה הח"צ על חליצת מומר הא לדעתי' דנפשי' עביד ולפסול לחליצה כדפסול לכתיבת גט וכנראה מדבריו ד"ה ואפילו דעיקר קושייתו למה שהוכיח דעת תו' דהעדר כונה עושה ביטול ד"ת ומה שפוסלת אך דרבנן כמו שפוסלה רקיקה משא"כ אלו הי' כשירה ד"ת והפיסול דרבנן הי' ניחא לו דלית למיחש בה כמו גבי גט דשם ההעדר לשמה עושה ביטול ד"ת (ויש לתת תבלין לסברה זו ע"פ דברי תה"ד שהובא סי' קך"ג דנכרי אדעתי' וכו' אינו אלא ספק והוי ס"ד לקולא) וע' סעיף ל"ה. והנה הוכחתי מדהקשו תו' דף ק"ד ע"ב ל"ל איש למעוטי קטן ת"ל דלאו בני דעה נינהו. ואלו צריכי' הכונה אינו אלא דרבנן מה הקושיא (ולע"ד ק"ק על תו' ומה הקושיא דילמא כל זה דבעינן כונה מאיש ילפינן דהא בגיטין דף ך"ג איתא בשלמא חש"ו משום דלאו בני דעה נינהו ופירש"י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה וא"כ ה"ה הכא י"ל מדכתיב איש ומקשינן אשה לאיש ממעטינן נמי חרש ושוטה משום דלאו בני דעה נינהו לכונת מצוה ומינה ילפינן דבעינן שיתכונו שניהם) ולפ"ז מוכח נמי דאפילו נתכונה היא ולא הוא נמי ד"ת אינה כלום ואך מדרבנן פוסלה דאל"ה הדר לא מקשה מידי. והח"צ ז"ל סוף ד"ה ובקטן מסיים ולהרמ' בלא"ה לק"מ דחליצה שלא בכונה פוסלת על האחין משא"כ לחליצ' קטן ואני תמה מאין מצא לשוי' בזה פליגי בין הרמ' ותו אי משום דחליצ' שלא בכונ' פוסלת משא"כ לחליצ' קטן אטו התו' אינם מודים בהיכרח בזה כדכ' בעצמו סוף ד"ה ואפי' ואע"ג דבההיא דאתי' לקמי' דרחב"א שא"ל חלוץ לה ובכך אתה כונס' והדר א"ל מינך איפסלה י"ל דההיא מדרבנן דלא תהא גריעה מרקיק' דגזרו בה רבנן ובחליצת קטן הא כע"מ דאינה כולם ואדרבא הא הרמ' מחמיר יותר בחליצת חרש דאינה כלום משום דלאו בר דעת הוא וא"כ הדר י"ל דלהרמ' נמי העדר הכונה עושה ביטול ד"ת ואך מדרבנן פוסלה כמו להתו' וא"כ בעניותי אין לי על מה להשען בחליצת מומר. אך אציע פה הסוגי' אמר רב יהודה אמר רב יבמה שגדילה בין האחים מותרת לינשא ואין חוששין שמא חלצה לאחד מהן טעמא דלא חזינא הא חזינ' חיישינן והא תניא בין שנתכוין הוא ולא היא בין שנתכונ' היא ולא הוא ח"פ עד שיתכונו שניהם הכי קאמר אע"ג דחזינן אין חוששין שמא כיונו ואיכא דאמרי טעמא דלא חזינן הא חזינן חוששין (רש"י הא חזינן דחלצה חוששין דילמא נתכונו ומיפסלא עלייהו והרי"ף פירש חוששין שמא כיונה וכן הרמ' כ' ה' ך"ח נפסלה שמא נתכונה לחליצה) (ודקא תנא בעי כונה ה"מ לאשתרוי לעלמא אבל לאחין מיפסלה) ודברי' אלו שבהג"ה כנראה לא גרס רש"י מדלא פירשם וכדאי' בח"ר שיש ספרים דלא גרסום והנה מן תי' ראשון דמשני אע"ג דחזינא אין חוששין שמא כוונו מבואר דחליצה בלא כונה לא פוסלה וממילא ודאי כדע' תו' דלא הוה כלל חליצה ד"ת ולפי הנראה הא"ד אינו מחולק אלא דבאמת חיישינן לרש"י שמא כיוונו ולהרי"ף ורמ' שמא כיונה והיינו כתי' שני שבבדה"ב ומה שכ' בתי' ראשון דלרווחה דמילת' כתבו א"י מה יענה על התירץ ראשון שבגמרא אך לפ"ז צריך טעם מ"ש דבלא כיוונו שניהם אינה פוסלה ובכיונה היא לחוד דפוסלה וראיתי בנ"י פירש מפני מראית עין ומפני שהיא מעשה יותר חשוב מרקיקה חששו למראית עין אפי' שלא בב"ד וק' חדא אם שייך מ"ע שלא בב"ד כמו כן שייך אף בלא כיונה נמי היא דאטו הכונה שבחדרי לבבה יביטו הרואים והדר קשה שמא כיונה ל"ל ותו דאם הפיסול אף אם כיונה אינו אלא מדרבנן הכל ק' למה נחוש שמא כיונה הא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ולמה נאסור אותה מספק דרבנן שמא כיונה הא קי"ל ס"ד לקולה. אמנם בח"ר הקשה ומה התחלה לקושי' ממה דתני' בין וכו' הא ק"ל כל מקום דקתני פסולה היינו פסולה ופוסלת (והיא נמי תמיהו' הב"דה ב') ותי' הרא"מ דהני מילי בשנתכוין אחד מהן וכדקתני אבל בשלא נתכוין אפילו אחד לאו כלום היא והכי קמקשה והתניא וכו' טעמא דנתכוין חד הוא דאיפסלא הא לא נתכוין כלל לא חיישינן וכנראה לפ"ז התרצן ראשון משני דבאמת אין חוששין והא"ד משני דאי חזינן חיישי' ולרש"י לתרווייהו ולהרי"ף שמא כיונה והיא חליצה הפוסלת ולפ"ז הגירס' ודקתני' וכו' היא כולה למותיר ופי' התו' אינו מספיק כלל דפשיטא דלהכשיר צריך ידיעה ברורה אבל נראה דלא גרסו לה כנ"ל והרמב"ן כ' על פי' זה ואינו מחוור דכיון דכונת אחד מהן לא משוי לה חליצה גמורה א"כ אינה כלום ואפ"ה היא פוסלה על האחין א"כ כשלא נתכונו אחד מהן אע"ג דאינה חליצה ראוי לפסול על האחין והיינו כדהקשתי על הב"י ולפיכך פי' דהכי מקשה דכיון דבעינן חליצה בכונה נהי דבב"ד פוסלת בלא כוונה משום מ"ע אבל שלא בב"ד כיון דמדינא לא מיפסלא משום מ"ע נמי ליכא והלכך אינה פוסלת וכו' ואסיקנא דאפילו שלא בב"ד חוששין שמא כיוונו. אלא דלפ"ז נמי למותר ודקתני וכו' והרשב"א תפס גירסא זו לעיקר ונסתייע מהרי"ף שמביאה ומסיק דבאמת המקשה הבין ח"פ דקתני היינו שאינה כלום ותירצן הא"ד משיבו שאמת דאף בלי שום כונה היא חליצה הפוסלת וקשה חדא כמה מן הדוחק דנימא אף התירצן הראשון אזל במחשבה זו לפי האמת מדלא חיישינן שמא כיוונו אף אינה פוסלת ותו הא"ד גופי' מה מסיים הא חזינא חוששין חששה זו מה תהא עלה הי' לו לומר בפשוט הא דקתני ח"פ היינו פסולה ופוסלת. ויותר תימה שנסתייע מהרי"ף לדחות פי' הרמב"ן ולפירושו יותר תימה קושי' הבד"הב למה הוסיף לפרש שמא כיונה. ולהכי נלע"ד שהרי"ף לגירסתו והרמ' הכי מבארו ודאי ידע המקשן דח"פ היינו ופוסלת אלא שסבר כהבנת הרמב"ן ז"ל דכל שלא בכונת אחד מהן ד"ת אינה כלום ומה דפוסלת ע"כ אך מפני מ"ע וה"ה בלא כיוונו שניהן. ולהכי הוקשה לו כי זה רחוק מהדעת לחשו לכונת שניהן שלא בב"ד ושפיר הקשה והא"ד מסיק נהי דמודינא לן דלית למיחש לכונה דתרווייהו דהוי כמו ס"ס מ"מ הא חזינא חוששין שמא כיונה היא עכ"פ מדעבדה מעשה ודקתני בעי כונה ועד שיתכוונו שניהם לא כמו שאתה סובר שבהעדר כונת אחד אינה חליצה ד"ת ומה שפוסלה היינו משום מ"ע כי זה באמת אינו כי כל שלא ב"ד לא שייך מ"ע אלא הנ"מ למשרי מעכב כונת אחד מהן מדרבנן אבל לאחין מיפסלא ד"ת כי ד"ת היא חליצה הגונה אף בכונת אחד מהן ולהכי שפיר דחיישינן שמא כיונה מפני שהוא ספק תורה ואף שהיא בחזק' היתר ליבם ע' סי' ו' סעיף י"ד מה שארכתי ולק"מ ולפ"ר יש להוכיח נמי הכי מהרמ' והטור וש"ע שהרי הכא כתבו דנתכוין אחד ולא השני היא ח"פ ובסעיף נ"ה מבואר דכל דה"חפ עברה ונשאת לזר קודם שתחלוץ לה חליצה חולץ כשירה והיא תחת בעלה ודין זה אינו מבואר בהש"ס אלא הרמ' ז"ל המציאו וכבר קי"ל סי' קנ"ט ס"ב יבמה הנשאת בלא חליצה אפי' בשוגג תצא מזה ומזה ואלו חליצה זו של העדר כונת אחד מהן ד"ת אינה כלום ואך מדרבנן פוסלת כמשמעות תו' ק' נהי דדינא דסי' קנ"ט אך מדרבנן מ"מ איך אפשר שמחומר דרבנן שהחמירו שתפסל תתעביד קולא שלא תצא הא מ"מ זקוקה ד"ת היא הגם שיש לדחוק מפני שדינא דסי' קנ"ט אינו אלא משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למד"הי זו כיון דמ"מ חלצה שוב לא מיחלפא אכתי קשה מנ"ל קולה זו הא לא נזכרת בהש"ס. אך בל"ז צ"ע כדכ' ה"המ שודאי משמע שיש כמה ח"פ ד"ת וחדא מנייהו חליצת שמאל דנפק' מג"ש דרגל ובודאי ק' לומר שפיסול זה לא יעכב ד"ת דהא הוי מעשה באיש וע' פר"ח י"ד ריש ך"ט וע"כ לבא לדחוקי הנ"ל וצ"ע. עכ"פ משמע לי להוציא מהרי"ף ורמ' שבכיונה הוה לחוד היא חליצה ד"ת ופיסולה אינו אלא דרבנן דאל"ה כמעט אין מקום לפורשם אבל משמעו' הח"צ דאף בהעדר כונת שניהן להרמ' היא חליצה ד"ת זה ודאי ליתא דא"כ למה כ' שמא נתכונה לחליצה וגם ל' הגמרא הא חזינא חוששין אין לו מובן דפשיטא אם החליצה היא ד"ת בלא שום כונה שאסורה להתיבם וא"ל להרמ' מ"ש מחרש ומשוטה לכ"ע דאפילו אחד מהן אינו בר דעת אינה כלום די"ל כי הכונה אינה נובעת מדין ח"שו אלא קבלה דהלכה למשה מסיני כן היא דלחליצת תורה צריך לכל הפחות כונה דחד ורבנן גזרו דליכוונו שניהן וחרש להרמ' ושוטה לכ"ע מדין קטן ילפינן כנ"ל והם גרועים מדאינן בני דעת כלל משא"כ פקחין הראוים לכונה. ולפ"ז אפשר לנו להשען בחליצת מומר על הרי"ף ורמ' ולמשמעות תו' ע"כ לידחוק ולומר שאינו דומה כונה זו שאינה צריכה אלא לכוין להתירה וזה הוא לשמה דידה וע' בטור א"ח סי' ל"ב מכשיר נמי בשם אביו הרא"ש ז"ל עיבוד גוי ע"פ ישראל עע"ג וע"ש ב"י משא"כ בגט דבעי כתיבה לשמה ממש וצ"ע:
כ
וכן אם רקקה הפשוט אף שנאמר וכן אין דינה שוה לח"פ להקולה שבסעיף נ"ה אלא דודאי תצא כי איך אפשר לכנותה בשם ח"פ והיא לא חלצה מעולם כמבואר בהסוגי' ואף למה שדחקתי זו ודאי נמי שייך בה דמיחלפא ולהכי דקדק הרמ' ז"ל וכ' רקקה בלבד הרי זו כח"פ ולא ח"פ ממש:
כא
בפני ב"ד הרא"ש ז"ל הקשה כמבואר בב"ש ס"ק מ"ה והאריך לבאר חלוקי דינן הנשמעין מהתירץ ואף דחק אליבי' לחלק בין חליצה בכל פרטיה לחלק אחד ע"ש וחזינן שבנו רבינו הטור ז"ל לא שת לבו לבאר הדינן דנפקו מתירוצו אף שבהרמזים כ' יבמה שרקקה לפני יבם חיישינן שמא כיונה ולא תתיבם בהטור משמיט אף זה. וכבר כתבתי שלע"ד הסברה מצד עצמותה תמוה רקוקה דהטעם מבואר שאינה אלא מפני מ"ע יהא נתלה בכונת הלב ולתי' הרא"ש ז"ל הא ודאי איכא למשמע דמכ"ש אם רקקה בודאי בלא כונה דאינה נפסלת ובהדי' כ' הרשב"א בב"י סי' קס"ה שאלת יבמה שרקקה וכו' וכ"ש כשרקקה דהא אפי' לא נתכונה אסורה עליו ובעיקר הקושי' תמה אני מאוד דאיך יאמרו לה שתרוק ותופסל עליו ושוב יכפוהו לחלוץ ומי עדיפה מיבמה שנדרה הנאה אחר מיתת בעלה דמבואר סי' קס"ה דאין כופין אלא מבקשין משא"כ בחלוץ לה ובכך אתה כונסת דאיהו הוא דאטעי א"ע שהי"ל לשאל פי חכמים ויגידו לו ולא דליהוי פתי יאמין לכל דבר ותו' דבזה אין היא עושה דבר שלא מרצונו אלא אחרים שמטעין אותו והוא מצוה לה לעשות כל המעשים. אבל שתרוק שלא מרצונו כדי ליפסול עצמה עליו פשיטא שהוא ממש יבמה שנדרה וזה הברור לע"ד:
כב
אבל אם תימא יש לה טענה ע' ב"ש מסיים אבל משום ספיקא דדינא יכול לומר קי"ל וכו' והוא תימא היא מוחזקת והוא יטען קי"ל להוציא.
כג
אבל אם נתנה כ' ב"ש אע"ג דקי"ל וכו' משא"כ שם אמרינן מסתמא אמת הוא שחייב וזה אינו כמבואר סי' פ"א בסמ"ע ס"ק מ"ה מהמבואר ריש סי' מ' דיוכל לחייב עצמו במה שאינו חייב ע"י שטר ואפי שניהם מודים שלא חייב לו כלום ואלו יוכל לטען השטאה מה מועיל. אלא דאיפכא י"ל ש"ה דמה דחקו להשטות במעשה שטר דכולי האי לא עבידו אינשא להשטות בחנם משא"כ בחליצה ומעבורו' שהוא כעין אנוס כמבואר בהרא"ש י"ל דלא גמר ומשועבד אף על ידי שטר. ובאמת אין ראי' לזה מדין מעבורו' כי שם לא מצינן אלא דבור ולכן כ' הרשב"א וקרוב הדבר לא בודאי ע' ב"י וק"ל. וע' בח"מ ס"ס רס"ד ואפשר דע' הרשב"א נמי הכי בדיני שדכן ובתשו' מיימון לנזיקן סי' ך"ב כ' לכן טוב שיעשו בשדכנות בק"ס מה שנודרים להם והיש"ש ב"ק מביאו. והברור דלדידי' בשדכנות אף שטר מהני ולהרשב"א דהכא קנין ושטר לא מהני מ"מ אפשר דמודה בשדכנות חדא מן הטע' שמחולקים הפוסקים בל"ז בשדכנות כמבואר שם ותו דבשדכנות אפשר לא מקרי כלל אנוס כמו במעבורו' וחליצה וכן נראה דע' היש"ש שביבמו' מביא דברי הרשב"א נמי להלכה. וע' תשובת ראש יוסף אישקפה דחק בהרשב"א לומר שמודה אף בגוף דין מעבורו' וליתא:
כד
לאחר שחלצה וכו' ואנן סומכין על הפירסום ומ"מ אשה המוחזק' לזקוקה ואינה מפורסמת בחלוצה אסורה להנשא אלא בעדים ואפילו החלוץ אינו נאמן להעידה ולא מיבעי' לדידן שפוסלין חליצה בינו לבינה שאינו נאמן בהואיל ובידו לחלוץ לה כדפסקינן סי' קנ"ב לענין גרושין משום דאם איתא דגירשה קלא אית לי' אלא אפי' לר"ע דסובר אפי' חלצה בינו לבינה נמי כשר מ"מ מקשה הסוגי' דף ק"ה ע"ב בינו לבינה מי ידענא ולא משני ע"פ החלוץ ש"מ דא"נ אך באמת ק' לר"ע מ"ש מזה בני ומה שייכו' לומר אם איתא דחלץ קלא אית לי' במה דמתכשיר בינו לבינה משא"כ בגט דעכ"פ צריך עדים. אמנם ע' ריש סי' י"ז למה שבארתי דהרמ' יהיב טעם דלהכי אינו נאמן בגרשתי די"ל דמכוין לקלקלה כן י"ל מההוא טעמא אינו נאמן בחלצתי דשמא מכוין לקלקלה ואחר שתנשא יכחיש ויהי' לה עכ"פ לעז. ולרוב המפרשים ע"כ לדחוק דנהי דלר"ע כשר בינו לבינה מ"מ לכתחי' מודה דבעי ב"ד ושייך נמי אם איתא דחלץ הו' לה קלא:
בית שמואל
קס״ט
א
רק שידעו להקרות. עיין בפירוש סדר החליצה שהביא שם דעת הנ"י שצריכין להיות דיינין אבל מומחין א"צ להיות גם מ"ש אם א"י להקרות כשר ע"ש פירושו:
ב
קרוב. הטעם משום חליצה נקרא דין לכן קרוב פסול אף על גב בדין מהני אם קבלו בעלי הדינין הקרובים כאן לא מהני עיין בת"ה סימן רכ"ז:
ג
ואפי' היה אביו גר. וקי"ל בעלמא הורתו ולידתו בקדושה ישראל מעליא הוא מ"מ כאן בחליצה צריכין להיות הדיינים שחולצת בפניהם שיהיה אביהם מישראל ולא מהני בדיינים הורתו ולידתו בקדושה דילפינן מקרא בישראל דהקפידה התורה שיהא אביהם מישראל ולא מהני בזה הורתן ולידתן בקדושה ועיין תוס' פ' מ"ח דף ק"א ובכתובות דף מ"ד:
ד
מצוה ושיוסיפו שנים. הטעם כדי לפרסם ופרש"י ונ"י לפ"א לפרסם שתהא חלוצה ואסורה לכהן לפ"ז אם היא גרושה כבר אין צריך חמשה אבל לפי' השני צריך ה' כדי דליתי אנשי ולקפצו עליה ובאלו שנים אין קפידא אם נוטלין שכר הרבה ד"מ, וכן אם הם קרוביו קורבה שאין פסול ע"פ הדין אלא מצד חומרא כמ"ש בסי' ס"ח ובנ"י כ' אם הזמינו ג' לב"ד בפי' וקראו שנים למילוי אז אפי' גרים אפי' פסולים כשרים באלו שנים והא דפוסל בש"ס לרב ושמואל שהיו בן גר למילוי שנים היינו דשם כל החמשה היה עושה חיבור א' שאין זה כבודו של ר"ש להקצות מן השלשה וכ"כ בא"ז דאין קפידא בשנים הנוספים אם אינם כשרים והיינו נמי בכה"ג לפי המנהג דאין עושין חיבור א' ואלו שנים יושבין נמשכין מן הג' אז אין קפידא כלל ובזה מיושב מה שהקשה בת"ה סי' רכ"ו על הא"ז מעובדא רב ושמואל בזה ניחא דל"פ כלל הפוסקים ומה שמדייקי' מרמב"ם וטור דס"ל דיש קפידא באלו שנים שאל יהיו קרובים היינו דס"ל כל החמשה יושבין בכנופי' חדא כדמשמע שם שלא כתבו דיושבין רחוק מן הג', גם מה שמדייק הת"ה מן הגמיי' אין מוכרח וגר שאמו מישראל פסול לכתחלה להיות תוך שנים כשעושין כנופי' אחת כמ"ש בש"ס בעובדא רב שמואל בר יהודא ובדיעבד כשר הואיל ואלו שנים רק כדי לפרסם הדבר:
ה
לקבוע מקום. עיין בפי' ס"ח ועיין ב"ח ואין קובעין בשבת מאחר דצריך קביעות הוי כמכין משבת לחול ועיין בד"מ וקביעות מקום היינו משום פרסום לכן צריך להיות בגובה שבעיר ואם יש פרסום בלא זה עיין בתשובת ר"י לבית הלוי סי' יו"ד:
ו
בן ג' שנים ויום א'. עיין סי' קנ"ה שם כתבתי באריכות דינים הללו:
ז
דדים גדולים. כתב בד"מ בשם המרדכי דכתב בשם התרומה בדיקה זו צריך להיות ע"י אנשים ובדיקה אם יש לה ריבוי שערות בודקים ע"י נשים וכ"כ ב"ח בשם הסמ"ק בדיקות דדים צריך להיות ע"י אנשים אא"כ הוחזקה גדולה בשנים אז בודקים ע"י נשים כי החזקה מסייע מסתמא אחר יב"ש הביאה סימנים א"כ בדיקת שערות הוא אפי' לא הוחזקה בשנים והקשה הד"מ א"כ למה מהני בדיקות נשים ותירוץ משום דהוא מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי והא אין נשים נאמנים על ב' שערות כשלא הוחזקה בשנים ולא אמרי' מלתא דעבידא לגלויי משום בשני שערות לאו מלתא דעבידא לגלויי הוא כ"כ דהא מהאי טעמא כ' בה"ת דאין ממאנין בזמן הזה דאין אנו בקיאין לבדוק כל הגוף אם יש לה שערות מיהו קשה דדין נמי הוא מלתא דעבידא לגלויי וא"ל דדין לא עדיף מב' שערות דדין מהני משום א"א לבוא סימן עליון בלא תחתון מ"ה כשהיא לא הוחזקה בשנים אין בודקים נשים א"כ מה מהני בדיקת אנשים וצ"ל דד"מ לא תירץ זאת אלא לסברת המ' דס"ל באמת בדיקת דדין הוא ע"פ נשים, ולבה"ת דס"ל דל"מ ע"פ נשים צ"ע למה מהני רבוי שערות ע"פ נשים:
ח
נתמלא זקנו. עיין בב"י בח"ה ר"ס ל"ה:
ט
שאם הוחזק או שיצא קול וכו'. נאמנים להחזיקן כגדולים היינו אפי' על בדיקת נשים סמכינן בחזקה פשיטא סמכינן על בדיקת נשים מה לי חזקה הנ"ל או חזקה זו ויש לדחות דשם מיהו על שנים יש עדים וכן קול מהני כמו חזקה סמכינן עליהן:
י
וע"ז סומכין שלא לבדוק וכו'. עיין סי' קנ"ה שכתב הטור בשם הבע"ת דאין אנו בקיאין לבדוק גומות א"כ לפ"ז לכאורה קשה כל בדיקות אחר השערות אפי' ע"י אנשים ל"מ דקי"ל שערות בלא גומא ל"מ ואין אנו בקיאין וכן הק' ב"ח וע"ש מ"ש ולדידי' לא נתיישב לפסק הלכה מנ"ל למיקל נגד דעת הבה"ת וכן הטור הביא דעתו בפשיטות בלי שום חולק אבל לכאורה נ"ל דלק"מ בודאי על בדיקות גומות כשאין שערות בכל הגוף אין אנו בקיאין מ"ה החמיר שם שלא תמאן אבל לבדוק אם יש גומא תחת השערות פשיטא בקיאין אנו בבדיקה זו וכן משמע מלשון המחבר שכתב ע"ז סומכין שלא לבדוק משמע דאנו יכולים לבדוק, שוב ראיתי גם בט"ז בסימן קנ"ה כתב כן:
יא
ואם יש ליבמה בנים. עיין סי' קנ"ה שם הבאתי סוגי' פ"ק דיבמות לרב ספרא בנים הם כסימנים אפי' אם הולידה בקטנותה הרי הם כסימנים אחר יב"ש כן ס"ל להג"מ זה ולא כתשובת מ"ב סימן ו' ע"ש והרמב"ם פוסק כר"ס לפ"ז שפיר פסק זה מיהו מהרי"ף והרא"ש משמע דס"ל כרב זביד דאין בנים בלא סימנים היינו דאין בנים מצוי' בלא סימנים לפ"ז לא מהני לענין חליצה ותימה על הרב רמ"א דפוסק בפשיטות כהג"מ וכבר כתבתי בסי' קנ"ה דדוקא אחר יב"ש מהני בנים לרמב"ם:
יב
שמצות חליצה מעומד. משום דדמיא לדין ואם יבם חלש או זקן נותנין לו מקל בידו לסמוך עליו, ולרמב"ם ונ"י בשם הרבה פוסקים אפילו לכתחלה חליצת המנעל מות' בישיבה וא"ל להני פוסקים דס"ל לכתחלה מצוה בעמידה הוא וס"ל גם כן הא דאמר אמימר צריך למדחסי כרעיה היינו צריך לכתחלה ובדיעבד אין עיכוב אם כן מה מקשה שם על אמימר מברייתא בין עומד ובין יושב וס"ד כשיושב לא מדחי' כרעיה ומה ק"ל הא יש לומר הברייתא איירי בדיעבד וכן הקשה בנ"י, וצ"ל דס"ל ע"כ הברייתא איירי לכתחלה מדקתני בין עומד אם כן ע"כ מה דתני בברייתא יושב ומוטה נמי לכתחלה וס"ד כשמוט' לא מדחסי כרעיה וא"ל איך ס"ד יושב לכתחלה דהא מצות חליצה לכתחלה מעומד ויש לומר דסבר אף על גב לכתחלה בעינן שיעמדו היינו משום דהוי כדין וצריכים שיעמדו מחמת שהיא גובאת כתובה הוי כדין, אבל משום מצות חליצ' אפי' לכתחלה מותר וכן אם הדיינין עמדו כשר דחד טעם הוא:
יג
ויש פוסלין. כ"כ הרמב"ם פ"ד וטור בשם הרמ"ה ולדעת הרא"ש כשר וכתב הטעם משום הדרוש מתחש שצריך להיות משל עור אינו אלא אסמכתא, וא"ל לפ"ז למה אנפלאות של בגד פסול וצ"ל דס"ל כתוס' שכתבו שם אנפלאות לא חשיב מנעל כיון דאין רגילין לעשות מבגד ותליא הכל אם דרך לעשות מנעל כזה ודרוש תחש אינו אלא אסמכתא ושל עץ פסול גם כן מטעם דאין דרך לעשות מנעל של עץ כמ"ש בתוס' שם, ורש"י פי' למ"ד אנפלאות כשר לא דייק הקרא תחש ש"מ דס"ל גם כן כי"א אלו, ותוס' שם משמע נמי דס"ל דרוש תחש לאו אסמכתא היא אלא צריך ישוב למה כתבו בפלוגתא בקב הקיטע ובאנפלאות דרבנן פסלו משום דאין דרך לעשות מנעל כזה ת"ל דס"ל הדרוש תחש דרוש גמור הוא וצ"ל כמ"ש בסמוך כשעשוי מצמר דבא מעור אין ממועט מתחש בזה ניחא מ"ש באנפלאות מיהו מ"ש בקב הקיטע דהיינו עץ כתבו הטעם דדרך עשוי מנעל ולא כתבו הטעם דר"מ אינו מדייק תחש, ואפשר מדמוכרחי' לפרש באנפלאות משום דאין דרך לעשות מנעל משום דאין ממועט מתחש תו א"צ לפרש בקב הקיטע לר"מ דאינו מדייק תחש דהא אף דאינו מדייק תחש מ"מ כיון דאין דרך לעשות ממנם /מהם/ מנעל למה כשר אלא ע"כ צ"ל טעם הנ"ל ולפסק הלכה עיקר כי"א אלו דהם דעת רש"י ותוס' ורמב"ם ורמ"ה והרשב"א כמ"ש המגיד בשמו וכ"פ הש"ג לפ"ז גם מ"ש הטור אם חלץ במוק כשר היינו לטעמו מה שדרך לעשות מנעל כשר ותחש לאו דרשה גמורה היא אבל להפוסקים הנ"ל דרשה גמורה היא אז אף במוק פסול מיהו י"ל אף על גב תחש דרשה גמורה היא מ"מ מוק העשוי מצמר הבא מעור אינו ממועט מתחש אף על גב העשוי משער פסול מ"מ מוק כשר דאפשר דנקרא מנעל והעשוי משער לא נקרא מנעל אלא קורק' ולרש"י ורשב"א דפירשו אנפלאות של בגד ממועט מתחש אף על גב דעשוי מצמר הבא מעור כמו שער א"כ קשה בסוגיא דבעיי' ליה הוא של עור ותרסיותיו של שער מהו א"ל מי לא קרינא ביה תחש א"ל א"ה כולי נמי ההוא קורקא ואם בגד של צמר ממועט מתחש א"כ שער נמי ול"ל הטעם ההוא קורקא נקרא ולמה לא ממעט מתחש וי"ל:
יד
אבל רצועותיו א"צ שיהיה מעור. כ"כ הטור והב"י הבין דהטור חולק על הנ"י דכתב דלא מכשירין ברצועות אלא של שער שבא מעור ולא שאר מינים, ולהטור כשר אפילו בשאר מינים וכן ס"ל לרמ"א וי"א שהביא דס"ל גם רצועותיו מעור היינו דבר הבא מעור ואין מוכרח לומר כן אלא י"ל דל"פ אלא כוונת הטור דא"צ להיות של עור אלא של שער הואיל שהוא בא מן העור כשר וכ"כ ב"ח ונראה דמוכח כן מש"ס דאי ס"ד אם הרצועות אפי' של שאר מינים כשר א"כ קרא תחש לא קאי אלא על גוף הסנדל א"כ מה הקשה שם א"ה כולו של שער נמי מנ"ל של שער נקר' תחש דלמ' של שער לא נקר' תחש אלא דלא אכפת לן אם הרצועות של שאר מינים, ומנעל של שער פסול כי של שער לא נקר' מנעל וכן אם הרוב מנעל של שער פסול כמ"ש בש"ג ואם התפירה של שער י"ל ג"כ דפסול כמ"ש בש"ג שם הטעם של פשתן פסול משום הכל הולך אחר המעמיד א"כ הוי כאלו כולו של שער מיהו י"ל דכשר דאף אם כולו של שער הוי כאלו הוא של עור אלא דפסול משום דלא נקרא נעל אבל אם היא של עור אלא התפירות הם של שער נקרא נעל וכשר ואם המנעל הוא שיכול להלוך בלא קשירה אז נראה לכ"ע כשר אם הרצועות הם של שאר מינין כמ"ש לקמן בשם הרא"ש וע"ש:
טו
צריך לכתחילה שיהא עור קשה. הטעם פלוגת' משום דאית' בש"ס אין חולצין במנעל לכתחלה ובזה"ז דאין שכיח סנדל ואז ע"פ הדין היה מותר לחלוץ במנעל אלא הפוסקים כתבו אף בזה"ז לכתחילה טוב לעשות בסנדל ואית' כמה פירושי' מה בין מנעל לסנדל ומזה יצא כל הדיעות שהבי' כאן, אלא מה שהבי' כאן בשם י"א שהתפירה תהיה בפנים א"י מי הי"א דהא הסמ"ג וסמ"ק כתבו להדי' סנדל תפירות מבחוץ:
טז
יהיו בו ב' רצועות. ואם המנעל הוא שיכול להלוך בלא קשירה אז כשר החליצה אפילו שאין בו רצועות וקשרים כ"כ הרא"ש ועיין ס"ק כ"ה:
יז
כדי שלא יהא מעל דמעל. היינו לכתחילה המצוה כך אבל בדיעבד אין חשש מאחר דחולץ שניהם כמ"ש בסעיף ל"ז כ"כ הב"י ובש"ס משמע אף לכתחלה אין חשש משום מעל דמעל דאל"כ למה לא אמר במנעל אין חולצין לכתחלה מטעם מעל דמעל כמ"ש בש"ס דלמא פנתא מעל וארקת' מעל דמעל, ועיין ב"ח ופרישה אפילו לכתחלה אין כאן חשש אלא דרך חומר' בעלמ' כתבו הפוסקים כן:
יח
שאינם מחופים עור. כבר כתבתי ה"ה של מוק אם אין מחופה עור פסול וכ"כ בדרישה וב"ח אלא בד"מ לא משמע כן אבל עיקר כמ"ש וכ"כ רי"ו מוק פסול:
יט
שאין לו עקב. כתב הנ"י כל דבר המעכב הרגל במנעל נקר' עקב שצריך שאל יוצי' הרגל חוץ למנעל:
כ
באנפליא של בגד חליצתו פסולה. עיין פ' כל הגט שם פליגי ר' אליעזר ושמואל, ולשמואל כל מקום דתני חליצה פסולה אסורה היא לאחין ולר"א באנפלאות וקטן אינו חליצה כלל ומותרת לאחין אף על גב ברקקה לבד פסולה לאחין מ"מ ברקק' וחלצה אנפלאות גרע טפי כמ"ש במ', אבל באנפלאות החליצה בטילה, ורמב"ם פוסק כר"א והמחבר השמיט כאן דעת הרמב"ם ובסעיף ג' בקטן פסק דאינה חליצה כלל ואינה נפסלת מאחין משום לפי גירסת תוס' פ' כל הגט איתא בפ' מ"ח דף ק"ה אמר שמואל חליצת קטן לרבנן אינה חליצה כלל ש"מ דיש חילוק בין אנפלאו' לקטן, כי באנפלאות לא אמר שמואל דחולקין בזה ר"מ ורבנן אם פסולה אז בטל לגמרי כן הוא דעת המחבר וכן פסק הרשב"א כשמואל וכן משמע בתשוב' ריב"ש שהביא בכ"מ פ"ד מה' יבום, ובזה מיושב תמיה' ב"ח ורמב"ם פוסק כר"א באלו שניהם אין פוסלת כלל, אלא על המגיד קשה למה טרח להמציא טעם לדברי הרמב"ם ולא כתב הטעם דפוסק כר"א:
כא
היה של עץ וכו'. כשרה משמע דוקא בדיעבד כשר וכן משמע בש"ס וברמב"ם וכן הוא להדיא בנ"י וצריך ישוב על הרא"ש דהביא כרש"י סנדל התפור בפשתן היינו בגד פשתן תפור בפנים והקשה דלא גרע מסנדל של עץ ומחופה בעור מה קושיא דהא לפירוש הרא"ש סנדל התפור בפשתן בדיעבד כשר א"כ דילמא ג"כ לפרש"י אם תפור בפנים בגד פשתן באמת בדיעבד כשר ולא גרע מסנדל של עץ ומחופה בעור וצ"ל משום דרש"י פירש דאין חולצים בסנדל התפור דכתיב נעל ובפלוגתא דר"מ בקב הקיטע מוכח לרש"י דס"ל דרשה דנעל לאו אסמכתא הוא ודרשה גמורה היא כמ"ש בס"ק י' משמע לרש"י אף בדיעבד פסול מ"ה הקשה מ"ש למה גרע מסנדל של עץ, שוב ראיתי בב"ח סעיף ז' מיישב בע"א ודין זה מחופה בעור נלמד מאוקימתא דאבוה דשמואל כמ"ש שם דף ק"ג וא"י למה כ' המגיד דלמדו מאוקימתא דאביי ע"ש:
כב
מנעל של ע"א. עיין בתו' שם אם הוא ע"א של ישראל או עכו"ם והפקיר ובא ליד ישראל אז הוי כע"א של ישראל ואין לו ביטול ומכתת שיעורי' אלא איירי בע"א של עכו"ם והפקיר וכוונתו שלא לקנות המנעל או ע"ז של גוי ולא הפקיר אז לא קנה הישראל ב"ח, לפ"ז אסור לחלוץ בו מטעם שאין שלו המנעל ולר"ת איירי בע"א של עכו"ם ובטלו:
כג
תקרובת. פי' המגיד אם המנעל הוא תקרובת ליכא איסור דקי"ל דאין תקרובת אלא המשתפך כעין פנים אלא איירי שזבח הבהמה לפני ע"א ועשה מעורה מנעל וכן הוא בש"ס פ' ר"י ובכל הפוסקים כמ"ש בי"ד סי' קל"ט, וצריך לדחוק בלשון רש"י לכוין כוונתו ג"כ מ"ש שהקריב ומסרהו לע"א קאי על הבהמה ולא על המנעל:
כד
י"א שחולץ בשתיהם. אף על גב דכתב בסמוך אם היא אטרת דחולצת בימין דידה מ"מ ביבם מחמירין משום דאי' גזירה שוה דצריך דוקא ימין ממש ובפי' חליצה כ' לחלוץ בשני רגליו בפעם א' תחלוץ ביד א' מרגל א' ובידה שניה מרגל שני דאם תחלוץ זה אח"ז הוי חליצה פסולה, וב"ח כ' דמנהג הוא לחלוץ זה אח"ז ויכוונו היבם והיבמה לחלוץ בזה שע"פ הדין הוא לחלוץ:
כה
שלא יהא מעל דמעל. ובדיעבד הוי חליצה פסולה ואם חולץ גם הבתי שוקיים כשר כ"כ הרא"ש וכן מוכח בש"ס אבל מה שמדקדק לרחוץ רגליו לבדוק שלא יהא שום דבר דבק במנעלו אינו אלא חומרא בעלמא לכתחלה:
כו
על השוק ערום. וז"ל הלבוש ויכרוך הרצועות סביב הרגל ג"כ מן הארכובה ולמטה היינו במקום שמנעל פתוח מאחורי הרגל שתי חורים ובין החורים הוא שלם יכרוך הארוכות בין הלולאות עד שיגיע באחורי הרגל בחור עליון ויניחם ג"כ שם מכוונות זה אצל זה ואח"כ יכרוך הרצועות פעם ג' סביב הרגל ועד שיגיעו למעלה מן הלולאות על גב הרגל שקורין בל"א שינביי"ן דעל שינביי"ן נמי מעל רגלו נקרא, ועיין פרישה הטעם משום שבמקום שפוגעים בו שני הרצועות האריכות מלפניו ולאחריו כופלין אותו זה ע"ז מחשב כקשר מ"ה צריך שיהיה אותו הכפילה במקום בשר שוקו אבל מה שמשם והלאה מונח הרצועה על עור המנעל אין קפידא דאינו דומה לקשר כלל:
כז
מלמדין אותה וכו'. לימוד זה קאי על הקרא כולו שתהיה רגילה לקרות ואח"כ קאמר ותהיה יכולה לקרות ולא אבה בנשימה אחת אפילו לא קראה בנשימה א' דקי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ויש מי שאומר הוסיף דהוא ג"כ יהיה רגיל לקרות לא חפצתי אלא בפי' החליצה ס"ק ס"ו מדייק הרמב"ם דכתב מלמדין אותה ואת היבם וכו' דקאי על לא חפצתי לפ"ז א"י מה מוסיף היש מי שאומר:
כח
בנשימה אחת. ולא יפסיק בין תיבת לא לתיבת אבה דלא אתי למימר לא קאי על תחלת הקרא דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלו' לא מאן אלא אבה יבמי, ולי"א דצ"ל ג' תיבות בנשימה אחת שלא תאמר לא אבה זאת היינו המיאון אלא יבמי אף על גב קריאה לא מעכב היינו כשלא קראו כלל משא"כ בכה"ג דאתי למטעי גרע טפי ולדעת הרי"ף ורמב"ם נראה הא דקריאה אין מעכב היינו כשראוי לקרות כדין אבל אם א"י לקרות בנשימה אחת ולא קראה מעכב וב"ח מדייק דא"צ ליתן ריווח בין האלפי"ן של לא אבה ואם הוא ערל שפתים ולא יכול לדבר מותר לחלוץ הואיל ואנו יודעין שלשונו כך הוא מהרי"ק סי' ט"ו:
כט
מאן יבמי וכו'. וכתב בתשובת הרא"ש והרשב"א והטור אפי' אם היא מאלו שחולצות ולא מתיבמות או שהוא חפץ לייבם ולא היא מ"מ קרינן מאן יבמי מאחר לסוף מתרצה לחלוץ:
ל
י"א שאם לא דחק וכו'. כ"כ הטור בשם הרי"ף ורמב"ם דס"ל המצוה כך הוא שצריך לדחוק רגליו מ"ה ל"ש כאן למימר הואיל וראוי לדחוק כשר דהא אכתי לא עביד המצוה והוי כאלו לא חלץ כלל ופסול אף שראוי לחליצה וכ"כ רי"ו וכן בש"ג שם פוסל אם לא דחק רגלו בקרקע:
לא
וי"א דוקא שא"י להלוך. כבר כתבתי לעיל בשם הרא"ש דס"ל כל שיכול להלוך במנעל אין עיכוב בקשירות וכן בסמוך אם קושר למעלה מארכובה כשר לדידיה אם יכול להלוך במנעל ובאמת לא מצינו שום פוסק אשר חולק עליו אף שסתמו דבריהם י"ל לדינא מודים לדבריו:
לב
מן הארכוב' ולמעלה. היינו מה שבין השוק לקוליות ולא מה שבין הארכובה הנמכר עם הראש והשוק וכל השוק נקרא מעל רגלו:
לג
אינו חולץ. למ"ש בכ"מ וב"י לדעת הרי"ף ורמב"ם לא הוי חליצה כלל ואין פוסלת מיהו לא נ"מ לדינא דהא לכמה פוסקים חולצין בנקטע רגלו א"כ בודאי פוסלת:
לד
וי"א דבנקטעה רגלו. איירי אף על גב רגלו עקומה קי"ל חליצה פסולה משום דשם גרע טפי מאחר דרגל הפוך א"כ השוק לא נקרא מעל רגלו משא"כ כשהיה רגל ישרה אז נקרא השוק מעל רגלו מ"ה אף בנחתך ממנו עדיין נקרא השוק מעל רגלו כ"כ רש"י לפ"ז אם נברא כך ג"כ חליצה פסולה, מיהו למ"ש הרא"ש בשם הראב"ד הטעם ברגל הפוך כשחולץ הוא חולץ מעל כף רגלו ולא מעל רגלו א"כ קוטם אף שהוא נברא כך כשר החליצה וכתב הרשב"א כשנקטעה ליבם רגלו צריך לדחוק בשוקו בקרקע וכן הוא בתוס':
לה
ולקשרו למטה מארכובה. אבל אם הקשרים למעלה מארכובתו פסול לפירוש הירושלמי המחלק בין אם הקשרים למטה מארכובה לבין אם הקשרים למעלה מארכובה איירי שנחתך הרגל אבל אם הרגל שלם ומנעל טוב לו ויכול להלוך בו, אז אפילו אם הקשרים למעלה מארכובה כשר ונראה לפ"ז אפי' אם נחתך הרגל ונשאר משוקו שיכול לנעול מנעול ויכול לקיים כך בשוקו בלי קשירה אף אם קושר למעלה מארכובה כשר כמו אם רגלו שם אלא איירי בענין שנשאר משוקו דבר קטן שא"י לעמוד בלא קשירה, ועיין תשובת מהר"א בן ששון סימן קמ"ב קמ"ג ביבם שעקום ומהלך בצד רגליו ולפעמים דוחה עקבו בארץ דחולץ ועמ"ש בשם מהרשד"מ מאן דמסגי אלחתא חולץ אם אין אח אחר ועיין תשובת רש"ך ח"ב סימן נ"ב דק"ל בשמיטת רוב עקב הוי חליצה לכן אם נקרע הנעל בצד עקב אף על פי שיכול להלוך בו חליצה פסולה ועיין נ"י ר"פ מ"ח:
לו
קרעה המנעל וכו'. פסולה דכתיב וחלצה ואם קרעה כשיעור חליצה כגון רוב עקב אף שחלצה אח"כ המנעל ל"מ ועיין תשובת רש"ך הנ"ל:
לז
וחלצה העליון. הנה לגירס' שלנו מבואר אם חלצה העליון וקם התחתון אז הוי מעל דמעל ולכאורה נראה מעל דמעל הוי חליצה פסולה ופוסלת לכן מ"ש הרא"ש והביא בהג"ה בסמוך אם חולצת שניהם כשירים נראה דאיירי בחולצת שניהם יחדיו בפ"א דאל"כ בחולצת העליון הוי מעל דמעל והוי ח"פ וצריכה לחזור על כל האחים ואם קרע' העליון מ"מ קם ומחמת הקריעה יכולה לשלוף התחתון לא אפשטה הבעיי' והוי חליצה פסולה ומשמע אפי' קרעה לעליון רוב עקב או רוב המנעל שא"י להלוך בו מ"מ כיון דקם וליכא גילוי רגלו קמבעי' ליה דהא אף בנקרע רוב המנעל קי"ל דהוי חליצה ופוסלת אם כן בכה"ג יש לומר דהוי כאלו יש כאן מנעל העליון ועיין תשובה הנ"ל ולרמב"ם האבעיי' בש"ס בחלצה העליון וקרעתה לתחתון א"כ הוי חליצה גילוי כרעא ואפי' עשתה הכל בפ"א נראה מ"מ מבעיי' ליה כיון דחליצה היה בעליון, מיהו אם קרעת' לעליון לגמרי וחלצה התחתון הוי חליצה מעלייתא, וכתב המגיד וב"י דהיה לרמב"ם גירס' אחרת מיהו באמת יש ללמוד מגירס' שלנו ג"כ הדין של הרמב"ם:
לח
עד שיגיע לפני היבם. ובתוס' אית' מצוה מן המובחר עד שיגיע לארץ:
לט
כשרה. אף אם לא רקקה כלל כשרה אלא קמ"ל דלא תימא שתרוק עוד אלא די ברקיק' זו, ונראה אף לענין לפסול מן האחין היינו דלא עשתה שום דבר רק רקקה לפני ב"ד ולא ראו פסולה מן האחין, ותוס' כתבו שם בברייתא החולצת מן הסומא כשרה והקשו מהיכא ס"ד למעוטי סומא ותירצו מדכתיב לעיני הזקנים וה"א ה"ה לעיני היבם א"נ דכתיב וירקה בפניו הוי כמו לעיני קמ"ל וב"ח דייק מדברי תוס' דס"ל אם הדייני' לא ראו הרוק פסול דהא כתיב לעיני הזקנים ול"ד כי בוודאי לכ"ע דרשת דרבא דדיינים צריכים לראות הרוק אינו אלא אסמכתא דהא וירקה קאי על בפניו ולא קאי אלעיל לעיני הזקנים וכוונת התוס' בתירוץ הראשון דה"א מדכתיב לעיני הזקנים החליצת המנעל ה"א ה"ה לעיני היבם ופסול מחמת דלא ראו חליצת המנעל קמ"ל ולתירוץ ב' ה"א מדכתיב בפניו הוי כאלו כתיב וירק' לעיניו ואי הוי כתיב וירקה לעיניו פשיטא מעכב אבל בהדיינים דלא כתיב בהו שירקה לעיניהם פשיטא אין עיכוב וא"ל לתוס' מהיכא ס"ד לפסול כשהוא סומא מחמת שלא ראה הרקיקה דהא קי"ל רקיקה אין מעכב וצ"ל דצריך להיות ראוי לבילה וראוי לראות הרוק ומשמע מתוס' אלו דס"ל אם היבם סומא אין חולץ לכתחלה ועיין בסעיף מ"ח מבואר שם לדעת הרמב"ם וראב"ד היבם ג"כ צריך לראות הרוק וכן משמע בתוס' אלו:
מ
צריכה לרוק. פ"א בש"ס איתא לא עשה ולא כלום וכ"כ הרמב"ם משמע דאין פוסל כלל בכה"ג וכ"ש בש"ג ברקקה מחמת שאכלה שום או שאר דברים שמרבים רוק דהני ג"כ לא עשה ולא כלום דאין פוסל אבל למ"ש רי"ו אם נתפזרו והלכו להם כשרה נראה דפוסל מיהו אפילו לא הלכו:
מא
א"צ לרוק פ"א. כ"כ הראב"ד והרא"ש במקום חליצה א"צ לרוק פ"א ומה שקאמר בש"ס דוקא במוצצת מהני היינו אם רקקה שלא במקום חליצה לענין שתהיה פסולה על האחין כמ"ש בסעיף מ"ה וי"א דוקא במוצצת כ"כ הרמב"ם, ואם רקקה בלא מוצצת ולא שותת לא מהני כ"כ הרשב"א:
מב
והיה רוק זב. כ"כ הרמב"ם ומשמע דוקא בזב אבל אם לא זב אפילו לא מוצצת מהני ולא משמע כן משאר פוסקים אלא כיון שהרוק בא מחמת דבר אחר לא הוי רקיקה אפי' לא זב, מיהו במוצצת י"ל ג"כ מהני לכ"ע וכתב בש"ג אם רקקה מחמת דבר אחר לא הוי רקיקה כלל ולא נפסלת על האחים:
מג
ג"פ. חלוץ הנעל כאבל חלוץ הנעל כמנודה חלוץ הנעל כמורד במצות סיני:
מד
וי"א דה"ה לחליצת חרש. כן הוא דעת הרמב"ם דחרש דינו כקטן בכל מקום ועיין במגיד שכתב באריכות ליישב הסוגיא לפי' הרמב"ם דהא אין ממעט שמאל אלא חליצת קטן דאינו כלום משמע חליצת חרש פוסלת, ועיין בתוס' שכתבו וחרש וחרשת אינן פסולים מחמת דלאו בני דיעה נינהו כיון דהב"ד עומד ע"ג ומורה להם וכן קי"ל בגט אם כתבו וגדול עומד עליהם כשר ואינן פסולים אלא משום דאינן באמר ואמרה לכן דינן כאלם ואלמת ופוסל חליצתם, אבל בדבר שאין הב"ד עומד ע"ג ומורה להם אין מעשיו כלום, ובקטן אפי' עומדים ע"ג אינו כלום איש כתוב בפרשה וכן בשוטה ולא מהני אפי' עומדים ע"ג כמ"ש בתוס', ולרמב"ם בחליצה אפי' עע"ג לא מהני מעשיו ואין פוסלת כלל ואין להקשות למה בגט אם עומדים ע"ג מהני לכן פוסק שם אם חש"ו כתבו התורף והב"ד עמדו ע"ג כשר מדאורייתא כמ"ש בסי' קכ"ג דאל"כ היה לו לגזור טופס אטו תורף אם התורף פסול מדאורייתא אלא וודאי בגט כשר מדאוריית' וי"ל משום דלא נפישי מילי כמו בחליצה גם בגט מוכח דכותב לשמה דהא כותב שמו ושמה וכ"כ תוספות:
מה
נתכוין הוא ולא היא וכו'. עיין בהרא"ש שם דהקשה למה דקי"ל יבמה שרקקה תחלוץ למה דחקו בש"ס למצוא דרך שתהא היבמה אסורה ליבם למה לא אמרו לה שתרוק לפניהם ואז אסורה ליבם, ותירץ משום עובדא דש"ס היה שהיבם רצה לייבם ואין כוונתו לחלוץ מ"ה אף אם רקקה לא תפסול את עצמה עליו והביא ראייה מחליצת המנעל לא' מן האחי' דחשש הוא שמא נתכוונו שניהם אבל אם א' לא נתכוין ליכא חשש ומשמע לכאורה מדמדמה שני דינים אלו להדדי ורקיקה איירי בב"ד א"כ ה"ה אם חלצה בב"ד המנעל ותו לא עשתה כלום נמי בעינן דוקא כשנתכוונו שניהם ונראה מדבריו שם ע"כ לא אמר בש"ס אם נתכוין א' מהם הוי חליצה לחומר' אלא דוק' בחליצה גמור' כמ"ש בש"ס חלוץ ובכך אתה כונסה והוי חליצה גמורה אלא הוא לא נתכוין אז ק"ל דהוי חליצה לחומרא אבל בחליצת מנעל לבד או רקיקה אפי' בב"ד אם נתכוין א' מהם והשני בוודאי לא נתכוין לא הוי חליצה כלל ומותרת לאחים, אלא כשאין ידוע לנו חיישינן שמא כיוונו שניהם ובזה שפיר הגירסא בטור שמא כיוונו לשם חליצה מ"ה בעובדא דש"ס הנ"ל אף אם היתה רקקה לפני ב"ד וכיוונה היא לחליצה לא הוי חליצה כלל ומותרת לאחים, וכן נראה מפי' תוס' בסוגיא זו דחיישינן שמא כיוונו שניהם וקושי' המקשן והתני' בין התכוון הוא ובין התכוונה היא חליצה פסולה עד שנתכוונו שניהם פירושו עד שידוע לנו שכיוונו שניהם וכאן חיישינן שמא כיוונו ע"ז תירץ התרצן לחומרא חיישינן שמא כיוונו אבל להתיר לעלמא אינה מותרת עד שידוע לנו שכיוונו ואיירי כל הסוגיא בחשש שמא כוונו שניהם אבל אם ידוע לנו דאחד מהם לא כיוון מותרת לאחים ועיין מ"ש ב"ח על הטור ול"ד אבל למ"ש בנ"י איירי הסוגיא דחיישי' שמא כיוונה היא והקשה והתניא עד שנתכוונו שניהם ותירץ לחומר' חיישינן אפי' אם כיוון א' מהם הוי חליצה לחומר' אף דא"י לנו שאחד מהם התכוין חיישי' שמא אחד כיוון א"כ אפילו אחד מהם בוודאי לא נתכוון מ"מ בחליצת המנעל פסולה לאחים אפילו שלא בב"ד וליישב קושית הרא"ש למה לא אמרו לה שתרוק ותתכוון לחליצ' ותהא אסורה ליבם יש לומר דס"ל ברקיקה לא מהני כוונת א' מהם אלא בחליצת מנעל אז חששו חז"ל דפסולה לאחים אלא לפ"ז קשה למה ליה להוכיח שם דרקיק' מה שרוקקת בין האחים לא מהני אפי' למפסל דהא אף בב"ד לא מהני בכוונת א' מהם ומכ"ש בין האחים וע"כ בין האחים ליכא חשש שמא כיוונו שניהם דהא כל שקל' וטרי' בש"ס שמא כיוונה היא אבל על כוונת שניהם ליכא חשש כלל, ודברי הרי"ף ורמב"ם פ"ד דגיטין למ"ש הנ"י שכתבו חיישינן שמא נתכוונו, ומ"ש המחבר שמא כיוונו לשם חליצה משמע דוקא כשיש חשש דכיוונו שניהם נראה שכתב שלא בדקדוק נמצא למדין אם חלצה המנעל שלא בפני ב"ד וא' מהם לא כוון לחליצה קמפלגי פוסקים הנ"ל ואם רקקה בב"ד והוא לא נתכוין להרא"ש לא מהני כלל ואפשר דשאר פוסקים ג"כ מודים לזה, ואם חלצה מנעל בב"ד בלא כוונה כתבתי לדעת הרא"ש ג"כ לא מהני אא"כ במקום חליצה גמורה, מיהו זאת יש לדחות קצת ולומר דכוונת הרא"ש לדמו' רקיקה בב"ד בלא נתכוון אחד מהם לחליצת מנעל שלא בב"ד בלא נתכוון אחד מהם אבל חליצת מנעל בב"ד אפי' בלא כוונה פוסל:
מו
בפני ב"ד. הטעם הוא משו' רקיקה לית' אלא בסוף יאמרו דכבר חלץ לה מ"ה דוקא אם רקק' בפני ב"ד נפסלה מלהתייבם ואם נתכוונו שניהם י"ל דנפסלה לדעת הרא"ש ושאר פוסקים אפי' בנתכוונה היא י"ל דנפסלה וכ"כ בד"מ בהגהות פרישה:
מז
ויש מי שאומר. דה"מ בשרקקה רוק לכאורה תמוה דמשמע הפוסקים חולקים ע"ז ואינו דהא כאן איירי לענין אם היא פסולה לאחים ופשיטא לדעת הפוסקים היינו י"א בסעיף מ' דס"ל אפי' במקום חליצה אם לא מצצה לא מהני פשיטא אינה אסורה לאחין ברקקה דם ולא מצצה אפי' לדיעה קמייתא שם הא מבואר לשיטת הר"ש /הרא"ש/ דאבוה דשמואל איירי דוקא לעניין פסול לאחים אז בעינן מעורב רוק משא"כ במקום חליצה אפי' ברקקה דם א"צ לרוק פעם אחרת א"כ בדין זה ליכא פלוגתא כלל:
מח
הסומ' אינו חולץ. דעת הרמב"ם וראב"ד צריך היבם לראות הרוק מ"ה לכתחלה אינו חולץ אלא לדעת הראב"ד אם אין אח אלא הוא הוי כדיעבד מאחר שאין תקנה לדבר כמ"ש בהג"ה סעיף י"ב, וצריך ישוב למה בעי שא"י לעמוד פוסק בפשיטו' דחולץ מיושב וכאן הביא דעת הראב"ד בשם יש מי שאומר ואפשר בחולה א"י לייבם ג"כ וכאן אפשר לייבם ומ"ש ואם חלץ כשרה כתב המגיד הטעם משום דקי"ל רקיקה אין מעכב ואין נראה דהא בעינן ראוי לבילה כמ"ש לעיל בענין קריאה אלא נראה משום דרוש זה דצריך לראות הרוק אינו אלא אסמכתא בעלמא דהא כתיב וירקה בפניו ולא כתיב לעיניו ובפניו היינו נגד פניו אף שהוא אינו רואה עיין בנ"י ס"פ מ"ח דכתב סומא חולץ לכתחלה דא"צ לראות הרקיקה ונראה בעניין ראיית הרקיקה יש להחמיר לכתחלה וכן אם יש אח אחר יחלוץ האחר ואם אין לו אח אחר יחלוץ זה כדעת הראב"ד:
מט
חליצתה פסולה. הנה במתני' זו יש גירס' מוחלפת לפי גירס' שלנו תנא קטנה שחלצ' תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ודייקו תו' מזה כיון דתני פסולה למה תנא תחלוץ משתגדיל אלא דלא תימא חליצה פסולה מדרבנן להכי תנא תחלוץ משתגדיל יתור לשון לאשמעי' דחליצת קטנה אין כלום כמו חליצת קטן ומזה נשמע למה דקי"ל בחליצת קטן אין פוסלת כן היא בחליצת קטנה אף על גב דאתמר בש"ס וחכמים אומרי' איש כתיב בפרשה ולא מקשינן אשה לאיש מ"מ לפסק הלכה לא קי"ל כחכמי' לפי המסקנא דרבא אמר שם הלכתא עד שתביא שתי שערות היינו דלא קי"ל כחכמים בזה וכן הוא בסמ"ג דף קל"ז ע"א והרא"ש תופס גירס' זו לעיקר מ"ה מוכח מדבריו דחליצת קטנה אין כלום ואין פוסלת והיינו מ"ש הטור בשם הרא"ש דהשוה חליצת קטנה לקטן והיינו נמי כוונת הב"י לדייק מתו' הנ"ל דס"ל חליצת קטנה אינה פוסלת, אף על גב דתוס' כתבו כן לדברי ר"מ דס"ל אף חליצת קטן פוסלת מ"מ מהר"מ נשמע לחכמים דקי"ל כוותייהו בזה דחליצת קטן אין פוסל א"כ בקטנה נמי אין פוסלת דהא נשמע מיתור מתני' דהיקש זה דמקשינן קטנה לקטן הוא מדאורייתא בזה נחו שקטו כל תמיהו' ב"ח ודרישה על הב"י וניחא נמי מ"ש הטור בשם הרא"ש, והב"י נמי הבין כן אלא תמיהתו דלא מצינו כן בהרא"ש מבואר ולהרי"ף הגירס' אם לא חלצה משתגדיל כשרה ולחכמים דאומרים דלא מקשינן איש לאשה אז אפי' לכתחלה חולצין לקטנה, ומה שמסיים שם והלכתא עד שתבוא שתי שערות היינו לכתחלה ורמב"ם שכתב חליצתה פסולה נראה דתפס גירס' שלנו ולא כמגיד וליישב קושית תוס' למאי תנא תחלוץ משתגדיל י"ל בענין אחר אף על גב דהיקש מזה מדרבנן מ"מ צריכה חליצה אחרת משתגדיל לפ"ז יש בזה ג' דיעות לשיטת התוס' לחכמי' אין חליצה כלל ואינה פוסלת, ולהרי"ף בדיעבד כשרה, ולהרמב"ם פוסלת וצריכה חליצה אחרת אבל מ"ש המגיד אף לגירסת הרי"ף למסקנא שם והלכתא עד שתביא ב' שערות היינו אף בדיעבד פוסל' נראה דוחק גדול הוא מאחר לר"מ ולרבנן חליצה כשרה ואיך יפסוק רבא לא כמאן ועל רמב"ם לכאור' קשה דפוסק בחרש וחרשת דחליצת' אינה כלום ואין פוסלת וכ' המגיד הטעם משום דקי"ל בכל התורה חש"ו שווים מ"ה אף בחליצה שוים ואין פוסלת כמו בחליצת קטן א"כ למה חליצת קטנה פוסלת ואי ההיקש אשה לאיש רק מדרבנן א"כ אף חליצת חרשת פוסלת, צ"ל איירי בקטנה דיש לה דעת ואז הפסול מדכתיב איש בפרשה ולא קטן אפי' יש לו דעת והיקש אשה לאיש אינו אלא מדרבנן מ"ה פוסלת משא"כ חרש וחרשת ושוטה דאין להם דעת מ"ה אין פוסלים חליצת' כמ"ש הרמב"ם שם דין י"ג בחרש וחרשת שאינן בני דעת, וקטן אפי' יש לו דעת אינו פוסל דתורה מיעטו מדכתיב איש שוב ראיתי בת"ה סי' רכ"ה שכתב ג"כ דגירס' הרמב"ם כגירסא שלנו:
נ
וא"צ לחזור ע"כ האחין. הטעם מבואר בת"ה הואיל לפי גירס' שלנו חליצתה אינו כלום ואין פוסלת א"כ לא הוי חליצתה פסולה ולגירס' הרי"ף חליצת קטנה כשירה אף לכתחלה רק טוב לחלוץ משתגדיל מ"ה א"צ לחזור ע"כ האחים כיון ע"פ הדין חליצה כשרה היא אלא לדעת הרמב"ם חליצה פסולה היא ודבר דרבנן אזלינן אחר הפוסקים:
נא
ע"מ שלא תנשאי. וא"ל אף על גב מדין תנאי לא הוי כדבסמוך מכל מקום כיון שהוא סבר שהתנאי קיים נמצא שלא התכוון להתירה וכל שלא התכוון להתירה לא הותר' וי"ל הוא סובר שהחליצ' זו מתירת' להנשא ולכך התכוון ואינה נאסרת לפי דעתו אלא לפי תנאי והתנאי באמת בטל כיון דא"י להיות ע"י שליח כמ"ש בשם בדק הבית:
נב
אבל אם יש טענה וכו'. כתב בד"מ בשם א"ז דוק' במקום שיבום קודם והוא הטעתו שיחלוץ לה צריכה ליתן שכרו אבל במקום שחליצ' קודם ואינו רוצה אז אפי' שכר טירח' אין לו, לפ"ז אם יש לו אשה אז לכ"ע מ"ח קודם אין לו אפי' שכר טירח' כמ"ש בסימן קס"ה לכאורה נראה לפי פלוגתת הפוסקים אם מצות יבום קודם או מ"ח כמ"ש שם א"כ מחמת הספק הדין לחלוץ א"כ לעולם אין לו כלום אפי' שכרו דהא לעולם צריך לחלוץ אלא מדברי הטור והמחבר לא משמע כן דהא הביאו פלוגת' זו בסימן קס"ה מכל מקום כותבין כאן דוק' כשיש לה טענה שצריך לחלוץ משמע אבל משום פסיק' דדינ' דצריך לחלוץ יכול לומר קום לי כהני פוסקים דמ"י קודם וצריך ליתן שכרו:
נג
אבל אם נתנה לו מעות. אבל אם חייבה את עצמה בשטר או בקנין אין מוציאין מיד האשה תשובות רשב"א שם אף על גב דקי"ל אם נתן כתב לחבירו א"י לפטור את עצמו בטענת השטאה כמ"ש בת"ה סימן פ"א ש"ה דהא ידוע לנו העסק דחייב זה לחלוץ בחנם ומהיכ' תיתי לומר דיתחייב את עצמו בחנם משא"כ שם דאמרי' מסתמ' אמת הוא שחייב לו כאשר נתן לו כת"י עליו:
נד
יש מי שאומר שחליצתה כשרה. כתב המגיד הרמב"ם שכתב חלוץ לה שזו מצוה היא וכו' כמ"ש בסעי' הקודם חולק על זה והמחבר ס"ל דזה עדיף דאמרי' לו בפי' שיעקור הזיקה משא"כ שם שסובר בזה יכול לכנוס גם מ"ש לו ואם תרצה לייבם תייבם עדיין הזיקה קיימת:
נה
חליצה פסולה הוא. אף על גב בגט אם מוסר מודעה אז הגט בטל ואין פוסל כלל כמ"ש בסימן קל"ד מ"מ חליצה פוסלת ועיין הטעם בתשובת ריב"ש סימן תפ"ב והובא בכ"מ פ"ד:
נו
כותבין לה ב"ד. עיין מ"ש בסי' קל"ה וכתב זה צריכין לקיים לכ"ע אף מי שסובר בגט א"צ קיום משום חומר' שהחמרת בסופו משא"כ כאן עיין תשובות ריב"ש:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
קס״ט
א
ישראלים כו'. ק"א ב' בישראלים בב"ד של ישראל כו':
ב
ושלא כולי ולא כולי מתני' ק"ד ב' וקי"ל כת"ק וה"ה זה לזה כמ"ש בתוספת' וירושלמי פ"ג דסנהדרין והוב' ברי"ף ורא"ש שם:
ג
ואפילו כולי. כמ"ש בח"מ סימן ל"ג ס"ד בהג"ה ומיהו כולי וכתב במרדכי משום ב"ד טועין כיון שאינו מפורש בגמ' בהדי' להיתר ובחד בעל הן פסולין:
ד
אבל שני כולי. גמר' שם ובב"ב קכ"ח א':
ה
ואם חלצה בפני כולי. ממ"שש במתני' וברייתא מצות חליצה כו' מ' דוקא למצוה וכמש"ש ק"ו ב' אר"י מצות חליצה כו' הקמ"ל מצוה הכי כו':
ו
נמצ' כו'. מתני' הנ"ל:
ז
או גר. ק"א ב' ואנא גר אנא אלמ' אפי' א' מהן
ח
וי"א כו'. דאפי' לענין יוחסין לר"י דפוסל באמו מישר' מכשיר באביו ע"א וכ' שם וצ"ע מאי ראיה מיוחסין שאני כאן שהתורה מיעטתו בישר' שיה' כולו מישר' והא לראב"י ביוחסין אפילו אמו מישר' כשר ולר' יוסי א"צ כלל אפי' אמו וקי"ל כוותיה בקידושין שם וכ"כ נ"י וכ"כ בשם שאילתות ע"ש:
ט
ומיהו כו' מתני' שם חליצתה פסול' ואמרינן ברפ"ג דגיטין כ"ד ב' כ"מ כו' ואף ר"א ל"פ אלא בקטן ואנפילי' כמ"ש הריב"ש סימן תפ"ב וכמ"ש הרמב"ם וש"ע סנ"ה:
י
אפילו כו'. עבה"ג וכמ"ש ק"ב ב':
יא
י"א כו' דהנוטל כו'. מתניתין בבכורות פ"ט:
יב
דהרי בעינן כו'. מתני' ק"א א' וגמ' שם מ"ט דת"ק כו' ושם ב' בכ"ד ישראל כו' וק"ב צ' וק"ד א':
יג
ועיין כו'. כתובות ק"ה א':
יד
ואפי' הב' הן ע"ה. שהן א"צ להקרות:
טו
חלצו כו'. פי' לכתב אין עיכוב כמש"ש ק"ה ב' ועתו"ס שם. ד"ה לכתחלה:
טז
ואלו השנים כו'. דהא אפילו גרים דכשרים בד"מ פסולים בהן כמ"ש ק"א ב' וכ"ש קרובים או פסולים:
יז
ודוק' כו'. דהא אין מעכבין כנ"ל וכמו בשלש' לר"ש ור"י הסנדלר שם ק"ד ב' כ"כ ב"י ונ"ל כו' והוא דוקא שהקצו השלש' לבד אבל בלא"ה קי"ל בספ"א דמכות דאפי' מאה ונמצ' א' קרוב או פסול דבטלה כל העדות וה"ה לדיינים דהא דיינים מעדות גמרינן וכ"כ נ"י בשם הריטב' אלא שכ' דכה"ג אפי' לכתב כשר אלא שלא היה כבודו של רב שמואל להקצותו מן הב"ד ונראה מה שסתם הרב משום דנוהגין להקצותו לבד כמ"ש בסד"ח סי"ב וס"ל דלא כנ"י שמכשיר כה"ג לכת' ועבפס"ח סה"א וכן נראה עיקר:
יח
מיהו אם כו'. דקאמר (שם לא עשתה ולא כלום ובזה) צריכה כו' מ' לכתב:
יט
וי"א וכו' עפס"ח ס"ט ומש"ש:
כ
ומיהו בח"ה כו'. דהא הטעם שמא יכתוב כמש"ש וכותבין שט"ח בח"ה כמ"ש בפ"ג דמ"ק ועיין בה"ג:
כא
וי"א דאין כו' דהא דין הוא כנ"ל ואין דנין בהן כמ"ש בירושלמי הוב' ברא"ש פ"ד דסנהדרין ועח"מ סימן ב' בהג"ה ודוקא כו':
כב
ושהיה בעולמו רפ"ב:
כג
וזאת כו'. קי"א:
כד
או אפי' שם:
כה
או עבד כו'. רמב"ם וכמ"ש הרי"ף שם דאין זה עדות כלל ע"ש:
כו
צריך שידעו כו'. כמ"ש לעיל סי' קס"ד ס"א:
כז
צריך כו'. כמ"ש חזקה אין העדים חותמין כו' וכ"ש ב"ד וכן הכלל לכל מ"ש כאן:
כח
בן י"ג כו'. מתני' בנדה מ"ה ב' ועתוס' שם ד"ה אלו כו':
כט
והיבמה בת כו'. ק"ו ב' והלכת' כו':
ל
ושהביאו כו'. כמש"ש ה"ד אי דלא אייתי כו':
לא
אחר כו'. שם מ"ו א' מ"ח ב':
לב
ואם יש כו' תוספת מ"ט א' סד"ה ואב"א כרבנן דר"פ בא סי' דא"א לעליון בלא תחתון ובדדים א"א לומר שומא דאין באין בלא זמנם:
לג
וכן כו'. פח"מ סימן ל"ה ס"א:
לד
אלא ע"פ כו' יבמות ל"ט ב' פליגי בה כולי וכאן כ"ע מודים:
לה
וי"א כו'. ממ"ש בקידושין פ' א' מלקין כו' סוקלין כו' אע"ג שאין האב נאמן למכות ולעונשין כמש"ש אלמ' הוי כעדות:
לו
או שיצא כו' כמש"ש מלקין כו' הוחזקה נדה כו' ומפרש היאך הוחזקה נדה שיצא עליה קול נדה בין השכנים וזה כולו מדברי ר"ת אבל רש"י פי' בכתובות ע"ב שראוה לובשת וכו' וכ"כ לעיל סימן קט"ו ס"ב ובי"ד סימן קפ"ה ס"ב וכבר הקשה עליו הר"ר יואל הלוי כמ"ש במרדכי פמ"ח:
לז
או בדקוה צ"ל אם בדקו' ובדיקה מהני בכל אדם כמש"ל סימן קנ"ה:
לח
אבל לא כו'. דשמ' עשו ע"פ האב כי האב נאמן להקדשות כו' כמש"ש מרדכי ובלא"ה אמרי' קטן עולה למנין שבעה אלא משום ש"ץ כמ"ש בפ"ג דמגילה המפטיר בנבי' כו' ואף למ"ש בא"ח סימן נ"ה ס"ה בהג"ה וכמ"ש בירושלמי אין מדקדקין בקטן מ"מ שנים בעינן כמ"ש שם:
לט
או שהם אריכות כו' וע"ז סומכים כו'. סה"ת ומרדכי שם:
מ
ואם יש כולי. כפירש הרי"ף ורש"י וש"פ שם דאפילו קודם י"ב שנה דלא כהרמב"ם וכרב ספרא אבל רב זביד מספקא ליה וכמ"ש תוס' שם ד"ה רב וביד כו' ומשני חוששין כו' וכ"כ הרא"ש שם אבל הרמב"ן ורשב"א כ' שיש לפרש גם לרב זביד ודאי סימני' לה ומה שפריך ונבדוק ה"ק ל"ל לסמוכי על החזקה במקום שאפשר לבדוק ע"ש:
מא
ישבו כו'. עתוס' ק"ג א' ד"ה בין כו' ואמרינן כו' ואע"ג דקי"ל דחליצה כתחלת הדין כמש"ש ק"ד א' היינו להחמיר:
מב
ויעמדו כו'. שם ק"ו א' בתי כו' לחד פי' שברש"י ובספרי ועמד כו' וכמ"ש בתוס' הנ"ל:
מג
אבל בדיעבד כו'. גמ' שם בין עומד כו' ובע"ג דמ"ק כ"א ועח"מ סימן י"ז אבל הרשב"א ס"ל אף לכתחל' מיושב והוכיח ממש"ש א"ל ר"א והתניא בין כו' והוא לשיטת הראב"ד והרא"ש דס"ל דאמימר לכתחלה קאמר אבל לפי' הרי"ף דפוסל אפילו בדיעבד ופי' דשייך באידך דאמימר וכמ"ש תוס' שם ד"ה מאן בשם ר"ח וכמש"ל סל"ב אין ראיה משם וכ"פ ס"ח סל"א. דעת הרמב"ם דקריא' בעמידה מהא דספרי וכן רקיק' אבל חליצה מיושב מברייתא הנ"ל אבל מסוגיא דמ"ק א"א לומר כן וע' רשב"א שדחק עצמו לתרץ דבריו וכ' שעיקר ראייתו מהא דפריך ר"א לאמימר ע"ש וא"א לומר כן דהא הרמב"ם ס"ל כר"ח ורי"ף שהרי כ' או שהיה מהלך על אצבעות רגליו כו' שהחולץ כו' וכמ"ש בפס"ח סל"א ע"ש:
מד
וכן חולה כו'. ק"ו א' לפרש"י הנ"ל:
מה
דכ"ד כו'. כמ"ש בכתובות י"ד א' וע' תוס' דפסחים ל' א' בד"ה לישהינ'. ור"י מפרש כו':
מו
שאם כו'. כמ"ש בגט ספ"ה דערכין כ"א ב' ועתו' שם ד"ה האי כו' וביבמות שם חליצה כו' זימנין כו' דתניא וקרוב כו' ובערכין שם מאי עד שיאמר כו':
מז
וכן אם כו'. הגמ' דיבמות הני שהשוו לגט ובתוספתא פי"ב חליצה מעושית בב"ד של ישראל כשירה בב"ד של גוים פסולה ובגוים חובטין אותו וא"ל עשה מה שרב פלוני אומר לך כו' אמרינן בגיטין פ"א לענין גט:
מח
ואע"ג כו'. ר"ל דהא בב"ד שם ישראל כשר כנ"ל כמש"ש גט המעושה כו':
מט
וא"כ כל כו'. ר"ל דכפיה בישראל דוקא בדין כשר כמש"ש בסוף
נ
מ"מ אין כו' ר"ל כיון דרוב הפוסקים מסכימים דאין לכוף מפני זזה כמ"ש ל"ט ב' אין כופין דקי"ל כדעת תוס' ד"ה אימר דאין כופין דלא כרש"י כמו שהוכיח שם בתוס' ומש"ש בדברי ר"ת אלא אדרבא כופין כו' היינו במילי כמ"ש בכתובות ס"ד א' סד"ה ודיני כו' וכמ"ש בסימן קס"ה ס"א ע"ש מרדכי:
נא
ר"א כו' ובמרדכי כ' עוד ט"א שיראו אם מכוון לרגלו כמ"ש במתני' בגדול שהוא יכול להלך כו' וכמ"ש בפס"ח סס"ב:
נב
לפיכך כו'. כפי' ב' שברש"י דפי' ראשון כבר דחו אותה וכמש"ל סכ"ב בהג"ה:
נג
לכתחלה. כ"כ הרא"ש דדרשא דחשש אסמכתא בעלמא היא דאל"כ לא הוי פליג ר"מ ובפ' בתרא דיומא אמרי' דכ"ע הוא כו':
נג) ויש פוסלין כו'. ערש"י ק"ג א' ד"ה אנפליא וד"ה מדסיפא כו':
נד
אבל רצועותיו כו'. טור ומ' בכ"ד כשר ב"י. וצ"ל לפ"ז שלמד ממש"ש ק"ב א' קטרינן ביה מיתנא והוא חבל כמ"ש בכמה מקומות:
נה
וי"א כו'. וה"ה של שער אבל שאר דבר לא ממש"ש א"ל מי לא קרינן כו' א"ה כו' וההוא מיתנא הנ"ל פי' הרשב"א של עור או של שער:
נו
צריך לכתחלה כו'. דלכתחלה צריך לחלוץ בסנדל דרבה ורב יוסף הלכה כרבה כמ"ש בב"ב קי"ד קמ"ג ובגיטין ע"ד ב' ועוד דהלכה כר' יוסי אפילו מחבריו וגם פשטא דמתני' מ' דיעבד כמש"ש אלא שאין סנדל מצוי בינינו וסומכין על הירושלמי ר"פ מ"ח חלצה במנעל חליצתה כשרה למי נצרכה לר"מ דרמ"א אין חולצין במנעל תנא א"ר יוסי מעשה שהלכתי לנציבין וראיתי שם זקן אחד ונומתי לו בקי לך ריב"ב מימיך ונימא לי ר' שולחני הייתי בעירי ועל שולחני היה תדיר ונמתי לו ראית חולץ מימיך במה היה חולץ בסדל או במנעל אמר לי רבי וכי יש סנדל במקומינו ואמרתי מה ראה ר"מ לומר אין חולצין במנעל וכמ"ש הרא"ש וש"פ אלא שהרמב"ן הקשה עליה אדרבא משם מוכח להיפך דאף במקום שאין מצוי מדאמר מה ראה ר"מ כו' אלא לפי שאין תקנה בדבר חשוב דיעבד וגם סומכין על פוסקים הנ"ל מ"מ לכתחלה עושין צורתו דומה לסנדל בכל מה דאפשר:
נז
שיהא העור כו'. רש"י ק"א ק"ב:
נח
וי"א שתהא כו' מהא דשבת ס' ב' וכפי' הסמ"ג וסמ"ק:
נט
וי"א מבפנים. ט"ס וצ"ל ולא מבפנים כו':
ס
וי"א כו' כפרש"י שם ומ"ש בגד הוא עפ"י פי' ראשון של רש"י ליבמות. ק"ב ב' ד"ה התפור:
סא
וי"א שעושין כו' שכן פי' החילוק בין מנעל לסנדל ואמרו שזהו מסאנא שאמר הרי"ף שם ונראה שמפ' מ"ש גזירה משום מנעל מרופט היינו קרוע התפר אבל בשבת מ' שהיה מב' חתיכות וערש"י שם ב' ד"ה אלא לחזק כו':
סב
אבל כו' וגם כו'. ממ"ש סנדל התפור בפשתן כו':
סג
וגם הרצועות כו'. ממ"ש הוא של עור ותרסיותיו כו':
סד
י"א כו'. כמ"ש בפ"ב דשבת חשש כו' ואף שהרא"ש וש"פ דחו דבריו מ"מ הרבה פוסקים כתבו כדבריו ועב"י:
סה
וגם כו' דהכל למידין מתחש כמ"ש בגמרא שם הוא של עור כו':
סו
יהיו בו כו'. ק"ב א' קטרינן בה מיתנא כו' ושם ב' תרסיותיו מ' שנים וכמ"ש בהדיא בשבת קי"ב א' אלא שרש"י פי' שם פי' אחר על תרסיותיו שפירש מקום קביעות הרצועות מכל מקום מ' שהן שנים:
סז
וי"א כו'. מהא דב"ק נ"ט ב' וסנהדרין ע"ד ב' ותענית כ"ב א' ומכמו שכתבו תוס' שם ושם עיין מש"ש: אבל הרי"ף והרא"ש פ' בסנהדרין שם ערקתא דמסאנא שאומות העולם עושין אדומות וישראל שחורות ואף לפירוש תוס' חומרא זו אין לה פנים דבשלמא החילוק שבין מנעל לסנדל ניחא דמנעל לכתחלה גזירה משום כו' אבל במנעל עצמו כיון דהאידנא הכל הולכין ברצועות שחורות מאי קפידא איכא ואף שכאן בסימן זה כתב כמה חומרות וחומרות דחומרות חומרא זו א"ל פנים וקולא היא:
סח
וגם כו'. סדרים:
סט
אבל השאר כו'. כמ"ש ספ"ק די"ט תוס' הנ"ל:
ע
אבל מבפנים כו'. כי לא אמרו שם אלא מבחוץ וכמש"ש רי"א אף לא מנעל שחור כו' באתרא כו':
עא
ויהיו הרצועות כו'. וכמש"ש דמיהדק טפי כו' ובכך הוא מהודק היטיב:
עב
יעשו בו כו'. כפי' הטור ורי"ו מש"ש חומרתא וכדעת רוב הפוסקים דשניהם בעינן חומרתא ומיתנא אף שהרמב"ם ורשב"א סבירא ליה דרצועות לבד סגי אלא דחומרתא לבד לא ורי"ף וראבי"ה סוברים דשנצי לבד סגי ומה שכתב האי דידן ר"ל דלית ביה שנצי והרא"ש כ' דבדידן א"צ לכלום שדידן מהודק בלא"ה כמ"ש בסנ"ג בהג"ה ע"ש מ"מ יש לעשות כהני רבוותא הנ"ל:
עג
וי"א כו'. כגי' חומרתי לשון רבים ורבים הם שלשה כמ"ש בספ"ד דגיטין ולפחות שנים:
עד
ולא יהיו הקשרים כו'. כמ"ש בשבת קי"ב א' בדחומרתא דקטרי כו':
עה
י"א שלא כו'. כמש"ש ק"ב א' אבל משמע משם להיפך כמ"ש מ"ט אילימא כו' וערש"י ד"ה א"ה אפילו כו' אלא לחומרא בעלמא לכתחלה:
עו
ויזהר לתפרו כו'. ממ"ש בספ"ק די"ט דנקט בסיכי וערש"י שם:
עז
ועושין כו'. כצ"ל ואפשר שהן מפ' א"ם אפילו ר"ל אם עשו בצורה זו אפי' דיעבד פסול אלא בשאינו עשוי כך וכן לא איבעיא להו כה"ג דודאי פסול שחולץ שניהם כאחד ולא איבעיא להו רק בשחולץ אחד וגם הא דמחופ' עור ל"ק דשם תפור ונראה כ"א משא"כ כאן וכ"ז דוחק גדול דאין נראה כלל:
עח
יהא עשוי כו'. מתני' ק"א א' ובשבת קי"ב א':
עט
ולא יהיה כו'. ק"ב א':
פ
עד כו'. מהא דשבת קמ"א ב' תוס' שם ושם:
פא
חלצה כו'. כרבנן דר"מ וכמ"ש ק"ג א"ב ועא"ח סימן ש"א סט"ז:
פב
או של שעם. ק"א ב':
פג
או ברגל שמאל ק"ד א' כת"ק:
פד
או שהיה כו' או כו'. ק"ג ב'):
פה
או קרוע כו'. ק"ב א' כנ"ל:
פו
או בסנדל כו'. מתני' ק"א א':
פז
מי כו'. ק"ב ב'):
פח
היה כו' כנ"ל:
פט
או שבגד כו'. דלא כלשון ראשון שברש"י ק"ב ב' ד"ה התפור וראיה ממחופה עור הנ"ל כ"כ כל הפוסקים:
צ
או שחלץ כו'. מתני' וגמרא ק"א א' ק"ב א':
צא
שולט כו'. כמ"ש בתפילין בס"ב דמנחות:
צב
ואם היא כו'. כמש"ש בתפילין:
צג
אטר כו'. סמ"ג וסמ"ק כתב לחלוץ בשל ימין דל"ד לתפילין דשם משום כהה וראיה מאזן דודאי לא שייך שם משום כח בימין יותר משמאל אלא גזירת הכתוב הוא במצות חליצה:
צד
י"א כו'. ממ"ש בחולין צ"ב ב' בעי ר' ירמיה כו' והקשו מאי איבעיא ליה והא אמרינן בספ"ג דמנחות דבתר דידיה אזלינן ותי' דתפילין שאני דלא כתיב ימין או שמאל אלא יד כהה אותו שהוא כהה אבל במה שהקפיד תורה ימין או שמאל או שאר דבר מספקא לן אי בתר דידיה אזלינן או דשלמא:
צה
ויש כו'. מברייתא דבכורות מ"ה ב' דאטר פסול ופי' לפי שאין לו ימין כלל אבל ס' הראשונה פי' שם משום כחישותא והוי מום ודוקא שולט בשתי ידיו כו' דברייתא אתחילה בשמאל כמ"ש שם:
צו
יבטל כו'. ק"ב א' ה"ד אילימא כו'):
צז
ומטעם זה כו'. וגם כולי כ"ז אינו אלא חומרא בעלמא
צח
ויכרוך כו' דלכך עביד מיתנ' אע"ג דאית חומרת':
צט
ויקשור כו'. עמש"כ אבל לדינא עיקר כדברי ירוש' בקשר א' ועניב' ע"ג דאף דבשבת לא הוי קשירה מ"מ לחליצה לא בעינן רק שיהא מהודק וכמ"ש הרא"ש וכמש"ל בסל"ג בהג"ה ועניב' מהודק וכמ"ש בשבת קי"א ב' בעי רב אחדבוי כו' והוא יותר טוב מב' קשרים שאינן מהודקין כמ"ש בשבת שם א"ד טעמיה כו' וז"ש בירוש' הנ"ל עונבו כדי כו' ול"ק בקשר שאינו מהודק ואף ר"ז דאמר קושרו ל"פ על ר"ח אלא קושרו בעניב' קאמר וכ"ה הגירס' בירושלמי ר"ז מחוי לר' בא ב"י כיצד הוא עושה כדי שיכול להלך בו מאיליו כיצד הוא עושה א"ר חנינא עונבו כדי כו' ור"ל היאך עושה שיהא מהודק שיכול להלך בו מאיליו וגם להתירו בא' מידיו וזה א"א ע"י קשרים ואף לגי' שכ' תוס' י"ל ג"כ שמפרש דברי ר"ז ואף את"ל דפליג מ"מ בירושלמי מסיק כדברי ר' חנינא וכ"כ המרדכי שפ' ר"ח עיקר:
ק
שני כו'. שאין קשר גמור פחות מהן מהא דפ"ד דשבת בשקשרן:
קא
ואל יהדק כו'. ועניב' כו'. עתוס' שס ד"ה אע"ג בשם הירושל' וכ' ומיהו כו' וכ"כ הרא"ש דהא קי"ל דעניב' לאו קשר הוא אבל מרדכי כתב נראה דר' חנינא עיקר ע"כ לא יהדק הקשר השני וסה"ת כ' לצאת י"ש ת"ק ור"ח וז"ש ועניב' כו' וכבר הקשה ב"י הא העניב' הוא כדי שתוכל להתירו כו' ועכצ"ל ס"ל ג"כ שאין מהדק הקשר השני אלא שאין יוכל להתקיים וע"י עניבא מתקיים ועפס"ח סימן ס"א:
קב
וצריך כו' כנ"ל משום מעל דמעל:
קג
ויסבב כו'. כנ"ל שיהא מיהודה:
קד
סביב לשוק. ששם היא על השוק ערום וז"ש בירושלמי ביני מתני' שקושר מן הארכובה למטה:
קה
ויש מי כו'. כגי' הרי"ף מודה רבא בלא אבה יבמי ואסוקי מילתא היא כר"ז דאמר כל הראוי כו' וכ' הנ"י ואם ראויה למקרי' בבת אחת לא מיעכב' ואי לא מיעכב' ולדבריו ה"ה בלא חפצתי והא דנקט לא אבה דסתמן של אנשים ראוין לכרת ועפס"ח סס"ו:
קו
ויקראו כו'. כנ"ל סי"ב:
קז
וי"א כו'. ממ"ש אלא לא אבה יבמי כו' וכן בלא חפצתי לקחתה אבל כל הפוסקים כ' רק לא אבה לא חפצתי וכמ"ש לא לחודיה:
קח
לא אבה יבמי. ל"ד אלא ב' תיבות לבד כמ"ש בפס"ח ס"ט צ"ו וכן בלא חפצתי:
קט
גם בלא חפצתי. כדעת הסמ"ק דלכתחלה מודה רבא וע' בפס"ח שם ומש"ש:
קי
יעמוד כו'. כדי שיוכל לדחוק יפה:
קיא
ותתיר כו'. שם ק"ב א' בין שהתיר כו':
קיב
הכל כו' ותתפוס ותחלוץ ירושלמי הנ"ל וכגי' כל הפוסקים וגוררתו בימין:
קיג
וכ"ז בלי סיוע כו'. ממ"ש בירושלמי שם והביאו תוס' שם עונבו כדי שתוכל להתירו בא' מידיו דלא כר"ת שכתב שמסייע בשמאל והוא כגי' תוס' וגוררתו בשמאל ופי' שמסייעתא ועספ"ז דברכות:
קיד
ובכ"ז כו') . מברייתא הנ"ל בין עומד כו' דיעבד דלא כהרמב"ם:
קטו
ומשלכ' כו'. עמ"ש בפס' סע"ד:
קטז
חלצ' כו'. מהא דסל"א וכמ"ש בגמ' מי כתיב וחלצ' כו':
קיז
וי"א כו'. כמ"ש בירוש' ר"ז מחוי לר' בא ב"ר יצחק כיצד הוא עושה קושרו כדי שהוא יכיל להלך בו מאיליו אלמא דוקא בסנדלים שלהן שלא היו יכולים להלך בו בלא קשיר' וע"ז אמרו שם כיצד הוא עושה כו' ואמרו שם עיקר חליצה התרת הרצועה לפי שניתר ונופל מאיליו אבל בשלנו א"צ דהא קשירה לא נזכר בתורה:
קיח
או שמהלך כו'. כשטתו שמפרש כפיר"ת והרי"ף כנ"ל ועבה"ג:
קיט
וי"א כו' ירושלמי כינוי מתני' בקושר מן הארכוב' ולמטן כשירה מ' הארכוב' ולמעלה פסולה:
קכ
וי"א דבנקטע' כו' ממ"ש ק"ג א' ורמינהו רגלים כו' הרז"ה וכפ' רא"ש שם:
קכא
אבל אם כו'. רש"י שם א"ה אפילו כו' כנ"ל:
קכב
תעמוד כו'. כמ"ש וירקה בפניו:
קכג
רוק הנראה לדיינים מתני' ק"ו ב':
קכד
יבמה כו'. כמש"ש מי כתיב וירקה כו' ודלא בהא דאבוה דשמואל שם והראב"ד כ' דהא דאבוה דשמואל מיירי שלא בפני ב"ד לפסול מן האחין וכמש"ל סמ"ה:
קכה
וי"א כו' כההי' דאבוה דשמואל ס"ל דבני מדרשא ל"פ אזה וכפירש"י שם ד"ה מי כולי ואף את"ל דפליגי בדאורי' אזלי' לחומרא אלא דלפרש"י דל"פ אפי' חליצה פסולה לא הוי וע"ל סמ"ח וכ"ה בירושלמי הלכה ו' בעובדא הנ"ל דלוי הנ"ל אמר שם ירקא דם אם יש בו לחלוחית של רוק כשר וכן אמרו שם בשם הרבה מאמוראים דדוקא אם יש לחלוחית של רוק ואין חילוק בדבר ואף שהעובדא דלוי שם בע"א דלא שאול בי מדרשא ע"ש מ"מ לדינא ל"פ:
קכו
ונהגו כו'. משום דמצינו בכתובות מ"א ב' ד"א מרבי' רוק וא"א בקיאין בכולן סה"ת:
קכז
וקטנה כי' כגי' שלנו קטנה כו' פסולה:
קכח
ואינה כשוטה וקטן כו' וי"א דה"ה כו'. הכל מדברי רמב"ם וקטן מפורש שם ק"ה ב' וברפ"ג דגיטין ובתוספתא פ"א דיבמות חרש שנחלץ וחרשת שחלצת והחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה וחולצות מן הקטן תצא ושלשה עשר דבר בה דר"מ שאמר משום ר"ע וחכ"א אין ממזר מיבמה וכמ"ש בגמ' ל"ב א' ומדס"ל לר"ע דהוי ממזר אלמא אין חליצתה כלום ועוד דבחליצה פסולה לא תצא כמ"ש בסנ"ה ולכך נקט הנך:
קכט
וי"א שחליצתן כו'. מדאמר במתני' פסולה ובגמרא אמרינן הטעם לפי שאינו באמר ואמרו כמו באלם וכן אמרינן שם ק"י א' ועמ"מ שם. ומש"ש ק"ה ב' חרש שנחלץ כו' אר"ל א"ר זו דברי ר"מ אבל חכ"א אין כו' אלמא דפסולה דמתני' דוקא הוא ודברי רמב"ם תמוהים מאד:
קל
בפני ב"ד. ממ"ש ק"ב ב' ואין חוששין שמא חלצה כו' ולא חששו לרקיקה:
קלא
ויש כו'. כנ"ל ס"מ:
קלב
ותהא כו' כמ"ש ברפ"ג:
קלג
ויש מי כו'. כנ"ל סי"ב דכ"ד שאין לו תקנה הוי דיעבד:
קלד
ולא מיקרי כו'. שהרמב"ם כתב הטעם משום שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק ועיין תוס' ק"א ב' ד"ה ש"מ כו':
קלה
קטנה כו'. כנ"ל כגי' פסולה וכמ"ש ברפ"ג דגיטין:
קלו
וכשתגדיל כו' משום דגי' הירושלמי ואם לא חלצה חליצתה כשירה ובתוספות קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה דר"א וחכמים אמרו אם לא חלצה חליצתה כשירה ולפי זה מה שכתב בגמ' והלכתא כו' היינו לכתחלה הרשב"א ואף לפי גי' שלנו כתב תוס' ק"ה ב' ד"ה קטנה כו' דלהכי לא ערב לה ותני יתור לשון החלוץ ומשתגדיל להורות דאינו כלום כמו בקטן וא"צ לכל הנ"ל א"צ לחזור רק הרמב"ם כתב דחליצה פסולה ויחידאה הוא. תה"ד ע"ש:
קלז
ואפי' כפל התנאי ממש"ש גט המוטעת פסולה וע"כ בשכפל דקי"ל כר"מ ובכתובות ע"ד א' מכדי כל תנאי כו'. ר"ל ואע"ג דרבינא ור"א אמרו ביבמות נ"ז א' דבתנאי בחליצה פליגי ורבינא אמר תנאי כפול כבר פי' תוס' ד"ה רבינא דלענין קדושין שאמרו:
קלח
ואפי' כו'. כנ"ל דאין תנאי בחליצה ואפילו חלוץ לה ובכך אתה כונסה היה כשר אי לאו משום דאין מתכוין משא"כ כה"ג:
קלט
ואע"פ שחליצה כו'. כנ"ל דמוטעת כשירה:
קמ
מ"מ כו'. כמש"ש זיל הב לה ואף רב פפא ל"ק משום שאינו הגון לה ומצוה רמי עליה לחלוץ והוי כעין אנוסה וכמ"ש הירושלמי שם א"ר מנא אם אמר ע"מ ניתנית:
קמא
כשאר כו'. רש"י שם וכתב הרמב"ן ורשב"א ורא"ש בע"כ מדין תנאי אין מצריכין ליתן דכל האומר ע"מ אין מחייבין אותו לקיים אלא אם יקיים תנאו יתקיים המעשה כו' וראיה ממ"ש בגיטין ע"ד ע"ה מתקנתו של הלל כו' ואם איתא כיון דנתחייב המעות פשיטא דבע"כ הוי פרעון כמ"ש בב"מ ע"ג ב' פרעיה זוזא כו' ועתוס' בגיטין שם ד"ה מכלל כו' אלא דכאן כיון שא"א לחליצה ליבטל חייב מדין שכירות:
קמב
או שא"ל חולץ שזו כו' ירושלמי שם איזה חליצה מוטעת שרשב"ל כל שא"ל חלוץ והיא ניתרת לך לאחר זמן אר"י אמש הייתי שונ' הוא מתכוין כו':
קמג
אבל נפסלה כו'. גמרא שם:
קמד
וכופין כו' כמ"ש בנודרת הנאה כו' עד שכופין כו'. בשגיטה יוצאה כו'. אלמא כיון דאסורה לו כופין וכמ"ש לעיל סימן קס"ה ס"ב ובירושלמי אתא עובדא קומי רב הונא ועבד כרשב"ל כד שמע רבי יוחנן פלג וכתב וחלץ לה זימנא תנינית:
קמה
א"ל כו'. ירושלמי שם אתא עובדא קומי ר"ח בר אבא וא"ל בני האשה הזאת אינה רוצה להנשא לך דרך ייבום אלא חלוץ לה עקור זיקתך ממנה והיא נישאת לך דרך נישואין מן החלץ לה א"ל אין אתא משה ושמואל לא שריא לה:
קמו
מסר כו'. ממ"ש פסולה וכמש"ל סנ"ה:
קמז
עברה ונשאת כו'. אע"ג דבלא חליצה אסרינן אבעלה משום קנסא הואיל ואסרה עצמה איבם כמ"ש איתגורי איתגור וכן באשת איש אמרו בהאשה רבה משום קנסא וכמו שכתבו בירושלמי שם קנס קנסו בה שתהא בודקת יפה מה שאין כן כאן דבלא"ה אסורה לו ריב"ש:
קמח
כותבין כו'. ספ"ק דב"מ שטרי חליצה כו' וכל כו' אלמא מעשה ב"ד הוא:
קמט
ואם כו'. יבמות ק"ו א':
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
קס״ט
א
סעיף ג' לכתחלה מצוה שיוסיפו שנים וכו' נ"ב אם די בפני שנים או בעינן שב"ד יכתבו לה ושיש פלוגתא בזה בין רש"י להרא"ש עיין מ"ש בזה במהדורא ב' שלי ח"ש בהל' גיטין סימן קנ"ב ייע"ש ודו"ק:
ב
סעיף ח' צריך שיכירו וכו' ואפי' אין כאן אלא ע"א וכו' נ"ב עיין בתשובתי לק' קאמיניץ קנה מקומה בהל' גיטין סי' ק"כ במהדורא זיין שלי סימן ק"פ שם הקשיתי קושיא עצומה מ"ט לא יהיה היבם בעצמו נאמן ליתן חליצה כמו בא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן ליתן גט מכח דאין אדם חוטא ולא לו ומן הש"ס אין ראיה די"ל הש"ס מיירי לייבם אינו נאמן זה א"ש כמו דא"נ לכנוס או דמיירי שיש ירושה והוי נוגע מכח הירושה אבל לחלוץ וליכא ירושה י"ל הוא עצמו נאמן גם קשה למה לא תהיה היא נאמנות ואף דהוי לה טובה מ"מ הרי ע"א נאמן באיסורין וכמ"ש הר"ן בקדושין שם פ"ג דאינו רק כמברר ההיתר מן האיסור והתם לבנ?ס אינו נאמן מכח דיצרו תקפו אבל באשה לא שייך יצרה תקפה כ"כ גם אין ההונאה מיד דמי יודע מתי תנשא לכך הוי ראוי שאף היא תהיה נאמנת לחלוץ והש"ס מיירי רק לייבם ומנ"ל להפוסקים דאף לחליצה אינה נאמנת ייע"ש וצ"ע כעת [וי"ל דמזה יהיה מונח ד"ה נשים אין נאמנין גם בזה וגם יהיה מונח דגם הזכרים הדומין לאלו אין נאמנין ולכך אין היבם נאמן ונפשט ספקו של הש"ג עיין בב"ש לעיל סימן י"ז ועיין במהדורא זיין שלי סי' קפ"ה מ"ש עוד בזה ודו"ק היטב]:
ג
באותו סעיף או אפי' קרוב או אשה וכו' נ"ב הנה בדין אשתמודעינהו דקי"ל דנאמן אפי' אשה וקרוב וקטן הנה אם זה הוי מן התורה או מדרבנן וגם אם מדין תורה גם היבם והיבמה היו נאמנין רק דרבנן החמירו דבעינן עדות כל דהו או להיפוך מן התורה לא היו נאמנין כלל רק רבנן תקנו שנאמנין עיין במ"ש בתשובה לק' טרנפאל בשנת תר"ה קנה מקומו באו"ח הל' תפלה סי' ק"א בחבורי לאו"ח אשר התחלתי בשנת תר"ה ייע"ש ושם כתבתי דזה תליא בשני התרוצים של התוס' בגיטין פ' הזורק (דף פ' ע"ב) ד"ה שם עירו ושם עירה יע"ש כי טוב הוא בעזה"י גם דברי הרמב"ם דמתיר לסמוך על קטן נבין מה שאינו מפורש בש"ס בארתי שם בזה ייע"ש ודו"ק: והנה נסתפקתי אם מהני בנכרי מסל"ת באשתמודעינהו ונראה ראיה דמהני עכ"פ שנים מסל"ת והוא ממ"ש בגיטין (דף י"ט ע"א) והובא בש"ע חו"מ סי' ס"ח באם אין יודעין לקרות קוראין לפניהם ב' נכרים במסל"ת זה שלא בפני זה וכבר הקשינו בתשובה ליו"ד סי' צ"ח במהדורא ה' שלי סי' קס"ג הרי אין מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה ומכ"ש בממון דחמיר מאיסור דאין הולכין במא"ה והבאתי שם ראיות לזה והוכחתי דבע"כ טעמו הוא מכח דעל"ג ואף דבעדות אשה לא מהני מכח על"ג ומפני תק"ע בשטר עבידי לגלוי טפי ייע"ש וא"כ ה"נ באשתמודעינהו כיון דהוי גילוי מילתא בעלמא ועל"ג טפי לכך מהני עכ"פ ב' נכרים במסל"ת ומה דלא נקט הש"ס נכרי מסל"ת היינו דבאשה וקרוב מפני אפי' אינן לפי תומן אבל בנכרי בעינן מסל"ת כמו התם אבל אין לומר דזה הוי בכלל עדות אשה דשייך ביה נמי משום עגונא ז"א דהרי חזינן דחד מ"ד ס"ל דאשתמודעינהו הוי בעדים והרי בעדות אשה נמנו וגמרו במשנה דאפי' מפי עבד ומפי שפחה בע"כ דבזה לא שייך עגונא וגם אידך מ"ד דאפי' אשה וקרוב מהני באשתמודעינהו נתן טעם מכח דהוי גלוי מלתא בעלמא ולמ"ל האי טעמא הרי י"ל משום עגונה ומנח דייקא ככל אשה ובע"כ דבזה לא שייך פק"ע וא"כ י"ל דנכרי ושפחה אינו נאמן לפי תומן ואין ראיה רק מכח דין הנ"ש ולכך בעינן ב' מסל"ת כמו התם והנה אין להקשות למה באמת לא שייך בזה משום עגונה הן אמת דבש"ס מבעיא בע"א ביבמה די"ל מכח מסני סני לא דייקא אך קשה למה לא פשיט הש"ס בעיא זו מפלוגתא דאשתמודעינהו ומוכח דלא שייך בזה תק"ע ומכח דמסני סני ולכך נראה דמזה יהיה ראיה דלא הקילו חז"ל בתק"ע רק אם מעיד על גוף המיתה ולא אם מעיד על דבר אחד ובתשובה אחת מכבר נשאלתי על זה מהרב דק' זלאטאפאלייא והוכחתי להיפוך אך מכאן יהיו מוכח דלא הקילו רק בעדות מיתה ממש ולא אם מעיד על דבר אחר אך ממשמעות הפוסקים לא משמע כן וצ"ע בזה ודו"ק:
ד
סעיף מ"ד צריך שיכוונו היבם וכו' נ"ב ע' בבאר היטב שהביא פלוגתא אם אבל יחלוץ או לא וע' מ"ש ביארו בתשובה ל"ק טולטשין קנה מקומו באהע"ז סימן י"ז תק"ע במהדורא ד' שלי סימן י"ג שם כתבתי השייך מעט לכאן דרך אגב ייע"ש ודו"ק:
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
קס״ט
א
סעיף ב' בהג"ה (י"א דאסור ליקח שכר) בכל מקום שאסור ליטול שכר. משום מה אני בחנם כו' וכדומה. גם אם הי' איסור רק מדרבנן מכל מקום הרי קיימא לן הפקר בית דין הפקר ואם לא פסק שכר בתחלה ועשה סתם ולא הי' לו בטלה דמוכח הרי גם כשיתבע אחר כך שכר פטורים מלשלם אפילו פ"א לא בדיני אדם ולא בדיני שמים. וגם תרעומת אין לו מכל שכן שנטילת השכר כנראה שהוא מן התורה אסור. ואם כן גם כשנותנים אחר כך מפורש בתורת שכר אין זה שכר [חסר ג' תיבות] ועל כל פנים אין מקום לשיתבטלו מעשיו על ידי השכר כי אם כשפסק תחלה בתורת שכר או שנטל תחלה בפירוש משום שכר אבל כשלא הי' תחלה לא פיסוק ולא נטילה אין שום פתחון פה לחשש כל דהו לשיתבטלו על ידי זה מעשיו כי ממה נפשך אם הי' לו בטלה או הליכה שיהי' מותר ליטול הרי נטל בהיתר גמור ואם לא הי' לו בטלה והליכה הרי לא הגיע לו לשלם אחר העשיה אפילו פ"א והיאך אפשר לומר שיש לזה שום נדנוד שכר כיון שלפי האמת מתנה הוא דיהיב ומצד חשש נתינה בטעות גם כן אין איסור בזה. גם שבודאי היותר טוב לפרש הדברים להנותנים שאין זה מצד שכר רק מצד מתנה בעלמא ומצד חשש אולי הי' איזה בטלה דלא מוכח או טרחא יתירה בעניני הרשות ומנהגים בעלמא המצטרפים בעשיות ההם או מילי דרבנן דלא סגי בלאו הכי שיצטרפו בכל עסקים ובמשפטים יש תמיד רבוי טרחות הטענות הנוספות. מה שהי' אפשר בשיתנו תורף הטענות כתובים לפני הדיינים ולמעט הטורח לולי בהלת הצדדים לממונם וכדומה הרבה. ועבור מצוה דרבנן מותר ליטול שכר כמ"ש הפ"י בר"פ ב' דיני כמבואר בר"ן נדרים ל"ו על כל זה גם כשנמנעים מלפרש הדברים מצד איזה טעמים שיש בזה מצד מילי דעלמא ודעתן של בריות. יש גם כן ללמד זכות שאין בזה משום טעות כל כך כי הוא מלתא דעבידא לגלויי ובמה דאיהו דאטעי נפשיה מבואר בפ' גיד הנשה שאין איסור גניבת דעת גם על עם בני ישראל ומצורף לזה דכל דיהיב אדעתיה דתחלת מנהג יסוד קדמונים מוסדי דור ודור עמודי עולם זצללה"ה הוא דיהיב ומצד זה אין חשש פתחון פה מצד המנהג לומר שגם דעביד סתם אדעתא דשכר הנהוג קעביד כי ממה נפשך אם הי' ח"ו המנהג שלא כראוי לא שייך בזה כלל מנהג עוקר הלכה כמ"ש בספרים בארוכות בזה דלא שייך מנהג עוקר הלכה כי אם בפלוגתא שההלכה רופפת גם שעל פי הכללים המסורים נראה לקבוע כן ההלכה כל שהמנהג הוא כצד השני דהפלוגתא הרי נקבעה ההלכה כן וכעין שכתבו התוספות סוף מגילה לענין הפטורת אבל היכא דליכא פלוגתא אפילו באיסור דרבנן אין משגיחין כלל על המנהג. וכמ"ש הפר"ח בריש ה' יו"ט וכיון שכן ממילא אין כאן משום נדנוד שכר כנ"ל כיון שהמנהג בטל הרי אין יוצא כלל בדיינים אפילו פ"א ואם נימא שבדרבנן כי האי שייך מנהג עוקר הלכה הרי פשיטא שאין שום פתחון פה לחשש כל דהו ואם המנהג נתיסד כראוי כמו שהוא בודאי בלי שום ספק בזה אצל שום בן אדם בן דעת שהראשונים חרשו כו' והפריכו לפנינו ש"ע ואנו אין לנו פה לאכול והם סקלו המסילה בכל דקדוק קטן קל בל דהו בכל האפשר. פשיטא שבמנהג כזה שהוא בעמודי עולם חסידים מובהקים קדושי עליון אשר ל"ה עין אדם וזכו תמיד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא וה' עמם בדבר משפטם חלילה וחלילה בתכלית להרהר אחריו או לערער עליו בשום פתחון פה כל דהו ובודאי יסודתו בהררי קודש אם כן אין חשש כלל מה דעבדו אדעתא דמנהגא דבודאי קא עבדי אדעתא דתחלת יסוד המנהג שלא הי' בו שום חשש כל דהו. וכבר כתבתי במק"א בזה. עוד טעמי היתר הנטילות חוץ טעמים הנ"ל ועל כל זה הרשות נתונה ונכון מאד שיהי' כל אחד עיניו על דרכיו בזה ולפרש בהדיא צד ההיתירים בפירוש וכשיעזרני השי"ת לשיהי' כנסיה לשם שמים במדינה זו בין חכמי הדור יתקנו בזה תקנות המוציאים מידי כל ערעור והרהור וערבוביא ח"ו בשמירה מעולה בפרסום על פי דפוס בצירוף תקנות רבות המצטרפות לזה:
ב
(עוד מצאתי) כתבתי במק"א שכשניתן מעות לבד"צ מסדרי חליצה וכדומה אחר החליצה אין צריך לטעם הקנאת המנעל שהוא טעם בטוח כידוע וגם אם המנעל הי' של החלוץ. מכל מקום אין צד פתחון פה לומר שהבד"צ נטלו שכר כי יש ממה נפשך בזה שמי שיאמר שהי' שכר חליצה ויבא לבטל החליצה לפי דבריו המעות חוזרות כיון שניתנו על מנת שתהי' חליצה שכשרותה גם מדרבנן וממילא אין כאן שכר חליצה גם כשלא החזירום גם אם סברא זו ברורה כי אני מסופק בזה עדיין מכל מקום אי אפשר להנהוג כן בעם בני ישראל שיהי' שכר העוסקים בחליצה ניתן להם רק אחר החליצה כי לפעמים יהי' על ידי זה פתחון פה לומר שהרי זה כנוגעים בעדות כשמצטרכים להעיד על שחלצה מהאנשים שנטלו שכר (בינינו אי אפשר שיארע כלל שלא יהי' עדים אחרים שיעידו שחלצה כיון שעושים בכנופיא גדולה) כי מה שניתן קודם החליצה לא שייך בזה חשש פתחון פה כנ"ל כי אלו הייתה החליצה נפסלת לא הי' עולה כלל שישלמו להם שכר שנית כי השכר הראשון הי' רק על פעולה הראשונה ואם כן העדות על כשרות החליצה אין בזה נגיעה כל דהו ואין אדם חוטא ולא לו ואלו הי' צד פסול בהחליצה הי' יותר טוב לפניהם לומר שהיא פסולה ויכלו לקבל שכר שנית. וכן הוא בגיטין. אך בהנותן שכר אחר החליצה כשכבר אמרו שהיא כשירה הי' חשש פתחון פה דנגועה לפעמים וגם שבדה"צ לא שייך בהם כיון שהגיד כו' ואם יאמרו נזכרנו איזה פיסול אחר קבלתם השכר גם כן יגיע להם שכר שנית מכל מקום אולי יש חשש פתחון פה שיש חשש נגיעה משום לזות שפתים וראיתי תשובה ארוכה בבית מו"ח נ"י אם שייך חשש נגיעה מצד שאין ניחא למשויא נפשיה הדרנא ואם שייך אדם עשוי להעמיד דבריו הראשונים שלא יהי' כטועה ומתעתע ושם יש ראיה דלא חיישי' לזה. אך אולי מכל מקום יש על ידי זה כעין לזות שפתים. ולזה אין אחר המנהג כלום בזה ואם ירצו לסדר איזה סדר אחר בעניני השכירות יוכל להיות על פי עצת חכמים על צד היותר טוב מכל צד בהתבוננות היטב ועל הנהוג עד כה במדינתינו נראה שאין חשש פתחון פה בזה ואין צריך לבחינת עת לעשות כו' ומה שכתבתי לגבי כעין זה הוא רק לרווחא דמלתא להשיב לכל אחד ואחד כפי דרכו וכבר די בטעמים הנ"ל מלבד שכר הליכה וכדומה טעמים נכונים:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
קס״ט
א
מצות חליצ'. עבה"ט וע' בס' זכור לאברהם אה"ע אות ח' כתב בשם הגאון חיד"א ז"ל דמותר לעשות ב' חליצות ביום א' ואין לחוש משום אין עושין מצות חבילות ואחר גמר הראשונה ושהלכו החולצת והיבם ימתינו מעט ויעשו החליצ' הב' ע"ש:
ב
ואפילו הם הדיוטות. עיין בתשו' שיבת ציון סי' צ"ח שכ' שאף שמדברי הירושלמי ר"פ מצות חליצ' משמע דלכתחל' צריך זקנים אנן לא קיי"ל כן אלא דג' הדיוטות שיודעין להקרות כשרים אפילו לכתחילה כו' ע"ש:
ג
נמצא אחד מהם קרוב. עיין במל"מ פט"ז מהלכות עדות שחקר שם בהא דקיי"ל נמצא א' מהם קרוב או פסול דגבי עדות עדותן בטילה איך הדין בדיינים אם הי' ב"ד יותר משלשה ונמצא א' קא"פ וכ' דמדברי רש"י פ' מצות חליצה (יבמות דף ק"ד ע"ב) אמתני' דחליצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קא"פ חליצתה פסול' ופרש"י דנמצא א' קא"פ הדר הוי לי' שנים מבואר דדוקא בשלשה משום דאי מסלקת הפסול הוי לי' שנים אבל אם הי' יותר משלשה חליצת' כשיר' ואמנם מדברי הנ"י מבואר דאף שיש שלשה בלעדו חליצת' פסול' עכ"ד ע"ש וע' בס' ישועות יעקב סק"ג מ"ש בזה וע' בס' נה"מ בח"מ סי' ל"ו מענין זה. וע' עוד בס' ישועות יעקב סק"ו במעשה באשה אחת שמת בעלה בלי ז"ק והי' לו שני אחים אחד גדול הראוי לחלוץ ואחד קטן בן ד' שנים ובקושי גדול שהשיגה חליצ' מאח הגדול ואחר החליצ' נתוודע ששנים מן השלשה דיינים היו קרובים שני בשני בחד בעל ורצו לכוף את היבם הגדול שיחלוץ שנית לפני דיינים כשרים אך נסתפקו מאחר שהחליצ' השנית היא חליצ' פסולה שאינה ראוי' ליבום מחמת החליצ' הראשונ' וא"כ צריכה לחזור על כל האחין ותצטרך להמתין עד כי יגדל האח הקטן ודבר זה בלתי אפשרי מכמה טעמים. והשיב ע"ז באריכות ומצדד להתיר להאשה הזאת לחלוץ שנית מיבם הזה וא"צ להמתין עד שיגדיל הקטן ע"ש:
ד
או פסול. עבה"ט מ"ש ואפי' אם קבלו ליבם כו' והוא מדברי הב"ש בשם ת"ה וע' בס' ישועות יעקב סק"ד שכ' דאף שהב"ש כתב דבר זה בפשיטות מ"מ במחלוקת שנוי' דמדברי הרא"ש פמ"ח מבואר דדוקא בדבר שפסלה התורה להדיא בב"ד של חליצה הוא דלא מהני קבל' אבל במה דלא מצינו להדיא רק משום דהוי כדיני ממונות לא עדיף מד"מ דמהני קבלה אך מדעת התו' שם מבואר דס"ל כדעת התה"ד ע"ש:
(ד) אביו ואמו מישראל. עבה"ט מ"ש שתוקי כו' אבל אם רוב פסולים אצלה כו' וע' בתשו' חתם סופר חאה"ע ח"ב סי' צ"ד שכתב דאפילו בהיתה אמו במקום שכונת ישראל קשה לסמוך על זה בעיר שרובה א"י ואין דלתות השכונה נעולים כו' וע"ש הועלות השתוקי על כסא הרבנות בודאי לא נכון מטעם שכתב רמ"א בתשו' שם שהוא בזיון לתורה ונקל הוא בעיני הבריות כו' (ע"ש בת' הרמ"א דמ"מ אם עלה ברשות לא ירד וכדיעבד דמי דאם נשאת לא תצא) אבל בלא מינוי בראש רק לסמכו שהוא ראוי להורות ולדון הנה מ"ש הרמ"א שם מדברי הרמב"ם דאם אינו ראוי לכל אין סומכין לחצאין דבריו תמוהים דהרמב"ם מיירי במי שאינו יודע להורות בכל התורה וע"ד שאמרו סוף הוריות אבל לא במי שאינו ראוי לדין א' מפני פסול אלא דמטעם אחר י"ל שלא לסומכו כי איכא למיחש מחמת בושה יחפה על עצמו במקום שאין מכירין ויזדקק לחליצה ע"ש):
ה
ושומר נפשו ירחק עיין בתשו' נו"ב תניינ' ס"ס קנ"ה שכ' לרב אחד אשר שאל אם אני נוטל שכר מחליצה ח"ו היה לא נהיית' ואפילו השנים המצטרפים עמי איני נותן להם רשות ליקח אפילו פרוטה אבל להשנים הנוספים אין אני מוחה ואירע לפעמים שאלו הנוספים מוותרים אח"כ איזה דבר לשנים הראשונים אני מעלים עין מהם אבל אני איני נוטל שום פרוטה לא בתחלה ולא בסוף עכ"ד. גם בס' ישועות יעקב סק"ב קרא תגר על שסמכו להתיר ליטול שכר מן החליצות דכיון דיש חשש ביטול החליצ' מכל וכל ראוי לגדור גדר בדבר וכתב דרבים נוהגין שהשנים הנוספים מקבלין שכר ואח"כ המה נותנים מזה לשלשה הדיינים ואם שגם זה לא יתכן מ"מ בזה ראוי לומר מוטב יהיו שוגגין אבל שיקבלו הדיינים בעצמן השכר חלילה להקל ע"ש וע' בע"ז לעיל סי' קנ"ד סק"ב ובס' גט מקושר בסג"ר אות י"א וגם בתשו' חתם סופר חי"ד סי' ר"ל:
ו
שנים על הג' עבה"ט שכ' לפרסומי מלתא: ובפי' סדר חליצה סעיף ט' כתב פרש"י לפרסומי מלתא דחליצה היא ולא לנסבא כהן. אי נמי דליתי אינשי וליקפצו עלה ע"כ. וכתב הב"ש כאן סק"ד דנ"מ בין השני פירושים אם היא גרושה מכבר לפי' א' א"צ חמשה אבל לפי' השני צריך ע"ש וע' בס' ישועות יעקב סק"ז שהביא ראיה דהעיקר כפי' השני ע"ש. וע' בס' בית מאיר שכ' על דברי הב"ש הנ"ל דא"כ גם לפי' השני אם היא גרושה ואומרת אי אפשי בתק"ח כגון זו שלטובתה נתקן מהראוי דנשמע לה וא"צ חמשה אבל לע"ד אין בידינו לשנות הדינים המבוארים ע"פ הטעמים הנאמרים להסביר הענין כי אולי יש עוד טעם נסתר מאתנו כו' ע"ש וע' בט"ז סק"ב:
ז
בלא קביעות מקום כשר. וכ' מהרש"ל ביש"ש סי' ב' ומ"מ אם קבעו מקום ובעת החליצה הלכו למקום אחר גרע ומסתפינא שצריך חליצה אחרת ע"ש:
ח
ביום שלפניו עבה"ט וע' בס' ישועות יעקב ס"ק י"א שהביא בשם הט"ז. שכ' דאם בעת הקביעות לא ידעו באיזה יום תהיה החליצה וקבעו מקום לחלוץ ביום זה או ביום זה לא מהני דאין ברירה. והוא ז"ל חולק עליו דמה ענין זה לברירה הרי הקביעות מקום הוא לחליצה ומה ענין בזה לומר שלא הוברר בעת הקביעות באיזה יום תהיה החליצ' ומ"ש מהר"י ברונא דאם נתבטל יום החליצה נתבטל הקביעות היינו משום שקבעו בחליצה ביום פלוני וכשנתבטל היום אפשר שלא יחלוץ לה עוד אבל אם בתחילה הי' מסופק באיזה יום יחלוץ למה לא תועיל הקביעות הראשון ע"ש:
ט
חליצתה פסולה. עיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס קי"ד שכ' דיש לו' דהיינו דוקא בנשואה שמחשב תחילת דין שע"י החליצה מתחלת לתבוע הכתובה וכמבואר טעם זה בהגהת מרדכי פמ"ח אבל ארוסה שחלצה בלילה יש מקום לדון לקולא רק שאיני מחליט זה לחלוטין ע"ש וע' נס' ישועות יעקב שכתב בפשיטות דהא דחליצה בלילה פסולה היינו אפילו בשומרת יבם מן האירוסין דלא חלקו חז"ל בתקנתם ע"ש:
י
דאין לחלוץ בע"ש. בס' ישועות יעקב הביא בשם הט"ז דבשעת הדחק חולצין בע"ש כמו בגט ע"ש ושם מבורר דהיינו באם יש הכרח גדול:
יא
או אשה עבה"ט בשם מהריב"ל שכ' דוקא שלא בשעת מעשה כו' בנה שורש דבר זה הוא מדברי הריב"ש סי' קפ"ב הובא בב"י לעיל ר"ס קנ"ז שכ' שנראה לו מלשון הרי"ף פ' החולץ גבי ואשתמודעינהו שאין אשה וקרוב נאמנים כשמעידים כן בשעת מעשה כו' ומהריב"ל מסיק שם דראוי להחמיר כדברי הריב"ש כי כך נראה מדקדוק לשון הרי"ף ע"ש. אמנם כבר כתב בב"י שם ע"ד הריב"ש דאין נראה כן מדברי הפוסקים אלא דאפילו לא אמרו כן אלא בשעת מעשה סומכין עליהם כו' ע"ש. גם בס' גט פשוט לעיל סימן ק"כ ס"ק י"ד הזכיר דברי מהריב"ל אלו וכתב דיש לדחות דקדוקו מלשון הרי"ף כו' וכ"כ הראנ"ח ח"א סי' פ"ט וגם בס' בני שמואל סי' מ"ט דקדק מדברי הטור דאפילו לא אמרו אלא בשעת מעשה סומכין עליהם וכן נראה מדברי הרא"ש והראב"ד והרשב"א כו' עכ"ד ע"ש ועמ"ש לעיל סימן קמ"ב סוף סק"ז. ומ"ש הבה"ט בשם רשד"ם דאפי' מפי כתב אפשר דמהני. ע' לקמן בס"ח בקצרה בבה"מ ס"ק כ"ה כתב שם בפשיטות דמהני. ועיין בס' ב"מ שכ' עובדא בא לידי שבאתה אשה עני' רחוק מ' פרסאות מזה לבקש יבמה לחלוץ ובאו שניהם לפני ובאשר חקרתי מי המכיר אותה לא הי' שום נפש מכיר בה ואף היבם מעולם לא ראה אותה ולא הכירה ואמרתי א"כ אי אפשר שתחלוץ והשיבה שיש אתה כתבים אולי יועילו וקריתי כתב מליצה מדייני עירה להשתדל לה חליצה מאחי המת בחנם ושם הי' נזכר היטב כי אשה זו שמה גוטכה היתה אשת ר' יוסף בן מרדכי שוויד ור"י הלזה הי' ניכר לנו באחי היבם ולכאורה די בזה אך אמרתי כי דברי רשד"ם הנ"ל אינם אמורים אלא באשה שעכ"פ מוחזקת בשמה אלא שחסר לנו הידיעה אם היתה אשת המת אבל בנ"ד מה הכרה היא זו במה שמעידים שאשה ששמה גוטכה היתה אשת המת אכתי מנא ידעינן שאשה זו שמה הכי כו' ולכן הוריתי לה שתתעכב בגבולינו עד תשלום שלשים יום ותתחזק בשם זה ע"י דקראו לה וענתה עסי' ק"כ ס"ג ואז יש לסמוך על הכתב שבידה ואף שעדיין יש לספק שמא אשת המת בררה אשה זו דשמה כשמה לזה י"ל דבכגון זה לא חיישי' לשני יוסף ב"ש אף בלא צירוף שם העיר כו' והאריך שם בזה להסביר דעת הר"א בן אסמעל שהביא הב"י ובפי' ס"ח סעי' ל"ז שסובר שא"צ להכיר שזאת אשת המת והביא ראיות לדבריו ומסיק מכל זה נראה בשעת הדחק גמור שבל"ז יש מקילין אף בהכרת האיש אפשר יש מקום לסמוך על הר"א עכ"פ בהכרה דידה אך בנ"ד אינו כלל שעת הדחק כי מצאתי לה תקנה בהתחזק שמה ל' יום חלילה להקל במה שהחמירו כל גדולי הראשונים אך למיחש עוד שמא אשה זו שמה כשמה יש לסמוך עכ"פ בזה לצירוף דעת הר"א הנ"ל כו' וכן נעשה מעשה שאחרי עבור הל' יום חלצה לפני עכ"ד ע"ש ועמ"ש לעיל סי' ק"כ ס"ק י"ב: ועיין בס' בית הילל שכ' וז"ל כתב האור זרוע בשעת הדחק כגון שהיבם רוצה לילך למדה"י ואין כאן עדים שמכירין אותו יחלוצו אע"פ שאין מכירין וצ"ע (זה הובא בפי' ס"ח סעי' ל"ה בהגה ע"ש ועמ"ש לעיל סי' קמ"ב סק"ז) ואני ראיתי פעם אחת שבאו שניהם איש ואשה באסיפת המדינה לחלוץ ולא היו מכירין אותם שום אדם ונתנו חליצה באסיפת המדינה והיו שם בפעם הזאת כמה גאונים ולא מיחו ברב המסדר חליצה עכ"ל ומשמעות לשונו שגם במעשה זו הי' שעת הדחק וכ"כ בשו"ת בגדי ישע סי' ל' ע"ש עוד בתשו' מאמר מרדכי סי' פ"ב ופ"ג באורך:
יב
ובדיקתן נתבאר כו' עיין בס"ח של מהר"ם אות ז' ועיין בשו"ת רבינו עקיבא איגר ז"ל חא"ח סי' ז' שדעתו להחמיר בבדיקת האיש אף בנודעו השנים דאיכא חזקה דרבא מ"מ יש לבדוק בב' עדים אף דגבי בדיקת היבמה מהני בדיקת נשים ואף אשה אחת כי אין ראי' מבדיק' היבמה חדא דיש לחוש לשיטת הרי"ף והרמב"ם דחליצת קטנה רק פסול מדרבנן (עב"ש ס"ק מ"ט) משא"כ חליצת קטן ודאי פסול מדאוריי' וחליצה מקרי דבר שבערוה כמ"ש הנ"י פי"ב דיבמות ועוד בלא"ה יש לחלק דדוקא בדיקת קטנה דהוי מלתא דגנאי לבדוק ע"י אנשים וממילא אף אשה אחת נאמנ' משא"כ בדיקת קטן דאפשר בקל לבדוק ע"י ב' עדים ע"ש ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' רפ"א סק"ז. ומיהו י"ל דדוקא בבדיקת שתי שערות אבל בדיקת ריבוי שערות דהטעם דמהימנינן לאחד משום עבידא לגלויי כמ"ש בד"מ ובב"ש סק"ז י"ל דגם הוא ז"ל מודה דא"צ להחמיר עכ"פ בנודעו השנים ועמ"ש בביאורי לס"ח שם:
יג
אין סומכין כו' עיין בתשו' נו"ב סי' צ"ג שתמה על דין זה דאין לדבר זה שורש לא בגמ' ולא בהרי"ף ורמב"ם והרא"ש והגם שהטור העתק דין זה בשם הרמב"ם הנה לא כתבו הרמב"ם לענין חליצה כלל רק לענין למכות ולעונשין ובמרדכי פ' מ"ח והובא בב"י מבואר דבר זה בשם גאונים הרבה ועל כל דבריו שם יש להשיב כו' (מ"ש בתשובה שם וז"ל ולא עוד אלא אפילו יהיבנא להמרדכי דידיה דאינו נאמן להעיד שפלוני אחי המת (עב"ש לעיל סי' קכ"ז סק"ב) היינו משום דרובא דעלמא לאו אחוהי דמיתנא הם וא"כ בא העד להוציא את פלוני מהרוב כו' עכ"ל איני מבין זה דמ"מ רוב' דעלמא הם בחזקת כשרות ולא יאמרו בעצמם שהם אחוהי דמיתנא לחלוץ לה ולהכשילה ולגבי פלוני זה שאומר גם כן בעצמו שהוא אחוה דמיתנה ליכא רובא דעלמא ואין העד בא להוציאו כלל מהרוב. ומה שתמה שם על המרדכי שכ' דהיתר יבמה לשוק הוא דבר שבערוה. ע"ש בסי' נ"ד דשם האריך יותר בזה. ע' בזה בח' רע"ק איגר שהוב' בס"ק הקודם וגם בתשו' חמדת שלמה ס"ס ע"ט הבאתיו (לעיל סימן קנ"ז סק"ט) וליישב דעת הגאונים הנ"ל נ"ל דאינהו באמת ס"ל כדעת הרא"ש (לעיל סי' קנ"ח ס"ג בהגה) דעד א' ביבמה להתירה לשוק אינו נאמן דמסני סניא לי' כו' וכל זה לפי פי' המרדכי גלוי מלתא (שאמרו בהחולץ גבי אחוה דמיתנא) היינו שמוחזק בלא"ה וכבר כתבתי ששלשה עמודי הוראה לא פירשו כן. וגם על הש"ע תמיה לי שהרי פסק בסי' קנ"ח ס"ג דעד א' נאמן ביבמה להתירה לשוק ואיך פסק כן דלהעיד שהוא בן יג"ש צריך עדים כשרים והאריך ליישב קצת ומסיק ומכל הלין טעמי עכ"פ נ"ל שאין להחמיר כ"כ בענין עדות על קטן שהוא בן י"ג שנה ואף שאין בכחי לחלוק על גדולי הקדמונים אבל עכ"פ כל מה דאפשר להקל (באם יש צד בלא"ה להקל עמ"ש לקמן ס"ק ט"ו) יש להקל ע"ש. וקצת חידוש על הגאון נו"ב ז"ל שלא הבי' בזה דברי הש"ג סוף קדושין דהוה תנא דמסייע לי' שכ' שם בשם ריא"ז וז"ל ובסה"ת אומר בהלכות חליצה שאין האב נאמן על בנו להחזיקו גדול בחליצה ואין שיטות התלמוד כדבריו שהאב נאמן על תולדות בנו לומר שבזמן פלוני נולד או בענין זה נולד בין אם להעיד עליו בממון כגון להחזיקו בכור ולתת לו פי שנים בין אם בא לפוסלו ולומר שנולד בפסול ונאמן עליו להתירו בממזרת או להתירו בפסולי כהונה אם הי' כהן וכן אם בא להעיד עליו בשאר האיסורין להחזיקו בגדול לכל דבריו חוץ מן המכות והעונשים כו' עכ"ל ע"ש ועיין במג"א סימן תקע"א סק"ג. ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סימן פ"א סק"ז: (ובתשו' ח"ס ח"ב סי' פ"ו כתב להשואל וז"ל ראשון תחלה נאמר מספר השנים אשר לו יחקר ע"פ הרבה מאנשי ק"ק א"ש לכאורה אם נפסול עדות האב ובעי' דוקא ב' עדים כשרים להעיד על השנים א"כ בעינן ב' עדים היודעים יום לידתו כי אלו אנשי עיר הנ"ל המעידים עתה שהוא כבר בן י"ג שנים כולם ע"פ האב המה מעידים ואין ממש בעדותם אבל זה ליתא אע"פ שהאמת כן הוא שכל עדותן הוא ע"פ מה שהחזיק האב את הבן בחזקת יג"ש מ"מ כיון שהחזיק כן שלא בשעת מעשה עדות יבמה והוחזק כן הרי הוא נאמן אפי' לסקול על ידו כאות' אשה שהי' מורכב שנה על כתיפה בפ' עשרה יוחסין וכמ"ש הרמב"ם פי"ו מה"ס גדולה מזו לענין עד א' דעלמא מהימן בכה"ג לעונשים ואם לא נאמר כן לא תמצא אדם לוקה ומביא קרבן על נדה דמי יאמר שהי' נדה כו' באופן שעדות השנים ע"פ אנשי ק"ק א"ש הוא עדות גמור וכשר מה"ת כו' עכ"ל. ותימה שלא הזכיר כלל מדברי הש"ע דאף להי"א המקילין דמועיל חזקת השכנים מ"מ בעינן דוקא שלא ע"פ האב עיין בב"י וגם לא הזכיר כלום מדברי הנו"ב הנ"ל וצ"ע ועיין בבה"ט ס"ק י"ג בשם הרש"ך והרשד"ם ועמש"ל סי' י"ז ס"ק ט"ז):
יד
או בדקום. ט"ס הוא וצ"ל אם בדקום. ביאור הגר"א ז"ל וכן הוא בלבוש סעי' י"א:
טו
אם יש להם ריבוי שערות או שהם ארוכות. עיין בתשו' נו"ב סי' ל"ג על דבר יבם קטן ואביו מעיד שהוא בן י"ג שנים ויש לו שערות הרבה אבל אין בכולן אפי' אחד שיהא כרוחב אצבע רק קצתן הם כדי לקרוץ בצפורן וקצתן כדי ליטול בפי זוג וקצתן כדי לכוף ראשן לעיקרן. וכתב הנה שיעור אורך השערות כתב בפי' ס"ח סעי' כ"ז שהוא כרוחב אצבע שקורין אמה. ודעת הב"ח (הובא בהגהת הב"ש שם) דאם היבמה יושבת עגונה כמה שנים גם על שיעור זה אין לסמוך כ"א ארוכות הרבה. ובסי' קנ"ה סעי' י"ח פסק הש"ע דשיעור אורך השערות לחליצה הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן וכ' שם הב"ש בשם הט"ז דאין זה סותר למה שמבואר בפי' ס"ח דבעינן כרוחב אצבע דשם מיירי שאין ידוע שהוא בן י"ג שנים וגם שם א"צ בדיקת גומות. ולפ"ז היכא דידוע שהוא בן י"ג סגי בשערות כדי לכוף אלא שצריך בדיקת גומות. אך כ"ז בלא ריבוי שערות אבל ביש ריבוי שערות כתב בש"ט סי' קס"ט אם יש להם ריבוי שערות או שהם ארוכות כו' חזקה שבאו לכלל שנים וחולצים וע"ז סומכים שלא לבדוק אם יש גומות כו' הרי דריבוי שערות אף שאינן ארוכות מהני אף בלא נודעו השנים וגם לא בעי בדיקת גומות ומדלא הזכיר המחבר בריבוי שערות שיעור גודלן משמע דכוונתו על סתם שערות כפי שיעורן לחליצה להמחבר (בסי' קנ"ה) דהיינו כדי לכוף (ע' בש"ע לעיל סי' קמ"א סעי' כ"ח) אך הב"ח בסי' קנ"ה פסק כשיש ריבוי שערות א"צ לבדוק באורך השערות כלל דמסת' הגיע לכלל גדלות וא"צ לבדוק אם יש בעיקרן גומות גם א"צ לבדוק אם יש ביניהם על הפחות ב' שערות שיהי' בהם שיעור כפיפה. אלא שכל זה נוכל לומר בנודעו השנים ע"פ עדים (נראה שמפרש מ"ש הב"ח דמסתמא הגיע לכלל גדלות אין כוונתו על השנים אלא ר"ל דע"י שערות אלו היא נחשב גדול אחר שנודע לנו ג"כ שהוא בן יג"ש. ולשון דמסתמא. קצת לא משמע כן) אבל בנדון השאלה דידן דלא נודעו השנים ע"פ עדים כשרים ומה שאביו מעיד עליו שהו' בן יג"ש הרי דין פשוט בטור וש"ע שאין סומכין במנין השנים לא ע"פ קרובים כו' א"כ אפשר דהא דמהני ריבוי שערות שנסמוך ע"ז שהגיע לכלל שנותיו הוא דוקא בשיש בכולם כדי כפיפ' אבל אם אין בריבוי כדי לכוף רק מעט שערות הם כדי לכוף לא. אמנם כיון שדבר זה אינו מפורש וכבר כתבתי למעלה (הובא לעיל ס"ק י"ג וע"ש) דנ"ל מדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דהאב נאמן לחליצה א"כ עכ"פ על עדותו של האב בצירוף ריבוי שערות יש להקל אם יש בהם קצת כדי כפיפה והמותר אף אין בהם כדי כפיפה עכ"ד ע"ש היטב. וע' בס' ישועות יעקב סק"ח תשובה ארוכה בענין זה והזכיר ג"כ דברי הב"ח הנ"ל שכתב שאם יש ריבוי שערות א"צ לבדוק כלל באורך השערות אפילו לראות אם יש ב' שערות שיהי' בהם שיעור כפופה והוא ז"ל האריך דגם הב"ח לא איירי אלא בנודעו השניה ע"פ עדים כשרים (וכדברי הנו"ב הנ"ל) ואפילו בנודעו השנים ע"פ עדים ג"כ אין לסמוך ע"ז למעשה ומסיים שם וז"ל גלל כן לדעתי חלילה להקל בזה לסמוך על ריבוי שערות שאין בהם אפילו שתים כדי לכוף ראשן לעיקרן בפרט באיסור יבמה לשוק ולהוציאה מחזקת זקוקה ובפרט היכא שאין השנים ידועים ע"פ עדים גמורים דבזה כ"ע מודים ולא נחלק אדם מעולם ואף אם ידועים השנים ע"פ עדים אני מיראי הוראה להקל באיסור תורה ונכון מאד להחמיר בזה ביחוד שאין בזה מקום עיגון עכ"ל ע"ש: (וע' בתשו' ח"ס ח"ב סי' פ"ו ע"ד החליצה שנעשה בב"ד ע"י שנודע להם מהרבה אנשים מעיר היבם שכבר עברו עליו יג"ש אך ע"פ האב המה יודעים וגם בדקו עד א' ומצא ריבוי שערות שהי' בהם לכוף ראשן לעיקרן וגם גומות וכעת מערער רב אחד ואומר שהאב הביא החלוץ לפניו ובדקו ולא מצא שום רושם שיער. והשיב הנה עדות השנים ע"פ אנשי עירו שיודעים ע"פ האב שהחזיק כן שלא בשעת מעשה הוא עדות גמור וכשר מה"ת כו' (ע"ל ס"ק י"ג) ולפ"ז אחר שמצא מעלתו ריבוי שערות כדי כפיפה וגם גומות הי' מהראוי לחלוץ אע"פ שלא הי' בהם גם אחד שהי' גדול כאצבע אמה ואין לפקפק על זה אך זה שמערער אחד שהאב הביא החלוץ לפנין ולא מצא שום רושם שיער הנה אם הי' כאן ב' כתי עדים המכחישים זא"ז אע"פ שמן הדין הי' לומר אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה בחזקת איסור מ"מ הכא קיל אדרבא אוקי גברא אחזקת שהביא ב"ש חזקה דרב' כיון שיש עדים שעברו עליו הג"ה זמן רב ועוד קולא אחרת כבר יצא הדבר בהיתר קודם ביאת עדות השניים וזהו סברת הר"י בר ברוך בתוס' כתובות כו' ע"ב. אך כ"ז היינו צריכין אם כת השני הי' מכחיש הכת הא' לומר היינו באותו מעמד ולא הי' בו שערות אבל עכשיו שמעידים על זמן אחר א"כ הא קיי"ל (בח"מ סי' ל) דמתרצים דבריהם אפילו על צד הרחוק וא"כ הי' לנו לומר שנשרי בין כך כדי לקיים דברי הראשונים מכ"ש הכא שהדעת נותן שהאב העבירם במזיד להנאת ממון או לנקום נקם כמבואר כו' ואולי כיון שמעלתו הזכיר גם גומות בדבריו אע"פ שלא הי' צריך להם הו"ל כבא לידון בשטר וחזקה (בח"מ סי' ק"מ ס"ד) דכיון דחזקה מכח שטר אתי צריך לברר וה"נ אפשר גבי גומות מכח שערות את' והיכא דאפשר לברר עדיין יש לברורי דהוי כמו שלח ואחוי לך גבי בעל מום בקדושין ס"ו ע"ב אך באמת ז"א כי אינו דומה לשלח ואחוי דהכא א"א לברורי כמ"ש הטור סי' קנ"ה בשם סה"ת דאין אנו בקיאין בגומות כו' (ע"ל ס"ק י"ז) וסיומא דפיסקא דאיתת' דא מותרת לכל גבר דתיצביין והסכים עמו רב מוסמך אחד להתיר' בלי פקפוק ע"ש):
טז
ריבוי שערות. ע' בתשו' נו"ב ס"ס צ"ג שכ' דאם נמצאו רבוי גומות בלא שערות כלל לא מהני דע"כ לא אמרו (לעיל סי' קנ"ה סעיף ט"ז) דמהני גומות ולומר חזקה שערות הי' בהם ונשרו אלא בנתברר שהגיע לכלל שנים דיש לנו חזקה דרבא שהביא סימנים אלא דחזקה זו לחוד אינו מועיל לחליצה וכשיש ג"כ גומות ויש לנו חזקה אין גומות בלא שערות בצירוף שני חזקו' הללו מחזיקין אותו לגדול אבל בלא נודע מספר שנותיו ואזד' לי' חזק' דרב' ולסמוך רק על חזק' שאין גומות בלא שערות וע"ז לסמוך לו' שהו' בן יג"ש לא סמכי' עכ"ד:
יז
שלא לבדוק עב"ש סק"י חולק על הב"ח שכ' שאין אנו בקיאין בבדיקת גומות דז"א דגומות בלא שערות אין אנו בקיאין אבל אם יש שערות רק לבדוק אם יש גומות תחת השערות שפיר אנו בקיאין גם בט"ז בסי' קנ"ה כתב כן ע"ש. וע' בתשו' נו"ב סי' צ"ג שתמה עליהם על המבואר מדבריהם דעכ"פ גומות בלא שערות אין אנו בקיאין והרי שורש דבר זה שאין אנו בקיאין בגומות הוא מדברי הטור בסי' קנ"ה בשם ס' התרומה (בש"ע שם סעיף כ"ב) ולא נזכר שם כלל שאפילו בגומות בלא שערות אין אנו בקיאין דשם כתב דאין אנו בקיאין להבחין שלא יהי' גומא ור"ל דלא ראינו גומות אינו ראי' ואולי יש גומות קטנות שאין חוש הראות שלנו שולט ולכן החמיר שם שאינה ממאנת אבל היכא שאנו רואין גומות אפילו גומות לחוד בלי שערות למימר שאין חוש הראות שלנו מועיל למה שאנו רואים בחוש זה לא שמענו. והאריך קצת בזה ומסיים דזה בלי ספק שאנו בקיאין בגומות ע"ש. ובס' כרם שלמה הביא דבתשו' בית אפרים סי' קל"א העלה בשם הגאון בעל הפלאה להחמיר כהב"ח דאף לבדוק אם יש גומות תחת השערות אין אנו בקיאין ע' שם וע' בפי' ס"ח סעי' כ"ז בהגהת הב"ש שם וע' לעיל ס"ק ט"ו ועמ"ש בביאורי לס"ח של מהר"ם אות ז':
יח
גדולים בקומה. ע' במל"מ פ"ב מהל' אישות דין כ"ב שכתב דדוקא כשהמבוקש הוא שיהי' גדול כשראינו להם שהם גדולים בקומה אמרי' שהם גדולים ג"כ בשנים אבל כשהמבוקש הוא שיהי' קטן אף שהם קטני הקומה אין הוכחה מזה שלא הגיע לכלל שנותיה דדילמא ננסת היא ודלא בתשו' פ"מ ח"א סי' י"ח ע"ש. וע' במג"א סי' תקע"א סוף ס"ק ג' דמשמע כדברי הפ"מ:
יט
ויש פוסלין עב"ש ס"ק י"ג וע' בתשובת נו"ב תניינא סי' קנ"ג מ"ש בזה:
כ
וגם שהוא מב' חתיכות (עי' בתשובת ח"ס ח"ב סימן קי"ב ע"ד מנעל של חליצה שהיה בעיר אחת עשו מג' חתיכות דהיינו העקב הסובב אחורי הרגל תפו' להפנת' שהיא ע"ג הרגל והשולי' שהיא תחת הרגל היא חתיכה שלישית ובא חכם אחד ואמר שכל החליצה שעשו במנעל זה פסולות כי גם הרמ"א ז"ל לא כתב רק שיהי' מב' חתיכות אבל לא משלש והוא ז"ל השיב ואין בדברי החכ' ההוא ממש והדבר פשוט שכשר אפי' לכתחלה למאי דנוהגים במנעל תפור מב' חתיכו' כי אין שום חילוק בין ב' לג' וראי' ברורה מדברי יש"ש פמ"ח סי' ה' כו' ואני אומר יה"ר שלא תבואנה בנות ישראל לחליצה אבל אם ח"ו יבואו לידי אתיר לכתחלה בכיוצא בזה עכ"ד) ועיין בס' זכור לאברהם ה' חליצה אות ט"ו שכ' דעור השולא נוהגין לעשותו יותר קשה מעור גב המנעל. וכ' עוד ולענין הגוון גב המנעל והאזנים והקרסים והלולאות מבפנים הם לבנות (לאו דוקא לבן אלא כלומר שלא נצבעו. והטעם מבואר בד"מ ס"ק י"ד) ומבחוץ הם שחורות אמנם השולא הרצועות הם לבנים לגמרי בין מבפנים ובין מבחוץ. וכן יתפור כל המנעל בעור לבן. והתפירות הם מצד חוץ וכמו כן הקרסי' והלולאות רצועות הכל הוא מבחוץ דהיינו שהם תחובי' מצד חוץ לצד שלפנים ע"י התפירה. וע"ש עוד דהתפירה שבגב המנעל נוהגין שהוא תפור באמצע הפתוח לשימת הרגל לצד שמאל (היינו במנעל ימין. ובמנעל של שמאל הוא להיפך) וכ' עוד דהרצועות יש לתופר' בסוף הלולאות והקרסי' דהיינו בשפה הפתוח מהמנעל אשר דרך שם מכניס הרגל דהיינו בין סוף האזנים לכתחילת גוף המנעל ע"ש:
כא
לצורת רגל ימנית עבה"ט בשם שבו"י דהיינו שיהי' באלכסון מאצבע גדול כו' ועיין בס' כרם שלמה הביא סימן אחר על צורת רגל ימנית בשם ס' פחד יצחק שכ' וז"ל וידעת עוד כי כאשר צריכ' אנו לחלוץ לאטר ברגל שמאל יש לנו פה פיראר"א המנעל מתוקן לרגל שמאל זה הוא ההפרש כי במנעל של ימין החומרתות הם בצד שמאל כשהמנעל ברגל היבם והלולאות בצד ימין וגם התפירה האירוכה היא בצד ימין ובצד שמאל איכא החלק שאין בו תפירה ומנעל של שמאל החומרתות הן בצד ימין כשהמנעל ברגל היבם והלולאות בצד שמאל והתפירה הארוכה היא בצד שמאל ובצד ימין איכא החלק שאין בו תפירה עכ"ל) היינו לפי מנהג מקומו שעושין כל המנעל מחתיכה אחת כדעת המ"א לעיל סעי' ולמנהגינו ע"י רמ"א שם שהוא מב' חתיכות לא שייך סי' זה דתפירה הארוכה רק יש סי' ע"י התפירה שבגב המנעל כמ"ש בס"ק הקודם) ועיין בס' זכור לאברהם אות ח' כתב בשם מוהר"י אבולעפיא ז"ל שלא הי' מקפיד לסברת הרב שבו"י הנ"ל רק הי' נוהג בהיכר המנעל ע"י הקרסי' לבד דברגל ימין הי' עושה הקרסי' לצד שיואל ולא הי' מקפיד בגוף המנעל שיהי' באלכסון והוא ז"ל האריך קצת בזה ומסיק דמ"מ טוב וישר לחוש ג"כ לסברת שבו"י שלא יהי' שום פקפוק ע"ש:
כב
ברגל שמאל עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קנ"ו שכ' שאף שהדין פשוט בטור וש"ע וכל הפוסקי' שאם חלצה בשמאל חליצתה פסולה ולא פקפק בזה שום פוסק יש לי בזה מקום עיון כמו שכתבתי בחבורי צל"ח למס' ברכות דף ך' כו' והאריך בזה והיוצא מדבריו דאין כאן הלכה ברורה שתהי' פסולה כיון דלר' יוחנן חליצתה כשרה ואין לנו הכרעה מדברי הגמרא אם הלכה כר"י או כרבא וגם הרמב"ם לא הזכיר דין זה חלצה בשמאל חליצתה פסולה רק בנחתך רגל ימין והוא לא מטע' ששמאל פסול לחליצה רק דבעינן שיהא בכלל ועמד ואמר אבל אם אין רגלו חתוכה אפשר דאפי' חלצה בשמאל כשרה לכן צירף ס"ק זה דחליצת שמאל לשאר ספיקות ולעשות ג' ספיקות להתיר (כמו שיובא לקמן סכ"ה ס"ק כ"ד) ע"ש ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' קכ"ב תשובת חתנו הגאון רבי משה סופר ז"ל שהביא שם בשם הגאון ר"ז מרגליות שמצא בראב"ן דאם חלצה בשמאל בדיעבד כשר ועפ"ז עלה בדעתו לצרף חליצת שמאל להיתרים אחרים וחשש עיגון. והוא ז"ל פלפל בדבריו וגם בדברי הנו"ב הנ"ל והעלה דאין לעשות מזה שום סניף בשום מקו' כלל לחלוץ בשמאל אפי' בקיטע מכ"ש באינו קיטע עש"ה (ובתשו' חתם סופר ח"ב סי' ע"א וע' עוד בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים צ"ה בתשובת הרב המגיה שם) ושם האריך בענין שאמרו בנדה דף ז' כדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ובדברי הש"ך יו"ד ס' רמ"ב בזה וע"ש עוד בסי' ר"ה מזה:
כג
שמניחין אותו לרגלי הצורה. עיין בס' יד המלך פ"ד מהל' יבום מה שתמה על דין זה:
כד
שחולץ בשתיהן. עבה"ט עד וב"ח כתב דמנהג הוא לחלוץ זה אחר זה ויכוונו היבם והיבמה כו' ובב"ח סיים בה וז"ל דהשתא אין כאן חששא דחליצה פסולה דכיון דשניהם נתכוונו שלא תהא נפטרת מזיקתה כלום בחליצת אותו רגל שאינו בדין אינה חליצה כלל וכאילו לא חלץ לה ולא כסלה על האחין בחליצה זו והכי נקטינן וכך אני נוהג עכ"ל מבואר בס"ח של מהר"ם אות נ"ט ס' ואות ע"א ופ"ד ע"ש וכ"כ בתשו' מהר"ם לובלין סי' ט' ע"ש באורך. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קנ"ה שכ' על דבר אטר ברגלו הנה פשוט הדבר שחולץ בשני רגליו דהיינו בזה אחר זה כדברי הב"ח ולא משניהם בבת אחת וכל דברי מהר"ם לובלין בתשובה סי' ט' צדקו בזה שלכל הענינים הוא יותר טוב להיותו בזה אחר זה (בתשו' מהרמ"ל שם מבואר הטעם דא"ל לפסק הב"י שתחליץ הבי' מנעלים בבת אחת בשתי ידיה איכא למיחש שמא תתכוין לזה שאינו ימין ע"פ האמת וכמ"ש מהרי"ו בענין שני גיטין בבת אחת אבל כשחולצ' זה אחר זה אין שום חשש כמו בנותן שני גיטין זה אחר זה ע"ש וע' בזה בס' גט פשוט לעיל סי' קכ"ט ס"ק ק"ד ולעד"נ עוד טעם דאילו לדעת הב"י נמצא שלאחד מהם היא חולצת ביד שמאלה והרי לכתחילה בעינן שיהא בידה הימנית כדלקמן סעי' ל') ושתאמר כפירוש שבזה שהדין נותן שהוא הכשר לחליצה בו מכוונת למצות חליצה ובזה שאינו נחשב ע"פ דת תורתינו להיות כשר לחליצה אינו מכוונת למצות חליצה כלל רק כמתעסקת ופושטת מנעל מאיש נכרי. וחשש חליצה פסולה לחזור על כל האחים אין כאן כיון שאומרת בפירוש שזה שאינו ע"פ הדין אינה עושה לשם חליצה כלל ועוד שעיקר הדין חליצה פסולה שתחזור על כל האחים אינו מוסכם וגם התוס' כתבו דדוקא היכא שהפסול הוא מחמת חלישת הזיקה (ע' בס' בית מאיר) ואמנם אעפ"כ היכא שיש אח אחר אפי' קטן מהאטר חולצת מהשני וכן עשינו פה מעשה כי למה לנו להקל נגד הרמב"ן (הובא בפי' ס"ח) והרשב"א הניח בצ"ע. הגם שעל עיקר דברי הרמב"ן יש לדון שגם לדבריו לא שייך חומרא זו אלא בנעשה אטר אבל אטר מעודו למה לא יחלוץ עכ"ז אין דברי נחשב למאומה נגד תורתו של הרמב"ן ז"ל ולכן היכא דאיכא אחר אפילו רחוק איזה פרסאות אין לעשות מעשה נגד הרמב"ן ע"ש: ולכאורה מלשון הנו"ב הנ"ל שכ' ואמנם אעפ"כ היכא שיש אח אחר כו' משמע דכל מה שכתב עד כאן מיירי בליכא אח אחר והוא תמוה דא"כ למה הוצרך לומר דהעיקר כדברי הב"ח ומהר"ם לובלין הרי בכה"ג שאין שם אחים אלא הוא ליכא פלוגתא כלל וגם הב"י מודה דבכה"ג ח לצת בזה אחר זה כיון דליכא חשש שצריכה חיזור על כל האחין וכן מבואר להדיא מלשון הב"י בפי' ס"ח סעיף מ' שכתב ונ"ל שאם יש לו אח אחר צריכה לחלוץ שתי רגליו בב"א בו' ע"ש ועוד דא"כ למה הוצרך להזכיר שתאמר בפירוש שבזה שאינו נחשב ע"פ דת כו' מאחר דלא שייך חשש חיזור על כל האחין. וצ"ל דמ"ש ואמנם אעפ"כ היכא שיש אח אחר כו' כוונתו הראוי לחלוץ ועד כה מיירי ג"כ דאיכא אח אחר אלא שאינו ראוי לחלוץ שהוא קטן וצריכה להמתין עד שיגדיל או שהוא במדינת הים וגם בעובד' דמהר"ם לובלין מבואר שם שהיה אח אחר אלא שהיה חולה ברגלו ע"ש: והנה בדברי הב"ח ותשובת נו"ב הנ"ל כתבו סתמא שחולץ זה אחר זה ולא הזכירו איזה מהם יחלוץ תחילה משמע דאין קפידא בזה אך בתשו' מהר"ם לובלין שם כתב בהדיא דיש לחלוץ מתחילה הרגל הימין של כל אדם ואח"כ השמאל שהיא ימין דידי' וביאר שם הטעם משום דמסתבר לן טפי דעת הסמ"ג דס"ל דאפילו אטר חולץ בימין של כל אדם כו' ע"ש וכן מבואר בס"ח של מהר"ם באות נ"ט ע"ש וכן העלה בס' ישועות יעקב ס"ק ט"ז והביא שם שגם מהרש"ל ביש"ש כתב כן בהדיא דאף שחולץ בשתי רגליו מ"מ של ימין הוא העיקר וחולץ תחילה בשל ימין ואח"כ בשל שמאל ע"ש וכל זה שלא כדעת הגאון בעל גט מקושר שכ' בהגהותיו לס"ח של מהר"ם אות ע"א שתחלוץ תחילה בימין דידי' שהוא שמאל כל אדם ע"ש. ועמ"ש עוד מזה בביאורי לס"ח של מהר"ם אות נ"ט ואות פ"ד: ומה דהגאון בעל גט מקושר שם תמה על הב"ח ומכר"ם לובלין והב"ש והרב המסדר שכולם כתבו שיכוונו שאם אינו ע"פ הדין אזי לא תעלה לשם חליצה כלל ותמה עליהם דזהו כמו תנאי ומה תועלת בתנאי הא קי"ל אין תנאי בחליצה ומסיים שם דזהו כשגגה מלפני השליט ע"ש. לכאורה רציתי לישב תמיהתו דהנה הא דאין תנאי בחליצה מפורש בגמ' משום דבעינן שאפשר לקיים ע"י שליח א"כ י"ל עפ"מ שפלפל המל"מ בפ"ו מה' אישות סוף דין א' דלא בעי' משפטי התנאי רק בתנאי דלהבא כגון אם אעשה כך או אם תעשה כך אבל בתנאי דלשעבר כגון אם עשיתי דבר זה או אם עשית א"צ משפטי התנאים ע"ש (וע' בס' יד המלך שם) מעתה י"ל דלא בעינן ג"כ אפשר לקיים ע"י שליח וכן מצאתי להדיא בתשו' ברית אברהם סי' ט"ו שכ' כן בענין המקדש על תנאי אם לא נבעלה לפסול לה ע"ש והובא בקצרה לעיל סי' ו' סי"ז ס"ק ט"ז וא"כ הכא נמי זה התנאי דאם הרגל הזה הוא כשר לחליצ' אינו תנאי דלהבא ולא בעינן אפשר לקיים ע"י שליח ולכן שפיר מועיל תנאי הזה (ולפ"ז הי' יוצא דין חדש בהא דלקמן ס"נ דאם תלה התנאי בלשעבר כגון אם נתת לאבי במקום פ' ק"ק זוז וכדומה שפיר הי' מועיל התנאי לבטל החליצה) איברא הא מסקנת המל"מ שם אינו כן אלא דאפי' בתנאי דלשעבר בעינן משפטי התנאים ועוד דמדברי התוס' בכתובות דף ע"ד בד"ה תנאי מבואר דהך מלתא דבעינן שאפשר לקיימו ע"י שליח אינו תלוי בשאר משפטי התנאים ע"ש (וזה תימה על תשובת ברית אברהם הנ"ל שלא הזכיר מסקנת המל"מ הנ"ל וגם לא דברי התוס' הנ"ל ובאמת בנידון ד די' לא הי' צריך כלל לזה לפי המבואר בכתובות שם גבי קדושי ביאה דאיתקוש הויות להדדי ע"ש א"כ י"ל דה"ה בקידושי עבירה וכן מבואר להדיא בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קמ"ז ע"ש) אמנם עיין בס' ישועות יעקב לקמן ס"נ ס"ק נ"ז במ"ש שם ליישב שינוי הסוגיות ביבמות דף נ"ג ודף ק"ו שכבר עמדו ע"ז התוס' שם בד"ה רבינא ולפי דבריו שם יש ליישב ג"כ תמיהא הנ"ל ודוק) (גם י"ל לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו ב"ב דף קכ"ו הובא בס' בית מאיר לעיל סי' ק"כ ס"ד דהא דמהני תנאי בנזיר אף דא"א לעשות ע"י שליח (ע' בתוס' נזיר י"א ע"א ד"ה על מנת) משום דכי גמרינן מתנאי ב"נ וב"ר ה"מ כיוצא בו שהוא תנאי שבין אדם לחבירו אבל תנאי שבינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאי הלכך אף תנאי כפול לא בעינן ע"ש הנה סברא זו יספיק גם כאן דהא דאין תנאי בחליצה ה"מ בענין תנאי שתתן לך ק"ק זוז כדלקמן ס"נ דהוא תנאי שבין אדם לחבירו משא"כ הכא אם הרגל הזה הוא כשר לחליצה הוי כתנאי שבינו לב"ע וצ"ע ועיין בתשו' ח"ס ח"ב סי' צ' דנראה שנעלם ממנו דברי רמב"ן אלו וע"ש): ועיין עוד בנו"ב תניינא ס ' קנ"ו שנשאל בעובדא שאחד חלץ ליבמתו וקודם החליצה ראו שהוא שולט בשתי רגליו וחלץ בימין כדת של תורה ואח"כ כאשר נשתדכה היבמה בא החלוץ וערער על החליצה ואמר כי באמת הוא אטר הרגל ומה שלא הגיד זה בשעת החליצה במרמה עשה דבר זה כי ידע הדין שהיבם והיבמה חולקי' בננסי המת והיבמה אמרה שלא הניח המת כלום ולכן עשה גם הוא בערמה וחלץ חליצה פסולה ואז תעשה שידוך ויתפרסם בתנאים כמה היא מכנסת לנדן וילך ויגלה לפני הב"ד שהיא חליצה פסולה ותצטרך חליצה אחרת ותהי' מוכרחת לחלוק עמו בנכסים. ושאל השואל. אם הוא נאמן בנך לפסול החליצה. והשיב ע"ז בארוכה והעלה דיש להתיר כאשה הזאת לשוק ולא משגחינן בדברי החלוץ שמוצי' לעז שהוא אטר חדא שאינו נאמן מטעם אין אדם משים עצמו רשע דאם איתא שהוא אטר עשה מעשה רשע שאם הי' מת פתאום הי' מכשול בא על ידו באיסור יבמה לשוק (כי היו שם עוד אחים) ואף שכתבו התו' במס' ב"מ דף ג' דא"א מע"ר אפ"ה כיון שאינו רוצה להביא חולין בעזרה נאמן וא"כ ה"נ יאמר שעושה תשובה ואינו רוצה להכשיל שתנשא בחליצה פסולה הא ליתא דע"כ לא כתבו כתו' סברא זו אלא לגבי עצמו אבל לקלקל אחרי' אינו יכול כו' והגם שאין היתר זה ברור דאולי לא שייך א"א מע"ר אלא בדבר שהתורה קראתו רשע כו' (ע' בזה באורים ותומים כללי מגו אות ק"ה ובתשו' ברית אברהם סי' י"ג הובא קצת לעיל סי' ו' ס"ק ט"ז) הנה יש כאן עוד היתר שהרי אף אם נאמין לדברי החולץ הזה שאומר שהוא אטר אין כאן פסול ודאי בחליצה זו דהא סמ"ג וסמ"ק ס"ל דאפי' אטר חולץ בימין של כל אדם ואפי' הפוסקים דס"ל דחולץ בשתיהן היינו משום דמספקא להו אזלי' בתר ימין דידי' רק הטור ס"ל שחולץ בימין דידי' וא"כ אפי' אם הוא אטר אין נאן רק ספק פסול ומעתה יש כאן ס"ס ספק שמא שקר בימינו ואינו אטר כלל ואת"ל שהוא אטר שמא אזלי' בתר ימין דעלמא וס"ס המתהפך הוא כו' ואף שיש כאן חזקת איסור ורבו המחמירין שלא לסמוך על ס"ס מ"מ הרי יש כאן שלש ספיקות דאפי' חלצה בשמאל אין כאן הלכה ברורה שתהי' פסולה כו' והאריך בזה (הובא קצת לעיל ס"ק כ"ב ועמ"ש שם בשם ת' רע"ק איגר) ומסיים וז"ל באופן שכיון שיש כאן שלש ספיקות להתירה לשוק יש להתירה ובפרט שכבר כתבתי סברות' שאין להאמינו לסתור דבריו הראשונים בשעת החליצה שאינו אטר והיינו אם עשו מסדרי החציצה כנהוג ושאלוהו בשעת החליצה אם אינו אטר רגל. ואמנם אע"פ שהיא מותרת לא ימהר להתיר ויצוה לשכנים של החלוץ שישגיחו בצאתו ובואו באופן שלא ירגיש בהם כלל שהם נותנים דעתם על זה כי בלי ספק יותפס בשקרו ואם בכל זה יערים תמיד לא ישגיח בו ויתיר האשה. אך לחומר הענין ישאל ג"כ עוד לרב מפורסם עכ"ל ע"ש. ועיין בס' ישועות יעקב כאן ס"ק ט"ז ובביאורו לס"ח בקצרה ס"ק י"א שנשאל ג"כ על מעשה כזה ממש והעלה ג"כ להתירה חדא דאינו נאמן דאין אדם מע"ר אף בדבר שאינו פסול לעדות ועוד דבדיעבד יש לסמוך על דעת המכשירין בימין דעלמא במקום שיש עוד צדדים ע"ש: (ובתשובת ח"ס ח"ב סי' צ"א נשאל מחותנו הגאון מהרע"ק איגר זצ"ל על נדון כעין זה בחלוץ אחד שקיבל ממון רב לחלוץ ואמר להב"ד שאינו אטר והב"ד נסוהו ועבר ד' פעמים ימין ברישא וב' פעמים עבר של שמאל תחל" ודנוהו לשולט בב' רגליו וחלץ בימין ואחר החליצה מוציא קול שהוא אטר ורוצה לדחוק ליתן לו עוד מעות אי נאמן בזה וכתב הגאון רע"ק ז"ל שדעתו נוטה להקל כי בנ"ד אין עוד אחים ואם הי' אומר שהוא אטר היינו מניחין לו לחלוץ בב' רגליו והב"ד אמרו לו שמוכן אצלם גם מנעל של שמאל וא"כ הי' בידו לחלוץ חליצ' הגינה והי' נאמן בדבריו שאינו אטר ושוב א"ח ומגיד דאף אם הנאמנות מכח בידו אמרי' בי' א"ח ומגיד כו' גם הוא ס"ס ספק אינו אטר וס' כהפוסקי' דאטר חולץ בימין דעלמא ואף לאוסרים הוא מנח ספיקא דאיבעי' כו' גם יש לדון דא"א משום עצמו רשע דנטל ממון שלא בדין אך לא רצה להחליט להתיר עד שיסכים חתנו הגאון המחבר הנ"ל. והו' ז"ל השיב באריכות ותורף דבריו להסכים להתיר אשה הנ"ל לשוק כי מ"ש חותנו הגאון ז"ל דאף הנאמן מטעם הואיל ובידו ומה לי לשקר נמי אמרי' בי' א"ח ומגיד זהו ברור באין ספק דהא ש"ס ערוך הוא בקדושין ס"ד ע"א כו' ומ"ש דהכא איכא ס"ס כו' לכאורה יש לפקפק על זה דהא ד' דיעות יש בכאן כו' (ע' בפי' ס"ח סעי' מ') וא"כ ספק זה דאולי הלכה דאטר חולץ בימין דעלמא רוב הפוסקים התנגדים ואדרבה ס"ס להחמיר יש דלמא אין לו תקנה ואת"ל יש לו דילמא בתר דידי' אזלינן אמנם חזי לאצטרפי דברי הגאון מו"ה זלמן עמריך ז"ל בספרי ששה זרעוני ערוג' שכ' הכרחים גדולים שאין אטר ברגל כמובן שעיקר רגל שמאל תחלה דלא איכפת לן כלל בהא רק אטר הוא לשון אוטם מכח האבר ההוא כאטר יד שנחלש ימינו וה"נ נחלש כח רגל ימינו עד שגורר רגל הימיני בתר השמאלי כו' (ע' ברש"י שופטים ג' בפסוק אטר יד ימינו (והנראה שכוון האמת ואם כי חלילה לעשות מעשה אבל עכ"פ חזי לאצטרופי לס"ס דאפשר דכל הפוסקים ס"ל הכי ואין כאן בנ"ד אטר כלל כו' וגם מ"ש חותנו הגאון דיש לדון דא"א מע"ר שנטל ממון שלא כדין נכון הוא ויש להוסיף עוד כאשר נטל שכרו כפועל ועליו להשלים פעולתו שוב א"נ שלא עשה פעולתו כראוי אם לא אמרו בפעם ראשון שמצאו כמו שהסביר הר"ן בקדושין דף רל"ח ע"ב ורמז עליו הש"ך יו"ד סי' קכ"ז סק"כ כו' ועוד נ"ל הכא שניסוהו בב"ד וד' פעמים עבר ימיני' ברישא וב"פ עבר שמאלו והשתא אי ס"ד שהוא אטר וברמאות להטעות הב"ד עקר ימינו א"כ רמאי ברמיותו זהיר והי' נזהר לעקור ימינו לעולם דהכי קי"ל כרב זביד ב"ב קס"ז ע"ב ואפי' אביי נמי לא אמר אלא אם במשך זמן מה קרו לי' ועני אבל השתא באותו מעמד עצמו דעסיק ובא ברמאות שלו בודאי מיזהר זהיר וא"כ הכא מדלא זהיר ש"מ אינו אטר וסבר' זו נראה נכונה וחזי לאצטרופ. ומסיים מ"מ נ"ל טוב לומר לו אין אתה נאמן ואיתת' דא שריא אך אם אתה יודע בנפשך שהאמת אתך וחושש למכשול ורוצה אתה לחלוץ לה שנית באפס דמים ולא שום הוצאה ולא משך זמן לצעורה אזי הי' תחלוץ לך ואז אם ישמע ויתרצה לכך אפשר דאסורה להנש' מדינ' עד שתחלוץ שנית דהו' נאמן דמה לו לשקר וגם להבזות עצמו בש"ס פ"ב דסנהדרין מחשיב חליצה לבזיון וזילותא והוי קצת כמו מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך כו' וגם אינו משום ע"ר שהרי דרך תשובה אומר כן ע"כ יש לחוש עכ"ד ע"ש) וע' בתשו' חוט השני סי' כ"ח שנשאל ג"כ על מעשה כיוצא בזה רק שבעובד' דידי' לא הי' שייך לפלפל אם להאמינו בזה כי נזכר שם שאח"כ נתברר בבירור גמור שהוא אטר והחלוץ נתכוון להטעותם ולפסול החליצה כדי שיה' אבי היבמה ציית דין עמו אך נסתפק השואל אם בדיעבד החליצה כשירה באטר אפילו ברגלו הימנית ואם זה נקרא דיעבד או לאו אחרי שהחליצה עדיין לא נשאת. והאריך שם לבאר כל הדיעות בזה והעלה שלדעת כל הפוסקים שהזכירו דין אטר לענין חליצה הוא שאם חלץ בימין כל אדם אפי' בדיעבד חליצה פסולה הוי ורק הסמ"ג וסמ"ק ס"ל דחליצת אטר הוא בימין כל אדם ומי הוא אשר יכניס ראשו בין ההרים הרמים לעשות מעשה להקל וכ"ש דהנהי רברבי דמחמרי הוו הוי רוב חכמה ורוב מנין ואין לו' דהיכא דאיכא שעת הדחק כמו הכא שהיבם רחוק מהיבמה יש לנו לסמוך על סמ"ג ועמ"ק. זה אינו חדא דלא נקרא שעה"ד אלא כשאין תקנה לדבר כמ"ש הרד"ך בית ג' דהיכא דשכיח עוברים ושבים לאו שה"ד הו' בשביל המתנת ג' או ד' חדשים וא"ב בנ"ד שהחלוצה עדיין לא נשאת והיבם רוצה לחלוץ לא הוי שעת הדחק ועוד דהרד"ך כתב שם דדוקא במילי דרבנן הו' דאית לן למימר כדאי הו' לסמוך עליו בשה"ד להקל וא"כ בנ"ד דהנהו רברבי דפסלי פסלי מן התורה לא שייך להקל בשעה"ד וכ"ש בנ"ד דחזינן דנתכוון לפסול החליצה כדי שיה' ציית דין דהא שאלו לו בשעת חליצה אם הו' אטר והשיב לאו ודחק א"ע להטעותם לעקור רגל ימין והוי כנתכוונה הי' ולא נתכוון הוא דחליצה פסולה הי' וגם לא מקרי דיעבד כיון דלא נשאת והיבם רוצה לחלוץ ודאי דצריכה חליצה מחדש (וכפי הנראה לא היו שם עוד אחים וע"כ לא הזכיר מדין דצריכה חליצה מכל האחים) ע"ש:
כה
שיחתוך במנעל. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קנ"ד שכ' ע"ד המנעל של חליצה בבואי לכאן מצאתי שהמנעל שלהם הי' חתוך מאחוריו שלשה חתיכות ואני שניתיו לשני חתיכות כאשר ראיתי דברי יש"ש פי"ב דיבמות סי' ז' אמרתי די למעט בחתיכות ולא להוסיף השלישית לבטלה ושודאי בריבוי חתיכות יש חשש מנעל מרופט (ע' בס' קרבן נתנאל פ' מ"ח אות ח') ובפרט שהחתיכה השלישית הוא מעשה ריק בלא צורך. וכריכות הרצועות כן המנהג להתחיל מלפניו לאחריו ומתחילין כריכה הראשונה לאחורי הרגל. ר"ל כדרך הקשירה להדק המנעל על הרגל) עכ"ד: (ועיין בת ו' ח"ס ח"ב סי' פ"ז שכ' לרב אחד אודות מנעל של חליצה הנני שולח כמבוקשו וזאת לדעת כי נחתק מאחוריו ב' חורים שיסבבו בו המיתנא וגם חתוך הוא מלפניו באופן שיהי' שינביין מגולה מלפניו וכן מלאחריו אחורי השינביין וכמ"ש בדרישה כו' ויש נהגו לעשות רק פגימה א' מאחריו רחבה מאד שיפגעו בו הרצועות ב' פעמים (וכמ"ש בפי' ס"ח סעי' נ"ט) ולדידי ניחא לי טפי למיעבד ב' פגימות קצרות ולא אחת רחבה דלא ליתי אוירא דהאי גיס' ודהאי ומבטל להרצועה המשויירת בראש עקבו של מנעל ויהי' כמרופט וכעין שכ' מהרי"ל הובא במג"א סי' ט"ז כו' וכן ראיתי קמאי דקמאי דעבדי הכי וכן מצוייר המנעל בס' חק לישראל שמשם יש ללמוד שבפראג נוהגים כן. וע"ש עוד דרב גדול א' יצא לחדש לעשות עוד ב' חורים כעין חלונות מרובעות משני צדי המנעל ב' בימין וב' בשמאל המכוונים בין הפגימות שמאחריו ויצא לו כן מדברי המרדכי ר"פ מ"ח והוא ז"ל האריך בזה בפי' דברי המרדכי וגם הבי' דברי הפי' ס"ח שבש"ע ובלבוש סעי' נ"ט ודברי מהרש"ל פמ"ח סי' ז' ומסיק דאין לעשות חורים ולא פגימות בצדדים רק ב' פגימות מאחריו אך יהיו ארוכים קצת עד שימשך גם לשני צדי הרגל מזה ומזה כי גם הכפל שעושין בהרצועות ג"כ נמשכין קצת לצדדי הרגל וזה נ"ל נכון ע"ש):
כו
ותתפוס רגלו בידה השמאלית. כתב הב"ח אות י"ט וז"ל פי' בשעה שתתפוס בידה הימנית בעקב המנעל לחלוץ אותו אז תתפוס בידה השמאלית עובי בשר השוק באויר כדי שלא ינוד ויזוז ותשמיט המנעל מן העקב בידה הימנית כו' ומסיים שם שכן נהגו שהכל בימין אלא שתופסת בשר השוק בשמאל וז"ש בירושלמי ותופסתו בשמאל ע"ש. אכן בס' גט מקושר בהגהותיו לס"ח של מהר"ם אות פ"ג כתב וז"ל ע' בקונט' טוב חליצה שכתבתי שצריכה לאחוז במקום המנעול ותתפוס שם להחזיק המנעל עם הרגל שלא יפול אפילו אם לא הי' המנעל דחוק עכ"ל. ומצאתי בס' כרם שלמה בשו"ת שבסוף הספר סי' פ"ז דרב א' כתב לו וז"ל כמדומה שהעולם נוהגין שהיא תופסת בעקב היבם בשמאלית ושומטת המנעל בימין וזה לענ"ד אינו נכון דבנקל יכול לבא עי"ז לידי מכשול שתסייע' בידה השמאלית כיון שאוחזת במקום העקב אלא המובחר הוא כמו שראיתי בב"ח כו' והעתיקו ג"כ בס' הקובץ דלא תהי' השמאלית מסייע אלא לאחוז בבשר השוק בלבד וכן ראוי לנהוג ומצוה לפרסם. והוא ז"ל השיב לו והסכים עמו שבודאי לא תאחוז את העקב ע"ש. ולע"ד נכון יותר דברי הגט מקושר הנ"ל שכן מדוייק לשון הירושלמי (שממנו הוציאו הפוסקים דבר זה) שהביאו התוס' והרא"ש והמרדכי המ"מ ופי' ס"ח סעי' ע"א כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין (בזה יש חלוקי גרסאות כמבואר בב"י. אבל בתופסתו כ"ע מודים דהגירסא הוא בשמאל כמ"ש בדרישה) הנה לשון מתורתו וגוררתו קאי אמנעל ולא ארגל מסתמא גם תופסתו קאי אמנעל שתתפוס במקום המנעל כדברי הג"מ הנ"ל. ומ"ש בס' כרם שלמה הנ"ל דבנקל יכול לבא עי"ז לידי מכשול כו' זה אינו כי הלא ב"ד רואים ומזהירים על ככה ועוד דיותר יש חשש באם יפול מאליו רוב העקב דאפילו בדיעבד פסול משא"כ בזה דאף אם חלצה לגמרי בשמאלה כשר ולדעת ר"ת שרי אף לכתחילה כששמאל מסייע משום דמסייע אין בו ממש והב"ח עצמו מסיק שכן עיקר אלא שכבר נהגו בהסמ"ק כו' ע"ש לכן נראה במקום שאין מנהג כהב"ח או שאין המנהג מבורר יש לעשות כהג"מ הנ"ל. ועמ"ש עוד מזה בס"ח בקצרה סנ"ב ס"ק י"ד:
כז
וי"א דוקא. עב"ש ס"ק ל"א וע' בת' נו"ב סי' צ"ד בד"ה וממילא:
כח
רגלו עקומה. עיין בתשב"ץ ח"א סי' קס"ז שכ' דאם עקום רגל השמאל של היבם אין בכך כלום כיון שרגלו הימנית ישרה ולרוב פשיטותו לא הוצרכו הפוסקים לזכור זה ואם הוא אטר שחולץ בשתיהן פשוט ג"כ דצריך שיהיו שתיהן ישרות ע"ש:
כט
אינו חולץ. כתב בס' ב"מ כל עין בעין יראה דאין מובן אחר אלא חולץ הוא דלא הא יבומי מייבם (ולא אמרי' כל שאינו עולה לחליצה כו') ודלא כתשו' שב יעקב כו' והאריך בזה ומסיק דאף האידנא ואפילו יש לו אשה מחוייב לייבם בכה"ג ע"ש וכבר כתבתי בזה לעיל סי' קס"ה ס"ג ע"ש:
ל
וי"א דבנקטעה רגלו מיירי עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' צ"ח דחתנו הגאון ר' משה סופר ז"ל כתב דאם נחתך עד האסתוירא והאסתוירא קיים יש לדון דהוי ס"ס ספק נחתך כשר וספק דהאסתוירא הוי רגל כרב פפא (יבמות דף ק"ג ע"א) ובשעת הדחק יש לסמוך על זה. והוא ז"ל השיב לו שגם הוא מסכים לזה אף דיש לדון דלא הוי ס"ס דהא גם לר"פ י"ל דלא הוי חליצה למ"ש הרמב"ן במלחמות כו' מ"מ כיון דהרבה פוסקים כו' יש לסמוך ע"ז במקום הדחק ע"ש:
לא
מפיה כשירה. עבה"ט מ"ש וב"ח מדייק כו' עד והב"ש חולק עליו. וע' בס' ישועות יעקב שחולק ג"כ ומסכים לדינא דכשר ע"ש:
לב
דא"א לה בלא צחצוחי רוק. ע' במרדכי סוף חולין מ"ש בזה. ובס' ב"מ תמה עליו. וע' בזה בצל"ח פסחים דף ל"ד ע"ב ובתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' י"ד:
לג
קוראה מאן יבמי. עיין בתשו' שיבת ציון סי' צ"ח בענין אם הקריאה לכתחלה הוא מה"ת או מדרבנן ואם יש לחלק בזה בין מקום שנוהגין לייבם ובין מנהגינו דלא נהיגין לייבם כלל ע"ש:
לד
היבם והיבמה. עבה"ט בשם מהרי"ט ותשובת ח"צ. ומה שהקשה על הח"צ מדברי התוס' כו' כבר קדמוהו בשאילת יעב"ץ ח"א סי' כ"ז להקשות כן על דברי אביו הח"צ ז"ל ע"ש ומ"ש בזה ולדינא פסוק שם היכא דעברו וחלצו אוננין וליכא למיהדר עובדא תו לא צריך ע"ש. ועיין בתשו' ברית אברהם ס"ס נ"ד שכ' דיש לתלות דבר זה בתשובת רש"ל סי' ע' ותשובת נו"ב חא"ח סי' כ"ז (הובא בפ"ת ליו"ד סי' שמ"א סק"ו) גבי ספירת העומר כיון דעי"ז יתבטל ממציה גם אח"כ אין האונן פטור מספירת העומר וה"ה בזה ע"ש. וע' עוד בתשו' ח"צ שם בד"ה והנה אם כו' שחקר אי הך כוונה דבעינן בחליצה הוא ע"ד כוונת מצוה או אם אינה אלא כדרך כוונת הקנאות ואי נימא שהוא ע"ד כוונ' מצוה א"כ קשה על חליצת מומר הא לדעתא דנפשי' עביד ויפסול לחליצה כדפסיל לכתיבת גט עש"ב. ובס' קצות החושן ס"ס ער"ה כתב להוכיח דהוא ע"ד כוונת מצוה ע"ש אך לא יישב התמיהא מחליצת מומר וע' בס' ב"מ כתב ג"כ דהוא בדרך כוונ' מצוה כדכתב הרמב"ם פ"ד ה"ח ויעשו מעשים אלו לשמן כו' והאריך ליישב הקושיא מחליצת מומר ע"ש וגם בס' גט מקושר בסג"ר סוף אות ז' כתב ליישב זה ע"ש (וגם בתשו' ח"ס ח"ב סי' צ' מזה:
לה
נתכוון הוא ולא היא עב"ש ס"ק מ"ה ועיין בס' קרבן נתנאל פ' מ"ח אות ל"ה.
לו
בפני ב"ד. עבה"ט מ"ש יבם שרוצה לייבם ורקקה בפניו כו' ועיין בס' ב"מ שדעתו בזה דהוא ממש הדין דיבמה שנדרה הנאה אחר מיתת בעלה דמבואר סי' קס"ה ס"ג דאין כופין אלא מבקשין ולא דמי לחלוץ לה ובכך אתה כונסה (לקמן סצ"א) דאיהו הוא דאטעי את עצמו וגם היא לא עשתה דבר שלא מרצונו אלא אחרים שמטעין אותו כו' ע"ש:
לז
ויש מי שאומר. עב"ש ס"ק מ"ז ועיין בס' קרבן נתנאל פמ"ח אות ל"ז.
לח
שלא תהא חליצה פסולה. עיין ביש"ש פי"ב דיבמות סי' כ"ב:
לט
ויש מי שאומר. עיין בתשו' פרח שושן כלל ב' סי' ב' ג' שעמד דכאן הביא מרן דברי הרמב"ם בסתם וסברת הראב"ד בשם יש מי שאומר מוכח דדעתו לפסוק כהתם דבכל ענין לא תחלוץ לכתחילה ובסדר חליצה סי"ז משמע שסתם כהראב"ד וגם יש לתמוה על הרמ"א ז"ל שנ' בסי' קע"ב סט"ו בהגה ונ"ל שאם אין כאן אח כו' והאריך בזה ומסיק לענין הלכה אין לזוז מדברי מרן בסדר חליצה ומיר"ס בהגה הנ"ל דבאין שם אח אלא הוא או מחמת סבה תחלוץ ממנו לכתחלה דכל מידי דלא אפשר כדיעבד דמי ע"ש:
מ
חליצתה פסולה. עב"ש ס"ק מ"ט ועיין בס' קרבן נתנאל סמ"ח אות ל"ח:
מא
שתתן לך ק"ק זוז. עיין בס' ישועות יעקב ס"ק כ"ז שפלפל בענין זה ורוצה לחלק דדוקא באם אחרים אמרו לו כן אבל אם האשה בעצמה הבטיחה לו סך כזה ואמרה לו חלוץ לי ע"מ שאתן לך ק"ק זוז מהני התנאי ואם לא קיימה דברים החליצה בטילה ע"ש עוד. ועמ"ש לעיל ס"ק כ"ד.
מב
אבל אם יש טענה. עב"ש סס"ק נ"ב מ"ש אבל משום ספיק' דדינא דצריך לחלוץ יכול לומר קים לי כהני פוסקים דמצות יבום קודמת וצריך ליתן שכר' ע"כ. ועיין בס' ק"נ סמ"ח אות מ"ג שכ' עליו לא ידענא מאי קאמר דהא היא מוחזקת אדרבה היא יכולה לומר קים לי שלא ליתן לו שכירות עכ"ד וכן תמה עליו בס' בית מאיר:
מג
השלישה לו המעות. בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר ז"ל נ"ב וז"ל בשו"ת הרשב"א לא נזכר השלישה זול' במרדכי פ"ד דיבמות ע"ש דמחלק בין נתנה לשליש ואמרה ליתנם לו אחר שיחלוץ במעמד שלשתן דכבר זכה בהם ובין נתנה סתם לשליש והשליש אמר שיתנם לו דלא זכה עדיין ויכולה לומר משטה אני ע"ש ועיין בשו"ת רמ"א סי' כ"ד שכ' בפשיטות דאף בהשלישה יכולה לומר משטה דעדיין לא זכה היבם אלא דהימוני הימנה להשליש אבל לא שיזכה בה זה עכ"ל וע' בח"מ ס"ס רס"ד:
מד
שחלצה בפניהם. עבה"ט שכ' ואנו אין נוהגין לכתוב כו' ורש"ל בס"ח כתב כו' ועיין בס' ק"נ ס"פ מ"ח שכ' עליו ולפי שיטתו (יובא לקמן בס"ח בקצרה סעי' כ"ט ס"ק יו"ד) שבנשוי אין אומרים לו אם תרצה לייבם אין נכון לכתוב דהא בשטר חליצה כותבין רבנן דייני אמרי לי אי צבי ליבומי תייבם ע"ש. ועיין בס' בית מאיר שכ' ומ"מ אשה המוחזק' לזקוקה ואינה מפורסמת בחליצה אסורה להנשא אלא בעדים ואפילו החלוץ אינו נאמן להעידה כו' ע"ש. ולכן אם החלוצה מעיר אחרת יש ליתן לה מעשה ב"ד כדרך שנותנים לירושה ועמ"ש לעיל סי' קנ"ב ס"ק י"ט כענין מעשה ב"ד של חליצה שאינו מקויים ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
קס״ט
א
סי' קס"ט סי"ח הגה הרצועות. נ"ב. קצת כן הוא בפסקי מהרא"י:
ב
ס' כ"ג ומהלכין אותה. נ"ב והריטב"א כתב דזהו לא מקרי עבידא להליכה אלא מיירי בסנדל בעלמא:
ג
ס' כ"ה י"א שחולץ. נ"ב ומ"מ נחתך רגל ימין אין תקנה לחלוץ בשמאל לכ"ע תשובת הרמ"א סי' קנ"ב וע' בס' מעין החכמה לבעל עצי ארזים דף ל"ז ע"ב:
ד
ב"ש אות כ"ד וב"ח כתב דהמנהג. נ"ב בתשו' כרם שלמה סי' נ"ו כתב דהמנהג בשלאנוקי שהיבם מחבר ב' רגליים יחד וידחקם בקרקע ואח"כ תגביה בידה שמאלית ב' רגליו בב"א ואח"כ תאחז בידה הימנית ב' עקבי המנעלים ביחד ותעשה בענין שחלוץ ב' המנעלים יחד ואם עי"ז א"א לו ליבם לעמוד מתירים לו לישב וע' תשו' שני המאורות הגדולים סי' י"ד:
ה
ס' מ"א אינו כלום. נ"ב עיין תשובת רשב"ץ ח"ב סי' נ':
ו
ס' מ"ג אבל אלם. נ"ב ע' חי' ריטב"א יבמות דף ק"ד ע"ב דה"נ מדבר ואינו שומע א"י לחלוץ דלאו בני קריאה נינהו דלא מהני הקריאה כיון דאין שומעים זה לזה:
ז
ב"ש אות מ"ה ע' בהרא"ש שם. נ"ב ע' תשובת מהריט"ץ סי' ל"א ותשו' לחם רב סימן ל"א ותשו' מהר"ם אלשי"ך סימן צ"ד וע' תשובת גלאנטי סי' פ' ותשו' רש"ל סי' כ"ב ותשו' מוה' בצלאל סי' כ"ח:
ח
ס' מ"ח הסומא. נ"ב וכ"כ ההגה לקמן סס"י קע"ב וע' תשובת מוצל מאש סי' ס"ב ובתשובת פרח שושן חאה"ע כלל ב' סי' א' ב' ג':
ט
סעיף ג' הגה אינה יכולה לחזור. נ"ב ומשכון הוי כהקדים לו שכרו רמ"א בתשו' סי' פ"ו:
י
סעיף נ"א וכופים. נ"ב עמ"ש בגליון לעיל סס"י קנ"ד:
יא
ב"ש אות נ"ג אין מוציאים. נ"ב ע' ש"ע חוה"מ סס"י קכ"ט בהגה ובמקור הדין שם בתשובות מבואר דס"ל דקנין מהני:
יב
סעיף נג ע"י עכו"ם. נ"ב ע' תשב"ץ ח"ב סי' ג':
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
קס״ט
א
ב' בנות אחין הטעם דחיישינן לב"ד טועין שיסברו שפסולין הן ומטעם זה כתב בת"ה סימן רכ"ו והביא רמ"א בח"מ סי' ל"ג דלכתחלה לא יחתמו בשטר ביחד אבל בשני ושלישי הכל יודעין ש זהו כשר:
ב
שיוסיפו ב' על הג' כו' כדי לפרסומי מלת' שאסורה לכהן או משום שיקפצו עלי' וקשה גרושה נמי נימ' כן ונראה דכאן שאני כיון דכתי' ועלתה השער' דבעינן שיה' בגובה עיר ה"נ לענין זה שיהא זה דבר מפורסם כן אסמכוה אקר':
ג
לא יהיו קרובים נראה דהיינו קרובים שפוסלין מן הדין אבל החומר' שנזכרה בסעיף א' אינה אלא בג' הדייני' ולא בנוספי' וכ"כ בת"ה הביאו ב"י וכ"כ לקמן בס"ח סעיף ה':
ד
צריכה הדיינים היינו הג' אבל הנוספים א"צ לקביעות מקום כ"כ בסדר חליצה אלא דלכתחלה כ' דגם הם יקבעו ומ"ה נראה דלפי מנהגינו דאנו קובעים מקום בין מנחה למערב והקהל ממתיני' בתפל' מעריב עד שיבואו הדיינים אם הוא בענין שאין הנוספים מוכנים שם א"צ להטריח הציבור לבקש אחריהם איפה הם כיון שמצד עיקר' דמלתא אין בהם צורך בעת ההיא דהא אין שם עדיין התחל' הדין דהא כתב בפי' ס"ח סעי' י"ד דאפי' בלילה יכולין לקבוע המקום דאין שם תחלת דין ע"כ בודאי לא יבקשו אחר הנוספין באותו קביעות ונ"ל דאם יש שם (רק) א' (מן הנוספין) לא יחתמוהו הג' עמהם כיון שאין אלא הוא לבדו נתפרדה חבילתו והוה כא' מן השוק. ובענין קביעו' המקום כתב לקמן בפס"ח סעי' י"ב בשם קונטרסים וז"ל ויאמרו זה לזה נלך למקום פלו' ונקבע מקום לחליצה' של פלוני וילכו וישבו שם לשם חליצה שנאמר ועלתה יבמתו השערה ויעקרו ממקומה הראשון וילכו אל מקום השני לחלוץ שם עכ"ל ופי' בזה בפי' ס"ח דקביעות ב' מקומות בעינן דהיינו שתחלה יקבעו מקום שמשם ילכו למקום השני ולקבוע שם החליצה והיינו (בזמן) שעומדין תחלה ולזה צריך שישבו תחילה (ומשם ילכו למקום שני לקבוע שם לחליצה והיינו בו ביום שיעשו החליצה אבל אם קובעים ביום שלפני זה אפשר שאפי' עומדים יכולים לקבוע וכ' מו"ח ז"ל שע"פ פי' זה נוהגין בקראק' לילך תחלה אל הפאליש של בית הכנסת ויושבים ואומרים נלך למקום פלוני ונקבע שם מקום לחליצה וכן עושין והוא ז"ל תמה ע"פ ב"י ופי' בזה דתחלה אמר דבעינן קביעו' מקום ואח"כ אמר ויעברו ממקומ' הראשון כו' דל"ת דסגי באמירה בעלמ' לומר במקום פלוני נחלוץ למחר אלא צריך שיעקרו ממקום הראשון בין שהיו עומדין או יושבים וילכו למקום השני דהיינו שיאמרו זה לזה נלך למקום פלוני וישבו שם לשם חליצה שתהי' ע"כ ולעד"ן דודאי פי' ב"י תמוה דמה צורך לאלו ב' המקומו' ומה חסר לנו באומרים נלך למקום פלוני ונקבע שם וכן יעשו ותו יש לדקדק לשון ממקומם הראשון דמשמע מקום המיוחד להם תמיד דאל"כ היה לו לומר ממקום הראשון כמ"ש אח"כ למקום השני ועל פי' מו"ח ז"ל קשה דהא סיים ויעקרו כול' לחלוץ שם הוא מפרש לקבוע שם מקום חליצה ואין הלשון משמע כן אלא הל"ל לשם חליצה כמ"ש קודם לזה ונלע"ד דהדברים כפשטן דמיירי ביושבים בב"ד על מקומם המיוחד להם תדיר וקמ"ל ברישא דלא די באם אומרים עכשיו אנו קובעים מקום כאן על מחר לחלוץ אלא צריך מקום אחר דהיינו שנלך לשם לקבוע מקום דאז יש היכר שפיר וכן נעשה שהולכים ויושבים שם מעט ואח"כ אמר דביום המחר צריך שיעשו עקירה באמת וילכו ממקומם הראשון המיוחד להם תדיר לאותו המקום שקבעוהו אתמול ול"ת דכיון שאמרו אתמול נלך למקום פלוני כולי בזה נתפרסם ענין החליצה וכי יעשו החליצה במקום הראשון סגי בכך כיון שיש כבר פרסום קמ"ל דכאשר אמרו אתמול כן יעשו ולמחר יקומו ממקומ' המיוחד להם תמיד וילכו למקום שני דהיינו מה שיחדו אתמול ושם יעשו החליצה ולפי זה אם הם אינם יושבין במקומם המיוחד להם בשעה שרוצים לקבוע מקום אלא הם בחוץ כדרך שאנחנו עומדים בבית הכנסת די בבך שיאמרו נלך למקום (פלוני) אפילו הוא מקום המיוחד להם תדיר די בכך כנ"ל נכון ומנהגינו הוא מיושב שפיר:
ה
לקבוע ביום שלפניו בפי' ס"ח סעיף ט"ז כתב דאם אירע עיכוב שלא יכלו לחלוץ באותו יום בטל הקביעות וקשה ממ"ש לקמן בס"ח סעי' ו' דאם החליצה ביום א' קובעים מקום בע"ש ולא בטל קביעותן בשבת וע"כ לומר כאן שבשעת הקביעות אמרו בפי' שיהיה על יום א' די בכך וא"כ ה"ה נמי בשאר הימים דאם קבעו לחלוץ אחר ב' ימים או אפי' יותר די בכך דמאי שנא אלא דנ"ל שאם אומרים בשעת קביעה שהברירה תהיה באיזה יום שנרצה הן יום ג' או יום ד' בזה לא הוה קביעות דזה תלוי בדין ברירה דהיינו שאותו יום שרוצה לחלוץ הוברר הדבר למפרע שעליו היה הקביעות תחלה וקי"ל אין ברירה והא דמי למ"ש ר"פ כל הגט במשנ' לאיזה שארצה דלא הוה גט מטעם אין ברירה כנלע"ד ובדרישה בהג"ה כתב היתר אם קובעין אדעת' לחלוץ יום ב' או יום ג' ולא נהירא לי' כן:
ו
וי"א דאין לחלוץ בע"ש כ"כ ת"ה סי' רכ"ז וב"י כתב שאין לזה עיקר ובפי' ס"ח כתבו לאיסור ונראה דאם יש הכרח גדול לחלוץ בע"ש נוכל לסמוך להקל ועיין מ"ש סי' קנ"ד בסדר הגט סעיף ד':
ז
אפי' קרוב דאין כאן עדות אלא גילוי מלתא בעלמא ועיין מ"ש סימן קמ"ב סעיף י"א:
ח
אלא עפ"י עדים כו' כיון שהיינו מוחזקים בו בחזקת קטן אין הקרובים נאמנים להוציא מאותה חזקה:
ט
שעלה לס"ת שיש בני אדם שנוהגים לקרות בניהם כשנכנסים לתוך י"ג שנה וגם כשהקטן עושה מעצמו אין מוחין בידו ונותנין לו לברך ויוריד לפני התיבה ומתפלל ואין חוששין הלכך לא הוה חזקה:
י
ואם יש ליבמה בנים כו' כדי לבאר דין זה על אמתתו בס"ד נעתיק ממה ששייך לן בפ"ק דיבמות דף י"ב איתא תנא רבא בר לוואי גבול יש לה קודם הזמן הזה דהיינו אחר י"ב שנה היא חיה ועוברה חי ופרכינן ע"ז והא תנא רבה בר שמואל שא"א לומר בחמותו שמיאנה שכבר ילדה מדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי לאו קטנה ליתני שכבר גדלה וא"כ אפי' קטנה יולדת ומצינו חמותו שממאנת א"ר ספר' בנים הרי הם כסימנים הלכך אין לך יולדת ממאנ' אפי' היא קטנה ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים פירש"י והיולדת בקטנות חזקה שהביאה סימנים ומשהביאה סימנים בתוך (שנים עשר) לא תמאן דמהני סימנים דס"ל לרב זביד תוך זמן (כלאחר זמן) לענין סי' ולא אמרי' שומא נינהו ופרכינן ונבדוק ומשנינן שמא נשרו ואפי' למ"ד לא חיישי' משום צער לידה חיישי' וקשה למה לא כ' רש"י גם על רב ספר' דס"ל תוך זמן כלאחר זמן דאל"כ מאי מהני בנים כסימנים הא ל"מ גם סימנים בקטנה אלא ודאי מבואר מפירש"י דלרב ספרא שום קטנה ממאנ' אם ילדה ואע"פ שאין לה סימני שערות דבני' הוה כיש לה שערות והיינו ביש שערות לגדולה דמעלת הלידה מועלת במקום גדלות והגדלות הוא בעלמא מחמת השנים והשערות ורב זביד דאמר שמעלות הלידה אינה מצד עצמה אלא מצד שע"י הלידה אנן סהדי שיש לה באותו פעם שערות נמצא דעיקר המעל' מצד השערות וא"כ צ"ל דתוך זמן מהני שערות גם בעלמא דהוה כלאחר זמן וממילא דרב זביד דלא כהלכתא דהא קי"ל כלפני הזמן וכרב ספרא דבני' הוה מעלה מצד עצמן אפי' בקטנה דנחשב' כגדולה בעלמא ע"י שנים ושערות והתוס' כתבו דלרב זביד צ"ל דאין עיבור בנים של קיימא מצוי להיות בלא סימני' אתו ומיהו זימנין מדפריך ונבדו' וגם מדאמרי' חוששין משמע דלא (ע"כ היה הט"ז ומכאן ואילך נאבד חבל על דאבדין ולא משתכחין:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5