א
דיני היוצאת בלא כתובה והמפסדת כתובתה ובו י סעיפים:
אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזו היא דת משה שהאכיל' את בעלה שאינו מעושר או אחד מכל האיסורים או ששימשתו נדה ונודע לו אחר כך כגון שאמרה פלוני חכם תקן לי הכרי הזה או התיר לי חתיכה זו או טיהר לי הדם הזה ונמצאת שקרנית ודוקא שהוכחשה בעדים כגון שהעידו שבאותה שעה שאמרה שפלוני תקן לה לא היה אותו פלוני בעיר וגם יש עדים שאמרה לו שהוא מתוקן ושהוא אכלו על פיה אבל אם אין עדים והיא כופרת שלא האכילתו או שמכחשת החכם שאומר שלא תקן לה והיא אומרת שתיקן לה נאמנת ודוקא שהכשילתו ואכל על פיה אבל אם רצתה להאכילו דבר איסור לא איבדה כתובתה:
ב
הוחזקה נדה בשכנותיה שראוה לובשת בגדי נדותה ואמרה לו טהורה אני ובא עליה יוצאת בלא כתובה:
ג
הנודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה: הגה וכן אם עברה על השבועה או על החרם (הגהות מיי' פ"ד) אבל אם היא מביאה עדים שגם הוא עובר על נדרים ושבועה וחרם לא אבדה כתובתה אף אם היא עוברת (בתשו' מיי' ובתשו' הרשב"א סי' תתס"ו) אשה שהמירה דתה וחזרה בה אינה אלא כעוברת על דת ולא הפסידה כתובתה אלא אחר התראה (תשובת הרא"ש כלל ל"ב):
ד
איזו היא דת יהודית הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחות או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או לחיה כדרך שעושות העכו"ם הפרוצות או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם (ורגילה בכך) (רשב"א סי' תקע"א) או שהיתה משחקת עם הבחורים או שהיתה תובעת התשמיש בקול רם מבעלה עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה (וי"א דה"ה אם קללה אפי' אבי בעלה בפני עצמו (וכן משמע מפרש"י בגמ' הביאו הב"י) (וע"ל סי' קנ"ד) ה"ה המקללת בעלה בפניו (הרמב"ן סי' ק"ב) בכל א' מאלו תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו ואם אין עדים תשבע שהוא כדברי' ואם רצה לקיים אותה אח"כ אין כופין אותו להוציאה מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה: הגה ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה ויכול לגרשה בעל כרחה ואין בזה משום חרם ר"ג (תשו' מור"מ בהגהות מרדכי דיבמות וכן הוא ברשב"א סי' תקנ"ז) ואשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו אם יעשה לה דבר מקרי עוברת על דת (הגהות מיי' פרק כ"ד) אשה הרגילה להתייחד עם כותים נקראת עוברת על דת (ת"ה סי' רמ"ב):
ה
כל אלו אין להם לא עיקר כתובה ולא תנאי כתובה ולא תוספת אבל תטול מה שהכניסה לו והוא בעין בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג ואם כלה או נגנב או נאבד אין מוציאין ממנו וכן הדין במי שזינתה או שיוצאת משום שם רע שאיבדה עיקר כתובה ותוספת ונוטלת מה שהוא בעין מכל מה שהכניסה וכן הדין בכל אותם ששנינו בהן תצא מזה ומזה:
ו
אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיניה נתנה באחר (ודוקא שאין רגלים לדבר אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת) (פסקי מהרא"י סי' רכ"ב) אבל איבדה כתובתה עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו (ואם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחלה כן נאמנת) (הגהת מרדכי דקדושין) ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה ה"ז חייב להוציאה אבל אין כופין אותו להוציאה אבל אם נאנסה לא הפסידה כתובתה לא אשת ישראל ולא אשת כהן: הגה וע"ל סי' קע"ח סעיף ט' אמר א' על אשה אחת שזנתה עמו נאמן עליה כעד אחד דפלגינן דיבוריה (רשב"א סי' תקנ"ב) ואם היא הודית לפני אחד שנטמאת הנחשד מצטרף עם אחד לאסרה על בעלה (פסקי מהרא"י סי' רכ"ב) הודית לפני אחד שזנתה ואח"כ אומרת ששקר הוא ומכחשת העד המעיד עליה מותרת לבעלה אף אם מאמין הבעל לעד המעיד עליה דאמרי' בתחלה שהודית נתנה עיניה באחר ועכשיו חוזרת בה (שם במהרי"ק שורש פ"ב) אשה שאמרה לבעלה שזנתה אע"פ שאינה נאמנת אם עמד וגירשה אסור להחזירה ואפילו אם החזירה יש לחוש (מהר"ם פדוואה סי' ל"ד):
ז
מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו א' מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזנתה אשתו בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת ה"ז חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה ויתן כתובה ואם הודית לו שזינתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואח"כ תגבה כתובתה אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא ע"י גלגול: הגה הרבה קרובים כולם אינם רק כעד אחד (הגהות מרדכי דיבמות) וע"ל סי' קע"ח סעיף ט' וי"א דלא יכול לומר שמאמין לעד אלא אם מאמין לו ג"כ בשאר דברים אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים רק בדבר זה משום דבלא"ה נחשדה לו קצת לא נאסרה עליו משום זה (מהרי"ק שורש פ"ב):
ח
האומר לאשתו בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני ויש עדים שנכנסה עמו בסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לבעלה ותצא בלא כתובה ואסור לו להתייחד עמה וכופין אותו להוציאה מביתו (ודוקא שאמר לה בלשון קינוי מהרי"ו סי' ח') וכדרך שיתבאר לקמן סי' קע"ח):
ט
אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לו וחייב להוציאה ויתן לה כתובה ואם הודית שנסתרה אחר שהתרה בה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה ע"ז ואח"כ נותן לה כתובה:
י
אם השביע אשתו שלא תדבר עם פלוני ועברה ודברה עמו עוברת על דת היא והפסידה כתובתה אם התרו בה תחלה אם תעברי על שבועתיך תפסידי כתובתיך:
באר היטב אבן העזר
קט״ו
א
משה וכו'. הכלל הוא דאינה יוצאת בלא כתובה אא"כ הכשילו בדבר איסור או כשהיא עוברת על חטא דבנים מתו באותו חטא. או אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצאת בלא כתובה ע' תשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' ג' עיין ב"ש:
ב
בעלה וכו'. אבל אם היא בעצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובה. ואם הוא מאכיל אותה דבר איסור או נודר ואינו מקיים כופין אותו להוצי' וליתן גט והיינו כשבאתה בטענה בעינן חוטרא לידי כשהוא נודר ואינו מקיים הבנים מתו באותו חטא וכ"כ הרב לקמן סי' קנ"ד ס"א ואם היא נודרת ואינה מקיימת והיא עקרה ואין לה ולד מסופק בפסקי מהרא"י סימן ס"ח אם תצא בלא כתובה כיון דאין לה בנים ב"ש ע"ש:
ג
האיסורי'. ודוק' כשמאכילתו דבר איסור אבל שאר איסור שאינו דבר אכילה כגון נגיעה בעת נדתה לא. ב"ש ע"ש ועיין ח"מ שנסתפק אם מכשלת אותו בשאר איסור שאינו דבר אכילה:
ד
נדה. עיין הר"ם מטראני ח"ב סי' מ"ז. וסי' ע"ז:
ה
חכם וכו'. וה"ה אם היא מודה שהכשילו אע"ג דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ להפסיד ממון אדם נאמן רשב"א ור"ן והמגיד ב"ש:
ו
בעדים. היינו לענין הפסד ממון כמו כאן. אבל לענין איסור נאמן העד הראשון ואותו פלוני ב"י ב"ש ועיין ח"מ ועיין בתשובת רמ"א סי' ס"ו ובש"ך י"ד סי' קפ"ה:
ז
עובר וכו'. כיון דהאי גברא לא בעי בני לכן לא הפסידה. וה"ה אם הוא עובר שאר עבירות שהעונש עליהם שבנים מתים ג"כ אין יוכל להוציאה אם היא עוברת על נדרים מטעם הנ"ל. ואם היא האכילו דבר איסור והוא אוכל ג"כ דבר איסור לא הפסידה. אבל אם היא האכילו דבר איסור או עוברת על דת משה בשאר דברים. והוא עובר על נדרים ושבועות הפסידה כתובתה ח"מ ב"ש. כתב בפסקי מהרא"י סי' ס"ח סימן הזה צריך דקדוק היטב להוציא אשה בלא כתובה מחמת שעוברת על נדרים דרבים מקילים בנדרים. ואם תשבע היא על איזה דבר שעשתה שאם תעשה עוד מחויבת היא לקבל גט ממנו ועברה על השבועה. השבועה חל ויוכל לגרשה בע"כ בזמן הזה ב"ש:
ח
דתה. היינו באונס אבל אם המירה ברצון נאסרה על בעלה והוי כזינת' בודאי ומפסדת כתובתה ואינה צריכה התראה ע"ל סי' ז' סי"א בהג"ה ועיין ח"מ ב"ש:
ט
בו. עיין כנה"ג דף קכ"ט ע"ב ס"ו. ול"ד בשוק או בחצר אלא כל שרואין אותה עוברי דרך. עוברת על דת מיקרי כנה"ג בשם מ"ץ:
י
פרוע. הכלל הוא בר"ה וראשה פרוע לגמרי הוי דת משה. ואם ראשה מכוסה בקלתה או בשאר דבר אלא דאינה מכוסה כדרך הנשים אז הוי דת יהודית. ובחצר שאין רבים בוקעים לפרש"י ותוס' ליכא איסור אפי' פרוע לגמרי. אבל הסמ"ג הביא הירושלמי אפי' בחצר יש איסור אם ראשה פרוע לגמרי. וכ' ב"ש לענין כתובה קי"ל כסוגי' שלנו. אבל לענין איסור קי"ל כירושלמי. ומחצ' לחצר דרך מבוי ופרוע לגמרי הוי דת יהודית וקלתה מותרת עב"ש וע"ל סי' כ"א מש"ש. הנשים היוצאת בכיסוי שערות שלהם ובמקום קליעת שער נושאות שערות חוברות שקורין קרינאל"ו בלע"ז אין בזה משום יוצאת וראשה פרוע ל"ש שערות דידה ול"ש שערות דחברתה אעפ"י שקשור הוא לה כדי שתראה בעלת בשר אין בכך כלום ש"ג פרק במה אשה:
יא
בכך. ח"מ וב"ש תמהו. אי בלא התרו בה אפי' ברגילה אינה מפסדת כתובתה ואם התרו בה ועברה על ההתראה אפילו בפעם א' מפסדת הכתובה ע"ש:
יב
הבחורים. ל"ד משחקת אלא אפי' אם היא מדברת שיחה יתירה בלי שחוק הוי משחקת כי שיחה יתירה מביא לידי שחוק ב"ח ח"מ ב"ש:
יג
רם. ורש"י שם פי' בע"א:
יד
בעלה. הוא דעת הרמב"ם. ולרש"י ותוס' אפי' בפני בן בעלה ולהג"מ אפילו אם היא מקללת זקנו של בעל בפני בעל הוי מקללת ב"ש. ודוק' על מגן אבל אם מכה לה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה מהר"א סי' נ"ג:
טו
תחלה וכו'. וא"צ להתרות בשעת מעשה. וצ"ל לה בשעת התראה שאם תעשה עוד תפסיד כתובתה הרא"ש ומרדכי ח"מ. והש"ג כתב דא"צ להתרות אותה שתפסיד הכתובה אלא מתרה בה סתם שאל תעשה עוד. וכן דעת ב"ש. וכנה"ג דף קכט ע"א סי' י"ב ועי' בד"מ:
טז
אותה אח"כ וכו'. כ"כ הרמב"ם בפכ"ד מה"א. ומסיים שם אם לא הוצי' אותה אין לה כתובה כי היכא שתהיה קלה בעיניו להוציאה. וכתב הח"מ אם היא נוהגת אח"כ כבנות כשרים חייב לכתוב לה כתובה על מנה:
יז
שיוציאנה. אפי' אין עדים בדבר אלא כיון שהוא יודע שהיא עוברת על דת מצוה להוציאה הר"ם מטראני ח"ג סי' קכ"ו:
יח
עיקר וכו'. הכלל הוא כל אלו מעשים גורמים מחמת מעשיה שעשתה אחר הנשואין מש"ה אין להם אפי' ת"כ ועיין בסי' שאח"ז. וכתבו בדרישה וב"ח בשם מהר"ם אשת איש שיצאה חוץ לדת לא הפסידה מה שיש בעין ממה שהכניסה לו ומחזיר לה מה שהוא בעין כי לא קנסו אותה להפסיד מה שהוא בעין ועיין בב"ח סי' רפ"ג. והוספת שליש מה שמוסיפים על הנדוני' מחמת שיוכל להשתכר במעות הנדוני' הוי כנדוני' ב"ש ע"ש:
יט
ממנו. אפי' הנדוני' אם אינה בעין אבדה מהרח"ש סי' ל"ז. וכ"כ כנה"ג בשם רוב פוסקים עיין דף קכ"ט ע"א סי"ד:
כ
שזינתה. אפי' זינתה בעודה פנויה ונודע לבעל אח"כ. מהרי"ט חא"ה סי' ט"ו:
כא
רגלים לדבר. עיין ב"ש. אם אלמנה נשאת לכהן ואחר הנשואין נתברר שזנתה קודם הנישואין ואמרה שזנתה מבעל אחותה א"כ נעשית זונה ואסורה לבעלה שהוא כהן עיין תשו' צמח צדק סי' פ"ב אם היא נאמנת. ואם זנתה וא"י עם מי ע"ל סי' ו'. ואם ע"א אומר שזינתה והיא שותקת הוי כהודאה וחייב לגרשה מהרש"ל ועיין דרישה סי' קע"ח. ואם ע"א אומר שזנתה ואומר שבעלה יודע שזנתה ובעל שותק והעד מהימן ליה כתרי כתב מהרש"ל דחייב לגרשה לצאת ידי שמים וע"פ הדין אינו חייב לגרשה. ואם אינו שותק ואמר לעד מנין לך זאת אז אינו חייב להוצי' אפי' מדיני שמים אפי' אם מאמין לו אח"כ אלא משום לזות שפתים יגרש אותה וכן אם אומר שזנתה ואין הבעל יודע אז אפי' אם שתק הוי כאלו לא שתק דאין שתיקה ראיה אלא כשהוא יודע אם זנתה. ואם ידוע שנתייחדה עם א' ואמרה דזנתה נראה דנאמנת ע"ל סימן קע"ח ועיין כנה"ג וב"ש:
כב
לדבריה. כתב הח"מ דלאחר זמן אין מועיל אמתלא ע"ש:
כג
להוציא'. ואם ע"א מעיד על כיעור אין חייב לגרשה אפי' אם הוא נאמן בעיניו כתרי מהר"ם מלובלין סי' פ':
כד
ישראל. אפי' אם היה סוף ביאה ברצון מותרת לבעלה כיון בתחלה היה באונס הוי כאלו הסוף נמי באונס דאמרי' יצרא תקפי' ש"ס:
כה
כהן. אע"ג דאסורה לבעל י"ל נסתחפה שדהו ומזלו גורם דהוא כהן:
כו
דיבוריה. ואם בא עוד ומעיד כן. מצטרפים עדותם של זה וזה והוי שני עדים ואפילו אם השני אומר דזינתה עם הראשון לא נפסל הראשון מחמת עדות של השני כי לא נפסל ע"פ ע"א ח"מ ב"ש:
כז
עם א' וכו'. היינו דאיכ' רגלים לדבר אז אמרי' מה שהודית לפני ע"א הוי כאלו ראתה דזנתה אלא דיכולה להכחיש את ע"א. ומצטרפין את הנחשד והוי כאלו היה ב' עדים ח"מ ב"ש:
כח
להחזירה. היינו בעומדת בדבריה לאחר שגירשה אבל אם חזרה מדבריה הראשונים ואומרת טהורה הייתי ונתנה אמתל' לדבריה הראשונים אז מותר להחזירה ד"מ ח"מ ב"ש:
כט
שזינתה. עיין דינים אלו בתשו' הרשב"א סימן אל"ף רל"ז רמ"ז ר"נ. ועיין כנה"ג:
ל
בעצמו. דאז הוי טענות ודאי אבל אם לא ראה בעצמו וא' מקרוביו אמר לו שזנתה א"י להשביעה עיין בח"מ סימן ע"ה סעיף כ"ג דפסק רמ"א שם דיוכל להשביעה ע"פ אחר ע"ש ועיין בפרישה. והמגיד חולק וס"ל אפי' אם ראה בעצמו שזנתה א"י להשביעה עיין ב"ש:
לא
דברים. דוק' גברא דגייס בי' ומצוי אצלו אבל אם מאמין לו מחמת שהוא מוחזק בחסידות ולא קים ליה בגוויה לא. מהרי"ק:
לב
כתובה. כיון דהיא גרמה לאסור עליו. ומשמע אפילו הנדוני' ונ"מ הפסידה כל דבר שאין בעין כמ"ש לעיל סעיף ה' וכ"כ כנה"ג:
לג
דת היא. אפי' אם הוא ג"כ נודר ואינו מקיים דמטעם נדר ושבועה לא הפסידה כתובתה אבל מ"מ היא בכלל מדברת עם כל אדם כיון שבעלה מקפיד על כך והשביעה ח"מ. והב"ש כתב עליו ואין דבריו מוכרחים:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
קט״ו
א
משנה כתובות ד' עב ע"א
ב
טור וכ"כ אביו הרא"ש שם בפסקיו
ג
שם בגמרא
ד
שם איתא פלוני כהן תקן וכו' פלוני חכם טיהר וכן העתיק הרמב"ם שם בפכ"ד מה"א
ה
טור וכ"כ הרא"ש בשם הירושלמי וכת' דטעמא דמסתבר הוא דא"א להפקיע הכתובה אלא בעדים
ו
שם ושם מה' דאמרי' שם אי דידע בפרוש כו' ומפרש משום דמצי אמרה משחקת הייתי בך וכשהייתה בא לאכול הייתי מנעך
ז
כאוקימתא דמתניתין כדרב יהודה וכו' שם
ח
שם במשנה
ט
ל' בהרמב"ם בפכ"ד מה' אישו' ממשנה שם
י
כ' ה"ה שכ"נ מהירושלמי ומהבבלי שם ע"ב
יא
שם במשנה
יב
שם בגמרא ע"ב אוקימתא דר"ח וכו' שם וכפי' רבינו
יג
שם אוקימתא דר' יהודה אמר שמואל
יד
שם במשנה ומדברת עם כל אדם וכדמוקי לה רב יהודה וכולי שם
טו
שם במשנה וכדמוקי לה רב יהודא וכו' שם
טז
שם במשנה וכדמוקי לה רבא שם ומפרש רבינו דרב יהודה ורבא פליגי שם דלרב' עד שתקללנו בפני בעלה ופסק כרבא דבתרא הוא כ"ט שם
יז
כצ"ל וכן הוא בב"י ולי צ"ע שהשמיט הרמ"א מה שפ' רש"י בעיקר הדין ודלא פליגי רב יהודה ורבא ותרווייהו ס"ל דמתני' מיירי במקללת אבי בעלה בפני בן בבעלה
יח
אבעיא ונפשטא סוטה דף כה ע"א
יט
כדין מוציא שטר על חבירו והוא טוען פרוע
כ
) פי' כשיש עדים
כא
אבעיא שם ולא נפשטא וכתבו הרא"ש והר"ן בפ"ז דכתובות שם כהראב"ד מספיקא כייפי' ליה
כב
ברייתא כתובות דף קא ע"ש
כג
שם וכרב הונא וכחכמים בברייתא שם ע"ב דזינתה לא הפסידה בלאותי' קיימין
כד
שם
כה
באותה ששנינו ביבמו' דף פ"ז ע"ב וגיטין דף עט ע"ב שהרי כל אותן הנשים מצד זנות הן מפסידים כתובתן
כו
משנה נדרים דף צ' ע"ב
כז
טור וכ"כ הרמב"ם בפכ"ד וכ' ה"ה שמסוגיא דגמ' שם יש ראיה לזה אף על גב דקי"ל כמשנה אחרונה מ"מ לענין ממון הודאתה שזנתה ברצון כמאה עדים
כח
שם ושם מעובדא דחד סמיא דהוה גביה דמר שמואל וכו' קידושין דף כו ע"א
כט
פשוט שם בנדרים דף צא ע"א
ל
ל' הרמב"ם שם בפכ"ד מהא דפשט רבא שאין דבר שבערוה פחות משנים ומעובדא דההוא סמיא וכו' קידושין דף סו ע"א
לא
ה"ה כ' לא נתברר לי דברי רבינו וכו' וסיים שצריכין תלמוד והכ"מ כ' שם משום דכשהוא עצמו ראה שזינתה היא מוציאה שטר כתובה והוא טוען פרעתיך ודאי ואם תרצה להפרע אומר לה תשבע לי וצריכה להשבע בנקיטת חפץ משא"כ כשהוא לא ידע שזינתה אלא ע"פ ע"א
לב
ל' הטור ממשנה ריש סוטה וכרבי יהושע
לג
ממשנה שם דף נד ע"א וכב"ה ועיין לעיל סעיף ה' שיש לה בלאותיה הקיימין
לד
הרא"ש בתשו'
לה
ל' הרמב"ם שם בפכ"ד ממימרא דרב חנינא מסור' לא לימא אינש כו' שם דף ב' ע"ב
לו
כתב ה"ה וסובר רבינו כל שמעשיה גורמים לה תצא בלא כתובה
לז
נתבאר במ"ש לעיל בסעי' ו' בשם הכ"מ
לח
טור בשם תשובת אביו הרא"ש כלל ל"ב וכ' עוד שם בסי' י' על נשים שהמירו בשעת הגזירה מפני אימות מות וכאשר מצאו נסו ונמלטו וחזרו לדתן לא הפסידו כתובתן וכו' ע"ש
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
קט״ו
א
וגם יש עדים שאמרה לו שהוא מתוקן ושהוא אכלו מזה דייק הח"מ שצריך נמי עדים על אכילתו ועפ"ז מוכרח לדחוק ס"ק ד' שמשמשתו נדה איירי או במודה וכו' או שמצאוהו עדים משמשת. ולהראב"ד דס"ל שאינה נאמנת על עצמה דוחק גדול להעמיד דוקא במצאוהו עדים ואפי' להחולקי' ומשני שדוחק להסוגי' להעמיד במוד' משו' דלא שכיח ק' הא משמשתו נדה א"א להעמיד בל"ז אלא דוקא במודה או במיד דלא שכיח יותר דהיינו מצאוהו משמשת לכן לע"ד יותר מסתביר דל' הש"ע ל"ד ואין צריך אלא עדים שאמרה טהורה אני או שהוא מעושר ושוב נאמן שאכל על פיה ודוקא בדליכא עדים כלל יכולה לטעון שמעולם לא אמרה ואף כי אמרה כל זמן שלא אכל יכולה לטעון כדדכ' הרא"ש אלו היה רוצה לאכול הייתי מפרישו אבל כשיש עדים שאמרה לו שוב נאמן שבא לו מכשול על ידה ומה שכ' הש"ע אבל אם אין עדים והיא כופרת שלא אכילתו היינו שכופרת שלא אמרה לו מידי וצ"ע. ואם יש הכחשה שהיא אומרת שבידיעתו שמשתו נדה והוא אומר שהכשילתו ע' סי' צ"ו:
ב
הוחזקה נדה ע' מה שכ' הב"ש בדין אמתלא וע' סי' ו':
ג
הג"ה ורגילה בכך כ' הכי ע"פ מה שתי' בד"מ דברי הרשב"א דאיירי בהתרה בה ומשני שבאמת בהתרה בה אין צריך רגילה כדאי' בח"מ מוכרח הב"ש לומר מפני דשם הי' מקום לתלות בסבה הצריך אף בהתרה רגילה כמ"ש בסעיף ד' בשם הת"ה סי' רס"ב. ובתה"ד לא מצאתי חלוק זה כלל בין רגילה לפעם א' בתר התראה ואדרבא משמעות לשונו שהתחיל אפס נראה וכו' מ"מ עוברת מקרי הואיל ונתייחדה מרצונה כמה פעמים אף דמשמע קצת הכי מדכ' כמה פעמים מ"מ מדמסיים אלא דלענין להפסיד כתו' בעי התרא' ושוב כ' אמנם הי' נראה קצת דאיתתא כה"ג דרגילה כו' לא בעי התראה משמע דלא ירד לחלק ברגילה אלא אבל לענין הצריכה התראה אחר התראה משמע ודאי כמבואר בח"מ דבפעם אחד מפסדת ומה שכ' תחלה כמה פעמים אפשר דל"ד ומל' הרמ"ה ז"ל:
ד
הג"ה ב' שכ' נמי רגילה אין כל כך ראי' שהרי הכא נמי סותם רגילה. וע"פ דברי התה"ד שרוצה להוציא מן הסוגי' דרגילה א"צ התרא' הי' אפשר ליישב הרשב"א בפשוט דז"ל וכן מה שבאו לחייבה לצאת שלא בכתו' מדין עוברת ע"ד זה איני שלא אמרו אלא ברגילה אבל באקראי וכו' ודאי לא הפסידה וי"ל ה"ק בפעם אחד הוא ודאי דלא הפסידה בלא התראה משא"כ ברגילה מסופק כדמסופק התה"ד ואולם דברי הד"מ שהי' שם התראה לא נראה כלל מן הענין. ואולי י"ל אף הרמ"א מודה לדינא דלענין כתו' אין נ"מ ברגילה אלא בהתראה תלי' אך מפני שהגיה לקמן דעוברת ע"ד יוכל לגרש בע"כ וזה אפילו בלא התראה כמבואר בתה"ד הנ"ל לזה הוציא מהרשב"א דלא מקרי' עוברת בלא התראה אלא ברגילה ולזה נוטה משמעות התה"ד נמי דלהכי התחיל וכ' ונתייחדה כמה פעמים כדי ליגזור עליה להוציא' בע"כ ומסיים דלענין כתו' מ"מ צריכה התראה ומסופק ברגילה ומסיים ומפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה אבל ודאי כ"ע מודים שבתר התרא' אין לחלק ברגילה ולהכי נמי כ' הרמ"א ז"ל לקמן אשה הרגילה אך דוקא לענין הגרושין בע"כ כי כל בלא התראה לא נקראת עוברת עד דרגילה כמשמעות התה"ד וזה לע"ד נכון מאוד לדינא. בתשובת מהר"י סג"ל אחי הט"ז סי' ל"ט העלה ע"פ דברי השואל בתשובת רשב"א סי' תתמ"ד(א) שכ' בשם הרי"ף דכופין אותו להוציא הרגילה וגם כ' בשם תשובת ר"ת שפעם אחד אין כופין להוציא אפי' עוברת ע"ד דכה"פ מוכרחים להודו' כהסכמת הרי"ף ור"ת דאם רגיל' להיות עוברת ע"ד ע"פ עדים הב"ד כופין להוציא ולע"ד זה אינו ואפילו רגילה אין הב"ד כופין דהא ודאי האיבעיא אם עוברת מותר לקיימה היינו בעדים דאלו ע"י עצמו או עד אחד מה אירי' עוברת ע"ד אפילו זינתה נמי אין הב"ד כופין וע' סעיף ז' וסתמא דלישנא דעוברת משמע רגילה כנ"ל דמהכא הוא דיליף הרשב"א לחלק בין רגילה כדהוכחתי דאלו בלא התראה ובפעם אחד נפשט ממה דקיי"ל אין אוסרין על הייחוד. והרי מכח איבעי' זו דלא נפשטה הוא דהעלה דאין כופין אלא מצוה ומדברי השואל הנ"ל לע"ד אין ראיה כלל מדחזינן דמהר"מ המשיב לא השגיח בם ומי יודע אם בר סמכא הוא ותו דלשונו עצמו מורה שלא בנה יסוד על הדברים שהבי' שהרי בענינו היה שעברה על החרם ג' פעמים וכ' ועוד תודעני אם יגרשנה בע"כ (הרי שלא שאל כלל אם לכופו אלא אם יאמרו לו לגרש בע"כ) מאחר שרגילה בכך וגם בעיא היא בפ' ארוסה אם רצה לקיימה אבל הא פשיטא לן אותן העוברים ע"ד ואבדו כתובתן שמגרש בע"כ אם ירצה והאלפסי פסק דכופין אותו להוציא היכא דרגילה (הרי דאינו מביא דברי האלפסי אלא לחזק שאלתו אם יאמרו לו שיגרשנה בע"כ)(ב) וגם בירושלמי יש אפילו כתובתה אלף נוטלת מה שבפניה ומוציאה בע"כ (הרי דהירושלמי שמביא נמי אינו מזכיר שום כפיה וחילק בין רגילה לפעם אחד) וגם בתשו' ר"ת יש שפעם אחד אין כופין להוציא אפילו עוברת ע"ד משמע אין כופין אבל אם רצה מגרש בע"כ עכ"ל הרי להדיא דלא ס"ד לשאול אם הב"ד חייבים לכופו ובנדון דידיה היתה רגילה וע"פ עדים ומשמע לע"ד דהשואל גופיה פירש האלפסי ור"ת שכפיה דידהו דאיירי בה היינו במילי ולא הביאם אלא לחיזוק דעתו שמצוה לגרש בע"כ. ותדע דאיך אפשר שהרי"ף יפסק רגילה ע"פ עדים הב"ד כופין הרי בפ' ב' דיבמות כ' והני מילי מבועל אבל מבעל לא מפקינן אלא בעידי טומאה כדגרסינן פ' האומר איבעיא להו אשתו זנתה בע"א מהו אמר רבא הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מב' עדים ומבואר בנ"י דסובר לא עדיפו עידי כיעור מע"א בזנות וא"כ כמו שע"א אפי' מעיד בזנות כמה פעמים אין מוציאין ה"ה בעידי דבר מכוער אפילו כמה פעמים ובודאי ע"י דברים מכוערים מקרי' עוברת ע"ד הרי מבואר דמעולם לא פסק הרי"ף כמשמעות הדברים דהשואל בשמו אם לא ע"ד שפירשתי במילי ואלו היה ממש בעדות זה דהרי"ף ור"ת מי הוו שתקו כה"פ מלהביאה להכי לע"ד אין שום כפי' ביד הב"ד על עוברת ע"ד ואפי' ברגילה ובעדי' כ"א כדחלקתי דברגילה בלא התראה אפי' מחויב ומצווה להוציא בע"כ ובפע' אחד אינה כלל בסוג עוברת כ"א בתר ההתראה ובמשמעות כה"פ והרמ"א ולא כמו שדחק המר"י סג"ל להסכים דעת הפוסקים לדעתו בדחוקים שאין בם ממש וצ"ע:
ה
הג"ה וי"א דה"ה אם קללה אפי' אבי בעלה ע' ח"מ ודברי הב"ש אינם מובנים לי. ה"ה המקללת בעלה בפניו והב"י כ' ע"ז ועוד א"כ לא משתמיט חד מן הפוסקים לומר כן. וכ' הב"ש ול"נ דס"ל כהג"מ דמקללת זקנו של בעל וכו' וע"ז משיג הד"מ עצמו והניחו בצ"ע דהא אינו מחויב בכבוד זקינו ולכן השמיטו בש"ע ולהב"ש עדיף הלמד מן המלמד. והנעל"ד דמשמע הכי מתשו' מור"ם שבהגהות מיימון שכ' על אשה שהביאה רוצח בבית בעלה שגיזם לו להרגו לא גרע ממקללת יולדיו בפניו כ"ש הכא דמגזמת להרגו וכבר כ' הב"י על הרמב"ן ואפשר הוא לומד כן בק"ו ממקלת יולדיו בפניו וק"ו פריכא דאיכא למימר שאני מקללת יולדיו בפניו דחמור כבוד אב ואלו המור"מ הנ"ל נמי הכי ס"ל אף גזום להבעל לא היה יכול ללמוד בק"ו דיש לומר נמי הכי ש"ה דחמור כיבוד אב וגם י"ל מקללת בעלה עצמו יוכיח א"ו דנמי ס"ל כהרמב"ן ונלע"ד דס"ל דאין הדבר תלוי בכיבוד אלא מפני שנפש הבן קשור בנפש האב חשוב כאלו מקללת בעלה עצמו בפניו וכ"ש הוא. וא"כ ממילא אף קושית הד"מ עד דין הגהות מרדכי מיושב מדחזינן דלפירש"י ה"ה במקללת אבי הבעל בפני בנו של בעל ושם בל"ז ליכא למימר כדהקשה הד"מ מפני שהבעל חייב בכבוד אביו דאם כן מה אירי' בפני בנו אפילו בפני אחרים נמי וש"מ הטעם נמי אך מפני שאף נפש בן בנו קרוב אצל אבי אביו ואי אפשר לו לסבול קללתו והבעל מרגיש בצער בנו א"כ שפיר ה"ה והוא הטעם במקללת אבי אביו דבעל בפני הבעל ואף שהתו' השיגו על פירוש זה שהוא דין הגהות מרדכי מ"מ דינו מבחוץ נכון בדרך מכ"ש אפילו:
ו
אם יש עדים שהתרה בה כ' הב"ש בש"ג כ' דא"צ להתרות שתפסוד הכתו' והמ"ל פ"ב מה' סוטה הקשה לפי"ז איך קתני אם אמר הבעל אינו רוצה להשקותה דניטלת כתו' ת"ל דכיון דנסתרה בתר ההתראה דהיינו הקנוי שוב מהראוי אפילו כי שתתה והיא טהורה דיוכל להוציאה בלא כתו' מפני שעברה על דת משה כבהגה"ה ורוצה להוכיח כמהר"מ ורשב"א אלא דהקשה לנפשיה דאכתי ק' מדוע לא פשט הגמרא מזה דעוברת צריכה התראה והעלה דבירורן של דברים דכל אותן ששנינו בהמדיר דיוצאת בל"כ לאו משום איסור דידה אלא כיון שעשתה דבר פריצות איסור זונה היא וזנתה תחתיו ולפיכך בהתברר לנו דטהורה היא ע"י השתיה פשיטא דאינה מפסדת שהרי לפי שעשתה איסור לא מפני זה תפסיד כתו' עכ"ל. והנה לדברי הב"ש ס"ק א' שכ' או אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו דבריו אינם מעלים ארוכה. ודברי הב"ש מסתברים דיותר יש לחוש שמא תזנה מלשמא זנתה כמבוא' בתו' גיטן י"ז ע"ב ושאר עניני פריצות יוכיחו כגון משחקת עם בחורים ומגלה זרועותיה דודאי עדיין ליכא למיחש לשמא זינתה אלא לשמא תזנה וקושית המ"ל ממה שלא נפשט האיבעיא היה אפשר ליישב משום דאיכא(ג) למדחי דהמתניתין איירי בשקינא לה ממי שמותרת להתיחד כגון אביה או בעלה בעיר. דלולא קנאת' אינה עוברת ע"ד וא"כ עכ"פ היה נשמע מסתומות הרמ' לדין זה דאם אמר איני רוצה להשקותה דנוטלת הכתו' ומכ"ש כי שתתה ונמצאת טהורה דוודאי ברור איירי אף כי הסתירה היה עם האסור לה דלא כהש"ג אלא כמהר"מ ורשב"א (וגם למה שהוציא הב"ש מרש"י דעוברת ע"ד משה א"צ התראה לכ"ע קשה הא יחוד ד"מ הוא כדאיתא בב"ש ס"ק ב' וע' תשובות מעיל צדקה סי' ס"א ומה שמפרש בפירש ההתראה בדין אשה הטוענת שוגג הייתי) ודוחק לחלק בדת משה עצמו ע"פ הטעם דיהיב הב"ש כיון דכבר הכשילתו) אמנם איתא בתו' יבמות דף ל"ח ע"ב ד"ה מ"ש ועוד דבארוסה אית לחושבה כעבורת על דת כיון שאין יכול לבדוק כדקאמר התם בגמרא נשמע מדבריהם דבזמן שהיתה יכולה להבדק והיא נשואה לית לחושבה לעוברת ביחיד משום דהוה כמתייחדת במקום שיש רואים ואך דסברות תירוצם זה אינו מוכח מכח קושייתם שכבר תירצוה בטוב מ"מ הסברא מוכרחת ביותר מקושית המ"ל ונשמע נמי מדבריהם מדיהבו טעם זה לארוס' דאזלו נמי בשטת הש"ג דאל"ה לא היתה מפסדת הכתו' ע"י ההתראה דקנוי שלא היתה להפסיד הכתו' ובדבריהם נמי מיושב מה שטענה חנה אזיל ואסתתיר וקשה וכי לא חששה לעבור ע"ד וניחא דבזמן הבית נשואה אינה עוברת וא"צ לדברי פ"י ז"ל ברכות דף ל"א ע"ב:
ז
תשבע שהוא כדבריה ע' ב"ש הכא ובס"ק ל"ב מה שמביא הה"מ שמדמה לאמנה ורבית וע' סי' ס"ח סעיף ט'. ואם רצה לקיים אותה וכו' זה איבעיא בגמרא וק"ק הא לענין האיסור בלא הפסד כתוב' אין נ"מ בהתראה כדאיתא בתה"ד הנ"ל והא מבואר נמי שם ולקמן בהג"ה דיחוד הוי דת משה וכבר אמר רב אין אוסרין על היחוד וע' סי' קע"ח ומה מיבעי ליה אמנם להנ"ל דכל בלא התראה לא מקרי עוברת אלא ברגילה שפיר דרב איירי בפעם אחד והאיבעיא ברגילה ובזו לא איפשטא והוי עכ"פ מצוה לגרשה ואפילו בע"כ הא בפעם אחד בלא התראה אינה כלל בכלל האיבעיא ולא הוי אפי' מצוה ואסור לגרשה בע"כ והיינו כדכתיבנא דלזה רומז הרמ"א ז"ל בהגהתו רגילה. והנה פשטות הש"ע ודאי מורה דאפילו התרה בה ועברה אם רצה לקיימה אין כופין וכן משמעות הרמ' פ' כ"ד מה"א דז"ל עוברת עד"מ או עד"י אין כופין אלא אם רצה לא יוציא ואע"פ שלא יוציא אין לה כתו' וכו' ולפני זה פסק דצריכה התראה להפסיד כתו' הרי ברור שאם רצה לקיימה אף בתר התראה אין כופין. ובתשובת מהר"י סג"ל הנ"ל מחליט דאחר התרא' אם עברה דוודאי כופין ודלא כמשמעות פשטות תו' בסוטה להיפך ע"ש ולשטתו שהבאתי לעיל בשמו דרגילה אף בלא התראה ובהתרה אף בלא רגילה חייב מן התורה לגרשה וכופין להוציא א"כ ע"כ איבעיא זו איירי בפעם אחד ובלא התראה וא"י איך מיישב הא יחוד ד"מ הוא ומ"מ כבר אמר רב כנ"ל. ובדין רגילה כבר הארכתי ואולם בהתרה בה נמי לע"ד אין בידינו לכופו וזה נראה נמי דעת הרי"ף שהשמיט איבעי' זו מספרו בפרק המדיר ובוודאי שסמך במה שמסיק פ' כצד דאין מוציאין אשה מבעלה בלא עדי טומא' ובקדושין פ' האומר מביא הסוגי' דכתו' דע"י קינוי וסתיר' נאסרת נשמע מיני' הא מבלעדי זה אין דרך לכופו. וכן משמעות דברי תשו' המהר"מ בתשו' רשב"א סי' תתס"ד ע"ש וראיות המהר"י לע"ד אינם מה שהוצי' מפירש"י מדפי' האיבעיא או דילמא כיון דקפד קפיד ע"ד העולם להקפיד ולא פירוש כיון דקפיד איהו בהתראה ש"מ דבזה לא איבעי ליה זה לק"מ דכיון דהסוגיא רוצה לפשוט ממה דתנן ואלו שהב"ד מקנין ש"מ דאם רצה לקיימה אינו רשאי והרי שם הבעל מעולם לא קפיד ש"מ דהאיבעיא עכ"פ בלא התראה נמי ומוכרח לפירושו והיינו כדכתיבנא ברגילה דבכל חדא מקרי' עוברת או בהתראה ופעם אחד או רגילה בלא התראה (ואין להקשות א"כ איך רוצה לפשוט מהנ"ל הא שם אף רגיל' אינה דז"א דודאי אין הב"ד מקנין אלא באם עברה עכ"פ פעם אחד ואם תעבור תו תיהוי רגילה) ומה שהוכח תו דאל"כ מה פריך היכי עבדינן מידי דדילמא לא ניחא ליה לבעל והא לא עדיף קנוי ב"ד מקינא דבעל גופיה ואי לא ליהוי ניחא ליה הרי יכול למחול לא ירדתי לסוף דעתו בזה והפשוט דפשיטות זה אזיל להמסקנ' דבתר הקינוי וסתירה שוב א"י למחול על קינויו ונמצא דודאי מחייבין אותו אם לא דאינו רשאי לקימה אף בלא התראתו ברגילה מפני דמקרי' עוברת וה"ה בפעם אחד אחר התראה דנמי עובר' נקראת ומה שתו הוכיח מפירש"י ורשב"א מדמחלקו בהאיבעיא של בעל שמחל על קינויו לבין עוברת על דת מפני שבעוברת לא הקפיד משא"כ בשקינוי לה ולא מחלקים בפשוט שעוברת אין ענין לסתירה אלא מוכח דבאמת אין חילוק ואם התרה בה הוא ממש חד עם קינוי וסתירה. לזה י"ל מפני שבודאי בכלל האיבעי' דעוברת נמי עוברת ע"י יחוד בלא התראה כתבו החילוק המספיק אף על יחוד אבל ודאי שאין לפשוט שום עוברת ע"ד שלא תועיל מחילה מהמפורש בתורה קינוי וסתירה ונטמאה עד שתשתה שאף שבזו א"א לו למחול על קינוי אבל בשם עוברת דהיינו כל מילי (חוץ מיחוד) אף בתר התראה ויחיד ברגיל' בלא התראה שכל אלו בכלל האיבעיא ובלא התראה ודאי נפשטה כמבואר בהר"ן כתוב בשם הרשב"א בק"ו מבעל שמחל על קינוי קודם סתיר' ובהתרא' זה באמת דעת הראב"ד שכתב דלא נפשטה מפני החילוק המבואר שהסתיר' אפשרות שנבעלה אז ולכן גזר' התור' עלי' שתי' ויתר העוברת הא חזינן עכ"פ שלא נבעל' אז ולכן אף דבתר הסתיר' קינו אינו מחול מ"מ י"ל דעוברת אף בתר התראה רשאי לקיימה וגם אפשר דהי' מ"מ דומ' וכדעת המהרי"ל ולכן כתב דלא נפשטה אבל לדעת המהר"י סג"ל יש תימה על הראב"ד למה כתב דלא נפשטה ודעת התו' שכתבו דנפשט נמי עוברת אף בתר שהתר' באמת צ"ע. ואולי כונתם דאף אם מחל על קינויו קודם סתירה מ"מ אינו מרש' אותה להסתתר דבזה מה"ת למיבעי אי מחול או לא פשיטא הפה שאסר הוא שהיתר אלא דמחל שאף אם תעבור על מחאתו אינו רוצ' להשקות' ואם זה נפשט דקינויו מחול ממילא נשמע דעוברת אף בתר התרא' שרי' לי' דזו אף שמחל על אופן הנ"ל מ"מ על מחאתו דהיינו ההתרא' לעוברת כבר עברה עכ"פ הכלל שלע"ד נראה דאין לזוז מהמבואר ברמ' ומשמעות כל הפוסקים. ויכול לגרש' בע"כ כתב בתשובת הגאון נ"ב שי' סימן ב' נלפע"ד שלסברת הרא"ש גיטין דף י"א ע"ב גבי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים שפסקו כה"פ דאפי' עשאו הבעל שליח ודלא כרש"י וכתב הטעם אף דבכל התור' שלוחו כמותו משום דלאו כל כמיני' לשוי' שליח במקו' שחב לאחרי' ובזה אמרתי דין חדש מה שלא נזכר עדיין בשום פוסק דאפי' קודם חרם רגמ"ה ולדין גמרא דמגרש בע"כ מ"מ ע"י שליח אי אפשר לגרש בע"כ דאי אפשר לשוי' שליח לחוב לאשה ולפ"ז הוי שליח לגרש כמו שליח לקדש וכשם ששליח לקדש א"א להשליח לגמור הדבר בלי רצון האש' כן גבי שליח לגרש אין ביד השליח לגמור הדבר בלי רצון האש' עכ"ל וא"כ הכא אין יכול לגרש בע"כ ע"י שליח. ואני אומר במח"כ דין חדש זה מפני ישן נוציאנו דז"ל הרמ' פ"ו ה' י"ד שדין השליח עם האשה כדין הבעל עמה שתחתיו הוא קם. וז"ל הטור ריש סימן ק"מ וכל דין האשה בענין נתינת הגט כן דין שלוחו עמה הרי להדיא שאין בענין נתינתו שום הבדל בינו לשלוחו אף כי גם הטור מהמורים דלא כרש"י וכן הה"מ העתיק על הרמ' פ"ך מה"מ פירוש המפרשים דלא כרש"י וכן מבואר ריש התקבל דאיתא האומר התקבל או הולך אם רצה לחזור יחזור ומפורש בגמרא משום דאדם יודע שאין עושה שליח לקבלה ומפרש רש"י במתניתין משום דאין חבין לאדם אלא מדעתו לעשות לו שליח לחובתו ולהכי ודאי התקבל והולך קאמר דהיינו שלוחו להולכה הרי דזה יוכל לעשו' אף לחובתה וכן מבואר בהר"ן פרק התקבל דף קע"ג ע"ב כתב דאנן הכי קאמרינן בשלמא אי אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו כלומר דכל מה שבידו ודאי עושה אף כאן אף שאין בידו כו' הרי להדיא דשליח לגרש בידו ושליח קדושין אין בידו וכבר מבואר להדיא פירש"י בגיטן דף ך"א מתקיף לה ר"א והא שליח לקבלה דמדעתה איתא בע"כ ליתא פירוש אבל הבעל עושה שליח להולכה ונותן לה בע"כ ופירושו מוכרח לבאר הסוגיא דאל"ה למה דס"ד דכל שליחות היינו משו' דהוא יד המשלח לימא והא שליח להולכה נמי דמדעתה דוקא משום דלאו כל כמיני' לשוי' שליח במקו' שחב לאחרים ואלו ידו אפי' בע"כ ואף התו' נהי דלתירוצם ד"ה אטו על וא"ת השני אין פי' זה מוכרח לבאר הסוגיא מ"מ בלי ספק פשטות ל' הסוגיא מורה דדוק' לקבל' צריך דעתה אבל הולכה אפי' בע"כ ומדחזינן דהתוס' לא מקשו על רש"י כי אם משום דקשיא להו אטו רב שימי לא ידע וכו' ולא בפשוט אלו רב שימי סבר דהשליחות משום יד למה דייק להקשות מש"ק ולא אף משליח הולכה ש"מ ברור דמודו בזה לרש"י דשליח הולכ' אף בע"כ אף כי הם הראשונים מהחולקים בדין תפיסה וכן הרא"ש אלו הי' עולה על דעתו לחלוק הכא על רש"י מי היה שתק אלא הברור שכע"מ בזה לרש"י ויותר מזה מבואר בהש"ס גיטין דף י' דתי' הגמ' בשליחות בע"כ דבגרושין איתא וע"ש ברש"י ותוס'. ותו אתמה איך ס"ד דשליח גרושין לא יהי' בעל כרחה הא כל עיקר קרא ושלחה המלמד שהאיש עוש' שליח לא איירי אלא בע"כ כדכתי' והי' אם לא תמצא חן בעיניו וכו' ושלח' ושנא' האיש האחרון ושלחה לכן לבי אומר לי בטח דהכא יוכל לגרש אף ע"י שליח בע"כ ולהציל הרא"ש מקושית הגאון שי' מדין גרושין דחזינן דיוכל לעשות שליח אפי' במקום דחב לאחרים י"ל דגרושין דכתי' קרא כנ"ל פשיטא דהא בע"כ משא"כ שליח דעלמא דנפק מבינייהו דגרושין וקדושין כמשמע' תוס' ריש פ"ב דקדושין ד"ה מה לגרושין א"א ללמוד אלא בדמיון קדושין שאינו במקום שחב לאחרים א"נ והוא העיקר דגרושין לא מקרי כלל במקום שחב לאחרים דהא באמת אינו חב אלא לדידה ומה שתופס גט שחרור מדמ' הגמרא לבמקום שחב לאחרי' כתבו התוס' לשטתם משום שהאדון אינו מחויב גמור לשחררו ואינו דומה לתופס במקום שאינו חב לאחרים דלא חיישי' לומר כיון דבע"כ תופס יהא מקרי נמי תופס במקום שחב משום שהוא מחויב גמור ועומד לשלם כן י"ל גבי גרושין שכן דרכי התור' שהאש' משועבדת לקבל גטה כשרוצ' לגרש' ולהכי יוכל לגרשה אף בע"כ ואף ע"י שליח ול"מ כלל במקום שחב לאחרים:
ח
כל אלו כו' כתב הב"ש ואם נגנב או נאבד כתבתי בסימן אח"ז וזה מבואר הכא אלא הוא ט"ס וצ"ל ואם מכר משלה והוא שם תוך ס"ק ה' ד"ה וזנתה ועוברת ע"ד ועי' ריש סימן קי"ז מה שכתבתי על זה. תו כתב והוספות שליש כו' צ"ל דבר הבא בנדוני' הוי כאלו בעין מהנדוני'. ולע"ד זה תמו' על סך שמעולם לא בא לידו לומר דבר הבא מכחו הא לא קנה מאומ' בסך זה ומן המהרי"ק גופי' נרא' אף הב"ש מודה דאין ראי' כי כתב על נ"ד דהיינו קטנה שזנתה שפוסק דאינ' מפסדת אף להרמ' אלא כתו' ותו' ולא ממה שהכניסה אינם בעין ושפיר דן דאף השלי' אינו בגדר תו' שבש"ס אבל גדולה שהפסידה מה שאינו בעין ולדעת הב"ש שבסי' שאח"ז אפי' במה שמכר ואיבד שלא כדין תמה אני אם יש שייכות לדון על השליש שלא בא לידו בא מכחו ומה שהד"מ העתיק דברי המהרי"ק אין כ"כ ראי' שהרי כתב לעי' שם וכונתו לנדון הנזכר שם ותו דכל זה מוכרח הב"ש לשטתו שבסוף ס"ק ל"ד כתב וע' ב"י שכתב אבל נדוני' לא הפסיד' דהוי כמו חוב בעלמא משמע אפי' אינה בעין דלא הפסיד' וליתא כי כל דבר שאינו בעין הפסיד' עכ"ל ואמת דלפ"ר נראה הכי דמ"ש צ"ב שנאבדו שחייב באחריותן ומכל מקום פטור ומ"ש נדונית כספים שנפסדה ואין בידו הבא מכחה שיהא חייב. אמנם דברי הב"י הלא המה מועתקים מתשובת הרא"ש כלל ל"ב סימן ט' דז"ל אבל נדוניתה ודאי לא הפסיד' דהוי כמו חוב בעלמא ונראית דעתו ברור שסובר נדוני' כספים שניתן בידו לעשות בם כאדם בשלו זה ודאי לא הפסיד' ואפילו אינה בעין משום דהוי כמו חוב בעלמא ודוקא צ"ב שאינו רשאי למוכרם כדאיתא סימן צ' הוא דפטור מאחריותו אם נאבדו מפני שזה בכל תנאי כתו' דמעיקר הדין הי' פטור אפי' נאבדו בפשיעה מטעם שמירה בבעלים כמו בנ"מ ומכ"ש אם נאבדו ע"י שמוש כדין שפירותיו אכל אלא שמכח תנאי כתובה עבדו לה רבנן תקנה שאם מקבלם בצ"ב שיהיו באחריותו כמו שתקנו לה כתובה להכי בתר הכתו' גרירי דת"כ ככתו' אבל נדוניא כספים שאינה אלא כחוב בעלמא מסתביר להרא"ש דאין מפסדת משום דשם לוה עליו ומדינא חייב בלא תנאי כתו' ואם הד"מ נמי כהרא"ש ס"ל פשיטא דשפיר העתיק לדברי המהרי"ק להורות דהוספות שליש בכלל הנדוני' ובהנדוני' אין חילוק בין בעין לאין בעין (ובתשו' מהרח"ש שבבאר היטב עיינתי ולא נחת לחלק בהכי ע"ש) והנה חקרתי לדעת דעות יתר הראשונים בדין הנדוני' והנה הרשב"א ריש פרק הא"ר כ' ואין לה כתו' פרישנא טעמא בגמרא משום דמה טעמא תקינו כתו' שלא תהא קלה והכא תהא קלה ומשמע דדוקא עקרי כתו' דאית ביה ההוא טעמא הא נדוניא כל שייחד לה קרקע בכתו' לא מפסדה וכו' אלא ממה דגרסי' בירוש' משמע דאפי' נדוני' מפסדה כו' ובגמרין נמי מוכח בהדיא הכין מדתנן אחיו של זה ואחיו של זה אין יורשין כתו' ואקשי' כתו' מה עבידת' אמר ר"פ כתו' בנין דכרין מהו דתימ' לדידה דעבד איסורא קנסו לזרעה לא קנסו קמ"ל וכתובת בנין דכרין היינו נדוני' אלמא אף היא בין היא בין יורשיה מפסידין אותה דאי היא שקלה כ"ש זרעה וזו ראיה שאין עליה תשובה כנ"ל ואע"פ שאמרו שלהי א"נ היוצאת משום ש"ר נוטלת זה שבפניה ה"מ מה שבפניה מכלים שהכניסה ממש תו כ' ולא בלאות פירוש בלאות צ"ב שבלו לגמרי אבל בלאות הקיימין נוטלתין והב"י העתיק דבריו בקיצור והב"י סימן י"ז יותר בקיצור בהש"ע שם לא זכר כלל מנדוני'. ובמה שהקפיד וכתב הא נדוני' כל שיחד לה קרקע משמע דעתו דאלו לא יחד קרקע כנגדה הוי כמלוה דלהוצאה ניתן ולא שייך גבייהו דין בלאות הקיימים ובודאי אינה בכלל נוטלת מה שבפניה א"נ דבלא יחד מאחר שאין סימן במטבע ק' לברר שהן הן הכספים שהכניסה (וע' סימן ע"ז שם הבאתי תשו' הר"ן משמעותו נמי הכי) ולדעתו זו הי' נדונית כספים ממש חד דינא עם כלי צ"ב שהכניסה אלא שחזר להוכיח בראי' שאין עליה תשו' לחלק בן כלים שהכניסה לבין נדונית כספים ואפי' היא בעין ממש דהיינו שיחד קרק' כנגדה דנמי מפסדת וא"כ כ"ש נדוניתנו ששום דבר אין מייחדים כנגדה שמפסדת ואפי' היא בעין. אמנם יסוד ראייתו בעניותי איני מבין ובמח"כ לע"ד יש עליה תשובה דהא לשטתו נמי קשיא איך קתני סתם דל"ל כתו' ב"ד הא שייך בכלי צ"ב הקיימים שהית' ראוי' ליטל מה שבפניה אלו יוצאה בגט. עכשיו שמתה בחייו בלא גט יטלו יורשיה וכדהקש' דאי היא שקלה כ"ש זרעה א"ו כיון דכב"ד אינו אלא תנאי כתו' כל תנאי זה בתר כתו' גריר כדפירש"י ז"ל ריש פרק אע"פ ת"כ וכו' וכל הנך דתנן בפירקן דלעיל (וכההוא טעמא ההיכרח לחלק לדעתו הראשונ' להוצי' מכח טעם הגמר' דלא תהא קלה דזה לא שייך בנדוני' וק' א"כ אף בלאו' שאין קיימין ליחייב א"ו דעל זה שייך הנאמר שם ולא בלאו' ת"כ ככתו' וכדמפרש הרמב"ן בספר ה' שטות סוף פ"ק דנדה ולא בלאות של צ"ב ודוקא שאין קיימין ועל הני הוא דמפרש מ"ט ת"כ ככתו' וכיון שכתו' קבל עליו נכסים הללו כצ"ב וקבל עליו מזונות ואין לה כתו' פטור הוא מכולם אבל הקיימים נוטלת ויוצאה עכ"ל) ועלה קאמר הגמרא ולעוברת ע"ד שכמו שאבדה עיקר כתו' כן אבדה כל תקנו' הכתו' ובתוכם תקנות כב"ד אף במה שהית' ראוי' ליטל אלו יוצאה בגט אלא דמתני' דיבמות קמ"ל דלא ס"ד דתקנה זו שהיא נוגעת ליורשיה לא ליקנסוה וכל שמת' בלא גט ואח"כ האב יזכו יורשיה קמ"ל דאבדה לגמרי תנאי זה ובעלה יורשה אף שנתן עיניו לגרשה כדקי"ל סימן צ' וע"ש ב"ש ס"ק ך"ב וסימן ק"ן בהג"ה ושוב כל הבנים חולקים בשוה וא"כ מה שוב קשה אם היא נמי גובאת הנדוני' כשיוצא' בגט עכשיו שמתה בלא גט ואח"כ מת האב אבוד תנאי זה ונשאר' על דין תורה ודעת הה"מ מוכרח הכי שהרי בפ"י מה"ג הלכה ז' ד"ה וא"ל כתו' כתב בל' זה ממה שכתב בפי"ו מה"א שאין בכלל הכתו' אלא העיקר והתו' נראה שהוא סבור שהנדוני' אינה בכלל הכתו' וכן נראה מן הגמרא שאמרו מ"ש כו' שלא תהא קלה ואין זה מספיק לנדוניא (והם תחילת דברי הרשב"א אלא שהשמיט ביחד קרקע) ועל פי הגהות הלח"מ שם כתב תו ודין הנדוניא שהוא נכסי צ"ב אונ"מ כנזכר שם ומבואר שם במשנה במה שאמרו ולא בלאות וכו' ע"ש הרי להדיא שסובר בהרמ' לחלק בין נדוני' כספים שלא אבדה ואפי' אינה בעין לבין נ"מ וצ"ב שהרמ"ה מכנה אותן בשם נדוני' ריש פי"ו שמהם אבדה מה שא"ב ואף שהרמ' נקט סתם ואין לה כתו' ולא תנאי מתנאי כתו' שבזה כולל הנאמר דאין לה כב"ד ובטור וש"ע סימן י"ז הושמט אף לשון זה וסמכו על דהכא סיימו וכן הדין בכל אותן ששנינו בהן תצא מזה ומזה עכ"פ נשמע מהה"מ שסובר בהרמ' ממש כהרא"ש וממה שכתב בפ' כ"ד מה"א ה"ז ואיך דין הנשים אלו בנדוניא שלהם כל אשה שנדוניתה קיימת אפי' זנתה נוטלת שלה והולכת עכ"ל אין ראיה שכולל נדונית כספים (וע"ז סמכתי בסי' ע"ז) עתה רואה אני שהה"מ אינו מפרשו הכי אלא לדעתו אינו כולל בזה אלא שלא הפסידה בלאותיה הקיימים כמבואר שם בהה"מ ויש למידק מני' הא מה שאבד או בלה אינו משלם והיינו ע"פ הנחתו פי"ו מה"א שאינו מדבר כ"א מן שם כתו' ומן שם נדוני' הכוללת מה שהכניס' מקר' עבדים מטלטלים ואחרי שאף הרשב"א לשטתו מוכרח לחלק שנדוני' אינה נכללת שאבדה בכל בלאות מדס"ל שאבדה אותה ואפי' בעינה אף דפסק דאף בלאות צ"ב הקיימים לא הפסיד' ועיינתי ביש"ש וכנראה הורגש אלא שהל' אינו מתוקן) מכ"ש שאין לתמוה על הרא"ש והה"מ להיפך שהיא כחוב בעלמא ונגבית תמיד ואינה בכלל ולא בלאות דלא נאמר כ"א על כליה אחרי שבכלל כתו' ודאי אינ'. אמנם דעת הר"ן פרק א"נ משמע ממש כדעת הב"ש דז"ל הלכך הנך דתנן בפרק הזורק לה תצא מזה ומזה כו' אע"ג דתנן לשון אין כתו' ה"ה דאין לה תו' ומשמע דה"ה לנדוני' שאין בעין דדוקא בבלאותיה הקיימין אמרי' בסמוך שאפי' זנתה לא הפסידתן אבל נכסי צ"ב שאין קיימין אף העוברת ע"ד מפסדת וכ"כ הרמ' ז"ל בפרק כ"ד מה"א (והיינו כדסברתי מן הרמ' בסי' ע"ז) אך צ"ע דזה קצת סתירות דעתו שבתשובתו שבב"י ס"ס ע"ז והארכתי בם שם כי שם משמע דעתו שעל נדוני' כספים אף אם עדיין בעינה לא שייך לקרותה בשם בלאות הקיימים אם לא דהכא איירי על דרך הרשב"א ביחד לה קר' בנדונית' וא"כ דלא איירי כלל בנדוני' כספים כ"א בכלי צ"ב שקורא אותם ריש לשונו נדוני' וצ"ע. העולה מזה כמעט ד' שטות יש בנדונית כספים דידן. דעת הרשב"א משמע אפילו בעינה אבדה ודעת הרא"ש והה"מ אפי' אין בעין לא אבדה ודעת הר"ן משמע לחלק בין היא בעינה ללא ודעת הב"ש אף לדון עליה דין בא מכחה ולמעשה צ"ע כי על דעת רבינו הב"י א"א לעמוד הכא העתיק ל' הרא"ש ובסי' י"ז העתיק ל' הנ"י בשם הרשב"א ובהש"ע השמיט לגמרי מלת נדוני':
ט
ודע דדין דבר הבא מכחו שהזכיר הב"ש לע"ד צריך להיות בעדים שזה הדבר הנקנה בדמי הנדוני' ממש דאל"ה קשה לדון בזה די"ל אלו הוציאם והנהו אחרינא נינהו וע' תשו' מהר"א ששון סי' מ"ח ולדינא לע"ד אין ספק משמעות יתר הפוסקים מוציא מידי ודאי של הרא"ש וע' תשו' ח"צ סי' קמ"ה לא כ' הכי וכן בתשו' ר"י אחי הט"ז ועכ"ז לע"ד עדיין צ"ע. תו כ' הב"ש ומזה נשמע אפי' כשהיא גרמה הגט חייב ליתן לה הוספה השליש ולא כדרישה וכבר כתבתי שספר זה א"א ובדין מורדות ע' מה שכתבתי סי' ע"ז בהג"ה. תו כ' בשם מהרי"ק וקטנה וכו' וז"ל מהרי"ק נלע"ד דדוקא עיקר ותו' הוא דמפסדת דלאו אדעת' שתזנ' יהיב אבל מה שהכניסה הפשוט שלא הפסידה דהא בגדולה נמי לא הפסיד' את שלה אלא מטעם קנס וקטנה לאו בת קנסה היא וצ"ע מנ"ל דאף גדולה אינו אלא משום קנס הרי סוף א"נ על הקושי' אי בממאנ' אי דאיתניהו אידי ואידי שקל' פירש"י שאין לנו לקונסה ומ"מ פסקינן דבליתניהו אידי ואידי לא שקלי ופירש"י הטעם שיכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות ב"ד נשאתיה וכשאוציאנה אחזור מה שקבלתי ובנ"מ נמי וכו' ונמצ' בזנת' ונאסר' עליו שייך נמי הטעם גופ' שהרי שלי הוצאתי וכשאוציאנה מדעתי אחזור לא כן עתה שיוצאת שלא ברצוני וכן כתב הר"ן ד"ה לא שאנו לגבי שנייה בל' זה אבל בלאות דצ"ב וכו' דמדינא לא היה ראוי לשלם שע"מ כן קבלה שלא יפרע אא"כ יגרש מדעתו אלא דבשנייה קנסו נמי לדידיה שמ"מ ישלם צ"ב אבל הכא דליכא למקנסו' אוקמוה אדינא וזה נראה דעת הח"מ ס"ק ך' שמדמה אותה לממאנת ולהכי סובר דלהרמב' כמו בממאנת אם מכר שלא כדין חייב ה"ה בעובר' ע"ד וכל זה שיך אף בקטנ' וע"כ דמהרי"ק סובר זינתה א"ד לשניה שנשואיה באיסור ומחויב דוקא לגרשה כמבואר סי' קי"ז בח"מ ס"ק ה' משא"כ זנתה אף דאסורה לו מ"מ אינו מחויב לגרשה כמבואר שם בהג"ה לא שייך טעם הנ"ל כ"א משום קנס ואף שהוא דוחק מוכרח כדעתו מן עוברת דנמי מפסיד' בלאות שא"ק אף דאם רצה לקיימה מקיים. אמנם אף הטעם דיהיב בחדא גוונא על כתו' ותו' משום דלאו אדעתא דתזנה כ' לא נראה הכי מתו' ריש אע"פ ד"ה ולעוברת כתבו אבל עוברת ע"ד דמעיקרא תו' אדעתא דכתו' כ' לה כשקנסוה בכתו' קנסוה גם בתו' הרי משמע דאף כתו' ותו' גבי עוברת מטעם קנס וא"כ מדוע הפסידה הרמ' לקטנה שאינה בת קנס אמנם העיקר דל' קנס שבתוספת הוא ל"ד והעיקר הטעם מבואר ריש פ' הא"ר בהגמרא ולא כתוב' מ"ט שלא תהא קלה וכו' ומפרש התוספת דלהכי אף תוספת אין לה דמעיקרא תוספת אדעתא דכתו' כ' כשקנסוה בכתו' כדי שתהא קלה קנס זה גם בתו' משום דתנאי כתו' ככתובה. וא"כ אחרי שמפרש נמי הטע' דולא בלאו' בפ' הנ"ל משום דת"כ ככתו' להרמ' דס"ל קטנ' דמפסד' כתו' ותו' והיינו משום דלדעתו אסורה עליו קנסוה חכמים כדי שתהא קלה שוב י"ל נמי דשייך גבה ולא בלאת משום ת"כ ככתו'. ואולי מ"מ יש לחלק בקטנה וצ"ע:
י
אין עדים כו' אין חוששין איכא למידק מנ"ל הא במתני' ריש נדרים דקתני חזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר האומרת טמאה כו' תביא ראי' לדבריה י"ל דלא תנן הכי אלא באשת כהן שאומרת נטמאתי באונס דבהכי איירי המתני' כמבואר שם בסוגי' מדוקי' דרישא ועלה קתני חזרו לומר ודוקא בה שאינה מפסדת הכתו' באמירתה הוא דחיישינן לעיניה וכו' אבל אשת ישראל שבאמירתה מפסדת הכתו' נימא מתוך שנאמנת להפסיד הכתו' נאמנת נמי לפסול עצמה לבעלה כדפסקינן בי"ד סימן רכ"א(א) מתוך שנאמן לפסוד שכרו נאמן לפסול ס"ת. וכבר מבואר הכי בתו' בכתו' דף ס"ג ד"ה אבל אמרה מאיס עלי וכו' דז"ל וי"מ דכופין אותו להוציאה ואין נראה לר"ת דנחוש שמא עיניה נתנה באחר כי ההוא דתנן בפ' בתרא דנדרים וכו' ויש לדחות דהתם נוטלת כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה כו' אבל הכא דיוצאה בלא כתו' לא אמנם נלע"ד דמסקנות(ב) דברי תו' אלו נמי מוכח כפסק הש"ע שהרי כתבו עוד קשה משלהי נדרים וכו' ואמאי תהא נאמנת במגו דאי בעי אמרה מאיס עלי ויש להקשות הא אף אלו במאוס עלי אין כופין אכתי ק' דליהמני במגו אטו דתאמר בפשוט נטמאתי ברצון פעם אחר דלשטתם זו כי אמרה נטמאתי ברצון ואבדתי כתו' נאמנת א"ו מוכח אף דעתם להלכה דאפי' אמרה נטמאתי ברצון אינה נאמנת וכ"ת א"כ למה דמוקמו התם דאיירי באומרת נטמאתי מה הוצרך רבא לבא עליה מכח דאם איתא דעבד' איסור' וכו' ת"ל דבפשוט נמי א"נ דזה אינו דשם לולא דהוה רגלים להיתר היתה נאמנת ע"פ הרגלים שהיו לאיסור כדאי' בב"ש סס"ק ך"ג. משא"כ עתה דיש רגלים להכי ולהכי שפיר אמר דא"נ. אמנם מ"מ צ"ע מנ"ל דברצון א"נ דהא ממתני' ליכא למשמע אלא כנ"ל (הן אמת שדברי התו' צ"ע דמה יש לחלק מפני שמפסדת הכתו' הא חיישינן לשמא עיניה נתנה להנשא לאחר ובודאי גם האחר יכתוב לה כתו' ומה תפסיד) וכ"ת לאוקימות התו' העובדא דנדרים באומרת טמאה. מוכח משו' דאלו ברצון נאמנת אף ע"י האם איתא היתה נאמנת במגו דאי בעי אמרה נטמאתי בפעם אחר ברצון ז"א דהא בל"ז ק' על הרמ' ז"ל שפוסק במאוס עלי שכופין. קושי' תוספות דא"כ הכא ליהמנו במגו דמאוס עלי וע"כ ליישב ע"פ הר"ן שהקשה ואיכא למידק כיון דמדינא מתסרא במשנה ראשונה משום דלא תהא נותנת כו' איך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך והעלה דמשנה ראשונה לא דינא קתני דודאי אין האשה נאמנת להפקיעה עצמה מבעלה וכו' ע"ש הרי מעיקרא דדינא א"נ להפקיע מיד בעלה והרי היא כשדה האיש שמוחזק בה ולהכי י"ל אף במגו א"נ משום דהוי מגו להוציא וא"כ לדברי התו' הדרה הקושי' לדוכתה. אמנם בהירוש' מבואר דאף באשת ישראל א"נ דאיתא על המשנה שני' דהביא ראיה לדבריה הא לא הביאה ראיה פשיטא שהיא מותרת לביתה אמר ר' הילא לא מסתבר' אם היה חבר יחוש (בש"ע סתם אין חוששין וע' סי' מ"ו) ואם היה כהן שהיא אסורה לו ליכול תרומה. הרי להדיא דאף בישראל התיר אלא שאם הוא חבר יחוש ודברי התוספות צ"ע ודע דעם דברי הר"ן הנ"ל עדיין צריכים אנו לדברי הרא"ש שכתב פ"ב דיבמות ובהתשובות ואל תתמה איך אנו מתירין אותה לבעלה הא שויתה לנפשה חד"א וכי מאכילן לאדם דבר האסור לו ויש לומר לפי שראו חכמים קלקל הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרת כך משקרות לכן נראה להם להתירן עכ"ל כי דברי הר"ן אינם מספיקים אלא למה שהקשה כיון דמדינא למשנה ראשונה חייב להוציאה משום לתא דידיה איסור זה להיכן הלך ועל זה משני דמעיקר דין לא היתה נאמנת להפקיע משעבודו לגבי דידיה. אבל ודאי משום לתא דידה שאין מאכילין לאדם כו' פשיטא דלא מהני מה שמשועבדת כדחזינן בנדרים דף פ"א דאף דמשועבד לתשמיש אם אמר קונם הנאת תשמישך עלי נאסר משום דשוי' אנפשיה חד"א והוצרכנו לדברי הרא"ש ז"ל וכל זה דלא כהיש"ש ביבמות דף פ"ב סי' י"ח שכ' על דברי הרא"ש והנה רצה לתי' דס"ס מנין לנו לעיניה נתנה באחר ולהתיר' מכח ספק אלא נראה עיקר כהר"ן ז"ל וז"א כי דברי שניהם צריכי' אהדדי והם דברים אחדים עשוים באמת ויושר וכן מבוארים דברי תשו' הרא"ש שהבאתי סי' מ"ו ע"ש:
יא
הג"ה אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת לע"ד הוציא זה מהירושלמי שבר"מ אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומכ"ש אם אנו רואים רגלים לדבר דהיינו אמתלא דנאמנת ולשון נאמנת משמע לע"ד לגמרי ומחויב להוציאה משום לתא דידי'. אמנם בתה"ד סי' רך"ב כ' בל' זה ומהשתא נראה וכו' דהא כתבו תו' בפ' אעפ"י בהדי' דאין להתיר באומרת טמאה אני דוקא משום דשויתה נפשה חד"א אבל משום דנראים הדברים אמת לא הו' אסרינן אלא הואיל ויש רגלים ואיהי נמי מודה לא אמרינן כה"ג דמשקרה להאכילה דבר האסור לה וכיון דהכי וכו' ע"ש שבנה על דברי' אלו היתר בנ"ד ותמה אני דשם בתו' דאיירי ביש אמתלא נמי להיפך דאם איתא עד שמכח זה ביבמות הי' נראה להם היתר גמור לכן בכתו' אף דנראה להם להחמיר לא החמירו אלא בדרך זה משום לתא דידה דלכל הפחות עדיין יש להחזיק לספק לדידן ולגבי נפשה מהראוי שלא להאכילה כו' אבל משום לתא דידי' להאמן בודאי כדי לאוסרה עליו ודאי לא קשי' להו מכח אדם איתא וכו' אבל כאומרת טמאה ויש רגלים לאיסור לחוד לע"ד ל' נאמנת אינו מורה אלא לודאי וכמבואר בירושלמי ומה"ת שיחלוקו תו' על הירושלמי וע' תשו' רמ"א סי' י"ב מה שכ' נמי בפי' דברי תו' פ' אע"פ וע' סי' ו' שם הוצאתי דלהכי לע"ד אומרת טמאה אני עם רגלים כ"ע מודים ששוב לא מהני לה אמתלא ע"ש ובזה אף מה שמסיים הב"ש ס"ק ך"ג וכ"נ מדברי הג"ה זו היכא דאיכא רגלים לדבר אסורה וא"ח בדבר לע"ד צ"ע כי ברגלים לאיסור לחוד נאמנת לגמרי וחייב להוציאה משום לתא דידי' ע"פ הירושלמי הנ"ל וברגלים להכי ולהכי אינה אסורה אלא משום לתא דידה דשויתה לנפשה חד"א.
יב
כ' הב"ש ואם אלמנה נשאת לכהן וכו' ע' תשו' צ"צ ואין לדמות כו' ע' סי' ו' סעיף י"ג ויתר יש לתמוה על הב"ש שבתר הכי מסיים ואם זנתה וא"י עם מי ע' סי' ו' מ"ש בזה ואינו משיג עליו ובסס"ק זה כותב ואם ידוע שנתיחדה וכו' מ"מ ל"ד לדין מ"ש בסמוך אלמנה שזנתה וכו' וכנראה מסכים עם הצ"צ והוא תמוה תו כתב ואם עד אחד אומר שזנתה והיא שותקת כו' אבל לתי' הב"י סי' זה וכו' דברי המהרש"ל לא מצאתי ומסתמא הם בפרישה בשמו אך ע' תשו' הרשב"א סי' רל"ז דקדק מרש"י דכל דין זה דחייב להוציא לצאת ידי שמים אי מהימן לי' כבי תרי דוקא בשותקת אבל מכחשת לאו כלום ואפי' מהימן לו כבי תרי אין חייב להוציאה אפי' לצאת י"ש והיינו כתי' הב"י אך לתירוצו עדיין ק' מנ"ל דבמכחשת מ"מ חייב להוציא משום לזות שפתים:
יג
הג"ה ואם חזרה בה ונתנה אמתלא כ' הה"מ יש לדקדק וכו' וכמו שמבואר בחה"מ סי' פ' וכו' שאני איסורא ממונא וכו' וכן משמע מדברי המ"מ ואחריו החזיק הב"ש לחלק בין איסור לממון. ולע"ד חזינן מדברי הראב"ד שהבאתי סי' ו' והם בח"מ סי' מ"ז דאף לענין ממון אינו נתפס בהודאות פיו היכי דחזינן אמתלא טובה ומה שכ' דהכי משמע מהמ"מ. לא מצאתי שום משמעות אלא אדרבא דבריו אחדים ממש עם דברי הג"מ דקדושין שממנו הגהות רמ"א ומה שהקשה מח"מ לע"ד א"ד כלל כי שם לא איירי כל הענין בשנתן אמתלא למה טען תחלה הכי אלא או שסותר דבריו שאמר תחלה של אבותי ולא של אבותיך ועכשיו ר"ל מה שאמרתי של אבותי דסמכתי עלה כשל אבותי וזה אי אפשר לכוין באמירה ולא של אבותיך וכן האופן שאמר של אבותי לחוד ויצא חוץ כיון שצרכינ' לתי' דברי הראשונים אמרינן טענה אגמרי' להפך ולתי' דבריו אבל היכי שחוזר בו ונותן אמתלא מקובלת מדוע תחלה הודה חובתו מזה לא נזכר שם דבר ונלמד מהראב' דאין לחלק כלל בין ממון לאיסור וכן מוכח בח"מ סי' קמ"ו סעיף ט' וע"ש בסמ"ע ס"ק ך' ומשמע דאפי' יצא חוץ לב"ד שומעין לו ממ"ש ואין לך אמתלא יותר כו' ע' סי' ו'. כבר הוצאתי שם אף מהראב' דזה לא מקרו אמתלא המקובלת לולא במקום שהי' קטט ביניהם אמנם עיקר דההוא דינא אם יועיל אמתלא הוגנת לע"ד תלי' בפלוגת' הרמ' והראב"ד דלשם לפי מה שבארתי טעם פלוגתן ע"ש ודוק. ואם הי' מאמינה כו' הרי זה חייב להוציא' כ' בד"מ בשם הה"מ פ' ך"ד מה"א כ' הרשב"א כתבו בתו' דאשת ישראל שאמרה טמאה אני ואמר בעל' שמאמינ' נמי שוי' אנפש' חד"א ואסור' לו לעולם ואפי' אם תחזור ואמרה דבאונס הי' ור"ל ל"מ כי לא חזר' שא"י לחזור ולומר איני מאמינך ואולי עיניך נתת באחר אלא אפי' היא חוזרת אין לו לחזור ולומר הא לא האמנתי אלא לדבריה ועכשיו היא חוזרת אלא אמרינן היא וגם הוא א"י לחזור ועדיין צ"ע אם טוען שמתחל' לא האמינה ונותן אמתלא הוגנת למה שתחלה אמר שמאמינה די"ל שמועיל לכ"ע וע' סי' ו'. ואם אחר גרושיה רוצה להחזירה ע"פ אמתלא בזה ראיתי בתשו' הגאון נ"ב סוף סי' י"א דז"ל וגם בלאו הכי גם הבעל כשאמר שמאמן לדבריה שוי' אנפשי' חד"א ולדידי' לא מהני אמתלא אחר שעשה מעשה וגירשה ואף דתחלה סוף ד"ה ואמנם מביא דברי הח"מ הכא ס"ק ך"ח שג"כ מתיר אפי' בתר גרושיה והם נעתקי' מדברי מהרמ"פ כנראה מחלק בין דידיה דעביד מעשה גרושין דמקרי מעשה לבין דידה (וע' סי' ו' כתבתי דלע"ד עיקר פרט זה דעשיות מעשה עדיין צ"ע) אמנם גוף דין הח"מ ס"ק הנ"ל יפה כיון הגאון שי' הנ"ל שתולה בפלוגתת הרמ' והראב' שבסי' ו' אף למה שכתבתי שם בטעמם ע"ש ודוק ומן המהרמ"פ אין היכרח כ"כ ואם קודם גרושין היא נותנת אמתלא למה שאמרה נטמאתי בזה כת' היש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ח דנאמנת וא"י להוציאה כלל אפי' אמר בתחלה להדי' אני מאמן לך ואח"כ נתנה אמתלא שלא זינתה ולמה אמרה תחלה שזנה בטלה דבריה הראשונים עכ"ל וא"כ מה שכתב בתוס' סוף נדרים שהם דברי הד"מ הנ"ל דאפי' חזרה ואומרת דבאונס היא דאסור' לו משום דשוי' אנפשי' חד"א היינו דוקא אם אינה חוזרת לגמרי אלא שרצתה לתי' דבריה שכיונה במה שאמרה נטמאתי היינו ע"י אונס אמתלא זו לא מהני והוי דומי' דח"מ סי' פ"א דאמרינן טענה אגמרה אבל חוזרת לגמרי עם אמתלא הוגנ' אף איהו בתר דהימנ' מותר בה כפסק היש"ש וזה מדויק בל' התו' דלהכי נקטו וחזרה ואמרה דבאונס הי' ומזה ראי' למה שחלקתי לעיל בדברי הח"מ.
יד
אמר א' על אשה אחת כו' דפלגינן דבור' ע' סמ"ע סי' ל"ד ס"ק ס"ג מ"ש בשם הרשב"א לחלק בדין זה בענין הלשון שאמר וע' תשו' הגאון נ"ב שי' סי' ע"ב:
טו
מי שראה אשתו שזנתה ע' רמב' פ' כ"ד מה"א כתב ד"ז בהלכה י"ז ובהלכה י"ח סידר הדין בש"ע סעיף ו' ומסיים ואין ב"ד כופין את האיש לגרש אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבאו ב' עדים ומשמעותו הפשוט שסובב נמי על ההל' י"ז ולהכי הקשה הרא"ש בתשו' ך"ה מה"ת שלא לכופו הא מסיק הסוגי' פ"ק דכתו' דפ"פ כעדים ומכיון דשויתה אנפשי' חד"א למה לא נכופו והרי בסוגי' הנ"ל מדמה לאומר לאשה קדשתיך ושם ברור שאם נשא שכופין להוציא. וכן מביא בסי' מ"ח הב"ה בשמו. ובתשו' הר"י אחי הט"ז סי' ל"ט דוחה דס"ל להרמ' להוציא מן הבעל בכפי' צריך דוק' עדים ולפ"ר אין טעם בדבריו. אמנם מ"מ י"ל דיפה דיבר שסובר הרמ' דכל שאין הב"ד מענשין בדיני אדם אף אין נזקקין להוציא בכפיה וכבר כתב סוף פ"א מהלכות א"ב דאין מענשין אשה האומרה נתקדשתי וש"מ דכל שהענין אינו ברור לב"ד ע"י עדים או חזק' לא מענשינן וה"ה י"ל דאין כופין דמות ראי' יש לדעה זו מיבמות דף ק"ד ע"ב מדמסיק רב מתני' קשיתו וכו' וב"ד בעדים הוא דמפקו ואלו נאמר דאם אומר בפני ב"ד או עדים שראה שזינתה הב"ד מוציאין עדיין אינו מוכרח לאוקים ביש לה בנים דהא אף דקתני הוציאוה אינו מוכרח דאיירי בעדים ממש על הביאה אלא ע"י אמירתו שראה שזינתה עם זה והא ודאי דזה אינו פועל להוציא אף ביש בנים דהא לא אתינן עלי' אלא משום דשוי' אנפשי' חד"א. ומסתמא המתני' בהוציאוה בכל אופן איירי וא"כ דעם זה מוכרח דהמתני' באין לו בנים איירי מה פעל רב במה שאמר ובעדים אלא ש"מ דאין צד שהב"ד נזקקין לכפיה אלא ע"י עדים ממש ומה שנאמר בכתו' ופ"פ כעדים דמי אפשר דמה דנאמר נאמן לאוסרה עליו היינו לענין זה שאין הב"ד מונעם ממנו הגרושין אף בזיווג ראשון ואף בע"כ. ולפ"ז העלה המהר"י הנ"ל דאף בפתח פתוח אין ב"ד כופין וא"כ לע"ד ה"ה נמי דיש לספוק בדינא דסי' מ"ח גופי' וצ"ע בגוף תשו' מהר"מ:
טז
ולפיכך משביעה בנק"ח ד"ז נפיק מפומי' דרבינו הגדול רמב' ז"ל וצ"ע אם לא במחלוקת שנוי כי בטור ח"מ סי' ל"ד איתא הבא על הערוה פסול לעדות וע"ש ב"י ובסי' צ"ב איתא הפסול לעדות מחמת עבירה בין עביר' של תורה כו' נקרא חשוד על השבועה. א"כ קשה איך משביע אותה הא לדבריו היא פסול לשבועה אמנם בב"מ דף ה' ע"ב מסיק לרבי יוחנן דלא אמרינן מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועה ופירשו התו' דשבועה חמורה להם מפני שנזדעזע העולם על לא תשא וא"כ י"ל דה"ה דלא אמרינן מגו דחשוד על עריות כו' וא"ל א"כ אמאי פסול לשבועה כבר כתבו תוס' בגטין דף נ"א ע"ב ד"ה ובכולי וא"ת גזלן אמאי פסול לשבועה כיון דלא אמרינן מגו דחשוד כו' וי"ל דמדרבנן פסול משום דפסלתו תורה לעדות ולא גזור רבנן אלא היכי דנודע פסולו דגנאי הוא להשביעו ור"ל דוקא גזלן שנעשה גזלן ע"פ עדים פסול לשבועה מדבריהם וד"ת באמת כשר והיכי שאך לטענויתו הוא גזלן אף מדרבנן כשר וכן י"ל בכל העבירות ויראה לפ"ר דבשטה זו אזי נמי התשו' רמב"ן שבב"י ח"מ סי' ע"ה מחידש י"ג שכ' אם טען על חבירו גזלתני או לקחת רבית בפני עדים אין משביעין אותו הואיל דלדבריו הוא חשוד וע"כ דהיינו מה"ט דבפני עדים אז לדבריו פסול מיהו מדבריהם משא"כ באומר סתם לקחת דכשר אף מדרבנן דא"ל דלהכי הקפיד על עדים ע"פ מה שמחלקים בח"מ סי' צ"ב לשטת אביי דבעניני ממון אמרינן דכשר לשבועה אף דלטענתו הוא גזלן משום דשמא מלוה ישינה יש לו עליו משא"כ גזלן בעדים לא אתא ספק ומוציא מידי ודאי דא"כ מה בכך שטוען לקחת בפני עדים הא עדיין ספק הוא דהא אין העדים בפנינו והוא כופר בכל א"ו נראה הטעם כנ"ל (אך בהתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' ק"ט לא משמע הכי וצ"ע) וא"כ י"ל הרמ' הכא לשטתו אזיל שכ' פ"ט מטוען הלכה ז' ושבועה זו תקנות חכמים שלא יהא כל אחד וכו' וכתבו הג"מ כר"י ולא כאביי דאמר חיישינן וכו' הרי דפוסק כר"י דלא אמרינן מגו דחשוד כו' אבל להרי"ף שכ' הרא"ש ומדלא הביא אלא דברי אביי מכלל דס"ל דאמרינן מגו דחשוד א"כ לע"ד לפ"ר אין כאן מקום להשבועה וכן לדעת תלמידי רשב"א שבב"י ח"מ סי' ע"ה נראה ג"כ דאזלו בשטת הרי"ף ולהכי נוטה דעתם שבטענת גזילה הוא דאפשר להשביע ולא בטענת רבית משום דלא מתקן לאוי' בהכי לא שייך טעם דספק מלוה ישינה א"כ הכא נמי א"א להשביעה ואף דהש"ע בי"ד סי' קע"ז סעיף י"א פו' דמשביעין אף בטענת רבית (ודלא כי"ח שהיא נמי שטת ת"ר) והש"ך כ' שכן עיקר אפשר מן הטעם שכבתו ת"ר עצמם בחה"מ ומיהו כי אמרינן דלא משמע לאנשי דרבית לא מתקין לאוי' בחזרה ה"ל רבית כגזל לגמרי ונשבע עליו עכ"ל אבל הכא ודאי לשטתם א"א להשביע וכן אף לשטת תו' גיטן הנ"ל דפסקו כר"י דלא אמרינן מגו כו' תינח לתירוצם הנל אבל לתי' הועוד שם והוא תי' הר"י חסיד שבשמו בב"מ בל' זה הא דחשוד אממונא כשר לשבועה משום דע"י שבועה יפרוש מגזל אבל גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה"ה משבועה דלפ"ז ודאי דכל הגזלנים ופסולי עדות ד"ת פסולים מן התורה לשבועה אלא שבטענות אותו ממון אמרינן שיפרש ע"י שבועה ושפיר נמי לשטה זו פסק הש"ע בי"ד בענין רבית אבל הכא צ"ע אמנם איתא בי"ד סי' קי"ט סעיף ז' המפורסם באחד מעבירות שבתורה וכו' נאמן בשאר איסורים ור"ל בשני סוגי' כמבואר בב"י ופר"ח ס"ק י"ב ואיתא בתשו' רשב"א שבש"י שם ק' לפ"ז גזלן אמאי פסול לעדות וניחא לו משום דכתיב אל תשת ידך עם רשע. אבל באיסורן שאף עבד ושפחה כשרים אפי' מומר לדבר אחד כשר לדבר אחר. ושוב כ' וחשוד אממונא למ"ד חשוד אשבועה ש"ה דהוי כחשוד לאותו דבר כיון דעבר משום ממון עכ"ל וניחא לפ"ז דגזלן פסול לשבועה נמי משום דהוי כחשוד לאותו דבר. אבל הא צ"ע דלמה עבר עבירה של תורה פסול לשבועה הא מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה ובע"כ לבא לתי' התו' גיטן דבאמת אינו פסול אלא מדרבנן וי"ל מסתמא אך הטעם משום דפסלתו התורה לעדות גנאי הוא להשביעו וזה דוקא בשנודע הדבר ולא בשהוא אך פסול ע"פ התובע. וא"כ בפשוט י"ל דין דהכא נכון לכ"ע ודע דמה דאיתא סי' קי"ט הנ"ל בש"ך ופר"ח ס"ק ק' קושיא ששם נאמר דלאותו דבר אמרינן כבר מושבע מהר סיני מח"מ סי' צ"ב ק' נמי למ"ד חשוד אממונא לא חשוד אשבעותא ותירצו איסורא ממונא לא ילפינן ולע"ד לא משמע הכי מדברי הרשב"א הנ"ל והתי' שני ג"כ אינו עלה דהא גם החשוד אממונא עבר על לא תגזל מלבד השבועה דהר סיני וע"כ צרכינן לבא לתי' השני שבתוס' הנ"ל משום דאמרינן ע"י השבועה יפרש ע' ודוק וע' ב"ש ס"ק ל"ב והם דברים מגומגמים וקדמני האו"ת סי' פ"ד ס"ק ז':
בית שמואל
קט״ו
א
העוברת על דת משה וכו'. הכלל הוא דאינה יוצא' בלא כתובה אא"כ הכשילו בדבר איסור או כשהיא עובר' על חטא דבנים מתו באותו חטא או אם עשתה דבר פריצו' דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצא' בלא כתובה ועיין תשוב' הרא"ש כלל ל"ב סי' ג' כתב שם אשה שהמירה דתה לא הוי עובר' על ד"מ ויהודי' כיון שאינה מחששו' הנ"ל אלא י"ל דאיכ' תקלה לבעלה ולבנים אשר תלד ממנו שיהיה להם לעז גדול שאמם היתה בין הערלים וגם שאפשר שיהיה סכנה לבעלה לדור עמה במקום אשר המיר' וכתב בש"ג אם הוא מכשיל אותה בדבר איסור או נודר ואינו מקיים כופין אותו להוצי' וליתן גט והיינו כשבאה בטענה בעינן חוטר' לידי כשהו' נודר ואינו מקיים דהבנים מתו באותו חטא צריכה לטעון בעינן חוטר' לידי, ואם היא נודר' ואינה מקיימת והיא עקרה ואין לה ולד מסופק בפסקי מהרא"י סי' ס"ח אם תצא בלא כתובה כיון דאין לה בנים אף על גב דאפשר אם לא היתה עוברת על הנדרים היה מתרחש לה ניסא והיה לה בנים וע"ש:
ב
או א' מכל האיסורים. כתב המגיד שהרי מעשר בזמן הזה אינו אלא מדרבנן אפילו יהיה מן התורה קל וחומר בשאר דברים האסורים שהרי המעשר אפשר להבעל להפריש בעצמו ולא יסמוך עליה מכל שכן שאר דבר איסור מיהו יש לומר דוקא כשמאכילתו דבר איסור אבל שאר איסור שאינו דבר אכילה כגון נגיעה בעת נדתה לא כמ"ש חילוק כעין זה בתוס' ריש חולין:
ג
כגון שאמרה וכו'. ה"ה אם היא מודה שהכשילו אף על גב דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ להפסיד ממון אדם נאמן הודעת בעל דין כמאה עדים דמי וכ"כ הרשב"א והר"ן והמגיד:
ד
ודוק' שהוכחשה בעדים. כ"כ הרא"ש בסוגי' זו בשם הירושלמי וכ"כ הרשב"א אלא הרמב"ן ס"ל כיון שהיא אמרה בשם פלוני אותו פלוני נאמן וכן הוא בכל עד מפי עד העד הראשון נאמן טפי כמ"ש בסי' י"ז, והרא"ש פ' שבועו' העדו' הביא דברי הרמב"ן שקבל כן מרבותיו וכתב וכן מסתבר ובפ' המדיר כתב בשם הירושלמי דאיירי הסוגי' דהוכחשה בעדים דאל"כ איך יפקיע ממונ' ע"פ עד א' ובח"מ הקשה דברי הרא"ש סותרים זא"ז ואישתמט' מיניה דברי הרא"ש ביו"ד סי' קפ"ה ושם מתרץ הב"י דברי הרא"ש ומחלק לענין הפסד ממון כתב הרא"ש דאין העד הראשון נאמן להפקיע הממון אבל לענין איסור נאמן הראשון, אף על גב למ"ש הרא"ש בפ' המדיר דאיירי בהוכחשה ע"פ עדים נסתר ראיה של הרמב"ן שכתב הרא"ש בשמו בשבוע' א"כ י"ל לענין איסור ג"כ אינו נאמן העד הראשון מ"מ כיון שקיבל כן מרבותיו הסכים עמו לענין איסור גם בט"ז שם כתב חילוק זה מיהו מהרמב"ם והסמ"ג משמע דס"ל כרמב"ן אפילו לענין ממון נאמן אותו פלוני ועי' תשוב' הרב רמ"א סי' ס"ו בענין חמאה של כותים פסק שם דאין הראשון יכול להכחיש את השני כיון דאיסור דרבנן הוא לאו בכל איסור דרבנן קאמר אלא באיסור חמאה שקל יותר משאר איסור דרבנן כמ"ש בתשובה שם לכן כאן בכתם אף ע"פ שהוא מדרבנן מ"מ יכול החכם להכחיש אותה:
ה
וגם יש עדים. אף ע"ג דהוכחשה במה שאמרה פלוני תיקן לי מ"מ י"ל לא נתתי לו לאכול מיהו בהרא"ש לא משמע כן, ובשימשתו נדה כתב בח"מ דוקא כשהיא מודה או עדים ראו ששימשו אבל משום עדי יחוד לא הפסידה די"ל כשבא לשמש הגדתי לו נדה אני:
ו
ובא עליה. אפילו אם ליכא עדים רק היא מודה שבא עליה ואמרה טהורה אני אינה נאמנ' במיגו דלא בא עליה דהוי כמיגו במקום עדים כיון דהשכינו' מעידים דלבשה בגדי נדותה ח"מ ולא מהני אמתל' כשהי' לבשה בגדי נדותה כמ"ש בי"ד סי' קפ"ה מיהו לפעמים מהני אמתל' כמ"ש בתשובת הרב רמ"א ובלבוש כתב אפילו אם אמת הוא שהיא טהורה מ"מ תצא בלא כתובה משום דמשיאתו שם רע שיאמרו עליו שבעל נדה ולית' כי הטעם הוא משום מכשול ולא משום שם רע וכן השיג עליו בט"ז:
ז
שגם הוא עובר וכו'. כיון דהאי גברא לא בעי בנים לכן לא הפסידה ואם היא האכילו דבר איסור והוא אוכל גם כן דבר איסור לא הפסידה ואם היא האכילו דבר איסור והוא עובר על נדרים כתב במרדכי בשם מהר"מ דהפסידה הכתובה דקי"ל מומר לדבר אחד לא הוי מומר לדבר אחר וי"ל אף על פי שהוא עובר על נדרים מ"מ אינו אוכל דבר איסור וכן להיפוך כתב בפסקי מהרא"י סי' ס"ח בזה"ז צריך דקדוק היטב להוצי' אשה בלא כתובה מחמת שעוברת על נדרים דרבים מקילין בנדרים, ואם תשבע היא על איזה דבר שעשתה שאם תעשה עוד מחויבת לקבל גט ממנו ועברה על השבועה נראה השבועה חל דהא חר"ג היה לטובתה שאל יגרש אותה בע"כ והיא יכולה למחול מכ"ש בזה"ז די"ל כבר כלו הזמן החרם, וא"כ דהשבועה היה חל עליה ועברה על השבועה נמצ' דהיא עוברת על הדת ויכול לגרש אותה בע"כ וכתב בח"מ ה"ה אם הוא עובר על שאר עבירות אשר בנים מתים לא הפסידה אם היא עוברת על הנדרים מטעם הנ"ל:
ח
אשה שהמירה דתה וכו'. בתשו' הרא"ש כתב אם המירה באונס ולא קדשה השם לא הוי עוברת על דת דהא לא הכשילה לבעלה מיהו איכ' למימר בזה איכא תקלה לבעלה ולבנים אשר תלד ממנו גם אפשר שיהיה סכנה לבעלה לדור עמה במקום שהמירה וע"כ אפשר שהפסידה הכתובה ודוק' בהתראה אבל אם המירה ברצון תליא בפלוגת' שהבי' בסי' ז' ולהני פוסקים דס"ל דאסורה על בעלה משום דינה כזינתה אז א"צ התראה כמ"ש ברמב"ם אפילו בעידי כיעור א"צ התראה והרב רמ"א לטעמיה אזיל שהבי' שם סי' ז' דעת המקילין אפי' אם המיר' מרצון לא אמרי' שזנתה א"כ אפי' לענין עוברת עד"מ שוה המירה ברצון להמיר' באונס כל שאינ' חשש זנות, מיהו נראה עיקר אם המירה ברצון אסור' לבעל' דהא הרא"ש משאנ"ץ ס"ל כן כמ"ש בתשו' מהרי"ק סוף שורש ק"ס והג"מ ות"ה סי' רמ"א וכן משמע בתשו' הרא"ש אפי' אם היה פלוגת' א"י להוצי' הכתובה אפי' אם לא התרה בה אף על גב לדעת האוסרים אינו אלא ספק שמא זנתה לא הוי כאלו טוען הוא שמא פרעתיך והוי החוב בודאי והפרעון ספק הוא והאומר יודע אני שהלויתי וא"י אם פרעתיך חייב ש"ה דהיא אסורה לו והיא גרמה האיסור לכן לית לה הכתובה כמו בקינוי וסתירה כמ"ש סס"ק:
ט
וראשה פרוע. הכלל הוא בר"ה וראשה פרוע לגמרי הוי ד"מ ואם ראשה מכוסה בקלתה או בשאר דבר אלא דאינה מכוסה כדרך הנשים אז הוי ד"י, ובחצר שאין רבים בוקעים לפרש"י ותו' ליכ' איסור אפילו פרוע לגמרי ומחצר לחצר דרך מבוי ופרוע לגמרי הוי ד"י וקלתה מותר אבל בסמ"ג הביא ירושלמי אפי' בחצר יש איסור אם ראשה פרוע לגמרי וכ"כ בש"ג ולכאורה משמע דיש ד"י ויוצאה בלא כתובה דהא תני' היוצאת בקפלוטות היינו רדיד אין בו משום פריעת הראש בחצר אבל במבוי יש בו משום פ"ה היינו ד"י א"כ בחצר אי לאו משום כסוי יש בו ג"כ משום פ"ה והוי ד"י ואפשר לענין כתובה קי"ל כסוגי' שלנו מיהו לענין איסור י"ל אף סוגי' שלנו ס"ל דאסור וקושית המקשן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' י"ל כמ"ש בב"ח וכן הוא דעת הטור ועיין בד"מ ועיין לקמן:
י
וורד וכו'. היינו פי' הרמב"ם אבל רש"י פי' ורד היינו חוט של טוה נגד פנים של מטה:
יא
ורגילה בכך. עיין בתשוב' רשב"א עובד' היה שהיתה מתקוטט' ומחמת כעס גלתה זרועותיה וכתב דלא הוי עובר' עד"מ דאינה רגילה בכך ופי' בד"מ דאיירי בהתרה בה דאל"כ מהיכ' תיתי לומר דהיא עוברת על ד"מ ונראה דוקא בכה"ג דגלתה מחמת כעס או בכיוצא בזה אז אמרינן דלא עשתה מחמת פריצו' אלא דוקא כשרגילה לעשו' כן אז לא תלינן בשום סיבה כמ"ש בסעיף ד' בשם הת"ה סי' רמ"ב אבל אם מגלה את זרועותיה בלא סיבה אז אפי' לא רגילה לעשות כן הרי היא עוברת על ד"י והרב רמ"א שכתב ורגילה בכך משמע אפילו אם מגלה את עצמה בלא סיבה א"י מנ"ל וכן תמה עליו בח"מ:
יב
משחקת עם בחורים. בש"ס משמע אפילו אם היא מדבר' שיחה יתירה בלי שחוק הוי משחקת כי שיחה יתירה מביא לידי שחוק ב"ח:
יג
תובעת התשמיש. עיין ברש"י פירוש בע"א:
יד
אבי בעלה. כן הוא דעת הרמב"ם דס"ל רבא פליג על ר"י וס"ל אם מקללת חמיה לפני בן בעלה לא וכ"כ בכ"מ ולא כמ"ש בב"י ולרש"י ותוס' אף בכה"ג הוי בכלל מקללת ולהג"מ אפי' אם היא מקללת זקנו של בעל בפני בעל הוי מקללת ודין זה נובע מתוס' דהם פירשו הסוגיא כן ולא כד"מ שהבין בענין אחר וע"ש:
טו
אבי בעלה בפני עצמו. נראה דמשמע כן מפרש"י דמפרש לרבא דאמר ניכלי' ארי' לסבא באפי ברי' היינו אבי בעלה בפני הבן של בעלה מזה נשמע מכ"ש אם מקללת אבי בעלה בפניו ועיין ב"י ובדרישה:
טז
ה"ה המקללת בעלה בפניו. הב"י כתב מנ"ל דין זה וא"ל דלמא בק"ו המקללות יולדת בפניו דהא הק"ו פריכא הוא דא"ל שאני מקללות יולד' בפניו דחמיר כבוד האב ול"נ דס"ל כהג"מ דמקללות זקנו של בעל בפני הבעל ואין הבעל חייב בכבודו מ"מ דינה כמקללות מכ"ש המקלל' בעלה בפניו:
יז
שהתרה בה. בש"ג כתב דא"צ להתרות אותה שתפסיד הכתובה אלא מתר' בה סת' שאל תעשה עוד וכ"נ לכאורה דהא התראה זו נלמד מקינוי ושם תנן במתני' שמתר' בה אל תסתרי עם פלו' ולא תנא בשום מקום שמתרה בה שמפסיד הכתובה אלא בד"מ כתב דנ"ל מתשובת מהר"מ שהבי' בתשובת רשב"א סי' תת"ס ובתשובת הרא"ש כלל ל"ב דצריך להתרות אותה שתפסדה הכתובה וע"ש דיש לדחות ומשמע מכל הפוסקים עוברת על דת הן ד"מ הן ד"י צריכה התראה אלא רש"י בסוטה דף כ"ה פי' בבעי' זו אם צריכה התראה להפסיד הכתובה דאיירי דעוברת על ד"י משמע דס"ל אם היא עוברת על ד"מ א"צ התראה כיון דכבר הכשילו וא"צ התראה בשעת מעשה וע' במ' ובהג"א:
יח
תשבע שהוא כדבריה. לדעת המגיד דוק' אם ידוע שהיא עוברת אלא שא"י אם עברה אחר התראה אז צריכה שבועה אבל אם א"י אם עברה דומה לטעון על השטר שהוא של רבית דא"צ המלוה לישבע עד אחר הפרעון כמ"ש בח"ה סי' פ"ב כן ה"נ א"צ לישבע אבל אין משמע כן מדברי הרמב"ם והיינו לשון המחבר בסמוך ד"מ, וב"ח הקשה לפי דברי המגיד דאיירי כשידוע שהיא עוברת א"כ איך מוסרים לה שבועה ובח"מ תירץ דוק' אם ידוע ששמשה בנדותה ונעשית רשעה אז אין מוסרים לה שבועה אבל אם עוברת על שאר דברים כשירה לשבועה דקי"ל מומר לד"א אינו מומר לכל התורה:
יט
ואם רצה לקיים. הנה לדעת הרא"ש והמ' והראב"ד לא אפשטא הבעי' בסוטה אם יכול לקיימה וכיון דלא אפשט לא כפינן ליה לגרשה ומ"מ מצוה הוא להוצי' אותה ולשיטות תוס' והרשב"א נפשט הבעי' דיכול לקיימה ומ"מ ס"ל מצוה לגרש אותה כמ"ש במ' אפילו לפי הבעי' דיכול לקיימה מ"מ מצוה לגרשה מ"ה שפיר מה שפסקו דחר"ג לא שייך בזה וכתב הרמב"ם שם פכ"ד אם לא הוצי' אותה אין לה כתובה כי היכ' שתהיה קלה בעיניו להוצי' אותה וכתב בח"מ אם היא נוהגת אח"כ כבנות כשירים חייב לכתוב לה כתובה על מנה:
כ
אשה הרגילה וכו'. ע' בת"ה שם כתב יחוד הוא ד"מ ילפינן מקרא כמו שילפינן פרוע ראש ומבואר שם אפילו יחוד פ"א אחר התראה הוי עוברת עד"מ אלא אם מחמת משא ומתן שלה נתיחדה אז דוק' כשרגילה לעשות כן הוי עוברת עד"מ ולא בפ"א:
כא
כל אלו אין להן לא עיקר וכו'. הכלל הוא כל אלו מעשיה גורמים מחמת מעשיה שעשתה אחר הנישואין מ"ה אין להן אפילו ת"כ, וכתבו הדרישה וב"ח בשם מהר"מ אשת איש שיצאה חוץ לדעת /לדת/ לא הפסידה מה שיש בעין ממה שהכניסה לו ומחזיר לה מה שהוא בעין כי לא קנסו אותה להפסיד מה שהוא בעין וע' בח"ה סי' רפ"ג, ואם נגנב ונאבד משלה כתבתי בסימן אח"ז, והוספת שליש מה שמוסיפים על הנדוני' מחמת שיכול להשתכר במעות הנדוני' הוי כנדוני' מהרי"ק שורש פ"א ובד"מ בסי' זה הביא דברי מהרי"ק משמע אף כאן הדין כן אף על גב דאין לה כאן אלא מה שהוא בעין צ"ל דבר הבא מהנדוני' הוי כאלו בעין מנדוני' וע' מ"ש בסי' צ"ו ובסי' ק', ומזה נשמע אפילו כשהיא גרמה הגט חייב ליתן לה הוספה שמוסיפים השליש ולא כדרישה בסי' קי"ח ס"ק כ"ב וקטנה שזנתה ס"ל לרוב הפוסקים אפילו אם זנתה ברצון הוי כאונס כי פיתוי דקטנה אונס הוא ומותרת לבעלה ולא הפסידה הכתובה ורמב"ם ס"ל דאסורה לבעלה ומפסדת הכתובה, מיהו נ"מ ונצ"ב אפי' לית' בעין לא הפסידה כי גדולה מפסדת משום קנס שקנסו אותה חז"ל ובקטנה לא שייך קנס לכן לא הפסידה אפילו לשיטות הרמב"ם וע' במהרי"ק שם ואם זנתה בטעות שהיתה סבירא דאין איסור בדבר עסי' קע"ח:
כב
או נגנב כו'. כתב ב"ח אם נגנב בפשיעה חייב לשלם ול"ד דהא פשיעה בבעלים הוא:
כג
ודוק' שאין רגלים לדבר. עתוס' יבמות דף ק"ד כתבו האומרת טמאה אני ואיכ' רגלים לדבר ואיכ' נמי טעמים להיתר כי הא דאית' סוף נדרים אם אתי הבעל והנחשד לא הסתיר את עצמו מותרת לבעלה דאם אית' דעבד איסור' ארכוסי הוי מרכיס וכ"כ הרא"ש ובח"מ הביא דבריהם בפשיטות ואישתמטי' מיניה דברי תוס' פ' אף על פי (כתובות דף ס"ג) דפליגי ע"ז ואין מתירין אותה מטעם הנ"ל כשאומרת טמאה אני ע"ש ובפסקי מהרא"י סי' רכ"ב הקשה דדברי תוס' הנ"ל סותרים זא"ז ותירץ מה שכתבו בפ' אף על פי הוא מדברי הרשב"א משנ"ץ אשר חיבר תוס' וכ"נ מדברי הג"ה זו היכ' דאיכ' רגלים לדבר אסורה ואין חילוק בדבר ואם אלמנה נשאת לכהן ואחר הנישואין נתברר שזנתה קודם הנישואין ואמרה שזנתה מבעל אחותה א"כ נעשית זונה ואסורה לבעלה שהוא כהן ע' תשובת צ"צ סי' פ"ב אם היא נאמנת ואין לדמות מ"ש ס"ס מ"ו לדעת רמ"א אם קול יצא קודם הנישואין נאמנת לאסור את עצמה לבעלה וכאן ג"כ נתברר שזנתה קודם הנישואין דשם גרע טפי שאומרת הקול היה אמת דנתקדשה אבל כאן אף שזנתה י"ל שזנתה עם אחר גם למ"ש שם לית' הדין מ"ש שם, ואם זנתה וא"י עם מי עסי' ו' מ"ש בזה, ואם ע"א אומר שזנתה והיא שותקת הוי כהודאה ולא אמרי' שמא עיניה נתנה באחר וחייב לגרשה אפילו העד א"נ בעיניו כתרי וחייב לגרשה ע"פ הדין כ"כ מהרש"ל אבל לתירץ הב"י בסי' זה אינו חייב לגרשה ע"פ הדין אלא מדיני שמים חייב לגרשה וע' פרישה סי' קע"ח, ואם ע"א אומר שזנתה ואומרת /ואומר/ דבעלה יודע שזנתה ובעל שותק והעד מהימן ליה כתרי כתב מהרש"ל דחייב לגרשה לצאת ידי שמים ועל פי הדין אינו חייב לגרשה והיינו מ"ש הרי"ף והרא"ש פרק האומר והטור בסימן קע"ח דאינו חייב לגרשה על פי הדין אף על גב דשתק לא אמרי' שתיקה כהודאה הוא כמ"ש בתוס' פרק האומר ואין לדמות דינים אלו למ"ש בי"ד סימן קכ"ז לענין אם אומר נתנסך יינך, משום דבר ערוה שאני, ואם אינו שותק ואמר לעד מנין לך זאת אז אינו חייב להוציאה אפילו מדיני שמים אפילו אם מאמין לו אח"כ אלא משום לזות שפתים יגרש אותה והיינו מה שכתב הטור בסי' זה וכן אם אומר שזנתה ואין הבעל יודע אז אפילו אם שותק הוי כאלו לא שותק דאין שתיקה ראיה אלא כשהוא יודע אם זנתה, ואם ידוע שנתיחדה עם אחד ואמרה דזנתה נראה דנאמנת ונשמע כן מדברי המרדכי והג"א שהבאתי בסמוך ואית' לקמן בסי' קע"ח מ"מ ל"ד לדין מ"ש בסמוך אלמנה שזנתה ש"ה שאומרת שזנתה עם זה שנתיחדה עמו דאיכא רגלים לדבר ועיין סי' ז':
כד
ואם חזרה וכו'. כתב בח"מ אפשר לאחר זמן אין מועיל אמתל' כי יש לחוש שמא למדוה לומר כן ויש לדמו' לטוען וחוזר וטוען דאין נאמן אחר שיצא מב"ד כן ה"נ אין מועיל אמתל' כי אמתל' אינו מועיל אלא לענין איסור ולא לענין ממון:
כה
חייב להוציאה. ואם ע"א מעיד על כיעור אין חייב לגרשה אפילו אם הוא נאמן בעיניו כתרי תשו' מהר"מ מלובלין סי' פ' ועיין קע"ח:
כו
לא אשת ישראל. מבואר בש"ס אפילו אם היה סוף ביאה ברצון מותרת לבעלה כיון בתחלה היתה באונס הוי כאלו הסוף נמי היה באונס דאמרי' יצרא אלבשה:
כז
ולא אשת כהן. אף על גב דאסורה לבעל י"ל נסתחפה שדהו ומזלו גרם דהוא כהן ועיין במר' פ"ב דכתובות:
כח
דפלגינן דיבוריה. ואם בא עוד ע"א ומעיד כן מצטרפים עדותם של זה וזה והוי שני עדים ואפילו אם השני אומר דזנתה עם הראשון /לא/ נפסל הראשון מחמת עדות של השני כי לא נפסל ע"פ ע"א וכ"כ בח"מ:
כט
ואם היא הודית וכו'. היינו דאיכ' רגלים לדבר אז אמרי' מה שהודית לפני ע"א הוי כאלו ראתה דזנתה אלא דיכולה להכחיש את ע"א אלא השתא מצטרפים את הנחשד והוי כאלו היה שני עדים כ"כ בח"מ:
ל
הודית לפני א'. לכאורה קשה מאי קמ"ל דהודאה שלה לא מהני לפני ע"א ת"ל אפילו אם היא אומרת כן בפני כמה עדים דאסור לבעלה ועומדת בדיבורה מ"מ היא מותר' לבעלה דא"י לאסור את עצמה לבעלה ואמרי' שמא עיניה נותנת באחר וא"ל דקמ"ל אפילו אם הוא סומך את עצמו על דבריה מ"מ מותרת לו קשה מנ"ל דין זה דהא דבר זה לא נשמע מדברי מהרי"ק שם ואפשר דקמ"ל דמותר' לבעלה כשאומרת שקר הוא דה"א כשאומר' שקר הוא גרע טפי מאומרת עדיין אני אסורה לבעלי ויש לדמות למ"ש בסימן מ"ב בשם מהר"ם פדווא כשאומר' לא קבלתי קידושין גרע טפי אף ע"ג לענין ממון קי"ל עד מפי עד הראשון נאמן מ"מ לענין איסור חוששין לדברי העד השני כמ"ש רס"ז ה"מ דאסורה לבעלה קמ"ל, ולענין הפסד כתובה פשיטא אינה מפסדת ע"פ ע"א כשהיא מכחיש אותו אבל אם הודית לפני שנים הפסידה הכתובה:
לא
אם עמד וגירשה. היינו שעמדה בדבריה כמ"ש שם בתשובה ובד"מ:
לב
לפיכך משביעה. בכ"מ מדמה דין זה לאומר פרעתי הש"ח וטוען שישבע המלוה דצריך לישבע כמ"ש בח"ה סי' פ"ב לכן אם ראה בעצמו שזינתה הוי טענו' ודאי והוי כאלו היה טוען פרעתי אבל אם לא ראה בעצמו וא' מקרוביו אמר לו שזנתה א"י להשביעה וכן ס"ל להרמב"ם בעלמא דא"י להשביע את הנתבע ע"פ אחד כמ"ש בח"ה סי' ע"ה ועל הרב רמ"א קשה דפסק שם דיכול להשביעה ע"פ אחד וכאן סתם ופסק דא"י להשביעה ועיין בפרישה והמגיד חולק ע"ז וסבירא ליה אפילו אם ראה בעצמו שזנתה א"י להשביעה, ומדמה דין זה לאומר שטר זה שטר אמנה הוא או של ריבית דא"י להשביעה:
לג
אלא אם מאמין לו גם כן בשאר דברים. כתב במהרי"ק דוק' גבר' דגיס ביה ומצוי אצלו כעובד' דש"ס דאית' שם דאמר רבא שאני בת רב חסדא דקים לי בגווה טובא אבל אם מאמין לו מחמת שהוא מוחזק בחסידות ולא קים ליה בגווה לא:
לד
ותצא בלא כתובה. כיון דהיא גרמה לאסור עליו ומשמע אפילו הנדוניא ונ"מ הפסידה כל דבר שאינו בעין כמ"ש בסעיף ה'. גם כתבתי לעיל דהיא עוברת ע"ד כשנתיחדה עם א' דיחוד מן התורה אסור א"כ אפילו אם לא זנתה מ"מ היא עוברת ע"ד ועיין ב"י שכתב אבל נדוניא לא הפסידה דהוי כמו חוב בעלמא משמע אפי' אינו בעין קאמר דלא הפסיד' וליתא כי כל דבר שאינו בעין הפסידה:
לה
ודוקא שא"ל בל' קינוי. שא"ל אל תסתרי עם פלו' אבל אם אמר לה אל תדבר עם פלו' או לא יהא לך עסק עם פלו' לא הוי קינוי מהרי"ו ועיין סי' קע"ח:
לו
אמר לה בינו לבינה. בש"ס פליגו ולר"י קינוי ע"פ עצמו והרמב"ם פסק כמ"ד דוקא כשמקנא אותה ע"פ שנים והיינו דוקא לענין השקאת מים אין משקין אותה אא"כ כשהיה הקינוי ע"פ שנים אבל לענין איסור חושש הוא ג"כ לדברי ר"י אפי' אם היה הקינוי ע"פ עצמו הוי קינוי ואסורה לו והא דמפסדת הכתובה שהודית היינו טעמא כמה שכתבתי משום דהיא גרמה האיסור ועבר' על הקינוי ועיין ב"ח:
לז
עוברת על דת. אף על גב אם קינא לה שאל תדבר עם פלו' לא הוי קינוי מ"מ היא עובר' ע"ד כשעובר' על השבועה אף לרמב"ם דס"ל העובר על שבועת ביטוי אינו חשוד על השבועה שלעבר מ"מ עובר' ע"ד הוא, ובח"מ כת' אפי' אם הוא ג"כ נודר ואינו מקיי' מ"מ היא בכלל מדברת עם כל האדם כיון שבעל' מקפיד על כך ואין דבריו מוכרחים:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
קט״ו
א
או כו'. רמב"ם ורא"ש. דמתני' נקט שאינו מעושר אע"ג דיכול להפרישו ולא לסמוך עליה וכ"ש לשאר אסורים. מ"מ:
ב
ודוקא כו'. ירושלמי הביאו הרא"ש שם וש"פ:
ג
כגון כו' וגם כו'. הרא"ש והר"ן אבל הרמב"ן כ' דהחכם נאמן וכמ"ש בגמרא ואזיל שייליה כו' וא"צ עדים אלא שאמרה להבעל כן ושאמר החכם לבעל כן. הרא"ה וריטב"א ע"ש וכנ"ל סימן י"ז ס"ח ועמ"ש בי"ד סי' קפ"ה ס"ג בהג"ה:
ד
ודוקא כו'. עתוס' שם ד"ה א' כו':
ה
וכן אם כו'. עהג"א שם ד"ה כ' מורינו כו' וכמש"ש בגמרא על עסקי שוא:
ו
אבל כו'. ט"ש בד"ה כמהר"ר מאיר. ומעשה בא ליד מהר"ר מאיר כו':
ז
אשה שהמירה כו'. ר"ל מחמת האונס ומצוה מדאורייתא על קידוש השם ואע"ג דאינה עוברת על דת כי אם בדברים השייכים לו וכמש"ש הרא"ש בפסקיו וכמש"ש דאמר מר בעון נדרים כו' ובירושלמי שם כולהון דאית ליה בהון נודרת ואינה מקיימת מה אית ליה ביה יכול לומר א"א באשה נדרנית ומקוברת כו' מ"מ שמא גם בזה תקלה לבעלה ושמא לבנים אשר תלד וגם שמא לא יהא רשאי להיות עמה במקום שיפדוה מיהו צריכה התראה כו'. שם וכ"ז מחמת אונס ועח"מ וב"ש:
ח
או למבוי. גמ' שם דדוקא בקלתה:
ט
מפולש אז כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם וש"פ חצר שהרבי' כו' מבוי שאין הרבים כו':
י
אעפ"י כו'. רמב"ם והביאו הטור ג"כ וזהו פי' על קלתה שאמרו בגמ' אבל הרמב"ם לא כ' חצר כלל אלא מבוי מפולש בלבד וס"ל דמ"ש בגמ' מחצר לחצר דרך מבוי היינו מבוי שאינו מפולש דוקא והשמיט הירושלמי הנ"ל אבל הרא"ש וש"פ שהביאו הירושלמי על הגמרא מחצר לחצר כו' ס"ל דחצר שהרבים בוקעין בו ומבוי דוקא בלא קלתה ושאין הרבים בוקעין בהם אף בלא קלתה מותר וכמש"ש תוס' אלא כו' ודברי טוש"ע צ"ע ואף שי"ל דגמ' שלנו במבוי שא"מ והירושלמי במבוי מפולש ל"נ כן מדברי הפוסקים:
יא
וורד כו'. עתו' שם ד"ה בטווה כו' אלא שהרמב"ם פי' דברי ר"ת שמשימה על פניה וע' רמב"ם בפי' ובר"נ וז"ש על פדחתה כו':
יב
ורגילה בכך. כ"כ ע"ש מ"ש בתשו' הרשב"א באחת שמחמת קטטה עם בעלה פרעה ראשה וזרועותיה ואמר שלא אמרו אלא ברגילה ופי' בד"מ דהיינו בהתרו בה דאל"כ בלא"ה לא הפסידה כמ"ש לקמן והוא תמוה דבהתרו אף בפ"א ואפשר לומר דבלא התרו וכל שרגילה א"צ התראה כמ"ש בתה"ד סימן רמ"ב כיון דרגילה איכא פריצותא ביותר וא"צ התראה וכמ"ש רש"י בסוטה כ"ה א' בד"ה דל"ל אימתא כו' ואע"ג דאנן קיי"ל כר' חנינא שם דלא מפליג היינו משום דס"ל דלא חשיב פריצות' כ"כ הא דלא אשגח אבעלה אבל לדחות הסברא דפריצות' מסתמא לא פליג אבל מסופ' שם להלכה למעשה אבל הא דרשב"א בלא"ה ל"ק ועח"מ וב"ש וכ"מ בגמרא שם זימנא חדא ואף שיש לדחות מ"מ לא נראה:
יג
או שהיתה כו'. עבב"י וכ"מ שדחקו בזה ואשתמיטתיה גי' הרי"ף והרא"ש דל"ג וסימניך אפרי' כו' אלא שנא' ומולדתך אשר הולדת אחריהם וכ"כ הריטב"א שכן הגי' בכל הספרים והקשה מזה על פירש"י ודבריו ג"כ דחוקים ואפרש דבריהם ובתחלה צריך להודיע דמ"ש בספרים יוד אחרי הלמד בתיבת מולידיו הוא ט"ס דמולידיו ביוד הוא המוליד והוא האב אלא מולדיו בלא יוד והן הבנים וכן היוד בתיבת יולידיו ט"ס וצ"ל ג"כ יולדיו וכמ"ש במתני' ומפרש הגמרא דברי שמואל מהו מולדיו ופי' שהן הבנים כמ"ש ומולדתך ויולדיו הוא האב כמ"ש הולדת וכן אורחא דגמרא בכמה מקומות כמ"ש בפ"ק דפסחי' וש"מ מאי מ' דההוא עובר כו' וכן בשאר מקומות הרבה ומפ' הרמב"ם בפני מולידיו של אביו דהיינו של יולדיו שלא תאמר דמתני' קאמר בפניו של אביו אלא אפילו בפניו של בניו של אביו והיינו הבעל וז"ש ניכליה לסבא באפי בריה ר"ל בנו של אביו וכ"מ דברי הטור שכ' בפניו או בפני בנו ואע"ג דיש לדחוק דבפניו בפניו של הבעל קאמר ובנו של הבעל מ"מ ל"נ לפרש כן אלא דהטור מפ' דל"ד בפני הבעל דה"ה לפני אחיו של הבעל וכ"מ פשטא דגמ' דקא' בפני מולדיו וכן באפיה בריה ול"ק הכל לפני הבעל. ומ"מ גם אף לגי' הזאת יכול לפרש כפירש"י:
יד
וי"א כו'. הוא דברי הטור הנ"ל וכפירש"י ותו' ד"ה יולידיו דמ"ש שמואל לרבותא וכ"ש בגוונא דמתני' וכן לפירוש הרמב"ם הנ"ל אבל הרמב"ם לא כ' רק דברי הגמרא וכמ"ש בש"ע:
טו
ואם רצה כו'. עבה"ג ועתוס' בסוטה שם ד"ה ש"ה כו' וכ"כ הריטב"א וכ"כ המ"מ בשם הרשב"א:
טז
מ"מ מצוה כו'. כמ"ש בסוף גיטין מרדכי והג"א שם סד"ה כ' מורינו וע"ל סימן קי"ט ס"ד:
יז
וא"י לעכב כו'. שם במרדכי והג"א וש"ע:
יח
אשה שגזמה כו'. כ"ש ממקללת יולדיו בפניו שם:
יט
אשה הרגילה כו'. ערש"י שם ד"ה דאורייתא כו' וה"ה לייחוד שהוא ג"כ דאורייתא וערש"י בסוטה כ"ח א' ד"ה לאפסודי כו':
כ
ולא תנאי כתובה. יבמות פ"ט א' אין לה כו':
כא
אבל תטול כו'. ירושלמי והביאו הרי"ף בפ' המדיר שם ולא מנה ומאתים אלא אפילו אלף דינר מאבדת הכל ונוטלת בליות שבפניה ויוצאת:
כב
בין כו'. כן פירש הרי"ף בס"פ אלמנה שם והרא"ש והר"ן וש"פ דלא כרש"י שם ד"ה מה כו' וז"ש וכן כו':
כג
שזינתה או כו'. שם והיוצא כו' מסייע כו':
כד
וכן הדין כו'. ערש"י שם ד"ה נשים שאמרו כו' וד"ה נשים כו' והקשו עליו שא"כ נשאת בגט פסול דפ' הזורק ומי שהלך בעלה למ"ה דפ' האשה רבה יש להו תוספות והיכי אפשר שיהא עדיף מעוברת על דת לכן פי' דלאו בלישנא תליא שאמרו א"ל כתובה ר"ל מתחלתן וכגון נמי בס"פ הבע"י שאמרו נשאת למי שאין לו בנים תצא כו' ושאמרו יוצאת כו' ר"ל שאח"כ נתקלקלו הרשב"א והרא"ש והר"ן וש"פ ובירושלמי הנ"ל נשים שאמרו יוצאות בלא כתובה כו' אפילו אלף דינר כו' ונוטלת כו' וכנ"ל:
כה
ודוקא שאין כו'. עתוס' שם ס"ג ב' בד"ה אבל. ועוד ק' משילהי כו' מ' דאי הוה מירכס כו' וכן נראה דבאומרת כו' והיינו משום דרגלים לדבר דבלא"ה ודאי מותר ממתני' דנדרים שם וכנ"ל בש"ע ועתוס' שם י"ג א' ד"ה מעלה. וי"ל כו'. ואף לדברי התוספות דיבמות כ"ה א' סד"ה אמר ר' דמי דפליגא אמ"ש בפ' אעפ"י מ"מ ס"ל דדוקא בהנהו טעמי אבל בלא"ה יש לאוסרה משום דרגלים לדבר וזה שכ' תוס' שם ואין לתמוה כו' ולא כ' כן אמתני' דנדרים הנ"ל וכן ברא"ש שם אבל הר"ן בנדרים שם בד"ה בכלאי כו' כ' והא כו' וכמ"ש למטה ואם היה מאמינה כו':
כו
אבל איבדה כו'. גמרא דנדרים שם במאי עסקינן כו' ועבה"ג:
כז
עיקר כו'. כנ"ל ס"ה:
כח
ואם חזרה כו'. כמ"ש בכתובות כ"ב א' בא"א ונדה:
כט
ואם כו'. מהא דקדושין ס"ו א' ודנדרים הנ"ל. הגמ"ר פ"ב דיבמות סימן תשל"ב כ' בשם הסמ"ג גרסי' בירושלמי האומרת טמאה אני לך אם נתנה אמתלא נאמנת וא"ל נתנה אמתלא אינה נאמנת א"ר אילא אם היה חבר יוציא אבל בסמ"ג ובירושל' שלנו סוף נדרים ליתא אלא דר' אילא לבד ועוד כ' סמ"ג והגמ"ר שם בשמו שאם הוא מאמינ' חייב להוציא דלא כרמב"ם וש"ע:
ל
אמר א' כו'. כרבא בפ"ק בסנהדרין:
לא
ואם היא כו'. שם בסנ' מצטרף עם אחר כו' וכמ"ש בפ"ג שם דהודאת אחר הלואות כו' מצטרפין:
לב
הודית לפני כו'. דא"א לומר שהוא סומך על דברי העד שמא היא שקרה לפני העד פי' מהרא"י שם ע"ש:
לג
שאמרה כו'. היינו בעומדת בדבריה אחר שגירשה דא"א לומר עיניה כו' דמותרת עכשיו לכ"א שם:
לד
ואם הודית כו'. דאף בלא"ה בהודאתה הפסידה כמ"ש בס"ו דהודאת בע"ד כו':
לה
לפיכך כו'. כנ"ל ס"ד:
לו
אבל כו'. עח"מ סי' ע"ה סכ"ג:
לז
וי"א דלא כו'. ממש"ש אי מהימן לך כבי תרי כו' מ' דקים ליה בגויה של העד וכמ"ש בפ' הכותב בבת ר"ח כו' דאל"כ הל"ל אי מהימן לך דעבדא איסורא ולא בנאמנות העד כשנים שם
לח
ואסור כו'. שם ז' א':
לט
וכופין כו'. כיון שאסור בייחוד וכמ"ש בכתובות ך"ז ב' ושם ע"ז א' דמעשין לפסולות:
מ
ודוקא כו'. כמ"ש בסוטה ה' ב' אמר אביי ה"ק כו':
מא
ויתן כו'. במכחשתו וכנ"ל ס"ד וס"ז:
מב
ואם הודית כו'. כמו בסוטה שתצא בלא כתוב' משום דמעשיה גרמו לה להאסר כמ"ש הרמב"ם שם הלכה ך"ד:
מג
אם השביע כו'. כמש"ל לעיל ס"ג בהג"ה:
חלקת מחוקק
קט״ו
א
שהאכילה את בעלה. אבל אם היא בעצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה ודת יהודית משום חציפות' ומשום חשד זנות הוא דמפסידה כ"כ הרא"ש וכתב בהגהות אלפסי אם הוא מאכיל אותה דברים האסורים או נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה וכ"כ הרב לקמן סי' קנ"ד ע"ש:
ב
או אחד מכל האיסורים. כתב המ"מ שהרי המעשר בזמן הזה אינו אלא מדבריהם ואפי' יהיה מן התורה ק"ו הוא לשאר דברים האסורים שהרי המעשר אפשר לו לבעל להפריש ולא יסמוך עלי' כ"ש אם מאכילתו דברים האסורים והוא לא ידע ואשם עכ"ל ולא נתבאר אם מכשלת אותו בשאר איסורים כגון שצוה עליה להניח עירוב והוא סומך עליה ומטלטל בשבת ואח"כ נודע שלא הניחה עירוב או צוה עליה לשרוף החמץ והיא לא עשתה ונשאר החמץ בביתו וכיוצא בזה אם ג"כ יוצאת בלא כתובה:
ג
וגם יש עדים שאמר' לו שהוא מתוקן. משמע אף שהוחזקה כפרנית במה שאמרה שפלוני תיקן לה ונודע בעדים שפלוני לא היה בעיר מ"מ יכולה לומר לא האכלתי אותו כי מיד שרצה לאכול הגדתי לו שאינו מתוקן אף על פי שהוא מכחיש אותה והיא הוחזקה כפרנית בדבר אחד לא הוחזקה בשביל זה כפרנית בכל דבריה:
ד
והיא כופרת וכו' נאמנת. ולפ"ז במשמשתו נדה צ"ל שהיא מודה ונאמנת על עצמה להפסיד ממון כמ"ש הרשב"א דא"ל שיש כאן עידי יחוד והן עידי ביאה דרחוק להפסיד ממון ע"פ עידי יחוד דלמה לא תהי' נאמנת לטעון אף שנתיחדית עמו כשבא לשמש עמי הגדתי לו שטמאה אני אלא צריך לומר במודה או שמצאוה עדים משמשת עמו ומיהו קשה שכאן פסק הרא"ש שצריך עדים ואין החכם נאמן כל זמן שהיא מכחשת אותו ובפרק [שבועת העדות] כתב הרא"ש בשם הרמב"ן שקיבל מפי רבותיו ובכל עד מפי עד אם בא העד הראשון ומכחיש אותו הראשון נאמן ומביא ראיה מכאן דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזלו שיילוהו ואשתכח שיקרא אלמא אף על גב דהיא מהימנא כיון דאמרה בשם פלוני ושיילוהו ואמר דשיקרא הוא לא מהימנא וכתב הרא"ש על דבריו וכן מסתבר וגם הר"ן כתב בכתובות דף תק"ג ע"א אלמה שכתבו בירושלמי וכולהון בעדים פלוני כהן עישר לי פלו' ראה כתמי פלוני קץ חלתי פלוני התיר לי נדרי בדיקין כולהון ולא משכיחין דמשמע דאין המתקן נאמן לומר לא תיקנתי לה אם היא מכחישתו האי וכולהון בעדים לא קאי אמאי דקאמר כהן רק צריך עדים שאמרה כן לבעל בפני עדים וא"כ תימ' למה הושמטה כאן דעת הרמב"ן שקיבל כן מרבותיו והרא"ש והר"ן הביאו דבריו וכן משמע פשט לשון הרמב"ם שהחכם לבדו נאמן ועוד הוא אפי' נשים שכינותי' שמעידין עליה שלבשה בגדי נדות' הוחזקה נדה אף אם היא מכחשת עדותן ואומרת לא לבשתי ולמה לא יהיה החכם נאמן כמו הנשים והרא"ש בכתובות פ' המדיר לא כתב רק כגון שאמרה תיקן לי כלומר שאני ראיתי בפני תיקן וע"כ אין נאמן להכחישה שאין זה עד מפי עד שהרי היא אומרת שראתה שתיקן אבל באומרת פלוני חכם טיהר לי שהיא אינה יודעת אם טהורה היא רק מפי חכם נאמן החכם לומר לא אמרתי לה שטהורה היא וכמ"ש הרמב"ן אבל אם היא מכחשת הבעל ודאי צריך להביא עדים שדבריו כנים או שהיא מודה וא"כ מ"ש כאן או שמכחשת החכם היינו באומרת ראיתי שתיקן הכרי לא באומרת אמר לי שמתוקן או אמר לי שחתיכה זו מותרת או אמר לי שכתם זה טהור שבכל אלו החכם נאמן יותר ממנה מאחר שמפיו היא חיה אבל בקיצור פסקי הרא"ש לא משמע כן:
ה
ובא עליה. כבר כתבתי דמיירי מסתמא שהיא מודה שבא עליה אף על פי שטוענת עדיין טהורה אני אינה נאמנת במיגו דאי בעי אמרה לא בא עלי נאמינה ג"כ במה שאומרת טהורה אני דהוי כמגו במקום עדים מאחר שהשכינו' מעידות שלבשה בגדי נדותה:
ו
הנודרת ואינה מקיימת. אף על פי שבשאר עבירות אינה מפסדת כתובתה בנדרים ושבועות וחרם שמפני זה בניה מתים ע"כ יכול להוציאה בלא כתובה וע"כ נסתפק מהרא"י בכתביו אם האשה אינה בת בנים אם יכול להפסידה כתובתה מטעם אף שאינ' בת בנים אולי היה מתרחיש ליה נס היפלא מה' דבר וגמגם בזה מאחר דבדור הזה אנשים ונשים פרוצים בנדרים צריך דקדוק היטב להוציא אשה בלא כתובה ובפרט בטעם זה לומר אולי היה מתרחיש לו נס:
ז
שגם הוא עובר. דהא ההוא גברא לא בעי בנים ואפשר דה"ה אם הוא עובר שאר עבירות שהעונש עליהם שבנים מתים כדאיתא בגמרא גם כן אין יכול להוציאה מטעם הנ"ל דהא הוא אינו מקפיד בעונש מיתת הבנים אבל אם הוא חשוד על השבועה והיא עוברת על דת משה בשאר דברים מפסדת כתובתה:
ח
אשה שהמירה דתה. בתשובת הרא"ש מבואר שהמירה באונס מותרת לבעלה ונסתפק שם אם מיקרי עוברת על דת להפסידה כתובתה דהא לא הכשילה לבעל בזה שהמירה אף שחטאה חטא גדול שלא קדשה השם מ"מ לא נחשדה להכשיל בעלה שאימת בעלה עליה מיהו איכא למימר שגם בזה איכא תקלה לבעלה לבנים אשר תלד ממנו שיהיה להם לעז גדול שאמם היתה בין הערלים וגם אפשר שיהי' סכנה לבעלה לדור עמה במקום אשר המיר' וע"כ אפשר שהפסידה כתובתה אך כל זמן שלא התרו בה אף שעברה על דת ממש מאותן השנויים במשנה לא הפסידה כתובתה אבל כל שהמירה ברצון נאסרה על בעלה והוי כזינתה ודאי ומפסדת כתובתה ואין צריכה התראה ועיין בת"ה סי' רמ"ב ועיין מ"ש לעיל סי' ז' וע"כ יש לתמוה על הרב כאן איך סתם כאן וכתב שהמירה ולא כתב שהמירה באונס:
ט
ששערה מכוסה במטפחת. ואם אין שערה מכוסה כלל מחצר לחצר דרך מבוי שאינו מפולש יש בו משום פריעת ראש ובתוך חצירה אין בו משום פריעת ראש שתקרא מחמת זה עוברת על דת יהודית ואם הוא אסור לכתחלה עיין בב"ח ובד"מ ולעיל סימן כ"א סתם שאין איסור בפריעת ראש רק בשוק ולא בחצר:
י
וורד וכיוצא בו וכו'. זה הוא לשון הרמב"ם וגריס וורד בשני ווין אבל גי' רש"י ורד ופי' שהחוט של טוי מתרדד נגד פניה של מטה והוי"ו של ורד היא שימושי' ורד הוא לשון מתרדד ור"ת פי' ורד הוא צמר אדום עיין עליו וכולן עולין להלכה שכל שהוא עדות היא עובר' על דת יהודית:
יא
ורגילה בכך. לא ידעתי למה העתיק זה דאי בלא התרו בה אפילו ברגילה אינה מפסד' כתובתה ואם התרו בה ועבר' על ההתרא' אפי' בפעם אחת מפסדת כתובתה דלא נתנו חכמים שיעור לדבר והרשב"א בתשובה לרוחא דמילתא נקט דאפילו לקראה בשם עובר' על דת אין ראוי בשביל פעם א' ויש שם ט"ס בתשובה ע"ש:
יב
משחקת עם הבחורים. לאו דוקא משחקת ובכתובות אמרו דף ע"ב ע"ב פסקה לפלכה ושדית' ואמר' עלם הב לי פלך היינו מדברת עם כל אדם ששנו במשנה ששיחה יתירה באשה מדברי בטלה ומתכוונת לכך מביאה לידי שחוק ובפרט עם רווק שאין לו אשה ואורחא דמלתא נקט עם הבחורי':
יג
תובעת התשמיש בקול רם. ורש"י פי' כשהוא מדבר עמה על עסקי עונה מריבה עמו ומשמעת לשכיניו והוא בוש בדבר זה ושני הפירושים עולים להלכה דהכל בכלל קולני' שאמרו שם בגמר' ואין זה דת יהודי':
יד
אבל בעלה בפני בעלה. בגמר' אמרו דף הנ"ל אפי' בפני בן בעל' מתנא בה סימנא (אפרי' ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי דבני בניו כבניו) והמחבר נמשך אחר פי' הרמב"ם מ"ש בב"י ובכ"מ ולא ידעתי למה השמיט דעת רוב הפוסקים:
טו
אפי' אבי בעלה בפני עצמו. לא משמע כן מפרש"י ומ"ש רש"י דף הנ"ל וז"ל במקללת יולידיו בפני מולידיו כלו' דלא תימא לפניו ממש אלא אפי' מקלל אביו בפני בנו של בעל עכ"ל האי לפניו ממש דקאמר רש"י לאו על חמיה קאמר אלא על בעל' דלא תימא בפניו של בעל ממש אלא אפי' בפני בנו של בעל וכן משמע מדברי התו' דבפניו על בעל קאמ' ועיין בד"מ:
טז
שהתרה בה תחלה. וא"צ להתרו' בשעת מעשה כמו בד"נ וצ"ל לה בשעת התראה שאם תעשה עוד תפסוד כתובתך ועיין בתשו' הרא"ש ובמרדכי דלא כהגהו' אלפסי ועיין בד"מ ועיין בסוף הסי':
יז
ואם רצה לקיים אותה. מילתא באפי' נפשה היא אפילו יש עדים בדבר:
יח
מ"מ מצוה עליו שיוציאנה. זה הוא דעת הראב"ד וכן הוא במרדכי ומדברי הר"ן משמע שהרשב"א ס"ל דאין זה מצוה רק רשות כמו שאין מצוה שלא למחול על קינויו וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ' כ"ד מה"א דין ט"ז עוברת על דת משה וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רוצה לא יוציא והא דאמרינן בסוף המגרש דמצוה לגרשה אפשר דמיירי התם דפרוצ' ביותר דפרומ' משני צדדיה ורוחצת וכו' כדאיתא התם מיהו בפ"י מה"ג כתב הרמב"ם ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרו' מצוה לגרשה, וסיים הרמב"ם פכ"ד מה"א בדין הנ"ל ואף על פי שלא הוציא אין לה כתובה שהכתוב' מתקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפיד' אלא על בנות ישראל הצנועו' אבל אלו הפרוצו' אין להן תקנה אלא תהא קלה בעיניו להוציא' עכ"ל ונראה אם אין מוציא אותה והיא מתנהג' מכאן ואילך בדרכי הצנועו' וחזרה ממעשיה הראשונים אסור לדור עמה בלא כתוב' וצריך לכתוב לה כתובה אחרת דכתוב' הראשונ' נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו:
יט
כל אלו אין להם וכו'. כלו' כל אשה שאין סופה כתחלת' שמחמת קלקול שאחר הנשואין הפסידו משא"כ נשים שמתחלת הנשואין לא הית' ראויה יש להן דין אחר וכמו שיתבאר בסי' שאחר זה:
כ
או נגנב או נאבד אין מוציאין ממנו. אפילו נאבד בפשיעת הבעל דפשיעה בבעלים הוא דהיא עמו במלאכתו וכמו שנתבא' לעיל סי' פ"ה ס"ב ובב"ח כתב דחייב בפשיע' ולא ידעתי כוונתו אבל אם מכר נ"מ שלה ואכל הדמים חייב לשלם דאין לו שייכו' בקרן של נ"מ והוי כגזלן ואינש דעלמ' ועיין לקמן סוף סי' קט"ז כתבתי דעת רש"י והרא"ש דאפי' קרן של נ"מ א"צ לשלם גבי ממאנת ואפשר דה"ה הכא ויש לחלק:
כא
אם יש רגלים לדבר נאמנת. עיין בהרא"ש פ' שני דיבמו' אף באומר' טמאה אני לך איכא רגלים לדבר או/ אם /איכא טעמא להיתרא כגון דאמרי' אם איתא דעבדא אסורא ניחא ליה דלימות או אירכוסי הוי מירכס אין אוסרין אותה עיין שם שכתב טעם לדבריו:
כב
ונתנה אמתלא לדבריה. יש לדקדק אם מועיל אמתלא אף לאחר זמן ולא נחוש שמא למדוה לטעון אמתלא זו וכו' שאין יכול לחזור ולטעון לענין ממון מחיוב לפטור כשיצא חוץ לב"ד אף על פי שנתן אמתלא לדבריו וכמו שמבואר בח"מ סי' פ' ואף על פי שאשה שאמר' א"א אני ואח"כ אמרה פנויה לאחר זמן נאמנת בנותנ' אמתלא שאני איסורא מממון והודאת ב"ד לענין ממון כעדים דמי ומה תועיל האמתלא להוציא ממון מבעלה ואין לך אמתלא גדולה מזה שאמרו במשנה אחרונ' בנדרים דף צ' ע"ב שמא עיניה נתנה באחר ואעפ"כ לענין ממון ק"ל כמשנה ראשונה שם וכן משמע מדברי המ"מ פכ"ד מה"א ע"ש:
כג
אבל אין כופין אותו להוציאה. דאין דבר שבערוה פחו' משנים ואין ב"ד מוציאין רק בעדי':
כד
אבל אם נאנסה. אפילו שסוף הביאה ברצון לא נאסרה לבעלה באשת ישראל ולא אבדה כתובתה באשת כהן:
כה
נאמן עלי' כע"א. דפלגינן דיבורי' לענין שנחשוב אותו כע"א לא הי' צריך לפלגינן דבורי' שעדו' ע"א אינו כלום בערוה אלא אם דעתו סומכ' עליו חייב להוציא' וא"כ אפילו לא פלגינן דבורי' אם דעתו סומכ' עליו שאומר אמת אף שרשע הוא לא גרע מקרוב או אשה אף שפסול לעדות מ"מ דעתו סומכ' עליו אלא להצטרף עם אחר ולאוסר' על בעלה קאמר דפלגינן דבוריה ונרא' אם בא עוד עד כשר ואמר ג"כ שזינתה עם זה העד וא"כ לפי דברי העד השני העד הראשון פסול אפ"ה נאמן על האשה דאיכא שני עדים ואינו נאמן על העד הראשון דלא יקום ע"א באיש לפוסלו:
כו
הנחשד מצטרף עם האחד. היינו בדאיכא רגלים לדבר שאז לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר רק שהיא מכחשת העד וע"כ מצטרף גם הנחשד ופלגינן דבוריה והוי כשני עדים כשרים שמעידין א' ראה שזינת' וא' שמע שהודי' ובמקום דאיכא רגלים לדבר הודאת' בפני ע"א כאלו ראה שזינתה והודאה אחר הלואה מצטרפין ואעפ"י שלדברי האשה הנחשד פסול מאמינין אותה לגבי עצמה ולא לגבי הנחשד לפוסלו ומיהו אם הי' חשוד בלאו הכי פסול לעדו' אשה בין לאפוקי בין לעיולא ועיין בתשובת הרשב"א אלף רל"ז:
כז
הודית לפני א' שזינתה. לאו דוקא לפני א' אפילו לפני שנים דהא הטעם שמא עיניה נתנה באחר שייך אף בשנים וכמשנה אחרונה דנדרים דף צ' ע"ב רק לענין הפסד כתובה יש חילוק בין ע"א לשנים דבע"א לא הפסידה כתובתה כל שמכחשת אותו אבל בשני עדים אף שאין אסורה לו למשנה אחרונה מ"מ כתובתה הפסידה:
כח
אסו' להחזיר'. היינו בעומדת בדבריה לאחר שגירשה שאז לא שייך לומר עיניה נתנה באחר דהא גירשה ומותר' לכל אדם אלא ודאי קושטא אמרה ושויתה נפשה חתיכה דאסורה לו אבל אם חזרה מדבריה הראשונים ואומר' טהורה הייתי ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים למה אמרה טמאה אני אז מותר להחזירה:
כט
מי שראה אשתו שזינתה וכו'. עיין דינים אלו בתשובת הרשב"א סי' אלף רל"ז רמ"ט ר"נ:
ל
אבל בדברי אחר וכו'. כך היא גירסת הטור בדברי הרמב"ם וכן כתב הב"י והכ"מ ומפרש שאם הוא טוען ברי יכול להשביע' כדין כל לוה שיכול להשביע את המלוה שלא נפרע שטרו וכמבואר בח"מ סי' פ"ב אבל אם טוען ע"פ ע"א א"י להשביעה כשהוא טוען שמא והא דתנן ע"א מעידה שהוא פרוע תשבע היינו כשהבעל טוען ברי אבל המ"מ גורס בדבר אחר והכוונה שכבר כתב המ"מ לפני זה בדין עובר' על דת בדין י"ד שכתב שם הרמב"ם אחר שתשבע שלא עברה על דת הרי זה נותן כתובתה וכתב שם המ"מ דאם יש עדים שעברה על דת יהודי' רק שהיא טוענ' שלא התרה בה מאחר שעכ"פ עברה צריכה לישבע קודם שתטול כתובתה אבל אם היא כופרת לגמרי אין עליה שבועה קודם שתטול כתובתה דומה לזה אם הלוה טוען על המלוה שטר אמנה או ריבי' שאינו יכול להשביע המלוה מחמת כך רק אחר הפרעון וכן פסק בח"מ סי' פ"ב סעיף י' ודוקא גבי טענת פרעון צריך המלוה לישבע קודם שיטול וזה ג"כ כוונת הרמב"ם כאן מאחר שבזמן המקדש היה יכול להשביעה ולהשקות' על חשש זנות גם עתה כשהבעל טוען ברי שזינתה ומכ"ש אם יש כאן ע"א צריכה לישבע אבל בדבר אחר כלו' בטענות אחרות שטוען עליה אינה צריכה לישבע קודם שתטול דדמי לטענת אמנה או ריבית והמ"מ הניח הדבר בצ"ע למה תשבע בטענת זנות אם היא בחזקת כשירה וראיתי בב"ח הקשה על דברי המ"מ איך ישביע אותה כשעוברת על דת משה בעדים והיא חשודה על השבועה כשעברה על דת משה ובאמת אין זה קושיא רק כששימשתו נדה שגם היא עברה על איסור כרת אבל בשאר דברים שהכשילה אותו ועברה על לפני עור אינה נפסלת לשבועה בכך ומכ"ש כשעברה על דת יהודית שדברי המגיד נכונים הם ומ"ש הכ"מ שם בפכ"ד מה"א וז"ל הא דתנן ע"א מעידה שהיא פרועה דוקא כשהבעל טוען ברי עכ"ל לא ידעתי מניין לו ואפי' ש"ד הסכימו גדולי הפוסקים שמשביעין ע"פ העד כמבואר בח"מ סי' ע"ה מכ"ש שבועת המשנה דע"א מעיד' שהיא פרועה:
לא
ושהת' עמו כדי טומא' אסור' לבעל'. לשון הרמב"ם ה"ז אסור' על בעלה עד שישקנה מי המרים וכו' והיום שאין שם מי סוטה נאסר' עליו איסור עולם ותצא בלא כתוב' וכו':
לב
ודוקא שאמר לה בלשון קינוי. שאמר לה אל תסתרי עם פלו' אבל אמר לה אל תדברי' עם פלוני או לא יהא לך עסק עם פלוני לא הוי קינוי לשון מהרי"ו:
לג
אמר לה בינו לבינה. זה הוא דעת ר"י בר יהודא דס"ל דקינוי ע"פ עצמו ואף על פי שפסק הרמב"ם בהלכות סוטה כר' יהושע היינו לענין השקאת מים המאררים אבל לאסרה עליו יש לחוש לדברי ר' יוסי בר' יהודא:
לד
אסורה לו וחייב להוציאה. הרמב"ם כ' אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה כלו' דאלו בזמן הבית אף שאין משקין אא"כ קינא בפני שנים ונסתרה בפני שנים מ"מ בזמן הבית הי' אפשר לה לעשות תקנה שיקנה לה שנית בפני שנים והיא תסתיר עצמה בפני עדי' ויגלגל עליה גם סתירה ראשונה ותשתרי מי המרים ותהי' טהורה לבעלה אבל בזמן הזה אין לה תקנה אף שאין עדים בסתירה ראיה שלו כמא' עדים דמי לענין לאוסרה עליו וכן אם היא תודה בסתירה הודאתה כמאה עדים לענין הפסד כתובתה:
לה
לפיכך משביע' ע"ז. כבר כתבתי בס"ק ל' שהמ"מ מגמג' בשבועות אלו ואין זה דומה לטענת פרעון שיכול להשביע' קודם שתטול:
לו
עוברת על דת היא. כלומר אף על גב דאין קינוי רק על סתירה אבל אם קינא לה שלא תדברי עם פלוני ודברה או אפי' נסתרה אין זה קינוי מ"מ הכא שהשביעה על הדבור עברה על שבועתה דלא גרעה מנודרת ואינה מקיימת כ"כ הרא"ש בתשובה ונראה אף אם גם הוא נודר ואינו מקיים דמטעם נדר ושבועה לא הפסידה כתובתה אבל מ"מ היא בכלל מדברת עם כל אדם מאחר שבעלה מקפיד על כך והשביעה דלא עדיפא מההיא דאמרה עלם הב לי פלך (הובא לעיל ס"ק י"ב):
לז
תפסידי כתובתך. כבר כתבתי לעיל סעיף ד' שצ"ל לה כן ודלא כהגהות אלפסי שכ' בשם ריא"ז שאפי' אם התרה סתם שלא תנהג כמנהג הרע הזה והיא מוחזקת ברשעה יוצאת בלא כתובה:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
קט״ו
א
סעיף א' ואיזו היא דת משה זה שהאכילה את בעלה שאינו מעושר נ"ב נסתפקתי אי הטעם דמאכילתו שאינו מעושר שיוצא' בלא כתובה משום דמחויבת לעשות לו צורכי הבית לטחון ולאפות כיון דהשתא אינו יכול לסמוך עליה ע"כ יוצאת בלא כתובה ולפי"ז באומרת אח"כ בשעה שבאה לב"ד אומרת איני נזונות ואיני עושה שוב פטורה מלעשות צורכי הבית לרוב הפוסקים כמ"ש בסימן פ' ואם רוצה לגרשה חייב ליתן לה כתובה שהרי בל"ז תו אינה חייבת לעשות לו צרכי ביתו וצריך לשכור מי שיבשל לו ולא שייך לומר שהכשילתו תו כיון שאינו עוסקת בצרכי הבית או נימא דהטעם דיוצאת בלא כתובה משום דכבר הכשילותו ע"כ קנסו אותה חכמים שצריך ליתן לה כתובה ולא מהני איני נזונות וכו' וגם אם נאמר כהנ"ל טעם הפטור של הכתובה היא מחשש שמא תכשיל אותו להבא מ"מ יש לומר כיון דתיכף בשעת שהאכיל תו נפקע הכתובה ותו אין כח בידה לחדש שיעבוד הכתובה בלי רצון הבעל ומה דקתני יוציא בלא כתובה מיירי שאין רוצית לטעון איני נזונות כגון שאין מספיקין לה מע"י למזונותיה וכו' צ"ע ודוק:
ב
באותו סעיף ודוקא שהוכחשה בעדים נ"ב עיין בח"מ מה שהקשה וע' מה שכתבתי בחיבורי על חו"מ מהדורא תליתאה בחו"מ סימן ל"ד בתשו' למשכיל אחד מ"ק טארניפאל שם ישבתי קושיא זו דרך גררא ע"ש גם בחיבורי על אהע"ז מהדורא ג' בסימן קע"ז ה"ל סוטה כתבנו מזה מדברי הראב"ד והבאתי ראיה דגם הרמב"ם ס"ל כדבריו בפירוש המשניות ע"ש בעזה"י ודוק:
ג
סעיף ה' כל אלו אין להם לא עיקר כתובה וכו' נ"ב עי' בב"ש ס"ק כ"א מ"ש קטנה שזנתה להרמב"ם אסורה ומפסדת הכתוב' וע' מ"ש בזה במהדורא ד' על אהע"ז בתשו' ל"ק טארניפאל סי' ק"מ שם כתבתי לפלפל בזה ומנין להרמב"ם דאין לה כתובה ובדין נשתטית מה דינו להרמב"ם ע"ש ודוק:
ד
סעיף ו' אבל אם נאנסה לא הפסידה כתובתה לא אשת ישראל ולא אשת כהן נ"ב עי' מ"ש בזה בתשו' במהדורא זיין על אהע"ז דצ"ד בתשובתי ל"ק קראקא דרך אגב ע"ש ודוק ומ"ש בראש הסעיף אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה אין חוששין לדבריה וכו' נ"ב עיין מ"ש בזה במהדורא ואו על אהע"ז סי' ט' בתשו' ל"ק מחאניווקע סמוך לבא"ד קנה מקומו בה"ל גיטין סימן קנ"ד ושם הארכתי בזה בעזה"י בכמה ענינים ובביאור דברי התוס' בכתובות דס"ג ובדין זה אם כופין אותו לגרע או לא ודוק:
ה
סעיף ו' בהג"ה ואם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה כתחלה כן נאמנת נ"ב וע' בח"מ ס"ק כ"ב מ"ש בזה דלא מהני רק תוך כ"ד וע' מ"ש בזה בחיבורי על אהע"ז מ"ק שלי באריכות וע' מ"ש במהדורא וא"ו שלי על אהע"ז סימן צ"ט בתשו' ל"ק פרעמיסלא בש"ע אהע"ז סימן קע"ח מ"ש בתשו' שנייה שם ולפי מה שכתבתי הרגשתי בעצמי בקושית הח"מ ולפמ"ש נראה דאם אמרה לפניהם אז אף לענין איסור לא מהני אמתלא שמא למדוהו לומר כן ואם שלא בב"ד אף לענין ממון נאמנת אף לאחר כדי דיבור ואין ראי' לטוען דאינו חוזר וטוען דשם בב"ד הוי ומה שמחלק הח"מ בין איסור לממון דחיתי זה בתשו' הנ"ל ע"ש בטעמו ודוק:
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
קט״ו
א
סעיף ד' (שהתרה בה) אודות המבואר באה"ע סי' קט"ו דעוברת על דת יהודית צריכה התראה נראה פשוט שאין זה רק לגבי הפקעת כתובתה. מה שאין כן לגבי מה דלא שייך בזה חרם דרגמ"ה ע"ה לזה אין צריך התראה וכל שנודע שהיא עוברת על דת יהדות. מותר לו לגרשה בעל כרחה ומכל שכן בעוברת על דת משה רבינו ע"ה כגון משמשתו נדה שאירע בעו"ה פה. שנודע מפי עצמה רק שאומרת שהי' רק כתם בשפולי כתונתה והיא אומרת עכושיו שאולי הוא מחטטין. והחזיקה את עצמה נדה ב' שבועות ואכלו בפני עצמם כדרך נדה לפני אנשים שדרים שם עמם ואח"כ אמרה שתלך לטבול ולקחה עליה מלבוש שמתעטפין בו לילך בשיק ואמרה שתקח סכין לחתוך צפרניה וחזרה לביתה ולא הייתה כלל בבית הטבילה כן נודע מפי הנשים הממונות במרחץ וכן הודית היא בפני בית דין של שלשה שלא הייתה בבית הטבילה ובפני בעלה אמרה שטבלה והדבר הוכר על ידי שראו בה צפרנים גדולים וחקרו ונודע הדבר ובחוץ אמרה שטבלה בליל ביאת בעלה לביתו וגם זה נודע שהוא שקר מפיה ומפי הנשים שבבית הטבילה ואומרת התנצלות שהיא רק כתם. ואינה אומרת שום אמתלא עוד רק אומרת שלא תשוב עוד לכסלה בחטא כזה והוסכם אצל הבעל ואביו שלא לסמוך את עצמו על שתעשה תשובה כי מוחזקת בלהוטה אחר מאכל ומי ישמרנה שתתענה ובלי תענית אין תקנה ובפרט שאין ממון בעלה יקר בעיניה לחוס לשומרה גם הוחזקה בהרבה מילי דקלות במליחה ובבישול הריפות שעברו עליהם ששה שבועות והזהירוה מחשש מולבין כידוע. ואמרה שבעלה בדקם לעין השמש ואין בהם ואחר כך נודע שבעלה לא בדק כלל. גם בעת שאמרה לבעלה שטבלה בזמנה ומאז עד ביאת בעלה לעיר עבר עליה זמן ווסתה. כי גם שהיא מניקה מכל מקום ראתה בכלות שנה מהלידה ואחר כך פעם שנית מה שהיא אומרת עכשיו שהי' רק כתם. מזה הי' בעלה חושש שעבר זמן הווסת. ואמרה שבדקה אחר הווסת והיא טהורה וכעת לפני הבית דין אמרה שלא בדקה את עצמה רק שכיון שלא ראתה ממש בעת הווסת אינה חוששת גם מצאו עכשיו בכתונתה כתמים גדולים מה שאי אפשר בלי הרגשה וידיעתה בראיה ממש הנה בזה פשיטא דגם אם בדת יהדות צריך להיות התראה גם לגבי לגרש בעל כרחה לגבי עוברת על דת משה שיש דיעות דסבירא להו שאין צריך התראה כלל גם לגבי כתובתה הנה לגבי גט בעל כרחה הי' די בספק להקל בדרבנן לכ"ע. אך אין צריכים לכל זה כי מפורש במרדכי פרק המדיר להדיא דלגבי גט בעל כרחה אין צריך התראה לכ"ע. גם בדת יהדות וכל שכן בדת משה. וכן הוא בב"י ז"ל בריש הסי' ובסהס"י בקיצור וכן הוא משמעות הש"ע שגם היכא דלא אבדה כתובתה נכון לגרשה בעל כרחה ופשוט שבנדון הנ"ל לא שייך כלל דיעה שבסי' קע"ח במה שגורם לבטל חרם דרגמ"ה ז"ל ע"ש (גם שם אין זה להלכה וכן שמעתי ממו"ח נ"י שאין מורין כן) כי שם אין לו להאמינה כפי דברי חז"ל והוא מאמינה מה שאין כן בזה שנתברר מפי עצמה ומפי נשים כנ"ל. בספר הק' הפלאה כתב דבזה שהאמינתה התורה הק' נשים על נדות. נשים כעדים הן ע"ש. ולא שייך בזה עיניה נתנה באחר כיון שלפי דעתה תועיל לה תשובה ולא אמרה כן מעצמה רק אחר שניכר הדבר בחוץ. והרי מעכשיו אסורה עליו על פי דבריה עד שתטבול לכ"ע שהרי התורה הק' האמינתה על נדות. מה שאיננו סומך את עצמו על שתעשה תשובה על זה אין עליו פתחון פה כי זה רק כמו שאיננו רוצה לישא אשה שהי' עליה חשש רינון ומצד מה שעבר שהרי מצוה לו לגרשה. והדבר פשוט שמה שכתבו התוספ' סוף נדרים שי"א שהוא מפקיע חרם דרגמ"ה ע"ה שאין זה כי אם במה שיש בש"ס להדיא שמוחלט שמחזיקין לשעיניה נתנה באחר. ואולי קים להו שכן הוא על פי הרוב מה שאין כן בזה שאין לנו שום הכרע לומר שתעשה תשובה הגונה ועל כל פנים מצד מה שעבר אמרו חז"ל בהחלט שמצוה לגרשה גם מצד שמלקין על החזקו' כו' וכיון שהוחזקה נדה בפעולו' גם כן היא בכלל נדה בהחלט. ואחר כך הרי ידוע ודאי שלא טבלה והרי קיימא לן דגם עוברת אדרבנן היא בכלל עוברת על דת משה וכאן הרי א"א שהי' טבילה אחר חפיפה ועיון והחפיפה ביום והטבילה בלילה כי אנן סהדי שלא הי' שום אשה שתעשה לה עיון כיון שיש ממונות בעיר על זה ועל כל פנים היא בכלל עוברת אדת יהדו' במה ששינתה מחפיפה ועיון ולא שייך בזה אין אדם משים עצמו רשע. כיון שאדרבא הוחזקה בהרשע שלא מפיה ומפיה הי' מצטרך איזה אמתלא ואיננה:
ב
והנה שם אבי הבעל שאול חותם ועולה כן לס"ת גם שקורים שואל משמע בש"ע לכתוב רק שאול והנה יש לה כתובה ע"ס ת"י זהו' פו' וכלול ב"ה ש"ך זהו' כתובת בתולה. ובזה שאבדה כתובת' אין לה אלא מה שהכניסה ת' זהוב פו'. וגם שלא הי' שום התראה. מכל מקום בדת משה יש דיעי' כנ"ל והבעל הוא מוחזק ויש להם ילד יונק יותר מי"ד חדשים גם אם היא תחזור בה אחר כך מלהניקו אין סכנה ויוכלו לגומלו כי במעובר' חברו עשו חז"ל בזה לא פליג בתקנתן לכל הדורו' וכל המקומות ולזה אסור עד כלות כל ההנקה מה שאין כן בזה שאין צד תקנה קבועה ונודע שאין אחריו' בזה וגם שהבעל כהן וא"א לו להחזירה אחר כך (כי במגרש מצד עוברת על דת. נראה שיכול להחזירה כשיבין שעשתה תשובה כי אין זה כמגרש משום שם רע. דהתם יש חשש איסור החלטי ואין מרפא מה שאין כן בזה) מכל מקום אין שום צד חשש בההנקה והכסף יענה כו' ואין שום אחריו' בזה וממילא תניקהו היא אי"ה:
ג
(עוד מצאתי) מה שכתבתי במק"א אודו' אשה ששמשה נדה דלא שייך בזה חרם דרגמ"ה ז"ל לא לגבי ב' נשים. ולא לגבי גט בעל כרחה. והנה היא משמטת את עצמה וכן אביה ואמה וכעת מענה בפיהם שהיא מעובר'. והוא רוצה להבטיח לה על הצטרכו' של הולד. נראה שאין זה טענה כלל. וכל דלא שייך בזה תקנת רגמ"ה ז"ל ממילא יכול לגרשה ואין צריך להמתין לה שום זמן על ידי אומרה שאחר כך תקבל ברצון גם אם הי' נודע שאין בזה שום רמיה והוא על ידי אמתלא נכונה (מה שאין כן בנד"ד שהוא רק דרך רמיה לגמרי) כי כיון דלא שייך בזה תקנת רגמ"ה ז"ל אין למחו' בידו כלל רגע אחת כשרוצה לשלחה בגט פטורין והטענה דעובר גם כן לא מצאנוה לעכב על ידי זה גט פטורין ורק לסלק כתובתה מוטל עליו קודם ולא זולת זה כלל וה' הטוב בעיניו יעשה לטובה:
ד
שם (ואם רצה לקיים אותה) מ"ש באה"ע גבי עוברת על דת שמהני כשרוצה לסמוך את עצמו עליה על שתעשה תשובה. קשה לכאורה על זה הרי לא מצינו שיהיו לה נאמנו' מוספרה לה כי אם היכא דלא אישתכח עלה ריעותא מה שאין כן כשנמצא עליה ריעותא נגד הנאמנו' לא מצינו וקיימא לן חשוד על הדבר לא מעידו ולגבי שלא נטמאה יש חזקת היתר. מה שאין כן לגבי שטבלה דהוה ליה חזקת איסור. ואי אפשר לסמוך את עצמו על העומדת על גבי הטובלת שהרי אין בידה. וכל שאין בידה אין נאמנו' באיתחזק איסורא ומדוע תהי' נאמנת היא שבידה כדאשתכח עליה בזה ריעותא שחשודה באותו דבר ממש ואולי כוונת הפוסקים ז"ל לסמוך את עצמו אתשובה הוא כשיש איזה אמתלא לדונה לכף זכות או ששכחה רק פעם אחת וכדומה מה שאין כן כדאשתכח שחשודה בזה כמה פעמים ואין אמתלא נראה שמשורת הדין צריך הוא לגרשה דוקא תיכף ואיתרע נאמנותה לגמרי ויהי' היאך שיהי' המגרש בכל מעין זה הוא על צד היותר טוב:
ה
סעיף ו' (ואם הי' מאמינה) פעם אחד עיינתי עם הרב החסיד המפורסם בש"ט מו"ה חיים נ"י. האבד"ק טשערנאוויץ יצ"ו אודו' מהימן לה למשנה אחרונה דנדרים אם הוא מהחוה"ק ועיינתי אז בשו"ת המיוחסו' להרמב"ן ז"ל. בזה שמשם יש כעין הכרע ע"ש והתוס' סוף נדרים שכתבו מצד חרם דרגמ"ה ז"ל על שמאמין אין הכרע כ"כ כי י"ל שאין אנו מאמינים לו שמאמין ונהנה י"ל עוד ואין ההלכה קבועה כך ג"כ ושמעתי ממו"ח נ"י בזה שנוטה אצלו שהוא מהתוה"ק וכמו שבחינת שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ברור אצלו שהוא מהתוה"ק ואמר שכ"ה במוהרימ"ט ז"ל וגם שאיננו מצד נדר. דאם כן הי' מועיל התרה מכל מקום הוא מצד חזקה שהחזיק כן על עצמו וכ"ה בזה והביא ראיה מהחזקה דגבי טבח שעשה סימן בראש כבש שהוא טריפה. עתב"ש שם ואמרתי לו שאולי יש חילוק כי שם החזיק כן לגבי כ"ע ושייך שפיר חזקה מה שאין כן שויא אנפשיה לבד וכן במאמין ולא החזיק כן עדיין וצלע"ע:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
קט״ו
א
על דת משה. עבה"ט מ"ש או אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה כו' ובמל"מ פ"ב מהלכות סוטה כתב בזה דשמא זנתה ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק י"א:
ב
שהאכילה את בעלה. עבה"ט מ"ש ואם היא נודרת ואינה מקיימת והיא עקרה כו' ולכאורה לפי מ"ש הר"ש והבה"ט לקמן סק"ז בשם מהרא"י גופיה דבזה"ז צריך דקדוק היטב כו' א"כ תו אין נ"מ בספק זה באם היא עקרה דהא אפי' באינה עקרה אין לנו לפסוק בזה"ז להוציא בלא כתובה מחמת נדרים. וכן מבואר להדיא כפסקי מהרא"י שם שכ' בזה לכאורה הדין עמה דהכי דייק מהר"ם במרדכי אהיכא דעובר הוא על החרם (כמ"ש הרמ"א ס"ג) אמנם יש לחלק דהכא מצי טעין אלו לא פשעת הוי מתרחש לי ניסא כמו שנעשה לאמנו שרה ע"ה והכי אשכחן בפ' המקבל דמצי למימר הוי מתרחיש לי ניסא אמנם לא ברירא לי לחלק בהכי. אלא דהאידנא בלאו הכי צריך דקדוק היטב כו' ע"ש וצ"ל דהב"ש העתיק זה דנ"מ היכא דידוע דאכשור דרי (ועיין בתשו' חתם סופר אה"ע ח"ב סי' קע"א):
ג
ששימשתו נדה. עיין בס' בית מאיר לעיל סי' צ"ו סי"ב שהביא בשם תשו' אא"ז פמ"א ח"ב סימן י"ב בנידון שהבעל טען על אשתו ששמשתו נדה והיא הודית אלא שטענה שנעשה בידיעתו ופסק שישבע הבעל שלא ידע והיא הכשילתו ויגרשנה בלא כתובה. והוא ז"ל כ' דפסק דינו נכון עפמ"ש בש"ע שם דאם היא חשודה שכנגדה נשבע ונפטר. ואף דבח"מ סימן צ"ב ס"ט הביא שני דיעות בזה (ומה דהב"ש שם בשם הט"ז מחלק דשאני כתובה שהיא דרבנן וכה"ג כ' הש"ך סי' פ"ב ס"ק י"ט לא נראה לו לחלק בכך) והש"ך שם מסיק עיקר להלכה כדיע' ב' דגובה בלא שבועה אין דבריו מוכרחים והעיקר נראה להלכה כדעת תשו' רש"ך שמביא הש"ך שם שפסק דיכול המוחזק לומר קים לי כסברא הראשונה. וא"כ ה"נ הכא יוכל הבעל לומר קים לי. אבל למסקנת הש"ך הנ"ל יפה השיב חכם אחד עליו (בתשו' פמ"א שם) שהי' הדין נותן שתיטול בלא שבועה כי מה שהשיב איהו ז"ל על החכם מדברי הש"ע ח"מ סי' צ"ב ס"ה לע"ד לא דמי כלל כו' ע"ש באורך. והנה מכלל דברי הפמ"א הנ"ל מבואר עכ"פ באם טוענת שגם הבעל ידע מהעבירה יש בטענתה ממש ותוכל להשביעו על זה. ולכאורה בתשו' מהר"י הלוי אחי הט"ז סימן ל"ט והיא נדפסת ג"כ בתשו' גאוני בתראי סי' כ"ו מבואר שאין בטענתה ממש וכ' שם דלא תוכל לומר כן אא"כ מביאה עדים ע"ז והביא ראי' מדברי המרדכי והגמי"י והג"א ותשו' הרשב"א (והרמ"א לקמן ס"ג בהגה) שכתבו באם עברה על השבועה כו' והיא מביאה עדים שגם הוא עובר א"י להוציא' בל"כ כו' הרי דקדקו כולם לומר שאם מביא' עדים. וסברא הוא דאל"כ בכל אלו שאמרו חכמים תצא בל"כ כגון בעוברת ע"ד ובנודרת ובחלה ובנדה ובמעשר תאמר האשה שהוא ג"כ עובר באותו דבר ולא יכול הוא לברר אף בעדים שאינו עובר כי לא ראינו אינו ראי' עכ"ד. מיהו י"ל דלא פליגי אהדדי דמהר"י הלוי מיירי היכא שיש עדים שעברה כמבואר מדבריו שם להדיא בזו ס"ל דא"י לטעון שגם הוא עובר אא"כ מביאה גם כן עדים אבל בת' פמ"א שם דמיירי שלא היו עדים ע"ז ששימשתו נדה רק שהיא הודית בזה אפשר גם מהר"י הלוי מודה שיכולה לטעון תיכף שגם הבעל ידע במגו דלא שמשתי נדה ותוכל להשביעו ע"ז (עב"ש לעיל סימן צ"ו סס"ק ח' ומ"ש שם בס"ק ד') וצ"ע: שוב ראיתי בתשו' נו"ב תניינא סי' כ"ו במעשה כעין זה מבואר שם ג"כ חילוק זה. וז"ל השאלה שם ע"ד האשה אשר שימשה נדה יותר מחצי שנה ולפי דברי הבעל אמרה לפניו שהיא מעוברת ולפי דברי השכינות שהמה הרגישו כי טומאתה בשוליה אמרה להם שהיא שומרת ימי נדתה וטובלת וכאשר חקרה האשה הממונה על המקוה אם האשה הזאת מעוברת כי זה ששה חדשים שלא ירדה לטהרה נתפרסם הדבר ועמדה האשה בפני הב"ד והודית כי היא החייבת בדבר ובעלה מנוקה מעון כי כיחשה בפניו לומר שהיא מעוברת ויצא משפטה שהבעל יגרשה בלי כתובה ואחר איזה ימים באתה עוד לפני הב"ד וחזרה בה ואמרה כי גם בעלה בזדון עשה וידע כי לא טהור' היא ומה שאמרה בראשונה שהבעל נקי הוא מחמת שהבטיחה שאם תאמר בפני ב"ד להצדיקו לא יגרשנה. אם היא נאמנת בזה. והשיב כי טענת האשה שבעלה ידע היא טענה חלושה וגרוע מאד שאף אי נימא שיצרו תקפו לעבור על איסור כרת אבל לא נחשד גם היותר רשע כל שאינו להכעיס להיות שביק היתירא כי תינח בימי נדתה אבל זו שעשתה כן ששה חדשים למה לא טבלה בימי טהרתה ואטו בשביל מעט פריטי דשכר טבילה עשה איסור חמור כזה. ולומר כי אחרי ששימשו תמיד לא הי' אפשר לה לספור ז"נ דממ"נ אם המה הדיוטו' כו' ועוד אמינא (אפי' אם לא הי' נמשך הדבר זמן רב) הא זה פשוט שאם יש עדים על אשה ששימשה בנדתה והיא טוענת תיכף שגם הבעל ידע ודאי דאינה נאמנת דמהיכי תיתי להאמינה רק אם אין עדים אלא שהיא מודית ואמרה שהי' בידיעת ורצון בעלה היא נאמנת במגו דלא שמשתי נדה. וזו כיון שכבר הודית ששימשה נדה אפי' לא היתה מודה שהבעל לא ידע רק שלא היתה אומרת שהבעל ידע ודאי ששוב אח"כ לא היתה נאמנת לו' שהבעל ידע כיון שכבר פסק המגו שלה שכבר הודית ומיגו למפרע לא אמרינן (כמ"ש בש"ך ס"ס נ') וא"כ מה מועיל אמתלא והלא אין כח באמתל' אלא לעקור דבריה הראשונים שאמרה שהבעל נקי והרי אף אם לא אמרה כלל שהבעל לא ידע ג"כ היתה מפסדת הכתובה שהרי לא עקרה באמתלא גוף ההודאה ששימשה נדה שגם עתה היא מודית ששימש' נדה. ועוד שהאמתלא גרוע מאד שהרי אם היתה טוענת תיכף שהי' בידיעתו ג"כ לא הי' יכול לגרשה בע"כ. ועוד דהלא כ' הח"מ ס"ק כ"ב דאחר שיצאה מב"ד לא מהני אמתלא לכן נראה שאין בדברי הרשע' הזאת ממש: וכ' עוד ובנדון עוברת על דת שצריכה התראה (כמ"ש בש"ע לקמן סוף סעיף ד') קשה לסמוך על דעת רש"י לחוד נגד רוב הפוסקים שלא חילקו בין דת משה לד"י בזה (עב"ש ס"ק י"ז ומ"ש לקמן ס"ק י"א) . ואמנם כ"ז לענין כתובה אבל לענין שיהא מצוה לגרשה כבר כתבתי בתשו' אחרת שא"צ התראה היכא שכבר הכשילתו מצוה לגרשה אף שלא התרה בה כלל במה דליכא למיתלי בשגגה (עמ"ש לקמן ס"ק י"ד מזה) ולכן יכול הבעל לגרשה בע"כ (עמ"ש לקמן ס"ק י') . ואם יש לו לשלם הכתובה חייב לשלם לה אחר שתשבע שהבעל ידע מטומאתה. ואם אין לו לשלם תשאר הכתובה חוב עליו אבל אינה יכולה לעכב הגירושין עבור פרעון הכתובה דהרי נגד רשעה זו לא תיקן רגמ"ה ונשאר דין התלמוד שיכול לגרשה אפי' אין לו לשלם הכתובה ונדוניא כמבואר בסי' קי"ט ס"ו בהגה ואפי' לדעת הרשב"א שמביא הב"ש שם סק"ו מודה בזו שמצוה לגרשה עכ"ד (ותשלום תשובה זו יובא לקמן ס"ק י"ד. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' צ"א מזה): ולכאורה דברי הנו"ב הנ"ל במה דסיים ואם יש לו לשלם הכתובה חייב לשלם אחר שתשבע שהבעל ידע מטומאתה. אין זה מובן כלל אחר שכ' תחיל' דקשה לסמוך על דעת רש"י כו' משמע שדעתו לפסוק כרוב הפוסקים דגם בדת משה צריכה התראה ובזו שלא הי' התראה לא הפסידה כתובתה אף אם הבעל לא ידע ולמה תשבע. ועוד דאף אם הי' הדין נותן שצריכה לישבע מה יועיל שבועתה בזה שהבעל ידע הא כבר החליט מקודם לזה שאין בדברי הרשעה הזאת ממש. וצריך לדחוק ולפרש דמ"ש תחילה דקשה לסמוך כו' אין כוונתו לפסוק בהחלט כרוב הפוסקים רק כוונתו דאין לסמוך בהחלט ע"ד רש"י לפסוק להפסיד כתובתה גם בלא התראה אלא דהוא ספיקא דדינא (באשר גם הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בסי' קי"ד מסתפק בזה לדינא כמוזכר לקמן בס"ק י"ד) ולכן שפיר מסיק דצריכה לישבע דאם תשבע יכול הבעל לטעון קים לי כדעת רש"י דא"צ התראה. אך לאחר שתשבע שהבעל ידע מחוייב לשלם לה ומועיל שבועת' בזה. דאף שכבר החליט מקודם שאין בדברי הרשעה הזאת ממש. הלא כל עיקר הטעם מבואר לעיל לפי שכבר הודית והאמתלא שנותנת עתה אינו מועיל לזה י"ל דדוקא היכא שלפי הודאת' הפסידה כתובתה בודאי אמרינן הודאת בע"ד כו' משא"כ בנ"ד שגם לפי הודאתה בתחילה שבעלה לא ידע לא הפסידה בודאי מצד שהי' בלא התראה ולרוב הפוסקים צריכה התראה בכה"ג לא אמרינן הודאת בע"ד כו' וכאשר איהו גופי' ז"ל מחלק כן בנו"ב קמא סי' ע' (יובא לקמן ס"ק כ"ה) לענין שויא חד"א דדוקא אם לפי דבריו האיסור הוא בודאי כו' והרי גם שויא חד"א הוא מטעם הודאת בע"ד כמ"ש לעיל סי' ל"ז ס"ק י"א. ובהכי ניחא מה דהקדים הנו"ב ז"ל לומר דקש' לסמוך ע"ד רש"י הגם דלכאורה אין נ"מ כ"כ אם נחליט כרש"י או דהוי ספיקא דדינא סוף סוף יכול הבעל לו' קים לי כרש"י. אך להנ"ל שפיר נ"מ בזה דהרווחנו דבנ"ד יהא מועיל שבועתה עתה שגם הבעל ידע אף שכבר הודית שלא ידע משום שבשעת שהודית לא הי' מבורר שתפסיד בודאי ודוק. אך עדיין צ"ע על מה שפסק הנו"ב ז"ל שהיא תשבע והלא היא חשודה על השבועה כששימשתו נדה עיין בחמ"ח לקמן סק"ל וע' בח"מ סי' צ"ב סעי' ג' וסעי' ה'. והי' לו לפסוק או כפסק אא"ז בתשו' פמ"א הנ"ל דהוא ישבע שלא ידע ויפטר או כמסקנת הש"ך בסי' ס"ב ס"ט הנ"ל שתיטול בלא שבועה וצ"ע. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' צ' הביא שם תשו' הרמב"ם ז"ל דאפילו אם בעלה ידע מזה שמשמשתו נדה והוא שותק אין לה כתובה כלל כדי שלא יהא חוטא נשכר ואע"פ שגם הוא חוטא ונשכר שנפטר מלפרוע הכתובה מניעת פריעת הכתובה לא נקרא שכר כיון שלא קיבל ממנה כלום. ואם יש לה עליו בלאות חייב לפרוע אותם כדי שלא יהא חוטא נשכר כו' ע"ש:
ד
פלוני חכם. עבה"ט שכ' וה"ה אם היא מודה כו' ועיין בתשובת ברית אברהם סימן צ"ב אות י"ד שהביא בשם מהר"י הלוי סימן ל"ט (ובת' ג"ב סימן כ"ו) דאשה שהודית שעבר' על דת לא מצית אח"כ לומר משטה אני בך בהודאתי משום דלענין פטור לא בעי אתם עדי ולא מצי לטעון חששה יע"ש:
ה
טיהר לי הדם הזה. עיין בתשובת ברית אברהם סי' י"ג אות ו' שהעיר על דברי הטור והש"ע ששינו מלשון הרמב"ם דנקט טיהר לי הכתם והם לקטו טיהר לי הדם דאולי י"ל דס"ל דבדרבנן לא תצא שלא בכתובה ובתרומות ומעשרות ס"ל להטור דהוי דאורייתא גם בזה"ז כדאיתא ביו"ד סימן של"א ס"ב בהגה כו' ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק י"ד בשם רבינו עקיבא ז"ל:
ו
שהוכחשה בעדים. עבה"ט מ"ש היינו לענין הפסד ממון כו' ועיין בספר דרישת ארי בקונטרס להלכות נדה סי' קפ"ה סק"ב טעם נכון לחילוק זה.
ז
ושהוא אכלו על פיה. עח"מ שמדייק מזה שצריך נמי עדים על אכילתו ובשמשתו נדה צריך לדחוק דאיירי או במודה או שמצאוה עדים משמשת עמו ועיין בספר ב"מ שהקשה ע"ז דא"כ להראב"ד דס"ל שאינה נאמנת על עצמה גם לענין להפסידה כתובה א"א להעמיד רק במצאוה עדים וזה דוחק גדול ועוד דאפי' להחולקים הא כ' הר"ן (הובא בב"י) הא דלא מוקי מתני' במודה משום דהוא מלתא דל"ש וא"כ קשה הא משמשתו נדה א"א להעמיד אלא דוקא במודה או במידי דלא שכיח יותר שמצאוה עדים משמשת. ולכן כ' דיותר מסתבר דלשון הש"ע ל"ד ואין צריך אלא עדים שאמרה טהורה אני או שהוא מעושר ושוב נאמן שבא לו מכשול על ידה ודוקא בדליכא עדים כלל יכולה לטעון שמעולם לא אמרה ואף כי אמרה כ"ז שלא אכל יכולה לטעון כדכתב הרא"ש אילו היה רוצה לאכול הייתי מפרישו אבל כשיש עדים שאמרו לו שוב נאמן שבא לו מכשול על ידה ומ"ש הש"ע אבל אם אין עדים והיא כופרת שלא האכילתו היינו שכופרת שלא אמרה לו מידי וצ"ע עכ"ד: ועיין בת' מהר"י הלוי אחי הט"ז והיא נדפסת ג"כ בת' גאוני בתראי סי' כ"ו דמתחילה רצה לומר ג"כ דא"צ עדים רק על שאמרה לו והביא ג"כ ראיה מדברי הר"ן הנ"ל ושוב כ' אף ממ"ש הטור וגם יש עדים שא"ל שהוא מתוקן ושהוא אכלו משמע דה"ה בנדה צריך עדים שא"ל טהורה אני ושבא עליה אז. והראיה מדברי הר"ן הנ"ל יש לדחות דאפשר לומר דמתני' איירי כגון שהוא אומר שבא עליה אז והיא אינה מכחשת בזה רק שאומרת שהיתה טהורה ולהכי צריך שהוחזק' נדה בשכנותיה או שאמרה פלוני חכם טהר לי הכתם כו' (ר"ל דדוקא במודה שעשתה איסור בשמע ליה להר"ן דזה דוחק דהוא מלתא דל"ש אבל כאן איירי שהודית תחלה בעוד שהיתה מחזקת בדיבורה שטהורה היתה אז) . וכ' עוד והיכא דאיכא עדים שבא עליה אז אחר שהוחזקה נדה בשכנותיה אבל לא ידעי' אם אמרה לו טהורה אני משמע לכאורה מדברי הטור הנ"ל דלא סגי אבל מ"מ נראה דדוקא בכרי שאינו מעושר אמרינן הכי משום דיכולה לו' לא ידעתי שהאכלתי ומי אמר לך לאוכלו אבל בנדה שבעל מאמין לה והיא יודעת בעצמה ולא אחר לא שייך לומר כן ולא בעי עדים שאמרה לו טהורה אני. וא"ל דמ"מ בעי עדים שאמרה טהורה אני משום דיכולה לומ' שהבעל ידע מהעבירה ועבד ג"כ כמוה ז"א דלא תוכל לומר כן אא"כ מביאה עדים ע"ז כו' (הובא לעיל סק"ג ועמ"ש שם) עכ"ד ע"ש:
ח
ובא עליה. עח"מ וב"ש וע' בספר דרישת ארי שם סק"א ביאור דבריהם:
ט
וראשה פרוע. עבה"ט מ"ש הנשים היוצאות כו' ע' בזה בא"ח סי' ע"ה ס"ב בהגה ובמג"א סק"ה ובפמ"ג שם וע' בתשו' שאילת יעבץ ח"א סי' ט' בשו"ת תשו' מאהבה ח"א סי' מ"ח באריכות:
י
ורגילה בכך. עבה"ט שכ' ח"מ וב"ש תמהו אי בלא התרו כו' ואם התרו בה כו' והנה מדברי הד"מ במה שמפרש דברי הרשב"א דאיירי בהתרה בה משמע שדעת הרמ"א ז"ל אף בהתרה בה בעי דוקא רגילה אך הב"ש ס"ק י"א כ' דדוקא בנידון הרשב"א שהיה מקום לתלות בסיב' שמחמת כעס וקטטה עשתה כן לכך צריך גם בהתרה רגילה דאז לא תלינן בשום סיבה וכמ"ש הרמ"א לקמן בהגה ב' אשה הרגילה להתייחד כו' (דגם שם יש לתלות בסיבה שמחמ' משא ומתן שלה נתייחד' עב"ש סק"כ) אבל אם אין מקום לתלות בסיב' אף בפ"א הוי עוברת ע"ש. וע' בס' בית מאיר שכ' שדברי הרשב"א אפשר ליישב בפשוט ע"פ דברי התה"ד סי' רמ"ב (הובא בב"י) שמסופק דאפשר רגילה לא בעי התראה כו' (ע' ביאור הגר"א ז"ל ס"ק י"ב וגם בתשו' ג"ב סי' כ"ו) וליישב דברי הרמ"א י"ל דגם הרמ"א מודה לדינ' דלענין כתובה אין נ"מ ברגילה אלא בהתראה תליא אך מפני שהגיה לקמן דעוברת ע"ד יוכל לגרש בע"כ וזה אפי' בלא התראה כמבואר בתה"ד שם (וכמ"ש לקמן ס"ק י"ד) לזה הוציא מהרשב"א דלא מקריא עוברת בלא התראה אלא ברגילה ולזה נוטה נמי משמעו' התה"ד שם כו' אבל ודאי כ"ע מודים שבתר התראה אין לחלק ברגילה ולהכי נמי כ' הרמ"א ז"ל לקמן בהגה ב' אשה הרגילה להתייחד אך דוקא לענין הגירושין בע"כ כי כל בלא התראה לא נקראת עוברת עד דרגילה וזה לע"ד נכון לדינא עכ"ל ע"ש. וע' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ק"א שכ' דמדברי רוב הראשונים לכאורה סייעתא גדולה להרמ"א דבאינה רגילה ליכא מצוה ואינו יכול לגרשה בע"כ רו' ע"ש: ובסי' ק' שם בתשו' הגאון ב"מ כ' דבב' פעמים מקרי רגילה לענין זה ע"ש: וע' עוד בס' ב"מ שהשיג על מהר"י הלוי אחי הט"ז סי' צ"ט שהעלה דאם רגילה להיות עובר' על דת ע"פ עדים הב"ד כופין להוציא ויסודו מדברי תשו' הרשב"א סי' תת"ד (בדברי השואל) שכ' בשם הרי"ף דכופין אותו להוציא הרגילה וגם כ' בשם תשו' ר"ת שפעם ראשון אין כותבין להוציא וכל הפוסקים מוכרחים להודו' להסכמ' הרי"ף ור"ת כו' והוא ז"ל כ' דזה אינו ומדברי השואל בת' הרשב"א שם אין ראיה וגם משמע דהשואל גופי' פירש דעת הרי"ף ור"ת שהזכירו כפיה היינו במילי כו' ומסיים לכן לע"ד אין שום כפיה ביד הב"ד על עובר' על דת ואפי' ברגילה ובעדים ואין חילוק בין רגילה כ"א כדחלקתי דברגילה אפי' בלא התראה מחוייב ותצווה להוציא' בע"כ ובפעם אחד אינה כלל בסוג עובר' כ"א בתר התראה עכ"ד ע' שם. ולכאורה מבואר כן גם מדברי הגאון נו"ב ז"ל שהובא למעלה סק"ג דהא בנדון דידיה היתה רגילה דהרי שימשה נדה יותר מחצי שנה ואעפ"כ מסיים דמצוה לגרשה ויכול לגרשה בע"כ ולא כ' דכופין: אך באמת אין משם ראיה דמהר"י הלוי לא קאמר אלא ברגילה לעבור ע"פ עדים ובעובדא דהנו"ב לא היה עדים רק שהיא הודית ובזה גם מהר"י הלוי מודה ע' בת' גאוני בתראי סימן כ"ו:
(י) שהיתה מקלל' כו' שמעתי בשם הגאון החסיד מהרח"ל זצ"ל מבריסק שאמר דדוקא מקללת בשם או בכינוי כמו במקלל עצמו וחבירו במס' שבועות דל"ה ע"א ובח"מ סי' כ"ז ומקלל אביו ואמו ביו"ד סי' רמ"א ס"א ע"ש: ואני שאלתי על זה ממה דאיתא בש"ס במקומו בכתובו' דף ע"ב דאמר דאמרה ליה ניכלי' אריה לסבא באפי' בריה והשיב לי חכם אחד דאריה הנאמר כאן הוא משל להקב"ה כדאי' בחולין נ"ט ע"ב וגם בספרי המקובלים אריה הוא שם וכונת הגמרא לכנות ע"ד דאיתא בסנהדרין דף נ"ו ע"ש וצ"ע):
יא
שהתרה בה תחלה. עבה"ט מ"ש והש"ג כ' דא"צ להתרו' אותה שתפסיד הכתובה אלא מתרה בה סתם כו' ועיין במל"מ פ"כ מהלכו' סוטה שהקשה ע"ד הש"ג דלפ"ז איך קתני אם אמר הבעל איני רוצה להשקותה נוטל' כתובה ת"ל דכיון דנסתרה בתר ההתראה דהיינו הקינוי שוב מהראוי אפילו כי שתתה והיא טהורה דיכול להוציאה בלא כתובה מפני שעברה ע"ד משה ורוצה להוכיח כמהר"ם ורשב"א אלא דהקשה לנפשיה דאכתי קשה מדוע לא פשט הגמרא מזה דעוברת צריכה התראה והעלה דברירן של דברים דכל אותן ששנינו בהמדיר דיוצאות בל"כ לאו משום איסור דידה אלא כיון שעשתה דבר פריצות איסור זונה היא וזנתה תחתיו ולפיכך בהתברר לך דטהורה היא ע"י השתיה פשיטא דאינה מפסדת שהרי לפי שעשתה איסור לא מפני זה תפסיד כתוב' עד כאן לשונו וע' בס' ב"מ שהביאו וכ' עליו דלדברי הב"ש סק"א שנ' דאם עשתה דבר פריצות יש לחוש שמא תזנה דבריו אינם מעלים ארוכה ודברי הבית שמואל מסתברים דיותר יש לחוש שמא תזנה מלשמא זנתה כו' אך כ' ליישב ע"פ דברי התו' יבמות ל"ח ב' בד"ה בש"א שכתבו ועוד דבארוסה אית לחושבה כעוברת ע"ד כיון שא"י לבדוק כו' נשמע מדבריהם דבזמן שהית' יכולה להבדק והיא נשוא' לית לחושבה לעוברת ע"ד ביחוד והיינו משום דהוה כמתייחדת במקום שיש רואים ולכן שפיר דלא הפסידה כתוב'. וכ' עוד דמדבריהם נשמע מדיהבו טעם זה לארוסה דאזלו נמי בשיטת הש"ג הנ"ל דאל"כ לא היתה מפסדת הכתוב' ע"י ההתרא' דקינוי שלא היתה להפסיד הכתובה. ובדבריהם נמי מיושב מה שטענה חנה איזל ואסתתר כו' עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' גאוני בתראי סימן כ"ו שהסכי' ג"כ לדעת הש"ג והביא ראי' לדבריו (היא הראי' בעצמה שהביא הב"ש) וכ' דגם הרא"ש בתשובה שכ' ודוקא שהתרו בה אם תעברי תפסיד כתובתך (כמ"ש בש"ע ס"ס זה) אורחא דמלתא נקט שדרך להתרות כך אבל לדינא מודה לדעת הש"ג הנ"ל ע"ש. ועיין ב"ש ס"ק י"ז שנ' ומשמע מכל הפוסקים דעוברת על דת הן דת משה הן דת יהודית צריכה התראה אלא רש"י בסוטה דף כ"ה פי' בבעיא זו אם צריכה התראה להפסיד הכתובה דאיירי בעוברת על ד"י. משמע דס"ל אם היא עוברת על ד"מ א"צ התראה כיון דכבר הכשילתו עכ"ל ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סימן קי"ד שהביא דבספר כתוב' סתר לדברי הב"ש דהא רש"י ס"ל דיחוד הוי דאוריי' א"כ הוי עוברת עד"מ ואעפ"כ בעי התרא' אע"כ דרש"י לאו בדוקא נקט ד"י. והוא ז"ל השיג עליו דהא הב"ש לא אתי עלה מצד דד"מ הוא עבירה חמורה יותר אלא מטעם הכשילתו וזהו בד"מ דמשמשתו נדה ונדומה אבל ביחוד דלא הכשילתו באמת בעי התרא' והא דנקט רש"י דת יהודית היינו דזהו מלתא דפסיקא כו' ע"ש. (עיין בתשו' מעיל צדקה סימן ס"א וגם בתשו' חתם סופר סי' קמ"ח ב"ה) . ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' כ"ו שכ' ובנדון עוברת על דת שצריכה התראה קשה לסמוך על דעת רש"י לחוד כו' (כמו שהובא לעיל סק"ג ועמ"ש שם) . ועיין בתשו' שבו"י ח"ג ס"ס קכ"ז שכתב נלע"ד דאפילו נימא דכל עוברת על ד"מ צריכה התראה מ"מ משמשתו נדה שהיא דבר הידוע לכל הנשים אפילו שהיא עם הארץ גמורה מ"מ בשעת נישואין לומדים עמה קרובים ושכנים כיצד תזהר בנדת' שוב א"צ התראה אחרת בשעת מעשה כו' אע"ג דבתשו' הרשב"א סי' תק"ס משמע דגם במשמשת נדה בעי התרא' היינו לפי שאזיל לשיטתו שם שפסק דבעי התרא' לומר לה שתפסיד כתובת' וכל שלא אמר לה כן הוי כלא התרה בה אבל לפי הסכמת אחרונים כדעת הריא"ז בש"ג וכן משמע בב"ש וכ"כ בתשו' מהרח"ש סימן נ"ז דא"צ לומר לה כן הרי דהתרא' בזו רק הודעה שתזהר בנדת' וזו הכל יודעים וא"צ התראה עוד יותר עכ"ד ע"ש. וזה שלא כדברי הנו"ב דלעיל: (ובתשו' מעיל צדקה סימן ס"א אודות אשה ששמשה נדה בימי עיבורה ומתרצת עצמה שלא ידעה שיש טומא' בימי עיבור ובעלה רוצה לגרש' בע"כ והעל' שאין בידו לגרש' בע"כ דאומר מותר הוא ואפי' שוגג לא מקרי לדעת רש"י ר"פ כלל ואף כי גוף איסור דנדה אינה יכולה לתרץ בכך דאין לך אחת שנתגדלה בישראל שא"י מאיסור נדה מ"מ זו שהיא מעוברת אפשר להאמינה בכך כי כמה נשים טועות בכך כו' ומכ"ש במקום מגו שהיתה יכולה להכחישו ולכן לית דין צריך בשש שאין בידו להוציא' בע"כ ואחרי שהיא מקבלת תשוב' על נפשה כדין שוגג הרי היא כאחת מבנות ישראל הכשירות ותעלה בעלייתו של בעל עכ"ל ע"ש עוד):
יב
לקיים אותה. עיין בתשו' ברית אברהם ס"ס י"ד שהביא בשם הפלאה בקו"א שהעיר בעוברת על דת בשמשתו נדה או שזינתה מקודם עם אחר בנדת' י"ל שאסור' לו מטעם דנתבטל נאמנות' על הראי' וספירת שבעה נקיים רק אם תקבל תשוב' או ע"י בדיקות נשים אחרות יעו"ש והוא ז"ל כ' דבזינתה כשהיא פנוי' י"ל דלא חמירא להו איסורא כל כך כו' ע"ש ועמ"ש לעיל סימן י"ג סוף ס"ק י"ח וגם מ"ש בפ"ת ליו"ד סי' קפ"ה סק"ב:
יג
אין כופין אותו. הנה פשטות ל' הש"ע ודאי מורה דאפי' התרה בה ועברה אם רצה לקיימ' אין כופין ויותר מבואר כן בל' הרמב"ם פכ"ד מה"א. אך בתשובת מהר"י הלוי סי' ל"ט ובת' נו"ב סי' כ"ו החליט דאחר התרא' אם עברה ודאי כופין והאריך להביא ראיות ע"ש. ועי' בס' ב"מ שהשיג עליו ודחה כל ראיותיו ומסיק הכלל לע"ד נראה דאין לזוז מן המבואר ברמב"ם ומשמעות כל הפוסקים ע"ש:
יד
ויכול לגרשה בע"כ. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' קי"ד על אודות אשה שידוע שהיא מבוהלת ממים ואמרה שטבל' בנהר בתחילת הלילה כשהיתה לבדה בלי אחרת עמה וכ' דיש לדונה לעוברת על דת כי הדברים מראים ששקר בימינה כו' ואף אם נניח כדבריה שהאמת אתה מ"מ הריעה לעשות שלא לקחה אשה אחרת עמה להשגיח שלא יצא שערה מחוץ למים ובזה אף בדיעבד לא עלתה הטביל' כאשר כתבתי בגליון הש"ע יו"ד סי' קצ"ח ס"מ דדוקא אם כרכה שער ראשה כו' אבל בלא תיקון זה וטבל' בינה לב"ע לא עלתה הטביל' וא"כ הכשילתו באיסור נדה ובהכשילתו גם באיסור דרבנן מקרי עוברת על דת כמו בכתם וכן בטבל בזה"ז (עמ"ש לעיל סק"ה) א"כ לכאורה הדין דיכול לגרשה בע"כ כמ"ש הרמ"א סי' קט"ו ס"ד ולדעתי אין דברי הרמ"א סובבים בדוקא על סיום דברי המחבר דמיירי באתרו בה אלא דהיא מלתא באפי נפשי' דלענין גירושין לא תליא בהתרא' (והביא ע"ז כמה ראיות ולבסוף הביא דבתה"ד סי' ער"ב ובשו"ת הר"מ פאדוא סי' י"ג כתבו בהדיא כן והאחרונים קצרו בדבר במקום שהי' להם להאריך. ועיין בשו"ת מהר"י הלוי סי' ל"ט ובת' ג"ב סי' כ"ו מבואר ג"כ הכי ע"ש. וכ"כ בס' בית מאיר כמובא לעיל סק"י בשמו. וכן מבואר בתשו' נו"ב תניינא סימן כ"ו שהובא לעיל סק"ג לחלק בכך דדוקא לענין כתוב' כו' אך ממ"ש שם שא"צ התרא' היכא שכבר הכשילתו כו' משמע לכאורה דדוקא בהכשילתו ולא בשאר עוברת על דת אך מדברי הפוסקים הנ"ל מבואר דה"ה בכל עוברת. ולע"ד מבואר ג"כ הכי להדיא בל' הג"א פ' המדיר בהגה המתחלת כ' מה"ר מאיר בסוף הגה שם ע"ש) . אולם בענין כתובת' כיון דלא הי' התרא' צ"ע לדינא ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק י"א. ועיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס כ"ו על דבר החשה ששימש' נדה (המוזכר לעיל סק"ג) כ' וז"ל ואופן הכפי' הא ודאי לענין שיהא הבעל רשאי ליקח אחרת אחר הגט הי' יכול לתחוב הגט בבית צוארה בעל כרחה אבל אנחנו צריכין לפקח גם עלי' שתוכל להנשא לאחר הרי שמואל אמר ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה וכן פסק רמ"א בסי' קל"ט סי' י"ד בהגה הגם שבב"ש ס"ק כ"ד כ' בשם הריב"ש שאם נפל על בגדיה הוי כמטי ליד' וכ' שם שאפי' עדיין לא נשאת תנשא מ"מ משמעות לשונו שם דהיינו בדיעבד שכבר ניתן הגט באופן הנ"ל לכן הטוב שבדרכים להכריכ' ע"י המושל שם בכל הכפיות עד שתקבל הגט עכ"ד ע"ש. ובענין אם יכול לגרש' בע"כ ע"י שליח עמ"ש לקמן סי' קי"ט ס"ק ו':
טו
לגרש' בע"כ ואם אינו יכול לגרש' בע"כ אין מתירים לו לישא אחרת ע"ל סימן א' סעיף י' בהגה ומ"ש שם ולקמן סי' קי"ט ס"ו בהגה ומ"ש שם. ועיין בזה בתשו' ברית אברהם סי' פ"ט וסי' צ"ה אות ב':
טז
ואין בזה משום חר"ג. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' צ"ט בד"ה ובפרט שהביא בשם הכנה"ג שדעתו בילדה ליב"ח יכול לגרש' בע"כ ולא חל עליו חרגמ"ה ע"ש. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' פ"ו אות א' וסוף אות י"א ובסי' ל"ד אות י"ב ובסי' צ"ה אות ד' מ"ש בענין דברי הרשב"א שהביא הב"י ס"ס זה דגם במידות חסידות לא תיקן רגמ"ה ובמ"ש בתשו' מהר"י הלוי סי' מ' בזה. ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' י"ב:
יז
אשה שגזמה לבעל' כו' עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' פ"ט באשה שנתברר עלי' שהוציא' קול על בעל' שמזנה עם זכרים במשכב זכור ורצה השואל לו' דהפסיד' כתובתה ומדמה לדברי הרמ"א אלו והוא ז"ל כ' דאין הנדון דומה כי הרמ"א כ' שרוצה לשכור כותים להרגו אבל זו אף אם אמרה על בעל' שעובר עבירה זו לא אמרה שרצונה להביאו במשפט הערכאות על זה לגרום להורגו ועוד אפילו לפי דמיונו לא ראה סוף דברי הגמי"י שם שצריכה התראה תחילה ואם הבעל אומר שהתרה בה והיא מכחשת חייב ליתן כתובה ע"ש:
יח
הרגילה להתייחד. עב"ש סק"כ ועמ"ש לעיל ס"ק י' מזה:
יט
לא עיקר כתוב'. ע' בה"ט ועי' בתשו' ברית אברהם סי' ע"ה שתמה מאד על הב"ש ס"ק כ"א שכ' בשם תשו' מהרי"ק דכיון שנוטלת מה שהוא בעין גם תוספת שליש מחמת שיוכל להשתכר הוי כנידוניא והוי כאילו הוא בעין ובאמת המעיין בתשו' מהרי"ק שורש פ"א יראה דכל הפלפול שלו הוא בקטנה דלא קנסו כו' (שפוסק שם דאינה מפסדת מה שהכניס' אפי' אינם בעין ולכן שפיר דן דאף השליש אינה מפסדת כו') ולכן מסיק לדינא דלא כהב"ש אלא דאינה ניטלת התוספת שליש גם באיתי' בעין ממה שהרויח (גם בתשו' שבו"י ח"ג סימן קכ"ז חולק על הב"ש בזה והביא שם ג"כ מדברי מהרי"ט ח"ב סימן ב' ובתשו' מהר"ש הלוי סי' ט' ותשו' פרח מטה אהרן ח"א סי' צ' שפסקו ג"כ דאין להוציא מיד בעל התוספת כלל ע"ש באורך) וגם בגוף הנדוניא דהסכמת האחרונים דאם הוא בעין לא הפסיד' כ' שם לפלפל בזה והרא' פנים דראוי לו' דבמעות כיון דלהוצא' ניתנה גם אם הם בעין הוי כאילו הוציאם ואינה נוטלת וכ"מ להדיא בתשו' לחם רב סי' נ"ב ושוב כ' ליישב הסכמת האחרונים בזה ומסיק כן לדינא דמה שהוא בעין ממעות נדוניא לא הפסיד' וכדברי תשו' גאוני בתראי סי' כ"ו וכהסכמת הב"ש וכדברי תשו' מהר"י הלוי ס"ס ל"ט יעו"ש (וע' בת' ח"צ סי' קמ"ה וקמ"ו ובתשו' שבו"י שם. וגם בס' בית מאיר מזה) . עוד כ' שם לפלפל בענין אם גוף מעות הנדוניא אינו בעין אך מה דאתי מחמתי' ומסיק דגם מה דאתי מחמתי' הוי כגוף הנידוני' ונוטלת אותם אך באופן שיבורר ע"פ עדים שאותן מעות נדוני' הוציא על סחור' זו דאיתא בעיניה כי אולי הוציא המעות נדוני' לצרכי אכילה וממעות אחרים לקח הסחורה ע"ש היטב. וע' בת' כנ"י ס"ס ע"ח:
כ
או נגנב או נאבד. עח"מ וב"ש שכתבו אפילו נאבד בפשיעת הבעל דפשיעה בבעלים הוא ודלא כב"ח ע"ש ועיין בתשו' שבו"י ח"ג סי' קכ"ז שכ' דהעיקר כדעת הב"ח ולא כח"מ וב"ש ע"ש:
(כ) במי שזינתה כו'. עבה"ט שכתב בשם מהרי"ט אפי' זינתה בעודה פנוי' כו' ועיין בתשו' חתם סופר סי' קמ"ח שהשיב ע"ד מי שנשא אלמנה וכמו חדש ימים אחר הנישואין נו"נ בה מוזרות בלבנה שהרתה לזנונים ונקרא' לפני הרב והכחישה הדבר וכמו ד' חדשים ילדה הנה מה שנוגע אם מותר לקיימה מינקת מזנה לא אטפל כי מימי לא יצא מת"י שום היתר על שום מינקת חבירו והרוצה לסמוך על הנו"ב סימן י"ח (הבאתיו לעיל סימן י"ג ס"ק י"ח) מאן מירמא לה מיני'. אך מה ששאל אי מאיסה בעיניו ורוצה להוציא' אי יש לה כתובה ותוס' מפני שראה בבה"ט בשם מהרי"ט דאפי' זינתה בעודה פנוי' אין לה תוס' הנה דברי הבה"ט המה קילורין לעיני הרואין בארובות ועיורון להמציץ מן החרכים כו' ושם בתשו' מהרי"ט עובדא הוה בא' שנשא אלמנה ונתברר שזינתה בהיותה פנויה וילדה תחתיו ושאל השואל מה דינה והשיב שלא בירר השואל מה נסתפק וכ' דאיכא למימר הואיל ונמצא מעוברת ויצא עלי' ש"ר מאוסה היא בעיניו והוי מקח טעות דומיא הא דאמרי' פ"ק דכתובות כנסה בחזקת בתול' ונמצאת בעולה לית לה כלל כו' וה"נ הו"ל פגמא רבתי בהכי כדאי' ס"פ בן סורר במעשה באדם א' שנתן עיניו באשה כו' (למ"ד פנויה היתה משום פגם משפחה) כ"ש לבעלה שפגם לו ופגם לבניה אשר תלד ואפשר שיהא בדין להוציאה בלא תוספות אם נודע שזינתה בהיותה פנויה דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא כ' לה ואולי על זה נשאלה שאלה עכ"ל שם ולא פסק בזה דבר ברור כ"א כמסתפק בדעת השואל כו' ובאמת יש לפקפק נהי דמוכח מס"פ בן סורר דאיכא פגם מ"מ מי שקל בפלס שיהא דומה לפגם כנסה בחוקת בתולה ומצא' דרוסת איש אפי' בהיתר דאיהו בעי למטעם טעם בתולה כו' וכל זה לענין כתוב' אבל מה שהוסיף מהרי"ט דאפשר דאפי' תוס' לית לה ודאי צ"ע מ"ש מחייבי לאוין דס"פ אלמנה ניזונית (ובש"ע סי' קי"ו) דאפי' לא הכ ר בה יש לה תוס' כי' סוף דבר דברי מהרי"ט בזה לא נאמרו להלכה וכ"ש למעשה ומכ"ש לענין מה שהכניס' לו שבודאי צריך להחזיר כל מה דאתי מחמתי' דעתה מכניסים מעות מזומנים והוה כחוב גמור וצריך לשלם עב"ש סימן קט"ו ס"ק כ"א. ומ"ש מעלתו דהוה עוברת על דת כיון שנאמר לה מפי הרב שאם אמת שהיא מעוברת אסורה לבעלה ולא הודית ולפי דעתו אם יש עדים על התראת הרב תפסיד כתוב' ותוס'. לא נלע"ד דלא מקרי עוע"ד אלא מה דאיכא חשש מכשול לעתיד אבל לא מה שעברה כבר כו' וא"כ הכא ליכא למיחש שתכשילהו עוד באיסור מעוברת חבירו לעולם כו' ומכ"ש דהכא לא כיונה להכשיל כ"א מחמת כיסופא לא הודית וגם מאימת גירושין מבעלה רצתה להסתיר כל זמן שאפשר ולא נחשדה כלל להכשילו ע"כ נ"ל פשוט שאינה בכלל עוע"ד. ולכן בנ"ד נהי דגם אם יורה המורה דמיתר לקיימ' מ"מ אם הבעל אינו רוצה יכול לגרשה בע"כ ואין בזה משום חרגמ"ה מ"מ לא הפסידה תוספת ומכ"ש מה שהכניס' לו עכ"ד ע"ש):
כא
אומרת שזינתה עיין בס' בית מאיר שכתב דאף דממתני' סוף נדרים מקור דין זה לינא למשמע אלא באשת כהן שאומרת נטמאתי באונס שאינה מפסדת הכתוב' באמירתה הוא דחיישי' דענ"ב אבל אשת ישראל שאומרת שזינתה ברצון דמפסדת הכתוב' נימא מתוך שנאמנת כו' (ע' בתוס' כתובות ס"ג ב' וגם בתוס' שילהי נדרים וע' בה"ט לעיל סימן ו' ס"ק כ"ג) אמנם בהירושלמי מבואר דאף באשת ישראל אינה נאמנת בהא דאי' התם אמר ר' אילא אם הי' חבר יחוש ואם הי' כהן כו' הרי להדיא דאף בישראל התיר אלא שאם הוא חבר יחוש (ולעיל סי' מ"ו ס' ח' כ' הב"ח דהפוסקים שסתמו וכתבו אין חוששין משמע שדחו להא דהירוש' מפני משמעות תלמודן בנדרים שם דאמר ר"נ עיניה נתנה באחר ולית בה מששא במילא וכן בעובדא שני' אמר ר"נ לא השגיחו בה משמע דאפי' מצוה לית בי' לחוש וכהן הי' ומכ"ש ישראל עכ"ל אך בסמ"ג ובהגמ"ר פ"ב דיבמות ובהגמ"ר דקידושין הביאו להא דהירוש' אם חבר הוא יחוש משמע קצת שדעחם לחוש לזה) ע"ש ועיין בתשו' נו"ב קמא סימן ע' ובתניינ' סי' י"ב שהאריך הרבה בענין זה אי אמרינן באשת ישראל ענ"ב ע"ש. ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן י"ב שכ' דדוקא באומרת שזינתה אמרינן ענ"ב כיון דלמשנה ראשונה היתה אסורה לבעל י"ל דעיני' נ"ב שהיא יודעת שאסורה לבעלה ויגרשנה אבל באומרת שעברה על דת ששימשתו נדה וכיוצא לא שייך לומר ענ"ב כיון דאם הבעל רוצה לקיימה אין כופין אותו להוציא' (כדלעיל ס"ד) א"כ מאי אהנית לה להוציא לעז על עצמה דילמא לא ירצה הבעל לגרשה ומסתמא קושטא אמרה ומצו' לגרשה ודלא כחכם אחד שכ' דגם באומרת ששימשתו נדה לאו כלום הוא דרק להפסיד' כתובתה היא נאמנת מצד הודאת בע"ד כמאה עדים אבל לאסרה עליו שיהא מצו' לגרש' אינה נאמנת דשמא ענ"ב וזה אינו עש"ה. וכ"כ בתשובת מהר"י הלוי בת' גאוני בתראי סימן כ"ו ושם כ' דאפי' היכא דאין רשאי לקיימ' וכופין אותו להוציא כגון בהתר' בה תחילה (כפי שיטתו שם מקודם הובא לעיל ס"ק י"ג וע"ש) אפ"ה לא שייך לומר בזה ענ"ב דהא לאו דינא גמירי ולא ידעה שבשביל זה יגרשנה בודאי ע"ש עוד:
כב
אין חוששין לדבר זה. עיין בנ"צ כתבתי חקירה אחת באם הי' הבעל מאלו שכופין אותו להוציא המבואר בש"ע לקמן סימן קנ"ד אלא דאם רצתה האשה תשב עם בעלה כמבואר שם ואח"כ אמרה האשה טמאה אני לך אם אסור' עליו דבזו לא שייך לומר עיניה נתנה באחר דבלא"ה אם תרצה ינפוהו לגרש ולכאורה דבר זה תליא בשני תירוצי הר"ן בשילהי נדרים והארכתי בזה ועמ"ש לקמן ס"ק כ"ד וכ"ה:
כג
דשמא עיני' נ"ב. עיין בתשו' ברית אברהם סימן פ"ו אות ט"ז שכ' וז"ל ועלה בדעתי כיון שנתעברה ופוסלת הולד בדיבור זה לא שייך עיני' נ"ב דלא תעשה כן לפסול ולדה ולכאורה י"ל דתליא בהא דאי' פי' האשה רבה ד' צ"ד אי חיישא אקלקולא דזרעא או לא כו' והמעיין בסוגיא שם יראה דלמסקנא לא חיישא אקלקולא דזרעא וא"כ לא מהימנא שלא נתעברה מבעלה שוב ראיתי בת' צ"צ סימן פ"ב שכ' ג"כ דאף היכא דמקלקלא לזרעא שייך ענ"ב ענ"ל ע"ש:
כד
נתנה באחר. עיין בתשו' ברית אברהם חלק יו"ד סימן ס"ח שהביא בשם תשו' מגן אברהם הנדפס סוף תוספתא דנזיקין שפלפל אי הכוונה שרוצית לינשא לאחר או דהכוונה דאמרינן שמאסה בבעלה וכתב הוא ז"ל דיש נ"מ לדינא היכא שאומרת שזינתה ואינה יודעת עם מי דבכה"ג לא שייך רק דשמא מאסה בבעלה דאי משום עיני' נתנה באחר הא כשם שאסורה לבעלה כך אסורה לבועל וכיון דא"י מי הוא הבועל אסורה לכל העולם כמו דאיתא בסוגיא דנזיר די"ב (בש"ע לעיל סימן ל"ה סי"א) בעשה שליח לקדש דאסור בכל הנשים ולדעת הרבה פוסקים הטעם דהו"ל קבוע וא"כ גם הכא אסורה לכל העולם ולא שייך עיני' נתנה באחר רק שמא מאסה בבעלה איברא די"ל דגם בכה"ג אינה אסורה לכל העולם לפי דמוקמינן כ"א אחזקת כשרות שהוא לא הו' הבועל ואיכא ג"כ חזקת היתר וגם שטוען ברי ע"ש עוד וגם בחלק אה"ע שם בסימן פ"ח אות ב' מזה ועיין בשעה"מ פ"ט מה"א דין ט"ו בהשגתו שם על מהרי"ט סימן נ"ב וז"ל דאיך הפה יכולה לדבר דטעמא דשמעתין (קדושין ד' י"ב) במה שאמר לא כל כמינה לאוסרה לך עלואי הוא משום ההיא דשלהי נדרים דחיישי' שמא עיני' נ"ב שהרי בהא דיהודית לינא למיחש כלל להך חששא שהרי היא אומרת שקבל אביה קדושין בעודה קטנה ואינה יודעת למי נתקדשה וא"כ לפי דבריה הרי היא אסורה לכל אדם כו' עכ"ל יעו"ש מבואר דס"ל להשעה"מ בפשיטות דהפירוש של עיני' נ"ב היינו דוקא שרוצית לינשא לאחר. אמנם מבואר שם בסוף דבריו דלתירוץ האחרון שכ' הר"ן בשלהי נדרים ובפ' האומר גם היכא דלא שייך כלל עיניה נ"ב אינה נאמנת דכיון דהוצרכו לעקור תקנה ראשונה ברוב נשים משום טעמא דעיניה נ"ב נעקרה התקנה לגמרי ע"ש היטב ועמ"ש לקמן ס"ק נ"ה:
כה
שאין רגלים לדבר עי' בתשו' נו"ב סימן ע' חודות אשה אחת שאמרה שזינתה והבעל נבר אמר שמאמין לדבריה ושוב אח"כ חזרה האשה ואמרה שכיונה להוציא ממון מהנחשד ושוב חזרה לדבריה הראשוני' ע"פ איומים מהב"ד ועכשיו אמר הבעל ששוב אינו מאמין לה כלל מאחר שפעם אומרת כך ופעם כך וגם הבעל נותן אמתלא לדבריו הראשונים שגם בראשונה לא הי' מאמין רק כדי להוציא ממון מהנחשד כפי שתבעו באמת וכאשר ראה שלא זכה בדבר הממון שוב אינו מאמין כלל. והאשה הנ"ל אינה רוצה להתגרש בשום אופן אף אם יעשו לה כל הכפיות ונגישות שבעולם לא תקבל גט. וחקרו הרבנים השואלים אם יכול הבעל לחזור מדבריו הראשונים שאמר שמאמין לה וא"כ שויא עליה חד"א. והוא ז"ל השיב דלכאורה אפילו אם הבעל אמר בשע' ראשונה שאינו מאמין ג"כ יש נדון באשה זו שאינה רוצה להתגרש בשום חופן אולי לא שייך בה עיניה נתנה באחר ומהראוי שתהא נאמנת אך באמת הדנר קשה לחלק בזה ובש"ע סתם ואמר אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת אין חוששין כו' ר"ל הטעם לפי מה דמסיק הר"ן בנדרים שם דגם למשנה הראשונה לא ע"פ דין היתה נאמנת כו' וא"כ כיון שנתבטל התקנה הראשונה ממילא לא מהימנא אפילו היכא דלא שייך ענ"ב. ועוד יש לדון בנ"ד שגם הנואף התחיל להתודות אולי גם בלא אמירת הבעל שמאמינה יש לאסרה דהנה בתשו' חו"י משמע שאם הבועל אומר דרך וידוי אסורה ונראה כוונתו דהוא מיירי שגם היא אמרה טמאה אני וגם הבועל אומר דרך וידוי ומיחשב אמירתו דרך וידוי רגלים לדבר ומצטרף בהדי אמירה דידה ומהימנא ולפ"ז גם בנ"ד מיחשב וידוי הנואף רגלים לדבר. אך באמת ז"א שהרי הנואף אמר שמעולם לא עשה מעשה גמור רק על פ"א מסופק אם עשה העראה ואין לומר כיון דעכ"פ הי' עמה במטה מקרי רגלים לדבר ז"א דהרי מבואר בתוס' יבמות כ"ד ומובא בחמ"ח ס"ק כ"א דאי איכא ג"כ טעמא להיתר אין אוסרין אותה ואף שהב"ש ס"ק כ"ג תמה עליו לדידי אין כאן תימה כו' וכל עיקר דברי הרמ"א בשם תה"ד שאם יש רגלים נאמנת אינו מוכרח כי הוכחת התה"ד מהתו' בכתובות ס"ג וש לדחות (עי' בת' ברית אברהם סימן פ"ח אות ו' ז' מ"ש בזה וע' עוד שם בסימן צ"ד אות י"א וגם בס' בית מאיר מזה) אלא שאינו כדאי לחלוק על תה"ד ורמ"א אבל עכ"פ יש לסמוך על הח"מ וכאן כיון שזה הנואף בא לקבל תשובה דסתמא מתודה ממש וכיון שהוא אומר שלא עשה מעשה רק על פ"א מסופק אם הערה והיא אמרה שכמה פעמים ניאף עמה ממש מסתמא היא משקרת ולאפוקי ממון באה כאשר תבעה אח"כ היא ובעלה. מעתה אין מקום לדון בנ"ד רק מצד אמירת בעל שאמר שמאמינה ושוויא חד"א. והנה מה שאמר עמה שכיון שאינה עומדת בדבור א' אינו מאמינה זה לא מקרי אמתלא דכל אמתלא הוא שמעולם לא הי' כוונתו לאסור על עצמו רק בשביל טעם אמר כך אבל זה מתחילה האמירה באמת ומה שאמר שגם בפעם הראשון הי' כוונתו רק על ממון זה לא מקרי אמר לא דאין בידו להשים עצמו רשע שתבע ממון שלא כדין ועוד שהרי גם לאחר שיצא חייב בדינו שתק ולא חזר בו תיכף. אמנם נראה דע"כ לא אמרינן שויא חד"א ואין בידו לחזור אלא בחוזר מעיקר דבריו וגם בזה דוקא אם לפ"ד האיסור הוא בודאי כמו אמרה א"א אני שזה איסור בודאי (ע"ש בסימן ט"ז ובנו"ב תניינא סימן ל"ח והובא לעיל סי' י"ג רס"ק י"ח ועמ"ש שם) אבל כאן אף שהאמינה אעפ"כ לא ידע בודאי אלא שהי' חושש לדבריה ועוד שגם עתה אומר שהי' חושש כ"ז שיא מצא שקר בפיה אבל כיון שאינה עומדת בדבור א' שוב למפרע אינו מאמינה ועוד מאחר דכבר כתבתי דמצד הדין היא אינה נאמנת אפילו ברגלים לדבר או עכ"פ בנ"ד שיש ג"כ רגלים לדבר שמשקרת מצד דברי הנואף ורק יש לחוש מצד שהבעל אמר שמאמינה והוי כמו אמר לו עד דעלמא אשתך זינתה שאם האמינו וסומך על דבריו חייב להוציאה והרי להרבה ראשי המורים החיוב הזה הוא רק לצאת י"ש ע' בטור וב"י (עמ"ש לקמן ס"ק ל"ז) וא"כ אין בידינו לכופו כיון שעתה אומר שאינו מאמינה וקמי שמיא גליא לכן נראה דיש לאיים עליו ולומר לו שאם מאמינה בלבו אסורה לו ואם הוא יעמוד בדבריו שחושדה שמשקרת אין נזקקין לו ודי שלא להורות לו היתר בפי'. ובסוף התשובה שם כ' הנה יצאתי כאן מגדרי להקל יותר מדאי יען כי כתבו השואלים שאם תתגרש יש לחוש לכמה תקלות ולכמה חרבות דתיפוק מיניה לכן לא נטיתי צד להקל עכ"ד ע"ש ועיין בתשו' שיבת ציון סימן ע"ד מ"ש לפלפל בדברי אביו הגאון ז"ל בתשוב' הנ"ל. ועמש"ל ס"ק ל"ז: ועיין בתשו' ח"ס סימן ע"ח ע"ד אשת כהן שבאו שודדים עכו"ם בביתה באישון לילה ובעלה הי' חוץ לביתה וגזלו וחמסו אשר מצאו ואחרי הלכו צעקה האשה בקול יללה אל השכנים על החמס שנעש לה ובתוך קישור הדברים צעקה לפני אנשים הרבה לא זו בלבד עשו אף גם שנים מהם טימאו אותי באונס ואף שאמרתי להם כי דרך נשים לי בכל זאת עשו מעשה עמי ובעלות השחר הלכה לקבול בפני ערכאות וסיפרה כנ"ל ושוב אמרו לה אנשים שתצטרך להתגרש מבעלה כי הוא כהן ובכתה בקול יללה ואח"כ כשנקרתה האשה לפני ב"ד כחשה לאמר שהמה לא טמאו אותה רק שכבו עלי' בבגדם למען לא תצעק והיא אמרה להם תיכף כי סדר נשים לה כאשר כן גלוי לנשים הרבה שהפילה לפני ב' שבועות ועדיין דמים שופכים והלכו מיד ממנה ושוב דיברה לפני ב"ד כי השני בודאי לא נגע בה ואף הראשון יודעת היא שלא הכניס אבר רק אפשר נשיקה באותו מקום ואשר אמרה בשחרית לפני האנשים שאנסו אותה הי' להבעיר בם אש קנאה לרדוף אחריהם כו' אח"כ בא בעלה לביתו ובא לב"ד במר נפש ובכובד ראש לא הי' בו דעה צלולה מכח שבר לב ושאל אותו אם יודע מהמעשה והשיב שכבר שמע מאשתו שאמרה לי כי שנים האבין זיא בשלאפען באונס ושאלו אותו אם מאמין לדבריה והשיב כל אשר יוצא מפיה אמת ומאמין בלב ונפש למחר בא לב"ד וחזר וטען שלא אמר שמאמין שטימאו אותה כי לא כן דיברה לו אשתו רק אמרה ששכבו עלי' בקירוב בשר אבל לא נגעו באותו מקום ומה שאמר אתמול ג"כ הי' כוונה לזה אך לא הי' בו דעה צלולה כו' ונשאל מה דין האשה הזאת אם מותרת לבעלה. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו דזה פשוט לולא דברי האשה שטימאו אותה רק מצד שנתיחדו הגזלנים בביתה אין חשש לאסור כי על עסקי ממון באו ואין פנאי לבעול וגריעי מכרקום של מלכות אחרת (לעיל סימן ז' ס"י ע"ש) וגם בודאי יש בביתה מחבואה המצלת על כל הכהנות ומצורף לזה י"ל עוד כיון דע"פ עדות השכנות היו דמים שופכים ממנה אז וידוע גם מנאפים ועוגבים מואסים בזה מפני הסכנה וכהאי עובדא דבתו של רחב"ד דאמרה דיסתנא אנא כו' א"כ אין לאסור על יחוד כזה ואפילו רגלים לדבר ליכא. אך מצד דהאשה אמרה טימאוני והבעל האמין לדבריה בפני ב"ד נהי דעל מה שאמרה תחלה שטימאו אותה האמתלא היא טובה דאמרה כן לעלות חמה ולנקום נקם וגם כל השומעים הבינו כך ועוד אפשר דלא צריכה אמתלא כלל דלשון שטימאו אפשר בל' ב"א יקרא ג"כ על ששכבו בקירוב בשר ובפרט שעכ"פ הי' נשיקת אבר והרי בש"ס איכא מ"ד דהיא העראה ולמה לא יטעו בו ב"א ומעתה כיון שאינה חוזרת מפרשת דברי' לא צריכה אמתלא כלל כדקיי"ל גבי חוזר וטוען כו' אך מה שאמרה אח"כ לבעלה דס צוויי האבין זיא בשלאפען באונס כמדומה לי שלשון זה ל"נ לפרש על נשיקת אבר וגם לומר שאמרה כן להעלות חמה כי למה תאמר כן לבעלה בינו לבין עצמו והוא מ"ט יאמר כן לב"ד נמצא במה שהאמינה שויא אנפשיה חד"א וגם הוחזק אצל העולם שהוא מאמין לה שאפי' אמתלא לא מהני בזה כמבואר מדברי הר"ן פ"ב דכתובות בהא דהחזקה נדה בשכנותיה כו' והסכמת התב"ש סימן א' ס"ק ע"ח כו'. אמנם לאשר חשו חז"ל שלא להוציא אשה מבעלה נכנסתי בפרצה דחוקה כשריותא דהנה אחז"ל האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה שמא עיניה נ"ב ולא פלוג רבנן בין צדקת וחסודה ואם אין הבעל רוצה להאמינה אין אנו אומרים לו אתה ידעתה צדקת אשתך ואהבתה לך יען כי עמדו חז"ל על קלות דעת הנשים ופריצת הדור ומי יודע מה נולד יום מיומים ורוצית להפקוע ואין הבעל צריך לחוש אם לא שמאמין באמת ובכ"ז יש סוברים בזה"ז דאיכא חרגמ"ה שלא לגרש בע"כ מנדין אותו על שמאמין פירוש שהי' לו להאמין יותר לדברי חז"ל שאפי' כשרה בנשים אין להאמין בענין זה והרי אפילו בתרומה מותר' לרב ששת כו' ומעתה בנ"ד ששאלו להאי גברא אם מאמין לאשתו אילו היו אומרים לו דע שאתה כהן ועי"ז יאסר אשתך עליך האתה מאמין שאינה נותנת עיניה באחר והיה אומר אני מאמין הרי שוויא אנחד"א אך הם שאלו אותו סתם האתה מאמין י"ל או מכח בלבול דעתו כמבואר בשאלה לא נתן על לבו שהוא כהן ושתיאסר אשתו עליו ולכן לא הי' לו לחשוד אשתו על מגן שהוא יודע שרוב דבריה אמת ע"כ האמין לה אך עתה כשנודע לו שעי"ז תיאסר עליו ואיכא לחשדה שנתנה עיניה בגירושין שוב אינו מאמין לה או אפילו נימא שכ"כ לא גרם לו בלבול דעתו וידע והבין שאלת ב"ד הוא לענין איסור אשתו עליו עכ"פ לא ידע שיש לחשוד כשרה בנשים שתתן עיניה באחר אך אח"כ שמע וידע חז"ל חשו לזה שוב גם הוא אינו מאמין לא נמצא מעולם לא שוי אנחד"א להאמין נגד חשש חז"ל וגם אצל העולם לא הוחזק אלא בנאמנת אצלו אבל לא יצמח מזה שתיאסר עליו כי מובן הדבר שאם יודע לו שתיאסר עליו שוב לא יאמין לה כו' בשגם שהוא ג"כ חזרה בה וקרוב להאמין לחזירתה מטעם דלעיל דמאסו בה עוגבים כשדמים זולפים ממנה ע"כ למטינא שיבא מכשורי בשריותא דהאי איתתא עכ"ד ע"ש): והנה בעיקר דברי הנו"ב הנ"ל שכ' דאף היכא דחזינן שאינה רוצה להתגרש בשום אופן ג"כ אינה נאמנת. עיין בזה בתשובת ברית אברהם סי' ע"ד אות א' שכ' עליו דלכאורה סעד לדבריו מתשובת צ"צ סימן פ"ח שכ' בעיקר הדין דסניא ליבם דאף היכא דמצית לכופו לחלוץ ולא שייך טעמא דסניא ליה כו'. (ע' לקמן סימן קנ"ח בבה"ט סק"ב ומ"ש שם) אמנם באמת אישתמיט להגאון נו"ב ז"ל דברי תשובת מהרי"ט ח"א ס"ס צ"ב דמתרץ הך עובדא דתשובת הרא"ש שהובא בב"י ס"ס מ"ו דהת' לא שייך ענ"ב שמעשים מוכיחין שחפיצ' בבעלה כיון דטרחה לזייף גט מהראשון יעו"ש ובאמת גם על דברי הצ"צ הנ"ל פקפק עליו בתשובת כנ"י סימן מ"ה ודעתו דבאופן שכופין לחלוץ נשאר בכלל התקנה דהימנוהו לעד יעו"ש ועיין בת' הרמ"א סימן ל' שהובא בב"ש ר"ס מ"ה וא"כ ה"ה בזה היכא דלא שייך לומר דעושית כן מחמת דסניא להבעל עיני' נ"ב י"ל דמהימנא (ר"ל היכא דברור לנו דלא מערמא בזה במ"ש לקמן בסמוך בשמו וכיון שהנו"ב לא ראה דברי תשובת מהרי"ט הנ"ל להראשונים אנו שומעים (וכמ"ש הרמ"א בח"מ סי' כ"ה ס"ב) עכ"ד ע"ש. ועיין עוד בתשו' ב"א שם סימן פ"ח אות ה' מזה ועיין בס"ק הקודם. ועיין עוד בתשו' נו"ב סימן ע"א שכ' ע"ד האשה שבעת חליה התודית על עונה שזינתה באונס כו' הנה אפילו אם היא אשת כהן שאפי' באונס אסור' מ"מ לא מפיה אנו חיין ואנו אומרים עיני' כו' ואף שאמרה כן בשעת חוליה דרך וידוי ממ"נ אם לא היתה בדעת שלימה אין בדבריה ממש ואם היתה בה דעת שלימה שוב י"ל אף בשעת חלי' נתנה עינה באחר וערומי מערמא לו' דרך וידוי ע"ש. ובתשו' נו"ב תניינא סימן י"ב כ' ג"כ דבר זה יותר בביאור וז"ל ובגוף הדבר שהחליט השואל כיון שאמרה כן בשעת חולי דרך וידוי מקרי רגלים לדבר לדעתי לא החמירו ברגלים לדבר אלא ביש רגלים בלי אמירה דידה שאף אם לא היתה אומרת כלל שזינתה רגלים לדבר ממקום אחר שזינתה זה מצטרף בהדי אמיר' דיד' וכן משמע במהרא"י סי' רכ"ב שכתב דאיכא רגלים לדבר נמי בלאו הכי כו' אבל אם אין רגל"ד רק מחמת אמירתה שדבריה מראים שהיא אומרת אמת אין זה מועיל דערומי מערמא ואולי גם בעת חולי' לא נתיאשה מרפואה ונתנה עיני' באחר כו' (גם בת' צ"צ סי' פ"ב כ' סברא זו דלא מקרי רגלים לדבר מה שיש רגל"ד והוכח' דקושטא קאמר' בהודאה רק ביש רגל"ד אף גם בלי הודאתה ע"ש) ומ"ש בת' חו"י סי' ע"ב שאם אמרה דרך וידוי אסורה לא מצאתי ראי' לדבריו ובפרט לדברי הר"ן בנדרים דמצד הדין מעולם לא היתה נאמנת כו' עכ"ד וע"ש עוד בסי' כ"א ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ע"ד שהאריך ג"כ בפרט הזה אי בהודאה דרך תשוב' שייך החשש דעיני' נ"ב והביא דבתשו' ב"ח ס"ס צ"ח נראה דמחלק בזה שכ' דכיון שהודית שזינתה עם ג' מנאפים ואי' משום דעיני' נ"ב הא סגי לומר שזינתה עם אחד וע"כ דבאה לסדר תשובה עי"ש והוא ז"ל פלפל הרבה בזה ומסיק לדינא דאף בהודאה דרך תשובה לא מהימנא דאמרינן דהיא מערמא בנל זה ודלא כתשו' ב"ח הנ"ל וכן מבואר בפסקי מהרא"י סימן רכ"ב דפלפל ג"כ שהיו דברי' מראים דלאו עיני' נ"ב וסיים דחיישי' שתערים ותעשה דברים שונים כדי לאסור אותה לבעלה משום עיני' נתנה באחר יעו"ש. ועי' בתשו' חתם סופר חי"ד סי' ד' הובא קצת בפ"ת ליו"ד ס"ס א':
כו
רגלים לדבר. עבה"ט מ"ש אם אלמנה נשאת לכהן ואחר הנישואין נתברר כו' עיין תשו' צ"צ כו' וע' בזה בס' בית מאיר לעיל סימן ו' סי"ג שהשיג על הצ"צ בתשו' ההיא. דשם הוה עובדא אלמנה נשאת לכהן ח"י אייר ובט"ו תשרי שאחריו ילדה ומתחיל' כיחש' ואמרה מבעל' ואח"כ הודית שזינת' עם בעל אחות' והעל' הצ"צ שם דלולא חומר איסור כהונה היה דעתו להתיר אפי' אחר חיות הולד ל' יום דודאי זנתה מטעם האומרת טמאה אני לך חיישי' שמא ענ"ב וזה לא חשיב רגלים לדבר שמבואר סי' קט"ו דנאמנת דהכא עכ"פ אין רגל"ד שזנתה עם הפוסל אותה. והוא ז"ל כ' עליו דכל דבריו תמוהים חדא דגבי כהן דכותים נמי פסולים אצלה והוי ר"פ אין רגלים ואמתלא יותר מזה להאמין המוסכם עם הרוב. ובר מן דין במח"כ תקפ' עליו משנתו בעיקר דבר זה דלר"פ אצלה אפי' אלמת או מכחשת או אינה יודעת אפילו נשאת תצא כמבואר בסי' ו' סי"ח ומכ"ש כשאמר' מפסול וכי ס"ד למידן ע"פ החשש דענ"ב לודאי כאילו אמר' לכשר נבעלתי (עמש"ל בסי ו' סק"כ) . וגם במה שהוציא הצ"צ שם להחמיר בכהן יותר מבישראל ויסודו על תירוץ הגמ' יבמות פ"ח ע"ב איסור כהונה שאני וע"פ חילק ב' של מהרא"י סי' רכ"ב דדוקא באיסור דליתא אלא בכהונה האריך הוא ז"ל לסתור דבריו ומסיק לכן לע"ד אין בית מיחוש באשת כהן לענין הוצאות אשה מבעל' במקום ספק יותר מבישראל ומה דאיתא כתובות י"ד אבל מה אעשה כו' היינו לכתחיל' מצינו סלסול בכהנים ולא לענין הוצאת אשה מבעלה והיינו טעמא דתשו' מיימון שהביא הצ"צ שם ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם רש"ל ואם עד א' אומר שזינת' והיא שותקת חייב לגרשה. הנה טעמו של רש"ל בזה מבואר בב"ש לקמן סי' קע"ח סק"ח שהוא גורס והוא שותק כו' ע"ש. ובב"ש כאן מסיים על דברי רש"ל אלו אבל לתירוץ הב"י בסי' זה אינו חייב לגרשה ע"פ הדין אלא מדיני שמים עכ"ל. וע' בס' בית מאיר שכ' דבתשו' הרשב"א סי' רל"ז דקדק מרש"י דכל דין זה דחייב להוציא לצי"ש אי מהימן לי' כבי תרי דוקא בשותקת אבל מכחשת לאו כלום ואפי' מהימן לי' כבי תרי אין חייב להוציא אפי' לצאת ידי שמים והיינו כתירוץ הב"י כו' ע"ש. וע' בשו"ת הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי הנדפס בש"ע שלו אחר הלכות ת"ת שהאריך בזה ומצדד להקל בעובדא דידיה שנתנה אח"כ אמתלא רק שהי' ספק להב"ד אם היא אמתלא מבוררת וגם הי' דחק גדול להוציא' כי הי' לה בנים דאפשר בכה"ג לסמוך ע"ד הב"י בש"ע סי' קע"ח שא"צ להוציא' אם אינו מאמין בלבו לדברי העד אף ששותקת ומסיים שם אילו היתה אשת ישראל אפשר הייתי סומך להתיר בפשיטות אך לפי שהוא אשת כהן (ע' בדברי הב"מ שהובא לעיל) ומעלה עשו ביוחסין איני רוצה לסמוך על דעתי עד שיסכימו שני גדולי הוראה ע"ש באורך וע' בת' ח"צ סי' ק"ן ובתשו' ברית אברהם סימן פ"ו. ומ"ש הבה"ט ואם ידוע שנתיחד' כו' עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' פ"ח שהאריך בזה וע"ש בסי' קי"א. וע' בת' ברית אברהם סימן ע"ד אות י"ד מ"ש בזה והביא שם דבתשובת מהר"י באסן ס"ס פ"ו כ' בפשיטות דיחוד לא הוי רגל"ד ע"ש מ"ש על זה:
כז
אבל אם יש רגלים. עח"מ שהביא דברי התוס' והרא"ש פ"ב דיבמות דהיכא דאיכא נמי טעמא להיתר אין אוסרין אותה והב"ש תמה עליו מדברי התוס' כתובות ס"ג דפליגי על זה ומסיים הב"ש וכן נראה מדברי הגה זו היכא דאיכא רגלים לדבר אסורה ואין חילוק בדבר עכ"ל וע' בס' בית מאיר שתמה על לשון הב"ש במ"ש ואין חילוק בדבר דודאי גם להב"ש יש חילוק בדבר דהיכא דאיכא רגלים לאיסור לחוד נאמנת לגמרי ומחוייב להוציא משום לתא דידיה ואפילו אמתלא לא מהני לה אח"כ ובאיכא נמי רגלים להיתר אינה אסורה אלא משום לתא דידה דשויתה נפשה חד"א ומועיל עש"ה. וע' בדברי תשו' נו"ב סי' ע' שהובא לעיל ס"ק כ"ה:
כח
נאמנת. עיין בתשו' ברית אברהם סס"ע ע"ד שכ' וז"ל איברא דלפי מה שבא במכתבו שהאשה הזאת היתה שונאת תמיד לבעלה וא"כ הא מבואר ברמ"א סי' קע"ח סי' ס"ט דאם היה לו קטט עמה אינו נאמן הבעל שמאמין לדברי העד דודאי מחמת שנאה אמר כן וא"כ כמו דלגבי הבעל גם להפוסקים דיוכל להאמין לדברי העד מ"מ בקטט אינו נאמן וה"ה בדידה גם היכא דהימנוהו לדידה משום רגל"ד מ"מ לא הימנוה בקטט. אך יש לחלק כו' וגם בעיקר הדין דקטט נ"ל דהוא נובע מתשו' המיוחסות לרמב"ן סי' קל"ג ושם מבואר שהבעל היה מרגיל קטטה ושם לה כמה עלילות דברים והוחזק כלו בשקר כו' וא"כ נראה דגם כוונת הרמ"א בקטט הוא ג"כ דוקא בכה"ג שהוחזק כפרן וראיה לזה מדברי תשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' י"ב כו' (נראה דהיינו הדין שכ' בש"ע סי' קע"ח סעי' י' ולפמ"ש שם בשם ת' גבעת שאול אין זו ראיה) וא"כ מכ"ש בדידה דכל היכא דהימנוה משום רגל"ד ה"ה בקטט דכולהו נשי אמרי גרשני ולא מקרי קטט רק בהוחזקה כפרנית אך נראה דמ"מ י"ל דע"פ זה מקרי רגל"ד להיתר כיון ששונאת תמיד לבעלה וא"כ תליא בפלוגתת הח"מ והב"ש אי מהני רגל"ד להיתר נגד רגלים לאיסור (עמ"ש לעיל ס"ק כ"ה) אמנם מאחר דבנ"ד איכא ג"כ קלא דל"פ כו' עכ"ל ע"ש. ודברים אלו נאמרו ונשנו שם בסי' פ"ח אות י"א ע"ש:
כט
ונתנה אמתלא. עיין בתשו' חוט השני ס"ס י"ז לאחר שביאר שם דאמתלא לא מהני אלא היכא שהאמתלא היא לסלק את ההיזק אבל לא כשהיא לשום תועלת (וכמ"ש בשמו לעיל סי' ו' סק"א) כ' איברא יש לדקדק ממ"ש בהגמ"ר דקדושין בא"א שאמרה שזינתה כו' ומיהו אם חזרה ונתנה אמתלא כו' וצ"ל דהאי אמתלא הוא נמי בהני גווני שכתבתי כגון שאמרה שעשתה כן מפני שבקשה להפקיע עצמה מתחת בעלה מפני שהוא מצערה וכן הוא אמר שהיא מצערתו ורצה ליתן לה גט אבל אם היא אמרה שעשתה כן מפני שנתנה עיני' באחר מסתבר דלא מהימני' לה מטעמא דכתיבנא גם מן הטעם שכתבתי לעיל (הובא ג' כ שם) דלא מחזקי' לה ברשיעי שתתן עיניה באחר כשהיא תחת בעלה וכן אם אמר הוא שעשה כן כדי לישא אחרת שלא היו נותנין לו בשביל תקנת ר"ג לא מהני עכ"ד ע"ש. ובזה נדחה ראיית הח"מ ס"ק כ"ב במ"ש ואין לך אמתלא גדולה מזה שאמרו במשנה אחרונה שמא עיני' נתנה באחר כו' ע"ש וע' בת' ברית אברהם סי' צ"ד אות ו' מ"ש בזה. והנה מ"ש חוט השני הנ"ל דלא מחזקי' לה ברשיעי שתתן עיני' באחר כשהיא תחת בעלה. לכאור' הוא תמוה דאם לא נאמין להאמתלא מחזקי' לה יותר ברשיעי שזינתה תחת בעלה אך באמת לק"מ דהא מהר"י הלוי סי' ל"ט ובת' גאוני בתראי סי' כ"ו הקשה על מתני' דשלהי נדרים אמאי בראשונה אמרו שתצא הא אין מעיד עליה אלא היא ואין אדם משים עצמו רשע וכן בסוף אמאי הוצרכה לטעמא דעיני' נ"ב הא בלא"ה אין אדם מע"ר (לשונו אינו מדוקדק מה שהקשה זאת על מתני' הא המשנה שם איירי כשאומרת טמאה אני באונס והיא אשת כהן כמפורש בגמ' שם וא"כ לא שייך א"א מע"ר. אך כוונתו על הפוסקים שכתבו דין זה וטעם זה גם באשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון) . ותירץ ע"פ דברי התוס' ב"מ ג' ע"ב על הא דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי שכתבו דרוצה לעשות תשו' ומתכוין לטובה שלא להביא חולין בעזרה. וא"כ גם בהא דשלהי נדרים מתכוונת לטובה שלא לעשות עוד חטא להתיר עצמה לבעלה אחר שנאסרה יעו"ש (וע' בס' שעה"מ פ"ט מה"א דין ט"ו ובתשו' ברית אברהם סי' ע"ד מזה) וא"כ הכא אם לא נאמין להאמתלא לא עשתה בדבורה שזינתה מעשה רשע דמתכוונת לטובה משא"כ להיפך ודוק:
ל
אבל אין כופין. עמ"ש לקמן ס"ז ס"ק ל"ז:
לא
אשת ישראל. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' ו' ס"ק י"א:
לב
על אשה אחת שזנתה עמו. עי' בתשו' נו"ב סי' ע"ב (בסתירת היתר הב' על נדון השאצה דידיה) שכ' דלכאורה יש היתר לאשה זאת דנדון דידיה ע"פ דברי הרשב"א בתשו' סי' אלף רל"ז והובא בד:"מ בח"מ סי' ל"ד ובסמ"ע שם ובתשו' ח"צ סי' ק"ן ובתשו' עה"ג סי' כ"ח דדוקא היכא שאמר אשתך זנתה עמי אז פלגינן דבורי' אבל כשאומר אני זניתי עם אשתו אין פלגי' דבורי' משום כשאתה לוקח תיבות אני זניתי לא נשאר בעדותו שום טעם ע"ש וכאן כיון שעד הא' העיד שהוא זנה עם האשה הזאת לא אמרי' פלגי' דבורי' אך באמת אין זה היתר כלל מכמה טעמים. חדא דהרשב"א יחידאה הוא בדין זה ואחרי מחילות כבודו הגדול כל ראיותיו בזה סתירות ואין להם על מה שיסמוכו. ועוד דאפי' נודה להרשב"א בחילוק זה מ"מ אשה זו אסורה דאפי' הרשב"א מודה כאן אחרי שהעדים עשו תשו' דהנה גם לדעת הרשב"א היכא דא"א למפלג דבורו כגון שאמר אני זניתי לא אמרי' מתוך שאינו נאמן על עצמו אינו נאמן גם על האשה אלא אדרבה איפכא אמרי' מתוך שנאמן על האשה נאמן גם על עצמו וכמו דמצינו בפלוני רבע שורי ברמב"ם פי"ב מהל' עדות ובטור וב"י ח"מ סי' ל"ד אך דאעפ"כ בטלה עדותו מטעם גזרת הכתוב אל תשת רשע עד וכמו דלרב יוסף דלא סבר פלגי' דבורו פסול לעדות מטעם רשע ה"נ נשמע לרבא דסובר פלגי' מ"מ היכא דח"א למפלג אז מאמינים לו גם על עצמו מטעם מגו אלא שעדות פסול מטעם רשע וא"כ בנדון השאלה שהעדים כבר שבו בתשו' כמה ימים קודם לכן ולא שייך אל תשת רשע עד מהני עדותו בין על האשה ובין על עצמו. ואע"ג דמבואר בח"מ סי' ל"ג דבעי' תחילתו וסופו בכשרות כבר כ' הש"ך בסי' ל"ד ס"ק ל"ג דבפסול עבירה לא בעי' תחילתו וסופו בכשרות. ואפי' אם יאמר האומר יחידאה הוא הש"ך בדין זה ולא קי"ל כוותי' וכן פסק מו"ז הגאון מהר"ר העשיל ז"ל (עמ"ש בזה בפ"ת לח"מ שם סי' ל"ד סכ"ט) זה אינו מועיל כלל לנ"ד דהרי הרשב"א שם כ' עוד והא דבאומר הרגתי פלגי' דבורו היינו דפלגי' מה שאומר שהרגו במזיד ואומרים דבשוגג הרגו אבל באומר אני זניתי עם אשתך שוגג לא משכחת לה דאין קישוי אלא מדעת גם באונס לא משכחת לה דיהרג ואל יעבור ומשים עצמו רשע עכ"ד וא"כ בנ"ד דהעדים כבר שבו והרי מבואר בב"ש סי' י"ז ס"ק י"ט דבעובר עבירה באונס לא בעי' תחילתו וסופו בכשרות שפיר מצינן למפלג דבורו באונס כו' ודוק. ועוד דגוף דבר זה שכ' הרשב"א דמקרי בזה רשע לא סליק אליבא דהלכתא כמבואר בתשו' הרא"ש כלל נ"ד ובש"ע סי' י"ז ס"ו וא"כ שפיר פלגי' דבורו ואשה זו אסורה אליבא דהלכתא: ועוד נ"ל דחילוק זה של הרשב"א הוא רק לד"נ אבל לאסור אשה על בעלה מודה דהרי שפיר מצינו לפלוג דבורו ומה שאמר אני זניתי עם אשתך היינו בשוגג שהי' סבור אשתו זאת דלא משים עצמו רשע אך אם מעיד בד"נ להרוג האשה א"א לומר כן דהרי צריך להעיד שהתרה בה ואיך סבר אשתו זאת. ובהכי ניחא דברי הרשב"א דבסי' תקנ"ב דמיירי לענין איסור על בעלה לא הזכיר כלל חילוק זה רק בסי' אלף רל"ז דשם איירי לענין קטלא שם הזכיר חילוק זה. וא"ש נמי מה דהרב רמ"א (בכאן) שהביא דין פלגי' דבורו לא הזכיר כלל חילוק זה ובודאי לא נעלמו ממנו וע"כ כמ"ש דאין שום נ"מ בזה לדינא עכשיו דלא שייך דין נפשות (ובהגה שם כ' עוד דכשמעיד בלשון אשכנז בלא"ה לא שייך כלל חילוק הרשב"א כי בל"א א"א לכלול בתיבה אחת גוף הזנות והפעולה על עצמו רק מוכרח לומר איך האב מטמא גיוועזין ושפיר מצינו לפלוג משא"כ כשמעיד בלשון הקודש שכולל בתיבה אחת זניתי כו') מכל הנ"ל נתבאר שאין לאשה זו שום סמך היתר מכח דברי הרשב"א הנ"ל עכת"ד ע"ש באורך וגם בסי' ע"ד מזה (ומ"ש בסוף התשו' ההיא בשם הגאון הספרדי דנראה לו דבעל שאמר אשתי זנתה נאמן לפסלה לכהונה הואיל ובידו לגרשה כו' והוא ז"ל השיב לו אין הנדון דומה דאף אם יגרשנה ותתקדש לכהן כו'. ע"ש יש לתמוה שלא הזכירו דברי הרמב"ם והש"ע לעיל סי' ד' סכ"ז במ"ש והאשה אינה בחזקת זונה כו' וצ"ע) . וע' עוד בתומים סי' ל"ד ובס' שב שמעתתא כלל ז' ובתשו' זכרון יוסף סימן ז' ובס' קהלת יעקב בסי' י"ז סעיף ז' שהאריכו ג"כ בדברי הרשב"א הנ"ל. ושם בס' קה"י הביא מקצת דברי הנו"ב הנ"ל במ"ש דאמרי' אפי' אליבא דרבא דסבר פלגי' דבורו מ"מ היכא דא"א למפלג אמרי' מגו דנאמן אהאי נאמן ג"כ על עצמו וכ' עליו דהא ודאי ליתא דהא קיי"ל דלעולם אינו נפסל לעדות ע"פ עצמו וגם לא מסתבר כלל ע"ש וע' בנו"ב תניינא ס"ס ע"ז:
לג
שזינת עמו. עיין בתשו' נו"ב שם בד"ה מסתעף שכ' דלפ"ד הראב"ד בתשו' שהובא ברא"ש סוף פ"ק דמכות מסתעף דין חדש דדוקא אם אמר שהוא בעצמו זנה עם אשת פלוני ואף שאמר ל' זניתי שפיר פלגי' דבורו ואסרי' אותה לבעל' ע"פ עדותו אם יש עד ב' אבל אם מעיד על קרוב שאחיו או בנו או יתר קרוביו זנתה אשת פלוני עמהם לא פלגינן והו"ל עדות שבטל' מקצתה ובטל' העדות לגמרי לשיטת הראב"ד ז"ל שהיא השיט' של היותר מחוורת וכן האי דהרגתיו שמשיאין אשתו (כדלעיל סי' י"ז ס"ז) היינו כשמעיד על עצמו אבל אם אמר אחי או קרובי הרגו לפלוני אין משיאין על פיו. אמנם מדברי התוס' סנהדרין דף ט' מוכח דלא ס"ל כשיטות הראב"ד הנ"ל ע"ש:
(לג) דפלגי' דיבור'. עבה"ט מ"ש ואם בא עוד ע"א כו' ואפי' אם השני אומר דזינת' עם הראשון כו' (ע' בתומים סי' פ"ז ס"ק כ"ז) . והנה מל' זה מבואר דברישא מיירי כשאמר השני שזינת' עם אחר ואף דשני העדים לא ראו המעש' בבת אחת מ"מ מצטרפין וכן מבואר לעיל סי' י"א ס"א בהגה דשני עדי כיעור מצטרפין כו' וכתבו הח"מ וב"ש שם ה"ה שני עדי טומא' מצטרפין כו' ע"ש וכבר כתבתי שם בשם תשובת מהר"א ששון ונו"ב וחמדת שלמה בזה וע' בח"מ סי' ל' ס"ו בהגה. וכעת ראיתי בתשו' זכרון יוסף סימן ז' שהאריך ג"כ בענין זה ודעתו דהעיקר כהפוסקים דאף לדיני אישות מצטרפין אע"פ שלא ראו בבת אחת וכ' דנ"ל עוד דאפי' לאותן הפוסקים שכתבו דלענין גיטין וקדושין עדות מיוחדת פסול י"ל דה"מ בגיטין וקדושין דשייך בהו ד"נ דאמרי' מהר' יבנה בהמ"ק וידונו ד"נ ע"י קדושין אלו או גט זה שנעשו בעדות מיוחדת ופשטה ידה וקיבל' קדושין מאחר לכשתזנה אז עם אחר אבל לאסור אשה לבעל' ע"י זנות דלא מצי אתי לידי נפשות לעולם דמה שעבר עבר ומבלי התרא' אפשר דודאי מצטרפין כו' ומ"מ מסיק למצוא היתר לאשה דנדון השאלה שם משום ספק ספיקא א' דילמא קיי"ל כהפוסקים דעדות מיוחדת פסול ואת"ל כשר ספק דילמא לא מקרי הכא עדות כלל דהוה כאני זניתי דהרשב"א כו' ועוד כ' להמציא היתר ממה שהעיד בתחלה בפני ב"ד הנער ראובן והכחישתו ואח"ז העיד שמעון והכחישתו דמיד שהכחישה את ראובן עדותו בטילה דקיי"ל עד א' בהכחשה לאו כלום הוא כו' וא"כ כבר בטלה עדות ראובן לגמרי וכי אתי שמעון בתר הכי ומסהיד לא מהימן אפי' לא הכחישתו משום דלא הוי אלא עד א' בדבר ערוה דאינו כלום וכ"ש השתא שהכחישתו גם לדידי' והא דשני עדי כיעור ושני ע"ט מצטרפין נ"ל דמיירי ששניהם העידו בב"א טרם הכחישה א' מהם א"נ בשותקת מתחלה ולבסוף צווחת ומכחישתם משא"כ באם הכחיש כבר עד הא' תו לא מצטרף עד הב' אליו לאוסר' וכן נ"ל דבהלואה אחר הלואה נמי לא מצטרף עד הב' להא' אלא בשעדיין לא נשבע הנתבע על פיו להכחישו כו' וכן נ"ל להורות והכחשה דאשה בנ"ד נמי לא גרע מנשבע דהתם ואדרבא עדיף שהתור' האמינת' נגד ע"א כשנים ושוב אין השני מצטרף לאוסרה כו' עש"ב):
לד
מצטרף עם האחר. עבה"ט בשם ח"מ וב"ש שכתבו היינו דאיכא רגלים לדבר כו' וע' בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' פ"ח בד"ה וזהו נראה ובסי' צ"ט בד"ה ואף בשו"ת רשב"א. שכ' דא"א לפרש כן דא"כ איך כ' מהרא"י שם מאן לימא לן דאפי' כה"ג מהני טעמא דעיני' כו' הלא בזה כבר האריך מקודם מדברי תוס' דברגלים לדבר לא אמרי' ענ"ב א"ו דבא לחדש דאף בלא סברא דרגלים לדבר י"ל דבכה"ג במקום עד א' לא תלינן בעיני' נ"ב דבכה"ג לא תיקנו דלאו בכל פעם יזדמן כן שיהי' עד א' ע"ש (ע' בת' ח"צ סי' ק"נ הובא בקצר' בבה"ט לעיל סי' ו' ס"ק כ"ג) ובסי' ק"א שם בתשו' הגאון בית מאיר הסכים עמו וכ' דיפה פי' כוונת התה"ד וסברא גדולה היא זו דאפשר במקום ע"א לא תיקנו חז"ל משום דעד א' זה חשיב כרגלים לדבר אולם יש להליץ בעד הח"מ וב"ש שהוקשה להם דמשמע מהרמ"א שזה חשוב כב' עדים ממש דאפי' ב"ד מפקיעין וע"ז יש לפקפק הרי עד ההודאה לחוד לאו מידי הוא משום די"ל ענ"ב רק ע"י העד דזינת' נתחזק אף עדותו וי"ל דלא חשיב עדים של תורה דהוי דומיא דנפיק ג' ריבעי דממונא אפומא דחד לכן פירשו דאיכא רגלים לדבר וא"כ שפיר חשיב עד הודאה בלא עד זה עכ"ד ע"ש. וע' בשו"ת הגאון החסיד מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי שגם הוא ז"ל חולק על הח"מ וב"ש בזה (אך בסגנון אחר) וכ' דודאי מסתימת לשון רמ"א לא משמע כלל כפי' הח"מ וב"ש דכל כה"ג ודאי ה"ל לרמ"א לפרש ולא להיות עיקר חסר מן הספר ומכ"ש מאחר דבסיפא הודית לפני א' מיירי רמ"א בדליכא רגל"ד כמבואר מח"מ וב"ש שם א"כ סכינא חריפ' כו' רק האמת יורה דרכו למעיין בפסקי מהרא"י שביאר היטב טעם החומר' משום דכיון דאילו לא אמרי' עיני' נתנה באחר הו"ל עדות גמור' דנטמאת ע"י צירוף ומאן לימא לן דבכה"ג אמרי' ענ"ב פי' דלא אמרי' ענ"ב אלא בדליכ' רק שויא אנפש' חד"א אילו לא אמרי' ענ"ב ולא בדאיכ' עדות גמור' אילו לא אמרי' ענ"ב וכיון דלא אמרו' כלל ענ"ב א"צ לרגלים לדבר ע"ש עוד:
לה
דאמרי' בתחילה שהודית. עמ"ש לקמן ס"ז ס"ק ל"ט:
לו
אסור להחזירה. עבה"ט וע' בתשו' נו"ב סי' י"א שנשאל אודות אשה אחת שיצא עליה קול שזינת' ועי"ז בא תיגרא בבית והי' הבעל מכה אותה וגיזם להרג' ונתיעצ' עם שכנתה להודות שקר על עצמה שזנת' ולהתגרש וכן עשתה והלכ' אל המור' ואמרה נטמאתי ואני רוצה להתגרש ושלח המור' וקרא להבעל ושאל אותו אם הוא מאמינ' והשיב הן ופסק המור' שיגרש' (עמ"ש לקמן סי' קע"ח ס"ט ס"ק כ"א) וכן עשה וגירש' בלא כתובה והלכה לבית אביה ועתה נודע לבעל' כי אשתו טהור' היא וגם נודע מהדברים שדברה עם שכנת' בכן רוצה הבעל לחזור ולקחת' וגם האש' מתחרטת ואומרת לא נטמאתי ונותנת אמתלא לדבריה הראשונים כנ"ל ושאל השואל אם מותרת לחזור לו אם נאמין לאמתלא אחר שכבר נתגרש' גם שאל אם הפסיד' כתובת'. והשיב הנה בח"מ ס"ק כ"ח מסיק להדיא באמתלא אף היכא שכבר גירשה (ע"ש בסוף הספר בהשמטות) ולכאורה דבר זה במחלוקת שנוי' בין הט"ז והש"ך דלדעת הט"ז ביו"ד סי' א' סי"ג לא מהני אמתלא כיון שעשת' מעש' וקבלה הגט ולדעת הש"ך בסי' קפ"ה סק"ה דהיכא שהאמתלא הוא גם על המעש' ולא היה סגי בלא מעשה מהני ה"ה כאן מהני אמתלא ואפשר דגם הט"ז יודה בכאן מעשה הגירושין מצד עצמם אינם מורים שזנת'. ומ"מ נרא' דיש להחמיר בזה כי דין זה תליא בפלוגתא שבין הראב"ד והה"מ בפי"ח מהא"ב שהובא בב"ש בסי' ד' ס"ק כ"ו ולדעת הה"מ שם כיון שאין בעלה מחוייב להאמינ' אין זה אמתלא ואף לדעת הראב"ד הרי כ' הב"ש שם דבאשת ישראל מודה הראב"ד מדהפסיד' הכתובה וא"כ בנ"ד שהיא אשת ישראל לא מהני אמתלא אפילו קודם שנתגרשה:
אמנם חתרתי למצוא היתר לאשה זו ממקום אחר והוא כיון שקודם שהודית על עצמה אמרה בפני שכנתה האמתלא וגילת' דעתה שאין הודאה זו בלב שלם והא ודאי שאם היתה אומרת כן בפני שני עדים אפילו לא היו העדים יודעים שטענתה אמת אפ"ה ע"פ דברי' שאמרה שמה שתודה הוא שקר שוב לא איתחזק איסור בהודאתה כו' ולפ"ז ששני עדים היו נאמנים גם עד א' או אשה נאמנת וע"כ לא בעינן שני עידי מודעא אלא בדבר שבממון אבל במלתא דאיסורא להתיר גם עד א' נאמן מן התורה בודאי אם אינו דבר שבערוה ולא איתחזק איסורא והחזרת סוטתו אינו דבר שבערוה דאין כאן אלא איסור לאו ואף דטומאה כתיב בה מ"מ אינו ערוה ממש כו' והיכא דנאמן עד א' אין חילוק בין איש לאשה וא"כ בנ"ד דלא איתחזק איסורא רק מחמת הודאתה ועל ההודאה עצמה אנו דנין ומעידה השכינה שבעצתה נעשית ההודאה בשביל אמתלא הנ"ל והיא בעצמה יודעת מההכאות וקטטה שבינה לבעלה א"כ לא שויתה נפשה חד"א כלל. אך כל זה לענין להתירה לבעלה אבל לחייב את בעלה כתובה פשיטא שאין אשה ועד א' נאמנים בדבר שבממון. אמנם מטעם אחר אסורה אשה זו לחזור לבעלה הראשון שהרי גירשה משום ש"ר כו' (הובא לעיל סימן יוד סק"ג עמ"ש שם וגם עיין בתשו' גבעת שאול סימן קי"א מזה): וגם בלא"ה גם הבעל כשאמר שמאמין לדבריה שויא אנפשי' חד"א ולדידי' לא מהני אמתלא אחר שעשה מעשה וגירשה כו' (אף דלעיל הביא דברי הח"מ דמתיר אף אחר גירושיה צ"ל שהוא מחלק בין דידי' דעביד מעשה גירושין דנקרא מעשה גדול לבין דידה דלא נחשב מעשה כ"כ מה שקבלה הגט וכן כתב בספר ב"מ עיין שם) עכ"ד עיין שם: ועיין בתשו' חמדת שלמה סי' נ"ז שתמה על הנו"ב הנ"ל במ"ש דהחזרת סוטתו אינו דבר שבערוה כו' וכ' עליו שדברי שגגה הם הלא עיקרא דמלתא דדבר שבערוה בעינן שני עדים מאיסור סוטה ילפינן כדאיתא סוף גיטין ובסוטה דף ל"א (ע"ל סי' י"ז ס"ק י"ג וגם בנו"ב סי' נ"ה) וגם גוף הסברא שכתב הואיל דהשכינה מעידה על תחילת הענין כו' הוא ג"כ תמוה דכיון דכבר נתחזק' ע"י שהפסידה כתובתה שוב אין עד א' נאמן להוציאה ואי נימא דע"א נאמן לא ידעתי מאי אולמא דאשה אחרת מהיא גופה ע"כ כל דבריו תמוהים בזה ואין לבנות יסוד עליהם כלל ע"ש. ולע"ד בעיקר ההשגה על הנו"ב הנ"ל במ"ש דסוטה לא מקרי דבר שבערוה אפשר להליץ וליישב קצת עפמ"ש לעיל סי' ו' סי"ז ס"ק ט"ז בשם רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' פ"ה דאף אי חללות כהונה הוי דבר שבערוה מ"מ היכא דלא הוי רק מחמת שויא אנחד"א בודאי לא הוי דבר שבערוה ע"ש וא"כ גם הכא לדינא שפיר קאמר הנו"ב דבנ"ד ע"א נאמן דלא הוי דבר שבערוה כיון דלא הוי רק מחמת שויא חד"א. רק דהלשון קשה דמלשונו משמע דכל איסור סוטה לא הוי דשב"ע וע"ז השיג שפיר אבל לדינא יש לקיים דבריו בזה. ושוב מצאתי בתשו' ברית אברהם סי' פ"ב בתשובת הגאון מליסא ז"ל שכת' ג"כ חילוק זה דמפרש שם טעמא דרבינו יונה (לעיל סי' ס"ח ס"ז בהגה) דלהכי בפ"פ מהימנא נאנסתי משום דליכא נאמנות להבעל אך לשויא חד"א לא חשיב דבר שבערוה אך הגאון בפהמ"ח שם חולק עליו כיון דשויא חד"א הוא מטעם נאמנות על עצמו לגבי דידיה הוי דשב"ע וכ' דאף שגם הגאון בעל הפלאה כתב חילוק זה לענין מעלת יוחסין שאני התם דהוא רק חומרא בעלמא י"ל דלא החמירו בכה"ג ע"ש וצ"ע: ובגוף דין זה אם מותר להחזירה ע"י אמתלא לאחר שגירשה עיין בתשו' שיבת ציון סי' ע"ד שהאריך הרבה בזה וכת' שם לפלפל בדברי אביו ז"ל בתשובה הנ"ל וגם בדברי הח"מ וב"ש שכתבו דאם נתנה אמתלא מותר להחזירה דמשמע אפי' לכתחילה ובאמת בתשו' מהר"ם פאדוה שם הי' המעשה בדיעבד שכבר החזירה אחר הגירושין וגם שם הי' המעשה שהבעל לא האמין מתחילה כלל ואדרבה אמר בפי' שהיא אצלו בחזקת צנועה ורק להפקיע עצמה ממנו אמרה כן וע"פ עצת אנשים אחרים גירשה בזה פסק מהרמ"פ שמהני אמתלא ולא כן בנדון שכ' הרמ"א ז"ל אם עמד וגירשה משמע מעצמו מבלי סיבה אחרת רק מחמת שהאמין לדבריה בזה יש מקום לומר דל"מ אמתלא כי הבעל החזיק הנאמנות שזינתה ע"י מעשה הגירושין וגם עמד שם על לשון הרמ"א ז"ל שכ' ואפי' אם החזירה יש לחוש ולא כתב להחליט הדין שאף אם החזירה אסורה עליו וחייב לגרשה שנית. והאריך שם בכל זה ומסיק לדינא דאשה שאמרה לבעלה שזינתה אע"פ שאינה נאמנת אם עמד הבעל מעצמו וגירשה אסור להחזירה ולא מהני שום אמתלא לגבי הבעל לבטל המעשה שעשה שגירשה ע"פ דבריה והאמין לה שזינתה ואם עבר והחזירה יש ספק אם מותר לקיימה ודבר זה תליא בשני תירוצי התוס' ור"ן בשלהי נדרים אי מה דאין אשה נאמנת לאסור עצמה על בעלה הוא מדין תורה או מתקנת חכמים. וכל זה אף אם הוא באופן שלא היתה נאמנת מצד הדין לומר שזנתה ומכ"ש בנדון השאלה (בעובדא דידי') שהי' עידי כיעור ועידי יחוד וקלא דל"פ שבזה היתה אסורה עליו מצד הדין תיכף כשאמרה שזנתה אף שלא גירשה עדיין ועתה כשגירשה פשיטא שאסור להחזירה ואפי' אם היתה נותנת אמתלא טובה לדברי' לא הי' מהני שום אמתלא לגבי הבעל ובפרט שאין כאן אמתלא כלל דמה שאומרת שמתוך טירוף הדעת אמרה שזינתה אין זה אמתלא הניכר לב"ד לכן היא באיסורה קיימא לעולם ואפי' אם עבר והחזירה אחר הגירושין כופין אותו להוציאה שנית עכ"ד ע"ש. ושם בסי' ע"ה האריך עוד בזה בענין אם עבר והחזיר' אם יש לחוש לבניהם שיולדו להם משום חשש ממזרות מדרבנן כדעת ר"ח בתוס' יבמות ד' מ"ט ואם עכ"פ הם פסולים לכהונה (ע"ל סי' ד' סט"ו בב"ש ס"ק כ"ה ומ"ש שם ס"ק ך) ע"ש:
לז
שרא' אשתו שזינתה כו'. ה"ז חייב להוציא' כו' הנה ברמב"ם פכ"ד מה' אישות מבואר כמעט להדיא דגם בדין זה גם באומר שראה אשתו שזינתה אין ב"ד כופין אותו להוציאה אלא דחייב לצאת י"ש וכמו בסעי' הקודם. דשם כתב דין זה בהלכה י"ז ואח"כ בהלכה י"ח סידר הדין שבש"ע סעי' הקודם ומסיים ואין ב"ד כופין את האיש לגרש אשתו בדבר מדברים אנו עד שיבואו ב' עדים. ומשמעותו הפשוט שסובב נמי על הלכה י"ז וכך הבינו מדבריו הרבה תשובות האחרונים. ועיין בתשו' מהר"י הלוי אחי הט"ז והיא נדפסת בת' ג"ב סי' כ"ו כתב ג"כ בפשיטות דאין כופין אותו בב"ד להוציא. והביא שם דבתשו' הר"א מזרחי סי' כ"ה תמה ט"ז (מכיון דשויא אנפשי' חד"א למה לא נכופו הא מסיק הסוגיא פ"ק דכתובות דפ"פ כעדים דמי והרי בסוגיא הנ"ל מדמה לאומר לאשה קדשתיך ושם ברור שאם נשא מקרובותיה כופין אותו להוציא וכן מביא הבה"ט בשמו לעיל סי' מ"ח סק"ב והוא ז"ל כתב דלק"מ דס"ל להרמב"ם כרבו הרי"ף דכל זמן שאין עידי טומאה או עידי קינוי וסתירה אין כופין אותו בב"ד להוציא אף אי שויא אנחד"א רק לצאת ידי שמים חובה עליו לגרשה ואסור לו לבא עליה ע"פ דבורו כו' ועפ"ז מסיק שם דגם באומר פ"פ מצאתי נמי אין כופין אותו בב"ד להוציא רק אסורה וחוב עליו לגרשה בבא לצאת י"ש ומה שאמרו דפ"פ כעידים דמי היינו לענין שאסורה עליו אבל לא בענין כפיות ב"ד ע"ש. ועי' בס' בית מאיר הביא קצת מדברי מהר"י הלוי אלו וכתב עליו דיפה דיבר די"ל שסובר הרמב"ם דכל שאין הב"ד מענשין בדיני אדם אף אין נזקקין להוציא בכפיה וכבר כתב הרמב"ם סופ"א מהא"ב דאין מענשין אשה האומרת נתקדשתי וש"מ דכל שהענין אינו ברור לב"ד ע"י עדים או חזקה לא מענשינן וה"ה י"ל דאין כופין ודמות ראי' יש לזה מיבמות ק"ד כו' ומסיים דא"כ היה נמי יש להסתפק בדינא דסי' מ"ח גופי' ע"ש (לע"ד אפשר לחלק דשאני התם שנאסרה קודם הנשואין וכמו דמחלקינן כה"ג גבי קול לעיל סי' מ"ו וצ"ע): ועיין בתשו' בגדי כהונה סי' ג' האריך בזה ודעתו ג"כ דגם באומר שראה אשתו שזינתה אין ב"ד כופין אותו להוציא ומבואר שם הטעם כיון שיכול לחזור בו אף בלתי אמתלא (ע' בט"ז ס"ק י"א ואין להקשות מאי שנא מהאומר קדשתיך (לעיל ר"ס מ"ח) דהוא אסור בקרובותיה משמע איסור עולם אף אם חוזר ומ"ש מאומרת א"א אני (לעיל סי' מ"ז ס"ד) ומאומרת טמאה אני (בי"ד סי' קפ"ה) דצריכה אמתלא להתירה דיש לחלק דדוקא בדבר הנוגע לאחרים צריך אמתלא כי האחרי' אין יודעים האמת אבל בדבר שנוגע רק בינו ובינה והם יודעים האמת ששקר דובר תחילה מהני חזרה בלא אמתלא והביא שגם בת' צ"צ סי' ק"ד הביא חילוק זה בשם איכא מאן דבעי למימר רק שהקשה ע"ז מהא דאמ' בסוף נדרים ומודה רב ששת שאם מת שאינה אוכלת בתרומה כו' (וכן סתר סברא זו בת' חכם צבי ס"ס מ"ד יעו"ש) והוא ז"ל כ' ליישב קושייתו. ועי' בתשובת ברית אברהם סי' פ"ו אות ב' שהביא סברא הנ"ל שהובא בצ"צ ודחה אותה דמלבד מה שהקשו ע"ז הצ"צ שם והח"צ בס"ס מ"ד הנה הדבר מפורש בתשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' י"ב (הוא מה שהובא בש"ע לקמן סי' קע"ח ס"י) באחד שהוציא קול שנתברר לו שאשתו זינתה דבלא אמתלא א"י לחזור ושויא חד"א ע"ש וכ' דלפ"ז כיון שמבואר להדיא דא"י לחזור בלתי אמתלא הדק"ל למה לא נכופו בדיני אדם ולכן נראה ברור דודאי היכא דשויא חד"א כופין להוציא כדמשמע פשטות הסוגיא דפ"פ כו' (עמש"ל סי' ס"ח סק"ד) אך דהמעיין בדברי הרי"ף והרא"ש שלא כתבו כלום באמר הבעל דמהימן לי' כבי תרי דאינו חייב רק בלצאת י"ש אך שכתבו לדינא להזהיר להבעל דאי מהימן לי' חייב להוציאה לצי"ש ומיירי שעדיין הבעל לא אמר כלום אבל היכי שהבעל אמר להדיא שהוא מאמין ושויא חד"א כופין בדיני אדם וגם הרמב"ם לא כ' אך הדין להורות להבעל באם ראה שזינתה או שמאמין להעד דמחוייב לגרש וע"ז סיים דאין ב"ד כופין בדבר מדברים אלו אבל לא הזכיר הרמב"ם כלום באמר הבעל כן דודאי שויא חד"א וממילא כופין בדיני אדם לגרש היכא דאינו חוזר ע"פ אמתלא כו' עכ"ד וע"ש עוד בסי' צ"ד מזה. ולע"ד אף דבדברי הרי"ף והרא"ש אפשר לפרש כן אך בלשון הרמב"ם הנ"ל דוחק להעמיס כן גם בת' רבינו עקיבא איגר ס"ס פ"ח (יובא לקמן סי' קע"ח ס"ט) כ' בפשיטות דמשמע מדברי הרמב"ם גם באומר שראה שזינתה אין כופין אותו להוציא כו' ע"ש ועיין עוד בת' רע"ק איגר סי' ק' הובא קצת לעיל סי' י"א ס"ק י"א: (ועיין בתשו' ח"ס סי' כ"ח שכ' לרב אחד מה ששאל אי ב"ד כופין למי דשוויא נפשי' חד"א או נימא לדידי' אסור ליחוש לנפשו אבל ב"ד אין כופים. הנה עיניו שפיר חזו בתשו' צ"צ סימן ק"ד דשם מבאר בכפל פעמים שב"ד כופין והוא פשוט מאד ומ"מ נ"ל היינו דוקא בשאר איסורים אבל באשתו זינתה בפניו ושוב חוזר בו אין כופין להוציא דכיון שחוזר בו נהי לדידיה אינו חוזר ומגיד וכבר אסרה עליו כמו נדר או כמו עד שאינו חוזר ומגיד מ"מ הדבר אצלינו ספק וגט מעושה שלא כדין פסול מה"ת ואם אמת שלא זינתה אין בדין לכופו וא"כ הכפי' הוי גט מעוש' שלא כדין ופסול ובניה מן השני ממזרי' ע"כ אין לכופו לגרש ואומרים לו שנאסר' עליו אבל אין לנו לכוף להוציא ע"י גט מעושה והרי כ' הרמב"ם ספ"ט מאישות באשה שאמרה א"א אני ושוב נתקדש' ולא נתנה אמתל' מספקת אסור' לשני ומ"מ צריכ' גט מספק (וכן הוא בש"ע לעיל סי' מ"ז ס"ד) הרי אע"פ שאסור' לו בודאי ומפרישים אותם בע"כ דודאי אלינו שאסור' לשני מכח שווי' נפש' חד"א מ"מ הקידושין מסופקים אצלינו וה"נ אין להתיר' בגט מעושה. אמנם כל זה אם חוזר מדבריו הראשונים אבל בעומד בדיבורו שזינת' הנה הרמב"ם ס"ל גם בהא אין כופין להוציא שלא ע"י עדים ברורים כמ"ש להדי' פכ"ד מאישות הלכה י"ז כו' אך הריטב"א קידושין דף פ"א חולק והיינו בעומד בדבורו שזינתה אבל אם חוזר בו לא ידעתי אם יחלוק אדם בזה והגאון בית מאיר לא עמד בכל זה כו' וכל זה בענין לכוף לגרש אבל בכל שאר ענינים פשוט יותר מביע' בכותח' דב"ד כופין לקיים אשר אסר על עצמו עכ"ל ע"ש):
לח
בין שהי' האומר וכתב במל"מ פכ"ד מה"א דין י"ז בשם תשובת הרשב"א סי' קי"ח דאפי' עכו"ם בין מסל"ת בין מתכוין להעיד אי מהימן לי' (חייב) להולי' ע"ש ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סימן פ"ח שכתב דמדברי רשב"א אלו משמע דלא כמהרי"ק שהוב' בהגה סעיף זה דבפשיטו ל"ש לומר דמהימן לי' כבת ר"ח דאינו משקר. הגם דאפשר נדחוק כו' מ"מ סתימות דבריו לא משמע כן. וע"ש עוד בסי' ק' וק"א ועמש"ל ס"ק מ"ב:
לט
הואיל וסמכה דעתו. עיין במל"מ שם שהבי' בשם הרשב"א בתשוב' סימן אלף רל"ז שכ' הא דבסומכת דעתו עליהן דאמרי' דחייב להוציא דוקא שהאשה שותקת אבל במכחישתו אינו חייב להוציא כדאמרינן בעלמא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ע"כ והוא ז"ל כ' ע"ז ולדעתי דבר גדול דיבר הנבי' עכ"ל: ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סימן צ"ט (בד"ה ואף במכחישתו שהבי' ג"כ דברי הרשב"א הנ"ל וכ' דמדברי תשו' מיימוני להל' אישות ס"ס כ"ה מבואר כמעט להדי' דאף במכחישתו שייך מהימן לי' לענין איסור' והכי יש לדייק מדברי הרמ"א בהגה (סעיף הקודם) הודית לפני א' שזנת' ואח"כ אומרת ששקר הוא כו' דאמרי' בתחלה שהודית כו' מבואר להדיא דבעד א' דזינתה בכה"ג אסורה דמהימן אף במכחישתו (ומ"ש עוד שם אמנם במקור הדין ההוא במהרי"ק שורש פ"ב מוכח לכאורה בהיפוך כו' ע' בסימן ק' שם דהגאון בית מאיר השיג עליו ובסימן ק"א שם הודה לו הגאון רע"ק ז"ל וכתב ברם דברים שאמרתי טעות הי' בידי והבי' שם דגם בתשו' מהרי"ט ח"א סימן ט"ו תפס בפשיטו' דאפילו בע"א בהכחשה מהני מאמינו ע"ש וע"ל ס"ק כ"ו) ולכן בעד א' בטומאה ומכחישתו והעד מהימן להבעל מסתפינ' להקל אך בעד א' בכיעור וילדה ליב"ח כו' (הובא לעיל סי' י"ח ס"ק י"א) ע"ש:
מ
לפיכך משביעה עיין בס' בית מאיר שכ' צ"ע אם לא במחלוקת שנוי כי בטור ח"מ סי' ל"ד איתא הבא על הערוה פסול לעדות ובסימן צ"ב איתא כו' והאריך בזה ע"ש:
מא
אותה בעצמו עבה"ט ועיין במל"מ פנ"ד מה"א דין י"ז:
מב
בשאר דברים. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סימן ק' בתשובת הגאון בית מאיר שכ' וז"ל ומה שתפס מר פסק הגהת ש"ע סימן קט"ו בשם מהרי"ק להלכה ברורה דהאמנת עד א' ל"ש רק בנאמן בעיניו כבי תרי לענ"ד בהרשב"א סימן אלף רל"ו לא משמע כן כו' וכן האמת לענ"ד אילו באנו לדון ענין האמנה זו מענין קים לי בגווה דבת ר"ח לא הי' שייך כלל בזה"ז לדון בו כו' (ע"ש גם בד"ה מה דסיים מר) ובסימן ק"א שם השיב לו הגאון רע"ק ז"ל דמדברי הרשב"א הנ"ל אין ראיה ואדרבה במיוחסות סימן קל"ג כ' כן דבעי מהימן לכל מילי אולם לדינא גם לדעתי ראוי להחמיר אף במאמינו רק בדבר הזה כי המעיין ברשב"א שם יראה דלא סמך כ"כ על ההיתר זה ולא כ' כן רק לסניף ע"ש. וכבר כתב כן גם בסימן פ"ח ע"ש היטב וע"ל ס"ק ל"ח:
(מב) אמר לה בינו לבינה. עח"מ וב"ש שכתבו דהא דפסק הרמב"ם בה' סוטה כר' יהושע היינו דוקא לענין השקאת מים כו' ועמ"ש לקמן סי' קע"ח ס"ז ס"ק ט"ו מזה:
מג
בשאר דברים. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סימן ק' בתשובת הגאון בית מאיר שכ' וז"ל ומה שתפס מר פסק הגהת ש"ע סימן קט"ו בשם מהרי"ק להלכה ברורה דהאמנת עד א' ל"ש רק בנאמן בעיניו כבי תרי לענ"ד בהרשב"א סימן אלף רל"ו לא משמע כן כו' וכן האמת לענ"ד אילו באנו לדון ענין האמנה זו מענין קים לי בגווה דבת ר"ח לא הי' שייך כלל בזה"ז לדון בו כו' (ע"ש גם בד"ה מה דסיים מר) ובסימן ק"א שם השיב לו הגאון רע"ק ז"ל דמדברי הרשב"א הנ"ל אין ראיה ואדרבה במיוחסות סימן קל"ג כ' כן דבעי מהימן לכל מילי אולם לדינא גם לדעתי ראוי להחמיר אף במאמינו רק בדבר הזה כי המעיין ברשב"א שם יראה דלא סמך כ"כ על ההיתר זה ולא כ' כן רק לסניף ע"ש. וכבר כתב כן גם בסימן פ"ח ע"ש היטב וע"ל ס"ק ל"ח:
(מב) אמר לה בינו לבינה. עח"מ וב"ש שכתבו דהא דפסק הרמב"ם בה' סוטה כר' יהושע היינו דוקא לענין השקאת מים כו' ועמ"ש לקמן סי' קע"ח ס"ז ס"ק ט"ו מזה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
קט״ו
א
סי' קט"ו ח"מ אות ד' נשים ששכונותי' מעידי'. נ"ב ע' תבואת שור יו"ד סי' א' ס"ק ע"ט:
ב
ס"ד הגה המקללת בעלה בפניו. נ"ב בחנם וע' תשו' לחם רב סי' נ"ב:
ג
שם בב"ש אות כ"א והוספ' שליש. נ"ב ע' תשובת הכ"צ סי' קמ"ה:
ד
ב"ש אות ל"ד שאינו בעין הפסיד'. נ"ב ונ"כ מהר"י הלוי אחיו של הט"ז סי' ל"ט וע' תשובת חכ"צ סי' קמ"ה שכ' דפטור אף מעיקר הנדן שהכניס' לו במעות מקרי כולו אינו בעין אא"כ בגדים ותכשיטין שהם בעין:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
קט״ו
א
הוחזקה נדה כו' בגמרא אמרי' ומשמשתו נדה ה"ד אי דידע נפרוש אי לא ידע מנא ידעי מי אמר ליה אחרי כן שבא להוציא ומשני תירוץ בתרא שהוחזקה נדה בשכנותיה כדרבי יהודה דאמר הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה פי' רש"י שראוה לובשת בגדי נדה ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה לבעלה לוקה אם התרו בו וכה"ג משכחת ליה למתני' דאחר תשמיש הודיעוהו שכיניו שהוחזקה נדה עכ"ל מבואר פירושו דהכא מיירי שהיא הכשילתו במה שאמרה טהורה אני והוא לא ראה אותם בגדים עליה כון שבא בלילה ואח"כ הודיעוהו שכיניו דשראוה אתמול בבגדי נדותה והוא בא עליה ומייתי ראיה דהאי חזקה מלתא היא כאלו רוה שופעת דם דהא כשבא עליה באותה שעה במזיד לוקה נמצא הטעם בזה דהיא הכשילה אותו שעבר עבירה אבל אם לא (עבר) עבירה שלא בא עליה אעפ"י שהיא מצדה היה עובר עבירה לא הפסידה כתובה וזה פשוט ולא כתבתיו אלא שראיתי בלבוש שכתב בזה ואפי' אמת שהיא טהורה מפני שמשיאתו שם רע שיאמר עליו שבעל נדה עכ"ל ומאוד תמהתי איך יצא מכשול גדול כזה מתחת ידי הצדיק דכמה טעיות טעה חדא דהוא נתן טעם מפני שמשיאתו שם רע שיאמר עליו שבעל נדה עכ"ל ובמתנית' חשיב דבר זה דעבר' על דת משה ואין לתורת משה שלא תשי' ש"ר עליו אלא הטעם משום מכשול כמו שזכרנו ותו דא"כ למה אמרו דוקא שבא עליה ואי משום ש"ר לא צריך לביאה ותו דהאיך אמר אפי' באמת היא טהורה דהא א"א לידע זה כלל כמו דפריך המקשן מנא ידעי דטמאה ה"נ מי ידע דטהורה היא אלא ברור דבעל הלבוש הוסיף מדעתו דבר זה ואינו באמת ולא שייך הטעם משום שם רע אלא בנדרה שלא תשאיל כלים מפני שהשכינים יאמרו עליו שהוא אדם רע אבל לא בדבר זה דמי יעיד על הביאה שלו ויוציא עליו ש"ר אלא ודאי שבאמת בא עליה באמת א"כ הכשילתו באיסור נדה ומה לנו בזה לטעם ש"ר:
ב
ואמרה לו טהורה אני בפרישה הקשה דרבינו הטור סתם כאן דמשמע דאינה נאמנת לומר אמתל' למה לבשה בגדי נדה וכ"ה דעת הרמב"ן כתבו בי"ד סי' קפ"ה ושם תמה רבינו עליו וס"ל דמהני אמתל' והרשב"א הביא ראיה להרמב"ן מדין משמשתו נדה דהכא דמשמע דלא סמכי' עלה אפילו באמתל' ונראה דהכא שאני שכבר עברה ושמשה מ"ה אינה נאמנת דמשקר' כדי שלא תפסיד כתובת' אבל קודם ששמש' ס"ל דמהני אמתל' עכ"ל ולא מתיישב בזה דאם אתה חושד' שתשקר בשביל כתובתה ה"נ תחשדה קודם התשמיש שמא היא עושה כן בשביל חשקה לבעלה אלא פשוט שאין כאן חשד כיון שהתורה האמינת' דכתיב וספרה לה דהיינו לעצמה שהיא נאמנת כדאיתא שם במהדיר ואין שום חשד עליה וקושיא מעיקרא ליתא על הטור דודאי מהני בכ"מ אמתל' אלא דהכא מיירי שאמרה לבעלה טהורה אני ולא זכרה מלבישתה בגדי נדה גם אחר תשמיש היא מכחשת ואומרת לא לבשתי כלל בגדי נדה דומיא דתירוץ קמא שם בגמ' לענין מאכילתו שאינו מתוקן כנ"ל לדעת הטור:
ג
ואינה מקיימת מפני שהבנים מתים בעון נדרים ומ"ה אם גם הוא עובר על נדרים הרי האי גברא לא בעי בנים מחמת עצמו:
ד
שהמירה דתה כו' קיצר הרב במקום שהיה לו לבאר דבאשה שהמירה במזיד ודאי אין צריך להפסיד כתובתה משום עוברת על דת ובודאי הפקיר' עצמה לזנות בין הגוים ונאסרה על בעלה ואין לה כתובה אלא דשם בתשובת הרא"ש כלל ל"ב מיירי שמחמת אונס מיתה המירה והיא מותרת לבעלה כי אינה מפקרת אלא מחמת שלא מסרה נפשה על קידוש השם מקרי עוברת ז"ל דת וזו צריכה התראה:
ה
וראשה פרוע ובגמ' מקשינן ראשה פרוע דת יהודי והא מדאורייתא הוא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש ומשנינן דאורייתא קלת' ש"ד ודת יהודית אפי' קלת' אסור א"ר יוחנן קלתה אין בה משום [פרוע ראה] הוה (בה) רבי זירא ה"ד אי בשוק דת יהודית היא אי בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה אמר אביי מחצר לחצר ודרך מבוי דלא שכיח רבים וכתבו התו' אלא בחצר פי' אפי' בלא קלתה אין בה משום פרועה שאל"כ לא הנחת בת כו' ונראה שהוכרחו לזה ולא פירשו דמ"ש אם כן לא הנחת קאי על קלתה בחצר אבל בפריעה לגמרי לא אמר כן דאם כן מאי א"כ לא הנחת בת כו' דאה"נ דר' יוחנן קמ"ל דבר זה דמותר מטעם זה ואי פריך פשיטא הוי ליה למימר פשיטא אלא ה"פ הא בחצר ואפילו פריעה לגמרי אין שום איסור ולמה ליה קלתה ממילא נשמע שליכא איסור בחצר אפי' בפריעה לגמרי וכ"כ הר"ן מכח זה הקשה ב"י על הטור שכתב אפילו אין פרועה לגמרי אלא קלתה בראשה כיון שאינה מכוסה בצעיף תצא כו' ודוקא בר"ה או במבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו אבל במבוי שאינו מפולש וחצר שאין רבים בוקעים בו לא תצא דמשמע לא תצא ע"י כך אע"ג שאין זה הגון והא בחצר אפי' פריעה לגמרי מותר ומבוי שאינו מפולש בקלתה מיהו לית לן בה עכ"ל ולענ"ד דלק"מ דהמקשן בגמ' לא ידע רק משני חלוקות דהיינו שוק וחצר של אדם דדר ביחידו' וע"ז פריך אי מיירי רבי יוחנן משוק הא יש איסור דת יהודית אפילו בקלתה אי מחצר יחידי של אדם אחד הא אין שם פריעת ראש אפילו לגמרי דאל"כ לא הנחת כו' דמה לי החצר שלה או חדר שלה כיון שאין שם אדם אחר ומשני שיש שם חלוקה ג' דהיינו מחצר לחצר דרך מבוי דלא שכיח רבים אבל קצת בוקעין שם בזה מן התורה אין שם פריעה אפילו בלגמרי אלא שמצד דת יהודית יש בה בפריעה לגמרי ובקלתה אין איסור כלל ומזה מיירי ר' יוחנן ומש"ה שפיר אמר הטור דבחצר שאין הרבים מצוין שם פי' אבל קצת בוקעין שם בזה לא תצא כיון שיש עליה קלתה וכמו שאמרנו אבל בחצר יחיד לגמרי אין שם איסור אפי' בפריעה לגמרי ואם דרים שם אנשים אחרים ג"כ הוה דינו כמו מבוי שאינו מפולש דאין בו היתר כ"א בקלתה והל ניחא בס"ד דאין כאן מחלוקת בין הטור להתוס' כלל ובסימן כ"א כתב הטור לא תצא בפריעת ראש לשון וזכר שם החלוקה השנית דתלוי הקלת' לפי שסמך על מ"ש כאן ושם לא זכר מה שאסר אפילו בקלתה וזה כתב דינו כאן ובד"מ כתב ודאי גם רבינו מודה לזה כמ"ש סימן כ"א דאין איסור בפריעת (שוק) [צ"ל ראש] אלא דוקא לשוק ולא נקיט כאן לא תצא אלא למידק בצניעות מיהו (פשוט) [צ"ל הוי ששום] אשה לא תראה שערה כלל אפילו בבית וכמעשה דקמחית כו' עכל ולענ"ד לא נתכוין הטור אלא לדינא כאשר כתבתי ע"פ ההלכה בגמרא:
ו
או שהית הטוה בשוק וורד כו' איתא במשנה וטוה בשוק אמר שמואל במראה זרועותיה לבני אדם רב חסדא אמר בטוה ורד על פני פרש"י בכפה על ירכה נגד פנים של מטה לפ"ז הוה תיבת ורד כאלו אמר ויורד ובתוס' בם רבינו חננאל פי' ורד הוא צמר אדום היא טוה שיפול מזהרירתו על פניה והוא עזות מצח וכ"ה ברמב"ם כפי שהעתיק כאן בש"ע וא"כ אם טוה בשוק צמר סתם ואינה מגלה זרועותיה אין בזה עוברת על דת יהודית לכ"ע:
ז
שהיתה משחקת במשנה איתא ומדברת עם כל אדם אמר שמואל במשחקת עם הבחורים והרמב"ם העתיק משחקת לחוד כמ"ש כאן ובטור כ' והמדברת והמשחקת עם הבחורים וקשה דהא מדברת לחוד אינו כלום וב"י הגיה שצ"ל ומשחקת דהיינו דתרווייהו חד הם וקשה למה זכר הטור כלל מדברת דזה ודאי דמשחקת לחוד הוי סגי ונ"ל דהך משחקת דגמ' הוא פי' על מ"ש במשנה ומדברת דהיינו שהיא אומרת דברי שחוק וכ"ש אם משחקת ממש ומ"ה אמר הטור והמדברת והמשחקת עם הבחורים דהיינו שהיא מדברת דברי שחוק או שמשחקת ממש ומה שזכר עם הבחורים קאי על המדבר' ג"כ וא"ל למה לי משחקת ממש כיון דאף בדיבור שחוק בזה עוברת י"ל דקמ"ל דבתרווייהו דוקא אם הוא נעשה עם הבחורים דוקא שהוא קרוב לדבר עשיית עבירה שאין להם פת בסלם ונראה דגם בזה צריך שהיא רגילה בכך וכ"כ ב"י בשם תשובת הרשב"א וז"ל אבל אם גילתה ראשה באקראי או דברה עם בחורים פעם אחת דרך מקרה ודאי לא הפסידה כתובתה ומ"ה דהך ורגילה בכך שנזכר רמ"א דוקא לפי שיטת הרמב"ם דמפרש משחקת ממש בזה אפי' באינה רגילה אבל לפי שיטת הטור דמדברת דברי שחוק צ"ל גם בזה ורגילה בכך והב"י הקשה על הרשב"א למה לא נתן טעם לפי שלא התרה בה תחלה ונראה דס"ל לרשב"א דא"צ בזה התראה כיון שרגילה בכך שכ"כ אח"כ ב"י בסי' זה בשם ת"ה ברגילה להתייחד עם הגוים אפשר שא"צ התראה אבל מדברי הטור משמע דבל מילי בעינן התראה תחלה:
ח
שהתרה בה תחלה א"צ התראה בשעת מעשה דוקא כמו בדיני נפשות א"א שהתחרו בה שאם תעשה כך תפסיד כתובתה:
ט
ויכול לגרש' פי' אפי' בלא התראה אלא לענין הפסד כתובת אבל לא לענין גט שיש מצוה להוציאה:
י
מצטרף עם א' פירוש אותו אחד שהודית בפניו:
יא
וסמכה דעתו כו' בטור כתב וז"ל ואם יש עד אחד שזינתה אינו חייב להוציאה בדיני אדם אבל משום לזות שפתים אסור לו לעמוד עמה אם הוא סומך עליו ומהימן לו כבי תרי עכ"ל והיינו מדאיתא בגמרא בעובדא דסמי' שהביא ב"י שאמר ליה שמואל אי מהימן לך ע"א שאשתך זינתה זיל אפק' וכתבו רי"ף ורא"ש על מה דאמרינן בגמרא דהלכתא כרבא בע"א שזינתה הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ה"מ בידי אדם אבל בא לצאת ידי שמים אי מהימן לו כבי תרי חייב לאפוק' עכ"ל וכ"כ הטור בסי' קע"ח ומזה הקשה ב"י דלמה כתב כאן משום לזות שפתים ובסימן קע"ח לא זכר משום לזות שפתים ומיהו שם כתב שהיא שותקת וכאן לא כ"כ ואפשר דמפני כך כ' דאינו אלא משום לזות שפתים עכ"ל ודבר ברור שבסימן קע"ח יש טס במ"ש שהיא שותקת וצ"ל שהוא שותק וכ"ה בהדיא בגמרא ובתוספות בפרק האומר בקידושין וכן הגיה רש"ל דאם הוא שותק הוה כמודה לדבריה ושווי' עליה חתיכה דאיסורא וקשה אם איירי כאן באינו שותק א"כ ה"ל כמכחישו לעד ופשיטא דאינו חייב להוציא ורש"ל פי' דאינו מכחישה אלא שהוא אומר מנין לך זה (קשה) דהא מיירי במאמינו לע"א כבי תרי א"כ האיך הוה היתר מכח שאינו שותק ואומר מנין לך זה תו קשה לי דהך מלתא דטור סותר זא"ז דלזות שפתים אין שייך אלא באם מצד האמת אין שייכות אלא מצד לזות שפתים יש חשש ואח"כ (כתב) אי מהימן ליה כבי תרי דבזה יש איסור מצד עצמו באמת ותו קשה דבמקומות שמצינו לזות שפתים דהיינו פ' כיצד דף כ"ד לענין הנטען מן הגויה ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו והטעם שם דלכתחלה לא יכנוס משום לזות שפתים וכן בפ"ב דף כ"ב ע"א אומר מת כו' דלא יכנוס משום לזות שפתים אם ניסת תצא הרי דאחר שניסת לא חשו כלל ללזות שפתים לומר שלא יעמוד עמה ולמה אמר כאן דלא יעמוד עמה ותו הא מלתא דכאן משו' לזות שפתים אין לו רמז בשום גמרא או פוסק להזכירו כאן ע"כ נלענ"ד ברור. דבטור יש כאן ט"ס הך משום לזות שפתים וצ"ל משום דין שמים וזה הוה שפיר דבר והפוכו דתחלה אמר אינו חייב להוציאה בדיני אדם אבל משום דיני שמים אסור לו לעמוד עמה וכמ"ש הרי"ף ורא"ש ועיקרא דמלתא הוא תלוי במ"ש בפ' האומר בקדושין דרבא דאמר בע"א שזינתה אינו נאמן דהוה דבר שבערוה וצרך שנים (וכתבו התוס') וא"ת כיון דשתק ושתיקה כהודאה (למה) לא יוכל לעשותה עליו חתיכה דאיסורא וי"ל דסבר רבא דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה היא כהודאה אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ליה וכיון שאין האיסור מכח עדות הבעל אלא מכח עדות העד אינו נאמן בדבר שבערוה עכ"ל והך רגלים לדבר אין פירושו מכח שהעד מהימן ליה כבי תרי דזה לא הוזכר אלא במעשה דסמי' לרבא דס"ל אי מהימן לך כבי תרי כו' ובזה ל"פ רבא ואביי דנאמן ע"א ולמה כתבו התוס' כאן דס"ל לרבא כן והיינו בפלוגתא דאביי ורבא אלא פי' הך דרגלים לדבר הוא לא מיירי מן מהימן כבי תרי אלא מכח שהוא שותק ובזה ס"ל לאביי דכאן ע"א נאמן כל שהוא שותק ורבא ס"ל כיון דמכח עדות הע"א אינה אסורה אלא מכח שתיקתו שיש רגלים לדבר הוה דבר שבערוה כו' וכן בטור מיירי ודאי גם כן שהוא שותק ולא צריך הטור להזכיר זה דהא כתב בזה דמהימן ליה כבי תרי ובאמת במאי דקי"ל לרבא דאין עד אחד נאמן היינו אפילו בלצאת ידי שמים כיון דאין כאן ריעותא אלא מכח שתיקת הבעל אבל במקום שיש ריעותא דמהימן ליה כבי תרי דרבא מודה לאיסור היינו בדיני שמים דוקא דאלו בדיני בני אדם אין לחייבו להוציא דהוא יכול לומר אף על גב שאמרתי שמהימן לי חזרתי מכך וזה הדבר המסור ללב והך חילוק בין דין אדם לשמים אינו כמו במקומות אחרים דשם הוה החילוק דבדיני אדם אין עבירה שקולה לדונו כ"כ אבל כאן הוה החילוק דבדין אדם אין יכולים לדונו דאין אדם יודע מה שבלבו של חבירו אלא הוא עצמו צריך להזהר מדין שמים ששם יודעים מה בלבו כנלע"ד נכון ובסי' קע"ח לא מיירי אלא מדין עצמו כיון שיודע האמת צריך לעשות כן:
יב
אבל בדברי אחר פי' שהוא בעצמו לא ראה שזינתה אלא אחר אמר שראה שזינתה אינה יכול להשביעה אלא ע"י גלגול והטעם כתב ב"י דבראה אותה בעצמו ה"ל כטוען פרעתיך והמוציא שטר חוב על חבירו והלה טוען פרעתיך בעה"ש צריך ישבע אבל כשהוא לא ראה שזינתה אלא אחר אמר לו ה"ל כטוען שמא פרעתיך דלאו כלום הוא עכ"ל ואפי' שבועה לא צריכה אלא על ידי גלגול:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5