שולחן ערוך, אבן העזר פ״ג: חבלת אשת איש למי הוא ובו ב סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

חבלת אשת איש למי הוא ובו ב סעיפים:
החובל באשת איש השבת והריפוי לבעלה והצער שלה והבשת והנזק אם בגלוי הוא כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידה וזרועותיה השליש שלה ושני שלישים לבעל ואם בסתר הוא הנזק השליש לבעל וב' שלישים לאשה של בעל נותנין לו מיד ושל אשה ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות ואינה יכולה למחול לא על חלקו ולא על חלקה ואם מחלה אינה מחילה ומ"מ אינו יכול לתבוע חלקה אלא בהרשאתה בד"א כשחבלו בה אחרים אבל הבעל שחבל באשתו חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הבשת והצער הכל שלה ואין לבעל בהם פירות ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חוליה: הגה חירף אותה שום אדם בדברים אע"פ שהמבייש בדברים פטור אם פייסוה בממון (ד"ע) אם חרפוה בגלוי לו ב' חלקים ולה חלק א' ואם בסתר לה ב' חלקים ולו חלק א' (טור):

ב

המזיק את אשתו בתשמיש המטה חייב בנזקיה:

א

לבעלה. ר"ל שנותנין לידו והוא מתעסק ברפואתה ח"מ וע' בי"ד רס"ז:

ב

מיד. ואם מתה קודם שגבתה אינו יורש חלקה דהוי ראוי ב"ש:

ג

חלקה. היינו כשגבה כבר חלקו אבל אם לא גבה אמרינן אגב שתובע חלקו תובע ג"כ חלקה ב"ש:

ד

בגלוי. כלומר בפני רבים. ואם אמר בסתר כלומר בפני שני עדים כ"כ הרא"ש כלל מ':

א

ל' הרמב"ם בפ"ד מה' חובל וכ' ה"ה דין השבת מפני שמעשה ידיה שלו והריפוי מפני שהוא חייב לרפאותה והצער שלה דצער דגופה לא זכי ליה רחמנא והרא"ש כתב לא תקינו ליה רבנן כדאמרינן בב"ק דפ"ז ע"ב

ב

ממשנה כתובות דס"ה ע"ב וכר' יהודה בן בתירא וכ"כ הרי"ף וש"פ

ג

ה"ה הביא שם בשם הרשב"א טעם וראיה לזה ע"ש וכתב דיש קצת ראיה מדין המזיק וכו' שנזכר בסעיף שאחר זה שהוא חייב ולא חלקו וכ"כ הטור בסי' פ"ה בשם הגאונים שקנסו אותו שאין לו בו כלום

ד

בעיא דאיפשיט' ב"ק ל"ב ע"א

א

והצער שלה כ' הח"מ לא נתבאר וכו' ואין להוכיח מדמקש' בסנהדרין דף ע"א מה שקנתה אשה קנה בעלה ואלו לגמרי שלה יש במציאות ע"י צער די"ל דרוצה למוקים במידי דשכיח ותדע דבל"ז יש לאשכוחי ואפילו לשטת תו' שבש"ע סי' פ"ה סעיף ז' דאפילו בנותן מתנ' לאשתו מ"מ אוכל פירי פירות היינו בנותן קרקע דאז הפירות היוצאים מהשד' חשוב לשטת תוספת כאלו נפלו לה ממקום אחר והם נ"מ אבל בנותן לה דמי' ודאי לגמרי הם שלה ורשאה להוציאם במה שתרצה ועיין שם וכן אם מכרה כתובתה בטובת הנאה הדמי' לגמרי שלה אלא דנקטו השכיח יותר ומ"מ מסתבר קצת דאף שבא לה מחמת צער לא עדיף מבושת ופגם אלא שהב"ש כ' משמע מדהשמיט הש"ע וכו' ואין הכרע כ"כ:

ב

ולא על חלקה ואם מחלה אינה מחילה וק' למה דאיתא סימן צ' סעיף ט' בהג"ה דאשה המכר' נ"מ אם נתאלמנה או נתגרשה נקנה להלוקח ה"נ ליהני מחילתה לענין זה דלאחר מיתת הבעל או לכי תתגרש יוחזר להחובל מה שנקנה בעד הדמי' שמחלה לו וע"ש בב"ש ס"ק ל"ט שר"ל דלהרא"ש באמת אף לכתתאלמן אין מכור דהו' דומי' דהקדש וכונתו מבוארת שם ס"ק מ"ו דדוקא כי מכרה בטובת הנאה דהיינו בפי' שלא יזכה עד שתתאלמן יכולה למכור אבל סתם אמרינן מי איכא מידי והירושלמי שמדמה לאב שמכר כתב דאזיל בשטת הרמ' א"כ אפשר דהרא"ש שפסק דין דהכא לשטתי' אבל לע"ד דבריו תמוהים דהא למה שמדמה להקושי' ומי איכא הרי בהסוגי' מקשה נמי הכי על התירץ באומרה לכי תתגרש וא"כ אפי' בפירש נמי נימא דאין מכור ומשום ומי איכא מידי וזה בעצמו מוכרח להודו' ס"ק מ"ו דמהני כקושית הגמרא ב"ק דף פ"ט ולטעמיך נהי דאיתא לתקנו' אושא תזבין בט"ה וגם ל' התקנה מוכח דאפי' בסתם נמי מכור לכשתתאלמן שהרי היא בל' זה האשה שמכרה בנ"מ דהיינו סתם ומתה הבעל מוציא טעמא דמתה הא מת הוא קנה וראי' זו מוזכרת בהה"מ וגם מה שהמציא פלוגתא בין הירושלמי והרא"ש ליתא שהרי הר"ן פ' נ"ש מבי' הירושלמי להלכה אף שפו' שם נמי כהרא"ש ולהכי דחק בלשונו הבעל מוציא דהיינו בלא דמים והטעם דאפילו להרא"ש שמוציא מיד אף הגוף היינו משום השעבוד שלו על הגוף להפירות אבל מ"מ הגוף שלה מעכשיו ולא דמי כלל למוכר דבר שאינו ברשותו שבסי' רי"א בח"מ ומה דק' לו מהיקדש שלה כבר הרגישו תו' בכתו' דף נ"ט ע"ב ד"ה שדה זו בסופו ודחקו לחלק בין הקדש ידים לקרקע ומטלטלים או בין הקדש לקונה ע"ש ודוק ולהכי פסק נמי התה"ד שבהג"ה סי' הנ"ל דדין הקדש נ"מ כדין מכר ממש דלכי תתאלמן חל אבל דנימא דמכירה בנ"מ סתם יהי' בטל אף לכשתתאלמן ליכא למ"ד ואין חולק על הירושלמי ובקושייתו פה וכן ריש סי' צ"א דמשמע נמי דאינו מחול אף לכשתתאלמן אפשר דדוקא במכירות נ"מ שהגוף שלה ולהבעל אך שעבוד שפיר משא"כ ביש לה חוב נ"מ כגון דמי החבלה דאף לדידה אין גוף כ"א שעבד על החובל א"א להפריד בהמחילה ומיד שמוחלת שעבודה נמחל כולו ומפני שלהבעל חלק בהשעבד אינו מועיל כלום והנה בבא חתני החריף מו' יודא שי' למחיצתי כאן ק"ק ש"ל הראה לי שבס' או"ת סי' ס"ו ס"ק ק"ו כ' באמת דמהני לכשתתאלמן ואף הביא ראיה מדעת הראב"ד הלכות נערה בתולה ה' ט"ו וע"ש במ"ל שסוב' דמפותה אף דבשעת מעשה לא הועיל מחילתה מ"מ במות האב חזר מחילתה למקומה וה"ה באשה הנ"ל ואמר נמי דמדעת הרמ' אין ראיה לדעתי כי ש"ה דבשעת מעשה לא היה לה שום זכייה בהממון והכל היה של האב משא"כ הכא דמיד בשעת המחילה היה הגוף שלה ואני השבתי לו דמ"מ על משמרתי אעמוד' ונוח לי יותר ללמוד מסתימות הראשונים מפירושן של אחרונים ואיפכא מסתברא דאפילו הראב"ד מודה הכא דע"כ לא אמר דמועיל אלא משום דבשעה שנשתעב' הבועל הא לא נשתעבד לגבי דידה במידי שהרי מדעתה עבדה ולא היתה חפצה כלל שישתעבד נגדה אלא שע"פ חוקי התורה נתעבד לגבי דאבוה ומיד שמת ונפקע שעבודים ממילא היא אינה זוכה במאומה משא"כ במשועבד לאשה שרשות בעלה עליה ומחלה ידוע שמילת מחילה אינו מבאר אלא שיחזיק המשועבד במה שבידו ומה שמשועבד להוציא יהא מחול מיד שרשות בעלה עליה ודבורה בהמחילה שלא להוציא לאו כלום והוא מוכרח ולהוציא ולפרע ובזה נפטר משעבודו וגוף הממון ממילא שלה במה שוב יזכה אחרי מות הבעל בממונה הא מעולם לא זיכתה לו בשלה כלום ואינו דומה למכירה ומתנה שהוא דיבר המזכה לאחרים ושפיר דנהי דכ"ז שהבעל חי א"א לזכות במות' הוא זוכה:

ג

ותו דבמכירה היא מקנה כל זכות שיש לה מעכשיו ולכשיבא לרשותה משא"כ מחילה שאינו אלא מחילתו שעבד שיש על גוף הלוה וכיון שא"א שיופקע שעבודו עכשיו שוב אינו נפקע לאחר זמן לכן נלע"ד הכא כע"מ דאינה כלום ומ"מ א"י לתבוע חלקה אלא בהרשאתה הח"מ כ' על הב"ה שאין דבריו מוכרחים והב"ש תפסו להלכה דלא כהב"י וכבר כ' הח"מ לע' תשוב' הרא"ש וכל מע' שם יראה דתחילה דן אם יש להבעל כלל חלק ושוב העלה שגלל כן דיש לו אינה רשאה למחול חלקו ודאי ובתר הכי דן דאף חלקה א"י למחול ושוב חזר ודן דמ"מ הרשאתה צריך הרי דעל היכי שבודאי עדיין לא גבה כ' דמ"מ צריך הרשאתה ואי משום קושית הב"ח דז"ל כ' הב"י פשיטא דהיינו בחלק שלה אבל דידיה מצי תבע בלא הרשאה וק' וכי גרע חלקו מפירי דארעא דאמרינן מגו דנחות לפירא נחית אגופא וכדלמקן סי' פ"ה ס"ד לע"ד ש"ה שהרמ' מסיים שאם אין קרקע אין פירות משא"כ בענינים נפרדים אלא דמצינן בחה"מ סי' קך"ב סעיף ה' דאם כ' וכו' צריך הנתבע לדון על הכל וביאר הסמ"ע דהיינו אפילו מקנה לו שליש החוב אמנם גם משם לק"מ דש"ה שמ"מ מרשה לו לדון על הכל ומועיל רשותו בלא קנין מדיש לו חלק אבל הכא איירי בשמיחתה כדהארכתי סי' פ"ה ע"ש לכן א"ל אגב זולת בדאיכא פירא ממש בארעא לפנינו שבזה עשאוהו כבעל דבר על הגוף נמי ואפשר משום שלעולמים לו זכות בהקרקע לפירות אבל הכא אין שייכות כלל החלקים זה לזה וגם א"ד לבחה"מ סי' ע"ז סעיף ט' דב' שהלוו לאחד דאף חלקו א"י לתבוע דשם אפשר כולו דאידך משא"כ הכא דין הבעל בדומה דשם בהג"ה מי שהפקי' וכו' ודומיא דהכי בנ"ד נמי אם האשה בעיר סתמא יוכל לתובע הכל אבל באינה בעיר ומכ"ש כשמיחתה שפיר דן הב"י דהרא"ש לא דיבר כ"א מחלקה דחשיב לליכא פירא בארעא אבל חלקו יוכל לתובע וקושי' הב"ש דמעו' מקרי פירא בארעא ע' סי' פ"ה:

א

השבת. הטעם כיון מ"י שלו והרי היא מבטלת ממ"י לפ"ז אם היא אשה שאין חיוב מלאכה עליה אז השבת שלה היא אלא שבת מעט שמחוייבת לעשות שלא תבא לידי זימה הוא להני פוסקים דס"ל דשלו הוא כמ"ש בסי' פ' אלא דלדעת הרשב"א דס"ל כל מ"י שעשתה אף דאינה מחויבת לא עדיף מהעדפה וזכה הבעל א"כ השבת שלו הוא מיהו דעת הרשב"א שם דעת יחידאי היא ובאומר' איני נזונית ואיני עושה אז אין לו שבת, ובסי' פ' כתבתי אם עושית בצמר כדי שלא תבא לידי זנות שלו /שלה/ הוא כשאומרת איני ניזונת ונ"מ ג"כ לענין שבת:

ב

והריפוי. כתב הרא"ש אם אמדו לה' ימים ועבדו לה סמא חריפא ואיתסת בג' ימים הוא בכלל צער שצערא בסמא חריפא וי"ל מ"ש הרמב"ם והריפוי לבעל היינו שנותנים לידו והוא מתעסק ברפואה וכ"כ בח"מ עיין בי"ד סי' רס"ז:

ג

והצער שלה. לא נתבאר אם הוא לגמרי שלה או אם דינו כנ"מ והוא אוכל פירות ולקמן סי' פ"ה סעיף ז' משמע דאינו אוכל פירות:

ד

של בעל נותנים מיד וכו'. ואם מתה קודם שגבתה אינו יורש חלקה דהוי ראוי עיין תוס' והרא"ש פי"נ דף קכ"ה:

ה

א"י לתבוע חלקה. היינו כשגבה כבר חלקו אבל אם לא גבה אמרינן אגב שתובע חלקו תובע ג"כ חלקה וא"ל למה לא יתבע חלקה מ"ש מהא שכת' הת"ה מעות אשתו א"צ הרשאה כמ"ש לקמן סי' פ"ה וי"ל ש"ה דעדיין לא בא לידה ולא היה לה שום זכות בזה הממון כ"כ בפרישה ועיין ב"ח:

ו

אבל הבעל שחבל וכו'. כ"כ הרמב"ם ורבים חולקים על הרמב"ם ועיין בהרא"ש ובהשגות הראב"ד ובר"ן וס"ל דאין נותן לה אלא חלקה ועיין במגיד מ"ש לדעת הרמב"ם ולכאורה נראה הואיל אף לדעת הרמב"ם השבת שלו הוא א"כ אם חיסר לה אבר דעושה בו מלאכה אין משלם כל הנזק דהא נזק הוא מה שפחת' בלא אותו אבר ושמין מה ששוה אבר ההוא יותר מחמת המלאכה ודמי המלאכה שלו הוא וא"י למה סתמו הפוסקים וכותבים סתם ולא חילקו איזה אבר חסר לה:

ז

ואם רצתה ליתן לאחר נותנת. משמע דאין לו פירות מן מעות הקנס שנותן לה וגם אינו יורש הקנס דאל"כ א"י ליתן לאחר כמ"ש בסי' פ"ה:

ח

חירף אותה בדברים וכו'. אף על גב המבייש בדברים וכו' כ"כ לישב קושית הב"י דהקשה הא קי"ל חירף בדברים פטור כמ"ש בפרק החובל ובהגהת פרישה פירש קושי' הב"י הואיל ע"פ הדין המבייש בדברים פטור גם ע"פ הדין כל הנזק ובושת שייכים לה אלא חז"ל תיקנו לו חלק אם כן המבייש בדברים הוי תקנה לתקנה:

ט

המזיק את אשתו וכו'. ולהני פוסקים דפליגו על הרמב"ם אינו משלם נזק אלא ב' חלקי' שם בנ"י:

א

החובל כו'. לשון התוספתא בפ"ט דב"ק והביאו סמ"ג קמ"ז ב' אבל אינה בתוספתא שם בדברי ריב"ב לא מיתניא אלא בשת לבד ע"ש:

ב

השבת והריפוי לבעלה. בשבת ודאי דמעשה ידיה שלו אבל בריפוי חולק הרא"ש בכתובות ואפילו בסמא חריפא דכה"ג בעבד לרבו מ"מ באשה שלה דבכלל צער הוא כמ"ש בפ"ק דגיטין דאפילו בעבד שלו הוא:
ב) והבשת כו'. שם במתני' בושת ופגמה שלה ריב"ב כו' ומפרש דאשניה' פליג וכ"ה בתוס' שם ד"ה בזמן כו' אבל רש"י שם שפירש אבשת וכ"ה בתוס' פ"ט דב"ק ריב"ב אומר בושת שבסתר לה ב' חלקים ולו חלק א' בושת שבגלוי כו' שם. וכריב"ב משום דשקלו וטרו אמוראי אליביה. הרי"ף ורא"ש שם וכ"כ בכמה מקומות.

ג

ליקוט וצע"ג בדבר זה דמצינו כמה סוגיות דשקלו וטרו בדברי יחידא' וברפי"ג דיבמות טרחו לפרש דברי ב"ש וכן בקדושין י"א י"ב ובריש נדה ועתו"ס שם ג' ב' ד"ה איכא בינייהו הוא וכמה מקומות רבו מלספר והרי"ף השמיט כמה סוגית משום שהוא דלא כהלכתא או אליבא דיחיד וכן בכמה מקומות פסק הרי"ף כרבנן אע"ג דשקלא וטריא שם אליבא דיחידאה בכמה איבעיות בגמ' אליבא דב"ש ור"א וצ"ע:

ד

והנזק כו'. אבל בב"ק מ"ב ב' קאמר נזק וצער לאשה וכ"כ שם הרשב"א וכ' דאפילו פירי של נזק לאשה ע"ש אבל דעת נ"י שם ל"ב א' גבי המזיק כ' כדברי הרמב"ם אלא שחולק על מ"ש למטה בד"א כו' וכ' דגם בזה הוא כריב"ב דמשלם ב' חלקים כו' ומדברי הרא"ש בפ"ה דב"ק ס"ה מ' דוקא בבשת שכ' שם ובושת לא פסיקא כו' וכ"כ בטוח"מ סימן תכ"ג אבל כאן כ' בדברי הרמב"ם וביש"ש בפ"ה דב"ק חילק בין נזק דולדות לשאר נזק ודוחק גדול הוא:

ה

אם בגלוי כו'. כ"פ הרי"ף בשם הגאון וטעמם משום דרבינא ור"א שקלו וטרו אליביה שם וכמ"ש בערוך דזהו מ"ש בפ"ק ופ"ד סנהדרין ה"ד שיקול הדעת כו' וסוגיין דעלמא כו' וצ"ע דבכמה מקומות לא פי' כן ושם בגמ' השמיט הרי"ף והרמב"ם בעיא דר"פ ורבינא משום דהוא אליבא דר"ע כמ"ש מ"מ וכמש"ל רס"י פ' וכן בכמה מקומות וכאן י"ל משום דתוספתא סתם ג"כ כריב"ב אע"ג דסתם בבריי' ו' מ"מ מצטרפין לזה טעם של הרי"ף הנ"ל:

ו

כגון שחבל בפניה. וכן פרש"י שם ד"ה ובזמן שבגלוי כו' אבל תוס' שם ד"ה בזמן כו' פי' לענין בושת בסתר שביישה בינו לבינה כו'. וכן בהג"ח שם:

ז

בד"א כו'. ז"ל משום דמדינא בושתה ופגמה שלה כרבנן וע"כ לא פליג ריב"ב אלא משום דאית ליה בשת בבושתה ומצטער בפגמה כדגרסי' בירוש' ר' אחא בר בון בר כהנא מפני מה נוטל מפני שנצטער עמה והלכך כשהוא בעצמו חבל בה הוא בייש וציער את עצמו עכ"ל הרשב"א וקצת ראיה ממ"ש המזיק את אשתו כו' ולא חלקו. צ"ע דבתוספתא פ"ט דב"ק תניא החובל באשתו בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ריב"ב אומר בושת שבסתר לה שני חלקים ולו אחד בושת שבגלוי לו ב' חלקים ולה א' שלו נותן מיד ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אלמא דדינם שוה וגם הראב"ד השיג עליו ומביאו הרא"ש בכתובות שם ואף את"ל דריב"ב ל"פ אלא על אחרים מ"מ בהא מודים דאוכל פירות וצע"ג וכן הני חולק בפ"ג דב"ק ל"ב א' המזיק את אשתו כו' כ' דמשלם לה תרי תלתא ניזקא כריב"ב כיון דבסתר הוא ע"ש:

ח

חירף כו' ואם חרפוה כו'. טור והוא מדברי הרא"ש ריש כלל מ' ע"ש. ר"ל אף בבשת במקום נזק הדין הוא כפירש"י ורמב"ם כמ"ש בש"ע כגון שחבל כו' בחירף בדברים הוא כפירש תוס' וכ"מ לכאורה בטור אבל אינו נראה לחלק כ"כ יש"ש שם סט"ז ע"ש עתו"ס שם בד"ה בזמן בושת שבסתר כו':

ט

אעפ"י כו'. אם כו' ד"מ לתרץ קושית ב"י על הטור ממ"ש בפ"ח דב"ק זאת אומרת כו':

א

השבת והריפוי לבעלה. מה שהשבת לבעלה כתב בטור הטעם כיון שמעשה ידיה שלו והרי היא מתבטלת ממעשה ידיה ולפ"ז אם היא אשה שאין עליה חיוב לעשות רק לישב בקתדר' ולעשות רק מעט מלאכה כדי שלא תבא לידי זימה כמבואר לעיל סי' פ' וא"כ היה מן הראוי שלא יהיה כל השבת לבעלה ומיהו כבר כתבתי לעיל סי' פ' שדעת הרשב"א שאף שאינה מחוייבת לעשות אם עשתה מעשה ידיה לבעלה וא"כ בכל אשה השבת לבעל שיכול הבעל לומר הייתי מפייס את אשתי שתעשה מלאכה כל היום וכיצד שמין השבת במקום נזק נתבאר כאן בטור ובח"מ סי' ת"ך:

ב

והריפוי לבעלה. אין הכוונה שהבעל ישתכר בריפוי שישכור לה רופא בסמא חריפא ויצער אותה דהא צער לא זכי ליה רחמנ' רק מאחר שהבעל מחויב לרפאותה כדרך שמרפ' כל חליה ע"כ נקט שהריפוי יוחזר לבעלה ומטפל ברפואתה וגם הרמב"ם דעתו כהרא"ש:

ג

והצער שלה. לא נתבאר אם רק הקרן שלה ויקח בדמי הצער קרקע והוא אוכל פירות ככל נ"מ שלה או לגמרי הוא שלה ואין לו אפי' פירות וע' בר"ן שכתב דאפי' לת"ק דבשתה ופגמה שלה אפ"ה הוא אוכל פירות:

ד

ולא על חלקה. דמאחר דאית ליה פירות בחלקה אינה יכולה להפקיע זכותו:

ה

אינו יכול לתבוע חלקה. ע' בב"ח שכתב דאף על חלקו צריך הרשאה ואם היה ידועה חלקו וחלקה בשעת תביעה א"צ הרשאה אף על חלקה דמיגו דנחית אחלקו נחית אחלקה ואין דבריו מוכרחים וע' בתשו' הרא"ש כלל מ':

ו

חייב לשלם מיד כל הנזק. ע' בר"ן מ"ש ע"ז כלל דבריו שע"פ הדין יש לו פירות בחלקה וחלקו אינו משלם כאלו חבל בה אחר והגאונים תקנו שלא יאכל פירות מחלקה אבל חלקו אינו משלם ודעת הרמב"ם שהגאונים קנסוהו לגמרי שלא יהא חוטא נשכר ליקח חלק ממה שחבל בה ובודאי אף דר"י בן בתירה ות"ק פליגי בריש מציאות האשה דף ס"ה ע"ב במתני' בזה מודה ריב"ב שהכל שלה דהא לא נצטער בצערה וכן הוא במ"מ בשם הרשב"א ולא ידעתי למה הכריע בב"ח נגד דברי הרמב"ם ודברי הרמב"ם ברורים בטעמם:

ז

שהמבייש בדברים פטור. כבר נתבאר בח"מ סי' א' סעיף ו' שמנדין על ביוש דברים עד שיפייסנו לפי כבודו:

ח

אם חרפוהו בגלוי. כלומר בפני רבים ואם בסתר כלומר בפני שני עדים כן כתב הרא"ש בתשובה כלל מ':

ט

המזיק את אשתו בתשמיש. לדברי החולקים על הרמב"ם גם כאן אינו משלם רק שני חלקים שלה וכתב המ"מ שמכאן יש קצת ראיה לדעת הרמב"ם דהא בגמ' סתמו ולא חלקו אבל בנ"י כ' דלדידן דק"ל כריב"ב אינו משלם רק שני חלקים מן הנזק ואינו משלם הצער ע"ש:

א

ומ"מ אינו יכול לתבוע חלקה בטור כתוב סתם אינו יכול לתבוע דמשמע אפילו חלקו אלא שב"י כתב ע"ז פשיטא דהיינו דוקא לחלק' כדאמר אביי ס"פ השולח בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה אבל לחלקו בלא הרשאה נמי מצי תבע ומו"ח ז"ל הקשה וכי גרע חלקו מפירא דארעא דאמרי' מגו דנחית לפיר אנחית נמי אגופא כדלקמן סי' פ"ה סעיף ד' ולפיכך נראה דאף אחלקו צרך הרשאה לא דמי לשאר נכסי אשתו דידועין גופא דפירי קמי תביעה אבל בדמי חבלה שאין ידוע חלקו וחלקה אלא לאחר פסק דין הלכך בשעת התביעה צריך הרשאה עכ"ל דבריו תמוהין מאוד דמ"ש בסוף ול"ד לשאר נכסין דאדרבא שאר נכסין צריך באמת הרשאה כדאמר אביי בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ומ"ש ברישא דכי גרע חלקו מפירא דארעא אה"נ דגרע דאפשר דס"ל דשאני פירי דקנין פירות כקנין הגוף דמי משא"כ כאן דחלקו דבר מיוחד הוא אלא אי קשיא לי הא קשיא לי מהא דאיתא בפרק מרובה (בבא קמא דף ע') כל אדרכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית בה מששא אמר אביי ואי כתוב ביה למחצה לשליש ולרביע פי' שהשליח יטול מחצה או שליש או רביע ממה שיזכה מגו דמשתעי דינו אמחצה וכו' אשתעי דינא אכולה ה"נ לא לצטרך הרשאה אפילו על חלקה דמגו דמשתעי דינא אחלקו אשתעי נמי אחלקה וצ"ע זה דלפי הנראה כן ראוי גם כאן לפסוק דא"צ כלל הרשאה דק"ו הוא דמה התם שאין בבירור שום חלק אלא אם ייכה בדין ק"ו כאן דיש לו חלק בודאי אלא שאין ידוע כמה ותו דכאן עכ"פ יש לו פירות מחלקה ובסי' פ"ה כ' בטור מגו דנחית לפירי לעצמה וא"כ פשיטא שידין על הכל בלא הרשאה דיש לו זכות בכולו: