שולחן ערוך, אבן העזר נ״ז: היה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ובו סעיף אחד: – עם 11 מפרשים

א

היה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ובו סעיף אחד:
הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו ומאימתי יזכה בירושתה משתצא מרשות האב ואע"פ שעדיין לא נכנסה לחופה הואיל ונעשית ברשות בעלה יורשנה כיצד האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה או לשלוחי בעלה או מסרוה שלוחי האב לבעלה או לשלוחיו ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה אע"פ שהנדוניא עדיין בבית אביה בעלה יורשה (וע"ל ס"ס נ"ג ולקמן סי' קי"ח ויש חולקין אם הנדוניא לא הגיע לידו) (טור בשם ר"ת) וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל ונכנס עמה בדרך לחצר ונתייחד עמה שם לשם נשואין ומתה ה"ז יורשנה בעלה אבל אם עדיין האב עם הבעל להוליכה לבית בעלה או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או עם הבעל אפי' נכנס הבעל עמה לחצר ללון כדרך שלנין עוברי דרכים בפונדק א' הואיל והאב או שלוחיו עמה ועדיין לא נתייחד עמה לשם נשואין אם מתה יירשנה אביה אע"פ שנדוניתה בבית בעלה וכן אם היתה בוגרת או יתומה או אלמנה והלכה היא בעצמה מבית אביה לבית בעלה ואין עמה לא בעלה ולא שלוחיו ומתה בדרך אין הבעל יורש אותה: הגה וי"א דבחצר שלו או של שניהם סתם ייחוד הוי לשם נישואין (הר"ן פרק נערה) ובחצר שלה או שאינה של שניהם סתם ייחוד הוי ללון (המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א):

א

יירשנה. אבל לשאר מילי לא מהני ואין מטמא לה ואין זוכה במציאתה ואין מיפר נדריה רש"י והר"ן. ותוס' ס"ל דמטמ' לה ומיפר נדריה עיין ב"ש בה"י:

ב

ויש חולקין. אם הנדוני' לא הגיע לידו וע"ל ס"ס נ"ג ולקמן סי' קי"ח כצ"ל:

א

ל' הרמב"ם ריש פכ"ב מה' אישות ומבואר בהרב' מקומות

ב

ממשנ' גמרא כתובות דף מ"ט ע"ב

ג

פירוש בחצר דידה או של שניהם או של אחרי' דאלו חצר דיד' סתמא לנשואין כאוקימת' דרב אשי שם וכ' ה"ה שזה מבואר בדבריו וכו' וכמ"ש הרמ"א משמו

ד

כתב ה"ה זה ברור שאשתו ארוס' אם מתה אינו יורש' וציינתיו לעיל סימן נ"ה

א

הואיל ונעשת כו' כ' הב"ש ואין מפיר נדריה כ"כ רש"י ור"ן והאמת שכן מבואר להדי' בהר"ן ובהרא"ש אין הכרע כי העתיק סתם בד"א לירושתה אבל לתרומה אינה אוכלת עד שתכנוס לחופה וברמזי' כ' מסרה כו' א"א בתרומה עד וכו' אבל לכל שאר מילי יצאה מרשות האב ומדלא כ' לשאר מילי היא ברשות הבעל משמע כדפי' הר"ן תנא דר"י דלהפרה יצאה מרשות האב ולרשות הבעל לא באה אך א"כ אין הדינים שוים דהא לירושה נכנס' לרשות הבעל ומכח זה דקדק הט"ז בי"ד סי' רנ"ד דס"ל כתו' ולע"ד אין הכרע די"ל מילתא פסיקא תופס בקיצור דבזה כל שאר מילי שוים דיוצאה מרשות האב ולענין רשות הבעל י"ל דחלוקין וכדכתב הי"ד שם אך הב"י הקשה מהר"ן נדרים דף פ"ט דאיתא זה הכלל לאתוי מסר האב לשלוחי בעל שאין בעל מפר בקודמין דכ' הר"ן דכיון שמסרה להם שוב אין לאביה רשות בה דהוי לה הך מוסירה בנשאין שהבעל מפיר בנדרים שתדיר מנשואין ואילך אבל שנדרה כבר לא שאין הבעל מפר בקודמים ובשותפות דאב נמי לא דבהך מוסירה יצאה מרשות אביה ושוב אין לו זכות בה עכ"ל ודקדק הב"י מדכ' דהוי הך מסירה בנשואין דהיא בנשואה גמורה שהבעל לבד מפיר וא"כ מפרש הר"ן דהכלל אתו לאתוי שאם מסרה שאין הבעל יוכל להפיר מה שנדרה בארוסין קודם המסירה ומטעם שאף שנדריה על עכשיו לבד מפיר מ"מ אינו מפיר בקודמין אף בשותפות האב ואף שכח זה היה לו בשעת נדר מ"מ כבר יצא' מרשות האב לענין כחו ולגבי כח זה הנוסיף להבעל מקרי בקודמין וכן פי' להרמ' וא"כ יהיה הר"ן סתור מדעת עצמו שבפ' נ"ש תו ק' דהא הזה הכלל נאמר בל' זה כל שיוצאה לרשות עצמה שעה אחת אינו יכול להפיר ובאופן הנ"ל איזה שעה יצאה לרשות עצמה קודם המסירה היתה ברשות שניהם ומשם באה לרשות הבעל לגמרי לכן היה נלע"ד לפ"ר לדחוק קצת בפי' הר"ן דמה שכ' דהוי הך מוסירה כנשואין ר"ל לענין זה שיצאה מרשות אביה אבל לגמרי לא אלא ברשו' עצמה ושוב כ' שהבעל מפיר בנדרים מנשואין ואילך היינו מנשואין ממש אבל נדרים שנדרה כבר לא ר"ל אבל מה שנדרה לאחר מסירה ונשאת לא אפי' אחר נשואין גמורים שאין הבעל מפר בקודמין (והיינו הדין של הט"ז) וזה נמי בקודמין מקרי וכ"ת דליפר עכ"פ בשותפות לזה כתב ובשותפות דאב נמי לא וכו' ולפ"ז שפיר יוצאה שעה אחת לרשות עצמה דהיינו שע' מוסירה ואשמעינן דה"א דשע' מוסירה לא יוחשב רשות עצמה מדהיא ארוסה קמ"ל כיון דלענין נדרים היתה ברשות עצמה בקודמין מקרי אך באמת אף לפירוש זה ק"ק דזה הכלל משמע שנאמר בדמיון דנדרה וגירשה והחזירה דיוצאה לר"ע בין הנדר לנשואין שניים ובהנ"ל היציא לר"ע היא בשעת מוסירה קודם הנדר ולכן פי' הרא"ש לאתוי מסר וכו' כיון דיצאה מר"ה ואם נדרה וגרשה והחזירה אין לה הפרה דמר"ה יוצאה ואין הבעל מפיר בקודמין ומוכרח מפירושו דמשעת מוסירה לולא שגירשה יוכל להפיר אך זו מדיצאה בגט שב אין מפר בקודמין וכשטת התו' בכתו' וצ"ע על הטור י"ד שפו' דלא כאביו ודברי הט"ז אינם מעלים ארוכה ובל"ז הם דחוקים ולפי' זה נמי ק' מה רבותא דזה הכלל וכי ס"ד דגירושין משע' מוסירה יהא עדיף מגירושין מנשואין וע"כ לידחוק דעקר החדוש דהאב אינו מפר לאחר הגרושין ולאפוקי ממה דמספקא לתנא דבי ר"י פ' נ"ש ודע דהרמ' שכ' פי"א מה' נדרים מפיר הבעל משתכנוס לחופה משמע כשטת רש"י מדנקיט ל' אחד עם בה' תרומות ופירושו בהר"ן אפשר נמי להכניס בלשונו דמה שסיים שאין הבעל מפר בקודמין ור"ל דלהכי אין מפיר מה שנדרה משנמסרה אפילו אחר שתכנוס לחופה וכלומר אין לנדר זה הפרה לעולם וצ"ע:

ב

הב"ש הכריח דמוסירה קונה מטעם מחילה ומהני אף באלמנה ונדה ונסתייע מרש"י ז"ל שכ' כיון דמסרה אחלי אחיל אב מהשתא מחמת קירב נשואין והפ"י ז"ל תמה דמה מהני הכא ענין מחילה בירושה דאתי ממילא (ר"ל בשלמא הבאה ע"י מעשיו כגון נשיאות אשה הוי נחלה הבאה ממקום אחר דאדם מתנה עליה שלא יורישנה) ומה שכ' מיהו רש"י נזהר מזה וכ' שאם מתה בדרך הבעל יורש נדוני' משמע לענין נדוני' קאמר דיורש כיון שכבר הגיע ליד בעל וכו' וא"י מה פעל הא מבואר אפי' נדוני' בבית אביה בעלה יורשה ובע"כ לידחוק דירושה זו שני דמשמסרה במסירה זו מקנה להבעל כל זכותו ולישנא דמחילה ל"ד ועכ"ז מבואר ברש"י דזה ל"ש אלא באב המוסר שהוא המוחל או מקנה אבל אלמנה המוסרת עצמה ודאי צ"ע מה יועיל מחילתה נגד זכות האב הא אפי' אומרת קודם מיתה אבי לא ירשני לא מהני כדאי' בח"מ סי' רפ"א ואולם מצינן כיוצא בזה בסי' צ' סעי ג' גבי חרש שנשא פקחת שאף שמד"ת אין לו נשואי' כלל מ"מ פסק הרמ' הואל ומדעתה זכתה לו הוא יורשה וע"כ ל"פ הראב"ד אלא דמה דלאחר מיתה לא זכתה לו וק' נמי כנ"ל ובע"כ במה שהיא מקבלת אותו לבעל נעשה נמי בעלה ליורשה כבעל דאורייתא וא"כ אין מן התימ' דה"ה הכא במה שמסרה עצמה לרשותו זכתה לו את עצמה ומקבלת אותו לבעל משעה זו ואולם רש"י שכ' הטעם משום קירב נשואין לפ"ז אין טעם שיהא עדיף מחופה לענין נדה דמה"ת יהא בזה יותר קירוב מבחופה אבל לע"ד ל' הרמ' וש"ע שכ' הואיל ונעשית ברשותו ר"ל שנמסר שמירתה ברשותו או שלוחיו מזה זוכה בירושתה אפשר י"ל דעדיף מחופה לע"נ וצ"ע:

א

הואיל ונעשית ברשות בעלה יורשנה. אבל לשאר מילי לא מהני ואין מטמא לה ואינו זוכה במציאתה ואין מיפר נדריה כ"פ רש"י והר"ן וכן משמע מלשון הרמב"ם ועיין בתו' בסוגיא זו דס"ל דמטמא לה ומיפר נדרי' ולכאור' קשה הא בכל הסוגיא דף מ"א משמע מסירה לבעל או לשלוחיו לא עדיף מחופה ולכמה מילי גרע טפי לפ"ז אם לא היתה טהורה אינו יורשה לשיטות הרמב"ם וכ"כ השואל בתשו' הרא"ש בכלל נ"ד וכ"כ בח"מ סי' ס' לפ"ז לפי הירושלמי שהבאתי בסי' נ"ד לא מהני מסירה באלמנה דהא חופה לא מהני באלמנה א"כ תימא מ"ש בס"ס אלמנ' שלא הלכו שלוחיו עמה אין הבעל יורשתה ת"ל אפילו אם הלכו שלוחיו עמה אינו יורש ומרמב"ם שכתב לשון זה אין ראיה משום הרמב"ם לא ס"ל כירושלמי כמ"ש בסי' ס"ג וצ"ל המחבר ס"ל דין מסירה ל"ד לדין חופה כי חופה איירי שאביה עמה או חופה בבית אביה מ"ה בעינן חופה הראוי לביאה אז יורש אותה אבל כשמוסר' לשלוחי הבעל להוליכה לבעל או האלמנ' שהלכה מבית אביה לבית בעלה אז מאותו שעה מחלה ירושתה לבעלה וכ"כ רש"י שם כיון דמסרה אחולי אחיל לכן נראה אפילו אם היא נדה יורש אותה כי דין זה לאו מתורת ביאה הוא ומ"ש בתשו' הרא"ש הנ"ל דאינו יורש כשהיא נדה באמת הרא"ש לא ס"ל כן אלא השואל כתב כן, ומזה נשמע אם באתה לבעלה בשבת אסור לבוא עליה בשבת כי לא הי' לו בה שום חלק וירושתה זוכה מחמת מחילה, ומה שאית' בש"ס מסירתה זו היא כניסתה לחופה אתיא אליב' דרב אשי דאמר דאוכלת בתרומ' אבל לשמואל דקי"ל כוותיה דלא מהני אלא ליורש' אז לאו משום חופה הוא אלא משום מחילה ואלמנ' שהלכה מבית אביה לבית בעלה ואין הבעל ושלוחיו עמה מכל מקום מיד שבאתה לרשות בעלה זכה בירושת' מטעם מחילה ועיין סי' ס' ובט"ז כתב וז"ל ונרא' מזה אפי' אלמנ' דאין חופה קונה בה מכל מקום כאן שהבעל הולך עמה מן החופ' לבית הנשואים קנאה לכל דבר מחמת מסיר' לרשותו ולא אמרו חופה אינה קונה באלמנ' אלא אם אין הולך עמה כי בדורו' ראשונים לא היה עושה חופה על כלונסו' אלא שהי' בית מיוחד לנשואין ולשם הולכים החתן והכלה ואין שייך שם מסירת רשותו דהא לא הלך עמה אלא כל א' בא בפני עצמו ובזה ניחא מה שלא הזכיר רמ"א בסי' נ"ד דבאלמנ' אין חופה קונה לפי שלדידן שהולך החתן עם הכלה מן החופה שלנו לבית הנישואין שיבעלנה שם קונה אותה ע"כ:

ב

ויש אומרים דבחצר שלו וכו'. כתב המגיד גם הרמב"ם יש לומר לא פליג על זה והנה בחצר שלו אם מתייחד עמה הוי חופה וזוכה בכל דבר לפי זה הבריית' דתני' מסר לשלוחי הבעל או אם יש לו חצר ונכנסה עמו לשם נישואין יורש אותה אבל תרומה אינה אוכלת עד שתכנס לחופה לא אתי למעט אלא מסיר' לשלוחיו דהא חצר שלו הוי חופה וכ"כ רש"י בד"א שמסירה לשלוחיו הוי נישואין ועיין ברמב"ם פ"ו ה' תרומות כתב דין תורה שתאכל תרומה משנתארס' אבל אסרו חכמי' שמא תאכיל תרומה לאביה וכו' והנה בש"ס בכתובות דף כ"ז איתא למתני' הראשונ' ארוס' אינה אוכלת תרומה משום שמא תאכיל לאביה או שמא ימצא בה סמפון והוי קידושי טעות והיא זרה למפרע מאי בינייהו בין שני טעמים הללו קבל עליו המומין תו לא שייך הטעם משום סמפון והטעם משום תאכל אביה שייך, ולמשנה האחרונ' שם אינה אוכלת תרומ' עד שתכנוס לחופה וקאמר שם מתני' האחרונ' ס"ל הטעם משום סמפון וס"ל קודם החופ' אף על גב דבודק בחוץ אם יש בה מום בדיקת חוץ לא הוי בדיק' מ"ה אינה אוכלת בתרומ' עד שתכנוס לחופה ואז בודק בפנים וצ"ע על הרמב"ם למה כתב הטעם משום שמא תאכיל לאביה ולא כתב הטעם משום סימפון כן הקשה בב"ה:

א

הבעל קודם כו'. עבמתני' דב"ב קנ"ח א' וש"מ:

ב

וי"ח כו'. תוס' מ"ז ב' וכתב דהברייתא דכאן ר"ל היא וכנ"ל:

ג

וכן אם היתה בוגרת כו'. זהו מ"ש במתני' שם לעולם היא וכו' ודוקא מסר כו':

ד

וי"א כו'. גמ' שם וכתב הרמב"ם וש"פ דלכאורה הדיוקים סתרי אהדדי דברישא אמר דוקא דידיה ובסיפא דוקא דידה וכ' דהכל בתר דידיה אזלינן דזילו ביה מילתא בחצר שאינו שלו אבל כ"ש בחצר של שניהם אלא לאפוקי חצר שאינו של שניהם וע' ריטב"א:

א

ויש חולקין אם הנדוניא לא הגיע לידו. ועיין לעיל ס"ס נ"ב ולקמן סימן קי"ח כצ"ל:

ב

לשם נישואין. כל זה הסעיף הוא לשון הרמב"ם פ' כ"ב מה"א וכתב המ"מ וה"ה אם נכנס לחצר שלו אפי' בסתם ולא הזכירו הרמב"ם דנתבאר הוא בדבריו במ"ש שהואיל ונעשית ברשו' בעלה דירשנה ע"ש וא"כ אין מחלוקת בין הרמב"ם ובין האחרוני' שהעתיק הרב בהג"ה זו שאח"ז ודו"ק:

א

ברשות בעלה ירשנה. עבה"ט וע' בס' שעה"מ פ"י מה"א בקונ' חופת חתנים סעי' ד' מ"ש בזה (וע' בתשו' ח"ס סי' קכ"א אודות אלמנה שנכנסה לחופה בנדתה ונכנס' לרשותו ומתה קודם טהרתה האריך בדברי הב"ש ס"ק זה ומסיק שם דאינו מתאבל עלי' כיון דכניסה לרשותו אינו מועיל רק לענין ירושה מטעם מחילה אבל לא לענין שיהא בעלה כהן מטמא לה ממילא שאסור לו להתאבל עלי' משום שיבא מזה מכשול לענין טומאה וכמ"ש תוס' כעין זה בחולין י"ב ע"א דהקילו באבילות שלא יבא להקל בחליצה כו' ומסיים דכל זה בלא ידע שהיא נדה אבל אם ידע וכנסה ע"מ לבא עלי' אח"כ ע' בזה מ"ש רמ"א ס"ס ס"א ויש בזה כמה עיונים כו' (עמ"ש שם ס"ק י"ב) ע"ש עוד שהשיג על המל"מ פ"ב מאבל שהבאתי בפ"ת ליו"ד סי' שע"ג סק"ג ע"ש):

ב

או אלמנה כו' ואין עמה לא בעלה כו' עב"ש סק"א שהקשה הא בכל הסוגיא משמע מסירה לבעל או לשלוחיו לא עדיף מחופה כו' א"כ ת"ל אפי' אם הלכו שלוחיו עמה אינו יורש דהא חופה לא מהני באלמנה וצ"ל דהמחבר ס"ל דין מסירה ל"ד לדין חופה כו' אבל כמוסר לשלוחי הבעל או האלמנה שהלכה מבית אביה לבית בעלה מאותו שעה מחלה ירושתה לבעלה וכ"כ רש"י שם כיון דמסרה אחולי אחיל לכן נרא' אפילו אם היא נדה יורש אותה עכ"ל. וע' בס' בית מאיר שתמה עליו דהא ברש"י מבואר דזה ל"ש אלא באב המוסר שהוא המוחל או מקנה אבל אלמנה המוסרת עצמה ודאי צ"ע מה יועיל מחילתה נגד זכות האב הא אפילו אומרת קודם מיתה אבי לא ירשני לא מהני כדאי' בח"מ סי' רפ"א (וכן תמה בתשו' ח"ס סי' קכ"א והניח בצ"ע וע' בס' טיב קדושין מ"ש בזה) ואולם מצינו כיוצא בזה בסי' צ' ס"ג גבי חרש שנשא פקחת כו' ואולם רש"י שכ' הטעם משום קירוב נישואין לפ"ז אין טעם שיהא עדיף מחופה לענין נדה דמה"ת יהא בזה יותר קירוב מבחופ' אבל לע"ד ל' הרמב"ם וש"ע שכתבו הואיל ונעשית ברשותו ר"ל שנמסר שמירת' ברשותו או שלוחיו מזה זכה בירושת' אפשר י"ל דעדיף מחופה לענין נדה וצ"ע עכ"ד:

א

ונכנס עמה בדרך לחצר שלו כצ"ל וכ"ה בגמ' ובטור:

ב

ונתייח' עמה שם נראה דהך נתיחד אין פירושו יחוד הראוי לביאה דהיינו שאין שם אדם אלא החתן והכלה דא"כ פשיטא דקונה אפי' ברשות שלה כדמוכח בסי' ס"ג סעיף ה' דיחוד הראוי לביאה קונה אפי' באלמנה ותו דהא סיים בסיפ' נכנס עם הבעל לחצר ללון כדרך עוברי דרכים בפונדק והיינו שיש ג"כ שם אנשים הרבה וא"כ גם ברישא ע"כ מיירי מדר' זה אלא פשוט דלא נתכוין בזה אלא להורות דהך כניסה עמו היינו ששהתה עמו שם יחדיו בלילה ההיא ולא כניסה לחוד קאמר:

ג

בעצמה מבית אביה פי' בלא הבעל או שלוחיו כמ"ש אח"כ בהדי' אבל לענין האב או שלוחיו לא מעלה ולא מוריד באלמנה דדוקא בבתולה נערה שהיא ברשות אביה לא יצאה מרשותו כל שהוא עמה משא"כ באלמנה:

ד

ואין הבעל עמה משמע דאם הבעל עמה בעלה יורשה אפי' מתה בדרך ונרא מזה דאפי' באלמנה דאמרי' בסי' ס"ג דאין חופה קונה בה מ"מ בדרך הנזכר כאן שהבעל הולך עמה מן החופה לבית הנשואין קנאה לכל דבר מחמת מסיר' לרשותו ואע"ג דהחתונה בבית אבי הכלה לא הוי כבית שלה כיון דכבר נותן האב אותוח החדר לחתנו אפי' דרך שאלה הוי כממכר וכ"ש אם מוליך אות' לבית שיבעלנ' ולא אמר חופה אינו קונה באלמנה אלא אם אינו הולך עמה וכ"כ הרב המגי' וז"ל וכבר נתבאר שלא תכנס לרשות הבעל לירושתה בלכתה אליו אלא א"כ הוא או שלוחיו עמה עכ"ל משא"כ בהיא חופה דסי' ס"ג אין שם הולך עמה לבית הנשואין כי בדורות הראשונים לא היו עושין חופה על כלונסות אלא שהיה בית מיוחד לנשואין ולשן הולכין החתן והכלה ואין שייך שם מסיר' רשות דהא לא הלך עמה אלא כל א' בא בפני עצמו ובזה ניחא לי' מה שלא הזכיר רמ"א בסי' נ"ד דבאלמנה אין חופה קונה לפי שלדידן שהולך החתן עם הכלה מן החופה שלנו לבית הנשואין שפיר קונ מצד מסיר' לרשותו כנ"ל:

ה

או של שניהם ל"ר למ"ד בסי' ל' סעיף ג' דבנותן הקידושין לרשות שניהם הרי הם קדושי ספק דהתם הטעם משום קנין אם יקנה אותה שתהי' לו לאשה בזה יש ספק ברשות שניהם אבל הכא כבר קקנאה בשעת קידושין אלא שצריך עדיין לנשואין וביחו' בעלמא סגי ובזה הוה רשות שניהם שפיר לומר שלשם נשואין נכנס שם: